מכות ג א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מאי ניהו דלא עשו מעשה היינו דרבה אימא וכן אמר ר"נ אמר רב יהודה אמר רב עד זומם משלם לפי חלקו מאי משלם לפי חלקו אילמא דהאי משלם פלגא והאי משלם פלגא תנינא משלשין בממון ואין משלשין במלקות אלא כגון דאיתזום חד מינייהו דמשלם פלגא דידיה ומי משלם והא תניא אין עד זומם משלם ממון עד שיזומו שניהם אמר רבא באומר עדות שקר העדתי כל כמיניה אכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אלא באומר העדנו והוזמנו בב"ד פלוני כמאן דלא כר"ע דאי כר"ע הא אמר אף אינו משלם ע"פ עצמו באלא באומר העדנו והוזמנו בב"ד פלוני וחוייבנו ממון ס"ד אמינא כיון דלחבריה לא מצי מחייב ליה איהו נמי לא מיחייב קמ"ל:
מתני' גמעידין אנו את איש פלוני שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובתה והלא בין היום ובין למחר סופו ליתן לה כתובתה אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו שאם נתאלמנה או נתגרשה ואם מתה יירשנה בעלה:
גמ' כיצד שמין אמר רב חסדא בבעל רב נתן בר אושעיא אומר באשה אמר רב פפא דבאשה ובכתובתה:
מתני' מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לחבירו אלף זוז על מנת ליתנן לו מכאן ועד שלשים יום והוא אומר מכאן ועד עשר שנים האומדים כמה אדם רוצה ליתן ויהיו בידו אלף זוז בין נותנן מכאן ועד ל' יום בין נותנן מכאן ועד עשר שנים:
גמ' אמר רב יהודה אמר שמואל המלוה את חבירו לעשר שנים שביעית משמטתו
רש"י[עריכה]
מאי ניהו - האי ממון ביד בעליו דקאמר ר"נ היינו דלא נעשה מעשה שעדיין לא שילם אלא שנגמר דינו לשלם:
משלשין בממון - אם שלשה עדים הן או ארבעה משלשין ביניהם בית דין נעשין שליש ביניהן להשוותם בפרעון איש לפי חלקו אי נמי האי משלשין לישנא בעלמא הוא מחלקין הפרעון בין שלשתן והוא הדין נמי אם ארבעה הן מרבעין:
כל כמיניה - בתמיה וכי יכול הוא לחזור בו ויפטר הנדון מלשלם:
העדנו - אני ופלוני וחבירו אינו מודה:
וחוייבנו ממון - בב"ד שהוזמנו והעמידנו הנדון בדין על הזמתנו וחייבונו בב"ד ומההוא שעתא ממונא הוא גבייהו ואין זה מרשיע את עצמו שכבר הרשיעוהו אלהים:
כיון דלחבריה לא מצי מחייב ליה - שאינו נאמן על חבירו:
מתני' שגירש את אשתו - בפנינו ביום פלוני וזה אומר לא גרשתי ואיני חייב לה כתובה ונמצאו זוממין בעמנו הייתם:
והלא בין היום כו' - כלומר מה ישלמו אלו אם תאמר כל הכתובה והלא שמא ימות או יגרשנה היום או מחר וסופו ליתן לה כתובה נמצאו שלא היו מפסידין אותו כלום:
אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו - מספק שאם נתארמלה או נתגרשה יטלנה לוקח ואם מתה יירשנה בעלה ויפסיד מעותיו שנתן ובגמ' מפרש מאי קא מחייב להו תנא דמתני' ליתן:
גמ' כיצד שמין - כלומר מאי קא מחייב להו למיתב דיש לפתור משנתנו לשני צדדים כיצד הרי יש לאיש ולאשה זכות ספק בכתובה זו היא מצפה שאם ימות או יגרשנה תגבה את כולה והוא מצפה שאם תמות בחייו יירשנה יפה כח זכותו מכח זכותה שהוא אוכל פירות הקרקע המיוחד לכתובתה תמיד ולא היא ועוד שהוא מוחזק ועומד והיא מחסרא גוביינא ואם באו למכור לאחר זו זכות ספיקה וזה זכות ספיקו שלו נמכר ביותר משלה ולישנא דמתני' משמע ששמין זכות ספיקה דקתני כמה אדם רוצה ליתן שאם נתארמלה והא ליכא למימר שאותן דמים יתנו הזוממין שהרי לא זכות ספיקה באו להפסידו אלא זכות ספיקו שהיו מחייבין אותו לפרוע מיד ויש לומר דה"ק שמין זכות ספיקה כמה אדם רוצה ליתן בטובת הנאה שלה ואותו לא ישלמו וכל השאר ישלמו שכל השאר היו מפסידין אותו בעדותם אבל אותן דמים לא היו מפסידין אותו שהרי גם עתה כשהוזמו אם היתה רוצה למכרה יתן לה הבעל ברצון טובת הנאה זו או דלמא זכות ספיקו קאמר מתני' דלישיימו ואותן דמים יתנו העדים ולא מחייבינן להו כולי האי שיתנו כל הכתובה חוץ מטובת הנאתה דשמא לא היה נפסד בעדותן כל כך שאף עתה כשהן זוממין שמא ימות מחר ותגבה הכל כי היא לא תמכרנה לו בטובת הנאה אבל טובת הנאתו יתנו לו שכך היו מפסידין אותו שאם לא הוזמו היה פורע מיד עכשיו שהוזמו יש לו בה זכות ספיקו כבתחלה ושאם נתארמלה דמתני' ה"ק אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובה זו שהיא תלויה בספק שאם נתארמלה תגבנה היא ואם מתה יירשנה בעלה ושמין ב"ד את זכות ספיקו ויתנו לו:
רב חסדא אמר בבעל - זכות ספיקו של בעל אומדין כמה אדם רוצה ליתן בו ואותו יתנו הזוממין:
רב נתן אמר באשה - זכות ספיקה אומדין ואותו לא ישלמו (וכל השאר ישלמו) וחומר גדול הוא אצלן:
אמר רב פפא באשה - שמין כרב נתן ובכתובתה לא ישלמו לו אלא העודף בכתובתה על הדמים הללו אבל לא נכסי מלוג שלה ואע"פ שאף נכסי מלוג היו מפסידין אותו בעדותן מלאכול פירות בחייה ומלירש אותה במותה אין משלמין דיכולין לומר אנו לא העדנו אלא על כתובתה ולא ידענו שהיו לה נכסי מלוג ואני לא כך שמעתיה וכך שמעתי רב חסדא אמר בבעל לפי מה שהן נכסי הבעל אם עידית אם זיבורית אומדין את טובת הנאתה כשהלוקח מדקדק בכך רב נתן אמר באשה ובא רב פפא ופירש מאי ובאשה דקאמר רב נתן בכתובתה שאם ייחד לה קרקע לכתובתה בו ישומו ולבי מגמגם בה חדא היכי מחייבינן להו זכות ספיקה הלא לא היו מפסידין אותו אלא זכות ספיקו ועוד דהכי איבעי ליה למיתני רב חסדא אמר בנכסי הבעל ותו היכא דייחד לה שדה לכתובתה מאי טעמא דרב חסדא דפליג
תוספות[עריכה]
באומר עדות שקר העדתי. ושוב הוזם לכאורה משמע דכי אמר הכי משלם חלקו דא"כ בקש להפסיד ממון חבירו בעדותו ולא נראה דהא ליתא מאן דמשלם ממון אלא א"כ הוזם במקום פלוני עמנו הייתם לכך יש לפרש עדות שקר העדתי ושוב הוזמו שניהן דהשתא יש לפרש כדאמר עדות שקר העדתי סותר עדותו ולא שייכא ביה תורת הזמה כי אם בחבירו ופריך הא כל כמיניה אפי' הוא בעצמו אתי. לידי הזמה דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד והוי כלא סתר את דבריו וא"כ הוו שניהם זוממין ומשלמין ממון:
כיצד שמין. אותו זכות שיש לו לבעל בכתובתה דמה שהיא תחתיו יותר מאם גרשה לפי שאתה מוצא אותו יפוי כח שיש לו לבעל במה שהיא תחתיו בב' דרכים האחד אם ימכור לאחר זכות ספיקו שאם מתה יירשנה והשני הוא יקנה מאשתו זכות ספיקה שאם תתאלמן או תתגרש שהיא תמכור לו בדמים מועטים ובענין זה יפה כח זכותו יותר מאם למכור הוא זכות ספיקו כיצד הרי שהיתה כתובתה ק' מנה אם בא למכור זכות ספיקו יתן לו הלוקח נ' מנה נמצא שזכות הבעל כמה הוא במה שהיא תחתיו עולה לנ' מנה בדרך זה וכשהיא מוכרת כתובתה עולה זכותו ס' מנה לפי שאין זכות ספיקה שוה כמו זכות ספיקו חדא שהוא מוחזק ועומד והיא מחסרא גוביינא ועוד שהוא אוכל תמיד פירות הקרקע המיוחד לכתובתה ולא היא ולכך. כשהוא מוכר זכות ספיקו בנ' מנה האשה מוכרת זכות ספיקה הן לבעל הן לאחר במ' מנה הרי לך שיקנה מאשתו זכות ספיקה שתהא לו כל הכתובה של ק' מנה במ' מנה והשתא בדרך זה עולה יפוי כח וזכות הבעל במה שהיא תחתיו לס' מנה כדפירשתי ולכך מבעי ליה כיצד שמין מי אמרינן דשמין לאשה כמה אדם רוצה ליתן בזכות ספיקה דהיינו ארבעים וכל השאר דהיינו ס' מנה ישלמו שכל השאר מפסידין אותו בעדותן שמעידין שגירשה שהרי היו מחייבין אותו כל הכתובה ולישנא דמתני' משמע הכי דקתני אומדין כמה אדם רוצה ליתן שאם נתארמלה או נתגרשה משמע דשמין באשה או דלמא הא לא אמרינן לשום באשה לחייב העדים לשלם כל הכתובה חוץ מזכות ספיקה כדפי' שמא לא היה נפסד בעדותם כולי האי דשמא לא תמכור לו האשה זכות ספיקה ולכך אין לנו לשום באשה כדפירשתי אלא שמין בבעל כמה יתנו לו בזכות ספיקו אם ימכור בה דהיינו נ' מנה וכך ישלמו לו העדים שכך מפסידין אותו ושאם נתארמלה או נתגרשה דמתני' לאו למימר דשמין באשה אלא ה"ק אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובה זו שהיא תלויה בספק שאם תתאלמן או תתגרש תגבנה היא ואם מתה יירשנה בעלה ושמין בית דין זכות ספיקו ויתנו לו:
מעידין אנו באיש פלוני שגירש אשתו וכו'. וא"ת וליחייבו שאר כסות (ועונה) דהא מפסידין לאשה וי"ל דמיירי שמעשה ידיה שהן בידו שוין כשאר כסות (ועונה) ועוד י"ל שאומרת גירשתני וא"כ מחלה לבעלה אותן (ג') דברים ואע"ג דאמרינן האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת ה"מ היכא דליכא עדים אבל היכא דאיכא עדים לא כדאמרינן בכתובות פרק האשה שנתארמלה (דף כב:):
עין משפט ונר מצוה[עריכה]
מתוך: עין משפט ונר מצוה/מכות/פרק א (עריכה)
י א מיי' פ"ג מהל' עדות הלכה ה', סמג עשין קט, טור ושו"ע חו"מ סי' כ"ט סעיף א':
יא ב מיי' פי"ח מהל' עדות הלכה ח', סמג עשין קי:
יב ג ד מיי' פכ"א מהל' עדות הלכה א', סמג שם, טוח"מ סי' לח:
יג ה מיי' פכ"א מהל' עדות הלכה ב', סמג שם, טוח"מ סי' לח:
ראשונים נוספים
רבינו חננאל
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/מכות/פרק א (עריכה)
אמר רב יהודה אמר רב עד זומם משלם לפי חלקו. כגון שבא ואמר אנו פלוני ופלוני העדנו והוזמנו בבית דינו של פלוני וחייבונו ממון זהו משלם לפי חלקו.
סד"א כיון דלחבריה לא מצי מחייב ליה איהו נמי לא משלם קמ"ל דמשלם לפי חלקו. אבל אחר שהעיד אם חוזר בו ואמר שקר העדתי לאו כל כמיניה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. וכי האי גוונא לא סגיא דאינו משלם על פי עצמו אלא עדותו שהעיד עדות נכונה חשבינן ומתקיימת. וכן אם נמצא אחד מן העדים זומם אינו משלם כלל דתניא לעולם אין משלמין ממון עד שיזומו שניהן. אבל אם הוזמו כולן משלמין כל אחד לפי חלקו דתנן משלשין במעות ואין משלשין במכות אבל העידו שחייב מלקות ונמצאו זוממין כל אחד לוקה:
מתני' מעידנו את איש פלוני שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובתה והלא בין היום בין למחר סופו ליתן לה כתובתה אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו שאם נתאלמנה או נתגרשה ואם מתה יירשנה בעלה:
כיצד שמין. אמר רב חסדא בבעל.
רב נתן בר הושעיא אמר באשה:
אמר רב פפא באשה ובכתובתה פי' כשם שהעידו עליה שגירשה בעלה ונתן לה כתובתה ונמצאו זוממין אינן משלמין לה כל כתובתה אלא לפי טובת הנאת כתובתה כאשר הוא מפורש בפרק החובל בחברו (פח:
פט.) הלכה חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה כו' כן בכאן משלמין לאיש לפי טובת הנאתו בכתובת אשתו והיא תחתיו:
כיצד אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו שאם תמות אשה זו בחיי בעלה ויירשנה בעלה יזכה בה הקונה אותה מן הבעל ואם נתאלמנה או נתגרשה תגבה כתובתה ואבדו מעות הקונה וזהו שהיו מפסידין הבעל בעדותן שגירשה והוא שזממו לעשות לבעל. (וחלקו בזה רב חסדא אמר בבעל שמין אומדין כמה אדם רוצה ליתן כדי לקנות מזה הבעל מה שיירש כתובת אשתו לכשתמות והיא תחתיו כענין שפירשנו למעלה) . ושומא זו רב חסדא אמר בבעל כלומר אומדין דעת זה הבעל בכמה מן המעות יתרצה זה למכור כתובת אשתו בטובת הנאה כענין שפירשנו למעלה. ורב נתן בר הושעיא אמר בדעת האשה אומדין ושמין בכמה תתרצה אשה זו שתמכור כתובתה בטובת הנאה כמו שפירשנו למעלה. ורב פפא הוסיף על דברי רב נתן ואמר באשה ובכתובתה הן שמין נמצא רב נתן ורב פפא חולקין על רב חסדא ורבו עליו:
[כאן חסרים מן הכתב ג' שיטין וחצי]:
חידושי הרמב"ן
כיצד שמין. פרש"י ז"ל משום דמשמע במתני' שדמי כתובה ישלמו וא"א לומר כן שאין מפסידין אותו אלא מה שדמי הכתובה פחותין מן הממון הכתובה לפיכך בעינן כיצד שמין, ופי' רב חסדא בבעל כלומר שמין כמה האשה או הבא מכחה רוצה ליתן בספק זכותו של בעל ומשלמין לו והוא דבר מועט, ופי' משנתנו לדברי רב חסדא כך הוא שמין כמה אדם שלקח הכתובה רוצה ליתן בכתובתה של זו במותר שהוא זכותו של בעל שדין הכתובה כך הוא אם נתגרשה או נתארמלה יש לה ואם מתה אין לה ודמי זכותו של בעל ישלמו לו, ורב נתן בר הושעיא אמר באשה כלומר שמין כמה אדם רוצה ליתן לאשה בכתובתה ואם כתובת בתולה היא ואדם רוצה ליתן מנה ופרס נמצאו משלמין חמשים וחומר הוא אצלם לפי שאין אדם רוצה ליקח כתובה מן האשה על ספק זה אלא בדמים פחותים ומשנתנו כרב נתן אתיא שפיר ואתא רב פפא ואוסיף באשה וכתובתה לאפוקי נכסי מלוג וגוף נכסי טובת הנאה שבהם דיכולין לומר לא ידענו שהיו לה נכסי מלוג זהו תורף פרש"י ז"ל, וזו קשה שבדבריו למה אין משלמין לו פירות נכסי מלוג וגוף נכסי מלוג לפי טובת הנאה שבהם שאם מתה יורשה ואינה יכולה למכור וליתן שהוא מוציא מיד הלקוחות כתקנת אושא:
והאי טעמא דכתב הרב ז"ל הא תינח היכא דלא ידעי היכא דידעי מאי איכא למימר ועוד דא"כ אפילו בנכסי צאן ברזל יאמרו כן, והכא משמע דמשלמי וה"נ מוכח בפ' החובל וא"כ אפילו בעיקר כתובה לא ישלמו אלא מנה שמא סבורין היו שאלמנה נשאת אלא ודאי כיון דע"מ כן באו שאם יש לה יפסיד ונמצא שיש לה ודאי חייבין:
ויש מי שאומר הואיל וברשותה של אשה הן עומדין אין משלמין לו, ועדיין אין זה נכון דבכתובתה משמע ששמין קאמר כלומר שמין בכתובתה וא"ה הוה למימר אינו משלם נכסי מלוג דהא מתני' נמי כתובה קתני ומאי פי' רב פפא יותר ממשנתנו, אלא ה"פ לפי הנכסים הנכתבים בה מאותן ג' שדות שאם הן עדיות אף דמי הכתובה יותר אין משלמין כ"כ וכשהם זבורית דמי הכתובה פחותין וצריכין לשלם יותר ומשום דס"ל לרב פפא כר' נתן נקט באשה ובכתובתה וה"ה דהל"ל בבעל ובכתובה שאם הכתובה שוה יותר אף זכותו של בעל יפה יותר, וי"ל דהוי לו ספק זכותה של אשה יפה יותר משל בעל הבא לקח ממנה שם הוא שדות הנכתבין בכתובה ואם עדית הם הרי זה מכניס עצמו לאותו ספק ומשביח דעתו משום שבח הנכסים, ואם פחותים הם אינו רוצה בו אלא בדמים פחותין יותר לפי חשבון אבל הבא לקח מן הבעל זכותו לפי שיוויו הוא לוקח וזה אמת, והפי' שפי' רבינו הגדול ז"ל בהלכות משמיה דגאון ז"ל בבעל הישנו זקן שהוא במנהג העולם קרוב למיתה, ורב נחמן בר הושעיא באשה הזקנה היא אם ילדה היא לא בריר דקשיא ליה עליה דרב חסדא דאמר אומדים לפי ימי הבעל אם זקן ודאי ה"ק אומדין אם זקן הוא יותר מן האשה שאם אין אתה אומר כן אין זו אומדנא שאין ראוי אם זקן הוא יותר משאר בני אדם שאם אשתו זקנה כמותו מה לנו בזקנותו, אלא ע"כ צריכין אנו לשום אפילו זקן הוא יותר מאשתו וכיון שכן בכלל דברי רב הושעיא וצ"ע, אלא אפשר דה"ק רב חסדא אמר שמין כל ספקות שבבעל דהיינו שניה ובריאות נכסים ומריבה ורב נתן אמר שאין שמין אלא אותן ספקות שהן אף באשה דהיינו שנים ובריאות אבל נכסים ומריבה אינן באשה אלא בדעתו של בעל ואין אומרין בהם שסוף המריבה שלום בינו לבינה ואע"פ שהוא עשיר אינה קלה בעיניו להוציאה, ובכתובה פי' רבינו ז"ל לפי גדלה וקטנה שהממון הגדול משביח דעתו של לוקח ביותר וזה הנכון בעיני:
מתני'.[2] מעידין אנו על איש פלוני שהוא חייב לחברו מאתים זוז מכאן ועד שלשים יום אומרין כו'. איכא דקשיא ליה כיון דהאי גברא מחייב לחבריה הנהו אלפא זוזי דמסהדי הני מאי עבדי ליה רווחא דרווח מכאן ועד עשר שנים אמאי משלמי לא יהא אלא דקא גזלי מיניה אלפא זוזי ובטלוה ולא רווח בהו משלמי כלום, הא קיי"ל דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה וכדאמרינן בירושלמי בפרק בפרק איזהו נשך המבטל כיסו של חברו פטור, ולאו קושיא היא דהכא כיון דהשתא לא מחייב ליה כלום כמאן דמפסדי מיניה אלפא זוזי דמי דהא איהו לא מחייב כלום, ואינהו מחייבי ליה אלפא זוזי מאי דמהנו ליה דפרעי ההוא שעבודא דאיכא עליה, אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיו אלף זוז בידו בין ליתנם מכאן ועד שלשים יום או ליתנם מכאן ועד עשר שנים:
חידושי הריטב"א
אימא וכן א"ר נחמן: ותלמודא דלא קאמר וכן משום דר"ן לאו אדרבה קאי אלא אדר"פ גופיה:
משלשין בממון: לקמן בדוכתא מפרשינן לה בס"ד ולעיל דאמרינן דלמ"ד כופרא ממונא משלמין היינו מההיא טעמא דמשלשין במון דאי לא היאך משלמין ליתן האי כופר והאי כופר כופר א' אמר רחמנא ולא שני כופרים ליתן האי חצי כופר והאי חצי כופר כופר א' אמר רחמנא ולא חצי כופר כדדרישנן בעלמא לענין מי שהרג שורו את הנפש בב"ד גבי שור של שני שותפין אלא כיון דקי"ל שמשלשין בממון כי יהיב האי חצי כופר והאי חצי כופר מצטרפין והוה ליה כופר א' שלם וזה ברור וכמו שכתבו בתוספות:
אמר רבא באומר עדות שקר העדתי: ויש גורסין עדות שקר העדנו כלומר העדנו אני וחבירי ונראה פירושה לפי פשוטה וכן פי' כל הפרשנים ז"ל דמיירי בשלא הוזמו כלל אלא שאחח' מהם הזים לעלמו או לא ולחבירו ג"כ לומר עדות שקר העדנו כי לא היינו מצויים באותו מקו' אותו יום כלל דמסתמא להכי קרי ליה עד זומם לפי שסותר העדות בלשון הזמה וקאמר רבא שמשלם חלקו על פיו דנהי שאינו נאמן על חבירו נאמן הוא על עצמו ולא אמרינן בהא שאין משלמין ממון עד שיזומו שניהם דהאי בהזמת אחרים. ועו' דלמאן דגרים העדנו הרי הוזמו שניהם על פיו אלא דלא מהימן על חברי' וכי תימא והיאך נאמן אפילו על עצמו דאין אדם משים עצמו רשע. י"ל דההיא בחיוב שבגופו בלחו' אבל בממון פלגינן דיבוריה כאומר גנבתי או גזלתי שמשל' קרן ע"פ עצמו שהרי יוצא מדבריו שהוא מוד' שיש לחבירו ממון אצלו וכן במודה שנטל מחבירו ממון ריבית קצוצה חייב על פיו. ותדע דלמא"ד כופרא ממונא משלמין הם על פיהם אע"פ אומרי' עדות שקר העדנו כדאיתא בסוגיין. ופרכינן כל כמיניה כיון שהגי' שוב אינו חוזר ומגי'. ואיכא למידק על פי' זה דמאי קושיא דהא אדרבא לפי שאינו יכול לחזור בו מעדותו והנדון מתחייב על פיהם הוא חייב לשלם מה שמפסידו בעדותו. וי"ל דלישנא דנקט רבא עד זומם קשיא ליה לתלמודא דמשמע מדין עד זומם משלם ולא מדינא דגרמי וכל שהוא מדין הזמה בעינן כאשר זמם ולא כאשר עשה אפילו לגבי ממונא כדכתיבנא לעיל וכיון שזה אינו יכול לחזור מעדותו כאשר עשה הוא ולא כאשר זמם. וכן פי' רבי' מאיר הלוי ז"ל. ומיהו ק"ל בר מהכי נמי תיקשי לן היכי קרי ליה עד זומם דהא ליכא הזמה אלא מפי אחרים ואפילו אם בא הרוג ברגליו שזה וודאי גמיד שעודותם שקר אפ"ה אין כאן תורת הזמה כלל. וי"ל דאין ה"נ אלא דאידך עדיפא ליה לאקשויי דכיון דחיוב מדינא דגרמי הוא על כרחיך לא הוה למיקריי' עד זומם לפי שסתר עדותו בלשון הזמה. ובחבורה נאמר פי' אחר דה אדרבא בשהוזמו שניהם ולהכי קרי ליה עד זומם אלא שהאח' מהם אמר קודם שהוזמו עדות שקר העדתי או העדנו וקאמר רבא שמשלם בהזמה שהזימוהו העדים כמו חבירו ופריך תלמודא דהא כשיטא דהא מחמת הודאתו לא נתבטלה עדותו עד שנאמר שלא תחול עליו הזמה דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. וק"ל על פי' זה חדא מלשון באומר ועוד דהוה לן למימר כל כמיניה לפיכך אין לנו אלא הפירוש שפירשו כל המפרשים ז"ל:
אלא באומר העדנו והוזמנו בב"ד פלוני וחייבנו ממון: פירש”י ז"ל דמשעת גמר דין הוי ממון גמור גבייהו ואין זה מרשיע עצמו שכבר הרשיעוהו אלהים עכ"ל ז"ל. ויש שדקדקו עליו דכיון דאנן לא ידעינן שנתחייב אלא על פיו מרשיע עצמו הוא כשאומר שהוזם ולא ק"ל הא כלל דמר"ן ז"ל לא קאמר אלא שלא הרשיע ולא נקרא מרשיע עצמו בענין זה אלא כל שמודה בקנס וכדאמר קרא גבי כפל אשר ירשיען אלהים פרט למרשיע את עצמו דמיירי במודה קנס אבל במודה ממון אפילו שבא מחמת קנס לא מיקרי מרשיע את עצמו שאלו היה כן לא היה משלם ע"פ עצמו ולכך תפס רבי' ז"ל לשון המקרא שכבר הרשיעוהו אלהים. וזה נ"ל ברור. ומסתברא דאפילו בהא לא אמרו שהם משלמין ע"פ ענתו אלא כשאומרים עדות שקר העדנו והוזמנו ונתחייבנו אבל אם אומרים עדות אמת העדנו אלא שהוזמנו ע"פ עידי שקר ונתחייבנו אין משלמין שהרי לפי דבריהם שלא כדין נתחייבו והפה שאסר הוא הפה שהתיר ואיכא נוסחי דגרסי הכי בהדיא באומר העדנו שקר ואף לנוסחי דגרסי העדנו והוזמנו הכי מתפרש אלא דנקט לישנא קלילא לפי שכבר הזכיר כן באוקמתא קמייתא וכשאומרים העדנו שקר והוזמנו שהם חייבים אפי' בשלא שלם הלה כלום ומשום כאשר זמם ולא כאשר עשה דאלו בשישלם פשיטא דחייב מדינא דגרמי דהדרי' לי' ממונא למאריה:
מתניתין מעידן אנו באיש פלוני שגרש את אשתו פלוני' ביום פלו' ובמקום פלו' ולא נתן לה כתובתה: ונמצא שמחייבין לו לפרוע לה כל כתובתה ונגמר הדין על פיהם והוזמו והבעל תובע שישלמו לו כל הכתובה מדין הזמה והם אומרים שאין כאן הזמה דהא חייב היה בכתובתה אפילו לא גרשה וקתני הכא שאומרי וכו' ובגמרא מפרש מאי קאמר:
גמרא כיצד שמין א"ר חסדא בבעל רב נתן בר הושעיא אומר באשה: רש"י ז"ל פי' בזה לשונות הרבה אבל הנכון שבלשונות הוא מה שפי' כי בכתובה שהבעל חייב לאשתו בעודה תחתיו יש שתי אומדנות האח' אומד זיווי ספק זכותה כשבאה למכור אותה בטובת הנאה כמה יתנו לה בזכות ההוא ואפילו הבעל עצמו כדי שיפטור מעכשיו ולא יעמו' באותו ספק שהסך הזה חשוב על האשה לגמרי ובזה הוא שאומר רב נתן בר הושעיא ששמין באשה לומר שאומדין כמה זכותה שוה בדרך זו ומנכין מכל הכתובה שיעור סך זה ומשלמין לבעל כל השאר לבעל היה מפסידים לו בעדותם. והאומד השני הוא שאומדין כמה שוה ספק זכותו של בעל בחיוב כתוב' זו אם בא למסור זכותו לאחרי' שיאכל הלוקח פירות הנכסים המיוחדי' לה מעתה ושאם מתה והוא יורשה שיזכו במקומו שהממון הזה הוא ממון של בעל גמור והעדים האלו משלמין לו אומד זה ופטורין מן השאר וזהו שאמר רב חסדא בבעל ובודאי שהאומ' שלו מרובה בדמים ללוקח יותר מליקח זכותה לפי שהלוקח מהבעל מחזיק בנכסים מעכשיו ואם יש שם פירות אכלם ומיהו תשלומי העדים גדולים יותר בששמין באשה כי בשומת הבעל אין משלמין לו אלא דמי הלוקח זו בלבד ובשומתן באשה משלמין מה שיש בכתובתה יותר על דמים שנותן לה הלוקח שהמותר ההוא ודאי מרובה בדמים שנותן הלוקח לבעל בספקו וטעמא דפלוגתייהו בזו דרב חסדא סבר דכיון דלבעל הם חייבים לשלם בדידיה אמרינן שזה לבד חשוב ממון שלו בשעה שהעידו עליו ורב נתן בר הושעיא סבר דכיון שהיו מחייבים אותן לפרוע כתובה שלא היה חייב לפרוע עתה אנן בכל הכתובה משערינן אלא שאנו מנכין מה שהבעל עצמו היה נותן לסלק מעליו אותו שעבוד כתובה שהיה מסתלק ממנו בעדותם כשפורע על פיהם. ורבי' מאיר הלוי ז"ל ואחרים מרבותינו המפרשים ז"ל הקשו על פי' זה שהרי לשון משנתינו אין משמעותו אלא במכירת ספק זכותה של האשה וכדקתני שאם נתארמלה או נתגרשה יגבה. וא"כ היה יכול רב חסדא ללומר ששמין בבעל ולפיכך פי' הם ז"ל דלכ"ע בספק מכירתה שמין כמו שאמרנו אלא שבאומ' זה נחלקו דרב חסדא סבר שאומדין בבעל כפי שניו ובריאותו אם הוא ילד או בריא או זקן או חולה כי לפי שנותיו ובריאותו שוה יותר ספק זכותה. ורב נתן בר הושעיא סבר ששמין באשה בשניה ובבריאותיה. וכן פי' הריא"ף ז"ל ועוד הוסיפו בענין זה למ"ד בבעל לשום בקפדנותו בבית וגם בותרונותו בממון אם יהא מהיר לגרשה אם לאו ומ"ד באשה סבר שאומדין בקפדנותה ג"כ כי אע"פ שאין בידה לגרש את עצמה מ"מ תוכל להקניטו ומעיקא ליה עד שיגרשנה. ואין פירושים אלו מחוורים דמאי דפריש בשנים ובבריאתו אינו מחלוק' דהא ודאי רב חסדא דאמר שאומדין בבעל לא לגבי שאר בני אדם קאמר שאם אשתו זקנה וחולה כמותו מה לנו לשאר בני אדם אלא ודאי לגבי אשתו קאמר אם הוא ילד והיא זקנה בריא והיא חולה או בהפך וא"כ הרי בכלל דברי רב חסדא גם דברי ר' נתן בר הושעיא וכן בכלל דברי ר"ן בר הושעיא. ואיבר' שבין קפדנותו לקפדנות' יש חילוק גדול אבל בשופטני עסקינן וכל שעושה אומד בשניה' הוא עושה אומ' כמו שעושה כל אדם בכל מקח שעושה שמעיין בכל הצדדין שאפשר להיו' באותו מקח. ורשב"ם ז"ל פי' דרב חסדא ורב נתן תרווייהו ס"ל שהאומד במכירת ספק זכותה אלא דר"ח סבר ששמין בדמים שיתן הבעל בספק זכותה שהוא מרובה לפי שבידו לגרשה ורב נתן סבר שאין שמין אלא במה שיתנו אחרים בזכותה זה שאינו כל כך. ואין פי' זה מחוור בעיני רבותינו ז"ל וגם בעיני דקשה לשון רב נתן שהיה לו לומר רב נתן אמר באחרים מאי באשה לכך נראה כפי' רש"י ז"ל שכתוב לעיל כי אע"פ מלשון משנתינו מורגל בתלמו' בספק מכירתה מ"מ מכללו אנו למדין מהו ספק מכירתו של בעל כי מה שמרויח הלוקח בזה מפסיד בזה ולכן תפס התנא הלשון ההוא לפי שהוא מורגל בכל מקום וכי מכירת האשה בטובת הנאה מצוי יותר ממכירת ספקו של בעל כנ"ל.
אמר רבא פפא באשה ובכתובתה: ולפי גרסא זו רב פפא לא בא לחלוק אלא שבא לומר דבר חדש שאם לא כן היה לנו לגרוס רב פפא אמר בכתובתה וכן פי' רש"י ז"ל דרב פפא אמר כי שומא זו אינה אלא כתובה כדדכירנא בפ' אע"פי. ולאפוקי נכסי מלוג שאינן בכלל כתובה שבהם אין עדים משלמין כלום לבעל שיכולים לומר לא היינו יודעים שהיו לה. והרמב"ן ז"ל הקשה ע"ז שא"כ אפילו בתוספת ובנדוניא יומרו כן. ולא ירדנו לסוף קושיא זאת דהא איכא למימר דשאני נכסי מלוג לפי שרוב נשים אין להם נכסי מלוג וכי אית להו לית להו קלא כל כך לפי שאינן נכתבין בכתובה ויכולין לומר לא ידענו שהיו לה אבל תוספת ונדוניא רוב נשים יש להם ויש להם קול לפי שנכתבין בכתוב' ומיהו מודה רש"י ז"ל דכל היכא דידעינן דמפרסמ' מילתא דאית לה נכסי מלוג אפילו בנכסי מלוג אומדין וחייבין. והריא"ף ז"ל פי' באשה בכתובתה ששמין לפי גדלה וקטנה של ממון כתוב' שהממון הגדול משביח דעתו של לוקח יותר ממה שרוצה ליקח כשהממון קטן ואפילו שיקח לי חשבון. ורבי' מאיר הלוי ז"ל ואחרים ז"ל פי' בהפך כי יותר קופצין לקוחות בכתובה מועטת מכתוב' מרובה שאין הבעל קופץ לגרשה כל כך וכאותה שאמרנו נתנני ה' בידי לא אוכל קום זו אשה רעה וכתובה מרובה. ואחרים פירשו בכתובתה לפי השעבו' שיש לכתובתה מקרקע עידית או זבורית. ואין פי' זה נכון דמה חדש ר"פ בזה פשיטא וזה בכלל דברי רב חסדא ורב נתן הוא. ופי' רש"י ז"ל נ"ל נכון יותר מכולם בלשון ובענין והלכת' כרב חסד' וכרב פפא:
מתניתין מעידין אנו באיש פ' שהוא חייב לחבירו אלף זוז ע"מ ליתנו לו מכאן ועד שלשים יום והוא אומר מכאן ועד עשר שנים אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיו בידו אלף זוז מכאן ועד עשר שנים: אין לפרש שישלמו לו מה שאומדין שהיה זה יכול להרויח באלף זוז עד עשר שנים. חדא שאין זה משמעות לשון זה. ועוד דהא מידי דלא קיץ הוא שאין בו הזמה כמו שכתבנו למעלה. ועוד שזה גרמא בנזקין בעלמא הוא שפטור במילי דנזיקין בעלמא וכמו שאמרו בירושלמי במבטל כיסו של חבירו שהוא פטור וה"ה לענין הזמה כדכתיבנא לעיל ואפילו גזלן גמור אינו משלם אלא כשעת הגזילה. אלא פי' שישומו מה היה נותן הלוה למלוה עתה מחוב זה אם יפרענו עתה ומה היה מניח לו המלוה מזה מנכין שומא זו והשאר ישלמו לו כשיעור האומד שהיה נותן לסלק שעבוד זה מעליו לא היו מפסידין אותו וזה ברור: ומכאן דן מורי הרא"ה ז"ל במי שמכר או נתן שטר חוב לחבירו והאריך ללוה שזה בכלל מה שאמרו שאם חזר ומוחלו מחול וזה אריכתו אריכות דמקצת מחילה הוא וכן חייב לשלם מה שהפסי' באריכות זה ללוקח או למקבל המתנה כדרך שחייב אם מחלו לגמרי מדינ' דגרמי כדאיתא בדוכתא שאומדין כמה היה נותן הלוה באריכו' זה למלו' וישלימו לו מדינא דגרמי וכן אם מחל לו זכות ערבות או שעבו' שום קרקע שמין כמה יפחתו דמי החוב אם בא למוכרו מפני כן ומשלם לו:
גמרא אמר רב יהודה אמר שמואל המלוה את חבירו לעשר שנים: פי’ ששמיטה עוברת קודם זמן הפרעון וה"ה בשמטה שנים או אם אנו יודעים ששנת השמיטה קודם לכן אלא דנקיט עשר שנים לרווחא דמילתא. שביעית משמטתו ואע"ג דהשתא בשנת שמיטה לא קרינא ביה לא יגוש אתי לידי לא יגוש פי' רש"י ז"ל דקרא ה"ק לא יגוש את רעהו בזמנו שכבר קרא שמיטה לשם קודם זמנן:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה