שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ה/דף סד

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | מאירי | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף סד עמוד א

ומשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא לפי' רש"י ז"ל ופירושו הנכון אאמרה מאיס עלי קאי כדהוה עובדא דכלתיה דרב זביד דעלי' קיימינן דמשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא דלא כייפינן ליה כלל אולי תחזור בה ואם חזרה בינתים לא תפסיד כלום וכן נראה עיקר דאילו בדאמרה בעינא ליה היא מפסדת הכל לאחר ד' שבתות לדעת רבותינו ולמה משהין אותה יותר אבל יש אומרים דאפילו במורדת גמורה משהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא ואין מכריזין עלה כלל אלא לאחר י"ב חדש ולא נהירא ויותר יש לומר לפי שיטה זו דלבתר שהכריזו עליה ארבע שבתות והפסידה כתובתה משהין גיטה שלא תתגרש עד י"ב חדש אע"פ שרצה הבעל לגרשה אי משום קנסא שתתעגן ואי משום תקנתא כי אולי תחזור בה ואע"פ שאינה מרווחת כלום בחזרתה מ"מ גנאי הוא לבנות ישראל שמתגרשות מבעליהן בטענת מרד וכדרך שאמר במסכת נדרים מה ראה אמן של אלו להתגרש הלכך אם תחזור בה בינתים תשאר עם בעלה ויחזור ויכתוב לה כתובה. והרמב"ם פירשה באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה דוקא וכן פי' ר"ת ז"ל לפי פירושו.
והנכון דאכולהו קאי ומטעמא דכתיבנא ומיהו במורדת גמורה הפסידה הכל לאחר ארבע שבתות לאלתר וכן באומרת מאיס עלי לדעת הראשונים ז"ל מפסדת הכל לאלתר אלא דמשהינן לה אגיטא שתא ולפי' רבינו ז"ל דאמר דבמאיס עלי אין נזקקין לה אפ"ה משהינן לה אגיטא תריסר ירחי שתא משום קנסא כדי שתתעגן ומשם ואילך אם רצה לגרש יגרש ואין נזקקין לה כלל בענין הכתובה א"נ דכיון דגירשה מדעתה גובה הכל וכבר כתבנו שאין לנו לזוז מזה משיטת הראשונים. הריטב"א ז"ל:
אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם פירוש על כרחן הא דשמואל כשתובע ליבם והיא אינה רוצה דדכותא דרישא הויא סיפא ואלו באגרת מרד דארוסה היינו כשתובע לכנוס ואינה רוצה היא דאי כשתובע לגרש והיא אינה רוצה להתגרש מאי מורדת איכא הרי האשה יוצאה שלא לרצונה אלא ע"כ כשתובע לכנוס מיירי והיינו דבכולה סוגיין לא מוקמינן להא דשמואל בתביעת חליצה דוק ותשכח:

מיתיבי אחת לי ארוסה כו'. אלמא כותבין אגרת מרד על שומרת יבם להפסידה כתובתה אם יש לה כתובה כגון שכתב לה לדעת הגאונים ולדעת רש"י ז"ל אפי' בסתם וה"ה דמפסדא תוספת אם כתב לה לרבנן דפליגי עליה דרבי אלעזר בן עזריה. הריטב"א ז"ל:
אגרת מרד אם מרדה שלא רצתה להנשא לזמן שנתנו חכמים לבתולה עד י"ב חדש ושלשים יום לאלמנה ב"ד כותבין ליה אגרת מרד שיהא פוחת והולך מכתובתה שלא תאמר היום או מחר לא מרדתי ותתבע כתובתה על שומרת יבם אם לא רצתה להתייבם אינו פוחת לה מכתובתה לכתוב אגרת מרד:

לא קשיא כאן שתבע הוא כאן שתבעה היא וכדאמר רב תחליפא כו'. פי' מתנית' בשתבע הוא ליבם והיא אינה רוצה להתייבם אלא לחלוץ או שאינה רוצה לא להתייבם ולא לחלוץ ולפיכך כותבין עליה אגרת מרד ומתני' כשתבעה היא להתייבם והוא אינו רוצה דהוה ליה מורד מתשמיש ואפ"ה אין כותבין עליו אגרת מרד וכדשמואל דאמר תבע הוא נזקקין לו לכתוב עליה אגרת מרד תבעה היא אין נזקקין לה לכתוב עליו אגרת מרד והשתא לא ידעינן מאי שנא ובסמוך פריך לה תלמודא. ופרכינן מעיקרא אלישנא דמימרא דשמואל ואמרינן דאם כן רישא נמי כשתבעה היא והאי כותבין אגרת מרד על ארוסה לארוסה מבעי ליה ובדין הוא דמצינן למפרך מסיפא גופא דאיירי' בה דא"כ לשומרת יבם מבעיא ליה והא דנקטי' קושיין מרישא משום דסיפא בתרה גרירא והוה יכול לומר דאגב רישא נקט ההוא לישנא בסיפא ובודאי דמעיקרא בדאוקמינן בהכי הוה ס"ד דעל ארוסה ועל שומרת יבם לישנא קלילא הוא ובעי למידק על טענת ארוסה ועל טענת שומרת יבם ותלמודא לא ניחא ליה בהכי שאין לשמואל לעקם לשונו כך שפשוטו של לשון הוא הפך כוונתו כנ"ל. הריטב"א ז"ל.

ולא מחוור ועוד מאי קאמר במאי אוקימנא להא דשמואל כו'. הוא לשון מיותר הוא ועוד מאי קאמר הא לא קשיא תני לארוסה אטו (ש)מאן דמגיה הברייתא מחמת קשיא. ונראה דהא ודאי יש לדחוק לשון על ארוסה ועל שומרת יבם דפירושו על טענת וכמו שפי' הרב ומיהו דחיקא טובא דלמה ליה לעקם הלשון ובשומרת יבם לא הוי עקום לשון כולי האי דכבר שמואל גופיה אמר בדוכתא אחריתי תבעה היא אין נזקקין לה והלכך הכא נמי ה"ק אין כותבין אגרת מרד על טענת שומרת יבם והא דנקט שמואל במימריה תבע הוא תבעה היא ולא נקט להדיא מורדת ומורד היינו משום דמלתא בטעמא קאמר דמ"ה תבע נזקקין לו משום דמפקד אפריה ורביה ותבעה היא אין נזקקין לה משום דלא אפקדה אפריה ורביה דהאי טעמא דרב תחליפא אמר שמואל בדוכתיה קאי וכגון שלא באה מחמת טענה א"נ שיש לה בנים מבעל אחר וכדבעינן למכתב קמן בס"ד וזהו שכתב רש"י ז"ל לעיל שתבע הוא. והיא מורדת. תבעה היא. והוא מורד. אין נזקקין. לכתוב לה אגרת מרד להוסיף על כתובתה ולקמן מסיק פירושא ואזיל משום דלא מפקדא אפריה ורביה. ע"כ. פי' לפירושו שתבע הוא והיא הויא מורדת גמורה תבעה היא והוא מורד גמור ואם תשאל אמאי לא קאמר להדיא מורדת ומורד תשובתך משום דרב תחליפא נקט הכי ורב תחליפא גופיה מלתא בטעמי' קאמר לאורויי דהיינו טעמיה משום דלא מפקדא אפריה ורביה וכדכתיבנא.
ומ"מ שמעת מינה דמאי דקאמר אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם פי' על טענת שומרת יבם ואידך דשמואל קא מגלי לן על האי פירושא וכדכתיבנא. ומיהו אכתי פריך תלמודא דכולא מימרא דשמואל אוקימנא בשתבעה היא וניחא שומרת יבם וכדכתיבנא אבל ארוסה דלא מיירי בה שמואל בשום דוכתא אמאי קאמר על ארוסה לארוסה מבעי ליה ומשני הא לא קשיא תני לארוסה פי' כיון דניחא לך שומרת יבם תני נמי בארוסה לארוסה כנ"ל וקל להבין. ועוד מצינן לתרוצי דמ"ה נקטינן קושיין מארוסה ולא משומרת יבם דגבי שומרת יבם הא אדכר יבם במאי דקאמר שומרת יבם ולא קאמר יבמה ועוד דאיכא לחלק בין מאי דקאמר כותבין למאי דקאמר אין כותבין ומאי דכתיבנא ניחא טפי כנ"ל:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא כאן שתבע הוא והיא מעכבת פוחתין לה אבל תבעה היא והוא מורד אין נזקקין לכתוב לה אגרת מרד עליו דאמרינן לה זילי דלא מפקדת אפריה ורביה והאי דקאמר שמואל כותבין אגרת מרד על ארוסה מוקמינן במסקנא בדתבע הוא ותבע הוא נזקקין לו לארוסה על הבעל מבעי ליה והכי נמי אין כותבין אגרת מרד על היבמה על היבם מבעי ליה. ע"כ:

מ"ש שומרת יבם דלא דאמרינן זילי לא מפקדת אפריה ורביה ארוסה נמי נימא וכו'. ולמה כותבין אגרת מרד עליו וא"ת ותקשי לן נשואה אמאי כותבין אגרת מרד על המורד על אשתו בתשמיש המטה נימא לה זילי לא מפקדת אפריה ורביה וי"ל דשאני נשואה שנתחייב לה בעונה כשכנסה. וא"ת הא דתניא ביבמות [לט א'] מצוה בגדול ליבם לא רצה חוזרין על האחין לא רצו חוזרין אצל הגדול ואומרין לו עליך מצוה או כנוס או פטור ומשמע התם דכופין אותו בכך ואמאי נימא לה זיל לא מפקדת. ותו הא דתניא התם [קיא ב'] יבמה שנדרה הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו לחלוץ נימא זיל לא מפקדת וכן יבמה שנפלה לפני מוכה שחין שכופין אותו לחלוץ. ויש מתרצים דהנהו בבאה מחמת טענה ואחרים תירצו והוא הנכון דלא אמרינן האי טענה דזיל לא מפקדת אלא כשתובעת יבום והוא אינו רוצה ותובעת לכתוב עליו אגרת מרד משום הא לא דיינינן ליה במורד לקנסו ממון כיון דלא מפקד' אפריה ורביה אבל ודאי כופין אותו לכנוס או לפטור כשאפשר בשתיהן או כופין אותו לחלוץ בשאינו ראוי לכנוס שלא תהא אלמנות חיות. הריטב"א ז"ל.
והרא"ה כתב וז"ל קשיא דאמרי' התם הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו לחלוץ ולא אמרינן לה זילי דלא מפקדת ואיכא למימר דה"ה דיכול לאקשויי מינה ובמסקנא הא ליתא להאי טעמא א"נ אפשר דשאני התם במקום נדר דכיון דקי"ל דתו לית ליה תקנתא אי אפשר לעגנה לעולם ולא נהירא דהכא נמי הא פרישנא דאיהו לא בעי לא לחלוץ ולא ליבם והרי הוא מעגנה וליכא למימר במקום נדר שאני דמ"ש אלא כדפרישנא ע"כ. ואנן הא כתיבנא לעיל דשיטת רש"י ז"ל היינו דטעמא דלא מפקדא אפריה ורביה לרב תחליפא בר אבימי אמר שמואל בדוכתיה קאי דמ"ה מחלק ביבמה בין תבע הוא לתבעה היא:

עוד כתב הרא"ה אלא בבאה מחמת טענה הכא נמי בבאה מחמת טענה כלומר אלא ארוסה מאי טעמא נזקקין לה דהא ודאי הכי הוא דינא כדאמרינן כותבין אגרת מרד לארוסה דאתיא מחמת טענה דאמרה בעינא חוטרא לידה ומרא לקבורה ולאו דוקא דקא בעיא איהי למטען אלא כלומר דאיכא נמי טעמא ואפילו היו לה בנים שאינה יודעת איזה יכשר הכא נמי בבאה מחמת טענה דכיון דפרישנא דהוא אינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם לאו כל כמיניה דמעגן לה ולעולם לא שני לן בין ארוסה לשומרת יבם והשתא דאתינן להכי דאידחי ליה האי פירוקא הילכך תו ליכא לפרושי לההיא דשמואל כדפרישנא תבעה היא והוא אינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם דבהא ודאי כופין אותו ודומיא דארוסה דחשבינן ליה ודאי מורד כשאינו רוצה לא לפטור ולא לכנוס אלא דשמואל ה"ק תבעה היא ליבם והוא אינו רוצה ליבם אלא לחלוץ אין נזקקין לה דבדידיה תלא רחמנא וברשותיה הויא ואי בעי חליץ ואי בעי מייבם וכיון דכן תו ליכא לאוקמיה דההיא דשמואל בשתבעה היא לייבם והוא רוצה לחלוץ דא"כ אפילו בארוסה נמי דכותה שתבעה היא לכנוס והוא רוצה לפטור אין נזקקין לו אלא אידי ואידי שתבע הוא כו'. ע"כ:

וז"ל הריטב"א ז"ל אלא בבאה מחמת טענה דאמרה בעינא חוטרא כו'. יש שפירשו דלא בעינן דטענה הכי בהדיא אלא דכיון דמציא טענה הכי אנן טענינן לה ולא נהירא אלא אידי ואידי שתבע הוא וכו'. ואם תאמר מכל מקום אידך מימרא דשמואל דאמר בהדיא תבעה היא אין נזקקין לה היכי מיתרצא אמאי אין נזקקין לה ויש לומר דהתם כשאינה באה מחמת טענה או שיש לה בנים מבעל אחר שאינה יכולה לטעון כן אי נמי דההיא מוקמינן לה כשתבעה היא ליבם והוא רוצה לחלוץ וכיון שכן אין נזקקין לה דבדידיה תלא רחמנא ליבם או לחלוץ ולא אמרינן השתא דנזקקין לה בבאה לה מחמת טענה אלא בשתובעת ליבם והוא אינו רוצה לא ליבם ולא לחלוץ וכ"ת דנוקי קמייתא דשמואל בהכי ולפיכך אין כותבין עליו אגרת מרד הא ליתא דאם כן דכותה הויא רישא דארוסה כשהיא תובעת לכנוס והוא רוצה לגרש ואם כן למה כותבין עליו אגרת מרד והלא האשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה. ע"כ:
אלא אידי ואידי שתבע הוא ולא קשיא כאן לחלוץ וכאן לייבם וכדר' פדת אמר ר' יוחנן דאמר תבע לחלוץ נזקקין לו תבע לייבם אין נזקקין לו ומימרא דשמואל כפשטה כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם כשתבעה ליבם ופרש"י ז"ל תבע לחלוץ והיא אינה רוצה אלא להתייבם נזקקין לו לכתוב עליה אגרת מרד תבע ליבם והיא אינה רוצה אלא לחלוץ אין נזקקין לו לפי שאינו מתכוון לשם מצוה וכמשנה אחרונה אמרינן לה. והקשה עליו ר"ת ז"ל דאם כן כי פרכינן השתא על האי אוקמתא מאי שנא לייבם ומאי שנא לחלוץ מאי קושיא נימא שנא ושנא אליבא דמשנה אחרונה.
לכך פי' ר"ת ז"ל דהשתא הכי שמעינן לה תבע אף לחלוץ כלומר שהוא תובע אף לחלוץ וכ"ש ליבם והיא אינה רוצה לא זה ולא זה נזקקין לו תבע לייבם דוקא והיא אינה רוצה אלא לחלוץ אין נזקקין לו שאלו לא היתה רוצה לעשות שום דבר הא ודאי נזקקין לו. ואם תאמר אם כן לא אתיא כולה מימרא דר' יוחנן בחדא גוונא דרישא מיירי כשאינו רוצה לא לחלוץ ולא לייבם סיפא בשרוצה לחלוץ ואינו רוצה לייבם. ויש לומר דכולא חד גוונא היא שהיא אומרת הפך דבריו. ואם תאמר כיון דסיפא מיירי שהוא רוצה לחלוץ היכי אמרינן בסמוך דתבע ליבם מצי למימר כמה דאגידה בי לא יהבי לי אחריתי ליחלוץ כדקאמר ויהבי ליה אחריתי ויש לומר דכיון דאי חליץ מפסיד נכסי אחיו שפיר מצי למימר כיון דאגידה ביה לא יהבי ליה אחריתי כן תירץ ר"ת דטענת לא יהבי לי אחריתי לאו דוקא אלא חדא מינייהו נקט כשתמצא לומר דמצי טעין הכי כי יהבי ליה אחריתי נמי מצי למימר לא יהבי לי אחריתי דכותה דהא ובהא מיתבא דעתאי טפי ונוסחי איכא דגרסי לקמן הכא נמי אמרינן אחריתי לא יהבי ליה והיינו כדפרישנא דטעין דלא יהבי ליה אחריתי דכוותה והכל עולה לענין אחד.

ופרכינן מאי שנא לייבם דלא דאמרינן ליה זיל נסיב אחריתי לחלוץ נמי נימא ליה זיל נסיב אחריתי. ואם תאמר בלאו הכי מצינן למפרך דאם כן ארוסה נמי למה כותבין עליה אגרת מרד נימא ליה זיל נסיב אחריתי ויש לומר דבארוסה כיון דאיהו גופיה קרבה ובחר בה ליכא למימר הכי וביבמה דאקנו ליה מן שמיא איכא למימר הכי ועוד דאנן השתא למימרא דר"י פרכינן נמי אמאי מפליג בין תבע לייבם לתבע לחלוץ. הריטב"א ז"ל:

וז"ל הרא"ה ז"ל אלא אידי ואידי שתבע הוא ולא קשיא כאן לחלוץ וכאן לייבם דאמר ר' פדת אמר ר"י תבע ליבם אין נזקקין לו כו'. ומתני' בשתבע לחלוץ ודשמואל מיירי בשתבע ליבם ואידך דשמואל הכי קאמר תבע הוא כלומר לחלוץ נזקקין לו תבעה היא כלומר לחלוץ אין נזקקין לה כשהוא רוצה ליבם שאין כופין אותו לחלוץ לעולם כשרוצה ליבם. ופרכינן מאי שנא ליבם דלא דאמרינן ליה זיל נסיב איתתא אחריתי לחלוץ נמי נימא ליה זיל נסיב אתתא אחריתי והוא הדין דהוה יכול לאקשויי מאי שנא שומרת יבם מארוסה בארוסה נמי נימא זיל נסיב איתתא אחריתי דהא פרישנא לעיל דלא שני לן בינייהו אלא דכי אמר הכי למאי כו' הוה ליה לאסוקי ודאי לכדאסיקנא השתא למימרא דהאי טעמא ליתא בארוסה דליכא למימר זיל נסיב איתתא אחריתי דיכול למימר ההיא הוא דקא בעינא דלא משכחנא איתתא אחריתי דמיתבא דעתאי מינה ואפילו היה לו אשה אנן לא אמרינן ליה איידי דקא בעית הא זיל נסיב אחריתי בחריקה ולאו משום אינסובי איתתא בלחוד.
ונקטינן מינה דליתיה להאי טעמא נמי בשומרת יבם דיכול למימר בשומרת יבם נמי אחריתי לא יהבו לי דקא מיתבא דעתאי מינה דלא מפלגינן בהו כלל כדאמרי' נמי השתא. וכיון שכן הכי עדיפא ליה למקשי דנקט עיקר טעמא דמילתא דהיינו אחריתי לא יהבי לי דהוה ליה למנקט נמי אלו אקשי ליה מארוסה ואלים אלומי לקושיא מינה ובה. ומעיקרא נמי אקשי ליה בק"ו דהשתא ליבם דקא בעי ליה אמרינן דליזיל לנסובי איתתא אחריתי כל שכן לחלוץ דהא סוף סוף הא לא בעי לה להך וכיון שכן מאי איכפת ליה תו ליזיל לנסוב אחריתי אלא דאפילו לחלוץ ליתיה להאי טעמא דאף על גב דלא בעי לה גרמה ליה דאיהו בעי למנסב איתתא ולא משכח אחריתי משום דאגידא ביה ואפילו מהאי טעמא כותבין עליה אגרת מרד והשתא הוא דאיהו סוף סוף לא בעי לה משום גרמא דמפסדת מיניה אחריתי חשבינן לה מורדת כל שכן לייבם דקא בעי לה ואיהי מעכבא דהוי דינא דחשבינן לה מורדת דליכא למימר זיל נסיב איתתא אחריתי דיכול למימר אחריתי לא יהבו לי דמיתבא דעתאי מינה בר מהך ובודאי דק"ו הוא כדפרי'.
ולא גרסינן הכא נמי כמה דאגידא בי אחריתי לא יהבו לי דהא פרישנא תבע ליבם והוא רוצה לחלוץ והילכך הא לא אגידא ביה שהרי רוצה לפטרו ואפילו אתית לפרושי תבע ליבם והיא אינה רוצה לא לחלוץ ולא ליבם דהשתא איכא למימר ה"נ כמה דאגידה בי אחריתי לא יהבי לי אכתי תקשי לן אמאי לא מתרץ לה דה"ק תבע ליבם והיא רוצה לחלוץ והיינו טעמא דרוצה לחלוץ והיא רוצה ליבם נזקקין לו דבדידיה תלא רחמנא והוא הרי אינו רוצה ליבם וכי תימא אכתי מה איכפת ליה אי לא בעיא לחלוץ ליזיל לינסב אחריתי כמה דאגידא ביה אחריתי לא יהבו ליה אבל תבע ליבם והיא רוצה לחלוץ אין נזקקין לו דכל כמה דלא נשאת לא משתעבדא ליה ואמרינן ליה זיל נסיב איתתא אחריתי וליכא למימר כמה דאגידא ביה אחריתי לא יהבו ליה שהרי רוצה לחלוץ ולפטרו. אלא ודאי לא גרסינן אלא ה"ג לימא זיל נסיב איתתא אחריתי והכי איתא בכולהו סיפרי וכדפרי' דבתבע לחלוץ הוא דאיכא למימר כמה דאגידה ביה דהא סוף סוף איהו לא בעי לה אלא דגרמא ליה דלא משכח אחריתי אבל הכא איהו הוא דקא בעי וקאמר דאיכפת ליה משום דלא משכח אחריתי דמיתבא דעתיה מינה דאלו הוה משכח אחריתי דמיתבא דעתיה מינה כי הא ודאי לא איכפת ליה מינה ומיהו איהו הוא דמהימן והיינו דשבקה לארוסה גופה דלא אקשי מינה כלומר מאי שנא שומרת יבם מארוסה ונקט עיקר טעמא דהוה קאמר אלו הוה מקשי מארוסה דהיינו טעמא דאחריתי לא יהבו לי דהכי ודאי הוה קאמר מאי שנא שומרת יבם דלא דאמרינן ליה זיל נסיב איתתא אחריתי ארוסה נמי נימא ליה זיל נסיב אתתא אחריתי אלא דאמר אחריתי לא יהבו לי הכי נמי אחריתי לא יהבו לי ולהכי שבקה ונקט עיקר טעמא דהוה ליה למנקט נמי כי הוה מקשי מינה ואלים ליה אלומי נמי לאקשי מיבמה כדאמרן.
ומיהו הא נמי לאו טעמא דצריכה להתברר היא דאפילו משכח אחריתי יכול למימר לא משכחנא דמהוגנת לי ומיתבא דעתאי מינה ואפילו אי נסיב איתתא ואפילו כמה נשי נמי לא נפקא לן מינה מידי דאכתי אחריתי קא בעי אלא דאנן הוה אמרינן ליה מאי איכפת לך מהא זיל נסיב אחריתי דעלמא בחריקאה אי לאו דיכול למימר לא משכחנא אחריתי דמהוגנת לי ומיתבא דעתאי מינה כדפרישנא. ע"כ:

וז"ל רש"י במהדורא קמא כאן לחלוץ כאן ליבם תבע לחלוץ והיא מעכבת שרוצה להתייבם נזקקין לו לכתוב אגרת מרד עליה ודחויא בעלמא היא דמרד חליצה לאו כלום היא ובמסקנא לא מיתוקמא בהכי תבע ליבם והיא לא בעיא אלא חליצה אין נזקקין לו לפחות מכתובתה לכתוב אגרת מרד ולקמיה מפרש ואזיל מ"ש ליבם דלא דאמרינן ליה וכו'. דאמר רבי פדת תבע לחלוץ נזקקין לו לאו לענין כתיבת מרד מייתי דאם כן סוף סוף במסקנא דמילתא מאי טעמיה אלא ה"ק תבע לחלוץ והיא מעכבת דבעיא ייבום ב"ד נזקקין לו לחלוץ כדבריו תבע לייבם והיא מעכבת דחליצה בעיא אין ב"ד נזקקין לו לייבם אלא שיחלוץ לה דס"ל כמשנה אחרונה דמצות חליצה קודמת למצות יבום כך שמעתי. והכי נמי אמרינן לענין אגרת מרד כדפרישנא אלא כי תבע לחלוץ אהכי נזקקין לו לפחות מכתובתה ולא אמרינן ליה זיל נסיב אחריתי כו' כמשנה ראשונה תבע לייבם והיא מעכבת פוחתין לה מכתובתה דהא מצות יבום קודמת אבל למשנה אחרונה אין פוחתין דהא אמרינן מצות חליצה קודמת ושומעין לה לחלוץ והכי נמי מצי לתרוצי אידי ואידי שתבע לחלוץ ולא קשיא כאן במשנה וכו' אלא ניחא ליה לתרוצי דתהוי מורדת מתשמיש כדאוקימנא השתא דאיהו תבע לייבם ואיהי לא בעיא אלא חליצה. עד כאן:

אלא אידי ואידי שתבע לייבם ולא קשיא כאן למשנה ראשונה כו'. עיקר הפירוש אידי ואידי שתבע לייבם דוקא והיא אינה רוצה לא לחלוץ ולא ליבם או שאינה רוצה אלא לחלוץ ומתניתא כמשנה ראשונה דאמרינן מצות יבום קודמת למצות חליצה וכיון שכן הוא רוצה לייבם טוען כדין וכותבין עליה אגרת מרד ושמואל כמשנה אחרונה כי הוא תובע שלא כמצוה וכיון שכן אין לכתוב עליה אגרת מרד כלל אף בשאינה רוצה גם לחלוץ כיון שהוא אינו רוצה בכך וכל שכן כשהיא רוצה לחלוץ אבל לא אפשר לאוקמי דשמואל כמשנה ראשונה כלל דאי כשתובע לחלוץ הא פרישנא לעיל דליכא לאוקמה בהכי כלל ואי כשתובע לייבם למשנה ראשונה כל שתובע לייבם והיא אינה רוצה נזקקין ואע"פ שרוצה לחלוץ ואידך דשמואל דאמר תבע הוא נזקקין לו תבעה היא אין נזקקין לה איכא לאוקמה בין למשנה ראשונה ובין למשנה אחרונה למשנה ראשונה נזקקין לו כשתבע לייבם ולמשנה אחרונה כשתבע לחלוץ ותבעה היא אין נזקקין לו בשרוצה לחלוץ או לייבם ואף על פי שמהפך דבריה דמכל מקום אין כותבין עליו אגרת מרד דבדידיה תלה רחמנא אבל אינו רוצה לחלוץ ולא לייבם נזקקין לה בין למשנה ראשונה ובין למשנה אחרונה ואומרים לו או כנוס או פטור ולא עוד אלא דאי אתיא מחמת טענה דבעיא חוטרא לידה ומרא לקבורה ולעולם אין הפרש בין משנה ראשונה למשנה אחרונה אלא כשתבע הוא אבל כשתבעה היא לא פליגי כלל ודר' יוחנן דאמר תבע לחלוץ נזקקין לו וכו' לפום פשטא דשמעתא כמשנה אחרונה היא.
ויש שכתבו דליכא הפרשה בין משנה ראשונה למשנה אחרונה כשתבע הוא אלא כשתובע לייבם אבל כשתובע לחלוץ והיא אינה רוצה אלא לייבם אף למשנה ראשונה נזקקין לו מטעמא דאמרינן לעיל דיכול לומר כמה דאגידא ביה לא יהבי לי אחריתי דההוא טעמא לא אידחי לעיל כלל. ואם תאמר א"כ לוקמינהו כדמעיקרא כאן שתבע לייבם וכאן שתבע לחלוץ ודשמואל כמשנה אחרונה ומתניתא כמשנה ראשונה כדמוקמינן השתא ודשמואל כשתבע לייבם ומתניתא כשתבע לחלוץ דכל היכא דאפשר לקיומי פסקא קמא דקיימא לית לן למעקריה בכדי ויש לומר דלא מתוקמא להו מתניתא שפיר כשתבע לחלוץ מדקתני נמי ארוסה והוה לן לאוקמה בתובע לגרש ואינה רוצה היא דלא שייך בה מרדות כלל ואין זה מספיק דבשלמא במימרא קמייתא דשמואל כיון דקאמר כותבין אגרת מרד בזו ולא בזו על כרחין בחדא גוונא מיירי והיינו רבותא דידה אבל מתניתא דקתני אחת ארוסה ושומרת יבם שפיר מצינו לאוקמה הא כדאיתא והא כדאיתא ארוסה כשתובע לכנוס ושומרת יבם כשתובע לחלוץ והא ודאי עדיפא לן מלמסתר אוקמתין ולמעבד אוקמתא אחריתי.
לכך הנכון כדברי רבינו הגדול ז"ל וכן דעת התוספות דכשתובע לחלוץ והיא אינה רוצה אלא לייבם או שאינה רוצה לא לחלוץ ולא לייבם הא נמי בפלוגתא דמשנה ראשונה ומשנה אחרונה היא דלמשנה ראשונה אין נזקקין לו ולמשנה אחרונה נזקקין לו והא דלא אוקמינהו תרווייהו בשתבע לחלוץ ושמואל כמשנה ראשונה ומתני' כמשנה אחרונה ומשום דמימרא דשמואל לא מתוקמא כשתבע לחלוץ כדכתיבנא ומהאי טעמא נמי לא אוקמיה בפירוקא קמא כאן שתבע לייבם וכאן שתבע לחלוץ ותרווייהו כמשנה ראשונה ומתניתא כשתבע לייבם ודשמואל כשתבע לחלוץ הילכך למשנה אחרונה תבע לחלוץ אף על פי שהיא רוצה לייבם אין נזקקין לו ולא מצי למימר כמה דאגידא בי לא יהבי לי אחריתי דכיון דמצות יבום קודמת והוא טוען שלא כמצוה והיא טוענת כמצוה אין שומעין לו כלל לכתוב עליה אגרת מרד ואף על גב דבדידיה תלה רחמנא.
מעתה הדרינן למאי דפרישנא לעיל דאידך מימרא דשמואל אתיא בין למשנה ראשונה בין למשנה אחרונה ודר' יוחנן לא אתיא אלא כמשנה אחרונה דוקא דאילו למשנה ראשונה איפכא מבעיא ליה וכבר כתבנו מחלוקת הפוסקים בזה במסכת יבמות שרבינו אלפסי ז"ל והגאונים ז"ל פסקו הלכה כמשנה ראשונה וכמתניתא דהכא דאוקימנא בהכי וכיון שכן לפי דבריהם תבע לייבם נזקקין לו תבע לחלוץ אין נזקקין לו וכן פסק הרמב"ם ור"ת ז"ל ורוב בעלי התוספות פסקו הלכה כמשנה אחרונה וכדר' יוחנן ומימרא קמייתא דשמואל הילכך תבע לחלוץ נזקקין לו תבע לייבם אין נזקקין לו ומיהו כי אמרינן דלמשנה ראשונה תבע לייבם נזקקין לו ה"מ כשהיבם הגון אבל אם אינו הגון לפי ראות ב"ד אין נזקקין לו לכופה כלל אלא מחזירין ביניהם דרך פשרה ואטעויי נמי מטעינן ליה כל היכא דאפשר וכדאמרינן בפרק מצות חליצה [יבמות קו א'] בההיא איתתא דאתיא לקמיה דר' חייא בר אבא וכן בבת חמוה דרב פפא ומיהו אם אינה רוצה לא לחלוץ ולא לייבם כופין אותה ונזקקין לו כל שהוא תובע למצוה לפום פסקי דלעיל. ורבינו הרמב"ן הכריע כדברי הגאונים ז"ל שהלכה כמשנה ראשונה שכן חזרו לה בדורות האחרונים וכן דעת רבותי. הריטב"א ז"ל:

וז"ל הרא"ה ז"ל אלא אידי ואידי שתבע ליבם ולא קשיא כו'. עד דתנן מצות יבום קודמת כו' פי' דמתניתא כמשנה ראשונה דסבר דמצות יבום קודמת ומשום הכי נזקקין לו. אבל ההיא דשמואל כמשנה אחרונה דאמרינן מצות חליצה קודמת והיינו דקאמר אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם ור"י נמי דמשום הכי קאמר תבע ליבם אין נזקקין לו תבע לחלוץ נזקקין לו. אבל אליבא דמשנה ראשונה דתבע לחלוץ אין נזקקין לו תבע ליבם נזקקין לו. וכי תימא אם כן למה לי הך תירוצא לישני ליה כפירוקא קמא כאן לחלוץ כאן ליבם מתניתא ליבם ומשום הכי נזקקין לו אבל לשמואל לחלוץ מ"ה אין נזקקין לו וכלהו כמשנה ראשונה. אי נמי לימא אידי ואידי שתבע לחלוץ ומתניתא כמשנה אחרונה לפום הכי נזקקין לו ודשמואל כמשנה ראשונה דודאי עדיפא לן דאתיא הא דשמואל כמשנה ראשונה דהוא אליבא דהלכתא איכא למימר דשמואל לחלוץ לא מצית אמרת דהא דומיא דארוסה אמר ואי לחלוץ מאי שנא שומרת יבם אפילו ארוסה נמי דכוותה שהוא תובע ליתן גט לפוטרה אין כותבין עליו אגרת מרד. אלא ודאי דשמואל לא מיתוקמה אלא בשתבע ליבם ומיהו ודאי אכתי הוי יכול לשנויי ליה כדשני כאן לחלוץ כאן ליבם. ומתניתא בתובע לחלוץ ודשמואל בתבע ליבם כדשנין ואליבא דמשנה אחרונה אלא דהשתא בתר דשמיע לן משנה אחרונה ומשנה ראשונה לא ניחא לן לאוקמי תרווייהו מתניתא ודשמואל דלא כהלכתא.
ואיכא מאן דאמר דהא כולי עלמא הוא דתבע לחלוץ נזקקין לו כדחזינן סברא דגמרא מעיקרא דמצי למימר כמה דאגידא בי לא יהבו לי אחריתי ואנן לית לן למידחי להא דר"י אלא מהכרחא ואי מהכרחא דקיימא לן כמשנה ראשונה הוא לאו הכרחא הוא אלא למשמע מינה דתבע ליבם נזקקין לו אבל אפשר דאפילו למשנה ראשונה תבע לחלוץ נזקקין לו דבהא לא פליגי וכולי עלמא הוא דיכול למימר כמה דאגידא בי לא יהבו לי אחריתי. אלא דביבם פליגי דלמשנה ראשונה דאית להו מצות יבום קודמת אית להו תבע ליבם נזקקין לו והוא הדין לחלוץ דאף על גב דמצות יבום היא הקודמת מכל מקום בדידיה תלה רחמנא וברשותיה הוא ואהי מינייהו דקא תבע נזקקין לו אבל למשנה אחרונה כיון דקסברי דמצות חליצה קודמת תבע ליבם אין נזקקין לו אלא אם כן תבע לחלוץ אף על גב דדכוותה בארוסה כשתובע לפטור בגט אין נזקקין לו שאני גט דברשותו תליא מילתא והרי הוא יכול לגרשה על כרחה לזורקו לתוך ביתה או לתוך קלתה מה שאין כן בחליצה שאי אפשר לו לכופה לחלוץ ואם איתא להאי סברא אם כן אליבא דמשנה ראשונה דקיימא לן כוותה הכי הלכתא דבין תבע ליבם בין תבע לחלוץ נזקקין לו לעולם לכל דבריו. וכ"ת והא פרישנא לעיל דלא נאדי מפירוקא דפריק כאן לחלוץ כאן ליבם אלא כי היכי דלא לתוקמה תרווייהו כמשנה אחרונה ודלא כהלכתא דהשתא מיהת אתיא חדא מינייהו והיינו מתניתא אליבא דהלכתא כמשנה ראשונה ואם איתא להאי סברא אכתי לא הוה ליה לזוז מיניה מהאי טעמא אלא דכי מקשינן מאי שנא ליבם מלחלוץ לימא ליה דאתיא כמשנה אחרונה ואתיא ההיא דשמואל בתבע ליבם ואליבא דמשנה אחרונה כדקא אתיא נמי השתא ומתניתא בתבע לחלוץ ולכולי עלמא בין למשנה ראשונה בין למשנה אחרונה הא לא קשיא דהאי אוקמתא ניחא ליה כיון דהשתא אסיק אדעתיה משנה ראשונה ומשנה אחרונה והא סוף סוף לא סגיא ליה בדלא אתיא חדא מינייהו דלא כהלכתא הכי עדיפא ליה לאוקמי תרווייהו בחדא שיטתא בתבע ליבם הכי פשטא דמתניתא נמי בתבע ליבם אף על גב דלאו הכרחא הוא ואף על גב דקתני נמי ארוסה דמיירי ודאי בתבע לכנוס ונימא דחדא דומיא דאידך קתני דאיכא למימר מידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא ולא אתיא מתניתא למימר אלא דבכולהו איכא מרד והא לאו הכרחא הוא אלא בדשמואל דקאמר כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם דהא ודאי מדקאמר כותבין אהא ואין כותבין אהא ודאי לא סגיא ליה אלא חדא דומיא דאידך כדפרישית לעיל אפילו הכי מחוורתא דמילתא כדפרישנא דכולא מתניתא בתבע ליבם.
ואיכא מאן דפליג ואמר דכי היכי דבארוס בשתובע לגרשה לא הויא מורדת ה"ה נמי בתובע לחלוץ דכל תובע לפוטרה והיא אינה רוצה סברא הוא דלא הויא בהכי מורדת אלא דאליבא דמשנה אחרונה בלחוד הוא דכיון דמצות חליצה קודמת ומצות יבום קרובה לאיסור רואין כאלו אין כאן אלא מצות חליצה אהא דינא הוא דכפינן לה דכיון דלא סגיא לה אלא בהכי אמאי לא יחלוץ לה מהשתא כי לא ניחא ליה דאגידא ביה אבל אליבא דמשנה ראשונה כיון דאיכא נמי מצות יבום מצות חליצה במקום גט קיימא וכי היכי דתובע לגרש ארוסתו ואינה רוצה לא חשבינן לה מורדת ה"נ תובע לחלוץ דכל תובע לפטור והיא אינה רוצה אין נזקקין לו. אבל אין הדברים מוכרעין לדחות סברת הגמרא וטעמא דאמרינן כמה דאגידא בי לא יהבו לי אחריתי והדבר צריך תלמוד.
והראב"ד ז"ל כתב דכי קים לן השתא אליבא דמשנה ראשונה דהוא אליבא דהלכתא דכי תבע ליבם נזקקין לו הני מילי כשהוא אינו רוצה לא לחלוץ ולא לייבם דאיכא למימר כמה דאגידא בי אחריתי לא יהבו לי אבל אילו היתה היא רוצה לחלוץ אין נזקקין לו וכ"ת א"כ דכותה נמי הא דאמר ר' יוחנן אליבא דמשנה אחרונה כשאינה רוצה לחלוץ ולא לייבם ואם כן אפילו כי אמרינן דמצות חליצה קודמת כיון דהיא אינה רוצה לא בזו ולא בזו אמאי אין נזקקין לו לימא כמה דאגידא בי אחריתי לא יהבו לי. יש לומר אפילו הכי כיון דמצות חליצה קודמת וכי קא תבע ליבם שלא כדין תבע אין נזקקין לו כלל ולפי שיטתו נראה שהוא סובר דאליבא דמשנה ראשונה תבע לחלוץ נמי נזקקין לו דכיון דאיהי אינה רוצה לא לחלוץ ולא לייבם מה לי הכי מה לי הכי הא ודאי ליכא למימר כמה דאגידא בי אחריתי לא יהבו לי דהכא ליכא למימר כולי האי דשלא כדין קא תבע דהא בדידיה תלה רחמנא וכן הוא מפרש דר' פדת משמיה דר' יוחנן תבע לייבם והיא אינה רוצה לא לחלוץ ולא לייבם אין נזקקין לו תבע לחלוץ והיא אינה רוצה לא בזו ולא בזו נזקקין לו ומקשינן עלה מ"ש הא מהא דהא בתרווייהו איכא למימר כמה דאגידא בי אחריתי לא יהבו לי ולא מצי לתרוצי דתבע לייבם והיא רוצה לחלוץ קאמר דדומיא דאידך נקט ליה מה אידך בתובע לחלוץ והיא אינה רוצה לא בחליצה ולא לייבם אף כי תובע ליבם נמי באינה רוצה לא בחליצה ולא ביבום דאי לא תימא הכי למה לי דנקט תובע לחלוץ כלל כולה הוה יכול למנקט בתובע ליבם ואם היא אינה רוצה לא לחלוץ ולא לייבם נזקקין לו ואם היא רוצה לחלוץ אין נזקקין לו אלא כדכתיבנא ולבסוף כי מוקמי לה אליבא דמשנה אחרונה מפרשינן לה דה"ק תבע לייבם והיא אינה רוצה לחלוץ ולא לייבם אין נזקקין לו דכיון דשלא כדין תבע, תבע לחלוץ נזקקין לו אף על פי שהיא רוצה לייבם דכיון דמצות יבום קרובה לאיסור רואין כאילו אין כאן אלא מצות חליצה ואיכא למימר נמי כמה דאגידא בי אחריתי לא יהבו לי ומוקמינן לברייתא ושמואל תרווייהו בתבע ליבם והיא אינה רוצה לא לחלוץ ולא לייבם ומתניתא כמשנה ראשונה ודשמואל כמשנה אחרונה.
ואם תאמר אם איתא כדקאמר רבינו ז"ל לוקמינהו לתרווייהו אליבא דמשנה ראשונה דהוא אליבא דהלכתא ומתניתא בתבע לייבם והיא אינה רוצה לא לחלוץ ולא לייבם לפיכך נזקקין לו ודשמואל בתבע לייבם והיא רוצה לחלוץ לפיכך אין כותבין אגרת מרד עליה דליכא למימר כמה דאגידא בי אחריתי לא יהבו לי דהא לא אגידה ביה שהרי רוצה לחלוץ. איכא למימר דאי משום הא לא איריא דלפום האי שיטתא לא סגי בדלא אתיא דשמואל כמשנה אחרונה ודלא כהלכתא ממאי מאידך דאמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל תבע הוא נזקקין לו ולפום האי שיטתא תבע הוא מאי ניהו כשאינה רוצה לא לחלוץ ולא ליבם בין שהוא תובע לחלוץ או לייבם הרי היא אינה רוצה לא בזו ולא בזו ודכותה נמי תבעה היא והוא אינו רוצה לא לחלוץ ולא לייבם ובהא אמאי אין נזקקין לה הא ודאי יכולה למימר בעינא חוטרא כו' דאף על גב דמעיקרא הוה משמע לן הכי תבעה היא והוא אינו רוצה לא לחלוץ ולא לייבם הא פרישנא דאמסקנא כיון דמשמע לן טעמא דבאה מחמת טענה ודאי לא קיימא אלא ודאי דשמואל כמשנה אחרונה וה"ק תבע הוא לחלוץ אף ע"פ שהיא רוצה לייבם נזקקין לו כדאמרן דלמשנה אחרונה כיון דמצות יבום קרובה לאיסור רואין כאילו אין כאן אלא מצות חליצה וכייפינן לה דלא תהוי אגידא ביה ודכותה תבעה היא לחלוץ והוא רוצה לייבם אין נזקקין לה דבדידיה תלה רחמנא ומחוורתא כלישנא קמא דלא שני לן כלל בין שומרת יבם לארוסה והכי צורתא דשמעתא אלא ודאי כי היכי דארוסה חשבינן לה מורדת כשתובע לכנוס והיא אינה רוצה הוא הדין לשומרת יבם וכדכתיבנא.
הילכך כללא דמילתא אליבא דהלכתא דתבע לייבם אף על פי שהיא רוצה לחלוץ נזקקין לו ואפשר דה"ה לחלוץ אבל תבעה היא לעולם אין נזקקין לה אלא אם כן הוא אינו רוצה לא לחלוץ ולא לייבם והא דכ"ע היא בין למשנה ראשונה בין למשנה אחרונה דבדידיה תליא מילתא אי בעי חליץ אי בעי לייבם. למשנה אחרונה בהדיא איתא הכא דאמר שמואל תבע הוא אין נזקקין לה ואי בשאינו רוצה לא לחלוץ ולא לייבם ליתא דהא מציא אתיא מחמת טענה אלא ודאי כשרוצה באחת מהן וכדאמרן דברשותיה תליא מילתא ואליבא דמשנה ראשונה נמי דהויא אליבא דהלכתא אמרינן לה ביבמות משמיה דרב דאין כופין אותו אלא דהיא קודמת למצוה וכי אתו לקמיה דרב אמר ליה אי ניחא לך יבם דבדידך תלא רחמנא אם לא יחפוץ האיש הא חפץ מייבם ואי לא ניחא לך חלוץ ורב יהודה נמי אמר אין כופין וההוא עובדא דאמרינן לקמן בההוא גברא דנפלה ליה יבמה בי חוזאי ואתא לקמיה דר' חנינא וא"ל מהו למיחת ליבומי א"ל אחיו נשא כותית ומת א"ל ברוך המקום שהרגו והוא ירד אחריו. לאו משום משנה אחרונה אלא שהיו חוששין שמא לא תבא עמו וירד להשתקע עמה אבל ההיא דתני התם בר קפרא לעולם ידבק אדם בשלשה בחליצה ובהבאת שלום ובהפרת נדרים הא ודאי אתיא כמשנה אחרונה והכי איתא התם בדוכתא בפרק ב"ש דבר קפרא אתיא כאבא שאול דתניא אבא שאול אומר הכונס את יבמתו לשם נוי כאילו פוגע בערוה אבל לרבנן לעולם ידבק ביבום והיא מצוה מן המובחר ומיהו אף ע"ג דאמרינן תבע לייבם נזקקין לו אבל היה יבם שאינו הגון נזקקין לו והכי אמרינן התם ביבמות מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה שנאמר כי ישבו אחים יחדו וסמיך ליה לא תחסום שור בדישו ומהכא איכא למשמע ליה תרווייהו דכי הוי הגון חוסמין לה וכופין אותה לייבם וכי לא הוי הגון אין כופין אותה כדאמרינן התם ודברו אליו שמשיאין אותו עצה ההוגנת לו ובפרק מצות חליצה אמרינן ההיא איתתא דאתיא לקמיה דר' חייא בר אבא כו' ע"כ:
ולענין פסק הלכה במורדת דעלמא כתב הריטב"א וז"ל מורדת דעלמא הא פסיקנא לעיל דהלכתא כרב הונא דאמר ממלאכה לא הויא מורדת בשמורדת מתשמיש ואמרה בעינא ליה ומצערנא ליה הלכה כרבותינו שמכריזין עליה ארבע שבתות זו אחר זו ומתרין בה שני פעמים כדברי רמי בר חמא דליכא אמורא דפליג עליה לפי הפי' הנכון ואם חזרה בה לא תפסיד כלום ואם לא חזרה בה מפסדת כתובה לאלתר עיקר כתובה ותוספת ונדוניא אבל מנכסי מלוג אינה מפסדת כלום ומתנה שנתן לה בעלה מפסדת לדעת הגאונים דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה אלא אם כן התנה עמה בפירוש שתזכה בו אף כשהיא מורדת בו דתנאי ממון הוא וקיים כדאמרינן בירושלמי [ה"ח] הלין דכתבין אין שנא אין שנאה תנאה ממון הוא וקיים ולענין בלאותיה הקיימין לדעת הגאונים ז"ל כל שתפסה מהם לא מפקינן מינה ובקרקעות יחלוקו וזה דעת מורי הרב הלוי אבל יותר נראה דמורדת גמורה מפסדת אפילו בלאותיה הקיימין משום קנסא ואף על גב דכי זינתה לא מפסדת להו כשמעתין לעיל באומרת מאיס עלי. וזה דעת הרשב"א נר"ו.
והאומרת מאיס עלי שאיני רוצה בו ולא בכתובתו אין לנו לזוז משיטת הגאונים ז"ל שכתבו דקנסי לה טפי ממורדת גמורה ואין ממתינין לה ארבע שבתות אלא מתרין בה ואם לא תחזור בה לאלתר הפסידה כל כתובתה ומתנה שנתן לה הבעל סתם, ולא הפסידה בלאותיה הקיימין מה שתפסה בהן ובקרקעות חולקין ובנכסי מלוג שלה לא הפסידה כלום. ולדעת הרי"ף והרמב"ם כופין אותו לגרשה לאלתר וכל שלא גרשה אינה מפסדת כלום אבל לדעת ר"ת ז"ל וכל רבותינו ז"ל אין כופין לגרש כלל ואם רצה לגרש מעצמו משהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא בין במורדת גמורה ובין באומרת מאיס עלי לדעתנו ולדעת הגאונים ז"ל והרמב"ם ז"ל מורדת גמורה דוקא ומיהו במורדת גמורה נראין דברי האומרין דאע"ג דמשהינן לה מכל מקום מפסדת לד' שבתות כל כתובה לאלתר ואף על פי שחזרה בה אחרי כן לא תרויח כלום ואם רצה הבעל לקיימה כותב לה כתובה אחרת אבל באומרת מאיס עלי נראין דברים דכיון דאפשר דקושטא קאמרה לא כייפינן לה כלום תוך שנים עשר חדש ואם חזרה בה לא תפסיד כלום ובלבד שלא תחזור כל ימיה לעשות כן נמצאת לפי זה שהאומרת מאיס עלי אינה מפסדת כלום אלא לאחר י"ב חדש ולאחר י"ב חדש מפסדת עיקר ותוספת ומה שלא תפסה מנדונייתה ומתנה סתם שנתן לה בעלה.
ולענין ירושת המורדת נראין דברים דכל שמתה קודם שתתגרש בעלה יורשה כדינו דלית לן למקנסה במידי בין במורדת גמורה ובין באומרת מאיס עלי וכן מתנה ומכר שעשתה מנכסיה בחייה תוך זמן זה הבעל מוציא מיד הלקוחות כדין אשה דעלמא. ע"כ הריטב"א ז"ל:
וז"ל ה"ר ישעיה מטראני ז"ל כתב ר"י זצוק"ל ולדברי הכל כל מאן דכייפינן ליה לאפוקיה בין מעיקרא דדינא כדתנן אלו שכופין אותן להוציא ומאי דדמי להון ובין מעיקר תקנתא אם מתה לה איתתא מקמי דתפוק מיניה דבעל בגט בעל ירית לה ולא מפקעא ירושתיה דבעל אלא בגירושין וכן הלכתא. ונ"ל דדוקא המורדת על בעלה וכן אותן שכופין להוציא ירית לה בעל אבל אם הדיר את אשתו אם הוא מורד בה ואינו רוצה להתפייס עמה אלא רוצה לגרשה ומתה אשתו קודם גירושין אינו מן הדין שיירש אותה שהרי אינו נוהג בה מנהג בעל ודוקא בעל יורש את אשתו שהנהיג מנהג בעל אבל זה שאינו נוהג בה מנהג בעל אינו מן הדין שיירשנה ע"כ:
ולענין מזונות המורדת ושאר תנאי כתובה כל שהיא מורדת גמורה תוך ד' שבתות לא הפסידה כלום והבעל אוכל פירות נכסיה וחייב בפרקונה אבל לאחר ד' שבתות כיון שאין לה כתובה אין לה תנאי כתובה וכיון שאינו חייב לפדותה אף הוא אינו יכול לאכול פירות מנכסי מלוג ולא קנסינן ליה ולא מידי לא בגוף ולא בפירות. והאומרת מאיס עלי שמשהין אותה י"ב חדש נראין דברים שאפי' למה שכתבנו שלא הפסידה כלום תוך זמן זה אין לה מזונות מבעל ולא פרקון שלא תקנו חכמים מזונות למורדת ולא תנאי כתובה וכן אמרו בירושלמי [ה"ח] המורדת והיוצאת משום שם רע אין לה מזונות ואם מת הבעל תוך י"ב חדש הרי היא גובה כל כתובתה שהרי עדיין לא הפסידה כלום. אלו הם דיני המורדת לפי שיטת התלמוד.
והגאונים ז"ל תקנו בזה תקנות שלא כדין התלמוד וכמו שכתב רבינו אלפסי ולדורים תקנו ואין לנו לזוז בזה משיטת הגאונים ז"ל וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל ובמקום שיש בו תקנת בני העיר הרי זה תנאי ממון וקיים בכל מקום שהסכימו על הממון אבל על הגט אין יכולין לתקן כלום כנגד דין התלמוד ומאן דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ולאו אדעתא דידהו. עכ"ל הריטב"א ז"ל:
וכתב רבינו יונה ז"ל וז"ל דאף על גב דאין כופין לתת גט באומרת מאיס עלי היינו כפייה בשוטים אבל ב"ד מודיעים לו שמצוה עליו לגרשה ונותנין לו עצה שיגרשנה ואם לא יגרשנה האי מאי דאמרינן האי מאן דעבר אדרבנן מצוה למקרייה עבריינא. ורבינו תם ז"ל היה אומר שאפילו זה לא נאמר לו אלא שאם יבא לימלך אם יגרשנה בלא כתובה ב"ד נותנין לו עצה שיגרשנה לאלתר. כן כתבו תלמידי רבינו יונה:
עוד כתבו י"א דלסוף תריסר ירחי שתא נכוף אותו בשוטים לגרש אבל מורי הרב נר"ו אומר דלעולם לא ניכוף אותם בשוטים אלא דמשם ואילך הוא מצוה לגרשה ואם לא יגרשנה קרינן ליה עבריינא כדכתיבנא לעיל אבל אם יכופו אותו הוה ליה גט מעושה בישראל דפסול.
עוד כתבו ויש מקומות שנוהגין לכתוב בכתובות שתגבה הכתובה ואפילו שתמרוד בו ואף על פי שמנהג זה מנהג של שוטים אפילו הכי כיון שמתנה בדבר שבממון תנאו קיים מיהו אם מנהגם שאפילו שכותבין התנאי זה אין דנין אותו אינה יכולה היא לומר תדונו אותי כפי מה שכתב לי מפני שהוא לא נתכוון אלא להפיס דעתה שהיה עושה לשופרא דשטרא כמנהג מקומם וסמך על המנהג שהיה בעיר שלא היו דנין תנאי זה. ע"כ:
מאי שנא איהו דיהבינן ליה פחיתיה דשבת דקאמר במתני' שבעה טרפעיקין דהיינו טרפעיק לכל יום ומ"ש איהי דלא יהבינן לה תוספת דשבת כדקתני בברייתא תשעה מעין מעה וחצי בכל יום של ששת ימי השבוע. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
וכן כתב הרב רבינו יהוסף הלוי ן' מיגש דליכא למימר דהני שלש טרפעיקין אגר שבעה יומין אינון ועל שבעה יומי מתפלגן דהא בהדיא קתני מעה וחצי בכל יום ע"כ. ומיהו אכתי קשה קצת ומנלן דמתני' טרפעיק דקאמר בכל יום קאמר עד דהויא שבת בכלל דילמא הני שבעה טרפעיקין לשתא יומין אינון ועל שתא יומי מתפלגין. ויש לומר דבשלמא שלש טרפעיקין איכא למימר כן כיון דע"כ אתה מחלק הטרפעיק אבל שבעה טרפעיקין כיון דכי הוו לשבעה יומי הרי טרפעיק שלם לכל יום אין לך לחלק טרפעיק לששה חלקים כנ"ל.
ודע שקבלה בידינו ממרנא ורבנא הרדבא"ז ז"ל שכל מקום שאומר התלמוד מאי שנא ומאי שנא פירושו דאדרבא איפכא מסתברא ואפשר דהיינו כד נקיט בקוצר כגון מאי שנא רישא ומ"ש סיפא אבל הכא שאינו מפורש אי שבת בכלל הפחיתות ואי אינו בכלל הפחיתות לכך הוצרך להאריך ולומר מ"ש איהו דיהביה ליה כו' ומ"ש איהי כו' לאורויי דהכי הוא קושטא דמילתא אי נמי דאה"נ דקא פריך דאיפכא מסתברא דהתוספת דקא מוסיף על כתובתה אינו נותן בידה מידי אלא דאוסופי קא מוסיף בלבד אבל הפחת אי קא מפסיד כנגד נכסי מלוג שלה הרי לוקח מידי יום ויום מנכסי מלוג שלה ומחזי טפי שכר שבת ודוק דנקט תלמודא פיסקא עד מתי הוא פוחת כו' ועיקר פיסקא כדי לאתויי הא דבעי ר' חייא בר יוסף משמואל ואקדים ובעי מאי טרפעיקין דאי הוה טרפעיק מן המטבע גדול היינו אומרים דלשתא יומין אינון ועל שתא יומין מתפלגין דמטבע גדול מתחלק שפיר למטבעות קטנים והוה יכלינן למימר טרפעיק ומנה בכל יום ואין השבת בכלל ולא הוה קשיא הא דפריך ר' חייא בר יוסף כלל אבל השתא דלא הויא לה טרפעיק אלא אסתירא בלחוד אין לך לחלק לחלקים וע"כ טרפעיק ליום קאמר ולכך פריך שפיר מ"ש איהו דיהביה ליה פחיתיה דשבת כו' כנ"ל:
דמפחת פחית לכתובתה ואף על גב דמוסיף אממוניה בהך פחיתה כיון דכולה כתובתה בידו עם שאר ממון שלו לא מחזי כמשתכר בשבת דהא תפיס וקאי מעיקרא בכולה. רש"י במהדורא קמא.
והריטב"א ז"ל כתב וז"ל מכאן היה נראה ללמוד שאין משום שכר שבת בדבר שהוא פוחת מחובו אבל יש לדחות דשאני הכא דלאו משום שכר שבת פחתינן לה ממש ולמראית העין הוא דאיכא למיחש וכל דפחית ליכא מראית העין אבל כל שפוחת מחובו בפי' לשכר שבת אסור כנ"ל. ע"כ:

וכתב ה"ר יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל לא תימא הני מילי בטייל דמחייב בכל יום בעונה הוא דיהבינן לה לדידה אגר שתא יומי ולדידיה אגר שבעה משום דכל יום קא מפסיד בעילה אלא אפי' גמל וספן נמי יהבינן לה אגר שתא יומי ולדידיה אגר שבעה יומי וטעמא דמילתא משום דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו כו'. ע"כ:

דף סד עמוד ב

מחזי כשכר שבת ואף על גב דשכר שבת מותר בהבלעה כדאמרינן בבבא מציעא [נח א'] אם היה שכיר חדש כו'. הכא אסור דלא בהבלעה הוא שאין מוסיפין בכדי השבת ביחד אלא מה שעולה לכל יום ויום שאין מצרפין שבעת ימי שבת ונותנין לה ביחד דיש לחוש שמא יתפייס היום או מחר. תלמידי רבינו יונה ז"ל וכן כתבו התוספות ז"ל:

מתני' המשרה את כו'. פי' משרה מי שאינו אוכל אשתו עמו ונותן לה מזונותיה על ידי אחר ומצינו לשון שדומה לזה האי בר בי רב דיתיב בתעניתא כלבא ליכול שירותיה ור"ל סעודתו. הכא נמי ר"ל המאכיל לאשתו על ידי אחר ואית דמפרשי משרה מלשון מחנה דמתרגמינן משריתא ור"ל מי שנותן תחנות לאשתו ע"י אחר. תלמידי רבינו יונה. ורש"י ז"ל פי' כלישנא קמא וז"ל במהדורא קמא המשרה אשתו וכו' שאינו מפרנסה בביתו אלא מספק מזונותיה על ידי שליש. משרה לשון סעודה כדאמרינן בעלמא כלבא ליכול שירותיה. ע"כ:
וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל לפי דברי הרמב"ם ז"ל הרשות ביד הבעל להשרותה על ידי שליש כשנותן לה כל צרכה כדין משנתנו אבל אינו נכון כי האיך תהא זולתו והא זילא בה מילתא טובא ולקמן בפרק המדיר דתנן עד שלשים יום יעמיד פרנס אמרינן בגמרא עד שלשים יום לא שמעו ביה אינשי משלשים יום ואילך שמעו ביה אינשי וזילא ביה מילתא. ובירושלמי [פ"ז ה"א] הקשו ממשנתנו על משנת המדיר ואמרו כאן שקבלה עליה כאן שלא קבלה עליה כלומר דמתניתין דהכא כשקבלה עליה וכן עיקר הילכך כל שלא קבלה עליה אינו יכול להשרותה על ידי שליש יותר משלשים יום אלא או אוכלת עמו על שלחנו או יוציא ויתן כתובה. וכן פסקו רבינו והרשב"א נר"ו. והראב"ד ז"ל כן סובר שפי' משנתנו נמי שמלאכתן בעיר אחרת שעונתו מלילי שבת ללילי שבת שע"מ כן נכנסה ע"כ.

וכיוצא בזה כתב ה"ר ישעיה מטראני וז"ל המשרה את אשתו כו'. פי' שהוא עני ונשכר לאחרים ואוכל עמהם כדרך הפועלים שאוכלין במקום שעושין מלאכתן ואומר לבעל ביתו שיפרנס את אשתו משכר פעולתו ומשרה הוא לשון ויכרה להם כרה גדולה מתרגמינן שירותא. עד כאן:
לא יפחות לה משני קבין חטים במס' עירובין נחלקו רבי יוחנן בן ברוקה ור"ש גבי שיעור עירובי תחומין דר' יוחנן סבירא ליה דיש בקב אחד ח' סעודו' אשתכח דהוו בשני קבין ט"ז סעודו' ור"ש ס"ל שיש בהם י"ח סעודו' ובין למר ובין למר קשיא משנתנו אמאי נותן לה ב' קבין דבפחות מהאי שיעור סגי לה בשתי סעודו' בכל יום ומתרץ בגמרא דלר' יוחנן לא קשה דמששה עשר סעודו' תוציא אח' לאורחים ישארו ט"ו שנים לכל יום ויום ושלשה לשבת ולר"ש דאמר י"ח ס"ל שצריכים שלשה סעודות לאורחים וט"ו לאכילתה כדאמרן.
והקשו רבני צרפת ז"ל היאך אפשר שבזה השיעור יספיק לה דהא אמרינן בפרק כיצד משתתפין [עירובין פג א'] ת"ר ראשית עריסותיכם כדי עיסתכם כדי עיסת מדבר מכאן אמרו כל האוכל במדה זו הרי זה ברוך ומבורך פחות מזה הרי זה מקולקל במעיו הנה שעל האוכל פחות מעומר ביום אמרו שהוא מקולקל במעיו והעומר הוא שני קבין פחות חומש ואומרים שנוכל לתרץ דה"מ בלא לפתן אבל הכא שנותנין לה שאר דברים אינה אוכלת כל כך לחם ועוד דנשים מתוך שאינם עוסקים במלאכה כמו האיש אינן אוכלו' כל כך. תלמידי ר' יונה ז"ל:

וז"ל ה"ר ישעיה מטראני ז"ל אי קשיא היאך יספיקו לה שני קבין בשבוע והרי העומר היה מאכל כל איש ואיש ליום שנמצא שתי סעודו' לעומר והעומר הוא מ"ג ביצים וחומש ביצה קרוב לשני קבין ששני קבין הן מ"ח ביצים מצאתי ששאלה זו נשאלה לרב שר שלום גאון זצוק"ל והשיב כל מדות חכמים כך הם כל דבר ודבר נתנו בו שיעור למטה ושיעור למעלה כו'. עד אף כאן לענין המשרה את אשתו זהו שיעור קטן למטה כדי קיום נשמה ולא לכל אדם פוסקין כך אלא לעני שכך שנינו בד"א בעני שבישראל אבל במכובד הכל לפי כבודו ועד כמה עד שבעה רבעים ועוד שהם מ"ג ביצים וחומש ביצה. ע"כ:
אמר רבי יוסי לא פסק שעורים אלא ר' ישמעאל שהיה סמוך לאדום ובגמרא פריך באדום הוא דקא אכלי שעורים בכ"ע לא ומהדרי' ה"ק לא פסק שעורים כפלים בחטים אלא רבי ישמעאל שהיה סמוך לאדום מפני שהשעורים אדומיות רעות הן אבל בשאר מקומות שאינן רעות כל כך אינו נותן לה כפלים אלא כפי ראות ב"ד ות"ק סבירא ליה בכל מקום נותן לה כפלים והלכתא כת"ק. תלמידי רבינו יונה ז"ל:
וקב גרוגרות או מנה דבילה י"א משקל קב אחד מגרוגרות דהיינו תאנים יבשים או משקל מנה דבילה דהיינו ככרות שעושין מן התאנים בעודן לחים וכתב ר"מ הלוי ז"ל ונראין הדברים שהדבילה היתה נעשית בימיהם מתאנים טובים ושמנות יותר משאר תאנים לפי' פיחתו שיעורן משיעור הגרוגרות דנמכרים במדה והדבילה במשקל וכי קתני גבי גרוגרת במדת קב קאמר ואם אין לו בעירו גרוגרות ולא דבילה פוסק לעומתן פירות ממקום אחר כלומר ממקום אחר במדה זו מפירות אחרות המצויות בעיר. וה"מ במשרה אשתו על ידי שליש אבל היכא דאכלה בהדיה אכלה כמה שאוכל איהו ואי לא סגיא לה במאי דסגיא ליה לדידיה מחייב לאשלומי לה להאי שיעורא דמתני' ודוקא היכא דאית ליה אבל היכא דלית ליה לא מחייב לזבוני כולהו מאני לסעודתא דחדא שבתא כללו של דבר הרי היא בכשיעור הזה כבעל חוב לכל דבריה והא קי"ל דמסדרין בב"ח וכן אתה אומר בכסותה. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:
ונותן לה מטה ומפץ מטה לשכב עליה מפץ להציע על גבי המטה לשכב עליה ואם אין לו מפץ נותן לה מחצלת של קש שהיא רכה ולא של קנים מפני שהיא קשה ואוקימנא באתרא דמלו פוריא בחבלים אבל במטה של עור שנוחה לשכיבה אפילו מפץ או מחצלת נמי לא יהיב לה ובמהדורא קמא כתב רש"י וז"ל מטה לאכול עליה שכן היה דרכם מפץ של גמי לשכב עליה מחצלת של קנים. תלמידי ה"ר יונה ז"ל.
ומלשון התוספות ורש"י לקמן בגמ' משמע דתרי בעי למיהב לה מפץ ומחצלת וכדבעינן למכתב קמן בס"ד:
וחגור של עור למתנה לחגור בו על בגדיה בשעת מלאכה ומנעל ממועד למועד מסתברא דבשלשה רגלים דמרחקי מהדדי כדי שיהיה לה מנעל חדש בכל רגל ואוקימנא באתרא דנפישי טרשין אבל שלא במקום טרשין בחד מנעל בשנה סגיא לה וכן בגדים ללבושה יפים חמשים זוז משנה לשנה ומדהכא קתני בכל שנה וגבי כפה וחגור לא קתני ש"מ דכי יהיב לה כפה וחגור לאו בכל שנה יהיב לה אלא כל כמה דמשמשין למלאכתן לא יהיב לה אחריני דומיא דמטה ומפץ ומחצלת ולא מצינו למימר דכי קתני ממועד למועד אכפה וחגור נמי קתני דאם כן מאי שנא דלא קא מתמהינן בגמ' אלא אמנעל לחודיה תקשי ליה נמי אהנך.
והא דקתני אינו נותן לה לא חדשים בימות החמה ולא שחקים בימות הגשמים לאו למימרא דתרי גווני יהיב לה אלא ה"ק אם התחיל לתת לה בימות החמה לא יאמר הריני נותן לה עכשיו חדשים שיספיקו לה לשנה אחת והיא מתכסה בבלאות בימות הגשמים וכן אם התחיל לתת לה בימות הגשמים והיו לו בלאות שחקים לא יאמר לה הריני נותן שחקים הללו לימות הגשמים ובימות החמה אתן לה כלים חדשים של חמשים זוז שיספיקו לה לשנה אחרת לפי שהכלים החדשים חמים והבלאות השחקים קרים ונמצא זה מלבישה בגדים חמים בימות החמה וקרים בימות הגשמים אלא נותנין לה כלים חדשים של חמשים זוז בימות הגשמים והיא מתכסה בבלאותיהן בימות החמה והשחקים שלה ודוקא שהתחיל ליתן לה בימות הגשמים אבל אם לא התחיל לתת לה אלא בימות החמה נותן לה שמספיקין לימות החמה ולכשיגיעו ימות הגשמים נותן לה כלים חדשים של חמשים זוז והיא מתכסה בבלאותיהן בימות החמה והא דקתני סיפא והשחקים שלה אינון מותר בלאות שנתכסית בהן בימות החמה ומאי טעמא הוי דידה כדי שתתכסה בהן בימי נדותה כדבעינן למימר קמן. תלמידי רבינו יונה ז"ל:
נותן לה קב קטנית גרסינן ונותן לה פת ונר ופתילה וכוס וחבית וקדרה וכן הוא בתוספתא מפורש ותנא דידן אכילות קתני הכשר אכילות לא קתני. הריטב"א ז"ל:

ואם אינו נותן לה מעה כסף מעשה ידיה שלה. לאו למימרא דכל כמיניה דלא יהיב לה מעה כסף דאם כן מאי אהנו רבנן בתקנתייהו דהא קיימא לן כרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה ואם כן דברשותיה נמי תליא מלתא דכל חד וחד מצי מעכב הא תו מאי תקנתא היא אלא אפשר דלא קאמר אלא דאלו שתקי מסתמא כל אחד ויתר לחבירו ולא יכלי בתר הכי חד מנייהו למתבע חבריה. ולא נהירא.
ואפשר דקמ"ל דאף על גב דקאמר לעיל דהיכא דלא יהיב לה מזוני שקלה להו לכולהו מעשה ידיה במזונותיה בין עיקר מעשה ידיה בין מותר כדתנן המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת ה"מ במזונא אבל לצרכה אע"פ שאין מעלה לה כלום דהיינו מעה כסף אינה רשאה ליטול אלא מה שכנגדן דהיינו מותר א"נ עיקר מעשה ידיה אליבא דמאן דאמר מעה כסף תחת מעשה ידיה. וצ"ת הרא"ה ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל והא דקתני ואם אינו נותן לה לאו למימרא שהרשות בידו שלא לתת לה דאם כן לרב הונא אמר רב שהוא אינו יכול לכופה על מעשה ידיה אם היא אינה יכולה לכופו מה הועילו חכמים בתקנתן אלא ה"ק שאם אינו מעלה לה מעה כסף לפרנסתה והיא שותקת לא ויתרה מותר וה"ה למזונות ומעשה ידיה אלא רבותא קמ"ל דאפילו למעה כסף שאינה צריכה לו כל כך לא אמרינן ויתרה וכן כתב רבי' הרמב"ן ומיהו אם כבר נתנה לו העדפתה ולא תבעה ממנו מעה כסף כלל מסתמא ויתרה והיינו דקתני מותר מ"י שלה שיכולה לתפוס בו דעל משכונה סמכה ולפיכך מחלה כנ"ל:
מעשה ידיה שלה פירוש מותר מעשה ידיה שלה כדפרישנא לעיל בפירקין אליבא דרב ושמואל דהלכתא כותייהו. הריטב"א ז"ל:
גמ' מני מתניתין דבקביים ספקא בשבוע דמשמע דט"ו סעודות איכא בקביים י"ב סעודות ימי השבוע וג' סעודות לשבת לא ר"י ולא ר"ש ולא גרסינן לא רבי מאיר ולא ר' יהודה דאינהו לא איירו במנין סעודות הקב כלל. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ואי הוה מפרשינן דר' יוחנן ור"ש קיימי לפרושי מילתייהו דר"מ ור' יהודה ולמיהב להו קצבה שפיר הוה מצינן למיגרס לא ר"מ ולא ר' יהודה ומיהו לא משמע הכין כלל ואם תשאל ודילמא לרבי מאיר ולרבי יהודה שיעור הקב במתני' ומאי בעי תלמודא לא לר"י ולא לר"ש. תשובתך ר"מ ור' יהודה לא איירי בשיעור הקב כלל ולא נתנו קצבה כלל וכי היכי בו נימא דמתני' אתיא כותייהו ולא אתיא כמאן דנתנו קצבה לדבריהם כנ"ל:
וכמה שיעורו דעירוב תחומין דחשוב למקניי' שביתה ואמרינן דמקום שביתה גורם לכל אחד ואחד לכל מי שירצה לילך למחר שנצריך שיהא עירובו מזון ב' סעודות כשיעור אכילת יום השבת דבהכי חשיב למיקנא שביתה ושניהם להקל בשיעור סעודה דר"מ סבר בשבתא אכיל נהמא טפי מבחול משום דאית ליה מיני לפתן דמבסמי ליה לנהמא ולר' יהודה אכיל בחול נהמא טפי דלית ליה לפתן וממלא כריסו מנהמא. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
חציה לבית המנוגע פרש"י ז"ל חציו של ככר זו לבית המנוגע בין לר' יוחנן בן ברוקה בין לר"ש ואם תאמר אם כן לר"ש נפיש ליה דהא שיעור בית המנוגע כדי אכילה אחת ויש בככר לפי דעתו שלש סעודות תירץ רש"י ז"ל דבעירוב הקלו לשער הככר בשלש סעודות בינוניות אבל לעלמא אין בו אלא שתי סעודות ולגבי בית המנוגע נמי אזלינן לקולא ובעינן לסעודה זו חצי הככר דהכי גמירי לה. הריטב"א ז"ל:
וחצי חצי חציה דהיינו ביצה לטמא טומאת אוכלין דאוכלין טמאין אינן מטמאין אחרים בפחות מכביצה אבל הן עצמן מיטמאין בכל שהן כדתניא בתורת כהנים מכל האוכל יטמא מלמד שהאוכל מיטמא בכל שהוא יכול יטמא אחרים בכל שהוא ת"ל אשר יאכל אוכל שנאכל בבת אחת ושיערו חכמים בכביצה. רש"י ז"ל במהדורא קמא.

כדאמר רב חסדא בפ' כיצד משתתפין צא מהן שליש לחנוני דרב חסדא מפרש התם מילתיה דר' יוחנן בן ברוקה קאמר דהא לא חשיב ר' יוחנן אלא ד' סעודות לקב לבד השליש שחנוני משתכר בטרחו קאמר דשליש הקב דהיינו שתי סעודות משתכר דהוו להו ו' סעודות בקב ובקביים י"ב סעודות והא דאמר המשתכר אל ישתכר יותר משתות הני מילי דלא טרח ביה ורווחא ממילא אתי אבל היכא דטרח ביה וע"י טרחו משתכר בדבר לית לן בה כדמוכח בבבא מציעא יהיב ליה אגר טרחיה כו'. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

אוכלת עמו כו'. ואם תאמר ומאי קא משני דילמא אוכלת משלה קתני והיינו דקתני עמו דמשמע דהיינו מאי דמטביל לה שתאכל עמו וי"ל דנקט התרצן עמו משום דהכי קתני במתני' ומיהו לכאורה אוכלת משלו קאמר והכי קתני בירושלמי ואם תאמר דהכא משני כמ"ד אוכלת ממש ולקמן קא משני כמאן כר' חידקא והיינו ע"כ כמ"ד אוכלת תשמיש דלמ"ד אוכלת ממש שיבסרי הויין וי"ל דהכא היינו שינויא דתלמודא דס"ל במתני' כמ"ד אוכלת ממש כפשטה דמתני' ואילו לקמן היינו שינויא דמאן דקא מתמה דאפ"ה קשיא דנוקי מתני' כר' חידקא. ואפשר דלהכי כתב רש"י ומשנינן אוכלת עמו ליל שבת. כדתנן במתני'. ולקמן כתב כמאן כר' חידקא. בתמיהא נימא כר' חידקא סתם למתני' וכו'. ודוק כנ"ל:

וז"ל רש"י במהדורא קמא אוכלת עמו לילי שבת כו'. תנן לפי שאותו לילה זמן עונה היא ואוכלת עמו ומשמשת עמו דהא אית לה כל ספקה לימות השבוע ולשבת ולקמיה פריך הא לא הוו אלא תריסר סעודה בהדי הך דלילי שבת ויומא דשבתא גופא מאי אכלה. הניחא כו' לקמן בפלוגתא תשמיש ואינה אוכלת עמו כלל אלא משמשת בלילי שבת אם כן תריסר הויין ועוד אפי' למ"ד אוכלת עמו לילי שבת ממש י"ג הויין ולמחר מאי תיכול. צא מהן מחצה לחנוני דד' סעודו' בקב לר' יוחנן בן ברוקה לבד מחצית הקב דהיינו ח' סעודו' בקב ובקביים ט"ז ולקמיה פריך דהא פשו להו. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

הכא נמי צא מהם מחצה לחנוני והשתא הוה ליה דרבי יוחנן בן ברוקה דאמר ככר בפונדיון לוג והיינו ששה בצים וחצי' דהיינו שלש בצים לבית המנוגע וחצי חציה דהיינו ביצה ומחצה לפסול בה את הגוייה אבל לר' שמעון הככר שלישי' הקב שהוא ח' בצים חציה ד' בצים לבית המנוגע וחצי חציה דהיינו ב' בצים לפסול כו'. אשתכח דשיעורא דר' שמעון נפיש שהרי ככר שלו גדול משל רבי יוחנן בן ברוקא אבל לענין עירוב אכתי דר"י בן ברוקא נפיש דהא דר' יוחנן בן ברוקא הוי לוג דהוא ששה בצים ודר"ש שתי ידות של ככר של שמנה בצים והיינו חמשה בצים ושליש וקיימא לן כר' יוחנן בן ברוקא כדאמרינן התם אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע מזונו ליום ולילה והא כתיבנא לה במסכ' עירובין בס"ד. הרא"ה ז"ל:

קשיא דרב חסדא אדרב חסדא דהא לעיל קאמר דחנוני לא מרווח אלא שליש. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
וכתב הריטב"א ז"ל קשיא דרב חסדא אדרב חסדא פי' דקים להו דתרווייהו אמרינהו רב חסדא ע"כ. והכי נמי דייקא לישנא דתלמודא דקאמר אלא כדקאמר רב חסדא כו' אלמא דתרווייהו אמרינהו רב חסדא כנ"ל:
באתרא דיהבי ציבי דבעל הבית זבין ביתא דחנוני ויהיב לה ציבי לאפיית הפת לא מרווח חנוני משום טירחא וטיפול מעותיו אלא תלתא. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
וכתב הרשב"א ז"ל וז"ל הא דאמרינן לא קשיא הא באתרא דיהבי ציבי הא באתר' דלא יהבי ציבי קשיא לי אכתי בצרי להו דהא בעי לאפוקי מנייהו רביע משום ציבי דבשלמא שכר אפייה לא יהיב לה דאיהי חייבת לאפו' ובשלא הכניסה לו שפחות אבל ציבי ודאי יהיב לה וי"ל דממקום אחר נותן לה ציבי ולא הזכירו אותן בגמרא כמו שלא הזכירו נר וקדרה וחבית אף על פי שחייב ליתן לה וכמו שמפורש לעיל בתוס' שלא הזכירו במשנתינו אלא אכילות אבל הכשר אכילות לא כנ"ל. הרשב"א ז"ל:
אי הכי שית סרי הויין איכא דקשיא ליה למ"ד אוכלת ממש שבסרי הויין ודחקו עצמן בתירוץ קושיא זו דאוכלת עמו משלה וזו שלא כסוגייתנו ובירושלמי שאמרו מפורש אוכלת משלו ואיכא מ"ד דכי אמרינן שית סרי הויין למ"ד אכילה מתשמיש אבל למ"ד אכילה ממש שבסרי הוויין וזה נכון אף על גב דקי"ל כמ"ד דאכילה ממש לרווחא דמילתא קא מקשה כלומר אפי' למ"ד אכילה תשמיש לא משכחת לה אלא כר' חידקא ופריק אפילו תימא רבנן זיל חדא לארחי ופרחי וכשתמצא לומר אכילה ממש זיל תרתי לארחי ופרחי. הרשב"א ז"ל.
וכן פי' הריטב"א ז"ל דקושיין למ"ד אוכלת תשמיש דלמ"ד אוכלת ממש שית סרי הויין וחדא מנייהו פרכינן ולמסקנא למ"ד אוכלת ממש מוספינן חדא יתירתא לארחי ופרחי טפי ממאי דקא מוספינן למ"ד אוכלת תשמיש. ע"כ:

וז"ל הרמב"ן אי הכי שית סרי הויין וכו'. איכא דקשיא ליה למ"ד אוכלת עמו שבסרי הויין ולא קשיא דאוכלת עמו משלה היא אוכלת ומעיקרא קס"ד דמשלו היא אוכלת כדי שיספיקו לה אבל השתא סברינן דמאי אוכלת עמו משלה אבל בירושלמי גרסינן שמעון בר בא בשם ר' יוחנן אכילה ממש ואמרינן עלה על דעתיה דרבי יוחנן אוכלת משלו אלמא למ"ד אכילה ממש משלו היא אוכלת ואיכא למימר גמר' דילן לא ס"ל הכי ואיכא למימר כי אמרינן שית סרי הויין כו' למ"ד אכילה תשמיש אבל למ"ד אכילה ממש שיתסרי הויין לרבנן דל תרי לארחי ופרחי לר' חידקא דל חד לארחי ופרחי. ע"כ:

וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא דר' חידקא דאמר בפ' כל כתבי ד' סעודו' כו'. דהשתא ד' סעודות דשבת ותריסר דשבוע הא שית סר אפי' תימא רבנן דפליגי עליה ואמרי שלש דהשתא לא צריכה אלא חמיסר וחדא דנפישי דל לארחי ואי הוה פריך לה הניחא למאן דאמר מאי אוכלת תשמיש אלא למאן דאמר אכילה ממש פשו להו תרי לרבנן ולר' חדקא חדא הוה מתריץ דל תרתי לארחי לר' חדקא דל חדא לארחי. ע"כ:

ואלו יין לא קתני מסייע ליה לר' אליעזר כו'. הקשו בתוספו' מאי קמ"ל דהא מתני' היא בהדיא מדלא קתני ליה וי"ל דאי לאו דרבי אליעזר ה"א דמתני' באתרא דלא שתו נשי חמרא כלל בבית בעליהן אבל היכא דשתו פוסקין יין להון קמ"ל ר' אלעזר דאפי' בששותות עמו אין פוסקין להן יינות כשאין בעלה עמה ומשום הא הוה קס"ד דרבי אלעזר אמרה אפילו ברגילה לגמרי והיינו דפרכינן ליה בסמוך מדתניא רגילה נותנין ופרקינן רגילה שאני ולא אשמעינן ר' אלעזר אלא כשהיתה שותה לפעמים אבל רגילה תדיר נותנין לה. הריטב"א ז"ל.
ותלמידי רבינו יונה ז"ל כתבו וז"ל תירוץ התוספו' דחוק ואפשר לומר דמשום דלא תנא ליה במתני' להדיא. ע"כ: