חידושי הרמב"ן על הש"ס/מכות/פרק ב

הוספת קישורים
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף ז עמוד ב[עריכה]

פרט לאומר מותר. פי' רש"י ז"ל שסבור שמותר להרוג את ישראל ואיכא דק"ל והא גבי שבת וע"ז דכתיב תחטא בשגגה ואומר מותר חייב בהן כדאמרינן בפרק ד' מיתות ב"ד אלא באומר מותר מה שאין כן בשבת דפטור לגמרי בתמיה, ע"כ לא בעי מיניה רבא העלם זה וזה מהו אלא לאחיובי חדא או תרתי פטור לגמרי ליכא מ"ד, ואיכא למימר דהתם כתיב תחטא בשגגה וכיון שהוא שוגג בחטא שאין לו ידיעה שהוא אסור תחטא בשגגה קרינא ביה אבל הכא כתיב מכה נפש בשגגה ההכאה עצמה בעינן וזה מזיד הוא בהכאה הילכך קרוב למזיד הוו בהריגה, ואין זה מחוור לי דא"כ אביי אמאי קרא ליה אנוס השתא בכל התורה דכתיב תחטא בשגגה לא הוי אנוס ואי מפרשינן כגון בתינוק שנשבה לבין הגוים, איכא למימר אביי סבר כר' יוחנן דפטר ליה אפילו בשאר מצות כדאיתא בפ' כלל גדול, ורבא אמר לך טעמא דהכא משום דבעינן מכה בשגגה כדפריש ולשון אחר מתרצין שאני הכא דכתיב בשגגה ובלי דעת ובלי ראות ועוד תרי בשגגה כתיב בפרשה מיעטה בו תורה שגגות הרבה, ואביי ה"ק ליה מקרוב לאונס הוה לך למעוטי כיון דכתיבי כל הני שגגות וא"ל דטפי דמי למזיד מאונס שהיה לו ללמוד ולא למד, וי"מ אומר מותר שהוא סבור בהמה ונמצא אדם נכרי ונמצא ישראל דקרו ליה רבה גופיה אומר מותר לקמן ומתכוין מפרש לה בגמ' כגון נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם:
הא דאמרינן בלא איבה פרט לשונא. איכא דקשיא ליה תיפוק ליה דהא קרא דכתיב והוא לא שונא לו ואיכא למימר אי מהכא לרבנן ה"א ה"מ היכא דאתה יכול לומר לדעת הרג כתב רחמנא קרא יתירה למימר דאפילו במקום שאין אתה יכול למימר לדעת הרג פטור ור"ש אמר לך אדרבה אי כתיב רחמנא חד קרא ה"א אפילו במקום שאין יכול לומר לדעת הרג פטור דאלו למקום שאפשר לומר לדעת הרג ה"א דילמא לא איצטריך קרא דוקא שהוא שונא לו במיתה כלומר שאתה יכול לומר לדעת הרג אבל במקום שאין אתה יכול לומר לדעת הרג גולה:
הא דאתליע וכו'. פירש רש"י שכל שליבה שהתליעה כשדורסין עליה נכפפת וירידה היא, ואינו מחוור שהרי השליבה ירדה ודאי היא אלא שהאי צורך עליה וכ"ש כפיפה זו שהוא לצורך עליה אלא לא אתלעו סבר קרוב לאנוס הוא:
ר' סבר יש אם למסורת. ונישל פרש"י ז"ל שאם כמו שאתה קורא היה לו לכתוב אל"ף בין נו"ן ושי"ן שכל לשון פעל כן הוא כתוב ולפי המסורת פי' ונשל שהשיל מן העץ המתבקע, רבנן סברי יש אם למקרא ונשל קרינן לשון פעל הברזל עצמו נשל מעל עצו וקשיא לן אההיא פירושא חדא דלא מיבעי למכתב אל"ף בין נו"ן לשי"ן ואע"פ שאין אתה קורא ונשל שאין אל"ף זו בכל לשון פעל וכיוצא בהן, ועוד דהא ונשל גופיה הברזל מקתו נמי משמע טפי מונישל ועוד היכי אמרינן טעמיה דר' משום דדריש מסורת היא והא טעמיה מפרש בברייתא משום דלא כתיב מעצו, ועוד לרבנן קשיא דהא כתיב ונשל ה' אלקיך את הגוים האלה מלפניך וכן ונשל גוים רבים מפניך דהיינו דומיא דמן העץ המתבקע ואיכא לפרושי דהכא ודאי לא שני קרא ממסורת ואפ"ה דרשינן ליה כגון גבי יראה יראה וכדמסקינן בריש סנהדרין ואי דרשינן ונשל לא הוה משמע מן העץ המתבקע מדלא כתיב ונשל הברזל העץ כדכתיב ונשל השם גוים להכי דריש ר' ונשל הברזל מן העץ המתבקע ולא הכה באמצעיתו ונשמט והתיז ממנו קיסוס והרג ונשל שהברזל נישל, וא"ק לך אמאי לא דריש נמי מקרא כרבנן ולימא דאף נשמט מקתו ליחייב דהא מקרא גופיה מסורת היא דכיון דלא שני וליכא מאן דדריש מסותר לחודיה ולא מקרא היכא דלא שני קרא ממסורת שהרי יראה חלב חלב תרוייהו דרשינן ליה איכא למימר היינו דקתני ברייתא אמר להן ר' לחכמים וכי נמאר ונשל הברזל מעצו שנדרוש מקרא לבדו ויפטר מן העץ המתבקע והלא לא נאמר אלא מן העץ הילכך דרשינן מן העץ המתבקע חייב וכי תאמרו אף נשמט הברזל מקתו הוא בכלל נאמר כאן וכו', וכי מסיק בסמוך דר' יש אם למקרא ס"ל מתרצינן האי ועוד לטעמיה דר' וה"ק להו לרבנן וכי נאמר מעצו שיהא משמע כן וכי תימרו כיון דדרישהן מקרא אפילו היכא דשני קרא ממסורת ה"נ דרשינן הכי נאמר כאן כו' ואיכא למימר דהכא א"א למדרש מקרא ומסורת דמן העץ או מן המתבקע הוא או מקתו הוא ואע"ג דיכלינן למדרש תרוויהו ונישל ונשל מיהו מן העץ למדרש אלא חד משום הכי לא דריש ר' תרווייהו והאי דקא נסיב לה טעמא במעצו ה"ק ודאי כל היכא דלא שני קרא ממסורת וליכא למדרש תרוויהו מקרא עדיף דמקרא נמי מסורת היא אלא הכא אי ס"ד מקרא בלחוד דרשינן לומר קרא מעצו מדכתב רחמנא מן העץ מסורת דרשינן ותרוייהו ליכא למדרש אי לא הוה דריש בעלמא מסורת לא הוה קשיא ליה מעצושהרי בכלל מן העץ יש במשמע מקרא דלא עדיף מהיכא דשני קרא ממסורת דאפילו הכי דרשינן מקרא כדפרישית, ולפי' אקשינן וסבר ר' יש אם למסורת וכו' ורבנן סברי יש אם למקרא ונשל קרינן פירושו האדם נשל הברזל מן העץ שהוא עצו כלומר מחמת הכאתו שהכה בכח נשל הברזל ודומה לו ונשל השם הגוים האל מפניך, וכן מצאתי בירושלמי מ"ט דר' נאמר כאן נשילה ונאמר להלן כי ישל זיתך מה להלן נשירה אף כאן נשירה מ"ט דרבנן נאמר כאן נשילה ונאמר להלן ונשל השם גוים רבים מפניך מה להלן מכה אף כאן מכה פירוש מה להלן ונשל מוסב על המכה שהוא הברוך הוא, הוא מכה גוים ומנשל אותם מפני בני ישראל אף כאן מכה כלומר שהמכה הוא מנשל הברזל מן העץ ונשל מוסב על המכה שהוא אדם ונשל כמו ועשה בצלאל וזה הפי' נכון ומדוקדק:


דף ח עמוד א[עריכה]

הא דתנן הזורק את האבן לחצרו והרג אם יש רשות ליכנס שם גולה. קשיר לן והא אמרינן בפרק המניח את הכד הנכנס לחנות של נגר שלא ברשות ונתזה בקעת וטפחה לו על פניו ומת פטור, ואם נכנס ברשות חייב מאי חייב א"ר יוסי בר חנינא חייב בד' דברים ופטור מגלות משום דה"ל כשוגג קרוב למזיד, וי"ל מתני' דקתני אם יש רשות ליכנס לשם כגון שהיתה לו דרך שם והוא נכנס תדיר בכל עת ואינו יודע באיזו שעה נכנס אבל התם כיון שנתן לו רשות ליכנס עכשיו ונכנס היה לו לשמור את עצמו וה"ל שוגג קרוב למזיד והא דאקשינן הכא בגמ' לרשות הרבים והרג מזיד הוא לאו דוקא אלא שוגג קרוב למזיד הוא ופטור אליבא דר' יוסי בר חנינא התם בפרק המניח את הכד מותבינן לה לר"י בר חנינא הכי והא הכא שוגג קרוב למזיד הוא וכי האי גוונא איכא בתלמוד קושיא סתמא אליבא דחד כי ההיא דבריש פ' האשה שנתארמלה ולימא רוב נשים בתולות נשאות דפרכינן למ"ד הולכין בממון אחר הרוב:
מצא פרט למצוי. איכא דקשיא ליה דהכא אסיקנא דמצא פרט למצוי ובפ' ואלו הן הנחנקין קס"ד למימר כי ימצא איש גונב פרט למצוי ואיפרך התם אלמא לא דרשינן פרט למצוי, ואיכא דבעי למימר שאני כי ימצא מומצא ולאו מילתא היא אלא שמעתין ליכא לאקשויי דהא לא דריש ומצא אלא משום והשיגה ידו דהוא עניינא דקרא ומיהו היכא דענייניה דקרא לא משתמע למדרש ביה כלום ליכא מיניה ראיה אי דרשינן אי לא הא קשיא דאמרינן בפרק עגלה ערופה היתה עיר הסמוכה לכפר לא היו מודדין מ"ט דכתיב כי ימצא חלל פרט למצוי למה דרשינן הכי, ואיכא למימר הכא כתיב כי ימצא ובעית למדרש פרט למצוי בידו כגון דרדקי דבי רב ולא דרשינן כי הך דרשא דהא כי כתיב כי ימצא לאו אבידו קאי אלא אגונב וכן נמי בכי ימצא איש שוכב עם אשה וגו' ליכא למימר פרט לנמצא עומד ומתיחד עמהן כגון של בית פלוני דכי כתיב ימצא אשוכב כתיב, וכבר אמרינן בשמעתין דלא דרשינן הך דרשא אא"כ הוא מענייניה דקרא ואי לאו הכי לא והתם לאו מענייניה דקרא הוא ולא מפשטיה אל התם כתיב כי ימצא חלל פרט לנמצא חלל כל היום כגון עיר הסמוכה לספר, ועוד דהתם מענייניה דקרא מפורש הא דכתיב לא נודע מי הכהו והרי כאן חזקה שגוים הכוהו ואין מודדין אע"פ שאינו ידוע בודאי כעין ידוע הוא וממעט מכי ימצא:
הא דתנן יצא אב המכה את בנו. קשה לי טעמא משום דמצוה הא לאו הכי גלי והא שוגג קרוב למזיד הוא כדמקשינן בפ' המניח את הכד גבי הוסיפו לו אחת יתירה, ואיכא למימר שאני התם כיון דלא ה"ל לממחייה לו טפי מזיד הוא בהכאה להזיקו ה"ל לאסוקי אדעתיה ולמרמא אנפשיה דמיית בחדא, אבל הכא כיון דברשות הוא מכה אותו לא ה"ל לאסוקי אדעתיה דודאי כשמכה אותו ליסרו שוגג הוא במיתתו ושליח משמע דלאו משום מצוה פטור אלא משום שכיון שאמדוהו אנוס הוא, ואע"ג דקתני ליה בהדי הנך לא דמו להו תדע דהא אמרינן בגמ' התם אע"ג דגמיר מצוה קא עביד ככתוב ייסר בנך ולא מקשינן משליח ב"ד דאלו לא עבר לאו מצוה ונימא דהשתא נמי לאו מצוה, א"נ איכא למימר שליח ב"ד כיון שעבר מצוה הוא להכותו שהרי מצות עשה מפורש בתורה והכהו אבל התם לא אמרה תורה הכה ולא חטוב ואי משום מצות החובה אין זו מצוה:
הא דמקשינן אמתני' יצא האב המכה את בנו ומפרקינן דגמיר וכו'. משום דלא ס"ד לאוקמי למתני' בשהרג שלא מדעת הכאה כגון שהיה יורד בסולם ונפל עליו והרגו דא"כ פשיטא מ"ש אב מאחר, אלא ודאי במכה ואמאי והא אמרת יצא האב המכה ומדמקשינן נמי והא אמרת אע"ג דגמיר מצוה קא עביד משום דקרא אמרינן יסר בנך ויניחך דאי מפירוקא דרבא הא הדר ביה:
ה"ג כיון דאם מצא חטוב אינו חוטב לאו מצוה ה"נ לאו מצוה. ופרש"י ז"ל השתא נמי כי לא מצא חטוב אין חטיבה מצוה וא"כ הל"ל דאם מצא חטוב לאו מצוה השתא נמי לאו מצוה או שיאמר כיון דאם מצא חטוב אינו חוטב לאו מצוה ותו לא שאין הלשון הזה נופל על הפירוש הזה אלא ה"ק כיון שאם מצא חטוב א"כ חטיבה אינה מצוה ה"נ גלות בדבר שאינו של עסק מצוה וה"נ מפרשינן לקמן גבי חריש:


דף ט עמוד א[עריכה]

הא דתניא גבי גר וגוי שהרגו נהרגין. פרש"י ז"ל שאשבע מצות קאי כלומר שנצטוו אשפיכות דמים וקי"ל בדידהו אזהרה שלהן זו היא מיתתן לפי' נהרגין אפילו בשוגג שאין בני נח צריכין התראה כדאמרינן בסנהדרין וכן פירש שם, ואינו מחוור בעיני שאין הדין נותן להרוג אדם בשוגג במצוה, ודאמרינן בסנהדרין בן נח נהרג בעד אחד בדיין אחד ושלא בהתראה ה"ל לאשמועינן רבותא דאפילו בשוגג לא משמע שאין בן נח נהרג לעולם בשוגג אבל במזיד בלא התראה נהרג ומה גם שפיכות דמים אם הרג ישראל נהרג שהם אפילו לישראל לא ניתנה דמו של הרוג למחילה אלא גואל ועומד בספק מגואל הדם לפיכך עכו"ם נהרג עליו לעולם אבל קטל בר מיניה לרב חסדא כל דלאו בר גלות לרבה במזיד ובקרוב למזיד נהרג בשוגג ובאנוס פטור וכן בשאר ז' מצות שלהם והיינו דאמרינן מכין לבן נח שהיה לו ללמוד ולא למד, כלומר שהיה לו לחשוב שמא אסור הוא ולשאול על הדבר והיינו אומר מותר שהיה לו ללמוד שאסור, והא דאמרינן בפרק ד' מיתות גבי מאי נינהו קטלא בתרי קטלי קטלת ליה לאו למימרא לעולם נהרג כמו שפירשנו שם דלא משכחת לה דינא אחרינא אלא מיתה במזיד דאלו קרבן בשוגג לית להו, וכן פי' ה"ר משה הספרדי ז"ל שבן נח בשוגג אינו נהרג אלא באומר מותר משום שהיה לו ללמוד ולא למד, והוי יודע שבן נח המוזכר בכל מקום היינו גר תושב אלא שבן נח הוא שנוהג במצות שלהם כהוגן עם חברו וגר תושב הוא שבא לב"ד ישראל וקבל עליו תורה יותר משאר בני נח שלא קבל מפני שהוא מדקדק עליו ביותר, ועוד מפני מה אמרו ראה ז' מצות שנצטוו בני נח ולא קיימום עמד והתירם להם שלא יהו מקבלין עליהם שכר אלא כמי שאינו מצווה ועושה וזה שקבלם עצמו בב"ד ישראל מצווה ועושה הוא, והכי מפורש לה בפרק השוכר את הפועלים וגוי המוזכר בכל מקום הוא בן נח שלא הוחזק אם מקיים מצות שבהם אם לאו מסתמא אין רובן מקיימין אותן לפיכך דנו אותן מספק ולא הקפיד עליו אבל לא מעלין ולא מורידין ולא נתנה תורה ערי מקלט אלא לאלו שהם גרים אבל שאר בני נח אין ערי מקלט קולטות, מיהו לדיני ב"ד שוים הם בשפיכות דמים כדפרישית:


דף ט עמוד ב[עריכה]

מ"ט דר' יהודה דכתיב ואשר יבא את רעהו ביער ואפילו סומא וכו'. רבותינו מפרשים משום דה"ל רבוי אחר רבוי ואינו אלא למעט, וא"ק לך לא ליכתוב רחמנא חד מינייהו וממילא ממעיט דהא לר"מ אצטריך רבוי, ל"ק דר' יהודה ס"ל דאי לא מיעטיה רחמנא מחייב כיון דחייביה התורה בכאן שוגג א' אע"פ שאינו ראוה אותו ור"מ סבר אע"פ שהתורה חייביה שוגג א' משום דה"ל לעיוני אבל האי אנוס הוא הילכך אצטריך רחמנא לרבוייה, ולא מחוור האי פירושא משום דהל"ל בגמרא ה"ל רבוי אחר רבוי ואינו אלא למעט כדאמרינן במילתיה דר"מ, ורש"י ז"ל כתב דבלא ראות משמע דאינו רואה כאן אבל רואה במקום אחר, והאי פירושא קשיא למה ליה לאתויי ואשר יבא את רעהו ביער ובפ' בתרא דנדרים איתא הכי רבי יהודה סבר ואשר יבא את רעהו ביער כל דבר מיעל ליער וסומא בר מיעל ליער הוא, ואי אמרת בלא ראות משמע לרבות את הסומא מיער נפקא ליה אלא ש"מ בלא ראות פרט לסומא ור"מ סבר כתיב בבלי דעת כל דבר מידע וסומא לאו בר מידע הוא ואי אמרת פרט לסומא מבלי דעת נפקא ליה אלא ש"מ בלא ראות לרבות את הסומא והא פירושא ר' יהודה סבר בלא ראות הכי מדריש שאינו ראוה כאן אבל רואה במקום אחר דאי ס"ד לרבות מיער נפקא ליה וכיון דמשמועתיה דקרא דריש לא הוי רבוי אחר רבוי אבל לר"מ ס"ל דודאי בלא ראות משמעותיה למעט ובבלי דעת למעט וה"ל מיעוט אחר מיעוט ואינו אלא לרבות לפום מאי דאמרינן בשמעתיה ור"מ לא משמע ליה ביער אפילו סומא דא"ה לא ליכתוב רחמנא חד מינייהו וממילא לא מתרביה ומיהו ההוא גמרא דנדרים משמע דלא דריש ליה משום רבוי אחר רבוי אלא משמעותיה דוקא כדפרישית בדר' יהודה ומוחלפת השיטה בכאן:
ה"ג רש"י ז"ל נשמט אנשמט ל"ק כאן באוהב כאן בשונא. ופירשוא נשמט מידו והוי אבן ולא דמיא לנשמט הברזל מבקתו ולא מן העץ המתבקע אלא לכ"ע חייב, ובנוסחי דילן כתיב נפסק אנפסק ל"ק כאן באוהב כאן בשונא, וכך פירושא מאי נשמט דקתני קמייתא נשמט הברזל מקתו או נמשט הדלי מן החבל שלא היה קשור קשר של קיימא דהיינו נמי נשמט מקתו וברייתא בתרייתא קתני עד שישמט כל מחצלו מידו כלומר שנשמט הברזל עם קתו מידו ולפום הכי מקשינן קשיא נפסק אנפסק קשיא נשמט אנשמט כלומר קמייתא בספק גולה בשונא וכ"ש בואהב ובתרייתא קתני אינו גולה קשיא נשמט אנשמט דקמייתא קתני אינו גולה בשונא משום שיכול לומר לדעת הרג הא באוהב גולה והיינו ברזל מקתו ובתרייתא קתני אינו גולה עד שישמט כל מחצלו מידו דהיינו נשמט ברזל וקתו מידו, ומפרקינן קמייתא בשונא כדמפרשא בהדיא ודוקא קתני בשונה גולה בשנפסק החבל דלא הוי אנוס הא אוהב אינו גולה והיינו אידך בתרייתא דקתני אינו גולה באוהב ואנוס הוא, ונשמט אנשמט ל"ק דהא קמייתא דקתני נשמט אינו גולה בשונא אבל באוהב גולה רבנן קתני לה דסברי נשמט הברזל מקתו גולה ובתרייתא רבי כך פירש הרב אב ב"ד ז"ל כתבתיו כיד לקיים גרסת הספרים אבל אינו נכון בעיני שלא מצינו שונא גולה ואוהב אינו גולה ואינו בדין כן שאם דעתו שישמט או יהרג זה או כיון כלל לדבר מזיד הוא בזה ובזה ואם לאו אנוס בזה ובזה, ועוד שכיון דברייתא דקסבר נשמט הברזל מקתו אינו גולה אמאי אצטריך לדחוקי נפשיה בהא באוהב הא בשונא הא ודאי לעולם אינו גולה בנשמט דהיינו נשמט הברזל מקתו הוא ואינו מן העץ המתבקע דהא אוגדו בידו ואי טעמא דר' משום דה"ל לעינוי בנשמט הברזל מקתו וחשיב ליה קרוב למזיד האי נמי ה"ל לעיוני שלא יפסיק אלא כגרסת רש"י ז"ל נראה עיקר:
בגלעד שכיחי רוצחין. א"ק לך והא לא גלו אלא שוגגין, איכא למימר רמאין היו ומראין עצמו כשוגגין הילכך מרבינן להו ערי מקלט כדי שיהיו קולטות את כלן לפי שאין יודעין איזה בשוגג ואיזה במזיד:


דף י עמוד ב[עריכה]

אין והתניא ר' יוסי בר' יהודה אומר. איכא לעיוני אמאי אייתי ברייתא דהא במתני' נמי תנן הכי איכא למימר דילמא משום מילתיה דר' אייתי לה ולומר לך דאפשר שהלך לעיר מקלט והוא מזיד וכגון שברח ברצון חכמים כר' יוסי בר' יהודה או מעצמו כרבי:


דף יא עמוד א[עריכה]

הא דתנן[1] ואחד המרובה בגדים. פרש"י ז"ל בימי יאשיהו שנגנז שמן המשחה ולא היו מושחים כהנים גדולים, והכהן הגדול שלא נמשח נקרא מרובה בבגדים ומיהו אף בזמן ראשון אם לא משחוהו ונתרבה בבגדים ה"נ מיקרי, וכשמתקנין כהן א' ביוה"כ אין מושחין אותו אלא ברבוי בגדים הוא משמש, וקשיא לן דהא אמרינן בפרק דהוריות משוח בשמן המשחה קודם למרובה בגדים מרובה בבגדים קודם למשוח שעבר, אלמא תרווייהו בזמן א' הם ואינו כהן גדול שלאחר יאשיהו ובמס' נזיר אמרינן נמי גבי מת מצוה משוח בשמן המשחה ומרובה בבגדים יטמר מרובה בבגדים ואל יטמא משוח בשמן המשחה אכן בירושלמי פ"ג דהוריות איתא משוח בשמן המשחה בבנין ראשון מרובה בגדים בבנין אחרון ואתיא כדיימר ר"ש בר' יונה בשם ר' אחא חמשה דברים היה הבית הראשון יותר מן האחרון שמן המשחה כו', וזה מפורש כדברי רש"י ז"ל, והא דאמרינן משוח בשמן המשחה ומרובה בבגדים איזה מהם קודם יש לפרש היינו שעבר דכיון שזה משוח בשמן אע"פ שעבר איהו עדיף והא דלא קרי לי דמשוח שעבר משום דלא מתמר האי לישנא אלא כשיש שם משיח אחר עובד ומיהא לא מחוור לי הא דאמרינן לקמן במיתת כולן חוזר וכו', דהא ליכא בזמן אחד אלא שנים מהם וכל זמן שלא אירע פסול בכהן גדול ליכא נמי שעבר ומרובה בגדים ממש, אלא כיון שיש זמן ששלשתן קיימין כגון משיח שעבר ורבוי בבגדים אחר תחתיו כמו שפירשתי ופעמים שיש שנים משום הכי קאמר במיתת כלן הוא חוזר ועוד כיון דלר' יהודה איכא שלישי קאמר לישנא דכלהו:


דף יא עמוד ב[עריכה]

קללת חכמים אפילו על חנם באה. פי' לפי שדוד קלל כל מי שלא יאמר לו מיד כדי שלא ישטוף תהום את העולם ואחיתופל לא היה יודע עד שדרש ק"ו ואפ"ה כיון שלא אמר מיד ונצטער דוד בנתיים אתקיים ביה וקללת עלי ע"ת היה ונתקיים ומ"ה אמר הכא ע"ת והכא על חנם, ויש לפרש דעל חנם הוא טפי מעל תנאי ושל אחיתופל ע"ת הוא ועל חנם שלא היה יודע כשהשביעו ואעפ"כ נתקיים בו אע"פ שהיה על תנאי אבל של עלי הוה ולא על חנם שהרי היה יודע בשעה שהשביעו ואעפ"כ נתקיים בו שהיה צריך להתיר לו קללתו אחר שהגיד לו, ורש"י ז"ל כתב דשל דוד על חנם היתה שלא היה לו לקללו ואיני מיושב בו, ואע"ג דכי כתוב מעשה דאחיתופל מקמי דזבן דוד בית המקדש הוה שיתן מעות מעיקרא כרהו ברשות ארונה כדברי רש"י ז"ל שהרי יודע היה דוד באיזה מקום עתיד בית המקדש לבנות כדאמרינן בזבחים בדקו ומצאו בס' יהושע מדכתיב ולא כתיב ותאר וכלה מילתא כדאיתא התם:


דף יב עמוד א[עריכה]

מנין שאין ממיתין אותו עד שיעמד בפני ב"ד אחר ת"ל כו'. ואיכא למידק הא דתניא בפ' החובל סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש מקצתן נעשין עדים ומקצתן נעשין דיינין דברי ר"ט ורע"א כלן נעשין עדים ואין עד נעשה דיין והכא גמר לה מקרא ולא מההוא טעמא והתם נמי אוקימנא לההוא כשראוהו בלילה אבל ראוהו ביום דנין ע"פ עצמן ותו קשיא דבמסכת ר"ה מפרש לה טעמא תליתאה משום דכתיב והצילו העדה וכיון דחזי ליה דקטל נפשא תו לא חזי ליה זכותא, איכא למימר אוקמתא נינהו מאן דמוקי לה בשראוהו בלילה ומשום דאין עד נעשה דיין כפשטה סבר דר"ע לדבריו דר"ט קאמר דנסיב טעמא משום עדים ואומר מקצתן נעשים דיינים ואמר איהו דבלילה כלן נעשין עדים והיינו לישנא קמא דבפרק החובל, ולאידך לישנא דאוקימנא התם אפילו ראוהו ביום אתיא כהלכתא משום דכתיב עד עמדו לפני העדה והאי דנסיב ליה תלמודא בר"ה מוהצילו ה"ק וכ"ת ליגמר מינה דיני נפשות שאני דבעינן והצילו, ואי קשיא אהא דאמרינן בסנהדרין טרפה שהרג לפני ב"ד חייב איכא למימר שאני התם דכיון דא"א לבא בפני ב"ד אחר נדון בזה משום ובערת הרע מקרבך והכי מפרש התם טעמא בגמרא:
א"ר כהנא ל"ק הא ר' יהודה כו'. פירש רב כהנא לפרוקי מתני' כלהו וברייתא אתא וליתיה לפירוקיה קמא דלא שאני ערי מקלט ממעשר ואע"ג דהל"ל אלא, אורחא דתלמודא הוא במקצת דוכתי דלא אמר אלא היכא דחד אמורא מתרץ והדר ביה ודכותה לעיל בסמוך ל"ק הא בבנו הא בבן בנו:


דף יב עמוד ב[עריכה]

אימר דשמעת ליה לר"י. פירוש ממתני' מקשינן דאוקמתא כר' יהודה דקתני עקרו בפנים ונופו בחוץ הכל הולך אחר הנוף והיינו לקולא ורש"י ז"ל דמברייתא דקתני ובערי מקלט מקשינן ליה וא"ק לך מעיקרא נמי תקשי הך קושיא אמתני' א"ל מעיקרא דאמרן בעיקרו לא מיתדר ליה הוה ס"ד דאורייתא הוא דלא קרינא ביה כי בעיר מקלטו ישב, הילכך אפילו לקולא נמי אבל השתא דא"ר כהנא דמתני' דברייתא ר' יהודה וקתני ירושלים וערי מקלט קשיא לן דהא לא הוה לן למימר הכי אלא לחומרא:
רב אשי אמר מאי אחר הנוף. פרש"י ז"ל מתני' וברייתא בערי המקלט אף אחר הנוף תנו ולחומרא דלעולם לא מצי קטל ליה עד שיהא עיקר ונופו בחוץ ולגבי מעשר לחומרא כדשנינן לעיל ר' יהודה היא כדר' כהנא ומשום דבכל תלמודא שדינן נוף בתר עיקר איצטריך למימר הכא דשדינן עיקר בתר נוף, ול"נ דנוף בתר עיקר לא שדינן בהני גוני דלא מדכר הכי בכלה שמעתיה אלא ה"ק אילן שעקרו בפנים ונופו בחוץ הולכין בעיקרו אחר מקומו ואף אחר נופו הולכין בו שאם היה עיקרו בחוץ ונופו בפנים אפילו בעיקר לא קטלינן ליה כלומר בעיקר אילן הלך אחר עיקר ואף אחר הנוף ולחומרא, וכן מתפרש לה בירושלמי הלך אחר הנוף ולחומרא, ואחרים פירשו דאף לגבי מעשר נמי מתרץ רב אשי דאף קתני דלעולם היכא דעיקר בפנים ונופו בחוץ או נופו בחוץ ועיקרו בפנים שדינן נוף בתר עיקר ואף עיקר בתר נוף ואין אוכלין ואין פודין בו כלל, וכן בערי מקלט אינו נהרג בו כלל ומתני' דקתני הכל הולך כל האילן קאמר שכלו הולך אל מקום א' והרי הוא בפנים, ויש לפרש כלה שמעתא בענין אחר דפירוקא קמא בדקאי קאי דשאני מעשר מערי מקלט דמעיקרא מקשי מעשר אמעשר וא"ר כהנא דלא קשיא דפלוגתא היא במעשר, ומיהו בערי מקלט דברי הכל הלך אחר הנוף דכתיב ביה ישב, והא דקתני ברייתא בירושלים ובערי מקלט לאו למימרא דפליגי רבנן בערי מקלט אלא ה"ק ר' יהודה כשם שבעיר מקלט הולכין אחר הנוף כך בירושלים דלאו טעמא הוא משום דירה אלא משום דעיקר האילן הולך אחר הנוף שאף בירושלים הולכין אחר הנוף, ואקשינן ברייתא דקתני בירושלים ובערי מקלט במאי מוקמת לה כר' יהודה ומדקתני לה דומיא דירושלים משמע דאפילו בעיקרו בפנים ונופו בחוץ הולכין אחר הנוף והא לא שמעינן ליה לר' יהודה ומאן צאית לך למימר כי הך מילתא דהא איהו לית ליה בדירה תלה רחמנא אלא מעשר וערי מקלט לדבריו שוים הם, ופריק רבא ואמר בעיקר דכ"ע לא מצי קטיל ליה כלומר ליכא פלוגתא בין מעשר למעשר למקלט ולא ס"ל בדירה תלה רחמנא ואפילו לרבנן דנהי דלא מיתדר ליה בכל מקום גואי קאי, כי פליגי במהוי עיקרו שבפנים דרגה לנופו, ר' יהודה דסבר עיקר אילן שדינן בתר נוף לחומרא ה"נ מצי קטיל ליה בכי האי גונא לאו לקולא הוא כיון דבראי קאי ולרבנן לא הוי עיקרו דרגה לנופו כלל כי היכי דלא שדינן עיקר בתר נוף למעשר ומתני' וברייתא דערי מקלט לרבא ר' יהודה ורב אשי לעולם כדאמרינן מעיקרא מתני' רבנן ושאני ערי מקלט לרבנן ממעשר ומאי אחר הנוף דקתני ברייתא אף אחר הנוף ולחומרא בין בערי מקלט ובין בירושלים לר' יהודה דמדמי להו להדדי לית ליה טעמא דבדירה תלה רחמנא מדאמר בירושלים כן אבל רבנן הולכין אחר הנוף בין לקולא בין לחומרא דאית להו טעמא דבדירה תלה רחמנא, ולהא פירושא מתני' דקתני הכל הולך אחר הנוף אתיא כפשטה ואפע"כ אינו נכון:

  1. ^ קטע זה נמצא בספר לאחר ד"ה קללת חכמים, והעתקתיו על סדר הגמ'. המעתיק:
אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=חידושי_הרמב%22ן_על_הש%22ס/מכות/פרק_ב&oldid=1051728"