מאירי על הש"ס/מכות/פרק ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו חננאל | רמב"ן | ריטב"א | המאירי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | מהר"ם | רש"ש

על ש"ס: מאירי | ראשונים | אחרונים


דף יג עמוד א[עריכה]

אלו הן הלוקין וכו'. כבר ביארנו בפתיחת המסכתא על זה הפרק שעקרו בא לבאר החלק השלישי שבזאת המסכתא והוא ביאור עניני המלקות על שלימות ביאורם ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון כמה הם הלוקים ופרטיהם ר"ל העבירות שלוקין עליהם מלקות אחד והעבירות שלוקין עליהם יותר על מלקות אחד, השני לבאר כמה מלקין את הלוקה ושאין הדבר שוה בכל מפני שיש בני אדם שאין כחם לסבול אותם ההכאות שייעדה תורה לסתם בני אדם והיאך אומרים בענינים אלו, השלישי בתכונת הענין ר"ל לבאר על איזה דרך מלקין אותו, ומקראות שקוראין לפניו בשעת הלקאה הרביעי לבאר אם מת תחת ידו של מלקה על איזה צד יפטר ועל איזה צד יתחייב גלות, ושיש סבה פוטרתו ממלקות זה אע"פ שכפתוהו או שהתחילו להלקות וכן שהמלקות בחייבי כריתות מפקעת את הכרת, זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו דברים על ידי גלגול כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:
והמשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בביאור החלק הראשון והוא שאמר אלו הן הלוקין וכו', וראוי שתדע שלא נשנו במשניות אלו שבפרק זה ענין הלוקים כלו שהלוקים מאתים ושבעה הם כמו שיתבאר ולא נמנו בכאן אפילו הרביע וזה ששנה אלו שהוא נאמר בתלמוד על מנין מדוייק בלא שיעור כמו שהקשו במסכת קידושין על מה שאמר תנא ושייר והא אלו קתני נראה לי שביאורו על המינים ולא על האישים ר"ל הפרטים ופי' הענין שהמלקות באה על שלשה מינים:
הראשון על חייבי כרת ר"ל העובר עבירה שיש בה לא תעשה שיש בו כרת ולא מיתת בית דין כגון הבא על אחותו ושאר חייבי כריתות והתרו בו למלקות ולוקין שבמין זה הם כ"א והשני העובר על לא תעשה שיש בו מיתה בידי שמים כגון האוכל טבל או זר שאכל תרומה והתרו בו למלקות והדומים לזה והלוקין שבמין זה הם י"ח על הדרך שמנאום גדולי המחברים, אע"פ שאנחנו כללנום בי"ב במסכת סנהדרין והשלישי כל העובר עבירה שאין בה אלא לא תעשה לבד, לא כרת ולא מיתה ושיש בו מעשה כגון אלמנה לכהן גדול וקורח קרחה ושאר הלאוין והלוקים שבמין זה הם קס"ח, אבל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ משלשה והם נשבע וממר ומקלל את חבירו, והם בכלל הקס"ח, וכן כל לאו הניתן לאזהרת מיתת בית דין אין לוקין עליו שהרי רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתי רשעויות ומיתת בית דין אין הנדון רשאי להפקיע עצמו ממנה אף בתשובה אבל חייבי כרת וחייבי מיתה בידי שמים אין כאן רשעויות שהרי רשאי הוא להפקיע עצמו מהן על ידי תשובה, ואע"ג דהשתא מיהא לא עבד תשובה והרי אתה מלקהו בעוד שעונש וכרת עליו מכל מקום תירצו בגמ' לדעת רב שמואל שזו שדרשו בשעתו בשעה אחת אתה מחייבו בשעה המסורה לבית דין נאמרה אלא שאחר כן העלו שאע"פ שלא יעשה תשובה מכל מקום אין הכרת שלו מבורר שהרי גלוי הוא בתשובתו וכן כל לאו שניתק לעשה ואפשר לקיים עשה שבה או שניתן לתשלומין או לאו שבכללות בכל אלו אין לוקין עליהם אפילו התרו בו למלקות כמו שיתבאר כל אחד מהם במקומו הראוי לו:
ובא לומר במשנה זו שעל אלו מינין לוקין ושנה מחוייבי כריתות כלם ובשאר מלקויות שנה מהם ושייר מהם הרבה שלא כיון להזכיר אלא המינים והזכרת הפרטים לא היתה אלא להוראת קצת חידוש, חייבי כריתות להודיע שיש מלקות בחייבי כריתות אלמנה וגרושה להודיע חיוב שתי שמות שבהם להדיא וכן רובם הוזכרו פרטיהם לאיזו סבה או לאיזו דמיון שבין הנזכר בלא סבה, ובין אותו הנזכר בסבה והוא מתחיל עכשיו בחייבי כריתות שאין בהם מיתת בית דין והזכיר תחלה כריתות שבעריות והם שבעה, א. הבא על אחותו, ב. הבא על אחות אביו, ג. הבא על אחות אמו, ד. הבא על אחות אשתו, ה. הבא על אשת אחיו,ו. אשת אחי אביו, ז. הבא על הנדה, ואחר כך הפסיק ענין חייבי כריתות ומתחיל בחייבי לאוין שמתוך שהתחיל בעריות משלים הענין בעריות, והזכיר אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וחלוצה לאו דוקא שהרי אינה אלא מדברי סופרים ממזרת או נתינה לישראל או בת ישראל לממזר או לנתין שהממזרות לוקין עליו משום לא יבא ממזר והנתינות משום לא תתחתן בם שהנתינים הם הגבעונים ודינם כגוים, אלא שנטמעו בישראל לחוטבי עצים ושואבי מים:
וחדש דברים בענין זה באלמנה שהיא בעצמה גרושה מצד אחד שכהן גדול לוקה עליה משום שני שמות שהרי שתי אזהרות הן אבל גרושה שהיא חלוצה מצד אחר אינו לוקה אלא משום שם אחד והיא הגרושה שהחלוצה אין בה מלקות שהרי אינה אלא מדברי סופרים כמו שכתבנו:
ואחר כך חזר במלקות שבחייבי כריתות להשלים מנין הכ"א שכבר הזכיר מהן שבעה ח. טמא שאכל בשר קדש שהוא בכרת כדכתיב וטמאתו עליו ונכרתה ואזהרתו מפורשת בגמ' מגזרה שוה, ט. הנכנס למקדש בטומאה ר"ל בכל העזרה וכדכתיב את מקדש ה' טמא ונכרתה ואזהרתו מולא יטמאו את מחניהם, י. האוכל חלב, יא. האוכל דם, יב. האוכל נותר ר"ל בשר קודש שנותר אחר זמן אכילתו שנא' ואוכליו עונו ישא את קדש ה' חלל ונכרתה ואזהרתו מלא יאכל כי קדש הם האמור במלואים להזהיר על כל שפסולו בקדש שהוא בלא יאכל, יג. האוכל פגול ר"ל דוקא שנתפגל במחשבת זמן כלומר שחשב בו בשעת שחיטה לאכלו חוץ לזמנו שנא' והנפש האוכלת ממנו עונה תשא וכו', ואזהרה שלו יש מפרשים שהיא באזהרת הנותר והוא תמה שאם כן לאו שבכללות הוא, אלא שלוקה מגזירה שוה דעון עון מנותר, ויש שואלין בטמא שאכל קדש נמי ליגמר חלול חלול מנותר והיאך שאלו בה מנלן, תירצו שלא יחללו האמור בטמא שאכל קדש לאו שבכללות הוא וממה שאמרו בזבחים פרק בית שמאי מנין שאף בפסולי זמן הכתוב מדבר תלמוד לומר ולא יחללו בשני חלולין הכתוב מדבר חלול נותר וחלול טומאה אבל מחשבת חוץ למקומו אין בו כרת אלא שלוקה עליו כדין אכילת פסולי המוקדשין, אלא שאינו במנין הכ"א שהרי אין בו כרת ולא מנאה בכאן אלא לדמיון טמא שאכל בשר קודש שנטמא, וזה אינו במנין הכ"א שאין בו כרת, אלא שהוא בשאר המלקיות אם אכלו לאחר זריקת הדם, הא קודם זריקת הדם אין בו אלא מכת מרדות ולאחר זריקת הדם מיהא שהוא לוקה אזהרתו מוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, יד. השוחט קדשים בחוץ ואזהרתו מפורשת בזבחים פרק שחיטה מגזירה שוה, טו. המעלה קדשים בחוץ ואזהרתו מהשמר לך פן תעלה, י-ו האוכל חמץ בפסח, יז. האוכל ביום הכפורים, יח. העושה מלאכה ביום הכפורים, יט. המפטם את השמן ר"ל שמרקח ועושה שמן בדוגמת הרקוח שנא' בתורה בשמן המשחה והרי נאמר ובמתכונתו לא תעשו כמוהו וכן איש אשר ירקח וכו', כ. המפטם את הקטורת שנא' ובמתכונתה לא תעשו כמוהו ויש בו כרת, כא. הסך בשמן המשחה שנא' בו על בשר אדם לא ייסך ויש בו כרת וזהו מנין כ"א חייבי כרת שהם לוקין:
ועכשיו' הוא מתחיל במין השני ר"ל חייבים מיתה בידי שמים ולא הזכיר מהם אלא אחד ואף בזו הפסיק הענין באוכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים לדמיון אכילה ואחר אלו הוא מזכיר את זה והוא אכל טבל ר"ל שלא הורמה ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר והוא שהזכיר אחריו ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ואזהרתו מלא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימי בעתידים לתרום הכתוב מדבר ולא יחללו פירושו שלא יאכלוהו כחולין עד שלא הורמו המתנות וטבל זה הוא שחייבין עליו מיתה בידי שמים שנא' והשיאו אותם עון אשמה אבל כל שנטלה תרומה גדולה ותרומת מעשר אע"פ שלא הפריש ממנו שאר מעשרות אין בו מיתה בידי שמים אלא שמכל מקום לוקה אפילו לא נשאר בו אלא מעשר שני ואזהרתו מלא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וכו' וכן התבאר בגמ' ואף אתה יכול לפרשה בזה אלא שאני טורח לפרשה כן כדי שיוזכרו שלשת המינים במשנה זו על הדרך שביארנו בתחלת המשנה, וכבר ביארנו שמנין זה יש בכללו י"ח והם א. האוכל טבל על הדרך שפרשנו, ב. האוכל מן העיסה קודם שהורמה חלתה ומכח מקראות שהזכרנו שאף זה בכלל טבל הוא ושניהם מצות לא תעשה אחת ג. זר שאכל תרומה גדולה בין שהוא טמא או טהור בין שהיא טמאה או טהורה שנא' וכל זר לא יאכל קדש ונאמר ומתו בו כי יחללוהו, ד. זר שאכל תרומת מעשר ומכח מקראות שהזכרנו שאף היא תרומה ולא נמנו בשנים אלא שזו נקראת תרומה גדולה וזו תרומת מעשר, ה. זר שאכל בכורים משנכנסו לחומת ירושלים ומכח מקראות שהזכרנו שאף הבכורים תרומה, ו. זר שאכל חלה שאף היא נקראת תרומה ואלו הארבעים ר"ל זר בתרומה גדולה ותרומת מעשר ובכורים וחלה אינן אלא מצות לא תעשה אחת, ז. כהן טמא שאכל תרומה טהורה שכל כהן טמא אסור בכל תרומה שנא' איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל ודרשו בו אי זהו קדש שאוכלין אותו כל זרע אהרן ר"ל בין זכרים בין נקבות הוי אומר זו תרומה, אלא שבטהורה לוקה וחייב מיתה בידי שמים שנא' ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא וטמא בטמאה אין בו אלא לאו גרידא וטהור בטמאה אינו אלא בלאו הבא מכלל עשה שנא' ואחר יאכל מן הקדשים כלומר כשיטהר יאכל מדבר שהוא בקדושתו ובטהרתו אבל לא דבר שהא טמא, ח. כהן שנכנס לבית קדשי הקדשים אפילו כהן גדול שנכנס שם שלא לעבודה, כגון שנכנס שם שלא ביום הכפורים או ביום הכפורים יתר על ארבעה פעמים שהוא צריך ליכנס לשם כמו שיתבאר במקומו שנא' ואל יבא בכל עת וכו' ונאמר ולא ימותו אבל כהן הדיוט בקדש ר"ל בעזרת כהנים אע"פ שאין נכנסין לשם אלא בשעת צרכיהם לסמיכה ולשחיטה ולתנופה לוקה ואינו חייב מיתה, ט. כהן שיצא מן המקדש בשעת עבודה והניחו עבודתם ויצאו שנא' ומפתח אהל מועד לא תצאו ולא תמותו, י. לוי שעבד בעבודת כהנים ר"ל בעבודת המזבח שנא' אך אל כלי הקודש ואל המזבח לא יקרבו ולא ימותו ופרשו בו לא יקרבו לעבודה ואף הכהן מוזהר שלא לעבוד בעבודת הלויים אלא שאין בו מיתה, יא. זר ששימש במקדש שנא' וזר לא יקרב ונא' וכל הזר הקרב יומת ר"ל בידי שמים ופרשו בו הקרב לעבודה, יב. מחוסר בגדים ששמש ר"ל כהן גדול בפחות משמנה והדיוט בפחות מארבעה והרי הוא לאו אחד עם הזר ומתורת זרות אנו אומרים בו כן, שנא' וחגרת אותם וכו' והיתה להם כהנת עולם בזמן שבגדיהם עליהם כהנתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהנתם עליהם ובכלל זה מיותר בגדים גם כן, יג. כהן טמא ששמש ואזהרתו מוינזרו מקדשי בני ישראל ונאמר ומתו בו כי יחללוהו, יד. שתוי ששמש שנא' יין ושכר אל תשת וכו' ולא ימותו ואע"פ שאף הכניסה מן המזבח ולפנים אסורה לו אין מיתה אלא בעבודה, טו. טבול יום ששמש שעדיין טמא הוא הואיל ולא העריב שמשו ואזהרתו מולא יחללו את שם אלהיהם פרשו בו אזהרה לטבול יום ומיתתו כשאר הטמאים שנא' ובא השמש וטהר כלומר שעדיין לא טהר, טז. מחסר כפורים ששמש וכבר כתבנו בסנהדרין מה שהוקשה לנו עליו על דברי גדולי המחברים, יז. פרוע ראש ששמש, יח. קרוע בגדים ששמש וכבר ביארנום בסנהדרין, זהו מנין מחוייבי מיתה בידי שמים הלוקים ואם אתה רוצה למנות מיותר בגדים ומחוסר בגדים בשנים וזר שאכל טבל שלא הופרשה תרומה גדולה ושלא הופרשה תרומת מעשר בשנים אתה רשאי, אלא שגדולי המחברים מנאום על הדרך שכתבנו:
ושאל במשנה זו על הטבל בשיעור כמה הוא חייב ר' שמעון אומר בכל שהוא וחכמים אומרים שאין שיעורו למלקות אלא בכזית אע"פ שאוסר תערבתו במשהו כמו שביארנו במסכת ע"ז ואמר להם אי אתם מודים לי באוכל נמלה שהוא חייב מתורת שרץ שלא נאמר בו שיעור כזית אלא לאוכל כזית מבריה גדולה או שצירף מעט מבריה זו ומעט מבריה שהוא מינה עד שיאכל כזית אבל כל שאכל בריה בפני עצמה כלה אפילו בפחותה כחרדל לוקה בין חיה בין מתה והיה ר' שמעון סבור שאף החטה בריה ודעת חכמים שאין דין בריה אלא בדבר שיש לו חיות ולא בגרעין של חטה או בשאר הגרעינים והלכה כחכמים כמו שביארנו בדין בריה במסכת חולין, ויש גורסים בכאן אי אתם מודים לי באוכל נבלה ואתה מפרשה בעוף טהור שאין בו כזית שאין נבלה אלא בראויה לשחיטה ומכל מקום העקר לגרוס באוכל נמלה:
ואחר כך חוזר למנין שאר הלאוין שכבר מנה מהם שלשה עשר א. אלמנה לכהן גדול, ב. גרושה לכל כהן, ג. ממזר לישראל, ד. נתין לישראל, ה. האוכל בשר קדוש שנטמא, ו. האוכל נבלה ר"ל שנתנבלה בשחיטה, ז. האוכל טרפה, ח. שקצים ורמשים והם חמשה לאוין אבל אחד לוקה בלאו הראוי לו ובלאו סתם האמור בשרץ כמו שיתבאר בגמ' וחשבון פרטי מין השרץ הם א. שרץ העוף כגון זבוב ויתוש וצרעה ודבורה, ב. שרץ הארץ כגון שמנה שרצים ונחשים ועקרבים וחפושית ונדל, ג. רמש האדמה והוא שאינו פרה ורבה כגון תולעים שבאשפות, ד. שרץ המים ואע"פ שעקר הנחתו הוא כגון עלוקות שבמים וכל שיש שם שלא בצורת דג מ"מ אף כל הדגים הטמאים בכלל שהרי בכלם נאמר שקץ יהיו לכם ואף לאוין שבשרץ המים אינם אלא אותם שבדגים טמאים ומכל מקום גדולי המחברים יש להם בזו שיטה אחרת כמו שיתבאר בגמ', ה. תולעים של פירות שפרשו ויצאו, יב. [נראה שחסר כאן בספר, ור"ל שהז' המנויים כולל חמשת הלאוין של שקצים ורמשים הרי יב. המעתיק] יג. הקדש שלא נפדה ר"ל שנהנה מן ההקדש במזיד ונמצא עד כאן במנין זה י"ג וחוזר עכשיו למנינו, יד. האוכל בכורים עד שלא קרא עליהן ר"ל כהן שאכלן עד שלא קרא ישראל פרשה של ארמי אובד אבי וכו' וזו אינה הלכה שאין הקריאה מעכבת אכילתן אבל אם אכלן קודם הנחה בעזרה לוקה שההנחה מעכבת כמו שיתבאר בגמ', טו. קדשי קדשים חוץ לקלעים פי' כהן שאכל בשר קדשים חוץ לעזרה בשעת המקדש או חוץ לקלעים בשעת המשכן, טז. קדשים קלים חוץ לחומה ר"ל חוץ לירושלים שהרי נאכלין הם בכל העיר, יז. מעשר שני שלא נפדה חוץ לירושלים ר"ל משנכנס לירושלים הא קודם שנכנס אין שם אלא מכת מרדות ואע"פ שכבר הזכיר למעלה מעשר שני והקדש שלא נפדו ור"ל מעשר שני חוץ לירושלים פרשו בגמ' על שני לאוין של מעשר שני שלא הוזכרו כאן, יח. השובר את העצם בפסח טהור בין בפסח ראשון בין בפסח שני אבל השובר בטמא ר"ל בפסח הבא בטומאה כגון שהיו רוב הקהל טמאי מת שאין נדחין לפסח שני או שהיו הכהנים או כלי שרת טמאים טומאת מת אין השובר בו עצם לוקה שנא' לא תשברו בו בטהור ולא בטמא וכן המותיר אפילו בטהור אינו לוקה אע"פ שנא' לא תותירו ממנו עד בקר שהרי לאו שאין בו מעשה הוא, יט. הלוקח אם מעל הבנים ומה שאמרו כאן ר' יהודה אומר לוקה ואינו משלח הענין מפני שהוא סובר שלח מעיקרא משמע כלומר שלחנה קודם שתקח הבנים והוה ליה לאו שקדמו עשה ואינו בכלל לאו הנתק לעשה שלא ללקות עליו וחכמים אומרים משלח ואינו לוקה שאף לכשנאמר כן אף לאו שקדמו עשה בכלל לאו הנתק לעשה הוא והלכה כחכמים כמו שיתבאר שכל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה אין לוקין עליה, בין שקדם הלאו בין שקדם העשה וזה שאנו מונין אותו בחייבי מלקות פירושו בשאינו יכול לשלח כגון ששחטן או שמתה האם או שברחה מאליה ולא שלחה הוא, כ. הקורח קרחה בראשו על המת, כא. השורט על הנפש, סרט סריטה אחת על חמשה מתים בהתראה אחת או חמש שריטות על מת אחד והתרו בו על כל אחת ואחת חייב על כל אחת ואחת ולענין פאה חייב על הראש שתים אחת מכאן ואחת מכאן ר"ל בצידעא אחת מכאן וצידעא אחת מכאן מקומות שמתחבר בהם עצם הגולגולת שבו השער עם הלחי העליון שבו הפנים והאזנים שהם הבליטות שעל האזנים והוא ענין משוה צדעיו לאחורי אזנו שקצת המצח ואחרי האזן אין בו שער ובאמצעות שביניהם שער הקרוי צדעא ובלע"ז פולשייראה והוא מגלחה ומשוה צדעיו לאחורי אזנו ואפילו גלח שתי צדעיו בבת אחת ובהתראה אחת לוקה שתים ועל הזקן שתים מכאן ושתים מכאן והם חדוד הבולט בלחי העליון ולחי התחתון שבצד ימני וכן שבצד שמאלי ואחת מלמטה בשבלת הזקן ולחי העליון הוא צד הלחי שמן הפה ולמעלה ומקום בליטתו הוא סמוך לאזן כנגד הנקב מצד הפנים ולחי התחתון הוא מן הפה ולמטה ומקום בליטתו הוא תחת האזן נוטה מעט לצד אחוריה ולוקה על כל אחת מהן ואפילו נטלן כולן כאחת לוקה חמש, ר' אליעזר אומר אם נטלן כולן כאחת אינו לוקה אלא אחת ואין הלכה כמותו ואינו חייב עד שיטלנו בתער שנא' ולא תשחית אי זהו גלוח שיש בו השחתה הוי אומר זה תער וכן הלכה ר' אליעזר אומר אף לקטו במלקט וברהיטני ואין הלכה כדבריו, כד. הכותב כתובת קעקע והוא שישרט על בשרו וימלא מקום השריטה כחול או דיו או אחד מן הצבעים הרושמים ודבר זה היה כחוק לעובדי אלילים היו רושמים בעצמם אותה צורה לומר שהוא עבד נתון ומכור לה, קעקע ר"ל ששרט לכתוב ולא כתב או כתב בלא קעקוע אינו חייב עד שיכתוב ויקעקע בדיו או בכחול ובכל דבר שהוא רושם ר' שמעון אומר אינו חייב עד שיכתוב את השם ר"ל שייחס לאותה צורה שם סבה ראשונה ואין הלכה כמותו, כה. נזיר שהיה שותה יין או אוכל מכל מה שבגפן היה שותה כל היום כלו כמה רביעיות אינו חייב אלא אחת אלא שהוא חייב לשמים על כל רביעית ורביעית ואומרים לו אל תשתה אל תשתה והוא שותה חייב על כל אחת ואחת, כו. נזיר שנטמא למת היה מטמא למתים כל היום כולו אע"פ שחייב לשמים על כל אחת ואחת אינו חייב אלא אחת ואם התרו בו על כל אחת ואחת ואמרו לו אל תטמא אל תטמר והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת ודוקא בשחזר ונטמא אחר שפירש שאם בעוד שהמת בידו נגע במת אחר אע"פ שהתרו בו אין זה כלום שהרי טמא ועומד הוא, וכן התבאר בנזיר פרק שלשה מינין, כז. נזיר שגלח ואפילו לא גלח אלא שערה אחת בין בתער בין במספרים הואיל וקצצה מעקרה היה מגלח כל היום כולו אינו לוקה אלא אחת ואם היו מתרין בו על כל שער ושער לוקה על כל אחת ואחת, כח. הלובש שעטנז היה לבוש כל היום כלו אפילו היה מתרים בו על כל שעה ושעה אינו חייב אלא אחת התרו בו ולבש וחזר ופשט והתרו בו ולבש וכן עד כמה לוקה על כל אחת ואחת אפילו בשעה אחת, ובזו אין הלכה כן ר"ל שלא יהא לוקה אלא בדרך זה, ר"ל שיהא פושט לגמרי ולובש אחר ההתראה אלא כל שהוציא ראשו והחזירו הוציא ראשו והחזירו אע"פ שלא הפשיט את כלו חייב על כל אחת ואחת ולא עוד אלא אפילו לא הוציא ראשו אם התרו בו ואמרו לו פשוט פשוט והוא אינו פושט כל ששהה כדי לפשוט וללבוש אחר שהתרו בו חייב על כל שהייה ושהייה שהתרו בו עליה אע"פ שלא פשט וכן יתבאר בגמ':
אחר כך חדש בדבריו שיש לפעמים מלקיות הרבה במעשה אחד ואמר יש חורש תלם אחד וחייב עליו שמנה מלקיות כיצד חרש בשור ובחמור והם מוקדשים שנא' בהם לא תעבוד בבכור שורך ובכלאים בכרם שחייב עליו שני לאוין אחד משום שדך לא תזרע ואחד משום כרמך לא תזרע וכלאי הכרם הוא שזרע שני מיני תבואה בכרם או עם זרע הכרם ומלקות זה שבחרישה הוא מפני שהכלאים איסור שלהם אף במחפה כגון שהיה גרעין של חטה וגרעין של שעורה מונחים בארץ וחפה בעפר בין בידיו בין ברגליו בין בכלי והרי כשהוא חורש בהן נמצא מחפה בחרישתו והמחפה חייב משום זורע ובשביעית שעבודת קרקע אסורה בו וזו מיהא אינה הלכה שאין מלקות בשביעית אלא בארבע עבודות זריעה וקצירה זמירה ובצירה אבל שאר מלאכות אין בהם אלא מכת מרדות אלא שאתה יכול לפרשה גם כן בשנפלו שם גרגירי תבואה ומפני שהוא מחפה והוא בכלל זריעה ואף אנו פרשנוה כן בראשון של מועד קטן ויום טוב שעשיית מלאכה אסורה בו ושהוא כהן ונזיר ושדה שהוא חורש בו בית הטומאה חנניה אומר אף הלובש בכלאים בשעת חרישה ואמרו לו אינו מן השם כלומר שאין מלקות זה בא מצד החרישה ומכל מקום אם היה כן כך הדין, וכן פרשו בגמ' שאם היה חורש בעצי אשרה יש כאן עוד מלקות משום נהנה בע"ז ואם נשבע שלא לחרוש שלוקה משום עובר על שבועתו ואם היה אותו שדה שדה שנערפה בו עגלה ערופה לוקה גם כן משום לא יעבד בו ולא יזרע האמור בנחל איתן בפרשת עגלה, וכן כל שמוסיף באיסורין מוסיף במלקיות ומכל מקום נתפרשו עכשיו במשנה זו על מה שמנינו כבר ששה לאוין והם המנהיג בכלאים העובד בקדשים הזורע או המחפה בכלאי זרעים הזורע או המחפה בכלאי הכרם העושה מלאכה ביום טוב כהן שנטמא וכ"ח שכבר מנינו הרי ל"ד ושאר הלאיון שלוקין עליהם שלא נמנו בכאן אתה יכול לכלול את רובם באלו והם קל"ד ובכללן זורע בשביעית אחר שלא כללנוהו במנין משנה זו ואלו הם על הדרך שמנאום גדולי המחברים א. שלא לעשות צלם שנא' לא תעשה לך פסל אפילו עשה אותה לאחרים, ב. שלא לעשות צורות ידועות אפילו לנוי שנא' לא תעשון אתי, ג. הפונה אל האלילים בדרך שהוא עושה מעשה, ד. המקים מצבה, ה. הנוטע אילן במקדש, ו. הנותן אבן משכית, ז. הנודר בשם ע"ז, ח. הנשבע בשמה, ט. הנהנה בה, י. הבונה עיר הנדחת, יא. הנהנה ממנה, יב. העושה כחקות הגוים, יג. הקוסם, יד. המעונן, טו. המנחש, טז. חובר חבר, יז. דורש אל המתים, וכל אלו בכלל ע"ז וחקות הגוים שכבר נמנו מקצתן במשנה זו כגון פאה וכתבת קעקע וכן אתה יכול לפרש בכלן, יח. המוחק את השם ובכללו הורס אבן מן המזבח או שורף עץ מן המקדש, יט. המכבה אש מן המזבח, כ. העולה עליו במעלות, כא. הנכנס לעזרה בבגדים טמאים, כב. זב וכיוצא בו שנכנס להר הבית, כג. המסיר בדי הארון, כד. המזיח חשן מעל האפוד, כה. הקורע פי המעיל, כו. המקריב על מזבח הזהב, כז. כהן שנכנס להיכל שלא בשעת עבודה, כח. בעל מום שנכנס לשם, כט. שתוי שנכנס לשם, ל. בעל מום ששמש לא. ערל ששמש, לב. כהן שעבד בעבודת הלוים, לג. כהן שנכנס למקדש פרוע ראש, לד. שנכנס קרוע בגדים, לה. המקדיש בעלי מומין, לו. השוחטן, לז. הזורק את דמם, לח. המקטיר אימוריהן, לט. המקריב קרבנות גוים בעלי מומין, מ. המטיל מום בקדשים, מא. הגוזז את הקדשים אבל העובד בהן כבר נמנה, מב. המקטיר שאור או דבש, מג. העושה שירי מנחות חמץ, מד. המקריב בלא מלח, מה. המקריב אתנן ומחיר, מו. הנותן שמן על מנחת חוטא, מז. הנותן עליה לבונה, מח. הנותן שמן בקרבן סוטה, מט. הנותן עליה לבונה, נ. המבדיל בחטאת העוף, נא. המימר בקדשי מזבח, נב. האוכל מפסולי המוקדשים, נג. זר שאכל קדשים אחר מתן דמים, נד. זר שאכל בכור, נה. כהנת שנשאת לזר שאכלה חזה ושוק ואפילו אחר מיתת בעלה, נו. חללה שאכלה תרומה, נז. האוכל קדשים הן חמורים הן קלים קודם זריקת דמים, נח. האוכל בכור חוץ לירושלים אע"פ שכבר מנינו קדשים קלים שהוא בכללן חזרנו ומנינו את הבכור מפני שהוא לאו מיוחד, נט. כהן שאכל בכורים חוץ לירושלים אחר שהונחו בעזרה, ס. האוכל מעשר שני שנטמא בירושלים קודם שיפדה, סא. טמא שאכל מעשר שני טהור, סב. האוכל מעשר שני או שאר קדשים באנינות, סג. ערל שאכל בשר קודש או תרומה, סד. האוכל מנחת כהן וכן מכל דבר שהוא כליל לאישים, סה. האוכל מבשר חטאת הנשרפות ומכל מה שטעון שריפה, סו. השוחט פסח על החמץ, סז. המוציא מבשרו חוץ לחבורתו, סח. האוכל מבשרו חוץ לחבורתו, סט. האוכל מבשרו נא או מבושל, ע. האוכל טבל שהורמו תרומה גדולה ותרומת מעשר אבל לא הופרש ממנו מעשר שני או מעשר עני, עא. האוכל מבהמה שנגמר דינה ליסקל אע"פ שנשחטה, עב. האוכל בהמה טמאה, עג. האוכל עוף טמא, עד. האוכל דג טמא, עה. האוכל אבר מן החי, עו. האוכל גיד הנשה, עז. האוכל בשר בחלב, עח. בשולו, עט. אוכל את החדש, פ. אוכל ערלה, פא. האוכל כלאי הכרם, פב. האוכל תערובת חמץ, פג. האוכל חמץ אחר חצת, פד. המקיים חמץ בפסח ברשותו על ידי מעשה כגון שחמץ את העסה, פה. השותה יין נסך, פו המגלח את הנתק, פז. החותך סימני צרעת או שכוואן, פח. העובד בנחל שנערפה בו העגלה, פט. הזורע בארץ ישראל בשביעית, צ. הזומר, צא. הבוצר, צב. הקוצר, צג. הזורע בשנת היובל, צד. הקוצר בה, צה. הבוצר, צו. פאה, צז. המעולל, צח. השכחה, צט. הלקט, ק. הפרט, קא. הרכבת אילן, קב. הרבעת בהמה בכלאים, קג. חסימת הבהמה בשעת מלאכה, קד. אותו ואת בנו, קה. הממשכן שלא החזיר העבוט, קו. החובל אלמנה ולא החזיר המשכון, קז. החובל כלים שעושין בהם אוכל נפש ולא החזיר, קח. עד זומם שאינו ראוי לתשלומין, קט. המכה את חברו הכאה שאין בה שוה פרוטה, קי. בן סורר ומורה בעדות ראשונה, קיא. מוציא שם רע שנמצא שקרן, קיב. המקלל את חברו בשם, קיג. הנשבע לשקר, קיד. הנשבע לשוא, קטו. המחלל נדרו, קטז. היוצא חוץ לתחום בשבת, קיז. הקוצץ אילני מאכל דרך השחתה, קיח. איש שלבש מלבושי אשה, קיט. אשה שלבשה מלבושי איש, קכ. כהן בזונה, קכא. כהן בחללה, קכב. מחזיר גרושתו לאחר שנתקדשה, קכג. הנושא שומרת יבם, קכד. הבא על הקדשה, קכה. פצוע דכא בבת ישראל, קכו. המסרס, קכז. אונס שגרש ולא החזיר, קכח. מוציא שם רע שגרש ולא החזיר, קכט. הקרב על העריות בדרך זנות אע"פ שלא בעל, קל. עמוני בישראל, קלא. מואבי בישראל, קלב. מלך שהרבה נשים, קלג. שהרבה סוסים, קלד. שהרבה כסף וזהב:
ונמצא מין כל הלוקים מאתים ושבעה ולא שיהא מנין זה על פי המצות בדוקא שהרי אוכל תרומה אינו אלא לאו אחד לתרומה ולתרומת מעשר ולחלה ובכורים וחשבנום בארבעה למלקות ולא מנינו שובר עצם בראשון ושני למלקות אלא באחד והם שני לאוין:
ושאר המצות שבלא תעשה שאין לוקין עליהן יש מהן מפני שהם לאוין שבמיתת בית דין ומהן מפני שאין בהם מעשה ומהם מפני שהם ניתנים לתשלומין או נתקים לעשה או לאוין שבכללות של מיתת בית דין כגון לא תעשה מלאכה בשבת לא תנאף ודומיהם של לאו שאין בו מעשה כגון לא תקום ולא תטור לא תלך רכיל ודומיהם וכבר יצאו מכלל זה נשבע ומימר ומקלל את חברו בשם כמו שביארנו את שניתן לתשלומין כגון לא תגנוב לא תגזול ולא תעשוק שניתק לעשה כגון לא תקח האם על הבנים לא תכלה פאת שדך ומכל מקום אם לא קיים את העשה לוקה, לאו שבכללות הוא בשני פנים אחת לאו אחד שכולל בפירושו אזהרות הרבה כגון לא תאכלו על הדם והשנית לאו שהוזכרו בו שני דברים כגון לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב אם הביא שניהם שאינו לוקה אלא אחד, וכן נא ומבושל וכן שאור ודבש, ומכל מקום יש באלו שנתפרש בהם בתלמוד שנתחלקו למלקות והוא שבחדש נאמר ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו ונאמר בו בתלמוד טעם שהוא בא לחלק וכן לא ימצא בך מעביר וכו' מעונן ומנחש וכו' ומכל מקום הרי נתחלקו בלאוין אחרים לא תנחשו ולא תעוננו ומעתה כשתעיין במנין המצות הן על הדרך שמנאום גדולי המחברים שהוא עיקר הן על הדרך שמנאום גדולי המפרשים אתה מתבונן בענין שאר המצות לא הוזכרו למלקות אי זו סבה מפקעת מלקות מכל אחת מהם ואין צרך בהזכרתם דרך פרט, וזהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוהו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

דף יג עמוד ב[עריכה]

כבר ביארנו בכמה מקומות שכל שקבלו חכמים במקום אחד שיש בו גז"ש דנין אותה אע"פ שאין המלות שוות מכל וכל הואיל ודומות זו לזו בענין, והוא שאמרו ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה זו היא ביאה וכבר ביארנו הענין בפירשנו ובחבור זה בראשון של יומא ובמקומות אחרים:
יש עבירות בתורה שנאמר בהן כרת ולא מיתת בית דין כגון חלב ודם וקצת עריות וכן הרבה ויש מהן שנאמרה בהן מיתת בית דין ולא כרת כגון מכה אביו ומקללו וגונב נפש וזקן ממרא וכן הרבה ויש מהן שנאמרה בהן מיתת ב"ד וכרת כגון עובד ע"ז ומחלל שבת וכל עריות שהן במיתה שהרי כלל כל העריות לכרת כדכתיב ונכרתו כל הנפשות העושות:
כל שעשה בשגגה דבר שאם עשאו במזיד היה בו כרת הן שהיה בדין כרת לבד הן שהיתה מצטרפת מיתת בית דין עם הכרת חייב חטאת ובלבד בשני תנאים אחד שהוא לא תעשה הא פסח ומילה שהן בעשה ויש בהן כרת אם נמנע מעשייתם בשגגה אין שם חטאת שנא' אשר לא תעשינה והשני שיהיה דבר שיש בו מעשה הא המגדף בשוגג אין בו חטאת שנא' לעושה בשגגה וכבר ביארנו בהוריות שחמש וארבעים עבירות הם שמביאים על שגגתן חטאת על מ"ג מהם חטאת קבועה ועל שתים מהם עולה ויורד והם טמא שאכל את הקדש וטמא שנכנס למקדש:

דף יד עמוד א[עריכה]

עשה הרבה מעבירות אלו בהעלם אחד אפילו עשאם כלם בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת שהרי חייבי כריתות של עריות כלן היו בכלל מה שנא' כי כל אשר יעשה מכל התועבות האל ונכרתו הנפשות וכו' למה יצאה כרת באחותו מן הכלל לחלק ולחייב עליה בפני עצמה וכל שהיה בכלל ויצא ללמד הרי הוא מלמד על הכלל כלו כמו שידעת:
'עשה עבירה אחת בגוף אחד הרבה פעמים בהעלם אחד אפילו היה הפסק כמה בין זו לזו הואיל ולא נודע לו בנתים אינו חייב אלא אחת שהרי אין כאן אלא גוף אחד ושם אחד אבל אם היתה לו ידיעה בנתיים חייב על כל אחת ואחת שהידיעות מחלקות כמו שהתבאר:
היו הגופין מוחלקין אע"פ שהכל שם אחד כגון שבא אל אחיות הרבה או על כמה נדות בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת ואין צריך לומר בגופין מוחלקין ושמות מוחלקים כגון בא על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אמו והדומה לזה:
היה גוף אחד ושמות מוחלקים כגון אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו חייב על כל אחת ואחת ונמצא חייב בביאה אחת שלש חטאות אחת משום אחותו ואחת משום אחות אביו ואחת משום אחות אמו, ושאלו בסוגיא זו היאך דבר זה באפשר ופרשוה כגון שבא על אמו והוליד ממנה שתי בנות ובא על אחת מבנותיו והוליד בן פריץ וכשיבא הפריץ הזה והוא הנקרא רשיעא בר רשיעא על הבת האחרת ונמצא שבא על אחותו מצד האב ועל אחות אביו מצד האם ועל אחות אמו משני צדדין וכל שאתה מחייב קרבנות הרבה בגוף אחד משום ב' שמות דוקא כשבאו האיסורין כאחד או באיסור מוסיף או באיסור כולל כיצד בא על אשת אחיו והיא נדה חייב שלש משום אחת אח ומשום אשת איש ומשום נדה, משום אשת איש ומשום אשת אח שהרי שניהם כאחד באו ועל הנדה מפני שיש בו איסור מוסיף ר"ל שמתוך שניתוסף באיסור זה איסור לבעלה אף הוא נוסף אצל יבמה, וכן כל כיוצא בזה, ויצא מכלל הרבה שמות לחטאת אחת מי שהיה נשוי שלש נשים ובא על אמה של אחת מהן שהיא אם אמה של שניה ואם אביה של שלישית שאע"פ שזו חמותו ואם חמותו ואם חמיו הואיל וכלן משום בת אחת באו אינו חייב אלא אחת כמו שיתבאר במקומו:
עריות כל אחוה שבהן אין בה חילוק מצד האב למצד האם אלא הכל שוה שנא' אחותך בת אביך או בת אמך ובא להזכיר אחות סתם במה שאמר אחותך היא וכן ערות אחותו גלה ללמד על אחות שמשני צדדין ואע"פ שקל וחומר הוא אין מזהירין מן הדין ולא עונשין מן הדין:

דף יד עמוד ב[עריכה]

זה שביארנו שכל שיש שם גופים מוחלקים או שמות מוחלקים חייב על כל אחת ואחת לא סוף דבר כשהוזכר כרת בכל אחד מן השמות אלא אפילו לא הוזכר אלא כרת אחד לשניהם הואיל ונתחלקו בלאוין מעתה מפטם וסך שאין שם אלא כרת אחד איש אשר ירקח כמוהו ואשר יתן ממנו וגו' הואיל ונתחלקו בלאוין שהרי נאמר על בשר אדם לא ייסך ובמתכנתו לא תעשו כמוהו הרי הלאוין מחלקין את הכרת לחייב שני חטאות על שגגתן וכן כל העריות שנכללו בכרת אחד:
הנדה הרי היא כשאר עריות שבתורה ולעולם אין האשה טמאה נדה עד שיצא דמה דרך ערותה לא דרך דופן ולא עוד אלא אפילו ביוצא דרך ערותה דוקא כשבא מן החדר והוא המקור אבל הבא מן העליה טהור שאינו אלא דם מכה שבמעים או שבכבד וכיוצא באלו כמו שיתבאר במקומו:
כהן טמא אסור לאכול תרומה בין טהורה בין טמאה אלא שבטומאה אע"פ שהוא בלאו אינו לוקה אבל בטהורה לוקה שנא' איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל איזהו דבר ששוה בכל זרעו של אהרן ר"ל זכרים ונקבות הוי אומר זה תרומה שהקדשים אין נאכלין אלא לזכרי כהונה אע"פ שחזה ושוק נאכלין אף לנשי מכל מקום כשחוזרת לבית אביה בלא זרע חוזרת לתרומה ולא לחזה ושוק:
טמא שנגע בקדש עבירה היא בידו שאסור לטמא את הקדשים או לסבב להם טומאה מפני שהוא פוסלם ומכל מקום אינו לוקה בכך ומה שכתוב בכל קודש לא תגע אזהרה לאוכל הוא שנא' בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבא מה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה אף נגיעה דבר שיש בו נטילת נשמה ר"ל כרת וזו היא אכילה שהנגיעה מכל מקום אינה בכרת לדברי הכל, ואף התרומה אסור לטמאה שכל שבקדשים אסור להורידו למטה ממדרגתו ודוקא בתרומה של ארץ ישראל שהיא מן התורה אבל תרומת חוצה לארץ הואיל וכבר היא טמאה מדבריהם בטומאת ארץ העמים מותר לטמאה בטומאת התורה והוא שאמרו נדה קוצה לה חלה בחוצה לארץ שאע"פ שהוזהרה על האכילה לא הוזהרה על הנגיעה:
ולענין ביאור מיהא מה שאתה רואה מן הסוגיא לר' יוחנן שחמורה לו נגיעת תרומה ללקות עליה יותר מקדשים יראה הטעם מפני שתרומה קלה אצלו ויבא בה מנגיעה לאכילה:
טמא שאכל בשר קודש כבר ביארנו שהוא בכרת בין שהיה הקדש טהור בין שהיה הקדש טמא ואזהרתו מבכל קדש לא תגע כלומר לא תקרב לאכלו ואין חיוב כרת זה חל עד שיאכל ממנו אחר זריקת הדם אבל אכלה קודם זריקת הדם פטור מן הכרת וכן אינו לוקה משום טמא שאכל את הקדש כך פירשו בסדר קדשים כל טהור יאכל בשר והנפש אשר תאכל בשר המותר לטהורים חייבים עליו משום טומאה שאין מותר לטהורים אין חייבים עליו משום טומאה:

דף טו עמוד א[עריכה]

כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה כבר ביארנו שכל שאי אפשר לקיים העשה לוקין עליו לא סוף דבר אם בטל הוא העשה בידים אלא אפילו נתבטל מאליו הואיל ולא קיימו ואי אפשר לו לקיימו הא כל שאפשר לו לקיימו אינו לוקה אפילו שהא זמן מרובה ואין חלוק בדבר זה בין שקדם לא תעשה לעשה בין שקדם עשה ללא תעשה שהרי אונס קדמו עשה ללא תעשה שנא' ולא תהיה לאשה לא יוכל לשלחה ואמרו עליו אונס שגרש אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה שמאחר שיש שם עשה אע"פ שהוא קודם ללא תעשה ניתק לעשה הוא קרוי ולאו הניתק לעשה אינו לוקה כל שאפשר לקיים, הא אם אי אפשר לו לקיים בין שבטלו הוא אלו היה בטול מועיל לו אלא שאין בטול מועיל באונס להביאו למלקות כמו שיתבאר בין שלא קיימו ר"ל שנתבטל מאליו כגון שמתה או שהיה הוא כהן שאסור בגרושה או שנתקדשה היא לאחר ונאסרה לו הרי זה לוקה, וכן מוציא שם רע נאמר בו גם כן ולא תהיה לאשה לא יוכל לשלחה וכל שגרשה עבר בלא תעשה ומחזיר ואינו לוקה ואם מתה או נתקדשה או שהיה כהן לוקה כמו שביארנו באונס הא כל שנמצאת אסורה לו אם מחמת איסור קודם כגון שהיתה לו באיסורי לאוין או אף בחייבי עשה לא ישא ואם באיסור חדש כגון שנמצא בה דבר זמה אחר שנשאה יגרש ואין כאן מלקות שאף היא אינה רוצה לישב עמו באיסור:
שמא תאמר אחר שכן היאך טמא הנכנס למקדש לוקה והרי יש שם עשה אלא שקדם שנא' וישלחו מן המחנה וגו' ולא יטמאו את מחניהם פרשו חכמי הדורות מפני שיש בדומה לו אזהרה מיוחדת במקום אחר בלא קום עשה שנא' ואל המקדש לא תבא ויש מפרשים שבפירוש נתרבו חייבי כריתות למלקות מגזירה שוה האמורה למעלה מלעיני האמור בכריתות ר"ל ונכרתו לעיני בני עמם ולעיניך האמור במלקות מונקלה אחיך לעיניך אבל לא תעשה שאין בו כרת כל שיש שם עשה ואפשר לקיימו אינו לוקה:
יש חולקין בפסק זה לומר שאינו לוקה עד שיבטל הוא את העשה ולא כשנתבטל הוא מאליו, ויש חולקים לדעת שלישית לומר שאף בלא נתבטל מאליו לוקה כל שאינו מקיימו תכף לאזהרת מיתת בית דין אלא כשיבא לבית דין או יקיים או ילקה והם מפרשים קיים עשה שבה תוך כדי דבור של התראה ואף אחרוני גאונים שבספרד כתבוה כן בפירושיהם ואין הדברים נראין:
ומצד שמחלקת זו תלויה בשנוי נוסחאות ושנוי פרושים הריני מעירך על שנוי הגרסאות מעט כדי שתבין מה שהביאנו לפסוק בשטה זו שכתבנו, ועל איזה פי' אנו סומכין אף לכל הגרסאות, והוא שבתחלת הסוגיא היה ר' יוחנן אומר שלאו שקדמו עשה לוקה עליו ואינו בכלל לאו הנתק לעשה והיה מביאה מטמא שנכנס למקדש והוקשה לו מאונס שמחזיר ואינו לוקה ותירצו לו מפני שהעשה מיותר בו שהיה לנו ללמדו ממוציא שם רע בקל וחומר ולא נאמר אלא שאם אינו ענין לפניו ר"ל לחובה בעשה שישא תנהו ענין לאחריו ר"ל שאם נשא וגרש לא יחזיר ולא ילקה והוקשה לו שאין ללמוד אונס ממוציא שם רע מצד שמוציא שם רע אתה מוצא בו חומר אחר שלוקה ומשלם שנא' ויסרו אותו וענשו אותו וכן הלכה כמו שיתבאר במקומו, ואם כן אף לעצמו הוצרך ללמד שישא והיה לנו לומר שילקה וכן מוציא שם רע מאונס אין למדין שהרי האונס יש לו צד חמור שעשה מעשה ובאה התשובה בסוף הענין שמוציא שם רע ואונס למדנו להם שאם גרש מחזיר ואינו לוקה על גרושיו ממה שנא' בהם כל ימיו כלומר כל ימיו בעמוד והחזר הא כל שאר לאוין שקדם אותם עשה לוקין ואין קיום עשה מפקיען, והקשו והרי לאו שקדמו עשה אינו דומה ללאו של חסימה האמור בסמוך לפרשת מלקות וממנו למדין לאוין של מלקות שהרי לאו של חסימה אין בו קדימת עשה ותמהו על קושיא זו אטו משום דאית ביה עשה יתירא מיגרע גרע כלומר וכל שכן שאתה ראוי לחייבו מלקות וחזר והקשה אם כן לאו שנתק לעשה נמי נימא הכי ותירץ ההוא לתקוני לאויה הוא דאתא כלומר אחרי שכתבו אחר הלאו לא בא אלא לפרש שיש ללאו זה תקון שהוא מפקיע את המלקות אבל כשקדמו העשה אינו בא לתקון הלאו ומתוך כך לוקה.
ולפי שטתנו אנו גורסין אחר כן הניחא למאן דאמר קיימו ולא קיימו ר"ל שכל לא תעשה הנתק לעשה קיים העשה פטור לא קיימו אע"פ שלא בטלו בידים חייב הואיל ואי אפשר לקיימו כגון שנתבטל מאליו בזו אתה רשאי לומר שהעשה בא לתקן את הלאו להפקיעו ממלקות שאין הלאו מתוקן אלא בקיום העשה אבל לדעת האומר בטלו ולא בטלו ר"ל בטלו בידים חייב לא בטלו פטור אע"פ שלא קיימו הרי אין קיומו מתקן את הלאו שאף בלא קיומו הוא מתוקן שלא ללקות כל שאין בטולו בא מחמתו שאם כן אף בלאו הנתק לעשה היה לך לומר שילקה ומאחר שאתה אומר בו שאינו לוקה אף בלאו שקדמו עשה לא ילקה ויהא דינו כלאו הניתק לעשה ותירץ מידי איריא אלא לר' יוחנן הא אמר ר' יוחנן קיימו ולא קיימו והלכך בלאו הנתק לעשה אינו לוקה, הא בלאו שקדמו עשה לוקה הא לדעת ריש לקיש שאמר בטלו ולא בטלו אף לאו שקדמו עשה דנין אותו בלאו הנתק לעשה שלא ללקות ומחלקתם תלוי בהתראת ספק שלדעת ריש לקיש התראת ספק לא שמה התראה והרי עקר חיוב הלאו אינו אלא בשעת בטול העשה, שאי אפשר להתראה עד אותה שעה שהרי הפסד התקון מאליו שמא יבא שמא לא יבא וכל שלא בטלו אין כאן התראת ודאי עד שיבטלנו שתחול התראה בודאי לבטול המעשה, ולר' יוחנן אף התראת ספק שמה התראה ואם כן עקר הלאו הוא שהרי התראתו חלה מעכשיו וחיוב המלקות לכשיתברר הפסד תקונו ומעתה כל שלא קיימו ונתברר שאין בידו לקיימו עוד אע"פ שלא בטלו בידים לוקה, וכבר פסקנו בהתראת ספק ששמה התראה ומעתה אנו צריכים לפסוק כלשון קיימו ולא קיימו וכן ידעת שר' יוחנן וריש לקיש הלכה כר' יוחנן ומעתה אתה צריך ליחס לשון קיימו ולא קיימו לר' יוחנן, ומכל מקום לענין לאו שקדמו עשה אע"פ שטרחנו בסוגיא זו לישב שלוקה לדעת ר' יוחנן ולגלגל טעמים באונס ומוציא שם רע צער גלגול וטורח הרבה יש ביישובן ואין לדחוק בה כל כך וכל שכן שנאמר בסוגיא שחזר בו וכששאלו לו אמריתה כפר בעקר הדברים לומר שאף לאו שקדמו עשה נתק לעשה הוא וכפשוטן של דברים באונס ומוציא שם רע אבל טמא שנכנס למקדש טעם יש בו כמו שביארנו:
זו היא שטתנו ויש מקשים עליה אחר שר' יוחנן סובר שכל שלא קיימו חייב אע"פ שלא בטלו הוא בידים הואיל ונתבטל מאליו עד שאי אפשר לו לקיימו היאך אמר בסוגיא זו למטה שאין לנו לאו הנתק לעשה למלקות אלא שלוח הקן ופיאה שנא' בה לא תכלה פאת שדך וכו' לעני ולגר תעזוב אותם לומר שאם עבר וקצר יעזוב או יתן ולדעתו כל שנשרף קצירו לוקה הואיל ולא קיימו והרי אתה מוצא בענין זה כמה שאף אונס בדין זה שלא היינו מפקיעין אותו מדין זה אלא לדעת האומר בטלו ולא בטלו ולא היינו מוצאין בו בטול מצדו שאף הדרה על דעת רבים אין מועיל בה שלא תהא בה הפרה ואם שימיתנה בידים קם ליה בדרבה מיניה כמו שיתבאר אבל מכיון שדעתו שכל שלא קיימו חייב הרי אתה מוצאה במתה מאליה וכן גזל ומשכון שהגזל נתק לוהשיב את הגזילה והמשכון להשב תשיב לו את העבוט אע"פ שהגזל אי אתה מוצא בו מלקות שהרי ניתן לתשלומין בין שאבד הוא את הגזלה בידים בין שאבדה מאליה מכל מקום משכון מיהא אע"פ שבבטלו אין בו מלקות שנתן לתשלומין הוא באבדה באונס מיהא שהוא לא קיימו בר מלקות הוא, שאין שם דין תשלומין שפטור הוא באונסין אף במשכנו שלא בשעת הלואה, כמו שביארנו במציעא פרק אומנין לדעת גדולי הפוסקים ויש לפרש אין לנו למלקות בין בלא קיימו בין בבטלו אלא שלוח הקן ופאה וחברותיה ויש מפרשים מפני קושיא זו שזה שאמר ר' יוחנן בלא קיימו שחייב דוקא במקום שיש חיוב בבטלו אבל כל שאינו בחיוב בטולו כגון אונס ומוציא שם רע וגזל ומשכון כמו שביארנו אין לוקין בהן בלא קיימו ואין הדברים נראין, שאם כן אחר שאמרו נפק דק ואשכח אונס שגירש וכו' היאך אמרו עליה הניחא למאן דאמר קיימו ולא קיימו והרי הואיל ובטול אין שם אף לא קיימו אין כאן אלא שהעקר כמו שתירצנו:
וגדולי הרבנים מהפכין בעקרה של סוגיא נסחא אחרת ופי' אחרת ומיחסים לדעתו של ר' יוחנן בטלו ולא בטלו וזה שאמרו הניחא למאן דאמר בטלו ולא בטלו הוא חוזר למה שאמרו למעלה כל ימיו בעמוד והחזר קאי ופרשו הניחא למאן דאמר בטלו וכל זמן שלא בטלו יש לו תקנה בחזרה אתה רשאי לומר כן וכל שנתבטל מאליו הם כוללין אותו בבטלו אלא למאן דאמר קיימו ולא קיימו ומשיבא לבית דין ולא קיים העשה לאזהרתם לוקה הרי אינו כל ימיו בעמוד והחזר ופירש שאף ר' יוחנן בטלו ולא בטלו אמר ופירושו כל שנתבטל מאליו ומכל מקום לענין פסק אף זו כשטתנו אלא שיש מבלבלין בדברים לחלוק בקצת דברינו ואין דבריהם כלום, ושמא תאמר לגירסתנו היאך אמרו למטה על מה שאמר ר' יוחנן אין לנו אלא זאת ועוד אחרת, והיו מפרשים אותה על אונס שגרש הניחא למאן דתני קיימו ולא קיימו והרי ר' יוחנן מיהא מכל מקום קיימו ולא קיימו אמר, אפשר שר' יוחנן זו שאמר אין לנו אלא זאת ועוד אחרת לא לדעתו לבד אמרה אלא לדברי הכל והוא שהקשה לו ולדעת האומר בטלו ולא בטלו היאך אתה מוצאה באונס וכן הדברים נראין:

דף טו עמוד ב[עריכה]

מי שאמר שבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה אע"פ שבשוגג מביא קרבן עולה ויורד במזיד אינו לוקה ולא משום התראת ספק שהרי התראת ספק שמה התראה אלא מפני שאין שם מעשה ואע"פ שבנשבע אמרו שלוקה בלא מעשה כמו שאמרו כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מן הנשבע ומימר ומקלל את חברו בשם דוקא בשבועה שתכף שעשאה נשבע לשקר כגון שאכלתי ולא אכל או שלא אכלתי ואכל אבל כל להבא אינו לוקה והוא שאמרו שקר דומיא דשוא ששבועת שוא תכף שעשאה נשבע לשקר ומפני זה לוקה בשבועת שוא ובשבועת בטוי שלשעבר כמו שיתבאר במקומו ומעתה המותיר בפסח טהור שפסקנו שאינו לוקה לא משום התראת ספק הוא אלא מפני שאין בו מעשה ואם היית בא עליו מטעם נתק לעשה נמצאת מחייבו בשלא קיים ואף בשלא קיים אינו לוקה הואיל ואין בו מעשה כמו שביארנו:

דף טז עמוד א[עריכה]

מאחר שביארנו שהתראת ספק שבשעת עשיית העבירה שמה התראה ומחייבת מלקות מעכשו לכשיתברר המעשה מי שנסתפק לו בשנים איזה מהם אביו כגון שנתגרשה ונשאת תוך שלשה וילדה לשבעה ואין ידוע אם הוא בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון ולכשגדל קלל או הכה את זה והתרו בו בספק שמא אביו הוא וחזר וקלל או הכה את זה והתרו בו הואיל ועל כל פנים אביו קלל אביו הכה חייב אע"פ שכל פעם ופעם התראתו בספק היתה ואין צריך לומר אם הכם או קללם בבת אחת:
הלוקח אם מעל הבנים והתרו בו בשעת לקיחתו אם יכול לקיים את העשה ולשלח משלח ואינו לוקה ואם אי אפשר לו לקיים הן שבטלו הוא כגון ששחטה הן שנתבטל מאליו כגון שמתה חייב, אפילו ברחה היא מתחת ידו או חטפה אחר ושלחה שהרי אי אפשר לו לקיים:
כבר ביארנו שהגזל ניתק לתשלומין וכן כל דבר שבממון וכן ביארנו שהממשכן את העני ניתק הוא להשבת העבוט בעת שהוא צריך לו ואם לא החזירו בעת הצריך לו עבר ולוקה שהרי לא קיימו הוא, ובטלו אי אתה מוצא בו שאם אבדה נתחייב בתשלומין ואין מלקות במקום תשלומין ואפילו היה משכונו של גר בידו ושרף את משכונו ומת שאינו בר תשלומין שהרי זכה הוא בו כמו שביארנו בבבא קמא מכל מקום דין תשלומין היה עליו בחיי הגר אלא שאין לו יורש וזכה הוא באותן התשלומין בשעת מיתת הגר מן ההפקר:

דף טז עמוד ב[עריכה]

כבר ביארנו שהפאה לאו הנתק לעשה הוא לא סוף דבר בעוד שהקציר בעין אלא אפילו טחנו קמח או אפאו פת נותן שיעור פאה לעניים והוא שאמרו מצות פאה להפריש מן הקמה לא הפריש מן הקמה יפריש מן העמרים לא הפריש מן העמרים יפריש מן הכרי עד שלא מירחו מירחו מעשר ונותן לו אפילו טחנן אפילו לשן ועשאן פת וכן הדין בלקט ושכחה ופרט ועוללות שכלם נתקים לעשה הם וכל שלא קיים עשה שבהן לוקה:
זה שיעדנו לבאר באונס ומוציא שם רע שאין אתה מוצא בהם דין בטלו אחר שגרשה ודאי כך הוא שאם תפרש בטלו כגון שהמיתה בידים הרי קם לו בגדולה הימנה ואם שקבל לה קדושין מאחר ונאסרה לו אם בשליחותה עשה לא על ידו בא הביטול אלא על ידה ואם שלא בשליחותה אין קבלתו כלום ואפילו ברצויה ואפילו למי שמפרש שברצויה חלים הקדושין מ"מ רצויה הוא המבטל, ואם שהדירה הנאה הרי יש לו הפרה ואפילו הדירה ברבים ואם שהדירה על דעת רבים ומצד מה שאמרו נדר שהודר ברבים יש לו הפרה על דעת רבים אין לו הפרה כבר אמרו שלא נאמר כן אלא לדבר הרשות הא לצורך דבר מצוה כגון זו שיש בה קיום עשה אף על דעת רבים יש לו הפרה ויראה שאף במצוה מדברי סופרים כן שהרי מצינו במלמד אחד שהיה פושע בהכאת התינוקות והביאו רב אחא להדיר הנאה שלא ילמד עוד לתינוקות ואחר כך ראו שלא נמצא מלמד בדייקנות כמותו והתירו את נדרו והחזירוהו ואין ספק שכשהדירו רב אחא על דעת רבים היה שהרי עסקי רבים ונמלך עליהם להעבירו והדירו על דעת כלם או על דעת עצמו וישיבתו ואע"פ כן בטלוהו לצורך מצוה שדעת רבים גלויה היא שאין מתכוונים לבטול מצוה:
על דעת רבים זה שהזכרנו, פרשו בו שהרבים לשם ומדירין אותו על דעתם או שהוא אומר להם על דעתכם אני נודר וכן נראה דעת גדולי הרבנים במסכת גיטין ואף גאוני הראשונים כתבוה כן בתשובותיהם, אבל אם אמר כן בסתם אינו כלום ויש מפרשים אף בשנודר בסתם על דעת רבים ואפילו שלא בפניהם ולא עוד אלא שגדולי המפרשים כתבו שאם הוזכר בפרט על דעת מי נדר יש לו הפרה בדעת אותם שבירר אפילו היו כמה ואפילו לא תלה נדרו אלא באחד הואיל וייחודו צריך להפרתו בדעתו של זה, ומכל מקום יראה דוקא בבא לישאל דרך פתח אבל אם בא לישאל בחרטה יראה שאין צריך בדעתו של זה ויש אומרים כן אף בעל דעת רבים כמו שיתבאר למטה והדברין נראין כדעת ראשון, ורבים אלו בהודר ברבים נחלקו בה ברביעי של גיטין רב נחמן אמר שלשה ומדדרשינן בדם של זיבה ימים שנים רבים שלשה ור' יצחק אמר עשרה ומדכתיב בגבעונים עדה אבל בעל דעת רבים לא נתפרש ונחלקו בה הפוסקים במחלקת שנויה בהודר ברבים מהם שפסקו בעשרה ומהם שפסקו בשלשה ואנו רגילין לפרש שלשה שהן בית דין וסתם הדברים שהוא תולה ענינו בדעת בית דין אבל כל שנדר על דעת שנים יש לו הפרה שאין רבים אלא בשלשה כמו שכתבנו ימים שנים רבים שלשה ובמסכת נזיר פרק שני נזירים אמרו שני נזירים תרי והאי גברא דקאי ביניהו הא תלת הוה ליה רבים אלמא אין רבים אלא בשלשה ואם בירר חאד או שנים ונדר על דעתם גדולי המפרשים סוברים לומר הואיל ובפרט נדר על דעתם שצריך בהתרתו לידיעתם ולהמלכתם:
יש מי שאומר שלא נאמר בעל דעת רבים שאין לו הפרה לדבר הרשות אלא כשהודר לדבר מצוה שאם הודר לדבר הרשות אין דעת רבים חלה עליו כלל וכשאנו משיבין להם מסוגיא זו שהיינו מעמידין בטול עשה של אונס בהדרה על דעת רבים הם משיבים לנו מדברי גדולי הרבנים שפרשו הענין בשמצא לה עון שהיא אסורה לו ואע"פ שאין דבריהם מכוונים שהרי אם היא אסורה לו אין כאן עוד דין עשה, ואם עשה אין כאן בטולו מהיכן מכל מקום יש לפרש את דבריהם בשמצא בה דבר מכוער או יצא עליה עדות אחד והוא מאמין בו שמצוה עליו לגרשה אע"פ שאינה אסורה לו בכח בית דין והדירה ונמצא אחר כן שידע שאינו שאסורה לו מצד הנדר ומתירין לו, והדרת מקרי דרדקי שהוזכר לשם מצוה היה ממה שהיה הוא פושע בתינוקות ואף אחרוני הרבנים מפרשין שאין לעל דעת רבים הפרה לדבר מצוה אלא כשנתכוונו לדבר מצוה ונמצא שהוא צד עבירה כגון זה של מקרי דקדקי שנתכוין לדבר מצוה לחוס על התינוקות ונמצא באותו ענין בעצמו עבירה שלא נמצא כמותו אבל למצוה אחרת לא, וזהו לשון כי הא וכו' ואף הם מחדשים בענין זה הוראה אחרת לומר שלא נאמר שיש לו הפרה בדבר מצוה אלא בשיש לומר שעלה על דעתם כן בשעת הדרתם כגון זו של מקרי דרדקי שמן הסתם ראו את הבטול ודעתם היה שאם ימשך הבטול והוא שלא ימצאו אחר הגון כמותו יחזירוהו אבל בדבר שאין לומר בו שעלה על דעתם כן בשעת הדרתם אפילו היתה התרתו לדבר מצוה אין לו הפרה שאין מקילין בעל דעת רבים לרבנן יותר מברבים לר' יהודה והרי ברבים לר' יהודה ואין לו הפרה אף לדבר מצוה שהרי ר' יהודה מגבעונים מייתי לה והרי בענין היו צריכין להפרה לקיום מצות לא תחיה כל נשמה ולא מצאו פתח להיתרם הואיל ולא היה דעתם על כך בשעת הנדר אלא שמכל מקום יש לומר שלא היה שם בטול מצוה כמו שפירשנו ברביעי של גיטין, ולא עוד אלא שיש להקשות עליהם מסוגיא זו, שהרי בהדרתו לא היה בדעתו להחזירה ואע"פ כן הואיל ויש כאן קיום עשה מחזירה ותירצו שבזו בשעת הנדר נודע לכל שבטול מצוה היה שם והוא בטול לאו דלא יוכל לשלחה ואין דעת רבים חלה עליה ואם חלה דעתם היה בהפרתו מעקרא אבל כל שבשעת הנדר אינו יודע וניכר שיהא שפ בטול מצוה דעת רבים חל עליה ואין לו הפרה אף לכשיזדמן בה בטול מצוה ואף זו של מקרי דרדקי כך הוא שבעת ההדרה היה שם בדעתם בטול תורה ואין ספק שדעתם הוא שאם ימשך הבטול יפרו את הנדר הא כל שהוא דבר שאין ההפרה עולה על הדעת בשעת ההדרה וכן שאין באותה שעה בטול מצוה דעת רבים חלה עליו ואין לו הפרה ולדעתנו כל לדבר מצוה יש לו הפרה וענין גבעונים משום חלול השם נגעו בה ששבועתם היתה מפורסמת לכל וההיתר אינו נודע לכל וכל שכן לאומות שאין יודעות ענין היתר והיה שם חשד וחלול השם אבל כל שאין חלול השם בהיתרו מתירין לכל דבר מצוה אנן סהדי שכמו שלא חלה דעת רבים על בטול מצוה שמעכשיו כך אין דעת רבים חלה לעולם בדבר שיהא בטול מצוה עתידה לבא:
יש מי שאומר שלא נאמר בעל דעת רבים שאין לו הפרה אלא על ידי חכם אבל בעל מיפר אף בנדר שעל דעת רבים שכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת ואחר שהבעל אינו בא בצד היתר אלא בהפרה אין בו חלוק בין נדר לנדר והדברים נראין ויש אומר מזו ר"ל ממה שאמרו כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת שאם נדרה וקיים הוא או החריש כל היום שאין חכם יכול עוד להתיר אותו הנדר, ואין הדברים נראין שלא נתנה תורה רשות לבעל להקים אלא שבהקמתו יהא אותו נדר כנדר מי שאין שולטנות עליו וחכם מכל מקום יכול להתירו כנדרי האיש וכן נראה לי ברור ושמא תאמר והרי לדעת האומר ברבים אין לו הפרה אמרו כן אף בבעל כמו שכתבנו במסכת גיטין והיאך יהא ברבים חמור מעל דעת רבים יש לומר שלדעת האומר ברבים אין לו הפרה טעם הדבר שכל שהוא מפורסם ביותר אין חכם ולא בעל יכולין להתיר או להפר ואין הלכה כן, אבל איסור על דעת רבים סתם הדברים מצרפת היא דעת הבעל עמהם וכל עצמה אינה נגררת אלא אחר דעתו ואין הכוונה בדבריה אלא שאם רצה בעלה יהא הנדר על דעת רבים ומתוך כך כל שרצה להפר יפה:
מגדולי קדמונינו כתבו להלכה ולא למעשה שלא נאמר על דעת רבים אין לו הפרה אלא בבא לישאל דרך פתח שצריך לישאל באיזה דעת נדר וכבר תלה נדרו באחרים אבל הבא לישאל מצד חרטה לומר שהכעס הביאו לכך ולדעת האומר פותחין בחרטה אף על דעת רבים יש לו הפרה אלא שלא ראינו מי שיקל ראש בכך:
כבר ביארנו במשנה שהאוכל שרץ לוקה מן התורה ושיש בענינו חמשה לאוין א. שרץ העוף כגון זבוב ויתוש וחגב וטמא וצרעה ודבורה, ב. שרץ הארץ כגון שמנה שרצים ונחשים ועקרבים וחפושית ונדל, ג. רמש האדמה והוא שאינו פרה ורבה כגון תולעים שבאשפות, ד. שרץ המים כגון עלוקות שבמים וצפרדעים ודומיהם וכל הדגים הטמאים, ה. תולעת הפירות שפרשו ויצאו תולעת המתילד בכרוב ושאר ירקות והוא הקרוי כאן ביניתא דבי כרבא אינו כתולעת הפירות אלא כשאר רמש האדמה והתולעים שבאשפות, יש באיסור שרצים לאוין האמורים בשרץ סתם מלבד האמורין בפרטיהם ווהאוכל לוקה על הפרט ועל הכלל, מעתה אכל פוטיתא והוא דג טמא הן קטן שנכלל בשרץ המים משום קטנות הן גדול שהרי אף הגדולים בכלל שרץ המים הם שאין לאו אמור בשרץ המים אלא אותם האמורים בדגים טמאים וכלם בכלל שרץ המים כמו שנאמר בכלם דרך כלל ושקץ יהיו לכם ואף הפוטיתא בפרט רוב מפרשים כתבו בה שהיא דג טמא גדול, וגדולי הרבנים פרשו בה בשלישי של ערובין דג טמא קטן שאין בו כזית ואמרו עליה שהאוכלה לוקה משום שני לאוין האמורים בשרץ המים אחד בתורת כהנים ואחד במשנה תורה ומשום שני לאוין האמורים בשרץ סתם שאין לאו האמור בשרץ סתם נקרא לאו שבכללות שאם כן אף לאו של נבלה כולל נבלת שור וכבש וכל הבהמות הטהורות אלא שלא נקרא לאו שבכללות אלא שכלל שמות חלוקים בלאו אחד כגון נא ומבושל ואתנן ומחיר, או שכולל הרבה ענינים בפירושו כגון לא תאכלו על הדם על הדרך שביארנו, וארבעה לאוין אלו הם שנא' בפרשת שמיני בדגים טמאים ושרץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו ובמשנה תורה בפרשת ראה אנכי וכל אשר לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו ושנים בשרץ סתם בפרשת שמיני אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ומשמע שרץ שורץ בין בים בין ביבשה אל תשקצו ואל תטמאו הרי שנים:
אכל נמלה והוא שרץ הארץ לוקה חמש שנים האמורים בשרץ סתם ושלשה לאוין האמורין בשרץ הארץ בתורת כהנים בפרשת שמיני וכל שרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל כל הולך על גחון וכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ:
אכל צרעה לוקה שש שהצרעה נכללת בשרץ הארץ ובשרץ העוף ויראה לי שהיא בריאה שאין הכנפים נבראים עמה אלא שמתחדשים בה לאחר זמן כענין הזבוב שהוא מתחלתו תולעת ומתחדשים עליו לאחר זמן כנפים וכך הוא בזו ומתוך שהיא בלא כנפים מתחלתה היא בכלל שרץ הארץ ומתוך שכנפים מתחדשים בה לאחר זמן ולכשנתחדשו בה ניתוסף בה איסור שרץ העוף ונמצאו שני לאוין סתם ושלשה שבשרץ הארץ ואחד שבשרץ העוף והוא בפרשת ראה אנכי כל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכל ולמדת דרך [אגב] שתשעה לאוין נאמרו בשרץ שנים בשרץ סתם ושנים בשרץ המים ושלשה בשרץ הארץ ואחד בשרץ העוף ואחד ברמש האדמה וגדולי המחברים נראה שפירשו כל הענין בדרך אחרת ודעתם שאין לאו של דג טמא נאמר בשרץ המים כלל ואין שרץ המים אלא כעין עלוקות שבמים וצפרדעים ודומיהם ממה שאינו בצורת דג וכן הבריות הגדולות שהם בים שאינם בצורת דג ואין באלו אזהרה בפרט אלא נכלל הוא באזהרת שרץ סתם אבל המין שאינו פרה ורבה הוא נכלל באותם שבשרץ הארץ והוא אל תשקצו את נפשותיכם בכל הרמש הרומש על הארץ ותולעים שבפירות אזהרתם נכללת גם כן באחד מאותם האמורים בשרץ הארץ והוא כל הולך על גחון לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלו כי שקץ הם והוא שכתבו בסתם שכל שהיתה הבריה משרץ העוף ומשרץ הארץ ומשרץ המים לוקה שלש כגון שהיו לה כנפים והיא מהלכת על הארץ כשאר שרצים והיא רבה במים ואם היתה עם כל אלו ממינים הנבראים בפירות לוקה ארבע ואם היתה עם כל אלו מן המינין שאינן פרין ורבים לוקה חמש ואם היתה עם כל אלו מכלל עוף טמא לוקה שש משום עוף טמא ואזהרתו ואת אלה תשקצו מן העוף לא תאכלו ומשום שרץ העוף ומשום תולעת הפירות ומשום רמש האדמה ויהיה לדעתם פוטיתא מין שהוא עוף טמא ושרץ העוף ושרץ המים והנמלה היא הפורחת ומתילדת מעפושי הפירות ורבה אחר כן במים ויתוסף עליה לאו של תולעת הפירות ותהיה הצרעה עם כל זה שאינה פרה ורבה כבריה מתילדת מן העפושים ויתוסף בה לאו של רמשים:
זהו ענין דבריהם אע"פ שיש להבין מלשונם חלוף בקצת דברים ואע"פ שאם היה כן הדברים אמתיים מכל מקום אין הענין נראה להיות כך והוא יהיה עוף טמא והוא שרץ העוף והיאך יהא שרת המים והוא נברא בפירות וכן מה שכתב האוכל נמלה פורחת וגדלה במים לוקה חמש ומהיכן נמצאת נמלה גדילה במים אלא שהם כתבו מכל מקום שהכל באפשר מצד הטבע ומה שהביאם לפרש כן שהם הקדימו בקצת חבוריהם שאין אדם לוקה על כמה לאוין אלא מלקות אחת, שאין המנין לפי מנין לשון המצוה אלא לפי ענין המוזהר או המצווה אלא אם כן יתבאר בתלמוד באחד מהם ענין זולת הענין שנכלל בלאו האחר או בעשה והוא שאומרים לפעמים כל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן ליה בלאוי יתירי כמו שנזכר בשני של פסחים, ובמקומות אחרים למדת שכל שיוכלו לפרשו לענין אחר או להקיש ממנו גזרה שוה לענין אחר יהיה אותו הענין מצוה אחרת אבל כשאין יכולין לפרשו לענין אחר ישאר הענין שלא בא אלא לכפל ולחזוק והוא לאו יתר ואין לוקין עליו אפילו במקום שנא' לעבור עליו בשני לאוין, והמשל בזה הוא בשבת באו במצות עשה למנוחתו י"ב מצות ובאכילת דם באו במצות לא תעשה שבת מצות ולא ימנו אלא במצוה אחת וכן בכלאי בגדים שני לאוין ולא נמנו אלא באחד וכן ציצית בחמשה עשה וכן הרבה ואונאת הגדר שלש מצות וכן הרבה ואמנם במקום שיאמר עליו לוקה שתים או לוקה שלש אז ימנו בשתים או בשלשה או במנין המלקיות שאין שתי מלקיות מלאו אחד בשום פנים ואפילו היו שני הלאוין מחלקים בלשון כמו ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו וכי תחבוט זיתיך לא תפאר אחריך ששניהם בענין השכחה ומעתה לפי מה שפירשנו תחלה יבאו משלשה לאוין האמורים בשרץ הארץ שלשה מלקיות ואף חכמי הצרפתים משיבין על פי' זה למה אינו לוקה עוד מן הלאו האמור בפרשת קדושים אל תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף והשיבו שלא נאמר בשרצים ואע"פ שכתוב בו אשר תרמוש לשון בריות גדולות הוא כדכתיב בו תרמוש כל חיתו יער, ואע"פ שמצאנוהו על השרץ גם כן הואיל ומזכיר שם בהמה ואומר אשר תרמוש ודאי כל כיוצא בזה הוא נאמר ויש מפרשים שבשמנה שרצים הוא נאמר, ויש מפרשים בזו מטעם לאו שבכללות שהוא לאו לכל דבר טמא ומכל מקום גדולי האחרונים כתבו שמלקין לפי מנין הלאוין כפי שיראה משמועה זו על הדרך שפרשנוה ומביאין ראיה על פי' זה ממה שאמרו בשני של פסחים והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל מה תלמוד לומר כלומר שהרי יצאה בהיקש ממעשר שנא' בו ולא בערתי ממנו בטמא אם אינו ענין לגופו תנהו ענין לכל איסורין שבתורה והקשו על זה ואימא לעבור עליו בשני לאוין מי לא אמר אביי אכל פוטיתא לוקה ארבע כלומר ואף בזו נאמר שבא להלקות שתים עד שתירץ כל היכא דאיכא למדרש דרשינן וכו' נראה שמלקין כמנין הלאוין וכן אמרו למטה במבשל בעצי אשרה שלוקה משום ולא ידבק בידך מאומה וכו' והקשה ולילקי נמי משום ולא תביא תועבה אל ביתך, ואף הם כתבוה כן, וכן למטה בשמועת זר שאכל מן העולה לפני זריקה לר' שמעון לוקה חמש והקשו ולילקי נמי מדר' אליעזר וכו' וכן ברחים ורכב וזג וחרצן לאביי לוקה שתים אע"פ שהוא דבר אחד ושם אחד ואין רבא חולק אלא מטעם לאו שבכללות הא אילו היה לאו מיוחד לוקה מלקות שניה מצד הכפל וכן לענין קרבן בסנהדרין הבא על כלתו חייב משום כלתו ומשום אשת איש והקשו עליו וליחייב נמי משום אשת בנו עד שתירץ פתח הכתוב בכלתו וסיים באשת בנו לומר זו היא כלתו זו היא אשת בנו הא אלמלא מיעוט זה היו מחייבים אף משום אשת בנו ומכל מקום אף לשטה זו ברבוי מצות עשה כגון שתים עשרה שבשבת וחמשה שבציצית לא ימנו אלא במצוה אחת ואף בלאוין דוקא שיהו הלאוין מיותרים לא יבא כפלם לשום צורך הא כלאי בגדים שנא' בהם לא תלבש שעטנז ללבישה ולא יעלה עליך להעלאה אינו לוקה אלא אחת וכן אכילת דם פירשו בכריתות אחד לדם חולין ואחד לדם קדשים ואחד לדם כסוי ואחד לדם האיברים ואחד לדם התמצית וכן הרבה לאוין האמורים בעבודת יום טוב כולם לצורך חדוש דברים שנתחדשו בפרשיותיהם וכן בבהמה טמאה ועופות טמאים כמו שאמרו במסכת חולין שהבהמה נשנית מפני השסועה והעופות מפני הדאה, ועוד יש להקשות על דבריהם הראשונים היאך פוטיתא נכללת בשרץ הארץ ובשלישי של עירובין אמרו ומי אמר אביי דגים גדולי קרקע נינהו והא אמר אביי אכל פוטיתא לוקה ארבע וכו' ואם איתא לילקי משום שורץ על הארץ:
דברים אלו כלן אם לא אכלן שלמים שיעורן בכזית בין שאכל כזית זה מבריה גדולה בין שצירף מעט מזו ומעט מזו עד שצרפן לכזית אבל אם אכל בריה שלימה אפילו פחותה כחרדל לוקה בין שאכל חיה בין מתה אפילו סרחה ונשתנית צורתה ולא עוד אלא שאם אסף הרבה נמלות ורסקן ובטלן מתורת בריה ולא היתה בהן כזית והביא אחת שלימה והשלימן לכזית הרי זו מחייבת לעצמה משום בריה ומשלמת המרוסקות לכזית ונמצא לוקה שש חמש משום נמלה ואחת משום כזית בשר טמאה ואינו לוקה משום כזית נבלה שאין דין נבלה אלא במינין הטהורים, וכזית נבלה האמור כאן בשמועה זו פירושו טמאה ושמנה שרצים שהוזהרו בתורה שיעור אכילתן בכעדשה כשיעור טומאתן אם אכל חתיכה מהם בחייהם שיעורם בכזית כשאר השרצים:
מדברי סופרים שלא להמאיס אדם את עצמו בעשיית דברים המאוסים ושנפשו של אדם קצה בהם לפחיתותם דרך הערה אמרו המשהא את נקביו עובר משום בל תשקצו את נפשותיכם וכן אמרו על מי ששותה בכוסות המציצה שהמקיזים רגילים בהם או בקערות המצויות אצלם להיות דם המוקזים שותת לתוכם שהוא עובר משום בל תשקצו וכן בכל הדומה לזה:
זה שאמרנו בבריה שלוקה עליה בפחות מכזית בין חיה בין מתה פירושו במינים האסורין אבל בטהורים אין בהם דין בריה אלא בשאכלו חי אבל בנבלתם אין בהם דין בריה אלא בשהוא אסור מעקרו כמו שביארנו במסכת חולין:
הטבל שהופרש ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר ונשאר בו מעשר שני או מעשר עני בשנה שלישית שלא הופרש האוכל ממנו לוקה אבל אינו במיתה כמו שביארנו במשנה ואזהרה זו ממה שנא' לא תוכל לאכול בשעריך ושבעו מה להלן מעשר עני אף כאן מעשר עני וכתיב לא תאכל וכו':

דף יז עמוד א[עריכה]

כבר ידעת שבימי יוחנן כהן גדול אחר שמעון הצדיק בדקו ומצאו שלא היו ההמון זהירים בהפרשה אלא בתרומה גדולה שהיא במיתה תקנו שהלוקח תבואה מעם הארץ יהא מפריש ממנה תרומת מעשר מפני שאף היא בעון מיתה ולא היו מרגישים בה מפני שהיתה נבלעת אצלם במעשר ראשון וכן צוו להפריש משם מעשר שני הואיל ואין בו הפסד אלא טורח הבאתו לירושלים אבל מעשר ראשון ומעשר עני לא גזרו להפרישם הואיל ומותרין הם לזרים אין כאן אלא טענת ממון ואומרים לו הבא ראיה שלא נתעשר וטול ושמא תאמר היאך מפריש תרומת מעשר ואינו מפריש מעשר כך הוא עושה מפריש מן התבואה שלקח בכדי תרומת מעשר שהוא חלק ממאה וקורא לו שם מעשר כלומר הרי זה מעשר ראשון ושאר המעשר ראשון יהא במה שסמוך ומוקף לו ואחר כך אומר זה שייחדתו תחלה למעשר ושייחדתי שאר המעשר בסמוך לו יהא תרומתי מעשר על אותו מעשר הסמוך לו ונוטל תרומת מעשר זה ונותנה לכהן, וכן במעשר עני אע"פ שאינו מפרישו צריך הוא לקרות לו שם כלומר עשור תבואה שבכאן יהא מעשר עני ואחר כך אינו מפרישו ואין תביעה לעני עליו או תרעומות שאין לו ראיה כמו שביארני:
כבר ביארנו שהבכורים מי שאכלן חוץ לירושלים אחר שנכנסו לעזרה לוקה וכן במעשר שני משנכנס לירושלים וכן בכור שאכלוהו חוץ לירושלים כדין שאר קדשים קלים וכן קדשי קדשים חוץ למחיצתם כמו שבארנו להלן:
האוכל קדשים קודם זריקת הדם לוקה בין קדשי קדשים בין קדשים קלים וזר שאכל מהם כזית בין קודם זריקה בין לאחר זריקה לוקה אלא שבקדשי קדשים אינו לוקה משום אכילת קדש אלא אחר זריקה ובעזרה שנא' ואכלו אותם אשר כפר בהם וזר לא יאכל כי קדש הם במקום שהכהן אוכל ובעת שראוי לאכול אם אכלן הזר לוקה אבל אם אכלן בחוץ לוקה משום אכילה בחוץ ולא משום זרות וכן אם אכלן בעזרה קודם זריקה לוקה משום אכילה קודם זריקה ולא משום זרות:

דף יז עמוד ב[עריכה]

כל האוכל מבשר העולה כזית לוקה וכן בכל חטאות הנשרפות שנא' וכל חטאת אשר יובא מדמה וכו' לא תאכל באש תשרף:
יש חומר בביכורים ממעשר שהבכורים אסורים לזרים מה שאין כן במעשר ויש חומר במעשר שהמעשר שאכלו באנינות לוקה וכן בשאר קדשים והבכורים לא נאסרו לאונן מן התורה אלא שמדברי סופרים מכין אותו מכת מרדות ממה שנא' ושמחת בכל הטוב:
אין פודין מעשר שני באסימון והוא חתיכה של כסך שאין בה צורה אלא במטבע הטבוע בצורה או באותיות שנא' וצרתה הכסף כסף שיש בו צורה:
כל הקדשים טעונין מתן דמים והקרבת אימורין אפילו בכור ומעשר בהמה אבל הסמיכה והנסכים אינה שוה בכלם שאין טעון נסכים אלא עולת בהמה ושלמים אבל עוף וחטאות ואשמות אין עמהם נסכים, חוץ מחטאת מצורע ואשמו וכן בכור ומעשר בהמה ופסח שכל שאינו בא בנדר ונדבה אינו טעון נסכים וכן בכור ומעשר ופסח אין טעונין סמיכה אבל שאר קרבנות בהמה של יחיד בין חובה בין נדבה סומך עליהם ואין סמיכה בקרבנות ציבור אלא בשעיר המשתלח ופר העלם דבר:
השלמים שלשה מינים ביחיד ואחד בציבור של יחיד שלמי חגיגה ושמחה והם באים בלא לחם, השני שלמי תודה והם באים בלחם השלישי איל נזיר ואף הוא בא עם הלחם ובשלשתן חזה ושוק לכהנים וצריכין תנופה בשלמי שמחה עם האמורין ובתודה עם האמורין ועם אחד מעשרה שבלחם והוא נקרא מורם מתודה ובאיל נזיר עם האמורים ועם אחד מעשרה שבלחם ועם הזרוע בשלה והוא נקרא מורם מאיל נזיר ושאר הבשר נאכל לכהנים אבל שלמי צבור קדשי קדשים הם ואין נאכלים אלא לזכרי כהונה ובעזרה ואין בהם תנופת חזה ושוק וכן בכור ומעשר ופסח אין שם תנופת חזה ושוק שהבכור כלו נאכל לכהנים אחר זריקת הדם והקטרת אמורין והפסח כלו למנוייו ומעשר בהמה כלו לבעלים:
הבכור קדושתו מרחם ואם לא הקדישו הרי הוא קדוש מאליו ומכל מקום מצוה להקדישו ר"ל שיאמר הרי זה קדש שנא' תקדיש לה' אלקיך:
חטאת ואשם הרי הם קדשי קדשים ובשרם נאכל לכהנים אבל העולה כלה כליל וחטאת ואשם הם הנקראים מכפרים ויש בהם שתי אכילות כמו שביארנו אכילה למזבח ואכילה לכהנים והעולה נקראת דורון ואין בה אלא אכילת מזבח כמו שביארנו:
זר שאכל מן העולה קודם זריקה חוץ לחומה לוקה משום אכילת דבר הראוי לישרף שנא' במנחת כהן כליל תהיה לא תאכל כל שהוא בכליל תהיה לא תאכל ואינו לוקה משום אכילה חוץ למקומו שהרי אין כאן מקום ראוי ולא משום אכילה קודם זריקה שאף לאחר זריקה אינו ראוי ולא משום זרות שאף לכהן אינו ראוי:

דף יח עמוד א[עריכה]

'בשר קדש שיצא חוץ למחיצתו כגון קדשי קדשים חוץ לעזרה או קלים חוץ לחומה נפסלו ואפילו חזרו למקומן והאוכל מהן לוקה שנא' ובשר בשדה טרפה לא תאכלו כיון שיצא חוץ למחיצתו הרי הוא כטריפה:

דף יח עמוד ב[עריכה]

כל קרבן שנפסל הן במחשבה הן במעשה האוכל ממנו כזית לוקה ואזהרה שלהם נאמרה כאן מלא יאכל כי קדש הם כל שפסולו בקדש נתן לא תעשה על אכילתו ומה שיש לחוש בו מצד לאו שבכללות כבר ביארנוהו לדעתנו בשני של פסחים ובמקום אחר הביאוה מלא תאכל כל תועבה ולמדו מן הקבלה שלא נאמר אלא על פסולי המוקדשין:
כל האוכל קדש לפני זריקה בין כהן בין זר לוקה כמו שביארנו ובקדשי קדשים הזר פטור בו משום זרות ולוקה משום קודם זריקה וכבר ביארנוה:
כבר ביארנו שהבכורים הנחה מעכבת בהן ולא קריאה ולא סוף דבר בבכורים שהוא יכול לקרות עליהם שהרי כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכמו שבארנו בבתרא פרק ספינה אלא אף בשאין יכול לקרות עליהם ואע"פ שכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו כמו שביארנו שם אין אומרים בזו כן ומעתה הפריש בכורים קודם לחג ועבר עליהן החג קודם שהביאן הרי זה מביא, אע"פ שאינו יכול לקרות שהרי נאמר ושמחת בכל הטוב אין קריאה אלא בשעת שמחה והוא המביא מעצרת עד חג ואין אומרים שירקבו אחר שאינו יכול לקרות אלא מביא ואינו קורא וכן יש הרבה צדדין שהוא מביא ואינו קורא כמו שיתבאר במקומו למדת שהבכורים אין הכהנים מותרין בהם כלל עד שיונחו ומשהונחו מותרין ואין קריאה מעכבת בין בראויים לקרות בין בשאין ראויין לקרות:
הבכורים טעונין תנופה שנא' ולקח הכהן הטנא מידך וכיצד הוא עושה כשמגיע לעזרה נכנס וקורא הגדתי היום עד ארמי אובד אבי והסל על כתפו ואחר כך מוריד הסל וכהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף לפני ה' במזרח שכל הטעון תנופה תנופתו במזרח וכשהוא מניף מוליך ומביא מעלה ומוריד וקורא מארמי עד סוף הפרשה ומניחן בצד המזבח בקרן דרומית מערבית ומשתחוה ויוצא, וגדולי המחברים כתבו שהבעלים אוחזין בשפתו וכהן מניח ידו תחתיו ומניף:
השלמים טעונין תנופה וכיצד הוא עושה אחר ששחט וזרק את הדם והפשיט והוציא את האימורין ונתח את הבשר נוטל חזה ושוק בימין ונותן האמורין עם החזה והשוק על ידי הבעלים ומניח כהן ידו תחת ידי הבעלים ומניף על הדרך שביארנו ואם הם שלמי תודה מוסיף שם אחד מעשרה מן הלחם וכן אם היה איל נזיר מוסיף שם הלחם והזרוע כמו שביארנו:

דף יט עמוד א[עריכה]

זר שאכל בכורים חייב מיתה בידי שמים שהרי בכלל תרומה הם ודוקא שאכלם מאחר שנכנסו לתוך חומת ירושלים כמו שכתבנו במשנה היו בשעה שאכל מהן מקצתן בחוץ ומקצתן בפנים את שבפנים חייבין עליהם מיתה והרי הם הקדש לכל דבר ואת שבחוץ הרי הם כחולין לכל דבר:
מעשר שני נוהג בין בפני הבית בין שלא בפני הבית ר"ל בזמן הזה אלא שאין יכול להביאו לירושלים בזמן הזה לאכלו שם שנא' מעשר דגנך וכו' ובכורות בקרך מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית כך המעשר ואם כן כיצד הוא עושה פודהו במקומו ואוכלו ואף דמי הפדיון אינו אוכלן בירושלים אלא שורפן ואם רוצה לפדות שוה מנה בפרוטה עושה בזמן הזה אפילו לכתחלה ומאבד את הפרוטה ואפילו היה מפרישו בירושלים אינו אוכלו שם וכן אינו פודהו שם וכל מעשר שני שנכנס לירושלים בזמן הזה מניחין אותו שם עד שירקב וכן אם הוציאו משם ומתוך כך אין מפרישין בזמן הזה מעשר שני בירושלים אלא מוציאין את הפירות בטבלן חוץ לעיר ומפריש ופודה על הדרך שביארנו ודברים אלו אינם אלא בארץ ישראל שאף בפני הבית אין חיוב תרומות ומעשרות מן התורה אלא בארץ ומדברי סופרים בסביבות הארץ כגון בבל ומצרים ועמון ומואב:
אף הבכור נוהג בארץ אף שלא בפני הבית ר"ל בזמן הזה ומהו עושה בו וכבר כתבנו שאינו נאכל אלא בפני הבית מניחו עד שיפול בו מום ויאכלנו:
הבכור נשחט בעזרה וטעון מתן דמים והקטרת אמורין כשאר קדשים קלים ושאר הבשר נאכל לכהן:
הבכורים אין נוהגין מן התורה אלא בארץ ומדברי סופרים אף בסוריא וארצות סיחון ועוג אבל לא בשאר הסביבות ואין נוהגין אלא בפני הבית אלא לא בזמן הזה כלל ובזמנם מיהא כלם טעונין הבאת מקום מעשר בירושלים ובכור ובכורים בעזרה ולמדת שהבכורים והבכור יש בהם צד מזבח זה למתן דמים וזה להנחה מה שאין כן במעשר שני:
הגר מביא וקורא ויכול הוא לומר אשר נשבע ה' לאבותינו שהרי נאמר לאברהם אב המון גוים נתתיך ר"ל אב לכל הרוצה ליכנס תחת כנפי אמונתו והרי לאברהם היתה השבועה שיהו בניו יורשים את הארץ ומכל מקום יש הרבה שמביאים ואין קוראין כמו שיתבאר במקומו:
קדושה ראשונה של ארץ ישראל אם נתקדשה לעתיד אם לאו נחלקו בה קצת מפרשים וכבר ביארנו במגילה לדעת מקצת גאונים וגדולי המחברים בכללם שירושלים ובית המקדש נתקדשו לעתיד ומתוך כך מקריבין אע"פ שאין בית ואוכלין קדשי קדשים בתחום העזרה אע"פ שאין שם מחיצות וקדשים קלים ומעשר שני בכל העיר אע"פ שאין שם חומה ויראה שדברים אלו בדברים שהופרשו קודם חורבן שהרי בזמן הזה כבר כתבנו שאין מעשר שני נאכל כלל ואע"פ שלדעת זו ביארנו שהשוחט קדשים ומעלה בחוץ בזמן הזה חייב מפני שהוא קרוי ליקרב בפנים שמקריבין אע"פ שאין בית הואיל וקדושה ראשונה נתקדשה אף לעתיד אפשר שלהחמיר שאני או שמא אף זו כשהופרשו קודם חורבן או שנתחייבו קודם חורבן הא מכל מקום כל שנזרק דמו קודם חורבן וחרב הבית ועדיין בשרו קיים אין בשרו נאכל הוקשה בשרו לדמו מה דמו ניתן במזבח אף בשרו טעון מזבח ואינו, והוא שאמרו כאן בבכור שנזרק דמו וכו' ולמדין בשר מדם וחוזר הבשר ומלמד על המעשר אע"פ שאינו צריך מזבח שאינו נאכל ואע"פ שבקדשים דבר הלמד בהיקדש אינו חוזר ומלמד מעשר חול הוא ואף לדעת האומר שהולכין אחר המלמד והרי המלמד קדש אין זה למד מלמד שהדם והבשר אחד הוא ומכל מקום לדעת גדולי המפרשים אף לענין ירושלים ומקדש לא נתקדשה לעתיד ואין מקריבין כלל וכן נראה ברוב סוגיות שבתלמוד כמו שביארנו במציעא פרק זהב ולא נשאלה בכאן אלא שהיה סבור שנתקדשה לעתיד ובבכור שנזרק דמו והיה מקיש מעשר לבכור זה מפני שהוא כמהו שאינו צריך מזבח ומכל מקום לענין פסק לא נתקדשה לעתיד ואין בהם צד הקרבה ואכילה כלל:

דף יט עמוד ב[עריכה]

כבר ביארנו במשנה שהאוכל מעשר שני חוץ לירושלים קודם שנפדה שלוקה שנא' לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ויתבאר במסכת כריתות שאם אכל משלשתן לוקה שלש ואע"פ שזה לאו שבכללות והטעם ממה שכתוב ואכלת לפני ה' אלקיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ונאמר אחר כן לא תוכל לאכול בשעריך וכו' והיה לו לומר לא תאכלם לא חזר ופירטם אלא לחלק לאוין לכל אחד ואחד וכן ביארנו שאינו לוקה בלאו זה מן התורה אלא אחר שנכנס בתוך חומות ירושלים שנא' לפני ה' אלקיך תאכלנו ונאמר לא תוכל לאכול בשעריך כל שאתה קורא בו לפני ה' אלקיך תאכלנו אתה קורא בו לא תוכל לאכול בשעריך וכו' אבל אם אכלו קודם שיכנס לירושלים מכין אותו מכת מרדות ולעולם משנכנס לירושלים אין פודין אותו שנא' כי ירחק ממך בריחוק מקום אתה פודה וכו' ואפילו לא היה בעליו לשם הואיל ומעשר מכל מקום נכנס לשם אבל כל שלא נכנס המעשר לשם אפילו נכנסו הבעלים והניחוהו פסיעה אחת חוץ לחומה או אפילו היה המעשר נאחז ביד הבעלים בקנה הואיל והמעשר בחוץ פודין אותו אפילו היה מקצת המעשר בפנים ומקצתו בחוץ דנין את הלפנים כלפנים ואת שבחוץ כלחוץ:
דברים אלו כלם במעשר שני טהור אבל בטמא פודין אותו אפילו בירושלים ויאכלו דמיו בטהרה כפירות מעשר ואפילו נטמאו הפירות בטבלן מפריש מעשרותן בטומאה ופודה אפילו בירושלים ודבר זה מפני שמעשר שני אינו נאכל בטומאה וכל האוכלו בטומאה לוקה בין שהיה המעשר טהור ובעליו טמאים בין שהיה המעשר טהור ובעליו טהורים:
זה שביארנו שהאוכל מעשר שני בטומאה לוקה פירושו בירושלים ואזהרתו מלא בערתי ממנו בטמא אבל חוץ לירושלים מכין אותו מכת מרדות לבד:
בכור בהמה טהורה שנפל בו מום אע"פ שהבכור בתמותו אינו בר פדיון כמו שיתבאר במקומו כשנעשה בעל מום מיהא יכול למכרו בין חי בין שחוט שנכסי כהן הוא לגמרי ומאכילו בטומאה למי שירצה בין שהבכור טמא והאדם טהור בין שהבכור טהור והאדם טמא ואפילו לגוי הא בכור תם מיהא הואיל ודינו בשחיטה בעזרה ובהקטרת אימורין בשר קדש הוא לגמרי והאוכל ממנו כזית חוץ לירושלים לוקה ואינו נפדה ואינו נמכר ובזמן הזה מוכרו הכהן לכהן אחר או לישראל ומניחו עד שיומם כמו שיתבאר במקומו:
כהן שעלתה בידו תאנה של טבל ואמר תאנה זו תרומה בעוקצה מעשר ראשון לצפונה מעשר שני לדרומה ואכלה בירושלים לוקה אחת והיא משום טבל של תרומת מעשר שלא הופרש הא אם הזכיר תרומת מעשר גם כן וייחד לה מקום אינו לוקה כלל וזר שאכלה לוקה שתים משום תרומה ומשום טבל ואלו בתחלה אכלה אינו לוקה אלא מאותה של טבל ואם אכלה זה בגבולין אחר שהיתה בירושלים ויצאה לוקה אף משום מעשר שני חוץ לירושלים ואפילו לא הוזכר שם בעודו בירושלים עד שיצא משם הואיל והיו הפירות בטבלן בירושלים משנגמרה מלאכתן למעשר הרי הן לענין זה כמו שהורמו והופרשו ונתיחד שם מעשר שני עליה וכשיצא הרי הוא אוכל מעשר שני שנכנס לירושלים חוץ לחומה:
יראה מכאן שהפירות חייבות במעשר דבר תורה וכן כתבוה גדולי המחברים ויש שהכריעו בה לענין פירות של שבעת המינין וכבר כתבנו במסכת ע"ז לדעתו שאין מעשר פירות אלא מדברי סופרים ולדעתנו לא אמרו בכאן לוקה אלא למרדות ומדברי סופרים:
כבר ביארנו במסכת חולין פרק ראשון שכל שמן התורה אין בו ברירה ומאחר שכן כל שיש לו מאה לוג טבולים ואמר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה וכן בכלם אינו כלום כמו שכתבנו שם ומכל מקום בתאנה עוקצה ודרומה וצפונה מקומות מיוחדים הם ואינם כיין שהכל מעורב ואתה צריך לבא עליו מטעם ברירה אבל אלו מקומות מסוימים הם ואי אתה צריך לבוא בהם מטעם ברירה ואחר שכן אף לדעת האומר שמעשר פירות מן התורה הרי הפרשה זו מועלת:

דף כ עמוד א[עריכה]

פירות שנגמרה מלאכתן למעשר ועברו בירושלים ויצאו אין לאותו מעשר פדייה שכל שנגמרה מלאכתו הרי הוא כמו שהורם והרי הוא מעשר שני שנכנס לירושלים ויצא וצריך שיחזור מעשר שני שלהם ויאכל בירושלים אבל אם לא נגמרה מלאכתן ויצאו יפדו ויאכלו בכל מקום שלא אמרו מחיצות קולטות אלא בשהיו שם משנראו למעשר שהיה שם טבל עליהם שמחיצות לאכול ר"ל שלא לאכול מעשר שני חוץ לחומה מן התורה אבל מחיצות לקלוט ר"ל שלא לפדות אחר שנכנסו לשם אפילו יצאו לחוץ אינו אלא מדברי סופרים ולא אמרוהו אלא בשהיו שם משחל שם טבל עליהן:
כבר ביארנו במשנה שהקורח בראשו על המת לוקה קרח ארבע וחמש קרחות חייב על כל אחת ואחת ולא סוף דבר בזה אחר זה ובהתראה לכל אחת ואחת אלא אפילו קרח בחמש אצבעותיו בחמש מקומות שבראשו או שסך חמש אצבעותיו בצבע הנקרא נש"א שהיא עוקרת את השער והניח חמש אצבעותיו בחמש מקומות שבראשו ועשה חמש קרחות בראשו אע"פ שאין בה אלא התראה אחת חייב על על כל אחת ואחת הואיל והמקומות חלוקים וכלם נעשים בבת אחת הרי ההתראה חלה על כל אחת מהן אבל אם קרח חמש קרחות בזה אחר זה בהתראה אחת אינו חייב אלא אחת:
נאמר בכהנים לא יקרחו קרחה בראשם ונאמר בישראל לא תשימו קרחה בין עיניכם למת ולמדנו בגזרה שוה קרחה קרחה ללמד שאף בישראל חייב על כל הראש כבין העינים וללמד בכהנים שאין בהם חיוב קרחה אלא על המת כישראל אבל אם קרח על ביתו שנפל או על ספינתו שטבעה בים פטור ושיעור קרחה הוא שיראה מראשו פנוי בלא שער כגריס כשיעור האמור בטומאת נגעים וכן כתבנוה בראשון של קדושין:

דף כ עמוד ב[עריכה]

הגוזז בשבת הרי זה אב מלאכה היה גוזז צמר או שער של בהמה שיעורו כדי לטוות חוט שארכו כרחב הסיט כפול כמו שיתבאר במקומו היה גוזז שערו בכלי שיעורו בשתי שערות ואם היה מלקט לבנות מתוך שחורות חייב אף באחת מפני שהיא מלאכה החשובה אצלו ודבר זה אף אם עשאו בחול לוקה משלקט שערה אחת והוא בכלל לא ילבש גבר שמלת אשה וכן הדין במי שצבע שערה אחת לבנה בצבע שחור וגדולי המפרשים כתבו בהגהותיהם שאין לוקה משום עדי אשה באחת שלא אמרו אלא אסור ועוד שאין שם היכר באחת להיות הענין משום קשוט:
שיעור נגע צרעת בין באדם בין בבגדים הוא כגריס הקלקי שהוא מרובע והוא שיעור צמייחת שלשים ושש שערות בשבור שש שערות ארך ושש שערות רחב ושיעור המחיה להיות סימן טומאה הוא שתהא בה כעדשה מרובעת והוא כדי צמיחת ארבע שערות שתים ארך ושתים רחב:
כבר ביארנו במשנה שהמקיף פאת הראש ר"ל שמגלח סוף הראש והוא השואת צדעיו לאחורי אזנו מפדחתו בגלוח שיש בו השחתה והוא גלוח של תער לוקה שנא' לא תקיפו פאת ראשכם והרי הוא חייב על כל פאה ופאה ר"ל על פיאה שמצד זה ועל פיאה שמצד זה ואפילו גלח שתי צדעיו בבת אחת ובהתראה לוקה שתים:
מלקות זו אינה אלא במקיף אבל המוקף פטור ואע"פ ששניהם נכללו בלא תקיפו מכל מקום הרי אין בו מעשה והוא שאמרו דרך תמה מאן דאכיל תמרי בארבלא לוקה כלומר אפילו הביאם המביא בעבירה לוקה האוכל בהעברת המביא ואם עשה מעשה כגון שהקיף את עצמו או שסייע בגלוחו כגון שהיה מזמין לו השערות וכיוצא בזה לוקה:
התבאר במסכת נזיר בפרק שני נזירים בהקפה זו שחיובה בין שגלח את הפאות לבד והניח שער הראש בין שגלח כל הראש כאחד הואיל ומכל מקום גלח הפאות עם שאר השערות והוא שאמרו שם הקפת כל הראש שמה הקפה:
התבאר שם גם כן שהמקיף את הקטן לוקה הואיל ומכל מקום ישנו בהקפת עצמו לוקה אף בהקפת הקטן אבל האשה הואיל ואינה באיסור הקפת עצמה שהרי הוקשו ראש וזקן ואשה הואיל ואינה בדין פאת זקן אינה בדין פאת הראש אינה חייבת בהקפת האיש ומכל מקום לכתחלה אסור לה להקיף את הגדול אבל הקטן יראה לי שרשאה היא להקיפו ממה שאמרו שם שאשתו של רב הונא היתה מקפת לבניה הקטנים והרי פסקנו כרב הונא אלא שגדולי המחברים כתבו שאף הקטן אסור לה להקיפו לכתחילה ואף גדולי המגיהים מודים להם בה וראייתם ממה שהיה רב אדא בר אהבה מקללה על כך כמו שנזכר שם וכן אסור לישראל להניח לגוי להקיף פאותיו הן של ראש הן של זקן אלא שאין לוקה עליו אחר שאינו מסייע כמו שביארנו ודין הגוי בזה כדין אשה הא ישראל מקיף לאשה וכן מקיף ומשחית אלא שאם היה מעובדי האלילים ומגדל בלורית לשם עבודה זרה כיון שהגיע לבלוריתו שומט את ידו כמו שביארנו במסכת ע"ז:
פאה זו לא נתנו חכמים בה שיעור ר"ל כמה הוא צריך להניח וגדולי המחברים כתבו במנהג זקנים שלא היו מניחין פחות מארבעים שערות שלא היו מגלחין אותם בתער אלא במספרים:
עבדים כנעניים הואיל ויש להם זקן הרי הם בדין פאה אף בפאת הראש שלא נסתלקו הנשים מדינה אלא מפני שאין להן זקן ומכל מקום נשים שהעלו זקן דרך זרות אע"פ שלענין נתקים נדון בזקן כמו שיתבאר במקומו לענין פאה אינו כלום:
העברת השער משאר מקומות שבגוף התבאר במסכת נזיר שבית השחי ובית הערוה אינו אסור מן התורה אף בתער ומדברי סופרים אסור אף במספרים ואם מפני צער גדולן הרי אמרו שם גבול יש לו כל זמן שגדל משם ואילך נושר ואפילו לחוך בידו כדי להשירן אסור ומכל מקום לחוך בהם באמצעות בגד מבגדיו מותר ואם נשרו נשרו ואם עבר והעבירו אם בתער מכין אותו מכת מרדות אבל במספרים אין כאן מרדות אלא שהוא אסור וכן בחכוך ודברים אלו כלן משום עדי אשה הן ולא מסרך הקפה ואף בתער כתבו גדולי המחברים שאין בה מרדות אלא במקום שאין מעבירין אותו אלא נשים אבל במקום שאף האנשים נוהגין כן אין כאן מרדות ושאר אברים אסור להעביר שער שבהן בתער אלא שאין בהם מרדות ובמספרים מותר לכתחלה ודבר זה הוא לפי דעתנו שאנו גורסין שם אמר רב מיקל אדם כל גופו בתער ומשמע אף בית השחי ובית הערוה והקשה לו ממה שאמרו המעביר בית השחי ובית הערוה לוקה ופי' לוקה משום מדברי סופרים כמו שהתבאר שם ותירץ כי קאמר רב בשאר איברים והקשה ושאר איברים מי שרי והתניא העברת שער מדברי סופרים כלומר אלא שאין בה מרדות כי קאמר רב במספרים ותער שהוזכר בלשונו פירושו כעין תער אלמא בית השחי ובית הערוה יש בה מלקות מדברי סופרים בתער ובמספרים ומכל מקום יש גורסים שם אלא כי קאמר רב במספרים שמשמע שרב מתיר בית השחי ובית הערוה במספרים ולא יראה כן וכן יש גורסין בקושיא ראשונה הא בתער הא במספרים ולשני שטות אחרונות במספרים מותר אף בבית השחי ובית הערוה ומה ששאל רב לר' חייא מהו לגלח פירושו בתער ואע"פ ששאל מהו לחוך ענינו מפני שהחכוך משירו מעקרו בתער וצורך גלוח אין כאן שאין סרך הענין אלא משום עדי אשה ולשיטות אלו יתבאר יפה מה שאמרו בענין מפיבשת ולא עשה את רגליו שפרשוהו בהעברת שער הערוה בפרק החולץ שמאחר משבחו על כך משמע שמותר היה מיהא במספרים ומכל מקום עיקר הדברים כשיטה ראשונה וענין מפיבשת אפשר שבאותו זמן לא נגזרה עדין גזרה זו:
מצורע ונזיר נתחייבו בגלוח כל הראש בתער שאין גלוח אלא בתער שכל שאתה מוצא עשה ולא תעשה ואי אתה יכול לקיים את שתיהם יבא עשה וידחה לא תעשה:
חכמי הדורות שלפנינו כתבו שאף הקפת כל הראש במספרים אסורה מדברי וראיה להם במסכת נזיר פרק שלשה מינין בשמועה האמורה שם תניא לא תקיפו וכו' יכול אף מצורע כן וכו' וכשתעיין בה יפה אין הכרח ובתוספת מכות אמרו בפירוש אינו חייב עד שיקפינו בתער ומה שאמרו בתורת כהנים בפרשת זאת תהיה הראש אסור במספרים כבתער מה שאין כן בזקן לא נאמרה אלא בנזיר כמו שיתבאר לך ממנה לכשתעיין בה כראוי:
כבר ביארנו במשנה שהמשחית את הזקן לוקה וכן ביארנו שחמשה פאות הן ושלוקה על חמשתן אף בהתראה אחת ונטילתן כאחד וכן ביארנו שאין אסורן אלא בתער אבל במספרים ומלקט ורהיטני מותר וביארנו למעלה שהאשה שהעלתה זקן דרך זרות מותרת להשחיתו ואם השחיתה של איש פטורה אלא שאסור לה:
יש מחמירין שלא להעביר תער בזקנם כלל ממה שאמר רב במסכת נזיר מיקל אדם כל גופו בתער ופרשוה שם במספרים כעין תער ואף בשאר אברים והרי הזקן אצלם כשאר אברים ולדעתנו לא נאמר בשאר אברים אלא מסרך עדי אשה ואין ראש וזקן בכלל זה ואין לנו לדחות סוגיא שבכאן שנתבארו בה בהדיא חמש פאות שתים מכאן ושתים מכאן ואחת מלמטה כמו שביארנו במשנה אלא שיש באין באיסור זה מצד ספק שנולד להם במקומות אלו ומצד מה שאמרו בנגעים פרק עשירי לענין נתקים אי זהו זקן מן הפרק של לחי עד פיקה של גרגרת שמשמע שסוף הזקן עד פיקה של גרגרת והוא מקום שפוי כובע למטה מסנטירו ואין זה כלום ובתוספתא התבאר בהדיא שלא נאמר תחום זה אלא לנגעים וכן מעשים בכל יום שאף אותם שנהגו שלא לספר בתער כלל מספרים הם הם השפם ותחתית הזקן המתחבר לצואר בלא שום פקפוק אלא שגדולי המחברים כתבו אף בשפם אע"פ שהוא מותר לא נהגו להשחיתו אלא לגלח קצתו עד שלא יעכב אכילה ושתיה:
ספק זה שנולד לקצת מפרשים בענין הפיאות הוא שיש מפרשים כשיטתנו שכתבנו במשנה שהשתים העליונות הם בבליטה היוצאת סמוך לנקב האזן מצד הפנים וכנגד נקב האזן מצדו ותחת העינים והוא בלחי העליון והשתים התחתונות הן חדוד הלחי הנמצא תחת האזן ונוטה לו לצד אחורי האזן והוא הלחי התחתון והחמשית הוא הסנטר והוא שבולת הזקן ויש מפרשים שתים העליונות שתי אלו שהנחנו בתחתונות והתחתונות שני חדודין הסמוכין לסנטר והסנטר הוא הנמיכות שבינהם ויש מפרשים שתים התחתונות בשני צדדי הפה במקום שלפנים מהם קצות השנים ואנו מפרשים כדעת ראשון כמו שכתבנו במשנה והכרעת פי' זה נראה לי מלשון מה שאמרו פאת זקן סוף זקן וכן אמרו פרקי דיקנא ואלו שהזכרנו תחלה הראשונות פרקים והתחתונות כעין פרקים וכל אחד מהם סוף וקצה אם של לחי עליון ואם של תחתון:
כשם שביארנו בקורח קרחה שאינו חייב אלא על המת הא אם קרח מרוב צערו על איזו פסידא אינו לוקה כך הדין בשריטה שביארנו במשנה שלוקה עליה דוקא על המת אבל אם שרט על ביתו שנפל או על ספינתו שטבעה בים פטור וכבר ביארנו שאם שרט שריטה אחת על חמשה מתים אף בהתראה אחת או חמש שריטות על מת אחד והתרו בו בכלן שהוא חייב על כל אחת ואחת ומכל מקום בשריטה אם שרט לשם ע"ז לוקה שנא' וגדידה ושריטה אחת היא אלא שעל המת לוקה בין ביד בין בכלי ובע"ז בכלי חייב כמו שנא' ויתגודדו כמשפטם בחרבות וברמחים ובידו פטור וגדולי המחברים לא מנו גדידה ושריטה אלא בלאו אחד בין על המת בין לע"ז:

דף כא עמוד א[עריכה]

כבר ביארנו במשנה על הכותב כתובת קעקע שהוא לוקה וכן ביארנו ענין כתובת קעקע ובמה הוא חייב וכל אלו ר"ל קורח ושורט וכותב כתובת קעקע הרי הן כמקיף שאם עשה אחד בבשר חברו העושה חייב ואת שנעשה בו פטור אלא אם כן סייע שנמצא שאף הוא עשה מעשה ולוקין שניהם אם היו שניהם מזידין ואם היה אחד מהן שוגג ואחד מזיד לעולם המזיד חייב והשוגג פטור:
מי שיש לו מכה בבשרו מותר לו ליתן אפר מקלה על מכתו ואע"פ שיש כאן חשש מראית העין מפני שהוא דומה מעט לכתובת קעקע הואיל ויש שם מכה מכתו מוכחת עליו שהרי הכל רואין שמכה בדופן ושאר השמועות שבאו בכאן על ידי גלגול והם שפוד שפחות וגומות ובלורית וגבינת הגוים יתבאר ענין כל אחד מהן במקומו הראוי לו וכבר ביארנו את כלם בחבור זה במסכת ע"ז פרק שני:
כבר ביארנו במשנה בנזיר שהיה מיטמא כל כל היום שאינו חייב אלא אחת ואם התרו בו על כל אחת ואחת שחייב על כלם למדת לפי דרכך שאע"פ שהוא טמא אינו רשאי ליטמא וכן הדין בכהן והוא שאמרו בתורת כהנים לה יטמא ולא לאחרים עמה שלא יאמר הואיל ונטמאתי לאבא אלך ואלקט עצמות פלוני וכו' ויש מפקפקים בזו ממה שאמרו במסכת נדה פרק דם הנדה נאמנים כותיים לומר שם קברנו את הנפלים ונשאו ונתנו שם בנסח זה והא לית להו משום לפני עור וכו' בכהן עומד שם ודילמא כהן טמא הוא דנקיט תרומה בידיה ודלמא תרומה טמאה היא דקא אכיל מינה ומשמע שכהן טמא מותר לעמוד בבית הקברות ואין זה כלום שלא נאמרה אלא בכהן הנוטה לדעת הכותיים שאין הטמא מוזהר מליטמא:
כבר ביארנו במשנה שלא נאמר דבר זה אלא בשפרש מן הטומאה וחזר ונטמא אבל בעוד שהמת בידו אם נגע במת אחר פטור אפילו התרו בו שהרי חלולו בידו דבר זה כך הוא מפורש במסכת נזיר פרק שלשה מינין ומכל מקום דוקא בחבורו למת אבל לחבורו לכלים המיטמאים למת לא, והוא שאמרו לא יבא ולא יחלל מי שאינו מחלל וכו' וגמר נזיר מכהן גדול הילכך כל שנטמא כהן גדול בשני מתים כאחד אינו לוקה אלא אחת אף בהתראה על שניהם אבל על ביאה וטומאה בבת אחת והתרו בו על שניהם לוקה על שניהם ואף בחבורין שפטרנו מטומאה השניה דוקא לענין מלקות אבל איסור מיהא לא נפקע בכהן גדול, אבל כהן הדיוט כל שהוא מתעסק במתו מותר להתעסק במת אחר ואם פרש הרי זה בלא יטמא:

דף כא עמוד ב[עריכה]

לבישת הכלאים כל שאדם מתרה בו לפשוט והוא שוהא בכדי לפשוט וללבוש חייב על כל אחת ואחת וכבר ביארנוה במשנה:
כבר ביארנו במשנה שהמחפה בכלאים לוקה כזורע עצמו וכן הדין במנכש שהנכוש אף הוא מגדל ומצמיח אבל הרואה כלאים בשדהו ומקיימן ר"ל שאינו עוקרן או שבונה גדר להוסיף בשמירתן אינו לוקה אלא שמכל מקום יש בדבר איסור:
העושה אבות מלאכות הרבה בשבת בהעלמה אחת חייב חטאת על כל אחת ואחת ואם עשאן במזיד בהתראה אחת לוקה על כל אחת ואחת אבל יום טוב שאין חטאת בשגגתו אם עשה אבות מלאכות הרבה במזיד בהתראה אחת כגון שזרע וחרש וארג ובנה בהתראת אסור מלאכה אינו חייב אלא אחת, וזהו שאמרו חלוק מלאכות לשבת ואין חלוק מלאכות ליום טוב מעתה החורש בכלאים שנמצא מחפה שדינו כזורע והוא יום טוב שנמצא חורש ביום טוב ולוקה משום חרישת יום טוב כמו שביארנו במשנה אין אומרים לחייבו משום זורע שאלו אמרת כן נמצאת מחייב בחלוק מלאכות:
המבשל גיד הנשה בחלב ביום טוב ואכלו יש בזה חמשה אסורין והם אכילת גיד הנשה ואכילת בשר בחלב ובשול בשר בחלב ובשול שלא לצורך ביום טוב והבערה שלא לצורך ביום טוב ומכל מקום אין כאן אלא מלקות אחת והוא אכילת גיד הנשה שעל בישול והבערה שלא לצורך אינו לוקה הואיל ויש בהן סרך אוכל נפש אע"פ שהאוכל אסור לו כמו שביארנו במקומו בראשון של יום טוב וכן על אכילתו ובישולו בחלב אינו לוקה שאין בגידין בנותן טעם כמו שהתבאר במקומו:

דף כב עמוד א[עריכה]

המבשל בעצי אשרה וכן הנהנה בע"ז ומשמשיה ובתקרובת שלה לוקה שתים אחת משום לא ידבק בידך מאומה ואחת משום לא תביא תועבה אל ביתך:
האוכל גיד הנשה של בהמה טמאה אינו לוקה משום טמאה שמאחר שאין בגידין בנותן טעם אינן מכלל הבשר אבל אם אכל גיד הנשה של נבלה או של טרפה או של עולה מתוך שנכלל שאר גופה באיסור זה חל אותו איסור אף על הגיד ולוקה שתים:
המכלה ממון הקדש במזיד שלא בדרך הנאה יראה מכאן שהוא לוקה אע"פ שמשלם את הקרן ואזהרתו מואשריהם תשרפון באש לא תעשון כן לה' אלקיכם ולא ראיתי לאחד מן המחברים שיזכירה במנינו ושמא מפני שלאו זה נתיחד לאזהרת מוחק את השם ולגדולי המחברים ראיתי שהנהנה מן ההקדש במזיד לוקה ומשלם את הקרן ואזהרתו מלא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וכו' מפי השמועה למדו שהיא אזהרה לאוכל עולה והוא הדין לשאר קדשים בין קדשי מזבח בין קדשי בדק הבית שלוקה אע"פ שמשלם ואיני יודע למה לא מנאוה במצות לא תעשה ר"ל שלא ליהנות בקדשים ולא מנו בהם אלא גזה ועבודה ומצות עשה של תשלומין ושמא נכללת היא בלאו שלא יאכל זר בקדשים או באזהרת בשר עולה לכל אחד שהיא נכללת באזהרת לא תוכל לאכול בשעריך:
הזורע בנחל שנערפה בו עגלה והמוחק את השם מן השמות שאין נמחקין והחותך סימני צרעת קודם שיתרפא או שיוחלט והמזיח את החושן מעל האפוד והמסיר את הבדים מן הארון והקוצץ אילני מאכל דרך השחתה כל אלו לאוין מיוחדים הם להיות העובר לוקה עליהם כמו שביארנו במשנה:
השבועה אינה חלה על דבר מצוה כמו שיתבאר במקומו מעתה האומר שבועה שלא אחרוש ביום טוב וחרש, אינו לוקה משום שבועת בטוי שלא חלה שבועה זו עליו ומכל מקום חלה היא בכולל ר"ל שאם נשבע שלא יחרוש כלל וחרש ביום טוב לוקה אף על בטול השבועה, גדולי הדורות למדים מסוגיא זו שאע"פ שהנדרים חלים על המצוה כמו שיתבאר במקומו לא נאמר כן אלא בבטול מצוה כגון שאמר ישיבת סוכה עלי וכו' אבל למניעת עבירה כגון אם אמר הרי עלי שלא לחרוש ביום טוב וחרש שנחייבהו משום בטול נדר לא, שאלו כן כשהקשה וליחשוב נמי כגון דאמר שבועה שלא אחרוש ביום טוב והוא משיבו שאין שבועה חלה עליו וחזר והקשה דליחשבה בדקא משתבע ביום טוב ובחול בו השבועה חלה אף על היום טוב בכולל עד שהוצרך לדחוק האי תנא כולל לית ליה, היה לו להקשות ליחשב נמי כגון שאסרה עליו בנדר שהוא חל על דבר מצווה וכן בשמועת גיד הנשה האמורה למעלה היה לו להוסיף ולמנות שאסרו עליו בנדר אלא שאין אומרים כן בקיום מצוה ר"ל למניעת עברה אלא בבטול מצוה ובמסכת שבועות יתרחבו בה הדברים בע"ה:
השבועות והנדרים יכול אדם לישאל עליהם על ידי חכם או שלשה הדיוטות ומתירין לו ואף הנזירות בכלל זה וכן ההקדשות יש להן שאלה כל שלא הגיעו לידי גזבר וכן תרומות ומעשרות וחלות ודומיהן כל שלא הגיעו ליד כהן כמו שיתבאר במקומו ומכל מקום מה שהוא קדוש מאליו כגון בכור אין בו שאלה לעולם וכן מי שאמר הריני נזיר כשמשון אין לו שאלה ששמשון לא היה נזיר מתורת נדר עצמו אלא ממה שהמלאך הפרישו מן הטומאה וכל שכיוצא בזה אין לו שאלה וכן כל שהוא בנזירות שמשון מותר ליטמא למתים ואסור ביין ובתגלחת לעולם כמו שיתבאר במקומו:
יש מפרשים בנזירות שמשון כל שהוא נזיר מבטן על ידי אביו וכמו שאמרו האיש מדיר את בנו עד שיגדל בנזיר, ר"ל שאם אמר פלוני בני נזיר ונדר וקיים והאב נוהג בו כל דקדוקי נזירות ואין זה כלום שמכל מקום אף האב בדין שאלה:
כל קדשי מזבח בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אסורים בגזה ועבודה שנא' לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך והוא הדין לשאר קדשים ואפילו הוממו ונפדו הרי הן באיסור גזה ועבודה וזהו הנקרא שור פסולי המוקדשין, ומעתה בהמה זו אע"פ שהיא גוף אחד הואיל וקדש וחולין מעורבין בה הרי היא כשני גופין והרי הן לענין חרישה כטמאה עם טהורה שהרי הכתוב קראה טמאה וכמו שאמרו ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' אין הכתוב מדבר אלא בפסולי המוקדשין והחורש או המנהיג בה לבדה כחורש ומנהיג בכלאים ולוקה וכן המרביע עליו אפילו מינה לוקה אף משום הרבעה:
גיזה זו שאסרנו בפסולי המוקדשין פירושה מחיים אבל לאחר מיתה גזתה מותרת ובקדשי בדק הבית אין בהן איסור גיזה ועבודה אלא מדברי סופרים וכשם שקדשי מזבח אסורין בגיזה כך אסורין בהוצאת חלבן ואין צריך לומר שאסור ליתן בשרן לכלבים כמו שיתבאר במקומו:

המשנה השניה והכונה בה לבאר ענין החלק השני והוא שאמר כמה מלקין אותו ארבעים חסר אחת שנא' במספר ארבעים מנין שהוא סוכם את הארבעים ר"ל שמשלים את הארבעים והוא שגורם להיות נאמר אחריו ארבעים וזהו ל"ט שהם מכות הראויות להתשלש י"ג בכל שליש ר' יהודה אומר ארבעים שלמות כפשוטו של מקרא ואותה היתרה על המכות הראויות להשתלש הוא לוקה בין שתי כתפיו ששאר המכות הנתנות מאחריו הם נתנות על הכתפים עצמן כמו שיתבאר ואין הלכה כר' יהודה אלא כתנא קמא:
אין אומדין אותו אלא מכות הראויות להשתלש פי' שאע"פ שבמצות התורה בארבעים אין סוף הענין אלא שאין מוסיפין עליהן אפילו היה זה חזק לסבול כמה וכמה אבל מכל מקום אם היה חולני או חלוש הטבע שאין כחו לסבול סכום הכתוב בתורה פותחין לו כפי אומד הבית דין, שהיא יכול לסבלן שלא ימות בהן וכשאומדין אותו כמה יכול לסבול אין אומדין אלא למכות הראויות להשתלש ר"ל שאם אמדוהו לסבול עשרים אין מלקין אותו עשרים שאין עשרים ראויות להשתלש ואין אומרים שילקה עשרים ואחת שאין מוסיפין על האומד אלא ילקה בשמונה עשר וכן כל כיוצא בזה בכל האומדות:
אמדוהו לקבל ארבעים וכיון שלקה מקצת הכירו שאינו יכול לקבל ארבעים הואיל והושלם ענינו במכות הראויות להשתלש כגון שלשה או ששה או תשעה פטור וכיוצא באלו פטור:

דף כב עמוד ב[עריכה]

אמדוהו שלא לקבל אלא שמונה עשר או שנים עשר או איזה סכום הראוי להשתלש ואחר שלקה אותו אומד אמדוהו בחזק וראוי לקבל יותר או לקבל את כל הארבעים פטור ואינו לוקה יתר על האומד:
עבר עבירה שיש בה שני לאוין כגון שחרש בשור וחמור וחפה בחרישתו כלאים בכרם וכן כל שנתחייב שני מלקיות אם למעשה אחד אם לשתי עברות מיוחדות ואמדוהו אומד אחד לשתי המלקיות והוא שאמדוהו לסבול יותר על מלקות ראשונה כגון שאמדוהו לארבעים ושתים או לארבעים וחמש וכיוצא בזה לוקה ופטור על שניהם שכל שאפשר לו לסבול מכות הראויות להשתלש יתר על מלקות אחת אומדין לו שתי מלקיות כאחת ואפילו בשליש המועט שבכלם והוא חשבון שלשה כגון שאמדוהו לארבעים ושתים ואם לאו אלא שאמדוהו מראשונה לבד לוקה כפי מה שאמדו לו עד תשלומו והוא ל"ט ומתרפא וחוזר ולוקה על השניה וכן אתה דן בו אם נתחייב כמה מלקיות:
זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה פסוקה היא, ומה שנכנס תחתיה בגמ' כך הוא כשם שאדם חייב לעמוד מפני ספר תורה כך אדם חייב לעמוד מפני לומדיה כל שהוא בקרוב ארבע אמות סמוך להם וכבר התבארו שרשי ענינים אלו במסכת קדושין:
מי שאמדוהו במלקות שלו וקודם שהתחיל ללקות כלל הם חוזרים ואומדים שטעו באומד ראשון הן חסר הן יתר יש צדדים שהולכים אחר אומד ראשון ויש צדדין שחוזרין בהם, כיצד, אמדוהו שיכול ללקות ביומו ארבעים וחזרו ואמדו שאינו יכול לסבול אלא שמונה עשר או שאמדוהו תחלה שלא יוכל לסבול אלא שמונה עשר וחזרו ואמדוהו לארבעים אין האומד הראשון כלום שנתבררה טעותם והולכין אחר האומד השני, אבל אם לא אמדוהו תחלה ליומו אלא למחרתו או ליום שלישי הולכין להקל והוא שאם אמדוהו לסבול למחרתו או לשלישי שמנה עשרה ובשעת המלקות נכר שיכול לסבול את הארבעים אין מלקין אותו אלא שמנה עשרה ואם אמדוהו לעשרים ובשעת המלקות למחרתו או ליום שלישי נכר שאינו יכול לסבול אלא שמנה עשרה אין מלקין אותו אלא שמנה עשרה שכל שלא נתברר טעותם ביומו אומד גמור היה אלא שלפעמים טבע מתחזק או מקבל חולשה בזמן ארוך יותר על מה שאין יד האומד שולטת ויש פוסקין דבר זה בדרך אחרת מצד פי' אחר שיש להם במה שאמרו בסוגיא זו הא דאמדוה ליומיה הא דאמדוה למחר וליומא אחרינא ואף גדולי המחברים כתבוה בדרך אחרת ומה שכתבנו היא השטה המיושרת:

המשנה השלישית והכונה בה לבאר ענין החלק השלישי והוא שאמר כיצד מלקין אותו כופת שתי ידיו על העמוד ר"ל עמוד שהיה נעוץ בקרקע וגבוה מן הקרקע כשיעור אמה וחצי או שתי אמות והלוקה עומד כפוף ומוטה על אותו עמוד כאדם הנסמך על הדף ותולה ידיו למטה וכופתין אותן בצדי העמוד וחזן הכנסת ר"ל השמש אוחז בבגדיו אם נקרעו נקרעו ואם נפרמו נפרמו ר"ל שאין לו לדקדק בכך והקריעה והפרימה שניהם ענין אחד הן, וחכמי הצרפתים מפרשים שהקריעה במקום תפירה והפרימה במקום חתיכת הבגד עצמה, ואחיזת בגדיו הוא שמתחיל להפשיטו עד כמה שיגביה בגדיו כלפי ראשו ככל מה שיוכל ולפחות עד שיגלה את לבו שאין ההכאה על הבגד שנא' והכהו הוא ולא כסותו והאבן נתונה מאחריו של לוקה שהחזן עומד עליה ומשלחף עצמו משם לצד רוחב הלוקה ומכה דרך רוחב גבו של לוקה ורצועה של עור עגל בידו כפולה אחת לשתים ושתים לארבע ר"ל שני כפלים שהם רצועה אחת המתפרנסת לארבעה רצועות ושתי רצועות פשוטות שלא שום כפל עולות ויורדות ברצועה זו הכפולה אחת בכל כפל וכפל ורצועות אחרונות יתבאר בגמ' שהיו של חמור כלומר יבא מי שמכיר אבוס בעליו ויפרע ממי שאינו מכיר ובהם היה מכר והראשונות של עגל ולא לסבה זו אע"פ שכתוב בו גם כן ידע שור קונהו וכו' שהרי לא היה מכה בהן אלא לדרשת סמוכין דרך רמז שנא' ארבעים יכנו וסמיך ליה לא תחסום שור בדישו כך התבאר בגמ' וזה שנא' עולות ויורדות בה הוא שהיה בחבורן עם שאר הרצועות עניבות שלפעמים היה מתירן עד שהיו ארוכות ולפעמים קולטן עד שהיו קצרות לפי רחב גבו של לוקה:
ויש חולקין בזה לענין פירוש שהרי בגמ' נתחדש לנו כן במה שאמרו אבקאתא אית לה כי בעי מקלט כי בעי מרפה ופרשו בעולות ויורדות לומר שבהן היה מכה וכשמגביה ידיו ומשפילן כדי להכות הן עולות ויורדות עם ההכאה ויש מפרשים עולות ויורדות על התפירה שכשתופרן ומחברן עם שאר הרצועות תוחב ראש הרצועות דרך מטה וחוזר ותוחבה בנקב אחר למעלה הימנה וכן תמיד ונראה כמעלה ומוריד:
ידה טפח ר"ל בית יד שלה הנאחז ביד המלקה ורוחב הרצועה טפח ומגעת לפי כריסו כלומר שלא נתן שיעור לאורך הרצועות אלא לפי הגעתן לכריסו והוא שאמרו עליה בגמ' כל חד וחד לפום גביה משערינן ליה על הדרך שביארנו תחלה בעולות ויורדות וזה הוא שהמכה היה מכה מצד רוחב גבו של לוקה כמו שביארנו ומשער הכאותיו שליש מלפניו על הבטן ושתי ידות מאחריו על כתפיו שליש בכתף זה ושליש בכתף זה והיו בגדיו מוגבהים כל כך עד שהיו קצות כתפיו שכנגד הלב מגולות ואין מלקין אותו לא עומד ולוא יושב אלא מוטה שנא' והפילו השופט והכהו לפניו שיהו עיניו של שופט בו תמיד והמכה מכה בידו אחת ובכל כחו:
והקורא קורא וכו'. ופירוש בגמ' שעל גדול שבדיינין הוא אומר ר"ל שגדול שבדיינין קורא כל זמן שהוא לוקה אם לא תשמור לעשות וכו' והפלה ה' את מכותך וכו' והשיב בך כל מדוי מצרים וחוזר לתחלת המקרא וכו' פרשו בגמ' שמצוה לצמצם שישלמו הפסוקים עם ההכאה ואם גמר הפסוקים ולא נשלמה ההכאה חוזר לתחלת המקרא עד שישלמו ההכאות, ואם אמדוהו למכה מועטת מקצר המקראות וכן פרשו בגמ' שהשני לדיינין מונה והשלישי אומר לחזן הכה וכל שהוא מכה על פיו הוא מכה ואם מת זה הלוקה תחת ידו של המכה הרי זה פטור מן הגלות הואיל וברשות הוא מכה אבל אם הוסיף רצועה אחת על האומד ומת בה הרי הוא גולה על ידו ואם לא מת מכל מקום עבר המכה על לא תעשה שהרי נאמר לא יוסיף:
נתקלקל וכו'. כלומר שאמדוהו לפי ראות עיניהם וכשהתחיל ללקות נתקלקל מכח ההכאה בין ברעי בין במים ר"ל במי רגלים פטור ואין מכין אותו עוד שהרי כתוב ונקלה אחיך וכו' וכבר נקלה ר' יהודה אומר שאין פוטרין את האיש אלא ברעי אבל האשה פטורה אף במים ומכל מקום אין הלכה כדבריו אלא כתנא קמא ואף האיש פטור במים לבד:

דף כג עמוד א[עריכה]

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שבארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן יבמה שלא רצתה להתיבם אין כופין אותה ומכל מקום דנין אותה כמורדת ותצא בלא כתובה ויש בדבר זה דינים חלוקין במקום שיש שם אחים הרבה כמו שיתבאר במקומו ומכל מקום אם נפלה לפני מוכה שחין או בעל שאר מומין הנזכרים במסכת כתובות כופין אותו לחלוץ וליתן כתובה ודברים אלו יתבארו במקומן בארוכה בע"ה:
כל המבזה את המועדות הרי הוא כעובד ע"ז מפני שיש בזלזולן צד כפירה באמונת גמול וענוש ושנוי הטבעים וימשך מזה צד כפירה בחדוש העולם כמו שנודע למבינים:
כל המספר לשון הרע והמקבלו וכל המעיד עדות שקר ראוי להשליכו אחר מיתתו לכלבים שכל כיוצא בזה אינו בצורת האדם העצמית ואינו ראוי להקרא אדם אחר המות נמשל כבהמות נדמה:
חזן הממונה להלקות אין מעמידין אותו אלא יתר בישוב הדעת וחסר בכח מפני שהמלקה צריך להכות בכל כחו ואם אתה מעמיד חסר דעת ויתר בכח שמא יביאהו לסכנה וכשהוא מכה מגביה את הרצועה בשתי ידיו ומכה בידו אחת בכל כחו כדי שתבא ההכאה בכח גדול שההכאה כמו שביארנו צריכה לבוא בכל כחו:
נאמר בתורה פן יוסיף להכותו מכה רבה אין לי אלא שאסור להוסיף אלא מכה רבה מנין שאסור לו להוסיף אף מכה מועטת תלמוד לומר לא יוסיף אם כן מה תלמוד לומר מכה רבה לימד על הראשונה ר"ל אותן שהלקה באומד הבית דין שהן ראויות להיותן מכה רבה:
מי שכפתוהו על העמוד ואחר שכפתוהו נתק את המיתרים בכח וברח פטור ואין מחזירין אותו כבר ביארנו שכל שהתחילו להלקותו ונתקלקל בין ברעי בין במים פוטרין אותו מכל מקום אם לא התחילו להלקותו ונתקלקל מחמת הפחד אין פוטרין אותו אלא לוקה כפי האומד בין שנקלה בשעה הסמוכה להכאתו בין שנקלה משיצא מבית דין ללקות בין שנקלה מתחלה ר"ל מתחלת היום רחוק משעת המלקות אבל אם נקלה משהגביה את ידו להכותו אע"פ שלא הכה עדין והיא הנקראת ראשונה בסוגיא זו פטור ואין צריך לומר משהתחיל להכות והיא הנקראת שניה בסוגיא זו:
ויש מפרשים ראשונה ושניה, אם אמדוהו לשתי מלקיות ונתקלקל בין בראשונה בין בשניה פטור ואף אם נתקלקל בראשונה פטור אף על השניה וגדולי המחברים כתבוה בשטה זו אבל כל שלא התחילו להלקותו אין קלקולו פוטרו בשום פנים:
כפתוהו ומשהגביה את ידו להכותו ולא הכה עדיין נפסקה הרצועה והיא הנקראת ראשונה בסוגיא זו אין פוטרין אותו אבל אם התחילו להכות והיא הנקראת שניה נפסקה הרצועה פוטרין אותו ויש מפרשים ראשונה ושניה בזו גם כן שאמדוהו לשתי מלקיות והתחיל ללקות וכל שנפסקה בראשונה אין פוטרין אותו על השניה אלא מתקנין אותן ולוקה האומד השני וגדולי המחברים כתבוה בשטה זו:
כבר ביארנו בסנהדרין שהמלקות בשלשה מומחין ועכשיו שאין סמיכה אין מלקות וכל שמלקין דייני חוצה לארץ מתורת מרדות היא וכן ביארנוה בעקר מלקות שאינו אלא בעדים והתראה ושעדותו בדרישה וחקירה כדיני נפשות ומכל מקום התבאר במקום אחר שאין צורך לשני עדים אלא למעשה אבל באיסור עצמו מוחזק הוא בעד אחד שאם העיד לו עד אחד על פירות אלו שהם של ערלה ולא הכחישו הוא אלא שהאמינו או ששתק ואכלן לוקה הואיל ויש שני עדים על האכילה אע"פ שאין שני עדים על הפירות שהן של איסור ואפילו הוא מכחישו עכשיו הואיל ולא הכחישו בשעת קביעות האיסור:

המשנה הרביעית והכוונה בה לבאר ענין החלק הרביעי והוא שאמר כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתן והוא שכבר ידעת שחייבי מיתות אינן בכלל מלקות ואפילו התרו בו למלקות לבד שהרי לאו שלהן לא ניתן אלא לאזהרת מיתה אלא שאם עבר עבירה שיש בה מלקות ומיתת בית דין כאחת כגון ששחט אותו ואת בנו לע"ז אם התרו בו משום לאו של אותו ואת בנו לבד לוקה הואיל ואין בו דין מיתה מצד לאו זה אבל חייבי כריתות של שהתרו בו למלקות לוקה וכבר ביארנו דבר זה בראשון של מגילה ועל זה הוא אומר שמאחר שלקו נפטרו מידי כריתן שנא' ונקלה אחיך כיון שלקה הרי הוא כאחיך ומכאן אמרו גם כן שמשחטא חוזר לשררתו ואפילו כהן גדול שחטא לוקה בשלשה וחוזר לכהנתו כמו שהתבאר במקומו אבל ראש ישיבה שחטא מלקין אותו ואינו חוזר למשרתו ולא אף להיות כשאר הסנהדרין שמעלין בקודש ולא מורידין כמו שהתבאר:
ואחר כך בא להעיר את האדם להיותו פורש מן העבירות ולהיותו זריז לקיים את המצות ואמר ומה העובר עבירה אחת נפשו ניטלת עליה העושה מצוה אחת על אחת כמה וכמה שתנתן לו נפשו ר' שמעון אומר ממקומו הוא למד שנא' ונכרתו הנפשות העושות ונאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם הא כל היושב ולא עובר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה, ר"ל כשבאה עבירה לידו ופרש הימנה לקיום מצות בוראו ר' שמעון ברבי אומר הרי הוא אומר רק חזק לבלתי אכול הדם ואומר לא תאכלנו למען ייטב לך ולבניך אחריך עד עולם ומה אם הדם שנפשו של אדם חותה הימנו ר"ל שקצה בו הפורש ממנו מקבל שכר גזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן הפורש מהן על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו עד סוף כל הדורות:

דף כג עמוד ב[עריכה]

ר' חנינא בן עקביא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוה שיהיו מקבלין שכר אף במניעת מה שהיה הטבע קץ בו מאליו שנא' ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר:
זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן ממה שכתבנו למדת שזה שאמרו אין בין שבת ליום הכפורים אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בידי שמים פירושו על עקר הזדון והוא הכרת הא כל שהתרו בו למלקות לבד לוקה ופטור מן הכרת ונמצא שאף הוא זדונו בידי אדם ואין הלכה כדברי האומר שאין מלקות בחייבי כריתות כמו שביארנו במגלה פרק ראשון:
מקרא מגילה העיד רוח הקודש עליה שלא תבטל קריאתה לעולם דרך צחות אמרו כל הכתובים יבטלו ומקרא מגלה לא תבטל ולא שיבטל ספר מן הספרים הנאמרים בנבואה או ברוח הקודש אלא כך הוא אומר שאפילו תבטל קריאתם בצבור קריאת מגלה זו לא תבטל שעקר תקנתה לקריאת צבור היתה:
מותר לאדם לשאול שלום חברו בשם ואין בזה משום מזכיר שם שמים לבטלה, שהרי כתיב ה' עמכם ונא' ה' עמך גבור החיל ויש מפרשים שחיב הוא להזכיר את השם בשאלת שלום ואין הדברים נראין:
מימות עזרא ואילך נקנסו הלויים שלא ליתן להם מעשר ראשון אלא שינתן לכהנים ויש מפרשים שיהיו יד הכהנים והלויים שוה בו וכדכתיב בעזרא והיה הכהן עם הלויים בעשר הלויים וכך היא ביבמות וגדולי המחברים כתבו כשטה ראשונה:
שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה בסיני שס"ה מצות לא תעשה כמנין ימות החמה ורמ"ח מצות עשה כמנין אבריו של אדם ופרטי המצות הנכללות תחת מספר זה ענינם מעורבב ביד המפרשים וכבר נתפרסם במנינם ספר נכבד לגדולי המחברים:

דף כד עמוד א[עריכה]

היורד לאומנתו של חברו נקרא רשע והוא שדרשו לא עשה לרעהו רעה שלא ירד לאומנתו של חברו:
כל הנשבע להרע לעצמו כגון שיחבול בעצמו אע"פ שאינו רשאי שבועה חלה עליו ואם לא עשה חייב על שבועת בטוי ואין צריך לומר בדברים שהוא רשאי לעשותן לכתחלה כגון מי שאמר אהא בתענית עד שאבא לביתי:
אע"פ שרבית של גוי מותרת כמו שביארנו במקומו מכל מקום מי שנשקע בהתיר לעצמו רבית של ישראל כשיתעורר לשוב בתשובה שלמה צריך להריחוק בקצה האחרון ולימנא מכל ריבית אפילו מן המותר לו דרך רפואת הנפש והוא שאמרו מי יגור באהלך וכו' ונאמר בו כספו לא נתן בנשך ודרשו בו אפילו רבית דגוי וכבר ביארנו בחבור התשובה שהוא המזמור כלו בנוי על בעל התשובה ובעניני ההנהגות שהוא ראוי לאחוז בהן הכל כמו שבארנו שם:
כל המצות פונות אל תכלית אחת והוא התכלית שראוי לכל משכיל להדריך עליו כל פעולותיו והוא הכונה לעבודת השם והוא שאמרו וכל מעשיך יהיו לשם שמים והוא שדרשו בכאן על כלל המצות בא חבקוק והעמידן על אחת שנא' וצדיק באמונתו יחיה:

ומהנה נשלם מה שנראה לנו לכללו במסכת מכות תהלה לאל יבא אחריו ומה שיראה לכללו במסכת שבועות בע"ה ובישותו אמן ואמן: