מהרש"א על הש"ס/מכות/פרק ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו חננאל | מאירי | ריטב"א | רמב"ן
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | מהר"ם | רש"ש

על ש"ס: מהרש"א | ראשונים | אחרונים


דף ז עמוד א[עריכה]

במשנה. היה משלשל בחבית ונפלה עליו כו'. כצ"ל:
תוס' בד"ה משלשל בחבית כו' כרבי דאמר לקמן נפסק אינו גולה עכ"ל. כצ"ל:
תוס' בד"ה היה עולה בסולם כו'. צ"ל היה יורד בסולם כו' עכ"ל:

דף ז עמוד ב[עריכה]

גמ'. בר קטלא הוא אמר רבה אימא באומר מותר אמר ליה אביי אי מותר כו'. כצ"ל:
תוס' בד"ה פשיטא בר קטלא כו' דאיכא מבלי דעת יתירא כו' עכ"ל. ודממעט הכא מבלי דעת פרט למתכוין להרוג הבהמה כו' היינו מבלי דעת בתרא דכתיב במשנה תורה דמקרא מסתבר טפי למעוטי מזיד ולא התרו בו וק"ק למה לא נאמר גם הכא שנשנית בשביל דבר שנתחדש בו כמ"ש התוס' לקמן גבי בלא איבה ודו"ק:
בד"ה אלא פרט כו' שגגה יתירא למעוטי אומר מותר עכ"ל. כצ"ל:
בד"ה מה יער שיש לו רשות לניזק כו' שעומד שם המזיק ויש כו' עכ"ל. כצ"ל:
בד"ה ואיבעית אימא כו' כ"ע סברי ירידה כו' לברייתא דלעיל או השליך כו' צורך עלייה וצ"ל דמעיקרא הוי מיירי דמה דקאמר ולא איתלע כו' ומיירי הברייתא בירידה שהיא כו' עכ"ל. כצ"ל:
בד"ה נשמטה כו' דבעינן דרך עלייה עכ"ל. כצ"ל:
בד"ה אשר לא צדה כו' נראה לפרש דפטור מגלות עכ"ל. כצ"ל והס"ד:

דף ח עמוד א[עריכה]

במשנה ליכנס לשם אף כל רשות לניזק ולמזיק להכניס לשם יצא חצר בעה"ב שאין רשות לניזק ליכנס כו' מה חטבת עצים רשות אף כל רשות יצא אב כו' ובגמ' אמר רב פפא לא צריכא אלא לאשפה כו' התם מעניניה דקרא ומצא דומיא דוהשיגה כו' הכא מעניניה דקרא ומצא דומיא דיער כו' מצא חטוב לאו מצוה השתא נמי כו' את רעהו ביער דאי בעי כו'. כצ"ל:
בפרש"י בד"ה ומצא פרט כו' אחוזתו כתיב והשיגה כו' עכ"ל. כצ"ל:
תוס' בד"ה היינו דקמאר כו' וכן בפ"ק דסנהדרין גבי יראה יראה משמע שפיר נמי המסורת כו' משום דפשטיה דקרא כו' עכ"ל. כצ"ל והוא כפי' התוס' שם וברפ"ק דחגיגה בשם ר"ת ועיין בחידושינו שם וליכא לאקשויי דהתם אע"ג דפשטיה דקרא משמע המסורת מ"מ דרשינן נמי המקרא והכא לא דריש רבי אלא המסורת יש לומר דהיינו משום דהג"ש מפקא ליה מהמקרא כלל לפטור נשמט הברזל מקתו ודו"ק:
בד"ה מהו דתימא ככח כחו כו' קמ"ל עכ"ל. כצ"ל ואח"כ מ"ה באשפה העשויה וכו' ואינה עשויה ליפנות כלל כו' וגם בלילה איכא דמקרי כו' עכ"ל כצ"ל:
בד"ה אע"ג דגמיר כו' ויש לומר דמ"מ איכא מצוה בתחלה משא"כ כו' עכ"ל. ודקאמר כיון דאילו גמיר כו' ולא קאמר נמי הכי דמ"מ איכא מצוה בתחלה יש לומר דהכא בלקייה גופה איכא מצוה בתחלה משא"כ התם דאפשר דהוה גמיר מתחלה ולא הוה מכה אותו ודו"ק:
בא"ד דאילו לא חטא לאו כו' לאו שליח ב"ד מקרי ולא דמי לרבו כו' עכ"ל. כצ"ל וק"ק ומאי קושיא מרבו ואביו באילו גמיר שפיר מקרי רבו ואביו ויש ליישב ודו"ק:
בד"ה בלא איבה כו' במשנה תורה והוא לא שונא כו' בשביל דבר שנתחדש מיער כו' עכ"ל. תרתי קראי והוא לא שונה כתיב במשנה תורה חד בפ' ואתחנן וחד בפרשת שופטים בהך דפ' שופטים כתבו שפיר שנתחדש הך דרשא דמיער בשמעתין וצ"ל דהך דפ' ואתחנן נמי איכא דבר שנתחדש דכתיב ביה מבלי דעת יתירא כמ"ש התוס' לעיל וק"ל:
בא"ד אבל לא קשה מולא אויב דפ' מסע דאיצטריך ולא אויב לעדים ולדיינים כדאמרינן בפ' זה בורר כך כו' עכ"ל. וכצ"ל ודו"ק:

דף ח עמוד ב[עריכה]

גמ' אף קצירה נמי ואי ס"ד מצוה מצא קצור כו' מה חריש רשות אף קציר רשות כו' גולין על ידיהן חוץ מגר תושב כו' הורג אביו בשוגג שגגת כו' עבד וכותי גולה ולוקה ע"י ישראל כו' גולה כו' כצ"ל:
בפרש"י בד"ה הנכנס לשביעית שלא יחרוש בששית כו' עכ"ל:

דף ט עמוד א[עריכה]

תוס' בד"ה אלמא גר תושב נכרי הוא מדקדק כו' ישראל שהרג גר תושב כו' ע"י כולן חוץ כו' אינו גולה על ידו וקא ס"ד דכיון כו' ולא גר תושב על ידי כו' ובתוס' דחק כו' דכל היכא דקתני חוץ אתי למעוטי מכללא ואם נאמר דאתי למעוטי דלא הוי כו' והכל על ידו וקשה דהא לא קתני כללא גבי ישראל וחוץ משמע כו' ועוד דגר תושב לאו בכלל כו' עכ"ל. כצ"ל:
בד"ה ורמינהו. צ"ל דרך עלייה כו':
בד"ה א"ל רבה כו' אמרינן בריש פ"ק ויש לומר כו' ביותר מירידה כו' עכ"ל. כצ"ל:
בד"ה ואזדו רבה כו' לא מקטל דאנוס הוא ואומר מותר מקטל דהיה לו כו' עכ"ל. כצ"ל:
בד"ה כסבור בהמה כו' אם בהמה וה"נ אמרינן אומר מותר כו' וצ"ל שנמצא אדם גר תושב וכן הא דקאמר לעיל נמי חייב איירי בגר תושב מדקאמר ונמצא גר כו' עכ"ל. כצ"ל ור"ל דנמצא אדם היינו גר תושב ולא נמצא ישראל דאם לא כן אמאי קאמר רבה דחייב משום דקרוב למזיד הוא הא אפילו בשוגג גמור חייב הגר תושב שהרג ישראל כדמסיק לעיל והכא ע"כ איירי שהרוצח הוא גר תושב כמו שהוכיחו לפנינו ודו"ק:
בא"ד חייב מיתה קאמר דאומר מותר הוא כו' מתכוון לבהמה והרג אדם ול"ל קרא תיפוק ליה משום דחשיב אומר מותר כו' עכ"ל. כצ"ל:
בד"ה אלא דינו כו' מ"מ הוי דינו מסור לאדם פי' חייב כו' אף בדיני אדם משום דאין דינו היה כו' לפי שלא היו שם כו' עכ"ל. כצ"ל:
בד"ה התם כו' האיש כי נביא כו' שהיא א"א קאמר ליה הכי ויש לומר מדנצרך לומר כן שהיה כו' כמו לפי' הקונטרס והא דמסיק דהיה כו' עכ"ל. כצ"ל:

דף ט עמוד ב[עריכה]

במשנה ר' יוסי אומר השונא נהרג כו' ושלא נתחייב פטרוהו כו'. כצ"ל:
בגמ' בגלעד שכיחי רוצחים דכתיב גלעד כו' אוהב כסף לא ישבע כסף ומי כו' כל האוהב ללמוד בהמון כו' נואלו שרי צוען נשאו רבינא כו' כצ"ל:
בפרש"י בד"ה נפסק אנפסק כו' עד שישמט מחצלו מידו שאין נשאר בידו כלום דומיא דמן העץ המתבקע כו' עכ"ל. ומיהו רבנן דפליגי עליה ע"כ דלא מדמו נשמט דהכא דמחייבי באוהב לעץ המתבקע דפטרי לעיל והיינו דבנשמט מחצלו מידו כבר היה הכל בידו ודומה לנשמט הברזל מקתו שהיה ג"כ בידו משא"כ העץ המתבקע שלא היה בידו אלא בנגיעה ודו"ק:
תוס' בד"ה נשמט כו' ואין זו סברא לומר דלית ליה לרבי דר"ש דהוה רביה כו' עכ"ל. צ"ע לדבריהם דעדיפא תקשי להו דר"ש אדר"ש דבבריתא קתני רש"א לעולם אינו גולה עד שישמט כו' ואם כן ע"כ השונא אינו גולה כלל ובמתני' קתני רש"א יש שונא גולה כו' ואם נאמר דמתני' אתיא כרבנן אליבא דר"ש דשונא גולה בנפסק א"כ מאי קשיא להו דלית ליה לרבי דר"ש רביה דהא לרבי לא קאמר ר"ש דבר זה מעולם אלא דשונא אינו גולה כלל וכת"ק דמתני' ואולי דלא הוה גרסי בברייתא ר"ש אומר לעולם כו' אך ק"ק דאימא אע"ג דבנשמט דהכא אין השונא גולה שי"ל לדעת עשה מ"מ משכחת דשונא גולה בעץ המתבקע דגולה לרבי ואפשר דבעץ המתבקע נמי יש לנו לומר דמדעת עשה ודו"ק:
בד"ה בגלעד שכיחי כו' לפי כשהורגין מזיד בלא עדים כו' כדאמרינן לקמן עכ"ל. כצ"ל והס"ד דע"כ הא דמזמנן לפונסק אחד משום המזידין דאי משום שוגגין שוגג הראשון למה נזדמן לו אלא ע"כ שהיו שם הרבה מזידין שנתחייבו מיתה למקום ונהרגו והרוצחין שלהן גם כן נתחייבו מיתה למקום ע"ד וסוף מטיפיך יטופון והקב"ה מזמן להן שנהרגו כלם על ידי שוגג אחד מתחלה מזידין הראשונים בלא עדים ולבסוף בעדים עד שנתחייב גלות נמצא הרבה מזידין שנתקיים דינם לבסוף באיש אחד שהיה שוגג וגולה שפיר קאמר גלעד נפישי רוצחים במזיד והוצרכו לערי מקלט לאותן שאלו נהרגו על ידו בשוגג ועוד יש לומר כר' יוסי ב"י במתני' דקאמר בתחלה אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט כו' ובספרי יליף לה מקרא מוארב לו וגו' ונס אל אחת גו' כפרש"י והרא"ם כתב בזה דרך אחרת ונעלם ממנו דברי התוס' דהכא ודו"ק:

חידושי אגדות דף ט ע"א[עריכה]

התם כדאהדרו עילויה ועתה השב את אשת וגו' וכתבו התוס' כדאהדרו ליה שלא היה צדיק כדמסיק כו' דה"ל ללמוד ורב חסדא לית ליה האי דרשא דכי נביא הוא כו' עכ"ל. לא ידענא מי הכריח אותם לזה דהא ודאי אף לרב חסדא דפטור בידי אדם מתוקמא שפיר כרב חסדא הך דרשא דכי נביא הוא דהשם יתברך לא הודה לו במה שאמר הגוי גם צדיק תהרוג אלא שהוא חייב הריגה בידי שמים כדמוקי רב חסדא הא דהנך מת על האשה וגו' דהיינו בידי שמים דהא עלה קאי הגוי גם צדיק תהרוג וגו' ואפשר לומר דמשמע לשון הריגה הגוי גם צדיק תהרוג וכדמסיק בן נח נהרג שהיה לו ללמוד כו' דהיינו בידי אדם שאין לשון הריגה נופל על בידי שמים רק על בידי אדם וק"ל:

חידושי אגדות דף ט ע"ב[עריכה]

וממך למד אכסנאי שבא לעיר כו'. הלשון מגומגם קצת ובפ' החובל גרסי' וכבר למד אכסנאי כו' ויש ליישב לשון שמעתין דר"ל ממך למד שאתה גרמת לו להשיב לך אחותי היא כמ"ש כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה ששאלתם אותו בתחלה על עסקי אשתו ולא על אכילה ושתיה וק"ל:
אמר אביי בגלעד שכיחי רוצחים דכתיב וכו'. מה שיש לדקדק בזה עיין בחידושי הלכות:

דף י עמוד ב[עריכה]

גמ' דאי במזיד בר גלות כו' רב אמי ורב אסי ח"א אין נעשה בן סורר ומורה וח"א נעשה כו' למ"ד אין נעשה בן סורר כו'. כצ"ל:
תוס' בד"ה והא תניא ר' יוסי בר יהודה כו' ועוד נראה דע"כ בברייתא כו' קאמר דא"כ היינו רבי עכ"ל. כצ"ל:

חידושי אגדות דף י ע"א[עריכה]

אמר אביי בשכם נמי שכיחי רוצחים דכתיב וכו'. מיהו לא הוו שכיחי בשכם כמו בגלעד דאל"כ הדרא קושיא לדוכתין בעבר הירדן תלת ובא"י תלת וק"ל:
ותו ליכא והא כתיב ועליהם תתנו מ"ב עיר כו'. ק"ק כיון דמשמע ליה ועליהם תתנו לקליטה אגופה דקרא ה"ל למפרך הכי דכתיב שש ערי מקלט תהיינה ותו ליכא כו' וי"ל דודאי ידע לחלק בכמה דברים בין הני ו' ערי מקלט ובין מ"ב הערים כדלקמן בסוף פרקין לענין העלאת שכר אלא דפריך דאע"ג דנפישי רוצחין בגלעד ושכם לא היה לחוש להן כיון דעוד מ"ב ערי מקלט היו ומשני הללו קולטות לדעת כו' וכיון דהני מ"ב אינן קולטות שלא לדעת יש לחוש בשכיחי רוצחים בגלעד ושכם וכן הא דפריש וחברון עיר מקלט הואי והכתיב כו' אגופה דקרא בספר יהושע ויקדישו וגו' ואת קרית ארבע היא חברון וגו' ה"ל למפרך והכתיב ויתנו לכלב את חברון וגו' וי"ל דאקרא איכא למימר דלאו לכל הצורך של הגולים ניתן להם אף הוא ערי מקלט ולכלב ניתן לכל צרכיו אבל השתא דקאמר דאף שלא לדעת קולטות אלו הו' ערים א"כ ודאי לכל צורך הגולים ניתן להם והכתיב ויתנו לכלב וגו' וק"ל:
מכאן שלא ישנה אדם לתלמיד שאינו הגון ואר"י הרב שגלה מגלין ישיבתו כו'. והכא לא קאמר כה"ג שלא ישנה אדם אלא מפי הרב שהוא הגון כדאמרינן ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' וגו' אם דומה הרב למלאך יבקשו תורה מפיהו ואם לאו כו' משום דמסיק בפ' אין דורשין דגדול יכול ללמוד אפילו מרב שאינו הגון כמו ר"מ שלמד מאחר וק"ל:
והאר"י מנין לד"ת שהן קולטין שנא' את בצר במדבר וגו' וזאת התורה וכו'. ר"ל וי"ו מוסיף על ענין ראשון את בצר וגו' כי כמו שג' ערים קולטין כן זאת התורה קולטת ומסיק דקולטת ממלאך המות ולא מגואל הדם וע"ז יש לפרש מתני' הוי גולה למקום תורה כו' אם רבך גולה ע"י שהרג בשוגג הוי גולה עמו ואל תאמר שאף רבך לא יהיה גולה שהיא התורה תבא אחריך לקולטך מיד גואל הדם הרודפך דאין התורה קולטת רק ממלאך המות וק"ל:
כי הא דרב חסדא הוה יתיב וגריס וכו' דלא הוה שתיך פומיה מגירסא כו'. וה"נ ה"מ לאתויי מהך עובדא דפ' ב"מ דוד כל יומא דשבתא הוה יתיב וגריס כולי יומא כו' ולא יכיל ליה דלא הוה פסק פומיה מגירסא כו' ע"ש וכן מהך עובדה דרבה בר נחמני בפ' הפועלים ע"ש:
מפני מה זכה ראובן למנות בהצלה תחלה כו'. יש לדקדק מי הכריח אותם לתת טעם בזה ולמה לא ימנה את בצר שהיא מנחלת ראובן תחלה גם שהוא היה הבכור ונראה לפי המכוון שאמרו לעיל דחברון ביהודה כנגד בצר במדבר שכם כו' קשה לו דהכתוב בספר יהושע אינו מורה כן שאמר ויקדישו את קדש בגליל בהר נפתלי ואת שכם בהר אפרים ואת קרית הארבע היא חברון בהר יהודה ומעבר לירדן וגו' את בצר במדבר במישור ממטה ראובן ואת ראמת וגו' והשתא כיון דבצר וחברון היו מכוונים זה כנגד זה כיון דבקרא קמא מנה חברון שהיה מחלק יהודה באחרונה באותן של יהושע ה"ל נמי לימנות בקרא דבתריה בצר שהיה מכוון לו באחרונה באותן של משה וקאמר מפני שהוא פתח בהצלת יוסף תחלה מנה אותו בהצלה דהכא גם כן תחלה באותן של משה משא"כ יהודה שפתח בהצלת יוסף לבסוף שאמר מה בצע כי נהרוג וגו' ואמרינן פ"ק דסנהדרין כל המברך את יהודה הרי זה מנאץ שנא' ובוצע ברך נאץ וגו' ולכך מנה אותו ג"כ באחרונה בהצלה של יהושע וק"ל:
מ"ד אז יבדיל משה ג' ערים בעבר הירדן מזרחה שמש. ר"ל לפי שבפרשת מסעי בציווי כתיב את שלש ערים תתנו מעבר לירדן וגו' ולא כתיב מזרחה שמש דרשו שהוסיף בעשייה לומר מזרחה שמש שא"ל הקב"ה הזרח שמש לרוצחים ופרש"י להכין להם חיותם כו' עכ"ל וקשה דכבר נצטווה ע"ז כמפורש מדכתיב ונס אל אחת הערים האלה וחי כדאמרינן לעיל ונראה לפרש ע"פ מ"ש בסמוך שאף שאין הג' אלו שבעבר הירדן קולטות עד שלא נבחרו אותן שבא"י הבדל אתה אותן לרוצחין שלא ידאגו ויצטערו על העתיד והזרח השמש להם שיראו וישמחו בהבדלתן על העתיד שיהיו (נצולו) ניצולין ע"י וא"ד דמשה מעצמו הבדילן כדלקמן וא"ל הקב"ה והסכים ע"י הזרחת השמש לרוצחים לשמחן על העתיד שיהיו נצולו ע"י ולזה נסמך הך דרשא דאוהב כסף וגו' שאמר משה מצוה הבאה לידי אקיימנה כו':
מ"ד אוהב כסף וגו' זה מרע"ה ששהיה יודע כו'. דימה בכ"מ התורה לזהב והמצוה לכסף לפי המדריגה להתורה על המצוה ע"ד כ נר מצוה ותורה אור ובמעלות התורה ידוע בו שנקראת התורה ע"ש תורת משה אבל אמר בכאן במעלות המצוה שאל תתמה על משה רבינו עליו השלום שהיה מתאוה ליכנס לארץ לאכול מפירותיה רק לקיים בה מצות התלויות בארץ שהרי כך היו המצות חביבות בעיניו שהיה יודע שאין ג' ערים כו' והוא שעיקר מצוה זו התלויה בכבוש הארץ שאינן קולטות עד שנבחרו גם הג' שבא"י ואעפ"כ אמר מצוה שבא לידי דהיינו מצות נתינת ג' הערים מיהת אקיימנה בחיי וק"ל:
ומי אוהב בהמון לו תבואה מי נאה ללמוד בהמון כו'. לפי כל המדרשות שבסוגיא בהאי קרא נראה דדרש לו תבואה בוי"ו ובכל הספרים כתוב לא תבואה באלף גם לכאורה סיפיה דקרא גם זה הבל לא יתכן לפי כל הדרשות שבסוגיין, וי"ל דודאי הקרא מפורש לא תבואה באלף וה"ק קרא לפי דרש הזה שמי שהוא אוהב לדרוש בהמון דהיינו ברבים ולא תבואה שאינו בקי במקרא במשנה ובהלכות ובהגדות כפרש"י גם זה הבל לדרוש ברבים אבל התלמוד דריש ונקיט המכוון הדיוקא ממנו דמי נאה ללמוד בהמון ולדרוש ברבים מי שכל תבואה שלו שהוא בקי בכל אלה וכה"ג יש לפרש לכל אינך דרשות דבסוגיין בהאי קרא למאי דדריש כל האוהב ת"ח לו התורה כו' קרא לא תבואה באלף ה"ק כל שמראה עצמו שהוא אוהב בהמון שהם הת"ח ולא תבואה שאין לו תורה גם זה הבל אהבתו הוא הבל ואינה אהבה רק לפנים כדאמרינן פ' אלו עוברין גדולה שנאה ששונאין ע"ה לת"ח יותר כו' ואמר ר' עקיבא כשהייתי ע"ה אמרתי מי יתן לי ת"ח ואנשכנו כו' ובהכי יתיישב הא דמייתי רש"י והיא בפ' ב"מ מאן דרחים רבנן ה"ל בנין רבנן ואמרו עוד שם ודדחיל מרבנן הוא גופיה צורבא מרבנן דיש לדקדק בו דאהבה גדולה מיראה בכל מקום וא"כ למה יהיה זכות דחיל מרבנן יותר גדול מזכות דרחים רבנן והיה ראוי הזכות בהיפוך זה דרחים רבנן יהיה גופיה צורבא מרבנן ודדחיל מרבנן יהיה לו בנין רבנן אבל התירוץ בזה כמ"ש דכל ע"ה שונא ת"ח ומי שאוהבן ודאי כבר נעשה ת"ח ולא שייך למימר ביה מאן דרחים רבנן יזכה שיהיה גופיה צורבא מרבנן דע"כ כבר הוא אחד מרבנן כיון שהוא אוהבן וע"כ אמרו בו שיהיה הזכות לו שגם בניו יהיו רבנן והתלמוד דקאמר כל אוהב בהמון לא תבואה בוי"ו ומן המקרא דכל אוהב בהמון ות"ח לפי האמת לו תבואה שזוכה להיות בניו ת"ח כרבא בריה דרבה שהיה רבה אוהב ת"ח וזכה להיו בנו רבא ת"ח וק"ק בדברי המאמר הזה כל אוהב בהמון לו תבואה מאי משמע הך דרשא כפרש"י שהרי לא הוסיף על דברי המקרא כלום רק מלת כל במקום מלת מי שנא' בקרא מי אוהב וגו' ואפשר דסמך תלמודא עצמו בהך דרשא אהא דמייתי יהבי ביה רבנן עינייהו ברבא כו' וק"ל:
כל אוהב ללמוד בהמון כו'. בדרש זה יש לפרש לפי המקרא לא תבואה שאמר על מי שמראה בעצמו שהוא אוהב ללמוד עם חברים רבים ולא תבואה וראינו שאין בו תורה גם זה הבל ר"ל שאל תאמין לו שהוא אוהב ללמוד ברבים שהמכוון ממנו כן אלא באמת אוהב ללמוד בחברים רבים יש לו תבואת התורה וקאמר דהיינו דריב"ח מ"ד חרב על הבדים כו' חרב על שונאיהם כו' הוא מבואר שמדרך למור תורתנו מתוך עומק ענינים לא יבא האדם על בוריה של תורה ועל אמתתה רק ע"י פלפול וחדוד עם חברים משא"כ דתי העובדי כוכבים שכ"א עושה לו דת לעצמו כפי רצונו ודעתו ואין צריך לחברים וכדאמרינן בפרק הרואה שאין התורה נקנית אלא בחבורה ולזה אמר מי שעוסק בתורה בד בבד ביחידות הנה הוא עוסק בה כעובד כוכבים העוסק בה שלמודו ביחידות ואמרינן בפ' ד' מיתות עובד כוכבים העוסק בתורה חייב מיתה בידי שמים ואמרינן שם דכל מיתתו בסייף שהוא מיתת חרב וע"כ זה העוסק בתורה כמדת העובד כוכבים ביחידות ראוי לעונש מיתת חרב וסייף:
ואמר ולא עוד אלא שמטפשין כו'. כי הטעות מצוי בלמוד יחידי משא"כ בלמוד של רבים שאם יטעה א' מהם יש שני להודיעו לו טעותו:
ואמר ולא עוד אלא שחוטאין כו'. כך נראה הגירסא מפרש"י בפ"ק דתענית וכן ממה שהוצרך רש"י הכא לפרש נואלו שרי צוען נשאו אלמא הנואל נשא לחטוא עכ"ל, והיינו נמי מטעם שאמרנו כי הטעות מצוי ביחיד להתיר האיסור ולטהר הטמא והיינו שחוטאין וק"ל:
מ"ד עומדות היו רגלינו וגו' מי גרם רגלינו שיעמדו כו'. משום דהאי קרא אין לו חיבור לשלמעלה דכתיב שמחתי באומרים לי בית ה' נלך שהוא לשון עתיד למדברים אליו לנוכח ועומדות היו הוא לשון עבר למדבר בעדם גם שכלל עצמו עמהם רגלינו ולזה דרשו לפי מ"ש בסמוך שמעתי שהיו בני אדם אומרים לי בית ה' נלך מתי ימות כו' ושמחתי בדבריהם שאמרו שיבנה בהמ"ק ויהיה להם הא' מג' עמודים כמ"ש על ג' דברים העולם עומד על התורה ועבודה וג"ח שע"י בנין בהמ"ק יהיה להם עמוד העבודה כמ"ש ונעלה לרגל ואמר דוד שמחתי בו אבל הקב"ה לא הסכים על ידם כדלקמן ואמר משום דהיו עומדות רגלינו במלחמה שהיה לי ולכם בזה עמוד א' שהיה עמידת רגלינו היותר טוב והוא בשעריך ירושלים עמוד של תורה שהיה לנו בשערי ירושלים כדאמרינן ות"ח כנגד כלם, ודע דלפי דרש תלמוד שלנו נראה לפרש שלא אמרו כן דרך ליצנות ולא שהיו מבקשים למיתתו של דוד אלא שהיו מתאוים לבנין בהמ"ק בעבור העבודה כמ"ש ונעלה לרגל ואמרו ימות זקן שכבר באותה שעה דוד זקן ובא בימים ונתמנה כבר שלמה למלך תחתיו ויבנה בהמ"ק ע"י אבל בירושלמי פ"ב דברכות אמרו שהיו פריצי הדור עושים כן היו הולכים אצל חלונותיו של דוד וא"ל מתי יבנה בית המקדש כו' ע"ש ושא"ל הקב"ה טוב יום בחצרך כי מקום המקדש כבר היה ביד דוד שקנה מארונה וטוב לי יום בחצרך שעדיין המקום פנוי כמו חצר בלי בנין ואתה עוסק בתורה כו' ויום אחד שאמר בפרק ב"מ מפורש שאותו יום אחד הוא יום ו' שקודם מיתתו שרצה דוד להיות מת ביום ו' וזמן מיתתו היה ביום ז' והיה מתבטל אותו יום מד"ת:

חידושי אגדות דף י ע"ב[עריכה]

טוב וישר ה' על כן יורה חטאים וגו' אם לחטאים יורה ק"ו כו'. לענין הפתחא להאי פרשתא הכי יתפרש האי קרא טוב וישר ה' ע"כ יורה חטאים בדרך לעשות לרוצחים הכנה לדרך לעיר מקלטו להצילו מיד גואל הדם וקרא השוגגים חטאים כדאמרינן פ' י"ה וכדלקמן שלא נזדמן השוגג רק למי שיש בידו חטא כבר והוסיף בדבריו ק"ו לצדיקים שיורה להם הדרך להצילו מפגע רע ועוד יש לפרש שגם זה הק"ו פירושא דקרא וע"פ מ"ש בס"פ אד"מ כתיב טוב ה' לכל וכתיב טוב ה' לקוויו משל לאדם שיש לו פרדס כשהוא משקה משקה כולו כשהוא עודר אינו עודר אלא הטובים שבהם שר"ל הטובה שבא לפעמים לרשעים הוא ע"י הצדיקים וז"ש הכתוב טוב וישר ה' לעשות טובה לצדיקים כמ"ש וע"כ יורה ג"כ החטאים בדרך כדי שישא ק"ו בעצמו אם כך טובה עושה לחטאים ק"ו לצדיקים וע"י זה ישוב ויהיה צדיק דהשתא עיקר הטובה שעשה לו הקב"ה מתחלה לצדיק היה כמ"ש כל חטאתיו אשר חטא לא תזכרנה עוד:
א' הרג שוגג וא' הרג מזיד כו' זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם וזה שהרג בשוגג יורד כו'. אבל על זה שנהרג בשוגג הראשון לא קאמר שהרג במזיד שאולי חטא אחר היה בו שנתחייב דין שמים שע"כ לא היה ע"פ עדים אבל זה שנהרג ע"פ עדים היה חייב מיתה כדין אדם שהרג כבר במזיד ולעיל כתבנו בחידושי הלכות לפי דרך התוס' בההיא דגלעד נפישי רוצחים דהרבה מזידים נהרגו ע"י שוגג א' ע"ש ומיהו בשוגג הראשון צ"ל ע"כ כמ"ש לגבי מזיד דע"י חטא אחר שזמן לו כן שוגג הראשון ולא גלה לפי שלא היה עדים בדבר ונזדמן לפונדק א' שהרג בשוגג ע"י עדים עד שהוצרך ליגלות וק"ק דמשמע מזה שהרג בשוגג בלא עדים שהוצרך ליגלות ולא ידענו על מה דהא הגלות לערי מקלט אינו רק מפני גואל הדם שיהרגנו ואם אין עדים בדבר היאך יהרגנו הגואל ואפשר לומר אם הוא מודה בדבר או שיתוודע הדבר ע"י קרובים ופסולים שפטור הגואל אם יהרגנו ודו"ק:
בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו כו'. עיין בזה במפרשים ואענה גם אני חלקי דלא קאמר שמוליך אותו הקב"ה אלא מוליכין אותו והוא ע"פ מה שכתבנו בכמה מקומות שכל מחשבה ודיבור ומעשה האדם הנה הוא בורא לו מלאך לפי ענינו אם לטוב אם לרע וע"כ אמר בדרך שאדם רוצה לילך שהרשות בידי האדם ממנו ית' ב"ה שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים אבל כפי רצונו ודעתו של אדם מוליכין אותו אותן המלאכים הנבראים מאותו רצון ומחשבה אשר בו ומייתי ראיה מן התורה דכתיב לא תלך עמהם שא"ל הקב"ה כן וכתיב קום לך אתם וגו' שרצונו ודעתו הרעה לילך אתם הביא ששלח לו הקב"ה מלאך כרצונו ומחשבתו שא"ל קום לך אתם ואמר דכתיב אנכי ה' אלקיך מלמדך להועיל וגו' כי כל מצותיו ית' ב"ה אינו מלמדך רק להועיל ולטוב לך אבל מדריכך הוא מלאך שאתה מדריכו בדרך זו תלך כפי דעתך ורצונך ואמר דכתיב אם ללצים הוא יליץ וגו' ר"ל אם ללצים הוא מוסיף לו לץ דהיינו מלאך כפי ליצנותך ואם לענוים הוא יתן חן לעצמו מלאך של חן נגדו ית' ב"ה:
מפני מה נאמר פ' רוצחים בלשון עזה דכתיב וידבר ה' אל יהושע וגו' מפני שהן של תורה כו'. ודאי דכמה פרשיות בתורה שהן של תורה ולא נאמרו רק בלשון ויאמר כגון פ' החודש ופ' זאת חקת הפסח ופ' טומאת כהנים ופ' ציצית אלא דפרשיות של תורה הכתובים בתורה איכא הכי ואיכא הכי אלא לפי שבספר יהושע לא נאמרה שום פ' לקיים מצוה הכתובה בתורה חוץ מפ' רוצחים וע"כ נאמרו כולן בלשון ויאמר כדרכן וזו יצתה מכללן להורות שהיא של תורה שיפול בהן לשון עז:

דף יא עמוד א[עריכה]

במשנה וא' שעבר ממשיחתו מחזירין את הרוצח ר' יהודה כו'. כצ"ל:

דף יא עמוד ב[עריכה]

גמ' נדוי על תנאי כו' ואפילו מעצמו צריך כו'. כצ"ל:
תוס' בד"ה על תנאי כו' שיש להן זמן אין לנדות עצמן מספק שהרי הכא היה התנאי בדבר שלא כו' עכ"ל. כצ"ל ועיין בתוס' פ' מציאות אשה:
בפרש"י בד"ה ליהדר בהנך במיתת מרובה בגדים או בשעבר כו' עכ"ל. כתב מהרש"ל יש לתמוה הא סתם כ"ג הוא מרובה בגדים מיאשיהו כו' ואין ליישבו אלא בדוחק כו' עכ"ל, ולי נראה לומר דודאי קודם יאשיהו נמי אם עדיין לא נמשח ועבד ברבוי בגדים דינו ככ"ג והשתא נגמר דינו בלא כ"ג סבר המקשה מסתמא איירי בסתם כ"ג דהיינו משוח שעדיין לא נמשח אבל עבד כבר בח' בגדים ויש ג"כ עבר ממשיחתו וליהדר בחד מהנך ומשני דליכא דהאי בלא כ"ג היינו שאין כאן עדיין שכבר עבד בח' בגדים ואין כאן ג"כ עבר ממשיחתו בשעה שנגמר דינו וק"ל:
תוס' בד"ה מי גרם לראובן שיודה כו' יש לנו סמך כו' עכ"ל. כצ"ל:
בד"ה אמר אביי כו' שגלה כו' תימה מהאי כו' עד עולם ונראה דלק"מ כו' למי שמחויב כפרה והלכך כו' אלא בשעת מיתה ולא לאח"כ כו' דהתם משעת הבאת כו' ושוב לא יפסוק ממנה כו' עכ"ל. כצ"ל והד"א:

חידושי אגדות דף יא ע"א[עריכה]

דכל דיבור לשון קשה. בפ' כי תשא גבי וידבר ה' אל משה ובפ' שמיני גבי וידבר אהרן אל משה ובפרשת בהעלתך גבי ותדבר מרים וגו' פרש"י כך דכל דבור לשון קשה הוא כו' וכתב הרא"ם שם מפני שהדבור כאשר תבא אחריו כו' ע"ש באורך לפי דרכו אבל דבריו תמוהים דהא בדבור דהכא גבי יהושע כתיב אמירה אחריו ואעפ"כ דרשוהו מלשון קושי גם מה שפי' שהדבור בכל מקום מורה על הכלל והאמירה אחריו מורה על הפרט מצאתי גם היפך זה הדבר אחר אמירה בפ' ציצית והנראה כי הדבור אינו נופל בשום מקום אלא בלשון קשהוזה אב לכולן דיבר אתנו קשות ולכן פול בדברים של תורה לשון דבור אבל בדברם שאינן של תורה לא יפול בהן כלל לשון וידבר רק אמירה חוץ מקומות מעטים שיצאו מן הכלל שנא' בהם וידבר לפי שהענין בעצמו איירי בדבר קשה כגון כל אלו שהביא רש"י בפי' החומש בפ' כי תשא וידבר ה' אל משה לך וגו' ובפ' שמיני וידבר אהרן וגו' ובפרשת בהעלתך ותדבר מרים וגו' שאינן מדבריים בשל תורה ושינה הכתוב לומר בהן וידבר ע"ש קושי הענין ודו"ק:
אין נדברו אלא לשון נחת כו'. מפורש בפ' במה אשה אר"י אר"ל ב' ת"ח הנוחין זה כו' ע"ש גם בפרש"י יש לדקדק מי הכריח המקשה להקשות מברייתא דפירשו אין נדברו אלא לשון נחת כו' אמאי לא מקשה מגופה דקרא ידבר עמים תחתינו וי"ל דודאי הקרא ידבר עמים וגו' יתפרש מלשון הנהגה שהוא הקשה שע"י הנהגה קושי להם ידבר עמים וגו' ומ"ה הוצרך להקשות מברייתא:
ויכתוב יהושע את הדברם האלה וגו' ר"י ור"ן חד אמר ח' פסוקים כו'. והכי אמרינן בפ"ק דב"ב אפשר משה מת וכתב וימת שם משה אלא ע"כ כתב משה מכאן ואילך כתב יהושע דברי ר"י ואמרי ליה ר"ן כו' ויש לפרש לפי זה את הדברים האלה ר"ל ענין ודברים אלה שהזכיר להם יהושע ואשלח את משה וגו' ואוציא את אבותיכם וגו' ויש מאפל ביניכם ובין מצרים ויבא עליו את הים וגו' כל זה כתב ג"כ יהושע בספר תורת אלהים באותן ח' פסוקים כמ"ש לכל האותות אשר שלחו ה' וגו' ולכל היד החזקה ולכל המורא וגו' ולמ"ד ערי מקלט ניחא טפי הדברים האלה דקאי אאותן דברים שהן של תורה וכתובים בספר יהושע וק"ל:
שהיה להן לבקש רחמים על דורן כו'. ודבר זה תלוי יותר בכ"ג שכך היה תפלתו ביוה"כ על כפרת עון שתבטל הגזירה שלא יהרג גם שהרשעים ישובו מעונם ותיבטל מהם גזירה רעה כההיא דר' זירא בפ' אד"מ וק"ל:
שבשעה שכרה דוד שיתין כו'. מבואר באורך במסכת סוכה פ' לולב וערבה ע"ש ובחומש פ' בראשית:
כל היודע דבר זה ואינו אומרו יחנק בגרונו כו'. לפי שדבר זה שטיפת המים הנטבע בהם היא מיתת חנק כדאמרינן בד' מיתות אע"פ שבטלו דינן לא בטל ולהכי היודע להצילנו ממיתת חנק זו ואינו אומר יחנק בגרונו במדה זו וק"ל:
ואפ"ה כתיב ואחיתופל ראה שלא נעשתה וגו' ויצו אל ביתו ויחנק וכו'. דמשום שראה שלא נעשתה עצתו ודאי לא היה חונק עצמו אי לאו קללה של דוד ואע"פ שהיתה על תנאי וק"ל:
דקא"ל עלי לשמואל כה יעשה לך אלהים וכה יוסיף אם תכחד וגו'. דהאי לישנא דכה יעשה וגו' נאמר במקרא על המקבל עליו שום קללה הנזכרת כבר כמו שאמרה רות כה יעשה ה' לי וכה וגו' כפרש"י שם כאשר התחיל להרע בי שיצאה בי ידו להמית אישי ולירד מנכסי וכה יוסיף אם יפריד וגו' וכאן לא נזכר לעיל מיניה שום צרה רק זאת ובני עלי בני בליעל וגו' ולא ישמעו לקול אביהן וגו' שעל זה נתכוין לומר כה יעשה ה' לך וגו' וק"ל:

חידושי אגדות דף יא ע"ב[עריכה]

מאי דכתיב יחי ראובן וגו' וזאת ליהודה וכו'. פירש"י מה ראה לסמוך יהודה לראובן ומה ראה להתחיל בברכת יהודה כלשון וזאת וכו' עכ"ל, פי' דה"ל למנקט ברכת לוי קודם ליהודה לפי תולדותם כמ"ש בברכת יעקב בפ' ויחי, ועי"ל לפי הגירסא דפ' החובל דלא מייתי קרא דוזאת ליהודה אלא קרא דיחי ראובן ואל ימות דמה ראה לומר לשון כפול יחי ראובן ואל ימות ואמר שכן היה מבקש רחמים על יהודה יחי ראובן בעוה"ז ואל ימות שלא יזכר לו מעשה בלהה וכל זאת גרם לו יהודה שיודה וזאת ליהודה שיהיה בנידוי גם בעוה"ב כמו שהתנה וחטאתי לאבי כל הימים דהיינו בעוה"ז ובעוה"ב כפרש"י בחומש ומזה כתב המרדכי בפ' האומנין דהמקבל נידוי בעוה"ב אין לו התרה בעוה"ז דנידוי של מקום תלוי התירו במקום כמו שמצינו ביהודה שהיו עצמותיו מגולגלין בארון עד דשריא רחמנא עכ"ל, וכה"ג כתב הרא"ם ע"ש דמה"ט לא התירו לו אחיו הנידוי בחייו:
ומ"ש לא הוה קא מעיילי ליה למתיבתא דרקיע כו' לא הוה ידע למשקל כו'. דכמו דמרחקין בעוה"ז מן המנודה באכילה ושתייה ובכמה שאר דברים כן מרחיקין בעוה"ב מן המנודה באלו הדברים שהם בעוה"ב תחת אכילה ושתיה שבעוה"ז כמ"ש עוה"ב אין בו לא אכילה ושתיה אלא צדיקים יושבים כו' ונהנין מזיו השכינה ומיהו בעוה"ז ודאי אין מרחיקין ממנודה בענין למוד התורה כדאמרינן דשונין לו והוא שונה לאחרים:
ומ"ש לא ידע לפרוקי קושיא ועזר וגו'. בפרק החובל אמרינן ליה בלשון אחר לא הוה סליך שמעתתיה אליבא דהלכתא ועזר מצריו וגו' ועיין בפרש"י שם:

דף יב עמוד א[עריכה]

גמ' של רומי לטעות דכתיב כו' ולא מגרש שדה ולא מגרש עיר ולא עיר מגרש אמר כו' ותסברא בין למ"ד רשות ובין למ"ד מצוה מי שרי כו' ולא תכסה עליו אלא לא קשיא כו'. כצ"ל:
תוס' בד"ה אילן שהוא כו' עי"ל דמיירי אפילו באילן שענפיו מרובין ואויר כו' עכ"ל. כצ"ל ור"ל דלא אמרו דגגו לא נתקדש אלא באויר עזרה דלא הוי כעזרה אבל הכא אויר בירושלים הוי כירושלים ובספרים הגיהו בתוספות לאין צורך ודו"ק:

דף יב עמוד ב[עריכה]

במשנה כיוצא בו רוצה שגלה כו' לשון המשנה הוא בסוף מסכת שביעית המחזיר חוב בשביעית יאמר לו משמט אני א"ל אעפ"כ כו' כיוצא בו רוצח שגלה כו' א"ל רוצח אני א"ל אעפ"כ כו'. כצ"ל:
בפרש"י בד"ה באילן הלך כו' ומתני' דהכא וברייתא כרבי יהודה כו' ושינויא קמא ליתא עכ"ל. דאי שינויא קמא קאי ושפיר אתיא מתני' דהכא אפילו כרבנן כדאמר בנופו מיתדר ליה כו' א"כ מאי פריך אימור דשמעת ליה לרבי יהודה כו' והיינו משום דע"כ כיון דקתני ירושלים וערי מקלט גבי הדדי דהולכין בהו אחר הנוף משמע דחד טעמא אית להו ומש"ה פריך שפיר אימור דשמעת ליה לר"י כו' וק"ל:
תוס' בד"ה אימור כו' דלא פליגי ר"י ורבנן כו' בד"ה גבי מעשר כו' דלא מצי פריק ליה מעיקרו ומשמע כו' עכ"ל. כצ"ל:
בד"ה מ"ס כו' דפליגי לר"י בתרתי כו' מדנקט ערי מקלט גבי ירושלים עכ"ל. כצ"ל ור"ל מדתני להו גבי הדדי משמע דכמו דבמעשר פליגי בתרתי דהיינו בין בעיקרו בחוץ ונופו בפנים ובין בעיקרו מבפנים ונופו בחוץ הכא נמי בערי מקלט פליגי בתרתי בין בעיקרו בחוץ ונופו בפנים ובין בעיקרו בפנים ונופו בחוץ וע"כ דלא פליגי בעיקרו בפנים ונופו בחוץ אלא במיהוי עיקרו דרגא כו' וק"ל:
בד"ה רב אשי כו' רב אשי בא לתרץ הא כו' ונופו לחוץ דאף בנופו לא קטלינן כו' כדפ"ל לכך ניחא פי' הר"ם עכ"ל. כצ"ל:
בד"ה פלכו קולטו כו' מפלך לפלך ועוד האמר בן לוי גולה מעיר לעיר י"ל דאם גולה מעיר לעיר יהיה כו' ובתחומיו ואם יגלה כו' שלא יצא משכונה לשכונה עכ"ל. כצ"ל:

חידושי אגדות דף יב ע"א[עריכה]

ג' טעיות עתיד שרו של רומי כו'. פרש"י הוא סמאל והוא מלאך ושרו של אדום כדמייתי קרא מי זה בא מאדום וגו' וכבר האריך בזה הר"י אברבנאל בס' משמיע ישועה שמלכות רומי נקרא ע"ש מלכות אדום שהמלך הראשון שמלך בו היה צפו בן אליפז ואמר שטעה כו' והוא גלה לבצרה דאל"כ מאי בעי בבצרה שהיא עיר מואב שנא' על קריות ועל בצרה ובפי' רש"י בספר ישעיה אמרו רבותינו ב' טעיות כו' שבצרה הוא בצר וכו' וטועה שאין קולטת אלא אדם והוא מלאך הוא בעצמו האי טעותא דשוגג ומזיד דמלאך מזיד הוא ולא שייך ביה שוגג ויש לקיים כל ספרים שלנו דחשב נמי טעותא דאדם והוא מלאך וה"ק שאינה קולטת אלא אדם שינצל שם מפני גואל הדם ולא מלאך שהרג ישראל והרי גואל הדם שלהם הוא הקב"ה כדאמרינן במדרשות ואין מקום קולט להציל ממנו כי מלא כל הארץ כבודו וק"ל:

סליק פרק אלו הן הגולין