כתובות סד א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
משום דרב זביד גברא רבה הוא אפכיתו ליה לדינא עילויה האמר רב כהנא מיבעיא בעי לה רבא ולא פשיט השתא דלא אתמר לא הכי ולא הכי תפסה לא מפקינן מינה לא תפסה לא יהבינן לה ומשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא ובהנך תריסר ירחי שתא לית לה מזוני מבעל אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם מיתיבי אחת לי ארוסה ונשואה אפילו נדה אפילו חולה ואפילו שומרת יבם לא קשיא כאן שתבע הוא כאן שתבעה היא דאמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל תבע הוא נזקקין לו תבעה היא אין נזקקין לה במאי אוקימתא להא דשמואל בשתבעה היא האי כותבין אגרת מרד על ארוסה לארוסה מיבעי ליה הא לא קשיא תני לארוסה מאי שנא שומרת יבם דלא דאמרינן לה זיל לא מפקדת ארוסה נמי נימא לה זיל לא מפקדת אלא בבאה מחמת טענה דאמרה בעינא חוטרא לידא ומרה לקבורה ה"נ שומרת יבם בבאה מחמת טענה אלא אידי ואידי שתבע הוא ולא קשיא כאן לחלוץ וכאן לייבם דאמר ר' פדת אמר ר' יוחנן תבע לחלוץ נזקקין לו תבע לייבם אין נזקקין לו מאי שנא לייבם דלא דאמרינן ליה זיל ונסיב איתתא אחריתי לחלוץ נמי נימא ליה זיל ונסיב איתתא אחריתי אלא דאמר כיון דאגידא בי לא קא יהבו לי אחריתי הכא נמי כיון דאגידא בי לא קא יהבו לי אחריתי אלא אידי ואידי שתבע לייבם ולא קשיא כאן כמשנה ראשונה כאן כמשנה אחרונה דתנן מצות יבום קודמת למצות חליצה בראשונה שהיו מתכוונין לשום מצוה עכשיו שאין מתכוונין לשום מצוה אמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום:
עד מתי הוא פוחת וכו':
מאי טרפעיקין אמר רב ששת אסתירא וכמה אסתירא פלגא דזוזא תניא נמי הכי ר' יהודה אומר שלשה טרפעיקין שהן תשע מעין מעה וחצי לכל יום אמר ליה רבי חייא בר יוסף לשמואל מאי שנא איהו דיהבינן ליה דשבת ומאי שנא איהי דלא יהבינן לה דשבת איהי דמיפחת קא פחית לא מיחזי כשכר שבת איהו דאוסופי קא מוספא
רש"י
[עריכה]
משום דרב זביד גברא רבה הוא - ולא יערער על דברינו מחמת ענותנותו:
מפכיתו דינא - לחובתו:
ומשהינן לה - אולי תחזור בה:
תריסר ירחי שתא - ותו לא:
שתבע הוא - והיא מורדת:
תבעה היא - והוא מורד:
אין נזקקין לה - לכתוב לה אגרת מרד להוסיף על כתובתה ולקמן מסיק פירושא ואזיל משום דלא מפקדא אפריה ורביה:
לארוסה מבעי ליה - וכותבין אגרת על הבעל:
דלא מפקדת - בפריה ורביה כדאמרינן ביבמות (דף סה:):
חוטרא לידא - רוצה אני שיהא לי בן שיחזיק בידי בזקנותי ואשען עליו וביום מותי יקברני:
תבע לחלוץ - והיא אינה רוצה אלא להתייבם נזקקין לו לכתוב אגרת מרד עליה:
אין נזקקין לו - לפי שאין מתכוין לשם מצוה וכמשנה אחרונה ואמרינן ליה זיל נסיב אחריתי:
אסתירא - סלע מדינה:
פלגא דזוזא - זוז צורי שהוא שש מעה כסף נמצא טרפעיק שלשה מעות:
מעה וחצי ליום - לששת ימי המעשה ומשבת לא יהבינן לה כדאמר לקמן:
מאי שנא איהו דיהבינן ליה דשבת - כשהיא מורדת עליו דהא שבעה טרפעיקים טרפעיק ליום:
כשכר שבת - [כמו שמשתכר בשבת] גזרה משום מקח וממכר ושכירות:
תוספות
[עריכה]ונראה לר"ת דהכי פירושו בעינא ליה ואינה רוצה להתגרש בלא כתובה ומצערנא ליה עד שיגרשנה ויתן לה כתובה אבל אמרה מאיס עלי ולא בעינא ליה לא הוא ולא כתובתו לא כייפינן לה שתחזור בה ע"י שנאמר שלא תועיל מחילה משום דהוי מחילה בטעות דאגב צערה קא אמרה הכי ומתוך כך לא יגרשנה בעלה שאינו רוצה ליתן כתובה אלא מחילה גמורה היא ומתוך כך יעלה בדעתו לגרשה מר זוטרא אמר כייפינן לה דהויא כמחילה בטעות והיינו כפיה דעל ידי כך תשאר תחת בעלה שלא ברצונה כי בעלה לא יגרשנה כיון שחייב ליתן כתובתה ואין חילוק למר זוטרא בין מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה בין אומרת מאיס עלי ור"ח נמי פירש דאין כופין הבעל ליתן גט וגם בקונט' לא פי' שיכופו הבעל ליתן גט:
משום דרב זביד גברא רבה הוא אפכיתו לדינא עילויה. וא"ת כיון דלא פשיט המע"ה וכיון דתפסה לא מפקינן מינה וי"ל דהוה נמי שיראי טובא דלא הות תפיסה ובלישנא קמא קאמר משום דרב זביד גברא רבה אחנפיתו ליה משום הך שירא דהות תפיסה ובאיכא דאמרי קאמר משום הנך שיראי דלא הות תפיסה אלא הבעל היה תפוס:
תבע לחלוץ נזקקין לו. פי' בקונט' והיא אינה רוצה אלא להתיבם וכן תבע לייבם פירוש והיא אינה רוצה אלא לחלוץ ותימה דמאי קא פריך לייבם נמי כיון דאגידא ביה לא יהבי ליה איתתא אחריתא ויחלוץ לה וי"ל שאינו רוצה לחלוץ שלא יצטרך ליתן כתובה ועי"ל תבע לחלוץ והיא אינה רוצה לא לחלוץ ולא לייבם וכן תבע לייבם וכן הא דאמר כאן שתבעה היא והוא אינו רוצה לא לחלוץ ולא לייבם ואין להקשות א"כ מאי פריך שומרת יבם נמי בבאה מחמת טענה מאי איריא בבאה מחמת טענה אפילו אינה באה נמי תיקשי ליה מדתנן בהחולץ (יבמות לט.) חוזרין אצל גדול ואומרים לו עליך המצוה או כנוס או פטור וקאמר בגמ' דחוזרין אצל גדול למיכפייה אלמא בתבעה היא נמי כייפינן ליה אפילו אינה באה מחמת טענה דאיכא למימר דכייפינן ליה אבל אין נזקקין לכתוב עליו איגרת מרד להוסיף על כתובתה אי נמי משום דהיא גופה איכא לפרושי בבאה מחמת טענה לכך נקט למיפרך מהאי טעמא:
מאי שנא לייבם דלא. וא"ת. אי מילתיה דר' יוחנן לפי משנה אחרונה כדמשמע פשטא דמילתא א"כ מאי פריך לייבם נמי כיון דאגידא ביה לא יהבי ליה איתתא אחריתא והא לייבם לא נוכל לכוף אותה לפי משנה אחרונה ואי לחלוץ והלא הוא אינו רוצה לחלוץ אלא לייבם ומאי שייך לכופה לדבר שאינו תובע הוא וי"ל דמעיקרא ס"ד מילתיה דרבי יוחנן לפי משנה ראשונה ומשום הכי פריך דאפילו לייבם נמי נוכל לכופה ולבסוף דמשני כאן כמשנה ראשונה כאן כמשנה אחרונה מילתיה דר' יוחנן נמי לפי משנה אחרונה נזקקין לחלוץ ואין נזקקין לייבם וה"ה דאכתי הוה מצי לשנויי כאן לחלוץ כאן לייבם כרבי יוחנן ואידי ואידי לפי משנה אחרונה אלא דניחא ליה לאוקמא תרווייהו כשתבע לייבם דדומיא דארוסה קתני שתובע לכנוס והיא . מורדת. ר"ת. וק"ק דאיך תיסק אדעתין למימר דאתי לפי משנה ראשונה אדרבה לפי משנה ראשונה איפכא מסתברא לייבם נזקקין לו לחלוץ אין נזקקין לו וי"ל דאפי' לפי משנה ראשונה נזקקין לו לחלוץ משום דבדידיה תלי רחמנא אם לא יחפוץ האיש כדאמרינן בהחולץ (יבמות דף לט: ושם) אבל לייבם ס"ד שאין מוסרין אותה לייבם על כרחה אי נמי י"ל תבע אף לחלוץ נזקקין לו תבע לייבם דווקא אין נזקקין לו: ודיני חליצה ויבום פירש בקונטרס בהחולץ (ג"ז שם) גבי הא דמייתי התם מתניתין דבכורות (דף יג. ושם) משנה ראשונה ואחרונה דמייתי הכא ואמר רב עלה דאין כופין ופירש בקונטרס דאפילו למשנה אחרונה דמצות חליצה קודמת אין כופין אותו לחלוץ היכא דניחא לתרוייהו ליבומי דנימא תרוייהו לאו למצוה מכווני ופגע בערוה אלא אי בעי מייבם אע"ג דמצות חליצה קודמת ומיהו היכא דאיהו צבי ובעי ליבומי ואיהי אמרה לא בעינא ליה ואמרה דברים ניכרים אי מצינן לאטעויי מטעינן ליה לא מצינן לאטעויי כייפינן ליה לחלוץ דאמר רב ששת בפ"ק דיבמות (דף ד.) מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה לפניו כו' ולא תימא מוכה שחין דווקא אלא כל אמתלא שתתן לדבריה דתנן בהמדיר (לקמן דף עז.) מעשה בצידון בבורסי שמת ולו אח בורסי ואמרו חכמים יכולה היא שתאמר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל ועוד פסקינן והלכתא כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם מכל הני טעמי כייפינן ליה לחלוץ ושקלה כתובתה וכל הני אין כופין דהכא היכא דניחא להו לתרוייהו עכ"ל ואור"י דמה שהביא ממוכה שחין ומבורסי אינה ראיה דדוקא מוכה שחין ובורסי דהוו מהנך דכופין אותו להוציא ומה שהביא נמי מאין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם לאו ראיה היא דהתם אין כותבין אפילו בלא אמתלא משום דמצות חליצה קודמת וא"כ לדבריו אפילו בלא אמתלא הוה לן למימר דכופין ואדרבה יש להוכיח משם דאין כופין דאי בר כפייה הוא למה ליה למימר דאין כותבין אגרת מרד עדיפא מינה ה"ל למימר דכופין אותו לחלוץ ואמרינן נמי בשמעתין תבע לייבם אין נזקקין לו משמע אין נזקקין לו לכתוב אגרת מרד אדרבה נזקקין לה וכייפינן ליה ולהכי נראה לר"י דרב איירי בכל ענין דודאי בכל ענין אין כופין ואף לפי' ר"ת דמפרש דאמר רב אין כופין קאי אמשנה ראשונה דאין כופין לייבם אע"פ שמצות יבום קודמת ונ"מ בזמן הזה היכא שידוע לנו שמתכוונין למצוה כגון אותן שבאין לחלוץ דאותן ודאי אין מתכוונין לא לשום נוי ולא לשום אישות אבל היכא דלא ברור לן שמתכוונין למצוה כופין במילי ומרחיקין אותן מן היבום דקי"ל כאבא שאול כמו שפירשנו ביבמות (דף לט: ד"ה אמר רב) וגם לפירושו אם תבע לייבם לא כייפינן ליה לחלוץ אלא מטעינן ליה אם אינה חפצה אבל אם אינו רוצה לא לייבם ולא לחלוץ נראה דכופין:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ה (עריכה)
קב א מיי' פי"ד מהל' אישות הל' יג, טור שו"ע אה"ע סימן עז סעיף ג:
קג ב מיי' שם הלכה י, טור שו"ע שם סע"ב:
קד ד ג ה מיי' פ"ב מהל' יבום וחליצה הלכה י, סמג עשין נא, טוש"ע שם סימן קסה סעיף א ג:
קה ו מיי' פ"א שם הל' ב ופ"ב הלכה ז מג עשין נב, טוש"ע שם סעיף א:
קו ז טור שו"ע שם סעיף א ובהג"ה:
ראשונים נוספים
אמר להו רב גמדא משום דרב זביד גברא הוא אפכיתו ליה לדינא עלויה והא מיבעיא בעא לה רבא ולא איפשטא: איכא למידק, דהא ודאי כיון דלא איפשטא דינא הכי דהיכא דקיימי לוקמי, יש לומר דאינהו אף בלאותיה שנשארו ביד רב זביד הוו מפקי מיניה ויהבי לה, דהא לא הפסידה בלאותיה קיימין קאמרי', ומשום הכי אמר להו דמאי דלא תפסה מיהא לא נפיק מיניה.ואינו מחוור בעיני, דאם כן כי אסיקנא והשתא דלא אתמר לא כמר ולא כמר דתפסה לא מפקינן מינה דלא תפסה לא יהבינן לה, והיינו ממש דרב גמדא. והכא משמע דלא פסקינן כחד מינייהו, דאם איתא הוה ליה לבעל הגמרא לאסוקי במילתיה ולמימר דתפסה לא מפקינן מינה דלא תפסה לא יהבינן לה כרב גמדא.
אלא נראה לי, דאדרבא, הא דאמר רב גמדא בלישנא בתרא שפיר קאמר, דכיון דנכסים בחזקתיה ואין לה בהם אלא שעבוד בלחוד, כיון דלא ידעי אי איתיה לשעבודא או לא מספק לא תטול היא, ואפילו תפסה מפקינן מינה דאוקי ממונא בחזקת מריה. ואדרבא מאי דקאמרי אמימר ומר זוטרא ורב אשי ללישנא בתרא, אי נמי רב גמדא ללישנא קמא קשיא. ויש לי לומר, דמאן דאית ליה האי סברא דלא מפקינן מינה, היינו משום דאלים שעבודה באותן נכסים לפי שהן שבח בית אביה, ויכולה היא ליטלם בכתובתה בעל כרחו דבעל דיכולה היא לומר שלי אני נוטלת כדאיתא ביבמות פרק אלמנה לכהן גדול (סו, א), הלכך הרי היא כשלה ולא מפקינן מינה אלא בראייה. וכל שהדין מסופק מאי דתפסה מינייהו לא מפקינן מינה, ולא עוד, אלא מאי דלא תפסה חשבינן כאלו הן ברשותה, ואפילו תפס בהן הבעל מפקינן מיניה ויהבינן לה. ומאן דאית ליה הכא דמאי דתפסה מפקינן מינה, עביד לשיעבודה כשאר שעבודין דעלמא דמפקינן מיניה, כן נראה לי.
והשתא דלא אתמר לא כמר ולא כמר: כלומר, דלא איפשטא אם הפסידה בלאותיה הקיימין דתפסה לא שקלי מינה,ואפילו תפסה בעדים, דהא ספוקי מספקא לן הני ברשותא דמאן קיימי. דלא תפסה לא יהבינן לה.
ומשהינן לה תריסר ירחי אגיטא: כלומר, כשאמרה מאיס עלי,אבל אמרה בעינא ליה ומצערנא ליה כיון שעברו עליה ד' שבתות בהכרזה ושלחו לה מבית דין ולא חזרה בה הפסידה הכל, ואם רצה הבעל לגרש מגרש ואין בכך כלום, והדעת נותנת דלמה משהין אותה והלא אפילו חזרה בה ונתרצית לו מה שהפסידה מכתובתה הפסידה, ואם רצה הבעל להשהותה צריך הוא לכתוב לה כתובה אחרת, אם כן שהייתה מה זו עושה.
ויש מפרשים, דאכולהו קאי, ולומר שאם פחתו לה כתובתה שבעה טרפעיקים בשבת כתנא דמתניתין, אי נמי, אחר ששלחו לה מבית דין והכריזו עליה ושלחו לה שנית כרבותינו אף על פי שהפסידה הכל, אינו מגרש עד השלמת שנים עשר חדש. ואף על פי שאינה מרווחת כלום בשהייה זו, אפשר שעשו כן משום שגנאי הוא לבנות ישראל שמתגרשות מבעליהן מפני החשד, וכמו שאמרו בנדרים (סו, א) מה ראתה אמן של אלו להתגרש, ושמא תוך זמן זה מרצין זה את זה ותשאר זו עם בעלה.
ולענין פסק הלכה במורדת, קיימא לן כרב הונא דאמר מורדת מתשמיש, אבל ממלאכה לא הויא מורדת. וכן פסקו הראשונים ז"ל, ורבנו אלפסי ז"ל הביא ראיה מדאמר אתימר היכי דמיא מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה, דאלמא מתשמיש הוא דהויא מורדת כרב הונא. כלומר, דהתם איכא צערא אבל במלאכה ליכא למימר בה בעינא ליה ומצערנא ליה. ומיהו אין זו ראיה דהא אסיקנא דכולי עלמא מורדת מתשמיש הויא מורדת, ומשום הכי איצטריך לאשמעינן באיזה ענין הויא מורדת מתשמיש. ומכל מקום אפשר נמי דממלאכה הויא מורדת כר' יוסי בר חנינא , וזו מתשובותיו של הראב"ד ז"ל, והראב"ד ז"ל הביא ראיה מהא דאמר ליה רב חייא בר יוסף לשמואל ונדה בת תשמיש היא, ואם איתא מאי קשיא ליה נדה לימא נדה משום מלאכה, ושמואל נמי מאי דוחקיה לתרוצי דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו, לימא ליה נדה משום מלאכה היא, וגם זו אינה ראיה, דהא דומיא דחולה משמע להו כולה ברייתא דלא משום מלאכה היא, וכדאוקימנא לה לעיל דפרכינן מינה למאן דאמר ממלאכה ומסייעי מינה מאן דאמר מתשמיש.
והראיה הנכונה מדבעא מיניה רב חייא משמואל מה בין מורד למורדת ואמר לו צא ולמד משוק של זונות, אי נמי זו יצרה מבפנים וזו יצרה מבחוץ, ואם איתא דממלאכה נמי הויא מורדת, אכתי לא שמענו אלא מורדת מתשמיש אבל ממלאכה מה בין מורד למורדת, אדרבא צערא של אשה גדול משל איש שאין לה מזונות ופרנסה, אלא על כרחך הלכתא כרב הונא דממלאכה לא הויא מורדת, שאין מרד בממון אלא באומרת איני עושה כופה אותה בשוט, או שאינו זנה, או בית דין מוכרין לו מכתובתה בטובת הנאה כדי שישכור עליה עבד או שפחה לשמשו.
ולענין דיני המורדת, היכא דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה, קיימא לן כרבותינו דחזרו ואמרו מכריזין עליה ד' שבתות זו אחר זו, כדדרש רב נחמן בר רב חסדא ור' חנינא ורבה משמיה דרב ששת דכלהו סבירא להו הכין. ושתי פעמים שולחין לה מבית דין, אחת קודם הכרזה ואחת לאחר הכרזה כרמי בר חמא, דהא לא אשכחן אמורא דפליג עליה, ואיכא מאן דאמר דיכול הבעל לגרש אותה מיד ואם גרשה אחר ד' שבתות של הכרזה הפסידה כל כתובתה. ואיכא מאן דאמר (פי"ד מהל' אישות ה"י) דלעולם אינו מגרשה אלא לאחר שנים עשר חדש, והראשון נראה עיקר. וכשהיא יוצאה אין לה עיקר כתובה ולא תוספת ונדוניא ואפילו בלאותיה הקיימין של נכסי צאן ברזל, וכדתנן עד מתי הוא פוחת עד כנגד כתובתה, והכל בכלל ואפילו נכסי צאן ברזל, ואפילו הכניסה לו קרקע. ולא נסתפקו בגמרא בבלאותיה הקיימין אלא באומרת מאיס עלי וכמו שכתבתי למעלה. ואפילו תפסה מפקין מינה, וכל שכן מה שכתב לה הוא מדידיה.
ובתשובות רבנו האי גאון ז"ל ורבנו אלפסי ז"ל אפילו מה שכתב לה מתנה אחר נשואין למיפק ולמישקל לא יהב לה, וכן כתב הרב ן' מגאש ז"ל. אבל נכסי מלוג אינה מפסדת מהן כלום ונוטלת בלאותיה הקיימין ויוצאה, ואפילו לא תפסה מוציאין מבעל ונותנים לה, דלא אמרו אלא כנגד כתובתה, ונכסים הנכנסים ויוצאים עמה שהן נכסי מלוג שלה, אינן בכלל כתובה. ויש מי שאומר דאפילו בלאות של נכסי מלוג שלה שביד הבעל אין מוציאין מידו, וכבר כתבתי שאין הדבר נראה כן.
ולענין האומרת מאיס עלי ואיני חפצה לא בו ולא בכתובתו אלא אצא בלא כלום ובלבד שיגרשני, אינה מפסדת כלום עד שנים עשר חדש, ולאחר שנים עשר אם עדיין היא עומדת במרדה הפסידה כתובתה, ואם רצה הבעל לגרש מגרש. ואם גירש תוך שנים עשר חדש לא הפסידה כלום. ותוך זמן זה אין כופין אותה, ואין מכריזים עליה, שאין כופין אותה לבעל למאוס לה וזו כאנוסה היא.ואין חוששים שמא עיניה נתנה באחר, אחר שהיא רוצה לצאת בלא כלום.
וכן כתב ר"ח ז"ל שאם רצה הבעל לגרש תוך זמן זה וליטול כתובתה אין שומעין לו, וכשיוצאה הפסידה נדוניה ועיקר כתובה ותוספת וכל מה שנתן לה הבעל משלו, שלא כתב, ולא נתן לה אלא אדעתא למיקם קמיה, אדעתא דלמשקל ומיפק לא כתב לה. אבל בבלאותיה הקיימין דנכסי צאן ברזל איבעיא ליה לרבא ולא איפשיטא ליה, ואסיקנא דכיון דלא אתמר לא כמר ולא כמר מאי דתפסה ואפילו בעדים לא מפקינן מינה, מאי דלא תפסה לא יהבין לה. ונכסי מלוג לא הפסידה כלל אלא בלאותיה הקיימין שלה, ואפילו לא תפסה יהבין לה, ואין לה מזונות מהבעל תוך הזמן הזה, דכיון שאינה רוצה בו אין לה מזונות ממנו.
וגרסינן בירושלמי (פ"ה ה"ח) המורדת ויוצאה משום שם רע אין לה מזונות ולא בלאות, וכן כתב הרב אלפסי ז"ל בהלכות. ואם מת הבעל תוך הזמן הזה גובה כל כתובתה מן היורשין, שהרי לא הפסידה כלום עד לאחר שנים עשר חדש. ואם מתה היא יורשה והוא קובר אותה. וכן אם חזרה ונתרצית תוך הזמן הזה לא הפסידה כלום מה שאין כן באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה, דמה שהפסידה הפסידה. לאחר י"ב חדש אם רצה לקיימה כותב לה כתובה אחרת. ומיהו אפילו באומרת מאיס עלי אין כופין אותו להוציא, שלא אמרו כאן, אלא אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה, אבל כייפינן ליה לא אמרו, דלעולם אין הבעל מוציא אלא לרצונו, וזה שלא כדברי הרמב"ם (פ"ד מהל' אישות ה"ח) שכתב דבמאיס עלי כופין אותו להוציא, לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה.
ואין דבריו במקום זה מחוורים, דאנו אין לנו כפייה בבעל אלא באותן השנויים במשנת אלו שכופין אותן להוציא (לקמן עז, א) או לפסולות בין דאורייתא בין דרבנן כשניות ותנן בפרק בתרא דנדרים (צ, ב) חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה, אלא האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה. נטולה אני מן היהודים יפר חלקו ותהא משמשתו אלמא אין כופין ואף לא מבקשים, ואף על פי שבאה שם מחמת טענה ואסרה נפשה עליו ועל כל העולם, אפילו הכי חוששים שמא עיניה נתנה באחר כל שכן בזו.
ותנן נמי ביבמות פרק בית שמאי (קיא, ב), הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה ומת בעלה כופין אותו לחלוץ לה, ואם מתחלה נתכוונת לכך מבקשים ממנו. והתם כיון שנדרה ממנו הא ודאי מאוס הוא לה ואפילו הכי אין כופין, ובריש פרק הנזקין (גיטין מט, ב) אמרו, כי היכי דכי מפיק לה איהו תקינו לה רבנן מיניה, כי נפקא איהי נמי ליתקנו ליה כתובה מינה, ואמרינן אשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו אפשר דמשהי לה בגט, אלמא אין כופין אותו לגרש לעולם, דאם איתא האיך הוא יכול לשהותה לימא מאיס עלי ויוצאה, ואם היה אפשר לה בשום פנים לגרש את עצמה היו מתקנים לו כתובה ממנה, ותנן בפרק המדיר (עז, א) האיש שנולדו בו מומין אין כופין אותו להוציא. וההוא ודאי מאוס הוא לה מפני מומיו ואפילו הכי אין כופין.
ויש שדוחין שאין כופין להוציא וליתן כתובה קאמר, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרושי המשנה שלו ביבמות פרק בית שמאי (קיד, ב) דכל מקום שאמרו כופין ר"ל ותטול כתובה, וכל מקום שאמרו מבקשים כדתנן התם הנודרת הנאה מיבמה וכו' לאחר מיתת בעלה מבקשים מן היבם שיחלוץ לה, היינו שמבקשים שיחלוץ ויתן לה כתובה, ואם נתרצה מוטב ואם לאו כופין אותו על החליצה ותצא בלא כתובה. וליתא דאין כופין סתמא קתני, ואם איתא היכי שביק תנא עיקר דהיינו נתינת הכתובה, אדרבא כופין אלא שאינו נותן כתובה, ועוד דהא איכא מאן דתני התם (לקמן עז, א) היו בו מומים, ואם איתא דלעולם כופין ליתן גט אלא שאין כופין ליתן כתובה קאמר, צריכה למימר דאם היו בו מומין מעיקרא וסברה וקיבלה שאינה יוצאה ונוטלת כתובה, אטו כתב לה כדי למישקל ומיפק בעל כרחיה, ובכי הא מי אמר רבן גמליאל במומין גדולים כופין אותו להוציא וליתן כתובה, אלא על כרחך אין כופין אפילו ליתן גט קאמר, ורבן גמליאל ליתן גט בלא כתובה קאמר אליבא דמאן דאמר היו, כן נראה לי.
וגרסינן בירושלמי בריש פרקין רוצה הוא ליתן כמה כדי שלא תמרוד ביה ויכולה היא לומר לא כן תני האיש אינו מוציא אלא לרצונו מעיקא ליה והוא מגרש לה, דאלמא לעולם אין כופין אותו לגרש. וגרסינן נמי בירושלמי בפרק אלמנה נזונת (פי"א ה"ז) אמר שמואל אין מעשין אלא לפסולות כגון אלמנה לכהן גדול, והא תנינן המדיר את אשתו וכו' יוציא ויתן כתובה, ומפרק שמענו שמוציא שמענו שכופין, לימד שבכל מקום שאמרו יוציא ויתן כתובה אין כופין להוציא, אלא כופין ליתן כתובה ומבקשים ממנו ליתן גט.
זהו דין המורדת והאומרת מאיס עלי, אבל רבנו אלפסי ז"ל כתב בהלכותיו שהגאונים ז"ל תקנו להוציאה, הכל כמו שכתוב בהלכות, ואפשר שלא תקנו הגאונים ז"ל כן אלא לדורם לצורך שעה, אבל עכשיו אין מקילין בדבר, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (שם) והר"ז הלוי ז"ל. ירושלמי (פ"ה ה"ח) אמר ר' יוסי אלין דכתבין אין שינא אין שינת תנאי ממון הוא ותנאו קיים.
דאמרינן ליה זיל לא מיפקדת, ארוסה נמי לית לה זיל לא אבל ממדיר ומורד באשתו לא קשיא ליה דהנהו כבר נתחייבו לה שעל מנת כן נשאת לו ולפיכך מוסיף לה ויוציא ויתן כתובה, ואם תאמר והא תנן ביבמות פרק בית שמאי (שם) הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו להוציא ולא אמרינן לה לא מיפקדת איכא למימר דאוסיפי לא מוספינן לה משל יבם משום דאמרינן לה לא מיפקדת הא ליבם כופין להוציא כדי שלא תתעגן לעולם כיון דנדרה מעיקרא ולא אפשר למהדר בה, אי נמי איכא למימר דהתם בבאה מחמת טענה.
ואסיקנא דהא דשמואל דאמר אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם כמצוה אמצעית דאמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום הא למשנה ראשונה שאמרו מצות יבום קודמת למצות חליצה כותבים עליה אגרת מרד והיינו ברייתא דקתני אחת לי ארוסה ואפילו שומרת יבם וכיון דקיימא לן כמשנה ראשונה ממילא אידחיא לה הא דשמואל וכותבים עליה אגרת מרד וכן פסק רבנו אלפסי ז"ל כמו שכתוב בהלכותיו.
אמר רב גמדא משמיה דרב זביד גברא רבה הוה לי' דינא עליה : פי' לפי שאתם יודעים שלא יערער עליהם מרוב ענותנותו הא אמר רב כהנא מבעי בעי לה רבא ולא פשטו הקשו בתוס' מאי קושיא אדרבה משום דלא פשוט האי תנאי בנכסי מלוג היכי דקיימא לוקמא ותירצו דאינהו הוה אמרי דלא להפסידה בלאותיה הקיימים ואפי' מה שלא תפסה אלא שהוא ברשות הבעל ורב גמדא אמר להו דמבעי בעי לה רבא ולא אפשיטא לית לן לאפוקי מינה מאי דתפס בעלה ואין זה נכון כל הצורך דא"כ מאי דאמר רב השתא הוה מאי דפסיק תלמודא דתפסה לא מפקינן מינה ולא יהבינן לה ולפ"ז הל"ל והלכתא כרב גמדא ומאי האי דאמר והשתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר ומשמע דלא אייתי' למפסק כחד מהני אמוראי אלא דעבדי' הכרעה שלישית לכך יש לפרש דרב גמדא דלפום האי לישנא בתרא סבר דכיון דמכרע' בעי לה רבא ולא פשיט בנכסי בחזקת בעל קיימי כיון שקבלם על נכסי צאן ברזל בחזקתה דאשה קיימי משום שבח בית אביה ואם אמרה שלי את נוטלת שמעון לה הלכך אפי' מאי דתפס בעל מפקינן מיניה ויהבי' לה ותלמודא פסק וכיון דלא אתמר הלכה לא כמר ולא כמר ולא אתברר נכסי בחזקת מי קיימא היכא דקיימי קימי ומאי דתפסה אפי' תפסה בעדים לא מפקינן מינה ומאי דלא תפסה לא יהבי' לה וכן הלכתא ובקרקע דלית בהו תפיסה חולקים:
ומשהין תריסר ירחי מתא אגיטא לפיכך: פירש רש"י ז"ל ופי' הוא הנכון אאמרה מאיס עלי קאי כההיא עובדא דרב זביד דעליה קיימין דמשהין תריסר ירחי שתא אגיט' דלא כייפינן ליה כלל אולי תחזו' בה ואם חזרה בנתיים לא תפסיד כלום וכן נראה עיקר דאלו כשאמרה בעינא ליה הרי היא מפסדת הכל לאחר ד' שבתות לדעת רבינו ולמה משהין אותה אבל יש אומרים דאפילו במורדת גמורה משהין ליה תריסר ירחי שתא אגיטא ואין מכריזין עליה כלל אלא לאחר י"ב חודש ולא נהירא ויותר יש לומר לפי שיטה זו דלבתר דאכריזו עליה ד' שבתות והפסידה כתובתה משהין גיטא שעד י"ב חודש לא תתגרש אע"פ שרצה הבעל לגרשה אי משום קנסא שתתעגן ואי משום תקנתא אולי תחזור בה. ואם חזרה בנתיים לא הפסידה כלום וכן נראה עיקר דאלו בדאמרה בעינא ליה הרי היא מפסדת הכל לאחר ד' שבתות לדעת רז"ל ולמה משהין אותה יותר אבל יש אומרים דאפילו במורדת גמורה משהין ליה תריסר ירחי שתא אגיטא ואין מכריזין עליה כלל אלא לאחר י"ב חודש ולא נהירא ויותר י"ל לפי שיטה זו דלבתר דהכריזו עליה ד' שבתות והפסיד כתובתה משהין גיטה עד י"ב חודש לא תתגרש אע"פ שרצה הבעל לגרשה אי משום קנסא שתתעגן ואי משום תקנתא כי אולי תחזור בה) ואע"פ שאינה מרווחת כלום בחזרה מכ"מ גנאי הוא לבנות ישראל שמתגרשות מבעליהן בטענת מרד ובדרך שאמרו במסכת נדרים מה ראתה אמן של אלו להתגרש הלכך אם תחזור בנתיים תשאר עם בעלה ויכתוב לה כתובה. והרמב"ם ז"ל פירשה באומרת בעינא ליה ומצערא ליה דוקא וכן פי' ר"ת ז"ל ופירוש הנכון דאכולהו קאי ומטעמא דכתיבנא ומיהו במורדת גמורה הפסידה הכל לאחר ד' שבתות לאלתר וכן באומרת מאיס עלי לדעת הראשונים ז"ל מפסדת הכל לאלתר אלא דמשהין לה אגיט' תריסר ירחי שתא ולפי' רבינו ז"ל דבאומרת מאיס עלי אין נזקקין לה אפי' הכי משהו לה אגיטה תריסר ירחי שתא משום קנסא כדי שתתעגן ומכאן ואילך אם רצה נגרש (איש) [יגרש] ואין נזקקים לה כלום בענין הכתוב' א"נ כיון דמגרשה מדעתה גובה הכל וכבר כתבנו שאין לנו לזוז משיטת הראשונים ז"ל:
אמר רב טובי בר אשי קיסנא אמר שמואל כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם : פי' ע"כ הא דשמואל כשתובע ליבם והיא אינה רוצה דדכוותא דרישא הוה סיפא ואלו באגרת מרד דארוס' היינו כשתובע לכנוס דאי כשתובע והיא אינה רוצ' להתגרש מאי מרדותא איכא הרי האשה יוצאת שלא לרצונה אלא ע"כ כשתובע לכנוס מיירי והיינו דבכולא סוגיין לא מוקמינן להא דשמואל בתביעת חלוצה דוק ותשכח:
מיתיבי אחת ארוסה וכו': אלמא כותבין אגרת מרד על שומרת יבם להפסידה כתובתה אם יש לה כתובה כגון שכתב לה לדעת הגאונים ולדעת רש"י ז"ל אפילו בסתם וה"ה דמפסידה תוספת אם כתב לה לרבנן דפליגי עליה דר"א בן עזריה. ל"ק כאן שתבע הוא וכאן שתבעה היא וכדקאמר רב תחליפא וכו' פי' דמתני' כשתבע הוא לייבם והיא אינ' רוצה לייבם אלא לחלוץ או שאינה רוצה לא לייבם ולא לחלוץ דהוה ליה מורדת מתשמיש אפ"ה אין כותבין עליה אגרת מרד וכדשמואל דאמר שמואל תבע הוא נזקקין לו לכתוב עלי' אגרת מרד תבעה היא אין נזקקין לה לכתוב אגרת מרד והשתא לא ידעינן מ"ש ובסמוך פריך לה תלמודא ופרכינן מעיקרא אלישנא דמימרא דשמואל ואמרינן דא"כ רישא נמי כשתבעה היא והאי כותבין אגרת על הארוסה לארוסה מיבעיא ליה בדין דמצי למפרך מסיפא גופא דאירי בה דא"כ לשומרת יבם מבעיא והאי דנקטינן קושיא מר שא משום דסיפא בתרא גרירא והוה יכול לומר דאגב רישא נקט כי האי לישנא דסיפא ובודאי דמעיקרא כדאוקמי' בהכי הוה ס"ד דעל ארוסה ועל שומרת יבם לישנא קלילא הוא ובעי למימר על טענות ארוסה ועל טענות שומרת יבם ותלמודא לא ניחא ליה בהכי שאין לשמואל לעקם לשונו כך שפשוטו של לשון הוא היפך כוונתו כך נראה לי ופרכינן מ"ש שומרת יבם דלא אמרינן ליה זילי דלא מפקדת אפריה ורביה ארוסה נמי נימא וכו' למה כותבי' אגרת מרד עליה. וא"ת תקשי ליה נשואה אמאי כותבין אגרת מרד על המורד את אשתו מתשמיש המטה נימא ליה זיל דלא מפקדת וי"ל דשאני נשואה שנתחייב לה בעונה כשכנסה וא"ת והא תנינא ביבמו' מצוה בגדול לייבם לא רצה חוזרין על האחין לארצו חוזרין אצל הגדול אומרי' עליך מצוה או כנוס או פטור ומשמע התם דכופין אותו בכך ואמאי נימא לה זילי לא מפקדת. ותו הא דתניא התם במה שנדרה הנאה ביבמה בחיי בעלה כופין אותו לחלוץ נימא זילי לא מפקדת וכן יבמה שנפלה לפני מוכה שחין שכופין אותו לחלוץ ויש מתרצים דהנהו בבאו מחמת טענה ואחרים תרצו והוא הנכון דלא אמרינן טענה דזילי לא מפקדת אלא כשתובעת יבום והוא אינו רוצה ותבעת לכתוב עליו אגרת מרד דמשום הא לא דיינינן ליה באומרת לקונסו ממון כיון דלא מפקדא אפריה ורביה אבל ודאי כופין אותו לכנוס או לפטור כשאפשר בשתיהם או כופין לחלוץ כשאינו ראוי לכנוס שלא תהא כאלמנות חיות:
אלא בבא מחמת הטענה דאמרה בעינא ליה חוטרא לידא ומרה לקבורה : יש שפי' דלא בעינן דטענה הכי בהדיא אלא דכיון דמצי טענה הכי אנן טענינן לה ולא נהירא אלא אידי ואידי כשטען הוא וא"ת מ"מ אידך מימרא דשמואל דאמר בהדיא תבעה היא אין נזקקין לה היכי מתרצה אמאי אין נזקקין לה. וי"ל דהתם כשאינה באה מחמת טענה או שיש לה מבעל אחר שאינה יכולה לטעון כן אי נמי דהא מוקמינן לה כשתבעה לייבם והוא אינה רוצה אלא לחלוץ וכיון שכן אין נזקקין לה דבדידיה תליא רחמנא לייבם או לחלוץ ולא אמרינן השתא דנזקקין לה בבא מחמת טענה אלא כשתבעה לייבם והוא אינו רוצה לא לייבם ולא לחלוץ וכ"ת דנוקי קמייתא דשמואל בהכי ולפיכך אין כותבין עליו אגרת מרד הא ליתא דא"כ דכוותה הוא רישא דארוסה כשהיא תובעת לכנוס והוא רוצה לגרש וא"כ אמאי כותבין עליה אגרת מרד והלא אשה יוצאת לרצונה ושלא לרצונה אלא אידי ואידי כשתבע הוא ולא קשיא כאן לחלוץ וכאן לייבם וכדמפרש:
דאמר ר"פ א"ר יוחנן תבע לחלוץ נזקקין לו תבע לייבם אין נזקקין לו ומימרא דשמואל כפשטא כותבין אגרת מרד תבע לייבם : פירש"י ז"ל והוא אינה רוצה אלא לחלוץ אין נזקקין לו לפי שהוא אינו מתכוין משום מצוה וכמשנה אחרונה אמרינן לה והקשה עליו ר"ת א"כ כי פרכינן השתא על הא' אוקימתא מאי שנא לייבם ומ"ש לחלוץ ומאי קושיא נימא שנא ושנא אליבא דמשנה אחרונה לכך פי' ר"ת ז"ל דהשתא הכי שמעינן ליה אם תבע לחלוץ כלומר שהוא תובע אף לחלוץ וכ"ש לייבם והיא אינה רוצה לא זה ולא זה נזקקין לו תבע הייבם דוקא היא אינה רוצה אלא לחלוץ אין נזקקין לו שאלו לא היה לרוצה לעשות שום דבר הא ודאי אין נזקקין לו וא"ת א"כ לא אתיא כולה מימרא דר' יוחנן בחד' גוונ' דריש' מיירי כשאינה רוצה לא לחלוץ ולא לייבם וסיפא בשרוצה לחלוץ ואינה רוצה לייבם וי"ל דכולה חדא גוונא הוא שהיא אומרת היפך דבריו וא"ת כיון דסיפא מיירי כשהוא רוצה לחלוץ היכי אמרינן בסמוך דתבע לייבם מצי למימר כמה דאגידה ביה לא יהיבי ליה אחריתי לחלוץ כדאמרה ויהיב ליה אחריתי וי"ל דכיון דאי חליץ מפסיד נכסי אחין שפיר מצי למימר כיון דאגידה ביה לא יהבי ליה אחריתי כן תי' ר"ת דטענת לא יהבי לי' אחריתי לאו דוקא אלא חדא מינייהו נקט כשתמצא לומר דמצי טעין הכי כי יהב ליה אחריתי נמי מצי למימר לא יהבי ליה אחריתי דכוותא דהא ובה מיתבא דעתאי טפי ונסחי איכ' דגרסי לקמן הכי נמי אמרינן אחריתי לא יהבי ליה והיינו כדפרישי' דטעין דלא יהבי ליה אחריתי דכוות' והכל עולין לענין א' ופרכינן מ"ש ליבם דלא דאמרינן לי' זיל נסיב אחריתי לחלוץ נמי לימא ליה זיל נסיב איתתא אחריתי. וא"ת בלא"ה נמי מצי למפרך דא"כ ארוסה נמי למה כותבים עליה אגרת מרד לימא זיל נסיב איתתא אחריתי ויש לומר דהכא בארוסה כיון דאיהו גופ' קרבה ובחר בה ליכא למימר הכי וביבמה דאקנו ליה משמי' איכא למימר הכי ועוד דאנן השתא למימרא דר' יוחנן פרכינן נמי אמאי מפליג בין תבע לייבם בין תבע לחלוץ:
אלא אידי ואידי שתבע ליבם ולא קשיא כאן למשנה ראשונה כאן למשנה אחרונה דתנן מצות יבום קודמת למצות חליצה וכיון שכן הוא רוצה לייבם טוען כדין וכותבין עליה אגרת מרד ושמואל כמשנה אחרונה והוא תובע שלא במצו' וכיון שכן אין לכתוב עליה אגרת מרד כלל אף כשאינה רוצה גם לחלוץ כיון שהוא אינה רוצה בכך צריך וכ"ש כשהיא רוצה לחלוץ אבל לא אפשר לאוקמי דשמואל למשנה ראשונ' דאי כשתובע לחלון הא פרישנא לעיל דליכא לאוקמי בהכי כלל ואי כשתובע ליבם למשנה ראשונה כל שתובע ליבם והיא אינה רוצה נזקקין ואע"פ שרוצה לחלוץ ואידך דשמואל דאמר תבע הוא נזקקין לו תבעה היא אין נזקקין לה איכ' לאוקמה בין למשנה ראשונה בין למשנה אחרונה למשנה ראשונה נזקקין לו כשתובע לייבם ולמשנה אחרונה כשתובע לחלוץ ותבעה היא אין נזקקין לה כשרוצה לייבם או לחלוץ ואע"פ שמהפך דבריה דמכ"מ אין כותבין אגרת מרד עליו דבדידיה תליה רחמנא אבל אינו רוצה לחלוץ ולא לייבם נזקקין לה בין למשנה ראשונה ובין למשנה אחרונה ואומרים לו או כנוס או פטור ולא עוד אלא כי אתיא מחמת טענה דבעי חוטרא ליד' ומרא לקבורה ולעולם אין הפרש בין משנה ראשונה לשניה אלא כשתבע הוא אבל כשתבעה היא לא פליג כלל ור' יוחנן דאמר תבע לחלוץ נזקקין לו וכו' לפום פשטא דשמעתא דמשנה אחרונה היא ויש שכתבו דליכא הפרש בין משנה א' למשנה אחרונה אף כשתבע הוא אלא כשתובע לייבם אבל כשתובע לחלוץ והיא אינה רוצה אלא לייבם אף למשנה ראשונה נזקקין לו מטעמא דאמרי' לעיל דיכול למימר כמה דאגידה ביה לא יהבי ליה אחריתי דההיא טעמא לא אידחי לעיל כלל וא"ת וא"כ לוקמינהו כדמעיקרא כאן כשתבע לייבם כאן כשתבע לחלוץ ושמואל כמשנה ראשונה ומתני' כמשנה ראשונה וכדאוקמי' השת' ודשמואל כשתבע ליבם ומתני' כשתבע לחלוץ דכל היכא דאפשר לקיומא פסקא קמא דקיימינן לית לן למיעקרי' בכדי וי"ל דלא מתוקמא להו מתניתא שפיר כשתבע לחלוץ מדקתני נמי ארוסה והוה לן לאוקמי כשתבע לגרש והיא אינה רוצה דלא שייך בה מורדת כלל ואין זה מספיק דבשלמא במימרא קמייתא כשמואל כיון דאמר כותבין אגרת מרד בזו ולא בזו ע"כ בחדא גוונא מיירי והיינו רבותא דידה אבל מתנית' דקתני אחת ארוסה ושומרת יבם שפיר מצי' לאוקמי ההיא כדאיתא וההיא כדאיתא ארוסה כשתובעת לכנוס ושומרת יבם כשתובעת לחלוץ והא ודאי עדיפא לן מלמסתר אוקימתא ולמעבד אוקימתא אחריתי לכך הנכון כדברי רבינו הגדול וכן דעת התוספת דכשתובע לחלוץ והיא אינה רוצה אלא לייבם או אינה רוצה לא לחלוץ ולא ליבם הא נמי בפלוגת' דמשנ' ראשונה ומשנה אחרונה היא דלמשנה ראשונה אין נזקקין לו ולמשנה אחרונה נזקקין לו והא דלא אוקמינהו תרווייהו כשתבע לחלוץ ושמואל דמשנה ראשונה ומתניתן דמשנה אחרונה משום דמימרא דשמואל לא מתוקמא כשתובע לחלוץ כדכתיבנא ומשום האי טעמא נמי לא אוקמא כפירוקא קמא כאן כשתבע ליבם ודשמואל כשתבע לחלוץ הלכך למשנה ראשונה תבע (לחלץ) לחלוץ אף על פי שהיא רוצה ליבם אין נזקקין לו ולא מצי למימר כמה דאגידא ביה זו לא יהבי ליה אחריתי דכיון דמצות יבום קודמת והוא טוען שלא במצוה והיא טוענת במצוה אין שומעין לו כלל לכתוב עלי' אגרת מרד ואע"ג דבדידיה תלה רחמנא מעתה הדרינן למאי דפרישנא לעיל דאידך דשמואל אתיא בין למשנה אחרונה ובין למשנה ראשונה ורבי יוחנן לא אתיא אלא כמשנה אחרונה דוקא דאלו למשנה ראשונה איפכא מבעיא ליה וכבר כתבנו מחלוקת הפוסקים בזה במסכת יבמות שרבינו אלפסי והגאונים ז"ל פסקו הלכה כמשנה ראשונה וכמתני' דהכא דאוקי בהכי וכיון שכן לפי דבריהם תבע לייבם נזקקין לו תבע לחלוץ אין נזקקין לו וכך פסק הרמב"ם ז"ל ור"ת ורוב בעלי תוספות ז"ל פסקו הלכה כמשנה אחרונה ורבי יוחנן וכמימרא קמייתא דשמואל הלכך תבע לחלוץ נזקקין לו תבע ליבם אין נזקקין לו ומיהו כי אמרינן דלמשנה ראשונה תבע ליבם נזקקין לו ה"מ כשהיבם הגון אבל כשאינו הגון לפי ראיית ב"ד אין נזקקין לו לכופה כלל אלא מחזירין ביניהם דרך פשרה ואטעויי נמי מטעינן ליה כל היכא דאפשר וכדאמרינן נמי בפרק מצות חליצה בההיא אתתא דאתיא לקמיה דר"ח בר אבא וכן בבת חמוה דר' פפא ומיהו אם אינה רוצה לא לחלוץ ולא לייבם כופין אותה ונזקקין לו כל שהוא תובע למצו' לפום פסק דלעיל ור' הגדול הרמב"ן ז"ל הכריע כדברי הגאונים ז"ל שהלכה כמשנה הראשונה שכן חזרה לה בדורות האחרונים וכן דעת רבותי ולענין מורדת דעלמא הא אסיקנא לעיל דהלכתא כר' הונא דאמר מורדת דממלאכה לא הוה מורדת וכשמורדת מתשמיש ואמרה בעינא ליה ומצערנא ליה הלכה כרבותי' שמכריזין עליה ד' שבתות זו אחר זו ומתרינן בה ב' פעמים כדברי רמי בר חמא דליכא אמוראי דפליג עליה לפי הפי' נכון ואם חזרה בה לא תפסיד כלום ואם לא חזרה בה הפסידה כתובת' לאלתר עיקר כתובה והתוס' והנדוניא אבל מנכסי מלוג אינה מפסדת כלום ומתנה שנתן לה בעלה מפסדת לדעת הגאונים ז"ל דאדעתיה למשקל ולמיפק לה לא יהב לה אא"כ התנה עמה בפירוש שתזכה בו אף כשהיא מורדת בו דתנאי ממון הוא וקיים כדאמרינן בירושלמי הלין דכתבין אין שנא אין שנאה תנאי ממון הוא וקיים ולענין בלאותיה הקיימים לדעת הגאונים ז"ל כל שתפס המהם לא מפקינן מינה ובקרקעות חולקין וכן דעת מורי ז"ל הרב הלוי אבל יותר נכון דמורדת גמורה דמפסידה אפילו בלאותי' הקיימים משום קנסא ואע"ג דכי זנתה לא מפסדת להו כשמעתין דלעיל באומרת מאיס עלי וכן דעת הרשב"א ז"ל והאומרת מאיס עלי שאינה רוצה בו ולא בכתובתו אין לנו לזוז משטת הגאונים ז"ל דקנסינן לה טפי ממורדת גמורה ואין ממתינין לה ד' שבתות אלא מתרין בה ואם לא תחזור בה לאלתר הפסידה כל כתובתה ומתנה שנתן לה הבעל סתם ולא הפסידה בלאותי' הקיימין מה שתפסה ובקרקעות חולקין ובנכסי מלוג שלה לא הפסידה כלום ולדעת הרי"ף והרמב"ם כופין אותו לגרשה לאלתר וכל שלא גירשה אינה מפסדת כלום אבל לדעת ר"ת ז"ל וכל רבותי' ז"ל אין כופין לגרש כלל ואם רצה לגרש מעצמו משהין לה תריסר ירחי שתא אגיטא בין במורדת גמורה ובין באומרת מאיס עלי לדעתינו ולדעת רבותינו ז"ל ולדעת הגאונים ז"ל והרשב"ם ז"ל מורדת גמורה דוקא ומיהו במורדת גמורה נראים דברי האומר דאע"ג דמשהין לה מכ"מ מפסדת לד' שבתות כל כתובתה לאלתר ואע"ג דחזרה בה אח"כ לא תרויח כלום ואם רצה הבעל לקיימה כותב לה כתובה אחרת אבל באומרת מאיס עלי נראים הדברים דכיון דאפשר דקושטא קאמרה לא כייפי' לה כלום תוך י"ב חודש ואם חזרה בה לא תפסיד כלום ובלבד שלא תחזור כל ימיה לעשות כן נמצאת אומר לפ"ז שהאומרת מאיס עלי אינה מפסדת כלום אלא לאחר י"ב חודש מפסדת עיקר ותו' ומה שלא תפסה מנדוניא ומתנה סתם שנתן לה בעלה. ולענין ירושת מורדת נראים הדברים שכל שמתה קודם שנתגרשה בעלה יורשה כדין דלית לן למקנס במידי בין במורדת גמורה ובין באומרת מאיס עלי וכן מתנה ומכר שעשתה מנכסים בחיי' תוך זמן זה בעלה מוציא מיד הלקוחות כדין אשה דעלמא ולענין מזונות המורדת ושאר תנאי כתובה כל שהוא מורדת גמורה תוך ד' שבתות לא הפסידה כלום והבעל אוכל פירות נכסים וחייב בפרקונה אבל לאחר ד' שבתות כיון שאין לה כתובה אין לה תנאי כתובה וכיון שאינו חייב לפדותה אף הוא אינו אוכל פירות בנכסי מלוג ולא קנסינן לה ולא מידי לא בגוף ולא בפירות והאומרת מאיס עלי שמשהין אותו י"ב חודש נראים דברים שאפילו למה שכתבנו שלא הפסידה כלום תוך זמן זה אין לה מזונות מבעל ולא פרקון שלא תקנו חכמים מזונות למורדת לא תנאי כתובה וכן אמרו בירושלמי המורדת והיוצאת משום שם רע אין לה מזונות ואם מת הבעל תוך י"ב חודש הרי היא גובה כל כתובתה שהרי עדיין לא הפסידה כלום:
אלו הן דיני המורדת לפי שיטת התלמוד והגאונים ז"ל תקנו בזה תקנות שלא כדין התלמוד וכמו שכתב הרי"ף ז"ל ולדורות תקנו ואין לנו לזוז מזה משטת הגאונים ז"ל וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל ובמקום שיש בו תקנת העיר הרי זה תנאי ממון וקיים ככל שהסכימו על הממון אבל על הגט אין יכולים לתקן כלום כנגד דין התלמוד ומקדש אדעתא דרבנן מקדש ולא אדעתי' דידהו:
כיון דמיפחת פחית לא מחזי כשכר שבת : ומכאן היה נראה ללמוד שאין משום שכר שבת בדבר שהוא פוחת מחובו אבל יש לדחות דשאני הכא דלא משום שכר שבת פוחתין לה ולמראית עין הוא דאיכא למיחוש וכל דפחית ליכא מראית עין אבל כל שפוחת בחובו בפירוש לשכר שבת אסור כן נראה לי:
אמר רמב"ח פעמים שולחים לה מב"ד אחת קודם הכרזה ואחת לאחר הכרזה דרש ר"נ בר ר"ח הלכה כרבותינו אמר רבא הא בורכתא פי' דבר יתר הוא שאינו הגון לקונסה מיד בכל כתובתה א"ל רנב"י ומאי בורכתא אנא אמריתה ניהלי' [ומשמיה דגברא רבה אמריתה ניהליה] ומנו ר' חנינא ואיהו רבא במאי סברא כי הא דאיתמר רבא אר"ש הלכה נמלכים בה פי' אין קונסים אותה בכל כתובתה אלא נמלכים בה בכל שבת אולי תתפייס אם לא תתפייס פוחתין לה מכתובתה ז' דינרים יותר לא מתקנים. היכי דמי מורדת אמר אמימר דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה אבל אי אמרה מאוס עלי לא כפינן לה פי' אם שאלו אותה למה את עושה כך אינך חפצה בבעלך והיא תשיב להם בעינא ליה ואי אפשי שיגרשני וזה שאני מורדת בו כדי לצערו וליסרו במרדה זה אז אינה מפסדת כתובתה כ"א ז' דינרים בשבת ואם קפץ ונתן לה גט נותן לה כתובתה חוץ מז' דינרים בכל שבת אבל אי אמרה מאוס עלי ואיני חפץ בו כלל יתן לי גיטי איני חוששת מכתובתי לא כייפינן לה לעגנה ולעכבה שתפחות כתובתה מעט מעט אלא אם רוצה הבעל נותן לה גיטא ותפסיד כתובתה מיד שהתובעת גירושין ורוצה להפסיד כתובתה צריך להתרות בה ולהודיעה שהיא מפסדת הכתובה אם תחזור הרי טוב ואם לאו נותן לה גיטא ומפסדת כל כתובתה. מר זוטרא אמר כפי' לה אע"ג דאמרה מאיס עלי אולי תחזור ותתפייס הוה עובדא ואכפיי' מר זוטרא ונפק מיני' ר"ח מסורא מסורא ומסיק תלמודא ולא היא סייעתא דשמיא הואי פי' ואין ללמוד מאותו מעשה אלא כיון שתובעת גירושין לא כייפי' לה (אבל הרב פי' דאדרבה להקל באו עליה ולא להחמיר וכך היא משמעות הדברים:
ה"ד מורדת שכופין אותה על הפסד כתובתה לרבנן כדאית להו ולרבותינו כדאית להו דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה שאין בעלה מאוס בעיניה בין תובעת גירושין בין אינה תובעת גירושין הואיל ואין בעלה מאיס בעיניה ודאי כופין אותה ע"י הפסד כתובתה כדי שתתפייס עם בעלה אבל אמרה מאיס עלי שבעלה מאיס בעיניה לא כייפינן לה ע"י הפסד כתובתה אלא מניחין אותה במרדה דכיון דבעלה מאיס בעיניה אנוסה היא בדבר ולא מדעתה עושה כן ואפילו אשה כשרה אי אפשר להבעל לשנאוי לה ואע"פ שאין שום מום ניכר בו הרבה פעמים אשה מואסת בבעל ואע"פ שאין שום מום ניכר בו וזה דומה לאדם שאין יכול לאכול מאכל השנאוי לו ונתעב עליו ואין שום דרך כאן לכפויה כ"א לעשות דרך בקשה ולפתותה אולי תחשוק בו ואדרבה אם היינו יודעים בוודאי שטעמה אמת שהוא מאוס בעיניה ולא נתנה עיניה באחר היינו כופין הבעל להוציא כי הך דתנן לקמן בפרק המדיר ואלו שכופין אותן להוציא מפני שהוא מאוס בעיניה ואין האשה יכולה לסבול שתבעל לו אלא משום דהכא אנו מסופקים בטענתה שכיון שאין אנו רואים בבעלה באותן המומים י"ל שמא עיניה נתנה באחר (שהיא) [ומשום זה היא] אומרת כך לפיכך אין כופין הבעל להוציא אבל מ"מ גם היא נמי אין כופין להפסיד כתובתה דשמא טענתה אמת דלב יודע מרת נפשו אלא מפתין אותה שמא תחשוק בה ואם רואין שאינה מתרצה בדבר אין ב"ד נזקקים לכופה דשמא אנוסה היא ושמא גם היא עציבה בדבר שבעלה מאוס בעיניה ואי משום עיגון הבעל יכול לישא אשה אחרת עד שלא יפטור לזו ויוציא זו ויתן לה כתובתה שאין בית דין יכולין לקונסה בכתובתה מאחר שהיא טוענת טענת אונס וזה הפתרון הוא נכון שאין לזוז ממנו. ולפי"ז הפתרון היכא שאומרת מאיס עלי לא הוי מורדת וא"כ כשבא לגרשה נותן לה כתובה ותוספת שהרי התוספת כותב אדם לאשתו בעבור חיבת ביאה וכבר בא עליה ואימתי אין לה תוספת כשמגרשה משום מורדת שכך היא תקנות הגאונים שתוספת אין לה אבל כתובה יש לה אבל עכשיו שמגרשה משום טענה ולא הוי מורדת אפילו תוספת יש לה שהרי אינו מגרשה כתקנות הגאוני' שנאמר כתובה יש לה תוספת אין לה):
כלתי' דר"ז אימרדא הות תפישה חד שיראי יתיב אמימר ומ"ז ור"א ויתיב ר"ג גבייהו וקאמר מרדה הפסידה בלאותי' קיימים א"ל ר"ג משום דר"ז גברא רבא הוא מחניפיתו ליה והאמר ר"כ מיבעי בעי ליה לרבא ולא איפשטא ומאי דתנן עד כנגד כתובתה כל הכתוב בשטר הכתובה משמע ואפילו נכסי נדוניתה אלא קא מבעי ליה די"ל דוקא מידי דמיחסר גוביינא כגון שנאבדו או שבלו שאינו משלם לה הפחת שלהן אבל מה שהן קיימים דקיימו בעיני' ולא מיחסרא גוביינא לא הפסידה א"ד כתובתה קאמר ואע"פ שהן קיימים. איכא דאמרי יתבי וקאמרי מרדה לא הפסידה בלאותיה קיימים א"ל ר"ג משום דר"ז גברא רבא הוא אכפיתוהו לדינא עלוי' והאמר ר"כ מיבעי' בעי ליה רבא ולא איפשטא ליה ומסיק תלמודא והשתא דל"א הלכתא לא כמר ולא כמר תפשה לא שקלי' מינה לא תפשה לא יהבין לה ומשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא וזהו דין המורדת מכח ההלכה כמו שאמרנו וראיתי כתוב לר' שרירא גאון ז"ל וששאלתם אשה היושבת תחת בעלה ואמרה לו גרשני איני רוצה לשבת עמך חייב לה כלום מכתובתה או לא וכגון זו אי הוה מורדת אי לא. כך ראינו ששורת הדין היתה מעיקרא שאין מחייבים את הבעל לגרש את אשתו אם תבעה גירושין חוץ מאותן שאמרו רבותינו מהו שכופין אותן להוציא וכשהאשה נמנעת מן התשמיש ומן המלאכות שחייבת לעשותן לו זו היא המורדת שפוחתין לה מכתובתה בכל שבת ושבת וצריכה התראה ואח"כ תקנו תקנה אחרת שיכריזו עליה ד' שבתות זא"ז ושולחין לה מב"ד הוי יודע שאפילו כתובתך ק' מנה הפסדת ואמרינן עלה ארמב"ח פעמים שולחים לה א' קודם הכרזה וא' אחר הכרזה כל אלה לענין מה ששם לה בעלה על עצמו ואינו מצוי בעינו או מה שבלה ואבד מנדוניתה ומתכשיטי' שהן נצ"ב שצריך הבעל לשלם לה דמיהן מפני שאחריות עליו היו פוחתין מאשה על האיש ז' דינרים בשבת לסוף התקינו שמכריזין עליה ד' שבתות ומפסדת כולן ואעפ"כ לא היו מחייבים את הבעל לכתוב לה גט ואם מת נפטרו יורשיו מכתובה מאשר הוא כתובה עליו אבל הנמצא בעין בין מן נדוניתה בין מתכשיטיה דתפשא לא מפקינן מינה ודלא תפשא לא מפקינן מיניה והתקינו שמשהין אותה בלא גירושין י"ב חודש שמא תתפייס ולאחר יב"ח כופין את הבעל וכותב לה גט ואח"כ רבנן סבוראי בראותם שבנות ישראל הולכות ונתלות לעובדי כוכבים ליטול להן גיטין באונס מבעליהן וישראל כותבין גיטין באונס ומסתפק לגט מעושה שלא כדין וקנפיק מיני' הורבא תקנו בימי רבה בר מר ר"ה נימוס למורדת ותובעת גירושין שכל נצ"ב שהכניסה לו משלה ישלם ואפילו מה שכלה ואבד ישלם לה. ומ"ש לה ע"ע מה שאינו מצוי לא ישלם לה ומה שמצוי נמי אע"ג דתפשה לה מפקינן מינה ומהדרי' ליה לבעל וכופין אותו וכותב לה גט לאלתר ויש לה מו"מ וכזאת אנו מתנהגים היום כשלש מאות שנה ויותר אף אתם עשו כן. ועיין מ"ש בפרק בתרא דגיטין בהל' גט מעושה שכתבתי שם שכופין הבעל עד שיאמר רוצה אני כתב ר"י ז"ל ולד"ה כל מאן דכפינין לאפוקי בין מעיקרא דדינא כדתנן אלו שכופים אותן להוציא ומאי דדמי להון ופי' מעיקר תקנתא אי מתה לה איתתא מקמי' דתיפוק מיניה דבעל בגט בעל ירית לה ולא מיפקעא ירושה דבעל אלא בגירושין גמורים והל' הכי. ונ"ל דדווקא המורדת על בעלה וכן אותן שכופין להוציא ירית לה בעל אבל אם הוא הדיר את אשתו או אם הוא מורד בה ואינו רוצה להתפייס עמה אלא רוצה לגרשה ומת אשתו קודם גירושי' אינו מן הדין שיירשנה שהרי אינו נוהג בה מנהג בעל אבל זה שנוהג בה מנהג בעל אינו מן הדין שיגרשנה:
ומשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא לפי' רש"י ז"ל ופירושו הנכון אאמרה מאיס עלי קאי כדהוה עובדא דכלתיה דרב זביד דעלי' קיימינן דמשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא דלא כייפינן ליה כלל אולי תחזור בה ואם חזרה בינתים לא תפסיד כלום וכן נראה עיקר דאילו בדאמרה בעינא ליה היא מפסדת הכל לאחר ד' שבתות לדעת רבותינו ולמה משהין אותה יותר אבל יש אומרים דאפילו במורדת גמורה משהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא ואין מכריזין עלה כלל אלא לאחר י"ב חדש ולא נהירא ויותר יש לומר לפי שיטה זו דלבתר שהכריזו עליה ארבע שבתות והפסידה כתובתה משהין גיטה שלא תתגרש עד י"ב חדש אע"פ שרצה הבעל לגרשה אי משום קנסא שתתעגן ואי משום תקנתא כי אולי תחזור בה ואע"פ שאינה מרווחת כלום בחזרתה מ"מ גנאי הוא לבנות ישראל שמתגרשות מבעליהן בטענת מרד וכדרך שאמר במסכת נדרים מה ראה אמן של אלו להתגרש הלכך אם תחזור בה בינתים תשאר עם בעלה ויחזור ויכתוב לה כתובה. והרמב"ם פירשה באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה דוקא וכן פי' ר"ת ז"ל לפי פירושו.
והנכון דאכולהו קאי ומטעמא דכתיבנא ומיהו במורדת גמורה הפסידה הכל לאחר ארבע שבתות לאלתר וכן באומרת מאיס עלי לדעת הראשונים ז"ל מפסדת הכל לאלתר אלא דמשהינן לה אגיטא שתא ולפי' רבינו ז"ל דאמר דבמאיס עלי אין נזקקין לה אפ"ה משהינן לה אגיטא תריסר ירחי שתא משום קנסא כדי שתתעגן ומשם ואילך אם רצה לגרש יגרש ואין נזקקין לה כלל בענין הכתובה א"נ דכיון דגירשה מדעתה גובה הכל וכבר כתבנו שאין לנו לזוז מזה משיטת הראשונים. הריטב"א ז"ל:
אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם פירוש על כרחן הא דשמואל כשתובע ליבם והיא אינה רוצה דדכותא דרישא הויא סיפא ואלו באגרת מרד דארוסה היינו כשתובע לכנוס ואינה רוצה היא דאי כשתובע לגרש והיא אינה רוצה להתגרש מאי מורדת איכא הרי האשה יוצאה שלא לרצונה אלא ע"כ כשתובע לכנוס מיירי והיינו דבכולה סוגיין לא מוקמינן להא דשמואל בתביעת חליצה דוק ותשכח:
מיתיבי אחת לי ארוסה כו'. אלמא כותבין אגרת מרד על שומרת יבם להפסידה כתובתה אם יש לה כתובה כגון שכתב לה לדעת הגאונים ולדעת רש"י ז"ל אפי' בסתם וה"ה דמפסדא תוספת אם כתב לה לרבנן דפליגי עליה דרבי אלעזר בן עזריה. הריטב"א ז"ל:
אגרת מרד אם מרדה שלא רצתה להנשא לזמן שנתנו חכמים לבתולה עד י"ב חדש ושלשים יום לאלמנה ב"ד כותבין ליה אגרת מרד שיהא פוחת והולך מכתובתה שלא תאמר היום או מחר לא מרדתי ותתבע כתובתה על שומרת יבם אם לא רצתה להתייבם אינו פוחת לה מכתובתה לכתוב אגרת מרד:
לא קשיא כאן שתבע הוא כאן שתבעה היא וכדאמר רב תחליפא כו'. פי' מתנית' בשתבע הוא ליבם והיא אינה רוצה להתייבם אלא לחלוץ או שאינה רוצה לא להתייבם ולא לחלוץ ולפיכך כותבין עליה אגרת מרד ומתני' כשתבעה היא להתייבם והוא אינו רוצה דהוה ליה מורד מתשמיש ואפ"ה אין כותבין עליו אגרת מרד וכדשמואל דאמר תבע הוא נזקקין לו לכתוב עליה אגרת מרד תבעה היא אין נזקקין לה לכתוב עליו אגרת מרד והשתא לא ידעינן מאי שנא ובסמוך פריך לה תלמודא. ופרכינן מעיקרא אלישנא דמימרא דשמואל ואמרינן דאם כן רישא נמי כשתבעה היא והאי כותבין אגרת מרד על ארוסה לארוסה מבעי ליה ובדין הוא דמצינן למפרך מסיפא גופא דאיירי' בה דא"כ לשומרת יבם מבעיא ליה והא דנקטי' קושיין מרישא משום דסיפא בתרה גרירא והוה יכול לומר דאגב רישא נקט ההוא לישנא בסיפא ובודאי דמעיקרא בדאוקמינן בהכי הוה ס"ד דעל ארוסה ועל שומרת יבם לישנא קלילא הוא ובעי למידק על טענת ארוסה ועל טענת שומרת יבם ותלמודא לא ניחא ליה בהכי שאין לשמואל לעקם לשונו כך שפשוטו של לשון הוא הפך כוונתו כנ"ל. הריטב"א ז"ל.
ולא מחוור ועוד מאי קאמר במאי אוקימנא להא דשמואל כו'. הוא לשון מיותר הוא ועוד מאי קאמר הא לא קשיא תני לארוסה אטו (ש)מאן דמגיה הברייתא מחמת קשיא. ונראה דהא ודאי יש לדחוק לשון על ארוסה ועל שומרת יבם דפירושו על טענת וכמו שפי' הרב ומיהו דחיקא טובא דלמה ליה לעקם הלשון ובשומרת יבם לא הוי עקום לשון כולי האי דכבר שמואל גופיה אמר בדוכתא אחריתי תבעה היא אין נזקקין לה והלכך הכא נמי ה"ק אין כותבין אגרת מרד על טענת שומרת יבם והא דנקט שמואל במימריה תבע הוא תבעה היא ולא נקט להדיא מורדת ומורד היינו משום דמלתא בטעמא קאמר דמ"ה תבע נזקקין לו משום דמפקד אפריה ורביה ותבעה היא אין נזקקין לה משום דלא אפקדה אפריה ורביה דהאי טעמא דרב תחליפא אמר שמואל בדוכתיה קאי וכגון שלא באה מחמת טענה א"נ שיש לה בנים מבעל אחר וכדבעינן למכתב קמן בס"ד וזהו שכתב רש"י ז"ל לעיל שתבע הוא. והיא מורדת. תבעה היא. והוא מורד. אין נזקקין. לכתוב לה אגרת מרד להוסיף על כתובתה ולקמן מסיק פירושא ואזיל משום דלא מפקדא אפריה ורביה. ע"כ. פי' לפירושו שתבע הוא והיא הויא מורדת גמורה תבעה היא והוא מורד גמור ואם תשאל אמאי לא קאמר להדיא מורדת ומורד תשובתך משום דרב תחליפא נקט הכי ורב תחליפא גופיה מלתא בטעמי' קאמר לאורויי דהיינו טעמיה משום דלא מפקדא אפריה ורביה וכדכתיבנא.
ומ"מ שמעת מינה דמאי דקאמר אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם פי' על טענת שומרת יבם ואידך דשמואל קא מגלי לן על האי פירושא וכדכתיבנא. ומיהו אכתי פריך תלמודא דכולא מימרא דשמואל אוקימנא בשתבעה היא וניחא שומרת יבם וכדכתיבנא אבל ארוסה דלא מיירי בה שמואל בשום דוכתא אמאי קאמר על ארוסה לארוסה מבעי ליה ומשני הא לא קשיא תני לארוסה פי' כיון דניחא לך שומרת יבם תני נמי בארוסה לארוסה כנ"ל וקל להבין. ועוד מצינן לתרוצי דמ"ה נקטינן קושיין מארוסה ולא משומרת יבם דגבי שומרת יבם הא אדכר יבם במאי דקאמר שומרת יבם ולא קאמר יבמה ועוד דאיכא לחלק בין מאי דקאמר כותבין למאי דקאמר אין כותבין ומאי דכתיבנא ניחא טפי כנ"ל:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא כאן שתבע הוא והיא מעכבת פוחתין לה אבל תבעה היא והוא מורד אין נזקקין לכתוב לה אגרת מרד עליו דאמרינן לה זילי דלא מפקדת אפריה ורביה והאי דקאמר שמואל כותבין אגרת מרד על ארוסה מוקמינן במסקנא בדתבע הוא ותבע הוא נזקקין לו לארוסה על הבעל מבעי ליה והכי נמי אין כותבין אגרת מרד על היבמה על היבם מבעי ליה. ע"כ:
מ"ש שומרת יבם דלא דאמרינן זילי לא מפקדת אפריה ורביה ארוסה נמי נימא וכו'. ולמה כותבין אגרת מרד עליו וא"ת ותקשי לן נשואה אמאי כותבין אגרת מרד על המורד על אשתו בתשמיש המטה נימא לה זילי לא מפקדת אפריה ורביה וי"ל דשאני נשואה שנתחייב לה בעונה כשכנסה. וא"ת הא דתניא ביבמות [לט א'] מצוה בגדול ליבם לא רצה חוזרין על האחין לא רצו חוזרין אצל הגדול ואומרין לו עליך מצוה או כנוס או פטור ומשמע התם דכופין אותו בכך ואמאי נימא לה זיל לא מפקדת. ותו הא דתניא התם [קיא ב'] יבמה שנדרה הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו לחלוץ נימא זיל לא מפקדת וכן יבמה שנפלה לפני מוכה שחין שכופין אותו לחלוץ. ויש מתרצים דהנהו בבאה מחמת טענה ואחרים תירצו והוא הנכון דלא אמרינן האי טענה דזיל לא מפקדת אלא כשתובעת יבום והוא אינו רוצה ותובעת לכתוב עליו אגרת מרד משום הא לא דיינינן ליה במורד לקנסו ממון כיון דלא מפקד' אפריה ורביה אבל ודאי כופין אותו לכנוס או לפטור כשאפשר בשתיהן או כופין אותו לחלוץ בשאינו ראוי לכנוס שלא תהא אלמנות חיות. הריטב"א ז"ל.
והרא"ה כתב וז"ל קשיא דאמרי' התם הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו לחלוץ ולא אמרינן לה זילי דלא מפקדת ואיכא למימר דה"ה דיכול לאקשויי מינה ובמסקנא הא ליתא להאי טעמא א"נ אפשר דשאני התם במקום נדר דכיון דקי"ל דתו לית ליה תקנתא אי אפשר לעגנה לעולם ולא נהירא דהכא נמי הא פרישנא דאיהו לא בעי לא לחלוץ ולא ליבם והרי הוא מעגנה וליכא למימר במקום נדר שאני דמ"ש אלא כדפרישנא ע"כ. ואנן הא כתיבנא לעיל דשיטת רש"י ז"ל היינו דטעמא דלא מפקדא אפריה ורביה לרב תחליפא בר אבימי אמר שמואל בדוכתיה קאי דמ"ה מחלק ביבמה בין תבע הוא לתבעה היא:
עוד כתב הרא"ה אלא בבאה מחמת טענה הכא נמי בבאה מחמת טענה כלומר אלא ארוסה מאי טעמא נזקקין לה דהא ודאי הכי הוא דינא כדאמרינן כותבין אגרת מרד לארוסה דאתיא מחמת טענה דאמרה בעינא חוטרא לידה ומרא לקבורה ולאו דוקא דקא בעיא איהי למטען אלא כלומר דאיכא נמי טעמא ואפילו היו לה בנים שאינה יודעת איזה יכשר הכא נמי בבאה מחמת טענה דכיון דפרישנא דהוא אינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם לאו כל כמיניה דמעגן לה ולעולם לא שני לן בין ארוסה לשומרת יבם והשתא דאתינן להכי דאידחי ליה האי פירוקא הילכך תו ליכא לפרושי לההיא דשמואל כדפרישנא תבעה היא והוא אינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם דבהא ודאי כופין אותו ודומיא דארוסה דחשבינן ליה ודאי מורד כשאינו רוצה לא לפטור ולא לכנוס אלא דשמואל ה"ק תבעה היא ליבם והוא אינו רוצה ליבם אלא לחלוץ אין נזקקין לה דבדידיה תלא רחמנא וברשותיה הויא ואי בעי חליץ ואי בעי מייבם וכיון דכן תו ליכא לאוקמיה דההיא דשמואל בשתבעה היא לייבם והוא רוצה לחלוץ דא"כ אפילו בארוסה נמי דכותה שתבעה היא לכנוס והוא רוצה לפטור אין נזקקין לו אלא אידי ואידי שתבע הוא כו'. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל אלא בבאה מחמת טענה דאמרה בעינא חוטרא כו'. יש שפירשו דלא בעינן דטענה הכי בהדיא אלא דכיון דמציא טענה הכי אנן טענינן לה ולא נהירא אלא אידי ואידי שתבע הוא וכו'. ואם תאמר מכל מקום אידך מימרא דשמואל דאמר בהדיא תבעה היא אין נזקקין לה היכי מיתרצא אמאי אין נזקקין לה ויש לומר דהתם כשאינה באה מחמת טענה או שיש לה בנים מבעל אחר שאינה יכולה לטעון כן אי נמי דההיא מוקמינן לה כשתבעה היא ליבם והוא רוצה לחלוץ וכיון שכן אין נזקקין לה דבדידיה תלא רחמנא ליבם או לחלוץ ולא אמרינן השתא דנזקקין לה בבאה לה מחמת טענה אלא בשתובעת ליבם והוא אינו רוצה לא ליבם ולא לחלוץ וכ"ת דנוקי קמייתא דשמואל בהכי ולפיכך אין כותבין עליו אגרת מרד הא ליתא דאם כן דכותה הויא רישא דארוסה כשהיא תובעת לכנוס והוא רוצה לגרש ואם כן למה כותבין עליו אגרת מרד והלא האשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה. ע"כ:
אלא אידי ואידי שתבע הוא ולא קשיא כאן לחלוץ וכאן לייבם וכדר' פדת אמר ר' יוחנן דאמר תבע לחלוץ נזקקין לו תבע לייבם אין נזקקין לו ומימרא דשמואל כפשטה כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם כשתבעה ליבם ופרש"י ז"ל תבע לחלוץ והיא אינה רוצה אלא להתייבם נזקקין לו לכתוב עליה אגרת מרד תבע ליבם והיא אינה רוצה אלא לחלוץ אין נזקקין לו לפי שאינו מתכוון לשם מצוה וכמשנה אחרונה אמרינן לה. והקשה עליו ר"ת ז"ל דאם כן כי פרכינן השתא על האי אוקמתא מאי שנא לייבם ומאי שנא לחלוץ מאי קושיא נימא שנא ושנא אליבא דמשנה אחרונה.
לכך פי' ר"ת ז"ל דהשתא הכי שמעינן לה תבע אף לחלוץ כלומר שהוא תובע אף לחלוץ וכ"ש ליבם והיא אינה רוצה לא זה ולא זה נזקקין לו תבע לייבם דוקא והיא אינה רוצה אלא לחלוץ אין נזקקין לו שאלו לא היתה רוצה לעשות שום דבר הא ודאי נזקקין לו. ואם תאמר אם כן לא אתיא כולה מימרא דר' יוחנן בחדא גוונא דרישא מיירי כשאינו רוצה לא לחלוץ ולא לייבם סיפא בשרוצה לחלוץ ואינו רוצה לייבם. ויש לומר דכולא חד גוונא היא שהיא אומרת הפך דבריו. ואם תאמר כיון דסיפא מיירי שהוא רוצה לחלוץ היכי אמרינן בסמוך דתבע ליבם מצי למימר כמה דאגידה בי לא יהבי לי אחריתי ליחלוץ כדקאמר ויהבי ליה אחריתי ויש לומר דכיון דאי חליץ מפסיד נכסי אחיו שפיר מצי למימר כיון דאגידה ביה לא יהבי ליה אחריתי כן תירץ ר"ת דטענת לא יהבי לי אחריתי לאו דוקא אלא חדא מינייהו נקט כשתמצא לומר דמצי טעין הכי כי יהבי ליה אחריתי נמי מצי למימר לא יהבי לי אחריתי דכותה דהא ובהא מיתבא דעתאי טפי ונוסחי איכא דגרסי לקמן הכא נמי אמרינן אחריתי לא יהבי ליה והיינו כדפרישנא דטעין דלא יהבי ליה אחריתי דכוותה והכל עולה לענין אחד.
ופרכינן מאי שנא לייבם דלא דאמרינן ליה זיל נסיב אחריתי לחלוץ נמי נימא ליה זיל נסיב אחריתי. ואם תאמר בלאו הכי מצינן למפרך דאם כן ארוסה נמי למה כותבין עליה אגרת מרד נימא ליה זיל נסיב אחריתי ויש לומר דבארוסה כיון דאיהו גופיה קרבה ובחר בה ליכא למימר הכי וביבמה דאקנו ליה מן שמיא איכא למימר הכי ועוד דאנן השתא למימרא דר"י פרכינן נמי אמאי מפליג בין תבע לייבם לתבע לחלוץ. הריטב"א ז"ל:
וז"ל הרא"ה ז"ל אלא אידי ואידי שתבע הוא ולא קשיא כאן לחלוץ וכאן לייבם דאמר ר' פדת אמר ר"י תבע ליבם אין נזקקין לו כו'. ומתני' בשתבע לחלוץ ודשמואל מיירי בשתבע ליבם ואידך דשמואל הכי קאמר תבע הוא כלומר לחלוץ נזקקין לו תבעה היא כלומר לחלוץ אין נזקקין לה כשהוא רוצה ליבם שאין כופין אותו לחלוץ לעולם כשרוצה ליבם. ופרכינן מאי שנא ליבם דלא דאמרינן ליה זיל נסיב איתתא אחריתי לחלוץ נמי נימא ליה זיל נסיב אתתא אחריתי והוא הדין דהוה יכול לאקשויי מאי שנא שומרת יבם מארוסה בארוסה נמי נימא זיל נסיב איתתא אחריתי דהא פרישנא לעיל דלא שני לן בינייהו אלא דכי אמר הכי למאי כו' הוה ליה לאסוקי ודאי לכדאסיקנא השתא למימרא דהאי טעמא ליתא בארוסה דליכא למימר זיל נסיב איתתא אחריתי דיכול למימר ההיא הוא דקא בעינא דלא משכחנא איתתא אחריתי דמיתבא דעתאי מינה ואפילו היה לו אשה אנן לא אמרינן ליה איידי דקא בעית הא זיל נסיב אחריתי בחריקה ולאו משום אינסובי איתתא בלחוד.
ונקטינן מינה דליתיה להאי טעמא נמי בשומרת יבם דיכול למימר בשומרת יבם נמי אחריתי לא יהבו לי דקא מיתבא דעתאי מינה דלא מפלגינן בהו כלל כדאמרי' נמי השתא. וכיון שכן הכי עדיפא ליה למקשי דנקט עיקר טעמא דמילתא דהיינו אחריתי לא יהבי לי דהוה ליה למנקט נמי אלו אקשי ליה מארוסה ואלים אלומי לקושיא מינה ובה. ומעיקרא נמי אקשי ליה בק"ו דהשתא ליבם דקא בעי ליה אמרינן דליזיל לנסובי איתתא אחריתי כל שכן לחלוץ דהא סוף סוף הא לא בעי לה להך וכיון שכן מאי איכפת ליה תו ליזיל לנסוב אחריתי אלא דאפילו לחלוץ ליתיה להאי טעמא דאף על גב דלא בעי לה גרמה ליה דאיהו בעי למנסב איתתא ולא משכח אחריתי משום דאגידא ביה ואפילו מהאי טעמא כותבין עליה אגרת מרד והשתא הוא דאיהו סוף סוף לא בעי לה משום גרמא דמפסדת מיניה אחריתי חשבינן לה מורדת כל שכן לייבם דקא בעי לה ואיהי מעכבא דהוי דינא דחשבינן לה מורדת דליכא למימר זיל נסיב איתתא אחריתי דיכול למימר אחריתי לא יהבו לי דמיתבא דעתאי מינה בר מהך ובודאי דק"ו הוא כדפרי'.
ולא גרסינן הכא נמי כמה דאגידא בי אחריתי לא יהבו לי דהא פרישנא תבע ליבם והוא רוצה לחלוץ והילכך הא לא אגידא ביה שהרי רוצה לפטרו ואפילו אתית לפרושי תבע ליבם והיא אינה רוצה לא לחלוץ ולא ליבם דהשתא איכא למימר ה"נ כמה דאגידה בי אחריתי לא יהבי לי אכתי תקשי לן אמאי לא מתרץ לה דה"ק תבע ליבם והיא רוצה לחלוץ והיינו טעמא דרוצה לחלוץ והיא רוצה ליבם נזקקין לו דבדידיה תלא רחמנא והוא הרי אינו רוצה ליבם וכי תימא אכתי מה איכפת ליה אי לא בעיא לחלוץ ליזיל לינסב אחריתי כמה דאגידא ביה אחריתי לא יהבו ליה אבל תבע ליבם והיא רוצה לחלוץ אין נזקקין לו דכל כמה דלא נשאת לא משתעבדא ליה ואמרינן ליה זיל נסיב איתתא אחריתי וליכא למימר כמה דאגידא ביה אחריתי לא יהבו ליה שהרי רוצה לחלוץ ולפטרו. אלא ודאי לא גרסינן אלא ה"ג לימא זיל נסיב איתתא אחריתי והכי איתא בכולהו סיפרי וכדפרי' דבתבע לחלוץ הוא דאיכא למימר כמה דאגידה ביה דהא סוף סוף איהו לא בעי לה אלא דגרמא ליה דלא משכח אחריתי אבל הכא איהו הוא דקא בעי וקאמר דאיכפת ליה משום דלא משכח אחריתי דמיתבא דעתיה מינה דאלו הוה משכח אחריתי דמיתבא דעתיה מינה כי הא ודאי לא איכפת ליה מינה ומיהו איהו הוא דמהימן והיינו דשבקה לארוסה גופה דלא אקשי מינה כלומר מאי שנא שומרת יבם מארוסה ונקט עיקר טעמא דהוה קאמר אלו הוה מקשי מארוסה דהיינו טעמא דאחריתי לא יהבו לי דהכי ודאי הוה קאמר מאי שנא שומרת יבם דלא דאמרינן ליה זיל נסיב איתתא אחריתי ארוסה נמי נימא ליה זיל נסיב אתתא אחריתי אלא דאמר אחריתי לא יהבו לי הכי נמי אחריתי לא יהבו לי ולהכי שבקה ונקט עיקר טעמא דהוה ליה למנקט נמי כי הוה מקשי מינה ואלים ליה אלומי נמי לאקשי מיבמה כדאמרן.
ומיהו הא נמי לאו טעמא דצריכה להתברר היא דאפילו משכח אחריתי יכול למימר לא משכחנא דמהוגנת לי ומיתבא דעתאי מינה ואפילו אי נסיב איתתא ואפילו כמה נשי נמי לא נפקא לן מינה מידי דאכתי אחריתי קא בעי אלא דאנן הוה אמרינן ליה מאי איכפת לך מהא זיל נסיב אחריתי דעלמא בחריקאה אי לאו דיכול למימר לא משכחנא אחריתי דמהוגנת לי ומיתבא דעתאי מינה כדפרישנא. ע"כ:
וז"ל רש"י במהדורא קמא כאן לחלוץ כאן ליבם תבע לחלוץ והיא מעכבת שרוצה להתייבם נזקקין לו לכתוב אגרת מרד עליה ודחויא בעלמא היא דמרד חליצה לאו כלום היא ובמסקנא לא מיתוקמא בהכי תבע ליבם והיא לא בעיא אלא חליצה אין נזקקין לו לפחות מכתובתה לכתוב אגרת מרד ולקמיה מפרש ואזיל מ"ש ליבם דלא דאמרינן ליה וכו'. דאמר רבי פדת תבע לחלוץ נזקקין לו לאו לענין כתיבת מרד מייתי דאם כן סוף סוף במסקנא דמילתא מאי טעמיה אלא ה"ק תבע לחלוץ והיא מעכבת דבעיא ייבום ב"ד נזקקין לו לחלוץ כדבריו תבע לייבם והיא מעכבת דחליצה בעיא אין ב"ד נזקקין לו לייבם אלא שיחלוץ לה דס"ל כמשנה אחרונה דמצות חליצה קודמת למצות יבום כך שמעתי. והכי נמי אמרינן לענין אגרת מרד כדפרישנא אלא כי תבע לחלוץ אהכי נזקקין לו לפחות מכתובתה ולא אמרינן ליה זיל נסיב אחריתי כו' כמשנה ראשונה תבע לייבם והיא מעכבת פוחתין לה מכתובתה דהא מצות יבום קודמת אבל למשנה אחרונה אין פוחתין דהא אמרינן מצות חליצה קודמת ושומעין לה לחלוץ והכי נמי מצי לתרוצי אידי ואידי שתבע לחלוץ ולא קשיא כאן במשנה וכו' אלא ניחא ליה לתרוצי דתהוי מורדת מתשמיש כדאוקימנא השתא דאיהו תבע לייבם ואיהי לא בעיא אלא חליצה. עד כאן:
אלא אידי ואידי שתבע לייבם ולא קשיא כאן למשנה ראשונה כו'. עיקר הפירוש אידי ואידי שתבע לייבם דוקא והיא אינה רוצה לא לחלוץ ולא ליבם או שאינה רוצה אלא לחלוץ ומתניתא כמשנה ראשונה דאמרינן מצות יבום קודמת למצות חליצה וכיון שכן הוא רוצה לייבם טוען כדין וכותבין עליה אגרת מרד ושמואל כמשנה אחרונה כי הוא תובע שלא כמצוה וכיון שכן אין לכתוב עליה אגרת מרד כלל אף בשאינה רוצה גם לחלוץ כיון שהוא אינו רוצה בכך וכל שכן כשהיא רוצה לחלוץ אבל לא אפשר לאוקמי דשמואל כמשנה ראשונה כלל דאי כשתובע לחלוץ הא פרישנא לעיל דליכא לאוקמה בהכי כלל ואי כשתובע לייבם למשנה ראשונה כל שתובע לייבם והיא אינה רוצה נזקקין ואע"פ שרוצה לחלוץ ואידך דשמואל דאמר תבע הוא נזקקין לו תבעה היא אין נזקקין לה איכא לאוקמה בין למשנה ראשונה ובין למשנה אחרונה למשנה ראשונה נזקקין לו כשתבע לייבם ולמשנה אחרונה כשתבע לחלוץ ותבעה היא אין נזקקין לו בשרוצה לחלוץ או לייבם ואף על פי שמהפך דבריה דמכל מקום אין כותבין עליו אגרת מרד דבדידיה תלה רחמנא אבל אינו רוצה לחלוץ ולא לייבם נזקקין לה בין למשנה ראשונה ובין למשנה אחרונה ואומרים לו או כנוס או פטור ולא עוד אלא דאי אתיא מחמת טענה דבעיא חוטרא לידה ומרא לקבורה ולעולם אין הפרש בין משנה ראשונה למשנה אחרונה אלא כשתבע הוא אבל כשתבעה היא לא פליגי כלל ודר' יוחנן דאמר תבע לחלוץ נזקקין לו וכו' לפום פשטא דשמעתא כמשנה אחרונה היא.
ויש שכתבו דליכא הפרשה בין משנה ראשונה למשנה אחרונה כשתבע הוא אלא כשתובע לייבם אבל כשתובע לחלוץ והיא אינה רוצה אלא לייבם אף למשנה ראשונה נזקקין לו מטעמא דאמרינן לעיל דיכול לומר כמה דאגידא ביה לא יהבי לי אחריתי דההוא טעמא לא אידחי לעיל כלל. ואם תאמר א"כ לוקמינהו כדמעיקרא כאן שתבע לייבם וכאן שתבע לחלוץ ודשמואל כמשנה אחרונה ומתניתא כמשנה ראשונה כדמוקמינן השתא ודשמואל כשתבע לייבם ומתניתא כשתבע לחלוץ דכל היכא דאפשר לקיומי פסקא קמא דקיימא לית לן למעקריה בכדי ויש לומר דלא מתוקמא להו מתניתא שפיר כשתבע לחלוץ מדקתני נמי ארוסה והוה לן לאוקמה בתובע לגרש ואינה רוצה היא דלא שייך בה מרדות כלל ואין זה מספיק דבשלמא במימרא קמייתא דשמואל כיון דקאמר כותבין אגרת מרד בזו ולא בזו על כרחין בחדא גוונא מיירי והיינו רבותא דידה אבל מתניתא דקתני אחת ארוסה ושומרת יבם שפיר מצינו לאוקמה הא כדאיתא והא כדאיתא ארוסה כשתובע לכנוס ושומרת יבם כשתובע לחלוץ והא ודאי עדיפא לן מלמסתר אוקמתין ולמעבד אוקמתא אחריתי.
לכך הנכון כדברי רבינו הגדול ז"ל וכן דעת התוספות דכשתובע לחלוץ והיא אינה רוצה אלא לייבם או שאינה רוצה לא לחלוץ ולא לייבם הא נמי בפלוגתא דמשנה ראשונה ומשנה אחרונה היא דלמשנה ראשונה אין נזקקין לו ולמשנה אחרונה נזקקין לו והא דלא אוקמינהו תרווייהו בשתבע לחלוץ ושמואל כמשנה ראשונה ומתני' כמשנה אחרונה ומשום דמימרא דשמואל לא מתוקמא כשתבע לחלוץ כדכתיבנא ומהאי טעמא נמי לא אוקמיה בפירוקא קמא כאן שתבע לייבם וכאן שתבע לחלוץ ותרווייהו כמשנה ראשונה ומתניתא כשתבע לייבם ודשמואל כשתבע לחלוץ הילכך למשנה אחרונה תבע לחלוץ אף על פי שהיא רוצה לייבם אין נזקקין לו ולא מצי למימר כמה דאגידא בי לא יהבי לי אחריתי דכיון דמצות יבום קודמת והוא טוען שלא כמצוה והיא טוענת כמצוה אין שומעין לו כלל לכתוב עליה אגרת מרד ואף על גב דבדידיה תלה רחמנא.
מעתה הדרינן למאי דפרישנא לעיל דאידך מימרא דשמואל אתיא בין למשנה ראשונה בין למשנה אחרונה ודר' יוחנן לא אתיא אלא כמשנה אחרונה דוקא דאילו למשנה ראשונה איפכא מבעיא ליה וכבר כתבנו מחלוקת הפוסקים בזה במסכת יבמות שרבינו אלפסי ז"ל והגאונים ז"ל פסקו הלכה כמשנה ראשונה וכמתניתא דהכא דאוקימנא בהכי וכיון שכן לפי דבריהם תבע לייבם נזקקין לו תבע לחלוץ אין נזקקין לו וכן פסק הרמב"ם ור"ת ז"ל ורוב בעלי התוספות פסקו הלכה כמשנה אחרונה וכדר' יוחנן ומימרא קמייתא דשמואל הילכך תבע לחלוץ נזקקין לו תבע לייבם אין נזקקין לו ומיהו כי אמרינן דלמשנה ראשונה תבע לייבם נזקקין לו ה"מ כשהיבם הגון אבל אם אינו הגון לפי ראות ב"ד אין נזקקין לו לכופה כלל אלא מחזירין ביניהם דרך פשרה ואטעויי נמי מטעינן ליה כל היכא דאפשר וכדאמרינן בפרק מצות חליצה [יבמות קו א'] בההיא איתתא דאתיא לקמיה דר' חייא בר אבא וכן בבת חמוה דרב פפא ומיהו אם אינה רוצה לא לחלוץ ולא לייבם כופין אותה ונזקקין לו כל שהוא תובע למצוה לפום פסקי דלעיל. ורבינו הרמב"ן הכריע כדברי הגאונים ז"ל שהלכה כמשנה ראשונה שכן חזרו לה בדורות האחרונים וכן דעת רבותי. הריטב"א ז"ל:
וז"ל הרא"ה ז"ל אלא אידי ואידי שתבע ליבם ולא קשיא כו'. עד דתנן מצות יבום קודמת כו' פי' דמתניתא כמשנה ראשונה דסבר דמצות יבום קודמת ומשום הכי נזקקין לו. אבל ההיא דשמואל כמשנה אחרונה דאמרינן מצות חליצה קודמת והיינו דקאמר אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם ור"י נמי דמשום הכי קאמר תבע ליבם אין נזקקין לו תבע לחלוץ נזקקין לו. אבל אליבא דמשנה ראשונה דתבע לחלוץ אין נזקקין לו תבע ליבם נזקקין לו. וכי תימא אם כן למה לי הך תירוצא לישני ליה כפירוקא קמא כאן לחלוץ כאן ליבם מתניתא ליבם ומשום הכי נזקקין לו אבל לשמואל לחלוץ מ"ה אין נזקקין לו וכלהו כמשנה ראשונה. אי נמי לימא אידי ואידי שתבע לחלוץ ומתניתא כמשנה אחרונה לפום הכי נזקקין לו ודשמואל כמשנה ראשונה דודאי עדיפא לן דאתיא הא דשמואל כמשנה ראשונה דהוא אליבא דהלכתא איכא למימר דשמואל לחלוץ לא מצית אמרת דהא דומיא דארוסה אמר ואי לחלוץ מאי שנא שומרת יבם אפילו ארוסה נמי דכוותה שהוא תובע ליתן גט לפוטרה אין כותבין עליו אגרת מרד. אלא ודאי דשמואל לא מיתוקמה אלא בשתבע ליבם ומיהו ודאי אכתי הוי יכול לשנויי ליה כדשני כאן לחלוץ כאן ליבם. ומתניתא בתובע לחלוץ ודשמואל בתבע ליבם כדשנין ואליבא דמשנה אחרונה אלא דהשתא בתר דשמיע לן משנה אחרונה ומשנה ראשונה לא ניחא לן לאוקמי תרווייהו מתניתא ודשמואל דלא כהלכתא.
ואיכא מאן דאמר דהא כולי עלמא הוא דתבע לחלוץ נזקקין לו כדחזינן סברא דגמרא מעיקרא דמצי למימר כמה דאגידא בי לא יהבו לי אחריתי ואנן לית לן למידחי להא דר"י אלא מהכרחא ואי מהכרחא דקיימא לן כמשנה ראשונה הוא לאו הכרחא הוא אלא למשמע מינה דתבע ליבם נזקקין לו אבל אפשר דאפילו למשנה ראשונה תבע לחלוץ נזקקין לו דבהא לא פליגי וכולי עלמא הוא דיכול למימר כמה דאגידא בי לא יהבו לי אחריתי. אלא דביבם פליגי דלמשנה ראשונה דאית להו מצות יבום קודמת אית להו תבע ליבם נזקקין לו והוא הדין לחלוץ דאף על גב דמצות יבום היא הקודמת מכל מקום בדידיה תלה רחמנא וברשותיה הוא ואהי מינייהו דקא תבע נזקקין לו אבל למשנה אחרונה כיון דקסברי דמצות חליצה קודמת תבע ליבם אין נזקקין לו אלא אם כן תבע לחלוץ אף על גב דדכוותה בארוסה כשתובע לפטור בגט אין נזקקין לו שאני גט דברשותו תליא מילתא והרי הוא יכול לגרשה על כרחה לזורקו לתוך ביתה או לתוך קלתה מה שאין כן בחליצה שאי אפשר לו לכופה לחלוץ ואם איתא להאי סברא אם כן אליבא דמשנה ראשונה דקיימא לן כוותה הכי הלכתא דבין תבע ליבם בין תבע לחלוץ נזקקין לו לעולם לכל דבריו. וכ"ת והא פרישנא לעיל דלא נאדי מפירוקא דפריק כאן לחלוץ כאן ליבם אלא כי היכי דלא לתוקמה תרווייהו כמשנה אחרונה ודלא כהלכתא דהשתא מיהת אתיא חדא מינייהו והיינו מתניתא אליבא דהלכתא כמשנה ראשונה ואם איתא להאי סברא אכתי לא הוה ליה לזוז מיניה מהאי טעמא אלא דכי מקשינן מאי שנא ליבם מלחלוץ לימא ליה דאתיא כמשנה אחרונה ואתיא ההיא דשמואל בתבע ליבם ואליבא דמשנה אחרונה כדקא אתיא נמי השתא ומתניתא בתבע לחלוץ ולכולי עלמא בין למשנה ראשונה בין למשנה אחרונה הא לא קשיא דהאי אוקמתא ניחא ליה כיון דהשתא אסיק אדעתיה משנה ראשונה ומשנה אחרונה והא סוף סוף לא סגיא ליה בדלא אתיא חדא מינייהו דלא כהלכתא הכי עדיפא ליה לאוקמי תרווייהו בחדא שיטתא בתבע ליבם הכי פשטא דמתניתא נמי בתבע ליבם אף על גב דלאו הכרחא הוא ואף על גב דקתני נמי ארוסה דמיירי ודאי בתבע לכנוס ונימא דחדא דומיא דאידך קתני דאיכא למימר מידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא ולא אתיא מתניתא למימר אלא דבכולהו איכא מרד והא לאו הכרחא הוא אלא בדשמואל דקאמר כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם דהא ודאי מדקאמר כותבין אהא ואין כותבין אהא ודאי לא סגיא ליה אלא חדא דומיא דאידך כדפרישית לעיל אפילו הכי מחוורתא דמילתא כדפרישנא דכולא מתניתא בתבע ליבם.
ואיכא מאן דפליג ואמר דכי היכי דבארוס בשתובע לגרשה לא הויא מורדת ה"ה נמי בתובע לחלוץ דכל תובע לפוטרה והיא אינה רוצה סברא הוא דלא הויא בהכי מורדת אלא דאליבא דמשנה אחרונה בלחוד הוא דכיון דמצות חליצה קודמת ומצות יבום קרובה לאיסור רואין כאלו אין כאן אלא מצות חליצה אהא דינא הוא דכפינן לה דכיון דלא סגיא לה אלא בהכי אמאי לא יחלוץ לה מהשתא כי לא ניחא ליה דאגידא ביה אבל אליבא דמשנה ראשונה כיון דאיכא נמי מצות יבום מצות חליצה במקום גט קיימא וכי היכי דתובע לגרש ארוסתו ואינה רוצה לא חשבינן לה מורדת ה"נ תובע לחלוץ דכל תובע לפטור והיא אינה רוצה אין נזקקין לו. אבל אין הדברים מוכרעין לדחות סברת הגמרא וטעמא דאמרינן כמה דאגידא בי לא יהבו לי אחריתי והדבר צריך תלמוד.
והראב"ד ז"ל כתב דכי קים לן השתא אליבא דמשנה ראשונה דהוא אליבא דהלכתא דכי תבע ליבם נזקקין לו הני מילי כשהוא אינו רוצה לא לחלוץ ולא לייבם דאיכא למימר כמה דאגידא בי אחריתי לא יהבו לי אבל אילו היתה היא רוצה לחלוץ אין נזקקין לו וכ"ת א"כ דכותה נמי הא דאמר ר' יוחנן אליבא דמשנה אחרונה כשאינה רוצה לחלוץ ולא לייבם ואם כן אפילו כי אמרינן דמצות חליצה קודמת כיון דהיא אינה רוצה לא בזו ולא בזו אמאי אין נזקקין לו לימא כמה דאגידא בי אחריתי לא יהבו לי. יש לומר אפילו הכי כיון דמצות חליצה קודמת וכי קא תבע ליבם שלא כדין תבע אין נזקקין לו כלל ולפי שיטתו נראה שהוא סובר דאליבא דמשנה ראשונה תבע לחלוץ נמי נזקקין לו דכיון דאיהי אינה רוצה לא לחלוץ ולא לייבם מה לי הכי מה לי הכי הא ודאי ליכא למימר כמה דאגידא בי אחריתי לא יהבו לי דהכא ליכא למימר כולי האי דשלא כדין קא תבע דהא בדידיה תלה רחמנא וכן הוא מפרש דר' פדת משמיה דר' יוחנן תבע לייבם והיא אינה רוצה לא לחלוץ ולא לייבם אין נזקקין לו תבע לחלוץ והיא אינה רוצה לא בזו ולא בזו נזקקין לו ומקשינן עלה מ"ש הא מהא דהא בתרווייהו איכא למימר כמה דאגידא בי אחריתי לא יהבו לי ולא מצי לתרוצי דתבע לייבם והיא רוצה לחלוץ קאמר דדומיא דאידך נקט ליה מה אידך בתובע לחלוץ והיא אינה רוצה לא בחליצה ולא לייבם אף כי תובע ליבם נמי באינה רוצה לא בחליצה ולא ביבום דאי לא תימא הכי למה לי דנקט תובע לחלוץ כלל כולה הוה יכול למנקט בתובע ליבם ואם היא אינה רוצה לא לחלוץ ולא לייבם נזקקין לו ואם היא רוצה לחלוץ אין נזקקין לו אלא כדכתיבנא ולבסוף כי מוקמי לה אליבא דמשנה אחרונה מפרשינן לה דה"ק תבע לייבם והיא אינה רוצה לחלוץ ולא לייבם אין נזקקין לו דכיון דשלא כדין תבע, תבע לחלוץ נזקקין לו אף על פי שהיא רוצה לייבם דכיון דמצות יבום קרובה לאיסור רואין כאילו אין כאן אלא מצות חליצה ואיכא למימר נמי כמה דאגידא בי אחריתי לא יהבו לי ומוקמינן לברייתא ושמואל תרווייהו בתבע ליבם והיא אינה רוצה לא לחלוץ ולא לייבם ומתניתא כמשנה ראשונה ודשמואל כמשנה אחרונה.
ואם תאמר אם איתא כדקאמר רבינו ז"ל לוקמינהו לתרווייהו אליבא דמשנה ראשונה דהוא אליבא דהלכתא ומתניתא בתבע לייבם והיא אינה רוצה לא לחלוץ ולא לייבם לפיכך נזקקין לו ודשמואל בתבע לייבם והיא רוצה לחלוץ לפיכך אין כותבין אגרת מרד עליה דליכא למימר כמה דאגידא בי אחריתי לא יהבו לי דהא לא אגידה ביה שהרי רוצה לחלוץ. איכא למימר דאי משום הא לא איריא דלפום האי שיטתא לא סגי בדלא אתיא דשמואל כמשנה אחרונה ודלא כהלכתא ממאי מאידך דאמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל תבע הוא נזקקין לו ולפום האי שיטתא תבע הוא מאי ניהו כשאינה רוצה לא לחלוץ ולא ליבם בין שהוא תובע לחלוץ או לייבם הרי היא אינה רוצה לא בזו ולא בזו ודכותה נמי תבעה היא והוא אינו רוצה לא לחלוץ ולא לייבם ובהא אמאי אין נזקקין לה הא ודאי יכולה למימר בעינא חוטרא כו' דאף על גב דמעיקרא הוה משמע לן הכי תבעה היא והוא אינו רוצה לא לחלוץ ולא לייבם הא פרישנא דאמסקנא כיון דמשמע לן טעמא דבאה מחמת טענה ודאי לא קיימא אלא ודאי דשמואל כמשנה אחרונה וה"ק תבע הוא לחלוץ אף ע"פ שהיא רוצה לייבם נזקקין לו כדאמרן דלמשנה אחרונה כיון דמצות יבום קרובה לאיסור רואין כאילו אין כאן אלא מצות חליצה וכייפינן לה דלא תהוי אגידא ביה ודכותה תבעה היא לחלוץ והוא רוצה לייבם אין נזקקין לה דבדידיה תלה רחמנא ומחוורתא כלישנא קמא דלא שני לן כלל בין שומרת יבם לארוסה והכי צורתא דשמעתא אלא ודאי כי היכי דארוסה חשבינן לה מורדת כשתובע לכנוס והיא אינה רוצה הוא הדין לשומרת יבם וכדכתיבנא.
הילכך כללא דמילתא אליבא דהלכתא דתבע לייבם אף על פי שהיא רוצה לחלוץ נזקקין לו ואפשר דה"ה לחלוץ אבל תבעה היא לעולם אין נזקקין לה אלא אם כן הוא אינו רוצה לא לחלוץ ולא לייבם והא דכ"ע היא בין למשנה ראשונה בין למשנה אחרונה דבדידיה תליא מילתא אי בעי חליץ אי בעי לייבם. למשנה אחרונה בהדיא איתא הכא דאמר שמואל תבע הוא אין נזקקין לה ואי בשאינו רוצה לא לחלוץ ולא לייבם ליתא דהא מציא אתיא מחמת טענה אלא ודאי כשרוצה באחת מהן וכדאמרן דברשותיה תליא מילתא ואליבא דמשנה ראשונה נמי דהויא אליבא דהלכתא אמרינן לה ביבמות משמיה דרב דאין כופין אותו אלא דהיא קודמת למצוה וכי אתו לקמיה דרב אמר ליה אי ניחא לך יבם דבדידך תלא רחמנא אם לא יחפוץ האיש הא חפץ מייבם ואי לא ניחא לך חלוץ ורב יהודה נמי אמר אין כופין וההוא עובדא דאמרינן לקמן בההוא גברא דנפלה ליה יבמה בי חוזאי ואתא לקמיה דר' חנינא וא"ל מהו למיחת ליבומי א"ל אחיו נשא כותית ומת א"ל ברוך המקום שהרגו והוא ירד אחריו. לאו משום משנה אחרונה אלא שהיו חוששין שמא לא תבא עמו וירד להשתקע עמה אבל ההיא דתני התם בר קפרא לעולם ידבק אדם בשלשה בחליצה ובהבאת שלום ובהפרת נדרים הא ודאי אתיא כמשנה אחרונה והכי איתא התם בדוכתא בפרק ב"ש דבר קפרא אתיא כאבא שאול דתניא אבא שאול אומר הכונס את יבמתו לשם נוי כאילו פוגע בערוה אבל לרבנן לעולם ידבק ביבום והיא מצוה מן המובחר ומיהו אף ע"ג דאמרינן תבע לייבם נזקקין לו אבל היה יבם שאינו הגון נזקקין לו והכי אמרינן התם ביבמות מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה שנאמר כי ישבו אחים יחדו וסמיך ליה לא תחסום שור בדישו ומהכא איכא למשמע ליה תרווייהו דכי הוי הגון חוסמין לה וכופין אותה לייבם וכי לא הוי הגון אין כופין אותה כדאמרינן התם ודברו אליו שמשיאין אותו עצה ההוגנת לו ובפרק מצות חליצה אמרינן ההיא איתתא דאתיא לקמיה דר' חייא בר אבא כו' ע"כ:
ולענין פסק הלכה במורדת דעלמא כתב הריטב"א וז"ל מורדת דעלמא הא פסיקנא לעיל דהלכתא כרב הונא דאמר ממלאכה לא הויא מורדת בשמורדת מתשמיש ואמרה בעינא ליה ומצערנא ליה הלכה כרבותינו שמכריזין עליה ארבע שבתות זו אחר זו ומתרין בה שני פעמים כדברי רמי בר חמא דליכא אמורא דפליג עליה לפי הפי' הנכון ואם חזרה בה לא תפסיד כלום ואם לא חזרה בה מפסדת כתובה לאלתר עיקר כתובה ותוספת ונדוניא אבל מנכסי מלוג אינה מפסדת כלום ומתנה שנתן לה בעלה מפסדת לדעת הגאונים דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה אלא אם כן התנה עמה בפירוש שתזכה בו אף כשהיא מורדת בו דתנאי ממון הוא וקיים כדאמרינן בירושלמי [ה"ח] הלין דכתבין אין שנא אין שנאה תנאה ממון הוא וקיים ולענין בלאותיה הקיימין לדעת הגאונים ז"ל כל שתפסה מהם לא מפקינן מינה ובקרקעות יחלוקו וזה דעת מורי הרב הלוי אבל יותר נראה דמורדת גמורה מפסדת אפילו בלאותיה הקיימין משום קנסא ואף על גב דכי זינתה לא מפסדת להו כשמעתין לעיל באומרת מאיס עלי. וזה דעת הרשב"א נר"ו.
והאומרת מאיס עלי שאיני רוצה בו ולא בכתובתו אין לנו לזוז משיטת הגאונים ז"ל שכתבו דקנסי לה טפי ממורדת גמורה ואין ממתינין לה ארבע שבתות אלא מתרין בה ואם לא תחזור בה לאלתר הפסידה כל כתובתה ומתנה שנתן לה הבעל סתם, ולא הפסידה בלאותיה הקיימין מה שתפסה בהן ובקרקעות חולקין ובנכסי מלוג שלה לא הפסידה כלום. ולדעת הרי"ף והרמב"ם כופין אותו לגרשה לאלתר וכל שלא גרשה אינה מפסדת כלום אבל לדעת ר"ת ז"ל וכל רבותינו ז"ל אין כופין לגרש כלל ואם רצה לגרש מעצמו משהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא בין במורדת גמורה ובין באומרת מאיס עלי לדעתנו ולדעת הגאונים ז"ל והרמב"ם ז"ל מורדת גמורה דוקא ומיהו במורדת גמורה נראין דברי האומרין דאע"ג דמשהינן לה מכל מקום מפסדת לד' שבתות כל כתובה לאלתר ואף על פי שחזרה בה אחרי כן לא תרויח כלום ואם רצה הבעל לקיימה כותב לה כתובה אחרת אבל באומרת מאיס עלי נראין דברים דכיון דאפשר דקושטא קאמרה לא כייפינן לה כלום תוך שנים עשר חדש ואם חזרה בה לא תפסיד כלום ובלבד שלא תחזור כל ימיה לעשות כן נמצאת לפי זה שהאומרת מאיס עלי אינה מפסדת כלום אלא לאחר י"ב חדש ולאחר י"ב חדש מפסדת עיקר ותוספת ומה שלא תפסה מנדונייתה ומתנה סתם שנתן לה בעלה.
ולענין ירושת המורדת נראין דברים דכל שמתה קודם שתתגרש בעלה יורשה כדינו דלית לן למקנסה במידי בין במורדת גמורה ובין באומרת מאיס עלי וכן מתנה ומכר שעשתה מנכסיה בחייה תוך זמן זה הבעל מוציא מיד הלקוחות כדין אשה דעלמא. ע"כ הריטב"א ז"ל:
וז"ל ה"ר ישעיה מטראני ז"ל כתב ר"י זצוק"ל ולדברי הכל כל מאן דכייפינן ליה לאפוקיה בין מעיקרא דדינא כדתנן אלו שכופין אותן להוציא ומאי דדמי להון ובין מעיקר תקנתא אם מתה לה איתתא מקמי דתפוק מיניה דבעל בגט בעל ירית לה ולא מפקעא ירושתיה דבעל אלא בגירושין וכן הלכתא. ונ"ל דדוקא המורדת על בעלה וכן אותן שכופין להוציא ירית לה בעל אבל אם הדיר את אשתו אם הוא מורד בה ואינו רוצה להתפייס עמה אלא רוצה לגרשה ומתה אשתו קודם גירושין אינו מן הדין שיירש אותה שהרי אינו נוהג בה מנהג בעל ודוקא בעל יורש את אשתו שהנהיג מנהג בעל אבל זה שאינו נוהג בה מנהג בעל אינו מן הדין שיירשנה ע"כ:
ולענין מזונות המורדת ושאר תנאי כתובה כל שהיא מורדת גמורה תוך ד' שבתות לא הפסידה כלום והבעל אוכל פירות נכסיה וחייב בפרקונה אבל לאחר ד' שבתות כיון שאין לה כתובה אין לה תנאי כתובה וכיון שאינו חייב לפדותה אף הוא אינו יכול לאכול פירות מנכסי מלוג ולא קנסינן ליה ולא מידי לא בגוף ולא בפירות. והאומרת מאיס עלי שמשהין אותה י"ב חדש נראין דברים שאפי' למה שכתבנו שלא הפסידה כלום תוך זמן זה אין לה מזונות מבעל ולא פרקון שלא תקנו חכמים מזונות למורדת ולא תנאי כתובה וכן אמרו בירושלמי [ה"ח] המורדת והיוצאת משום שם רע אין לה מזונות ואם מת הבעל תוך י"ב חדש הרי היא גובה כל כתובתה שהרי עדיין לא הפסידה כלום. אלו הם דיני המורדת לפי שיטת התלמוד.
והגאונים ז"ל תקנו בזה תקנות שלא כדין התלמוד וכמו שכתב רבינו אלפסי ולדורים תקנו ואין לנו לזוז בזה משיטת הגאונים ז"ל וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל ובמקום שיש בו תקנת בני העיר הרי זה תנאי ממון וקיים בכל מקום שהסכימו על הממון אבל על הגט אין יכולין לתקן כלום כנגד דין התלמוד ומאן דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ולאו אדעתא דידהו. עכ"ל הריטב"א ז"ל:
וכתב רבינו יונה ז"ל וז"ל דאף על גב דאין כופין לתת גט באומרת מאיס עלי היינו כפייה בשוטים אבל ב"ד מודיעים לו שמצוה עליו לגרשה ונותנין לו עצה שיגרשנה ואם לא יגרשנה האי מאי דאמרינן האי מאן דעבר אדרבנן מצוה למקרייה עבריינא. ורבינו תם ז"ל היה אומר שאפילו זה לא נאמר לו אלא שאם יבא לימלך אם יגרשנה בלא כתובה ב"ד נותנין לו עצה שיגרשנה לאלתר. כן כתבו תלמידי רבינו יונה:
עוד כתבו י"א דלסוף תריסר ירחי שתא נכוף אותו בשוטים לגרש אבל מורי הרב נר"ו אומר דלעולם לא ניכוף אותם בשוטים אלא דמשם ואילך הוא מצוה לגרשה ואם לא יגרשנה קרינן ליה עבריינא כדכתיבנא לעיל אבל אם יכופו אותו הוה ליה גט מעושה בישראל דפסול.
עוד כתבו ויש מקומות שנוהגין לכתוב בכתובות שתגבה הכתובה ואפילו שתמרוד בו ואף על פי שמנהג זה מנהג של שוטים אפילו הכי כיון שמתנה בדבר שבממון תנאו קיים מיהו אם מנהגם שאפילו שכותבין התנאי זה אין דנין אותו אינה יכולה היא לומר תדונו אותי כפי מה שכתב לי מפני שהוא לא נתכוון אלא להפיס דעתה שהיה עושה לשופרא דשטרא כמנהג מקומם וסמך על המנהג שהיה בעיר שלא היו דנין תנאי זה. ע"כ:
מאי שנא איהו דיהבינן ליה פחיתיה דשבת דקאמר במתני' שבעה טרפעיקין דהיינו טרפעיק לכל יום ומ"ש איהי דלא יהבינן לה תוספת דשבת כדקתני בברייתא תשעה מעין מעה וחצי בכל יום של ששת ימי השבוע. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
וכן כתב הרב רבינו יהוסף הלוי ן' מיגש דליכא למימר דהני שלש טרפעיקין אגר שבעה יומין אינון ועל שבעה יומי מתפלגן דהא בהדיא קתני מעה וחצי בכל יום ע"כ. ומיהו אכתי קשה קצת ומנלן דמתני' טרפעיק דקאמר בכל יום קאמר עד דהויא שבת בכלל דילמא הני שבעה טרפעיקין לשתא יומין אינון ועל שתא יומי מתפלגין. ויש לומר דבשלמא שלש טרפעיקין איכא למימר כן כיון דע"כ אתה מחלק הטרפעיק אבל שבעה טרפעיקין כיון דכי הוו לשבעה יומי הרי טרפעיק שלם לכל יום אין לך לחלק טרפעיק לששה חלקים כנ"ל.
ודע שקבלה בידינו ממרנא ורבנא הרדבא"ז ז"ל שכל מקום שאומר התלמוד מאי שנא ומאי שנא פירושו דאדרבא איפכא מסתברא ואפשר דהיינו כד נקיט בקוצר כגון מאי שנא רישא ומ"ש סיפא אבל הכא שאינו מפורש אי שבת בכלל הפחיתות ואי אינו בכלל הפחיתות לכך הוצרך להאריך ולומר מ"ש איהו דיהביה ליה כו' ומ"ש איהי כו' לאורויי דהכי הוא קושטא דמילתא אי נמי דאה"נ דקא פריך דאיפכא מסתברא דהתוספת דקא מוסיף על כתובתה אינו נותן בידה מידי אלא דאוסופי קא מוסיף בלבד אבל הפחת אי קא מפסיד כנגד נכסי מלוג שלה הרי לוקח מידי יום ויום מנכסי מלוג שלה ומחזי טפי שכר שבת ודוק דנקט תלמודא פיסקא עד מתי הוא פוחת כו' ועיקר פיסקא כדי לאתויי הא דבעי ר' חייא בר יוסף משמואל ואקדים ובעי מאי טרפעיקין דאי הוה טרפעיק מן המטבע גדול היינו אומרים דלשתא יומין אינון ועל שתא יומין מתפלגין דמטבע גדול מתחלק שפיר למטבעות קטנים והוה יכלינן למימר טרפעיק ומנה בכל יום ואין השבת בכלל ולא הוה קשיא הא דפריך ר' חייא בר יוסף כלל אבל השתא דלא הויא לה טרפעיק אלא אסתירא בלחוד אין לך לחלק לחלקים וע"כ טרפעיק ליום קאמר ולכך פריך שפיר מ"ש איהו דיהביה ליה פחיתיה דשבת כו' כנ"ל:
דמפחת פחית לכתובתה ואף על גב דמוסיף אממוניה בהך פחיתה כיון דכולה כתובתה בידו עם שאר ממון שלו לא מחזי כמשתכר בשבת דהא תפיס וקאי מעיקרא בכולה. רש"י במהדורא קמא.
והריטב"א ז"ל כתב וז"ל מכאן היה נראה ללמוד שאין משום שכר שבת בדבר שהוא פוחת מחובו אבל יש לדחות דשאני הכא דלאו משום שכר שבת פחתינן לה ממש ולמראית העין הוא דאיכא למיחש וכל דפחית ליכא מראית העין אבל כל שפוחת מחובו בפי' לשכר שבת אסור כנ"ל. ע"כ:
וכתב ה"ר יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל לא תימא הני מילי בטייל דמחייב בכל יום בעונה הוא דיהבינן לה לדידה אגר שתא יומי ולדידיה אגר שבעה משום דכל יום קא מפסיד בעילה אלא אפי' גמל וספן נמי יהבינן לה אגר שתא יומי ולדידיה אגר שבעה יומי וטעמא דמילתא משום דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו כו'. ע"כ:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה