מאירי על הש"ס/מכות/פרק ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו חננאל | מאירי | ריטב"א | רמב"ן
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | מהר"ם | רש"ש

על ש"ס: מאירי | ראשונים | אחרונים


דף ז עמוד א[עריכה]

אלו הן הגולים וכו'. כבר ביארנו שזה הפרק אמנם הוא בא לבאר החלק השני שבמסכתא והוא לבאר דיני הגלות להורג נפש בשגגה על שלמות ביאורם ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים, הראשון לבאר מי שיצא מכלל חיוב גלות אע"פ שהרג בשוגג אם מצד ששגגתו קרובה לאונס אם שקרובה לזדון אם שהוא פטור מצד עצמו כגון אב אצל בן ורב אצל התלמיד כמו שיתבאר, השלישי בביאור ענין ערי מקלט כמה הן וכיצד קולטות וכיצד היו הבית דין מתנהגין עמו בברחו לשם, הרביעי על איזה צד יוצא מעיר מקלטו וחוזר לעירו ועל איזה צד אינו יוצא משם לעולם, ועל איזה צד רשות גואל הדם שולטת בו ועל איזה צד נפקעת ממנו, ואם הרג לשם בשוגג כיצד דינו, זהו שורש הפרק דרך כלל, אלא שבאו בו דברים על ידי גלגול כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:
והמשנה הראשונה ממנו אמנם תכוין להתחיל בביאור החלק הראשון והוא שאמר אלו הם הגולים ההורג נפש בשגגה פי' נקשר הוא במה שאמר אחר כן היה מעגל וכו', כלומר ההורג נפש בשגגה שהוא חייב גלות על דרך זה הוא שהיה מעגל במעגלה ונפלה על חברו והרגתו שהוא דרך ירידה ואלו הן הגולין דקאמר פירושו אלו הן בכלל הורג נפש בשגגה.
וענין מעגלה הוא כשירבו גשמים וטשטשו את הטיט שבגג היו עולים בגגותיהם אחר פסקת הגשמים והיו טחים את הטיט בחתיכת עץ חלקה וכבדה שהיו קורין לה מעגלה, והגגות היו משופעים לצד שהמים נגרים דרך שם כדי שיזובו מהר ולא יהא להם מתון לטשטש בטיט שבהם כל כך וכשהם מעגלים מתחילין בצד השיפוע וטחים ובאים עד שכלים לצד הגבוה שבגג, ומשם נכנסים לבית דרך סולם ונמצאו כשהם טחים עומדים פניהם לצד השפוע ואחוריהם לצד הגבוה, ותחלה מוליכין את המעגלה לצד השפוע והוא דרך ירידה ואחר כך מביאין אותה אצלם לטוח בסמוך למה שטחו תחלה ולמעלה הימנו וכן מעט מעט עד שכלים לצד הגבוה ועל אותה הבאה הוא אומר מושך במעגלה ועל ההולכה שהיא נעשית בשעת הטיחה הוא אומר היה מעגל ונמצא העגול דרך ירידה והמשיכה דרך עליה וכל שהוא נשמט ונופל דרך ירידה הוא דבר המצוי מפני שטבע כל דבר כבד לירד, וצריך להזהר בעצמו בשעת ירידה אבל כל שהוא דרך עלייה שנמצאת תנועתו כנגד טבע אותו הדבר כל שנופל בה ויורד למטה הוא דרך אונס, והוא שאמרו ויפל עליו וימת עד שיפול דרך נפילה מעתה היה מעגל במעגלה ונפלה עליו והרגתו או היה משלשל בחבית ומורידה מן הגג לבור ונשמטה מידו ונפלה עליו והרגתו דרך ירידתה והוא הדין אפילו על ידי הפסק החבל, שכל שבירידה לא חלקו בו כלל, ולא עוד אלא שהיה לו לעיין החבל ואין זה אונס, שבירידה הכובד מכביד את החבל ובמעט קלקול שבה היא נפסקת וכן אם היה יורד בסולם ונפל עליו והרגו הרי זה גולה אבל אם היה מושך במעגלה, ומביאה אצלו לצד העליון ונפלה עליו והרגתו או שהיה דולה בחבית ומעלהו מן הבור לגג וכשהיה קרוב לגג נפסק החבל ונפלה החבית והרגתו והוא הדין אם נשמטה מידו בעלייתו ונפלה עליו או שהיה עולה בסולם ונפל עליו והרגו בכל אלו אינו גולה זה הכלל כל שדרך ירידתו גולה שלא כדרך ירידתו אינו גולה:
ולענין ביאור זה שתפש בראש המשנה בשלשול החבית נפלה ר"ל שנשמטה ובסופא נפסק החבל משום דברישא אי תנא נפסק החבל הוה אמינא דבנשמטה אינו גולה דקרוב למזיד הוא ולמד שאף בנשמטה כן, ואי תנא בסופא נשמטה הוה אמינא דבנפסק אפילו דרך ירידה אינו גולה דאנוס הוא לימד שאף בנפסק כל בירידה גולה וכן פרשוה בתורת כהנים:

דף ז עמוד ב[עריכה]

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן כל ההורג בכונה אף במקום שאין בו מיתת בית דין אינו נקלט כיצד הרי שהיה מזיד גמור אלא שאין שם אלא עד אחד או שלא התרו בו שאין שם מיתת בית דין אינו נקלט כלל, וכן שאמר סבור הייתי שמותר שאין הורג בכונה גולה בשום פנים ואפילו לא היתה שם כונה גמורה הואיל ויש שם קצת כונה כגון נתכוין להרוג את זה והרג את זה, אפילו נתכוין לאחד מעובדי האלילים או לבהמה ונמצא ישראל או בעל דת או שנתכוין לנפל והרג את בן קיימא כל אלו פטורים מן הגלות שקרוב למזיד הוא, וכל אלו אם הרגם גואל הדם אינו נהרג עליהם ומה תקנתם ישבו במקומם וישמרו עצמם מגואל הדם.
ויש חולקין בהורג בעד אחד שאין סומכין על עד אחד להתיר את דמו לגואל הדם וכן כתבוה גדולי המפרשים בהגהותיהם, אבל אותם הפטורים מן הגלות מצד ששגגתם קרובה לאונס כגון דרך עלייה וכיוצא בזה אם הרגו גואל הדם נהרג עליו:
היה יוצא ממבוי זה ונכנס למבוי אחר והאחר יוצא ממבוי שזה נכנס בו ונכנס למבוי שזה יוצא הימנו ופגע בו בחרב שבידו הרי זה קרוב למזיד ואינו גולה שהיה לו להעלות בלבו כן:
השונא שהרג בשוגג אינו גולה חזקה עליו שקרוב למזיד הוא ושונא זה פרשו בו למטה שנמנע מדבר עמו שלשה ימים מחמת איבה ושמא תאמר וזו מה הוצרכה והכתוב צווח כן בהדיא והוא לא שונא לו, יש מפרשים דאלו מקרא הוה אמינא אף בנתברר שלא מחמת איבה היה כגון נפסק החבל, ולמד בלא איבה כלומר שכל שנתברר שבלא איבה גולה אבל כל שיש לתלות באיבה אינו גולה כגון נשמטה מידו, וזו יפה לדעת ר' שמעון שאמרה כן למטה במשנה השביעית ולדעת הפוסקים כמותו, ומכל מקום רוב פוסקים כתבו שבשום צד אינו גולה אלא שבכל צד חזקתו מזיד:
דחפו בגופו או שנתכוין לזרוק לצד זה שאין בו אדם והלכה לצד זה שבו היה זה שנהרג או שנתכוין לזרוק שתי אמות וזרק ארבע והרג כל אלו קרובים למזיד הם, ויש חולקים בדחפו בגופו ומפרשים עליו בהפך הואיל ולא נאמר פרט לשדחפו בגופו וכן יש חולקים בנתכוין לצד זה וזרק לצד אחר לומר שהוא קרוב לאונס ואין לגואל הדם כלום עליו:
כל שהרג דרך ירידה אע"פ שירידתו לצורך עליה כגון שרצה להרגים ידו שהגרזן בתוכה הרבה בכח והשפיל תחלה את גופו כדי להפליג בהגבהתו והרג בהשפלתו חייב מכל מקום דרך ירידה הרג:
היה עולה בסולם ונשמטה שליבה או נפסקה ונפל והרג אם היה שם דבר הראוי להעלות על לבו שכן כגון שהתליעה השליבה ונפסקה או שלא היו ראשיה תחובים יפה בנקבי הסלם ונשמטה גולה, אע"פ שדרך עלייה היא אין זה אונס וגולה ואם אין שם אחת מאלו הרי זה קרוב לאונס ואינו גולה, ויש מפרשים בהפך שהראשונה קרוב למזיד והשניה שוגג גמור, וגדולי המחברים פוטרין בזו על כל פנים מפני שמכל מקום דרך עליה היא:
כל שאנו אומרים עליו שפטור מגלות אם לא הרג אלא שהזיק חייב בנזקיו ובחבלותיו שכל לענין נזקין אדם מועד לעולם ואין בו חילוק בין שוגג למזיד בין דרך ירידה לדרך עלייה אלא חייב לשלם על כל פנים כמו שיתבאר במקומו, ולמדת שהעולה בסולם ונשמטה שליבה מתחתיו והזיקה חייב על כל פנים וגדולי המחברים תפשו בה דרך אחרת מצד גירסא שיש להם בה ואין הדברים נראין:
הנכנס לחבר חברו שלא ברשות והרגו בעל הבית בשגגה פטור מן הגלות שנא' ואשר יבא את רעהו ביער מה יער רשות שניהם שוה ליכנס בו אף כל כיוצא בו הא כל שנכנס במקום שאין לו רשות ליכנס אין חברו גולה ואם נכנס ברשות גולה מעתה הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות ונתזה בקעת וטפחה והרגתו פטור אלא אם כן נכנס זה ברשות:
קצב שהיה מקצב והגביה את הקופיץ להשליכו מאחוריו כדי להפליג בהחזרתו את הקפיץ לפניו לשבר את העצם והרי שיש כאן עליה וירידה כשמגביהה להשליכה מאחריו שמעלהו מלפניו ומורידו מאחוריו ועלייה וירידה כשמחזירה לפניו שמעלהו מאחוריו ומורידו לפניו כל שהרג בשעה שהגביהה מאחוריו נקראת עליה אפילו בהשפלתו מאחריו וכל שהרג דרך החזרתו נקראת ירידה אפילו כשמגביהה מאחריו, ויש פוסקים שכל שבהגבהה בין מלפניו בין מלאחריו אינו גולה וכל שבהשפלה בין מלפניו בין מלאחריו הרי זה גולה נמצא שפעמים שחייב לאחריו ופטור לפניו והוא בהשפלתו לאחריו ובהגבהתו לפניו ופעמים זה וזה חייב בהשפלה שבכל צד ופעמים זה וזה פטור בהגבה שבכל צד ופעמים לאחריו פטור לפניו חייב והוא בהגבהתו לאחריו והשפלתו לפניו:
המשנה השניה והיא גם כן בענין החלק הראשון נשמט הברזל מקתו והרג ר' אומר אינו גולה מפני שהוא קרוב אצל מזיד שהיה לו לעיין אם היה הברזל מהודק יפה בקתו וחכמים אומרים גולה והלכה כחכמים שאין זה קרוב למזיד שהרבה פעמים אדם רואהו מהודק יפה ואע"פ כן הוא נשמט מקתו:
מן העץ המתבקע והרג ר"ל שנשמט הברזל מתוך קתו בשעה שהכה בתוך העץ המתבקע ונתז למרחוק מתוך העץ המתבקע והרג ר' אומר גולה שאין זה קרוב למזיד שמתוך הכאתו נשמט מקתו ואחר כך מן העץ וחכמים אומרים אינו גולה והלכה כחכמים שאין זה כחו אלא כח כחו ואין גלות אלא בכחו, ויש מפרשים מן העץ המתבקע שיצא קיסם מן העץ ונתז למרחוק וטעם חכמים שהם פוטרים מפני שאין זה שוגג אלא אנוס ואף מה שפטרנו בכח כחו הוא מפני שהוא דומה לאונס, ובגמ' פירשו טעם אחר במחלקתם שלדעת ר' יש אם למסורת ונשל כתיב ויראה לי בפירושו שיהא מהבנין הדגוש וענינו שהשיל הברזל מן העץ ולדעת חכמים ונשל קרינן שהוא בודד מבנין הקל, ור"ל שהוא עצמו נתז מתוך קתו בכל הכאה על העץ למרחוק והרג, ופי' זה הוא למה שפירשנו מן העץ המתבקע בחתיכת עץ, ולפי' ראשון נפרש המסורת מלשון נפעל שהברזל נישל מתוך העץ והמקרא מלשון פעל קל ויהיה מן הפעלים היצאים שהבעלים השילוהו בכח הבאתם מקתו:

דף ח עמוד א[עריכה]

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמ' כך הוא הזורק אבן לתמר להפיל תמרים ונפלו התמרים על התינוק והרגוהו פטור מגלות שאין זה אלא כח כחו והרי הוא כאנוס וכל שכן אם הכה את הענף באבן והכאת הענף הפילה את התמרים והרגו וכן כל כיוצא בזה הא אם נפלה האבן על התינוק והרגה חייב:
המשנה השלישית והיא גם כן מענין החלק הראשון הזורק אבן לרשות הרבים והרג הרי זה גולה ושאלו עליה בגמ' והלא קרוב למזיד הוא שהיה לו לעיין ברשות הרבים קודם שיזרוק ונשאו ונתנו בה הרבה והיוצא מדבריהם לענין פסק הוא שאם זרק אבן לרשות הרבים או סתר כותלו לרשות הרבים בין ביום בין בלילה ונפלה אבן והרגה הרי זה קרוב למזיד ואינו נקלט שהיה לו לעיין אם יש שם עוברי דרכים ואחר כך יסתור או יזרוק, ומתוך כך יעמוד במקומו וישמור עצמו מגואל הדם כמו שביארנו בכל קרוב למזיד:
סתר כותלו לאשפה או שזרק אבן לשם אם אינה עשויה ליכנס שם שום אדם כלל הרי זה אנוס ואינו גולה ואם עשויה ליכנס שם אדם ליפנות הרי זה קרוב למזיד ואינו גולה גם כן, היתה עשויה ליכנס שם אדם ליפנות בלילה אבל לא ביום וזרק זה לתוכה ביום או סתר כותלו לשם ביום הרי זה גולה שמאחר שאינה עשויה ליפנות ביום אין זה קרוב למזיד ומאחר שהיא עשויה ליפנות בלילה אין זה אונס, שכל שעשוי ליפנות בלילה דרך קצת בני אדם ליכנס שם ביום במקרה ודרך זרות, ר' אליעזר בן יעקב אומר אם משיצתה אבן מתחת ידו של זה והוציא הלה את ראשו וקבלה הרי זה פטור שנא' ומצא את רעהו פרט לממציא את עצמו וכן הלכה:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמ' כך הוא, יתבאר במקומו שהמוכר שדה אחוזה יש רשות ביד המוכר לגאלה בתוך זמן על פי השנים הנותרות לחשבון מה שמכר, ר"ל שאם מכלה לעשר שנים בעשר מנים מנה לכל שנה ועמדה ביד הלוקח שש שנים נותן לו ארבעה מנים על ארבע שנים הנשארות וחוזרת לו מכל מקום אם לא היו מעות בידו ובא ללות כדי לגאות אין שומעין לו שנא' והשיגה ידו, אפילו השיגה ידו לקצתה ובא לגאול אותו קצת שמספיק לפדותו אין שומעין לו שאינו גואל לחצאין שנא' כדי גאלתו לא היה בידו לפדות אבל היו לו שדות אחרות ורוצה למכרן כדי לגאול את זו אין שומעין לו, שנא' ומצא פרט למצוי בידו כגון אלו שהיו מצויים בידו בשעה שמכר אלא שהיה חס שלא למכור ורצה למשכן את זה עד שיזדמנו לו מעות ועכשיו שרואה שאין פרוטה מזדמנת לו רוצה למכור ברחוק ולגאול את זו או ברעה ולגאול את זו שהיא יפה אין שומעין לו עד שיזמן לו מה שלא היה מצוי לו בשעה שמכר ויראה שאם באו לו אחר כן ורצה למכרם מוכר וגואל:
המשנה הרביעית והיא גם כן מענין החלק הראשון הזורק את האבן ברשותו ר"ל ברשות של עצמו ונזדמן לו לשם אדם אחד והרגו באותה האבן בשגגה אם היה לו רשות ליכנס לשם כגון שהרשהו זה ליכנס לשם הרי זה גולה ואם לאו אינו גולה שנא' ואשר יבא את רעהו ביער מה יער שיש רשות לניזק ליכנס לשם אף כל וכו' ומה שאמר לניזק ולמזיק דרך שיטפא היא שנויה ולא בא אלא למעט חצר המזיק שאין רשות לניזק ליכנס לשם ומכל מקום כל שכן אם לא היה רשות למזיק ליכנס:
אבא שאול אומר וכו', ולא שחלק אבא שאול על תנא קמא אלא שבא ללמד דבר אחר והוא שכל שהיה מכה לדבר מצוה כגון האב את בנו ליסרו והרב את תלמידו ללמדו ושליח בית דין שהיה מכה ארבעים למלקות, וגדולי המחברים פרשוה בשליח בית דין המכה את הנמנע שלא לבא לפניהם לדין וכן עיקר, שאלו לפי' ראשון אם בהוסיף על מה שאמדוהו הרי אמרו שגולה ואם בתוך האומד הרי ודאי אנוס הוא, אלא שהעיקר כפי' שני, ולימד בכל אלו שאם הרגו בהכאתם שפטורים מן הגלות שנא' לחטוב עצים מה חטבת עצים רשות אף כל רשות וכו' יצא כל שהרג בהכאה של מצוה:
זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא, ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן היה חוטב עצים לסוכה או למערכה והרג גולה, שאין זו מצוה כדי להפקי את הגלות שכיון שאם מצא חטוב אינו חוטב אין בחטיבתו מצוה להפקיע מן הגלות:
בן או תלמיד שהרגוהו האב או הרב שביארנו עליו שהוא פטור מגלות לא סוף דבר כשהוא צריך להנהגתו של אביו וללמודו של רבו אלא אפילו למד או השלים עצמו במדותיו כן שכל שהרב מוסיף בלמודו או האב בהנהגתו עוסק במצוה שנא' יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך:
טמא שנכנס למקדש במזיד ענוש כרת ובשוגג מביא קרבן עולה ויורד ואפילו טבל עד שיעריב שמשו הא אם העריב שמשו אפילו הוא מחוסר כפרים פטור מן הכרת וקצת מפרשים כתבו כן אף במחוסר כפורים, והם מחייבים כרת בשתיהן כמו שכתבנו בסנהדרין פרק נשרפין, ואם נטמא בעזרה ושהא כך דינו ואם לא שהא פטור ואם עבר אע"פ שלא שהא כגון שהיה יוצא בקצרה, והפך בצנורא שבידו עבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים ואפילו בטבול יום אבל אם העריב שמשו אלא שהוא מחוסר כפורים עבודתו פסולה ופטור ודבר זה כתבנוהו לשטת קצת מפרשים ויש לחלוק ולומר כן אף במחוסר כפורים כמו שביארנו בסנהדרין פרק נשרפין:
אי זהו טמא שחייב כרת על ביאתו למקדש כל שנטמא באב הטומאה שמן התורה ובטומאת מת שנטמא באותם הטומאות שהנזיר מגלח עליהן כמו שיתבארו במקומן אבל אם נטמא בטומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן, אע"פ שהן בדין טומאת שבעה אין בהן חיוב כרת בביאת מקדש וכל שיש בו חיוב כרת אפילו נטמא בדבר מצוה כן כגון שנטמא במת מצוה, שנא' עוד טומאתו בו כל שטומאתו בו מכל מקום:

דף ח עמוד ב[עריכה]

עבודת הארץ ועבודת אילנות שבה אסורה בשביעית שנא' ושבתה הארץ וכתיב שדך לא תזרע וכו', ובזמן שבית המקדש קיים אף עבודת ששית בסמוך לשביעית שלשים יום אסורה מכח הלכה למשה מסיני וחכמים גזרו והוסיפו על הלכת סיני בשדה אילן מעצרת ואילך ובשדה לבן מפסח ואילך אבל בזמן שאין בית המקדש קיים אף שלשים יום של ערב שביעית הותרו כמו שביארנו בראשון של מועד קטן ושלשים אלו פירושן אחר קליטה ששיעורה שני שבתות כמו שיתבאר במקומו:
פירות שביעית שיצאו לשמינית כל שהגיעו לעונת המעשרות קודם ראש השנה של שמינית הרי הן בקדושת שביעית ואם לא באו לעונת המעשרות קודם ראש שנה של שמינית הרי הם כשל שמינית ושיעור זה בתבואה וקטנית ואילנות אבל ארז ודחן ופרגין ושמשמין ופול המצרי שזרעו לזרע הולכין בהם אחר גמר פרי והירק אחר לקיטתו וכבר ביארנו קצת דינין אלו במסכת ראש השנה:
העומר הוא מנחת צבור וזמנו קבוע בששה עשר בניסן ומתוך שזמנו קבוע דוחה את השבת כמו שאמרו מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קצירת העומר שהיא מצוה ודוחה שבת ואי אתה רשאי לומר שאף חרישה לצורך העומר מצוה ואעפ"כ נאסרה שאין החרישה מצוה שאלו מצאו חרוש אין צריך לחרוש אבל הקצירה אתה צריך לקצור לשמה שמצוה לקצור ולהביא כמו שיתבאר במקומו:
המשנה החמישית והכונה להתחיל בה בביאור החלק השני ואמר האב גולה על ידי הבן ר"ל שאם הרג את בנו בשוגג גולה וכן הבן על ידי האב ר"ל אם הרגו בשוגג ובאב על הבן מיהא הקשו בגמ' והלא אמרת יצא האב המכה את בנו וכו', והעלו בענין זה על דעת פסק שכל שהוא מיסרו בענין לימוד התורה ונתיבותיה וכן כל מיני חכמה אפילו למד כל צרכו פטור, וכל שהוא מיסרו בענין אומנות אחרת אם לא למד כל צרכו פטור שאף לימוד אומנות מצוה הוא הא באומנות אם למד כל צרכו והיה מלמדו אומנות אחרת והרגו חייב שלמוד אומנות אחר שיש לו אומנות אחרת בכדי חיותו אין בו מצוה וכל שכן שאם הרגו שלא בשעת למוד שום דבר גולה כגון שהיה מבקע עצים אלא שזו לא הוצרך ללמדה שאלו הוצרך ללמדה כשהקשה לו והא אמרת יצא האב וכו' היה לו לתרץ כגון שהרגו בלא עסק מצוה אלא שזו לא הוצרכה:
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ונתחדש עליה בגמ' שלא אמרו בבן על האב שגולה אלא שהרגו אבל אם חבל בו אע"פ שבמזיד נהרג ונמצאת חבלת אב כהריגת אדם אחר אינו גולה עליה שלא נאמר דין גלות אלא להורג נפש בשגגה. כבר ביארנו בסנהדרין שההורג נפש מיתתו בסיף הן שהרג את אביו הן שהרג ישראל אחר והחובל באביו בחנק שהוא קל מסיף ובאדם אחר בתשלומין:
המשנה הששית וענינה כענין זה החלק גם כן הכל גולין על ידי ישראל פרשו בגמ' אפילו עבד כנעני או כותי שהרגו את ישראל בשגגה גולין ואין מחמירין בהן ליהרג מטעם אדם מועד לעולם ושלא נצריך התראה אלא לישראל בישראל אלא אף דנין אותם כישראל וכן ישראל גולה על ידיהם אם הרגם חוץ מעל ידי גר תושב ונמצאו ישראל ועבד וכותי כישראל שוים לענין זה שכל שהרג זה את זה בשוגג גולה וכן הלכה אלא שנשתנה אחר כן דין הכותי ונעשה כאחד מעובדי האלילים לכל דבר ודנין בו בהם על הדרך שיתבאר:
וזה שאמר חוץ מעל ידי גר תושב והוא גוי שקבל עליו שב מצות ולא מל וטבל כמו שביארנו במסכת ע"ז ומשמען של דברים שאין ישראל גולה על ידו אינו כן, אלא שאין המדה שוה בו וכיצד הוא דינו פסקו גדולי המחברים שישראל או עבד או כותי בזמן שהיו כותים נדונין כישראל שהרגוהו לגר תושב גולין על ידו אבל הוא שהרג אם הרג גר תושב אחר גולה כמו שאמרו במשנה זו בפי' גר תושב גולה על ידי גר תושב וכן אם הרג את העבד או את הכותי גולה אבל הרג את ישראל נהרג שהרי בן נח הוא ובן נח אין צריך התראה ומעתה שגגה שלו עולה זדון שהרי אדם כל שאין אתה מצריכו התראה מועד הוא לעולם, אבל גדולי המפרשים פוסקים שישראל שהרגו אינו גולה עליו שהרי כי יכה רעהו כתיב ובן נח הואיל ואינו גדור בדת מכל וכל אינו רעהו, וכן יראה לי מלשון המשנה שאמר וישראל על ידיהן חוץ מעל ידי גר תושב, שמשמען של דברין שאין ישראל גולה על ידו כמו שביארנו אלא שבגמ' מדוייקת מצאתי מוגה חוץ מגר תושב והוא חוזר למה שאמר הכל גולין על ידי ישראל כלומר שהכל גולין על ידו חוץ מגר תושב שאינו גולה עליו אלא נהרג:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן כבר ביארנו בסנהדרין שהמקלל את חבירו בין איש בין אשה בשם מן השמות לוקה והוא הדין לעבד שהרי דינו כאשה לכל דבר נמצא ישראל גולה ולוקה על ידי עבד ועבד גולה ולוקה על ידי ישראל אבל כותי אפילו בזמן שלא עשאוהו כגוי אינו לוקה על קללתו, שנא' ונשיא בעמך בעושה מעשה עמך נמצא כותי לוקה בקללתו על ישראל ולא ישראל עליו, אבל אם העיד בו ישראל שהוא חייב מלקות והוזם לוקה עליו ואי אתה אומר כן בעבד שהעיד על הכותי שחייב מלקות שהרי עבד אינו בר עדות כלל וזה שאמרו בגמ' דכותה גבי עבד וכו' פירושו שסתם עבד לכושי גם כן לוקה בדרך זה והרי אינו עדות עד שתחול בו הזמה:
זה שנתגלגל בדברינו שאין עבד בר עדות כלל אין צריך לומר שכן בכותי אף בזמנו שאף בזמנם גרי אריות הם אלא שבזמן הזה אין אנו צריכים לפסק זה שהרי עשאום כעובדי אלילים לגמרי:
ולענין ביאור מיהא לדעת זה קשה לפרש שהיה לו להקשות גם כן דכותה בכותי לעבד והרי כותי אינו בר עדות אלא דחדא נקט ומכל מקום יש מפרשים שהכותים בזמנם בני עדות הם:

דף ט עמוד א[עריכה]

המכה את חברו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה, אחר שאין שם תשלומין ואזהרתו מלא יוסיף פן יוסיף ואפילו הכה את העבד שהרי ישנו במצות כאשה אבל הכה את הכותי או שאר הרשעים אין בה מלקות הוקשה הכאה לקללה מה קללה לא הוזהרה אלא בעושה מעשה עמיו אף בהכאה כן, כמו שביארנו בסנהדרין:
עובדי אלילים שהרגו זה את זה בשגגה אין נקלטין שנא' לבני ישראל ולגר ולתושב הא גר תושב שהרג בשוגג גר תושב חברו גולה כמו שביארנו ואם הרג את ישראל נהרג ואין צריך לומר בעובד אלילים שהרג את ישראל וכל שגר תושב גולה דוקא בשהרג בדרך שהישראל גולה בו כגון שהרגו דרך ירידה אבל דרך עלייה פטור על חברו כישראל על חברו:
גר תושב שהרג את חברו על שעלה במחשבתו שמותר להרגו אין זה גולה אלא נהרג מפני שקרוב למזיד הוא והרי אינו בר התראה ועל זה אמרו שהיה לו ללמוד ולא למד ומעתה גר תושב שהרג כסבור בהמה ונמצא אדם או עובד אלילים ונמצא גר תושב חברו הרי זה נהרג:
אף מה שהוא אונס גמור אם נתערבה בו צד פשיעה שגרמה את האונס נהרג שהרי אבימלך כשנאמר לו הנך מת על האשה אשר לקחת אמר הגוי גם צדיק תהרוג הלא הוא אמר לי אחותי היא כלומר ונמצא שאני אנוס, הגיעתהו התשובה כי נביא הוא כלומר פשיעתך גרמה לאונס זה שנביא הוא וממך למד שעיניך נתת בה ונתירא על נפשו שנא' וישאלו אנשי המקום לאשתו וכי אכסנאי שבא לעיר על עסקי אכילה ושתיה שואלין אותו או על עסקי אשתו שואלין אותו אשתך היא או אחותך היא מכאן לבן נח שנהרג אף באונסין הואיל ופשיעה גורמת האונס שהיה לו ללמוד ולא למד:

דף ט עמוד ב[עריכה]

המשנה השביעית והכונה בה להשלים ביאור זה החלק והוא שאמר הסומא שהרג בשוגג אינו גולה דברי ר' יהודה ונראה הטעם מפני שהוא אונס ר' מאיר אומר גולה שהיה לו לחקור ואין זה אונס גמור והלכה כר' יהודה וכן פסקוה גדולי המחברים ויש חולקין לפסוק כר' מאיר ומכל מקום ההורג במזיד אף לדעת ר' יהודה חייב השונא אינו גולה מפני שחזקתו שהוא קרוב למזיד כמו שביארנו וכן הלכה, ר' יוסי בר' יהודה אומר נהרג שמזיד גמור הוא והרי לדעתו חבר אין צריך התראה וזהו שאמר מפני שהוא כמועד ר"ל שהוא כמותרה עליו ואין הלכה כמותו ר' שמעון אומר יש שונא גולה ויש שאינו גולה וכלל דבריו שכל שאפשר לומר שלדעת היה אינו גולה וכל שנתברר ששגגה היתה גולה ופרשו בגמ' את דבריו נפסק גולה נשמט אינו גולה כלומר נפסק החבל או הדלי ממנו ר"ל מן החבל גולה שזה ודאי לא באה הגרמא ממנו שהרי ראינו החבל או הדלי נפסק לפנינו נשמט אינו גולה ונראה לי בפירושה שנשמט כל החבל מידו שאפשר שהוא הרפה את ידיו והקשו עליו ממה שנאמר על שמו במקום אחר לעולם אינו גולה עד שישמט מחצלו מידו ר"ל השמטת כל החבל מידו שאגדת החבל הוא קורא מחצל אבל לא בפסיקת חבל או דלי ותירצו בה לפי גירסתנו נשמט אנשמט לא קשיא הא באוהב הא בשונא נפסק אנפסק לא קשיא הא ר' הא רבנן ופירושה שהשמועה ראשונה נאמרה בשונא כמו שהוזכר בה בפי', והשניה אמורה באוהב ופירש את הראשונה נשמט אינו גולה בשונא שחשוד שרפה את ידיו ובאוהב גולה שאינו חשוד על כך נפסק אנפסק לא קשיא שזו שאמרו נפסק אינו גולה אף באוהב כמו שביארנו שהאחרונה אמורה באוהב ר' היא שאמר נשמט הברזל מקתו אפילו באוהב קרוב למזיד הוא כמו שביארנו לדעתו, ונפסק החבל או הדלי ממנו הוא בדמיון נשמט הברזל מקתו שזו אגדו בידו וזו קתו נשאר בידו וזו שאמרו נפסק גולה אף בשונא והוא הדין אוהב לרבנן ויש מפרשים בדרכים אחרים ומחליפין הגרסאות ולענין פסק אינך צריך להם שכל שבשונא חזקתו קרוב למזיד ומכל מקום יש פוסקים כר' שמעון ודעתי נוחה בכך. זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמ'דבר:
המשנה השמינית והכונה בה בביאור ענין החלק השלישי, והוא שאמר להיכן גולין לערי מקלט ר"ל אותן שנתיחדתו והובדלו לכך שלש שבארץ כנען ושלש שבעבר הירדן וענין זה הוא שהבדלת ערי מקלט מצות עשה שנא' שלש ערים תבדיל לך ולא היו נוהגות אלא בארץ ישראל ושלש ערים הבדיל משה בעבר הירדן בארץ סיחון ועוג ויהושע הבדיל שלש אחרות בארץ כנען אחר י"ד שכבשו וחלקו והוא שנא' את שלש הערים תתנו מעבר לירדן ואת שלש הערים תתנו בארץ כנען ואע"פ שהובדלו אותן שלש שבעבר הירדן קודם לאותן שבארץ כנען לא היו קולטות עד שהובדלו האחרות שנא' שש ערי מקלט תהיינה לכם עד שיהו כולן קולטות כאחת ולא הבדילן משה רבינו לקלוט מיד אלא לקיים מצות הבדלה אמר הואיל ובאה לידי אקיימנה וזה שנא' בתורה ואם ירחיב ה' את גבולך ויספת לך עוד שלש ערים פירשו במדרש שעל ימות המשיח נאמר להוסיף שלש על אותן השש שנא' על השלש האלה ר"ל על אלו שבארץ כנען, וכבר היו אותן שבעבר הירדן מובדלות וכן פרשו שאלו השלש יהו מוסיפין אותן בערי הקיני והקניזי והקדמוני שכבר הובטח אברהם אבינו בכיבוש שלהם ועדיין לא נכבשו:
ומכונין להם דרכים מזו לזו ר"ל שבית דין היו חייבים לכוין את הדרכים לערי מקלט ר"ל לתקנם ולהרחיבם ולהסיר מהם מכשולות ולתקן בנהרות שלהם גשרים וכיוצא באלו שלא לעכב את הבורחים והוא שנא' תכין לך הדרך ופרשו בגמ' שכל מקום שהיה שם פרשת דרכים היו רושמים על דרך אותה העיר מקלט מקלט כדי שיכיר הרוצח ויפנה לשם והוא שאמרו טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך, ובמקום אחר התבאר שאין רחבם של דרכים הנתקנות לערי מקלט פחותות מל"ב אמה ובט"ו באדדר בכל שנה מוציאין שלוחים לתקן את הדרכים ולהסרי מכשולות המתחדשים בהם אבל מה שאמר ושלשת את גבול ארצך הוא שהיו מודדין ביניהם בשעת הפרשה שהיא שיעור שבין זו לזו כשיעור שמזו לזו כמו שיתבאר בגמ':
ומוסרין לו שני תלמידי חכמים ללוותו שמא יהרגנו בדרך וידברו אליו ר"ל לגואל הדם ולא שיתרוהו שאם יהרגנו נהרג עליו שכל שהורגו חוץ לתחום של עיר מקלט אינו נהרג עליו כמו שיתבאר בגמ' אלא אומרים לו שאין ראוי לו להיות לבו עליו שבשוגג בא מעשה לידו וכן אומרים כן לאנשי ערי מקלט שלא ינהגו בו מנהג שופכי דמים לבזותו ולקללו ר' מאיר אומר אף הוא מדבר כן על פי עצמו שנא' וזה דבר הרוצח, ר' יוסי אומר בתחלה ר"ל בתחלת הענין והוא תכף שהרג כל הורג היה מקדים לערי מקלט הן שהזיד ונתחייב מיתה הן ששגג ונתחייב גלות אבל בית דין ר"ל אותו בית דין שלא אותה העיר שהרג בה שולחין ומביאין אותו משם ודנין אותם והוא שנא' ושלחו זקני עירו ולקחו אותו משם מי שנתחייב מיתה ממיתין אותו ועליו נאמר ונתנו אותו ביד גואל הדם, ור"ל ברצונו לעשות בו מה שהוא משתדל בו עליו, ויש מפרשי להרגו ממש בידיו שכל רוצח אף אותו שנדון בבית דין מצוה ביד גואל הדם שנא' גואל הדם הוא ימית את הרוצח אבל אם לא רצה גואל הדם להרוג או שלא היה יכול או שלא היה שם גואל ואע"פ שאין לך אדם בישראל שאין לו גואל שהרי כל הראוי לירש הוא גואל הדם כגון שלא היה שם באותה שעה, בזו אמרו שבית דין הורגין אותו בסייף כמו שהתבאר לא נתחייב מיתה ולא גלות פטרוהו ועל זה נאמר והצילו העדה את הרוצח מיד גואל הדם נתחייב גלות מחזירין אותו למקומו לעיר מקלט ששלחו והיבאוהו משם ועל זה נאמר והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו ועל זו נאמר לדעת ר' יוסי שמוסרין לו שני תלמידי חכמים והלכה כדבריו ושאר המשנה כלה הלכה היא:
וזהו ביאור המשנה שלש ערים שהובדלו על ידי משה בעבר הירדן לשלשה שבטים היו כמו שכבר ידעת ששבט ראובן וגד וחצי שבט המנשי נטלו חלקם בעבר הירדן והוא שנא' את בצר במדבר לראובני ואת ראמות בגלעד לגדי ואת גולן בבשן למנשי ושלש שהבדיל יהושע בארץ כנען בין כל השבטים הם היו חברון ביהודה ושכם בהר אפרים וקדש בהר נפתלי, נמצאו בארץ שני שבטים וחצי שלש ובארץ שאר כל השבטים שלשל וטעם הדבר מפני שארץ הגלעד היו מצויים בה רוצחים שנא' גלעד קרית פועלי און עקבה מדם ואע"פ שבשכם גם כן היו רוצחים מצויים כדכתיב דרך ירצחו שכמה מכל מקום בגלעד היו מצויים יותר ויותר ושמא תאמר ומה מקום למציאות רוצחים לקליטת הריגה בשוגג אפשר מפני הזמנת פונדק האמורה למטה בהורג במזיד שלא בעדים, שנמצא שנהרג ע"י שגגת אחר מצד העונש והוא שאמרו והאלהים אנה לידו וכו' לשני בני אדם שהרגו את הנפש אחד הרג במזיד ואחד הרג בשוגג לזה אין עדים ולזה אין עדים הקב"ה מזמינם לפונדק אחד זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם וזה שהרג בשוגג יורד בסולם נופל עליו והרגו נמצא זה שהרג במזיד נהרג וזה שהרג בשוגג גולה או שמא מתוך שרוצחים מצויים יזדמנו לגואל הדם הרבה מהן ומשים לו אורבים ומתוך כך הובדלו שם שלש ערים:
ערים שבעבר הירדן מכוונות היו כנגד ערים שבארץ כנען בצר במדבר כנגד חברון ביהודה רמות בגלעד כנגד שכם בהר אפרים גולן בבשן כנגד קדש בהר נפתלי ומשולשות היו והוא שחבורן היתה בדרום וקדש בצפון ושכם באמצע והיה מתחלת רוח הדרום לחברון כמחברון לשכם ומחברון לשכם כמשכם לקדש ומשכם לקדש כמקדש לתחלת רוח הצפון ונמצאו הדרומיים הולכין לחברון והצפוניים לקדש ואותן שבין חברון לשכם אם סמוכין לחברון יכנסו לחברון ואם סמוכים לשכם יכנסו לשכם ואם יושבים באמצע אין להם לילך אלא חצי הדרך וכן משכן לקדש נמצאו יושבי הקצוות ר"ל צפון ודרום רחוקים מן היושבים באמצע שבין הערים מפני שבשכם היו רוצחים מצויים מעט כמו שביארנו:
זה שביארנו כאן שהקדש בצפון ובמשנת גיטין אמרו מרקם למזרח ורקם כמזרח ורקם הוא קדש אלמא קדש במזרח אפשר שרצועה יוצאה בצפונית מזרחית וקדש היתה לשם או שמא שתים היו וכמו שאמרו בסוגיא זו על סבה אחרת תרי קדש הוו וכן עקר, שהרי זו שבכאן מארץ ישראל וזו שבגיטין מחוצה לארץ:

דף י עמוד א[עריכה]

ארבעים ושתים עיר שבאו לחלק הלויים על אותן השש שהובדלו כלן קולטות שנא' ועליהם ר"ל מלבד אותן השש תתנו ללוייים ארבעים ושתים כל הערים אשר תתנו ללוים ארבעים ושמנה עיר הוקשו כלן זו לזו לקליטה אם כן מה הפרש בין השש שהובדלו לאותן ארבעים ושתים שאותן שהובדלו ונתחידו לכך קולטות אפילו שלא לדעת ר"ל שנכנס שם במקרה שלא בכונת קליטה או שהוא סבור שהיא עיר אחרת ושאר ערי הלוים אין קולטות אלא אם כן נכנס שם לדעת קליטה ויש בינהם עוד הפרש אחר יתבאר למטה והוא שבשש ערים לא היה הרוצח צריך להעלות שכר לדירתו ובשאר הערים מעלה שכר:
ערים הללו ר"ל ערי מקלט אין עושין אותן עיירות קטנות מפני שאין מזון מצוי שם ויסכן זה בעצמו לצאת ולא כרכים גדולים שיהו שיירות שממקום אחר רגילות לבא שם שמא יבא שם גואל הדם בהבלע שיירות ויהרגנו אלא עיירות בינוניות ואין מושיבין אותן אלא במקום שווקים שיהו מזונותיהם מצויין ליקח וכן אין מושיבין אותן אלא במקום מים ואם לא היה שם מים בשעת חלוק הארץ היו מביאים שם אמת המים מן הנהרות וכן הדין אם היה שם מים ונתיבש המקום שמשיבין שם אמת המים מן הנהרות ואין מושיבין אותם אלא במקום אכלוסין ר"ל גבורי חיל לשמור העיר שמא יבאו הרבה גואלי דם בחיל ואם נתמעטו אכלוסיהן מוסיפין עליהן ואם נתמעטו דיוריהן והם המון שאר העם מכניסין לתוכה כהנים לויים וישראלים ורשאים לעשות בתוכן בית הבד ובית הבצירה אע"פ שהוא אומנות של כתפים והדיוטות שפגיעתם מצויה, ואין חוששין שמא יכונו להרוג את זה אבל אין פורסין לתוכן מצודות שבעלי צידה מלומדי חרב הם וכל שמצודות מצויות שם כלי זין מצויין שם ושמא יבא גואל הדם בהתנכרות ויקח לשם כלי זין מפני שידמה בעצמו שאם יבא ממקומו בכלי זין ירגישו בו וכן אין מפשילין שם חבלים למצודות מטעם זה ואין עושין לתוכן כלי זכוכית ושאר חפצים שאין מצויין בכל מקום שמא בסבתם תהא רגל גואל הדם מצויה לשם:
תלמיד שגלה לעיר מקלטו מגלין רבו עמו שנא' וחי השלם לו חיותו מכאן לרב שלא ישנה לתלמיד שאינו הגון וכן הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו שאין לו חיים בלא ישיבה, לפי דרכך למדת שאף הרג שהרג בשוגג גולה ולא אמרו דברי תורה קולטין אלא לקליטה מן המיתה הגמורה והוא שאמרו קולטין ממלאך המות וכן למדת שאין לו לאדם לעסוק בתורה ביחידי והוא שאמרו חרב על הבדים ונואלו חרב על צוארן של תלמידי חכמים העוסקים בתורה ביחידי והוא שדרשו ומי אוהב בהמון לו תבואה מי שרוצה ללמוד בהמון הוא זוכה לתבואה והוא משל על רוב ידיעה:
מקרא זה דרשוהו גם כן על פנים אחרים שלא יקפוץ מי שאינו ראוי לדבר בדברי תתורה לפני גדולים ממנו אלא אם כן הוא שלם וחכם והוא שאמרו ומי אוהב בהמון לו תבואה למי נאה ללמד בהמון מי שכל תבואה שלו וכן מי ימלל גבורת ה' למי נאה למלל גבורת השם, למי שיכול להשמיע כל תהלתו ר"ל כל מה שאפשר להשמיע ממנה, וכן דרשו שהאוהב תלמידי חכמים ומכבדן בין שאר העם לו תבואה, ר"ל שתורה מחזרת בו ובזרעו וכמו שאמרו דרחים רבנן הוו ליה בני רבנן:
חביבין דברי תורה מכל שאר דברים אפילו מהקרבת קרבנות הוא שאמר הקב"ה לדוד טוב לי יום בחצריך מאלף טוב יום אחד שאתה עוסק בתורה לפני מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני וזכותה עומד לאדם יותר על כל שאר מצות דרשו רבותינו עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים מה גרם לנו שעמדו רגלינו במלחמת שערי ירושלים שהיו עוסקים בהם בתורה:

דף י עמוד ב[עריכה]

מיסודות הדת ומפנות האמונה להאמין שהבחירה ביד האדם להרע או להיטיב ומפי עליון לא תצא הרעות והטוב אין מכריח עליו שאם לא כן כבר בטלו המצות והתורות והוא שאמר ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע ובחרת בחיים שזהו שדרשו כאן מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו מן התורה לא תלך עמהם קום לך אתם, מן הנביאים אני ה' מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך מן הכתובים אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן וכבר הארכנו בענינים אלו עד תכליתן בילדותנו בחבור התשובה:
רוצח שגלה לעיר מקלט הן שגלה עכשיו תיכף להריגתו או שגלה ומחזירין אותו עם השומרים לבית דין של עירו אם לחייב מיתה אם לחייב גלות והרגו גואל הדם חוץ לתחום העיר הרי זה פטור אם כן מה שאמרו הן בהליכתו הן בחזרתו שמוסרין לו שני תלמידי חכמים שמא יהרגנו בדרך לא שיהו הם מתרים בו שאם יהרוג יהרג אלא שאם נזדמנו להם גואלי דם בדרך משתדלים עמהם שלא להרגו, ויש מפרשים שהם דורשים לאנשי העיר שלא להקלותם והוא שאמרו הרבה שליחות עושה כלומר שאע"פ שהוא מדבר בשביל עצמו דברים אלו מכל מקום דברים הרבה נעשים על ידי שלוחים ואמצעיים שאי אפשר לעשותם על ידי האדם עצמו:
עיר מקלט שרובה רוצחים אינה קולטת שנא' בספר יהושע ודבר באזני זקני העיר את דבריו ולא שהשוו דבריהם לדבריו וכן אם לא היו בה זקנים אינה קולטת לפיכך משתדלין להעמיד בה זקנים וכן עיר שאין בה זקנים אין מביאה עגלה ערופה ולא נעשה בה בן סורר ומורה שהרי נאמר בהן זקני העיר והרי מכל מקום בשני אלו לבית דין הם צריכים כמו שיתבאר במקומו אבל מוציא שם רע אע"פ שכתוב בו זקני עירו הרי כתוב בו גם כן הזקנים שמרבה כל שאר בני אדם וכן ביבמה אע"פ שכתוב בה זקני עירו כבר כתוב בה גם כן הזקנים ועוד שהרי מכח המקרא נתרבו במסכת יבמות שלשה הדיוטות:

דף יא עמוד א[עריכה]

ספר תורה ותפלין שתפרן בחוטי פשתן פסולים אין תפירתן אלא בגידין של בהמה טהורה אפילו מנבלות וטרפות שבהן כמו שיתבאר במקומו:
המשנה התשיעית ויתחיל בה בביאור ענין החלק הרביעי והוא שאמר אחד משוח בשמן המשחה וכו' כבר ידעת מה שהוזכר בתורה שאין הרוצח רשאי לשוב לעירו עד מות הכהן הגדול ואומר שכל שהוא כהן גדול מחזיר את הרוצח במיתתו אחד שנמשח בשמן המשחה ואחד שלא נמשח אלא שהוא מרובה בבגדים כגון מיאשיהו ואילך שנגנזה צלוחית של שמן המשחה ואחד כהן שעבר כגון שאירע פסול בכהן גדול ומנו אחר תחתיו ונתרפא הראשון וחזר והאחר נקרא כהן שעבר ואין צריך לומר במיתת כהן העובד ועל שני אלו שאלו בגמ' אם במיתת כלם הוא חוזר ר"ל במיתת שניהם או אף במיתת אחד מהם ופסק הדברים שבמיתת אחד מהם הוא חוזר וא"צ למיתת שניהם, ור' יהודה אומר אף משוח מלחמה והוא הכהן שנשמח לימנות על חלוצי צבא ואומר להם אל ירך לבבכם וכו' ואין הלכה כר' יהודה שמשוח מלחמה אינו אלא ככהן הדיוט:
לפיכך אמותיהם של כהנים גדולים מספקות להם מחיה ומזון שלא יתפללו על בניהם שימותו ואע"פ שכתוב כצפור לנוד וכדרור לעוף כן קללת חנם לא תבא אין זה קללת חנם שהיה להם לבקש רחמים על בני דורם ולא בקשו. ובגמ' נסח אחר בזה והוא שיתפללו על בניהם שלא ימותו ושאלו בה מאי הוה להו למעבד הכא אמרי טוביה חטא זיגוד מינגד התם אמרי שכם נסיב מגבאי קטע ותירצו בה גם כן שהיה להם לבקש רחמים על דורם או שמא פעמים שהשוגג ברציחה תלמיד חכם וקללת חכם אפילו על חנם היא באה, וכן אמרו קללת חכם אפילו על תנאי היא באה ומתוך כך נראה לי בקללת הצבור הבאה על תנאי שכופלים בה שאם לא יעבור על תנאם שתהא הקללה נהפכת לו לברכה:
נגמר דינו ומת כהן גדול אחר גמר דין הרי זה אינו גולה שאחר שנגמר דינו הרי הוא כמי שגלה, אע"פ שלא הגיעהו עונש הגלות שמה שנחקק בדמיונו גלותו גרם לו להכנע עד שבכניעתו נתכפר לו במיתת כהן גדול ומתוך כך הפקיעה מיתתו גלותו של זה ואם עד שלא נגמר דינו מת כהן גדול ומנו אחר תחתיו ונגמר דינו מחזירין אותו במיתתו של שני שנגמר דינו בפניו:
נגמר דינו בלא כהן גדול כלומר שלא היה שם כהן גדול בשעה שנגמר דינו של זה גולה ואינו יוצא משם לעולם ויתבאר בגמ' שאם נמצא הכהן בן גרושה ובן חלוצה בטלה כהנה והרי הוא כמי שנגמר דינו בלא כהן גדול ומעתה ההורג כהן גדול או כהן גדול שהרג אינו משם לעולם. ובהורג כהן גדול מיהא פירשו גדולי הרבנים אם לא מנו אחר קודם שנגמר דינו ואף גדולי המחברים כתבו כן, ויש מקשים מאי איריא הורג כהן גדול אף בהורג אחר כן אם אין כהן גדול בשעה שנגמר דינו ומתרצים בה שהייתי סבור לומר שיהא פטור מגלות אע"פ שלא מנו אחר הואיל וראהו בשעה שהרגו ולמד שעל כל פנים חייב גלות ומכל מקום אנו מפרשים שאפילו מנו אחר ונגמר דינו בזמן השני שאינו יוצא משם לעולם:
ואינו יוצא וכו' כלומר כל הגולה הן אותם שאין דינם לצאת מעולם הן אותם שאין דינם לצאת עד שימות הכהן אינו יוצא אפילו לצורך אפילו לדבר מצוה, אפילו להצלת נפשות כגון מן הגייס ומן הדליקה אפילו לעדות בין של ממון בין של נפשות ואפילו היו כל ישראל צריכין לו או שהיה שר צבא כיואב בן צרויה וכל שיצא התיר עצמו למיתה כמו שיתבאר:
אינו יוצא משם לעולם כלומר עד שימות הכהן או אפילו לעולם ובאלו שאין להם חזרה ואפילו מתו בתוך הזמן לשם קוברין אותם שנא' שמה שלשה פעמים שם תהא דירתו שם תהא מיתתו שם תהא קבורתו אלא שאם הוא מאותם שמיתת הכהן מחזירתם לכשימות הכהן מוליכין עצמותיו לקברי אבותיו כשם שהעיר קולטת כך תחומה קולט, ומשנכנס לתחומה נקלט וגואל הדם נהרג כאילו הוא בתוך העיר:

דף יא עמוד ב[עריכה]

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן נדוי על תנאי אע"פ שקיים התנאי ולא היה הנדוי אלא אם כן יעבור על התנאי הרי זה נדוי וצריך הפרה כמו שכתבנו במסכת מועד קטן ואפילו נדה עצמו על תנאי זה, ומכל מקום הסכימו הגאונים בחרמות שאדם מחרים בזמנים אלו על תנאי הואיל ועל דעת הקהל הם אין צריכין הפרה שסתם דעתם שלא לחול אלא על אותו תנאי וזהו שאמרו כאן נדוי על תנאי אפילו מעצמו צריך הפרה מנלן מיהודה, דכתיב אם לא אביאנו וכו' וחטאתי וכו' ותני כל ארבעים שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה מגולגלות בארון עד שעמד משה ובקש עליו רחמים כך היא שטתנו, וכן כתבוה רוב מפרשים ומכל מקום גדולי קדמונינו שבנרבונה כתבו בשם קצת גאונים שיהודה לא קיים התנאי אלא שהניחו במצרים אצל יוסף והראיה דכתיב ויפג לבו כי לא האמין, ואלו היה בנימין שם היה שואלו אלא ודאי לא החזירו ולפיכך נענש אין הענין אלא אע"פ שהיה הנדוי מפי עצמו והיה לנו לדונו כעין נדרי זירוזין הא כל שקיים התנאי ודאי אין צריך הפרה:
רוצח של נגמר דינו עדין להגלותו ומת הוא מוליכין עצמותיו לשם שנא' לשבת בארץ ולכשימות כהן גדול מוליכין עצמותיו לקברי אבותיו וכמו שביארנו:
החלל אינו עובד וכהן שהיה עובד ונמצא בן גרושה ובן חלוצה כל מה שעבד כשר ואינו עובד להבא ומכל מקום אף לאחר כן אם עבד לא חלל שנא' ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה אפילו חללים שבו מתרצים:

דף יב עמוד א[עריכה]

המזבח קולט את ההורג בשוגג מאחר שבמזיד נאמר מעם מזבחי תקחנו למדנו שהשוגג קולט בו וגואל הדם שהרגו שם נהרג עליו ואין קולט אלא גגו ולא החזקה בקרנותיו וכן אינו קולט אלא מזבח בית העולמים אבל לא של במה, וכן אינו קולט אלא כהן ועבודה בידו אבל לא את הזר או כהן שאינו עובד בשעה שגואל הדם בא עליו:
גדולי המחברים כתבו שכל מי שקלטו מזחב אין מניחין אותו לשם אלא מוסרין לו שומרים ומגלין אותו לעיר מקלטו וכן כתבו שדברים אלו שאמרנו שאינו קולט אלא על הדרכים שהזכרנו דוקא במחויבי גלות אבל מי שנתירא מן המלך שלא יהרגנו בדיני מלכות או מבית דין שלא יהרגנו בהוראת שעה הרי זה נצול ואין לוקחין אותו משם, אלא אם כן נתחייב מיתת בית דין בעדים והתראה ונראין הדברים דוקא בגגו ובמזבח בית עולמים ושמא על זו אמרו שתי טעויות טעה יואב והם שאחז בקרנות ובמזבח במה שעשה דוד לפני הארון ואין הלכה כאביי שאמר עליו שטעה בכהן ועבודה בידו שהרי יואב מפחד המלכות היה ואף הזר נקלט בו וכבר כתבנו במסכת סנהדרין:
בתלמוד המערב פרשו ויחזק בקרנות המזבח שברח לסנהדרין כדי שימות בדיניהם ויירשוהו בניו ולא שימות בדין המלכות ויהיו נכסיו למלך:
ערי מקלט כבר ביארנו שהיו של לויים כשימות אחד מהם אינו נקבר לתוכן ולא בתחומן שנא' מגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם ולכל חיתם לחיים נתנו ולא לקבורה אלא נותנין להם בתי קברות חוץ לתחום ואע"פ שהרוצח נקבר שם אינה אלא קבורת עראי וכן שהמקרא גלה בו כך שנא' שמה כמו שביארנו:
אע"פ שביארנו שתחומה של עיר קולטת מכל מקום אין הרוצח יכול לדור בתחום דרך דירה שנא' וישב בה ולא בתחומה ולא סוף דבר בבית הבנוי שהרי אי אפשר לבנות בית לשם והוא ששלשת אלפים אמה נתנו ללויים חוץ לעיר וסביבה אלף למגרש שאין שם לא בית ולא שדה ואלפים לשדות וכרמים ואין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה ולא מגרש עיר ולא עיר מגרש אלא אפילו לדור בתחומה במחילות שתחת הקרקע אינו רשאי ואם עשה כן התיר עצמו ואין גואל הדם נהרג עליו על הדרך שביארנו:
המשנה העשירית וענינה בביאור זה החלק גם כן, רוצח שיצא חוץ לתחום של עיר מקלטו ר' יוסי אומר מצוה ביד גואל הדם להרגו ורשות ביד כל אדם ר' עקיבא אומר הרשות ביד גואל הדם ושאר כל אדם אסור אלא שאין נהרג עליו, והלכה כר' עקיבא ולא סוף דבר כשיצא אלא אף מעקרו שהרי בסוגיא זו אמרו אב שהרג את בנו וכו' ואמרו עליה מאי לאו הא רבי הא ר' עקיבא וכו' ויש שואלין והלא במסכת סנהדרין שאם אין לו גואל הדם בית דין מעמידין לו גואל הדם אלמא מצוה ביד כל אדם והלא בתרויהו תירצו בה דההיא כשאין לו גואל הדם אבל זו שבכאן שיש גואל הדם אינה מצוה ביד אחרים אלא או רשות לר' יוסי או אסור לר' עקיבא אלא שאינו נהרג עליו ומתוך כך כל שאין גואל הדם מעמידין לו ודוקא כשיצא בזדון אבל אם יצא בשוגג אחד גואל הדם ואחד שאר בני אדם גולין על ידו ואם הרגו בתחום עיר מקלטו אף גואל הדם נהרג עליו וכן יתבאר בגמ':
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמ' כך הוא סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש אין ממיתין אותו ולא סוף דבר על פי ראיותיו אלא אפילו על פי עדות אחרים שמכיון שראוהו שהרג שוב אין רואין לו זכות מעתה אינו נהרג עד שיעמוד לפני בית דין אחר או לפני אחרים שבאותן הסנהדרין שלא ראו שנא' עד עמדו לפני העדה למפשט וכבר ביארנוה במסכת כתובות ובמסכת ראש השנה:
אב שהרג את בנו שלא בשעת למוד שהוא גולה על ידו כמו שביארנו אין בנו של זה ההורג נעשה לו גואל הדם אע"פ שהוא אחיו של נהרג שהרי אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ר"ל אם עבר האב עבירה שיש בה מלקות ולא לנדותו אלא למסית כמו שהתבאר אבל נבו של נהרג שהוא בן בנו של הורג נעשה לו גואל הדם וכן מי שהרג את אחיו הרי אחד מאחיו אע"פ שהוא אחיו של הורג נעשה גואל הדם וכן התבאר בתלמוד המערב:
המשנה האחת עשרה וענינה בביאור זה החלק גם כן אילן שהוא עומד בתוך התחום ר"ל שעקרו עומד בתוך התחום של עיר מלקט ונופו נוטה חוץ לתחום או שעקרו עומד חוץ לתחום ונופה נוטה לתוך התחום הכל הולך אחר הנוף שאם עקרו בתוך התחום ונופה נוטה חוץ לתחום אפילו לא יצא אלא עד עקרו אין גואל הדם נהרג עליו או אם היה גולה לא נקלט בעקרו אע"פ שהוא תוך התחום ואם עקרו עומד חוץ לתחום ונופו בפנים אפילו יצא עד עקרו גואל הדם נהרג עליו ואם היה גולה משהגיע לעקרו נקלט:

דף יב עמוד ב[עריכה]

זהו ביאור המשנה ואין הלכה כן אלא הולכין אחר שניהם לקולא לגולה שאם היה עקרו חוץ לתחום ונופו נוטה תוך התחום מהגיע לעקרו נקלט והולכין אחר הנוף ואם היה עקרו בתוך התחום ונופו נוטה לחוץ משהגיע לנוף נקלט והולכין אחר העקר ואין רשאי להרגו אף על ידי חצים וצרורות ואין צריך לומר שאי אפשר להיות עקרו מדרגה לנופו ר"ל שיהא רשאי לעלות בעקרו ומשם לנופו ולהרגו לשם וכן ליוצא כל שאחד מהם בפנים ר"ל או הנוף או העקר אין זה נקרא יוצא חוץ לתחום וגואל הדם נהרג עליו שהכל נדון אחר אותו שבפנים:
ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמ' אלו הן כבר ידעת שמעשר שני אינו נאכל חוץ לירושלים אלא על ידי פדייה וכן ידעת שמשנכנס לירושלים אינו נפדה למדת שבירושלים יש בו אסור פדייה ובחוצה לה יש בו איסור אכילה אילן שעקרו בירושלים ונופו חוץ לחומה דנין בנופו להחמיר אין אוכלין תחת נופו מעשר שני שדנין אותו כחוץ משנכנס מעשר שני לשם נאסר בפדיון שדנין אותו כפנים והולכין אחר העקר וכן אם היה נופו בפנים ועקרו בחוץ דנין להחמיר שלא לאכול ושלא לפדות הא כל שהוא בפנים מכל מקום בין בעיקרו בין תחת נופו אוכל ואינו פודה:
בתים שכנגד החומה אם היו פתחיהן לפנים מן החומה וכל חללן חוץ מן החומה כל שכנדג החומה ולפנים כגון תחת הפתח נדון כלפנים לכל דבר ומשכנגד החומה ולחוץ דנין בו להחמיר לענין אכילה דנין בו כבחוץ ולענין פדייה דנין בו כלפנים והולכין אחר הפתח היה פתחן לחוץ וחללן לפנים כל שבחוץ כגון תחת הפתח נדון כחוץ לכל דבר ומה שבפנים דנין בו להחמיר שלא לאכול ושלא לפדות:
המשנה השתים עשרה וענינה גם כן בזה החלק אלא שנתערבו בה דברים בעניני הרוצח שאינם מחלק מיוחד מענין דבורו וחזרה לשררה הקדומה לו והוא שאמר הרג באותה העיר ר"ל בשגגה גולה בה משכונה לשכונה, ודבר זה יש אומרים שאינו יוצא מאותה שכונה שגלה בה ויש אומרים שכל העיר הוא יכול לצאת חוץ מאותה שכונה שהרג בה ובן לוי שהרג במדינתו ר"ל באחת מערי הלויים גולה לעיר אחרת מערי הלויים שהרי כולן קולטות כמו שביארנו, ואם הרג למקום אחר וברח למקומו יתבאר בגמ' שאף הוא קולטו:
רוצח שגלה לעיר מקלט ורצו בני העיר לכבדו יאמר להם רוצח אני כלומר שצריך להודיע ולפרסם שהוא נכנע ועצב למה שבאה תקלה על ידו ואם אמרו לו אע"פ כן יקבל מהם שנא' וזה דבר הרוצח:

דף יג עמוד א[עריכה]

מעלות היו שכר ללויים כלומר רוצח הנקלט בערי המקלט נותן שכר דירתו ללויים דברי ר' יהודה ר' מאיר אומר לא היו מעלות להם שכר אלא עומדין שם בחנם, ולענין פסק בשש ערים המיוחדות אין נותנין שכר אבל בשאר ערי הלויים שהיו ארבעים ושתים וכלן קולטות כמו שהבתאר שכר דירותיהם ללויים וזה שאמר מעלות בלשון נקבה פירושו על הערים:
חוזר לשררה שהיה בה פי' אחר שמת כהן גדול וחזר לעירו שהוא כשאר כל אדם ליהרג עליו גואל הדם מאותה שעה ואילך חוזר לשררה שהיה בה אם נשיא אם אב בית דין אם אחת משאר מיני השררות אחר שנתכפר לו בגלותו על ידי מיתת הכהן דברי ר' מאיר, ור' יהודה אומר לעולם אינו חוזר לשררה שהיה בה הואיל ותקלה כזו אירעה על ידו והלכה כר' יהודה ומכל מקום לענין עבירה אחרת יתבאר במקום אחר שכהן גדול שחטא לוקה בשלשה כשאר העם וחוזר לגדולתו, אבל אב בית דין שחטא לוקה בשלשה ואינו חוזר לשררתו ואפילו להיות כאחד משאר הסנהדרין שמעלין בקודש ולא מורידין. זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמ' כך הוא:
בשעה שהיו ישראל במדבר מחנה לויה היתה קולטת מכאן אמרו בן לוי שהרג גולה מפלך לפלך ואם גלה לפלכו פלכו קולטו כמו שביארנו במשנה שנא' כי בעיר מקלטו ישב עיר שקלטתו כבר:
עבד עברי שיצא מעבדותו אף הוא אינו חוזר לשררה שהיה בה הואיל ומשלה בו הדיוטות גדולה כזו, אבל שב הוא לחזקת משפחה והוא שאמרו אין עבד עברי כהן נרצע שהרי נעשה בעל מום ונמצאת חזקת משפחה נפקעת ממנו:
התבאר במסכת כתובות פרק אלו נערות שכמו שנאסר שלא ליקח כופר לרוצח במזיד שלא להמיתו כך הדין ברוצח בשוגג שלא להגלותו שנא' ולא תקחו כפר לנפש רוצח לנוס אל עיר מלקטו:
התבאר במסכת גיטין בפרק קורדיקוס שאם שחט בו בשוגג שנים או רוב שנים ולא מת מיד או שפרכס פרכוס גדול אינו גולה שמא הוא קרב את מיתתו או הרוח בלבלתו ונמצא שאינו גולה אלא אם שחטו במקום שאין רוח כגון בית סתום של שיש ושלא פרכס כלל ומעתה כל שכן בחבל בו בשוגג ולא מת מיד אע"פ שאמדוהו למיתה שאינו גולה על ידו, וכן פסקו גדולי המחברים, אבל גדולי המפרשים נוטים לומר שלא נאמר קירוב מיתה בפרכוס וברוח אלא בשחט בו שנים אבל בחבלה אין רוח ופרכוס מקרבין את המיתה כלל וכן הדברים נראין:
התבאר בשני של קמא שאם היתה אבן מונחת בחיקו ולא הכיר בה מעולם ועמד ונפלה והמיתה אינו גולה שזהו אונס אבל אם הכיר בה ושכחה גולה:
התבאר בראשון של גיטין בעבד שגלה לעיר מקלט שאין רבו חייב לזונו ומעשה ידיו לרבו ואשה שגלתה בעלה חייב לזונה ואינו אומר לה צאי מעשה ידיך למזונותוך אלא אם כן מספקת לכך:

ונשלם הפרק תהלה לאל