לדלג לתוכן

רש"י על הש"ס/מכות/פרק ב

הוספת קישורים
לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי




אילעא וטוביה - עדי הלואה היו קרובין אל הערב:

מתני' לפני אותו בית דין - שנתחייב בו:

אין סותרין - לחזור ולישא וליתן אולי יזכה:

אילו היינו - בימים שסנהדרין דנו דיני נפשות לא נהרג בה אדם כדמפרש בגמרא שבדקו את העדים בדבר שלא ידעו להשיב:

אף - אם היו עושים כן היו מרבין שופכי דמים שלא יראו מב"ד:

גמ' מפני זכותה של ארץ ישראל - אולי תועיל למצוא לו פתח של זכות:

מה ת"ל בשעריך - שופטים ושוטרים תתן לך וגו':

אתה מושיב כו' - אתה חייב להושיב בכל פלך ופלך כו' פלך הפרכיא:

אם תמצא לומר שלם הרג - שיאמרו בדקנוהו לאחר מיתתו מכל שמונה עשרה טריפות:

ראיתם כמכחול בשפופרת - ואין עדים מסתכלין בכך שפופרת קנה חלול שנותנין בו כחול לכחול עינים מכחול הוא קיסם דק שבו נוטלין הצבע מתוך הקנה:

ורבנן - דמחייבי מיתה על הערוה היכי דייני באיזו עדות הם הורגים הואיל ולאו הכי בדקי:

משיראו כמנאפים - משינהגו ענין ניאוף ששוכבין בקירוב בשר ונוהגים כדרך תשמיש:

פרק שני - אלו הן הגולין


מתני' היה מעגל במעגילה - טחין היו גגותיהן בטיט והגגות לא היו משופעין אבל הטיט משפעין מעט כדי שיזובו המים וטחין אותן בחתיכת עץ עבה וחלקה ובה בית יד ודוחפה לצד השיפוע וחוזר ומושכה אליו וחוזר ודוחפה (לצד) והטיט מתמרח ומחליק ובדחיפתו קורהו מעגל ובמשיכתו קורהו מושך ושם העץ מעגילה:

היה משלשל חבית - מן הגג:

היה יורד - ההורג בסולם ונפל מן הסולם והרג בגופו את חבירו גולה דכל הני דרך ירידה נינהו וגבי גלות דרך ירידה בעינן כדמפרש בגמרא ויפל עליו:

אבל היה מושך - ונשמטה מעגילה מידו ונפלה:


גמ' אמר - רבא גרסינן ולא גרסינן אלא:

באומר מותר - סבור שמותר להרוג את ישראל וזהו מזיד שלו:

אנוס הוא - והיאך הוא קורהו מזיד:

בפתע פרט לקרן זוית - שלשון פתע הוא בסמוך כדמתרגמי' בתכיף פרט לקרן זוית אם היה זה יוצא ממבוי זה ונכנס לזה לפנות לימין או לשמאל וסכינו בידו וזה בא כנגדו בקרן זוית ולא ראהו והרגו:

שדחפו בגופו - בלא מתכוין:

להביא ירידה שהיא צורך עליה - כגון הרוצה להרים ידו בכח וגרזן בידו ומשפיל תחלה את גופו ושוחה לפניו כדי להרים בכח ובהשפלתו הרג דלא תימא הואיל וצורך עליה היא פטור מגלות דהא כתיב ויפל:

בלא צדיה - לשון צידוד שלא נתכוין לצדד לצד שני:

ואשר לא צדה - שלא נתכוין לזרוק בצדו ובסמוך לו אלא למקום שזרק אבל לא היה יודע שיש שם אדם:

פרט למתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע - וכן לזרוק ארבע וזרק שמונה:

אף כל שיש לו רשות לניזק כו' - יצאה חצר של בעל הבית:

עליה היא או ירידה היא - בתר דידיה אזלינן והוא היה עסוק בעליה או בתר שליבה אזלינן והעולה עליה היה דוחקה ומשפילה כלפי מטה:

כבר נגעת כו' - הרי נגעת כאן בירידה שהיא צורך עליה והא רבינן לה לעיל לחיובא:

לפניו חייב - הרג לפניו חייב: ה"ג כאן בירידה שלפניו ועליה שלאחריו כאן בעליה שלפניו וירידה שלאחריו כאן בירידה שלפניו ושל אחריו כאן בעליה שלפניו ולאחריו. כל דרך עליה פטור וכל דרך ירידה חייב הלכך הא דתניא לפניו חייב לאחריו פטור בירידה שלפניו ועליה של אחריו השפיל זרועו כדי להרים בכח והרים מכח לפניו בהשפלתו חייב הרג בעלייתו לאחוריו פטור והא דתניא לאחריו חייב לפניו פטור בעליה שלפניו וירידה שלאחריו כגון המרים ידו בכח עד שהשפילו דרך אחוריו ממעל לכתפיו וחזר והגביהן להכות לפניו הרג בהשפלתו דרך אחוריו חייב הרג בהגבהתו פטור והא דתניא בין לפניו ובין לאחריו חייב בירידה שלפניו או שלאחריו והא דתניא בין לפניו בין לאחריו פטור בעליה שלפניו ושל אחריו:

לימא כתנאי - הך בעיא דרבי אבהו:

לנזקין - חייב אם לא הרגו אלא הזיקו חייב דלנזקין לא שני לן בין שוגג למזיד בין ירידה לעליה כדאמרינן בב"ק (דף כו:) פצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד ואונס כרצון:

הא דאתליע - חייב שכל שליבה שהתליעה כשדורסין עליה נכפפת היא למטה וירידה היא ואם לא התליעה אין כאן ירידה:

הא דמהדק - אם היתה השליבה מלא הנקב שהיא תחובה בו ואחוזה יפה יפה אין כאן דרך ירידה ופטור לא מהדק ירידה יש כאן וחייב:

מתני' מן העץ המתבקע - יצא קיסם וניתז למרחוק והרג:

גמ' נאמר עץ למטה - ונשל הברזל מן העץ:

ונאמר עץ למעלה - לכרות העץ:

יש אם למסורת - כמה שנמסרה כתב של תיבה למשה אנו צריכין לדורשה ולא לפי המקרא כשאתה קורא ונשל אתה מוסיף הברה של אל"ף או של ה"א בין נו"ן לשי"ן ולפי המסורת ונישל כתיב ופירושו נישל שהשיל הברזל מן העץ המתבקע ומצא את רעהו ורבנן סברי יש אם למקרא ונשל קרינן לשון פעל הברזל עצמו נשל מעל עצו:


הא דרב יצחק בר' יוסף בסנהדרין בשמעתא קמייתא (דף ד.): היינו - דקא הדר רבי ואמר ועוד למילפיה בגזירה שוה:

פיסא - רגב גוש עפר כלישני"א בלע"ז:

ואתר תמרי - והשיר תמרים: באנו למחלוקת דהיינו דומיא דמן העץ המתבקע:

מהו דתימא - הא לרבי ככח כחו דמי ופטור שהרגב היה כח ראשון ונשירת התמרים היה כח שני קמ"ל שהרגב כגרזן והתמרים כקיסם הניתז:

לגרמא - הוא עץ החריות שהתמרים תלוין אצלו:

ומחיה לכובסא - הוא אשכול התמרים המקובצים יחד:

מתני' ר"א בן יעקב - מפרש טעמא בגמרא:

האב המכה את בנו - להטותו לדרך אחרת:

ושליח ב"ד - המלקה ארבעים לחייב מלקות:

גמ' ליפנות בה - בני אדם לנקביהם:

ואיכא דמיקרי ויתיב - ליפנות ביום:

ומצא - משמע שהוא שם ומצאו נשירת נשל הברזל:

פרט לממציא עצמו - אחרי כן הוציא הלה את ראשו מן החלון וקיבל האבן במצחו:

ומצא פרט למצוי - במוכר שדה אחוזתו (ובא לגואלו) כתיב והשיגה ידו ומצא פרט למצוי אם היתה גאולה זו מצויה בידו כשמכרה אין כופין את הלוקח להחזירה לו ליפדות:

השתא נמי - כי לא מצא חטובה אין החטבה מצוה אלא עשיית הסוכה:

לאו מצוה - להכותו:

לאו מילתא היא דאמרי - ראיה טובה מזו היה לי להשיבו מן המקרא עצמו דלאו בחטבה דמצוה איירי:

דאי בעי מיטמא אי בעי לא מיטמא - אותו חייב לך הכתוב כרת אם נכנס למקדש בטומאה זו:

ה"נ דפטור - מכרת:


לרבות טבול יום - שאם נכנס למקדש ענוש כרת:

לרבות מחוסר כיפורים - מאותן טומאות הצריכות קרבן וטבל והעריב שמשו ולא הביא כפרתו ונכנס למקדש חייב וארבע טומאות הן הטעונות קרבן הזב והזבה והיולדת והמצורע:

מעוד קאמינא - עוד טומאתו בו עוד קרא יתירא לדרשא הוא:

איכא דמתני לה - להא דא"ל ההוא מרבנן לרבא והא דאותביה רבינא אהא:

אין צ"ל חריש וקציר של שביעית כו' - דעל כרחך בשביעית דשמיטה הכתוב מדבר דאי כדכתיב דאיום השביעי קאי מאי שנא חריש וקציר דנקט אלא ה"ק ששת ימים תעבוד ובשביעי תשבות והששה שאתה עובד בהן בחריש ובקציר תשבות:

הנכנס לשביעית - (וחריש של שביעית) שלא יחרוש בששית חרישה המועלת לשביעית:

וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית - שאם הביאה שליש בשביעית מאז היא ראויה ליקצר ואם קצרה בשמינית צריך לנהוג בה קדושת שביעית:

רבי ישמעאל אומר מה חריש רשות כו' - ובשבת קאי ולהכי נקט חריש וקציר לומר לך מה החריש שאני אוסר לך בשבת חריש של רשות הוא שאין לנו חריש של מצוה אף קציר איני אוסר לך אלא של רשות יצא קציר העומר:

אם מצא חרוש אינו צריך לחרוש - אבל קציר אפילו מצא קצור מצוה לקצור לשמה דכתיב וקצרתם והבאתם את עומר:

לאו מילתא היא דאמרי - שהיה לי להשיבו תשובה נצחת דקרא לאו במצוה איירי:

מאי טעמא קציר דומיא דחריש - מה חריש בכל מקום מצא חרוש אין מצוה לחרוש אף קציר בהכי עסקי' שאם מצא קצור אין מצוה לקצור יצא קציר העומר שאפילו מצא קצור מצוה לקצור:

ואי ס"ד מצוה - בקציר של מצוה מצא קצור אינו קוצר תמיהא היא זו:

מתני' ע"י הבן - אם הרגו לבנו בשוגג:

חוץ מגר תושב - שאין ישראל גולה על ידו:

הכל גולין - מפרש בגמרא לאיתויי מאי:

גמ' בשוליא דנגרי - בלימוד חרש עצים שאינו מלמדו תורה אלא אומנות שוליא יויינד"רינו:

חיותיה הוא - ואף זו מצוה על האב ללמדו דילפינן לה מקרא בפרק קמא דקדושין (דף ל:) דכתיב ראה חיים עם אשה אשר אהבת הקיש אומנות שהוא חיותו לאשה כשם שאביו חייב להשיאו אשה כדכתיב וקחו לבניכם נשים כך חייב ללמדו אומנות:

מכה נפש - גבי הורג בשגגה כתיב לנוס שמה מכה נפש בשגגה:

פרט למכה אביו - שלא חייב גלות אלא למי שהכאתו תלויה בנפש שאינו חייב עליו אלא אם כן הרגו יצא מכה אביו שהוא חייב עליו מיתה בחבורה בעלמא וקא ס"ד דממעט ליה מגלות אפילו הרגו:

לרבן שמעון דאמר - בסנהדרין בפ' ד' מיתות (דף מט:) חנק חמור מסייף ולדידיה ההורג את אביו בחנק דתנן (שם דף פא.) מי שנתחייב ב' מיתות ב"ד נידון בחמורה וההורג אביו חייב שתי מיתות שהעושה חבורה באביו מן הנחנקין הן והמכה נפש מן הנהרגין וכאן יש חבורת אביו ורציחה ולר"ש דאמר חנק חמור אם היה זה מזיד היה בחנק ועכשיו שהוא שוגג לא נתנה שגגתו לכפרה בגלות אם נתנה תורה כפרה לשגגת סייף שהיא קלה לא נתנה כפרה לשגגת חנק:

ולרבנן דאמרי סייף חמור מחנק הורג אביו שגגת סייף הוא - שהרי אילו מזיד היה נידון בחמורה שהיא סייף ושגגת סייף נתנה לכפרה בגלות:

רבא אמר - ברייתא נמי רבנן וההורג את אביו נמי גולה דשגגת סייף היא והא דקתני פרט למכה אביו לאו להורגו קא ממעיט אלא בעושה בו חבורה בשוגג:

לוקה דלטייה - ואמרינן [בשבועות] (דף לה.) המקלל את חבירו עובר בלא תעשה ואתיא במה הצד מהמקלל דיין ונשיא וחרש (סנהדרין דף סו.):

שהעיד בו - שהוא חייב מלקות:


שאין בה שוה פרוטה - שאם יש בה תשלומי פרוטה משלם ואינו לוקה דילפינן בכתובות באלו נערות (דף לב:) בפירוש ריבתה תורה חובל בחבירו לתשלומין וכי אין בה שוה פרוטה לוקה שעבר על לא תוסיף פן יוסיף (דברים כה):

ולא מקשינן הכאה לקללה - לומר שכשם שאינו לוקה על קללתו דכתיב בעמך כך לא ילקה על הכאתו ופלוגתא היא בסנהדרין דאיכא דמקיש ואיכא דלא מקיש:

חוץ מגר תושב - ומשמע דמתרוייהו ממעט ליה דלא הוא גולה ע"י הריגתו אלא נהרג ולא ישראל גולה עליו:

ל"ק כו' גר תושב שהרג גר תושב - גולה כדקתני בהדיא ורישא כשהרג את ישראל אינו גולה דלא סגי ליה בגלות:

לפיכך - אשבע מצות שנצטוו בני נח קאי וקיי"ל אזהרתן זו היא מיתתן לפיכך גר תושב או עובד כוכבים שהרגו נהרגין ואפי' בשוגג שאין בני נח צריכין התראה כדאמרינן בסנהדרין (דף נז.):

מה עובד כוכבים ל"ש קטל בר מיניה - עובד כוכבים כמותו:

לאו בר מיניה - ישראל:

אף גר תושב לא שנא קטן בר מיניה - גר תושב כמותו:

דלאו בר מיניה - ישראל:

באומר מותר - נהרג דלאו בר גלות הוא:

ואזדו לטעמייהו - רב חסדא דלא בעי לשנויי באומר מותר דקסבר אנוס הוא ורבא דאמר נהרג:

כסבור בהמה - ה"ז כאומר מותר שהיה לו ללמוד ואף זה היה לו לעיין ובגר תושב עסקינן:

חייב - מיתה:

מאי לאו בידי אדם - בדיני בני נח וזה אומר מותר היה כסבור אחות אברהם היא:

לאלהים ולא לאדם - והלא יודע שהיא אשת איש:

הגוי גם צדיק תהרוג - קס"ד שהודה לו הקב"ה אלמא אנוס הוא:

כדקא מהדרי ליה עילויה - לא הודה לדבריו שהשיב לו תשובה שחייב מיתה שאינו צדיק בדבר שהיה לו ללמוד דרך ארץ כדמפרש ואזיל:


מתני' מפני שהוא כמועד - כמותרה עליו ועובר על התראה דודאי לדעת הרגו:

ויש שונא שאינו גולה - ולא נהרג: כל הריגה שיכולין לומר על הריגה זו שלדעת היתה אינו גולה לפי שחשוד הוא על כך:

שלא לדעת הרג - כשהריגה זו ודאי שלא לדעת שאין אדם יכול לומר עליה לדעת היתה גולה ובגמ' מפרש לה:

גמ' בלא ראות פרט לסומא - דמשמע כאן לא ראה אבל רואה במקום אחר פרט לסומא שאינו רואה בשום מקום:

פרט למתכוין - כדאמרן לעיל (דף ז:):

להבחין בין שוגג למזיד - שלא יכול לומר לא הייתי יודע שאסור:

נפסק - החבל ונפל עליו אין לומר בא לדעת זה:

נשמט - החבל מידו ונפלה עליו אינו גולה שיש לומר לדעת עשה:

לעולם אינו גולה - לא אוהב ולא שונא בנפסק אלא בנשמט:

מחצלו - הוא מעגילה שפעמים שטחין במחצלים שהוא כלי אומנות של בונים ובלע"ז טרואיל"ה: הכי גרסי' נשמט אנשמט לא קשיא הא באוהב הא בשונא נפסק אנפסק לא קשיא הא רבי והא רבנן. הא דקתני נשמט גולה באוהב דלא חשיד דעביד מדעת ודקתני נשמט אינו גולה בשונא כדקתני בהדיא בברייתא יש שונא שאינו גולה ומפרש מילתיה נשמט אינו גולה:

נפסק אנפסק לא קשיא הא רבי והא רבנן - הא דקתני נפסק גולה אפי' בשונא וכל שכן באוהב רבנן ואליבא דר' שמעון הוא דאמר נשמט הברזל מקתו והרג גולה ונפסק החבל דומיא דנשמט הברזל מקתו היא שנשאר האגד בידו והא דקתני נפסק אינו גולה רבי היא דאמר נשמט הברזל מקתו אינו גולה והוא הדין לחבל הנפסק עד שישמט מחצלו מידו שאין נשאר בידו כלום דומיא דמן העץ המתבקע ולרבי אליבא דר' שמעון אין לך שונא גולה כך מצאתי גירסא בתשובות הגאונים וכן עיקר וגירסת הספרים משובשת היא וטעו לדמות נשמט החבל לנשמט הברזל ואי אפשר להעמידה ולפרש נפסק אנפסק לא קשיא הא באוהב הא בשונא דהא על כרחך הא דתני נפסק גולה בשונא מפורשת והיאך תאמר הא דתני נפסק אינו גולה באוהב השתא בשונא גולה באוהב לא כל שכן וכי יש לך לומר שגולה בשונא ואינו גולה באוהב ועוד נשמט אנשמט לא קשי' הא רבי והא רבנן היאך תאמר הא דתני נשמט אינו גולה רבי היא דאמר נשמט אינו גולה אפי' באוהב אם כן אין הטעם מפני שיכול לומר לדעת נהרג ור' שמעון תלי טעמא בהכי:

מתני' עד שלא נבחרו שלש שבארץ כנען - היינו כל ארבע עשרה שכבשו וחלקו ואח"כ הבדילן יהושע:

לא היו שלש - שהבדיל משה בעבר הירדן קולטות:

וידברו אליו - אל גואל הדם ואומרין לו אל תנהג בו מנהג שופכי דמים בשגגה בא מעשה לידו:

בתחלה - כלומר תחלת משפט כל הרוצחים ואפילו מזידין ויליף טעמא בסיפרא דבי רב מוארב לו וגו' ונס אל אחת וגו':

גמ' ומכוונות היו - אלו נגד אלו בשתי שורות כמו שתי שורות שבכרם:

ושלשת את גבול ארצך וגו' שיהו משולשות - כלומר שמתחלקת הארץ חלקות רחבה של ארץ ישראל לארבעת רבעים כמו שמפרש והולך שיהא מדרומה שבארץ ישראל לחברון כמחברון לשכם כו':

בעבר הירדן תלת כו' - בתמיה בנחלת שני שבטים שלש כמו בנחלת עשרה שבטים:

בגלעד - שהיא בעבר הירדן שכיחי רוצחים:


עוקבין - אורבין:

מהאי גיסא ומהאי גיסא דמרחקי - חברון וקדש רחוקות מגבולי הארץ. שני רביעי הארץ וההורג בסוף הגבול צריך לנוס רביע הארץ:

ומ"ש מציעאי דמקרבי - ההורג בין חברון לשכם ובין שכם לקדש קרוב למקלט מיכן ומיכן:

בין לדעת בין שלא לדעת - בין שברח שם לדעת קליטה בין [שלא] ברח שם (שלא) לדעת [קליטה] שלא היה יודע שהיא קולטת:

פרוודהא - כפרים וחצרים הסמוכות לה ונקראות על שמה נתנו לכלב:

וערי מבצר - כרכים גדולים שהיו בנחלת נפתלי הצדים צר וגו':

ערים הללו - ערי מקלט:

טירין קטנים - לפי שאין מזונות מצויין שם:

ולא כרכים גדולים - שהכל נקבצים שם תמיד ויהא רגל גואל הדם מצויה שם ויארוב לו:

כגון סליקום - עיר מבצר ויש כפר סמוך הנקרא אקרא דסליקום כך קדש העיר מבצר ועיר בינוני סמוכה לה הנקראת על שמה:

ואם אין שם מים - כשנפלו בגורל בימי יהושע ללוים הביאו להם אמות מים אחרי כן מן הנהרות הרחוקים:

במקום שווקים - שימצאו מזונות לקנות:

במקום אוכלוסין - שיהו כפרים ויישוב סמוכים להם שלא יבואו גואלי הדם מרובים על העיר בחיל:

כלי זיין - שלא יקנה גואל הדם שם זיין ויהרוג שאם יביא כלי זיין ממקומו ירגישו בו:

וכלי מצודה - אף בהם הורגין חיות:

מאי קרא - דמתקנינן להו לרוצחין דבר שצריכין . לו:

לתלמיד שאינו הגון - שלא יביאוהו עונותיו לידי הריגה בשוגג ויגלה דאמרי' לקמן (עמוד ב) שאינו מצוי אלא ברשעים:

לימנות בהצלה תחלה - שפתח הכתוב בו בערי מקלט תחלה:

הזרח שמש לרוצחים - להכין להם חיותם כגון הנך מילי דלעיל:

הזרחת שמש לרוצחים - בהבדלה זו ויפה עשית:

ללמד בהמון - לדרוש ברבים:

שכל תבואה שלו - שבקי במקרא במשנה ובהלכות ובאגדות: ורבנן ואיתימא רב מרי אמרי מי אוהב בהמון וגו' האוהב ת"ח לו תבואה. התורה מחזרת עליו ועל זרעו כדאמרינן בעלמא (שבת דף כג:) האי מאן דרחים רבנן הויין ליה בנין רבנן:

[יהבו רבנן עינייהו ברבה - שהיה אוהב תלמידי חכמים ביותר והיו לו בנים ת"ח]:

רב אשי אמר כו' - בדרב אשי גרסי' ללמוד בדרבינא גרסי' ללמד:

ללמד בהמון - עם חברים רבים:

נואלו שרי צוען - נשאו שרי נוף. אלמא הנואל נשא לחטוא:

ללמד בהמון - מרבה תלמידים:

לו תבואה - לפי שעל ידיהם ירבה הפלפול ונותן לב לתרץ קושיותיהם:

בשעריך - בשביל שעריך:

מאלף עולות כו' - מקרא כתוב אלף עולות יעלה שלמה וגו' (מלכים א ג):


מקלט היה כתוב על פרשת דרכים - בכל מקום שהיו שני דרכים מפוצלים אחד פונה לעיר מקלט היה עץ תקוע באותו דרך וכתוב בו מקלט:

פתח ליה פיתחא - כשהיה רוצה לדרוש בפרשת רוצחים היה מתחיל כן:

והאלהים אנה לידו - זהו שאמר הכתוב כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע משל הקדמוני היא התורה שהיא משל הקב"ה שהוא קדמונו של עולם והיא אמרה מרשעים יצא רשע והיכן אמרה והאלהים אנה לידו והיאך הקב"ה ממציא מכשול לאדם לחטוא אלא ע"י שהיו שניהם רשעים ההורג והנהרג ההורג היה חייב גלות ואין עד בדבר והוא לא גלה והנהרג היה חייב מיתה ואין עד בדבר ולא נהרג לפיכך הקב"ה מזמנן לפונדק אחד כו':

במה הכתוב מדבר - והאלהים אנה לידו:

נופל עליו והורגו - ויש עדים ויגלה על כרחו.:

בדרך תלך - בדרך אשר תבחר לילך:

אם ללצים - בא אדם להתחבר:

הוא יליץ - אין מעכבין בידו:

ומצאו גואל הדם - בדרך בהליכתו:

בגואל הדם הכתוב מדבר - וה"ק פן ירדוף גואל הדם אחרי הרוצח והשיגו והכהו נפש ולא יתיירא מב"ד כי לו אין משפט מות וסוף המקרא האומר כי לא שונא הוא וגו' מוסב על ראשו פן ירדוף גואל הדם אני אומר לך להכין לו הדרך כי לא שונא היה לו ולא הרגו מדעת:

ברוצח הכתוב מדבר - וה"ק פן ירדוף והשיגו והכהו והוא לא היה ראוי למות כי לא שונא היה להרוג ולא הרגו מדעת:

הרי רוצח אמור כו' - שאין לו משפט מות ולא היה צריך לכתוב בשבילו ולו אין משפט מות:

הרבה שליחות עושה - דברים שאינן נעשים ע"י האדם נעשים ומתקבלים על ידי הרבה שלוחים:

פשיטא - כיון דהוא גולה ודאי בשוגג הרג דאי במזיד הרג וכי גולה היה: ה"ג דאי במזיד בר גלות הוא בתמיהה:

בתחלה - תחלת משפטן של רוצחים ועיקרו זהו אחד שוגג ואחד מזיד כו' ויליף טעמא מקרא וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו וגו' משמע אם הורגו בכוונה ינוס וכתיב בתריה ושלחו זקני עירו וגו':

רבי אומר - לא אמר הכתוב שיגלה אלא הוא טועה וגולה ולימדך הכתוב שיקחוהו משם ויהרגוהו:

ודבר באזני זקני העיר ההיא - מקרא בספר יהושע:

מצוה בעלמא - מצוה שיהו שם זקנים ומיהו כי אין בה זקנים נמי קלטה:

בבן סורר ומורה - כתיב (דברים כא) והוציאו אותו אל זקני עירו:


בלשון עזה - בכל יהושע כתיב ויאמר ה' וכאן נאמר וידבר ה' אל יהושע ודיבור לשון עז הוא:

מפני שהן של תורה - אבל שאר אמירות שאמר לא אמר דבר לקיים מצוה הכתובה בתורה חוץ מזו:

ידבר עמים - ינהל עמים תחתינו:

מפני ששיהם - שלא הפרישם לאחר שחלקו מיד עד שנאמר לו מפי הקב"ה:

פליגי בה - בפירושא דהאי קרא מה כתב יהושע בס"ת:

חד אמר שמנה פסוקים - מוימת שם משה עד סיפא וחד אמר בפרשת ערי מקלט הוא אומר שכתובה בספר יהושע:

למען תהיה תורת וגו' - ורישיה דקרא משתעי בתפילין ואיתקש הכא תורה לתפילין:

כי איתקש למותר בפיך - דכתיב בהאי קרא בפיך מן המותר בפיך שאין נכתבין על עור בהמה טמאה:

להלכותיהן - לדבר שאינו כתוב בתורה ובתפילין גופייהו לא גמרינן ליה אלא מהלכה למשה מסיני לא ילפי' בהיקשא:

דבי חביבי - דודי אחי אבא והוא רבי חייא:

מתני' אחד כהן משוח בשמן המשחה - הם כהנים גדולים שהיו עד יאשיהו:

ואחד המרובה בבגדים - הם ששימשו מיאשיהו ואילך שנגנז שמן המשחה כדאמרינן בהוריות (דף יב.) ושוב לא נמשחו כהנים ולא היתה ניכרת כהונה גדולה בהם אלא בריבוי בגדים שמשמש בח' בגדים:

ואחד שעבר ממשיחותו - שאירע פסול בכ"ג ושימש אחר תחתיו וכשנתרפא כהן חזר לעבודתו ועבר זה ממשיחותו:

מחזירין את הרוצח - במיתתן כמו שנאמר ואחרי מות הכהן הגדול ישוב הרוצח:

משוח מלחמה - כהן המשוח לומר במלחמה צרכי המלחמה אל ירך לבבכם וכל הענין (דברים כ):

גמ' וישב בה עד מות הכהן הגדול - הא חד כי בעיר מקלטו ישב עד . מות הכהן הגדול הא תרי ואחרי מות הכהן הגדול ישוב הרוצח הא תלתא:

שהיה להן לבקש רחמים על דורן - הלכך לאו קללת חנם היא:

הכא אמרי - בבבל אומרין משל זה על אדם שלוקה בשביל סרחון של אחרים:

טוביה חטא וזיגוד מנגיד - משום ההיא דאמרי' בערבי פסחים טוביה חטא וזיגוד אסהיד ביה ביחידי שלא היה עד שני בדבר ונגדי' רב פפא לזיגוד א"ל טוביה חטא וזיגוד מנגיד ומאז היתה למשל:

התם אמרי' - בא"י אומרין משל זה:

שכם נסיב מבגאי גזר - שכם בן חמור לקח את דינה בת יעקב וההנאה שלו ושאר בני העיר שלא נהנו מלו עצמן ונצטערו. מבגאי שם איש מבני העיר:

שכרה דוד שיתין - יסודות של בית המקדש ובגמרת ירושלמי (סנהדרין פ"י) מצינו תימוליוס של בית המקדש והוא יסוד בלשון יוני:

קפא תהומא - צף התהום בגמרת ירושלמי (שם) שמצא שם חרס שהגביה קולו ואמר לו אל תטלני מכאן שאני כבוש על התהום מיום מתן תורה שרעדה כל הארץ ולא שמע דוד לדבריו ונטלו:

מי שרי למכתב שם - פן ימחקוהו המים ועובר משום ואבדתם את שמם (דברים יב) ולא תעשון כן וגו' (שם):

נשא אחיתופל כו' - יש תימה בדבר שהרי לא קנה דוד את הגורן מארונה היבוסי עד מעשה דהסתה שהיתה לאחר מיתת אחיתופל ג' שנים ולפי דברים הללו צריכין אנו לומר שאע"פ שלא קנה הגורן יודע היה מנעוריו מיום [שנמשח] וישבו הוא ושמואל בנוית הרמה ובדקו בספר יהושע ומצאו מקום לבית המקדש כדכתיב עד אמצא מקום וגו' וכדדרשינן ליה בזבחים באיזהו מקומן (דף נד:) וחפר היסודות ברשותו:

ימחה על המים - דכתיב בסוטה (במדבר ה) ומחה אל מי המרים והרבה הזכרות בפרשה ואפ"ה כתיב ומחה כו'. וקללה זו בחנם היתה שלא היה מקללו אלא אם אינו אומר:

אפי' על תנאי - ולא נתקיים התנאי אעפ"כ היא באה דהא קללה על תנאי היתה אם תכחד ממני ולא נתקיים שלא כיחד ואעפ"כ נתקיימה הקללה דכתיב ולא הלכו בניו בדרכיו וגו' וזו קללה קללו עלי כה יעשה לך כמו שנעשה לי שאין בני מהוגנין:


וחטאתי לך - לשון נידוי הוא שיהא מנודה לאביו:

מאי דכתיב יחי ראובן וגו' וזאת ליהודה - מה ראה לסמוך יהודה לראובן ומה ראה להתחיל בברכת יהודה בלשון וזאת ליהודה אלא לפי שהיו עצמות כל השבטים שלדן קיים ושל יהודה מגולגלין אמר לשון זה יחי ראובן כלומר ראובן שלדו קיימת כאילו הוא חי וזאת תהיה ליהודה שהם מגולגלין. עצמות כל השבטים יצאו ממצרים ונשאום בניהם במדבר וזהו שאמר יוסף לאחיו (שמות יג) והעליתם עצמותי מזה אתכם עם עצמותיכם:

על איבריה לשפא - נכנסו עצמותיו למקום חיבורם ששפו משם כמו דשף מדוכתיה (חולין דף מב: נד.:) לשפא אישלויי"ש דורא:

למשקל ולמטרח - לישא וליתן:

ידיו רב לו - יהי בו כח לריב ריבו לעצמו נגד חביריו:

ליהדר בהנך - במיתת מרובה בבגדים או בשעבר ממשיחותו אלא לאו ש"מ כולהו:

מתני' ה"ז אינו גולה - מפרש טעמא בגמ' מק"ו:

חוזר במיתתו של שני - יליף טעמא בגמ':

נגמר דינו בלא כ"ג - שלא מינו אחר תחתיו עד שנגמר דינו של זה לגלות:

גמ' שנמשח בימיו - משנעשה זה רוצח:

מאי הוה ליה - להאי כהן למיעבד מאחר שעדיין לא היה כ"ג כשהרג זה למה הוא נענש:

תנא מת - רוצח בערי מקלט ומת כ"ג אחר זמן:

לשבת בארץ - בתוך הקרקע:

ונעשה כ"ג בן גרושה - יצא עליו עדות שהוא חלל:

מתה כהונה - הרי הוא כמת ואין הרוצח גולה:

בטלה כהונה - איגלאי מילתא למפרע שלא היה כ"ג והוה ליה האי רוצח נגמר דינו בלא כהן גדול ואינו חוזר לעולם:


אליבא דרבי אליעזר כ"ע לא פליגי - כלומר מאן דאמר מתה ודאי כרבי יהושע אמר ולא כרבי אליעזר דאליבא דרבי אליעזר ליכא למ"ד מתה כיון דלגבי עבודותיו אמר פסולות למפרע ודאי אין זה כהן:

כי פליגי אליבא דרבי יהושע - כלומר אין אנו צריכין לומר מ"ד בטלה כרבי אליעזר ולא כרבי יהושע דאליבא דרבי יהושע איכא למימר דפליגי:

פועל ידיו תרצה - עבודותיו כשירות אבל לענין שאר דבריו אינו כהן:

טעה יואב - בדרשא דמעם מזבחי תקחנו ולא מעל מזבחי וכסבור דהיינו מעל מזבחי:

מזבח בית עולמים - דכתיב מזבחי המיוחד לי: ה"ג והוא תפס במזבח של במה שעשה דוד לפני הארון שהיה באהל אשר נטה לו דוד בעיר דוד כדכתיב וינס יואב אל אהל ה' ומצינו בדברי הימים שעשה דוד מזבח לפניו ואי אפשר לומר מזבח של שילה שהוא היה בימי דוד ושלמה. (היה בגבעון):

שרו של רומי - סמאל שיברח לבצרה שבתחלה יפרע ממנו כשיגיע הקץ להחרב כדכתיב (ישעיהו כד) יפקוד ה' על צבא המרום במרום ואחר כך על מלכי האדמה על האדמה:

חמוץ בגדים - מדמו של סמאל ואף על פי שאין המלאכים בשר ודם כתב בו הכתוב כעין הריגת האדם לשבר את האזן מה שהיא יכולה לשמוע:

לא נתנו לקבורה - ללוים שהן שלהם:

תיפוק ליה - דאין בונין בית במגרש דא"כ הוה ליה מגרש עיר:

אין עושין - שדה של לוים:

מגרש - שנתנו ללוים אלפים אמה סביב העיר כדכתיב (במדבר לה) ומדותם מחוץ לעיר וכתיב מקיר העיר וחוצה אלף אמה וגו' הא כיצד אלף אמה מגרש שאין בו לא בית ולא שדה והשאר שדות וכרמים:

למחילות - תחת הקרקע שאין אוכלות במגרש כלום מלמעלה ואי לאו דכתיב בה ולא בתחומה הייתי אומר ידור בתחומה במערה:

ורצח - איכא לפרושי לשון ציווי כמו (שמות לו) ועשה בצלאל ואהליאב ואיכא לפרושי לשון רשות כמו ועשה ה' להם וגו' (דברים לא):

סופו חמור מתחלתו - סופו צאתו חוץ לתחום תחלתו הרציחה:

אב שהרג את הבן - בנו השני נעשה גואל הדם של אחיו והורג את אביו:

הא דתניא נעשה - רבי יוסי הגלילי היא דאמר מצוה לגואל הדם:

לכל אין הבן נעשה וכו' - לכל עבירות שבתורה אין הבן נעשה שליח ב"ד על אביו לא להלקותו ולא לנדותו חוץ ממסית:

ה"ג אלא לא קשיא הא בבנו הא בבן בנו - הא דתניא אין בנו נעשה גואל הדם בבנו של רוצח קאמר והא דתניא בנו נעשה לו גואל הדם בבנו של הרוג קאמר שהוא בן בנו של רוצח ואינו מוזהר על כבודו:

מתני' הכל הולך אחר הנוף - אפי' הוא בעיקרו שבתוך התחום הרי הוא כיוצא חוץ לתחום ואם עיקרו חוץ לתחום ונופו בתוך התחום אף העיקר קולט:

גמ' אילן שהוא עומד בפנים - בירושלים ולענין אכילת מעשר שני בירושלים היא שנויה:

מכנגד החומה וכו' - אלמא לא נופו שדינן בתר עיקר ולא עיקר בתר נוף:

בחומה תלה רחמנא - דכתיב (דברים יב) לפני ה' אלהיך תאכלנו:

בדירה תלה רחמנא - דכתיב (במדבר לה) כי בעיר מקלטו ישב ונופו ראוי לדירה יותר מעיקרו: בירושלים לענין מעשר הלך אחר הנוף:


רבי יהודה - לענין מעשר אמרה למילתיה:

הלך אחר פתחה - כולה בפנים ופתוחה לחוץ כלחוץ כולה בחוץ ופתוחה לפנים כלפנים:

באילן הלך אחר נופו - ומתניתין דהכא. וברייתא רבי יהודה ומתני' דאילן שהוא עומד בפנים כו' רבנן ושינויא קמא ליתא:

אימור דשמעת ליה כו' - כלומר היכי בעית לאוקמא להא דתניא בירושלים הלך אחר הנוף כו' כר' יהודה הניחא אי תנא בה חדא בירושלים הלך אחר הנוף ולא תנא בה בערי מקלט הלך אחר הנוף מצית מוקמת לה כרבי יהודה אבל השתא מאן ציית לך אימור דשמעת ליה לרבי יהודה גבי מעשר באילן הלך אחר הנוף משום דאיכא למימר לחומרא בין עיקרו בפנים ונופו בחוץ בין עיקרו בחוץ ונופו בפנים דגבי מעשר איכא בין בפנים בין בחוץ חדא לחומרא וחדא לקולא חומר בפנים מבחוץ שבחוץ יכול לפדותו ובפנים אינו יכול לפדותו דקלטי ליה מחיצות וחומר בחוץ מבפנים שאינו נאכל בחוץ בלא פדייה ובפנים אוכלו בלא פדייה ואיכא למימר כי אמר רבי יהודה הלך אחר הנוף לחומרא אמרה כדמפרש ואזיל:

עיקרו בחוץ ונופו בפנים כו' - הלך אחר הנוף לענין פדייה:

עיקרו בפנים ונופו לחוץ - הלך אחר הנוף לענין אכילה דמישדי עיקרו בתר נופו ואסור לאוכלו בעיקרו אא"כ פדאו מקודם שנכנס:

אלא בערי מקלט - על כרחך עיקרו בפנים ונופו לחוץ לא משכחת לה אלא לקולא:

אמר רבא בעיקרו כולי עלמא לא פליגי כו' - לעולם כדקא משנינן הא רבי יהודה והא רבנן דלרבנן לא שדינן לא נוף בתר עיקרו ולא עיקרו בתר נוף לא במעשר ולא בערי מקלט כדקתני קמייתא מכנגד החומה ולפנים כלפנים ורבי יהודה פליג ואמר שדי עיקרו בתר נופו ודקאמרת דלמא לחומרא קאמר אנן נמי לחומרא אמרינן לה לענין מעשר כדאמרן ולענין מקלט היכא דעיקרו בחוץ ונופו בפנים דחומרא הוא שדי עיקרו בתר נופו ואם רוצח בעיקרו לא מצי קטיל ליה והיכא דעיקרו בפנים ונופו בחוץ דקאמר בה רבי יהודה הלך אחר הנוף לאו למישדי עיקרו בתר נופו ולמימר דכי היכי בנופו מצי קטיל ליה בעיקרו נמי מצי קטיל קאמר דבעיקרו שבפנים כולי עלמא לא פליגי דלא מצי קטיל והיכא דקאי רוצח בנופו שבחוץ ויכול גואל הדם לעמוד חוץ לתחום ולהורגו בחצים ובצרורות כולי עלמא לא פליגי דמצי קטיל דלכולי עלמא נוף בתר עיקר לא שדינן כי פליגי דקאמר ר' יהודה הלך אחר הנוף למהוי עיקרו דרגא לנופו שיכנס גואל הדם בתוך התחום ויעלה דרך העיקר ויהרגנו בנופו קאמר וכי הך קולא אית ליה לר' יהודה דהא לאו עיקר שדי בתר נוף אלא כל חד כדקאי:

רב אשי אמר מאי אחר הנוף - דקאמר מתני' דהכא וכן ברייתא בערי מקלט אף אחר הנוף ורבי יהודה היא וכולהו לחומרא ולענין מעשר כדשנינן ולענין מקלט אף אחר הנוף קאמר דהיכא דעיקרו בחוץ ונופו בפנים שדי עיקרו בתר נופו לחומרא ולא תימא כדקאי קאי אבל היכא דעיקרו בפנים ונופו בחוץ שדי נופו בתר עיקרו ולא מצי קטיל בנופו ומשום דבכולי גמרא שדינן נוף בתר עיקר אצטריך הכא למימר דלענין מקלט זמנין דשדינן עיקר בתר נוף לחומרא:

מתני' הרג באותה העיר - רוצח שגלה לעיר מקלט וחזר והרג באותה העיר בשוגג:

גולה משכונה לשכונה - בתוך העיר כי מן העיר אינו רשאי לצאת מפני רציחה ראשונה:

ובן לוי - שהוא מיושבי העיר והרג בשוגג גולה מעיר לעיר שהוא רשאי לצאת מן העיר שלא גלה שם:

גמ' ושמתי לך בחייך - כאן הבטיחו הקדוש ברוך הוא למשה שיזכה למצוה זו בחייו שהבדיל שלש ערים:

מקום ממקומך - שתהא מחנה לויה קולטת ואף ערי מקלט יהיו ערי לויה:

פלך - מדינה:

מאי קרא - דפלכו קולטו ודמתני' נמי דקתני גולה משכונה . לשכונה:

בעיר מקלטו - קרא יתירא הוא דמצי למכתב כי שם ישב:

מתני' אם אמרו לו אעפ"כ - אנו רוצים לכבדך יקבל מהם:


מעלים היו - הערים שכר ללוים שרוצחים שוכרים מהם את בתי הדירה:

חוזר לשררה שהיה בה - אם היה נשיא או ראש בית אב חוזר לגדולתו כשישוב לעירו במיתת כה"ג:

גמ' מחלוקת בשש - ערי מקלט:

לכם - לרוצחים נאמר והיו לכם הערים למקלט:

ושב אל משפחתו - בעבד עברי כתיב כשיוצא חפשי בשש או ביובל:

למה שהוחזקו אבותיו - לשררה:

אל אחוזת אבותיו כאבותיו - סיפא דמילתיה דרבי מאיר היא ומביא ראיה לדבריו מסוף המקרא שחוזר לגדולתו שנאמר ואל אחוזת אבותיו אל כל חזקת אבותיו:

וכן בגולה - כמחלוקת בעבד עברי כך מחלוקת ברוצח שגלה וחזר במיתת הכהן ומהכא יליף דכשהוא אומר כאן ישוב קרא יתירא דמצי למכתב ושב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו ולשתוק:

לרבות את הרוצח - דמופנה לדון הימנו גזירה שוה נאמר כאן ישוב ונאמר ברוצח ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו כדמפרש ואזיל מאי וכן בגולה ומסקנא גמר שיבה שיבה מהתם:

פרק שלישי - אלו הן הלוקין


מתני' אלו הן הלוקין - אלו לאו דוקא דתנא ושייר לוקין טובא אלא תנא חייבי כריתות לאשמועינן דיש מלקות בחייבי כריתות ותנא אלמנה וגרושה לאשמועינן אלמנה וגרושה חייב עליה משום שתי שמות וכו' ותנא טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו דלא מפרש לאו דידהו בהדיא וכן הקדש שלא נפדה ואיידי דתנא הקדש תנא מעשר שני בהדיא דתרוייהו מלקות דידהו משום מחוסרי פדייה וכן ברובן יש דבר חדש:

נתינה - מן הגבעונין היא ומלקות משום לא תתחתן בם (דברים ז):

אלמנה וגרושה - שנתאלמנה מאיש אחד ונתגרשה מאיש אחר חייב עליה שתי מלקות משום שתי שמות משום שתי אזהרות ששתיהן מפורשות במקרא ואזהרה אתרוייהו קיימא:

גרושה וחלוצה - גרושה והיא חלוצה אינו חייב עליה אלא משום גרושה שהחלוצה אינה כתובה אלא מרבויא מייתינן לה דתניא בקדושין (דף עח.) גרושה אין לי אלא גרושה חלוצה מנין ת"ל ואשה:

טמא שאכל את הקודש - אזהרתו מפרש בגמרא:

נותר - כתיב ביה (שמות כט) ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש הוא ואזהרת פגול נמי מהכא מדכתיב כי קדש הוא כלומר מפני שהוא קודש שנפסל למדנו מכאן כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו והכי אמרינן לקמן ואזהרת טמא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל (ויקרא ז):

והשוחט - קדשים בחוץ או המעלה קדשים בחוץ אזהרת מעלה השמר לך פן תעלה וגו' (דברים יב) אזהרת שוחט ילפינן בזבחים בפרק השוחט והמעלה (דף קו.) איכא דיליף מלא יזבחו עוד וגו' ואיכא דיליף לה מגזירה שוה דהבאה הבאה שוחט ממעלה:

האוכל ביום הכפורים - ויליף אזהרתיה בפרק בתרא דיומא (דף פא.):

המפטם את השמן - העושה שמן בדוגמת שמן המשחה ואזהרתיה ובמתכונתו לא תעשו כמוהו (שמות ל) וכן בקטורת ובמתכונתה לא תעשו לכם (שם):

והסך בשמן המשחה - מאותו שעשה משה במדבר דכתיב על בשר אדם לא ייסך (שם):

אכל טבל - אזהרתיה מולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו בעתידין לתרום הכתוב מדבר והכי מפרש לה בסנהדרין באלו הן הנשרפין (דף פג.):

ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו - אף הוא טבל:

ומעשר שני שלא נפדה - והוא אוכלו חוץ לירושלים וכתיב לא תוכל לאכול בשעריך וגו' (דברים יב):

הקדש שלא נפדה - אזהרתו אינו מפורשת כל כך ונראה בעיני דמהכא אתא דתניא (סנהדרין שם) הזיד במעילה רבי אומר במיתה וחכמים אומרים באזהרה ואמרי' מאי טעמיה דרבי אתיא חטא חטא מתרומה ורבנן מיעט רחמנא ומתו בו ולא במעילה ממיתה הוא דמעטיה וגזירה שוה כדקיימא קיימא וילפינן אזהרה דמעילה מאזהרה דתרומה דכתיב בה וכל זר לא יאכל קדש ורוב הלכות מעילה היא למדה מתרומה בתורת כהנים בגזירה שוה זו:

באוכל נמלה גרסינן שהוא חייב - משום שרץ השורץ על הארץ:

גמ' חייבי כריתות קתני - כל חייבי כריתות שאין בהן מיתת ב"ד הוזכרו במשנתנו לענין מלקות ואחד מכל חייבי מיתות בית דין לא הוזכר בה ללקות אם התרו בו למלקות:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/מכות/פרק_ב"