מהרש"א על הש"ס/מכות/פרק ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו חננאל | רמב"ן | ריטב"א | המאירי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | מהר"ם | רש"ש

על ש"ס: מהרש"א | ראשונים | אחרונים


דף יג עמוד א[עריכה]

בפרש"י בד"ה נותר כתיב כו' בא הכתוב ליתן לא תעשה על כו' עכ"ל. כצ"ל:
תוס' בד"ה ואלו הן כו' טמא ששימש זר שאכל קדש כו' ובקונטרס דחק למצוא בהן חידוש עכ"ל. כצ"ל והס"ד ואין זה בקונטרס שלפנינו וק"ל:
בד"ה גרושה כו' פי' הקונטרס משום דחלוצה מגרושה מייתי לה כו' משמע לפירושו דבחלוצה כו' וזה אינו דהא אמרינן בפ' עשרה יוחסין חלוצה דרבנן כו' לוקה בה מלקות כו' עכ"ל. כצ"ל:

דף יג עמוד ב[עריכה]

גמ' אין בית דין שלמטה מוחלין כו' ועוד לגמר מעיני מלעיני דהא כו'. כצ"ל:
שם אתרו ביה לקטלא כ"ע לא פליגי דאין לוקה כו' והיינו משום כדי רשעתו כו'. וקשה דא"כ תקשי ליה לכ"ע כדפריך לעיל א"ה חייבי כריתות נמי מאי אמרת שאם כו' דאפילו לא התרו בו אלא למלקות ה"ל ב' רשעות דכרת לא צריך התראה כדמסיק ויש ליישב בדוחק ודו"ק:
בפרש"י בד"ה ר' יצחק כו' האלה ונכרתו הנפשות גו' עכ"ל. כצ"ל והס"ד:
בד"ה זו היא שיבה כו' מה שיבה חולץ וקוצה וטח אף ביאה חולץ כו' עכ"ל. כצ"ל:
בד"ה התם כו' מה ע"ז כו' אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו לשון כו'. כצ"ל:
תוס' בד"ה ר' יצחק כו' ונכרתו הנפשות ולמה יצא כרת כו' עם העריות באחרי מות ונכרתו כו' עכ"ל. כצ"ל:
בד"ה ר"י אומר כו' מ"ד אלאו שבכללות כו' עכ"ל. וה"ה דהמ"ל מ"ד אלאו שאין בו מעשה למ"ד דאין לוקין עליו וק"ל:
בד"ה ברשעה כו' גבי לאו דמחמר לאו שנתן כו' עכ"ל. כצ"ל:
בד"ה מה ע"ז שב כו' לא תעשה הוא אלא הא דתנן כו' וזה מה שתעשה כו' עכ"ל. ר"ל הלאו השמר דגבי פסח הכי משמע השמר אם לא תעשה ודו"ק:
בא"ד וי"ל דמ"מ שמעינן מלישנא קום ועשה דליכא בו שום לאו הקשה הר"ש מדרי"ש נהי דקרבן כו' א"כ לא לילקי עלייהו כו' וי"ל דמ"מ נהי דאיצטריכו לחלק כו' עכ"ל. כצ"ל:

דף יד עמוד א[עריכה]

גמ' שהיא אחות אמו מהו חייב אחת על כולן כו'. כצ"ל:
בפרש"י בד"ה גמר עונש כו' בת אשת אביך מולדת כו' שלא בת אמו ובת אמות של בת אביו ולאחותו שהיא כו' עכ"ל. כצ"ל:
תוס' בד"ה לאפוקי הני פסח ומילה דקום עשה נינהו כו' עכ"ל. כצ"ל:
בד"ה ההוא מבעי ליה כו' ל"ל קרא דקדושים תיפוק ליה גבי כו' לאחותו בת אביו ובת אמות כו' ומאונסים לא כו' עכ"ל. הכי איתא בפ"ב דיבמות דרבנן דרשי אחותך לחייב על אחותו בת אביו ובת אמות לומר כו' ומהרש"ל מחק מדברי התוס' ומאונסים ואולי נעלם ממנו פרש"י דהתם שפי' לחייב על אחותו בת אביו ובת אמו מן האונסים כגון שנולדו הוא והיא מן האנוסה כו' וה"נ בת אשת אביך דמשמע בין אמו ובין שאינו אמו באישות הוא דכתיב כו' עכ"ל ע"ש:
בד"ה ה"ג רש"י כו' אחותו דסיפא דדרשי לחלק כו' עיקר קרא דכרת באחותו לדונו כו' ואחותו דסיפא לאחותו שהיא כו' ואחותו דרישא לא איצטריך כו' כרת באחותו ל"ל פי' דדרשינן מינה חילוק כו' עכ"ל. כצ"ל ור"ל חילוק בעריות על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו ולפי זה לא גרסינן התם כמו שהיא בגמ' שלפנינו לר' יצחק מבעי ליה לחייב על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו כו' גם רש"י שם פי' שהוא פי' משובש מתלמידים טועין וה"ג לר' יצחק כדאית ליה לרבנן מבעי ליה לאחותו בת אביו ובת אמו כו' עכ"ל רש"י וכ"נ מדברי התוס' לקמן דה"ג בשמעתין ודו"ק:
בד"ה ואידך ר"י כו' דקאמר לר' יצחק כדאית ליה ולרבנן כו' עכ"ל. ה"ג רש"י שם כמ"ש לעיל ולפי נוסחת הגמ' שלפנינו גרסינן שם לעיל מיניה ר' יצחק סבר עונשין מן הדין ואיבעית אימא יליף עונש מאזהרה גם זה סותר קצת מה שכתבו הכא בתירוצם דלהאי שינוייא דקאמר גמר עונש מאזהרה סבר ר' יצחק עונשין מן הדין כו' מיהו בכמה דברים מתחלף סוגיא דהכא מדהתם ודו"ק:

דף יד עמוד ב[עריכה]

גמ' אתיא טומאתו טומאתו כתיב כו' הוא דאתא טמא שנגע בקודש מדאפקיה רחמנא בלשון נגיעה אזהרה מדאתקוש קודש כו' ר"י לטעמיה דאמר אתיא טומאתו כו' לאחר זריקה הוא דכתיב כו' נשמה אף קדש דבר שיש כו'. כצ"ל:
בפרש"י בד"ה ה"ג לה להך כו' ואחותו דסיפא לחייבו על אחותו שהיא אחות אביו כו' עכ"ל. דברים אלו הם כפי' הי"מ שכתבו התוס' ופי' הקונטרס שכתבו התוס' הוא פירש"י בפ"ק דכריתות ע"ש וק"ל:
תוס' בד"ה ההוא לתרומה כו' א"נ ע"כ צריך לאוקמא בתרומה דלקדשים נפקא ליה מג"ש כו' עכ"ל. ק"ק דאימא דמג"ש דטומאתו טומאתו לא יליף אלא אכילה ואתא בכל קדש לא תגע אפילו לנגיעה דקדשים ודו"ק:
בד"ה כל לא תעשה כו' שניתק מאליו הוא אבל קדמו דקאמר הכא כו'. כצ"ל:

דף טו עמוד א[עריכה]

גמ' אונס לא כ"ש אם אינו ענין לפניו תנהו ענין לאחריו שאם גירש כו' דלא לקי אין הכי נמי ואתי אונס וגמר מיניה כו' אי בק"ו אי במה מצינו איכא למפרך מה למוציא כו'. כצ"ל:
בפרש"י בד"ה אמר עולא כו' דאי לתחילתו ולומר שישאנה לא יאמר ולו תהיה לאשה וניגמר כו' עכ"ל. כצ"ל:
תוס' בד"ה אם כהן הוא דהא אי אמרה לא בעינא ליה כו' עכ"ל. כצ"ל:
בד"ה הניחא כו' אא"ב הדירה דאז אינו כו' אשאנה אלא למאן כו' משכחת לה דכל ימיו בעמוד והחזיר כל כו' באינו מחזיר כלל מידי הוא טעמא תני בטלו חייב לא בטלו כו' שוין טמא שבא למקדש כו' תנינא טמא שבא למקדש דלקי כו' מזהירין לצאת ולא יצא לא מחייב כו' ודוחק הוא האי פירושא ולכך פי' הר"ר שלמה כו' עכ"ל. כצ"ל והד"א ור"ל דהאי פירושא שפירש הקונטרס דהא דקאמר הניחא כו' קאי לשנויא דרבא דכל ימיו בהחזיר הוא דחוק כמ"ש התוס' לעיל ודו"ק:

דף טו עמוד ב[עריכה]

בד"ה במאי קמפלגי כו' מעל הכניס ושחטה לא לקי משום כו' פטור ולא לקי וא"ת הא משכחת ליה כו' כשב"ד הזהירו לא לילקי כו' דהא לא קמחוסר מעשה כו' דלוקה על כל אחד דלא הוי כו' עכ"ל. כצ"ל הא דלוקה על כל אחד מתני' היא לקמן דלוקה על כ"א בהתרו בו אל תשתה אל תשתה ושגירת לישנא דמתני' נקטו וק"ל:
בא"ד בביטול העשה ה"ל מחוסר מעשה כו' לא ביטל שום דבר כו'. עכ"ל:
בא"ד ופ"ה קשה להבין כו' עכ"ל. אין זה הפי' שלפנינו שהוא פרש"י שכתבו לעיל ותירץ רש"י כו' והוא מסכים לפירושם ואין בו סתירה ודו"ק:
בא"ד והשתא לא מפרש תלמודא כו' בטלו ולא בטלו מסתברא טפי כו' עכ"ל. נראה כוונתם משום דבשמעתין ק"ק מאי דקאמר לטעמיה לר' יוחנן אינו מוכרח דא"נ דסבר התראת ספק שמה התראה מכל מקום אינו מוכרח שיסבור בטלו ולא בטלו ומצי נמי למסבר קיימו ולא קיימו ואהא כתבו והשתא ניחא דעיקר לטעמיה דקאמר תלמודא לא קאמר אלא לר"ל אבל לר"י מסתבר טעמיה כמ"ש לעיל ודו"ק:
בד"ה ועבר היום כו' וי"ל מ"מ אינו מתחיל עדיין כו' עכ"ל. כך מצאתי מוגה וק"ל:

דף טז עמוד א[עריכה]

תוס' בד"ה אי דקטליה כו' דמיירי שהרגו בשוגג כו' עכ"ל. כתב מהרש"ל פירוש ונאמר דחייבי מיתות שוגגים חייבים מלקות עכ"ל אין דבריו מובנים דהא מסיק בפ' אלו נערות דחייבי מיתות שוגגין וד"א לכ"ע פטורין מיהו הכא לא שייך למימר הכי דהא דלוקה הכא לאו אמה שהרגה דהא שוגג היה אלא כיון שהרגה ונתבטל העשה חייב מלקות משום שגירשה ודו"ק:
בד"ה והא איכא כו' השב תשיב לו ומשכחת כו' עכ"ל. כצ"ל:
בד"ה התם איתא כו' הואיל ולא מפטר אבל ליכא כו' דבפ' אלו נערות אמר ר"י כו' דלא משלם אם כן בטלו וליכא נמי ב' רשעיות ללקי כו' משכחת לה שפיר בלא הדירה והשבת כו' פריך שפיר לתרוייהו וקיימו נקט אגב גררא עכ"ל. כצ"ל ור"ל דפריך שפיר אף למ"ד קיימו ואע"ג דלר' יוחנן קיימינן והוא סבר בטלו מ"מ אגב גררא פריך אף למ"ד קיימו דא"נ דהוה ס"ל לר"י קיימו וק"ק לי דטפי ועדיפא ה"ל להקשות לעיל דקאמר הניחא למ"ד קיימו כו' הוה הניחא למ"ד קיימו דקאמר זאת ועוד אחרת דמשמע דוקא בהני תרתי לקי בלא קיום ולמ"ד קיום הוא בכל לאו הניתל לעשה בלא קיום ודו"ק:

דף טז עמוד ב[עריכה]

גמ' ונותן לו כדר' ישמעאל דאמר כו' משום שרץ השורץ על הארץ ההוא דאכל כו' ואפילו מעשר עני כו'. כצ"ל:
תוס' בד"ה ריסק ט' כו' חל על איסור בהמה טמאה כו' טמאה וטהורה אע"ג שאין איסור כולל כו' חל על איסור חלב עכ"ל. כצ"ל ומ"ד נמי התם דאין איסור נבילה חל על איסור טמאה מודה דחל על איסור חלב משום דהוי איסור כולל ועיין על כל דבריהם דהכא בתוס' בפ' גיד הנשה:
בד"ה ואפילו שנים כו' כיון דבשנים והוא איכא כזית וי"ל כו' עכ"ל. כצ"ל:

דף יז עמוד א[עריכה]

גמ' מעשר עני של דמאי דממונא הוא כו' ורבנן כו' ור' ירמיה אמר ר' שמעון כו' ובמשנה עד שלא קרא עליהן קדשי כו'. כצ"ל:
בפרש"י בד"ה ונימא זו דברי ר"ש כו' למלתיה ממתני' דלקמן כו' עכ"ל. כצ"ל:
תוס' בד"ה ורבנן בריית כו' ולא נראה דהרי נבילה כו' בריית נשמה חשיבא ליה וי"ל לדבריו דר"ש כו' עכ"ל. כך נראה להגיה מדברי התוס' והרא"ש דפרק גיד הנשה ע"ש ומיהו יש לקיים לשון התוס' שלפנינו דה"ק דקצת קשה לפי תירוץ זה כיון דע"כ הא דקאמרי בריית נשמה לדבריו קאמרי ואם כן נימא כברייתא לדבריו ומי דחק לתלמודא למימר דקאמרי בריית נשמה לדבריו וכן הקשו התוס' שם בפ' גיד הנשה ודו"ק:

דף יז עמוד ב[עריכה]

גמ' דילדה אימיה כר"ש תיליד כו' ומאי חומרא דעולה מחטאת כו' מעולה דאית בהו שתי כו'. כצ"ל:
תוס' בד"ה דלמאי דס"ל כו' אמאי משבח לר"ש כו' לכך פי' בתוס' כו' דליכא לאוקמי בזר אחר זריקה כו' לאוקמי תודה להכי כדפי' אע"ג דייחד הוא אצל עולה וא"כ ס"ס כו' עכ"ל. כצ"ל ור"ל דכולהו דמסתבר אתו נמי בק"ו מתודה דע"כ תודה אע"ג דייחד ופרט התודה בסוף הפסוק אצל עולה לא אתי אלא ללפני זריקה וא"כ בכור אע"ג שנכתב קודם תודה ס"ס משמע כן בבכור מק"ו תודה ודו"ק:
בד"ה איסור בעלמא כו' דהא דמרבה אזהרה כו' אבל עיקר דמלקות כו' חד וחד אתא לחוץ לחומה כו' ק"ו ממעשר אלא לא בא הכתוב כו' לפני זריקה לוקה לאו דוקא אלא כו' עכ"ל. כצ"ל:
בא"ד והא אנן כו' דתלמודא לא פריך אלא כו' מקדשים קלים לא פריך תלמודא כו' עכ"ל. כצ"ל:
בא"ד מכדי כתיב והבאתם כו' מפורשים כו' הלכך כו' דכולן מפורשים כו' ולכך לא הוי לאו כו' ענין לו תנהו ענין לדבר אחר כו' וא"ת בכל הקדשים כו' אם תתן הלאו ענין למלקות לפני כו' מן הדין דבשלמים ותודה ע"כ כו' דלא שייך בהו איסור כו' אחר זריקה איסורא הוא וחטאת ואשם כו' ואיצטריך ללקות לאוכל לפני זריקה דאין כו' עכ"ל. כצ"ל והמהרש"ל הגיה בכאן והא איצטריך ללקות לאוכל חוץ לחומה לפי שאין עונשין כו' עכ"ל וטעות הוא בידו דהא השתא דכולהו לייחודי לאוי הוא דאתא לא איצטריך בכולהו לאוי קרא לחוץ לחומה דכבר מפורשים בקרא דלעיל אלא בכולהו תתן הלאו ענין לאוכל לפני זריקה כפרש"י בהדיא ודו"ק:
בא"ד דמק"ו דתודה למדנו כו' משום איסור ומלקות כו' אלא למלקות בבכורים עד שלא קראה ולשום איסור חדש לא אתי ותודה נמי לא אתי אלא כו' דבכל חד אימא דלא אתי אלא משום מלקות דלפני זריקה גרידא כו' דבגופיה כתיב דמצי כו' לא תוכל לאכלם כו' דבכל חד וחד נתנו לאיסור כדפ"ה לעיל במלתיה דר"ש כו' עכ"ל. כצ"ל פי' בלאחר זריקה בבור כתיב איסור לזר אך בכור שור וגו' ובשרם יהיה לך בחוץ לקלעים בחטאת כתיב במקום קדוש תאכל, גו' בוכל מן העולה כתיב כליל תהיה כפ"ה לעיל ומהרש"ל הגיה בכאן כדפרישית לעיל במלתיה כו' ולא הבנתי הגהתו ודו"ק:

דף יח עמוד א[עריכה]

בא"ד אבל מ"מ כו' איסור דחוץ לחומה ילפינן מק"ו כו'. כצ"ל:
בא"ד כיון דאיסורא שמעינן כבר באוכל חוץ לחומה טוב לי להעמיד לאו בד"א שיהיה בו חידוש כו' עכ"ל. אע"ג דבדבר שיש בו חידוש נמי כבר שמעינן איסורא כדפירש"י לעיל במילתיה דר"ש היינו איסור עשה באוכל משא"כ באוכל חוץ לחומה מק"ו שמעינן איסור לאו וכה"ג כתבו התוס' לעיל ודו"ק:
בא"ד דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן בלאו יתירי כו' עכ"ל. ק"ק דלא שייך הכא לומר דאתי ללאו יתירא באוכל חוץ לחומה כיון דאין עונשין מן הדין ויש ליישב ודו"ק:
בא"ד עד שלא קרא שם דלוקה וכן כו' ללאו חדש כו' שבא לחדש בעולה כו' והתניא קדשים קלים ומעשר כו' אלמא בתודה ושלמים דחוץ כו' משתיהן ועולה משלשתן כו' ולא מהני היתור אלא כו' בסוגיא כדפרש"י עכ"ל. כצ"ל לדבריהם דעיקר קרא דהיינו אי הוה כתיב לא תוכל לאכלם אתא ללקות בדבר חדש בכל חד דהיינו בתודה לפני זריקה ובבכור לאחר זריקה ובחטאת חוץ לקלעים ובעולה לאחר זריקה אפילו בפנים והיתור לייחודי לאו בכל חד אתא ללקות בכולהו בחוץ לחומה אבל לפני זריקה בבכור ולפני זריקה ולאחר זריקה בחטאת ולפני זריקה ולאחר זריקה וחוץ לקלעים בעולה נלמד מק"ו ולא לקי ולכך לא הוו ה' מלקות אלא לאיסורא כדפרש"י גם לשיטתו בסוגיא וק"ל:
בא"ד ועוד דע"כ הוה אמינא ליכא במעשר כו' השתא לא תוכל לאוכלם וכו' אעיקרא עכ"ל. ר"ל דעיקר הלאו בקרא מוקמינן בכל חד בדבר חדש ומה דהדר ופריש לייחודי לאו היינו לאוכל חוץ לחומה כשיטתם זו וא"כ אי הוה שייר מעשר לא הוה ידעינן ביה חוץ לחומה וק"ל:
בא"ד וא"ת לפירושו שפירש מאי פריך והא תנן כו' חוץ לחומה והוה משמע כו' והיינו מקרא דלא תאכלו אפילו כו' מטעם שאדם האוכלו עומד חוץ לחומה אבל לא נאסרו והיינו מקרא דלא תוכל כו' עכ"ל. כצ"ל ור"ל דה"ל למתני גבי ק"ק שיצאו חוץ לחומה ולא ה"ל למתני ק"ק גבי מעשר והוה משמע דנאסרו ביציאתם והיינו מקרא דבשדה טרפה לא תאכלו אבל השתא דקתני גבי מעשר ולא קתני שיצאו משמע דלא נאסרו ביציאתם דומיא דמעשר שלא נאסר ביציאה אלא שהאוכלם בחול לוקה והיינו מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך וק"ל:
בא"ד למחיצה וחזרו דמותרין מדכתיב לא כו' הא יצאו חוץ למחיצתן מותרים כו' ואשם ה"ק קרא לא תוכל לאכול בשעריך כ"א תוך כו' עכ"ל. ר"ל בחטאת ואשם לא איירי לא תוכל וגו' כלל ביצאו וחזרו אלא בלא ראו מעולם פני הבית ובהכי מתיישב נמי קושיא קמייתא דמוקי ר"ש צאנך ובקרך לחוץ לקלעים דאיירי ר"ש בלא ראו פני הבית אבל מבשדה טרפה לא תאכלו לא יליף אלא בראה פני הבית ויצא לחוץ וק"ק דאם כן מאי פריך לרבא ולילקי נמי משום ובשר בשדה טרפה כו' דאימא דרבא נמי איירי בכה"ג בעולה שלא ראתה פני הבית ויש ליישב דלפני זריקה דקאמר רבא לא משמע הכי ודו"ק:
גמ' משום וזר לא יאכל כי קודש הם ה"מ כו'. כצ"ל:
תוס' בד"ה ולילקי משום זר לא כו' אלא בשוה פרוטה וישנו בלא אכילה ורבא כו' עכ"ל. כצ"ל ור"ל דלענין מעילה ילפינן חטא חטא מתרומה ומועלין בנהנה שוה פרוטה וק"ל:
בד"ה ולילקי משום בשר כו' עובר ידו חוץ ובין חוץ לחומה דמ"ש מואם צלי אש וי"ל דדרשינן לאו שבכללות כו' עכ"ל. כצ"ל:

דף יח עמוד ב[עריכה]

גמ' וכל היכא דלא קרינן בהו ואכלו אותם אשר כופר בהם לא כו'. כצ"ל:
תוס' בד"ה כל שבקדש כו' וטמא ופסולים אחרים כו' אבל לפי' ר"י דלעיל כו' משני דלא שייריה כלל עכ"ל. כצ"ל והס"ד ואח"כ מ"ה זר שאכל חטאת לפני כו' והך קושיא לפי' ר"י איתא נמי לעיל בתוס' וק"ל:
בד"ה זר שאכל חטאת לפני כו' בעלמא ולא מלקות עכ"ל. הס"ד ואח"כ מ"ה וא"ל ראויין לקריאה כו' עכ"ל כצ"ל:
בד"ה ומאן תנא כו' תרוייהו להנחה מעכבת וקשה דבפרק חרש פרש"י כו' עכ"ל. לא מצאתיו שם אבל בספרי איתא הכי דבעי ב' תנופות כמ"ש התוס' בפ' לולב וערבה ועיין ברא"ם פרשה כי תבא וק"ל:
בא"ד בהנחה דהנחה לא מעכבת והא דקאמר מאן כו' דאיתא להו הנחה מעכבת כו' ומקרא קמא דכתיב ולקח הכהן הטנא לא כתיב תנופה עכ"ל. והס"ד וכצ"ל דע"כ ר"י לא דריש תנופה מקרא קמא דא"כ היינו ראב"י ואח"כ מ"ה בכורים כו' מיתה וכהן מלקות כו' שמצותו בפנים בעזרה עכ"ל. כצ"ל:

דף יט עמוד א[עריכה]

תוס' בד"ה יכול יעלה כו' דקדושה ראשונה לא בטלה לענין מעשרות עכ"ל. הס"ד וכצ"ל:
בד"ה ולימא כו' שכן טעונין קריאה למצוה קודם שיאכל בכורים אבל מעשר שני אוכלים אותו בלא שום קריאה והוידוי מעשר שני בשנה כו' עכ"ל. כצ"ל:
בד"ה מה להצד כו' דמיירי בבכורים כו' ונוהגין בכל הפירות כו' עכ"ל. כצ"ל:

דף יט עמוד ב[עריכה]

גמ' ולא יאכל מן הקדש וגו' אלא טומאת עצמו מניין ת"ל לא תוכל כו'. כצ"ל:
בפירש"י בד"ה יתיב רב חיננא כו' וקא מבעיא להו. כצ"ל:
בד"ה משיראה פני כו' ואפקיה עכ"ל. הס"ד ואח,כ מה"ד דלא קרינא כו' עכ"ל כצ"ל:
בד"ה תרומה בעוקציה כו' שיהו שיריה ניכרין עכ"ל. הס"ד ואח"כ מה"ד מעשר שני בדרומה ואותה שנה כו' או שהיא שנה שלישית כו' עכ"ל כצ"ל:
תוס' בד"ה הוא בפנים כו' שאינו מחוסר טעינה כו' כדפי' בקונטרס כאן במשאו מבחוץ א"כ קרינן כי ירחק ממילואך כו' דהגוף והמשוי בחד כו' עכ"ל. כצ"ל ור"ל כיון דגבי משאו מבחוץ הוה מלואו כגופו א"כ גבי משאו מבפנים וגופו מבחוץ הל"ל נמי מלואו כגופו וקרינן ביה כי ירחק ממילואך ותרצו דבכל גוונא ה"ל גופו ומשאו כחד וחשיב בתרוייהו מקצת המשאוי בפנים ודו"ק:
בד"ה מיתיבי ר' יוסי כו' דהא קא מני ליה למלקיות כו' עכ"ל. כצ"ל:

דף כ עמוד א[עריכה]

בפירש"י בד"ה לוקה א' כו' ואי הוה אמר תרומת כו' ובד"ה שנגמרה מלאכתן כו' בדילועין משיפקסו כו' עכ"ל. הס"ד ובד"ה חייב על הראש כו' דההוא לאו מיתורא דקרא שמעינן ליה כולי האי וכ"ש הוא וגמגום כו' עכ"ל מהרש"ל הגיה מה שהגיה ונראה לקיים כל נוסחת פירושים שלנו ור"ל דלכך נקט תלמודא הך מילתא גבי שרט וקרחה לחייב על כל שרט ושרט וקרחה וקרחה משום דלא ילפי ליה אלא מיתורא דקרא אבל גבי פאה לחייב על כל פאה ופאה לאו מיתורא שמעינן ליה כולי האי אלא ממשמעותיה וכ"ש הוא ועוד קאמר דבקרחה ושריטה נמי לא נקט ליה אלא משום הך גמגום וחידושא דה' קרחות וה' שריטות דדחיק תלמודא לאוקמי דסכינהו לחמש כו' אבל בפאות הראש לא שייך הך חידושא דלא שייך אלא ב' פאות ואיכא לאוקמי בפשיטות בנטלן בב"א בב' ידיו ודו"ק:
תוס' בד"ה רבינא אומר כו' כשהאיש עומד בפנים כו' ולוקה כשאוכלו במקומו כו' עכ"ל. דלענין ראיית פני הבית ה"ל מלואו אבל לענין אכילה שם מיקרי חוץ לחומה ולא ניחא להו לפרש כפירש"י דמיירי בהדר ארחקיה דכגון דנקט ליה בקניא הכי משמע דאכלו שם ודו"ק:
בד"ה לחייב על כל כו' והקונטרס ל"ג בב"א אלא כו' עכ"ל. כצ"ל:

דף כ עמוד ב[עריכה]

גמ' משום ראב"ש אמר כגריס א"ר יהודה בר חביבא פליגי כו' ואיכא דמפיק ב' שערות ומעייל כעדשה כו' והמקיף פאת ראשו כו' ת"ר פאת ראשו כו'. כצ"ל:
בפרש"י בד"ה ה"ג תנא הנוטל כו' ול"ג תניא עכ"ל. כצ"ל והס"ד ועיין במהרש"ל:
תוס' בד"ה לא צריכא וכו' במקום אחד הכל אחד בלי כו' (ומשום) קרחה זא"ז כו' עכ"ל. כצ"ל:

דף כא עמוד א[עריכה]

גמ' אי לא גמיר ג"ש מספרים נמי לעולם גמיר כו' וגומות רב מלכיו כו' וגבינה רב מלכיא כו' כצ"ל:
בפירש"י בד"ה שפחות כו' באנפי נפשיה עכ"ל. והס"ד ואח"כ צ"ל ד"ה גומות שמעתתא היא לענין שתי שערות דאין גומא אלא א' ויש בה שער במס' נדה פ' בא סימן עכ"ל ואח"כ מה"ד בלורית כו' כצ"ל:
בד"ה מתני' ומתניתא כו' דקאמר לאו דוקא אלא דבסימנא דרב מלכיו כו' עכ"ל. כצ"ל:

דף כא עמוד ב[עריכה]

גמ' מקיים מניין ת"ל כלאים שדך לא א"ל עולא כו' המבשל גיד בחלב בי"ט כו'. כצ"ל:
בפירש"י בד"ה יש חורש כו' ואלאו דכלאים קאי כו' עכ"ל. כצ"ל:
בד"ה אי לאו דקלסך כו' וכן בשביעית משום חורש מחייב ליה תנא כו' עכ"ל. ולעיל במתני' פירש דשביעית נמי משום זורע חייב והיינו לפום מאי דקאמר גבי כלאים נמי משום זורע חייב דמכסי בהדי דאזיל אבל לפום מאי דקיימינן השתא דבכלאים לאו משום זורע מחייב ליה אלא משום מקיים ה"נ א"ל בשביעית לאו משום זורע הוא אלא משום חורש מיהו ק"ק דאיכא למ"ד בפ"ק דמו"ק דלא מחייב בשביעית משום חורש ודו"ק:
תוס' בד"ה אפי' לא שהה כו' ולא דמי דין זה להך כו' עכ"ל. כצ"ל:
בד"ה החורש בשור כו' ולאו דוקא והן מוקדשין כו' איכא ב' מלקות דמיירי כו' עכ"ל. כצ"ל:

דף כב עמוד א[עריכה]

בפירש"י בד"ה היינו איסור כו' דומיא דא"א ונעשית חמותו כו' והשתא קיימא ליה בשריפה א"נ כו' עכ"ל. כצ"ל והד"א:
תוס' בד"ה מתקיף לה כו' תנא ושייר ואומר הר"ם כו' ואי דאיתא דאיכא תו מלקות כו' עכ"ל. כצ"ל:
בד"ה שהרי גוף א' כו' הקונטרס פי' כגירסתו ור"ת פי' בע"א כו' וחד לכדר' הושעיא כו' עכ"ל. כצ"ל:
בד"ה המנהיג כו' משום דמושך השור משוי כו' דאל"כ לא ללקי דאל"כ לעולם לא כו' עכ"ל. כצ"ל:

דף כב עמוד ב[עריכה]

גמ' מ"ט אי כתיב ארבעים במספר כו' למחר וליומא אוחרא. כצ"ל:
בפירש"י בד"ה ורמינהו כו' אומד ראשון וקשיא בין מרישא כו' ובד"ה וברייתא כו' או ליומא אוחרא כו'. כצ"ל:

חידושי אגדות כב ע"ב[עריכה]

כמה טפשאי כו'. רצה לומר שאר אינשי הם עמי הארץ שבוזים את התלמידי חכמים כדאמרינן פרק חלק כגון הני דאמרי מאי אהנו לן רבנן מעולם לא שרו לן עורבא כו' ופירש רש"י שם לא אמרו לן שום חידוש שלא מצינו בתורה עכ"ל ולהכי קיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה ואמר שהרי טפשאי אינון דשפיר אהנו לן רבנן דאילו בספר תורה כתיב ארבעים ואתו רבנן בצרי חדא דאהני לן דהכי דאי לאו רבנן אפשר שימות הנלקה ע"י מכות ארבעים והשתא מ"ש פרק קמא דקדושין מלומדיה עומדין מפניה לא כל שכן הוא ודאי האמת אלא דהכי קאמר הכא כלפני הני אינשי דאמרי מאי אהנו לן רבנן והר"ן תירץ בזה בע"א ע"ש:
מה המכות האלה בין ידיך וגו'. מפירוש הרע"ב היכן הוא לוקה את היתירה שאינה ראויה להשתלש דל"ט ראויות להשתלש שליש מלפניו ושני שלישים כו' וזו של מ' היכן הוא לוקה אותה בין כתיפיו עכ"ל פירוש בין כתפיו היינו בין ידיך והא דנקט מכות האלה בלשון רבים אע"ג שזו היתירה אינה אלא מכה אחת יש לומר דמיירי בנתחייב ב' מלקיות או יותר והוכה בכל פעם אותה היתירה בין כתפיו וז"ש ששאלו הנלקה מה המכות האלה בין כתיפיו אם באו ע"י מלקיות רבים איך היה יכול לסבול מכות ומלקיות כ"כ ואמר אשר הכיתי בית מאהבי שהכוונה בדרך אהבה שלא נתכוונו להכותי מכת מות רק להדריכני בדרך ישרה ורבנן דאמרי ההוא בתנוקות של כו' ניחא טפי מכות בלשון רבים אבל השאלה מה המכות האלה רצה לומר אשר הרושם מהמכות רק בין ידיך דהיינו בין כתיפיו שאינו במקום סכנה ויאמר אשר הכיתי בית מאהבי שלא הכוני במקומות שיש בו סכנה כמו בראש ונגד אברים הפנימים רק בין כתפיים ולא נתכוונו רק לוכחת מוסר ואשר יאהב יוכיח וק"ל:
וחותם והוא רחום יכפר עון וגו' וחוזר וכו'. מדברי הרמב"ם הלכות סנהדרין פרק ט"ז וסמ"ג עשין ק"ה נראה דל"ג כל זה אלא שמתכוין לגמור ב' הפסוקים דהיינו אם לא תשמור וגו' והפלא ה' את וגו' עם המלקיות ואם לא גמר חוזר לתחלת המקרא דהיינו אם לא תשמור וגו' ולא הזכירו כלל קרא דושמרתם את דברי וגו' וקרא דוהוא רחום וגו' יש בו י"ג תיבות נגד מכות השילוש שלפניו אך בקרא קמא אם לא תשמור לעשות וגו' אין בו רק כ"א תיבות וחסר ה' תיבות מב' ידות שמלאחריו ואמר למלאות החמש תיבות אלו לחזור לתחלת המקרא ושמרתם וגו' ר"ל בה' תיבות שבתחלת מקרא זה שהביא ושמרתם את דברי הברית הזאת וגו' ויהיה כל התיבות ל"ט וכלפי שהתחיל לקרות בנלקה אם לא תשמור לעשות וגו' ועי"ז והפלא ה' את מכותך וגו' יש לסיים בו בדבר טוב ושמרתם את דברי הברית הזאת וגו' וגם בפסוק הזה יש בו י"ג תיבות ואמר וחותם והוא רחום וגו' דגם בו יש י"ג תיבות ואפשר לפרש עוד בזה דפסוק ראשון אם לא תשמור וגו' אינו רק על ענין מה המכות אבל אלו שלשה פסוקים דהיינו והפלא ה' וגו' ושמרתם את דברי וגו' והוא רחום וגו' שכ"א מהם יש בו י"ג תיבות וכולם יהיו ל"ט תיבות והם נגד מכות המשתלשים לי"ג וכולם ל"ט ודו"ק:

דף כג עמוד א[עריכה]

גמ' שהיא מוכפלת שנא' והפילו הא מבעי ליה לגופיה א"כ לכתוב קרא יטיהו מאי והפילו ש"מ תרתי. בילקוט ובירושלמי מפורש אל תקי והפילו אל והכפילו:
שם מכה בידו אחת כי היכי דתיתי מרזיא. גרסת ערוך וילקוט ופי' בכח:
שם אמדוהו לכשילקה קלה אין מלקין אותו לכשיצא כו' שנא' והכהו ונקלה ולא שנקלה כבר. כצ"ל וכ"ה בילקוט ע"ש:
בפירש"י בד"ה בין בראשונה כו'. והיינו ראשונה הגבהה כו':
בד"ה לכשילקה קלה כו' מלקין אותו. הס"ד ואח"כ מה"ד קלה תחלה כו' כצ"ל:
תוס' בד"ה ר' יהודה אומר חסירי מדע כו' דבהא טעמא כו'. כצ"ל:
בד"ה שניהם כו' במים קלה. הס"ד ואח"כ מה"ד כל הנתקלקל כו' שלקה אחת ולא נפסקה בראשונה כו' עכ"ל כצ"ל:

דף כג עמוד ב[עריכה]

בפירש"י בד"ה והבאת מעשר כו' ומשני מעשר ירק ומעשר אילן כו' ובד"ה ב"ד של שמואל לעולם. הד"א:
ובד"ה שס"ה לא כו' שלא לעבור. הס"ד, ואח"כ מה"ד מפי משה שית כו'. כצ"ל:
תוס' בד"ה והבאת מעשר כו' שעוד פי' פירוש אחר כו' וכפרוץ הדבר. הס"ד כצ"ל והשאר נמחק:

חידושי אגדות כג ע"א[עריכה]

כל המבזה את המועדות כאלו עובד עבודת כוכבים כו'. ביטול המועדות בזמנם הוא גורם לעבודת כוכבים כמו שמצינו בירבעם שאמר אם יעלה העם להעלות זבחים וגו' ויעש שני עגלי זהב ויעש ירבעם חג בחדש השמיני וגו' אשר בדא מלבו והוא כי המועדות בזמנם הם זכר ליציאת מצרים כמו שהוא בנוסח התפלה והוא מורה על מציאותו ויכלתו ברוך הוא וזה שאמר אלהי מסכה לא תעשה וגו' שהוא העגל הנזכר לעיל מיניה באותה פרשה את חג המצות תשמור וגו' כ"א במועדי שהם זכר ליציאת מצרים המורה על יכלתו ב"ה הפך שעשה ירבעם עגל ואמר הנה אלה אלהיך אשר העלוך מארץ מצרים ובדא חג שלא בזמנו וק"ל:
כל המספר לה"ר וכל המקבל לה"ר וכל המעיד כו' ראוי להשליכו כו'. לפי מ"ש שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה שנא' ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו שאפילו כלב הזה שאינו בן דעת לא יחרץ לשונו וזה האיש החורץ לשונו לדבר בחברו ישראל וגם המקבל ממנו ע"כ ראוי במדתו להשליכו לכלבים הללו ופרשב"ם פרק ע"פ קרי ביה לא תשיא נראה בעיני דל"ג ליה דכולהו משתמע מלא תשא שכשמספר או מעיד הרי נשא בפיו שמע שוא עכ"ל אבל בכל נוסחות גמרות שלנו בהך דרשה ובפרק קמא דסנהדרין ובפרק שבועת העדות איתא כן קרי ביה לא תשיא משום דתשא אינו מלשון נושא כפיו אלא מלשון קבלה וכן תרגומו בכל מקום תשא תקבל ולהכי צריך למדרש על המספר ועל המעיד לא תשיא שלא תגרום להתקבל עמך לה"ר וק"ל:
יבא מי שמכיר אבוס בעליו ויפרע ממי שאינו מכיר כו' עכ"ל. ולעיל לגבי רצועה של עגל לא קאמר הכי יבא מי שמכיר קונהו ויפרע ממי שאינו מכיר קונהו ויש לפרש בכוונת המקרא שדימה את ישראל והעובד כוכבים כמחליף שור בחמור ומשך בעל החמור את השור והחמור עדיין בבית בעליו הראשון ואוכל מאבוס בעל הראשון ודימה את ישראל לשור שהוא בהמה טהורה ואת העובדי כוכבים לחמור שהוא בהמה טמאה ומשך הקב"ה את ישראל כמ"ש משכני אחריך וקנאם לו אבל החמור שהם העובדי כוכבים אף שהחליפם וחלק אותם לצבא השמים מכל מקום הם ברשותו ונזונים ממנו יתברך ברוך הוא שהוא אבוס בעליו הראשון ולז"א ולא ידע שור קונהו שקנאו במשיכה וחמור אבוס בעליו דהיינו ברשות בעליו הראשון אבל ישראל שהם קנויים לו במשיכה כמה שאמר לעיל ועל כן נקראו ישראל שנתתי חתימתי אל בהם כדרך כל קונה בהמה שתולה חתימתו בה לא ידע קונהו גם עמי לא התבונן ר"ל שלא התבוננו אפילו כעובדי כוכבים הללו שכולם עמי ניזונים ממניולזה כיון שהמכות אלו לחוטאים תחת המכות שראוי לבא לו מן העובדי כוכבים כמו שקוראין לנלקה והפלא ה' את מכותך וגו' כדלעיל אמר יבא מי שמכיר אבוס בעליו כו' שהוא החמור הרמוז לעובד כוכבים ויפרע ממי שאינו מכיר כו' דהיינו כחוטא בישראל וק"ל:
נפשו ניטלת לו וכו' העושה מצוה כו'. מפירוש הרע"ב אית דמפרשי דעל חיייבי כריתות שלקו קאמר דמי שקיבל עליו הדין ועשה מצוה כשלקה על אחת כמה וכמה שתנתן לו נפשו ויפטר מידי כריתות שמדה כו' עכ"ל ולהאי פירושא ר' ישמעאל דקאמר ממקומו הוא למד וכו' אהך מלתא נמי קאמר והכי קאמר ממקומו הוא למד הך מלתא שנאמר ונכרתו הנפשות העושות וגו' היינו דעובר עבירה נוטל את נפשו עליה ואומר אשר יעשה האדם וחי בהם ותחלת המקרא ושמרתם את חקותי וגו' ושמירתן הוא שב ואל תעשה וקאמר אשר יעשה וגו' אלא דהכי קאמר אף אם יעשה העבירות אלו יהיה חי בהם דהיינו כשקיים מצות הלקאה על העבירה וחי בהם ודמסיים הא כל היושב כו' הוא דרשה אחרת לפסוק זה ועיין פירש"י ורע"ב ועוד נראה דפסוק זה ושמרתם ודאי אכל מצות התורה קאי מדכתיב וחי בהם וכמ"ש התוס' בפרק ד' מיתות אלא דהכי קאמר מדכתיב דקרא ושמרתם דמשמע במצות שהם שב ואל תעשה קא מיירי כדאמרינן השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה ומסיים בו אשר יעשה אותם האדם וחי וגו' הא למדת שהיושב ולא עבר עבירה וכו' כדקאמר ושמרתם וגו' נותנין לו שכר כעושה מצוה כדמסיים ביה אשר יעשה וגו' ובא ר' שמעון בר רבי לומר דדבר זה מפורש בקרא שהשב ואל תעשה בעבירה הוא כעושה מצוה ונותנין לו שכר כעושה מצוה שהרי במצות דם כתיב רק חזק וגו' ומסיים בו לא תאכלנו למען ייטב לך ולבניך אחריך וגו' אם כך בחייבי כריתות שנפשו של אדם קצה כו' גזל ועריות כו' עריות הוה שפיר ק"ו שהם גם כן חייבי כריתות שנוטל נפשו עליה כמו בדם אבל גזל אינו מחייבי כריתות ואפשר דסמך אדברי קבלה דבגזל נוטל ג"כ נפשו עליה כדכתיב וקבע את קובעיהם נפש נפשו של גזלן כדאמרינן בסוף בבא קמא:

חידושי אגדות כג ע"ב[עריכה]

ומ"ש ר' חנניא בן עקשיא רצה הקב"ה לזכות כו'. הוסיף גם כענין זה דבהרבה להם תורה כו' ומה הרבה להם הם לא תעשה שהם שס"ה לא תעשה ועשיין אינן רק רמ"ח הוא כדי לזכות למען צדקו שגם בשב ואל תעשה יזכה כמו בעושה מצוה ועוד נפרש בזה לקמן בפירוש הרמב"ם וק"ל:
ושאלת שלום בשם כו'. עי' פירש"י וכפי' שני משמע בסוף מסכת ברכות דבמצות דמייתי עליה עת לעשות לה' הפרו תורתך דהיינו להפר תורה שאסרה להזכיר השם לבטלה ע"ש ועי"ל דה"ק דמותר לשאול שלום בשם דהיינו כי הך דלא הזכיר לו נתינת שלום רק ה' עמכם שהוא בעצמו שאלת השלום וכן ה' עמך גבור החיל וגו' שלא הזכיר לו שלום רק ה' עמך הוא היה השאלת שלום ויש תימה בדבר דקאמר שהמלאך שאמר לגדעון ה' עמך גבור הסכים עם בית דין של בועז שאמר כבר ה' עמכם והרי מעשה דגדעון היה זמן רב קודם מעשה דבועז שכן סדר השופטים גדעון אבימלך תולע יאיר יפתח אבצן ואמרינן פרק הספינה דאבצן זה בועז ואין סברא דהיה בועז אפילו מכלל בית דין של גדעון שהיה ששה דורות לפניו ועוד דאיתא במדרשות דמעשה רות היה בסוף ימיו של בועז ודו"ק:
עד שיבלו שפתותיכם כו'. ובמסכת תענית מפורש מכאן דאין מברכין על רוב טובה והמכוון בזה נראה דר"ל דעל הברכה שהיא בנגלה על הרבוי ביותר יאמר האדם די שאין צריך לו כ"כ וע"כ אמר אחר שתהיה הברכה לכם יתרבה הדבר ויבלו שפתותיכם מלומר עליו די דהיינו שתהיה הברכה מצויה בסמוי מן העין שלא ירגיש האדם בו לומר די וז"ש והריקותי לכם ברכה שתהיה הברכה בהרקה דהיינו סמוי מן העין וכשהוא בכלי שגם מה שאתה מריק ממנו לא יחסר ממנו דהיינו שישאר בכלי כאילו הוא מלא וכיוצא בזה שתהיה הברכה בסתר בענין שאין אתה אומר די כאמור ואכלתם לחמכם לשובע אוכל קמעה והוא מתברך במעיו וק"ל:
צדקה ממני מנא ידע כו'. ימאן מלפרש דמלת צדקה דבק לממני שהיא צדקה יותר ממני וכן פי' הרמב"ן דהא כיון דלא ידע שהיא נתעברה ממנו ושמא מאחר נתעברה כדקאמרינן והרי אינה צודקת ממנו ועוד דמה שאמר ע"כ לא נתתיה לשלה אין זה מספיק שהיא צודקת יותר ממנו דאדרבה דאיכא למימר לאידך גיסא דשפיר עשה דלא נתנה לשלה כמה שכתוב פן ימות עליה כאחיו והיא ידעה שחמיה היה והפקירה עצמה לו אבל הוא יותר צדיק שלא ידע כי כלתו היא וע"כ אמר שמלת צדקה ממני אין דבוקים ופירשו צדקה בדבריה שאלו המטלטלים שלי הם ממני הוא דבר בפני עצמו כדמסיק מנא ידע כו' אי לא דבת קול אמרה כך:
ממני יצאו כבושים כו'. עי' פירש"י הכא ובפ"ק דסוטה ועוד פי' הכא ל"א מאתי היתה שיצאו ממנו עכ"ל ואין לשון זה מובן ועיין בפי' ע"י לשון זה יותר בארוך:
אלא יצתה בת קול כו'. ואין להקשות דאם כן מאי רבותיה שהפליג הכתוב ברוב חכמתו שאמר וישמעו כל ישראל כי ראו כי חכמת אלהים בקרבו דיש לומר דמ"מ כיון דראו כל ישראל שהסכימה דעתו לדעת המקום כמו שהעיד הבת קול ראו כי חכמת אלהים בקרבו:
ומ"ש כולהו ישראל בלשון יחיד דכתיב ישראל נושע בה'. ומה שלא הביא קרא דתורה דכתיב ויחן ישראל נגד וגו' משום דאיכא למידרש ביה כדאיתא במכילתא והביאו רש"י בפירוש החומש מלמד שחנו ישראל כאיש אחד בלב אחד וכו' עיין שם אבל ליכא למימר דרבא נמי דרש בכה"ג דכולהו בל' יחיד מקרו דכאיש אחד ובלב אחד אמרו עד וכן בישראל נושע וגו' דכשהם כאיש אחד ובלב אחד הוא נושע בה' דאם כן הדרא קושיין לדוכתא דאמאי לא מייתו הכא מויחן ישראל וגו':
ומ"ש אלא גמרא. ורש"י בפירוש החומש הביא דרשה דהכא יצתה בת קול ואמרה ממני יצאו כבושים על מלת ממני שבתורה ולכאורה דמפיק ליה ממלת ממני וכס"ד מעיקרא דמנא ידע כו' וכן הבין הרא"ם פרש"י שבחומש והתימה ממנו דהא לא קיימא הכי במסקנא אלא דגמ' היא וקושיא מנא ידע ליכא כאן דחשיב יומי וירחו ואתרמו כו' והנראה דרש"י ז"ל בפירוש החומש שהביא הך דרשה על מלת ממני לאו דמפיק ליה מניה משום קושיא דמנא ידע כו' כס"ד מעיקרא אלא שהוא מפרש הא דקאמר במסקנא אלא גמ' ר"ל אלא גמ' הוא שמלת ממני לא אמר יהודה אלא הבת קול אמרה ממני יצאו כבושים וכן יש לפרש בויאמר עד והיא אמו דגמ' היא דלא אמרו ישראל ושלמה כך אלא שהבת קול אמר כך ודו"ק:
תרי"ג מצות נאמרו למשה וכו' בא דוד והעמידן על י"א וכו'. פירש"י דורות האחרונים לא היו צדיקים כ"כ ואם באו לשמור כולן אין לך אדם שזוכה וכו' וכן כל שעה דורות שלמטה הולכים ומתמעטים אותם עכ"ל, הקושיא מפורסמת בזה וכי באו לבטל כל שאר מצות והרמ"ה בע"י הרגיש בזה וכתב לאו למימרא דאי עבד הנהו לחוד זכה לחיי עולם הבא דא"כ בטל עונשן של עבירות וכו' דקיימא לן דמאן דמקיים לה לתורה כולה מסייע ליה הקב"ה וכו' וכיון דחזא דוד דהוה ממעטי דרי ואזלי בעי רחמי ואוקמינהו לאגוני מיצר הרע אאחד עשר וכו' ע"ש גם זה דחוק דא"כ דוד נמי לוקמא אאחת וליכא למימר דדוד העמידן על אחת מאחד עשר שזכר וחבקוק לא העמידה רק על האמונה א"כ בא חבקוק להחמיר ובעל העקרים פי' בזה וז"ל שאין הכונה לומר כי בעשיית אחד עשר או ג' מצות מקנה לו השלמות האנושי המדרגה שתושג מצד כל המצות שבתורה אלא שכל אחד מן הנביאים היה מתכוין לעשות כללים כוללים מצות רבות מהתורה וכו' כדי שעל ידם ישיג האדם המדרגה הגדולה מהשלמות כי למה שקשה על כל האדם להעמיס על עצמו תרי"ג מצות ומנה דוד י"א שהם כוללים למדות טובות וכו' עכ"ל מיהו הא דקאמר כל העושה מצוה אחת כאילו קיים כולם לא משמע כפירושו והנראה כפי מה שפירש הרמב"ם על מאמר ר"ח בן עקשיא סוף משנה פרק זה וז"ל והוא מעיקרי האמונה בתורה כ"א יקיים אדם מצוה מתרי"ג מצות בוראו כראוי ולא ישתף עמה כוונה מכוונת העולם בשום פנים אלא שיעשה לשמה מאהבה וכו' זכה לחיי עולם הבא כי בהיות המצות הרבה אי אפשר שלא יעשה אדם בחייו אחת מהם על מתכונתה ושלמותה וכו' ע"ש וענין זה בפרק קמא דעירובין שנחלקו ב"ש וב"ה הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא והללו אומרים נוח לו שנברא יותר משלא נברא נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא משנברא ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו וכו' הקושיות במאי פליגי ויתור לשון יותר משנברא ויותר משלא נברא וע"ק כיון שברא הקב"ה את האדם ע"כ נוח לו שנברא ונאמר בו כי טוב גם מ"ש יפשפש במעשיו שזו היא מצות המקום עלינו, אבל הענין כמ"ש שנתן לנו הקב"ה תרי"ג מצות שס"ה לאוין ורמ"ח עשין ובא הרבוי מצד המקבל כי מצד הנותן ב"ה כולם הם כמצוה אחת וז"ש אנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמענום ואמרו במדרש כל הדברים דבר ה' ומה ת"ל אנכי ולא יהיה לך מלמד שאמר המקום עשרת הדברות בדבור אחד מה שא"א לב"ו לומר כן והוא מבואר כי הוא אחד ומצותיו אחד ולא יקבלו רבוי מצדו ית' ב"ה והוא כי במצות אנכי שהיא אמונת היחוד והפוכה לא יהיה לך שלא לשתף ש"ש ודבר אחר נכללו כל הלאוין ועשיין אלא שא"א לאדם לומר כן כי מצד שהוא מוטבע בחומר ובזמן בא לו הרבוי וע"כ אמרו כי כל מצות התורה נכללו בעשרת הדברים כמ"ש רבינו סעדיה ושוב כלל כולם במצות אמונה שהיא השורש ומקור לכולם אבל א"א לנו להבין רק ברבוי ולפי שאילו לא נברא האדם לא היה בו מעשה וא"כ היה בבריאותו צד שכר וצד הפסד דהלאוין היו ודאי מתקיימין לולא נברא והשתא שנברא אפשר שלא יזכה ויעבור הלאוין נמצא מפסיד בבריאתו והעשיין הוא הפך זה שאלו לא נברא ודאי לא היו מתקיימן והשתא שנברא אפשר שיזכה ויעשה ונמצא שיהיה נשכר והשתא פליגי מצד בריאתו חד אמר טוב לו שלא נברא מצד הלאוין אפשר שיהיה נפסד יותר משנברא ויקיים העשיים דנמצא יצא שכרו בהפסדו וחד אמר טוב לו שנברא שאפשר שיקיים העשיין משלא נברא ויקיים הלאוין דיצא הפסדו בשכרו ואמר בזה דנמנו וגמרו ר"ל שבאו בזה למנין המצות שהלאוין הם יותר מהעשיים וע"כ הסכימו וגמרו לומר שלא נברא האדם בשביל עצמו ויותר היה טוב לו שלא נברא כי הוא קרוב להפסד מחמת הלאוין שהם רבים ורחוק לשכר מצד העשין שהם מועטים ועכשיו שנברא לא נברא אלא לכבוד המקום שנא' לכבודי בראתיו וגו' שיעשה מצות בוראו וע"כ אמר יפשפש במעשיו שהם העשיין ולא די בסור מרע רק בעשה טוב דבשביל כך נברא שהרי הלאוין יותר היו מקויימין בשלא נברא והשתא כיון דתכלית בריאת האדם לא היה רק לכבודו ית' ב"ה הרי אין הלאוין מרובין מהעשין כי מצד הנותן אין כאן רק מצוה אחת שהיא האמונה היא העשה אנכי ה' וגו' שהיא מוקדמת ללא יהיה לך שהיא אזהרת השתוף וד"א שלא נברא רק לכבודו ית' ב"ה וכל מצוה הן לאו הן עשה הרי הוא נכלל מצד הנותן באנכי ולא יהיה, ובפסיקתא אני ישנה ולבי ער זה הקב"ה אמר רר' חייא בר אבא מנין שהקב"ה לבן של ישראל שנא' צור לבבי וחלקי אלהים וגו' הכוונה בזה כי כל רמ"ח אברים נגד העשיים ואבר הלב נגד עשה של אנכי כמו שהלב הוא שורש של כל רמ"ח האברים וחיותם כן היא מצות האמונה היא כלל ומקור של רמ"ח העשיין ששמענו מפי הגבורה וזה שאמר שמצות אנכי שהיא אמונתו ב"ה הוא ער ונגד לבן של ישראל והדמיון בזה בלאוין שהם שס"ה ואמרו ביומא השט"ן הוא שס"ד בכל השנה הוא מסטין חוץ מביום הכפורים הוא נגד לאו שלא לא יהיה לך ששמענו מפי הגבורה הכולל כל הלאוין כי כולם באו לעבור מצד שתוף דברות אחרים ויוה"כ שאנו כמלאכים ואין בנו שום מעשה ואכילה ושתיה ושום שתוף ד"א והוא מכפר על כל השנה כי הוא כולל כולם ולזה אמר אני ישנה כי מצדי כשאני ישנה והייתי סור מרע בכל השס"ה ימים כמו שלא נברא ולא הייתי בא לעבור הלאוין וישנה כתיב חסר גימטריא שס"ה אבל אמר לבי ער כי מצדו יתברך ב"ה נבראתי וצריך להעיר עצמו לעשות טוב ולקיים האמונה אנכי ה' וגו' שכל מצות רמ"ח עשים נכללים בה כדמיון הלב שכל רמ"ח אברים תלויים בה וז"ש צור לבבי וחלקי וגו' ר"ל שאמונתי שהוא הצור היא ברמ"ח עשיים כמו לבבי ברמ"ח אברים וע"פ הדברים האלה דרש ר' שמלאי תרי"ג מצות שס"ה לאוין כנגד ימות החמה כמ"ש ולא יהיה לך שהוא מקור כל הלאוין הוא נגד יו"כ שהוא מקור כל ימי השנה ורמ"ח עשיין ושורש לכולן האמונה מצות אנכי רמ"ח אברים שהמקור ביניהם הלב והאברים לא נבראו רק בשביל עשיים שהם כלי העשיים אבל הלאוין יותר היו מתקיימין בשלא נבראו האברים כלל אבל היו לאוין שס"ה כמ"ש כנגד ימות החמה שבכל זמן שהוא ימי השנה שהוא היקף היומי שייכים לקיים הלאוין וא"ר הונא מאי קרא שיזכה האדם במצוה אחת אם עשאה ע"ש המתכונה שלמה ואמר תורה צוה לנו משה שהם תרי"א מצדינו המקבלים וזה שדקדק לומר לנו אבל מצד הנותן ב"ה אינו רק מצוה אחת והיא עשה אנכי וההפך לא תעשה לא יהיה לך שמענום מפי הגבורה כי מצדו הם כוללים כל מצות התורה וכל מצות התורה כאחד הם חשובים לו:

דף כד עמוד א[עריכה]

גמ' משמוע דמים כגון ראב"ש דלא שמע כו'. כצ"ל:
בפירש"י בד"ה והעמידן כו' לקבל עול מצות כו' ובד"ה בא ישעיה בן אמוץ כל כו' עכ"ל. כצ"ל:

חידושי אגדות כד ע"א[עריכה]

ואמר דוד בא והעמידן כו'. לפי שיטתנו זו כיון דרוב מצות התורה מתרי"ג המצות אינן מצויים שיזכו בהם לחיי עולם הבא אלא במעט אנשים ובמעט מהזמנים כי יש הרבה מצות שהם לכהן ולא ללוי וישראל וכן להפך ויש לנשים ויש שנוהגין בזמן הבית ותלויות בארץ גם בלאוין א"א שיזכה בהן אם לא בא עבירה לידו והוא נזהר ממנה וא"כ במה יזכה לחיי עולם הבא וע"כ נתנו הנביאים כללים כוללים לכל אומה ישראלית בכל זמן מהזמנים ושעל ידיהם או באחד בהם איזה שיהיה כ"א מישראל יזכה לחיי עולם הבא בקיומן ואמר שבא דוד והעמיד דבר זה על י"א כללים שהם כוללים חלק גדול מהתורה בכל זמן מהזמנים ולכל איש שבהם יזכה לחיי עולם הבא:
ואמר הולך תמים זה אברהם. הוא היה ראש האמונה וכמ"ש במדרש תשורי מראש אמנה זה אברהם שהוא היה ראש האמונה שלא להאמין בזולתו ובשום שיתוף והיה הולך תמים שהיה עושה המצות בשלמות ובתמימות והתחיל דוד בכלל גדול הזה שקיים אבינו שהיה ראש אמונה וכמ"ש בו והאמין בה' ויחשבה לו צדקה כי הנה באיש אחר המבקש שכר על האמונה בו יתברך ב"ה לא עשה כהוגן כמ"ש הוו כעבדים העושים על מנת שלא לקבל פרס חוץ מצדקה שמותר לכל אדם לעשות על מנת לקבל פרס כמ"ש מותר לתת צדקה ע"מ שיחיה בני ואמר שהוסיף הקב"ה באברהם שיהיה ראש האמונה לתת לו שכר על בקשתו בשכר כמ"ש מה תתן לי וז"ש והאמין בה' ויחשבה לו לתת לו שכר על האמונה כמו בצדקה גם בשכר וכמו שנתן לו שכר על הצדקה כמ"ש כי ידעתיו למען וגו' לעשות צדקה ומשפט וגו' למען הביא ה' על אברהם וגו' ופרש"י שכך היה מצוה לבניו שיביא כו' ע"ש:
ואמר ופועל צדק זה אבא חלקיה. בתענית דיהבו ליה רבנן שלמא ולא אסבר להו ויש לדקדק למה לא השיב להם שלום כלום כיון ששאלת שלום וכ"ש השבתה מצוה היא ואם מפני שהיה מושכר הרי פועל חוזר אפילו בחצי יום ואפשר שהיה עני כדמוכח התם כי כריך ריפתא לא אמר להו לרבנן כרוכו ופלג ריפתא לינוקא כו' ע"ש וזהו הפועל צדק שהזכירו בו כמ"ש עושה צדקה בכל עת זה הזן בניו ובנותיו כשהם קטנים וה"ל פעולת צדק על מתכונת היותר שלמה אף שהיה אפשר לו מזונותיו בדרך אחר והשתא הפעולה ממש צדקה היה לפרנס את בניו ובנותיו:
ואמר דובר אמת זה רב ספרא. כתב המרדכי פרק קמא דקידושין דהיינו למעליותא דאף להדיוט היה מקיים מחשבתו כדין הקדש דקנה במחשבה כדכתיב כל נדיב לב והוא מבואר שהקדיש דבורו כאלו הם לשמים ועשה החול קודש וכענין זה אכלו החסידים חוליהן על טהרת הקדש והיא המתכונה שלמה שכל דיבורו ומאכלו יהיה קדש:
ואמר לא רגיל על לשונו זה יעקב אבינו שנא' והייתי בעיניו כמתעתעץ. שלא היה בו מדת לשון הרע שאם היה אביו יודע שהוא יעקב היה הוצרך יעקב לדבר לשון הרע על עשו נגד פני אביו יצחק שעשו אינו ראוי לברכה לפי מעשיו גם כי כבר מכר לו את בכורתו וכמו שהסכים על ידו זה לבסוף על ידי הגדת עשו שאמר גם ברוך יהיה וז"ש לא רגל וגו' ר"ל שלא הרגיל עצמו בלשון הרע וההפך נאמר ברשעים למדו לשונם דבר שקר וגו':
ואמר לא עשה לרעהו רעה שלא ירד לאומנתו של חבירו כו'. ר"ל שיעסוק בתורה כמ"ש בסוף קידושין מניח אני כל האומניות שבעולם ואיני מלמד בני אלא תורה כו' והוא שבכל אומנות הנה אם יש אחר באותה מבואה שיש לו אותה אומנות הוא מעכב ע"ז שרוצה לירד לאומנתו כדאמרינן פ' לא יחפור דא"ל קפסקת לחיותי אבל באומנות של תורה אין כן דבמקרי דרדקי אמרינן שם דמודו כ"ע דלא מצי מעכב עליה דקנאת סופרים תרבה חכמה:
ואמר וחרפה לא נשא על קרובו זהו המקרב כו'. נראה לומר שאמר דחרפה לא נשא על קרובו היינו שמוכיחן ובזה הוא מקרבן אף לעצמו כי כן דרך כל הארץ על איש טוב וישר לומר ולהודיע שהוא קרובו אבל על איש הרע אף אם קרובו הוא מכחיש בו והרי זה אם אינו מוכיחן שישובו למוטב הרי הוא מרחיקו ממנו שהוא מכחיש אח"כ בו שאינו קרובו:
ואמר נבזה בעיניו נמאס זה חזקיהו שגירר כו'. בפרק מקום שנהגו ובפרק נ"ה פירש רש"י כדי שיוסרו הרשעים ויותר נראה לפרש משום כפרה כדאמרינן פרק נ"ה כי היכי דתהוי ליה כפרה לאבוה ובזה יתיישב מ"ש פרק חלק מפני מה לא מנו אמון מפני כבודו של יאשיה מנשה נמי לא נימני מפני כבודו של חזקיהו ברא מזכה אבא אבא לא מזכה ברא דכתיב ואין מידי מציל השתא דאתית להכי אחז נמי לא נימני מפני כבודו של חזקיהו ומפני מה לא מנו יהויקים כו' שנתכפר לו שלא ניתן לקבורה ויש לתת טעם בזה אמאי ברא מזכה אבוה ואבוה לא מזכה ברא ונראה דהכי קאמר ברא שהוא חזקיהו מזכה אבוה שלא הניח לקוברו ובזה נתכפר לו כמו ביהויקים ומצא לו קמז בד"ה דכתיב כי לא הביאו לקברי מלכי ישראל וכן באמון כתיב ויקשרו עליו עבדיו וימיתוהו בביתו ולא הזכיר לו קבורה אבל אבא אינו יכול לזכות ברא בכה"ג שכבר מת הוא ואינו יכול לזלזל בקבורת בנו:
ואמר ואת יראי ה' יכבד זה יהושפט כו'. יש בזה רמז בכתוב דמעיקרא כתיב מלך יהודה ובתר הכי כתיב ויאמר יהושפט האין פה נביא לה' וגו' וירדו אליו מלך ישראל ויהושפט וגו' שפירוש וירד שירד מכסאו ולכך קראו בשמו שמחל על כבודו שהיה מלך אע"ג שאין כבודו מחול ואפשר שלזה נתכוין לומר אבי אבי רבי וכו' שאסור למלך למחול על כבודו רק לאביו ולרבו כדאמרינן פרק קמא דקידושין:
ואמר נשבע להרע ולא ימיר כר' יוחנן דאמר אהא בתענית כו'. לפי שאמר הכתוב או נפש כי תשבע להרע או להיטיב וגו' אמר כי המתכונה שלמה היא שנשבע להרע כנגד היצר הרע דהיינו שלא אוכל ואהא בתענית כר"י ולא נשבע להיטיב לעצמו כגון שאוכל היום שזה הוא מדרכי היצר וז"ש ולא ימיר דהיינו שלא ישבע להיטיב לגופו שהוא תמורת הרע שנזכר נשבע להרע כר"י דלא אמר כן אלא לאשתמוטי מר"ג שלא רצה ליהנות משל אחרים:
ואמר כספו לא נתן בנשך וגו'. מבואר בפרק הרבית בחידושי ע"ש:
ואמר ושחד על נקי לא לקח כגון ר"י בר' יוסי. בסוף כתובות לפי שכל שחד הוא מקרבא דעתיה שהוא עושה לו טובה בשביל זה אבל אריס זה היה נקי ולא הביא לו ביום זה לטובת ר"י רק לטובתו שלא ילך שנית למחר והיינו על נקי בשביל שיהא נקי מה' ומישראל משא"כ בעובדא דר"י בן אלישע שאפשר היה לו למיתב לכהן אחר טרם שבא לכאן ואמר שכל עושה אחד מאלה י"א כללים על מתכונה השלמה כמו שעשו אלו הצדיקים לא ימוט לעולם:
מי כתיב כל עושה אלה עושה אלה כתיב כו'. יש לגמגם דממה שאמר מי כתיב כל עושה אלה משמע אלו הוה כתיב כל עושה אלה יתחייב לפרשו דוקא דעביד לכולהו ולא לחד מינייהו ומהא דמייתי ראיה מאל תטמאו בכל אלה מוכח דאע"ג דכתיב כל אלה יש לפרשו אחד מכל אלה ובמדרש ילקוט בספר מיכה ובגי' עין יעקב ליתא כל זה ע"ש ונראה ליישב הגי' שבתלמודינו דודאי מלת כל הונח ברוב מקומות כמשמעו אכולהו ולא אכל חדא מינייהו ומ"ה אלו הוה כתיב הכא עושה כל אלה היינו מפרשים בו דעביד לכלהו ולא דעביד חד מינייהו ולא היינו מפרשים כל כמו אל תטמאו בכל אלה דהתם מוכרע ממקומו אבל השתא כיון דלא כתיב כל אלה פירושו אחד מאלה דאל"כ ליכתב כל אלה ומ"ש תו דאלתיה כו' שלא תאמר דאע"ג דלא כתיב כל אלה מלת אלה לחוד נמי הונח אכולהו ולא אאחת מאלה ואין לו משמעות אחר וע"ז מייתי ראיה מאל תטמאו בכל אלה דהתם ע"כ מלת אלה הונח אאחת ואם כן הכי נמי הכא כיון דלא כתיב כל איכא לפרשו אחת מאלה דאל"כ לכתוב כל ודו"ק:
בא ישעיה והעמידן על ו' כו'. כללים היותר מצוים ושאין אדם נמלט מהם וכ"א כולל חלק גדול מן המצוה ואמר הולך צדקות זה אברהם שנא' כי ידעתיו וגו' ר"ל שהוא ודאי עשה צדקה וגמילות חסדים אבל נוסף בו שהולך צדקות להדריך את בניו לעשות צדקה שנא' כי ידעתיו וגו' ופירוש הכתוב על פי מ"ש בחלק שלשה דברים היו בסדום האחד שאמרו למה לנו עוברי דרכים שאין באים אלא לחסרנו נשכח תורת רגל מארצנו כו' השני במשפט שקר כמ"ש דאית ליה חד תורא מרעי חד יומא דלית ליה ב' כו' דעבר במברא חד זוזא דלא עבר ב' ד' דיינים הוו התם שקראי כו' ע"ש הג' בצדקה דאתרמי ליה עניא יהבי ליה כ"א דינר וכתב שמיה עליה ולא יהבו ליה ריפתא כי הוה מיית אתי כל חד ושקל דידיה וההיא עובדא דרביתא פלטית כו' ע"ש ולז"א הש"י ב"ה כי ידעתיו וגו' ר"ל שאודיע דבר זה לאברהם שאני מאבד הסדומים בשביל ג' עבירות אלו למען אשר יצוה את בניו ליזהר בהם שלא יעשו כן רק ושמרו דרך ה' הוא דרך עוברי דרכים להכניס אותם לבית ולעשות משפט וצדקה כמשמעו וכל זה עשה ה' למען וגו':
ואמר ודובר מישרים זה שאינו מקניט פני חבירו. שאינו מדבר בעקב ורמאות להונות חבירו כדאמרינן פרק הזהב כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה כו' והכל נפרע על ידי שליח חוץ מאונאה והטעם כי האונאה בדבור רמאות ועקב אין דינו מסור לב"ד כמ"ש שם כל דבר המסור ללב כו':
ואמר מואס בבצע כגון ר"י בן אלישע. מהנראה שאף שאמר פסילנא לך לדינא ולא רצה לקבל משום שחד מ"מ אחר שלא ישב עליו בדינו היה לו לקבלו אבל לא קבלו משום עושק של כהן אחר שהיה זה רגיל ליתן לו מתנותיו:
ואמר נוער כפיו כו'. כי דיין הצדיק נוער כפיו ופותח ידו וכפיו ומראה שאין בידו כלום בפני בעלי דינין שלא יחשדוהו אחד מהן שקבל דבר מה שבידו מבעל דין חברו וזו דעת ר"י בר יוסי שאף שלא הביא האריס לטובת ר"י רק לטובת עצמו כמ"ש לעיל מ"מ לא רצה בזה מפני החשד שלא יאמרו נתנו בתורת שחד:
ואמר אוטם אזנו משמוע דמים דלא שמע בזילותא וכו'. והיינו דמים שהמבזה אותו כאילו שופך דמים דאזיל סומקא וכו' ודמים תחת דמים ששיערו למבייש ת"ח ליטרא זהב:
ואמר עוצם עיניו מראות וגו'. בשעה שעומדות על הכביסה נקט בכה"ג דודאי להסתכל בפני אשה ובשאר מקומות המגולים דאסור דאפשר ליזהר ולהשמר מלהסתכל בזולת עצימות עין רק שלא יגבה עיניו ובכפיפת ראש אבל בשעת הכביסה במקום מגולה בעקבת רגל האשה א"א ליזהר מלהסתכל אם לא בעצימות עין והכי מוקמינן לה בפרק ח"ה דמבעי ליה למינס נפשיה וע"ש בחדושינו ומסיים וכתיב הוא מרומים וגו' ר"ח שהמקיים אלו ששה מצות הכוללים חלק גדול ממצות התורה הוא מרומים ישכון שיהא זוכה למעלה גדולה:
ואמר בא מיכה והעמידן על ג' כו'. שהם יותר כוללים ומוסכמים גם בדת הנימוסית וז"ש דכתיב הגיד לך אדם מה וגו' שהיא דת הנמוסית המוסכם בשכלו של אדם ומה ה' דורש מעמך וגו' שהוא דת אלהית כי באלו הג' דברים הדת נימוסית תודה ומסכים לדת אלהים והם משפט ואהבת חסד והצנע לכת אבל אמר שיש יתרון לדת אלהית שהיא תשער שלא לעשות המצות בשתוף ד"א רק לש"ש והוא שאמר והצנע לכת עם וכו' שאף בדבר המפורסם וגלוי לא יאמר האדם כך וכך וזו המצוה עשיתי שאין זה רק ליוהרא ולכבוד עצמו שהוא שתוף ד"א ואין זו מתכונה שלמה שתהיה המצוה לשמה וא"כ ק"ו לדברים שדרכן לעשות בצנעא כגון הצדקה שמלבד זו אסור לעשותה בגלוי שלא יתבייש המקבל:
ואמר שבא ישעיה. ופיחת מהן והעמידן על שנים היותר כוללים בין איש לחבירו והם משפט וצדקה שנא' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה וגו' ר"ל אף שבעוה"ז שכר המצוה נעלם כמ"ש עין לא ראתה וגו' לפי שהשכר שיהיה לעוה"ב הוא בב"ת שהוא בא מצדו ית' שהוא בב"ת כי לא נברא האדם רק בשבילו ב"ה לקיים העשיים כמ"ש לעיל וע"כ אמר וצדקתו להגלות בעוה"ב שתקרב התשועה ממנו ית' אז תגלה צדקתו והשכר נעלם בעוה"ז:
ואמר שבא חבקוק וכו' שנא' וצדיק באמונתו יחיה. שהוא האחד היותר כולל לכל בר ישראל בכל עת והיא האמונה שהיא אנכי מעשיין ולא יהיה לך מלאוין ששמענום מפי הגבורה כמ"ש לעיל ר"ל מפי הגבורה שהוא אחד ומצותיו א' ולא יקבלו המצות רבוי מצדו ית' ב"ה וע"ז רמז דוד בתמני אפי שאמר כל מצותיך אמונה וגו' ר"ל שכל המצות נכללים במצוה הראשונה שהיא אמונה ששמענו מפי הגבורה וכמו שהעמידה חבקוק שנא' וצדיק באמונתו יחיה וגו':
וישכון ישראל וכו'. עיין פירש"י ועוד נראה לפרש ע"פ מ"ש דשם ישראל הוא ע"ש מעלתם וישרותם ושם יעקב ע"ש עקב מרמה וז"ש לא יעקב יאמר עוד שמך שיהיו ח"ו מעשיך בעקב ורמיה כ"א ישראל יהיה שמך ע"ש מעשיך הישרים לאל ולזה כשישראל עושין רצונו של מקום נקראו ישראל וכשאין עושין רצונו של מקום נקראו יעקב כמ"ש כי כל אח עקב יעקב וז"ש שהתנה משה בברכתו לישראל וישכון ישראל ר"ל כשאתם עושין רצונו של מקום ותהיו קרוים ישראל תשכנו בטח כמ"ש וישבתם על הארץ לבטח אבל בדד וגו' כשאין אתם עושין רצונו של מקום כעין של יעקב שהוא עקב ורמיה אז תהיו בדד כמ"ש ירמיה איכה ישבה בדד בדד ישבתי:
ואמר שבא עמוס.' וביטל זה התנאי ואמר חדל נא מתנאי זה בברכה זו כי מי יקום יעקב וגו' כי איך יהיה לו תקומה כשהוא יהיה כעין יעקב שקטן הוא ע"ש מעשיו וכן היה שנתבטל התנאי דכתיב כי נחם וגו':
משה אמר ובגוים וגו' ובא ירמיה ואמר הלוך וגו'. שדרשו פסוק זה על הגלות שאמר עם שרידי חרב בגלותם וה' יתברך ב"ה מתהלך בתוכם בגלות להרגיעם היפך שאמר משה ובגוים וגו':
משה אמר פוקד עון וגו'. משה גופיה אמר איש בחטאו יומתו ובפ"ק דברכות רמינן הני קראי אהדדי ומשנינן הא דכתיב פוקד עון אבות וגו' כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם ודכתיב איש בחטאו וגו' כשאין אוחזין כו' אבל קרא דיחזקאל הנפש החוטאת היא תמות משמע ליה דאייר אף כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם וביטל גזירת משה דכתיב בתר האי קרא בן לא ישא בעון אב וגו' ורשעת הרשע עליו תהיה והרשע כי ישוב וגו':
משה אמר ואבדתם וגו' בא ישעיה וכו'. נראה שהוא מפרש ואבדתם אבדה ממש כרב דמייתי ליה לקמן דהשתא בא ישעיה וביטל הגזירה ובאו האובדים וגו' אבל למאן דמפרש ואבדתם כאבדה המתבקשת לא הוה צריך לבטל הגזירה, והא דלא מייתי הני קראי מארבע גזרות לא כסדר הכתובות שבתורה ולא כסדר הנביאות אפשר דלפי ענין ד' הגזרות שיבואו זה אחר זה קחשיב להו דבדד ישב כמ"ש הוא תחלת החורבן ואחר כך שלא יהיה להם מרגוע בגלות ואחר כך שיפקוד שם עונותם על בניהם שיולדו להם בגלות ואח"כ ואבדתם ולכך מייתי נמי כסדר הזה הנביאים לבטלם ודו"ק:
שנא' תעיתי כשה אובד בקש וגו'. אמר תעיתי כשה אובד המתבקש מבעליו כן בקש עבדיך האובד בגלות ואף שפשע העבד בך הנה מצותיך לא שכחתי והם עמי בגלות וראוי לך לבקש אותי בשביל מצותיך אשר עמי ובדרך צחות נאמר בזה הכתוב לפי מ"ש בפ' אלו מציאות דשה דכתבה בפרשת אבדה לכ"ע קשיא דלא איצטריך ליה וע"ז אמר כ"י הנני אומר תעיתי כשה אובד ר"ל כשה האובד האמור בפרשת אבדה דלא איצטריך ליה בקרא אבל הוא רמוז על ישראל הנקראים שה פזורה והם המה שה דאבדה שבתורה שהש"י ב"ה הוא בעליו של אותו השה ומבקשו להוציא מאבדתו מן הגלות וק"ל:
דלמא כאכילת קישואין כו'. פי' כאכילת קישואין שאינו נאכל כולו רק בשר שמבחוץ אבל הגרעינין והזרע שבתוכו נשארו כן ישארו זרע ישראל בגלותם ועוד י"ל דה"ק קרא ואכלה אתכם ארץ אויביכם כמו שהארץ אוכלת קישואין שלמים שמניחים בה שהבשר של הקישואין הוא כלה בארץ אבל הזרע שבתוכו אינו כלה בארץ ואדרבה הוא נשרש בארץ ומצמיח ועושה פרי שמגדל קישואין הרבה כן תאכל אתכם ארץ אויביכם שיהיה זרעכם לעתיד מפרה ומרבה בתוך ארץ אויביכם בזמן הגאולה בב"י:
וכבר היה ר"ג כו'. ר"ל כמו שאמר ריב"ת בענין ד' הגזירות שבאו הנביאים ובטלום כבר היה ר"ג כו' ואמר רע"ק דומה לענין זה שבא נביא זכריה וביטל נבואתו וגזירת אוריה שהיה לרעה כמפורש לקמן ומ"ש ושמעו קול המונה של רומי כו' בע"י מפורש שאין זה קול המונה ממש אבל רצה בו קול המיית ההצלחות הזמניות אשר הם שקטים ושלוים כו' ע"ש:

חידושי אגדות כד ע"ב[עריכה]

ומ"ש לכך אני משחק מה לעוברי כו'. דודאי גם רע"ק מודה דיש להצטער על חורבן הבית כמ"ש כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה כו' אבל אמר מה שאתם מצטערים עתה על חורבן הבית מטעם בשביל שאתם רואים שהם עובדי עבודת כוכבים ויושבין בטח והשקט לכך אני משחק אם לעוברי רצונו כך כו' ומ"ש ראו שועל יוצא מבית ק"ק כו' ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה אמר להם לכך אני משחק דכתיב כו' יש לדקדק שהרי הנביא היה מצטער ע"ז שנא' על זה היה דוה לבנו וגו' על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו ומה ענין ב' הנבואות של אוריה וזכריה זה לזה דהרבה נביאים נבאו זה בפורענות וזה בנחמות ירושלים ויש להשיב דודאי גם רע"ק היה מצטער בראותו מקום המקדש חרב ועל הסתלקות השכינה מש"ה היה קורע ג"כ עמהם כשהגיע להר צופים והנביא שהיה מצטער היינו על עצמות החורבן בראותו שועלים הלכו בו שנסתלקה השכינה משם שהמקדש חרב כמ"ש בתחלת המקרא על הר ציון ששמם אך ממה שהם נתנו סבה וטעם על הצטערם ואמרו מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים כו' דבזולת עצמות החורבן שנסתלקה השכינה משם היו מצטערין על שהמקום חרב מאין יושב ור"ל דמקום מקודש כ"כ שהזר הקרב וגו' עכשיו יהיה בו חיה שפלה שהוא השועל דמשמע שהיו מצטערים על השפלות הגדולה שנשתמש בה ואילו היה משתמש בה בן אדם לא היו מצטערין כ"כ ע"ז אמר להם אני משחק שהוא חרב והשועלים הלכו בו ולא העכו"ם שאין להם נחת רוח ממנו יתברך במקום המקודש כזה להתיישב שם וכדאמרינן גפרית ומלח שרפה וגו' כותיים כמה שנים היו זורעין בה ולא היה עושה פירות כדי שלא יהיה להן נחת רוח ממנו יתברך ב"ה בא"י וז"ש באוריה מה כתוב בגללכם ציון שדה תחרש ר"ל שיהיה ציון חרב ושדה תחרש ר"ל רק שדה ניר ולא שדה זרע שלא יהיה לשום בעל חיים בה נחת רוח רק שיהיה שדה נחרש לא תצמיח ואמר רע"ק ועכשיו שאני רואה נבואתו של אוריה קיימת ששועלים הלכו בה ואין בה ישוב עובדי כוכבים רק כשדה החרושה ואינה זרועה כמ"ש שאין מצמיח בה כלום שלא יתיישבו בה העכו"ם ונקט שועל כדרך שאמרו בנדה עד"מ כדמסיק תעלא מבי כרבא שהשועל אינו מוציא משדה החרושה כלום כפרש"י וערוך כן בהר ציון שהיא שדה החרושה ואף שועל שהולך בה שיוצא מבית ק"ק אף לו אין נחת רוח שם שאין מוציא שם כלום ולכך אני משחק שהארץ טובה ומשובחת כזו בזמן שהיו ישראל יושבין עליה ועתה היא ארץ רעה ממנה שאין לשום ב"ח נחת רוח בה וכל זה עדות לנבאותו של זכריה שלא יהיה ירושלים מיושב ואין לשום ב"ח נחת רוח בה ממנו יתברך ב"ה עד זמן הגאולה שיתקיים נבאותו עוד ישבו זקנים וזקנות וגו' שיתיישב ירושלים בזמן הגאולה ויהיה ליושביה ישראל נחת רוח בה יתברך ב"ה ואמר בלשון הזה א"ל עקיבא נחמתנו כו' כפלו הדברים ע"ש שני המעשים שזכר כי מצינו כל הנחמות בלשון כפול נחמו נחמו עמי ובכן ינחמנו אלקינו במהרה בימינו אמן:

סליק פרק אלו הן הלוקין וסליקא לה מסכת מכות