מהר"ם על הש"ס/מכות/פרק ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו חננאל | רמב"ן | ריטב"א | המאירי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | מהר"ם | רש"ש

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים


דף יג עמוד א[עריכה]

תוס' ד"ה ואלו כו' ובקונטרס דחק למצוא בהן חדוש. לא נמצא בפ' רש"י שלפנינו בפי' שדחק למצוא שום חדוש בהנך דכריתות אלא כתב ג"כ דתנא חייבי כריתות לאשמועינן דיש מלקות בחייבי כריתות כלשון התוס' וצ"ל לתוס' דמדטרח רש"י לפרש בטמא שאכל את הקודש ודומיהם אזהרותיהם מהיכן משמע להו דרש"י ר"ל דמשום כך תנא להו במתני' משום דאזהרותיהם אינן מפורשים והיינו חידושייהו:
ד"ה גרושה וחלוצה וכו' פירש הקונטרס משום גרושה דחלוצה מייתי לה מואשה. כצ"ל:
בא"ד אי נמי מכות מרדות דרבנן. כצ"ל:

דף יג עמוד ב[עריכה]

גמ' רבא אמר אתרו ביה לקטלא כ"ע לא פליגי וכו'. יש להקשות כיון דפליגי בלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד א"כ למה השיב ר"ע שאם עשו תשובה וכו' וצ"ל דבחייבי כריתות אפילו אתרו ביה לכריתות חייב מלקות לכולי עלמא מטעם דאם עשו תשובה וק"ל:

דף יד עמוד א[עריכה]

תוס' בד"ה ההוא מבעי ליה וכו' וא"ת למה לי קרא בקדושים וכו'. כצ"ל:
תוס' ד"ה הכי גריס רש"י וכו' ואייתר ליה עיקר כרת בלאחותו לדונו בכרת ולא במלקו ואחותו דסיפא לאחותו שהיא בת אביו ובת אמו וכו'. כצ"ל:

דף טו עמוד א[עריכה]

גמ' אלא מאי טעמא הדר ביה משום דקשיא ליה אונס וכו'. נ"ל דלהאי מסקנא לאו לגמרי הדר ביה אלא ממאי דקאמר כל לא תעשה שקדמו עשה וכו' מהאי כללא הדר ביה דלאו כללא הוא דאשכחן אונס דאע"ג שקדמו עשה לא לקי וטעמא כדמפרש ואזיל אבל בעלמא לא תעשה שקדמו עשה לקי דאל"כ קשיא לר"י מתני' דהכא מקדש טמא דלר"ל מתורץ שפיר כדתירצו התוס' לקמן דף זה ע"ב בד"ה הניחא וכו' אבל לר"י תקשי:
תוס' הניחא וכו' עד וכן ומשלחה ואינו לוקה וכו'. פי' לענין שילוח הקן:

דף טו עמוד ב[עריכה]

תוס' ד"ה מידי הוא טעמא כו'. נ"ל דהכל הוא דבור אחד ושייך לדבור דלעיל מיניה ומפרש ואזיל שיטת ההלכה לפי פרש"י ולבסוף כתב שפי' הר"ר שלמה מדרוי"ש פי' אחר:
בא"ד הא אמר ליה ר"י לתנא תני בטלו חייב לא בטלו פטור וכו'. כצ"ל:
בא"ד וכל כמה שלא בטלו חשיב ניתק כל כמה שבידו לקיים. כצ"ל:

דף טז עמוד א[עריכה]

גמ' ורבי שמעון בן לקיש נמי הא ודאי התראת ספק הוא סבר לה כאידך תנא דר' יהודה וכו'. צ"ע מאי משני מ"מ קשיא דמהיכי יליף רשב"ל דלאו שאין בו מעשה לוקין מנותר דמדאצטריך הכתוב לכתוב עשה אחר לא תעשה לומר שאין לוקין עליו מכלל דשאר לאו שאין בו מעשה לוקין מהתם נמי נילף דהתראת ספק הויא ספק [נראה דצ"ל התראה. המעתיק] דאם לא כן למאי הצריך עשה אחר ל"ת בנותר לומר שאין ללקות עליו דבשלמא בלא רשב"ל אאידך תנא דר"י לחוד לא קשיא דאיכא למימר דהוא ס"ל דאין ה"נ דלא לקי אתרוייהו בין אהתראת ספק בין אלאו שאין בו מעשה ולא יליף מידי מנותר אבל לרשב"ל קשיא וכן קשה נמי לר' יוחנן דיליף מנותר דהתראת ספק שמה התראה ולא יליף מיניה דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו ושמא י"ל דרשב"ל ס"ל דאידך תנא דר"י אית ליה שום דרשא דהתראת ספק לא שמיה התראה וא"כ ע"כ הא דכתב קרא עשה אחר ל"ת בנותר לא אתא אלא למילף מיניה דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו דאם לא כן אלא סבירא ליה לאידך תנא דר' יהודה דאתרוייהו לא לקי אם כן האי עשה דכתביה רחמנא גבי נותר למאי אתא וכן יש לתרץ לר"י לענין לאו שאין בו מעשה וק"ל:
תוס' ד"ה והא איכא העבט תעביטנו וכו'. כל דברי התוס' בדבור זה תמוהים הם כי מלבד בו שהוא הלוה יוציא אליך העבוט ואם כן ממילא הא דכתיב אח"כ ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו השב תשיב לו את העבוט כבא השמש וגו' איירי ג"כ כשמשכנו ע"י שליח ב"ד ולא עבר הלאו דלא תבא אל ביתו מה זה דקאמר והא הוי עשה שקדמו לאו וכו' מאי קדימה שייך כאן הא הלאו דלא תבא שייך וכתיב קודם עשה דהשב תשיב והכי הל"ל והא הוי האי עשה כשלא עבר על הלאו כלל דהא איירי כשמשכנו בב"ד וכן מ"ש בסוף הדבור אם אינו ענין לפניו תנהו ענין לאחריו לא שייך בענין זה כלל ויש ליישבו דה"ק וכ"ת אף אי דרשינן ליה נמי למשכנו שלא ברשות דחייב נמי בהשבת העבוט מה ענין זה ללאו שניתק לעשה דהא עשה דהשבת העבוט לא אתא לתקן הלאו דהא אפילו במשכנו ברשות דלא עבר משום לאו אע"פ כן חייב במצות השבת עבוט זה אינו דע"כ דהא דדרשינן מיתורא דאתא למשכנו שלא ברשות ב"ד היינו לענין שיהא העשה תיקון הלאו ולומר שאם כבר עבר על הלאו דלא תבא ובא ומשכנו בביתו השב תשיב לו המשכון שלקחת מביתו ולנתוקי לעשה אתי דאי למצות השבת העבוט לכסות לילה בכל לילה לא איצטריך דלא גרמ מהיכי דמשכנו ברשות ב"ד ואם אינו לענין מצות השבה תנהו לענין לאחריו כלומר שיהא לאו הניתק לעשה וק"ל, נ"ל ואם ר"ל הלאו דלא תשכב בעבוטו דעל זה שייך שפיר דהעשה קדמו ללאו דהא העשה דהשב תשיב שייך קודם שיעבור אלאו דלא תשכב אבל תחלת לשון התוס' וסופו אינו מתיישב על זה וצ"ע:
ד"ה התם איתא בתשלומין וכו' עד סופו אבל קשה דמשמע דפריך גם למ"ד קיימו ולא קיימו דקאמר ומשכחת לה קיימו ולא קיימו בטלו וכו' וי"ל דקיימו ולא קיימו נקט אגב גררא. כצ"ל והספרים מוטעים וחסרים:

דף יז עמוד א[עריכה]

ד"ה ורבנן בריית נשמה חשיבא אבל קצת קשה מאי קאמר בריית נשמה חשיב ליה לימא שאני חטה דאינה אובדת שמה כשנחתכה וי"ל דלדבריו וכו'. כצ"ל והספר חסר ה"פ דרבנן לדברי ר"ש קאמרי וה"ק ליה לדידן אפילו הוה בו בריית נשמה לא הוה בריה כיון דאינה אובדת שמה אלא לדידך נהי דלית לך טעמא דאינה אובדת שמה במידי דאית ביה בריית נשמה אבל במידי דלית ביה בריית נשמה אודי לן מיהא דלא הוי בריה כיון דאינה אובדת שמה:

דף יז עמוד ב[עריכה]

גמ' וכולהו חמירי מעולה דאית בהם שתי אכילות. כצ"ל ופירושו שתי אכילות א' אכילת אדם ואחת אכילת מזבח וכתיב ואם האכל יאכל וגו' מה שאין כן בעולה דאין בה כי אם אכילת מזבח לבד דהא הבשר וחלב ודם כולו כליל על המזבח:
תוס' ד"ה דלמאי דסבירא ליה וכו' והלכך ליכא למימר דמוקמינן בכור שנכתב קודם לפני זריקה וכו' וכולהו מוקמינן למסתבר דהא מ"מ תודה לפני זריקה ובכור בזר לאחר זריקה ועולה בכהן לאחר זריקה אע"ג דזר הוא אצל עולה וא"כ סוף סוף מבכור משמע מ"מ לא אתי אלא להכי וכו'. כן נ"ל להגיה ובאופן אחר א"א ליישבו:
ד"ה איסור בעלמא וכו' עד וכן הא דקתני בתודה וכו' לאו דוקא לוקה וכו'. כצ"ל עד חוץ לחומה גרידא והוא סוף הדבור והא אנן תנן וכו' הוא דבר אחר עד בלא שום יתור ואח"כ מתחיל דבור אחר מכדי כתיב וכו' עד לאו שבכללות ואח"כ מתחיל דבור אחר מהדר פירושי בכל חד וכו':
בא"ד וצ"ל הכא כדפרישית לעיל דמשמע ליה דלאו דבכור ודכולהו אתי לב' דברים וכו'. כנ"ל להגיה והשאר דברי מותר הוא:

דף יח עמוד א[עריכה]

תוס' בא"ד ל"ל ת"ל דבכל חד וחד נרמז איסור כדפרישית לעיל. כצ"ל:
בא"ד לכן נראה לפרש איסור בעלמא וכו'. כלל העולה מדבריהם דאינהו מפרשים הא דקא משני איסורא בעלמא ר"ל דבחוץ מן החומה שמעינן על כל פנים איסור לאו מק"ו דמעשר אע"ג דלא נוכל למילף מק"ו דלילקי משום דאין מזהירין מן הדין אבל מכל מקום איסור לאו שמעינן שפיר מק"ו ולכך מוקמינן האי לאו דכתיב בקרא דלא תוכל לאכול בשעריך גבי בכורים וגבי תודה וכן כולם לדבר חדש בכל אחד כגון בבכורים לקודם קרייה ובתודה ללפני זריקה ובבכור לאחר זריקה אבל לפני זריקה בבכור דאתי בק"ו דתודה לא לקי ולא הוי ביה כי אם איסור לאו וכן כל הדברים דאתו בק"ו אחד מחבירו עד שבעולה דאתו כולן בק"ו ולא אתי הלאו דגופיה כי אם לדבר חדש דהיינו לכהן האוכל לאחר זריקה בפנים ולכך אין זה מלקות כי אם באותו הלאו שנתחדש בו ולכך פריך והאמר רבא וכו' ומשני קרא יתירא וכו' והוי כאלו נכתבו ב' לאוין בכל אחד וגוף הלאו מוקמינן בכל אחד אדבר חדש דהוה ס"ד מעיקרא והייתורים דהדר מפרש להו קרא לגלויי מחוץ לחומה דלהוי במלקות והוי בכל חד תרי מלקות בבכורים בחוץ לחומה ובקודם קרייה ובתודה בחוץ לחומה ובלפני זריקה ובבכור בחוץ לחומה ובלאחר זריקה אבל בלפני זריקה דאתי מק"ו דתודה אין בו מלקות וכן בכל הני דאתי בכל חד מק"ו לא לקי עד שבעולה ליכא מלקות כ"א בחוץ לחומה ובכהן שאוכל לאחר זריקה בפנים ואין להקשות לפי זה א"כ למה ליה לר"ש בברייתא דנקיט ק"ו בחוץ לחומה בכל חד וחד דקאמר אי לחוץ לחומה ק"ו ממעשר הקל הא חוץ לחומה ילפינן בכל חד מינייהו מיתורא דהדר מפרש להו קרא, דאי לאו ק"ו מיתורא דקרא לא הוי אמרינן דלילקי בכל חד בחוץ מן החומה דלא הוה מרבינן מיתורא כ"א איסורא ולא מלקות אבל השתא דאיכא ק"ו ממעשר אתי יתורא דקרא לגלויי אק"ו דלהוי מלקות בכל חד בחוץ מן החומה:
בא"ד דפריך פרק כל שעה ודלמא לייחודי לאו לנפשיה. כצ"ל:
שם ובק"ו בסוגיא כדפרש"י:
בא"ד שהרי אין אריכות לשון במקרא וכו'. ר"ל דאי לא כתיב מעשר אפילו את"ל דהוי כאלו נכתב בהדיא לא תאכלום בשעריך והדר מפרש להו ליתורא לא הוו מוקמינן הלאו דלא תאכלום כ"א מחוץ לחומה והיתורין הוה מוקמינן בכל חד לאיסור החדש השייך בכל אחד אבל לא הוה מלקי באיסורים החדשים משום דאז לא היינו יכולים לומר דלא אצטריך הלאו דלא תאכלום בכל אחד לחוץ לחומה דאתיא מק"ו ממעשר דהא מעשר לא היה כתוב בפירוש אלא כולהו נכללו בתיבות דלא תאכלום מאי אמרת לא לכתוב לא תאכלום אלא לכתוב מעשר בפירוש ולילף כולהו מיניה דהא במאי דכללינהו כולהו בלא תאכלום לא הוי אריכות לשון יותר מאלו כתב מעשר לחוד בפירוש אבל השתא דכתיב בפירוש א"ש דאית לן ק"ו ממעשר לחוץ לחומה ואתו היתורים אקל וחומר וק"ו לגלויי מלקות בכל חד בחוץ לחומה וגוף הלאו דהוי כאלו נכתוב בפירוש לא תאכלום ואתי לדבר חדש דאיתא בכל חד והדר מקשו וא"כ השתא נמי היאך יליף ק"ו מתודה ללפני זריקה וכן מבכור לענין לאחר זריקה הא הדברים החדשים נכללו כולם בלאו אחד דהיינו דהוי כאלו נכתב בפירוש לא תאכלום ואי הוה כתיב בפירוש בתודה לפני זריקה והוה ילפינן אידך מיניה הוה אריכות לשון טפי מהשתא וכן גבי בכור לענין לאחר זריקה וק"ל:
שם אלא עדיפא מיניה משני דלא שייך הכא כלל אותו לאו. כצ"ל:
ד"ה ולילקי משום וזר לא יאכל וכו' וישנו כמו אכילה. מדברי ספר ח"ש משמע כדמפרע דר"ל דאי הוה שוה פרוטה אפילו אין בו כזית לקי כאלו הוי כזית אבל יש לתמוה על זה הא התם בלאו דכל זר לא יאכל אכילה כתיב כמו בהנך ואין אכילה פחותה מכזית ע"כ נראה לי להגיה אלא בשוה פרוטה וישנו נמי אכילה ותרוייהו צריכי בתרומה שוה פרוטה וגם כזית דו"ק כנ"ל:
ד"ה ולילקי משום בשר בשדה טריפה וכו' דאמרינן בסוף פרק ג"ה האוכל בשר חי לוקה וכו' הא כל חסרון מחיצות וכו'. עירבוב ענינים אני רואה כאן דשני ענינים הם דאוכל בשר חי דלוקה היא קושיא בפני עצמה דהוי לאו שבכללות דבהאי קרא כתיב בשר חי ואבר מן החי ובשר מן הטריפה כדאיתא התם בתוס' דשם הקשו קושיא זו ותירצו אותה יפה והכא מקשו דהוי לאו שבכללות דכולל כל חסרון מחיצות בין הוציא עובר ידו חוץ למחיצה בין הוציא קדשים חוץ לקלעים וק"ל ולפי דעתי חסר כאן הקושיא והתירוץ שכתבו התוס' שם והדר מקשו נמי קושיא דהכא וק"ל:

דף יח עמוד ב[עריכה]

גמ' הכי נמי ורבא מהאי קרא קאמר. נ"ל לפרש דה"ק אין ה"נ דאיכא נמי לאו דאידך ר' אליעזר ורבא דלא מני כ"א חמשה לאוין לא חשיב אלא הני לאוי דאתו מהאי קרא דר' שמעון דהיינו לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו' וק"ל ובברייתא דר"א נ"ל להגיה כן דתניא ר"א אומר כליל תהיה לא תאכל כל שהוא בכליל תהיה וכו':
שם כל היכי דקרינן וכו' קרינן ביה וזר לא יאכל וכל היכי וכו'. כצ"ל ול"ג קודש:
תוס' ד"ה כל שבקודש פסול וכו' עד סופו אבל עדיפא מיניה משני דלא מיירי כלל מזה. והוא סוף הדבור ואח"כ מתחיל דבור אחר זר שאכל חטאת וכו' כצ"ל:
ד"ה זר שאכל חטאת לפני זריקה וכו' והא דאמר לעיל ר"ש כו' איסור בעלמא כו'. אבל לא יתישב תירוץ זה לפירוש ר"י דלעיל דפירש דאהני היתורים לגלוי שכל האסורים דאתיין בק"ו חייבים מלקות ול"נ דהקושיא בעצמה אינה דאת"ל דלר"ש בלפני זריקה חייב מלקות לא קשיא מידי דר"ש לא מחייב ליה מלקות אלא מטעם איסור דלפני זריקה מלאו דלא תוכל לאכול וגו' כדלעיל והכא דפטרו היינו ממלקות דלאו וזר לא יאכל כי קדש הם ור"ל דמלאו דזרות הוא פטור ולא מלאו דלפני זריקה וק"ל ועוד נוכל לומר דרב גידל אמר אתי כרבנן דפליגי אר"ש אבל העיקר נ"ל דאתי אפילו כר"ש ולא פטרו כ"א מלאו דזרות כמו שכתבתי ודו"ק:
ד"ה ומאן תנא דפליג אר' יהודה וכו' עד וקשה דבפרק חרש וכו'. נ"ל להגיה דבפירוש החומש פרש"י וכו' ורש"י העתיק אותו פירוש מברייתא דספרי וכוונת תוס' הכא בדבור זה דאותו ברייתא דספרי אתי ר"ע בן יעקב דדריש נמי התם תנופה מג"ש דמידך, וליכא למימר דרש"י דהתם ס"ל דמג"ש לחד יליף תנופה ותיבות והניחו והנחתו שתיהן אתין להנחה מעכבת כדפירש"י הכא דהא יליף נמי תנפה שניה מוהנחתו והתם ליכא ג"ש ואית ליה שתי תנופות ש"מ דמתיבת והניחו ומוהנחתו גופייהו יליף שתי תנופות היינו דקאמרו וראיה דהתם מוכח כו' וכ"ת א"כ ג"ש ל"ל אי לאו ג"ש הוי מוקמינן קרא קמא ולקח הכהן הטנא מידך והניחו להנחה ממש כר' יהודה ושמעתין ואתי ג"ש לגלויי דלתנופה אתא וכיון דוהניחו דבקרא קמא אתא לתנופה אמרינן נמי א"כ דה"ה והנחתו דבקרא בתרא אתי נמי א"כ דה"ה והנחתו דבקרא בתרא אתי נמי לתנופה שניה ולכך הוצרך נמי למכתב בקרא קמא ג"ש וגם תיבת והניחו דהשתא ילפינן והנחתו מן והניחו דתרוייהו אתו לתנופה אבל אי לא כתיב בקרא קמא אלא ג"ש לחוד לא הוה מוקמינן האי והנחתו דבקרא בתרא לתנופה אלא להנחה ממש כן נ"ל לפרש כוונת התס' דהכא ועיין במס' סוכה דף מ"ז ע"ב שם בתוס' הבכורים טעונים קרבן דשם תפסו' התוס'שיטה אחרת מדהכא ע"ש:
בא"ד לכך פירש הר"ר אברהם וכו'. והשתא לפי זה שלש מחלקות בדבר ר"א בן יעקב מוקי תרוויהו והניחו והנחתו לשתי תנופות ולית ליה הנחה כלל ות"ק מוקי תרוייהו להנחה מעכבת ולית ליה תנופה כלל ור' יהודה מוקי חד להנחה ממש וחד לתנופה:

דף יט עמוד א[עריכה]

תוס' ד"ה ואי סבר לא קדשה וכו' כדאמרינן בזבחים באו לנוב וגבעון הותרו הבמות וקדשים קלים ומעשר נאכלים בכל עיר. כצ"ל:
בא"ד לכן צריך לומר דגריס אי סבר לא קדשה מעשר שני נמי וכו' וגריס לעולם קדושה ראשונה קידשה לעתיד לבא וכו'. אין להקשות למה להו לתוס' לשנות הגירסא במלתיה דמקשה וגריס אי סבר לא קידשה מעשר שני דהא אמקשן לא היה קשה לן מידי אלא אמסקנא דמסיק לעיל קסבר לא קידשה לעתיד לבא ואם כן לגרוס במסקנא לעולם קדושה ראשונה קידשה לעתיד לבא ותו לא, דאל"כ יקשה לן איפכא דהוה משמע דאי לא קידשה לעתיד לא היינו יכולין לאוקמי בכהאי גוונא כגון שזרק דמו לפני הבית וכו' וזה אינו ע"כ מוכרח לגרוס אי סבר לא קידשה מעשר שני נמי דהשתא לא מתוקמא מענין אחר אלא אי סבר קדושה ראשונה קידשה לעתיד:
בא"ד בסופו דודאי בשעת משא ומתן יכול להיות דומה וכו'. הלשון מגומגם ותמצית הענין הוא זה דודאי במשא ומתן דברייתא דקאמר ודין הוא וכו' יכול להיות שהיה רוצה לדמות בכור שאחר הבית וכן בכורים שהופרשו קודם הבית אבל לא הובאו כלל לפני הבית למעשר והיה עולה בדעתו למילף מעשר מינייהו ואי תקשה הא לא דמו למעשר דהא בבור צריך למתן דמים וכן בכורים להנחה היינו הא דמשיב לעיל מה לבכור שכן טעון מתן דמים ואימורים וכו' מה לבכורים שכן טעונים הנחה אבל במסקנא דקאמר ת"ל ואכלת לפני ה' אלקיך וגו' מקיש מעשר לבכור ע"כ צריך לאוקמא בבכור שלפני הבית דאל"כ לא דמי לבכור וליכא למילף מיניה מעשר בהיקש וק"ל:

דף יט עמוד ב[עריכה]

ד"ה הוא בפנים וכו' דע"כ לא מבעי ליה לרב פפא וכו' כיון שהפירות חוץ לירושלים והדין נותן דהא קרינן בו וכו':
בא"ד וכיון שמשא מבחוץ קרינן ביה כי ירחק ממלואך וצ"ל דממלואך מגלה לנו וכו'. כצ"ל והמותר צריך למוחקו:

דף כ עמוד א[עריכה]

בגמ' וזר שאכלה לוקה שתים שאפילו בתחלה אכלה וכו'. נראה לי להגיה שאלו בתחלה אכלה וכו' וק"ל:
ברש"י ד"ה והמקיף פאת ראשו משום דבעי למימר וכו'. נ"ל דהוצרך המפרש לכתוב כן משום דהוקשה לו מה חידוש אשמועינן מתני' בלאו זה דכל הני לאוין דקא חשיב צריך למצוא בהן איזה דבר חדש כמו שפי' רש"י והתוס' ריש פרק:
בד"ה חייב על הראש וכו' ונהי דהכא לא צריך לאתויי מקרא דמסתמא כי היכי דאמרינן ושרט וכו'. הלשון מגומגם וראיתי מי שהגיה ונהי וכו' עד ה"נ אמרינן פאת לחייב על כל פאה ופאה גבי קרחה איצטריך לאתויי קרא דהתם לא שמעינן לה מיתורא דקרא דושרט כולי האי ר"ל דגבי פאת הראש נוכל שפיר ללמוד דחייב כל על פאה ופאה כמו שמצינו גבי שריטה אבל קרחה לא נוכל ללמוד כל כך משריטה כמו פאה:
בתוס' ד"ה רבינא אומר וכו'. נ"ל להגיה כן הא דקאמר בגבולין לוקה ג' מיירי כשהאיש עומד מבפנים ונקט ליה לקנה מבחוץ וכו' ולוקה כשאוכלן במקומן:
ד"ה לחייב על כל קרחה וקרחה וכו' והקונטרס לא גריס וכו' אלא בחדא התראה וכן פי' לעולם בזה אחר זה. הלשון מגומגם אלא שכוונתו לומר שאינו גורס אלא בחדא התראה ופי' אפילו בזה אחר זה ואפילו הכי פריך ומי מחייב ושמא היינו טעמא של הקונטרס דלא גריס בבת אחת משום דאי בבת אחר הכל קרחה אחת היא וברייתא דלעיל אמרה על כל קרחה וקרחה א"כ פשיטא דלא איירי בבת אחת ולכך קאמר וי"ל הגירסא דמצי איירי הברייתא בבת אחת וכגון שעשה ה' שעורין אי לאו קושיין דפריך מנזיר:

דף כ עמוד ב[עריכה]

ד"ה לא צריכא שמך וכו' עד וי"ל דשאני הכא דגלי קרא וכו'. פירוש התו' בכל דבור זה הוא דחוק דלפי זה עיקר התירוץ חסר מן הספר דהמקשה הקשה דאפילו בזה אחר זה ליכא לאוקמא בחדא התראה כמו שכתבו בדבור שלפני זה דאפילו בזה אחר זה היה יכול להקשות והתרצן השיב לו דאיירי אפילו בבת אחת ואי משום דגלי קרא היה לו להשיב לו המקרא ואינו משיב לו כן אם לא צריכא וכו', ועוד וכי לא ידע המקשה דלעיל יליף ליה מקרא דקרחות מחלקות ואפ"ה פריך מנזיר, אבל לפירוש המפרש יתיישב טפי דהתרצן השיב לו לא צריכא דסך ה' אצבעות וכו' והוי כאילו התרה על כל אצבע ואצבע ולא חדא התראה היא וק"ל:

דף כא עמוד א[עריכה]

בגמ' אי גמיר ג"ש וכו' אי לא גמיר ג"ש מספרים נמי לא. נ"ל דמכהנים פריך דגבי כהנים ליאסר אפילו במספרים דאי אישראל לא הוי פריך מידי דהא כתיב בהו לא תשחית ובמספרים לא הוה השחתה:
שם (קסבר) הנמי נמי גילוח עבדי. נ"ל לדידיה הא דכתב רחמנא לא יגלחו אתא למעוטי שאר כלים דאית בהו השחתה ולא עבדי גילוח אבל מלקט ורהיטני ס"ל לר"א דלא אמעוט מלא יגלחו משום דעבדי נמי גילוח אלא אתי למעוטי שאר כלים וק"ל:
בתוס' ד"ה על עבודת כוכבים וכו' פ"ה חייב מיתה בכדרכה וכו'. הלשון מגומגם ונ"ל דר"ל דפ"ה ס"ל דאי הוה אותה עבודת כוכבים דרך עבודתה בשריטה חייב מיתה ואי לא הוי דרך עבודתה בכך דאז אינו חייב מיתה אבל מ"מ חייב מלקות מלאו דלא תעבדם כך הוא מפרש כוונת פ"ה אלא שפ"ה קיצר לשונו לפי' זה:
בא"ד דאינו בכלל עבודה ואינו חייב אלא ביד. כצ"ל:

דף כא עמוד ב[עריכה]

בגמ' אמר רב ביבי א"ר יוסי לא פושט ולובש ממש אלא אפילו מכניס ומוציא וכו'. כצ"ל:
בתוס' ד"ה החורש וכו' עד לכך מפרש ר"י וכו' אבל בכלאי הכרם איכא ב' מלקות וכו' דקא עבר ב' חדא דזרע כלאי זרעים ועוד דזרע כלאי הכרם. כצ"ל:

דף כב עמוד א[עריכה]

ד"ה מתקיף וכו' ואומר הר"ם דלא דמי וכו'. ר"ל ולעיל הכי פריך תנא קתני שמה ר"ל בהנך דקא חשיב לא משכחת כי אם שמנה לאוין מכלל דלא מנה בי"ט כי אם חד וזה אינו דהא משכחת ביה שתים זהו עיקר קושיתו ואין קושיתו דליחשוב יותר אלא קושיתו היא דלא תני האמת וק"ל:
ד"ה אמר ליה כגון דאמר שלא אחרוש וכו' עד ואולי י"ל דמשכחת לה בהן כגון בעפר תיחוח. אין ר"ל דהברייתא איירי בעפר תיחוח דא"כ לא היה חייב משום חורש בי"ט אלא ר"ל כיון דאשכחן הן כגון בעפר ולכך חלה בענין זה שבועת ביטוי דנשבע להרע ולהיטיב קרינן ויש לדקדק א"כ מאי קאמר נמי התם לא קא חלה שבועה דמושבע ועומד וכו' הא אשכחן שפיר דחלה כגון בעפר תיחוח דאינו מושבע ועומד דלית ביה חיובא מן התורה וצ"ל דלענין מושבע ועומד צריך להיות דבעינן דאתינן לחיובי משום שבועה לא יהא בו איסור מקודם דאל"כ לא היה חייב עליה משום שבועה והואיל והברייתא ע"כ איירי בעפר שאינו תיחוח כדלעיל לא חייב עליה משום שבועה דלא חיילא עלה איסור שבועה כיון דכבר אסור משום מלאכת י"ט (לכך הוצרך לשנויי דחיילא מטעם איסור כולל וק"ל):

דף כג עמוד א[עריכה]

בגמ' להשתלש. פירוש המשניות להרמב"ם ז"ל וברטנורא ז"ל מפרשים שהיו לוקים אותו שליש דהיינו י"ג על כתף זה ושליש על כתף זה ושליש מלפניו ובזה יתיישב שאמר ר"י והיכן לוקה את היתירה וקאמר שלוקה את היתירה בין כתיפיו:

סליק מסכת מכות בס"ד