ערוך השולחן הלכות פסח (א)

ספר
ערוך השולחן
על שולחן ערוך · אורח חיים · הלכות פסח (א)

---

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד

---

בו יבואר כל הדינים וההלכות הכתובים בשולחן ערוך שולחן ערוך · אורח חיים · הלכות פסח (א), עם כל הדינים המפוזרים בספרי האחרונים.
וכל דין ודין בארתי במקומו בטעמו בעזרת השם יתברך, על פי הצעות וראיות מגדולי הפוסקים.
והכל בלשון צח וקל, ובסדר נכון, כאשר עיניך תחזינה מישרים בפנים הספר.

מאת הגאון המפורסם מורנו ורבנו הרב רבי יחיאל מיכל זצ"ל בהרב רבי אהרן הלוי עפשטיין ז"ל, אב בית דין קהילת נאווהרדק; בעל המחבר ספר אור לישרים על ספר הישר לרבנו תם, וערוך השולחן על ארבעה חלקי שולחן ערוך.^[1]

---

תוכן · הקדמת המחבר · מידע על הספר · המהדורה המקורית · מידע על מהדורה זו

---

מהדורה מקורית: ווארשא-פיעטרקוב, תרמ"ד-תרס"ז
מהדורת ויקיטקסט מבוססת על המהדורה המקורית ודפוסי הצילום שנעשו ממנה, עם תיקונים והוספות
מלאכת העריכה החלה בחודש סיון, תשס"ו

---

תוכן

לחץ כאן להלכות פסח (ב): סימנים תס"ז עד תצ"ד

להלן כותרות הסימנים להלכות פסח (א): סימנים תכ"ט עד תס"ז

[חודש ניסן ושבת הגדול]

• סימן תכ"ט • דיני חודש ניסן • ובו ח' סעיפים
• סימן ת"ל • טעם על קריאת שם "שבת הגדול" • ובו ה' סעיפים

[בדיקת חמץ]

• סימן תל"א • דיני בדיקת חמץ וזמנה • ובו ל"א סעיפים
• סימן תל"ב • דיני ברכת הבדיקה • ובו ה' סעיפים
• סימן תל"ג • איך היא הבדיקה, והמקומות שחייבין בבדיקה • ובו י"ד סעיפים
• סימן תל"ד • דינים הנוהגים אחר הבדיקה • ובו י"ב סעיפים
• סימן תל"ה • דין מי שלא בדק בליל ארבעה עשר, מה יעשה • ובו ג' סעיפים
• סימן תל"ו • דין המפרש בים והיוצא בשיירא • ובו ט"ו סעיפים
• סימן תל"ז • המשכיר בית לחבירו, על מי חל חובת הבדיקה • ובו ז' סעיפים
• סימן תל"ח • עכבר שנכנס למקום בדוק, וככר בפיו • ובו ט' סעיפים
• סימן תל"ט • דין מי שבדק, ולא מצא הככרות שהניח • ובו י"ב סעיפים

[איסור חמץ]

• סימן ת"מ • דין חמצו של אינו יהודי שהופקד ביד ישראל • ובו כ' סעיפים
• סימן תמ"א • דין מי שהלוה על חמץ • ובו י"א סעיפים
• סימן תמ"ב • דיני תערובת חמץ, וחמץ נוקשה • ובו ל"ג סעיפים
• סימן תמ"ג • דין חמץ בערב פסח לאחר שש שעות • ובו ח' סעיפים
• סימן תמ"ד • דין ערב פסח שחל להיות בשבת • ובו י"ז סעיפים
• סימן תמ"ה • באיזה דבר מבערין את החמץ • ובו י"א סעיפים
• סימן תמ"ו • דין המוצא חמץ בפסח, מה יעשה • ובו י"ב סעיפים
• סימן תמ"ז • דיני תערובות חמץ בתוך הפסח • ובו מ"ה סעיפים
• סימן תמ"ח • דין חמץ שעבר עליו הפסח ודיני מכירת חמץ • ובו כ"ח סעיפים
• סימן תמ"ט • דין חמץ שנמצא ברשות ישראל והפועלים אינם יהודים או להיפך • ובו ד' סעיפים
• סימן ת"נ • דיני שותפות בחמץ, והלואת חמץ • ובו ט"ו סעיפים
• סימן תנ"א • דיני הגעלת הכלים לפסח • ובו נ"ב סעיפים
• סימן תנ"ב • זמן ההגעלה, ועוד דינים בהגעלה • ובו כ' סעיפים

[מצוות מצה]

• סימן תנ"ג • באיזה תבואה יוצאים ידי מצת מצוה • ובו כ"ט סעיפים
• סימן תנ"ד • באיזה מצה אדם יוצא ידי חובתו • ובו י"ג סעיפים
• סימן תנ"ה • דין מים שלנו • ובו י"ג סעיפים
• סימן תנ"ו • שיעור כמות לישת המצות • ובו ה' סעיפים
• סימן תנ"ז • כיצד נוהגין בהפרשת חלה במצה • ובו י"ד סעיפים
• סימן תנ"ח • לישת המצות בערב פסח • ובו ד' סעיפים
• סימן תנ"ט • דיני לישה • ובו ט"ז סעיפים
• סימן ת"ס • דיני מצות מצוה שעל הסדר • ובו ח' סעיפים
• סימן תס"א • דיני אפיית המצות • ובו י"ג סעיפים
• סימן תס"ב • דיני מי פירות, בלא מים ועם מים • ובו ט"ו סעיפים
• סימן תס"ג • אם מותר לחרוך שני שבלים יחד, ודין כרמל • ובו ד' סעיפים
• סימן תס"ד • דין חרדל שנתערב בתוכו קמח • ובו ג' סעיפים
• סימן תס"ה • דין מורסן, ליתן לבהמה ולעופות בפסח • ובו ה' סעיפים
• סימן תס"ו • איזה דבר מחמיץ לבד מים • ובו י"ח סעיפים
• סימן תס"ז • דין דגן שנפל עליו מים, ודין שבלים שמעלים צמחים, וערימות שירדו עליהם גשמים, וגרעין שנמצא בתבשיל או בצלי או במליחה, ודין פירות יבשים • ובו מ"ט סעיפים

סימן תכט

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תכט | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני חודש ניסן
ובו שמונה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח

סימן תכט סעיף א

ניסן הוא ראש החודשים. ומפני גדולתו לכן אף על פי שהשנה מונין מתשרי, מכל מקום החודשים מונין מניסן שנאמר: "החדש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה". כלומר: שמפני שהוא הראש לכל החודשים – לכן ישאר ראשון למנין החודשים.

ומה הוא גדולתו של חודש ניסן? מפני שבו היתה יציאת מצרים. שבזה נגלה השגחת ה' יתברך על ברואיו, ואותותיו ונפלאותיו; ושמשלם רע לרשע כרשעתו, ומשלם טוב לאוהביו. כמו שהכה לפרעה ולמצרים, וגאל את ישראל.

סימן תכט סעיף ב

ולמה נבחר החודש הזה? מפני שהמצרים עבדו לטלה, שהוא ראש המזלות באפודת העגולה, ומזל טלה משמש בחודש ניסן. ופרעה סמך על כוחו ומזלו. ולכן אף כי במכת ברד נשבר לבו הזונה, עד שאמר "ה' הצדיק, ואני ועמי הרשעים" – מכל מקום אחר כך במכת ארבה הרים ראש, כדכתיב: "ויגרש אותם". ובמכת חושך יצא בחוצפה גדולה, עד שאמר למשה רבינו: "אל תוסף ראות פני". והטעם: מפני שאז קרבו ימי ניסן, ובטח על מזלו שבחודש הזה.

וזהו שאמר הקדוש ברוך הוא למשה: "החדש הזה לכם ראש חדשים", כלומר: החודש הזה שפרעה ממתין עליו – יהיה לכם ראש חודשים, שבזה תתברר כי אין ממש במזלות. וה' הוא האלקים, בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, אין עוד; וישראל הם עם סגולתו. ולכן ראשון הוא לכם לחודשי השנה.

סימן תכט סעיף ג

ומפני גדולת החודש הזה – גם המשכן הוקם בראש חודש ניסן, כדכתיב ב"פקודי": "והנשיאים הקריבו" יום יום קרבנותיהם לחנוכת המזבח, כדכתיב ב"נשא", וכל נשיא עשה ביומו יום טוב. וכן לעתיד לבוא – עתיד בית המקדש להבנות בניסן, כדתניא בפרק בתרא דמסכת סופרים.

ואומר שם דלפיכך אין אומרים תחינות כל ימי ניסן, ואין מתענין עד שיעבור ניסן, לבד הבכורות שמתענין בערב פסח. ואין אומרים "צדקתך צדק" בשבת במנחה, ואין מספידין בו. גם אין אומרים צדוק הדין.

ומדברי רבינו הבית יוסף מבואר דרק לגזור תענית בציבור אסור. אבל יחיד בפני עצמו – יכול להתענות. שכתב: אין מתענין בו להזכיר בציבור.

אבל רבינו הרמ"א כתב: שנהגו דאין מתענין בו תענית כלל, אפילו יום שמת בו אביו או אמו.

וחתן ביום חופתו – יכול להתענות, כמו שכתבתי לקמן סימן תקעג. ותענית חלום – פשיטא שמתענין, ואינו צריך למיתב תענית לתעניתו כבשבת ויום טוב.

ואין לשאול: איזה יחוס יש להימים שאחר הפסח? דיש לומר: הואיל שיצא רוב החודש בקדושה (מגן אברהם סעיף קטן ג). ובאמת אין צורך לזה, דכל חודש ניסן קדוש, מפני הטעמים שבארנו.

ואם התענה בשבת שבתוך ניסן תענית חלום, וצריך למיתב תענית לתעניתו – יתענה ביום מחר, אף שהוא בניסן (שם סעיף קטן ו). אך אם היה סמוך לעשירי לחודש – יניח התענית עד יום זה, מפני שהוא תענית צדיקים, מטעמים שיתבארו בסימן תקפ. וכן ראש חודש בעצמו – יתבאר בסימן תקעג שיש מתענים, עיין שם (שם).

סימן תכט סעיף ד

ואין אומרים "מזמור לתודה" בערב פסח ובכל ימי הפסח, לפי שבתודה בא חמץ. וכן במשנת התודה ב"איזהו" – לא יאמר "כאילו הקרבתי תודה" מטעם זה. וכן אין אומרים אז "אל ארך אפים" ו"למנצח יענך", והספרדים אין אומרים זה בכל החודש. וכן אין אומרים ה"יהי רצון" שאחר קריאת התורה בשני וחמישי.

ואין עושים הזכרה בכל חודש ניסן. וכבר נתבאר שאין אומרים צדוק הדין, וממילא דגם קדיש ליכא (שם סעיף קטן ה). אך יכולים לומר איזה מזמור, ולומר עליו קדיש. והמנהג לומר מזמור מ"ט, ואומרים קדיש. וחכם בפניו – פשיטא שצריכים להספידו, שהרי אין מועד בפני תלמיד חכם, וכל שכן בניסן. ועיין מה שכתבתי לעיל סימן תכ.

סימן תכט סעיף ה

ונוהגים להרבות קצת באכילה ושתייה ביום שאחר החג, והוא "אסרו חג". והמנהג שלא להתענות בו, דנחשב קצת כיום טוב. דאסרו חג שבועות – וודאי היה יום טוב, שבו היה יום טבוח, ותפסו ליום טוב כל אסרו חג גם של פסח ושל סוכות. ובסוכה (מה ב): אמרו כל העושה איסור לחג באכילה ושתייה – מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח, והקריב עליו קרבן, שנאמר: "אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח". ופירש רש"י בלשון אחד דא"אסרו חג" קאי, עיין שם.

ונראה לי דהכי פירושו: דהנה שמחת החג, כשמכוין לשם שמים – עיקר השמחה בהקרבנות, שלמי שמחה. ואם בהתפעלות נפשו הקשורה לה' שמח גם כן ביום שלאחריו, ואוכל מהשלמים של אתמול, דשלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד, הוי התוספות דכאילו לבד הקרבנות – בנה גם כן את המזבח.

סימן תכט סעיף ו

איתא בפסחים (ו א): שואלין ודורשין בהלכות פסח קודם לפסח שלושים יום. והקשו מהך דשלהי מגילה דמשה תקן להם לישראל לשאול הלכות פסח בפסח, הלכות חג בחג, דמשמע רק בפסח עצמו. ותרצו כמה תירוצים על זה. דנפקא מינה לאחד שואל שלא בהלכות פסח, ואחד בהלכות פסח – הוא קודם; ועוד תירוצים.

והאמת דבירושלמי פרק קמא דפסחים (סוף הלכה א) איתא: דזהו בבית הוועד, כלומר: בבית המדרש, במקום אסיפת החכמים – הוי שלושים יום. וכל יחיד לעצמו – רק בפסח (ח"י). ועכשיו המנהג שהרב דורש בשבת הגדול, ובשבת שובה. ויש לדרוש מעניינא, ולהלהיב את העם לתורה וליראה. אבל בענייני שאלות של פסח – לא שייך, דכל אחד שואל מה שנסתפק לו, אם לא דברים כלליים, וכל אחד דורש לפי כחו (עיין מגן אברהם סעיף קטן א).

סימן תכט סעיף ז

ונהגו כל ישראל במעות חטים, לקנות לעניים קמח פסח, או ליתן להם מעות שיקנו בעצמם. וכל מי שדר בעיר שנים עשר חודש – חייב ליתן לזה. ועכשיו נהגו שאפילו הדר שלושים יום – צריך ליתן לזה. וגם תלמיד חכם צריך ליתן, שזה הוא צדקה ולא מס.

וזהו להבא לדור ולא להשתקע, השיעור שנים עשר חודש או שלושים יום. אבל הבא להשתקע בעיר – חייב מיד ליתן. וכן עני הדר בעיר שלושים יום – חייבין ליתן לו קמח פסח. ומי שאינו עדיין שלושים יום – אינם צריכים ליתן לו קמח, אלא מצה לכל יום, כדין העובר ממקום למקום שנותנין לו מן התמחוי, כמבואר ביורה דעה סימן רנו. והעני הבא להשתקע בעיר – צריכים ליתן לו מיד קמח לפסח. ולמה יגרע העני המקבל, מהעשיר הנותן? דבדעתו להשתקע – הוי מיד כבן העיר.

סימן תכט סעיף ח

ליתן כרוז בבית הכנסת מפני צורך גדול – מותר בכל חודש ניסן, ולא בתשרי, מטעם שיתבאר בסימן תרב.

ונוהגין מראש חודש ואילך לקרות פרשת הנשיא של אותו יום, וביום שלושה עשר – יקרא מן "זאת חנכת המזבח" עד "כן עשה את המנורה", שזהו נגד שבט לוי. ובערב פסח אחר חצות יקרא פרשת "החדש הזה", וכל הפרשיות המדברות מעניין פסח. ואחר המנחה אומר סדר קרבן פסח, ונדפס בסידורים.

ובערב פסח – שחרית משכימין להתפלל, לפי שעד שעה עשירית צריך לגמור סעודתו, והוא ארבע שעות על היום. והמהרש"ל היה דורש שכל אחד יקח מעט מקמח פסח, לאכלו קודם הפסח באיזה תבשיל או פת, כדי שאם אולי יש חשש חימוץ בקמח זה – יתלה בהמעט הנאכל קודם פסח. וחומרא בעלמא הוא, לפי שאין מחזיקין איסור. ועוד: דקמח בקמח – הוה לח בלח, וממה נפשך: אם יש ששים – כבר נתבטל. ואם לאו – אינו מועיל (מגן אברהם בסימן תל). אמנם נראה שחשש למאן דסבירא ליה דקמח בקמח – מקרי יבש ביבש, וחוזר וניעור בפסח (ח"י). ונהגו לעשות ה"כעיגול" בשבת הגדול מקמח הפסח.

---

הלכות פסח (א): תכט • תל • תלא • תלב • תלג • תלד • תלה • תלו • תלז • תלח • תלט • תמ • תמא • תמב • תמג • תמד • תמה • תמו • תמז • תמח • תמט • תנ • תנא • תנב • תנג • תנד • תנה • תנו • תנז • תנח • תנט • תס • תסא • תסב • תסג • תסד • תסה • תסו • תסז

---

סימן תל

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תל | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

טעם על קריאת שם "שבת הגדול"
ובו חמישה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה

סימן תל סעיף א

שבת שלפני הפסח – קורין אותו "שבת הגדול" מפני הנס הגדול שנעשה בו. דפסח מצרים – מקחו מבעשור, ופסח שיצאו ממצרים היה יום חמישי (שבת פז א). ונמצא ששבת שלפניו היה עשירי בחודש, ולקח כל אחד שה לפסחו, וקשרו בכרעי מטתו. ושאלום המצרים: מה זה? והשיבו שהקדוש ברוך הוא צוה לשוחטו. והמצרים עבדו לטלה, והיו שיניהם קהות, ושתקו. ועוד הודיעום ישראל שעתיד הקדוש ברוך הוא להרוג בכוריהם, והלכו בכורי מצרים ועשו עם פרעה ואבותיהם מלחמה. וזהו שנאמר: "למכה מצרים בבכוריהם", כמבואר במדרש. ועל שם אותו הנס קורין אותו "שבת הגדול".

סימן תל סעיף ב

ושמא תאמר: דאם כן לא הוה ליה לתלות בשבת, אלא בעשירי לחודש? דיש לומר: כיון דבעשירי בחודש מתה מרים – לא רצו לתלות בהיום, לעשותו יום שמחה. ועוד: דבעשור לחודש עלו מן הירדן, כדכתיב ביהושע, והייתי אומר דהזכרון הוא לנס הירדן – לזה קבעוהו על שבת, דבעליית הירדן לא היתה בשבת (ב"ח). ושמא תאמר: מה איכפת לנו אם נתלה בירדן? דיש לומר: דימים אלו אנו תולים בניסי מצרים, שהם גדולים מניסי הירדן.

סימן תל סעיף ג

ויש שכתבו: מפני שהנס בא על ידי שבת. לפי שידעו המצריים שהם שומרי שבת, לכן שאלום: מה אתם צריכים לשה בשבת? והיתה תשובתם כמו שנתבאר (לבוש). ועוד: שראום קושרים הטלה בשבת, וקשירה אסור בשבת. ושאלום על זה, והשיבום כמו שכתבתי (פרישה).

ואין לשאול: דאם כן היה הנס כל ארבעה ימים שעד הפסח, שלא היו יכולים המצריים למנעם מזה, ועשו מלחמות, ואם כן נקראים כולם "גדולים"? דיש לומר: דהעיקר הוא ההתחלה (בית יוסף).

סימן תל סעיף ד

ועוד יש לומר: דהאמת דשבת תלוי בפסח, ופסח בשבת. דשבת הוא אות על חידוש העולם, ופסח הוא אות על השגחה וחִיבת ישראל. וזה בלא זה – לאו כלום הוא, כמובן. ולכן תיכף ביציאת מצרים – נתן הקדוש ברוך הוא לנו את השבת, ולא המתין על מתן תורה. לפי שפסח הכרח לשבת, ושבת הכרח לפסח. לפיכך שבת זה נקרא "הגדול", שבו נתגדל הקדוש ברוך הוא, שלבד חידוש העולם – נתבררה השגחתו יתברך. וגם אנחנו נתגדלנו, שבחר בנו מכל עם. ולכן באמת קורין אותו "הגדול". ועיין מה שכתבתי לעיל סימן רמב.

סימן תל סעיף ה

המנהג להפסיק בשבת זו מאמירת "ברכי נפשי". ואומרים "עבדים היינו" עד "לכפר על כל עונותינו".

ויש מפקפקים בזה, דהא תניא: יכול מראש חודש? תלמוד לומר: "ביום ההוא", ואקרא ד"והגדת לבנך" קאי (הגר"א).

וכבר נתבאר שדורשין בשבת הגדול. ויש שכתבו שכשחל ערב פסח בשבת, שדורשין בשבת הקודם (ח"י). וזהו לדידהו, שהיו אומרים דיני פסח בדרשה, והיו צריכים להודיע להם קודם הפסח מה יעשו. אבל לדידן, שכל מי שיש לו שאלה – שואל מהרב, ודרשתינו הוי בעניינים אחרים – אנו דורשים בשבת ערב פסח. וכל הדינים אומרים בהפיוט של שבת הגדול.

והפטרת "וערבה" – אין מפטירין אלא כשחל ערב פסח בשבת, לפי שבה כתיב: "הביאו את המעשר אל בית האוצר", וערב פסח היה זמן ביעור ברביעית של שמיטה ובשביעית, כדתנן בפרק חמישי דמעשר שני. ויש אומרים להיפך: דבשבת אי אפשר לבער, ואין מפטירין בו "וערבה", ובשארי שנים מפטירין "וערבה" לזכרון זה (בשם הגר"א). וכן המנהג אצלינו, להפטיר בכל שבת הגדול "וערבה", ולא כשחל ערב פסח בשבת, דאז מפטירין ההפטרה של הסדרה.

---

הלכות פסח (א): תכט • תל • תלא • תלב • תלג • תלד • תלה • תלו • תלז • תלח • תלט • תמ • תמא • תמב • תמג • תמד • תמה • תמו • תמז • תמח • תמט • תנ • תנא • תנב • תנג • תנד • תנה • תנו • תנז • תנח • תנט • תס • תסא • תסב • תסג • תסד • תסה • תסו • תסז

---

סימן תלא

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תלא | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני בדיקת חמץ וזמנה
ובו שלושים ואחד סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל | לא

סימן תלא סעיף א

יש בכלל הפסח שלוש מצות עשה; וארבע מצות לא תעשה, ולדעת הרמב"ם חמישה. והיינו מצות עשה:

• לאכול מצה בלילה הראשון,
• ומצות עשה לספר ביציאת מצרים אותו הלילה,
• ומצות עשה להשבית חמץ ושאור ביום ארבעה עשר.

וארבע לא תעשה:

• שלא לאכול חמץ כל שבעה,
• ושלא לאכול תערובות חמץ כל שבעה,
• ושלא יראה חמץ כל שבעה,
• ושלא ימצא חמץ כל שבעה.

ולדעת הרמב"ם יש לאו על אכילת חמץ בערב פסח מחצות היום ולמעלה. אבל לשארי פוסקים – אינו אלא בעשה, והוא עשה ד"תשביתו". ואיסור החמץ ואיסור השאור – אחד הוא, דשאור הוא מה שבו מחמיצין. והאוכל חמץ או שאור בשבעת ימי הפסח, אם אכל כזית ובמזיד – חייב כרת, שנאמר: "כי כל אוכל חמץ – ונכרתה". ואם בשוגג – חייב חטאת; אחד האוכל, ואחד הממחה את החמץ ושותה. אבל על תערובת חמץ אינו בכרת, אלא בלאו.

(רבי יהודה ורבי שמעון נחלקו בחמץ לפני זמנו ואחר זמנו. דרבי יהודה סבירא ליה בלאו, ורבי שמעון פליג. ובלאחר זמנו – פסק רבא בפסחים ל א כרבי שמעון. וסבירא להו לרוב הפוסקים דגם בלפני זמנו – הלכה כרבי שמעון. והרמב"ם סבירא ליה דבלפני זמנו – הלכה כרבי יהודה.)

סימן תלא סעיף ב

החמץ בפסח – אסור בהנאה, שנאמר: "לא יאכל חמץ" – לא יהא בו שום היתר אכילה, כלומר: לא יהא בו שום היתר המביא לידי אכילה. וסתם הנאות – לידי אכילה הן באות, שלוקח בדמים דבר מאכל (רש"י כא ב).

וזה אנו צריכים למאן דסבירא ליה ד"לא תאכל" – הוא רק איסור אכילה. אבל כבר פסק הרמב"ם בפרק שמיני ממאכלות אסורות דין טו כמאן דסבירא ליה דכל מקום שנאמר בתורה "לא תאכל" – אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, עד שיפרוט לך הכתוב להיתר, כדרך שפרט בנבלה לגר: "אשר בשעריך תתננה ואכלה". ובחמץ – אין פרט להיתר הנאה, וממילא שאסור בהנאה.

(ומה שהרמב"ם ריש חמץ ומצה כתב טעמו דחזקיה: לא יהא בו היתר אכילה, שהטעם מהשינוי, דכתיב "לא יֵאָכל" בציר"י וקמ"ץ, כמבואר בגמרא שם. ולרבי אבהו, דקיימא לן כוותיה – אינו צריך לזה. אך דנקיט הדרשא הפשוטה, ולא רצה להאריך, וכן דרכו בכמה מקומות.)

סימן תלא סעיף ג

וזה לשון הרמב"ם בפרק ראשון דין ח:

אסור לאכול חמץ בארבעה עשר מחצות היום ולמעלה, שהוא מתחילת שעה שביעית ביום. וכל האוכל בזמן זה – לוקה מן התורה שנאמר: "לא תאכל עליו חמץ", כלומר: על קרבן הפסח. מפי השמועה למדו: לא תאכל חמץ משעה שראוי לשחיטת הפסח, שהיא בין הערבים, והוא חצי היום.

עד כאן לשונו. ואף על גב דהפסח היה קרב אחר תמיד של בין הערבים, שהוא קרב אחר חצות, ואם כן נמשך זמן הפסח להלן מחצות – דאין זה ענין להכשר הפסח. דוודאי גם הפסח, כששחטו מיד אחר חצות – כשר, שהרי גם בפסח נאמר "בין הערבים". אלא שמקדימין התמיד מטעם המבואר בפסחים (נט א), מפני שבפסח נאמר גם כן "בערב" – לכך מאחרין אותו אחר התמיד. ועוד: דתמיד תדיר (תוספות שם).

אבל אם בדיעבד הקריבוהו קודם התמיד – כשר, כמו שכתב הרמב"ם בפרק ראשון מקרבן פסח. ואם כן, התורה כשאמרה שלא לאכול חמץ מזמן שחיטת הפסח – הוי מחצות, שזהו עיקר הזמן. והראב"ד ושארי הפוסקים חלקו עליו, וסבירא להו דליכא לאו מן התורה על אחר חצות, אלא עשה ד"תשביתו", כמו שכתבתי.

סימן תלא סעיף ד

וממילא דלהרמב"ם גם אחר חצות אסור בהנאה, דכיון שיש פסוק ד"לא תאכל" – ממילא דנכלל בזה גם איסור הנאה, כמו שכתב בעצמו סוף פרק שמיני ממאכלות אסורות, שהבאנו בסעיף ב (כסף משנה ריש פרק ראשון).

ולהחולקים עליו – אין אסור בהנאה עד הלילה, וכזה תפסו רוב הפוסקים. ומיהו מדרבנן אסור בהנאה, כמו שיתבאר לקמן סימן תמג. ולענין ביטול – גם להרמב"ם קיל בערב פסח אחר חצות מבכל ימי הפסח; דאילו כל ימי הפסח האיסור במשהו, אבל בערב פסח – בטל בששים, כיון שעדיין אין בו איסור כרת, כמו שיתבאר בסימן תמז בסייעתא דשמיא.

סימן תלא סעיף ה

וכתב הרמב"ם בפרק ראשון דין ז:

האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא – הרי זה אסור מן התורה, שנאמר: "לא יאכל". ואף על פי כן אינו חייב כרת או קרבן אלא על כשיעור, שהוא כזית. והאוכל פחות מכזית במזיד – מכין אותו מכת מרדות.

עד כאן לשונו. ופירש המגיד משנה: משום דחצי שיעור אסור מן התורה.

אבל אם כן תמוה: דלמה לו לבאר זה בחמץ? הלא זהו ככל המאכלות אסורות. ועוד: דמקרא שהביא הוה ההיפך, שהרי אכילה בכזית (כסף משנה). ויש מי שרוצה לומר: דמשום דחמץ אין איסורו רק בימי הפסח, הייתי אומר דאינו בכלל כל האיסורים שחצי שיעור אסור מן התורה – הוצרך הרמב"ם לפרט בחמץ קרא בפני עצמו (משנה למלך בשם רלנ"ח).

אבל אינו מובן, דהא בריש פרק בתרא דיומא (עד ב) הובא בש"ס הך דחצי שיעור לענין יום הכיפורים, ויום הכיפורים גם כן אין איסורו רק ביומו. ועוד: דמקרא הוי ההיפך.

ויש מי שאומר דסתם אכילה הוה בכל שהוא, ושיעור כזית הוא מצד הלכה למשה מסיני (שם בשם הרא"ם). וזה יותר תמוה, דבכל הש"ס הוה סתם אכילה בכזית. והאמת ששיעורים הוה הלכה למשה מסיני, אבל מכל מקום דההלכה גילתה דכוונת התורה בלשון "אכילה" – הוא בכזית. ולכן רגיל הש"ס לומר סתם "אכילה" בכזית.

סימן תלא סעיף ו

ולעניות דעתי נראה כוונת הרמב"ם: דבחמץ יש פסוק מיוחד לחצי שיעור. דהנה לחזקיה בגמרא (כא ב) דאיסור הנאה למדנו מ"לא יֵאָכל" דכתיב בציר"י וקמ"ץ. ורבי אבוה סבירא ליה דכל לשון "אכילה" כולל גם הנאה. והרמב"ם פוסק כרבי אבוה, כמו שכתבתי בסעיף ב. ואם כן קשה לרבי אבוה: למה הוצרך קרא לשנות לשון "לא יאכל" בחמץ? ולזה אומר: דאתי לרבות חצי שיעור. וכוונת הרמב"ם, שאומר שנאמר "לא יאכל" – היינו על שינוי הלשון, דמשמע ריבוי.

ואי קשיא: דמה לנו בחמץ, הא בכל האיסורים כן הוא?! דוודאי יש נפקא מינה גדולה, דהנה טעם האיסור דחצי שיעור – אמרינן ביומא משום דחזי לאיצטרופי. ולפי זה כשאוכל בסוף יום השביעי ממש חצי זית – תו לא חזי לאיצטרופי, דהא יהיה אז מותר לאכול חמץ. אבל כשיש פסוק על זה – גם בכהאי גוונא אסור מן התורה. ומכל מקום אין בזה כרת או חטאת. כיון שזהו רק מריבויא דקרא, ולא מפשטיה – הוי ככל חצי שיעור של שארי איסורים.

סימן תלא סעיף ז

כתב הראב"ד בפרק שלישי דין ח בהשגות, וזה לשונו:

אולי תפס זה המחבר שהוא עובר משש שעות ולמעלה ב"לא יראה ולא ימצא". דאינו כן, ד"שבעת ימים" כתיב.

עד כאן לשונו. הרי דלהראב"ד אין עוברים ב"בל יראה ובל ימצא" עד הלילה. והמגיד משנה כתב דגם הרמב"ם סובר כן. אבל כבר האריך אחד מהגדולים (נודע ביהודה קמא, אורח חיים סימן כ) דאינו כן, ובוודאי הרמב"ם סובר כפי שתפס הראב"ד בדבריו. ולשיטתו של הרמב"ם בוודאי כן הוא, דכיון דסבירא ליה דיש לאו על אכילה אחר חצות, וממילא נכלל אחר חצות גם לענין "בל יראה" בשבעת הימים כמו לאכילה דהשבתה – הוי דומיא דאכילה; אם כי במהות העונשין אין שוין – מכל מקום סוף סוף יש לאו על אחר חצות, כמו לכל שבעת ימי הפסח.

ולהראב"ד דאין לאו באכילה – פשיטא דאין כאן "בל יראה". וכיון שרוב הפוסקים סבירא להו באכילה כהראב"ד, ממילא דגם לענין "בל יראה" קיימא לן דאין איסור "בל יראה" עד הלילה.

סימן תלא סעיף ח

כתב הרמב"ם בפרק ראשון דין ג:

אינו לוקה משום "לא יראה ולא ימצא" אלא אם כן קנה חמץ בפסח, או חמצו כדי שיעשה בו מעשה. אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח, ובא הפסח ולא ביערו, אלא הניחו ברשותו, אף על פי שעבר על שני לאוין – אינו לוקה מן התורה, מפני שלא עשה בו מעשה. ומכין אותו מכת מרדות.

עד כאן לשונו, דכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. והכי תניא בתוספתא דמכות (פרק רביעי הלכה ה): המשייר בחמץ, והמקיים כלאים – אינו לוקה, לפי שאין בזה מעשה.

סימן תלא סעיף ט

והקשו עליו: דאפילו קנה חמץ בפסח או חימצו, שעשה מעשה, למה לוקה? הא להדיא אמרינן בפסחים (צה א) ד"בל יראה" הוי לאו הניתק לעשה. ופירש רש"י דכל ימי המועד ב"עמוד והשבת" קאי, וכן כתבו התוספות (כט ב). וטרחו הגדולים הרבה בקושיא זו, ולא מצאו תירוץ ברור (עיין משנה למלך שם בשם כמה גדולים).

ולעניות דעתי לא קשה כלל. דהנה ידוע הפלוגתא במכות (טז א) אי בעינן קיימו ולא קיימו, או ביטלו ולא ביטלו. והרמב"ם בפרק שמונה עשר מסנהדרין פסק כמאן דסבירא ליה "קיימו ולא קיימו". ובארנו בחושן משפט סימן צז סעיף ה דלהרמב"ם, כשאין בידו לקיים העשה, אף שלא ביטלה בידים – הרי זה לוקה, עיין שם. ואם כן ממילא כשיגיע שביעי של פסח, ברגע האחרונה של סוף היום שאין עוד שהות לבערו – הרי אז לא מקרי "ניתק לעשה" ולוקה, שהרי ביטול לא מהני ביום טוב. וכל מין ביעור, כמו שריפה, או מפרר, וזורה לרוח – צריך מעט זמן. וברגע האחרונה – אי אפשר לו, ולכך לוקה.

(ומצאתי להשאגת אריה סימן פ, שכתב כעין זה. ודחה, דאם כן הוה ליה לפרש, עיין שם. ואין זה דיחוי.)

סימן תלא סעיף י

ונראה לי דגם אם נהנה מחמץ בפסח – אינו לוקה, כיון שלא אכל. דאף על גב דגם הנאה כלול בלשון "אכילה", מכל מקום אין בו מלקות, כמו שכתב הרמב"ם בפרק שמיני ממאכלות אסורות דין טז, וזה לשונו:

כל מאכל שהוא אסור בהנאה, אם נהנה ולא אכל... אינו לוקה...

עד כאן לשונו. וטעמו של דבר ביאר בספר המצוות לאוין קפז, וגם שם אינו מובן. והרמב"ן שם (בשורש ב) כתב דלוקין על הנאה, וכן משמע מתוספות חולין (קב ב דיבור המתחיל "אלא") ומסמ"ג לאוין רנט, וכן כתב בשלטי גבורים בשם ריא"ז (פסחים פב). וכבר טרחו הגדולים בטעמו של הרמב"ם (פרי חדש לקמן סימן תמב, ומשנה למלך פרק חמישי מיסודי התורה).

ואנחנו בארנו בסייעתא דשמיא טעמו של הרמב"ם ביורה דעה סימן פח סעיף לז, מפני שהנאה הוא חלק מחלקי המצוה, דבכל אכילה יש הנאה, ועיקר קרא הוא לאכילה. והרמב"ם לשיטתו בספר המצוות שורש יב, דאין לוקין רק על עיקר המצוה, ולא על חלק ממנה. דבשם כתב שאין לחשוב חלק למצוה בפני עצמה, וממילא דאין לוקין עליה, עיין שם.

ושארי דינים הנוגעים לאכילת איסור – ביאר הרמב"ם בפרק ארבעה עשר ממאכלות אסורות, ואנחנו בארנום בסייעתא דשמיא ביורה דעה שם. ופשוט הוא דאיסור "בל יראה" – אינו בפחות מכזית. וכן אין שום חילוק בין חמץ לשאור. ודיני תערובות חמץ, וחמץ נוקשה, אם יש בהם איסור "בל יראה" אם לאו, וכן שארי דינים שלהם – יתבאר בסייעתא דשמיא בסימן תמב ובסימן תמז.

סימן תלא סעיף יא

כתב הרמב"ם ריש פרק שני:

מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו, שנאמר: "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם". ומפי השמועה למדו ש"ראשון" זה הוא יום ארבעה עשר. ראיה לדבר זה מה שכתוב בתורה: "לא תשחט על חמץ דם זבחי", כלומר: לא תשחט הפסח, ועדיין חמץ קיים. ושחיטת הפסח הוא יום ארבעה עשר אחר חצות.

עד כאן לשונו. וקבלו חכמינו ז"ל דאך חלוק, כלומר שמחלק היום: דעד חצות – מותר בחמץ מן התורה, ולאחר חצות – אסור. וממילא דכיון דההשבתה צריך להיות קודם זמן איסורו – צריך להיות ההשבתה קודם חצות. ומדרבנן יש עוד הרחקה, כאשר יתבאר בסייעתא דשמיא.

סימן תלא סעיף יב

ומה היא ההשבתה האמורה בתורה? ואמרו חכמינו ז"ל (ד ב) דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי. ופירש רש"י: מדכתיב "תשביתו" ולא כתיב "תבערו", שמע מינה דהשבתה בלב – הוה השבתה. עד כאן לשונו. ואונקלוס תרגם: "תבטלון". ובספרי תניא: "לא יראה לך שאור" – בטל בלבך. ורבותינו בעלי התוספות כתבו שם דמאחר שביטלו – הוי הפקר, ויצא מרשותו, ומותר. מדקאמרינן: שלך – אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. והא דאמרינן בנדרים: הפקר בפני שלושה – מדאורייתא אינו צריך. עד כאן לשונם. וכן כתב בסמ"ג לאוין עח, עיין שם.

אבל דעת הרמב"ם בפרק שני מנדרים דגם מן התורה – אין מועיל בינו לבין עצמו; רק בפני אחד צריך להפקיר, ומדרבנן צריך בפני שלושה, כמו שבארנו בזה בחושן משפט סימן רעג סעיף ז, עיין שם. ואם כן לא מהני ביטול זה מטעם הפקר, כשמבטל החמץ בינו לבינו. ועוד: דהפקר בלב – לא מהני, דדברים שבלב אינם דברים (ר"ן ריש פסחים). ועוד: הרי יש מי שסובר בנדרים (מג ב) דהפקר הוי כמתנה, ועד דאתי לרשות זוכה – עומדת ברשות המפקיר. ואם כן עדיין החמץ עומד ברשותו (שם).

סימן תלא סעיף יג

אמנם כוונת רבותינו כן הוא: דוודאי בשארי דברים ביטול אינו כהפקר, מהטעמים שבארנו. אבל חמץ שאני, דהא חמץ בפסח אינו ברשותו של אדם. דאפקעתא דמלכא הוא, שאסרו בהנאה, ובעל כרחו הוציאו מרשותו של האדם. אלא דלענין איסור "בל יראה" – העמיד התורה את החמץ ברשותו, וכמו שאמרו בגמרא (ו ב): שני דברים אינן ברשותו של אדם, ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו: בור ברשות הרבים, וחמץ משש שעות ולמעלה, עיין שם.

ולכן בגילוי דעתא בעלמא – סגי. דכיון שמגלה דעתו שאינו רוצה שתהיה ברשותו, ומבטלו שתהא כעפרא דארעא – ממילא יצא מרשותו לגמרי (שם). וזהו שרגיל בלשון חכמים: מבטלו בלבו, ודיו. כלומר: שהרי אינה ברשותו שהתורה אסרה עליו. ולכן גם בביטול בלב – יצא מרשותו, ונעשה כהפקר.

סימן תלא סעיף יד

וגם אין לומר שלא התירה התורה רק ביטול, ולא בדיקה. שאינו מהסברא כלל: והרי בכל איסורי הנאה, כמו באשרה ועבודת כוכבים – צותה התורה רק בדיקה, כדכתיב: "אבד תאבדון...". אלא ודאי דלהקל בחמץ באת תורה, שדי בביטול.

אבל פשיטא שגם בדיקה הוא בכלל "תשביתו", שמי שאינו רוצה בביטול, או שאינו יכול לכוין לבו לביטול – יבדוק כל המקומות שמכניסין בהם חמץ, ויבערם מן העולם: או בשריפה, או בשארי דברים, כמו שיתבאר בסייעתא דשמיא. ואחר שבדק כל המקומות, אפילו אם אחר כך נמצא חמץ – אינו עובר מן התורה. שהרי סמכה תורה על החזקות (ר"ן שם), ועשה כל מה שצריך, ואינו אלא כאנוס.

ונמצא שמן התורה יכול לעשות אחד משני הדברים: או הבדיקה או הביטול, ויוצא ידי חובתו.

סימן תלא סעיף טו

אבל חכמים הצריכו שני הדברים: בדיקה וביטול. שלא רצו לסמוך על הביטול בלבד, שמפני שביטול זה תלוי במחשבתו של אדם, ואין דיעותיהן שוות, ואפשר שיקלו בכך ולא יוציאו מלבן לגמרי (שם). ולכן הצריכו בדיקה.

ועל זה שנינו: אור לארבעה עשר בודקין את החמץ. כלומר: שלא לסמוך על הביטול. ומכל מקום גם להבדיקה הצריכו את הביטול, כדאמרינן בגמרא (ו ב): הבודק צריך שיבטל מטעם דשמא ימצא אחר כך חמץ. ונהי דמן התורה אינו עובר למפרע, כמו שבארנו, מכל מקום הא צריך תיכף ומיד לבערה. וחיישינן שמא תהא גלוסקא יפה, ויחוס עליה איזה זמן מועט מלבערה, ויעבור ב"בל יראה".

סימן תלא סעיף טז

כפי שבארנו, זהו דרך רוב רבותינו דמן התורה מועיל או ביטול או בדיקה; בין בחמץ הידוע לאדם, ובין בחמץ שאינו ידוע לאדם. ומדרבנן צריך שני הדברים: בין בחמץ ידוע, ובין בשאינו ידוע.

אמנם בדברי הרמב"ם ריש פרק [שני] (קמא) יש מקום עיון, שכתב:

ומה היא השבתה זו האמורה בתורה? שיבטלו בלבו, ויחשוב אותו כעפר. וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו – הרי הוא כעפר, וכדבר שאין בו צורך כלל. ומדברי סופרים לחפש אחר החמץ במחבואות ובחורים, ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו.

עד כאן לשונו. ולכאורה כוונתו דמן התורה הוי רק ביטול. אבל אין זה סברא, כמו שכתבתי. אמנם כוונתו כן הוא, דמן התורה סגי בביטול, ומדברי סופרים להצריך בדיקה. ולא ביאר כאן כוונתו באריכות. וראיה: שהרי מלשונו משמע דמדברי סופרים סגי בבדיקה, שהרי לא כתב "ומדברי סופרים צריך גם לחפש...". ובאמת אינו כן, דלהדיא אמרו: הבודק צריך שיבטל, וכן כתב הרמב"ם עצמו בפרק שלישי דין ז, וזה לשונו:

וכשגומר לבדוק... צריך לבטל...

עד כאן לשונו. אלא שלא חשש להאריך, ודעתו כדעת כל הפוסקים.

סימן תלא סעיף יז

ודע שיש נוסחא ברמב"ם, הביאה הכסף משנה בלשון זה:

ומהו ההשבתה האמורה בתורה? שיסיר החמץ הידוע לו מרשותו. ושאינו ידוע – מבטלו בלבו...

דמשמע דרק לחמץ שאינו ידוע – מהני ביטול. אבל לחמץ ידוע – גם מן התורה לא מהני רק בדיקה. וכבר דחה הכסף משנה גירסא זו, דלהדיא מוכח בגמרא דעל כל מין חמץ – מהני ביטול, שהרי לשון הגמרא בכמה מקומות מדאורייתא – בביטול בעלמא סגי, דלהדיא משמע דעל כל מין חמץ קאי. ועוד יש ראיות ברורות, וברור הוא דנוסחא מוטעת היא. או אם היתה נוסחא זו – חזר הרמב"ם ותקנה. וראיה ברורה: שהמגיד משנה לא הזכירה, ומי היה בקי בדברי הרמב"ם יותר ממנו? ולכן, אף על פי שגם בכלבו נמצא סברא זו בשם גאון, מכל מקום אין לנו לחדש דבר שרוב רבותינו לא סבירא להו כן. ומהש"ס לא משמע כן, כמו שכתבתי (וכן כתב הפרי חדש).

ויש מן הגדולים שרצו לקיים דברים אלו על ידי דוחקים רבים, ולא ידעתי מי המריצם לזה. ואי איכא לאפלוגי בין חמץ ידוע לאינו ידוע – לאו מדאורייתא איכא לאפלוגי, אלא מדרבנן, כמו שנבאר בסייעתא דשמיא.

סימן תלא סעיף יח

דהנה בסעיף טו כתבנו דלכן הצריכו חכמים בדיקה, משום שלא רצו לסמוך אביטול התלוי בלב, שמא לא יבטלנו כראוי. וזהו מדברי הר"ן ז"ל ריש פסחים. ולפי זה אף אם אין לו חמץ ידוע – לא מהני ביטול אם ימצא אחר כך חמץ. וכן מבואר מלשון הרמב"ם, שכתב דמדברי סופרים – מחוייבים לחפש אחר החמץ במחבואות ובחורים.

אבל רבותינו בעלי התוספות כתבו ריש פסחים, דלכן הצריכו חכמים בדיקה: שמא יבוא לאכול מהחמץ, עיין שם. ואם כן, לא שייך אלא כשהחמץ לפנינו במקום ידוע. אבל במקום שאינו ידוע – לא שייך שמא יבוא לאכול.

ואם כן לפי זה אדם שאין לו חמץ ידוע – תסגי ליה בביטול. ואולי דעל זה אמר הגאון שהובא בכלבו, דבחמץ ידוע לא מהני ביטול, כלומר: מדרבנן. ואין ספר הכלבו בידי לעיין בו. אמנם גם לדעת התוספות, מקומות שמכניסין בהן חמץ והולכין שם – פשיטא שיש חשש, שמא יש שם חמץ ויבוא לאוכלו.

סימן תלא סעיף יט

וכן ראיתי מחלוקת אם עוברים ב"בל יראה" על חמץ שאינו ידוע. ויש ראיות לכאן ולכאן.

ולעניות דעתי נראה דאין כאן מחלוקת, ושני מדרגות יש בחמץ שאינו ידוע:

• האחת במקומות שדרכן להכניס בהם חמץ, אלא שאינו ידוע שיש בהם עתה חמץ, ובזה וודאי עוברים ב"בל יראה" כשימצא בהם חמץ.
• והשנית: מקומות שאין מכניסין בהם חמץ, ואירע שנמצא שם חמץ. ובכהאי גוונא פשיטא שאין עוברין עליו ב"בל יראה", שבוודאי מן התורה אינו מחוייב כלל לבדוק בשם. ובמשנה ד"אור לארבעה עשר" תנן: דכל מקום שאין מכניסין בו חמץ – אינו צריך בדיקה. ופשיטא שאינו עובר על "בל יראה" אם תמצא שם חמץ.

סימן תלא סעיף כ

ויש מביאים מפירוש רש"י (ו א) אהך דהמפרש והיוצא בשיירא, ודעתו לחזור – חייב לבדוק אפילו יצא בתחילת השנה. ופירש רש"י דכי הדר בימי הפסח עבר עליה, וההיא שעתא לאו ברשותיה היא דלבטלה... וכשרואיהו – עובר עליה. עד כאן לשונו, דמשמע דכל זמן שאינו רואה – אינו עובר.

וחלילה לומר כן, דוודאי אם יודע שיש חמץ בביתו – עובר גם אם לא ראה. והכא מיירי שפירש מביתו ולא בדק, ואינו יודע אם יש שם חמץ אם אין שם חמץ. ולכן לא שייך שיעבור וכשראהו – וודאי עובר עליו למפרע. וכוונת רש"י ז"ל דכשיתוודע – יעבור, ואורחא דמילתא קאמר: לכשיראה את החמץ.

וכן יש שמביאים ראיה מתוספות ריש פרק "כל שעה", לענין שאמרו בגמרא: דלכן צריך למיתני דכל שעה שמותר לאכול – מאכיל לבהמה ולחיה. דאי אשמעינן חיה – משום דמצנע לה. וכתבו התוספות: דאין עובר משום בל יטמין, דנפקא לן מ"לא ימצא", ואין זה מצוי, כיון שאין ידוע היכן הוא. עד כאן לשונם.

וגם רש"י כתב דאי מצנעא – אינו עובר ב"בל יראה", עיין שם. ודקדקו מזה דסבירא ליה דכשאינו רואה – אינו עובר. ותמיהני על ראיה זו, דהא כאן מיירי שבדק כראוי, אלא דקא משמע לן דלא חיישינן שתצניע כדרכה (וכן כתב הפני יהושע). ואם היה בהכרח שתצניע – בוודאי היה עובר. אך כבר כתבו התוספות בעצמם שם שיש חילוק בין חיה לחולדה, וחיה לא מצנעא כולי האי, עיין שם. והוא כמקום שאין מכניסין בו חמץ, שאינו עובר אפילו נמצא שם חמץ, וכמו שכתבתי בסעיף הקודם.

סימן תלא סעיף כא

ועל שינוי הלשונות שבתורה, דבפרשת ה"חדש הזה" כתיב "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם", ובפרשת "קדש לי כל בכור" כתיב "ולא יראה לך חמץ, ולא יראה לך שאור בכל גבולך". והשינוים הם שאצל "לא ימצא" כתיב רק "שאור" ולא כתיב "לך", וכתיב "בבתיכם". וב"לא יראה" כתיב חמץ ושאור, וכתיב "לך", וכתיב "בכל גבולך".

והנה לדינא: חמץ ושאור – הכל אחד, שהרי מצינו שני פסוקים המתחילים ב"שאור" ומסיימים ב"חמץ", דכתיב: "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, כי כל אוכל חמץ...". וכתיב: "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם, כי כל אוכל מחמצת...".

הרי שדין אחד להם, ואצטריכו תרווייהו דמחמץ לא ידענו שאור, שאינו ראוי לאכילה, ולכן על אכילה כתיב "חמץ" ולא "שאור". ומ"שאור" לא ידענו חמץ, מפני שחימוצו קשה, וראוי לחמץ בו גם עיסות אחרות, מה שאין כן בחמץ. וכך דרשו במכילתא, והביאו רש"י בחומש שם על פסוק ד"לא ימצא בבתיכם", עיין שם.

סימן תלא סעיף כב

וטעם השינוים: נראה לעניות דעתי דהנה בגמרא (ה ב) ילפינן "בתים" מ"גבולין" ו"גבולין" מ"בתים", עיין שם. וקרא דשאור "לא ימצא בבתיכם" – דרשינן שם לחמצו של אינו יהודי שהפקידו ביד ישראל, והישראל קיבל עליו אחריות, שעובר ב"בל יראה" ו"בל ימצא", עיין שם. ולכן לא כתיב "לך", דאפילו אינו שלך – הוי כשלך. ולכן כתיב "בבתיכם", דדרך הפקדון להפקיד בבית, במקום השמור. ולכן כתיב "לא ימצא" ולא כתיב "ולא יראה", משום דדרך הפקדון להצניעו במקום שאינו נראה לעין.

ולכן כתיב "שאור", משום דלחם חמץ שנצרך לאכילה – אין דרך להפקידו ביד אחרים, מה שאין כן שאור. ושלא לטעות דאיסור "בל יראה" ו"בל ימצא" אינו אלא בבתים, ולא בגבולין, לכן כתיב: "ולא יראה לך... בכל גבולך".

כלומר: אם הוא שלך – אסור לא לבד בבתיכם, אלא בכל מקום גבולך, באיזה מקום שהוא. ושלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה – אפילו בבתיכם, אם לא קבלת אחריות. דלמדנו זה מזה. ושלא תאמר: דדוקא בראייה תליא מילתא, להכי כתיב "לא ימצא" – דאפילו אין אתה רואה, אלא הוא מצוי בגבולך, אתה עובר.

ובדין אין חילוק בין חמץ לשאור, ובין בתים לגבולים, והכל אחד. ודיני פקדון יתבאר בסימן תמ בסייעתא דשמיא.

(ובזה ביארה התורה כל הדינים של איסור חמץ. ולכן ב"משפטים" ו"כי תשא" וב"אמור" שהזכירה המועדים – לא הזכירה ענין חמץ כלל. ורק במשנה תורה, שהיא חזרת הדינים, כתבה בקיצור בסוף "ראה": "לא תאכל עליו חמץ, ולא יראה לך שאור", והזכירה שניהם, ואיסור אכילה ואיסור "בל יראה". וזה שבגמרא ובמכילתא הקדימו "לא יראה" קודם "לא ימצא", אף שלא ימצא כתיב קודם, אך זהו דרך לא זו אף זו: "לא יראה" אפילו "לא ימצא". ובזה בארנו בסייעתא דשמיא כל דיני בל יראה. ודייק ותמצא קל.)

סימן תלא סעיף כג

והנה בסעיף יח בארנו שני טעמים על מה שהצריכו בדיקה:

• האחד שמא לא יבטל כראוי;
• והשנית שמא יבוא לאכלו. ואין לשאול לטעם זה: דאם כן למה לא חששו לזה בשארי איסורים? דלא דמי, דחמץ כיון דלא בדילי מיניה כולי שתא – יש לחוש יותר. ועוד: דכיון דהתורה החמירה בחמץ לעבור עליו ב"בל יראה" – לכן חששו חכמים בזה יותר (תוספות ריש פסחים).

ויש נפקא מינה בין הטעמים: דלטעם דלא בדילי – צריך לבדוק גם חמץ שאין עוברין עליו ב"בל יראה", כמו נוקשה ותערובות, למאן דסבירא ליה כן, כמו שיתבאר בסימן תמב. אבל לטעם משום שעוברין ב"בל יראה", וכן לטעם הקודם שמא לא יבטלו כראוי – אינו צריך לבדוק רק לחמץ שעוברים עליו ב"בל יראה".

אך בגמרא (י ב) מוכח להדיא שיש לחוש לאכילה, עיין שם, ולכן העיקר לדינא שכל מין חמץ צריך בדיקה. אך יש לומר שלא חששו רק לחמץ שחייבים עליו כרת, ולא לחמץ שאין בו רק לאו בעלמא. והא דאמרינן ביבמות (פב א) דלא שנא איסור לאו, ולא שנא איסור כרת – כבר פירש רש"י (שם קיט א) דזהו לענין הספק. אבל לענין הרחקה דרבנן – שפיר יש לומר דלכרת עבדו הרחקה, ולא ללאו, עיין שם ברש"י שפירש להדיא כן.

סימן תלא סעיף כד

אימתי היא שעת הבדיקה? שנו חכמים במשנה:

אור לארבעה עשר – בודקין את החמץ לאור הנר.

ופירשו בגמרא הטעם: דאף על גב דהאיסור מתחיל מחצות היום, ואם כן היה די לבדוק בשחרית כזריזין המקדימין למצות, דכתיב: "וישכם אברהם בבקר" – ולא בלילה שלפניו. אך הטעם הוא מפני שאור הנר יפה לבדיקה.

ואף על גב דלפי זה הלא יכול לבדוק בלילה אימתי שירצה, ולמה הצריכו בתחילת הלילה? משום שאז בני אדם מצויים בבתיהם, שבאים מעסקם לביתם להתפלל ערבית ולאכול, והוי זמן מסויים לבדיקה (עיין ט"ז סעיף קטן א).

סימן תלא סעיף כה

ודקדק הראב"ד ז"ל מלשון "אור" שהבדיקה צריך להיות בעוד שיש אור קצת, והיינו בתחילת הלילה, אבל לא בין השמשות (ח"י סעיף קטן א ואליה רבה סעיף קטן ה). ויש אומרים דזמן בדיקה הוא קודם צאת הכוכבים (ב"ח ומגן אברהם סעיף קטן ה), והעיקר כדיעה ראשונה (מקור חיים סעיף קטן א, וכן כתב הט"ז סעיף קטן ה, וכן כתב הראב"ד עצמו בס' ת"ד).

ולכן בתחילת ליל ארבעה עשר בניסן – בודקין את החמץ לאור הנר, בחורין ובסדקין, ובכל המקומות שדרך להכניס שם חמץ.

סימן תלא סעיף כו

ויזהר כל אדם שלא יתחיל בשום מלאכה בסוף יום שלושה עשר, והיינו חצי שעה קודם הלילה (מגן אברהם סעיף קטן ג).

וכן אסור לאכול סעודה עד שיבדוק. אבל טעימת פירות או כביצה פת – מותר (שם). וזהו פת שמברכין עליו "מזונות". אבל ליטול ידיו, ולאכול פת שמברך עליו "המוציא" – אפילו כזית אסור. ואפילו אותו שמברכין עליו "מזונות" – אינו מותר רק כביצה, דחשוב אכילת עראי גבי סוכה. אבל יותר מכביצה – אסור.

וזהו רק בפת, אבל פירות ושארי מאכלים – יכול לאכול יותר. וכל שכן שתייה, דכולהו עראי מקרי לגבי סוכה.

וכן אסור ליכנס למרחץ, ולכל הדברים שאסור קודם מנחה, כמו שכתבתי בסימן רלב.

סימן תלא סעיף כז

ואפילו ללמוד אסור משהגיע זמן הבדיקה, ולא קודם הזמן. ובזה לא דמי לאכילה, שהרי גם לענין תפילת ערבית הדין כן, כמבואר בברכות (ד ב). ואפילו אם יש לו עת קבוע ללמוד – לא ילמוד עד שיבדוק.

ויש מי שאומר דאפילו ללמוד אסור חצי שעה מקודם, ולא דמי לתפילת ערבית (ט"ז סעיף קטן ב). ואינו עיקר, דאיך אפשר לאסור תלמוד תורה קודם הגעת הזמן (ח"י סעיף קטן ה, ומגן אברהם סעיף קטן ו).

וזה שכתב הרמב"ם ריש פרק שני דאין קובעין מדרש בסוף יום שלושה עשר, וכן החכם – לא יתחיל לקרות בעת זו, שמא ימשך וימנע מבדיקת חמץ בתחילת זמנה. עד כאן לשונו. אין הכוונה דסתם לימוד אסור קודם זמנה, דאם כן הוה ליה לומר בקיצור שאסור ללמוד בסוף יום שלושה עשר. אלא דהכי פירושו: לימוד שמכינין את עצמו לזמן רב – אסור. וזהו קביעת מדרש, שלומדין ברבים ומפלפלין זה עם זה, דזהו לזמן ארוך. וכן החכם המלמד לתלמידים – אסור, דזהו לזמן רב. אבל ללמוד ביחידות – אין איסור רק בהגיע הזמן.

(והגר"ז בסעיף ה כתב כהט"ז, ונראה שמפני שתפסו כן בדברי הרמב"ם. אבל לפי מה שכתבתי – אדרבא ראיה להיפך, ואין להתבטל מתלמוד תורה רק בהגיע הזמן. ודייק ותמצא קל.)

סימן תלא סעיף כח

יש מי שכתב דאותן האנשים האומרים דבר הלכה בבית הכנסת אחר התפילה – מותרין לומר השיעור. דדווקא מי שלומד בביתו אסור, שאינו מוכרח לקום ממקומו. אבל זה בוודאי ילך לביתו. ודווקא דבר הלכה בלא פלפול, אבל בפלפול – אסור לעסוק אפילו אינו בביתו, דבזה וודאי יש לחוש דילמא אתי לאמשוכי (מגן אברהם סעיף קטן ה).

ולעניות דעתי נראה שזהו נגד דברי הרמב"ם שהבאנו, שהרי זהו קביעת מדרש שאוסר הרמב"ם. וצריך לומר דהרמב"ם – כוונתו בביתו ולא בבית המדרש. ולא משמע כן, דלשון "קביעת מדרש" הוא בבית המדרש.

(והרמב"ם נראה לי שדקדק מלשון הש"ס ד א: האי צורבא מרבנן לא ליפתח... ולמה לא אמר סתם דאסור ללמוד? אלא זהו קביעת מדרש, או הגדת החכם לפני תלמידים, דבזה יש חשש המשכה.)

סימן תלא סעיף כט

וכתב רבינו הבית יוסף דאם התחיל ללמוד מבעוד יום – אינו צריך להפסיק. ורבינו הרמ"א כתב דיש אומרים שצריך להפסיק, וכן נראה לי עיקר. עד כאן לשונו.

ואף על גב דבהתחיל בהיתר – גם בדברי הרשות אינו פוסק, כמו שכתבתי בסימן רלה; מכל מקום בלימוד התורה, שאין לה קץ וסוף, ולא שייך בה גמר, ובעל כרחו יצטרך להפסיק, ולכן יפסיק עתה (ח"י).

ולפי זה נראה לעניות דעתי דלא פליגי כלל. דוודאי מדינא אינו צריך להפסיק, קל וחומר מדברי הרשות במנחה. האמנם להיפך בדברי הרשות יש גמר, ובדברי תורה אין גמר, ובעל כרחו שיפסיק. ולכן אם צריך לגמור עד הפרק, או לגמור הענין – נראה לעניות דעתי דהכל מודים שאינו צריך להפסיק.

סימן תלא סעיף ל

ואם התחיל ללמוד משהגיע זמנה – וודאי שצריך להפסיק, דהא התחיל באיסור. ואם התחיל בדבר הרשות מבעוד יום בהיתר – יש אומרים שצריך להפסיק (מגן אברהם סעיף קטן ו).

ואף על גב דבמנחה אינו פוסק, זהו מפני שהוא תדיר, לא חיישינן שישכח. מה שאין כן בדיקת חמץ פעם אחת בשנה – חיישינן שישכח (ב"ח).

ואף על גב דגם בלולב קיימא לן דאם התחילו אין מפסיקין, כמו שכתבתי בסימן תרנב – לא דמי. דלולב הוי על כל פנים שבעה ימים בשנה. ועוד: דלולב זמנה כל היום, ובדיקת חמץ עיקר זמנה הוא בתחילת הלילה (מ"ח). ועוד: דלולב הוי טלטול כרגע ויצא, ואין חשש דבוודאי יעשה כן, מה שאין כן בדיקת חמץ.

ומכל מקום יש מי שאומר שאינו צריך להפסיק כמו במנחה (ח"י). ונראה לי שיאמר לאשתו או לאחר להזכירו לבדוק חמץ, ויכול לגמור מה שהתחיל. דגם בלא זה יש מי שאומר שאם מעמיד מי שיזכרנו לבדוק – מותר בכל דבר (אליה רבה סעיף קטן ח, ומק"ח סעיף קטן ח). ולכן בכהאי גוונא – פשיטא שיש לסמוך על זה.

סימן תלא סעיף לא

ומי שלא התפלל ערבית עם הציבור – יש אומרים דיבדוק, ואחר כך יתפלל; אם לא שרגיל להתפלל בעשרה בבית הכנסת – יתפלל תחילה, מפני שטורח לקבצם אחר כך. ומי שמתפלל לעולם ערבית בביתו – יבדוק ואחר כך יתפלל (מגן אברהם סעיף קטן ה). אבל יש אומרים דלעולם תפילת ערבית קודמת (ח"י), וכן עיקר לדינא (מק"ח סעיף קטן ו). דלעולם לא היתה התקנה לבדוק קודם תפילת ערבית.

---

הלכות פסח (א): תכט • תל • תלא • תלב • תלג • תלד • תלה • תלו • תלז • תלח • תלט • תמ • תמא • תמב • תמג • תמד • תמה • תמו • תמז • תמח • תמט • תנ • תנא • תנב • תנג • תנד • תנה • תנו • תנז • תנח • תנט • תס • תסא • תסב • תסג • תסד • תסה • תסו • תסז

---

סימן תלב

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תלב | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני ברכת הבדיקה
ובו חמישה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה

סימן תלב סעיף א

וקודם שיתחיל לבדוק – יברך, כמו שמברכין על כל המצות. ובכאן יש מצות עשה דאורייתא ד"אך ביום הראשון תשביתו...", ומצות עשה דרבנן שתקנו לבדוק אור לארבעה עשר. והמצות נמשכה מן הבדיקה עד למחר אחר הביעור.

והברכה הוא: ברוך... אשר קדשנו במצוותיו וצונו על ביעור חמץ". ואם בירך "לבער חמץ" – יצא, אלא דלכתחילה תקנו "על ביעור" (גמרא ז ב). ותקנו לשון "ביעור" שכולל שניהם: הבדיקה והביעור; וגם כולל הביטול שמבטל מיד אחר הבדיקה את החמץ שלא ראה, כמו שיתבאר (ועיין ט"ז סעיף קטן א).

ואם התחיל לבדוק בלא ברכה – יברך כל זמן שלא סיים בדיקתו, דכל זמן שלא סיים מקרי "עובר לעשייתו". ואם סיים ולא בירך – יברך למחר בשעת השריפה, והביטול שלמחר שמבטל גם החמץ שרואה כמו שיתבאר, שהרי זהו עיקר גמר מצותה.

ונכון ליטול ידיו קודם הבדיקה. אך אם בודק תיכף אחר מעריב – אינו צריך ליטול ידיו, שהרי נטלן קודם תפילת ערבית. והביטול שאחר הבדיקה יתבאר בסימן תלד.

סימן תלב סעיף ב

ואסור לדבר בין הברכה לתחילת הבדיקה, כמו בכל הברכות של מצות או של נהנין. ואם שח בדברים שמענין הבדיקה – אינו צריך לחזור ולברך, דהוי כמו "הבא מלח" ל"המוציא", שאינו צריך לחזור ולברך. אבל אם שח שלא מענין הבדיקה – צריך לחזור ולברך.

אמנם משהתחיל לבדוק – אין איסור מדינא כשדיבר באמצע הבדיקה. דזהו כמו שמפסיק באמצע הסעודה בדיבור, דלית לן בה, כיון שהתחיל לעשות הדבר שבירך עליה. ומכל מקום נכון ליזהר גם בזה, שלא להפסיק בדיבור עד אחר גמר הבדיקה. ולא מפני ההפסק, אלא כדי שישים אל לבו לבדוק בכל המקומות שמכניסין בהם חמץ.

סימן תלב סעיף ג

ויש מי שרוצה לומר דמדינא אסור להפסיק אף אחר שהתחיל לבדוק. ולא דמי לסעודה, דהתם יכול לפסוק ולא לאכול עוד. אבל בבדיקה – הרי הוא מוכרח לבדוק כולו. ואם כן לענין הנשאר – הוי הפסק (ט"ז סעיף קטן א). ולא נראה כן, דאטו על כל מקצת בדיקה צריך לברך? והרי יכול לצאת בברכתו אפילו על כמה בתים. ואם כן, כשם שבסעודה קאי ברכת "המוציא" גם על מה שאוכל לאחר ההפסק, כמו כן בבדיקה.

סימן תלב סעיף ד

ובברכה אחת יכול לבדוק כמה בתים. ואם בעל הבית רוצה – יעמיד מבני ביתו אצלו בשעה שהוא מברך, ויענו "אמן", ויתפזרו איש איש במקומו לבדוק, על סמך הברכה שבירך הבעל הבית. דעשרה שעושין מצוה אחת – ברכה אחת לכולם. ואם הבעל הבית מצווה לאחר לבדוק – יברך אותו אחר, אף על גב שאין המצוה מוטלת עליו – מכל מקום שלוחו כמותו. כמו במילה שהחיוב הוא על אבי הבן, והמוהל מברך (מגן אברהם סעיף קטן ו). ומצוה בו יותר מבשלוחו. ומכל מקום כשעושה שליח – יעשה שליח בר חיובא ובר דעת, ולא קטנים.

וההליכה מבית לבית – לא הוי הפסק (ח"י). ונוהגים להניח פתיתי חמץ קשה, כדי שימצאם הבודק, כדי שלא תהא ברכתו לבטלה. ואם לא נתן – לא עיכב, דדעת כל אדם לבער אם נמצא. ונוהגים להניח עשרה פתיתין קשין בחלונות.

ואין מברכין "שהחיינו" על בדיקת חמץ, שאינה מצוה שיש בה שמחה. ועוד: כיון שהוא שייך לעצם הפסח, הרי יברך "שהחיינו" על כוס של קידוש (ועיין בטור ובית יוסף).

סימן תלב סעיף ה

ודע: שיש שואלים לפי מנהגינו, שהנשים מנקים החדרים והתיבות, וכל המקומות שנשתמש בהם חמץ, כמה ימים קודם הפסח; ואור לארבעה עשר כבר לא נמצא שום חמץ, זולת מה שמניחים לאכול בלילה ולמחר בבוקר, והם משומרים, אם כן מהו ענין הבדיקה שאנו מברכים? והרי כבר נבדקו כל המקומות?

אמנם אין זו שאלה. חדא: דכבר בארנו דהברכה כוללת גם הביטול, והביעור שלמחר. ועוד: דהא עדיין עד מחר קודם חצות יש עוד חמץ שנצרך לבער, מה שתשאר מאכילת הלילה והבוקר. ואם כן ממילא הוה כמו שעומדין באמצע הבדיקה. וכבר בארנו דכשעומד באמצע הבדיקה – יכול לברך, כמו שכתבתי בסעיף א. ועיין בסימן הבא סעיף יג.

---

הלכות פסח (א): תכט • תל • תלא • תלב • תלג • תלד • תלה • תלו • תלז • תלח • תלט • תמ • תמא • תמב • תמג • תמד • תמה • תמו • תמז • תמח • תמט • תנ • תנא • תנב • תנג • תנד • תנה • תנו • תנז • תנח • תנט • תס • תסא • תסב • תסג • תסד • תסה • תסו • תסז

---

סימן תלג

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תלג | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

איך היא הבדיקה, והמקומות שחייבין בבדיקה
ובו ארבעה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד

סימן תלג סעיף א

הבדיקה צריך להיות דווקא לאור הנר, ולא לאור הלבנה. ואף על פי שבאור לארבעה עשר זיו הלבנה מבהיק, מכל מקום צריך דווקא אור הנר, מפני שאור הנר יפה לבדיקה. וכן אמר הנביא (צפניה א): "בעת ההוא אחפש את ירושלים בנרות".

ולא לבד שעדיפא מאור הלבנה, אלא אפילו מאור החמה. כגון שלא בדק בלילה, וצריך לבדוק ביום – לא יבדוק החדרים לאור החמה, אלא ידליק נר ויבדוק לאורו, מפני שהנר יכול להכניס לחורים ולסדקים. ורק אכסדרה, שאורה רב, שהרוח הרביעית פרוץ לגמרי (עיין תוספות עירובין כה א) יכולין לבדוק לאור החמה.

והרמב"ם והשולחן ערוך כתבו: אם בדקו לאור החמה – דיו, דמשמע בדיעבד. ובגמרא (ח א) מפורש דאפילו לכתחילה, וכן כתב הטור.

ויש מי שאומר דכוונתם משום דלכתחילה יש לבדוק בלילה (מגן אברהם סעיף קטן ג). ואין זה מספיק, דהא אנן קיימינן כשלא בדק בלילה. ולכן נראה לי: משום דבירושלמי ריש פסחים איבעי ליה דאולי אף במקומות שאורן רב צריך נר דווקא, עיין שם. ולכן אף דלדינא קיימא לן כש"ס דילן, מכל מקום חשש הרמב"ם להירושלמי, וכתב לשון דיעבד. וכן כנגד ארובה שבגג שבשם, החמה זורחת הרבה – הוה כאכסדרה. ולדעת הטור: גם נגד חלון שבכותל הדין כן, ויש חולקין בזה (שם סעיף קטן ד בשם רי"ו). ודרך זכוכית אסור (שם).

סימן תלג סעיף ב

אין בודקין לאור האבוקה, אלא לאור הנר. מפני שאבוקה מתיירא להכניס לחורין ולסדקין, וגם אורו לאחריו, ואפילו בדיעבד לא מהני כמו לאור הלבנה (שם סעיף קטן ה). ויש מי שאומר דבדיעבד יצא (ט"ז סעיף קטן ג), ואין כן דעת האחרונים (אליה רבה ומק"ח).

ומהו "אבוקה"? כשקלען שני נרות ביחד, או דבקן ביחד. ודווקא נר יחידי, והנר צריך להיות של שעוה, ולא של חלב ולא של שומן, שמתיירא פן יטיף על כלים ובגדים.

ובדיעבד – יצא. ולכן אם אין לו של שעוה – יקח של חלב, וכן לא בשמן. ובזה יש מי שאומר דלא יצא, מפני שמתיירא להכניסו לחורין וסדקין, פן ישפוך השמן (מגן אברהם שם). וחומרא יתירא הוא (וכן משמע בח"י, וכן כתב המגן האלף). וכל שכן הנפט שמדליקין עתה בזכוכית – דיצא בדיעבד. אבל בעצים – וודאי לא יצא, דהוה כאבוקה.

סימן תלג סעיף ג

ומחויב לבדוק כל המקומות שהכניסו בהם חמץ, וכן המקומות שיש לחוש שמא בא שם עם פתו כשהיה לו איזה תשמיש שם.

ולכן כל חדרי הבית והעליות צריכים בדיקה. וכן המרתפים שיש שם יין, ושכר, ושמן, ושארי משקין, ומיני אוכלים, שלפעמים נכנס בהם עם פתו. וכן בית העצים, ובית התבן, ובית הגחלים, וכיוצא בהן.

אבל אוצרות יין ושמן, שאין מסתפק מהן, או כשמסתפק נוטל בפעם אחד מה שצריך, ואינו נוטל מעט מעט – אינן צריכין בדיקה. וכן אוצר של תבן שאין נכנסין בו תדיר – אינו צריך בדיקה, וכן כל כיוצא בזה.

וכן אצלינו: תחת המיטות, ותחת הכסאות הגדולות. וכן תחת התיבות והמגדלים, כשיש הפסק בינם להקרקע – צריכים בדיקה, דהרבה פעמים מתגלגל שם חמץ. וכן התיבות הקטנות שבתוך המגדלים, ושבתוך התיבות הגדולות – צריכים בדיקה, דלפעמים מצניעים בהם גלוסקאות וכדומה.

סימן תלג סעיף ד

חורי הבית, וזיזין הבולטין מהכתלים שאינם גבוהים הרבה, שיד האדם שלטת שם בעמדו על הקרקע, ולא נמוכים הרבה סמוך לארץ – צריכים בדיקה.

אבל הגבוהים שאין יד האדם מגעת שם, והנמוכים פחות משלושה טפחים סמוך לארץ – אינם צריכים בדיקה, שאין מדרך להשתמש שם. אך אם מצויים שם תנוקות – צריכים הנמוכים בדיקה, שהם משחקים בארץ ומטמינים שם חמץ (מגן אברהם סעיף קטן ח).

וכן גג היציע והמגדל, שגגיהם משופעים; או אצלינו שכל גגות שלנו משופעים – אינם צריכים בדיקה, מפני שאין משתמשין בהם, שאינם ראוים לשום תשמיש. ואפילו אם היה גג כזה בתוך הבית, כגון מגדל שגגו משופע – אינו צריך בדיקה. אבל כשגגו שוה – צריך בדיקה, אף על פי שגבוהים הרבה, מפני שבבית כמה פעמים עומדים על הכסא ומשתמשים שם.

וכן נראה לי אצלינו על הגג השוה שתחת הגג המשופע, שקורין "בוידים", ועולין בו בסולם; אם משתמשין בו לפרקים בכל השנה תשמישים הרבה – צריך בדיקה, ואם לאו – אינו צריך בדיקה.

סימן תלג סעיף ה

רפת של בקר – אינו צריך בדיקה, שאם היה שם חמץ – הבהמות יאכלוהו. וכן לול של תרנגולים – אינו צריך שם בדיקה, שאם היה שם חמץ התרנגולים יאכלוהו. וכן קרקע הבית שהתרנגולים מצויים שם – אינו צריך בדיקה (שם סעיף קטן ט).

ומכל מקום תחת המיטות – צריך בדיקה, דשמא גררו שם חתיכה גדולה שאין יכולין לאכלה. ולכן די בכיבוד, ואינו צריך בדיקה (שם). אבל כשאין תרנגולים – צריך בדיקה, שמא נגרר לחור ולסדק, והתרנגולים מחטטין משם. וכשאין תרנגולין – נשארו שם. ופשיטא שצריכין לבדוק תחת הכסאות והספסלים (שם).

סימן תלג סעיף ו

וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ו:

וכן אמצעה של חצר – אינה צריכה בדיקה, שאם היה שם חמץ – העורבים ושארי עופות המצויים שם יאכלוהו. והני מילי מספק חמץ. אבל וודאי חמץ – לא.

עד כאן לשונו. וכתב על זה רבינו הרמ"א, וזה לשונו:

אבל לקמן סימן תמה סעיף ג מבואר דמותר להשליך חמץ במקום שהעופות מצויים. וכל שכן שאין צריך לבער משם, אפילו חמץ וודאי, עד לאחר זמן איסורו.

עד כאן לשונו. ויש שתירצו דכאן מיירי לחצירו, ושם מיירי לרחוב ולחצר של הפקר (ב"ח, וט"ז סעיף קטן ה). ויש שתירצו דוודאי קודם זמן הבדיקה – סמכינן גם על וודאי חמץ שיאכלוהו. אבל אם רואין בשעת הבדיקה חמץ – וודאי מחוייב לבדוק. ואין סומכין על מה שיאכלוהו, דאין ספק מוציא מידי ודאי (ח"י, וזהו גם כוונת המגן אברהם סעיף קטן י, והלבוש, כמו שכתב האליה רבה).

ויש מי שמחלק בין ליל ארבעה עשר, דאז אין סומכין על מה שיאכלוהו לקודם ארבעה עשר (מק"ח סעיף קטן ז).

ולעניות דעתי נראה עיקר כתירוץ הראשון. שהרי מה שאמרו בגמרא (ט א) דאין ספק מוציא מידי וודאי – זהו ברשותו, במקומות שחייב לבדוק. ובכהאי גוונא אפילו כמה ימים מקודם, אם רק הוחזק חמץ – ודאי חייב לבדוק ולבער.

אבל לקמן סימן תמה כתב להדיא רבינו הבית יוסף, וזה לשונו:

קודם זמן איסורו – יכול להשליכו במקום שהעורבים מצויים שם. ואם מצאו לאחר זמן איסורו, אף על פי שהמקום הפקר – לא יניחנו שם, אלא יבערנו.

עד כאן לשונו. הרי להדיא מיירי שמשליכנו למקום המופקר, ואין ענין זה לזה כלל. וכן עיקר לדינא.

(ומה שהקשה המגן אברהם: דאם כן מאי פריך מרבא דילמא כאן מיירי בוודאי חמץ? וכוונתו לד' ח'. ולא קשה כלל: דכל בדיקה הוא לראות אם יש חמץ, ולכן צריך אור הנר. ואם כן בעל כרחך מיירי בספק חמץ. וכל מה שהשיג שם על הב"ח – המעיין יראה שהדין עם הב"ח. והגר"ז סעיף כח כתב כפי דברי המגן אברהם, ולעניות דעתי העיקר כהב"ח והט"ז. ודייק ותמצא קל.)

סימן תלג סעיף ז

וכן ברפת ולול שנתבאר – אינו אלא בספק חמץ. אבל כשהיה וודאי חמץ, אפילו הרבה ימים מקודם – כל שזהו ברשותו אין סומכין על אכילת הבהמות והתרנגולים, וחייב לבדוק ולבער. וצדדי החצר – אפילו בספק חמץ צריך בדיקה; ורק אמצעה של חצר, ששם העורבים מצויים – אינו צריך בדיקה בספק, אבל לא צדדי החצר.

ואצלינו לא נהגנו כלל לבדוק בחצר, מפני שאין אנו רגילין לאכול בחצר. ועוד: אצלינו הכלבים והחזירים מחטטין בחורין ואוכלין. ועוד: דאנו רגילין לכבד החצר. ועוד: דעד הפסח ברוב השנים עדיין אצלינו זמן החורף, ואין מצוי כלל שימצא חמץ בחצרות, שאין אוכלין בחצר מפני הקור.

סימן תלג סעיף ח

חור שבין יהודי לחבירו – זה בודק עד מקום שידו מגעת, וזה בודק עד מקום שידו מגעת; והשאר מבטלו בלבו, ודיו. אבל ביטול צריך, דשמא נתגלגל שם מעט חמץ.

ושבינו לבין אינו יהודי – אינו צריך בדיקה כלל, דשמא יאמר האינו יהודי שהוא עושה לו כשפים, ויבוא לידי סכנה. ולכן די בביטול. ואף על גב דשלוחי מצוה אין נזוקין – היכא דשכיח הזיקא שאני (ח ב), ואין סומכין על הנס. ומכל מקום בוודאי חמץ – צריך להוציאו ביום (ט"ז סעיף קטן ו).

וכמדומה שהאידנא חייב לבדוק, דבימינו לא יאמרו האינו יהודי שעושה כשפים, ויודעים שעוסק בדתו.

סימן תלג סעיף ט

כותל שנשתמש בו חמץ בחורין, ונפל ונעשה גל; אפילו אינו גבוה שלושה טפחים, והכלב יכול לחפש שם – מכל מקום אינו צריך בדיקה תחתיו, כיון שיש בזה סכנת עקרב. וזהו במדינות החמים שלהם. ואצלינו ליכא סכנה זו, וחייב לבדוק. ובמקום שנחשים מצוים ולא עקרבים – גם כן חייב לבדוק (מגן אברהם סעיף קטן יג), מפני שאין בנחש סכנה כמו בעקרב.

והא דחיישינן לסכנה, אף על גב דשלוחי מצוה אינן נזוקין; ולא דמי להדין הקודם דשכיח הזיקא, דזהו באדם ולא בעקרב, דעקרב לא מיקרי שכיח הזיקא. אמנם בכאן חיישינן, שמא מכבר אבדה לו מחט במקום הזה, ואחר שישלים בדיקתו, שאינו עוסק עוד במצוה – יחפש אחרי המחט, ואז ישכנו העקרב, ויבוא לידי סכנה.

ואין זה רק לענין ספק חמץ. אבל כשיש וודאי חמץ, אם אין עליו גובה שלושה טפחים – מחוייב להוציאו על ידי מרא וחצינא, באופן שלא יבוא לידי סכנה. ואם יש עליו גובה שלושה טפחים – מבטלו בלבו ודיו, דהוי כמבוער.

ויש מי שאומר דגם בספק חייב לבער, אלא שאין החיוב לאור הנר ובדיקה בדקדוק (ב"ח), אלא יבדוק לאור היום כל מה שיכול. ובוודאי צריך בדיקה בלילה, ולאור הנר, והכל על ידי מרא וחצינא (כסף משנה במגן אברהם סוף סעיף קטן יב). וכן מבואר מלשון רש"י (ח א דיבור המתחיל "דנפל") שכתב: אין מחייבין אותו לבדוק גל אבנים אלא למראית עין, ולא להכניס ידו ביניהן. עד כאן לשונו, דמבואר דלא מיפטר בלא בדיקה כלל.

סימן תלג סעיף י

ואם עובר על "בל יראה" כשנפל הגל על החמץ ולא ביטלו: אם אין עליו שלושה טפחים – פשיטא שעובר. אמנם ביש עליו שלושה טפחים – יש אומרים שאינו עובר, דהוי כמבוער. ויש אומרים דכיון שיכול ליטלו על ידי מרא וחצינא – אינו כמבוער, ועובר ב"בל יראה".

ולפי זה אם לא ביטלו עד אחר זמן איסורו, דאז אינו יכול לבטל – חייב לפקח הגל לבערו. ופשוט הוא שאם נפל עליו גל גדול, שאין בידו לפקחו – שאינו עובר, דלא קרינא ביה "שלך" (מגן אברהם סעיף קטן יז). ולכן יש אומרים דבכהאי גוונא אם נמצא לאחר הפסח – מותר לאכול. וצריך עיון.

(עיין מגן אברהם שם, וח"י סעיף קטן ב, וט"ז סעיף קטן ח.)

סימן תלג סעיף יא

מרתף של יין, שמסתפקין ממנו לצורך סעודה, ונסדרו בו שורות של חביות זו אצל זו עד שנתמלא כולו, וחוזרין ומסדרין שורות אחרות על התחתונות עד הקורה – אינו צריך לבדוק אלא שורה העליונה, ואחרת למטה ממנה, דהיינו שורה על פני הרוחב של המרתף. ולא על כל שטח המרתף, אלא עליונה הרואה את הקורה ואת הפתח, ואחרת למטה ממנה, והיינו כשפותח הפתח – השורה העליונה ושתחתיה. דבאלו השתים רגילים להשתמש יין לסעודה, ויש בהם חשש חמץ, ולא יותר.

סימן תלג סעיף יב

בתי כנסיות ובתי מדרשות – וודאי התנוקות מכניסין בהם חמץ כל השנה, ומקרי מקומות שמכניסין בהם חמץ. וחייב השמש לבדוק כדין אור לארבעה עשר, ובברכה. ויבדוק כל המחבואים, ובכל התיבות והשטענדער"ס. ואם לא בדק בלילה – יכול לבדוק ביום לאור החמה, כי יש בהם ריבוי חלונות, והוה כאכסדרה שאורה רב (ח"י סעיף קטן כב).

ונראה לעניות דעתי דלהתוספות, שכתבו ריש פסחים לחד תירוצא, דלכן הצריכו בדיקה: כדי שלא יעבור ב"בל יראה" – אינו צריך ברכה לבדיקת בית הכנסת ובית המדרש, שהרי אין להם בעלים מיוחדים, מי שיעבור ב"בל יראה". והוי לעניין זה כבית של הפקר.

ואין לומר דהגיזבר או השמש יעבור ב"בל יראה", דהא יכול לומר איסורא לא ניחא לי דליקני, כדאמרינן בגמרא (בבא מציעא צו ב). והחמץ הנמצא הוא הפקר גמור.

ולכל הדיעות פשיטא שלא על כיוצא בזה היתה תקנת חכמים בבדיקה. ולכן נראה לי שהשמש לא יברך, אלא בודק בלא ברכה. וגם "כל חמירא" – אינו צריך לומר, דהחמץ הזה אינו צריך ביטול, ולא מהני ליה ביטול, כיון שאינו שלו (כן נראה לעניות דעתי).

סימן תלג סעיף יג

כתבו הטור והשולחן ערוך סעיף יא:

המכבד חדרו בשלושה עשר בניסן, ומכוין לבדוק החמץ ולבערו, ונזהר שלא להכניס שם עוד חמץ – אף על פי כן צריך לבדוק בליל ארבעה עשר.

עד כאן לשונו, וזהו כמו שכתבתי בסוף סימן הקודם, דאף על פי שכבר בדקו, כמו שהמנהג אצלינו – מכל מקום חייבין בעיקר בדיקה שתקנו אור לארבעה עשר. וכתבו דצריך בלילה לבדוק היטב, ולא רק לצאת ידי חובת בדיקה, משום דעל ידי כיבוד לא נתבערו מה שבגומות, וצריך עתה לבדוק באור הנר בגומות ובחורין וסדקין (מגן אברהם סעיף קטן כ). וזה לא שייך אצלינו, שבודקין יפה יפה קודם הפסח.

ויש מי שאומר: דווקא כשבדק ביום שלושה עשר. אבל כשבדק ליל שלושה עשר – אינו צריך לבדוק עוד בליל ארבעה עשר (ח"י סעיף קטן כג). ותמיהני: דכיון דלא עשה כתיקון חכמים – וודאי אינו מועיל, ומחוייב לבדוק בליל ארבעה עשר. אם לא שבדק בליל שלושה עשר בברכה, דאז וודאי אינו יכול לברך עוד, ולא עשה מצוה מן המובחר (ואולי כן הוא כוונת הח"י).

סימן תלג סעיף יד

וכתב רבינו הרמ"א: דכל אדם צריך לכבד חדריו קודם הבדיקה. עד כאן לשונו, משום דאין נבדקין יפה בלא כיבוד. ומטעם זה נהגו ליקח לבדיקת חמץ נוצות, כדי לכבד (מגן אברהם סעיף קטן כא). ואצלינו שרוחצין וגוררין – עדיף יותר מכיבוד. והכיסים או בתי יד של בגדים, שנותנים בהם לפעמים חמץ – צריכים בדיקה בלילה, ולמחרת ולנערם יפה יפה.

---

הלכות פסח (א): תכט • תל • תלא • תלב • תלג • תלד • תלה • תלו • תלז • תלח • תלט • תמ • תמא • תמב • תמג • תמד • תמה • תמו • תמז • תמח • תמט • תנ • תנא • תנב • תנג • תנד • תנה • תנו • תנז • תנח • תנט • תס • תסא • תסב • תסג • תסד • תסה • תסו • תסז

---

סימן תלד

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תלד | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דינים הנוהגים אחר הבדיקה
ובו שנים עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב

סימן תלד סעיף א

ואחר הבדיקה יהא נזהר בחמץ שמשייר לאכול בלילה, ולמחר בשחרית; להצניע כדי שלא יצטרך בדיקה אחרת, כגון אם יטלנו עכבר בפניו. וכגון אם יחסר לחמו, שיניח עשר וימצא תשע. אבל כשיצניע – לא תבוא לידי קלקול.

ולאו דווקא בדיקה אחרת יצטרך, דגם ביטול אחר יצטרך כשיחסר. שהרי כשביטל אחר הבדיקה – לא היתה כוונתו על החמץ שהניח לאכול (ח"י). ואם כן ממילא כשיהיה מוכרח לעשות עליו בדיקה, מוכרח לביטול גם כן. ורק לא יעשה ברכה פעם אחרת (שם).

סימן תלד סעיף ב

ולאו דווקא אחר הבדיקה יצניע, אלא בשעת הבדיקה וקודם התחלת הבדיקה – יצניע החמץ, משום דאולי באמצע הבדיקה יחסר ממה ששייר, ויצטרך עוד פעם לבדוק מה שבדק כבר (מגן אברהם וח"י, ועיין ט"ז).

ולכן המנהג שקודם הבדיקה נותנין החמץ שמשיירים לתוך כלי אחת, ומעמידין אותה במקום מיוחד להצניע.

(ומה שכתב המגן אברהם בסעיף קטן א, דהעולם אין מצניעין אלא החמץ שמוצאין בשעת בדיקה, ושאר החמץ מוליכין אנה ואנה, ולאו שפיר עבדי. עד כאן לשונו – לא ידענו ממנהג זה.)

סימן תלד סעיף ג

ודווקא כשיודעים שחסר מהחמץ ששייר – צריך בדיקה אחרת. אבל בסתמא – אין חוששין שמא גיררה חולדה חמץ ממקום למקום, ואולי אחר שבדקנו חדר זה – גיררה ממקום אחר לחדר זה. דאם באנו לחשוש – הרי אין לדבר סוף.

ועוד: דאפילו אם יש חשש שהחולדה גיררה, יש לומר גם כן שגיררה ואכלתו. מה שאין כן אם ודאי גיררה – אי אפשר להתיר מטעם שמא אכלתו, דאין ספק מוציא מידי וודאי (עיין בגמרא ט א).

סימן תלד סעיף ד

וכתב הטור:

ואם כפה עליו כלי, ולא מצאו – אינו צריך בדיקה אחרת; כיון שאי אפשר לחולדה ולעכבר ליטלו – אנו תולין וודאי אדם נטלו. אבל אם לא כפה עליו כלי, ולא מצאו – צריך בדיקה אחרת. לכך טוב לתלותו באויר, או ליתנו בתיבה, מקום שאין עכבר יכול לבוא שם.

עד כאן לשונו. ביאור דבריו: דהנה אמרנו שיצניע החמץ, ויש לדעת אופן ההצנעה. דמה נעשה אם נצניע ותחסר? ומבאר שיש בזה שלוש מדרגות:

• האחת ההצנעה היותר טובה: לתלות באויר או ליתנו בתיבה, מקום שאין עכבר יכול לבוא שם. דבזה אח אפשר להיות קלקול כלל.
• והשנית: לכפות עליו כלי. ואף על גב דבזה עדיין אין הדבר בטוח, דשמא יבוא אדם ויטול הכלי, ואחר כך תבוא חולדה או עכבר, ותגרר החמץ. מכל מקום לא ניחוש לזה. ואפילו אם יחסר חמץ – נתלה שאדם נטל ואכלה.
• והשלישית: כשיניח במקום אחד, ובלא כיסוי – וודאי כשיחסר צריך בדיקה אחרת. ולכן לא כתב הטור תקנתא דכיסוי לכתחילה, משום דאין זה שמירה יפה רק בדיעבד, כמו שכתבתי.

אבל רבינו הבית יוסף בסעיף א כתב: לכך יכפה עליו כלי, או יתלנו באויר וכו' – דסבירא ליה דכיסוי כלי הוי שמירה יפה גם לכתחילה. ולא חיישינן לגילוי, משום דאין דרכו של אדם לגלות, אלא לכסות, כמבואר במסכת פרה פרק אחד עשר, עיין שם. ואף על גב דבסימן תמו, במוצא חמץ ביום טוב – לא סגי בכפיית כלי, כמו שיתבאר שם – זהו מחשש שמא יבוא לאכול (מגן אברהם סעיף קטן ד), ולא מפני חשש גילוי.

ודווקא כלי רחבה, שאי אפשר לחולדה ועכבר לגלותו. אבל כיסוי מטפחת וכיוצא בו – אינו מועיל, דדרכם לגלות, כדאיתא בחולין (י א שם).

סימן תלד סעיף ה

ואחר שגמר הבדיקה בלילה – מיד יבטל החמץ. והטעם: דהשתא אפילו אם ישאר בבית חמץ שלא מצא, לא יעבור ב"בל יראה", כיון שביטלו. ויבטל החמץ שלא ראה, דאי אפשר לבטל גם החמץ שרואה, ומניחו לאכול בלילה ולמחר. דאיך יבטלנו, והוא מצניעו לאכול? ורק את החמץ שאינו רואה מבטל, כדי שלא יעבור ב"בל יראה" אם המצא תמצא אחר כך חמץ באיזה מקום.

ואומר: "כל חמירא דאיתא ברשותי, דלא חזיתיה ודלא בערתיה – ליבטל וליהוי כעפרא דארעא." ונתקן בלשון ארמית, מפני שכן היה לשונם, וגם הוא קרוב ללשון הקודש.

ויכול לבטל בכל לשון שירצה. ואדרבא: אם הוא עם הארץ, או אשה המבטלת – טוב יותר לומר בלשון שמבינים. וצריכים לפרש "חמץ" ו"שאור", ולשון "חמירא" כולל שניהם. ובנוסחתינו בסידורים הוא: "כל חמירא וחמיעא", וכן בסופו: "וליהוי הפקר כעפרא דארעא". ואין נפקא מינה בזה, אך העיקר שיבינו מה שאומרים, דאם אינם מבינים – אין זה ביטול, ואינו כלום (מגן אברהם סעיף קטן ו).

סימן תלד סעיף ו

וטוב לחזור ולבטלו למחר פעם אחרת, בשעה ששית בשעת שריפת החמץ. והטעם: דהא הביטול של לילה אינו כולל החמץ שהניח לאכול, כמו שבארנו. ואם כן, יש חשש שמא ישאר מאותו חמץ, ויעבור עליו ב"בל יראה", שהרי לא היה כלול בהביטול.

ובהביטול השני יכול לבטל גם החמץ שרואה. דבשלמא בלילה שהניח לאכול – לא היה אפשר לבטלו, כמו שכתבתי. אבל למחר בשעה ששית, שאסור באכילה ובהנאה – יכול לבטל הכל. ואומרים:

כל חמירא דאיכא ברשותי, דחזיתיה ודלא חזיתיה, דבערתיה ודלא בערתיה, ליבטל...

והביטול הוא קודם שעה ששית, דשעה ששית אסור בהנאה מדרבנן, ואין בידו לבטלו. ויעשה הביטול אחר שריפת החמץ, דאם יעשנה קודם – הרי יתבטל החמץ שרוצה לשרפו, ולא יקיים מצות שריפה בחמץ שלו. אמנם אם עשה הביטול קודם השריפה – מה שעשה עשה.

ואין לומר דכיון דמבטל ביום – אם כן למה צריך ביטול של לילה בעת הבדיקה? דאינו כן, דמה נעשה אם ישכח מלבטל ביום, ויעבור ב"בל יראה" אם ימצא חמץ? אבל בלילה לא ישכח, דיש לו זמן מסויים בשעת בדיקת החמץ. ואף על גב דגם ביום יש זמן מסויים, בעת שריפת החמץ, דאינו כן: דשמא ישכח מלשרוף עד אחר זמן איסורו, ואז אין בידו לבטל (מגן אברהם סעיף קטן ז).

סימן תלד סעיף ז

ודע: דזה שכתבנו בטעם הביטול שאחר הבדיקה הוא כדי שלא יעבור ב"בל יראה" אם ישאר איזה חמץ, כן כתב הטור, וזה לשונו:

ואחר הבדיקה יבטלנו... דהשתא אפילו אם נשאר בבית חמץ שלא מצא – אינו עובר עליו...

עד כאן לשונו. אבל אינו מובן, דאיך יעבור ב"בל יראה" אחר שבדק כל מה שבכוחו? והרי לא ניתנה תורה למלאכי השרת, ואנוס גמור הוא! ויש מי שכתב בזה הלשון: דאם לא ביטלו עובר עליו, אף על פי שלא ידע, מידי דהוה אמי שאכל חלב בשוגג (מגן אברהם סעיף קטן ה).

ותמיהני: דזהו וודאי שעובר, אף על פי שאינו יודע מהחמץ, אבל זהו כשלא בדק! אבל כשעשה מה שצותה עליו תורה, ובדק – אין זה שוגג אלא אנוס. ובגמרא (ו ב) שאמרה: הבודק צריך שיבטל – לא אמרה מטעם שמא יש חמץ שאינו יודע ויעבור עליו, אלא שמא ימצא גלוסקא יפה, ויחוס עליה מלבערה, ואז יעבור ב"בל יראה", עיין שם. אבל אם לא ימצאנה – לא יעבור.

(ואפילו לפירוש התוספת שם, דלא בטל מאליו – זהו הכל כשימצא החמץ. ודוחק לומר דגם כוונת הטור כן הוא, שתשאר חמץ וימצאנו, דאם כן עיקר דבריו חסירים. וגם הב"ח תמה בזה, וגם הם נגד דברי הרא"ש, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן תלד סעיף ח

ונראה לי בכוונת הטור כמו שכתב הרמב"ם בפרק שלישי דין ז, וזה לשונו:

וכשגומר לבדוק... צריך לבטל... לפיכך אם לא בטל קודם שש, ומשש שעות ולמעלה מצא חמץ שהיה דעתו עליו, והיה בלבו, ושכחו בשעת הביעור ולא ביערו – הרי זה עבר על "בל יראה"...

עד כאן לשונו. ודקדק לומר "חמץ שהיה דעתו עליו... ושכחו", דבזה פשיטא שעובר עליו, כיון שראהו והיה דעתו עליו, והוה קרוב למזיד.

ויש מי שפירש בכוונת הרמב"ם דכל חמץ שלא ידע בו מתחילה – אינו עובר עליו כלל. ועשה מחלוקת בין הרמב"ם והטור (מגן אברהם שם). ואינו כן, דבוודאי במקום שמכניסין בו חמץ, ונמצא שם חמץ – עובר ב"בל יראה", אף על פי שלא ידע ממנו כלל. אך זהו כשלא בדק, ולא עשה מה שצוותה עליו תורה. אבל כשבדק, ואת זה החמץ לא מצא, ולא ידע ממנו כלל – וודאי אינו עובר, דאנוס גמור הוא.

וזהו גם כוונת הטור, שכתב: אם נשאר בבית חמץ שלא מצא... והיינו החמץ שראה בשעה שהתחיל לבדוק, והיה דעתו עליו...

(והרמב"ם מפרש בגמרא: שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עלויה, כלומר: שמא ימצא אותו חמץ שהיה דעתו עליו מקודם. ודלא כפירוש רש"י ותוספות. ודייק ותמצא קל.)

סימן תלד סעיף ט

פסקו הטור והשולחן ערוך שיכול לעשות שליח לבטל חמצו. וכן פסקו כמה מהפוסקים. וכשם שעושה שליח לבדיקה, כמו כן לביטול.

ואף על גב דהוי דיבור בעלמא, אין זה מילי דלא מימסרא לשליח. דזהו כשעושה שליח למסור הדברים לשליח אחר. אבל להשליח עצמו – יכול לעשות אפילו לדברים (עיין גיטין כט א). ולפי זה לומר לראובן שיעשה בשמו שליח לשמעון לבטל – אין ביכולת, דזהו מילי דלא מימסרא לשליח.

סימן תלד סעיף י

ודווקא כשעושיהו מפורש שיבטל. אבל אם עושיהו שליח לבדיקה – אינו יכול לבטל (מגן אברהם סעיף קטן ט).

מיהו נראה לי דהאידנא כשמבקשים אחד שיבדוק חמץ – הכוונה גם לביטול. דכל ענין הבדיקה והביטול – אנו קוראין בשם "בדיקת חמץ", כידוע.

ויש מי שאומר שצריך שיעמוד אצל השליח (שם בשם מהרי"ל). ואינו מובן. דהטעם מי שמחמיר בזה, הוא משום דסבירא ליה דמצוה המוטלת על גוף האדם אינו יכול לעשות שליח (כמו שכתב המחצית השקל והמגן אברהם בסימן תרעו). ואם כן, מה מועיל מה שעומד אצלו? וגם אין המנהג כן.

סימן תלד סעיף יא

וכשהשליח מבטל, צריך שיאמר "חמצו של פלוני יהא בטל". ויכול לבטל החמץ במקום שהוא. ואם אינו רגיל בכך, תוכל אשתו לבטל החמץ. ואף שהוא בלא דעתו, מכל מקום בוודאי ניחא ליה, וזכות הוא לו, שלא יעבור ב"בל יראה".

והמנהג עתה פשוט כשאין הבעל הבית בביתו – מבקשת האשה איזה איש לעשות בדיקת חמץ. והכוונה על הבדיקה והביטול כדת, דאנן סהדי דניחא ליה להבעלים. ואין לפקפק בזה, רק צריך שיאמר: כל חמירא דאיתא ברשות הדין.

(ומה שכתב בעט"ז בזה, הם דברים תמוהים.)

סימן תלד סעיף יב

ויש מהקדמונים שאסרו לגמרי ביטול על ידי שליח, מטעם דכיון דביטול הוא מטעם הפקר, וכשם שאחר אינו יכול להפקיר את של זה, כמו כן אינו יכול לבטל (ר"ן פרק קמא בשם י"א).

אבל אין זה דמיון, דהא חמץ בלאו הכי לא הוה ברשותו של אדם. ורק לענין "בל יראה" העמידה התורה ברשותו. ולכן בגילוי דעתא סגי (בית יוסף), וכמו שכתבתי סברא זו לענין עצם הביטול בסימן תלא סעיף יג, עיין שם. וכן עיקר לדינא. ואפוטרופוס של יתומים – צריך לבדוק ולבטל החמץ של היתומים (ח"י).

---

הלכות פסח (א): תכט • תל • תלא • תלב • תלג • תלד • תלה • תלו • תלז • תלח • תלט • תמ • תמא • תמב • תמג • תמד • תמה • תמו • תמז • תמח • תמט • תנ • תנא • תנב • תנג • תנד • תנה • תנו • תנז • תנח • תנט • תס • תסא • תסב • תסג • תסד • תסה • תסו • תסז

---

סימן תלה

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תלה | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין מי שלא בדק בליל ארבעה עשר, מה יעשה
ובו שלושה סעיפים:
א | ב | ג

סימן תלה סעיף א

אם לא בדק בליל ארבעה עשר – יבדוק ביום מתי שיזכור.ואם יזכור קודם שעה ששית – יבדוק ויבטל. ובשעה ששית יבדוק וישרוף. ולא יבטל, שהרי אינו ברשותו עוד, שאסור בהנאה. וצריך לבדוק לאור הנר כמו בלילה.

ואם לא בדק ביום ארבעה עשר – יבדוק כל ימי הפסח, ואפילו ביום טוב עצמו, ואפילו ביטל קודם הפסח.

ואינו עובר ב"בל יראה", מכל מקום גזרינן דילמא אתי למיכל מיניה. אך ביום טוב שאסור לשורפו – יכפה עליו כלי עד הלילה, ובלילה ישרפנו (מגן אברהם וט"ז). ולמה לא גזרינן שיבוא לאכול בעת הבדיקה? משום דלהא ליכא למיחש, כיון שעוסק בהעברתו – יזכור ולא יאכל. ואפילו ביום טוב האחרון – צריך לבדוק (שם). ויש מי שאומר דביום טוב לא יבדוק (ב"ח), ואינו עיקר.

סימן תלה סעיף ב

ואם לא בדק בתוך המועד, מחוייב לבדוק גם אחר הפסח, כדי שלא יכשל בחמץ שעבר עליו הפסח, שהוא אסור בהנאה. וגם בדיקה זו צריך להיות כתקון חכמים לאור הנר (ט"ז).

ואם ביטל קודם הפסח, שאינו עובר ב"בל יראה" – יש אומרים שאינו צריך לבדוק לדעת בעל העיטור, דכשביטל – מותר בהנאה (ח"י). אבל הא אנן לא קיימא לן כהעיטור.

סימן תלה סעיף ג

כשבודק בערב פסח, ובפסח עצמו – צריך לברך, ואפילו ביטל. אבל לאחר הפסח, דהבדיקה הוי רק כדי שלא יכשל באיסור חמץ שעבר עליו הפסח – לא שייך לברך. ואיך יברך על ביעור חמץ, והוא אוכל חמץ? ואפילו לא ביטל, ועבר ב"בל יראה" – מכל מקום אין שייך ברכה על זה.

ואם בדק וביטל כדת ונמצא אצלו חמץ בפסח, או שנתחמצה אצלו עיסה בפסח – יש אומרים שצריך לברך בשעת הביעור (ח"י ומק"ח). ויש מסתפקים בזה (עט"ז ומגן אברהם). ונראה לעניות דעתי דספק ברכות להקל והברכה שבירך באור לארבעה עשר – קאי על כל מה שיבדוק (וכן כתב הגאון כרתי ופלטי בס' שר האלף).

ומי שלא בדק חמץ, ומת בשעה ששית – לא יברכו היורשים. ובודקין בלא ברכה, שהרי הם אינם עוברים, שאינם רוצים לירש איסור. והוא מת, ואין על מי שמוטל הבדיקה (ח"י ומק"ח). ופשוט הוא דעל משהו חמץ – אין לברך, רק על כזית (ח"י).

(וכתב המק"ח שיכול לעשות שליח אף על החמץ שיקנה אחר כך, מטעם סילוק, שמסלק עצמו מהחמץ. דחמץ בגילוי דעתא סגי.)

---

הלכות פסח (א): תכט • תל • תלא • תלב • תלג • תלד • תלה • תלו • תלז • תלח • תלט • תמ • תמא • תמב • תמג • תמד • תמה • תמו • תמז • תמח • תמט • תנ • תנא • תנב • תנג • תנד • תנה • תנו • תנז • תנח • תנט • תס • תסא • תסב • תסג • תסד • תסה • תסו • תסז

---

סימן תלו

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תלו | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין המפרש בים, והיוצא בשיירא
ובו חמישה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו

סימן תלו סעיף א

כתב הרמב"ם סוף פרק שני:

המפרש בים והיוצא בשיירא, תוך שלושים יום – זקוק לבדוק. קודם שלושים יום – אינו צריך לבדוק. ואם דעתו לחזור קודם הפסח – צריך לבדוק, ואחר כך יצא, שמא יחזור ערב פסח בין השמשות, ולא יהיה לו פנאי לבער. ואם אין דעתו לחזור – אינו צריך לבדוק.

עד כאן לשונו. וטעמא דשלושים יום: משום דמאז, כיון שדורשין בהלכות פסח קודם הפסח שלושים יום, כמו שכתבתי בסימן תכט, חל עליו חובת הבדיקה, כדאיתא בגמרא (ו א).

ואין לשאול: דאם כן כל מי שנוסע מביתו אחר פורים – יהא חייב בבדיקה. דאינו כן, דחשש זה אינו אלא במפליג לדרך רחוקה, כמו בימים ומדברות. אבל בסתם דרך – אין לחוש (מגן אברהם סעיף קטן א). אבל בים ומדבר, אפילו כשחושב לבוא כמה ימים קודם הפסח – חייב לבדוק, משום דבדרך רחוקה יכול להתמשך.

ומיהו הכל לפי הענין. ואפילו בדרך קרובה, אם חושב לבוא יום או יומים קודם – הפסח צריך לבדוק, דבזמן מועט יכול להתמשך (שם).

ופשוט הוא דכל זה הוא כשאינו מניח בביתו אשה ובנים. דכשמניח – הרי הם יבדוקו (בית יוסף), וכן פסקו בטור ושולחן ערוך.

סימן תלו סעיף ב

והנה בזה שהחמיר, דאפילו דעתו לחזור קודם הפסח חייב לבדוק, שמא יבוא בערב פסח בין השמשות, רש"י והטור לא פסקו כן. וזה לשון הטור:

המפרש מיבשה לים, או יצא בשיירא, ואינו מניח בביתו מי שיבדוק, ואין דעתו לחזור בתוך הפסח, אם הוא קודם שלושים יום לפני הפסח – אינו צריך לבער. וכשיגיע הפסח – יבטלנו בלבו. ואם הוא בתוך שלושים יום – צריך לבער, שכבר חל עליו חובת ביעור, כיון שדורשין בהלכות הפסח. ואם דעתו לחזור בתוך הפסח – אפילו מראש השנה צריך לבער. ואם שכח ולא בדק – יבטל כשיגיע הפסח.

עד כאן לשונו. הרי שלא הצריך על קודם שלושים יום בדעתו לחזור, אלא כשדעתו לחזור בתוך ימי הפסח, שאז אינו יכול לבטל, ויעבור ב"בל יראה". אבל אם יחזור קודם הפסח – אינו צריך כלום, דבבואו יבדוק.

ואי קשיא: והרי אפילו אם אין דעתו לחזור, למה אינו צריך לבער קודם שלושים יום, והרי יעבור ב"בל יראה"? אך באמת לזה כתב הטור: "וכשיגיע הפסח – יבטלנו בלבו", כלומר: במקום שהוא. ואף על גב דרבנן גזרו בדיקה, זהו במקום שהוא שם, שיש לחוש לאכילה; ולא כשהחמץ במקום אחר. ואפילו לפי הטעם שכתבנו בסימן תלא סעיף טו, שלא רצו חכמים לסמוך על הביטול, מפני שהוא תלוי במחשבתו של אדם, ושמא לא יבטל כראוי, עיין שם – זהו בתמידיות. אבל במקרה כשהוא בריחוק מקום – בהכרח לסמוך על הביטול.

ודבר פשוט הוא שאם לא ביטל – יעבור ב"בל יראה" אף כשלא ראה החמץ, אם רק יש חמץ במקומות שצריכין בדיקה (מגן אברהם סעיף קטן יא). וכבר כתבנו זה ב[[ערוך השולחן אורח חיים תלד#סימן תלד סעיף ח|סימן תלד סעיף ח, עיין שם.

(והמגן אברהם שם סעיף קטן ה עשה בזה מחלוקת. ובארנו שם דאינו כן, וכמו שכתב המגן אברהם עצמו בכאן בפשיטות, וצריך עיון על דבריו שבשם. ודייק ותמצא קל.)

סימן תלו סעיף ג

והנה מדברי הטור מבואר להדיא דבדעתו לחזור קודם הפסח – אפילו בתוך שלושים יום אינו זקוק לבער. ובהכרח כן הוא, דכיון דלשיטה זו לא חיישינן שמא יבוא בערב פסח בין השמשות, אם כן מה לי תוך שלושים ומה לי לאחר שלושים? וכן כתב אחד ממפרשי השולחן ערוך (ט"ז סעיף קטן ה).

אבל מדברי רבינו הבית יוסף, שכתב בסעיף ב:

ויש אומרים דקודם שלושים, שאינו צריך לבדוק, היינו כשאין דעתו לחזור בתוך הפסח. ואף על פי שדעתו לחזור קודם הפסח או אחריו – אינו צריך לבדוק, כיון שהוא קודם שלושים...

עד כאן לשונו, וזהו דעת רש"י והטור. ודקדק לומר "קודם שלושים", אבל בתוך שלושים – חייב לבדוק אף בדעתו לחזור קודם הפסח, כיון דחל עליו חובת בדיקה. וכן הסכימו גדולי אחרונים.

(ח"י סעיף קטן י, ומק"ח סעיף קטן ט, דלא כט"ז. וכן משמע בירושלמי, כמו שנבאר בסייעתא דשמיא.)

סימן תלו סעיף ד

ודע דשיטות הרמב"ם והטור הוא לפי הש"ס שלנו,דדעתו לחזור חמיר טפי. אלא שנחלקו בפירושו: דהרמב"ם סובר דאפילו דעתו לחזור קודם הפסח, והטור מפרש דדווקא בתוך הפסח, כמו שכתבתי.

אבל בירושלמי מבואר בלשון זה (ירושלמי פסחים פרק א הלכה א):

היוצא לפרש קודם שלושים יום – אינו צריך לבדוק. בתוך שלושים – צריך לבדוק. הדא דתימא בשיש בדעתו לחזור, אבל אין בדעתו לחזור – אפילו קודם לשלושים יום צריך לבדוק. ובספק, אבל בוודאי – אפילו מראש השנה. אמר רבא: ואפילו יש בדעתו לחזור – צריך לבדוק, שמא ימלך ולא יחזור.

עד כאן לשון הירושלמי.

סימן תלו סעיף ה

והנה לשיטת רש"י והטור – יש לכוין הדברים כבש"ס שלנו, והכי פירושו: הדא דתימא בשיש בדעתו לחזור קודם הפסח. אבל אין בדעתו לחזור קודם הפסח, אלא בתוך הפסח – אפילו קודם שלושים צריך לבדוק. ולפירוש הרמב"ם חולק הירושלמי על ש"ס שלנו (ר"ן שם).

ולעניות דעתי נראה דהרמב"ם יפרש הש"ס שלנו בחמץ וודאי, דהירושלמי בעצמו אומר דתמיד חייב לבדוק. אמנם בשאין דעתו לחזור כלל – יודה הירושלמי שיבטלנו במקומו, ודיו. ויש ראיה מלשון הש"ס דמיירי בחמץ וודאי, מדאומר "זקוק לבער", ולא אמר "זקוק לבדוק" כלשון הירושלמי. ד"בדיקה" היא על הספק, וביעור הוא על הוודאי. ואף שהרמב"ם עצמו כתב לשון "לבדוק" – לא חשש לזה הפרט לשנות לשונו מבכל הפרקים.

אבל בספק – יוכל להיות דמודה הרמב"ם לרש"י והטור, ויפסוק הרמב"ם כר' בא, דבוודאי אפילו דעתו לחזור קודם הפסח – חייב לבער. ולפי זה לא יחלוקו רבותינו לדינא, אלא בפירושא דגמרא. דרש"י והטור מפרשי בספק, והרמב"ם יפרש בוודאי.

אמנם אם כה ואם כה, לדידן לדינא בוודאי יש להחמיר בכל ענין, ובספק יש להורות כרש"י והטור, כיון דהירושלמי מסייעי להו.

(ומפרשי הירושלמי נדחקו מאוד לפרש להרמב"ם, וכפי מה שפירשתי אתי שפיר בפשיטות. ודייק ותמצא קל.)

סימן תלו סעיף ו

ודע: דבמקום שהזקקנוהו לבדוק – צריך לבדוק בלילה שלפני יציאתו לאור הנר (מגן אברהם סעיף קטן א). ובשעת הבדיקה יבטל גם כן (שם), ויש אומרים דהביטול יניח על ערב פסח (ט"ז וח"י סעיף קטן ג). ולעניות דעתי העיקר כדיעה ראשונה (וכן כתב המק"ח סעיף קטן ב), דכל מקום שתקנו חכמים בדיקה – צריך ביטול, כמו שאמרו: הבודק צריך שיבטל. (ומה שכתב מרמ"א – זה קאי על קודם שלושים, עיין שם.)

אבל ברכה לא יברך, דלא נתקנה הברכה אלא על זמן בדיקת חמץ. וכן במקום שאמרנו שצריך לבדוק, ושכח ולא בדק – יבטל כשיגיע הפסח. ולא יברך על הביטול, דכיון דעיקר הביטול בלב – אין מברכין על דברים שבלב (מגן אברהם סעיף קטן יג).

סימן תלו סעיף ז

וכתב רבינו הרמ"א על דינים אלו, וזה לשונו:

גם אשתו תבדוק ותבטל בביתו, דילמא ישכח לבטל במקום שהוא.

עד כאן לשונו, ודבריו תמוהין: שהרי כבר נתבאר דדינים אלו אינם אלא כשלא הניח בביתו מי שיבדוק ויבטל. אבל כשהניח – אינו צריך כלום (שם סעיף קטן יד). וצריך לומר: דזה שנתבאר – הוא כשהניח איש בביתו, אבל על אשה אין לסמוך (ב"ח). ולזה אומר דמכל מקום גם היא תבדוק ותבטל.

ויש מי שאומר דזה שנתבאר דכשהניח בביתו אינו צריך לבדוק – זהו כשצוה שיבדוקו בלעדו, והכא מיירי שלא צוה, ולכן אין לו לסמוך על בדיקת ביתו (מגן אברהם שם). ולזה אומר דמכל מקום גם היא תבדוק ותבטל. ויש מי שפירש כגון שיש לו חדר מיוחד, ולאשתו וביתו חדרים מיוחדים (ח"י סעיף קטן יד).

ולי נראה דסבירא ליה דרק בדיקה לא הצריכוהו כשמניח בביתו, מפני שהם יבדוקו בליל ארבעה עשר. אבל הביטול – לעולם מוטל עליו גם כשהוא בדרך מרחוק, שהרי בכל מקום יכול לבטל. וביטול דידיה עדיפא טובא מדידהו, שאין החמץ שלהם. ולכן היוצא לדרך – הם יבדקו בליל ארבעה עשר, והוא יבטל בכל מקום שיהיה, והם אינם צריכים לבטל. ולזה אומר דמכל מקום אשתו תבדוק ותבטל בביתו, דשמא ישכח לבטל במקום שהוא, כלומר: שהיא בעת הבדיקה תבטל גם כן.

סימן תלו סעיף ח

וכן העושה ביתו אוצר, כלומר: שכל השנה השתמש שם חמץ, ועתה רוצה לעשותו אוצר לעצים או לדבר אחר (מגן אברהם סעיף קטן ד) – תוך שלושים יום זקוק לבדוק, ואחר כך כונס אוצרו לתוכו. ואם לא בדק קודם – צריך לפנות האוצר ולבדוק (שם סעיף קטן ה).

ואפילו אין דעתו לפנותו קודם הפסח, דהוי כנפלה עליו מפולת, מכל מקום כיון שהוא בתוך שלושים – חל עליו חובת הבדיקה. ואם הוא קודם שלושים יום, אם דעתו לפנותו קודם הפסח – צריך לבדוק, ואחר כך עושיהו אוצר, משום דחיישינן שמא יפנהו עד שלא ישאר עליו שלושה טפחים, ואחר כך יטרוד ולא יבדוק (שם סעיף קטן ו). ואם אין דעתו לפנותו קודם הפסח – אינו צריך לבדוק, דהוי כנפלה עליו מפולת.

וזהו לדעת הרמב"ם. אבל לדעת הטור, אם דעתו לפנותו קודם הפסח – גם כן אינו צריך לבדוק, דיבדוק אז, כמו דסבירא ליה ביוצא לדרך ודעתו לחזור קודם הפסח (בית יוסף). וזה שאמרו בגמרא (שם) דבדעתו לפנותו חייב לבדוק – זהו בדעתו לפנותו בתוך הפסח.

סימן תלו סעיף ט

וזהו בסתם בדיקה. אבל אם יש שם חמץ ידוע – בכל ענין מחוייב לבערו (מגן אברהם סעיף קטן ז). ולא דמי לחמץ שנפלה עליו מפולת, דהוה כמבוער; דזהו בנפלה, ולא במניח עליו בידים, כהך דאוצר דזהו כמטמין לכתחילה.

וכבר כתבנו דכל ענין יוצא לדרך לא מיירי בחמץ ידוע. ורק לדעת הרמב"ם חדשנו דמיירי בחמץ ידוע, כמו שכתבתי בסעיף ה.

(ותמיהני על המגן אברהם, דכאן כתב דלא מיירי בחמץ ידוע, ובסעיף קטן א ביוצא לדרך כתב דמיירי בחמץ ידוע. והרי בגמרא מדמה יוצא לדרך לעושה ביתו אוצר, עיין שם. וצריך עיון.)

סימן תלו סעיף י

וכתב רבינו הרמ"א: דאוצר חטים, שיש חטים מחומצים בקרקעית הבור, אם נעשה האוצר שלושים יום קודם הפסח – אינו זקוק לבער, אלא מבטלו בלבו ודיו. מיהו לאחר פסח כשמפנה האוצר – אסור ליהנות מאותם חטים. ואם אין שם חמץ ידוע אלא ספק – מותר למכור האוצר כך ביחד. עד כאן לשונו.

ויש שחולק עליו, דבחמץ ידוע הרי נתבאר דבכל ענין חייב לבדוק (ט"ז סעיף קטן ד). ועוד: דבדין זה שיש חשש חימוץ בזה האוצר עצמו – אין חילוק בין תוך שלושים לקודם שלושים. דדוקא כשבהאוצר עצמו לא שייך בו חימוץ, אלא דהחשש חימוץ הוא ממה שהיה מקודם תחת האוצר – בזה שייך לחלק משום דהוה כחמץ שנפלה עליו מפולת, דהוי כמבוער. ולכן קודם שלושים יום – אינו זקוק לבער. אבל אם בהאוצר גופה יש חשש חימוץ – מה לי תוך שלושים, ומה לי קודם שלושים (שם)?

סימן תלו סעיף יא

והנה אין הוכחה מרבינו הרמ"א דכוונתו שיש באוצר הזה חשש חימוץ. דאם כן, בוודאי אין חילוק בין תוך שלושים לקודם שלושים. אלא מיירי במכניס חטים טובים שאין בהם חשש חימוץ, והמחומצים היה מקודם. וזה שהתיר אפילו בחמץ ידוע, אף על גב דבחמץ ידוע וודאי אסור – זהו לכתחילה. אבל בדיעבד אין חשש, דהוה כמפולת (מגן אברהם סעיף קטן ח).

ויש מי שאומר דגם לכתחילה מותר אפילו בחמץ ידוע, מטעמא דמפולת, ומטעמא דקודם שלושים לא איכפת לנו, ובהגיע הזמן יבטל (ח"י סעיף קטן ח). וקולא יתירא היא. ומירושלמי מבואר להדיא דבחמץ ידוע צריך לבער גם קודם שלושים יום, כמו שכתבתי בסעיף ה.

סימן תלו סעיף יב

מי שמניח חטים טובים בבור נקייה, ואין שם חשש חימוץ, ואחר כך מצד הליחות נתחמצו קצת חטים – אינו צריך לבער, אפילו נעשה תוך שלושים. דכיון דבשעה שהניח לא היה שם חמץ, אחר כך כשנתחמץ הוה כנפלה עליו מפולת, דהוה כמבוער. וכל שכן כשיש ספק אם נתחמצו, ואין לך אדם שיפנה בורו (מגן אברהם סעיף קטן ח בשם תשובת הרשב"א).

סימן תלו סעיף יג

כתבו רבותינו בעלי השולחן ערוך בסעיף ג:

ישראל היוצא מבית אינו יהודי תוך שלושים יום, ונכנס לבית אחר בעיר זו, או הולך לעיר אחרת – אינו צריך לבער בית האינו יהודי, שהרי יקיים מצות ביעור באותו בית אחר.

אבל אם הוא מפרש או יוצא בשיירא, ולא יכנס בפסח בבית – יש מי שאומר שחל עליו חובת הביעור, כיון שהוא תוך שלושים יום. וצריך לבער בית האינו יהודי שיוצא ממנו כדי לקיים מצות ביעור, אף על פי שהאינו יהודי יכנס לבית בפסח. ויש אומרים שאינו צריך כשיכנס בו האינו יהודי.

עד כאן לשונו. ולכאורה דעה ראשונה תמוה, דאטו בדיקה הוי חובת הגוף? והא דתוך שלושים חל עליו חובת הבדיקה – זהו כשיש לו מה לבדוק. אבל בכהאי גוונא שהאינו יהודי נכנס בהבית, והחמץ שנשאר שם תשאר אצל האינו יהודי, על מה צריך הישראל בדיקה? ועוד: דאם כן גם היוצא מבית ישראל תוך שלושים – נצריכנו בדיקה, אם הוי חובת הגוף. ובאמת יש שדחה דעה ראשונה מטעם זה (ט"ז סעיף קטן ז).

סימן תלו סעיף יד

ויראה לי דהכוונה כן הוא: דוודאי אם האינו יהודי נכנס בהבית קודם הפסח – אינו צריך בדיקה. אבל כשיכנס בו בפסח, ועד הפסח נמצא שם חמצו של ישראל, אף על גב דזהו כהפקר כיון שהניחה שם – מכל מקום חל עליו חובת הבדיקה על בית זו. שהרי כל חמץ אינו ברשות האדם בפסח, ועם כל זה צותה תורה לבדוק, ואם לאו יעבור ב"בל יראה".

ואם כן הכא נמי: נהי דלא יעבור ב"בל יראה", מכל מקום לא קיים מצות בדיקה על חמצו, שגם בהגיע שעה ראשונה של פסח נקרא חמצו. ובשלמא אם היה נכנס בה ישראל היה השני מקיים מצות בדיקה על חמץ זה, או אם היה האינו יהודי נכנס קודם הפסח היה חל על החמץ הזה שם של האינו יהודי. אבל כשנכנס בפסח – צריך הוא לבדוק. אבל כשיש לו מקום אחר לבדוק – תו לא חיישינן לזה, מפני שנתבטל שמו של הישראל מהחמץ הזה, כשיש לו בית אחר וחמץ אחר. ודבר פשוט הוא שאם לא יכנס שום אדם בהבית – שחייב לבער אם הוא תוך שלושים יום (מגן אברהם סעיף קטן יז).

סימן תלו סעיף טו

נכון הוא שכל שלושים יום קודם הפסח, כשיעשה דבר – ישגיח שלא ישאר שם חמץ דבוק, שיהיה קשה להסירו, או חמץ טמון בגומא. ולכן מי שמעיין בספר בעת האכילה – נכון שמפורים ואילך יעיין שלא ישאר בו משהו חמץ, כדי שלא ימצאנו בפסח. וכן כל כיוצא בזה (עיין מגן אברהם שם וב"ח).

---

הלכות פסח (א): תכט • תל • תלא • תלב • תלג • תלד • תלה • תלו • תלז • תלח • תלט • תמ • תמא • תמב • תמג • תמד • תמה • תמו • תמז • תמח • תמט • תנ • תנא • תנב • תנג • תנד • תנה • תנו • תנז • תנח • תנט • תס • תסא • תסב • תסג • תסד • תסה • תסו • תסז

---

סימן תלז

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תלז | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

המשכיר בית לחבירו, על מי חל חובת הבדיקה
ובו שבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז

סימן תלז סעיף א

המשכיר בית לחבירו לצורך ארבעה עשר ומשם ואילך, כלומר: שהשכיר לו קודם ארבעה עשר, וכבר קנה השוכר באחד מדרכי ההקנאה ששכירות קרקע נקנה בהם: בכסף, או שטר, או חזקה, או קנין סודר, וכבר יצא המשכיר מן הבית, אך המפתחות של הבית בידו עדיין, והשוכר לא נכנס לתוך הבית עד אחר תחילת ליל ארבעה עשר, שאז קבל המפתחות. ולכן החיוב על המשכיר לבדוק, כיון שהחמץ שלו; אף על פי שביטלו, ולא יעבור ב"בל יראה", וגם הוא לא יהיה כלל בהבית כל ימי הפסח, וגם כבר קנאה השוכר; מכל מקום מדהיו המפתחות אצלו בתחילת ליל ארבעה עשר, וגם החמץ שלו – חלה עליו חובת הבדיקה, ולא נפקע ממנו בהכנסו השוכר אחר כך, אפילו באותה לילה. והביטול גם כן חל עליו (הגר"ז). וגם השוכר צריך שיבטל, שהרי ממילא מבטל חמצו גם כן.

אבל אם מסר המפתח מבעוד יום להשוכר – על השוכר לבדוק, ויבטל גם כן. ואף שאין החמץ שלו, מכל מקום המשכיר כשיצא בוודאי הפקירו, וממילא דהוה כחמץ של השוכר, ויכול לבטלו.

וזהו כשקנה הבית. אבל אם עדיין לא קנה – לא מהני מה שהמפתח בידו. וחל החיוב על המשכיר, דזהו כמו שהפקיד מפתחו ביד אחר, דהחיוב על המפקיד ולא על הנפקד.

(וכתב המגן אברהם סעיף קטן ג, דבמסר המפתח שעל השוכר לבדוק, ומבטל גם כן. ומכל מקום גם המשכיר צריך לבטל. וכתב שכן משמע בתוספות. ואין שום הוכחה מתוספות, כמו שכתב הח"י. והמק"ח סעיף קטן ג הקשה: דמזה משמע דהחמץ נעשה של השוכר, והא בגמרא ד א אומר דחמירא דידיה הוא של המשכיר, עיין שם שהאריך. ולא קשה כלל, דזה שאומר בגמרא: או דילמא על השוכר לבדוק, דאיסורא ברשותיה קאי – הכי פירושו: וקנה החמץ מטעם זה, כיון שהמשכיר הפקירו, והוא נתרצה בהבית – נתרצה בכל מה שיש בה. וזהו כוונת רש"י, עיין שם. ואף שאין עצם החמץ שלו, ואולי אינו רוצה לזכות בו, מכל מקום מקרי "מצוי בידך" ועובר ב"בל יראה". וכן כתב הפני יהושע, עיין שם. ואין זה ענין למאי דאמרינן: בעלמא שכירות לא קניה, דזהו לענין שתיעשה הבית כשלו. אבל לזמנו הוה ביתו, וקרינא ביה "לא ימצא בבתיכם". ועיין פני יהושע שם, ודייק ותמצא קל.)

סימן תלז סעיף ב

וזהו במשכיר. אבל המוכר בית לחבירו, ויצא מהבית בשלושה עשר וסגרו, והלוקח קנאה בקנין גמור, אף שנשאר המפתח ביד המוכר בתחילת ליל ארבעה עשר – מכל מקום אין חיוב הבדיקה על המוכר, כיון שנסתלק לגמרי מביתו. והלוקח שגוף הבית שלו – חייב לבדוק כשישיג המפתח (ח"י סעיף קטן ב). מיהו אם המוכר השהה אצלו המפתח כל הלילה – פשיטא שעליו לבדוק, כיון שאין ביכולת הלוקח ליכנס לבית.

סימן תלז סעיף ג

כתבו הטור והשולחן ערוך סעיף ב:

השוכר בית מחבירו בארבעה עשר, ואינו יודע אם הוא בדוק, אם הוא בעיר – שואלו אם בדקו. ואם אינו בעיר – חזקתו בדוק, ומבטלו בלבו ודיו.

עד כאן לשונו. והכוונה ששכר בארבעה עשר בבוקר. דאילו שכרו בלילה, אף באמצע הלילה, אף על גב דחובת הבדיקה על המשכיר, כמו שנתבאר, וכל שכן כשבתחילת הלילה היתה ברשותו לגמרי – מכל מקום לא היינו אומרים דחזקתו בדוק כשאינו בכאן. דאולי לא היה מהזריזים, וסבר לבדוק בלילה, וכשהשכירה ומסר המפתח – סמך על השוכר. ולכן בלא שאלה – מחוייב השוכר לבדוק.

ולכן פירש"י שהשכיר בארבעה עשר שחרית, וכן הוא באור זרוע (סימן רמה). אבל יש שכתבו דאפילו השכירו בלילה, דכיון דתחילת הלילה היתה ביד המשכיר – בוודאי בדק. ולכן כשאין המשכיר לשאול ממנו – מוקמינן בחזקה שבדקו. וכן כתב הטור ברמזים, עיין שם (ח"י והגר"ז). אבל מרש"י ואור זרוע מוכח להדיא כמו שכתבתי.

(ודברי הט"ז בסעיף קטן ב אינם מובנים, ועיין פרי מגדים.)

סימן תלז סעיף ד

ולמה כשהוא בעיר צריכין לשואלו, ולא מוקמינן אחזקה? דכיון דכל השנה מוחזקת בחמץ, ועל פי החזקה שמסתמא בדק – אתה בא להוציאו מחזקת חמץ?

לכן כל היכי דאיכא לברורי מבררינן. והוא הדין אם אשתו ובני ביתו בעיר – יכולין לשאול אצלם. ורק כשאין ממי לשאול – מוקמינן אחזקת בדוק. כן פסקו הרמב"ם, והטור, והשולחן ערוך. ויש שפסקו לחומרא (א"ז והגהות מימוניות), ואין כן דעת רוב הפוסקים.

(דאף על גב דבגמרא שם דחו בפשיטות דרנב"י, מכל מקום הלכה כן, וזהו בדרבנן והולכין להקל.)

סימן תלז סעיף ה

המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק, כגון שהשכיר לו בארבעה עשר שחרית, או אמר לו מפורש שהוא בדוק, ואחר כך נמצא שאינו בדוק – אין זה מקח טעות. ואף על גב דכל תנאי שבממון קיים, מכל מקום הכא אנן סהדי דלא היתה כוונתו לעיכוב, כיון דדבר מצוה היא. ואפילו יש על זה הוצאות מעט – ניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה בדבר מועט. ולכן יבדוק בעצמו, או ישכור מי שיבדוק, והמקח קיים.

ויש אומרים דמנכה לו שכר הבדיקה, אם צריך להוציא מעות על זה, כשהתנה מפורש שיהיה בדוק. דוודאי ניחא ליה דליעבד מצוה אבל, לא להוציא הוצאות במה שדיבר מפורש. ולא דמי למזוזה ביורה דעה סימן רצב, שא"צ להחזיר לו דמי המזוזה, משום דהמזוזה עצמה היא שוה כסף. מה שאין כן כאן, המעות אבודים (מגן אברהם סעיף קטן ו). ואין נפקא מינה מתי ששכר, אם בשלושה עשר אם בארבעה עשר.

(ובגמרא שם אומר רק בחזקת בדוק. ויכול להיות דזהו בסתמא. אבל כשדיבר מפורש – הוה מקח טעות. אמנם הר"ן כתב שם דאפילו התנה מפורש – לא הוה מקח טעות, וכן כתב המגיד משנה בפרק שני).

סימן תלז סעיף ו

הכל נאמנים על בדיקת חמץ, אפילו נשים ועבדים וקטנים. דכיון דבדיקת חמץ הוא מדרבנן, דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי – הימנוהו רבנן. ואף על גב דיש להנשים נאמנות גם בדאורייתא, כשחיטה, וניקור, ומעשר, וחלה; מכל מקום בדיקת חמץ, דהוי טירחא גדולה, אי לא הוה מדרבנן – לא היו נאמנות. ובירושלמי אומר: נשים עצלניות הן.

(עיין תוספות ד ב דיבור המתחיל "הימנוהו". ואולי מיירי הירושלמי כשלא ביטל, ובירושלמי לא חשיב קטנים. וגירסא שלפנינו בירושלמי משובש, עיין שם בפרק קמא הלכה א).

סימן תלז סעיף ז

ואפילו הוחזק בית זה שאינו בדוק, כגון שידענו שהבעלים לא בדקוהו, מכל מקום נאמנים אלו לומר "אנו בדקנוהו". והכל מטעם שנתבאר. והקטן צריך להיות שיהא בו דעת לבדוק.

ופשוט הוא דכל זה הוא כשביטל החמץ, דאם לא כן – אין נאמנים. ומכל מקום אף כשביטל – אין כדאי לסמוך לכתחילה על בדיקת נשים (מגן אברהם סעיף קטן ח). והאידנא נשי דידן בודקות יותר בטוב, ומחטטין אחר משהו חמץ, ורוחצין ומנקין כל המקומות, ומדקדקות יותר מאנשים.

---

הלכות פסח (א): תכט • תל • תלא • תלב • תלג • תלד • תלה • תלו • תלז • תלח • תלט • תמ • תמא • תמב • תמג • תמד • תמה • תמו • תמז • תמח • תמט • תנ • תנא • תנב • תנג • תנד • תנה • תנו • תנז • תנח • תנט • תס • תסא • תסב • תסג • תסד • תסה • תסו • תסז

---

סימן תלח

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תלח | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

עכבר שנכנס למקום בדוק, וככר בפיו
ובו תשעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט

סימן תלח סעיף א

כתב הרמב"ם בפרק שני דין ז:

אין חוששין שמא גררה חולדה חמץ למקום שאין מכניסין בו חמץ. שאם נחוש מבית לבית – נחוש מעיר לעיר, ואין לדבר סוף. בדק ליל ארבעה עשר...

עד כאן לשונו. דאם נחוש לגרירת חולדה אם כן היכי משכחת לה מקום שאין מכניסין בו חמץ דאינו צריך בדיקה? וניחוש שחולדה גיררה בשם.

אך מזה אין ראיה כל כך, דיש לומר דמשכחת לה במקום שאין חולדה יכולה לילך שם. אבל מטעם אין לדבר סוף – אין לחוש אפילו במקום שחולדות מצויים (תוס ט א דיבור המתחיל "אין", עיין שם).

סימן תלח סעיף ב

וזהו כשלא ראינו דשקלה חולדה חתיכת חמץ. אבל אם ראינו דשקלה – צריך בדיקה מחדש. ולמה לא תלינן שאכלתו? מפני שאין ספק אכילה מוציא מידי ודאי חמץ (גמרא שם). ואף על פי שהוא ספק הרגיל דמסתמא אכלה, מכל מקום אין מוציא מידי וודאי חמץ (תוספות שם, דיבור המתחיל "ואם").

ויש להסתפק אם זהו דווקא כשלא ביטל, דהוי ספיקא דאורייתא, אבל בספיקא דרבנן כשביטל – לא ניחוש כולי האי. או דילמא: אפילו בספיקא דרבנן אמרינן אין ספק מוציא מידי וודאי.

(והח"י סעיף קטן א כתב: דגם בדרבנן אמרינן כן, עיין שם. ולי צריך עיון, דהא הגמרא שם אמשנה ד"אין חוששין" קאי, ובזמן המשנה לא אמרו עדיין דהבודק צריך שיבטל. והך דחבר שמת והך דנפל דמייתי על זה הוויין דאורייתא. וצריך עיון.)

סימן תלח סעיף ג

ולא עוד, אלא אפילו ראינו עכבר שנכנס לבית בדוק וככר בפיו, ונכנס אחריו ומצא פירורין, אפילו כדי כל הככר – צריך לחזור ולבדוק הבית אחר הככר שהכניס, לפי שאין דרכו של עכבר לפרר. והני פירורין מעלמא אתי ולא מאותו ככר, וכל שכן אם הפירורין פחותין מכדי הככר.

וצריך לבדוק אותו חדר שהעכבר נכנס בו, ולא יותר. ושארי חדרים הוה ספק, ויתבאר בסימן הבא (מגן אברהם סעיף קטן א). דזהו ספק על ספק לא על.

ואין חילוק בין ככר גדול לקטן. וכן כלב או תרנגול – גם כן אין דרכן לפרר. ולכן אם נטלו ומצאו אפילו בשלימות, אם המה פרורים – אין זה מככר זה, אלא אחר הוא, וצריך בדיקה ואפילו ביטל החמץ (ח"י סעיף קטן א).

סימן תלח סעיף ד

אבל אם תנוק נכנס לבית בדוק, ואין בו דעת שנוכל לסמוך על אמירתו שאכלה, ומצאו אחריו פרורים – אינו צריך לחזור ולבדוק, שחזקתו שאכלו. ואלו הפרורין ממנו – הוא מפני שדרכו של תינוק לפרר. אם כן אלו הפרורין הם שנפלו ממנו בשעת אכילה.

ואין חילוק בין יש בהפירורין כדי כל הככר, בין אין בו. דאם יש בו – אמרינן שלא אכל כלום, ופיררו. ואם אין בו – אמרינן מקצתו אכל ומקצתו פירר. ורק אם לא נמצא פירורין כלל אין תולין שאכלו כולו וצריך לבדוק.

ויש אומרים דדווקא כשיש בהפירורין כדי כל הככר. אבל אם אין בו – אין תולין לומר שאכל המותר, דספק אכילה אינו מוציא מידי וודאי חמץ.

ונראה לי דבכל זה אין חילוק בין ביטל ללא ביטל. דכשתולין – תולין אפילו בלא ביטל, משום דהוי כוודאי. וכשאין תולין – אין תולין אפילו בביטל, אם נאמר דאין ספק מוציא מידי וודאי אפילו בדרבנן (וכמו שכתבתי סוף סעיף ב בשם הח"י.)

סימן תלח סעיף ה

נכנס עכבר לבית וככר בפיו, ואחר כך ראינו עכבר שיצא משם וככר בפיו – אומרים הוא הראשון שנכנס, הוא האחרון שיצא. ואין צריך לבדוק.

ואם הראשון שחור והשני לבן, או שמכיר שאין זה העכבר שנכנס – צריך לבדוק. ואין תולין שזה העכבר הפילו מפיו וזה נטלו, דאין ספק מוציא מידי וודאי. ולא עוד, אלא אפילו נכנס עכבר וככר בפיו, ואחר כך יצאה חולדה וככר בפיה, דמן הסתם העכבר מפחד מפני החולדה, והשליכתו ונטלתו החולדה; ומכל מקום לא תלינן, מדלא נראה גם העכבר בפי החולדה. ולכן אם יצאה משם החולדה, ועכבר וככר בפיה – אינו צריך לבדוק, דוודאי שזה הוא הככר שהיה בפי העכבר. כן פסק הרמב"ם בפרק שני דין יג, עיין שם.

סימן תלח סעיף ו

ויש להבין הא כל אלו הן בעיות בגמרא (י ב). ובשלמא הקודמות אומר הש"ס "ואם תמצא לומר", ושיטת הגאונים הוא דכל "אם תמצא לומר" – הוה כפשיטותא. אבל הדין האחרון דעכבר וככר בפי חולדה – הא נשאר בגמרא בתיקו, עיין שם. ואיך פסק לקולא? וכתב המגיד משנה דכל "תיקו" דרבנן – לקולא, עיין שם. כלומר: דמיירי כשביטל החמץ.

והרמב"ם לא הוצרך לבאר זה, שהרי כותב הדין לנו לפי ההלכה, דהבודק צריך שיבטל. וכן כתב הטור, דכל אלו בעיות הן, ואם ביטל – אזלינן לקולא, וכשלא ביטל – אזלינן לחומרא, עיין שם, משום דהטור לא סבירא ליה דהבעיות הראשונות נפשטו. אבל להרמב"ם בדינים הראשונים – גם בלא ביטל הולכין להקל, כיון שהבעיות נפשטו.

(ומהרמב"ם משמע להדיא דכולן שוין לדינא, וצריך עיון.)

סימן תלח סעיף ז

וכתב הרמב"ם (שם):

נחש שנכנס לחור, ופת בפיו – אין חייב להביא חבר להוציאו.

עד כאן לשונו, והטעם: דכיון דצריך להוציא הוצאות לשכור חבר – לא אטרחוהו רבנן (גמרא שם). ואף על גב דבבדיקת חמץ אמרינן: ניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה – זהו בוודאי חמץ. אבל בכאן הוי ספק, דשמא יוציאנה הנחש לחוץ או יאכלנה (תוספות שם). וגם זו בעיא דלא איפשטא, וצריך לומר גם כן דמיירי בביטל, והוה דרבנן, וספיקא לקולא.

סימן תלח סעיף ח

עוד כתב:

כזית חמץ בשמי קורה – מחייבין אותו להביא סולם להורידו, שפעמים יפול משמי קורה. היה חמץ בבור – אין מחייבין אותו להעלותו, אלא מבטלו בלבו ודיו.

עד כאן לשונו, וכן כתב בשולחן ערוך סעיף ב.

והנה לפי גירסתינו בגמרא שם, לפי כללא דהגאונים ד"אם תמצא לומר" הוי פשיטות – גם בבור חייב להעלותו, שהרי אומר שם: אם תמצא לומר זימנין דירד שם ואתי למיכליה, עיין שם. אלא דהרמב"ם היה לו גירסא אחרת (מגיד משנה).

ותמיהני על רבינו הבית יוסף, שהיה לו להביא דלגירסתינו אינו כן. ונראה לי דבזה סמך על הטור, דהטור כתב דגם בשמי קורה הוה ספק, ובביטל – אינו צריך להורידו, וכל שכן בבור. ולכן רבינו הבית יוסף, אף על גב דבשמי קורה החמיר כהרמב"ם; מכל מקום בבור, דלהטור אפילו לפי גירסתינו אינו צריך להעלותו – הניח הדבר כמו שהוא.

סימן תלח סעיף ט

ודע דזה שהוצרך הרמב"ם לפרש כאן "מבטלו בלבו ודיו", והרי בכל הדינים שנתבארו צריך ביטול דוקא, כמו שכתבתי בשם המגיד משנה בסעיף ו; אלא משום דשם מיירי שאירע לאחר הבדיקה שנכנס עכבר וכו', וכבר ביטל לאחר הבדיקה. אבל כאן מיירי בשעת הבדיקה, לזה אומר "מבטלו בלבו", כלומר: שיסמוך על הביטול שיעשה אחר כך, ויכוין גם לזה הככר.

והראב"ד בהשגות כתב דגם כאן מיירי לאחר הבדיקה והביטול, ואחר כך מצאו, עיין שם. אבל בשעת בדיקה – בכל ענין מחויב להעלותו, דזהו כמצניע בבור. וטעמו נראה: משום דכיון דדין זה איתמר בהדי דיני דעכבר, מסתמא בחדא גווני מיירי.

(המגיד משנה תמה על הראב"ד, ולדברינו אתי שפיר. ודו"ק.)

ואם נפל לבאר מים – הוי החמץ כמבוער (מק"ח).

---

הלכות פסח (א): תכט • תל • תלא • תלב • תלג • תלד • תלה • תלו • תלז • תלח • תלט • תמ • תמא • תמב • תמג • תמד • תמה • תמו • תמז • תמח • תמט • תנ • תנא • תנב • תנג • תנד • תנה • תנו • תנז • תנח • תנט • תס • תסא • תסב • תסג • תסד • תסה • תסו • תסז

---

סימן תלט

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תלט | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין מי שבדק, ולא מצא הככרות שהניח
ובו שנים עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב

סימן תלט סעיף א

אם היה מונחים לפנינו תשע צבורים של מצה ואחד של חמץ, ובא עכבר לפנינו, וראינו שנטל ככר מאחד מן הצבורים, ונכנס לבית אחד שכבר בדקוהו; ולא ידענו אם נטל חמץ, וצריך לחזור ולבדוק את הבית, או נטל מצה, ואינו צריך לבדוק; אף על גב דרובא מצה – לא אזלינן בתר רובא, וחייב לבדוק. דכל קבוע – כמחצה על מחצה דמי, כיון שראינו שהעכבר נטל ממקום הקביעות.

אבל אם פירש הככר ממקום קביעתו, ומשם נטלו העכבר – אינו צריך לבדוק, דאזלינן בתר רובא. וזהו כדין תשע חנויות שביורה דעה סימן קי, עיין שם. וקבוע הוא גזירת התורה, כמבואר שם.

סימן תלט סעיף ב

לדעת רבותינו בעלי התוספות (ט א דיבור המתחיל "היינו"), אין זה אלא כשלא ביטל דהוי דאורייתא, אבל כשביטל, דהוי דרבנן, וכיון דהוי כמחצה על מחצה – ספיקא דרבנן לקולא. וכן הוא דעת הראב"ד בפרק שני דין ט, וכן כתב הטור, עיין שם.

ולפי זה יראה לי דאפילו תשע ציבורין של חמץ ואחד של מצה, כשראינו שנטל ממקום הקביעות ונכנס לבית בדוק – אינו צריך בדיקה כשביטל. דקבוע אמרינן בין לקולא בין לחומרא, כמבואר ביורה דעה שם.

סימן תלט סעיף ג

ורבותינו בעלי התוספות בעצמם כתבו דאפילו בלא ביטול – אין כאן דין קבוע כלל, לענין להצריך בדיקה כשנכנס העכבר לחדר הבדוק. ולא דמי לתשע חנויות, דליכא שם חזקת היתר. אבל בחדר הבדוק – הא איכא חזקת היתר, והיינו חזקת בדיקה. ולכך פירשו דדין זה אינו לענין בדיקה, אלא לענין אם מותר לאכול זה הככר, עיין שם.

ולהראב"ד והטור, וכן להרמב"ם ושארי פוסקים שפירשו דין זה לענין בדיקה, נראה לי לומר משום דבקבוע לא אזלינן בתר חזקה, כמו דלא אזלינן בתר קרוב. כמו שבארנו ביורה דעה שם מהוכחות גמורות, שהתורה גזרה שלא לילך בקבוע בתר קרוב, עיין שם. והכי נמי לא נלך בתר חזקה. וגזירת התורה היא דכל קבוע הוה כמחצה על מחצה, בין קרוב בין רחוק, בין יש שם חזקה או אין שם חזקה.

סימן תלט סעיף ד

והרמב"ם בפרק שני פסק דין זה אפילו כשביטל, דכן הוא מסתימת דבריו, וכל הפרק שם מיירי כשביטל. וכתב המגיד משנה בשם הרא"ה הטעם: דכיון דחכמים תקנו בדיקת חמץ על הספק – החמירו בספק זה יותר מכל הספיקות של דבריהם, עיין שם. ואף על גב דבכל הספקות שבגמרא, בעכבר ובנחש ובכל הדינים שנתבארו בסימן הקודם – הקיל הרמב"ם בספק, כמו שכתבתי שם; זהו כשיש ספק בהדין – ודאי אזלינן לקולא, דהבדיקה נשארה על מקומה. אבל בספק – עצם הענין מקרי, דהבדיקה עדיין לא נעשית כתקונה. דכיון דהבדיקה הוא על ספק הענין, אם יש שם חמץ אם לאו, ועדיין יש שם ספק זה בגוף הענין – מחמירינן בזה, מה שאין כן בספיקא דדינא (לחם משנה ומשנה למלך שם).

סימן תלט סעיף ה

וכתב הטור דאם הככר קטן – אפילו בלא ביטול יש להקל. ואמרינן שאכלתו מטעם ספק ספיקא: שמא נטל מצה, ואם תמצא לומר חמץ – שמא אכלו. ואף על גב דבעכבר נכנס ועכבר יוצא בסימן הקודם לא הקלנו בככר קטן מטעם ספק ספיקא זה – והיינו שמא אכלו, ואם תמצא לומר לא אכלו שמא הוציאו זה העכבר השני – זהו מפני ששני הספיקות שם אחד הוא, כלומר: שיש ספק אם נשאר החמץ בהבית, אם לאו. ומה לי אם לא נשאר מפני שאכלו, או מפני שהוציאו? סוף סוף חד ספק הוא, דכן מבואר בכללי ספק ספיקא ביורה דעה סימן קי. אבל הכא הספק האחד הוא שמא אינו חמץ כלל אלא מצה, ואם תמצא לומר חמץ – שמא אכלתו, והוי ספק ספיקא גמור (מגן אברהם סעיף קטן ג).

סימן תלט סעיף ו

ודע דבכללי ספק ספיקא ביורה דעה שם, מצרכינן ששני הספיקות יבואו כאחד. אבל אם באים זה אחר זה – לא הוה ספק ספיקא, עיין שם. ואם כן, הכא הא באים זה אחר זה, דכשנכנס העכבר לבית – יש ספק במה נכנס, אם בחמץ אם במצה; ועדיין אין כאן ספק שמא אכלתו, שהרי הוא שלם לפנינו. ואחר כך נפל הספק השני, שמא אכלתו. ואין זה ספק ספיקא, דאינו כן, דהכא הדבר נוגע לכל ימי הפסח, ובהגיע ימי הפסח – כבר חלו שני הספקות (עיין מגן אברהם שם).

ועוד: דכל זמן שהככר בפי העכבר – הרי אין כאן ספק. ואימתי נולד הספק להצריך בדיקה? אחר שלא ראינוהו בפי העכבר, והרי אז חלו כבר שני הספקות (שם). ולבד זה, ספק אכילה הוי ספק הקרוב לוודאי, ומצרפינן ליה לספק ספיקא בכל גווני (מק"ח סעיף קטן ג). דכן כתבו התוספות שם ([[פסחים ט א|ט א) לענין טומאה, דאמרינן ספק ספיקא, והקשו: הא ספק טומאה ברשות היחיד לא מהני ספק ספיקא? ותרצו דאכילה עדיף משארי ספקות, דהוא ספק הרגיל וקרוב לוודאי, עיין שם.

(ואין זה ראיה גמורה, דהתם מיירי בבשר, והש"ס מחלק שם בין בשר ללחם. ואולי לרבא אין צורך לחלק, עיין שם היטב. ודייק ותמצא קל.)

סימן תלט סעיף ז

וכל זה הוא לדעת הטור. אבל להרמב"ם, שהחמיר בבדיקה אפילו בדרבנן, יש לומר שהחמיר אפילו בספיקות הרבה; ואפילו בככר קטן – צריך לחזור ולבדוק. וכן משמע מדברי רבינו הבית יוסף, דלהרמב"ם אין חילוק בין ככר גדול לקטן (וכן כתב הגר"ז). דטעמא דהרמב"ם הוא דצריך שתהא בדיקה ברורה, דכך היתה תקנת חכמים.

(והט"ז סעיף קטן א הקשה על הטור, דאם כן גם בככר גדול יש ספק ספיקא, שמא קראה לעכברים אחרים שיאכלו, כמו שכתב התוספות בהמפקיד מ א בשם ירושלמי, עיין שם. ואין זה דמיון, דאם אמרו זה לענין להוציא ממון, ובכרי של תבואה במצויים הרבה עכברים – נאמר כן לענין ככר אחד ועכבר אחד, ולענין איסור. ודייק ותמצא קל.)

סימן תלט סעיף ח

והנה כפי הדינים שנתבארו, אם היה כאן קופה אחת תערובת חמץ ומצה, ואתא עכבר, ושקיל – הולכין אחר הרוב. דאם הרוב חמץ – צריך לבדוק, ואם הרוב מצה – אינו צריך לבדוק. דכל שאין ההיתר ניכר בפני עצמו, והאיסור בפני עצמו – לא הוה קבוע. ואף על גב דביורה דעה בסימן קי נתבאר דאם התערובת היו מחתיכות גדולות הראוי להתכבד – דנין בו דין קבוע דרבנן; מכל מקום בכאן לא שייך זה, דלענין תערובות איסור יש טעמים אחרים, כמבואר שם.

סימן תלט סעיף ט

שני צבורים, אחד של חמץ ואחד של מצה, ושני בתים לפנינו, אחד בדוק ואחד שאינו בדוק; ובאו בשני הבתים עכברים, זה נטל חמץ וזה נטל מצה, ואין ידוע לאיזה בית נכנס זה שנטל החמץ; וכן שני בתים בדוקים וצבור אחד של חמץ, ובא עכבר ונטל, ואין ידוע לאיזה בית נכנס, או שידע שנכנס לאחד מהם, ונכנס אחריו ובדק ולא מצא כלום; או שבדק קצת מהבית ומצא ככר – אינו צריך לחזור ולבדוק.

כן פסק הרמב"ם בפרק שני, והטעם: דכיון דמיירינן לאחר ביטול – הוה ספיקא דרבנן ולקולא. ואף על גב דגבי קבוע החמיר הרמב"ם בספיקא דרבנן, כמו שנתבאר, מכל מקום בדבר שיש לתלות שלא היה כאן איסור כלל – מקילינן אף בבדיקת חמץ. דתלייה זו שאני אומר מצינו בתרומה ובכתמים, ולפיכך גם בכאן תלינן שזה של חמץ נכנס לשאינו בדוק. ובשני בתים בדוקים – כל אחד תולה בחבירו, ואף על גב דבתרומה ובכתמים לא תלינן בכהאי גוונא, כששניהם שוים במדרגה אחת. ובאמת הטור מחלק כאן בין באו לשאול בבת אחת, דאז שניהם צריכים בדיקה, ובזה אחר זה אינם צריכים, כהך דשני שבילין הידוע בש"ס, עיין שם.

והרמב"ם לא מפליג בכך, ודעתו נראה דכיון דבכל בית יש ספק אם נכנס כלל העכבר לכאן, וספק ביאה אינו מוציא מידי ודאי בדיקה, וכל ספק ביאה בבדיקת חמץ בבית הבדוק, ולאחר ביטול תולין לקולא, מה שאין כן בקבוע הוי ודאי ביאה – לכך מחמירינן גם בספיקא.

(ואף על גב דבגמרא י א מדמה לה לשני שבילין, יפרש הרמב"ם דמיירי כשלא ביטל. ומכל מקום צריך עיון, מי הכריחו לזה? וכבר טרחו בדבריו המגיד משנה, והכסף משנה, והמשנה למלך. והביא המשנה למלך ראיה מכתובות כז, דבדרבנן אין דנין כשני שבילין. אך מה שכתב שמקיל בספק ביאה – צריך לומר דווקא בשני בתים, דבבית אחד מחמיר, כמו שיתבאר בסעיף יב. ודברי הטור הם כסוגית הש"ס. ועיין ט"ז סעיף קטן ג, ומק"ח, וכפי מה שכתבתי אתי שפיר. ודייק ותמצא קל.)

סימן תלט סעיף י

כתב הטור:

הניח תשע ככרות ומצא עשר – צריך לבדוק אחר כל התשע. וכן אם הניח עשר ומצא תשע – צריך לבדוק אחר כל העשר. שאנו אומרים: מה שהניח – נטלו, ואלו אחרים הם. ואפילו אם ביטל.

והא דאמרינן בהניח עשר ומצא תשע, שצריך לבדוק אחר כל העשר – דווקא כשקשורין ביחד. אבל אם אינן קשורין ביחד – אינו צריך לבדוק אלא אחר האחד.

עד כאן לשונו, ומשמע: דבהניח תשע ומצא עשר, אפילו אינם קשורים ביחד – צריך לבדוק אחר כל התשע. אבל המפרשים כתבו דכוונתו על שניהם.

(ב"ח ומהרל"ח. אבל המגן אברהם סעיף קטן ז כתב כדברינו.)

סימן תלט סעיף יא

והרמב"ם בפרק שני דין ז כתב:

בדק ליל ארבעה עשר, והניח עשר חלות ומצא תשע – הרי זה חושש, וצריך לבדוק פעם שנייה. שהרי וודאי גררה חולדה או עכבר.

עד כאן לשונו. ולקמן בדין יב כתב בהניח תשע ומצא עשר – צריך לבדוק, וכללו בדין דהניח בזוית זו ומצא בזוית אחרת. ונראה להדיא מדחלקן בשני מקומות, משום דלא דמי להדדי, דבהניח עשר ומצא תשע – אינו צריך לבדוק אלא אחר אחד החסר. אבל ביתרון שהניח תשע ומצא עשר – אמרינן דלגמרי אחריני נינהו, כמו בהניח בזוית זו ומצא בזוית אחרת, וצריך לבדוק אחר כולם. ולא הזכיר קשורין כלל.

ורבינו הבית יוסף בסעיף ג, שהביא דעת הרמב"ם, ובהניח עשר ומצא תשע – גם כן כתב דצריך לבדוק אחר כל העשר, עיין שם. ולא ידעתי, דאם כן לא הוה ליה להרמב"ם למפלגינהו בשתי מקומות. ועוד: שהרי בביצה (י ב) מוקי בקשורים, דאז צריך לבדוק אחר כולם. אבל באין קשורים – אינו צריך. והוא לא הזכיר כלל קשורים, אלא ודאי דרק אחד צריך לבדוק. ולכן כפי מה שכתבתי בסעיף י, דבהניח תשע ומצא עשר גם הטור מודה דצריך לבדוק אחר כולם – לא פליגי הרמב"ם והטור. וכן נראה עיקר. ואין חילוק בדינים אלו בין ביטל ללא ביטל.

סימן תלט סעיף יב

וכתב הרמב"ם:

הניח החמץ בזוית זו ומצא בזוית אחר, או שהניח תשע חלות ומצא עשר, או שבא עכבר ונטל החמץ וספק נכנס לבית זה או לא נכנס – בכל אלו צריך לבדוק.

עד כאן לשונו, וכן משמע בגמרא: דספק על ספק לא על צריך בדיקה, עיין שם. אבל אם כן למה הקיל בשני בתים בדוקים, ונכנס העכבר בהחמץ לאחד מהם, כמו שכתבתי בסעיף ט? וצריך לומר שמחלק בין בית אחד לשני בתים. אבל אין מובן מה בין זה לזה?

ולכן נראה לי דגם שם, מה שכתב הרמב"ם וכן שני בתים בדוקין וצבור של חמץ, ובא עכבר ונטל ואין ידוע לאיזה בית נכנס, או שידוע שנכנס לאחד מהם, ונכנס אחריו ולא מצא כלום, או שבדק ומצא ככר... – הך "ונכנס אחריו" קאי גם אחלוקה ראשונה דשני בתים בדוקים. אבל בלאו הכי צריך בדיקה, כמו בכאן בספק על ספק לא על. ואם כי המפרשים לא פירשו כן, מכל מקום נראה לי שכן עיקר (ומתורץ כל מה שהקשו).

---

הלכות פסח (א): תכט • תל • תלא • תלב • תלג • תלד • תלה • תלו • תלז • תלח • תלט • תמ • תמא • תמב • תמג • תמד • תמה • תמו • תמז • תמח • תמט • תנ • תנא • תנב • תנג • תנד • תנה • תנו • תנז • תנח • תנט • תס • תסא • תסב • תסג • תסד • תסה • תסו • תסז

---

סימן תמ

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תמ | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין חמצו של אינו יהודי שהופקד בידי ישראל
ובו עשרים סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ

סימן תמ סעיף א

כתב הרמב"ם ריש פרק רביעי:

כתוב בתורה: "לא יראה לך חמץ" – יכול אם טמן אותו, או הפקיד אותו ביד אינו יהודי, לא יהיה עובר? תלמוד לומר: "שאור לא ימצא בבתיכם" – אפילו הפקידו או הטמינו. יכול לא יהיה עובר אלא אם כן נמצא החמץ בביתו, אבל אם היה רחוק מביתו בשדה או בעיר אחרת – לא יהיה עובר? תלמוד לומר: "בכל גבולך" – בכל רשותך. יכול יהא חייב לבער מרשותו חמץ של אינו יהודי או של הקדש? תלמוד לומר: "לא יראה לך" – שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים, ושל גבוה.

הא למדת שחמץ של ישראל אם הניחו ברשותו, אפילו טמון, ואפילו בעיר אחרת, ואפילו מופקד ביד אינו יהודי – עובר עליו ב"בל יראה" וב"בל ימצא". חמץ של הקדש או של אינו יהודי שהיה אצל ישראל, אפילו היה עמו בבית – הרי זה מותר, מפני שאינו שלו. ואפילו יד ישראל שולטת עליו – אין כופין אותו להוציא החמץ מרשותו בפסח. אבל צריך לעשות מחיצה גבוה עשרה טפחים בפני חמצו של אינו יהודי, שמא יבוא להסתפק ממנו. אבל של הקדש – אינו צריך, מפני שהכל פורשין מן ההקדש, כדי שלא יבואו לידי מעילה.

עד כאן לשון הרמב"ם ז"ל.

סימן תמ סעיף ב

ויש להבין: אכתי מנלן דחמץ של ישראל המופקד ביד אינו יהודי – הרי זה עובר בבל יראה? הא אין כאן לא "ביתך" ולא "גבולך".

ויש מי שכתב מטעם קל וחומר: דכיון דחמץ של אינו יהודי המופקד ביד ישראל, שקיבל עליו אחריות, עובר ב"בל יראה", כמו שיתבאר – כל שכן חמץ שלו שביד אינו יהודי (מגיד משנה).

ואינו מובן: דהתם כיון שקיבל עליו אחריות – הוי כשלו, וברשותו. מה שאין כן חמצו ביד אינו יהודי – הוה שלו, ואינו ברשותו. ועוד: הא הרמב"ם אומר "הא למדת...", דמבואר כוונתו שלמדנו זה מקרא, ולא מקל וחומר.

ויש מי שכתב דהמקום שהאינו יהודי מניח בו חמצו – הוי כביתו של ישראל (כסף משנה). וגם זה תימה, דאם כן למה לן קרא: "שלך" אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים? הרי המקום שמונח בו החמץ הוי כביתו של אינו יהודי, וכי צריך קרא שלא לעבור על חמצו של אינו יהודי בביתו של אינו יהודי? ועוד: דמילתא דפשיטא היא שאין המקום נחשב של המפקיד, אם לא הקנה לו המקום מפורש, או ייחד לו מקום פלוני, כמו שכתבתי בסעיף יד, עיין שם.

סימן תמ סעיף ג

ועוד: מהו זה שכתב:

יכול לא יהיה עובר אלא אם כן יהיה החמץ בביתו, אבל אם היה רחוק מביתו בשדה או בעיר אחרת – לא יהיה עובר? תלמוד לומר: "בכל גבולך" – בכל רשותך.

עד כאן לשונו. והרי עיר אחרת אינו "גבולך". ועוד: דגם שדה אינו "גבולך", דאין לומר דמיירי בשדה שלו, דאם כן הוה ליה לומר "בשדהו".

סימן תמ סעיף ד

ובאמת הרמב"ן ז"ל כתב בחומש שאינו עובר ב"בל יראה" אלא בחמץ שלו וברשותו (הביאו המגיד משנה שם). אבל חמץ שלו שאינו ברשותו – אינו עובר ב"בל יראה". וכן כתב הר"ן בפרק קמא, וזה לשונו: שהרי אפילו חמצו של ישראל כל שהוא ברשות האינו יהודי – אינו עובר עליו. והכי איתא במכילתא:

מה "ביתך" ברשותך, אף "גבולך" ברשותך: יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות אינו יהודי... ומיהו הני מילי מדאורייתא, אבל מדרבנן חמצו של ישראל שהוא ברשות האינו יהודי – צריך ביעור...

עד כאן לשונו. הרי דעתם מפורש דכל שאין החמץ ברשותו ממש – אינו עובר מן התורה ב"בל יראה", ורק מדרבנן חייב לבער.

(ואין זה ענין לדברי הגאונים שהביאו הרא"ש והטור, דכשקבל הנפקד אחריות – אין המפקיד עובר, כמו שיתבאר. דזהו מטעם אחריות, אבל בלאו הכי מודים להרמב"ם. ועיין שאגת אריה סימן פג, שהשיג על הבית יוסף ועל האחרונים, ששמו שני הדיעות לדבר אחד ואינו כן, עיין שם.)

סימן תמ סעיף ה

ויראה לי בכוונת הרמב"ם שדבריו ברורים, והכי פירושו: בתורה כתיב ארבעה שמות בענין זה: "לא יראה", ו"לא ימצא", "ביתך", ו"גבולך". והנה ההפרש בין "לא יראה" ובין "לא ימצא" מובן: דאי "לא יראה" – הייתי אומר דבראייה תליא מילתא, אבל הטמינו – אינו עובר. לכן כתיב "לא ימצא". אבל בין "ביתך" ובין "גבולך" – אי סלקא דעתך ד"גבולך" היינו רשותו ממש, כלומר שהרשות שלו, מה לי רשות ביתו, ומה לי רשות שדהו או קרפיפו? הרי הכל אחד הוא: דביתו שלו, ושדהו וקרפיפו. ואין שום חילוק בהם לכל דיני מכירה ומתנה והקנאה.

אלא ודאי דהאי "בכל גבולך" – אין הכוונה שיהא הגבול שלו והרשות שלו, אלא אחמץ קאי, שהחמץ לא יהיה "בכל גבולך", כלומר: כל מקום שהחמץ שלך, והיינו שהחמץ שייך לך, ויונח במקום שיונח.

וזה שכתב הרמב"ם "בכל גבולך" – בכל רשותך, זהו ביאור על החמץ שיהיה תחת ידו, כלומר שיהיה החמץ שלו, שיכול לעשות בו כל מה שירצה. וזהו שכתב "יכול לא יהיה עובר אלא אם כן יהיה החמץ בביתו...", כלומר: שלא יעבור אלא אם כן החמץ מונח ברשותו, או בביתו או בשדהו או בקרפיפו. תלמוד לומר: "בכל גבולך" – בכל רשותך, כלומר: דלא בעינן שהרשות יהיה שלך, אלא שהחמץ יהיה ברשותך, כלומר: שתשלוט על החמץ, שיהא ברשותך לעשות בו כל מה שתרצה. ברור בכוונתו בסייעתא דשמיא.

סימן תמ סעיף ו

דבאמת שם "גבול" אינו על השייך להאדם ביחוד, וכל התנ"ך מלא מזה, כמו: "גבול ישראל", וכן "השם גבולך שלום", וכן "מקצה גבול מצרים", וכן "גבול ארץ אדום" – שהכוונה על כל המדינה כולה. והכא נמי פשטא דקרא "לא יראה בכל גבולך" – כלומר "בכל המדינה".

וראיה ברורה לזה ממכילתא פרשה בא (פ' י), וזה לשונה:

"בבתיכם" – למה נאמר? לפי שנאמר "בכל גבולך" – שומע אני כמשמעו. תלמוד לומר: "בבתיכם" – מה בתיכם ברשותכם, אף גבולך ברשותך...

הרי מפורש דמשמעו של "גבולך" אינו "ברשותך". וזהו כמו שכתבתי ד"בכל גבולך" – הוי כמו "בכל מדינתך". והכי פירושו דמכילתא: מה בתיכם וכו' – יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות אינו יהודי. כלומר: מה בתיכם החמץ ברשותכם, שביכולתיכם לעשות בו כל חפציכם – אף גבולך ברשותך, שתהא ביכולתך לעשות בו כל חפצך. והיינו: אף אם מונח ביד אחרים אך שאינו מגיע עליו מעות. יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות אינו יהודי. כלומר: שהחמץ ברשותו, שמגיע לו מעות.

(וגם הרא"ש בפרק ראשון סימן ד כתב דהמכילתא מיירי בהלואה, עיין שם. ובגמרא ה ב הכי פירושו: אין לי אלא שבבתים, בבורות... מנין? תלמוד לומר: בכל גבולך, כלומר: דהייתי אומר רק בבתים שרואה את החמץ תדיר, ולא בבורות. תלמוד לומר: "בכל גבולך". וכיון דאפילו בכל הגבול נאסר, שרחוק ממנו ואין זה רשותו, קל וחומר בבורות. ועדיין אני אומר בבתים... – בגבולין שלך אי אתה רואה..., כלומר: דהייתי אומר דבבתים גם של אחרים אסור, תלמוד לומר "שאור"-"שאור" לגזרה שוה... ודייק ותמצא קל.)

סימן תמ סעיף ז

והנה כל הפוסקים עומדים בשיטת הרמב"ם, שחמץ של ישראל המופקד ביד אינו יהודי עובר ב"בל יראה" וב"בל ימצא" מן התורה, עד שהרא"ש כתב שאין צריך ראיה לזה, עיין שם. לבד הרמב"ן והר"ן ז"ל סברי דמן התורה אינו עובר, דהם מפרשים "בכל גבולך" – היינו ברשות השייך לו, ורק מדרבנן צריך לבערו.

וכל זה בלא קבלת אחריות. אבל בקבלת אחריות יש דינים אחרים, כמו שנבאר בסייעתא דשמיא. ובטור ושולחן ערוך לא הובא כלל דעת הרמב"ן והר"ן, עיין שם. והטעם: דהלכה כרוב הפוסקים. ועוד: שהרי גם לדבריהם – מדרבנן חייב לבער, ואינהו לא נחתי לחלק בין דאורייתא לדרבנן, אלא בין האסור והמותר, וכמו שכתבתי בריש הלכה שבת.

סימן תמ סעיף ח

דרשו חכמינו ז"ל מלשון "לא ימצא", דאפילו חמצו של אינו יהודי המופקד ביד ישראל, והישראל קבל עליו אחריות – הרי זה עובר ב"בל יראה" וב"בל ימצא". דלשון "לא ימצא" – משמע שמצוי בידך, וזהו מצוי בידך. דבלא אחריות – אין עליו להשגיח, ומונח אצלו ואינו חושש לו. אבל כשקבל אחריות – הרי בהכרח להשגיח על החמץ, שלא יאבד ולא יתקלקל, כדי שלא יצטרך לשלם. ומקרי "מצוי בידך", והוי לענין איסור "בל יראה" כשלו.

ואין חילוק בין כשהחמץ בביתו, או במקום אחר ברשותו. ואפילו אינו רואיהו, ואפילו חזר והפקידו ביד אינו יהודי אחר שאינו בעליו, דזהו כמפקיד חמצו ביד אינו יהודי, דעובר עליו (מגן אברהם סעיף קטן א).

אבל אם חזר והפקידו ביד אינו יהודי הראשון שהפקיד אצלו – אינו עובר. אף על גב דעדיין נשאר אחריות דגניבה ואבידה על הישראל, מכל מקום מותר, דהוה ליה כמקבל אחריות על חמצו של אינו יהודי בביתו של אינו יהודי, דמותר (שם). ויש חולקין בזה, דכיון דהיה החמץ תחת יד הישראל באחריות, והוה כשלו, כשחזר והפקידו אפילו אצל הראשון – הוה כהפקיד חמץ שלו בידו, ועובר ב"בל יראה" (ח"י סעיף קטן ו). והעיקר כדעה ראשונה (מק"ח סעיף קטן ד).

סימן תמ סעיף ט

ואם הפקיד זה החמץ של האינו יהודי, שקבל עליו אחריות, ביד אינו יהודי אחר, והאינו יהודי האחר קבל עליו כל האחריות – יש אומרים דהישראל אינו עובר (מגן אברהם שם). ויש אומרים דעובר (ח"י סעיף קטן ה). והעיקר כדעה ראשונה (מק"ח שם), דמאי דהוה ליה שקליה.

ויש מי שאומר דחמץ של אינו יהודי שהפקיד אצלו, וקבל עליו אחריות – לא מהני ליה ביטול (שאגת אריה סימן עז). וכן מסתבר. דבשלמא חמץ שלו – יש לו רשות להפקיר ולבטל, כיון שבזמן הפסח תיאסר לגמרי בגילוי דעתא סגי, כמו שכתבתי בסימן תלא. אבל זה החמץ שאינו שלו, ובהגיע הפסח לא יאסר על הבעלים, ורק התורה גזרה עליו שיעבור ב"בל יראה", אם כן באיזה כח יכול להפקירו או לבטלו? ובעל כרחו יחזירנו לבעליו, ואם אין הבעלים בביתו – ימכרנו או יבערנו, וישלם להאינו יהודי. ואם אינו יהודי הפקיד חמצו בבית אינו יהודי אחר, והישראל קיבל עליו אחריות – מותר, כיון שאין החמץ בביתו (מק"ח שם). דזהו קבלת אחריות על חמצו של אינו יהודי בביתו, דמותר. ומה לי הוא, ומה לי אחר.

סימן תמ סעיף י

ואם עבר על "בל יראה" בחמץ הזה – מכל מקום יכול להחזיר החמץ להאינו יהודי אחר הפסח. ולא הוה כמשתכר באיסורי הנאה, שהרי קיימא לן דהגוזל חמץ, ועבר עליו הפסח, אומר לו "הרי שלך לפניך" אפילו בישראל, כמו שכתבתי בחושן משפט סימן שסג. כל שכן שיכול להחזירו להאינו יהודי (מגן אברהם שם).

ואפשר דגם בפסח יכול להניחו ליטול את החמץ (שם). אלא שיש חשש שמא ימכור האינו יהודי לישראל אחר הפסח, ויכשל הישראל באיסור חמץ שעבר עליו הפסח (שם). ומכל מקום אין לו לחשוש בזה, כיון שמחזיר לו את שלו – אין לו לשלם בעד חשש זה (ח"י סעיף קטן ד).

סימן תמ סעיף יא

ובאיזה אחריות עובר ב"בל יראה"? כתב הטור בשם ר"י דדווקא כשהוא שומר שכר, שחייב בגניבה ואבידה. ובשם בה"ג כתב דאפילו אם הוא שומר חנם, ואינו חייב אלא בפשיעה – מקרי אחריות, עיין שם. ומהרמב"ם מבואר כדעה ראשונה, שהרי כתב "אם קבל עליו הישראל אחריות, שאם אבד או נגנב..." עיין שם. ודעת הרא"ש כדעת בה"ג. וכפי מה שכתבו התוספות בבבא מציעא (פב ב) בשם רש"י ז"ל, אינו עובר אלא אם כן קבל עליו אחריות אונסין, עיין שם.

ופלא דבבה"ג שלפנינו איתא גם כן גניבה ואבידה, וזה לשונו בפ' כל שעה וודאי גוי דאפקיד גבי ישראל חמץ, אי קביל עליה ישראל נטירותא, דכיון דאי פשע ביה ומיגנב או דמתבר מחייב לשלומי – מחייב לבעורי, וכו'. עד כאן לשונו.

ואם כוונתו לפשיעה, למה לו לסיים גניבה ואבידה? אלא וודאי דהכי קאמר: דאחריותו על גניבה ואבידה, וגם זהו מהעדר שמירה. לכן אמר דאי פשע ביה. והרא"ש נראה שהיה מפרש דחיובו על הפשיעה, ועל ידי הפשיעה נגנב או נאבד. ואם כן לא הוה ליה לומר "נגנב" אלא "נאבד", דאבידה קרובה לפשיעה. וצריך עיון.

ולענין הלכה משמע מרבינו הבית יוסף כדעה ראשונה. דדעת בה"ג והרא"ש כתב בשם "יש אומרים", ורוב דעות הם כר"י, רש"י, ותוספות, והרמב"ם, וסמ"ג. ולמעשה יש להחמיר כבה"ג והרא"ש באיסור דאורייתא.

סימן תמ סעיף יב

כתב הרמב"ם:

אנס שהפקיד חמצו אצל ישראל, אם יודע הישראל שאם יאבד או יגנב מחייבו לשלמו, וכופיהו ואונסו לשלם, אף על פי שלא קיבל אחריות – הרי זה חייב לבערו, שהרי נחשב כאלו הוא שלו, מפני שמחייבו האנס באחריותו.

עד כאן לשונו. והראב"ד חולק עליו, דאיך יעבור ב"בל יראה" בדבר שאונסין אותו? וכמה מהראשונים חולקים עליו, דהא דאיתא בגמרא (ה ב) בכהאי גוונא – זהו כשהיה חוק המלכות בזה, דדינא דמלכותא דינא, ולא באנס (מגיד משנה).

ולעניות דעתי נראה דכוונת הרמב"ם הוא דקבלת החמץ – ברצונו תלוי, ואם ירצה – לא יקבל החמץ. ועל זה לא יאנסו האנס, אלא שאם קיבל – יאנסו לשלם כשתגנב או תאבד, ולפי זה שפיר עובר ב"בל יראה". וכן מבואר מלשונו שהפקדון היתה מרצונו. ולכן כשהכניס עצמו מרצונו לזה, ממילא הוה כקבלת אחריות. ולפי מה שבארנו אפשר דלא פליגי הפוסקים כלל.

(ומתורץ קושית הט"ז סעיף קטן א, עיין שם. וכעין זה מצאתי בספר מגן האלף, עיין שם.)

סימן תמ סעיף יג

ויש מי שאומר דלפי דעת הרמב"ם, דגם על ידי אונס עובר ב"בל יראה", אם כן במכירת חמץ שלנו שזוקפין המעות במלוה, ומקבלין מהאינו יהודי הקונה רק דבר מועט, וברור הוא שאם יאבד החמץ לא ישלם הקונה – אם כן הוי כאחריותו של החמץ הוא על הישראל, ועוברין ב"בל יראה" (מק"ח סעיף קטן ה).

ולכן צריך דווקא למכור החדר שהחמץ מונח בו, דאז הוי כקבלת אחריות בביתו של האינו יהודי (שם). אך אצלינו שנהגנו להעמיד ישראל ערב קבלן בעד הקונה (כתיקון הגר"ז) – אין חשש בזה. דאם הוא לא יפרע – נתבע מהערב קבלן. אך אצלינו נוהגים גם כן למכור החדר, כמו שיתבאר בסימן תמח, מפני הקנייה, כמו שאכתוב שם (ועיין מגן האלף שדחה דברי המק"ח).

סימן תמ סעיף יד

כתב הטור:

הפקידו אצלו, וקבל עליו אחריות – חייב לבערו. ואם ייחד לו מקום, שאמר לו "הנה הבית לפניך, הניחו במקום שתרצה" – אין זקוק לבערו. ופירש רש"י: כשלא קבל עליו אחריות. ור"ת פירש: אפילו קבל עליו אחריות, דכיון דייחד לו מקום – אינו מצוי בביתו. ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל.

עד כאן לשונו. ביאור הדברים: דזה שחייבו התורה להישראל שיעבור ב"בל יראה" בפקדון של אינו יהודי על פי קבלת אחריות – זהו גזירת התורה רק בחמץ. שהרי דבר זה אינה אלא גורם לממון שכשיתאבד – יצטרך לשלם ממון. ובכל הדינים קיימא לן: גורם לממון – לאו כממון דמי, כמו שכתבתי בחושן משפט סימן שפו. אלא דבחמץ, שכתבה תורה לשון "לא ימצא" – דמה שמצוי בידך אתה עובר, ולכן על פי האחריות הוי מצוי בידך, כמו שהסברנו בסעיף ח.

ולכן אם קבל אחריות על חמצו של אינו יהודי בביתו של אינו יהודי – אינו עובר, מפני שאין זה מצוי בידך. ולכן גם כשייחד לו בית – הוה ליה כביתו של אינו יהודי, ואין זה מצוי בידך.

ומרמב"ם נראה להדיא דסובר כרש"י. מיהו זהו כשאומר לו רק "הרי הבית לפניך". אבל אם ייחד לו קרן זוית – פשיטא אפילו לרש"י והרמב"ם אינו עובר ב"בל יראה" בקבלת אחריות, דזהו ממש כביתו של אינו יהודי (בית יוסף).

סימן תמ סעיף טו

כתב הר"ן בפרק ראשון: דהא דבאחריות עובר ב"בל יראה" – לאו דווקא בקבל אחריות בפירוש. אלא אפילו סתמא הפקידו אצלו – חייב לבערו, דקבלת פקדון בסתם – הוה כקבלת אחריות מפורש, כדאמרינן בבבא קמא (מח א): כנוס שורך ברשותי – חייב בשמירתו.

ותמיהני שהר"ן ז"ל כתב זה גם בשם רש"י ז"ל, דבסתם הוי כקבלת אחריות, עיין שם. ולפנינו ברש"י (ו א) מפורש להיפך, שכתב: הפקידו אצלו וקבל עליו אחריות, עיין שם. הרי מבואר דצריך לקבל מפורש אחריות, וכן מלשון הרמב"ם מבואר דצריך קבלת אחריות בפירוש, וכן כתב הלבוש.

סימן תמ סעיף טז

והטעם יש לומר: דאף על גב דבוודאי כן הוא, דגם בסתמא קיבל עליו נטירותא, כמו שכתבתי בחושן משפט סימן רצא, מכל מקום זהו בישראל. אבל באינו יהודי נתבאר שם בסימן שא דאין בו דין שומרים, וממילא דצריך קבלת אחריות בפירוש. אך לדעת הרמב"ם שם, דעל הפשיעה בכולם חייבים, ולדעת הבה"ג והרא"ש בכאן דגם באחריות פשיעה עוברים ב"בל יראה" כמו שכתבתי – יכול להיות גם כאן בסתם (ח"י סעיף קטן א). ולדעת הר"ן צריך לדבר מפורש שאינו מקבל אחריות.

(ולדינא נתבאר בחושן משפט שם שרוב הפוסקים חולקים על הרמב"ם, עיין שם.)

סימן תמ סעיף יז

אבל בלא אחריות – אינו חייב לבערו, אפילו אם האינו יהודי כבוש תחת ידו, ושרוי עמו בחצר. ורק צריך לעשות בפניו מחיצה גבוה עשרה טפחים, כדי שלא ישכח ויאכלנו. והגם דבשארי איסורים לא מצרכינן למחיצה – חמץ שאני, שאוכלים אותו כל השנה, ויש לחוש שישכח ויאכלנו. אבל משארי איסורים אנו מובדלים תמיד.

ואינו יהודי שהניח חמץ בבית הישראל ביום טוב, שאי אפשר לעשות מחיצה – יכפה עליו את הכלי. ואף שאפשר בסדין – אין זה מחיצה של היכר. ובחול המועד צריך מחיצה. אמנם אם הפקידו לזמן מועט, כמו לחצי יום – אינו צריך מחיצה, ודי בכפיית כלי (מגן אברהם סעיף קטן ה, וכן משמע מרש"י ו א דיבור המתחיל "עושה", עיין שם).

סימן תמ סעיף יח

אינו יהודי שנכנס לבית ישראל בפסח, וחמצו בידו – אינו זקוק להוציאו. דאף על פי שרואה החמץ – שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים. ולחשש אכילה אין לחוש, שהרי האינו יהודי עומד עליו, ולא יניח לאכול מלחמו.

אבל אסור להעלותו עמו על השולחן, אפילו בהפסק מפה. ואף על גב דאחד אוכל בשר ואחד גבינה – מותרים בהפסק מפה, כמו שכתבתי ביורה דעה סימן פח – חמץ שאני. דאיסורו במשהו, ולא ימלט שלא יתגלגל משהו מזה לזה. ולכן אם אין הישראל אוכל – מותר להניחו להאינו יהודי לאכול שם (מגן אברהם סעיף קטן ז). וכן כשאוכל על שולחן בפני עצמו – אין חשש.

סימן תמ סעיף יט

כתב הרא"ש, ריש פסחים:

יש מן הגאונים שאמרו: ישראל שהפקיד חמצו אצל האינו יהודי, או אצל ישראל חבירו, וקבל הנפקד עליו אחריות – הנפקד חייב בביעורו ולא המפקיד, אף על פי שהוא שלו, כיון שאינו ברשותו. והביאו ראיה ממכילתא... והר' יונה אומר דלעולם הוא ברשות המפקיד, וחייב לבערו מן התורה... ונראה לי דדבר פשוט הוא: דאף על פי שהנפקד קיבל עליו אחריות, מכל מקום עיקר הממון של הבעלים הם...

עד כאן לשונו, וכן כתב הטור. ודעת הגאונים אינו כדעת הרמב"ן והר"ן שהבאנו בסעיף ד, דכל שאין החמץ ברשותו – אינו עובר ב"בל יראה"; דאם כן לא צריכי לאחריות. ועוד: דמדרבנן מיהא עובר, כמו שכתבתי שם. אלא טעמם הוא דהאחריות של הנפקד – מוציאו מידי איסור "בל יראה".

ומה שהקשה הרא"ש: הא עיקרו של הבעלים – יש לומר דזה לא מקרי "מצוי בידך", כיון שאין החמץ אצלו, וגם בטוח הוא בהמעות – מקרי שאין החמץ מצוי בידו. וזה שכתבו: כיון שאינו ברשותו – משום דאלו היה ברשותו לא היה מועיל האחריות.

ולדינא קיימא לן כהר"י והרא"ש. וישראל שהפקיד אצל ישראל, והנפקד קבל אחריות – שניהם עוברים ב"בל יראה", וכן פסק רבינו הבית יוסף בסעיף ד.

(והפרי חדש והש"א תפסו בדעת הגאונים כהרמב"ן והר"ן. ולעניות דעתי לא נראה כן, ועיין מק"ח. ולדינא אין נפקא מינה. והנראה לעניות דעתי בארנו בסייעתא דשמיא.)

סימן תמ סעיף כ

ודע: דמי ששכח למכור חמצו עד חצות – אין לזה שום תקנה, ומחוייב לבערו תיכף. ואם יבוא גוי המכירו, ויטלם לעצמו אחר שהוציא החמץ לרחוב כדרך הפקר, ורצונו של הגוי להחזיר לו אחר הפסח – יכול ליטלו, שהרי הגוי זכה מן ההפקר, והוה חמצו של גוי שעבר עליו הפסח, דמותר אף באכילה.

אבל אם מכרו או נתנו לעובד כוכבים – אינו מועיל כלל, והוא עובר על "בל יראה", דאין מכירתו ומתנתו כלום. ועדיין עובר על "בל יראה", דלענין "בל יראה" – אוקמה התורה ברשותו, ומחוייב לבערו אחר הפסח.

(חתם סופר סימן קיג; ומקור חיים סימן תמ בביאורים, באמצע סעיף קטן ה; והגאון רבי עקיבא איגר, בגליון ריש סימן תמ על המגן אברהם סעיף קטן א, עיין שם. ודברי הנודע ביהודה בתניינא סימן סג – תמוהים מאוד, וחלילה לעשות כן. עיין שם, ודייק ותמצא קל.)

---

הלכות פסח (א): תכט • תל • תלא • תלב • תלג • תלד • תלה • תלו • תלז • תלח • תלט • תמ • תמא • תמב • תמג • תמד • תמה • תמו • תמז • תמח • תמט • תנ • תנא • תנב • תנג • תנד • תנה • תנו • תנז • תנח • תנט • תס • תסא • תסב • תסג • תסד • תסה • תסו • תסז

---

סימן תמא

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תמא | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין מי שהלווה על חמץ
ובו אחד עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא

סימן תמא סעיף א

אינו יהודי שהלוה לישראל על חמצו, ונתן את החמץ תחת יד האינו יהודי, ואמר לו: "מעכשיו יהא שלך אם לא אפרע לך לזמן פלוני", והגיע הזמן ולא פרעו – מותר, אפילו לא הגיע הזמן עד אחר הפסח; דמשהגיע הזמן ולא פרעו – נקנה לו למפרע, והוה ליה חמצו של אינו יהודי.

אבל אם לא אמר לו "מעכשיו" – אסור אף שהמשכון תחת יד האינו יהודי, משום דאינו יהודי מישראל לא קני משכון, והוה כשל ישראל.

וכן אם אמר "מעכשיו", והוא תחת יד הישראל – גם כן אסור; כיון דהאחריות על הישראל – אסור אפילו בחמץ של אינו יהודי, כמו שכתבתי בסימן הקודם, כל שכן בכי האי גוונא.

וכן אם הגיע הזמן, ופרעו – אסור אפילו ב"מעכשיו" והיה תחת יד האינו יהודי, דכיון שפרעו – אגלאי מילתא שהחמץ היה של הישראל. אבל כשיש כל השלושה דברים – מותר.

סימן תמא סעיף ב

והרמב"ם ז"ל בפרק רביעי דין ה כתב:

ישראל שהרהין חמצו אצל האינו יהודי, אם אמר לו: "אם לא אביא לך מעות מכאן ועד יום פלוני, קנה חמץ זה מעכשיו" – הרי זה ברשות האינו יהודי, ואותו החמץ מותר לאחר הפסח. והוא שיהיה אותו זמן שקבע לו קודם הפסח.

ואם לא אמר לו "קנה מעכשיו" – נמצא אותו החמץ כאילו הוא פקדון אצל האינו יהודי, ואסור בהנאה לאחר הפסח.

עד כאן לשונו, והראב"ד והטור ורוב הפוסקים חלקו עליו. דאי בהגיע הזמן קודם הפסח – למה לנו "מעכשיו"? הא אפילו בלא "מעכשיו" כבר הוחלט החמץ להאינו יהודי.

ואין לומר דהוה אסמכתא, ולא קנה דכל דאי הוה אסמכתא, דהא הרמב"ם פסק בפרק אחד עשר מהלכות מכירה דבמשכון ליכא דין אסמכתא.

אלא טעמו של הרמב"ם הוא משום דקיימא לן: אינו יהודי מישראל לא קני משכון (הה"מ), ולכן עדיין הוה כשל הישראל. אבל כשאמר לו "מעכשיו" – הוה כמכירה ומעכשיו בלא הגעת הזמן קודם הפסח כיון דעד הזמן עדיין אינו מותר הוה ליה לומר בגמרא "כשהגיע הזמן מותר". ומדקאמר "אחר הפסח מותר" – משמע דמיד מותר, ובעל כרחך שהגיע הזמן קודם הפסח.

ואין לומר דקביעת הזמן היה תוך הפסח או תיכף בכלות הפסח, דאין דרך הישראל להגביל בחמץ זמן כזה (שם). והלכה כרוב הפוסקים, דבהגיע הזמן קודם הפסח – מותר אפילו בלא "מעכשיו". ובשולחן ערוך לא הובא כלל דעתו, עיין שם.

סימן תמא סעיף ג

ואין לשאול לדעת רוב הפוסקים דאפילו בהגיע הזמן אחר הפסח, ובלא "מעכשיו" – הא כיון דלא פדאו הישראל, והוחלט המשכון להאינו יהודי, הרי אגלאי מילתא למפרע שהחמץ היה בפסח של האינו יהודי.

דאינו כן, דהא קיימא לן: בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה. כלומר: כשגובה בעד חובו שדה שנשתעבדה לו – אין השדה שייך לו למפרע משעת ההלואה, אלא משעת הגעת הזמן. וכיון שכן, ממילא היה החמץ בפסח של הישראל, ולא של האינו יהודי.

ודע דלפעמים אפילו היה החמץ תחת יד הישראל – מותר. כגון: שהקנה להאינו יהודי את החמץ בקנין או אגב קרקע, ואינו באחריות הישראל – מותר אף שהונח ביד הישראל (מגן אברהם סעיף קטן א).

סימן תמא סעיף ד

וכיון דעיקר ההיתר הוא מצד "מעכשיו", לכן אפילו בלא ענין הלואה על המשכון, כגון שאמר להאינו יהודי "אם לא אעשה לך דבר פלוני עד ניסן – יהא החמץ שלך מעכשיו", והחמץ הוא תחת יד האינו יהודי, והגיע הזמן ולא עשה – הוה החמץ של אינו יהודי, ומותר לאחר הפסח. ואי משום אסמכתא, כבר נתבאר בחושן משפט סימן רז דב"מעכשיו" ליכא אסמכתא.

אמנם למאן דסבירא ליה שם דרק במשכון מהני "מעכשיו", ולא בשארי דברים – הדר הוה אסמכתא. אך הראב"ד סובר דבאינו יהודי ליכא אסמכתא. וגם כיון דבדיניהם הוי של האינו יהודי – אזלינן בתרייהו, כדי שלא יעבור הישראל ב"בל יראה", כמו שיתבאר בסימן תמח (עיין מגן אברהם סעיף קטן ב).

סימן תמא סעיף ה

ויש בזה שאלה: דאיך אנו מתירין על ידי "מעכשיו", אפילו הגיע הזמן אחר הפסח? והא יכול לפדותו קודם פסח, ונאמר: הואיל ואי בעי היה פודה החמץ, ויעבור ב"בל יראה" כמו דאמרינן כהאי גוונא בעיסה שלשה ביום טוב, והפריש חלה ונתחמצה החלה, דעובר ב"בל יראה" מטעם: הואיל ואי בעי מיתשל עלה לעקור ממנה שם חלה, ותהיה שלו. ולכן אף על גב דהחלה אינו שלו, ואינו עובר ב"בל יראה", מכל מקום כיון שיכול לעשותה שלו – הוא עובר. והכי נמי: הא יכול לפדותה, ויהיה שלו, ויעבור ב"בל יראה". ויתבאר זה בסימן תנז.

אך לא דמי, דבשם לא יחסר לו ממון על ידי זה; אבל הכא הא צריך לשלם ממון להאינו יהודי אם יפדה ממנו החמץ, וזה אינו רוצה, ולכן לא אמרינן הואיל ויכול לפדותו בדבר שיש בזה דררא דממונא (שם סעיף קטן ג בשם הר"ן ז"ל). ועוד: דבכאן מחוסר מעשה, שישלם להאינו יהודי ויקח החמץ לביתו, שהרי לא ירצה להניחו תחת יד האינו יהודי כאשר ישלם לו. ודבר המחוסר מעשה לא אמרינן הואיל.

(ולדעת רש"י מח א לא אמרינן כלל הואיל כזה, עיין שם.)

סימן תמא סעיף ו

וכל זה בדיעבד. אבל לכתחילה וודאי אסור ללוות על החמץ מאינו יהודי, ולקבוע הזמן אחר הפסח, ולומר לו "אם לא אפרע לך לזמן פלוני, יהא שלך מעכשיו", דאכתי בפסח תלוי ועומד החמץ כברשותו. אמנם אם קבע הזמן קודם הפסח, ונתהוה סיבה ונמשך עד אחר הפסח – אינו מחוייב להתאמץ לפדותו קודם הפסח. אבל כשקבע זמן לכתחילה על לאחר הפסח – וודאי מחוייב להתאמץ לכתחילה לפדותו ולבערו (כסף משנה בט"ז סעיף קטן ב).

ואין לשאול: הא סתם משכון אין המלוה מקבל עליו אחריות אונסין, כמו שכתבתי בחושן משפט ריש סימן עב. ואם כן, לענין אונסין אכתי החמץ עומד ברשות הישראל, ואם כן יעבור ב"בל יראה" מפני אחריות? דאין זו שאלה: נהי דהוי אחריות, מכל מקום הא החמץ הוא ביד האינו יהודי, ונחשב כשלו. וכבר נתבאר בסימן הקודם דקבלת אחריות בביתו של אינו יהודי על חמצו של אינו יהודי – דמותר (מגן אברהם סעיף קטן ג).

סימן תמא סעיף ז

אם לוה מהאינו יהודי על חמצו, ולא אמר "מעכשיו" – מחוייב לראות לפדותו קודם הפסח ולבערו, כדי שלא יעבור ב"בל יראה". ואם לא עשה כן – החמץ אסור בהנאה, ששום אדם אסור לקנותו אחר הפסח מהאינו יהודי, והוא עבר ב"בל יראה".

והיזק אין לו, שהרי האינו יהודי מקבלו בחובו, אך אולי מחוייב לפדותו ולהטילו בנהר או לשורפו, ולשלם להאינו יהודי במעות. דאם לא כן, הרי הוא פורע חובו מאיסורי הנאה (שם). ואולי כיון דממילא הוא, והוא אינו עושה מעשה בזה – אי אפשר לחייבו בזה. ובירושלמי (פרק שני הלכה ב) מבואר דאפילו במקום שעובר ב"בל יראה" – מכל מקום לא כפינן ליה שיפסיד על ידי זה, עיין שם (הובא בח"י סימן תמ סעיף קטן ד, עיין שם).

סימן תמא סעיף ח

ישראל שהלוה לאינו יהודי על חמצו, ומשכן את החמץ ביד הישראל, ואמר לו "אם לא אפרע לך לזמן פלוני יהא החמץ הזה קנוי לך מעכשיו"; אפילו לא היה החמץ באחריות הישראל כלל, ואפילו לא הגיע הזמן עד אחר הפסח, מכל מקום אם הגיע הזמן ולא פרעו – הרי חמץ זה אסור בהנאה, שהרי אגלאי מילתא דחמץ זה הוא של הישראל למפרע. ואפילו היה מונח בבית האינו יהודי כל ימי הפסח, כגון שחזר הישראל והפקידו אצלו, דהוה ליה כחמצו של ישראל שהפקידו אצל אינו יהודי, דאסור בהנאה.

אבל אם לא אמר לו מעכשיו, ואין אחריות החמץ עליו – מותר, דקיימא לן: ישראל מאינו יהודי ואינו יהודי מישראל – לא קנה משכון (מגן אברהם סעיף קטן ו). ואפילו נראה מדעת האינו יהודי שדעתו להשקיע אצלו את החמץ, מכל מקום אינו עובר עליו כל זמן שלא מכרו לו בפירוש. אבל ישראל הממשכן חמץ ביד ישראל חבירו הנפקד – עובר ב"בל יראה", דישראל מישראל קונה משכון (שם). וגם המפקיד עובר ב"בל יראה".

סימן תמא סעיף ט

ודע: דיש מי שאומר בהך ד"מעכשיו" שנתבאר דהחמץ אסור בהנאה, מכל מקום בפסח אינו מחוייב לבערו, דעדיין הוא ברשות האינו יהודי; דשמא יפדנו כיון שהזמן הוא אחר הפסח (שם סעיף קטן ד). ויש חולקין בזה, וסבירא להו דחייב לבער (ט"ז סעיף קטן ג, וח"י סעיף קטן ז), משום דאחר כך כשנשאר אצלו – עבר למפרע ב"בל יראה".

ומכל מקום אם עבר ולא ביערו, ובא האינו יהודי תוך הפסח לפדותו – מותר לקבל ממנו המעות, ולהניחו ליטול החמץ. ולא שיתן לו בידים את החמץ, דזה אסור, אלא יקח מעצמו. ואין זה משתכר באיסורי הנאה, דכיון שפודיהו – נמצא שלא היה של הישראל מעולם (מגן אברהם שם וח"י).

סימן תמא סעיף י

ואם לא משכנו ביד הישראל קודם הפסח, והיה מונח החמץ בבית האינו יהודי, אלא ששיעבדו דאם לא יפרע עד זמן פלוני החמץ שלו, והזמן הוא אחר הפסח, ולא פרעו – מותר להישראל ליטול החמץ, אף על פי שאמר לו "מעכשיו". דכיון דלא משך את החמץ אצלו, ונמצא שקנינו אינו אלא בכסף ההלואה, וקיימא לן דישראל מאינו יהודי ואינו יהודי מישראל – אין קניינם אלא במשיכה, כמו שכתבתי בחושן משפט סימן קצד (הגר"ז).

סימן תמא סעיף יא

אך לשיטת רש"י המובא ביורה דעה סימן שכ, דקניינו הוא רק בכסף – הרי זה עובר ב"בל יראה".

האמנם רוב הפוסקים לא סבירא להו כן, כמבואר שם. ולכן לפי מה שיתבאר בסימן תמח, שעל פי הדחק אנו סומכין במכירת חמץ על שיטת רש"י דקונה בכסף, עיין שם. ולכן נראה לי דאם אצל זה האיש עצמו שמכר חמצו לאינו יהודי בכסף, שיעבד לו אינו יהודי חמצו, שאם לא יפרע לו אחר הפסח יהיה החמץ שלו – דאסור ליטלו. דאיך נפסוק אצלו תרתי דסתרי: דבכאן יקנה בכסף, ובכאן לא יקנה בכסף? ודבר פשוט הוא דאם הגיע הזמן קודם הפסח ולא פרעו, אפילו היה מונח החמץ בבית אינו יהודי – הרי החמץ של הישראל, ועובר ב"בל יראה", ואסור בהנאה.

---

הלכות פסח (א): תכט • תל • תלא • תלב • תלג • תלד • תלה • תלו • תלז • תלח • תלט • תמ • תמא • תמב • תמג • תמד • תמה • תמו • תמז • תמח • תמט • תנ • תנא • תנב • תנג • תנד • תנה • תנו • תנז • תנח • תנט • תס • תסא • תסב • תסג • תסד • תסה • תסו • תסז

---

סימן תמב

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תמב | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני תערובת חמץ וחמץ נוקשה
ובו שלושים ושלושה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג

סימן תמב סעיף א

בדבר שיש תערובת חמץ הוה פלוגתא דתנאי בפסחים (מג א), דתניא:

על חמץ דגן גמור – ענוש כרת, על עירובו – בלאו; דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: על חמץ דגן גמור – ענוש כרת, על עירובו – בלא כלום.

כלומר: שאין כאן לאו, רק איסור בעלמא. ואמרינן שם בסוגיא דכשיש כזית מן החמץ, בכדי אכילת פרס מן התערובות – הכל מודים שחייב.

ויחיד ורבים – הלכה כרבים. וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשנה שם, דאין הלכה כרבי אליעזר. וכן כתב הרע"ב, עיין שם.

סימן תמב סעיף ב

וכן פסק הרי"ף שם, וזה לשונו:

אף על גב דאמור רבנן עירובו בלא כלום – מילקא הוא דלא לקי, אבל איסורא איכא. וכי אמרי רבנן נמי דלא לקי – הני מילי היכא דליכא כזית בכדי אכילת פרס, כגון כותח הבבלי וכיוצא בו. אבל היכא דאיכא כזית בכדי אכילת פרס – אפילו לרבנן לקי.

עד כאן לשונו; וכן כתב הרמב"ם בפרק ראשון דין ו, וזה לשונו:

אין חייבין כרת אלא על אכילת עצמו של חמץ. אבל עירוב חמץ, כגון כותח הבבלי ושכר המדי וכיוצא בהן, אם אכלן בפסח – לוקה ואין בו כרת, שנאמר: "כל מחמצת לא תאכלו".

במה דברים אמורים? כשאכל כזית חמץ בתוך התערובות בכדי אכילת שלוש ביצים – הוא שלוקה מן התורה. אבל אם אין בתערובות כזית בכדי אכילת שלש ביצים, אף על פי שאסור לו לאכול, אם אכל – אינו לוקה, אלא מכין אותו מכת מרדות.

עד כאן לשונו; הרי שדבריו כדברי הרי"ף, וכרבנן. ואף על פי שכתב "כזית בכדי אכילת פרס" על "כותח הבבלי", ובכותח אין בו כזית בכדי אכילת פרס, ועל דבר זה השיגו הראב"ד, וזה לשונו:

הרב פסק באלו כרבנן, משום שאין בהם כזית בכדי אכילת פרס.

עד כאן לשונו. אמנם הרמב"ם לא נחית לזה בפרטי המאכלים, והוא כללא כייל, דכשיש כזית בכדי אכילת פרס – חייב מלקות. ואם לא – הוי איסור בעלמא (וכן כתב המגיד משנה, עיין שם).

סימן תמב סעיף ג

וזה שהביא קרא ד"כל מחמצת לא תאכלו", אף על גב דבגמרא רבי אליעזר מייתי מהך קרא לכשאין בו כזית בכדי אכילת פרס, ולא לרבנן דהא על כזית בכדי אכילת פרס אין צריך קרא, דבכל האיסורים הדין כן.

וכבר הקשו עליו הרמב"ן בספר המצות (לאוין קצח) והמגיד משנה, דכיון שיש כזית בכדי אכילת פרס – פשיטא שגם כרת יש, דזהו חמץ גמור. והרי בכל האיסורים כן הוא, כשיש כזית בכדי אכילת פרס – חייב כמו שהדבר האסור הוא בלא תערובת כלל, עיין שם.

סימן תמב סעיף ד

אבל האמת דשיטת הרמב"ם הוא גם בכל איסורי כרת, דעל תערובת האיסור, אף שיש בו כזית בכדי אכילת פרס – אין בו רק מלקות ולא כרת. ודבר זה ביאר בריש פרק חמישה עשר ממאכלות אסורות, וזה לשונו:

כיצד הוא ממשו? כגון שהיה מן החלב כזית בכל שלוש ביצים מן התערובת, אם אכל מן הגריסין האלו כשלוש ביצים, הואיל ויש בהם כזית מן החלב – לוקה, שהרי טעם האיסור וממשו קיים.

עד כאן לשונו. והרי חלב יש בו כרת, ועם כל זה אינו אלא לוקה. וכבר בארנו דבריו ביורה דעה ריש סימן צח, עיין שם (ובזה גם הכסף משנה השיג על המגיד משנה, עיין שם).

ומקורו מהך דעבודה זרה (סז א): כל שטעמו וממשו אסור – ולוקין עליו, עיין שם. ונראה להרמב"ם, מדאינו אומר גם "וחייבין כרת באיסורי כרת" – שמע מינה דעל תערובת ליכא לעולם כרת, אפילו בכזית בכדי אכילת פרס. אך יש לנו לבאר מנין לו זה.

סימן תמב סעיף ה

ונראה לעניות דעתי דכל האיסורים ילפינן מחמץ. דהנה רבי אליעזר יליף מ"כל מחמצת לא תאכלו", דעל תערובת עוברין בלאו אף בדליכא כזית בכדי אכילת פרס. ואומר שם:

"כל מחמצת לא תאכלו" – לרבות כותח הבבלי... יכול יהא ענוש כרת? תלמוד לומר: "כי כל אוכל חמץ ונכרתה" – על חמץ דגן גמור ענוש כרת, על עירובו בלאו; דברי רבי אליעזר.

ולזה סבירא ליה להרמב"ם דגם רבנן ילפי מפסוק זה על תערובת דכזית בכדי אכילת פרס. ואין הלימוד על חיוב הלאו, דלזה לא איצטריך; דלא גריעא חמץ מכל האיסורים, אלא לפטור מכרת מקרא ד"כל אוכל חמץ ונכרתה", דדווקא על חמץ גמור בלא תערובת, כמו לרבי אליעזר בפחות מכדי אכילת פרס.

וביאור הענין לעניות דעתי כן הוא: דהנה בפרשת "החודש הזה לכם" כתיב שלוש אזהרות בחמץ. מקודם כתיב "כי כל אוכל חמץ ונכרתה..." (שמות יב טו), ואחר כך כתיב "כי כל אוכל מחמצת ונכרתה" (שם יט). ודרשינן לה בגמרא שם על נתחמץ מחמת דבר אחר, דלא בעינן שיהא החימוץ מעצמו. ואחר כך כתיב "כל מחמצת לא תאכלו" (שם כ), להורות שיש מין חמץ שאין בו אלא לאו, ולא כרת. דליכא למימר דהך קרא אתא לאזהרה כמו בכל העונשין, דלא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר, דלזה כתיב קרא אחרינא בפרשה "קדש לי כל בכור": "ולא יאכל חמץ" (שמות יג ג).

אלא וודאי דהך ד"כל מחמצת לא תאכלו" אתי לאורויי שיש מין חמץ שאינו אלא בלאו. ואיזו הוא? תערובת חמץ לרבי אליעזר בשאין כזית בכדי אכילת פרס, ולרבנן כשיש כזית בכדי אכילת פרס. ומחמץ למדנו לכל האיסורים.

(והטור תפס דהרמב"ם פוסק כרבי אליעזר, וכן הרמ"ך. וכן הכסף משנה האריך הרבה, ומסיק דפוסק כרבי אליעזר. וכן הפרי חדש והמק"ח האריכו, ונאחזו בסבך דברי הרמב"ם. וכן בכמה תשובות. ולעניות דעתי נראה ברור כמו שכתבתי, ובזה גם המגיד משנה תפס שפסק כרבנן, ולהדיא כתב כן בפירוש המשניות. ודייק ותמצא קל.)

סימן תמב סעיף ו

ואף על גב דבגמרא (מג א) מבואר דרבנן לא דרשי כלל דרשא ד"כל מחמצת", ורק רבי אליעזר דריש לה, עיין שם, ומזה יצא להפוסקים דהרמב"ם פוסק כרבי אליעזר – נראה לעניות דעתי דוודאי כן הוא: דרבי אליעזר דריש מיתור ומלשון "כל", כמבואר בגמרא. אבל לרבנן מלישנא ד"מחמצת", דמשמע לא חמץ גמור, והיינו על ידי תערובת. וראיה ברורה לזה שהרמב"ם בפרק חמישה עשר ממאכלות אסורות, שפסק דדבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל; וכתב שם דגם חמץ הוה במשהו, מטעם שיותר לאחר הפסח, עיין שם. וכתב עוד: דדין דבר שיש לו מתירין – אינו אלא במינו, ולא על שלא במינו, וכתב בזה הלשון:

ואל תתמה על חמץ בפסח, שהתורה אמרה "כל מחמצת לא תאכלו", לפיכך החמירו בו.

עד כאן לשונו, כלומר: דאפילו באינו מינו – לא בטיל. ואינו מובן, דלדידיה דהלאו הוא בכזית בכדי אכילת פרס – הא אין חומרא בחמץ מן התורה יותר מבשארי איסורין. וגם אין לומר דכוונתו על מה שהחמירה התורה בנתחמץ מחמת דבר אחר – סוף סוף חמץ גמור הוא. ועוד: דנתחמץ מחמת דבר אחר – לאו מהאי קרא ילפינן לה, אלא מן "כי כל אוכל מחמצת ונכרתה", כמבואר בגמרא.

אלא וודאי דהכי פירושו: דלשון "כל מחמצת" משמע איזה חמץ שהוא כגון תערובת חמץ. דאף דליכא כרת, מכל מקום לאו איכא. וגם נכלל נתחמץ מחמת דבר אחר, אלא דעל זה בא מקרא השני ד"כי כל אוכל מחמצת ונכרתה", שגם כרת חייב בזה. ומסתברא לאוקמה רק בזה ולא בתערובת, שאין סברא לחייב כרת על תערובת אף בכזית בכדי אכילת פרס. וכן מוכח להדיא בירושלמי ריש פרק שלישי, שאומר שם: תיפתר בחמץ ומצה שנתערבו. ופריך: במה אנן קיימין אם בשרובו חמץ חייב כרת...? עיין שם. הרי רק ברובו חמץ חייב כרת, משום דהמיעוט בטל להרוב, ולא בכזית בכדי אכילת פרס.

(והא דתנן בחלה פרק שלישי משנה ז: העושה עיסה מן החטים ומן האורז, אם יש בו טעם..., עיין שם – זהו מפני דאורז גריר להיות כמוהו, כדאיתא בירושלמי שם, ונתבאר ביורה דעה שם.)

סימן תמב סעיף ז

ונמצא דלהרמב"ם לשון "מחמצת" כולל כל שאינו חמץ גמור. ומדפירשה התורה בחמץ כן, אף על גב דגם בשאר איסורים כן הוא, מכל מקום החמירו חכמינו ז"ל בתערובת חמץ לענין ביטול, מפני שהתורה הזכירה תערובת בחמץ. אבל רבי אליעזר דריש מ"כל", ורבנן לא דרשי "כל", כדאיתא בגמרא.

ותמיהני על הרמב"ן ועל המגיד משנה, שהשיגו עליו על מה שאמר שאין כרת בתערובת כזית בכדי אכילת פרס. והרי גם בהרי"ף מפורש כן, שהרי אומר מפורש דעל כזית בכדי אכילת פרס לקי, כמו שכתבתי בסעיף ב. ומדלא כתב דחייב כרת – שמע מינה דסבירא ליה כהרמב"ם. ובלא זה ידוע שהרמב"ם עומד תמיד בשיטת הרי"ף.

סימן תמב סעיף ח

אבל הרמב"ן, והמגיד משנה, ורוב הפוסקים כתבו דבתערובת חמץ בכזית בכדי אכילת פרס – חייב כרת. וכן בכל האיסורים של חייבי כריתות, משום דכזית בכדי אכילת פרס הוי הלכה למשה מסיני לענין אכילת האיסור, שלא ישהה יותר מכדי אכילת פרס. והכא נמי בתערובת.

והרי"ף והרמב"ם סבירא להו דזהו באיסור עצמו לענין המשכת הזמן, ולא בתערובת.

וכשאין כזית בכדי אכילת פרס – יש מן הפוסקים שפסקו כרבי אליעזר, משום דסתמא דאלו עוברין אתיא כרבי אליעזר, ויש לאו בזה. ויש שפסקו כחכמים, ואין לאו בזה, כדברי הרי"ף והרמב"ם, ויש בזה דין חצי שיעור, שאסור מן התורה אלא שאין לוקין עליו.

סימן תמב סעיף ט

וכל זה הוא בתערובת שאין החמץ נותן טעם בהתערובת, כמו יבש ביבש. אבל כשנותן טעם – תלוי בהמחלוקת שביורה דעה סימן צח: אי טעם כעיקר דאורייתא או דרבנן. ושם נתבאר דרש"י והרמב"ם סבירא להו טעם כעיקר דרבנן, ורבינו תם סבירא ליה טעם כעיקר דאורייתא. וכן הוא דעת הרא"ש והטור, עיין שם.

ולפיכך כתב כאן הטור, וזה לשונו:

ודווקא שאין בתערובת טעם חמץ... אבל אם יש בו טעם חמץ – מחייבין עליו, דטעם כעיקר דאורייתא.

עד כאן לשונו. וגם בכזית בכדי אכילת פרס סובר כהרמב"ן והמגיד משנה, שכתב:

ומיירי נמי שאין בהם כזית בכדי אכילת פרס. אבל אם יש בהם כזית בכדי אכילת פרס – חייבין עליהם.

עד כאן לשונו.

סימן תמב סעיף י

ויש נפקא מינה גדולה בדעות אלו לענין ביטול. דהנה חמץ בפסח אוסר במשהו, וכתב הרא"ש בפרק שני (סימן ה) דבערב פסח אחר חצות – בטל מפני שאין בו כרת, עיין שם. ואם כן, כל מין חמץ שאין בו כרת – בטל בששים! ולפי זה להרי"ף והרמב"ם בתערובת חמץ, אף שיש כזית בכדי אכילת פרס, ואף שיש טעם כעיקר – בטל בששים, כיון שאין בזה כרת. ומטעם זה התיר מהרי"ל חמץ נוקשה בששים, מפני שאין בזה כרת (מגן אברהם סימן תמ"ז סעיף קטן ה).

אמנם הרא"ש שלהי עבודה זרה כתב: טעם חומרת חמץ שאינו בטל בששים, הוי משום דלא בדילי מיניה כולי שתא, עיין שם. ולפי זה כל מין חמץ במשהו. וכן להרמב"ם בפרק חמישה עשר מאכלות אסורות, שכתב: טעם חומרת החמץ דבמשהו, משום דהוי דבר שיש לו מתירין – גם כן אסור בכל מין חמץ. אמנם לדעתו יש קולא אחרת כשהתערובת הוא בתבשיל, שעד שיעברו ימי הפסח יתקלקל, ואין דנין בזה דין דבר שיש לו מתירין, כמבואר ביורה דעה סימן קב.

ולקמן סימן תסז יתבאר דאנו מחמרינן בתערובות, עיין שם. ויתבאר בסייעתא דשמיא בסימן תמז ובסימן תסז.

סימן תמב סעיף יא

ואיסור דחמץ נוקשה – לא הזכיר הרמב"ם כלל. אמנם יש לדייק מדבריו שיש לאו בחמץ נוקשה, דהנה בגמרא (מג א) איתא, דשיאור הוה חמץ נוקשה. ובמשנה (מח א) תנן:

איזהו שיאור לחכמים? כל שהכסיפו פניו, כאדם שעמדו שערותיו.

והרמב"ם בפרק חמישי דין יג כתב:

וכן אם הכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו – הרי זה אסור לאכלו. ואין חייבין עליו כרת.

עד כאן לשונו. וכיון שכתב שאין בו כרת – משמע להדיא דלאו איכא; דאי לאו הכי לשמעינן רבותא טפי. ומנין למדנו לאו זה? יש לומר מלשון "מחמצת", שפירושו שאינו חמץ גמור לדעת הרמב"ם, כמו שכתבתי.

אמנם הטור בסימן זה כתב:

ורי"ף פסק כחכמים שאין לאו, לא בתערובת חמץ (שאין כזית בכדי אכילת פרס), ולא בחמץ נוקשה, אלא איסור דרבנן...

עד כאן לשונו. והרי הרמב"ם פוסק גם כן כחכמים, כפי מה שנתבאר. וגם קשה לומר שהרמב"ם יחלוק על הרי"ף, כידוע ברוב ההלכות. וכן כתב הר"ן שהרי"ף פוסק כן. ומביא הוכחה: שהרי תערובת חמיר מנוקשה, כדמוכח בגמרא; וכיון שבתערובת פטור – כל שכן בנוקשה, עיין שם. וממילא דגם להרמב"ם יש הוכחה זו. ואף על גב דבגמרא שם יש מי שאומר דנוקשה חמיר מתערובת, מכל מקום תפסו הפוסקים כאידך, מאן דאמר דתערובת חמיר מנוקשה.

ואם כן, צריך לומר דגם כוונת הרמב"ם כן הוא, דגם לאו נמי ליכא. ומה שהזכיר כרת, משום דמיירי שם מקודם, דאם שהה כדי הילוך מיל – הוה חמץ גמור; כלומר: וחייב כרת. לזה אומר דבכהאי גוונא אין בו כרת; אבל הוא הדין דאפילו לאו ליכא. וכן הסכימו הרא"ש והטור דליכא לאו בנוקשה.

סימן תמב סעיף יב

ולענין "בל יראה" בתערובת – כתב הרמב"ם בפרק רביעי דין ח:

תערובת חמץ עוברין עליה משום "בל יראה" ו""בל ימצא""...

עד כאן לשונו, ופירש המגיד משנה דמסתמא כוותו כשיש בו כזית בכדי אכילת פרס. וסמך על מה שכתב בפרק ראשון. והביא שרבינו משה הכהן פירש דבריו, דכוונתו גם באין בו כזית בכדי אכילת פרס. והסכימו לזה רבינו הבית יוסף בספרו כסף משנה, וכל הפוסקים.

וכתבו מילתא בטעמא: דבשלמא באכילה כשאין כזית בכדי אכילת פרס – אינו אוכל כפי שיעור אכילה שניתנה למשה מסיני. אבל לענין "בל יראה", כיון שיש שם כזית חמץ – הרי הוא עובר ב"בל יראה". וכן הוא דעת רש"י ריש פרק שלישי, שיש בתערובת "בל יראה".

אבל ר"ת כתב שם בתוספות דליכא "בל יראה", דהא אי לאו קרא ד"כל מחמצת" – לא הוה ידענו גם איסור אכילה. ואם כן, מנא לן "בל יראה"? עיין שם.

ויש לומר לרש"י והרמב"ם: דבשלמא באכילה צריך קרא, משום דאוכלו בתערובות. אבל לענין "בל יראה", כיון שיש בזה כזית חמץ – למה לא יעבור ב"בל יראה"?

וכיוצא בזה מצינו לענין טומאה בשני חציי זיתים נבלה, שתחבן בקיסם, דבמגע טהור לפי שאין הנגיעה בבת אחת, ובמשא או בהיסט טמא לפי שמסיטן כאחת (חולין קכד א). והכא נמי: כשהכזית חמץ מפוזר בין התערובת באכילה – פטור, לפי שאינו אוכלו כאחת. אבל ב"בל יראה" – חייב, דמשהה אצלו כזית חמץ, דומיא דמשא בטומאה. שהרי הכא נמי רואה כל הכזית כאחת, כמו שנושא כל הכזית כאחת.

סימן תמב סעיף יג

ולענין "בל יראה" בחמץ נוקשה – ברמב"ם לא הזכיר כלל שיש "בל יראה" בנוקשה. וכמעט מפורש בדבריו שאינו ב"בל יראה", שהרי לענין שיאור שהבאנו בסעיף יא כתב: הרי זה אסור לאכלו, ואין חייבין עליו כרת. ואי סלקא דעתך שיש בו איסור "בל יראה" – הוה ליה לומר "וחייב לבערו".

ואף על גב דלפירוש רש"י משמע דגם בחמץ נוקשה יש "בל יראה", דבמתניתין ד"אלו עוברין" יש שם חמץ נוקשה, ואכולם פירש רש"י שעוברין ב"בל יראה" – מכל מקום להרמב"ם נראה להדיא שאינו כן. אך באמת לדינא אין ראיה כלל מרש"י, שהרי הוא פירש זה לרבי אליעזר. אבל אי קיימא לן כחכמים – אין בהם איסור "בל יראה" כלל, וכמו שכתב הטור, דלרבנן מותר להשהותן בפסח, עיין שם (ואלו הם כללי הדינים).

סימן תמב סעיף יד

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף א:

תערובת חמץ – עוברים עליו משום "בל יראה" ו"בל ימצא"; כגון המורייס, וכותח הבבלי, ושכר המדי, וכל כיוצא באלו מדברים הנאכלים. אבל דבר שיש בו תערובת חמץ ואינו ראוי לאכילה – מותר לקיימו בפסח, כגון עריבת העבדנין שנתן לתוכו קמח ועורות, אפילו נתנן שעה אחת לפני הביעור – הרי זה מותר לקיימו. ואם לא נתן העורות ונתן הקמח קודם שלושה ימים לשעת הביעור – מותר לקיימו, שהרי נבאש והפסיד. ותוך שלושה ימים – חייב לבער. וכן הקילור, והאספלנית, והרטייה, והתריאק"ה שנתן לתוכן חמץ – מותר לקיימן בפסח, שהרי נפסד צורת החמץ.

עד כאן לשונו, וכל זה הוא מלשון הרמב"ם ריש פרק רביעי.

סימן תמב סעיף טו

והנה "מורייס" ליתא במשנה ד"אלו עוברין", וגם בשום מקום לא נזכר שיש במורייס חמץ. ו"שכר המדי" איתא בגמרא, דרמו ביה מי שערי; ופירש רש"י: לפי שלהם היה שכר תמרים, ובמדי עושין שכר ממי שעורין כעין שלנו, לכן קרי לה "שכר המדי". עד כאן לשונו.

ותמיהני: דאם כן, אין זה תערובת חמץ, אלא חמץ גמור, כמו שכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ה. וצריך לומר דרש"י אומר "כעין שלנו", ולא ממש "כשלנו", ויש בזה גם מינים אחרים.

וכבר בארנו דדעת רוב הפוסקים דאפילו בדליכא כזית בכדי אכילת פרס – חייב לבער. וזהו דווקא במין בשאינו מינו. אבל מין במינו, כגון קמח חמץ בקמח פסח, כיון דמן התורה בטל ברוב, כמו שכתבתי ביורה דעה סימן צח, נהי דמדרבנן לח בלח צריך ששים, וקמח הוי כלח בלח, מכל מקום – מותר לשהותו (מגן אברהם סעיף קטן א).

סימן תמב סעיף טז

והנה הטור כתב דכל דבר שאין אסור באכילה מן התורה – מותר לכתחילה לערבו ולשהותו, עיין שם. אבל התוספות ריש פסחים כתבו דלא פלוג רבנן, דאפילו נוקשה דאינו אסור רק מדרבנן – אסור לשהותו.

וכן נראה דעות רבותינו בעלי השולחן ערוך בסימן תמז, שפסקו דחמץ נוקשה אסור להשהותו, ואין עוברים ב"בל יראה", וממילא דגם באכילה אין אסור מן התורה. ועם כל זה אסור להשהותו, אלא דאם השהה – אינו אסור בהנאה, עיין שם (שם). וכל שכן דבנותן טעם אסור להשהותו, ואם השהה – מותר בהנאה (ח"י ומק"ח). אך דבר שאסור מחמת פליטת כלי של חמץ – מותר להשהותו (שם), וכבוש אסור (שם).

סימן תמב סעיף יז

ומהו "חמץ נוקשה"? היינו שמתחילתו אינו חמץ גמור, כגון אותן שהסופרים מדבקין בו ניירותיהם, שעושין מקמח ומים, או עיסה שהכסיפו פניה, שלא נעשה חמץ, או חמץ שהוא רע באכילה מתחילתו. אבל אם מתחלה היה חמץ גמור, וטוב לאכילה – לא נתבטל ממנו שם חמץ גמור, עד שיפסל מאכילת כלב (מגן אברהם שם).

וזהו שכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ב:

הפת עצמה, שעיפשה ונפסלה מאכילת כלב, ומלוגמא שנסרחה – אינו חייב לבער.

עד כאן לשונו. אבל באכילה – אסור. ואם נתעפש הפת לאחר זמן איסורו – חייב לבער (שם סעיף קטן ג), דכיון שהיה ראוי לאכילה בהגעת הזמן – הרי זה עובר ב"בל יראה".

ונראה לי דזהו למאן דסבירא ליה דעוברים ב"בל יראה" אחר שש; אבל הסוברים דאין עוברים ב"בל יראה" עד הלילה – אפשר דאינו חייב לבער. וצריך עיון.

סימן תמב סעיף יח

בגדים שכיבסו אותם בחלב חיטה, או בגדים ששורין אותן בסובין עם מים – מותר ללובשן, דאין עליהם שם חמץ כלל. וכן ניירות שדבקו אותם בחמץ, כדרך שהכורכי ספרים עושין – מותר לקיימן בפסח. ובוודאי זה הבליל חמץ, אם לא דבקו בו ניירות – אסור לשהותו, דשם "חמץ" עליו. אבל אחר שדבקו בו הניירות – מותר. וזה ששנינו במשנתינו: קולן של סופרים – זהו קודם שדבקו הניירות (מ"מ וט"ז סעיף קטן ב). ולכן מותר לדבק ניירות בחלון תוך שלושים לפסח. ויש מחמירים בתוך שלושים אם נראה הדבק מבחוץ, דאז צורת החמץ עומדת. אבל קודם שלושים – כבר נתקשה.

ויש מי שמחמיר להציע הבגדים שכיבסו בחלב חיטה על השולחן, וכן לכבס בהם צעיפי נשים (מגן אברהם סעיף קטן ה). ואין שום טעם וריח בזה, שהרי עינינו רואות שאין בהם שום פירור, שניחוש שמא יפול פירור לתוך המאכל. ואולי בימיהם היו נשארים פירורים, אבל עכשיו פשיטא שמותר בלי שום פקפוק (ח"י סעיף קטן י"א).

סימן תמב סעיף יט

דבר שנתערב בו חמץ, ואינו מאכל אדם כלל, או שאינו מאכל כל אדם, כגון התריאק"ה שעושין לרפואות וכיוצא בו, אף על פי שמותר לקיימו – מכל מקום אסור לאכלו עד אחר הפסח. ואף על פי שאין בו מן החמץ אלא כל שהוא, מכל מקום אסור באכילה ובהנאה (מק"ח). ולקמן סימן תמז יתבאר דיש חולקים, ומתירין בכל שהוא חמץ אף באכילה, כשכבר נתבטל קודם הפסח, וכן נראה. ובשם יתבאר בסייעתא דשמיא.

(הט"ז סעיף קטן ג מחמיר, והח"י סעיף קטן ארבעה עשר חולק עליו, עיין שם.)

סימן תמב סעיף כ

שכר של שעורים – חמץ גמור הוא, וחייבים עליו כרת. ולא מצד טעם כעיקר, שהרי יש אומרים טעם כעיקר לאו דאורייתא. וגם לא מטעם דיש בהחמץ כזית בכדי אכילת פרס, דלרוב הפוסקים חייב כרת. אלא אפילו לדעת הרי"ף והרמב"ם שבארנו, דליכא כרת בכזית בכדי אכילת פרס, כמו שכתבתי בסעיף ב – מכל מקום הכא כולו חמץ, משום דתמצית השעורים נכנס לתוך המים. והרי זה כהמחה את החמץ וגמעו, שחייבין כרת על זה (חולין קכ א).

וכן יין שרוף שעושין מדגן – הוי חמץ גמור, וחייבין עליו כרת. וכן הסכימו כל הגאונים. ומי שרוצה לומר דזיעה בעלמא הוא – הוא טעות גדול, שהרי גוף התבואה נמחה לתוכו, ולא נשאר רק הפסולת. ואפילו יין שרוף שעושים מתפוחי אדמה וגם חלק מדגן, יש בזה מהדגן כזית בכדי אכילת פרס, וחייבין כרת לרוב הפוסקים. ועוד: דעיקר המעמיד הוא המאל"ץ של שעורים, שהוא חמץ גמור.

סימן תמב סעיף כא

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ה:

וכן אם העמיד גבינות בחלא משכר שעורים או חטים – חייב לבערם.

עד כאן לשונו, דדבר המעמיד לא נתבטל אפילו באלף. והוא הדין אם שפכו לתוכו חמץ, או שכר, או יין שרוף כדי שיהא חריף; אף שכבר נעשה הגבינה, והועמד בקיבה – מכל מקום זהו לטעמא עבידא, ולא בטיל (אליה רבה סעיף קטן יא).

ואף על גב דדבר המעמיד, ומילתא דעביד לטעמא, אינו אלא דרבנן – מכל מקום הוי כמו הדבר בעין, ואפילו בדיעבד אסור (ח"י סעיף קטן טז). ואפילו השהה אותה עד לאחר הפסח אסור (שם).

ויש מי שמקיל בהפסד מרובה, בהשלכת דמי איסור לים המלח (אליה רבה שם). וכן אם חימץ עיסה לאחר הפסח, בשמרים שעבר עליהם פסח – אסורה כל העיסה מטעם דבר המעמיד (שם בשם תשובת מהר"ם לובלין, עיין שם).

ויש מן הגדולים שכתב דדבר המעמיד – בטל, ומותר להשהותו (ים של שלמה חולין פ"ח סימן ו). וזהו נגד כל דברי הראשונים (מגן אברהם סעיף קטן ט). ולהדיא כתב הרשב"א בתשובה (חלק א סימן תתן) דחומץ שנתחמץ בשמרי שכר – אסור להשהותו.

סימן תמב סעיף כב

ואפילו המעמיד היה רביעי או חמישי – אסור, כגון מי דבש שקורין מע"ד, שהעמידוהו בשמרי שכר ובשמרי מי דבש. זה העמידו מי דבש שני, ובשמרי השני העמיד מי דבש שלישי, ומשלישי לרביעי, ומרביעי לחמישי – הרי הוא חייב לבער אפילו מי דבש האחרון. ואם עבר עד לאחר הפסח – אסורים בהנאה, דדבר המעמיד הוה כחמץ בעין (שם בשם רמב"ן, עיין שם).

וכבר כתבנו דבהפסד מרובה – יש להתיר על ידי הולכת הנאה לים המלח, או למכור לאינו יהודי, חוץ מדמי איסור שבו בדבר, שאין לחוש שמא יחזור וימכרנה לישראל (הגר"ז סעיף י). ויש מי שמתיר במי דבש הרביעי (שם), מפני שבשלוש פעמים כלה כח המעמיד שלו. ויש לסמוך על זה בהפסד מרובה, כיון שאיסור מעמיד הוה דרבנן.

סימן תמב סעיף כג

וזה וזה גורם מותר אפילו במעמיד, כגון שהעמיד בשמרי דבש היתר עם שמרי שכר – יש להתיר, כמו שכתבתי ביורה דעה סוף סימן פז (מגן אברהם וח"י שם).

ויש מי שתמה על זה, דאטו גרע מההעמדה השנייה או השלישית? דוודאי שם עדיפא מזה, וזה גורם, שהרי העיקר הוא ההיתר (מק"ח סעיף קטן ו). ולעניות דעתי נראה דאין זה דמיון. דנהי דבשני או שלישי יש בהמעמיד כח פחות מזה, וזה גורם, מכל מקום עיקרו ושרשו של ההיתר הוי גם כן מהאיסור, וזהו כוחו שלא בטל לעולם. מה שאין כן בזה וזה גורם, דעיקרו ושרשו מההיתר כמו מהאיסור. ולהדיא מבואר במשנה דערלה (פרק שני משנה יד) דאפילו באיסורי הנאה, כמו כלאי הכרם, זה וזה גורם מותר. עיין שם, דמותר אפילו באכילה.

סימן תמב סעיף כד

גבינה שהעמידה בקיבה שהיתה בכלי חמץ – אסור לאוכלה, ומותר להשהותה (מגן אברהם שם בשם רדב"ז). ודווקא שהיתה הקיבה מעת לעת בהכלי חמץ (שם). ואף על גב דלאחר מעת לעת הא נעשה פגום, צריך לומר דזהו כדבר חריף (אליה רבה שם). ודוחק לומר כן (שם).

והמבשלים מי דבש ביורה של שכר, אם בתוך מעת לעת – אסורים לגמרי, ולאחר מעת לעת – מותרים בשהייה, דהוה נותן טעם לפגם (ט"ז סעיף קטן ד). ובספק אם הוא תוך מעת לעת או אחר מעת לעת – יש להקל, דסתם כלים אינן בני יומן (שם). ויש שותין ביום טוב האחרון של פסח ממי דבש של כל השנה, ואינו עיקר. ואין להקל בזה, ושומר נפשו ירחק מזה (שם).

סימן תמב סעיף כה

וכתבו שנהגו לגרר הכתלים והכסאות שיש בהם איזה דיבוק חמץ. והגם שכבר נתבטל – מכל מקום יש להם על מה שיסמוכו, דשמא יפול פירור בתוך הפסח. ואם יש חמץ בסדק שאינו יכול לחטט אחריו – יניח על הסדק מעט טיט, כדי שיפסיד צורתו. ועכשיו מנקין הרבה, ורוחצין ושפין ומחטטין אחר משהו חמץ לבערו.

ובצק שנשאר בסדקי עריבה, אם יש כזית במקום אחד – חייב לבער, ועובר על זה ב"בל יראה". ופחות מכזית, אם זה הוא כדי לחזק בו סדקי העריבה, או לסתום בו נקב – בטל במיעוטו. ואם לאו – חייב לבער. וכזית, אפילו במקום העשוי לחזק – חייב לבער. וזהו שיטת הרי"ף בפרק שלישי, והרמב"ם בפרק שני.

סימן תמב סעיף כו

ושיטת רש"י (מה ב) דבשולי עריבה – אפילו בכזית אינו צריך לבער. ובשפה העליונה – אפילו בפחות מכזית חייב לבער. ובדפנותיה כזית במקום אחד – חייב לבער, פחות מכזית במקום אחד – אינו צריך לבער.

ולר"י בעל התוספות: במקום לישה, דהיינו כל העריבה חוץ משפתה העליונה, אם יש כזית במקום אחד – חייב לבער, אפילו היא עשוי לחזק. וכן פחות מכזית, כשאין עשוי לחזק – חייב לבער. אבל פחות מכזית במקום העשוי לחזק – אינו צריך לבער. ושלא במקום לישה – לעולם אינו צריך לבער, עד שיהא כזית במקום שאינו עשוי לחזק. אבל פחות מכזית, אפילו אינו עשוי לחזק, או עשוי לחזק אפילו כזית – אינו חייב לבער.

והא דלא חיישינן בכל פחות מכזית במקום שאינו צריך לבער שמא יאכלנו – משום דבעיסה ליכא כלל חשש זה, שאינו ראוי לאכילה. ולשמא יאפה ויאכל – לא מצינו חשש זה. וגם נראה שאינו ראוי לאפייה, מפני ישנותו וקשיותו. וחמץ מיהא הוה.

(ובזה מיושב קושית הט"ז סעיף קטן ה, עיין שם.)

סימן תמב סעיף כז

יש מי שאומר דבכל מקום שחייבנוהו לבער בפחות מכזית, זהו כשבקיבוצם יחד יהיה כזית. אבל בלאו הכי – בכל ענין אינו חייב לבער (מגן אברהם סעיף קטן י בשם סמ"ק). ויש חולקים בזה (שם). ויותר נראה כדעה ראשונה, וראיה מהדין שיתבאר בסעיף הבא.

וגם החצי זית – צריך שיהא נקי, אבל מטונף קצת – אינו צריך לבער (שם). ובכזית אין חילוק אלא אם כן מטונף הרבה, שאינו ראוי לאכילת כלב. וכל זה לדינא. אבל המנהג לבער ולחטט אפילו למשהו בעלמא, כמו שכתבתי.

סימן תמב סעיף כח

במקום שצריך כזית דווקא, אם היו בו שני חצאי זיתים בשני מקומות, וחוט של בצק ביניהם, רואין דאם כשינטל החוט ניטלין עמו – חייב לבער; ואם לאו – אינו צריך לבער.

במה דברים אמורים? בעריבה. אבל בבית, אף על פי שאם ינטל החוט אין ניטלין עמו – חייב לבער, מפני שפעמים מקבץ אותם יחד, כשמכבדין את הבית. ואם היה חצי זית בבית וחצי זית בעלייה, או חצי זית בבית וחצי זית באכסדרה, או חצי זית בבית זה וחצי זית בבית שלפנים ממנו – בכל אלו הוה בעיא בגמרא (מה ב) ולא איפשטא. ולכן כשביטל את החמץ – הוה הבדיקה ספיקא דרבנן, ולקולא. ואם לא ביטל – הוה ספיקא דאורייתא, ולחומרא. ולכן אם הוא קודם שש – מבטלו בלבו, ודיו. ואם הוא בשש, וכל שכן אחר כך, ולא ביטל – חייב לבער.

(ומזה מבואר דאין חצי שיעור באיסור, בית יוסף.)

סימן תמב סעיף כט

לפירוש רש"י שם הוה הבעיא כשחצי זית מונחים כאן וכאן, וכן מבואר מדברי הרא"ש והטור. אבל מדברי הרמב"ם בפרק שני, שכתב: הואיל ואלו החצאי זיתים דבוקים בכותלים, או בקורות, או בקרקעות – אינו חייב לבער, אלא מבטלו בלבו ודיו, עד כאן לשונו; וכן כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ח – שמע מינה דמפרשי הבעיא דווקא כשהחצאי זיתים דבוקים. הא בלאו הכי – וודאי חיישינן שיגיעו זה לזה. ובבית אחד אפילו בדבוקים, חיישינן דשמא כשינקה את הבית יסירם מהדיבוק, ויקרבם זה לזה.

סימן תמב סעיף ל

חמץ שנתעפש קודם זמן איסורו ונפסל מאכילת הכלב, או ששרפו באש קודם זמנו ונחרך עד שאינו ראוי לכלב, או שייחדו לישיבה וטח אותו בטיט – מותר לקיימו בפסח. אבל באכילה – אסור; דכיון דאחשביה לאכילה – הוי אכילה.

ופשוט הוא דאין החיוב מדאורייתא, דאטו אם אחשביה ישתנה שמו? אלא דמדרבנן אסור, כיון דהוי חמץ מעיקרו (ט"ז סעיף קטן ח).

ולמה בעינן בחמץ שיפסל מאכילת כלב, ואינו די במה שאינו ראוי לאכילת אדם, כבכל האיסורין? משום דחמץ שאני, שהרי שאור גם כן אינו ראוי לאכילת אדם, ועם כל זה חייב כרת, מפני שראוי לחמץ בו עיסה אחרת. והכא נמי בחמץ: אף כשאינו ראוי לאכילה – ראוי הוא לחמץ בו עיסה; מה שאין כן כשנפסל מאכילת כלב – אינו ראוי לכלום.

סימן תמב סעיף לא

כתב הרא"ש ריש פרק "כל שעה":

המורייס שעושין האידנא, שקורין אלמעד"י, שנותנין בו לחם קלוי – יש אומרים שמותר אחר הפסח, דחמץ על ידי תערובות שעבר עליו הפסח – מותר בהנאה. ועוד: שהרי חרכו קודם זמנו, ומותר בהנאה לאחר זמנו.

ואנן לא קיימא לן הכי, דלא שרי ר"ש אלא כשעירב שלא בכוונה. אבל לעירובי ולשהויי – לא. ומשום שחרכו נמי לא אימר לא חרכו יפה יפה, דלא אסיק אדעתיה פסח בשעת עשייתו. ועוד... אבל מורייס דאורחא למיכל הכי – אסור.

עד כאן לשונו, כלומר: דחרכו אינו מותר אלא כשאינו ראוי כלל לאכילה. אבל מורייס שאוכלין אותו – אין היתר בדבר. וזהו גם דעת הרמב"ם, שחשיב מורייס באיסורי "בל יראה", כמו שכתבתי בסעיף יד.

ומלשון הרא"ש, אף שאוסרו לאחר הפסח – מכל מקום אין נראה מדבריו שיעבור עליו ב"בל יראה". וביותר מלשון הטור, שכתב דאלמעד"י אסור לאוכלו אחר הפסח, עיין שם, משמע להדיא דרק לאוכלו אסור. ותימא על הטור, דמלשון הרא"ש מבואר דגם בהנאה אסור (מגן אברהם סעיף קטן י"ד). אך באמת הטור הולך לשיטתו בסוף סימן תמז, דמותר לערב לכתחילה ולשהותו, עיין שם. מיהו באכילה – אסור (עיין קרבן נתנאל שם).

סימן תמב סעיף לב

דיו שהוא מבושל בשכר שעורים – מותר לכתוב בו בחול המועד פסח. ודווקא שנעשה קודם הפסח, אבל לעשות הדיו בפסח – אסור. ולא חיישינן שמא בשעת הכתיבה יתן הקולמס לתוך פיו. ואף שנפסל מאכילת כלב, מכל מקום הא אסור לאוכלה כמו שנתבאר, משום דאין דרך ליתן עם צד הדיו לפיו. ועוד: דהא דאסור באכילה משום דאחשביה, כמו שכתבתי, ובכאן לא אחשביה.

סימן תמב סעיף לג

וזה שנתבאר בדיני בצק שבסידקי עריבה – זהו בעריבה, שרק משהין בה לחם. אבל עריבה שלשין בה לחם – לא די שצריך להסיר כל חמץ שבו; אלא אפילו רחיצה בחמין, ושינקור כל החמץ שבו – אינו מועיל, כי אי אפשר לנקרן שלא ישאר בהכלי כזית. והכלי מצרפן, דכיון שעשויה ללישה כל מה שבכלי – כחתיכה אחת היא. ולא מיבעיא להשתמש בה בפסח דאסור, אלא שקרוב לעבור עליה ב"בל יראה". וצריך ליתנה במתנה לאינו יהודי, או למוכרה עד אחר הפסח, כפי שיתבאר בסימן תמח, או שיטוח אותה בטיט. ואם כי חומרא גדולה היא, מכל מקום יש לעשות כן.

אך זהו בעריבה העשויה מנסרים, ויש בה סדקים. אבל עריבה קטנה כשלנו, שעשויה מחתיכה אחת, ואין בה סדק – וודאי שביכולת לרחצה, ולנקר החמץ שבה, ויכול להשהותה. אבל להשתמש בה – אסור, דזהו בית שאור שבגמרא (ל ב), שאסור להשתמש בה.

וכן הדין לבצק שבכלי נסרים, שאינו יכול להוציא החמץ מהן – יתנה לאינו יהודי במתנה. וכן טוב לעשות כן בכלים שמניחים בהם קמח כל השנה, כשיש נסרים בהכלי – וודאי יש בין הסדקים קמח שנתחמץ. וכן בכלים שמניחין בהן פת כל השנה ויש שם סדקים, והיא של נצרים דקשה לחטטן, ומפה שהיתה מונחת על שק קמח – לא מהני ניעור, ויש לכבסה בחמין אם רוצה להשתמש בה בפסח. וצריך כיבוס בחמין ואפר וחביטה (מגן אברהם סעיף קטן יט). אבל סתם מפות שעל השולחן – כל השנה די ברחיצה. ויתבאר בסייעתא דשמיא בסימן תנא.

---

הלכות פסח (א): תכט • תל • תלא • תלב • תלג • תלד • תלה • תלו • תלז • תלח • תלט • תמ • תמא • תמב • תמג • תמד • תמה • תמו • תמז • תמח • תמט • תנ • תנא • תנב • תנג • תנד • תנה • תנו • תנז • תנח • תנט • תס • תסא • תסב • תסג • תסד • תסה • תסו • תסז

---

סימן תמג

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תמג | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין חמץ בערב פסח לאחר שש שעות
ובו שמונה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח

סימן תמג סעיף א

כבר נתבאר בסימן תלא, דלהרמב"ם האוכל חמץ בערב פסח לאחר חצות – עובר בלאו. והסכימו לו הרא"ש והטור, וכן הוא דעת הגאונים (מ"מ פ"א). ואף על פי שהראב"ד, והמאור, והעיטור לא פסקו כן, מכל מקום כן הלכה. וכן פשט איסורו בכל תפוצות ישראל, שאחר חצות – אסור חמץ בהנאה מן התורה (בית יוסף).

וב"בל יראה" גם כן דעת הראב"ד שאינו עובר עד הלילה, ולהרמב"ם עובר ב"בל יראה" מחצות, כמו שכתבתי שם. וכן פירש רש"י להדיא בבבא קמא (כט ב), עיין שם.

סימן תמג סעיף ב

ומפני שחמץ מסור לכל אדם, אנשים ונשים, גדולים וקטנים – עשו חכמינו ז"ל הרחקה לאוסרו גם כשני שעות מקודם חצות, כמו שיתבאר.

וחילקו בין איסור אכילה לאיסור הנאה: דבהנאה לא אסרו רק שעה קודם חצות, ובאכילה אסרו שני שעות קודם. וטעמא דמילתא: משום דבין שעה ששית לבין שעה שביעית הטעות מצוי הרבה – לפיכך אסרוהו בהנאה. אבל בין חמישית לשביעית – אי אפשר לטעות רק ביום המעונן, דכשהחמה זורחת – הכל יודעים ורואים שבחמש חמה במזרח, ובשבע היא במערב. לפיכך די לאסור באכילה, ולא בהנאה (ב"ח). וזה מתבאר מסוגיא דגמרא (יב ב), עיין שם.

ואפילו חמצו של אינו יהודי – אסור ליהנות ממנו. ואפילו חמץ על ידי תערובת, ואפילו חמץ נוקשה – דין אחד לזה (ח"י סעיף קטן ג).

סימן תמג סעיף ג

ולכן אסור לאכול חמץ מתחילת שעה חמישית. וכל שעה זו – מותר בהנאה. ורשאי למוכרו לאינו יהודי, אפילו חמץ הרבה ביחד שוודאי לא יאכלנו קודם הפסח, שאינו מחוייב שחמצו יתבער מן העולם אחרי שמוכרו לאינו יהודי. ואין לחוש שמא ימכור לישראל, דאין ישראל קונה חמץ בשעה חמישית.

ואפילו מין חמץ ששם בעליו עליו, כמו כותח שאומרים "זהו כותח של פלוני" – מותר גם כן למכור, ולא חיישינן שיחשדוהו שמכר בפסח.

וזהו לדעת רש"י והרמב"ם. אבל לדעת התוספות ריש פרק "כל שעה" – אסור למכור זה שלושים יום קודם לפסח, עיין שם. מיהו שום פוסק לא הביא דעתם כלל (והב"ח חשש לזה, והח"י חולק עליו).

סימן תמג סעיף ד

ויכול בשעה חמישית להאכיל החמץ לבהמה, חיה ועוף, ובלבד שיעמוד עליהם לראות שלא יצניעו ממנו, ויבער מה ששיירו ממנו. ואף על גב דחיה דרכה להצניע, מכל מקום לא חיישינן שתצניע, כיון שעומד עליה. והבהמה אף על גב שאין דרכה להצניע, מכל מקום מחוייב לעמוד עליה (כסף משנה בגמרא שם).

ומתחילת שעה ששית ולמעלה – אסרוהו גם בהנאה. וכתב הטור דאם קידש בו אשה – אינה מקודשת, כיון שאסרוהו בהנאה לכל ישראל, עיין שם. וזהו בחמץ גמור. אבל בחמץ נוקשה, שהוא מדרבנן לרש"י – הוה כחמץ דאורייתא. ולר"ת כיון דאיכא תרתי דרבנן, שעות דרבנן וחמץ דרבנן – חוששין לקדושין. ובאבן העזר סימן נח נתבאר בזה, עיין שם.

סימן תמג סעיף ה

וכתב רבינו הרמ"א דבשנת העיבור, שהיום ארוך, אלו הארבע שעות לפי ענין היום, ומותר לאכול חמץ עד שליש היום. ויש אומרים עד שתי שעות קודם חצות, עד כאן לשונו.

כלומר: דהיש אומרים סוברין דאין הולכין אחר שליש היום, אלא שכך גזרו שלעולם שני שעות קודם חצות היום אסור לאכול חמץ. אבל הגדולים דחו זה, וכן עיקר לדינא דחשבינן שליש היום.

ויש שחושבים מעמוד השחר עד צאת הכוכבים את שליש היום, ויש חושבין מנץ החמה עד השקיעה, וכן הלכה כפי הכרעת גדולי האחרונים (הגר"א והגר"ז). וכן אנו חושבין לענין זמן קריאת שמע ותפילה, כמו שכתבתי לעיל סימן נח. וכן אנו מורים הלכה למעשה.

(כמו שהאריך בזה הגר"א לקמן סימן תנט, והגר"ז בסידורו לענין זמן קריאת שמע, עיין שם).

והשעות הם שעות זמניות, כגון אם היום ארוך חמש עשרה שעות – הוי שעה ורביע שעה. וכן החשבון תמיד.

סימן תמג סעיף ו

ישראל שהיה בידו חמצו של ישראל אחר בפקדון – יעכבנו עד שעה חמישית, ואם לא בא בעליו – ימכרנו לאינו יהודי. ואם הוא דבר שלא ימצא בריוח קונים בשעה חמישית – מותר למוכרו קודם לכן.

ואפילו אם מוכרח לזלזל במקח – ימכור, כיון דאם לא כן תאסור לגמרי. מיהו אם ביכולתו למכור לאינו יהודי שיודע שיחזיר לו אחר הפסח, כדרך מכירות חמץ שלנו, וכפי שיתבאר בסימן תמח – מחוייב לעשות כן, ולא למכרו לחלוטין (מגן אברהם סעיף קטן ד). ואפילו מוכרו במקח השוה, דניחא ליה לאדם בשלו (מחצית השקל).

סימן תמג סעיף ז

ואם לא מכרו – חייב לבערו בזמן איסורו, אפילו אם אינו חייב באחריותו של החמץ. ואף על גב דהוא אינו עובר עליו, מכל מקום יבערנו, כדי שהמפקיד לא יעבור ב"בל יראה".

ואף על גב דאפשר שהמפקיד מכרו לאינו יהודי במקום שהוא שם, מכל מקום אין ספק מוציא מידי וודאי (מגן אברהם סעיף קטן ה). ואף על גב דהמפקיד מסתמא ביטל חמץ, ואינו עובר ב"בל יראה", מכל מקום כיון דלפי תקנת חכמים לא מהני בלא ביעור – מחוייב לבערו. ואין הנפקד צריך לשלם לו, דעל הבעלים לדאוג בעד חמצו (ח"י סעיף קטן ח ואבהעו"ז). ויש מי שמחייב לנפקד לשלם (מגן אברהם שם), ואינו עיקר.

ואפילו היה זה משכון בידו, ולא מכרו ונאסר החמץ – יכול לומר לו "הרי שלך לפניך". והלוה צריך לשלם לו חובו, דכיון דהוא בעל החמץ – עליו לדאוג בעד זה (ט"ז סעיף קטן ד, וח"י שם, ועיין מגן אברהם שם שנסתפק בזה). וכל שכן בסתם פקדון, שכשהחמץ בעין, יכול לומר לו "הרי שלך לפניך", אפילו למי שסובר שהנפקד חייב לשלם כשביערו (מגן אברהם שם). וכל זה בדיעבד, אבל לכתחילה מחוייב הנפקד לראות למכרו קודם זמן איסורו, כמו שנתבאר.

סימן תמג סעיף ח

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ג:

אם קנו שום דבר בחמץ אחר שש שעות – מותר, מפני שחמץ אינו תופס דמיו.

עד כאן לשונו, ואינו מובן: דהן אמת דמן התורה כל איסורי הנאה אין תופסין דמיהן באיסור, לבד מעבודת כוכבים. אבל מדרבנן הא אסור להבעלים עצמן, שמכרן או החליפן, וכמו שכתבו רש"י ותוספות ריש חולין, עיין שם.

ויש לומר דדעתו דחמץ קיל טפי, מפני שלאחר הפסח איסורו רק מדרבנן משום קנסא, אפשר שלא החמירו בתפיסת דמים. אבל בטור איתא רק כשהשפחה קנתה בלא דעת הישראל, דבזה הורה רבינו תם להיתר, עיין שם. אבל כשהישראל קנה או החליף – אסורין לו לחלוטין, דאם לא כן מצינו דמים לחמץ בפסח. וכן עיקר לדינא. וחליפי חליפין מותרין, ואין חילוק בין החליף על מעות, או על כסות וכלים. ויש מי שמחלק בזה (ח"י), ואינו עיקר (כמו שכתב הגר"ז בקו"א).

ויש מי שאומר דאם מקודם משך האינו יהודי את החמץ, ואחר כך נתן המעות, דמותר אפילו לישראל המוכר לו (מגן אברהם סעיף קטן ו); דהכי קיימא לן אפילו ביין נסך ביורה דעה סימן קלב מטעם דכיון שמשך – קנה, ושוב אין המעות דמי חליפי החמץ. ואף על גב דביין נסך אסור לדידיה, כמו שכתבתי שם, מיהו בחמץ יש להקל, דיין נסך החליפין אסור מן התורה. ועם כל זה באופן זה מותר לכל. וכל שכן בחמץ דלדידיה הוי רק איסור דרבנן, דמותר בכי האי גוונא.

(במק"ח סעיף קטן ז טרח בדברי המגן אברהם, ולא ידעתי על מה, שהרי כוונתו ברורה כמו שכתבתי. ועיין ח"י סעיף קטן ט בדגן שנתחמץ בעת גידולו, ועבר עליו הפסח, דמותר; דגידולין הוי כחליפין, עיין שם. ועיין פרי חדש שהכריע לקולא לגמרי בתפיסת הדמים, דמותרים אפילו למחליף עצמו, או להמוכרם, עיין שם. וקשה לומר כן. אך בהפסד גדול כתב הגר"ז בסעיף יב שיכולין לסמוך על זה, עיין שם. ובפרט שכן נראה דעת הבית יוסף. ודייק ותמצא קל.)

---

הלכות פסח (א): תכט • תל • תלא • תלב • תלג • תלד • תלה • תלו • תלז • תלח • תלט • תמ • תמא • תמב • תמג • תמד • תמה • תמו • תמז • תמח • תמט • תנ • תנא • תנב • תנג • תנד • תנה • תנו • תנז • תנח • תנט • תס • תסא • תסב • תסג • תסד • תסה • תסו • תסז

---

סימן תמד

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תמד | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין ערב פסח שחל להיות בשבת
ובו שבעה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז

סימן תמד סעיף א

שנו חכמים במשנה (מט א):

ארבעה עשר שחל להיות בשבת – מבערין את הכל מלפני השבת, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: בזמנן. רבי אלעזר ברבי צדוק אומר: תרומה מלפני השבת, וחולין בזמנן.

דתרומה אין לה אוכלים הרבה, אבל חולין ימצא הרבה אוכלין (רש"י). ומוטב לבער בזמנן בארבעה עשר. והביעור לא יהיה על ידי שריפה שאסור בשבת, אלא בזורה לרוח או מטיל לים. ולפי זה הוה לן לפסוק כחכמים, דיחיד ורבים הלכה כרבים.

סימן תמד סעיף ב

אבל לא כן פסק הרמב"ם בפרק שלישי דין ג, וזה לשונו:

חל ארבעה עשר להיות בשבת – בודקין את החמץ בלילי ערב שבת, שהוא ליל שלושה עשר. ומניח מן החמץ כדי לאכול ממנו עד ארבע שעות ביום השבת, ומניחו במקום מוצנע. והשאר – מבערו מלפני השבת. ואם נשאר מן החמץ אחר ארבע שעות – מבטלו, וכופה עליו כלי עד מוצאי יום טוב הראשון, ומבערו.

עד כאן לשונו. וכן פסקו הטור והשולחן ערוך, וכן המנהג הפשוט. ואף שהוא כנגד המשנה – סמכו על הא דאיתא בפרק קמא (יג א), דתניא:

ארבעה עשר שחל להיות בשבת – מבערין את הכל מלפני השבת..., דברי רבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא, שאמר משום רבי יהושע... אמרו: לא זזו משם עד שקבעו הלכה כן.

עיין שם. ואף על גב שאין למידין הלכה ממשנה וברייתא (נידה ז ב, ועיין שם ברש"י וברשב"ם בבא בתרא קל ב), וכן איתא בירושלמי (פאה פרק שני), מכל מקום בכאן שהש"ס הביא הברייתא ואמרו ש"לא זזו משם עד שקבעו הלכה כן" – שמע מינה דהלכה ברורה היא.

(אך להרי"ף שיטה אחרת בזה, ופוסק כרבי אלעזר ברבי צדוק דחולין בזמנן, וזהו כחכמים. וכתב משום דקאי רבי אלעזר ברתותא כוותיה, עיין שם. ונתקשו בדבריו הר"ן, והבית יוסף, והט"ז סעיף קטן א, והמפרשים. ואנחנו בסייעתא דשמיא בארנו בפתיחה על ההגדה דדבריו פשוטים, שפוסק כחכמים. ומה שכתב כרבי אלעזר ברבי צדוק – משום דבתרומה לית הלכתא כחכמים אלא כרבי אלעזר ברבי צדוק, משום דקאי כרבי אלעזר ברתותא, דנפסקה הלכה כמותו. ואף על גב דאין הרי"ף פוסק הלכה בתרומה, מכל מקום היפך הדין אי אפשר לו לכתוב, ולכן התחכם לפסוק כראב"צ. וזהו גם כוונת הר"ן ז"ל, ומיושב כל מה שהקשו עליו. ודייק ותמצא קל.)

סימן תמד סעיף ג

ולהטור יש לי עוד טעם שהיה מוכרח לדחות משנה זו מהלכה, דהנה לרבי יהודה שאומר אין ביעור חמץ אלא בשריפה – ממילא אי אפשר בשבת. אך הרמב"ם פוסק כחכמים שאינו צריך שריפה, ורש"י פוסק כרבי יהודה כמו שכתב הטור לקמן בסימן תמה. אך הרא"ש כתב דאפילו לרש"י אינו אלא בערב פסח, אבל קודם לזה אינו צריך שריפה. והטור חולק עליו לקמן, וכתב דלרש"י אפילו מקודם צריך שריפה דווקא, עיין שם.

ולפי זה בהכרח לשיטתו לבדוק ולבער בערב שבת על ידי שריפה, וזהו שכתב הטור בסימן זה, וזה לשונו:

וכן הורה רש"י לבער הכל מלפני השבת.

עד כאן לשונו ולמה תלה זה בהוראות רש"י? אלא כוונתו דזהו ראיה לשיטתו בסימן תמה, דאפילו קודם זמנו צריך דווקא שריפה לשיטת רש"י ז"ל.

(אך המפרשים פירשו דאדלקמיה קאי הטור, עיין שם).

סימן תמד סעיף ד

ולפיכך ערב פסח שחל בשבת – בודקין את החמץ ביום חמישי לעת ערב בברכה. ואומר "כל חמירא", ומשייר לאכילת לילה, ולאכילת ערב שבת, וגם לשתי סעודות של שבת. דסעודה שלישית ליכא, מפני שסעודה שלישית צריכה להיות אחר חצות היום, ואז אסור לאכול חמץ. וכן מצה אסור לאכול בערב פסח. ורק מצה עשירה הנלוש במי פירות יכול לאכול בערב פסח, ויוצא בה ידי סעודה שלישית, דאין איסור מצה בערב פסח אלא במצה שיוצאין בה ידי חובת מצה בלילה ראשונה. ובמצה עשירה אין יוצאין, דבעינן "לחם עוני".

ויזהר לאכלה קודם שעה עשירית, דמשם ואילך אסור לאכול כדי שיאכל הכזית מצה לתיאבון בלילה, כמו שיתבאר בסימן תפא.

סימן תמד סעיף ה

וכתב רבינו הרמ"א:

ובמדינות אלו שאין נוהגין לאכול מצה עשירה, כדלקמן סימן תסב – יקיים סעודה שלישית במיני פירות, או בבשר ודגים.

עד כאן לשונו. ונראה שאין הכוונה דגם בערב פסח אין לאכול מצה עשירה לפי המנהג, דאין שום טעם בזה. אלא הכוונה כיון שאין מנהגינו לאכול בפסח מצה עשירה – ממילא דאין מכינין אצלינו מצה עשירה, ולהכין רק על סעודה שלישית – אין דרך בני אדם להטריח על מאכל קטן כזה. והנה גם אצלינו יכולין לעשות סעודה שלישית במצה מבושלת, והרבה נוהגין אצלינו כן.

והקדים "מיני פירות" ל"בשר ודגים", אף על גב דבשר ודגים עדיפא מפירות לענין סעודה שלישית כמו שכתבתי לעיל סימן רצא, מכל מקום בערב פסח פירות עדיפי כדי שלא ישבע ויאכל מצה לתיאבון. ואולי מפני זה לא הזכיר גם מצה מבושלת, מפני שהיא משביע הרבה כידוע בחוש. ויש אומרים להפסיק סעודת שחרית לשנים, דיש אומרים דיוצא בזה (מגן אברהם).

סימן תמד סעיף ו

ובזוהר כתב שרבי שמעון בר יוחאי היה עוסק בתורה במקום סעודה שלישית (שם סעיף קטן ב). ויש להבין: אטו רבי שמעון בר יוחאי לא היה יכול לקיים סעודה שלישית באיזה מהדברים שנתבארו?

ונראה לעניות דעתי ברור דכל זה הוא מילתא יתירתא. שהרי בשבת זו בעל כרחנו לא נצטוינו כלל על שלוש סעודות, כיון שאי אפשר מידי, דהוה ליום הכיפורים שחל בשבת. והוא הדין שבת ערב פסח לעניין סעודה שלישית. דאפילו אם נאמר דאיסור אכילת מצה בערב פסח הוא מדרבנן, מכל מקום הא מצינו במצות עשה גמורות שנדחו בשב ואל תעשה מפני גזירות דרבנן, כמו שופר ולולב בשבת. וכל שכן שנדחה מצוה דסעודה שלישית. וכיון שכן – בטלה לה בשבת זו מצוה דסעודה שלישית.

וכיון דסעודה גמורה אי אפשר, ממילא דאין שייך למלאותה בפירות, או בבשר ודגים, שאין צורך כלל בזה. ועוד: דוודאי גם מן התורה מצוה לאכול הכזית מצה לתיאבון. וזהו טעמו של רבי שמעון בר יוחאי שעסק בתורה, מפני שאין מצוה כלל בשבת זו לאכול סעודה שלישית.

סימן תמד סעיף ז

אף על פי שיכול לשרוף את החמץ בכל יום ערב שבת, מכל מקום טוב לעשות כשאר השנים ולשרפו קודם חצות, כדי שלא יבואו לטעות בכל השנים לשרוף אחר חצות. ואמנם לא יבטל אז את החמץ פעם שנית, דאיך יאמר "דחזיתיה ודלא חזיתיה" – הרי צריך לאכול עוד? וכמו שאין אומרים זה בלילה בעת הבדיקה, כמו שכתבתי בסימן תלד. ולכן ביטול זה יאמר בשבת אחר סעודת שחרית. ואף על פי שלא ישאר עוד חמץ בבית, מכל מקום צריך לבטל כדרך שהוא מבטל בשאר שנים בשעת שריפת החמץ.

סימן תמד סעיף ח

אין מבשלין בשבת זה דייסא וכיוצא בזה, שהוא חמץ גמור, ומתדבק להכלים, ויצטרך להדיחם בחמין בשבת, ולשפשפם יפה יפה, והוי טירחא יתירה בשבת ואסור, כיון שאינו צורך שבת. ולכן גם פת הצנומה בקערה שקורין סוחארע"ס, ושורין אותם בחמין – אין עושין בשבת זה.

וכבר המנהג לבלי לבשל בשבת זה שום עיסה. רק בערב מבשלין אורז או קטניות או תפוחי אדמה, ובשחרית גם כן כן. והעיגול עושין מקמח מצה, וטומנין בקדרות חדשים הראוים לפסח, ומערין לקערות של חמץ.

אמנם אם עבר ובישל, והמאכל דבוק בקדירה, ואי אפשר לקנחו – בהכרח להדיחו מעט כדי להעביר החמץ. ומקרי "צורך שבת" כיון שאסור להניחו כך ביום זה.

סימן תמד סעיף ט

ואחר שאכלו בשבת זה סעודת שחרית – ינער המפה שאכלו עליה. ויכול לנערה מדינא בבית, מפני שהפירורין נדבקין ברגלים ונדרסים, ואין בהם שיעור ובטלין.

ומכל מקום אין לעשות כן, ומנערין המפה בחצר במקום שאינו נקי ואין הולכין שם. והקערות אף שאין בהם חמץ, מכל מקום מכוער שישארו כן. ולכן יכול לקנחם באצבעותיו, שאין זה טירחה, ויטמנם מן העין עם שארי כלי חמץ. ואם נשאר פת – יכול ליתנו לאינו יהודי.

ואם הוא במקום שאין שם רשות הרבים, וכל שכן במקום שיש עירוב – מותר לומר לו שלא יאכלנו בכאן, וילך עם החמץ. אבל במקום שיש רשות הרבים – אסור לומר לו שיצא עם הפת, כמו שכתבתי בסימן שכה. ואפילו בלא אמירה – אסור ליתן לו הרבה חמץ שאי אפשר לו לאוכלן בכאן.

וכיצד יעשה? יתן לו מעט מעט דרך הערמה, כאילו אינו חושש אם יאכלנו בכאן, וכשמוציאו מעצמו – אדעתא דנפשיה קעביד. וכשאין אינו יהודי ליתן לו החמץ – מבטלו בלבו, וכופה עליו כלי עד מוצאי יום טוב הראשון, ויבערנו.

סימן תמד סעיף י

ודע דבשבת זה אם שכח ליטול חלה מערב שבת, אף על גב דקיימא לן חלת חוץ לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש, מכל מקום האידנא אי אפשר, דאיך יניח חמץ? ולכן כתבו הגדולים דאם שכח ליטול חלה – אסור לאכול הפת (מגן אברהם בסימן תקו).

ויש אומרים כיון שאין תקנה לזה – יכול לשייר מקצת חלה במחשבה לחלה, ובלא ברכה, ולקרוא לכהן קטן שלא ראה קרי ולאוכלה (שערי תשובה בשם פמ"א ויעב"ץ, עיין שם). ובהכרח לסמוך על זה, כיון שאין תקנה אחרת. וכתבו שלא להאריך בשבת זה בתפילה, כדי שלא לאחר זמן האכילה (ח"י סעיף קטן ט בשם ס"ח).

סימן תמד סעיף יא

ולכשיבנה המקדש כיצד יהיה ביעור חמץ של תרומה בשבת שחל בערב פסח?

והנה בתרומה גם הרי"ף מודה שמבער בערב שבת, ואינו משייר רק כדי שתי סעודות. אבל כיצד מבער? כתב הרמב"ם בפרק שלישי דין ד, וזה לשונו:

היו לו כיכרות רבות של תרומה, וצריך לשורפם ערב שבת, לא יערב הטהורה עם הטמאה וישרוף, אלא שורף טהורה לעצמה, וטמאה לעצמה, ותלויה לעצמה...

עד כאן לשונו. ומשמע מזה דסבירא ליה דדוקא בערב פסח שחל בשבת, ושורפן בשלושה עשר קודם זמן איסורן – הוא דשורף כל אחד לעצמו. אבל בכל ערב פסח יכול לשרוף טהורה וטמאה כאחת. ובגמרא (יד א) אינו כן, וצריך עיון (כסף משנה). ויותר מזה קשה: דאם כן למה לא ביאר להדיא דבכל ערב פסח שורפין ביחד?

ולכן נראה לעניות דעתי דהענין כן הוא: דאף על גב דריהטא דסוגיא משמע דגם בכל ערב פסח שורפין זו לעצמה וזו לעצמה, מכל מקום אינו לדברי הכל. וראיה שהרי רבי יוחנן אומר שם (טו ב) דבשעה שביעית, כיון שנאסר מדאורייתא – דברי הכל שורפין ביחד, דאיסור הוי כטומאה, וגם הטהורות הוויין כטמאות. ועוד אמרינן שם דפיגול ונותר וטמא – סבירא להו לבית הלל דנשרפין כאחת, אף על גב דפיגול ונותר אינן אלא טומאה דרבנן, מותר לשרפן עם טומאה דאורייתא. ולפי זה אף כששורפן בשש הוי איסור דרבנן, והוה כדאורייתא ורשאי לשורפן ביחד.

ולפיכך הרמב"ם ז"ל לא היה יכול לכתוב זה מפורש, דבכל ערב פסח נשרפין ביחד, מפני שאין דרכו להביא דין שאינו מפורש בגמרא להדיא. אבל מכל מקום כן דעתו נוטה. ולכן לא כתב דין זה רק בערב פסח שחל בשבת ושורפן בשלושה עשר.

(ובפתיחה להגדה הארכנו בזה, דזה תלוי במחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע ורבי יוסי במשנה שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן תמד סעיף יב

שנינו במשנה (מט א):

ההולך לשחוט את פסחו, ולמול את בנו, ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו, ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו, אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו – יחזור ויבער. ואם לאו – מבטלו בלבו. להציל מן הגייס, ומן הנהר, ומן הלסטים, ומן הדליקה, ומן המפולת – יבטל בלבו. ולשבות שביתת הרשות – יחזור מיד.

וחילק התנא לשלושה חלקים:

• דלדבר מצוה אם יש שהות – יחזור.
• ולדבר הצלה מסכנת נפשות – אף ביש שהות לא יחזור.
• ולדבר הרשות – אף בדליכא שהות יחזור.

סימן תמד סעיף יג

והנה לפי זה בדבר מצוה, אם הוא שעה ששית דאי אפשר לבטל, בעל כרחו יחזור אף על פי דליכא שהות כדי שלא יעבור ב"בל יראה" (מגן אברהם סעיף קטן יב). ורק כשיכול לבטל אף על גב דמדרבנן חייב לבער, מכל מקום בדבר מצוה אוקמה אדאורייתא (שם). וכן בהולך להציל, ואי אפשר לבטל, וברי לו שיכול להציל גם אחר כך – יחזור ויבער. אבל אם יש ספק – דוחה ספק פיקוח נפש כל המצות (שם). וכל שכן דמת מצוה דוחה הכל (שם).

ואין לשאול: למה אמרנו בהולך לדבר מצוה, שאם אינו יכול לבטל יחזור מיד? הא למאן דסבירא ליה דעד הלילה אינו עובר ב"בל יראה", ואין כאן רק עשה ד"תשביתו" – מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה? דיש לומר דעשה ד"תשביתו" חמיר טפי, דבכל רגע עובר על זה (שם). ואף על גב דגם מילה עובר בכל יום, מכל מקום בהמשך יום זה אין נפקא מינה מתי ימול, ואין בזה רק משום זריזין מקדימין למצות. ואם כן יכול למול אחר כך עד הלילה.

(והמחצית השקל נדחק בזה בסעיף קטן יא, והדבר ברור כמו שכתבתי.)

סימן תמד סעיף יד

והנה התנא חשיב סעודת אירוסין. ולעיל בסימן רמט נתבאר שאסור לעשות סעודת אירוסין בערב שבת, עיין שם והוא מירושלמי. ולכן יש מי שאומר דזהו כשלא היה האירוסין בו ביום, אבל כשהיה האירוסין – מותר הסעודה (מגן אברהם שם, ועיין מה שכתבתי כאן סעיף קטן ט).

אך כבר בארנו שם סעיף ח דבאמת אם אין הכרח – אסור. אבל כשיש הכרח, כגון חתן ההולך לבית חמיו, שאי אפשר להניח על אחר השבת – מותר. ובכאן הא מיירי בכהאי גוונא, כמו שדקדקה המשנה: "ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו", כלומר: שהולך לבית חמיו וישוב לביתו. ודווקא החתן, אבל אחר צריך לחזור.

(עיין מגן אברהם סעיף קטן י, שכתב דמרמב"ם לא משמע כן. ואיני רואה שום משמעות, דפשיטא דאחתן קאי. וראיתי שגם הח"י והמק"ח כתבו כהמגן אברהם. ולדידי צריך עיון גדול בזה.)

סימן תמד סעיף טו

וזה שנתבאר דלדבר הרשות יחזור מיד, כתב הטור דאפילו הולך ללמוד תורה אצל רבו – מקרי דבר הרשות לגבי ביעור חמץ. וכן הוא בירושלמי על משנה זו: מהו שביתת הרשות? ההולך אצל רבו, או אצל מי שגדול ממנו בחכמה. כאן שנה רבי: המעשה גדול מן התלמוד. עד כאן לשון הירושלמי. ומסיים שם דמצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים – התלמוד גדול ממעשה, ושאי אפשר לעשות על ידי אחרים – המעשה גדול מהתלמוד, עיין שם.

ולפי זה אם הניח במקומו מי שיבער החמץ – הולך ולומד. ואין שום חידוש בדין זה, שהרי גם בגמרא דילן אסרו ללמוד בהגיע זמן בדיקת החמץ, וכמו שכתבתי בסימן תלא. והכי קיימא לן ביורה דעה סימן רמו.

(וצריך עיון על המגן אברהם בסעיף קטן יג, שהקשה: הא התירו לעבור דרך בית הפרס ללמוד תורה? עיין שם. ותמוה: מה עניין זה לזה? התם התירו חכמים איסורם מפני לימוד תורה תמידי, ואיזה עניין הוא ללימוד לפי שעה בהגיע זמן המצוה? ומצאתי שגם המגן האלף תמה עליו.)

סימן תמד סעיף טז

במקום שחייבנוהו לחזור, כמה חמץ יהיה לו שיהא מחוייב לחזור? עד כביצה, שהוא שיעור חשוב. אבל פחות מכאן – מבטלו בלבו ודיו, דבפחות מכביצה לא הטריחוהו חכמים. ופחות מכזית אפילו לאחר זמן איסורו, שאינו יכול לבטל – אינו צריך לחזור, שאינו עובר עליו ב"בל יראה" (עיין מגן אברהם סעיף קטן יד).

סימן תמד סעיף יז

איתא בגמרא ([[פסחים ז א|ז א) דאם היתה לו עיסה בביתו, והוא טרוד במקום אחר ומתיירא שמא תחמיץ – מבטלה בלבו קודם שתחמיץ. אבל אם החמיצה – אין הביטול מועיל אלא קודם שעה ששית ולא אחר כך, ולכן מחוייב לילך ולבערה. וכן פסקו כל הפוסקים.

ונראה לעניות דעתי דקודם שתחמיץ היה צריך הפקר גמור לפי מה שכתבנו בסימן תלא. דטעמא דביטול מועיל בחמץ מפני שהחמץ אינו ברשותו, עיין שם. ואם כן כשעדיין לא החמיץ – איך יועיל ביטול? ובאמת בגמרא לא קאמר ביטול בלב, רק רש"י פירש כן. וכן הוא לשון הטור והשולחן ערוך סעיף ח, וכן הוא לשון הרמב"ם בפרק שלישי דין י. וצריך עיון. ואולי כיון שהיא עומדת להחמיץ – כחמץ דמי, ומהני גילוי דעתא שלא יקנה אותו.

---

הלכות פסח (א): תכט • תל • תלא • תלב • תלג • תלד • תלה • תלו • תלז • תלח • תלט • תמ • תמא • תמב • תמג • תמד • תמה • תמו • תמז • תמח • תמט • תנ • תנא • תנב • תנג • תנד • תנה • תנו • תנז • תנח • תנט • תס • תסא • תסב • תסג • תסד • תסה • תסו • תסז

---

סימן תמה

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תמה | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

באיזה דבר מבערין את החמץ
ובו אחד עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא

סימן תמה סעיף א

תנן ריש פרק כל שעה (כא א):

רבי יהודה אומר: אין ביעור חמץ אלא שריפה. :וחכמים אומרים: אף מפרר וזורה לרוח, או מטיל לים.

ופסקו רש"י ותוספות כרבי יהודה, והרמב"ם והגאונים פסקו כחכמים. וכל ישראל נהגו לשרוף החמץ.

וטעם רש"י ותוספות משום דבשלהי תמורה – חשיב התנא חמץ בפסח בתוך הנשרפים כרבי יהודה, והוה ליה מחלוקת, ואחר כך סתם דהלכה כסתם. (ולהרמב"ם לא קשיא, דבתרי מסכתות אין סדר למשנה. ועיין תוספות יום טוב שם. והתוספות כז ב דיבור המתחיל "אין" הביאו עוד ראיה דהלכה כרבי יהודה, שהרי רבי יהודה יליף מנותר במה מצינו בדף כח א. ורבנן דחו ליה לפי שיטתו, אבל לשיטתם הוה לימוד. והרא"ש שם דחה זה, עיין שם.)

סימן תמה סעיף ב

והנה לפי הגירסא שלנו ד"חכמים אומרים: אף מפרר..." – אין מה לדקדק. אבל גירסת הרי"ף והרא"ש והטור "וחכמים אומרים: מפרר..." – משמע דווקא מפרר. ולפי זה יש לדקדק דלדבריהם, שפסקו כחכמים, איך מותר לנו לשרוף החמץ? והא שלהי תמורה (לד א) תנן: כל הנקברין לא ישרופו, משום דהנשרפין אפרן מותר, והנקברים אפרן אסור. וגם הרמב"ם שפסק כחכמים, ופסק שמותר לשרוף החמץ, שכתב בפרק שלישי דין יא: כיצד ביעור חמץ? שורפו או פוררו..." – ואיך מותר לשורפו, והרי אפרו אסור? ולכן יש מי שכתב דבאמת כוונתו שיזהר מלהשתמש באפרו (מגן אברהם סעיף קטן א).

סימן תמה סעיף ג

אמנם באמת אין צורך לזה, ובחמץ לא שייך זה. דהנה התוספות בתמורה שם דקדקו למה באמת נקברים אפרן אסור, ונשרפין אפרן מותר. וכתבו דנשרפין, כיון שצותה התורה לשורפן – נתקיימה מצותה, והלך האיסור. אבל הנקברים – נמשך האיסור לעולם, עיין שם.

והשתא בחמץ – גם בקבורה נתקיימה המצוה ד"תשביתו", ואם כן שוב אפרן מותר (וכן כתב המק"ח). ועוד: דהא רבי יהודה סבירא ליה שלהי תמורה דאם רצה להחמיר על עצמו לשרוף את הנקברים – רשאי. ואף על גב דחכמים פליגי עליה, מכל מקום לעניין חמץ מודים לו (וזהו כוונת הרא"ש פרק שני סימן ג, עיין שם). ועוד: דבחמץ היתר תשמיש הגחלים והאפר ואיסורם תלוי בזמן ביעורן, כמו שיתבאר. ואין חמץ כלול כלל בעניין זה בתוך כל האיסורים.

סימן תמה סעיף ד

האמנם אפילו לרש"י ותוספות, שפסקו כרבי יהודה דדווקא בשריפה, הא תניא (יב ב): אימתי? שלא בשעת ביעורו. אבל בשעת ביעורו – השבתתו בכל דבר. ופירש רש"י "שלא בשעת ביעורו" – הוא שעה ששית ו"שעת ביעורו" הוא מכאן ואילך, וקורא "שעת ביעורו" משעה שנאסר החמץ מן התורה. ולפירוש זה שפיר מחוייבים לשרוף החמץ, שהרי אנו שורפין בשעה ששית.

אבל רבינו תם פירש להיפך, ד"שעת ביעורו" הוא שעה ששית, ו"שלא בשעת ביעורו" הוא מכאן ואילך, וקורא "שעת ביעורו" בשעה שהעולם מבערין החמץ. ולפירוש זה אפילו לרבי יהודה אינו צריך שריפה דווקא כשאנו מבערין בשעה ששית.

ואפילו לפירוש רש"י לפי מה שכתב הרא"ש שם, דלרש"י דווקא בשעה ששית הוי בשריפה, אבל בשעה חמישית או קודם לכן – אינו צריך שריפה. אם כן אפילו לפירוש רש"י אם נבער קודם שעה ששית, וכן מנהג העולם שלא להמתין ממש עד שעה ששית אינו צריך שריפה.

האמנם הטור דחה זה, דרש"י ז"ל כתב מפורש (כז ב דיבור המתחיל "שאם") דהמפרש ויוצא בשיירא תוך שלושים יום – צריך לשרוף דווקא, עיין שם. ולכן המנהג שלנו הוא כרש"י ותוספות, וכפירושו דרש"י ז"ל. ואף גם אין זה נגד דעת הרמב"ם והגאונים, שהרי הם מודים דגם בשריפה מותר, אלא דלדידהו נוכל לצאת גם שלא בשריפה, אלא במפרר וזורה לרוח או מטיל לים. ולפי זה המנהג שלנו הוי כדעת כל הפוסקים.

סימן תמה סעיף ה

וזה לשון רבינו הרמ"א בסעיף א:

והמנהג לשורפו. וטוב לשרוף ביום, דומיא דנותר שהיה נשרף ביום.

עד כאן לשונו, כלומר: כיון דרבי יהודה לומד דין שריפת חמץ מנותר, מה נותר בשריפה – אף חמץ בשריפה, כדאיתא בגמרא (כז ב), לכן גם לעניין זה נלמד מנותר דדווקא ביום, דכל הקדשים שריפתן ביום. וכתב עוד:

אך אם רוצה לשורפו מיד אחר הבדיקה, כדי שלא יגררנו חולדה – הרשות בידו.

עד כאן לשונו, דאין זה לעיכובא. דדווקא קודשים שכל עבודתם אינם אלא ביום, אבל לא בחמץ. ואף על גב דגם בחמץ ראוי לקיים המצוה סמוך לזמן "תשביתו", מכל מקום גם כששורף בלילה ובא זמן ד"תשביתו" ואין לו חמץ – הרי קיים מצות השבתה. ומכל מקום המהרי"ל הקפיד דווקא לשורפו ביום, וכן אנו עושים. ויש שכתבו לשרוף החמץ בהערבות של סוכות, ואין ביכולתינו לשמרם עד ביעור חמץ.

סימן תמה סעיף ו

וכתב הרמב"ם בפרק שלישי:

כיצד ביעור חמץ? שורפו או פוררו, וזורה לרוח או זורקו לים. ואם היה החמץ קשה, ואין הים מחתכו במהרה – הרי זה מפררו, ואחר כך זורקו לים.

עד כאן לשונו, וכן כתב רבינו הבית יוסף בסעיף א. אבל הטור כתב בשם הגאונים דכל מין חמץ צריך פירור כשמטילו לים, עיין שם. וכן נראה להדיא מהש"ס.

(כח א לרבה, דהלכתא כוותיה לגבי רב יוסף. והקשה הכסף משנה: איך פסק הרמב"ם כרב יוסף? והט"ז נדחק, עיין שם. ולעניות דעתי נראה דאין זה ככל מחלקותם של רבה ורב יוסף בש"ס, שזה אומר כך וזה אומר כך. ובכאן אמר ליה רב יוסף לרבה: אדרבא איפכא מסתברא..., ורבה לא השיב לו. שמע מינה דאודיי אודי ליה. אמנם המגיד משנה פירש דחטים בעי פירור, וכמו שכתב המגן אברהם סעיף קטן ב, שיחתכנו לחלקים, ולחם לא בעי פירור. והבית יוסף פירש להיפך. וממילא דלשניהם צריך פירור. מיהו אם השליכו לבית הכסא – אינו צריך פירור. כן כתב המגן אברהם שם.)

סימן תמה סעיף ז

יש מי שכתב שאסור לעשות מלאכה משיגיע זמן שריפת החמץ, דהיינו מתחילת שעה ששית, עד שישרוף החמץ (מגן אברהם סעיף קטן ב). וזהו דווקא בעסק שאינו שייך לפסח. אבל השייך לפסח – מותר, דכיון שעוסק בענייני פסח – לא ישכח מלשרוף החמץ.

(כעין שאמרו בגמרא י"א: הוא עצמו..., עיין שם.)

סימן תמה סעיף ח

אם נתן החמץ לאינו יהודי קודם שעה ששית – אינו צריך לבער, שהרי אין לו חמץ. וביכולתו ליתן גם לעבדו ושפחתו הכנענים. וזהו במעט חמץ, שתהא ביכולתם לאכלו מיד. אבל חמץ מרובה, שיהיה להם גם בפסח – אסור, דכיון שצריך ליתן להם מזונות – נראה כפורע חובו באיסורי הנאה (באר היטב סעיף קטן ג בשם תשובת הב"ח).

ואם הם מושכרים אצלו לשנה או יותר, אם צריך ליתן להם מזונות – אסור ליתן להם הרבה חמץ. ואם אין מזונותיהם עליו, אלא שנותן להם מעות והם לוקחים מזונות לעצמן – מותר ליתן להם אפילו הרבה, אם לא ינכה להם מהדמים. ועוד יתבאר בזה בסימן תנ בסייעתא דשמיא.

סימן תמה סעיף ט

וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ב:

ואם שרפו קודם שעה ששית – הרי זה מותר ליהנות בפחמין שלו תוך הפסח. אבל אם שרפו משעה ששית ולמעלה, הואיל והוא אסור בהנאה – הרי זה לא יסיק בו תנור וכיריים, ולא יבשל. ואם בישל או אפה – אותה הפת ואותו התבשיל אסורים בהנאה. וכן הפחמין שלו אסורין בהנאה, הואיל ששרפו אחר שנאסר בהנאה.

עד כאן לשונו. ושלהבת של חמץ – גם כן אסור בהנאה. דכמו ששנינו בביצה (לא א) דשלהבת של הקדש לא נהנין, מפני שאין בדילין ממנו, עיין שם – כל שכן חמץ, דלא בדילי מיניה כולי שתא (חות יאיר סעיף קטן ו, ודלא כב"ה.)

סימן תמה סעיף י

יש אומרים דבפת אין האיסור רק כשאבוקה כנגדו, דאז כיון שיש שבח עצים בפת – הוי כמו שהחמץ לבדו אפה את הפת. אבל כשאין אבוקה כנגדו נהי נמי דהחמץ גרם להפת שתאפה, מכל מקום הא גם התנור גורם שתאפה, והוה ליה זה וזה גורם ומותר. ורק בבישל תבשיל – אסור שהתבשיל אינו צריך להתנור (כסף משנה).

ויש מי שחולק בזה: דדווקא לדבר שיש ביטול, כמו ערלה שבטילה במאתים – בזה מותר זה וזה גורם, ולא בחמץ שאין לו ביטול, דאיסורו במשהו ועל כל פנים משהו מיהא איכא (מגן אברהם סעיף קטן ה). וכבר הארכנו בזה ביורה דעה סימן קמב מן סעיף י עד סעיף יח, עיין שם. וכן נתבאר שם לעניין הולכת הנאה לים המלח, ולעניין למכור לאינו יהודי חוץ מדמי איסור שבו, עיין שם.

סימן תמה סעיף יא

עוד כתב בסעיף ג:

קודם זמן איסורו – יכול להשליכו במקום שעורבין מצויים שם. ואם מצאו אחר זמן איסורו שלא אכלוהו העורבים, אף על פי שהמקום הפקר – לא יניחנו שם אלא יבערנו.

עד כאן לשונו. ואין הכוונה שהשליכו ברחוב במקום הפקר, דאם כן אף אם מצאו אחר זמן איסורו מה בכך? הא כבר הפקירו קודם זמן איסורו, ואין לך הפקר גדול מזה. אלא הכוונה שהשליכו באמצע חצירו דבשם מצויים עורבים, כהך דאמרינן (ח א): חצר אינו צריך בדיקה, מפני שהעורבין מצויין שם, וכמו שכתבתי בסימן תלג. ולכן כשמצאו – מחוייב לבערו, כיון שמונח ברשותו. וזה שאומר "אף על פי שהמקום הפקר" פירושו: שהשליכו בחצירו במקום המופקר לעורבים (מגן אברהם סעיף קטן ז).

ואין לשאול: דאיך מותר לעשות כן? הא בסימן תלח נתבאר דכשגרר עכבר לפנינו – מחוייב לבדוק אחריו, דספק אכילה אינו מוציא מידי וודאי חמץ, עיין שם. ואיך מתירין להשליך חמץ לרשותו על סמך אכילת העורבים? דלא דמי, דדווקא עכבר משום דדרכו לגרר לחורין וסדקים – הוא דצריך בדיקה, מה שאין כן בעורבין (ח"י סעיף קטן י, ומתורץ קושית הט"ז).

וזהו הכל קודם זמן איסורו, ולא אחר כך. ואסור להשליך אפילו לכלבים שאינם שלו, כדאמרינן בירושלמי ריש פרק "כל שעה", וזה לשונו:

לא יאכל חמץ אפילו לכלבים. מה אנן קיימין? אם לכלבו – הרי איסור הנייה. אלא אפילו לכלב אחרים. זאת אומרת שאסור להאכילן לבהמת הפקר.

עד כאן לשונו.

(וכתב הרמ"א דאם לא מצא חמץ כשבדק – ישרוף הכלי שלקח לבדיקה, כדי שלא לשכח חובת ביעור. עד כאן לשונו. וכבר נתבאר בסימן תלב דלכן נוהגין להניח פתיתי חמץ בעת הבדיקה, כדי שלא תהא ברכתו לבטלה, עיין שם, וממילא שיהיה לו מה לבער.)

---

הלכות פסח (א): תכט • תל • תלא • תלב • תלג • תלד • תלה • תלו • תלז • תלח • תלט • תמ • תמא • תמב • תמג • תמד • תמה • תמו • תמז • תמח • תמט • תנ • תנא • תנב • תנג • תנד • תנה • תנו • תנז • תנח • תנט • תס • תסא • תסב • תסג • תסד • תסה • תסו • תסז

---

סימן תמו

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תמו | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין המוצא חמץ בפסח, מה יעשה
ובו שנים עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב

סימן תמו סעיף א

איתא בגמרא (ו א):

המוציא חמץ בביתו ביום טוב – כופה עליו את הכלי.

ופירש רש"י: דהא לא חזי לטלטולי ולאפוקי. ומיהו ב"בל יראה" לא עבר, דהא בטליה בלבו מאתמול. אלא משום שלא ישכח ויאכלנו – צריך כפיית כלי. עד כאן לשונו.

מבואר מדבריו דאילו לא בטלו להחמץ מאתמול ועובר ב"בל יראה" – לא סגי בכפיית כלי. וזהו דעת הטור בשם אחיו רבינו יחיאל, שכתב שיכול לשורפו ביום טוב; כיון שיש קצת מצוה בשריפתו, אמרינן "מתוך שהותרה הבערה לצורך – הותרה נמי שלא לצורך". הלכך אם לא ביטלו – יוציאנו וישרפנו, כדי שלא יעבור עליו במזיד, שעד עתה לא עבר עליו אלא בשוגג. וכן כתב בספר המצוות. עד כאן לשונו.

סימן תמו סעיף ב

וזה לשון הסמ"ג בעשין (ל"ט):

כופה עליו כלי – פירוש: בבטלו מיירי, דאי לא בטלו – היה יכול לשורפו ביום טוב... מתוך שהותרה... הותרה נמי שלא לצורך, רק שיהיה צורך יום טוב קצת.

עד כאן לשונו, וכן כתב הר"ן ז"ל, עיין שם. ואף על גב שהחמץ הוי מוקצה גמור, שאינו ראוי לכלום שהוא אסור בהנאה, מכל מקום מפני איסור "בל יראה" – לא חיישינן למוקצה דרבנן.

סימן תמו סעיף ג

אבל הטור כתב:

המוצא חמץ בביתו... ואם הוא יום טוב יש אומרים שיכפה עליו כלי עד הלילה שיוציאנו (וישרפנו). אבל ביום טוב אינו יכול לטלטלו כדי להוציאו. ולא מיבעיא אם ביטלו... אלא אפילו לא ביטלו שיש בו איסור דאורייתא, אפילו הכי לא יוציאנו, כיון שאינו יכול לבערו כדינו, דהיינו בשריפה לרבי יהודה. וכן הדין בחמץ שנשאר בביתו בארבעה עשר שחל להיות בשבת אחר חמש שעות. אבל אחי...

עד כאן לשונו. וסבירא ליה דלא אמרינן "מתוך שהותרה הבערה לצורך – הותרה נמי שלא לצורך" אלא בדבר שיש בו צורך קצת לעצם היום טוב. אבל מה שנוגע לאיסור מקרי שלא לצורך כלל.

סימן תמו סעיף ד

ומבואר מדברי הטור דמשום דאינו יכול לשרפו ביום טוב – אי אפשר לבערו. וזהו לשיטתו שפוסק כרבי יהודה דאין ביעור חמץ אלא שריפה, כמו שכתבתי בסימן תמה. אבל לרבנן, דמפררו וזורה לרוח או מטיל לים, היה צריך לבערו ביום טוב. ואף על גב דלרש"י אחר שש השבתתו בכל דבר, סבירא ליה להטור כפירוש רבינו תם דאדרבא: אחר שש צריך שריפה דווקא, כמבואר שם. אבל מדברי הרמב"ם בפרק שלישי דין ח לא משמע כן, שכתב:

לפיכך אם לא ביטל קודם שש ומשש שעות ולמעלה, מצא חמץ – הרי זה עבר על "בל יראה"... וחייב לבערו בכל עת שימצאנו. ואם מצאו ביום טוב – כופה עליו כלי עד הערב ומבערו.

עד כאן לשונו. והא הרמב"ם פוסק שם כרבנן, דאינו צריך שריפה דווקא וכמו שכתבתי בסימן תמה, ועם כל זה אוסרו לבערו ביום טוב. ואיהו מיירי בלא ביטול, כמבואר מדבריו שהתחיל "אם לא ביטל". וכן כתב המגיד משנה, עיין שם. וצריך טעם למה לא יבערנו ביום טוב.

סימן תמו סעיף ה

וראיתי שכתבו הטעם משום מוקצה, שאסור לטלטלו (ט"ז סעיף קטן ג, ומגן אברהם סעיף קטן ב). ואף על פי דמוקצה הוא דרבנן, כיון דזהו שב ואל תעשה – אסרוהו. ואינו עובר על "בל יראה", כיון דאנוס הוא בתקנתא דרבנן (מגן אברהם שם), או משום דלא הוה בעידנא, כלומר דבשעה שיטלטל את המוקצה – עדיין אינו ביעור (שם).

ומאוד תמוה: דהן אמת דמצינו בכמה דברים שחכמים העמידו את דבריהם, זהו מחשש שלא יבואו לידי איסור תורה, כמו שופר ולולב בשבת שמא יטלטלנו ארבע אמות ברשות הרבים. אבל משום איסור מוקצה בלבד שיניחנו לעבור על "בל יראה" – דבר תימה לומר כן! וגם משום "בעידנא" – לא מצינו זה רק בעשה דוחה לא תעשה, ולא באיסור מוקצה.

ויותר נראה לומר דמשום דגם במפרר וזורה לרוח יש קרוב לאיסור דאורייתא, דמפרר כיון שאינו צריך לאכילה אפשר דחייב משום טוחן, וזורה הוה גם כן אב מלאכה, ומטיל לים גם כן בעי פירור בחמץ קשה, כמו שכתבתי בסימן תמה. ובמוצא חמץ – מסתמא נתייבש וצריך פירור. ודע דעיסה שנתחמצה ביום טוב, אף אם ביטל קודם שש – לא מהני לה, שלא היתה בכלל הביטול, ועובר על "בל יראה". ופשוט הוא.

(וגם לא דמי לשופר, שהוא בביטול עשה, ולא ב"בל יראה" שעובר כל רגע.)

סימן תמו סעיף ו

עוד כתבו טעם: דבכפיית כלי אינו עובר על "בל יראה" על פי דברי התוספות (כט ב). דהמשהה חמץ ודעתו לבערו – אינו עובר ב"בל יראה", משום דלאו ד"בל יראה" הוי ניתק לעשה (מגן אברהם שם). ואי אפשר לומר כן, דהרמב"ם הא לא סבירא ליה ד"בל יראה" הוי ניתק לעשה, מדמחייב מלקות על קונה חמץ בפסח בפרק ראשון, וכמו שכתבו שם הגדולים (משנה למלך פרק ראשון בשם כמה גדולים, עיין שם). אך לפי מה שכתבנו בסימן תלא סעיף ט יש לומר דגם הרמב"ם סבירא ליה דהוי ניתק לעשה, עיין שם (עיין מחצית השקל).

סימן תמו סעיף ז

ועל ידי אינו יהודי יש מי שמתיר להוציאו מביתו, אף כשביטל החמץ, משום דכיון דמדרבנן צריך לבער – אתי עשה ד"תשביתו" דרבנן ודחי שבות דאמירה לאינו יהודי (שם בשם של"ה). אמנם בהוצאה מביתו עדיין לא קיים עשה דרבנן מן "תשביתו" (שם), אמנם להטילו לנהר על ידי אינו יהודי – מותר, דהוה שבות דשבות במקום מצוה (שם). אבל לזרות לרוח – קרוב לאיסור דאורייתא (שם).

ונראה לי דגם לזרקו לבית הכסא – מותר על ידי אינו יהודי. ומנהג העולם לבער חמץ הנמצא ביום טוב בעצמו, ולהשליכו לנהר או למקומות המטונפין. ואפילו חיטה שנמצאת בתבשיל – מוציאין התבשיל ומשליכין אותו למקום מטונף. ובסימן תמז יתבאר בזה בסייעתא דשמיא.

(עיין מגן אברהם שם מה שכתב בשם הב"ח. והוא כתב דבמקום שאין מנהג – שב ואל תעשה עדיף, עיין שם.)

סימן תמו סעיף ח

והמוצא חמץ בביתו בחול המועד – תיכף ומיד מחוייב להוציאו ולבערו. ולא ישהנו אפילו רגע אחת, אף שכבר ביטל. ובוודאי להסוברים דאין ביעור חמץ אלא שריפה, ולשיטת רבינו תם בסימן תמה דזהו לאחר זמן איסורו – מחוייב לשורפו.

ויש אומרים שצריך לברך על ביעור חמץ (שם סעיף קטן א). ויש שמסתפק בזה. וכבר כתבנו בסימן תלה סעיף ג|סימן תל"ה סעיף ג דספק ברכות להקל, והברכה שבירך בארבעה עשר – קאי על כל ימי הפסח, עיין שם.

ובחול המועד אפילו משהו חמץ – מחוייב להוציא ולבער, וכן ערב פסח אחר חצות. אבל ביום טוב בפחות מכזית – פשיטא שכופה עליו כלי עד הערב, וכן בשבת ערב פסח אחר שעה חמישית.

ויש אומרים שגם בשעה חמישית שאסור באכילה – אסור בטלטול. וכן משמע ברמב"ם פרק שלישי שכתב דבערב פסח בשבת אחר ארבע שעות – כופה עליו כלי, עיין שם.

וצריך עיון: מי גרע מנבילה שנתנבלה בשבת, דמותר לטלטל מפני שראוי לכלבים? והכא נמי בשעה חמישית מותר בהנאה (שם סעיף קטן ג).

וצריך לומר דמיירי כגון שאין לו למי ליתן כעת (שם). כלומר דהרמב"ם לא מיירי שם ביחוד בשעה זו, אלא שכתב שאחר ארבע שעות כופה עליו כלי, עיין שם, וממילא דאם בשעה חמישית יש למי ליתן – דגם כן מותר לטלטלו ולהוציאו.

סימן תמו סעיף ט

ויש מי שאומר דיום טוב שני דינו כחול המועד לענין זה. דכיון דיום טוב שני דרבנן – מתירינן ליה לטלטל המוקצה ולבערה. ומכל מקום אין להתיר לשורפה, ודי להטילו לנהר (מגן אברהם וט"ז סעיף קטן ד).

ואף על גב דלשיטת רבינו תם צריך שריפה, נוכל לסמוך על שיטת רש"י דלאחר זמן איסורו השבתתו בכל דבר (שם). וכל שכן להרמב"ם והגאונים דאינו צריך לעולם שריפה דווקא, כמו שכתבתי. ולפי מה שכתבתי דגם בפירור וזורה יש חשש תורה – ישליכנו לבית הכסא.

אמנם מלשון הטור מבואר להדיא דרק בחול המועד יבער, אבל ביום טוב אין חילוק בין ראשון לשני. וכן משמע מלשון הש"ס, ויש מגדולי האחרונים שפסקו כן להלכה (ח"י סעיף קטן ה, ואליה רבה סעיף קטן ג).

סימן תמו סעיף י

איתא בירושלמי (פרק שני הלכה ב):

גגו של אינו יהודי שהיה סמוך לגגו של ישראל, ונתגלגל החמץ מגגו של אינו יהודי לגגו של ישראל – הרי זה דוחפו בקנה. ואם היה שבת או יום טוב – כופה עליו כלי.

כלומר: דאפילו בחול המועד לא יטלנו בידו, אלא דוחפו בקנה, משום דגזרינן דילמא אתי למיכל מיניה. ולא דמי למוצא חמץ שלו בחול המועד דנוטלו ומבערו, משום דכיון שעוסק בביעור – לא אתי למיכל. מה שאין כן בחמץ שאינו שלו, שאינו מבערו – גזרינן. ואף על גב דביום הכיפורים מותר ליטול מאכל בידו, ולא גזרינן שמא יבוא לאכול כמו שכתבתי בסימן תריב, יש לומר דאימת יום הכיפורים עליו, ולא חיישינן שישכח שהיום הוא יום הכיפורים. מה שאין כן בפסח – ישכח שפסח היום.

ולפי זה למדנו שאסור ליקח בידו בפסח חמץ של אינו יהודי, או הרואה חמץ ברחוב – לא יגע בו מטעם זה. ובשבת ויום טוב כשנתגלגל לגגו – כופה עליו כלי, מפני שאסור בטלטול אפילו על ידי קנה משום מוקצה. ואף על גב דזהו טלטול מן הצד, אך כבר נתבאר בסימן שיא דטלטול מן הצד לצורך דבר האסור – אסור. עיין שם.

סימן תמו סעיף יא

ויראה לי ברור דדין זה אינו אלא בגגין שלהם שלא היו משופעים, והיו משתמשין על הגגות. אבל בגגין שלנו – לא איכפת לן, ולא יגע בו כלל. ורק בחצירו הסמוך לחצירו של אינו יהודי, או ביתו הסמוך לביתו של אינו יהודי, ונתגלגל חמץ מזה לזה – יעשה כמו שנתבאר.

סימן תמו סעיף יב

מצא פת בפסח בביתו, ואינו יודע אם הוא מצה או חמץ, כגון רקיקי חמץ שדומין למצה – מותר אפילו באכילה, דאזלינן בתר בתרא. כלומר: דסתם תיבות שמשתמשים בהם אוכלין – נוטלין ראשון ראשון כדי שלא יתעפש, וכל שכן דמסתמא בדקה בארבעה עשר, והאי דבתרא היא ומצה היא. ודבר זה הוה כוודאי. ואפילו נמצא בגומא – מותר דבוודאי בדק כהלכתו (מגן אברהם סעיף קטן ו).

ואם הפת הוא מעופש הרבה, שאי אפשר שבתוך ימי הפסח יתעפש כל כך – הרי הוא וודאי חמץ. ואם עברו מימי הפסח, שנוכל לתלות שנתעפש משנכנס הפסח עד עתה, אם אצלו נוהגים לאפות בפסח פת חמה בכל יום – תולין להקל אפילו הוא מעופש הרבה. שאנו תולים לומר דבכל יום אפה פת חם ונתנו עליו, לפיכך הרבה להתעפש.

ואין מן התימא שבאיסור כרת נסמוך על זה, לפי שדבר זה הוי כוודאי, שכל איש מישראל בודק חמצו קודם הפסח. ופשוט הוא דלא מיירי שנמצא בביתו על הקרקע או באיזה מקום, דזה וודאי אסור. אלא מיירי שנמצא בתיבה שמשהין בה אוכלין. ואצלינו לא שייך דין זה, דאצלינו היטב ניכר בין חמץ למצה, ולא שמענו מעולם שיפול ספק בחתיכת פת אם הוא חמץ או מצה.

---

הלכות פסח (א): תכט • תל • תלא • תלב • תלג • תלד • תלה • תלו • תלז • תלח • תלט • תמ • תמא • תמב • תמג • תמד • תמה • תמו • תמז • תמח • תמט • תנ • תנא • תנב • תנג • תנד • תנה • תנו • תנז • תנח • תנט • תס • תסא • תסב • תסג • תסד • תסה • תסו • תסז

---

סימן תמז

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תמז | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני תערובות חמץ בתוך הפסח
ובו ארבעים וחמישה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה

סימן תמז סעיף א

הלכה פסוקה היא דאף על גב דכל האיסורים בטלים בששים, מכל מקום חמץ בפסח איסורו במשהו, בין שנתערב במינו ובין בשאינו מינו.

ויש בזה שלושה טעמים:

הרמב"ם בפרק חמישה עשר ממאכלות אסורות ביאר הטעם: משום דחמץ הוה ליה דבר שיש לו מתירין, דאפילו באלף לא בטיל, דחמץ זה יהא מותר לאחר הפסח כשהוא בתערובתו.

ואף על גב דכל דבר שיש לו מתירין הוא שהאיסור עצמו יהא מותר, ובכאן החמץ כשהוא בעין אסרוהו משום קנסא, מפני שעבר ב"בל יראה" כמו שיתבאר, ובאמת יש שהשיגו עליו מטעם זה (הר"ן כמו שכתב הכסף משנה בפרק ראשון), מכל מקום סבירא ליה להרמב"ם דגם זה מקרי "דבר שיש לו מתירין".

ואף על גב דכל דבר שיש לו מתירין שאינו בטיל – אינו אלא במינו ולא שלא במינו, כמו שכתבתי ביורה דעה סימן קב, כתב הרמב"ם שם דבחמץ החמירו אף שלא במינו. עיין שם.

סימן תמז סעיף ב

והרא"ש בפרק "כל שעה" (סימן ה) כתב הטעם שהחמירו בחמץ: דמפני שהתורה החמירה בחמץ יותר מבכל האיסורים שחייבה כרת – החמירו בביטולו במשהו, עיין שם.

ואין טעם זה מספיק, שהרי גם חלב ודם הם בכרת, ועם כל זה בטילין בששים. וצריך לומר דכוונתו גם לאיסור "בל יראה", שאין בכל האיסורים.

ובפרק חמישי דעבודה זרה (סימן כ"ט) כתב הטעם: משום דלא בדילי מיניה כולי שתא, עיין שם. ותימא שהרא"ש יסתור עצמו. לכך נראה דתרווייהו צריכי: דעיקר הטעם משום דהוא איסור כרת, ואף על גב דחלב ודם נמי איסורי כרת – מיהו בדילי מינייהו, ומחמץ לא בדילי.

(והשתא אין צורך לטעמא ד"בל יראה" שכתבנו. וכן מפורש ברש"י כט ב דיבור המתחיל "שלא במינו", וזה לשונו: רב גזר בחמץ בזמנו שלא במינו אטו מינו, הואיל שהוא בכרת. ואף על גב דבחלב ודם לא גזר – התם בדילי מיניה. אבל..., עד כאן לשונו. הרי להדיא כדברי הרא"ש בשני המקומות.)

סימן תמז סעיף ג

ויראה לי שיש נפקא מינה לדינא בין טעם הרמב"ם לטעם הרא"ש. דלהרמב"ם אפילו חמץ נוקשה שנתערב בפסח – אינו בטל בששים, שהרי יש לו מתירין. וכן אם נתערב קודם הפסח חמץ במצה באופן שאין בו ששים, וגם ליכא כזית בכדי אכילת פרס, ומן התערובת הזה נתערב בפסח – גם כן אינו בטל בששים מהך טעמא.

אבל להרא"ש דהטעם הוא משום כרת – צריך להיות נוקשה בטל בששים, וכן בזו התערובת, כיון דליכא בהו כרת.

ורוב הפוסקים הזכירו רק טעם הרא"ש, מפני שגם רש"י סבירא ליה כן כמו שכתבתי, ועוד יתבאר בזה בסייעתא דשמיא.

(עיין ט"ז סעיף קטן א שלא הביא רק דברי הרא"ש דשלהי עבודה זרה ולפי זה גם בחמץ נוקשה ותערובת כן כמובן ולא נזכר על דברי הרא"ש בפסחים שהוא עיקר הטעם כמבואר מרש"י ודייק ותמצא קל.)

סימן תמז סעיף ד

עוד יש נפקא מינה בין הטעמים: דלטעם הרמב"ם משום דבר שיש לו מתירין, אם נתערב בתבשיל ויתקלקל עד לאחר הפסח – מותר, כמבואר ביורה דעה סימן קב דדבר שיש לו מתירין לא שייך כשיתקלקל המאכל עד שיותר, עיין שם. מה שאין כן לטעם הרא"ש – בכל גווני אסור.

ונמצא דלכל אחד מן הטעמים נמצא צד קולא וחומרא. ורוב הפוסקים קבלו טעם הרא"ש כמו שכתבתי.

סימן תמז סעיף ה

ודע כי דעת הראב"ד והרמב"ן והרשב"א ז"ל, דזה שחמץ בפסח אסור במשהו – אינו אלא באכילה, ולא בהנאה (תשובות הרשב"א סימן נ"ג וסימן תשל"ז). ולא נתקבלו הדברים אצל הפוסקים. כי דעת רש"י ותוספות, והרי"ף והרמב"ם, דגם בהנאה אסור במשהו, כמו שכתבו הרא"ש והר"ן (בפרק חמישי דעבודה זרה). וכן הביאו שדעת השאילתות ורבינו תם דחמץ בפסח בששים, ודחאו זה מהלכה. וגם רבינו תם עצמו לא סמך על דעתו להורות כן. והנוסחא לפנינו בהשאילתות "דבמשהו".

וכתב המרדכי בפרק "כל שעה" דבכל מקום שיש בלא זה צד להתיר, אף על פי שאנו אוסרין במשהו, מכל מקום בכי האי גוונא סומכין על דבריהם להתיר בששים (הביאו הרמ"א בדרכי משה אות א, עיין שם).

סימן תמז סעיף ו

עוד כתב המרדכי בסוף פרק שלישי דעבודה זרה, והר"ן שם (פרק חמישי), דכל איסורי הנאה שאסורין תערובתן בהנאה בכל שהוא – מוליך דמי האיסור לאיבוד, והשאר מותר בהנאה. וכן כתב בשם רשב"ם (בית יוסף בשם הגהות מיימוניות).

אבל מסקנת המרדכי בפרק "כל שעה" דלא מהני. וכן כתב בתרומת הדשן (סימן קס"ד) דחיטה הנמצאת בתרנגולת – שורפין הכל. וזה לשונו רבינו הרמ"א בסעיף א:

וצריך לשרוף הכל. ולא סגי בפדיון דמי החמץ ולמכור השאר. מיהו כלים שנתבשלו בהם – מותרים לאחר הפסח, ואינם צריכים שבירה או הגעלה.

עד כאן לשונו. ומותר לכתחילה להשהותם עד אחר הפסח, וכמו שכתבתי בסימן תנא. (מגן אברהם סעיף קטן א. והאריז"ל כתב: הנזהר ממשהו חמץ בפסח – מובטח לו שלא יחטא כל השנה.)

וכיון שאסור בהולכת דמי האיסור לאיבוד, ממילא דאסור למכור לאינו יהודי חוץ מדמי חמץ שבו. וטעמא דמסתבר הוא, דכיון דעיקר טעם החומרא הוא להרחיקו מאיסור כרת, מה שאינו בדול ממנו כל השנה, אם תתן לו קולות אלו – בטלה לה ההרחקה כמובן.

ואם נתערב כלי חמץ בכלים של פסח – אינו בטל, דהוי דבר שיש לו מתירין (ב"ח). ומניחין כולם עד לאחר הפסח. ואפשר דבאינו בן יומו, למאן דסבירא ליה נותן טעם לפגם, יש להתיר כמו שיתבאר. לכן בכלים נראה שיש לסמוך דחד בתרי בטל כיבש ביבש.

(הפרי חדש האריך לחלוק שמותר למכור לאינו יהודי חוץ מדמי איסור שבו. וזהו נגד כל הפוסקים האחרונים. והח"י סעיף קטן ב גם כן מסכים בהפסד גדול להשליך דמי חמץ לאיבוד, והשאר מותר בהנאה ולא באכילה. וחולק עליו האליה רבה סעיף קטן ב. והמק"ח סעיף קטן ב כתב דבחמץ נוקשה, או במי פירות עם מים – יש להקל, עיין שם. וכן יש להורות.)

סימן תמז סעיף ז

לא החמירו בחמץ יותר מבכל האיסורים רק בכמות הביטול, שכל שבשאר איסורים בטל בששים – בחמץ אוסר במשהו. אבל באיכות האיסור לא החמירו, כגון שבשאר תערובות לא היה צריך ששים אלא קליפה או נטילת מקום – אף בחמץ כן הוא. וכמו שבשארי איסורים חם בחם בלא רוטב, כגון שנגע בשר נבילה חם בבשר כשירה, דצריך קליפה או נטילת מקום כפי הדינים שנתבארו ביורה דעה סימן קה. וזהו כשאין שם דבר המפעפען כגון בשר כחוש, אבל בשר שמן אפילו אם ההיתר הוא שמן והאיסור הוא כחוש – אזיל ומפעפע לאיסור, שהאיסור נתפטם מן ההיתר ומפעפע בכולו. וגם בחמץ כן הוא.

סימן תמז סעיף ח

לפיכך רקיק מצה חם שנגע ברקיק חמץ חם – דיו בקליפה. ואם לא קלפוהו, ובשלו כך, נראה דאף על גב דבכל האיסורים מותר כמו שכתבתי שם, מכל מקום בחמץ אסור. דטעמא דבכל האיסורים מותר הוא משום דאין לך דבר שלא יהא בו ששים נגד הקליפה, כמבואר שם. וזה לא שייך בחמץ, שאיסורו במשהו (וכן כתב האור זרוע). ויש מי שכתב דבהנאה מותר (ח"י סעיף קטן ט), ולא ידעתי למה.

סימן תמז סעיף ט

אבל כשיש בכאן שומן המפעפע, כגון פשטיד"א של חמץ שיש בו שומן, או אפילו המצה היא פשטיד"א או משוח בשמן או בשומן – אסור לגמרי, דאזיל המצה השמינה ומפטם ליה להחמץ, ומפעפע בכולו.

ואף על גב דבשארי איסורים בעינן להטור שם ביורה דעה סימן קה שהאיסור עצמו יכול להתפטם, אבל איסור כחוש הבלוע משומן שאין בו איסור מצד עצמו אינו מפעפע, דאין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שהאיסור עצמו יכול לילך, וכאן החמץ אי אפשר לו לפעפע, מכל מקום בחמץ דאיסורו במשהו גם בכי האי גוונא אסור, דעל כל פנים במשהו מפעפע (כן נראה לי לדעת המגן אברהם סעיף קטן ב, ועיין ח"י סעיף קטן ח).

ומכל מקום זהו כשנגע המצה בהחמץ השמן. אבל חתיכה שחציה מצה וחציה חמץ, כמו מצה כפולה שחושבין הכפולות לחמץ, והיא כולה משוחה בשמן, ונגע מצה אחרת במצה זו במקום שלא נתכפלה – מותרת. ולא אמרינן דהשומן מפעפע ממקום הכפול למקום שאינו כפול, והוה כנגעה בחמץ, דהיינו מקום הכפל דאין איסור יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב. ואף על גב דאמרנו דגם ההיתר מפעפע לאיסור, ואם כן גם האיסור מפעפע להיתר גם בלא רוטב, ונעשה ההיתר כאיסור ויאסור המצה השנייה, מכל מקום אינו כן. דדווקא בנגיעת היתר להאיסור ממש לא בעינן רוטב, אבל נגיעת היתר להיתר, ואותו היתר נוגע לאיסור – לא אסרינן בלא רוטב. אמנם הכפולה כולה אסור כשהיא שמנה, דהא זהו נגיעת היתר באיסור.

(כן נראה לעניות דעתי. ואפשר דלמאן דאוסר תרי משהו – בכי האי גוונא נמי אסור, וצריך עיון. ומדברי המגן אברהם שם נראה שכוונתו להתיר בכי האי גוונא. אך מדמסיים כמו במליחה – נראה בכוונתו לאסור אותה חתיכה. וכוונותיו סתומות. ודייק ותמצא קל.)

סימן תמז סעיף י

אין חמץ אסור במשהו אלא בפסח עצמו, אבל לא בערב פסח מחצות ואילך: כיון שאין בו כרת – בטל בששים. וכל שכן אם נתערב קודם הפסח, דבטל בששים. כן הוא הסכמת כל הפוסקים.

ולכן חיטה שנמצאת בתרנגולת מבושלת בערב פסח – מותרת, דבטילה בששים. וזהו כשזרקו החיטה ממנה. אבל אם הניחו את החיטה בתוכה, וחזרו וחממוה בפסח – חוזרת ליתן טעם בתוכה, ואז אוסר במשהו. דלא שייך לומר שכבר נתבטלה, דזהו אם היו מחממים אותה בלא החיטה. אבל בחימום עם החיטה – הרי בליעה חדשה היא. וזהו אפילו למאן דלית ליה חוזר וניעור כמו שיתבאר – אסורה, דאין זה ניעור מהקודם, כמו שכתבתי.

סימן תמז סעיף יא

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ג על דין זה, וזה לשונו:

מיהו בחימום כלי שני – אין לחוש. ויש מחמירין בכלי שני בפסח. וטוב להחמיר אם היד סולדת בו, דבלאו הכי לא מקרי כלי שני.

עד כאן לשונו. ונראה להדיא דדעתו נוטה לדינא שאין לאסור בכלי שני, דכיון דלא מחמרינן בחמץ רק במקום שבאיסורים אחרים בטל בששים – אוסר בחמץ במשהו. אבל כלי שני, שאינו אוסר בשארי איסורים, ממילא דגם בחמץ אינו אוסר.

אלא שכתב דטוב להחמיר, מפני שלדעת הרשב"א אוסר כלי שני גם בשארי איסורים כשהיד סולדת בו. ועם דלא קיימא לן כן, כמו שכתבתי ביורה דעה שם, מכל מקום בחמץ יש להחמיר.

ונראה לי דגם בעירוי, דבשארי איסורים אינו אוסר אלא כדי קליפה – גם בחמץ כן הוא. אלא כיון שכתב דטוב להחמיר בכלי שני – כל שכן בעירוי. מיהו מעיקר דינא מותר, ובהפסד מרובה וכבוד יום טוב אולי אפשר לסמוך על זה. ויש להתיישב בזה.

סימן תמז סעיף יב

אמנם יש לתמוה על רבינו הרמ"א, דלקמן סימן תנא כתב בפשיטות לאסור בכלי שני, ובסימן תסז אוסר אפילו בצונן, ולא הביא כלל שני דעות בזה. אך יש לומר שסמך על רבינו הבית יוסף שם, שהביא שני דעות בצונן, עיין שם.

אמנם כמה רחוק ההפלגה מן צונן לכלי שני! וכל המפרשים טרחו בדבריו, וכן בדברי הראשונים שיש סתירות בדבריהם בעניין זה (עיין מגן אברהם סעיף קטן ט, וח"י ואליה רבה סעיף קטן טו).

ויש מי שאומר דבכאן הקיל מפני שמיירי בחוזר וניעור (אליה רבה שם). ולא נהירא: דכשחממוה בעוד שהחיטה בתוכה בפסח – לא מקרי "חוזר וניעור", כמו שכתבתי. והנה מן סימן תנא יש ליישב: דשם לא מיירי באיסור משהו, אלא לעניין כלי שנשתמש בה חמץ, והיא כלי שני כמו שכתבתי שם בסעיף א. ואם כן כל הכלי בלוע מחמץ, ולא דמי לאיסור משהו. אבל מסימן תסז קשה, דשם בסעיף יב מיירי גם כן באיסור משהו, עיין שם.

סימן תמז סעיף יג

ונראה דדווקא בכאן, בחיטה בתרנגולת צלויה בלא רוטב, דעתו נוטה שלא לאסור בכלי שני. שהרי יש אומרים דבצלי לעולם אינו אוסר רק כדי נטילה. ויש שאסרו בכולו, מטעם שבעת הצלייה השפוד מתהפך בכל צד, אבל בלאו הכי – אינו אוסר בכולו, כמו שכתב רבינו הבית יוסף (בסעיף) [בסימן] תסז סעיף טו, עיין שם. ושם מיירי בכחושה, דבשמינה אסורה כולה כמו שיתבאר שם.

מיהו על כל פנים בצלייה קילא טובא מבישול במים. ובכאן אף על גב דמיירי בתרנגולת מבושלת, מכל מקום הא מיירי דכשחממוה בפסח היתה בלא מים, ולפיכך הקיל בכלי שני, אלא דטוב להחמיר. מה שאין כן בסימן תסז מיירי במים, ולכן אוסר שם סעיף יב מליגה בכלי שני, ואפילו בצונן.

ונראה דבצונן אינו אוסר רק בשהה שם זמן הרבה, כשתים ושלש שעות, אבל לא בזמן מועט. מיהו בכלי שני כשהיד סולדת בו – אסורה מיד, מה שאין כן בצליית כלי שני.

(וזהו כוונת המגן אברהם סעיף קטן ט.)

סימן תמז סעיף יד

וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ד:

אם נתערב החמץ קודם הפסח, ונתבטל בששים – אינו חוזר וניעור בפסח לאסור במשהו. ויש חולקים.

עד כאן לשונו. והיינו כחיטה שבתרנגולת בערב פסח, ונטלוה ממנה, וחיממו התרנגולת בפסח – אין האיסור חוזר וניעור. וכן כל מין חמץ שנתבטל קודם הפסח, אם אין החמץ ניכר בפני עצמו בפסח אלא נתערב לגמרי אפילו יבש ביבש, כגון שנתערבו פרורי חמץ בהרבה פרורי מצה – אינו חוזר וניעור. כן פסקו הרא"ש והטור ועוד פוסקים. והביאו ראיה מהא דתנן בכלאים (פרק תשיעי): צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה, אם רוב מן הגמלים – נתבטל. ומותר לחברו אחר כך עם פשתן, דלא אמרינן דהאיסור חוזר וניעור.

ולעניות דעתי נראה דגם ראיה זו אין צורך. דבשלמא בשם שניתוסף דבר מה אחר הביטול שהוא אסור עם המעורב, כמו בשם שאחר הביטול בצמר גמלים נתחבר עם פשתן שהוא עם הצמר רחלים, אסורים יחד – שפיר שייך להצריך סברת אין חוזר וניעור. אבל הכא הרי לא ניתוסף דבר, וכבר נתבטל. אך יש לומר דהגעת הזמן של פסח הוה כתוספת איסור, כלומר שניתוסף איסור משהו על איסור ששים הקודם.

סימן תמז סעיף טו

והיש חולקים הביאו ראיה מבכורות (כב א), דמים שנתבטלו בציר אם באו אחר כך לקדירה של מים – חוזר וניעור המים שנתבטלו לענין טומאה. והוא הדין לענין איסור, כמו שכתבו התוספות שם. וכן מפורש ביורה דעה סימן צט דאיסור שנתבטל שהיה ששים כנגדו, וניתוסף אחר כך מן האיסור הראשון – חוזר וניעור, לא שנא מין במינו או מין בשאינו מינו. ואין חילוק בין לח ליבש, ובין נודע האיסור בינתיים או לא נודע, עיין שם.

ולעניות דעתי איני יודע הדמיון. דבשם ניתוסף איסור, אבל הכא לא ניתוסף. ואם תאמר דהגעת הזמן הוה כתוספת כמו שכתבתי, מכל מקום סוף סוף הרי כבר נתבטל. וזהו דומה ממש למה שכתב ביורה דעה שם: כזית חלב שנפל למים ונתבטל בששים, ואחר כך נפל מן המים לקדירה של בשר – מותר, אף על פי שאין בבשר ששים נגד החלב, שכבר נתבטל בהמים, עיין שם. והכא נמי: אפילו אם נאמר דהגעת הזמן הוה כתוספת איסור, הא התם הבשר וודאי הוא איסור, ומכל מקום כיון שכבר נתבטל – בטל. והכא נמי כן הוא. והרי אמרנו מפורש שלא החמרנו בחמץ נגד שארי איסורים רק בכמות הביטול, ולא בשארי דברים (האוסרים הם במרדכי פרק שני). ועיין בסעיף יז.

סימן תמז סעיף טז

והאוסרים אמרו עוד טעם: דקודם הפסח לא שייך ביטול כלל, שהרי לא הגיע עדיין זמן האיסור. ולא דמי לשארי איסורים, שהאיסור היה מכבר ונתבטל, מה שאין כן כאן: לא היה איסור שנאמר שיתבטל (שם בשם ראבי"ה).

ואיני מבין הדברים. דהא בהגיע ערב פסח שעה ששית – הגיע זמן האיסור ונתבטל בששים כמו שכתבתי, אם לא דסבירא ליה לדעה זו דגם בערב פסח אוסר במשהו. ואנן הא לא קיימא לן כן.

ועוד: אדרבא – הא כשלא הגיע זמן האיסור עדיף טפי. דמהאי טעמא קיימא לן ביורה דעה שם דהחלב בטל במים, ואין הבשר אוסרו, מפני שנתבטל בעוד לא היה איסור. ובמרדכי שם הביא שרבינו תם, ור"י, וספר התרומה פסקו שאינו חוזר וניעור, וכן כתב רב פלטוי גאון. ורק הראבי"ה חולק עליהם, והוה יחיד נגד רבים.

ועוד: דאם כן לאיזה ענין אמרו הפוסקים דקודם הפסח ובערב פסח בטל בששים, כיון שאתה אומר שבהגיע הפסח תיאסר? וצריך אתה לומר לענין לאכלן קודם הלילה, והיינו משעה ששית עד הלילה. ואין זה אלא דברי תימא, ועיין בסעיף יז.

ועוד: דלדיעה זו האיך מצאנו ידינו ורגלינו לבשל מן המצה בפסח? הא וודאי יש כמה חטים מצומחים אלא שנתבטלו, והשתא אם נבשל בפסח יהא חוזר וניעור?

אלא וודאי דהעיקר לדינא כדעה ראשונה, דאינו חוזר וניעור. וכן מבואר מדברי רבינו הבית יוסף, שכתב הדעה ראשונה בסתם, והשנייה בשם "יש חולקים".

(אלא שנוהגים על פי הכרעת הרמ"א, כמו שיתבאר. ובעיקר ראית הראבי"ה מנדרים עו א אם מטבילין כלי טמא ליטהר... – דחה הגר"א בסעיף קטן כא, ותמה עליו דאדרבא לפי המסקנא הוי להיפך, עיין שם. וגם ראיתינו מיורה דעה סימן צט מחלב הוי תיובתיה. ודייק ותמצא קל.)

סימן תמז סעיף יז

וכתב רבינו הרמ"א דנוהגין כסברא הראשונה בכל תערובות שהוא לח בלח. ומיהו בדבר יבש שנתערב, או שיש לחוש לתערובת כגון פת שנפל ליין, אף על פי שנטלו משם – אסור בפסח, דחיישינן שמא נשארו לו פירורין, ונותנין טעם בפסח. עד כאן לשונו.

מדבריו מוכח דאפילו מאן דסבירא ליה "חוזר וניעור" – אינו אלא בדבר של ממשות, כמו תערובת שכר ביין. אבל בבליעת טעם חמץ – גם דעה זו מודה שאינו חוזר וניעור. ולפי זה יסבורו דזה שאמרנו דנתבטל קודם הפסח – היינו בבליעת טעם. וכן לפי זה מה שכתבנו בחמימות תרנגולת לאחר שנטלו החיטה ממנה, דלדעה ראשונה מותר – אינו כן, דבטעם בעלמא מודה גם דעה זו דאינו חוזר וניעור (וכן כתב המגן אברהם סעיף קטן ז).

ויש מי שמתיר בפת שנפל ליין על ידי סינון (מגן אברהם סעיף קטן י"ג בשם ש"ך). ודווקא כשסיננו קודם הפסח, אבל בפסח אין לסנן (שם). וכן כשהמשקה עבה – לא מהני סינון (שם). ויש מי שאומר דלא מהני סינון, דשמא יש דקין מאד שיוצאין דרך נקבי המסננת (ט"ז סעיף קטן ו).

ואינו עיקר, דלמה נחמיר בחששות רחוקות, מה שמעיקר הדין מותר לגמרי אף לפי החששות? דכבר נתבאר דהעיקר לדינא כדעה ראשונה (וגם הח"י סעיף קטן י"ז דחה דבריו, עיין שם).

(ומה שכתב המגן אברהם בסוף סעיף קטן יג בשם הרשב"א, דאם לאחר שהוציא הפת לקח יין מחבית זו ועירבו ביין אחר דנאסר כולו, עיין שם – זהו וודאי חומרא יתירה, לדידן דקיימא לן עיקר כדעה ראשונה. והרשב"א סבירא ליה דחוזר וניעור, כמו שכתב שם בשם הש"ך. וגם הנודע ביהודה קמא, אורח חיים סימן כ"ד, העיד שבכל פולין ואשכנז מורים הלכה דאין חוזר וניעור. וכן הגר"ז בתשובה כתב דהעיקר לדינא דאינו חוזר וניעור אפילו יבש ביבש, עיין שם.)

סימן תמז סעיף יח

ובעניין תרי משהו, כלומר קדירה שנאסרה במשהו, ונפל מהקדירה משהו לקדירה אחרת – יש מי שמתיר (ט"ז ביורה דעה סימן צב, ולקמן סימן תסז סעיף קטן יז). ורבו החולקים על זה (מגן אברהם בסימן תסז סעיף קטן יג, וח"י סימן תמז סעיף קטן ה, והמק"ח בסימן תסז סעיף קטן יז). ואף גם המתיר לא התיר בדבר לח שנאסר במשהו, שנשפך מזה לדבר לח אחר, דבזה פשיטא שגם בהשני יש משהו. אך בדבר גוש, כמו חתיכת בשר הבלועה מחמץ ונאסרה במשהו, ונפל משהו מחתיכה זו לקדירה אחרת, דאין כח בדבר הנאסר במשהו לאסור אחרים במשהו. והחולקים אוסרים גם בכי האי גוונא, וכתבו שכן נוהגין כל בעלי הוראה.

(והאליה רבה בסימן זה סעיף קטן א מסכים עם הט"ז, דחתיכה שנאסרה במשהו שנפלה לתבשיל אחר שיש רוב נגדו – דמסלק החתיכה מהתבשיל, והתבשיל כשר. עיין שם.)

סימן תמז סעיף יט

ובדין ריחא אם אוסר בחמץ כתב רבינו הרמ"א, וזה לשונו:

ובדין ריחא מילתא לעניין תבשיל שיש בו חמץ, עם שאר תבשילין יש מקילין במקום דהיה מותר בשאר איסורים. ויש מחמירין דמשהו מיהא איכא. ודווקא במקום ששייך בו ריחא, אלא דבשאר איסורים לאו מילתא היא, כמו שכתבתי ביורה דעה סימן קח.

עד כאן לשונו, כלומר: כגון בתנור קטן שאין מחזיק שנים עשר עשרונים והוא סתום, והחמץ והמצה שניהם מגולים בתוך התנור, דבזה אנו מתירים בדיעבד בשאר איסורים כמו שכתבתי שם – בזה יש מחמירין בחמץ. אבל בתנור גדול אפילו כשהתבשילין מגולין, או בקטן ואחד מן התבשילין מכוסה – גם בחמץ אין חשש (ט"ז סעיף קטן ג).

ובפת כתבו הפוסקים דלא שייך כלל ריחא. ולכן אם בתנור אחד נאפה מצה וחמץ, אפילו התנור קטן וסתום – אינו אוסר (שם).

ויראה לי דאם נאפו ברובד אחד – אסור מטעם אחר, שהרי הרובד בולע מהפת חמץ, והמצה בולע מהרובד. ונהי דבשאר איסורים לא חיישינן לזה, מכל מקום משהו מיהא איכא. וכן זיעה העולה מחמץ למצה – הוה משהו על כל פנים ואוסר. ועיין ביורה דעה סוף סימן צב, שמבואר שם דבשאר איסורים אין חשש בזה.

סימן תמז סעיף כ

ודע דרבינו הרמ"א ביורה דעה סימן קח הכריע דבמקום הפסד – יש לסמוך על המקילים בריח בחמץ, עיין שם. כלומר: אפילו בתנור קטן ומגולה. ויש מי שאומר דווקא בפתוח קצת במקום שהעשן יוצא, אבל בסתום לגמרי – הא מבואר שם דגם בשארי איסורים אין להקל אלא במקום הפסד. ואם כן בחמץ גם במקום הפסד – אסור (מגן אברהם סעיף קטן ד).

אך זהו בצלי בעצם התנור, בלא כלי. אבל בבישול, אפילו הקדירה מגולה – מותר, לבד בהצאלינ"ט של שבת שאנו רואים בחוש שיש בו ריח (שם) מפני ההטמנה. ויש מקילין בכל זה (פרי חדש וח"י סעיף קטן י).

ומעשה שסתמו התנור בפסח בהדף שסותמין כל השנה לפני החמץ, והתירו התבשילין (שם). וכיון דכל עיקר ספק בריחא אם הוה משהו על כל פנים אם לאו, נראה לעניות דעתי ראיה ברורה משבת (סב ב) דריחא לא הוה אפילו משהו, והוא כמי שאינו.

(שאומר שם: אבל אין בהם בושם חייבת על הכלי. זאת אומרת: המוציא אוכלין פחות מכשיעור..., דהא אין בה בושם – כפחות מכשיעור דמי מפני הריח, כדפירש רש"י דיבור המתחיל "דהא אין". ודחי רב אשי: שאני הכא, דליתא לממשא כלל, דריח אין בו שום ממש, עיין שם ברש"י. הרי דאינו כלום. אך בדבר חריף יש לאסור, כשהמצה הוא דבר חריף, כמו שכתב הח"י שם. והפרי חדש מיקל גם בזה. וקולא יתירא היא, דדבר חריף וודאי בולע. ואם האיסור דבר חריף – מותר, כמו שכתב הח"י, עיין שם. ובחמץ יש דבר חריף כמו בארס"ט, כמו שכתב המגן אברהם שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן תמז סעיף כא

ובענין נותן טעם לפגם, גם כן יש דעות. דרבינו הבית יוסף בסעיף י כתב דנותן טעם לפגם מותר גם בפסח. ורבינו הרמ"א כתב דיש מחמירין, וכן נוהגין באלו המדינות. ובמקום שיש מנהג להחמיר, אפילו נותן טעם לפגם ומשהו – אסור. עד כאן לשונו. ואם ניתוסף לזה גם ריחא מותר. אמנם במקום שאין מנהג, המיקל בנותן טעם לפגם לא הפסיד (מגן אברהם סעיף קטן מא), ואפילו בפחות מששים מותר (ח"י סעיף קטן מה), דכן עיקר לדינא.

ולפי זה המבשל בפסח בכלי חמץ שאינו בן יומא – מותר התבשיל, כמו בשארי איסורים. ומכל מקום אין להורות כן רק לעני ולא לעשיר. ובקדירה שעבר עליו שנים עשר חודש יש להתיר לכולם, דכבר פג טעמו וריחו. ובערב פסח אחר חצות, בכל המקומות מותר. וכן אם החמץ נפסד לגמרי עד שהוא כעפרא – פשיטא שאינו כלום גם בפסח עצמו (ח"י שם). וחמץ נוקשה – יש אומרים דבטל בששים (מגן אברהם סעיף קטן ה). ועיין בסימן תסב.

סימן תמז סעיף כב

וכן בתערובת יבש ביבש יש פלוגתא דרבוותא. הרי"ף ז"ל בשלהי עבודה זרה פסק דאוסר במשהו כמו בלח בלח, דאף על גב דבשאר איסורים בטל ברוב כשאינה חתיכה הראויה להתכבד, או דבר שבמנין – זהו באיסורי נותני טעם, ולא באיסור משהו. ולכן אפילו באלף לא בטיל.

ודעת רש"י והרא"ש והטור – דבטל ברוב כבשארי איסורין. דדווקא לח בלח, דבשארי איסורים אסור בנותן טעם – אסור בחמץ במשהו. אבל בענין ביטול ברוב – אין חילוק. ורש"י ז"ל הצריך להשליך אחד בנהר. והרא"ש חולק בזה, כמו שכתב הטור. ואם הוא ככר שלם – וודאי לא בטיל אפילו בשארי איסורים, כמו שכתבתי.

והסכמת הגדולים למעשה כדעת הרי"ף (ח"י סעיף קטן מד). ובערב פסח עד הלילה – לכולי עלמא בטל ברוב, ויש לאוכלם עד הלילה (מגן אברהם סעיף קטן מ). ואם נפל אחד מהם לנהר – מותר בערב פסח אפילו בככר שלם (מק"ח), כמו שכתבתי ביורה דעה סימן קי.

סימן תמז סעיף כג

כבר נתבאר בסעיף יג דאנו אוסרים גם בכלי שני אם היד סולדת בו. ובפרט בדבר לח כמים, וכל שכן בעירוי מכלי ראשון. אבל בעירוי מכלי שני – אין להחמיר כלל. וכל שכן שאין להחמיר בטעלי"ר שהיא כלי שלישי (מגן אברהם סעיף קטן ט).

אמנם כשהניחו עליה בשר רותח הבלוע מחמץ – יש להחמיר, כמו שכתבתי ביורה דעה סימן צד דדבר גוש לעולם הוי ככלי ראשון, מפני שמחזיק חום הרבה (שם). ואף שבשם יש מקילים, מכל מקום בחמץ וודאי אסור.

(ומה שכתב המגן אברהם מסימן שיח שיש דברים שמתבשלים בכלי שני – לא ידעתי אם יש כזה בחמץ. וכן מה שכתב שם בבשר דאית ביה בקעים אסור אפילו בצונן, כמו שכתבתי ביורה דעה סוף סימן צא – לא ידעתי גם כן אם שייך זה לחמץ. ודייק ותמצא קל.)

סימן תמז סעיף כד

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ה:

בשר יבש וגבינה ודגים שנמלחו קודם הפסח, ולא נזהרו בהם – מותר לאכלם בפסח. מיהו דגים מלוחים השרויים במים בפסח בכלי חמץ – יש להחמיר ליזהר מהם, מפני שהם בולעים בפסח מפליטת הכלים, וחמץ בפסח במשהו.

עד כאן לשונו. ביאור הדברים: דמצד שנמלחו קודם הפסח ולא נזהרו לברור המלח מחמץ, אולי יש בהם פירורי חמץ – אין חשש כלל אפילו לחומרא בעלמא. ולא מיבעיא להסוברים בסעיף יד דכשנתבטל קודם הפסח אינו חוזר וניעור. ודעה זו עיקרית לדינא, כמו שכתבתי שם. אלא אפילו להסוברים דחוזר וניעור – זהו כשידענו שהיה שם פירורי חמץ. אבל אנן הא לא ידעינן מזה, ואחזוקי איסורא לא מחזקינן.

(דין זה הביא הטור בשם רש"י, ומטעם שנתבטל קודם הפסח, וסבירא ליה דאינו חוזר וניעור, דעל זה קאי, עיין שם. אמנם אנחנו בארנו דאפילו למאן דאמר חוזר וניעור – מותר. דאם לא כן, כיון דהבית יוסף בסעיף ד הביא גם דעה זו דחוזר וניעור הוה ליה לבאר, דלדעה זו אסור, אלא וודאי כמו שכתבתי. ודייק ותמצא קל.)

(וזהו כוונת הט"ז סעיף קטן ז.)

סימן תמז סעיף כה

וזה שכתב: "מיהו דגים מלוחים השרויים במים בפסח בכלי חמץ – יש להחמיר...", דמשמע להדיא דמדינא מותר, אלא שיש להחמיר. והאמת כן הוא, דאף על גב דהכלי היא של חמץ, מכל מקום הא אינו בן יומו, דסתם כלים אינן בני יומן, וכל שכן אם ידענו שאינו בן יומו. ורבינו הבית יוסף הא פסק בסעיף י דנותן טעם לפגם מותר, וכמו שכתבתי בסעיף כא. אלא שמכל מקום יש להחמיר, דאולי דגים מלוחים הוה כדבר חריף, דאפילו אינו בן יומו אסור. או אפשר כיון דהמים מבטלין כח הציר, לאו כלום הוא. ולכן השרוים בפסח עצמו יש להחמיר.

אבל השרויים קודם הפסח – אין להחמיר כלל. דלמאי ניחוש לה? אי משום דבר חריף דציר – הלא המים מבטלין כח הציר. ואי משום דנכבש בו מעת לעת והוה כבוש, וכבוש הוא כמבושל, אכתי הא אינו בן יומו? ועוד: דקודם זמנו היתר הוא, ולא שייך ביה כבוש כמבושל (מגן אברהם סעיף קטן ט"ז). וכן השרויים בפסח שלא בכלי חמץ – גם כן אין להחמיר מטעם שמא יש שם פירורי חמץ, כמו שכתבתי בסעיף הקודם.

סימן תמז סעיף כו

ורבינו הרמ"א כתב על זה:

ויש חולקין ומחמירין. ובמדינות אלו המנהג להחמיר לכתחילה, שלא לאכול גבינות ודגים ובשר יבש. אבל אם הדיחו הבשר שלושה פעמים קודם פסח – נוהגין לאכלו. ובכרכשות אין מועיל הדחה, לפיכך אין להשרות הטבחות היבשות. ובדיעבד אין להחמיר באלו. אבל בשומן מהותך בכלי חמץ – אסור מדינא אם לא היו נזהרים בשעת עשייתו מחמץ, ושלא התיכו אותו בכלי חמץ שהן בני יומן. וכן כל דבר שמבשלין בכלי חמץ, כגון יין מבושל, או מרקחת וכדומה – אסור בפסח. אבל ביום טוב האחרון יש להקל בו. והוא הדין אם נתערב משהו תוך המאכל מדברים אלו, שאין להחמיר לאסור התערובות.

עד כאן לשונו, ודבריו צריכין ביאור.

סימן תמז סעיף כז

והכי פירושו, שחולק על שני הדינים של רבינו הבית יוסף:

על הדין הראשון, דדברים שנמלחו קודם הפסח ולא נזהרו בהם לברר המלח דמותר, פסק רבינו הרמ"א דיש להחמיר מטעם דחיישינן להדעה דסבירא ליה דבדבר יבש חוזר וניעור. ולכן שמא היו בהמלח פירורי חמץ, וחוזר וניעור בפסח. ולכן נהגו להחמיר שלא לאכול כל מה שנמלח קודם הפסח, ולא נזהרו בהמלח לבוררן מפירורי חמץ. אמנם כשהדיחו שלוש פעמים קודם הפסח – הרי נסתלק החשש. ושלוש פעמים הוא להידור בעלמא, כדי להדיח יפה יפה. ומותר להדיח אפילו בכלי חמץ, דצונן אינו מפליט. מיהו לכתחילה נהגו להדיח בכלי שאינה של חמץ (ט"ז סעיף קטן ט).

ויש אומרים עוד דדווקא בשר שאין דרכו לאכול בלא הדחה, וכן דגים יבשים. אבל גבינה ודגים, אפילו רוצה להדיח – אסור, דשמא יאכל בלא הדחה. ולכן המנהג שלא לאכול שום מלוח (מגן אברהם סעיף קטן יח וב"ח). ולכן אין אוכלין לימענע"ס מלוחים שלא לשם פסח בברירת המלח (שם). ולהכרכשות אין מועיל הדחה, שהרי ממולאים בחתיכות דקות מאד, והדחה הוא רק בחוץ.

ומובן דזהו רק חומרות בעלמא, ובדיעבד אין חשש בכל זה. אך כשיש שומין בהכרכשות – בזה וודאי אסור, שהרי נחתכו בסכין חמץ. ושום הוי דבר חריף, ואסור לאוכלן בפסח. ומותר להשהותן עד אחר הפסח (ח"י סעיף קטן כ"ו). וזה שנתבאר שידיחו קודם הפסח, התיר מהרי"ל בדיעבד אם לא הודחו קודם הפסח להדיחן גם בפסח (שם סעיף קטן כד).

סימן תמז סעיף כח

וכן חולק על הדין השני, בדגים מלוחים השרויים במים בכלי חמץ בפסח, שכתב רבינו הבית יוסף שיש להחמיר. ומשמע דמעיקר דינא מותר, ואם שרויים קודם הפסח – אין להחמיר כלל. ורבינו הרמ"א אינו סובר כן, ופסק בשומן המהותך בכלי חמץ קודם הפסח – אסור מדינא. דלעניין פסח לא אמרינן סתם כלים אינן בני יומן. ועוד: דנותן טעם לפגם גם כן יש אוסרים, ובכלי חמץ ליכא ששים נגד הכלי. וכן כל דבר שמבשלין בכלי חמץ. ואמנם אם ידוע לו בוודאי שלא היתה הכלי בת יומא – יש להתיר בדיעבד, דלעניין נותן טעם לפגם בדיעבד אין להחמיר (מגן אברהם סעיף קטן כג).

והנה לפי דבריו גם בדגים מלוחים השרויים במים בכלי חמץ מעת לעת – יש לאסור מטעם כבוש כמבושל, ואפילו קודם הפסח, כיון דלית ליה לענין פסח סתם כלים אינן בני יומן. ועל ההיתר דקודם זמנו לא נחשב כבוש – אין ראיה לסברא זו. אך דיש לומר בכבוש טעם אחר להתיר, שהרי אינו נעשה כבוש אלא לאחר מעת לעת, ואז הוה הטעם פגום. אך אפשר דלגבי פסח לא אמרינן סברא זו. אך ביום טוב האחרון יש להקל, אך במרקחת דבר חריף אין להקל (ט"ז סעיף קטן י).

סימן תמז סעיף כט

ודע: דלכאורה בדבר שבשלו בכלי חמץ קודם הפסח – יש היתר מטעם נותן טעם בר נותן טעם. ובשלמא בתוך הפסח אי אפשר להתיר מטעם זה, דטעמא דנותן טעם בר נותן טעם הוא משום דנחלש הטעם. אבל לענין משהו אין זה היתר, דטעם משהו מיהא איכא. אבל קודם הפסח למה תיאסר?

אמנם לגבי חמץ ליכא כלל היתר, זה דביורה דעה סימן צה נתבאר דדוקא נותן טעם בר נותן טעם דהתירא מיקרי "נותן טעם בר נותן טעם", ולא דאיסורא, עיין שם. וגבי חמץ הוה כמו דאיסורא (מגן אברהם סעיף קטן כד), כלומר דהכל שם "חמץ" עליו. ורק ביום טוב האחרון לא חיישינן לזה.

וכן אם נפל מכלי זו לכלי אחרת – יש לדון בזה דין נותן טעם בר נותן טעם. אמנם גם בזה לא התיר רק בנפל משהו מקדירה זו. ותימא: למה לא נתיר אפילו ביותר ממשהו? ויש מי שאומר דבאמת כן הוא, וזה שכתב "משהו" – זהו לעניין היתוך שומן, שיש לחוש לפירורים דקים של חמץ הנשאר בתוכו. אבל ביין מבושל וכיוצא בו, אפילו נתערב הרבה – מותר (שם סעיף קטן כו). אך אם כן איזה חילוק יש בין מעט להרבה (מק"ח סעיף קטן יג)?

אבל באמת הוא כמו שכתבתי, דאין דנין כלל דין דנותן טעם בר נותן טעם בפסח עצמו. ולכן אפילו בנפל לקדירה אחרת – אין להתיר רק במשהו. וזה שכתב "משהו" – אפסח עצמו קאי. ועיין מה שכתבתי בסימן תנב סעיף ט לעניין נותן טעם נותן טעם.

סימן תמז סעיף ל

מכל הדברים שנתבארו מבואר דאין שום חשש בהערינ"ג שלנו. דלמאי ניחוש? דהכלים הם חדשים כידוע. ולחוש לפירורי חמץ כיון שבמקומם נותנים אותם הסוחרים למאות ולאלפים חביות, ופשיטא דקפדי הסוחרים אמנקיותא. והלא מעולם לא אירע למצוא חתיכה חמץ בהחביות של דגים מלוחים. ואם יארע – הוי אחד מאלף. וכשמולחים אותם – מולחים אותם באוצר גדול לאלפים, שאין החמץ מצוי שם כלל.

ושמעתי אומרים דאולי הפועלים עושים זה בעת אכילתם, ונפל שם חמץ. וטעות הוא, שמבורר הוא שבעסק גדול כזה אין מניחים הפועלים לאכול בשעת מעשה. וכשמגיע זמן האכילה הולכים הפועלים למקום האוכל, וסוגרין את האוצר.

ובוודאי מחבית פתוחה העומדת בחנות אסור להשתמש, דשם בנקל שיפול לתוכה חמץ. אבל מחבית שלימה אין חשש. ומכל מקום נהגנו לעשות כדברי רבינו הרמ"א, להדיחן שלוש פעמים קודם הפסח. ואם לא הספיק מה שהכינו קודם הפסח – מדיחין גם בפסח, כמו שכתבתי בסעיף כז. והמחמירים שלא לאכול כלל הערינ"ג בפסח – אין מקום כלל לחומרא זו, כפי שנעשים עתה בימינו.

סימן תמז סעיף לא

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ה:

יש מחמירין להסתפק מחומץ יין שמסתפקין כל השנה, דחיישינן שמא נתנו בו מהנשאר מן הסעודה, ולפעמים יש בו פירורי לחם. ובמקומות אלו שאין חומץ יין מצוי – לא ראיתי מחמירין בזה.

עד כאן לשונו, כלומר דלא מיירינן במסתפקין ממנו מעט מעט לכל סעודה, דאם כן גם בלא חשש זה אסור, דחיישינן שמא הלך באמצע הסעודה ליטול משם, ונפלו לשם פירורי חמץ. דהא אפילו בדיקת חמץ צריך שם מטעם זה, כמו שכתבתי בסימן תלג.

אלא דמיירינן כשמסתפקין משם על ימים רבים, ואין שם חשש מנפילת חמץ. ורק החשש הוא שמפני שטוב לחומץ לעניין חיזוקו ליתן בו משיורי מאכל, כמו בקווא"ס ברוסי"א, לכן חיישינן לזה. וזהו במקומות שחומץ יין מצוי, רגילין לעשות כן. אבל במקומות שאינו מצוי לא הורגלו כלל בכך, ליתן שם משיורי המאכל. ולכן לא החמירו בזה.

(עיין מגן אברהם סעיף קטן כז, שכתב מטעם דקשה להשיג אחר. ולדברינו אתי שפיר בפשיטות.)

סימן תמז סעיף לב

עוד כתב שיש מחמירין לכתחילה שלא למלאות מן יין וחומץ יין תוך שלושים יום לפסח בכלי חמץ. ואם מלאוהו תוך שלושים – נוהגים שלא לשתותו בפסח. והמיקל לא הפסיד, כל שכן במקום שאין יין וחומץ מצוי. עד כאן לשונו.

ואם הכלי מורק ושוטף – בוודאי מותר (מגן אברהם סעיף קטן כט). ויש מי שאומר דחומץ חזק, דבקל בלע ופלט – בוודאי אסור, ולא מהני ביה נותן טעם בר נותן טעם בדבר חריף (שם סעיף קטן כח). ואפילו אינו בן יומו – לא מהני בדבר חריף (ח"י סעיף קטן לד). ויש מי שאינו מחמיר רק בבן יומו (מגן אברהם שם), דאף על גב דקיימא לן ביורה דעה סימן צו דחורפיה מחליה ליה לשבח גם באינו בן יומו, מכל מקום כיון שיש חולקים שם בזה – אין להחמיר בחששא בעלמא (מחצית השקל). וכל זה כששהה בכלי עד שיתנו על האש ויתחיל להרתיח, דזהו שיעור כבישה בציר. אבל פחות מזה – אין חשש כלל (שם).

סימן תמז סעיף לג

עוד כתב:

חבית יין שדבקו נסריו בבצק, אם הוא תוך שני חודשים קודם פסח – עדיין רך הוא, ונותן טעם בפסח, ואסור לשתותו. ואם נתנוהו קודם לכן כבר נתייבש, ואינו נותן טעם בפסח, ושרי. מיהו אם יש כזית בצק במקום אחד – חייב לבערו אף על פי שעשוי לחזק, כמו שכתבתי בסימן תמב.

עד כאן לשונו. שיעור זה דשני חודשים, אף על גב דבשם בדיבוק ניירות די בשלושים יום, מכל מקום לעניין נתינת טעם צריך שני חודשים, דלא כיש מי שחולק ואומר דדי גם כאן בשלושים יום (ח"י סעיף קטן ל"ו ודלא כט"ז). ועוד: דלא דמי כלל, דשם אין דבר שילחלחו, מה שאין כן בכאן היין מלחלחו, ולא נתייבש מהר.

ובאמת גם כאן השיעור שלושים יום, והיינו שלושים יום עד שיפסוק מלשאוב לחלוחית, ושלושים לייבשות. וזה שכתב דלשתותו אסור, אבל להשהותו מותר. ואף על גב דשואב היין טעם חמץ, מכל מקום אינו נותן טעם אלא משהו, והוא חמץ נוקשה. ואין ראיה מכאן דחמץ נוקשה אוסר במשהו, דשאני הכא דהוא עושה לכתחילה, מה שאין כן חמץ נוקשה שנפל לתבשיל – אינו אוסר אלא בנתינת טעם (מגן אברהם סעיף קטן ל). וכשיש כזית במקום אחד, וטחו בטיט – אינו צריך לבער, כמו שכתבתי שם (שם סעיף קטן ל"א).

וכל זה בדיעבד, אבל לכתחילה פשיטא שאסור לדבק חבית בבצק, אפילו זמן הרבה קודם הפסח. וכן הוא המנהג הפשוט, ואין לשנות.

סימן תמז סעיף לד

מלח ששמו במדוכה של חמץ, ולא נידוך בו המלח – מותר למלוח בו בשר בפסח, משום דאינו מפליט בצונן ביבש. ואף שנתבאר ביורה דעה סוף סימן צה דלכתחילה אין ליתן לתוך חלב מלח הנתון בקערה של בשר, מכל מקום במדוכה מותר גם לכתחילה. וכל שכן במדוכות שלנו, שאין רגילין להשתמש בהם חמץ כלל.

ומכל מקום אם נדוך בהם המלח – אסור להשתמש בזה המלח בפסח, שמפני דוחקא דהדכה – בלע קצת חמץ (שם סעיף קטן לב). ואם נדוך קודם הפסח – יש להתיר במדוכות שלנו שאין בהם אלא חשש משהו, ונתבטל קודם הפסח (ח"י סעיף קטן לח). ולכתחילה אסור גם קודם הפסח לדוך בו מלח על פסח. וכן המנהג הפשוט, ואין לשנות.

סימן תמז סעיף לה

בוסר, והיינו ענבים או שארי פירות שלא נתבשלו, שיש בהן קיוהא, שדכין קודם הפסח במדוכות מחומצות – מותר לאכלן בפסח, משום דאינו מפליט בצונן ביבש. והמדוכות יהיו נקיות. ואף דבוסר הוה כדבר חריף, מכל מקום לעניין להפליט ובמדוכה ששימוש חמץ הוא מעט, וקודם הפסח אין בהם רק חשש משהו, ונתבטל קודם הפסח.

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ז דאפילו אם נעשה תוך הפסח – אינו אסור אם היה הכלי נקי. עד כאן לשונו.

ותימא: דהא באמת משמע בפוסקים דבוסר הוה דבר חריף. ונהי דעל קודם הפסח יש להקל, אבל בפסח עצמו דאיכא חריפות ודוחקא דסכינא – איך אפשר להתיר? ואפילו בלא חריפות, וודאי על ידי דוחקא דסכינא והוא לח קצת – מפליט מעט. וצריך עיון גדול.

(המגן אברהם סעיף קטן לג אוסר אף בקודם הפסח. והח"י מתיר, וכן המק"ח. אבל בפסח עצמו הוי דבר תימא. ומדברי הט"ז סעיף קטן יג נראה שלא היה כתוב לפניו בשולחן ערוך דאפילו תוך הפסח אינו אסור, עיין שם. וכן עיקר לדינא. ודייק ותמצא קל.)

סימן תמז סעיף לו

ובוסר שחתכוהו בסכין של חמץ תוך הפסח – אסור, דסתם סכין אינו מקונח, ויש לחוש לחמץ הדבוק עליו.

ומכל מקום אם נתערב ממנו בתבשיל, פסק רבינו הרמ"א שם דאין להחמיר ולאסור מספק, דסבירא ליה דבוסר אינו חריף. ואף על גב דעל כל פנים משהו מיהא איכא, כיון דאינו מקונח סבירא ליה דזהו לענין שמנונית דנדבק בהסכין. אבל חמץ אינו נדבק, והוה כמקונח לענין זה דתערובות.

ומכל מקום צריך עיון למעשה, דעל כל פנים משהו איכא (מגן אברהם סעיף קטן לז). ועוד: דחזינן דגם פת נדבק בסכין. ועוד: דרבים תופסין דבוסר הוי דבר חריף, ואפילו בנחתך קודם הפסח, ואפילו בסכין נקי צריך עיון.

אמנם קודם הפסח בסכין נקי – יש להקל, כמו שכתבתי בסעיף הקודם. אך תוך הפסח אין להקל כלל לפי דעת גדולי אחרונים.

סימן תמז סעיף לז

ובדברים שוודאי אינם חריפים שנחתכו בסכין של חמץ בפסח ואינו מקונח, אפילו הוא בן יומו – מותר לאכלו בפסח על ידי שידיחנו יפה יפה במקום החתך, וגם יגרר מעט במקום החתך.

ואם היה מקונח – מותר גם בלא הדחה. דאף על גב דאיכא דוחקא דסכינא, מכל מקום אינו מפליט בדבר יבש. ואם מה שחתך הוה לח קצת – יש להצריך הדחה.

ואם הדבר חריף, כמו צנון ובצל ותמכא וכיוצא בהם – יש לאסור אפילו נחתך קודם הפסח, ואפילו אינו בן יומו, ואפילו מקונח, דחריפות ודוחקא דסכינא וודאי מפליט (הגר"ז סעיף נט). ומכל מקום יש להקל בשעת הדחק בחתכו קודם הפסח, כמו שכתבתי בבוסר, משום דעל כל פנים לא הוי רק משהו, וכבר נתבטל. ובפסח עצמו לעולם אסור.

סימן תמז סעיף לח

וכל זה הוא בסכין של בעל הבית בביתו כשחתך בו בפסח, שהוא אקראי בעלמא. אבל דבר שנחתך בסכין של חמץ בקביעות ביד אינו יהודי חנוני, כגון חתיכות דגים שקורין לאקסי"ן, או שארי מיני דגים שמוכרים בפסח; וישראלים קונים מהם, כגון שאינם מלוחים, דמלוחים בלאו הכי אסור לקנות מהם בפסח מפני המלח; אלא אפילו אינם מלוחים, אם החנוני חותכם בסכינו שחותך בו גם פת – יש להחמיר שלא לאכול אפילו על ידי הדחה.

אבל כשחתכוהו קודם הפסח – אין להחמיר, ומותר לאכלו על ידי הדחה (הגר"ז). וכן אם יש לו סכין מיוחד לזה – מותר אפילו בפסח.

סימן תמז סעיף לט

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ח:

זיתים שנזהרו לחתכם בסכין חדשה, אפילו לא נזהרו לכבשם בקדירה חדשה, אם אינה בת יומא – מותרת לכולי עלמא.

עד כאן לשונו, כלומר: דזיתים וודאי דבר חריף הם. ואם חתכן בסכין ישן, אפילו אינו בן יומו – אסורים אפילו נחתכו קודם הפסח. ואף על גב דבכל הזיתים יש ששים כנגד הסכין ונתבטל קודם פסח, כמו בצלים שנחתכו בסכין של איסור ביורה דעה סימן צו – לא דמי. דהתם הבצלים נתבשלו ברוטב, ונתבלבל הטעם בכולו, ובכולו הא יש ששים נגד הסכין. אבל כאן כל חתיכה קטנה עומדת בפני עצמה, וכל אחת בלעה מן הסכין מעט, ובכל אחת ליכא ששים נגד הבלוע. ולכן אין הצירוף מועיל (ט"ז סעיף קטן יד, ומגן אברהם סעיף קטן לח).

ולכן לא דמי גם לבוסר שבמדוכה, דהדיכה מערבת כולם יחד. ואם באמת אחר החתיכה כבשן כולן במים קודם הפסח – מותרים, לפי שהמים מוליך הפליטות מזה לזה, ונעשים כאחת, והוה כבצלים. ועיין בסעיף הבא.

סימן תמז סעיף מ

אמנם אם חתכן בסכין חדשה, רק כבשן בקדירה של חמץ קודם הפסח, ואין הקדירה בת יומא – מותרת. ואף על גב דבדבר חריף הוה אינה בת יומא כבת יומא, מכל מקום כיון שכבושים במים – המים מבטלין החריפות (טור), והוה נותן טעם לפגם קודם הפסח ומותר. אבל בפסח עצמו אסור.

ודע דזה שכתבנו בסעיף הקודם דאם אחר שחתכן בסכין חמץ כבשן במים קודם הפסח דמותרים, יש חולקין על זה. וסבירא להו דרק אם בשלן מותרים, דהבישול מוליך הטעם בכולן, ולא הכבישה (ט"ז שם). ויש מי שאוסר אפילו אם בשלן (מגן אברהם שם), ורק המים מותרים, בין בכבישה בין בבישול, דבהמים וודאי נתבלבל הפליטות, ובטלו בששים.

ויש להקל כסברא ראשונה (הגר"ז), דגם הכבישה היא חומרא יתירה, דלמה לא יוליך הטעם מזה לזה כשהם כבושים במים? אלא שכן מבואר מדברי הטור, עיין שם. ודיינו להחמיר בכבישה ולא בבישול.

סימן תמז סעיף מא

כשם שחמץ קודם הפסח בטל בששים, כמו כן אחר הפסח בטל בששים. ובין החמץ שנתערב קודם פסח ונשתהה עד לאחר הפסח, ובענין שלא עבר ב"בל יראה" על פי הפרטים שנתבארו בסימן תמב סעיף יב. ואף על פי שמדרבנן היה חייב לבערו כמו שכתבתי שם סעיף טז, מכל מקום כיון דמן התורה לא עבר – מותר לאחר הפסח.

והסכימו הגדולים שמותר לכתחילה לערב קודם הפסח, ולהשהותו עד לאחר הפסח, כיון שאינו עובר ב"בל יראה" (מגן אברהם סעיף קטן מב, וט"ז סעיף קטן יז, וח"י סעיף קטן מז). ואין זה כמבטל איסור לכתחילה, כיון שעדיין אין כאן איסור. אבל בפסח עצמו, או לאחר הפסח – פשיטא שאסור לערב. ומכל מקום אם נתערב בפסח בששים, ועבר ושהה אפילו במזיד, אם רק לא עבר ב"בל יראה", כגון פחות מכזית או נוקשה – מותר לאחר הפסח (שם). וכן אם ביטל חמצו, וגם לאחר הפסח כשנתערב בטל בששים, אף על פי שעבר ב"בל יראה" ודינו כתוך הפסח. אבל אם עירב במזיד בפסח או לאחר הפסח – אינו בטל כלל. ודווקא כשנתערב בשוגג והשהה במזיד התרנו, אבל לא בנתערב במזיד.

סימן תמז סעיף מב

והרבה פוסקים סוברים דלאחר הפסח כשנתערב – אינו צריך ששים, ובטל ברוב. והכי משמע להדיא בגמרא (ל א) שאומר דרבי שמעון קנסא קניס שיהא חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה. וכי קניס, הני מילי בעיניה, אבל על ידי תערובות לא, עיין שם. והקנס הוא משום דעבר ב"בל יראה". אלמא דכל שאינו בעיניה – מותר. ואם כן כשיש רוב נגד החמץ – מותר אפילו באכילה. ואפילו בלח בלח די ברוב, דאילו יבש ביבש – וודאי גם לדעה ראשונה סגי בביטול ברוב, דלא עדיף משארי איסורים. ואף על פי שבפסח עצמו החמרנו גם ביבש ביבש, מכל מקום לאחר הפסח – וודאי בטל ברוב.

ורבינו הרמ"א בסעיף יא כתב דבפחות מששים – סגי ליה בהשלכת הנאת האיסור לים המלח. עד כאן לשונו. ומשמע מדבריו דזהו אפילו לדעה ראשונה שמצרכת ששים, שהרי על דעה זו קאי (וכן הוא בהגר"ז סעיף סא). וכשיש ששים – אינו צריך כלום. ולדעה אחרונה בביטול ברוב סגי, ואינו צריך כלום. ובהפסד מרובה או שעת הדחק יש לסמוך על דעת המקילין, כי כן עיקר (הגר"ז).

וכל זה אחר הפסח. אבל קודם הפסח – לכל הדעות צריך ששים. וכבר נתבאר שרשאי לבטל קודם הפסח בששים. ולכן כשיש חטים מחומצים – יכול להוסיף עליהם עד ששים, וכן המנהג הפשוט (וכן הסכים המגן אברהם בסעיף קטן מה).

סימן תמז סעיף מג

אבל עיסה שנתחמצה בשמרי שכר שעבר עליו הפסח – אסור כל העיסה בהנאה אפילו יש ששים. דדבר המעמיד – אפילו באלף לא בטיל. ואינו מועיל לזה לא השלכת דמי האיסור לים המלח, ולא למוכרה לאינו יהודי לבד דמי האיסור, משום דחזינן לעיסה כולה כאילו היא שמרים.

וכן אם העמיד גבינות בחומץ חמץ שעבר עליו הפסח, או שהעמיד מי דבש שקורין מע"ד בשמרי שכר שעבר עליו הפסח.

ויש חולקין בזה, וסבירא להו דמהני השלכת דמי האיסור לים המלח אף לדבר המעמיד, וכן למכור לאינו יהודי חוץ מדמי איסור שבו. ובמקום הפסד מרובה יש לסמוך על דבריהם (הגר"ז סעיף סב, וכן כתב הח"י בסימן תמב). ואם נתחמצה גם בשמרי היתר זה וזה גורם מותר.

סימן תמז סעיף מד

ודע דבכל זה אין חילוק בין ביטל חמצו בארבעה עשר, ובין לא ביטל. דבמקום שאנו מתירים לו על ידי תערובות – מותר אפילו בלא ביטול, כדפירש הש"ס דהלכה כרבי שמעון דחמץ שעבר עליו הפסח אינו בלאו, אלא שאסור בהנאה מטעם קנס שקנסוהו, הואיל ועבר ב"בל יראה". ולא קנסו בתערובת, כמו שכתבתי.

ובמקום שאסרו – אסרו אפילו כשביטל את החמץ ולא עבר ב"בל יראה", הואיל ולא ביער את החמץ. ואפילו היה שוגג או אנוס. וטעם הדבר יתבאר בסייעתא דשמיא בסימן תמח על פי הירושלמי.

סימן תמז סעיף מה

חמץ נוקשה, אפילו בעיניה שלא על ידי תערובת – אינו אסור בהנאה אחר הפסח, מפני שלא עבר על זה ב"בל יראה". וגם באכילה מותר, אלא שחמץ נוקשה אינו ראוי לאכילה (מגן אברהם סעיף קטן מו).

ואף על פי שאמרנו דאפילו כשביטל החמץ אינו מועיל, והרי גם שם לא עבר ב"בל יראה", אך אין זה דמיון. דבשם יש בעיקר החמץ "בל יראה", ולכן קנסוה בכל גווני. מה שאין כן נוקשה, שאינו לעולם ב"בל יראה".

וכתב רבינו הרמ"א סוף |סימן זה דיש נמנעין מלשחוק בקארטי"ן בפסח על השולחן, דחוששין שמא יפול מחמץ נוקשה שלהם לתוך המאכל. עד כאן לשונו. וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף יב דהפידיאו"ש – חמץ גמור הן, ואסורים בהנאה אחר הפסח. עד כאן לשונו, ולא ידענו מה זה.

---

הלכות פסח (א): תכט • תל • תלא • תלב • תלג • תלד • תלה • תלו • תלז • תלח • תלט • תמ • תמא • תמב • תמג • תמד • תמה • תמו • תמז • תמח • תמט • תנ • תנא • תנב • תנג • תנד • תנה • תנו • תנז • תנח • תנט • תס • תסא • תסב • תסג • תסד • תסה • תסו • תסז

---

סימן תמח

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תמח | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין חמץ שעבר עליו הפסח, ודיני מכירת חמץ
ובו עשרים ושמונה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח

סימן תמח סעיף א

חמץ של אינו יהודי שעבר עליו הפסח – מותר אפילו באכילה. ויכול הישראל לקנות ממנו, ולאכול במקום שאוכלים מפיתם, או שישראל זרק קיסם בעת אפייתו, כמו שכתבתי ביורה דעה סימן קיב.

וחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח – אסור בהנאה מדרבנן, וקנסוהו מפני שעבר על "בל יראה". אך אפילו ביטל החמץ – גם כן אסור מטעם שיתבאר בסעיף ו.

ואפילו ישראל עבריין, ופרק עול מצות מעליו, ואינו ניכר כלל שממעי ישראל יצא חמצו – אסור בהנאה לכל ישראל. ואם מכרו לו החמץ – הוה כמוכר לישראל, דאף על פי שחטא – ישראל הוא. אלא אם כן נולד מישראל שבא על הכותית, דאז הולד כמותה ואינו ישראל כלל.

סימן תמח סעיף ב

ישראל ואינו יהודי שיש להם חמץ בשותפות ועבר עליהם הפסח, ולא חלקוהו קודם הפסח וחלקו אחר הפסח – של האינו יהודי מותר. דבדרבנן קיימא לן דיש ברירה, ואמרינן הוברר הדבר שזה חלקו למפרע. ושל ישראל אסור.

ויש מי שרוצה לומר דגם חלקו של ישראל מותר, מטעם דהא דבדרבנן יש ברירה – הוא לקולא, ולא שעל ידי זה יהיה חומרא, שעל ידי זה יאסר חלקו של הישראל. אלא אדרבא אמרינן דאין ברירה, ואולי חלקו של הישראל הוא ביד האינו יהודי, ושל האינו יהודי הוא ביד הישראל (שאגת אריה סימן צ).

ואני תמה על זה: דאטו על ידי אין ברירה הוה היתר ברור? דאכתי ספיקא הוא. ושמא תאמר ספיקא דרבנן לקולא, מכל מקום ממה נפשך: מחצה מזה אסור בוודאי, ואיך נתיר שניהם על ידי זה? ואף על גב דבדרבנן אמרינן גם תרתי דסתרי, כמו שכתבתי לעיל סימן שצג בשנים שהניחו עירוב, דלזה חשבינן יום ולזה לילה – לא דמי כלל. דהתם שני בני אדם ושני מעשים. וכן שני שבילין, שבש"ס כן הוא. אבל הכא שני בני אדם ומעשה אחת, ואנו דנין על כל החמץ הלזה שיש בו חציו של ישראל, ואיך נאמר שאין בו של ישראל?

סימן תמח סעיף ג

וכן חמץ של שני ישראלים, שאחד מכר חמצו לאינו יהודי ואחד לא מכר, ואחר הפסח חלקו ביניהם – זה שמכר חלקו מותר מטעם ברירה, וזה שלא מכר חמצו אסור (שם סימן צ"א).

ואיתא בירושלמי (פרק שני הלכה ב): גר שמת ובזבזו נכסיו, ונמצא בהם חמץ שעבר עליו הפסח – מותר החמץ, עיין שם. וזהו כשמת קודם זמן האיסור, שלא עבר ב"בל יראה". אבל מת לאחר זמן איסורו – אסור, כיון שעבר ב"בל יראה". אמנם הגוזל אותו, והיתה חמץ בהגזילה, אפילו מת קודם זמן איסורו – אסור החמץ על הגזלן, כיון שהיתה בידו ממילא כשמת, והוא זכה בזה החמץ, הרי עבר ב"בל יראה". ולא עוד, אלא אפילו מכר המת את כל חמצו קודם הפסח, ועדיין לא נתייאש מהחמץ מכל מקום – אין חמץ זה בכלל המכירה, כיון שהיה החמץ תחת יד הגזלן, וקיימא לן גזל ולא נתייאשו הבעלים – שניהם אינם יכולים להקדיש (בבא קמא סט א). והוא הדין דאינו יכול למכור.

סימן תמח סעיף ד

אם אינו יהודי מביא לישראל דורון חמץ בפסח, ואפילו באחרון של פסח, יזהר שלא יקבל ממנו. ואם קבלו – אסור בהנאה. וגם יזהר שלא יהא ניכר מתוך מעשיו שחפץ בו. ואז אפילו הניח החמץ בבית הישראל, אפילו ביום ראשון של פסח – מותר, שהרי לא קנה החמץ מעולם, וכשיזכה בו אחר הפסח – הוי חמץ של אינו יהודי שעבר עליו הפסח, ומותר.

ואי קשיא: דאם אין רצונו – לא יניחנו להאינו יהודי שיניח אצלו החמץ. דיש לומר דאינו רוצה להעלות עליו חמתו של האינו יהודי, שמביא לו מתנה ומבעט במתנתו.

ולפי זה במביא לו חמץ שיקנה ממנו – וודאי מחוייב לבלי להניחו שיניח החמץ בביתו. שהרי יכול לומר: איני צריך לזה, ואין רצוני שתניח החמץ בביתי. ואם היה אלם ומתיירא למחות בו – דינו כמתנה. ובין במתנה ובין במכירה בעל כרחו כמו אלם – טוב שיאמר בפיו ש"אין רצוני שיקנה לי רשותי". ואם לא אמר – לא עיכב, דוודאי לא ניחא ליה למקני איסורא (בבא מציעא צו ב).

סימן תמח סעיף ה

כתב הרמב"ם בפרק ראשון דין ד:

חמץ שעבר עליו הפסח – אסור בהנאה לעולם. ודבר זה קנס הוא מדברי סופרים, מפני שעבר על "בל יראה" ו"בל ימצא" אסרוהו. ואפילו הניחו בשגגה או באונס, כדי שלא יניח אדם חמץ ברשותו בפסח כדי שיהנה בו אחר הפסח.

עד כאן לשונו, כלומר: דאפילו הניחו בשגגה או באונס דלא עבר על "בל יראה", דאונס רחמנא פטריה, מכל מקום גדר גדרו בזה גם מטעם אחר. ועיקר הקנס הוא משום דעבר ב"בל יראה", אך מפני זה גדרו גם אם לא עבר ב"בל יראה", "כדי שלא יניח...".

ולפי זה אפילו ביטל החמץ ולא עבר ב"בל יראה" – מכל מקום כיון דחכמים תקנו ביעור, ולכן בכל ענין שלא ביערו אסור בהנאה, מטעם "שלא יניח..."

סימן תמח סעיף ו

והן הן דברי הטור ושולחן ערוך סעיף ה שכתבו:

חמץ שנמצא בבית ישראל אחר הפסח – אסור אף על פי שבטלו.

עד כאן לשונם, ומקורו מירושלמי (שם). והטעם אומר: כדי שלא יערים לומר שבטלו אף על פי שלא בטלו, כמו שכתב הטור, עיין שם. וזה נכלל גם בדברי הרמב"ם שכתב: "כדי שלא יניח...", כלומר: שלא יעשה בזה איזה הערמה כדי ליהנות בו אחר הפסח.

והרמב"ם מקודם כתב הטעם שבגמרא (ל א) דהקנס הוא משום שעבר ב"בל יראה", ואחר כך הוסיף טעם הירושלמי. ולא פליגי הש"ס והירושלמי, וכמו שבארנו. והוסיף: אפילו שגג או נאנס, דזהו רבותא יותר, דמאי הוה ליה למיעבד? וכל שכן כשביטל ולא ביער.

(וקשה לי על הירושלמי: למה לו טעם הערמה? לימא מפני שלא עשה כתיקון חכמים לבערו. ונראה לעניות דעתי דבירושלמי איתא "הפקיר חמצו בשלושה עשר", עיין שם. וכן הנוסחא בספר אור זרוע הגדול סימן רמ"ו, ולא כנוסחת הרא"ש בפרק שני סימן ד: "הפקיר בארבעה עשר". ולפי זה אין זה ענין לביטול בארבעה עשר, שלזה הצריכו בדיקה, אלא הפקר גמור קודם ארבעה עשר, והוה כהפקר באמצע השנה, ושפיר צריך לטעם הערמה. ובטור הביא לשון "ביטול", ואינו כן בירושלמי. ודבר תמוה נמצא באור זרוע שם, וזה לשונו: מותר להפקיר חמץ בשעה שביעית על מנת לזכות בו אחר הפסח. וכן הוא בהג"א שם. ומבאר שם דהירושלמי אוסר כשלא כיון לזכות בו אחר הפסח, אבל כשכיון לזכות – מותר, עיין שם. וצריך עיון גדול, דאם כן בטלה לה ביעור. אך בסוף דוחה זה מפרק קמא דחולין, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן תמח סעיף ז

ודע: דאף על פי דטעם האיסור הוא מפני הקנס שעבר ב"בל יראה", מכל מקום אסור לכל ישראל (ר"ן שם). ואף על גב דבכמה קנסות לא קנסו רק העובר לבדו, מכל מקום בחמץ, שהוא הכרח בכל שנה, ראו חכמים שאם לא יאסרו החמץ לכל ישראל אכתי יכול להיות איזה הערמות.

וראיה לזה דהאיסור לכל ישראל ממה שאמרו ריש חולין: חמצן של עוברי עבירה לאחר הפסח – מותר מיד, מפני שהן מחליפין. ואם האיסור רק לו לבדו – הלא בלא חילוף מותר.

(ומזה דחה האור זרוע דינו שהבאנו: דלמה מחליפין? משום דלא שבקי התירא ואכלי איסורא. ואם מותר להפקיר על מנת לזכות אחר הפסח – למה להו לעבור עבירה? עיין שם.)

סימן תמח סעיף ח

ויש להסתפק אם ביטל החמץ, והיה שוגג או אנוס מלבער, אם גם בזה קנסו אם לאו.

ונראה לעניות דעתי דמותר. וראיה לזה מדברי הטור ושולחן ערוך, דבסעיף ג כתבו: אפילו שוגג או אנוס – אסור. ובסעיף ה כתבו דאסור אף על פי שבטלו. ולא כתבו שני הדינים ביחד, דאפילו שוגג או אנוס, ואפילו בטלו – שמע מינה דבכי האי גוונא מותר (וכן נראה להדיא מהח"י סעיף קטן כ).

ויש מי שאוסר גם בכי האי גוונא (מק"ח סעיף קטן יד), וחומרא יתירה היא להחמיר כל כך באיסור דרבנן.

(ומה שהאריך בביאורים סעיף קטן ט בביאור הירושלמי עיין שם, הנה לפי מה שכתב בסעיף קטן ו לפרש דווקא בשלושה עשר – מסתלקים רובי הקושיות. וראיתי בסוף דבריו כשהפקיר שלושה ימים מקודם – לא שייך הערמה. וזהו על פי סוגיא דסוף פרק רביעי דנדרים, ואין זה ענין להירושלמי, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן תמח סעיף ט

ומצאתי כדברינו בתשב"ץ (חלק שני סימן קצט), וזה לשונו:

ראובן אצר תבואה תחת הקרקע, וערב פסח מצאה שרויה במים, ולא היה לו שהות למוכרה... ואם נתבקעה – אסור לאוכלה, ומותר למוכרה לאינו יהודי, דאינו אסור אלא משום קנסא. וזה אין לנו לקונסו, דמה היה לו לעשות? אנוס הוא, וכבר ביטל...

עד כאן לשונו, ולכאורה חולק על הרמב"ם וכל הפוסקים. וחלילה לומר כן, אלא דזהו כדברינו דבשניהם ביחד, בביטול ואנוס, וודאי יש להתיר בהנאה.

סימן תמח סעיף י

כבר נתבאר בסימן תמה על פי הירושלמי שאסור להאכיל חמץ אפילו לבהמת הפקר או של אחרים, וכן לאחר פסח בחמץ שעבר עליו הפסח (ח"י סעיף קטן כד). וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ז:

אסור ליתן בהמתו לאינו יהודי להאכילה בימי הפסח, אם הוא יודע שמאכיל אותה פסולת שעורים שהוא חמץ.

עד כאן לשונו. ויש מי שאומר דדווקא כשדיבר עמו בפירוש ליתן חמץ – אסור, אבל בסתמא – מותר, דעל דעתו הוא עושה (ח"י סעיף קטן כג בשם אגודה).

ולעניות דעתי אין כאן מחלוקת, דוודאי גם רבינו הבית יוסף מודה דבסתמא מותר. אך זהו כשאינו בוודאי שיאכילנה חמץ, שיש לו ליתן מזונות שלא של חמץ, דאז אף אם נותן לה חמץ – לית לן בה. אבל רבינו הבית יוסף הא קאמר "אם הוא יודע שמאכיל...", כלומר שאין ספק בזה שבוודאי יאכילנה חמץ, אם כן מאי מועיל סתמא לזה? והוה כבפירוש.

ואם יש להאינו יהודי שייכות בהבהמה, כגון שנתן לו לגדלה למחצית שכר, אפילו יודע שמאכילה חמץ – לית לן בה, דלטובתו עושה כן (באר היטב סעיף קטן יז בשם פמ"א סימן י). והוא הדין אם הוא שותפו בבהמה זו, וזהו כבמלאכת שבת. אך נראה דעל כל פנים צריך הישראל להוליך הנאתו לים המלח, כדי שלא יהנה מחמץ. דנהי דלא עביד איסורא, מכל מקום אפילו הנאה דממילא – אסור בחמץ (וכן כתב בח"י סעיף קטן כד). ומתרומות פרק אחד עשר (משנה ט) יש ראיה להדין שנתבאר, עיין שם.

סימן תמח סעיף יא

תנן בתרומות (שם): כהן ששכר פרה מישראל, אף על פי שמזונותיה עליו, לא יאכילנה כרשיני תרומה, עיין שם.

הרי מבואר דאף שהיא אצל השוכר, מכל מקום נחשבת כאילו היא לגמרי של משכיר. ולפי זה אינו יהודי ששכר בהמה מישראל לכל ימי הפסח, אף על פי שמזונותיה עליו – אסור להישראל להניחו להאכילה חמץ, כשיודע בוודאי שיאכילה חמץ.

וראיתי מי שמתיר, משום דלטובת עצמו עושה כן. שאם לא היה מאכילה חמץ – היה צריך להאכילה בדבר יקר מזה (שערי תשובה סעיף קטן יז בשם פמ"א).

ולי נראה דאיסור גמור הוא. דבשלמא בהדין הקודם, שנתן לו למחצית שכר שיש להאינו יהודי חלק שפיר. דהכי תנן בתרומות שם: כהן ששם פרה מישראל מאכילה כרשיני תרומה, ולא בשוכר.

(ובהמה האוכלת חמץ בהיתר, כגון בהמתו של אינו יהודי, או כמו שנתבאר – מותר לשתות החלב בפסח. וכבר בארנו בזה ביורה דעה בסוף סימן ס, עיין שם. וראיתי מחמירין בזה, ואינו עיקר.)

סימן תמח סעיף יב

כתב אחד מן הגדולים דאפילו לפי מנהגינו, שמוכרים כל החמץ לאינו יהודי בערב פסח עם הבהמות, מכל מקום אסור להאכיל חמץ להבהמות על ידי אינו יהודי.

והטעם: דכיון דמכירה זו הוי הערמה, דהכל יודעים שהאינו יהודי יחזור אחר הפסח וימכור להישראל. ולכן לענין חמץ שעבר עליו הפסח, דהאיסור מדרבנן שהרי כולם מבטלין החמץ – מהני המכירה. מה שאין כן לענין ליתן לבהמה חמץ, דהוי איסורא דאורייתא – לא מהני (תב"ש בבכ"ש בפסחים).

ורבים חלקו עליו, דהרי מפורש בש"ס דהערמה מותר אף בדאורייתא, כמו מערימין על הבכור. (עיין שערי תשובה סעיף קטן יז, והמק"ח סעיף קטן יא. והח"א השיגו עליו. וכן כתב בשם הנודע ביהודה.) ועל פי זה נהגו רבים להאכיל לבהמתן חמץ בפסח על ידי אינו יהודי על ידי מכירה זו.

סימן תמח סעיף יג

ולעניות דעתי ברור דאיסור גמור הוא, ודברי אותו גדול מפורש בגמרא. דאין כוונתו לומר דבדאורייתא לא מהני הערמה, אלא דהכי קאמר: דהנה בשבת (קלט ב) אמרינן מערים על המשמרת ביום טוב לתלות בה רמונים, ותולה בה שמרים. והוא דתלה בה רמונים. ופריך: מאי שנא... מערים...? ומתרץ התם: לא מוכחא מילתא..., עיין שם. הרי יש הפרש בין הערמה דמוכח לאינו מוכח. ועוד אומר שם: חזי מר... ונאים במברא, ואמר למינם קמכוינא. אמר להו: הערמה קאמרת? הערמה בדרבנן היא..., עיין שם.

ומזה מבואר שיש חילוק בין הערמה להערמה. דהערמה דלא מוכחא – מותר אפילו בדאורייתא. אבל הערמה דמוכחא אינו מותר רק בדרבנן. והנה המכירות חמץ שלנו הוה הערמה דמוכחא לכל אדם, ולכן שפיר קאמר אותו גדול דבדאורייתא אסור.

וכבר אסרנו במקומינו ליתן לבהמות חמץ על ידי אינו יהודי, וכבר זכרנו מזה בחושן משפט סימן רמא סוף סעיף ט. ואפילו אם נאמר דזה לא מיקרי הערמה דמינכרא, שהרי הישראל רצונו בוודאי שאם ישלם לו האינו יהודי כפי המקח שקנה ממנו שיטלנה לעצמו – זהו לענין כשהבהמה עומדת אצל האינו יהודי, כמו הבהמות העומדות על בראה"ע, או שהיא בחצירו של האינו יהודי. אבל כשהבהמה ברשות הישראל – אין לך הערמה גלויה מזו. ופשיטא שאין לזה היתר, ואסור להאכילה חמץ בפסח.

סימן תמח סעיף יד

כתב הרמב"ם בפרק רביעי דין ו:

ישראל ואינו יהודי שהיו באין בספינה, והיה חמץ ביד ישראל, והגיע שעה חמישית – הרי זה מוכרו לאינו יהודי; או נותנו לו במתנה, וחוזר ולוקחו ממנו אחר הפסח. ובלבד שיתננו לו מתנה גמורה. אומר ישראל לאינו יהודי: עד שאתה לוקח במנה – בא וקח במאתים. עד שאתה לוקח מאינו יהודי – בא וקח מישראל, שמא אצטרך ואקח ממך אחר הפסח...

עד כאן לשונו, וזהו מתוספתא וירושלמי פרק שני. וכן כתבו הטור והשולחן ערוך סעיף ד, והוסיפו לומר: אבל לא ימכור ולא יתן לו על תנאי, ואם עשה כן – הרי זה עובר ב"בל יראה" וב"בל ימצא". עד כאן לשונם.

סימן תמח סעיף טו

והנה זה שרשאי למכור וליתן במתנה קודם זמן איסורו – אין בזה רבותא כלל, ואין צורך להשמיענו. ולמה לא יהיה רשאי למכור וליתן? אלא דהרבותא הוא דאף על פי שהאינו יהודי מבין דאין כוונתו בשביל שרוצה למכור, אלא כדי להנצל מאיסור חמץ, ומבין מדעת הישראל דכוונתו לקנות ממנו בחזרה אחר הפסח, ומסתמא יתן לו ריוח, ואם כן אינה אלא הערמה בעלמא ואסור – קא משמע לן דמכל מקום מותר.

וזהו שהזהירו לענין מתנה, שיתנו לו מתנה גמורה. כלומר: דבמכר שמקבל מעות ועושה קנין – ממילא דמכירה היא. אבל מתנה שאינו מקבל מעות, ויכול להיות שבלבו לא נתכוין כלל למתנה גמורה, ויעבור ב"בל יראה" – לזה הזהירו שיכוין למתנה גמורה.

סימן תמח סעיף טז

ובדין השני השמיענו רבותא יותר: דאילו בדין הראשון אינו מזכיר לו כלל שיכול להיות שיקנה ממנו בחזרה אחר הפסח, אלא שמבינים בעצמם לפי הענין שכוונתו כן. ובדין השני קא משמע לן שאפילו יכול להגיד לו כן, ולפתותו שיקנה יותר מכדי צרכו, ושיקנה רק ממנו. ורק שלא יגיד לו לחלוטין שבהכרח להיות כן, דזה וודאי אסור.

ואף על גב דכשאומר לו: קח במאתים, קח מישראל, שמא אצטרך ואקח... – הוה גם כן כמפורש, מכל מקום אין זה מפורש ממש, ולענין דינא הוה מכירה טובה. ולפי זה המכירת חמץ שלנו יש לה יסוד נכון מתוספתא וירושלמי וכל הפוסקים.

סימן תמח סעיף יז

וזה לשון רבינו הבית יוסף בסעיף ג:

חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח – אסור בהנאה, אפילו הניחו שוגג או אנוס. ואם מכרו או נתנו לכותי שמחוץ לביתו קודם הפסח, אף על פי שהישראל מכירו ויודע שלא יגע בו כלל, אלא ישמרנו לו עד לאחר הפסח, ויחזור ויתננו לו – מותר, ובלבד שיתננו לו מתנה גמורה בלי שום תנאי, או שימכרנו לו מכירה גמורה בדבר מועט. אבל מתנה על מנת להחזיר – לא מהני.

עד כאן לשונו. ועיקר כוונתו דאפילו אם גם הקונה מבין שמכירה זו הערמה היא, ואינו עושה הישראל אלא כדי להנצל מאיסור חמץ, מכל מקום אם המכירה היא כדין תורה – לית לן בה.

סימן תמח סעיף יח

וזה שהצריך "לכותי שמחוץ לביתו" – הכוונה על החמץ, שהקונה יוציא החמץ חוץ לבית הישראל. דאם לא כן, נהי שקנה ממנו, מכל מקום כיון שהחמץ מונח אצלו – הוה ליה ככותי שהפקיד חמץ אצל הישראל. ואם הישראל קיבל עליו אחריות – עובר ב"בל יראה". ועתה כשהניח החמץ אצל הישראל, נראה כמקבל את החמץ באחריותו (מגן אברהם סעיף קטן ד).

אבל מדינא אין קפידא, רק יזהר שלא יקבל אחריות (שם). וגם ייחד לו מקום, כמו קרן זוית וכיוצא בו, דאז אינו זקוק לבער, כמו שכתבתי בסימן תמה (ט"ז סעיף קטן ד). ובייחד לו קרן זוית, הא נתבאר שם דאפילו באחריות אינו עובר, עיין שם.

סימן תמח סעיף יט

ואם החמץ הרבה מאוד, שאי אפשר להוציאו חוץ לבית – ימכור לו החדר שהחמץ מונח בו (מגן אברהם שם). ובחושן משפט סימן קצד נתבאר דכותי אינו קונה קרקע בכסף לדעת הרמב"ם אלא בשטר. ואפילו לדעת רשב"ם והתוספות שקונה בכסף, מכל מקום באתרא דכתבי שטרא – אינו קונה בכסף בלא שטר. ולכן אם אין ביכולתו לכתוב שטר – יכול להתנות עמו שיקנה רק בכסף, לפי מה שנתבאר שם. דטעמא דאינו קונה בכסף הוא משום דלא סמכה דעתיה בלא שטר, עיין שם. ולכן כשמדבר עמו שיסמוך על זה – הלא סמכה דעתו, ומהני לכל הדעות.

(וזהו כוונת המגן אברהם שם שכתב: יתנה עמו בתחילת המקח, שמקנה לו בכסף לחוד, עיין שם.)

סימן תמח סעיף כ

ולאו דווקא מכירת החדר, דהוא הדין שישכיר לו החדר או המקום שהחמץ מונח בו, דשכירות קרקע גם כן נקנה בכסף, כמבואר שם. ובפרט אם המקום שהחמץ מונח בו אינו של הישראל, אלא שהוא אצלו בשכירות – הרי אינו יכול למוכרו, אלא משכיר לו עם כל זכות ויפוי כח שיש לו. וכן אם יש פועלים אינם יהודים בהעסק – משכיר לו הפועלים שיהיו על חשבון הקונה, כלומר שהם פועליו ולא פועלי הישראל.

ושכירות הפועלים והקבלנים אינה צריכה לא קניין ולא שטר, אלא באמירה בעלמא, כמו שכתבתי בחושן משפט ריש סימן שלא. ואף דשם נתבאר זה בבעל הבית השוכר פועלים, וכאן הישראל משכיר להאינו יהודי את הפועלים, מכל מקום הכל אחד: דלהפועלים אין נפקא מינה דשכרם ישתלם מזה או מזה.

ולא אמרינן הרי אין שליחות לכותי, ואיך יהיו הפועלים שלוחם של הקונה? אמנם כבר בארנו בחושן משפט סימן קפח דפועל נעשה כותי לישראל, וישראל לכותי. וכל שכן אינו יהודי זה לזה, דאפילו בשליחות יש דעה שנעשים שלוחים זה לזה, כמו שכתבתי שם. וכן בארנו שם דשליחות בשכר הוי כפועל. וכן אם יש סוסים ובהמות העוסקים בהעסק – צריך למכור להאינו יהודי הסוסים והבהמות במקח כך וכך.

סימן תמח סעיף כא

וכיצד הוא קונה החמץ? והנה ידוע דעת רש"י ז"ל דקונה מטלטלין בכסף ולא במשיכה. ודעת רבינו תם ז"ל דדווקא במשיכה ולא בכסף, וכן הסמיכו רוב הפוסקים. והרמב"ם פרק ראשון מזכייה פסק דקונה בין בכסף בין במשיכה, עיין שם.

ובחושן משפט סימן קצד סעיף י בארנו שיש מהגדולים דסבירא להו דלכל הדעות אם אי אפשר לעשות קניין משיכה – קונה בכסף, עיין שם. והנה לפי זה מקבל מהקונה פרוטה, ומקנה לו החמץ. אמנם אין לסמוך על זה בלבד.

והנה משיכה אי אפשר בחמץ הרבה, ויכול להקנות לו בקניין סודר. והיינו שהאינו יהודי הקונה יתן לו הסודר, ויחזיק בידו את הסודר. וכבר בארנו שם דקניין סודר קונה בכותי. ורבינו תם עשה כן למעשה (תוספות קדושין ג א). והא דכתיב ברות אצל קניין סודר "וזאת התעודה בישראל" – הכוונה שכן נהגו לקנות בקניין זה, עיין שם. אמנם כיון שמשכיר לו המקום שהחמץ מונח בו, כמו שנתבאר – יכול להקנות לו החמץ בקניין מטלטלין אגב קרקע, שבארנו שם בסעיף יא דמהני באינו יהודי, ודלא כאחד מהגדולים שפקפק בזה, עיין שם. וגם קונה האינו יהודי את החמץ כששכר המקום מדין חצר, דקניין חצר יש לו, כמו שכתבתי שם סעיף יב; אף שאחד מהגדולים פקפק בזה, מכל מקום מהני. וזהו דעת גדולי הראשונים, כמו שכתבתי שם.

וטוב לעשות כל הקניינים: קניין כסף, וקניין סודר, וקניין אגב, וקניין חצר. ואצלינו כותבים גם שטר מכירה. ואף על גב דמטלטלי לא מקני בשטרא, אמנם כבר בארנו שם בסימן רט סעיף טז דכיון דנהגו הסוחרים לכתוב קאנטראקטין על מכירת סחורה, ובהשטר הזה מתחייב עצמו, והוה חיוב על הגוף, והאדם דינו כקרקע. ועוד: דכיון דהמנהג כן – הוי סיטומתא וקנה, כמו שכתבתי בסימן רא. ועוד טעמים נתבארו שם. וכן הסוסים והבהמות – הוה קניינם כקניין מטלטלין.

סימן תמח סעיף כב

ודע דקניין כסף הוא הערבון שמקבל מהקונה על החמץ, וכל הקנייה שקורין או"ף גא"ב או זאדאטא"ק, והמעות בעד כל החמץ, ושארי הדברים – זוקף עליו במלוה, דקניין כסף אינו צריך שיתן כל הדמים אלא מקצת, ושיתן הערבון בתורת התחלת פרעון, כמו שבארנו בחושן משפט סימן קצ.

ויש מהגדולים שאמר דמקצת מעות לא מהני, ותיקן שהקונה יעמיד ערב קבלן בעד המעות. וכבר בארנו שם סעיף ג דאין שום חשש בזה, וכל רבותינו הראשונים והאחרונים סוברים דמקצת כסף קונה, עיין שם. ומכל מקום טוב גם לעשות ערב קבלן, וכן אנו נוהגים. וגם יש לעשות האנ"ט שלא"ק, שהוא מנהג הסוחרים.

(ודע דמה שכתבתי קניין חצר אי אפשר במכירת חמץ הרבה, שהרי בעינן שהחצר ישתמר לדעתו או שיהיה עומד בצדו, כמו שכתבתי בחושן משפט סימן ר, עיין שם.)

סימן תמח סעיף כג

דבר פשוט הוא שהחמץ צריך להיות מונח במקום שהקונה יכול ליכנס לשם מעצמו (ט"ז סעיף קטן ד ומגן אברהם סעיף קטן ד). דאם לא יכול ליכנס, והמפתח יהיה ביד הישראל – אינו אלא הערמה בעלמא. ולכן כתבו שצריך מסירת המפתח (שם וב"ח), וכך נהגו בדורות הקודמים.

האמנם עתה אי אפשר זה בשום פנים כידוע. וביותר בהיות שעיקרי החמץ שלנו הם יין שרוף ושכר, והם תחת השגחת הממשלה, ואי אפשר למוסרו ליד אחר. אך באמת אין זה עיכוב כלל, דדווקא כשעושה בכוונה כן להסתיר ממנו המפתח. ועוד: דבדיניהם יכול להחזיק בו אף בלא מסירת המפתח (ח"י ובאר היטב סעיף קטן ח). ועוד כתבו הגדולים דהקפידא הוי רק על שעת המכירה, אבל אחר כך אם סגר או הניח חותם – מותר (ח"י סעיף קטן יד ומק"ח סעיף קטן ח), רק שאינו נכון לעשות כן. אבל אם עושה שלא בכוונת נגד הקונה – וודאי אין קפידא, דמסירת המפתח אינו קניין.

ונהגנו לצוות באופן זה, לומר להאינו יהודי שמכר לו החמץ, או להאינו יהודי שבביתו העוסק בהעסק, והוא נחשב כפועלו של הקונה כמו שכתבתי: "ראה שהמפתח מונח כאן וכאן, ובכל עת שתרצה ליטול החמץ – תטול מכאן את המפתח, ותלך ותטול, ותשיב המפתח למקום זה כדי שלא יאבד." ובהמקום שמונח שם החמץ יהיו שם איזה כלים ואיזה חפיצים הצריכים לו בימי הפסח. וכשילך האינו יהודי – ילך גם הוא או אחד מבני ביתו לשם ליטול איזה כלי או איזה חפץ, וממילא שהאינו יהודי לא יגנוב. אבל אסור לדבר עמו נדון החמץ.

סימן תמח סעיף כד

וזה שכתב רבינו הבית יוסף, דמתנה על מנת להחזיר לא מהני בחמץ – אינו ידוע הטעם, שהרי בכל מקום קיימא לן דמתנה על מנת להחזיר הוי מתנה. והלבוש כתב באמת דאין זה רק חומרא בעלמא, עיין שם (וכן כתבו הבית יוסף, והמגן אברהם סעיף קטן ה בשם תרומת הדשן). ולפי זה בדיעבד לית לן בה (אליה רבה סעיף קטן יא).

ויש שכתבו דאסור מדינא, מטעם דכל זמן שהתנאי תלוי – הוי כפקדון. וקודם קיום התנאי כבר עבר ב"בל יראה". ולכן אף על גב דכשנתקיים התנאי איגלאי מילתא למפרע שהיה של האינו יהודי, מכל מקום הרי כבר עבר (שם בשם רדב"ז) ואינו. מובן כלל, שהרי בכמה דינים אמרינן בחמץ "אגלאי..." (שם). ויש שרצו לדחוק ולקיים הדברים (עיין מק"ח סעיף קטן ו), ואינו כן.

סימן תמח סעיף כה

והנראה לפי עניות דעתי: דהנה מקור דין זה הוא בהגהות מיימוניות (פרק ששי מהלכות שבת אות ב). ודייק זה מתוספתא שהבאנו בסעיף יד מישראל ואינו יהודי שהיו באים בספינה..., ובלבד שיתננו במתנה גמורה. ודייק מזה דמתנה על מנת להחזיר – לא מהני. ותמה בזה: הרי בכל מקום מהני? וכתב דשמא משום חומרא דפסח, עיין שם.

ולכן אני אומר דהרמב"ם והטור, שהביאו התוספתא כלשונה, נראה דלא דייקי זה כלל. דהכוונה מתנה גמורה בלא הערמה. אך אם יש לדייק כן, יש לומר הטעם פשוט דכל מתנה על מנת להחזיר – המקבל נוטל המתנה לידו, ואחר כך מחזירה. אבל כאן שהם בספינה, ואינו מזיז החמץ ממקומה – לכן אם נותנה במתנה גמורה הוה מתנה, אבל על מנת להחזיר – אין כאן לא מתנה, ולא תנאי, ולא חזרה, אלא פטומי מילי בעלמא, שהרי אינו נוטלה ואינו מחזירה.

וכן נראה לי באמת להלכה: כשנוטל החמץ לביתו – וודאי מהני. אבל כשאינו נוטלה לביתו, כמו מכירות שלנו – אינו מועיל מתנה על מנת להחזיר מטעמא דכתיבנא. אך למעשה אפילו נוטלה לביתו, כיון שהקדמונים אמרו דמשום חומרא דחמץ יש להחמיר – אין לנו לזוז מדבריהם.

סימן תמח סעיף כו

מעשה בראובן שמכר חמצו לאינו יהודי עם החדר כדת, ושמעון היה לו חמץ ולא מכרו להאינו יהודי, אלא העמיד החמץ שלו בהחדר הזה, ודימה בדעתו שבזה יצא ידי חובתו. ופסקו שחמצו אסור בהנאה. ופשוט הוא שאפילו היה אומר לראובן "העמדתי חמצי בחדרך" – אינו מועיל אלא אם כן עשאו שליח למכור, או הקנה לו את החמץ במתנה. אבל אמירה בעלמא – לאו כלום הוא (עיין ח"י סעיף קטן טו).

סימן תמח סעיף כז

והנה מכירות חמץ שלנו, הנהוג מכמה וכמה דורות שלפנינו, כך הוא: שכל בעלי החמץ חותמים את עצמם על הרשאה. וכותבים:

אנחנו חתומים מטה נותנים כח ורשות להרב פלוני למכור חמצינו, כל מיני חמץ.

וחושבים בפרטיות כל המינים, כמו לחם חטים, ולחם שעורים, וקמח חטים, וכן כל מיני משקין בפרטיות. וכן שארי מיני חמץ, כמו חומץ ושמרים...

ומרשים אנו החתומים מטה את הרב הנ"ל למכור באיזה מקח שיישר בעיניו. ואין אנו נאמנים לומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. וכן למכור ולהשכיר המקומות שהחמץ מונחים בהם. וכן למכור הבהמות והסוסים שלנו במקח אשר יישר בעיניו. וכן אנו נותנים רשות להשכיר את הריחים שלנו וכן החצר, עם כל זכות ויפוי כח. וכל הפועלים העוסקים בהעסקים שלנו יהיו על חשבון הקונה, ואין לנו שום שייכות בהם. וכן כל מיני חמץ שנקנה עוד עד ארבעה עשר לירח ניסן שנה זו, עד שעה עשירית – אנו נותנים לו כח ורשות למוכרם.

וחותמים את עצמם.

סימן תמח סעיף כח

ואין לשאול: איך אפשר לעשות שליח על מה שאין לו עתה? הא מבואר בנזיר (יב ב) דכל שאי אפשר לעשות בעצמו – אי אפשר על ידי שליח. אך חמץ שאני, דכיון דאינה ברשותו של אדם, אלא שהתורה עשאה כאילו היא ברשותו לעבור עליה ב"בל יראה" בגילוי דעתא – סגי. ויכול לעשות שליח הן למכור הן לבטל אף על החמץ שעדיין אינו ברשותו (מק"ח בסוף סימן תלד, עיין שם).

ואנחנו נהגנו להוסיף מפני זה שכותבים שמקבלים עליהם באלה ושבועה שלא לבטל השליחות, ושיתרצו לכל מה שיעשה. ואם כן בעל כרחם מוכרחים על פי השבועה לקיים השליחות, והוי כמו שעושים השליחות בערב פסח בשעה עשירית, דשליח יכול לעשות שלא בפניו.

והרב עושה שטר מכירה עם האינו יהודי הקונה, וחושב לו כל המינים שמוכר לו, כל מין במקח כך וכך, או כפי הנמכר בשוק פה עיר פלונית. ואף שאין הקונה יודע המדידה – אינו מעכב, דקיימא לן משך ולא מדד – קנה. ומקבל מהקונה ערבון שקורין או"ף גא"ב או זאדאטא"ק. ומהראוי לקבל כדי שיהיה פרוטה לכל אחד מהחתומים. והמעות – זוקף עליו במלוה עד אחר הפסח. והקונה מעמיד ערב קבלן בעדו.

והרב מדבר עם הקונה ומסביר לו הענין, ועושה עמו קנין כסף וקנין סודר, וגם שטר והאנ"ט שלא"ק. ומשכיר לו כל המקומות שהחמץ מונחים בהם, ואגבן יקנה החמץ. וכן בבהמות וסוסים – מקנה לו המקומות שעומדין בהם, ואגבן יקנו הבהמות והסוסים. דלאלומי מילתא אנו עושים הרבה קניינים. וכן משכיר לו העסקים בפרטיות, זה בכך וכך, וזה בכך וכך.

וכל אחד מה שיכול להוסיף – יוסיף, אך זהו תורף המכירה הנהוג בינינו.

ולאחר הפסח חוזר וקונה ממנו. ונכון לקנות ממנו בחזרה תיכף אחר הבדלה באחרון של פסח, כדי שלא יפתוחו בעלי הבית את עסקיהם קודם הקנייה בחזרה. ועיין ב[[ערוך השולחן אורח חיים תנ#סימן תנ סעיף טו|סימן תנ סעיף טו.

(ועושים עם הקונה רק לפי דינינו. ועיין בבא מציעא עא ב ובבא קמא קיג א. ואין שום חשש בזה, עיין חתם סופר אורח חיים סימן קיא. ודייק ותמצא קל.)

---

הלכות פסח (א): תכט • תל • תלא • תלב • תלג • תלד • תלה • תלו • תלז • תלח • תלט • תמ • תמא • תמב • תמג • תמד • תמה • תמו • תמז • תמח • תמט • תנ • תנא • תנב • תנג • תנד • תנה • תנו • תנז • תנח • תנט • תס • תסא • תסב • תסג • תסד • תסה • תסו • תסז

---

סימן תמט

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תמט | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין חמץ שנמצא ברשות ישראל, והפועלים אינם יהודים, או להיפך
ובו ארבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד

סימן תמט סעיף א

כתב הטור:

חנות של ישראל, והסחורה הנמכרת בה היא שלו, והפועלים שמשתדלין בו אינם יהודים – חמץ שנמצא שם אחר הפסח מותר אפילו באכילה, שאנו תולין אותו בפועלים. ואם החנות והסחורה של אינו יהודי, והפועלים ישראל – אסור, שאנו תולין אותו בפועלים ישראל. כך היא גירסת רבינו חננאל. ורב האי גורס איפכא, שהולך אחר בעל החנות, וכך היא גירסת רש"י.

עד כאן לשונו, והוא בגמרא (ל ב).

סימן תמט סעיף ב

ולכאורה אינו מובן כלל, דהא וודאי מיירי כשכולם אוכלין שם כל השנה. דאם לא כן, פשיטא שהולכין אחר מי שאוכל. ואם נאמר שכולן אין אוכלין שם, אם כן לא שייך כלל לומר אחר מי לילך. אלא וודאי שכולן אוכלין שם. אם כן מאי חזית לילך אחר זה, נלך אחר זה?

ובשלמא לגירסא ראשונה שהולכין אחר הפועלין, יש לומר הטעם דאזלינן בתר רובא. דהכי משמע הלשון, שבעל החנות הוא אחד, והפועלים הם רבים. אבל ללשון השני קשה, ונראה דמשום הכי פירש רש"י שם דמיירי שהסחורה היא של חמץ, שכן פירש: פת ויין הנמכר בתוכה, עיין שם.

ולפי זה אתי שפיר דאזלינן בתר הסחורה מהחנות, שזהו יותר ממה שאוכלים הפועלים. ולפי זה אפשר לומר דהגירסאות לא פליגי לדינא, אלא דלגירסת רבינו חננאל לא מיירי בסחורת חמץ, ולכן הולכין אחר הפועלים שהם הרוב.

(ועיין בית יוסף וב"ח וט"ז, ולעניות דעתי כמו שכתבתי.)

סימן תמט סעיף ג

והרי"ף והרמב"ם והרא"ש לא הביאו כלל דין זה. והראב"ד בספר תמים דעים (סימן רמ"ה) כתב דטעמא דהרי"ף דכיון שיש גירסאות שונות – הולכין לחומרא, עיין שם.

ואינו מובן, דאם כן פשיטא שהוה ליה להביא ולפסוק לחומרא. ויש מי שאומר להיפך, דתרווייהו לקולא, כיון שהוא ספק דרבנן (ח"י). וזה וודאי אי אפשר לומר, דאיך יחלוקו על הברייתא שהש"ס הביאה מסברא דנפשייהו?

סימן תמט סעיף ד

ולעניות דעתי נראה שדחו ברייתא זו מהלכה. דלפי מה דקיימא לן בסימן תמו דהולכין אחר האחרון, אם כן הכא נמי נלך אחר האינם יהודים, בין שהוא בעל החנות ובין שהוא פועל, שהרי הוא האחרון לאכילת חמץ, שאכל כל ימי הפסח.

ואם מצא חמץ בדרך אחר הפסח, אם יש לתלות שנעשה אחר הפסח – מותר גם באכילה. ואם לאו – אסור באכילה ומותר בהנאה (ב"ח ומגן אברהם). ויש מי שאומר שהולכין אחר רוב עוברי דרכים (ח"י).

ואני תמה בזה, דממה נפשך: אפילו הוא של ישראל – הא וודאי השליכו או איבדו קודם הפסח, והוי של הפקר ומותר. ואם מטעם שמא הוא חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח והשליכו, דאסור בהנאה, מכל מקום עדיין יש ספק ספיקא: ספק של אינו יהודי, ספק של ישראל; ואם תמצא לומר של ישראל, שמא השליכו קודם הפסח (עיין מק"ח שעורר מקצת מזה).

---

הלכות פסח (א): תכט • תל • תלא • תלב • תלג • תלד • תלה • תלו • תלז • תלח • תלט • תמ • תמא • תמב • תמג • תמד • תמה • תמו • תמז • תמח • תמט • תנ • תנא • תנב • תנג • תנד • תנה • תנו • תנז • תנח • תנט • תס • תסא • תסב • תסג • תסד • תסה • תסו • תסז

---

סימן תנ

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תנ | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני שותפות בחמץ, והלואת חמץ
ובו חמישה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו

סימן תנ סעיף א

ישראל שלוה כיכר מחבירו קודם הפסח – צריך לפורעו אחר הפסח. ויש בו משום גזל אם אינו פורעו. ואין זה חליפי חמץ, דקיימא לן דאף על גב שאינו תופס דמיו, מכל מקום לכתחילה אסור, כמו שכתבתי בסוף סימן תמג. דזה אינו חליפי חמץ, דחליפין לא מקרי אלא כשהחמץ הוא בעין בעת שנותן לו החליפין, מה שאין כן כשהחמץ כבר נאכל. ולפי זה אף בפסח עצמו יכול לקבל שארי דברים בעד הכיכר, אלא שאחר הפסח יכול לקבל גם חמץ (ח"י סעיף קטן א).

אמנם באמת בהלואה מותר לו לשלם כיכר אחר הפסח, אפילו כשהכיכר הראשון עדיין בעין, דאין זה ענין כלל לחליפי חמץ. דמלוה להוצאה ניתנה, וכבר קני ליה הלוה קודם הפסח, ונתחייב לו דמים (מק"ח סעיף קטן א). וכן יכול לשלם לו בפסח שאר דבר, דחובו הוא נוטל. והדין שבארנו דאין היתר רק כשאינו בעין – זהו בחליפין ממש. (ולא דמי לשביעית בריש פרק חמישי דעבודה זרה, דשביעית תופס דמיו, מה שאין כן בחמץ, ודייק ותמצא קל.) וכל שכן בקונה חמץ קודם הפסח, שצריך לשלם לו.

סימן תנ סעיף ב

ישראל שמקבל מאינו יהודי כיכר חמץ בכל שבוע בעד ריבית, שכן התנה עמו בשעת הלואה, כיצד יעשה בשבוע של פסח?

יאמר לו קודם הפסח שבשבוע של פסח יתן לו קמח או מעות. וכיון שהתנה עמו כך, אף על פי שנותן לו אחר הפסח כיכר חמץ, הרי הוא חליפי הקמח והמעות, ושרי. ובדיעבד אפילו לא אמר לו, אלא הביא לו לאחר הפסח כיכר בעד השבוע של פסח – מותר, שהרי לא זכה בו הישראל בפסח (ב"ח ומגן אברהם סעיף קטן ב).

ויש מי שאומר דצריך דווקא תנאי, ובלא תנאי –אסור (ט"ז סעיף קטן א). אבל אין להחמיר כל כך בענין זה, דכל האיסור מחמץ שעבר על הפסח אינו אלא משום קנס (ח"י סעיף קטן ג). וכן הדין במי שקנה חוק המשרתים, שנותנים להם חמץ, דמותר ליקח לאחר הפסח מה שחסר להם בפסח (שם). דבזה לא שייך קנס כלל כמובן.

סימן תנ סעיף ג

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ג:

ישראל ואינו יהודי שיש להם תנור בשותפות, אומר להאינו יהודי קודם הפסח "טול אתה של פסח, ואני אטול אחר כך".

עד כאן לשונו. ואף על גב דלענין שבת לא מהני כהאי גוונא אלא בהתנו מתחילה קודם עשיית השותפות, כמו שכתבתי לעיל סימן רמה, דהתם כיון שעל שניהם לעשות בכל יום – אם כן הוה כשכר שבת, דבשביל שהוא אופה ביום ראשון אופה האינו יהודי ביום השבת. אבל הכא – אין איסור במלאכת האפייה, והרי יכול לאפות בו מצה. והוא אינו אומר לו בפסח "תאפה חמץ, ואני אאפה אחר הפסח חמץ", דבכי האי גוונא וודאי אסור. אלא אומר לו סתם: "אתה תאפה שבוע זה, ואני שבוע אחרת". ולכן זהו בוודאי שאסור לומר לו "כמה כיכרות שתאפה בפסח – אאפה אחר כך (וכן כתב המק"ח סעיף קטן ג).

כן נראה לי בטעם ההיתר. והגדולים טרחו בזה, ולעניות דעתי נראה כמו שכתבתי (וזהו כוונת המגן אברהם סעיף קטן ג).

סימן תנ סעיף ד

ופשוט הדבר שעל השבת שבתוך הפסח – אסור, כמו לעיל סימן רמה.

ויש מי שרוצה לאסור גם על ארבעה ימים של יום טוב כמו בשבת, ואינו כן. דהא יום טוב מותר אוכל נפש. ונהי שאופה בעד שאסור לנו לאפות בשבילם ביום טוב, מכל מקום הא אינו אומר לו שיאפה בשבילם, ויכול לאפות בשביל המותרים. והדר הוה ליה כהסברא שכתבנו לענין חמץ בסעיף הקודם (ולדינא גם הח"י בסעיף קטן ד מסכים לזה). ויש מי שאומר גם בדין חמץ שצריך הישראל לקבל ממנו חלקו בדמים קודם הפסח, ואין זה מוכרח (עיין מגן אברהם שם, ודייק ותמצא קל).

סימן תנ סעיף ה

עוד כתב בסעיף ד:

ישראל שהיה לו תנור, ואפו בו אינם יהודים חמץ בפסח – אפילו מעות אסור לקבל בשכרו, דהוה ליה משתכר באיסורי הנאה. ואם קבל כבר המעות – מותר ליהנות מהם.

עד כאן לשונו, כלומר: לא מיבעיא אם הביאו לו כיכרות אחר הפסח, דאסור ליהנות מהם שהרי זכה בהם בפסח בשכר תנורו, והוה ליה חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח; אלא אפילו הביאו לו מעות – גם כן אסורים בהנאה משום משתכר באיסורי הנאה.

ולא דמי לתנור של שותפות דהדין הקודם, דהתם אינו נהנה בשל פסח, דשבוע של פסח הוא להאינו יהודי. ואי משום שנוטל שבוע אחרת כנגדה, כבר בארנו הטעם מפני שאינו אומר לו "תאפה חמץ". אבל הכא שהתנור שלו לגמרי, ואפו בו חמץ – איך יטול שכר חמץ, וישתכר באיסורי הנאה?

אך אם קבל מעות – מותר בדיעבד, משום שאין חמץ תופס דמיו. ואף על גב דלמחליף עצמו – אסור, כמו שכתבתי בסוף סימן תמג – זהו במחליף חמץ ממש, ולא בכי האי גוונא.

(הט"ז סעיף קטן ג תמה דשני הדינים של סעיף ג וסעיף ד סותרים זה את זה. ולפי מה שכתבתי אין כאן סתירה. וכן משמע ממגן אברהם סעיף קטן ד, עיין שם. וכן כתב בתוספות עבודה זרה סב א דיבור המתחיל "מאי טעמא").

סימן תנ סעיף ו

כתב הטור דמותר להשכיר תנורו לאינו יהודי על מנת לאפות בו מצה. ואפילו אם אפה בו חמץ – אינו זקוק לו, ונוטל שכרו. ואף על גב דביין נסך אינו כן, דאם שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת, ועשה עמו ביין נסך – שכרו אסור, כמו שכתבתי ביורה דעה סימן קלג; דהתם אם לא היה עושה המלאכה לא היה נוטל כלום, לפיכך כשנוטל – נוטל שכר יין נסך. מה שאין כן בתנור ליום או לשבוע, אפילו אם לא יאפה בה כלל – מחוייב לשלם שכרו. אם כן מה איכפת לן מה שאפה חמץ, כיון שהתנה עמו על מצה (מגן אברהם סעיף קטן ה).

ולכן אם באמת היה התנאי מפורש, שכאשר יאפה ישלם, ואם לא יאפה לא ישלם – אסור. ואין לשאול דאכתי מאי מהני תנאי, הא אנן סהדי שוודאי יאפה בו חמץ, כמו לעיל בסימן רמו? דלא מהני תנאי להשכיר סוסו על מנת שינוח בשבת, משום דבוודאי לא ינוח, ואם כן הכא נמי כן הוא. ויש מי שהקשה כן (ט"ז סעיף קטן ד).

אמנם אין זה דמיון, דהתם מצווה על שביתת בהמתו, וכיון שידוע שלא תשבות – אסור. מה שאין כן הכא, אינו מצווה על שביתת התנור מחמץ, אלא שהוא לא יהנה מהחמץ. וכיון שמשכיר לו תנורו לא בשביל חמץ אלא בסתם, הרי אינו נוטל שכר חמץ (ח"י סעיף קטן ח). וכל שכן כשאומר בפירוש על מנת שיאפה בו דבר שאינו חמץ.

סימן תנ סעיף ז

וכשמשכיר בית לאינו יהודי בפסח או בערב פסח – אסור להשכירה מפורש שיכניס בו חמץ. אלא משכירו סתם, ואם אחר כך מכניס בו חמץ – לא איכפת לן, שהרי אינו נוטל שכר חמץ, אלא שכר דירתו. אבל קודם הפסח – מותר להשכיר אף על פי שמשכיר מפורש להכניס בו חמץ, שהרי אינו אומר מפורש להכניס בו בפסח, ונוטל שכרו בעד מה שיכניס קודם הפסח (הגר"ז סעיף י"א). ויש מי שמחמיר גם בשלושים יום שקודם הפסח (פרי חדש).

מיהו זהו מילתא דפשיטא, שאם צריך הישראל לשמור את החמץ – אסור בפסח אפילו כשהחמץ הוא של האינו יהודי. דנהי דמותר לראותו, כדאמרינן "שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים". מיהו לשומרו – אסור, אפילו לשמור בחינם, משום דרוצה בקיומו. וכל רוצה בקיומו – אסור בכל איסורי הנאה, כמו ביין נסך ביורה דעה שם (ח"י סעיף קטן ט).

(הפרי חדש האריך דבחמץ אין איסור "רוצה בקיומו", עיין שם. והוא נגד הטור והפוסקים.)

סימן תנ סעיף ח

אסור לישראל לקנות חמץ בפסח בשביל אינו יהודי, אפילו במעותיו של האינו יהודי, שיש בזה שלושה איסורים:

• שרוצה בקיומו של חמץ, ואסור כמו שכתבתי.
• ועוד: שמא יבוא לאכול.
• ועוד: דאין שליחות לאינו יהודי, ונמצא דלעצמו קונה (מגן אברהם סעיף קטן י).

וכן אסור לסייע בענייני חמץ, כגון לטעון על העגלה חמצו של אינו יהודי, שהרי האינו יהודי מחזיק לו טובה, וזהו כשכר ונמצא משתכר באיסורי הנאה (שם). ואפילו שלא בפניו, דאין כאן החזקת טובה – נראה דאסור, דזהו כרוצה בקיומו. אך במקום צער בעלי חיים, כגון שבהמתו טעונה חמץ ורובצת תחת משאה, דמצוה לפרוק – מחוייב לפרוק, כיון שיש בזה מצות עשה דאורייתא – לא חיישינן מה שיחזיק לו טובה, דהוי כמו לא אפשר ולא קא מכוין, דמותר (שם), כדאיתא בפסחים (כה ב).

סימן תנ סעיף ט

אסור להשכיר כלי לאינו יהודי לבשל בו חמץ בפסח, דהוה משתכר באיסורי הנאה. אבל להשכיר סתם – מותר, דאינה עשויה לחמץ בלבד. ובתנור כהאי גוונא – אסור, דסתם תנור הוא לאפיית חמץ. לפיכך צריך להתנות שיאפה בה מצה כמו, שכתבתי בסעיף ו.

אך הטור אסר כלי מטעם אחר, והיינו מפני שהוא רוצה בקיומו על ידי דבר אחר, שלא יבקע הכלי. עד כאן לשונו, כלומר: שהוא רוצה שיתקיים החמץ בתוכו, דאם לא כן יתבקע הכלי אצל האור, ונמצא שנהנה מהחמץ. ועוד כתב טעם: דכיון שהכלי עצמה אסורה בהנאה מבליעת חמץ שבה – אסור להשכירה לכתחילה, עיין שם. אבל מותר להשכיר לו חמור וסוס להביא עליו משא, ואף שמביא עליו חמץ – לית לן בה. אבל במפורש להביא עליו חמץ – אסור.

(כל זה הוא על פי דברי המגן אברהם סעיף קטן יא, ואמת להלכה.)

סימן תנ סעיף י

מעשה בישראלים שמכרו חמצם לאינם יהודים בערב פסח, והחמץ היה מונח בחדר לא רחוק מהנהר. ובפסח נשטפו המים, והיו קרובים להחדר, והיה נאבד כל החמץ. התירו להם לילך אל האינו יהודי הקונה החמץ, ולומר לו: "ראה להציל סחורתך". ואם אינו פה, יאמרו לאינו יהודי אחר: "ראה שסחורתו של פלוני ילך לאיבוד", ועל ידי זה יפנוהו למקום אחר (שערי תשובה סעיף קטן יג בשם ש"י). אבל בעצמו – אסור להציל חמץ בפסח.

סימן תנ סעיף יא

כתב רבינו הרמ"א בסעיף ז:

יש מתירים להחם חמין בכלי חמץ ולרחוץ בהם, וכן שאר צרכי הנאה בכלי חמץ. וכן הוא המנהג.

עד כאן לשונו. כגון לשום בו צונן דרך עראי ביבש, או דבר לח במידי דלאו בר אכילה, כגון רחיצה וכיוצא בו (ח"י סעיף קטן יד). ופשוט הוא דזהו באינו בן יומו.

ודע דלפי טעם השני של הטור שבסעיף ט, שאוסר להשכיר הכלי מפני בלועת חמץ שבה – כל שכן שאסור להשתמש בה. ויש שאוסרים מטעם זה (עיין מגן אברהם סעיף קטן יב). מכל מקום העיקר לדינא שמותר. ואולי הטור כוונתו לבלוע הרבה מחמץ, ובת יומא. וצריך עיון.

ועתה בזמנינו אין אנו משתמשים בשום כלי חמץ. אפילו נשתמש בה חמץ בצונן, כמו כדי מים – אין אנו משתמשים בהם בפסח.

סימן תנ סעיף יב

כשיש לו בביתו משרת אינו יהודי – מותר לומר לו בפסח: "הילך דינר זה, וקנה ואכול", אף על פי שיודע שיקנה חמץ ויאכל. שהרי הוא אין לו שום הנאה מזה, וגם אינו אומר לו שיקנה חמץ. אך בביתו לא יאכל מפני החשד, שלא יאמרו שהוא נתן לו החמץ. אבל לא יאמר לו "צא ואכול, ואני פורע" כשיודע שוודאי יאכילוהו חמץ.

כן פסקו הטור והשולחן ערוך סעיף ו, ודבריהם תמוהים. דהם בעצמם פסקו ביורה דעה סימן קלב לענין יין נסך בכי האי גוונא דמותר, אלא אם כן הקדים לו דינר לחנוני, דאז נקנה לו האיסור. אבל בלא הקדים דינר – מותר, דבמה נקנה לו האיסור? וכשמשלם הרי כבר אין האיסור בעולם. ובעת שאוכלים או שותים האיסור – אין האיסור של בעל הבית אלא של החנוני.

ובאמת המרדכי גם בכאן בחמץ אינו אוסר, אלא אם כן הקדים דינר להחנוני, או שנשא ונתן החמץ בידיו ונתן להם. וזהו דעת היש אומרים שהביא רבינו הבית יוסף, עיין שם. וכך פסקו גדולי האחרונים (מגן אברהם סעיף קטן ט, ופרי חדש). ודעה ראשונה שהיא דעת הטור – תמוה.

סימן תנ סעיף יג

ויש מי שכתב דמשום חומרא דחמץ החמירו (ח"י סעיף קטן יא, ואליה רבה), ואין בזה שום טעם. ויש מי שאומר דהישראל הוי כערב בעדם בעד החמץ, שאם יאבד משקבלום בידם עד שיתנו לפיהם – יתחייב באחריות, והוה כחמצו של אינו יהודי שקיבל עליו הישראל אחריות, שעובר ב"בל יראה" (מק"ח סעיף קטן ד). וגם זה אינו כלום, דבמה קיבל עליו האחריות?

ולעניות דעתי דברי הטור צודקים ומוכרחים, דהאיסור הוא משום שהוא רוצה בקיומו של חמץ. דאם לא כן, הרי צריך להאכילם מאכל אחר. מה שאין כן ביין נסך, שם אינו רוצה בקיומו, דאף אם לא ישתוהו לא יתן להם אחר, דאין עיכוב בשתיית יין כבאכילת פת כמובן. ולכן אינו רוצה בקיומו ומותר.

סימן תנ סעיף יד

ומי שיש לו תינוק, ובוכה לאכול חמץ, ואי אפשר לעצרו, כתבו הגדולים דמותר לומר לאינו יהודי: "האכיליהו או השקיהו חמץ, ואני פורע" (מגן אברהם שם).

וזהו לשיטתם, שדחו דברי הטור. אבל כפי מה שיישבנו דבריו – אסור לומר כן, אלא יאמר: "תן לו לאכול", וממילא יתן לו חמץ. או שיתן לו דינר ויאמר לו: "האכל לתינוק זה בדינר זה".

וכל זה בתינוק שאין בו סכנה אם לא יאכל חמץ. אבל כשיש בו סכנה – הכל מותר (שם). ומחוייב להאכילו בעצמו, כדין כל ספק נפשות שדוחה כל האיסורין. ולכן אצלינו שיש הרבה יונקי שדים, שמיום הוולדן מרגילין אותן בשריית פת צנומה שקורין סוחאריקע"ס מסולת חיטה, ואם לא יתנו להם אף יום אחד יחלו וקרוב שימותו – מחוייבים להכין בעדם צנומות אלו לפני הפסח, ולהטמינן במקום מוצנע, ולהיות לזה כלי וכף מיוחדת. ובכל עת שצריך – יערבו בהמים החמים או בחלב, וליתן לתוך פיו, ולהזהר בהפרורים. ואם ביכולת על ידי אינו יהודי – טוב יותר.

סימן תנ סעיף טו

גדולי האחרונים האריכו בדבר הארענדע"ס ומחזיקי הריחים, מהשרים שמקבלים מידה תבואה בעד טחינת כך וכך. ויש שטוחנין חמץ גמור, כמו מאלצי"ן. ואיך מקבל הישראל המידות אפילו אחר הפסח, ומשתכר בחמץ בפסח? וגם הרי כיון שהחמץ שלו הרי עבר ב"בל יראה". ופשוט הוא שימכור הארענד"א או הריחים קודם הפסח, וכמו המכירה לשבתות (ב"ח) וכמו שאנו עושים, כמו שכתבתי בסימן תמח.

ויש מי שהקשה: איך חלה המכירה? הא הוי דבר שלא בא לעולם (ט"ז סעיף קטן ו), והא קודם הפסח עדיין לא בא החמץ, ואיך ימכרנו?

אמנם אין זה קושיא, דאם כן גם הישראל לא קנה מהשר (מק"ח סעיף קטן ח). ועוד: הא סילוק מהני אפילו לדבר שלא בא לעולם, והרי הוא מסלק את עצמו מהעסק (פרי מגדים). אמנם האמת דכל קניינים אלו הם ממנהג הסוחרים ודינא דמלכותא, כמו שאנו מוכרים סחורה שעדיין אינה תחת ידינו על פי קאנטראק"ט, כמו שכתבתי בחושן משפט סימן רט סעיף טז, עיין שם. והכא נמי כן הוא. ולכן גם הוא קונה מהשר, וגם האינו יהודי קונה ממנו. ואין לפקפק בזה כלל וכלל, וכן אנו נוהגים לעניין שבת ויום טוב.

---

הלכות פסח (א): תכט • תל • תלא • תלב • תלג • תלד • תלה • תלו • תלז • תלח • תלט • תמ • תמא • תמב • תמג • תמד • תמה • תמו • תמז • תמח • תמט • תנ • תנא • תנב • תנג • תנד • תנה • תנו • תנז • תנח • תנט • תס • תסא • תסב • תסג • תסד • תסה • תסו • תסז

---

סימן תנא

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תנא | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני הגעלת הכלים לפסח
ובו חמישים ושניים סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ | נא | נב

סימן תנא סעיף א

קדרות של חרס, או קערות ואלפסין של חרס, שנשתמש בהם חמץ כל השנה, אפילו אותם שעושין בהם דייסא ומיני קמחים, שהם כולן חמץ ומתדבקים סביבות הקדירה – משפשפן היטב בעניין שלא יהא החמץ ניכר בהן, ומותר להשהותן לאחר הפסח, להשתמש בהן בין במינו בין שלא במינו.

ולא דמי לחמץ שנתערב, דאסור להשהותו כמו שכתבתי בסימן תמז, דהתם החמץ נראה אלא שאינו ניכר. מה שאין כן הכא: החמץ בלוע בכלי, ואינו ניכר. ועוד: דהבלוע נעשה טעם לפגם לאחר מעת לעת. ואף על גב דבפסח עצמו אנו אוסרין נותן טעם לפגם, כמו שכתבתי בסימן תמז, מכל מקום לאחר הפסח דהאיסור הוא רק משום קנס – לא אסרו. ואף על גב דבכל האיסורין אנו אוסרין הקדירה גם לאחר מעת לעת, כמו שכתבתי ביורה דעה סימן קכב, ואין חילוק בין דאורייתא לדרבנן, שהרי אפילו כלי הבלוע מבשר עוף וחלב דהוי דרבנן גם כן אוסרים אותה, מכל מקום בחמץ אין אוסרים הקדירה. והטעם יש לומר: דחמץ התירא בלע שבשעת הבליעה, לא היה איסור. מה שאין כן בשם, איסורא בלע. ועוד: דהתם מקרית היא, אבל חמץ הוה בכל שנה, ואי אפשר להפסיד כל הקדרות שבעולם.

(עיין תוספות ל א דיבור המתחיל "ולשהינהו", ובר"ן שם. והם כתבו לרב דפסק כרבי יהודה, ואנן קיימא לן כרבי שמעון.)

סימן תנא סעיף ב

יש מי שכתב דאף על גב דבפסח עצמו כשבשלו בקדירה שאינה בת יומא – אוסרין התבשיל, כמו שכתבתי בסימן תמז, מכל מקום אם עבר על הקדירה שנים עשר חודש מזמן בישול החמץ – כבר הופג טעמו לגמרי, והתבשיל מותר (ח"צ סימן עה). וראיה מיין נסך, דמהני ישון שנים עשר חודש, כמו שכתבתי ביורה דעה סימן קלח.

אמנם בתשובת הרשב"א (סימן תקעה) כתב מפורש דאינו כן, וזה לשונו:

קדירה שאינה בת יומא שבשלו בה... שהכלי באיסורו עומד. וזה פשוט דלא מהני ישון אלא בכלי יין...

עד כאן לשונו. ולכן אין לסמוך על זה (עיין שערי תשובה סעיף קטן א). אך יש לצרפה לאיזה קולא אחרת אם יש בעניין זה.

סימן תנא סעיף ג

ואלו כלי החמץ מצניען בפסח במקום צנוע שאינו רגיל לילך שם, כדי שלא יבוא להשתמש בהם בפסח. וטוב לסוגרם בחדר, ולהצניע המפתח. ויש שמעמידין כלים אלו בגובה הכתלים, שאין היד יכול להושיט שם.

ויש מהגדולים שצווח על זה, והביא ראיה מללמוד לפני הנר בשבת, דאסור אפילו גבוה שתי קומות (ב"ח). ואין מזה שום ראיה, דהתם החששא שמא יטה, ויבוא לידי איסור דאורייתא. מה שאין כן הכא באיסור קל דרבנן, שהרי אינן בני יומן, אין ראיה לאסור. וכל שכן בכלים שתשמישן בכלי שני (מגן אברהם סעיף קטן ב). לכן מדינא אין למחות, והמחמיר תבוא עליו ברכה.

סימן תנא סעיף ד

ואמרו חכמים (ל ב) דכלי חרס לבד שאין הגעלה מועלת בהן, דאפילו ליבון אינו מועיל. ואפילו ימלאום גחלים, שוודאי יפליט האיסור – אינו מועיל. והטעם: דחיישינן שמא יחוס עליהם שלא יתפקעו, וימעט בגחלים, ולא יעשה היסק כראוי.

ולכן אינו מועיל להם שום היסק שיסיקם באש, ולא לשום כלי חרס שנשתמש בהן חמין, אפילו שלא על ידי האור אלא שעירה לתוכו רותחין, דגם עירוי מבליע בכלי חרס הרבה. כדאיתא בזבחים (צה ב) על קרא ד"וכל כלי חרס אשר תבושל בו ישבר" – אין לי אלא שבישל בו, עירה לתוכו רותח מניין? תלמוד לומר" "בו ישבר", עיין שם.

ויש אוסרים אפילו בכלי שני, כלומר שעירה מהקדירה לכלי שני, ואחר כך הניח כלי זה לתוכו. וזהו לדעת הרמב"ם בפרק חמישי (לדעת המגיד משנה והבית יוסף). אבל דעת הטור אינו כן. ויש אומרים דגם הרמב"ם אינו סובר כן, וכוונתו אעירוי מכלי ראשון (מגן אברהם סעיף קטן ג). אמנם הרשב"א סובר דגם בכל האיסורים אוסר כלי שני, ולכן המנהג להחמיר בכלי שני בחמץ כבכלי ראשון (שם). אבל בכלי שלישי אין להחמיר בדיעבד.

סימן תנא סעיף ה

וזה שנתבאר דלא מהני הסקה לכלי חרס, כתב רבינו הבית יוסף בסעיף א, וזה לשונו:

מיהו אם החזירו לכבשן שמצרפין בו כלי חרס חדשים – מותר, דכיון דמכניסן להיסק גדול כזה – וודאי לא חייס עלייהו דילמא פקעי. אבל לתנורים שלנו – לא.

עד כאן לשונו, דאיכא למיחש דילמא חייס עלייהו, ומוציאן מן התנור קודם שיתלבנו (ט"ז סעיף קטן ב בשם הרא"ש). ודווקא כלי חרס, אבל כלי מתכות דלא פקעי מן האש – יכול למלאותן גחלים מבפנים (טור), ולהשהות שם הגחלים עד שאם יגע אדם בצד החיצון של הכלי – יהיה היד סולדת בו מחמת שנתלבן הכלי מן הגחלים. שאז בוודאי נשרף כל החמץ הבלוע בתוכו אף על פי שלא נתלבן כל כך עד שתהא נצוצות נתזין ממנו, שהרי כלי מתכות הן נכשרין על ידי הגעלה, וליבון קל הזה אינו גרוע מהגעלה, ונכשר בכך (הגר"ז סעיף י).

סימן תנא סעיף ו

ודע שאצלינו עתה משתמשים בקדרות של מין מתכת וקורין להם פרייסיס"ע טע"פ, והם של מתכת, ויש להם איזה מין טיח מבפנים, ונוהגים לשורפן לפסח הקדירות של חמץ. ויש שאין דעתם נוחה מזה, מפני שידוע שיכולים להתפקע. אבל באמת אין חשש בזה מכמה טעמים:

• חדא, דלא מצינו חששא זו בגמרא רק בכלי חרס.
• ועוד דליבונם כך הוא: שנותנים אותם אצל דופני התנור מבפנים, ונותנים עצים הרבה לתוך התנור, והקדרות ממלאים באפר ומסיקים התנור, והקדרות עומדים מעת לעת ויותר עד שיצטננו. וטבען אם יטלום מן התנור קודם שיצטננו – ישתברו. והליבון הוא כמו בכבשן, וממילא דבכאן ליכא חששא דפקעי, שהרי בארנו דחששא זו הוא שמא יטלן מן התנור קודם שיתלבנו, והכא אדרבא נזהרים ליטלן אפילו אחר שנתלבנו עד שיצטננו לגמרי, דאי לאו הכי פקעי.
• ועוד: דכיון דדי להם בהגעלה, ממילא שאין לחשוש על הליבון כל כך, דאיך שהוא – הוא אינו גרוע מהגעלה.

סימן תנא סעיף ז

ולתנור פשיטא שמהני ליבון, דלא כיש מי שמחמיר בזה על פי דברי התוספות, שכתבו דתנור אפילו חזרת כבשונות לא מהני (ב"ח). ואינו כן, דזהו לעניין טומאה וטהרה, שאם היתה טמאה – לא נטהרה בכך. אבל לא לעניין איסור והיתר (מגן אברהם סעיף קטן ד), שהרי בגמרא אמרו דלכן לא מהני לקדירה מילוי גחלים, משום דהקדירה תמיד הסיקה מבחוץ, עיין שם. אבל התנור – הא הסיקה מבפנים.

ולבד זה התנורים שלנו אינן דומין לתנורים שלהם, שהוא תנור הכתוב בתורה, שזהו קטנה ומטלטלת, והיא כעין קדירה. אבל התנורים שלנו הם כבניין ממש, ופשיטא שמהני ליבון.

סימן תנא סעיף ח

וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ב:

כוביא, והוא כלי שעושים מלבנים ועפר ואופין ומטגנין בו, וכן תנור קטן שקורין פידלי"א והסיקו מבחוץ – אסור לאפות בו בפסח, דאין חמץ שבו נפלט בכך. ואם מלאו גחלים מבפנים – שרי.

עד כאן לשונו, דבזה לא שייך דילמא פקעי, כיון שהוא עשוי מלבנים ועפר (ט"ז סעיף קטן ד). וכוביא שעושין מלבנים השרופין בכבשן – יש להם כל דין כלי חרס, דמעשיו ממש ככלי חרס אלא שהוא עב ביותר, ואם נשפך דבר רותח עליו – אין לו תקנה אלא בליבון (מגן אברהם סעיף קטן ד). ולא נודע לנו כלים אלו.

ולבינה שנתייבשה בחמה – יש לה דין כלי אדמה (שם). וכתב בטור דדעת רב האי גאון דכלי גללים וכלי אבנים – דינן ככלי חרס, ולא מהני להם הגעלה, רק ליבון. אבל הרי"ף חלק עליו, ופסק שהן ככלי עץ וכלי מתכות, ומועיל להן הגעלה, וכן עיקר (טור). והקאכלי"ן שלנו – ממלאים אותם גחלים הרבה ונכשרו לפסח.

סימן תנא סעיף ט

ודע דקדרות חדשות הנקחות מן האינו יהודי, וכן כל מיני כלים הנקחין מהם, בין של חרס בין של מתכת בין של זכוכית, כל שהוא מוכרן בשוק ונראין כחדשים – אין לנו לחשוש שמא נשתמש בהם, דהעומדים למכירה אין משתמשין בהם.

אבל הכלים שבביתו – לא יקח אלא כלי חדש שבוודאי אצלו שלא נשתמש בו. אבל כשיש ספק – אין ללוקחו אלא אם כן מסיח לפי תומו, ואומר שעדיין לא נשתמש בו. ובכלי זכוכית יש להתיר אפילו בלא מסיח לפי תומו, אם נראים צלולים וחדשים שלא נשתמש בהם (הגר"ז סעיף ה).

וכלי זכוכית ששותין בהן חמין – ממילא שאין שום איסור נכנס בו זולת חמין וצוקער. וראיה: שהרי אנחנו שותין בהם בהיותינו אצלם, דידוע דכל כלי זכוכית המיוחדת לשתיית חמין – אין משתמשין בה לדבר אחר, ורק לפסח אין לקנותה. וכן אין שותים אצלם חמין בפסח, מפני שלפרקים שורין בהם פת צנומה. אבל בכל השנה – אין חשש, דאם אולי אפילו במקרה נכנס שם דבר אחר – הולכין אחר רוב תשמישו.

סימן תנא סעיף י

סכינים של חמץ מעיקר הדין – הרי הם ככל הכלים שתשמישן בחמין, וצריך הגעלה בכלי ראשון. ומכל מקום ממידת חסידות יש לעשות איזה מעלה בסכינים, מפני שתשמישן תדיר בחמץ, ויש בו סדקים שאינם ניכרים. וכן יש לפעמים שתוחבין בראשו חתיכות פת לאופו על האש, או חותכין בו פשטיד"א שעל האש וצריך ליבון, כמו שיש מצריכין בסכיני איסור ליבון מטעם כזה, כמו שכתבתי ביורה דעה סימן קכא.

ולכן מי שיכול לעשות חדשים – הרי זה משובח. ומי שאי אפשר לו – ילבין הברזל באש, והקתא ברותחין. ואם גם זה קשה, כגון שיתקלקל הברזל וכיוצא בזה – יגעילנו כולו ברותחין, דהולכין אחר רוב תשמישו, ורוב תשמישו הוא ברותחין, שחותך חמץ חם. ואם הקתא הוא של עץ, ומדובק במסמרים קטנים – יש מי שאומר שאינו מועיל ההגעלה, כי יש גומות בשם (ב"ח). ואינו אלא חומרא בעלמא.

ואנחנו נוהגים דכשהברזל מחובר בטוב אל הקתא, ואין ביניהם סדקים – מגעילין אותו. וצריך להעביר החלודה מעליו.

(ראיתי בעטרת זקנים אות א, דאין להניח דבר על תנור בית החורף, וכן בקאכלי"ן. ואפילו יטיח בטיט כעובי אצבע – יש אוסרים ויש מתירים. עד כאן לשונו. ופשוט הוא דאם מניח גחלים בוערות בהקאכלין דמותר. ועל תנור בית החורף שקורין ליזאנק"א שגדול הרבה, משתמשים על ידי טיח טיט כדעת המתיר. ואם מניחים דף חדשה עליה – פשיטא שמותר להשתמש שם בפסח. ועל התנור כשמשתמשים שם כל השנה – אין להשתמש שם בפסח, כי שם קשה לעשות הכשר. ועיין בסעיף מד.)

סימן תנא סעיף יא

וכל כלי הצריך ליבון או הגעלה – אסור להשתמש בו אפילו צונן בלא הכשר. ואם השתמש בו דרך עראי – מותר בדיעבד, אם היה נקי או הדיחו מקודם.

וכל דבר הצריך ליבון, ועשה הגעלה בלא ליבון, ונשתמש בו רותח – אסור אף דיעבד, לפי שלא פלט כולו על ידי ההגעלה, וכל זמן שמשתמש – פולט מעט מעט (ח"י סעיף קטן י). והנדן של סכינים, שהוא תיק שמכניסים בו הסכינים כל השנה – אין הגעלה מועלת לה, לפי שאי אפשר לנקותו היטב מהחמץ בעין שנדבק בו. ולכן בפסח לא יכניס לתוכו הסכינים. ואם רוצה לפתוח את התפירות ולגרדו יפה יפה, אפילו הגעלה אינו צריך (הגר"ז סעיף כג), שהרי בו לא היה תשמיש חם מעולם.

סימן תנא סעיף יב

הגעלה בכלי ראשון מקרי כלי שנתחממה אצל האש; אף על פי שעתה סילקוה מעל האש – מקרי כלי ראשון כל זמן שהיד סולדת בה. וכל כלי קודם הגעלתה – צריך להעביר כל חלודה שבה. והסכין כשיש בו חלודה – צריך לשופו יפה במשחזת או באבן. וסכין או שאר כלי שיש בו גומות, ואינו יכול לנקותו יפה – אין מועיל לו ההגעלה, וצריך ליבון במקום הגומות. והיינו להניח שם גחלים בוערות.

ודווקא חלודות, שיש בהם ממשות. אבל שחרות בעלמא, או אדמדומית כמו ביורות ומחבות, שאפילו אחר הסרת החלודה נשאר הרושם – לית לן בה. דאם לא כן, לא תמצא כמעט שום כלי שתוכל להגעיל (ט"ז סעיף קטן ו).

סימן תנא סעיף יג

כלים שמשתמשים בהם על ידי האור בלא מים, כגון שפודין ואסכלאות שצולין בהן על גבי האש וכיוצא בהם – צריכים ליבון. ולא תועיל להן הגעלה, דמה שבולע על ידי מים כמו בישול – פולט על ידי מים. אבל מה שבולע על ידי האור – לא יפלוט על ידי מים, אלא על ידי האור.

ולכן האגנות שאופין בהם פת או פשטיד"א – צריכין ליבון. אבל המחבת שמטגנין בה פת עם שומן או שמן או חמאה – הוי כבישול, ודי בהגעלה. דמה לי מים ומה לי שומן? ואף על גב דשומן הרבה פחות ממים שבקדירה, הלא אין שיעור לדבר.

ויש אומרים שצריך ללבן המחבת, מפני שלפעמים נתייבש השומן, והעיסה נאפית על המחבת. אמנם די בליבון קל, ודי כשקש נשרף עליו מבחוץ.

והמנהג ללבנה לכתחילה. מיהו אם הגעילוה – סגי בדיעבד אם אין בה גומות. ואין מטריחין אותו ללבנה אחר כך, דכן העיקר לדינא דסגי בהגעלה. ועיין בסעיף נב.

סימן תנא סעיף יד

הליבון הגמור הוא עד שיהו ניצוצות ניתזין מהן. ויש מקילין לומר דדי עד שקש נשרף עליו מבחוץ. ובפרט גבי חמץ, דהתירא בלע – יש אומרים דדי בליבון כזה. ויש סוברין דחמץ מקרי "איסורא בלע", דשם חמץ מקרי איסור לגבי פסח אף קודם הפסח (עיין מגן אברהם סעיף קטן יא וט"ז סעיף קטן ח). והמנהג כסברא הראשונה.

אך זהו בדבר שבוודאי צריך ליבון. אבל דבר שרק מחמירין ללבנו, כמחבת וכיוצא בזה, או שיש בכלי סדקים או גומות או חלודות שהצרכנו ליבון – די בליבון קל שבארנו. והחצובה, והיינו כלי שיש לה שלוש רגלים שמעמידין הקדירה עליה – צריכה ליבון, דלפעמים נשפך מהקדירה עליה. ואם יש כמין עיסה בקדירה, ונשפך חתיכת עיסה – הרי זהו כשפוד, וצריך ליבון. מיהו נראה דסגי בליבון קל, שקש נשרף מבחוץ.

סימן תנא סעיף טו

כל הכשר הוא כפי תשמישו: אם תשמישו בכלי ראשון, כמו כף שמגיסין בו בקדירה, וכן כלי ששואבין בו מכלי ראשון (ח"י סעיף קטן כז) – צריך להכשירן בכלי ראשון.

ודע דלכאורה נראה ברור דאותה שתשמישה על ידי האור, כגון קדירה שמבשלין בה – לא מהני הגעלה בכלי ראשון, אלא דווקא על האש. דכבר נתברר לעיל סימן שיח דכלי ראשון הוה מדריגה פחותה מהעומדת אצל האש, ושכן מבואר בירושלמי וכן מתבאר מהרמב"ם, עיין שם. ואם כן, כיון דבהגעלה הוי הכלל "כתשמישן כך הכשירן", אם כן כשתשמישן על ידי עמידתו אצל האור – כמו כן צריך ההכשר. וכן משמע מלשון הרמב"ם, שכתב בפרק חמישי דין כג:

כלי מתכות וכלי אבנים שנשתמש בהם חמץ ברותחין בכלי ראשון, כגון קדירות ואלפסין – נותן אותם לתוך כלי גדול של מים, וממלא עליהן מים, ומרתיחן בתוכו עד שיפלוטו. ואחר כך שוטף אותן בצונן ומשתמש בהם במצה.

עד כאן לשונו, הרי שכתב על קדרות ש"מרתיחן בתוכו", כלומר: מרתיחן על האש.

סימן תנא סעיף טז

אבל מדברי הטור ושולחן ערוך סעיף ה לא משמע כן, שכתבו:

אם תשמישן בכלי ראשון, כגון כף שמגיסין בו בקדירה – צריך להכשירן בכלי ראשון.

עד כאן לשונם. והרי הכף תשמישה כשהקדירה היא על האש, וההכשר הוא בכלי ראשון. והלבוש כתב מפורש: כגון קדירה של מתכת או כף, עיין שם. ואם נאמר דסבירא ליה דכלי ראשון מפליט אף מה שנבלע על ידי האור, מנא לן לומר כן? ועל כל פנים היה להם לבאר זה.

ולכן נראה לי דלפי מה שבארנו ביורה דעה סימן סח ולעיל סימן שיח – לא נחתי הטור והשולחן ערוך לבאר ההפרש בין זה לזה, וכולם כללו בלשון "כלי ראשון". ולכן גם כאן כוונתם כן.

ולדינא וודאי לא מהני בקדירה, או כף שהגיסו בו הקדירה, הגעלה בכלי ראשון, אלא בעומדת על האש. או כמו שמשימים אבנים מלובנים לתוך המים, דהוה גם כן כמו על האש, כמו שיתבאר. אך אפשר דגם זה אינו אלא ככלי ראשון, שהרי יש מי שסובר דאפילו ככלי ראשון אינו (ב"ח, הביאו המגן אברהם סעיף קטן יח).

סימן תנא סעיף יז

ולפי זה כלי שתשמישו על האש – הכשרו גם כן על ידי האש. וכלי שתשמישו בכלי ראשון אחר שסולק מהאש – הכשרו גם כן כן. וכלי שנשתמש בכלי שני, כגון שתחבו כף בקערה שעירו לתוכה מהקדירה – הכשרו בכלי שני. וכלי שתשמישו בעירוי, כמו קערה ששופכין לתוכה מהקדירה – הכשרו על ידי עירוי מכלי ראשון, אבל על ידי כלי שני לא מהני, והיינו להכניסם בקערה אפילו היד סולדת בה (עיין ט"ז סעיף קטן ט, שגם הוא לא דקדק בין על ידי האור לכלי ראשון).

וכבר נתבאר שכל כלי שיש בה בקעים או גומות או חלודה, באופן שאי אפשר לנקרן ולנקותן – לא מהני במקום זה הגעלה, אלא להניח גחלים על אותו מקום.

סימן תנא סעיף יח

וכל כלי הולכין בו אחר רוב תשמישו. הלכך קערות, אף על פי שלפעמים משתמשים בהם בכלי ראשון על האש, מכל מקום כיון שרוב תשמישן בעירוי שמערה עליהם מכלי ראשון – כך הוא הכשירם.

ויש מחמירין להגעיל גם הקערות בכלי ראשון, וכן המנהג הפשוט ואין לשנות, כי ההמון אינם מבחינין בין זה לזה. וכל שכן כפות ומזלגים, שהרבה פעמים תוחבין אותן בהקדירה.

והמנהג להחמיר גם בכל כלי שתייה, כשראוין להגעלה להגעילן, אף על פי שמשתמשין בהן בצונן, משום שלפעמים משתמשים בהם בחמין. וכן שורין בהם פתיתי לחם מעת לעת, וכבוש הוה כמבושל. ובדיעבד סגי להו בשטיפה בעלמא, כמו שכתבתי בסעיף מט, עיין שם.

סימן תנא סעיף יט

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ו, דקערות גדולות שלא יוכל להכניס תוך כלי ראשון – יתן עליהם אבן מלובן, ויערה עליהם רותחין מכלי ראשון, והוי ככלי ראשון. וכן כל כיוצא בזה. ויעביר האבן על כל הכלי, שאז מגעיל כולו. עד כאן לשונו. ואף אולי באיזה מקום לא נגע האבן – נגע שם מי הרתיחה.

ויש מי שאומר דלא הוי ככלי ראשון, ולא מהני בדבר, שמדינא צריך הגעלה (מגן אברהם סעיף קטן יח בשם ב"ח). וכן אם יש בהכלי אוגניים בליטות, שאי אפשר להעביר האבן שם – אינו מועיל זה (שם). ועכשיו המנהג ללבן אבנים קטנים באש הרבה, ונותנים אותם בהמים, ואז הרתיחות גברו מאוד, ושופכים המים על המקומות, ומעבירים גם האבן המלובן. וזהו וודאי מועיל אף במקום שצריך הגעלה מדינא, כי עדיף מכלי ראשון, כאשר עינינו רואות.

סימן תנא סעיף כ

אחד כלי עץ, ואחד כלי אבן, ואחד כלי מתכות, ואחד כלי עצם – דינם להכשירם בהגעלה.

ויש מי שאומר דכפות העשויות מקרן – אין להם תקנה בהגעלה, דכיון שמתקלקלים במים חמין – חיישינן דילמא חייס עלייהו, ולא יגעילם כראוי. וכן קתות של סכינים העשויין מקצתן מקרנים, וכן אם הקתא דבוקה בדבק – חייס שמא פקעי. ונראה לי דכל אלו הם חומרות, ובדיעבד מהני ההגעלה.

וסלים שמולחים בהם הבשר – יש מצריכין להם הגעלה. ואף על גב דהבשר עצמו מותר, כמו שכתבתי בסימן תמז – זהו משום דאפילו אם היה קצת חמץ בהמלח נתבטל קודם הפסח. אבל בהכלי לא שייך ביטול (שם סעיף קטן כ). ויש מי שחולק, דאינם צריכים הגעלה, ונראין דבריו. ומכל מקום טוב להגעיל, או לקנות חדשה. ויש מי שאומר דלא מהני הגעלה כלל, דשמא יש בהנקבים חמץ בעין (ט"ז סעיף קטן טו).

וכל זה לכתחילה, אבל בדיעבד אם מלחו בפסח על סלים שמלחו בהם כל השנה – מותר גם בלא שום הכשר, דהמלח אינו מוחזק בחמץ. ועוד: דאין מליחה לכלים להפליט, כמו שכתבתי ביורה דעה סימן קה (מגן אברהם שם). וכן אם שרו הבשר בכלי שרייה של כל השנה, והדיחו אותם גם אחר המליחה באותה כלי – מותר, ואין שום חשש בדבר. וכן אם מלחו על הדף שמולחין עליה כל השנה.

סימן תנא סעיף כא

ובמחבת כבר כתבנו בסעיף יג דדי בהגעלה, ורק יש מחמירין להצריך ליבון. ושהמנהג ללבן לכתחילה, ובדיעבד סגי בהגעלה.

ודע דכל הגעלה שאין ביכולת להגעיל כל הכלי בבת אחת מפני גודלה, כמו מחבת וכיוצא בה – יכול להגעילה מקודם חציה האחת ואחר כך להפכה ולגעול חציה השנית. ואם היא ארוכה ביותר עד שהאמצע אינו נכנס בכלי של ההגעלה – מלבנה באמצע, ובצדדיה מגעילה.

והמגעיל קודם שעה חמישית – יכול להגעיל כלי ראשון וכלי שני ביחד, וכן כלים שבלעו הרבה חמץ עם כלים שבלעו מעט חמץ. וכן יכול להגעיל את הכלי שני פעמים. וכל זה אינו כשמגעיל אחר שעה חמישית, וטעמו של דבר יתבאר בסייעתא דשמיא סימן תנב. ויש בזה כמה פרטים, עיין שם.

סימן תנא סעיף כב

כל הידות של כל הכלים – צריכין הגעלה. ולאו משום דגם היא בולעת מהחמץ, דאין מוליך בליעתו בכולו, כמו שכתבתי ביורה דעה סימן קכא. ועוד: דאם מוליך – כבולעו כך פולטו. אלא הטעם דבוודאי קיבל היד במשך השנה איזה טעם חמץ, ועתה בפסח יגע בו מצה. מיהו אם לא הגעילו הידות – אין לאסור בדיעבד, דחששא בעלמא הוא.

אמנם הכף בהכרח להגעילה כולה, דכמה פעמים יורדת כולה לתוך הקדירה, ואף בדיעבד מעכב. וכן בסכין יש להחמיר בדיעבד, כיון דבגמרא (ל ב) הצריכו הכשר הקתא – אין לנו להקל (ט"ז סעיף קטן יז). מיהו זהו וודאי, דדי להיות הכשירן על ידי עירוי שמערה על הידות, שהרי בליעתן אינן אפילו כעירוי כמובן. ויש מי שאומר דבדיעבד הוא דווקא כשכבר נשתמש בו, אבל אם לא נשתמש – אסור אף בדיעבד, עד שיגעיל היד (מגן אברהם סעיף קטן כד). ואינו מוכרח, ויש להתיר בדיעבד גם קודם תשמיש (עיין ח"י סעיף קטן מ).

וכלי שנשתמש בכולה, והכשירוה במקצתה, ונשתמש אחר כך באותו מקצת – מותר. אבל אם נשתמש בהצד שלא הכשירוה – אסור (מגן אברהם שם).

סימן תנא סעיף כג

כלי שיש בו טלאי, כמו כלי ברזל וכלי נחושת שכשיש נקב או סדק משימים שם טלאי, ואם כן ההגעלה לא הפליטה הבלוע שתחת הטלאי. אמנם אם הטלאי הוא מבדיל מהותך באש על המקום – אין שום חשש בזה, שהרי בעת הנחת הטלאי נשרף כל האיסור (ט"ז סעיף קטן יח, וח"י סעיף קטן מא).

אמנם טלאי שעושים על ידי מסמורת, והיינו שנותנין על המקום חתיכה של מתכת וקובעין אותה במסמורים – בזה יש פרטי דינים, כמו שיתבאר. ואצלינו רוב הטלאות הם על ידי היתוך בדיל, ואם כן אין אצלינו כל דינים אלו. ויש טועים בזה.

סימן תנא סעיף כד

בטלאי שעל ידי מסמורת, אם קדם הטלאי לבליעת האיסור, והיינו שהניח הטלאי בעודה חדשה, או שהגעילוה קודם הנחת הטלאי – אינו צריך להסירו עתה. דאם ממה שבלע בהיות הטלאי עליו – כבולעו כך פולטו, ומקודם לא בלע. ואי משום שמא יש שם נקבים קטנים שנכנס לשם פרורי חמץ – ינקרם. ואם באמת אי אפשר לנקר – יניח שם מעט גחלים.

אמנם אם קדם בליעת האיסור להטלאי, דאז הבלוע שתחת הטלאי לא יצא על ידי ההגעלה, והוא נפלט מעט מעט; ולכן או שיסיר הטלאי קודם ההגעלה, או שישים גחלים על מקום הטלאי, ויהיו נצוצות נתזין ממנו, עד שבוודאי ישרף גוף האיסור אם יש בשם. ואחר כך מגעילו לכל הכלי.

ויש מי שרוצה לומר דגם בקדם הטלאי לבליעה – צריך תמיד ליבון קל על המקום הזה (מגן אברהם סעיף קטן כז). וחומרא יתירה היא, ואין צורך לזה (ח"י סעיף קטן מב). וכן עיקר לדינא.

סימן תנא סעיף כה

וכלים ישנים שחיפן בבדיל שקורין וואייסי"ן, שהחיפוי הוא באור על ידי עופרת מהותך – יש שהחמירו להצריך אחר כך גם הגעלה. ויש שאמרו שדי בליבון זה, וכן עיקר לדינא. דאפילו אם הוא ליבון קל – עדיף מהגעלה.

ואחד מגדולי קדמונים (הר"א מזרחי) הוכיח שבהכרח כן הוא, דאם לא כן מה יועיל ההגעלה? הא החיפוי מפסיק בין הבלוע ובין ההגעלה, והוי כקדם בליעה לטלאי. ועוד: כיון שהבדיל מפסיק – הוה ליה ככלי חדש.

(מגן אברהם שם. וכן מבואר מהט"ז סעיף קטן יח, שכתב: כשמטיפין חתיכת בדיל – נשרף כל הבלוע, עיין שם. וכן נראה לעינים, שהחום גדול כאור ממש. ובפרט שאינם בני יומן. ואין בזה שום טעם להחמיר, וכן אנו מורים למעשה.)

סימן תנא סעיף כו

הרושמות שהאומנים עושים על הכלים, ויש בהם אותיות חקוקות – אין דינן כבקעים וסדקים וגומות להצריך שם ליבון. כי נעשים מחדש קודם תשמישן, וגם עשויים חלוקים ודקים וישרים, וההגעלה עוברת בהן, וינקרם היטב כראוי. ואם אין ביכולת לנקרן – בהכרח לשום שם מעט גחלים.

וכן יש לחטוט היטב סביב אזני הכלים, דשם יש כעין גומות דקות. וכן כשידות הכלים דבוקים במסמרים כמו המחתות – צריך היטב לחטט סביב המסמורים, דבשם יש כגומות דקות. וכן כל כיוצא בזה.

סימן תנא סעיף כז

כיסוי של ברזל שמכסים בו הקדירה – צריך הגעלה, כיון שמזיע בכל שעה מחום הקדירה, ומההבל העולה מהמאכל, ונבלע בתוכו – דינו כהכלי עצמו. ואדרבא בכיסוי מחמרינן יותר ביורה דעה סימן צג, דמשוינן אינו בן יומו כבן יומו. ואף שרבים חולקים שם על זה, וגם המחמירים לא החמירו רק בכיסוי עמוק וקצר כמבואר שם, מכל מקום לענין פסח דחמיר איסוריה במשהו, וגם יש אוסרים בנותן טעם לפגם כמו שכתבתי בסימן תמז – בוודאי יש להחמיר. ואם כיסו קדירה בפסח בכיסוי של חמץ – יש לאסור כל התבשיל, מפני שזיעת הכיסוי מתערב בהתבשיל.

ומכל מקום הכל לפי הענין, דאם הכיסוי עבר הרבה זמן שלא נשתמשו בו בחמץ, והיה יבש לגמרי – אין לאסור התבשיל. וזהו בכיסוי קדירה די בהגעלה. אבל כיסוי של ברזל, שמשימין אותו על לחם חמץ – צריך ליבון. וכל שכן אותן קערות הברזל, או שאר מתכות שהחמץ נאפה בהם, דצריך ליבון. ואם אפו בהם מצה קודם הליבון, אפילו הגעילום, וכן הכיסוי שלהם – נאסר כל המצה אפילו אינם בני יומן, לפי שהבליעה בהן מרובה.

סימן תנא סעיף כח

מדוכה בין של עץ בין של אבן, ומתכות שלפעמים נותנים שם חמץ לדוך יחד עם שומין ובצלים – צריכה הגעלה אף שתשמישה בצונן, אך הדיכה עם הדברים החריפים מבליע כמו בבישול, ועל ידי הגעלה ניתרת. ויש לחטט החורין והסדקין. ואם מפני גדולתה אי אפשר להכניסה ליורה – משים בתוכה מים רותחים, ומכניסים שם אבנים מלובנים באור, ועולה הרתיחה בכל שפתה, והוי ככלי ראשון ואולי יותר, כמו שרואין הרתיחות המשונות.

סימן תנא סעיף כט

ויש אומרים דמדוכה הוי כבית שאור, וצריך ליבון. וזהו דעת רש"י, כמו שכתב הטור. אך בליבון כל דהוא סגי, דהיינו שישרוף עליו קש מבחוץ.

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף טז דנוהגין ללבנה לכתחילה. מיהו סגי לה בהגעלה אם אין בה גומות. ואם המדוכה של עץ – יש לקלפו בכלי אומנות, דחיישינן לגומות, ולהגעילו אחר כך. עד כאן לשונו.

וזהו בימיהם, אבל בימינו לא שמענו שידיכו חמץ במדוכה. ומדוכות שלנו אין דוכין בהם רק מלח ופלפלין וכדומה. ואם אפילו אירע איזה פעמים שדכו שם לחם – הוה אקראי בעלמא, ולכל היותר די בהגעלה (מגן אברהם סעיף קטן לא). ובשמים ומלח שנדכו במדוכות שלנו קודם הפסח בלא הגעלה – וודאי אין לאסור, דאין בהם שום חשש לפי מדוכות שלנו. ואף אם אולי היה משהו חמץ – נתבטל קודם הפסח.

אבל אם דכו בפסח במדוכת חמץ – פשיטא שאסור לתתם לתוך התבשיל. ומכל מקום אם נתן להתבשיל – אין לאסור בדיעבד, דחששא בעלמא הוא, ואין לאסור בדיעבד (שם ועיין ט"ז סעיף קטן יט).

סימן תנא סעיף ל

הדף שעורכין עליו הבצק כל השנה, וכן עריבה שלשין בה – צריכין הגעלה. דאף על גב דתשמישן בצונן, מכל מקום מפני הלישה והעריכה התמידית, והשאור – נבלע הרבה. ולכן אסור אפילו בדיעבד בלא הגעלה כשנשתמש בהם בחמין בפסח, או לשו בהן מצה או ערכו מצה. ולא מהני בהם אפילו קילוף בכלי אומנות, לפי שהבליעה הלכה בכולה. וכן כל דבר שצריך הגעלה – לא מהני קילוף, ופשוט הוא.

וזהו מדינא. אבל המנהג שלא להשתמש כלל בפסח בהדף ועריבה של חמץ, ואפילו על ידי הגעלה, לפי שיש שם סדקים ובקעים ואי אפשר להמלט ממשהו חמץ. ועוד: דדמיין לבית שאור, דלחד דעה לא מהני הגעלה, כמו שיתבאר. וחלילה להשתמש בהן אפילו על ידי הפסק מפה. ומצניעין אותן בכלי חמץ, ואין לשנות כי כן עיקר.

סימן תנא סעיף לא

ומזה הטעם אנו נזהרין שלא להגעיל חבית שהיו מחזיקין בה קמח כל השנה, או חבית שהעמידו שם בארס"ט או קווא"ס מסובין ופרורי לחם, דלא ימלט שיטמן בסדק משהו חמץ. אמנם אם קודם הפסח החזיקו שם מים איזה זמן – מותר להגעילם, דהמים שטפו כל הסדקים (ט"ז סעיף קטן כ). אבל חבית שהחזיקו בה מים כל השנה – אינה צריכה כלום, כי אין בה שום חשש. ואפילו אם לפרקים שאבו מתוכה בכלי שהיה בה חמץ, מכל מקום כששואבין אין בה חמץ. ואפילו נפל לתוכה מעט חמץ – כבר נתבטל קודם הפסח. אך מנקים אותה לפסח, ודיו.

אך בחביות שאצל אופה, שכמה פעמים מדיח ידיו המלא בצק לתוכה, וכמה פעמים נופל עליה מאבק הקמח – אין להתיר בלא הגעלה, או בעירוי שלושה ימים שיתבאר.

סימן תנא סעיף לב

וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף כא:

חבית של חרס שנתנו בה שכר שעורים – מותרת בהגעלה או בעירוי שלושה ימים.

עד כאן לשונו, ובטור ביאר הטעם: דאף על גב דלכלי חרס לא מהני בהגעלה – זהו כשבלע בחמין ולא בצונן, עיין שם.

אבל אינו מובן: דכיון דהשהה מעת לעת – הוה ליה כבוש, וכבוש כמבושל. ואמנם כתבו דבצונן אפילו בכבוש אינו בולע כבחמין, דלענין בליעת הכלי אינו כמבושל (עיין ט"ז סעיף קטן כב), ואפילו של חרס אינו בולע רק מעט. והביאו מירושלמי דסוף פרק "כל שעה" דהורה רבי אמי באלין גרבי דכותחא, שממלאן שלושה ימים ומערן כדין יין נסך, דמהני להכלים עירוי. והיינו למלאותו מים שלושה ימים מעת לעת, ובכל מעת לעת להחליף את המים, כמו שכתבתי ביורה דעה סימן קלה. ואפילו אין השלושה ימים רצופים, ואפילו בכלי חרס כמבואר שם. וקים להו דגרבי הם של חרס.

סימן תנא סעיף לג

וכיון דעירוי מהני – כל שכן הגעלה, דהגעלה עדיף מעירוי (טור).

וכיצד מגעילין החבית? ילבן אבנים וישימם בהם, ויערה עליהם רותחים, ויגלגל החבית שיגיע ההגעלה לכל מקום, והרותחין יהיו מכלי ראשון.

וכתבו עוד דבדיעבד אם נתנו בהחבית יין או דבש בלא הגעלה, רק שהדיחן היטב תחילה – מותר לשתותן בפסח אם נתן קודם הפסח. דטעם החמץ בטל בששים, שהבליעה אינה הולכת בכל הכלי על ידי צונן אפילו בכלי חרס, ואפילו כששהה שם הרבה ימים. ועוד: דנותן טעם לפגם הוא כיון שאינו בן יומו. ועוד: דשכר ביין הוה נותן טעם לפגם (מגן אברהם סעיף קטן מ בשם המרדכי).

סימן תנא סעיף לד

כל זה הוא מדינא. אבל כבר נהגנו שלא להגעיל חבית של שכר מפני שמצוי בהם גומות, ואי אפשר לנקר בין הנסרים שלא ישאר שם משהו חמץ (שם וב"ח ורש"ל ולבוש). וכן לבלי להגעיל כל כלי עץ שמצוי בהם גומות. וקל וחומר דבחבית של יין שרוף מדינא אסור להגעיל, דריחו חזק וחריף. ואפילו עמד איזה זמן במים – לא מהני ליין שרוף. אבל של שכר, כשעמד איזה זמן במים – מותר להגעילה, וכמו שכתבתי בסעיף לא.

ונראה לי דבחבית של יין שרוף, כשיש שנים עשר חודש שלא החזיקו בה יין שרוף, דמותר להגעילה.

ודע דעירוי לא מצינו רק בדברים שתשמישן בצונן, כמו שכתבתי ביורה דעה שם. וכתבו דכלים שתשמישן בצונן, כמו קנקנים וכוסות – מוטב לעשות בעירוי מלהגעילם עם כלים שתשמישן בחמין (מגן אברהם סעיף קטן לט). וזהו כשההגעלה בתוך מעת לעת לתשמישן. אבל אחר כך – לית לן בה. וכן המנהג להגעיל ביחד, מפני שאנו מגעילין זמן רב אחר תשמישן. וגם אנו מגעילין קודם זמן איסור חמץ.

סימן תנא סעיף לה

הנפה צריך לדקדק בה מאוד, לנקותה מפתיתי החמץ הנדבק בה, ונסרך ונדבק בנקבי אריגת הנפה ובעץ שבה, וישפשפו אותה במים יפה יפה. והוא הדין לכל שאר כלי הלישה, שהשפשוף בהם עיקר גדול.

ואם באו מים על הנפה, אפילו על מקצתה – אין לה תקנה להשתמש בה בפסח (שם סעיף קטן לד). ולא ירקדו קמח פסח עליה, ואפילו אין שם נפה חדשה, ומוטב שלא ירקדו כלל (שם). ונהגו שלא להשתמש בנפה אפילו על ידי הגעלה, ואין לשנות.

וכן בכל כיוצא בזה, כגון הכלי שקורין רי"ב אייזי"ן, דלפעמים מפררין עליו לחם, או גוררין בו תמכא שקורין קרי"ן, שחתכוהו בסכין של חמץ ונשאר בתוכו משהו חמץ. ואם גררו בו בפסח – אפילו בדיעבד יש לאסור. אך אם גררו בערב פסח – מותר, דבטל בששים (שם סעיף קטן לה).

ויראה לי דברי"ב אייזי"ן שלנו, שאין גוררין עליה רק תמכא, וגוררין התמכא נקי מכל דבר, וכשחותכין אותו חותכין בסכין נקי – גם בפסח עצמו יש להתיר, כשגררו תמכא של פסח על רי"ב אייזי"ן של חמץ.

סימן תנא סעיף לו

ודע דבמה שכתבנו, דמוטב שלא ירקד הקמח מלרקד על נפה של חמץ, יש מי שחולק בזה ואומר דקמח פסח שלא רקדוהו – אסורה גם בדיעבד, מטעם שכמה פעמים מצאו חטים שבורים בתוך הקמח (ח"י סעיף קטן נא).

ודברים תמוהים הם, דמה בכך? דלהדיא כתב הטור בסימן תסז דאין בזה שום חשש, דאם העיסה לא נתחמצה – כל שכן החיטה. והטור אינו חושש שם רק שמא בא החיטה מהמים, עיין שם. אבל כשהוא מהקמח – פשיטא דלאו כלום הוא (מק"ח סעיף קטן ט). אמנם אם עבר וניפה אפילו בפסח – מותר בדיעבד אם לא שבא עליה מים. וקודם הפסח אפילו בכי האי גוונא מותר בדיעבד (שם), דכבר נתבטל.

סימן תנא סעיף לז

וכן סלים שמשתמשים בהם חמץ – דינו כנפה. אבל שקים ישינים – נוהגין בהן היתר על ידי כיבוס. וצריך להתיר כל התפירות שבהן קודם הכיבוס. ויש מי שאומר דאפילו מתיר התפירות – לא מהני כיבוס, דהחמץ נדבק בו, ואי אפשר שלא ישאר בתוכו משהו חמץ (ב"ח). ובתרומת הדשן (סימן קמז) כתב מפורש להקל, ורק צריך שיגרור היטב מקומות היבישים שבהשקים (מגן אברהם סעיף קטן לו). וכל שכן לדידן, שאופים הכל קודם הפסח, דאין בזה שום חשש. ורק הכיבוס צריך להיות כיבוס גמור, ולא הדחה בעלמא. ובדיעבד אין לאסור גם בהדחה, כיון דהאיסור צונן (שם).

וכן המפות שעושים עליהם המצות – אסור לעשות עליהם פעם אחרת, מפני הבצק הנדבק בהם (שם). ואין המנהג אצלינו לערוך מצות על מפות, ורק יש שעורכין מצה שמורה על הנייר. וגם כן אין לעשות על כל נייר רק מצה אחת, מפני שנדבק הרבה. ויותר טוב לערוך על שולחן של עץ חלק שאינו נדבק, ואם נדבק נגרר בקל. וכל שכן אם עורכין על ברזל – מה טוב. ויש שעורכין על מין ברזל שקורין בלע"ך, וזהו טוב וישר, רק שיהא דבוק במסמרים אל השולחן. דאם לא כן מנדנד כה וכה, ואינו טוב לעריכת המצה. ויש שעושין כן, ותבוא עליהם ברכה.

סימן תנא סעיף לח

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף יח דלהכיס של הריחיים – לא מהני הגעלה, עיין שם.

ונראה דכוונתו לכיס של ברזל ומנוקב שקורין שעטק"א, שדרך שם יורד הקמח. והכיס של משי נוהגין להסירו ולחתוך התפירות, ומכבסין ומנקין אותו, ותופרין אותו מחדש. ושארי הדברים שיש שם התיבות וכיוצא בהם – מנקין אותן היטב היטב. והטחינה ראשונה מניחים עד לאחר הפסח.

ועכשיו בריחיים של קיטור צריך זהירות יתירה, מפני שיש בשם הרבה חמימות מהקיטור, וצריך ליזהר שלא יעלה הזיעה שם. ואין זה במקומינו, ואיני בקי בהם ובשמותיהן. וכתב אחד מן הגדולים (ק"נ פ"ב אות קכ"ה) שבפראג תקנו להסיר הכיסוי העליון, מפני שעל ידי הכיסוי נתרבה זיעה ובא לידי חימוץ, עיין שם.

סימן תנא סעיף לט

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף יט:

הרחת שקורין פאל"ה או שויבי"ל או לאפעט"א, שעליה נותנים הכיכרות להושיבם בתנור – יש אומרים שאין מועיל לה הגעלה, וצריך לקנות חדשה.

עד כאן לשונו, לפי שזה מקרי תשמישו על ידי האור וצריך ליבון, ושל עץ שאי אפשר בליבון – אינה ניתרת בהגעלה. ורחת של מצה שהצניעה לשנה אחרת – אינה צריכה כלום. רק יזהרו לנקרה היטב, ולראות אם ניקרוה כראוי.

ויש נוהגין להגעילה לשנה האחרת ויש למנעם, דעל ידי זה אין משגיחין בניקורה כראוי. ועוד: דהרואה יאמר שמגעיל רחת של חמץ, ויעשה גם הוא כן (ט"ז סעיף קטן כא). וכן בכל כלי פסח שמצניעים לפסח הבא – אינם צריכים כלום.

סימן תנא סעיף מ

ויש מי שאומר שלשנה הבאה צריכה הגעלה, שמא נדבק בה קצת חמץ (מגן אברהם סעיף קטן לז). ויותר נראה דעה ראשונה שאינה צריכה (ח"י סעיף קטן נד). ורחת חמץ לא מהני אפילו קליפה עם הגעלה (מגן אברהם שם).

ומעשה שהכניסו מצה ברחת של חמץ, והתירו על ידי קליפה אפילו כשהוציאוה חמה (שם ממהר"מ מרוטנבורג), דהא אפילו חמץ ממש שנגע במצה חם בחם – די בנטילת מקום, וכל שכן בבלוע וכשאינו בן יומו. ומובן ממילא שבמצות שלנו שהם דקים – אי אפשר לקולפם.

ונראה לי דאם אפו בו מצה אחת או שני מצות – לא יאכלו אותם בפסח. אבל אם אפו בה מצות הרבה – מותרים כל המצות, כיון שהיא יבישה ואינו בת יומא. וקודם הפסח אין שום טעם לאוסרם, והאוסר מאבד ממונם של ישראל בחינם. ובפרט אצלינו שרק רודין מהתנור ברחת. אבל להושיב בתנור נותנין על מקלות, והרדייה הוא כרגע – מותר בלי שום פקפוק. ופשיטא דבמצה כפולה ונפוחה שזהו חומרא בעלמא אם רדו אותה ברחת, שלא נאסרה הרחת.

(עיין מגן אברהם שם, דאם רדו בו מצה חמוצה ממש – אסור לרדות בו עוד. ואם רדו – אסורים. ואם נתערבו בהקודמים – נתבטלו, עיין שם. דחד בתרי בטל ביבש ביבש. ואפילו להאוסרים בסימן תמז מודים בזה, שהאיסור בלוע ומעט. וכוונת האפי רברבי כהאליה רבה, שנתערבו בהקודמות. ולחינם תמה עליו המגן אברהם, עיין שם ובח"י. ודייק ותמצא קל.)

סימן תנא סעיף מא

השולחנות והתיבות שמצניעין בהן חמץ, והספסלים שמעמידין עליהם הקדרות, וכן שולחן של הקוכני"א שמעמידין קדרות חמין מדינא – אינם צריכים הגעלה, שהרי הקדירה מפסקת בין החמץ והמקום שעומד עליו הקדירה, ואינו בולע כלל (ח"י סעיף קטן נה). אלא שחששו שמא נשפך על המקום מרק של חמץ, ולכן נהגו לערות עליהם רותחין מכלי ראשון. ועכשיו נהגו גם להעביר אבן מלובנת שקורין קאסע"ר שטיי"ן, ואין הכרח לזה.

(ואינו צריך להניח דפין על השולחנות. ומהרי"ל כתב להציע סמרטוטין עליהם לאחר הגעלה, דשמא יש קצת חמץ בעין, כמו שכתב המגן אברהם סעיף קטן לח, עיין שם. ועכשיו מנקין וגוררין וחוטטין, ואין צורך לזה.)

סימן תנא סעיף מב

כל הכלים, אפילו של חרס, שנשתמש בהם חמץ בצונן – מותר להשתמש בהם מצה אפילו בחמין. לפיכך תיבות ומגדלים שמניחין בהם לחם חמץ – מותר להשתמש שם מצה אפילו בחמין, בלא שום הכשר. ומכל מקום צריכין לרחוץ בצונן, ולנקות ולגרר ולחטט, דוודאי יש שם פירורי חמץ. וכשמנקין אותן כראוי – מותר להניח שם אפילו חמין; חוץ מבית שאור, והוא הכלי שעושין בו שאור לחמץ העיסה, ובית חרוסת, והיינו שנותנים שם דברים חריפים עם החמץ. שאף על פי שלא נשתמש בהם חמץ אלא בצונן – אסור להשתמש בהם מצה בחמין. אבל בצונן להניח בהם מצה אפויה – מותר.

וזהו דרך עראי. אבל דרך קביעות – אסור, שלא יבוא להשתמש בחמין. ואפילו דרך עראי אין ראוי לכתחילה, וכמו שכתבתי בסעיף יא, עיין שם.

סימן תנא סעיף מג

לדעת הטור ושולחן ערוך סעיף כב מועיל הגעלה לבית שאור ולבית חרוסת, שבוודאי ההגעלה תפלטם, אף על פי שחימוצם חד וקשה, כיון שבליעתן בצונן. וזהו דעת הר"י והרא"ש.

אבל דעת רש"י וגדולי דורו – היו אוסרין אף בהגעלה, שכיון שחימוצו תמידית, וחד וקשה – לא תפלטם ההגעלה, אלא ליבון אם היו של מתכות. והכי נהוג עלמא.

והאידנא נהגינן שלא להשתמש בכל מיני כלי חרס ישנים אפילו בצונן, ומצניעין אותם לגמרי עד אחר הפסח. ואפילו כלי חרס טובים המצופים בחול וקצת אבר, וזכוכית שקורין פאליוו"א – אסורים לגמרי. וכל שכן בית שאור ובית חרוסת של חרס, שאסור להשתמש אפילו בצונן, ואפילו על ידי הגעלה.

ויש טועים לומר דכלי חרס המצופה באבר – מועיל הגעלה. וטעות הוא, חדא דהציפוי דק, ועיקר הבלוע הוא בהחרס. ועוד: דהציפוי אינו באבר, רק מקצת אבר יש שם, והעיקר הוא חול וזכוכית (ומה שכתב במרדכי זהו בימיהם).

סימן תנא סעיף מד

כתב רבינו הרמ"א בסעיף כב דתנור של בית החורף – דינו ככלי חרס, ואסור לשום שום דבר על התנור בפסח. עד כאן לשונו.

כלומר: דבתוך התנור מועיל ההיסק והליבון, אבל ההיסק של תוכו לא יפליט החמץ שעל גביו. כמו תנורי בית החורף שבזמן הקודם שהיה מלמעלה מקום תשמיש וישיבה וקורין ליזאנק"א, וכל השנה מעמידים שם קדירות של חמץ חמים. ובוודאי אם ירצה ללבנה, כגון לשום עליה גחלים כמו שאנו עושין בקאכלע"ן, כמו שכתבתי בסעיף י – וודאי דמותר. אלא שאין דרך לעשות כן מפני גודל השטח, כמו שכתבתי שם. ושם נתבאר אם מהני טיח טיט, עיין שם.

סימן תנא סעיף מה

ודע שיש מי שאוסר בדיעבד כשהעמידו בפסח קדירה חמה על תנור בית החורף או לתוך הקאכלי"ן, משום שלפעמים משתמשים שם בחמץ בעין, שמניחים שם חתיכת פת וקרעפלא"ך וכיוצא בהם (ב"ח ורבו). וחלקו עליו הגדולים, דזהו כמו שמבואר ביורה דעה סימן צו, כשנתנו קדירה חמה של בשר על מקום שאפו בו פלאדי"ן של גבינה, דמותר מפני שהקדירה מפסקת. והכא נמי כן הוא, דזהו כשני קדירות שנגעו זה בזה וודאי אם הניחו מצה על המקום הזה אסור, ולא בקדירה (ט"ז סעיף קטן כח, ומגן אברהם סעיף קטן מד, וח"י ומק"ח). ועיין מה שכתבתי בסעיף י.

סימן תנא סעיף מו

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף כג:

כלי חרס המצופים בהיתוך זכוכית – דינם ככלי זכוכית.

עד כאן לשונו, וזהו כפאליוו"א שלנו. ורבינו הרמ"א כתב שיש מקומות שנהגו שלא להשתמש בכלי חרס גליזיר"ט אפילו חדשים, ואין להחמיר רק במקום המנהג. עד כאן לשונו.

וטעם המנהג כתבו מפני שמחזקין אותן בסובין. ואף שנותנין אותן באור – אין נותנין אותן רק בתנור שהוסק, ולא בכבשונות. ועוד טעמים חלושים. ואצלינו אין המנהג הזה, וכל תשמישינו בכלי פאליוו"א, וכפי הידוע עשייתם עתה – אין בהם שום חשש כלל וכלל.

סימן תנא סעיף מז

עוד כתב דכלי עץ המצופים בסממנים שקורין ברני"ס – דינם ככלי חרס. עד כאן לשונו. ולא נודע לנו מה זה.

ורבינו הרמ"א כתב שיש מקומות שמחמירים שלא להשתמש בכלים צבועים, אפילו הן חדשים, וכן המחופין בבדיל. ואין להחמיר בזה רק במקום שנהגו בו איסור. עד כאן לשונו.

וטעם המנהג: משום דחיישינן שמא ציפה כלים ישנים או צבען (מגן אברהם סעיף קטן מז). וכן כלים הצבועים בכרכום, או מה שקורין בלע"ך מעל"ט (שם וח"י סעיף קטן סה). ואצלינו משתמשים בפאליוו"א צבועים, דאין בהם חשש זה. וכל מה שיוצא מהפאברי"ק – הם חדשים. אבל כלי חרס המצופים בבדיל – וודאי דאין להשתמש, אך אינן מצויים אצלינו. וכתבו שיש מקומות שיהודי עומד בשעת המלאכה (באר היטב סעיף קטן נב ומק"ח).

סימן תנא סעיף מח

כל כלי השתייה ששותין בהן מים או יין, בין צלוחיות בין כוסות – מותרים בשטיפה בעלמא, בין שהם של זכוכית, בין שהם של עץ, בין שהם של מתכות, בין שהם של חרס. ואף על פי שלפעמים נותנים בהם לחם חם, כיון שרוב תשמישן אינן אלא בצונן – סגי בשטיפה. שלא הלכו בכל כלי אלא אחר רוב תשמישו.

מיהו יש מחמירים ומצריכים הגעלה, וכן נוהגים. וכשמשתמשים בהם שכר או יין שרוף – פשיטא שצריכים הגעלה. ואם כן אין זה רק בכלי עץ ובכלי מתכות, ופשוט הוא.

סימן תנא סעיף מט

וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף כו:

כלי זכוכית אפילו מכניסן לקיום, ואפילו משתמש בהם בחמין – אין צריכין שום הכשר. ובשטיפה בעלמא סגי להו.

עד כאן לשונו. ואף על גב דזכוכית ברייתן מן החול, מכל מקום כיון שהם חלקים מאוד לא בלעי. והכי קיימא לן ביורה דעה סימן קלה לענין יין נסך. ואף על גב דבשם בליעתן בצונן, מכל מקום גם בחמין לא בלעי.

ואני מסתפק אפילו לדעה זו, דאלו שמכניסים בהם יין שרוף אם מקילין בהם? ונראה דאסורים, שהרי עינינו רואות שהריח שולט בהם אפילו אחר כך, ולכן צריכין עירוי שלושה ימים.

סימן תנא סעיף נ

ורבינו הרמ"א חולק בזה, וזה לשונו:

ויש מחמירים ואומרים דכלי זכוכית – אפילו הגעלה לא מהני להו. וכן המנהג באשכנז ובמדינות אלו.

עד כאן לשונו. והטעם: דכיון דברייתן מחול – דינם ככלי חרס. ולפי זה גם עירוי אינו מועיל, דעירוי לא עדיף מהגעלה.

ונראה דזה אינו אלא כשהשתמשו בהם בחמין, דאילו בצונן למה ביין נסך לא החמיר ביורה דעה שם? ולפי זה וודאי דכל כלי שתייה מזכוכית מהני עירוי שלושה ימים, דאלו שמשתמשין בחמין לא נכנס בהם חמץ. ואף אם אולי נכנס באקראי – לית לן בה.

וכן אנו מורין הלכה למעשה. ואפילו כוסות של זכוכית ששותין בהם יין שרוף, כיון שאין התשמיש אלא לשעה קלה – לית לן בה. אבל הבקבוקים של זכוכית שמכניסים בהם יין שרוף – אין אנו מתירים בעירוי, דכיון שמכניסין בהם לקיום, ועומד בהם הרבה ימים, והוא חריף מאוד – לא דמי ליין נסך.

סימן תנא סעיף נא

עוד כתב:

וכן כלי כסף שיש בתוכו היתוך זכוכית שקורין גישמעלצ"ט – אין להגעילו. אבל מבחוץ אינו מזיק.

עד כאן לשונו, משום דמבחוץ לא נכנס הבליעה בכל הכלי. אך לפי מה שכתבתי ביורה דעה סימן צב סבירא לן דהולכת בכל הכלי, אך בכאן כתבו עוד טעם, משום דכלים אלו אין משתמשין בהם בחמין (עיין מגן אברהם סעיף קטן נ). וכלים כאלו אינם ידועים לנו בימינו אלה.

סימן תנא סעיף נב

בסעיף יג נתבאר דשפוד צריך ליבון. וזהו בשפוד שצלו עליו חמץ כמו פשטיד"א וכיוצא בו, דאם רק מה שצולין עליו בשר – אין בזה חמץ. ואפילו צלו בו בשר מלוח ממלח שלא נבדק, מה בכך? ואם היה בזה משהו חמץ – כבר נתבטל קודם הפסח, ולכל היותר די בהגעלה (ט"ז סעיף קטן ח). ואם צלו בו בשר ועופות בפסח, אפילו בלא שום הכשר – מותרין. מיהו אין להתיר רק בדיעבד, ולכתחילה צריך הכשר.

ואצלינו הווילקע"ס שמעמידין בהם הקתדרות בתנור, ובהם מוציאין הקתדרות מהתנור – צריכים הגעלה, דכמה פעמים נשפך עליהן מן הקדרות. והידות של עצים התחובין בהן – אינם צריכים כלום, לפי שהם רחוקין מהקדירה. ומכל מקום נהגו לעשות חדשים.

והווילקע"ס מלבנין באור. ודף שסותמין בו התנור – צריך הגעלה, או חדשה לגמרי. והברזות שבחבית של יין – מותר להשתמש בברזות שהיו ביין של חמץ. ונוהגין להדיחן, דשמא נטלוהו בידים שהיו מדובקים בחמץ. אבל ברזות של שכר ושל יין שרוף – צריכים חדשים או להגעילן, שהם קלטו ריח חזק של חמץ. וכן העצים שתוחבים בהם כלי שתייה שקורין פראבקע"ס – צריכין הדחה לשום אותה בכלי פסח. וכל הכיסויים דינם כן, שהרי אין בהם שום תשמיש כלל. אך כיסויים של שכר ושל יין שרוף צריכים הכשר או חדשים, שהם קלטו ריח חזק, ויש להחמיר בהם.

---

הלכות פסח (א): תכט • תל • תלא • תלב • תלג • תלד • תלה • תלו • תלז • תלח • תלט • תמ • תמא • תמב • תמג • תמד • תמה • תמו • תמז • תמח • תמט • תנ • תנא • תנב • תנג • תנד • תנה • תנו • תנז • תנח • תנט • תס • תסא • תסב • תסג • תסד • תסה • תסו • תסז

---

סימן תנב

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תנב | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

זמן ההגעלה, ועוד דינים בהגעלה
ובו עשרים סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ

סימן תנב סעיף א

בסימן הקודם נתבארו דיני הכשר כלים לפסח, דהוי ככל האיסורים: דכלים שתשמישן באור כמו שפודין ואסכלאות – צריכין ליבון, ושתשמישן בבישול כמו קדרות וכיוצא בהם – צריכין הגעלה.

והקשו הראשונים דבשלהי מסכת עבודה זרה פריך מקדשים אשאר איסורין, דבקדשים תנן: השפודין והאסכלאות שנעשין נותר לאחר זמן אכילתן, והבלוע בהם נעשה נותר, ונותר איסורו בכרת. תנן דהשפודין והאסכלאות מגעילן בחמין, ואינם צריכים ליבון. ומתרץ דקדשים התירא בלע. ואף על גב דלאחר זמן נעשה איסור – אז אין האיסור בעין, מה שאין כן שארי איסורים – בלע איסור. וכן הוא המסקנא שם.

ולפי זה הקשו דהא חמץ נמי התירא בלע כקדשים? ובאמת דעת הראב"ד דבחמץ גם כן אינם צריכים ליבון, כמו שכתב הר"ן שם. אבל הרי"ף והרמב"ם פסקו שצריך ליבון – קשה. ותירץ הר"ן דסבירא להו דחמץ לא מקרי "התירא בלע", שהרי שם חמץ היה עליו גם מקודם, מה שאין כן בנותר דמקודם לא היה עליו שם "נותר", עיין שם.

ואף שאינו מובן, דמה לי בהשם "חמץ" כיון שאז היה היתר, מכל מקום כיון דלא נשתנה השם – מקרי "איסורא בלע". ואין לנו כח לחלוק על הראשונים בסברא.

סימן תנב סעיף ב

ולפי זה כתב שם הר"ן ז"ל דאין סברת "נותן טעם בר נותן טעם" בחמץ, דבאיסור לא שייך "נותן טעם בר נותן טעם". ורק בבשר בחלב ישנו סברא זו, מפני שכל אחד בפני עצמו היתר ונקלש הטעם, ולא באיסור כמו שכתבתי ביורה דעה סימן צה.

ולפי זה הקשו על הרא"ש שהשתמש בסברת "נותן טעם בר נותן טעם" בחמץ, כמו שיתבאר בסימן זה. אלמא דסבירא ליה דחמץ מקרי "התירא בלע". ואיהו פסק בפרק "כל שעה" כהרי"ף והרמב"ם, דצריך ליבון. והוה תרתי דסתרי.

(פרי חדש וק"נ שם אות ל"ח. ומה שרצה לומר דלסברת "התירא בלע" צריך גם טעם קריד, עיין שם – הוא תמוה, שהרי תירוצא ד"התירא בלע" מתרץ קודם שעלה שם תירוצא דקריד וכן במסקנא, עיין שם. גם עיקר טעם זה ליתא בחמץ, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן תנב סעיף ג

ונראה לעניות דעתי דהרא"ש סבירא ליה שאין בזה שום קושיא. דכי אמרינן דהיכא דבלע התירא סגי בהגעלה – באיסור הבטל בששים, מה שאין כן בחמץ דאיסורו במשהו. וקדשים בטל בששים, דהכי תנן בזבחים (צז א):

בישל קדשים וחולין, אם יש בהן בנותן טעם...

הרי מפורש דאזלינן בקדשים אחר נתינת טעם, ואיזה דמיון הוא לחמץ? מה שאין כן ב"נותן טעם בר נותן טעם" דקליש, ואזל ליה הטעם לגמרי – אין להחמיר בחמץ יותר מבשארי איסורים. דכבר נתבאר שלא החמירו בחמץ, אלא במקום שבשארי איסורים אוסר בששים – אוסר בחמץ במשהו .אבל במקום שאינו צריך ששים בשארי איסורים – גם בחמץ אינו אוסר, כמו שכתבתי בסימן תמז סעיף ז. וברור הוא בסייעתא דשמיא.

סימן תנב סעיף ד

כתב הטור:

סדר הגעלה: לוקח יורה גדולה מליאת מים ומרתיחה, ומכניס בה כל הכלים. וכלי גדול שאינו יכול להכניסו לתוכה – ממלאו מים ומרתיחו, ועושה שפה לפיו סביב מטיט כדי שיתמלאו היטב ויגעו המים בשפתו. ואם ירצה יקח אבן רותח או לפיד אש, וישליכנו לתוכו בעודו רותח, ומתוך כך ירתיחו המים יותר ויעלו על שפתו.

עד כאן לשונו, כלומר: דבכי האי גוונא אינו צריך לעשות שפה לפיו מטיט סביב. וכן כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ו. ואף על גב דבזה אין הפליטה אלא על ידי נצוצות שהרתיחות מעלות על שפתה, מכל מקום מותר דכבולעו כך פולטו. שהרי הבליעה הולכת גם כן בשם על ידי נצוצות (גמרא). ובלא זה הלא יכול להיות שבפעם הזאת לא יעלו נצוצות כלל. ואפילו בשפה של טיט אינו אלא כהעלאת נצוצות, שהמים זבין דרך הטיט, אך העלאת נצוצות יהיה בהכרח (מגן אברהם סעיף קטן יא).

ולכן בכלי שיש על שפתו תשמיש גמור, כמו קערות שלפעמים כופין אותם על המחבת, או שואבין בהם מהקדירה – לא מהני בכי האי גוונא, דלא יהיה רק העלאת נצוצות, ובהכרח להשימה בתוך יורה גדולה (שם וט"ז סעיף קטן יא). ועוד: דכששואבין בו מהקדירה גם מטעם אחר – בהכרח להשימו לתוך היורה, שהרי גם צד החיצון בלע, וצריך להפליטו כדרך בליעתו, דהיינו שגם צד החיצון יהיה בתוך מי ההגעלה. ולכן בהכרח לשומו ביורה (שם).

סימן תנב סעיף ה

כלי שפיו צר, שאי אפשר לשפשפו בפנים, או שיש לו קנים שאי אפשר לשפשף שם – אסורין בהגעלה (שם). וזהו בכלים שמשתמשים בהם חמץ. אבל כשאין משתמשין בהם רק מים חמים, כמו אצלינו הליאקע"ס של כלי נחושת שמדינא אינו צריך שום הגעלה – אנו נוהגים להגעילן ביורה או למלאותן מים עד שיעלה הרתיחות. וכן מוליאר שלנו שקורין סאמעווא"ר – אנו מגעילין אותן, לפי שמדינא אינם צריכים כלום. אך באמת המוליאר הוא חלל רחב, ואפילו נתנו בו חמץ כגון שנתנו בו ארא"ק או ספיר"ט חזק לפרקים – מועיל בו הגעלה, לפי שיכולין לנקותו. ונותנין בו גחלים ומים עד למעלה, וכשמתחיל להרתיח – בהכרח שהמים יעלו עד למעלה וישפך לחוץ גם כן, כמו שעינינו רואות. ואינו צריך גדנפא, דהיינו שפה של טיט סביב, דזהו עדיף מלפיד אש.

סימן תנב סעיף ו

וזה לשון הטור:

כתב רי"ף: משהי להו למאני בגו יורה עד דפלטי. כלומר: שלא יתן הכלי בהיורה, ותיכף להוציאה מהיורה, דאולי לא תפליט בזמן קצר כזה. ולכן צריך להשהותו שם מעט זמן. ולא נתפרש השיעור כמה, אלא ניתן לאומד הדעת (רשב"א חלק ראשון סימן תעט).

ובשם אבי העזרי כתב הטור:

דמי יודע לשער שיעור הפליטה, ואולי ישהם לתוכה וחוזרין ובולעין. לכן ירא שמים הרוצה להגעיל כלים הרבה ביחד – ישהם מעת לעת לתשמישן, דכיון דטעמן פגום – אין אוסרין. רק שיגעיל בזמן היתר קודם שעה חמישית, דלאחר איסורו אין פגימתו מתרת.

ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב דקודם זמן איסורו – יכול להגעיל אפילו כלי בן יומו, אפילו אין במים ששים כדי לבטלו. אבל לאחר זמן, וכן בכל ימות השנה כשבא להגעיל כלי הבלוע מאיסור – אין להגעילו אלא אם כן לא יהיה הכלי בן יומו, או שיהא במים ששים כדי לבטלו. ונוהגין להכניסן ולהוציאן מיד. עד כאן לשונו.

סימן תנב סעיף ז

ונראה לי דפליגי אם חמץ מקרי "התירא בלע" או "איסורא בלע". דאבי העזרי סובר דמקרי "איסורא בלע" כסברת הר"ן שכתבנו בסעיף א, ולכן גם קודם זמנו צריך שלא יהיה בן יומו. והרא"ש סובר דמקרי "התירא בלע", ולכן אפילו הן בני יומן – מותר מטעם "נותן טעם בן נותן טעם". דהחמץ נתן טעם בכלי, והכלי במים, וחוזר ונבלע בכלי, ועדיין כולו היתר.

אבל לאחר זמן איסורו לא שייך "נותן טעם בר נותן טעם", דאין באיסור נותן טעם בר נותן טעם. לפיכך צריך שלא יהיה בן יומו. ואף להאוסרים נותן טעם לפגם בפסח, מכל מקום לענין בלוע – לא חששו.

סימן תנב סעיף ח

עוד כתב הטור, וזה לשונו:

כתב רשב"ם שצריך להגעיל תחילה היורה הגדולה שמגעילין בה שאר הכלים. וכן הורה רש"י וכן ריב"א. וכן יש בתשובת הגאונים: מדיח יורה גדולה, ומגעילה ברותחין ומכשירה, ושוטפה בצונן, ומפליטה מחמץ תחילה. ואחר כך מרתיח בה מים רותחים בלי שיעור. ויזהר שלא ינוחו המים מהרתיחה, שאם ינוחו – אסור להגעיל בהם כלים. ונוטלן ושוטפן בצונן. ואחר כך ממלא היורה הגדולה, וסובב שפתה, ומגעילה כמשפטה הראשון, ושופכה ושוטפה.

ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב שדין יורה הגדולה כדין שאר כלים: שאם אינה בת יומא, או אפילו היא בת יומא והוא קודם שעה חמישית – אינו צריך להגעילה תחילה. אבל אם הוא משעה חמישית ואילך, אם היא בת יומא – צריך להגעילה תחילה, מפני שבהגעלה ראשונה נאסרין המים, שאין בהם ששים לבטל פליטת היורה, דבכולה משערינן. ונמצא שהמים כולם נאסרים ונבלעים בכלים הנגעלים בתוכם, אם משהה אותם בתוכם עד שתגמר פליטתן. אבל קודם שעה חמישית, אף על פי שחוזרין ונבלעין בתוכן – אין לחוש, שהוא שעת התירו, ודמי ל"נותן טעם בר נותן טעם".

עד כאן לשונו. וזה שכתב: "אם משהה אותם בתוכם", דאם לא כן כל זמן דטרידי למיפלט – לא בלעי. וגם כאן עיקר מחלקותם, דרבותינו סברי דחמץ מקרי "איסורא בלע", והרא"ש סובר דמקרי "התירא בלע", וכמו שכתבתי.

סימן תנב סעיף ט

והנה לפי מה שנתבאר, הרבה מרבותינו סוברים דחמץ מקרי "איסורא בלע", לבד הרא"ש. ועם כל זה רבותינו בעלי השולחן ערוך פסקו כוותיה, דמסתבר טעמיה. ואף על גב דבסימן תמז לא התרנו דברים שנתבשלו בכלי חמץ קודם הפסח מטעם "נותן טעם בר נותן טעם", ותפסנו הסברא דחמץ מקרי "איסורא בלע" כמו שכתבתי שם סעיף כט עיין שם – דוודאי לענין לאכול בפסח עצמו מטעם התירא ד"נותן טעם בר נותן טעם" אין אנו סומכין על זה נגד כל הני רבוותא. מה שאין כן בהגעלה קודם הפסח. ויש בכאן הרבה טעמים עד שיפלוט לתוך המאכל – בזה שפיר סמכינן אסברא זו (עיין מגן אברהם סעיף קטן א, וח"י סעיף קטן ב).

סימן תנב סעיף י

וזה לשון רבותינו בעלי השולחן ערוך בסעיף א:

יש ליזהר להגעיל קודם שעה חמישית, כדי שלא יצטרך לדקדק אם הכלים בני יומן או לאו, או אם יש ששים במים נגד כלי שמגעיל אם לאו. וכן אם מגעיל כלים שבליעתן מועטת עם כלים שבליעתן מרובה. (דלאחר זמן איסור יש לחוש שמא יבלע הכלי שבליעתה מעוטה אחר שתפלוט מהכלי שבליעתה מרובה ושוהה להפליט.) וכן אם משהה הכלים בתוך היורה יותר מדאי (שיש לחוש שאחר שתפלוט תחזור ותבלע). ואינו משהה אותם כל כך. (כלומר: דעל ידי שמתיירא להשהות יותר מדאי – לא ישהה אותם כלל אף כפי הנצרך.) וכן כדי שלא יצטרך ליזהר שלא ינוחו המים מרתיחתן (דכל זמן שרותחין – מפליטין ולא מבליעין, ואחר כך מבליעין). ושלא יכניס הכלי עד שירתיחו המים (גם כן מטעם זה). וכן כדי שלא יצטרך להגעיל היורה הגדולה שמגעילים בה תחילה וסוף.

עד כאן לשונו, שלא כדעת הגאונים שהבאנו, אלא כדעת הרא"ש דדי בתחילה או בסוף.

סימן תנב סעיף יא

ודע דעל זה שכתבו שלא ינוחו המים מרתיחתן, כתב רבינו הרמ"א וזה לשונו:

אך רבים חולקים, וסבירא להו דאין הגעלה מועלת כלום אם אין המים רותחים. על כן יש ליזהר אפילו קודם זמן איסורו, שלא ינוחו מרתיחתן כל זמן שמגעיל.

עד כאן לשונו. ואינו מובן כלל: ומי הוא החולק על זה? הרי גם דעה ראשונה סוברת שאין הגעלה אלא בשעת רתיחה, ורק דקאמרי דקודם זמן איסורו יוכלו המים לנוח מעט מרתיחתן, ולא יאסרו הכלים. מה שאין כן לאחר זמן איסורו – כשינוחו יבלעו מהפליטות האסורות.

אבל פשיטא שהגעלה אינה אלא בשעת רתיחה, וכבר השיגו עליו המפרשים (מגן אברהם סעיף קטן ג וח"י ואליה רבה). והלבוש תפס דלדעה הקודמת מהני הגעלה גם כשינוחו המים מרתיחתן, מפני שמכל מקום מקליש הטעם, עיין שם. ודברים תמוהים הם (וביין נסך יש סוברים כן).

סימן תנב סעיף יב

ויראה לי דשפיר קאמר, ודבר גדול השמיענו בזה. דהנה כבר נתבאר שיש לצמצם הזמן שתהיה הכלי בתוך המים: לא זמן מועט כרגע משום דאין זמן לפליטה, ולא זמן מרובה דאם כן חוזר ובולע. ואף על גב דכשמגעיל קודם זמן איסורו לא איכפת לן אם חוזר ובולע, ובפרט אם הכלים אינן בני יומן, מכל מקום לכתחילה למה לנו לעשות כן? סוף סוף תבלע שם חמץ, ואין נכון לעשות כן. אך מי הוא אשר יכול לצמצם הזמן?

ועל פי רוב מונחים ביורה יותר מכשיעור. אך כל זמן שהיורה רותחת ומעלה רתיחות – אין חשש בזה, דאז רק פולטת ולא בולעת. מה שאין כן כשנחה מרתיחותיו.

וזהו שאומר על הדעה הקודמת: שקודם זמן איסורו אינו צריך לדקדק בזה אם ינוחו המים מרתיחותיהם. ולזה אומר דיש חולקים דאין הגעלה מועלת כלום אם אין המים רותחים, כלומר: דהוי כאילו לא הגעיל, כיון שחוזר ובולע. ואף שעדיין היתר הוא, מכל מקום איזה תועלת יש בההגעלה כשחוזר ובולע? על כן יש ליזהר שכל משך ההגעלה לא תנוח היורה מרתיחתו, וכן ראוי לנהוג ולהיות זהיר בזה.

סימן תנב סעיף יג

אם לא הגעיל קודם זמן איסורו – יכול להגעיל עד הפסח. אבל בפסח עצמו אין להגעיל, כיון דאז חמץ במשהו ואינו מועיל ההגעלה, שלא ימלט שלא תחזור ותבלע קצת.

אבל מותר ללבן כלי תוך הפסח, מפני שהאש מוציא את כל הבלוע, ואינו חוזר ומבליע. ופשוט הוא דזהו בחול המועד, דביום טוב אסור מצד מלאכה, כמו שכתבתי בסימן תקט.

ודע דכשמגעיל בערב פסח אחר זמן איסורו – צריך ליזהר בכל הדברים שאינו צריך ליזהר בהם מקודם: שלא יהיו בני יומן, ואם הם בני יומן צריך שיהא במים ששים נגדם, דאז מתבטל הפליטה במים. ואף על גב דאין מבטלין איסור לכתחילה, אך הא אין כוונתו לבטל האיסור אלא להגעילה. ובאינו בן יומו – מותר גם בדליכא ששים. ואף דנותן טעם לפגם אסור לכתחילה, הכא בבלוע ואי אפשר בענין אחר אם לא בטורח מרובה – מותר.

סימן תנב סעיף יד

עוד יש דבר אחד שיש ליזהר אחר זמן איסורו, והיינו שלא להגעיל כלי מקצת מקצת, שהרי לא ימלט שמקצת מהנגעל לא יכנס עוד פעם כל שהוא בהיורה, והרי חוזר ובולע. אלא יגעילה בבת אחת (ט"ז סעיף קטן ה).

ומכל מקום בדיעבד ובשעת הדחק – אין לאסור בכל הדברים שנתבארו, דכיון שעיקר האיסורים משום שיחזורו ויבלעו, ויש סוברים דאפילו במאכל אינו חוזר וניעור, וכל שכן בבליעת כלים (מגן אברהם סעיף קטן ו).

סימן תנב סעיף טו

יגעיל תחילה כלים שבליעתן מועט, ואחר כך כלים שבליעתן מרובה. ולא ישהם בהיורה יותר מדאי, ולא ינוחו המים מרתיחתן. ויגעיל היורה תחילה וסוף. ואם אין היורה בן יומו – אינו צריך להגעילו תחילה וסוף. אך נהגו להחמיר בכל החומרות אפילו קודם חמישית.

ויש מי שהקשה איזה תועלת יש בהגעלה? והא בהכרח שיבלעו הכלים משהו ממי הגעלה, ויחזור וינעור בפסח. אך כבר נתבאר דבבלוע לא אמרינן "חוזר וניעור".

(שם. ומה שהקשה על רמ"א למה נקט אחר שש – עיין ח"י סעיף קטן א.)

וכשמגעיל כלי קטנה כמו סכין של איסור, בקדירה שיש ששים נגדו – יכול להגעילו אפילו בקדירה כשירה (ט"ז סוף סעיף קטן ה), וגם המים כשרים. ואין זה כמבטל איסור לכתחילה, דכוונתו הוא להגעיל ולהוציא האיסור. וכל שכן אם אינו בן יומו – אין בזה שום חשש.

ודע דאנו נוהגין להגעיל הכלים קודם הפסח במרחץ של הציבור שיש שם יורה גדולה מאוד, והאש חזק. ומהראוי להעמיד איש בן תורה על הגעלת הציבור, שישגיח שתצא ההגעלה בהכשר גמור (ועיין סעיף יט דבבן יומו אין להשתמש במים).

סימן תנב סעיף טז

יש ליזהר מלהגעיל כלי בשר וכלי חלב ביחד, אלא אם כן אחד מהם אינו בן יומו. דאם לא כן – הרי יבלעו זה מזה. ובדיעבד הוי נותן טעם בר נותן טעם, כמבואר ביורה דעה סימן צה.

וכל שכן כלי איסור אין להיות בני יומן, ובזה לא שייך נותן טעם בר נותן טעם, כמו שכתבתי שם. וכבר נהגו שלא להגיעל שום כלי כשהיא בת יומא, אפילו אינו מגעיל רק כלי אחת.

סימן תנב סעיף יז

וגם השולחנות והספסלים שבבית האוכל, שצריכין לערות עליהן רותחין כמו שנתבאר, המנהג הפשוט שמקודם משפשפם יפה יפה ושוהין מעת לעת, ואחר כך שופכין עליהן הרותחין. וישפוך בזריזות, וישפוך מהקדירה שבישל ולא מכלי אחרת. ואם מערה לכלי אחרת נותנים שם אבנים מלובנים. ואם נותן כלי לתוך הקדירה שבישל, ושוהה אותה שם ואחר כך נוטלה משם עם מים – נחשבת ככלי ראשון (מגן אברהם סעיף קטן ט). ויש שכתבו להגעיל שלושה ימים קודם פסח (שם). ואין המנהג כן לדקדק בזה.

סימן תנב סעיף יח

לא יניח כלים הרבה זה לתוך זה, להניחם ביורה ולהגעילם יחד, אלא אם כן יש ריוח ביניהן כדי שיכנוסו המים לכל כלי מבפנים ומבחוץ סביב סביב.

ואצלינו מניחים הרבה כלים קטנים לתוך נפה שיש בה נקבים גדולים, ומשימין הנפה לתוך היורה, ומשהין הנפה בהיורה עד שמי הרתיחה עולה על כל כלי סביב סביב. ויזהר שבהנפה יונחו כל אחד בפני עצמו, ויהיו רפוים ולא מדובקים זה בזה ולא להנפה. ואם מגעיל בצבת – יגלגל הכלי, דאם לא כן הרי לא יגיעו המים למקום אחיזת הצבת.

ודע שהנשים נוהגות שלא להשתמש בפסח בהקדירה ששופכין ממנה רותחין על השולחנות והספסלין, מפני ההבל העולה. ואין בהמנהג הזה שום טעם וריח. וכן נהגו שיש להם קדירה מיוחדת לבישול ביצים בפסח, ולבישול תפוחי אדמה. ואינו מנהג כלל, והנשים בעצמן הנהיגו כן.

סימן תנב סעיף יט

אין מגעילין בחמי טבריה, והיינו חמים שיורד מן ההרים או מעיין חם, אפילו כלים שדינם ככלי שני, לפי שבליעתן על ידי האור ולכן גם הפליטה צריך להיות על ידי חמי האור, דכבולעו כך פולטו.

ואפילו בדיעבד נראה שאינו מועיל. ואפילו בחמי האור – אינו מועיל לפליטה רק מים, ולא שארי משקין. וכן במים המעורבים עם אפר – לא מהני להגעלה.

ובדיעבד אם הגעיל בשארי משקין – כשר. ואם הגעיל הרבה כלים ביורה, עד שמרוב פליטות הכלים נעשו המים כציר – אין להגעיל בהם עוד. ובדיעבד אינו מעכב.

(עיין ח"י סעיף קטן יח בשם או"ה, שאין להשתמש במי הגעלה אפילו יש ששים. ונראה לי דבאינו בן יומו ויש ששים – מותר, וכמו שכתבתי בסעיף טו דאפילו בבן יומו מותר. וכן כתב באינו בן יומו.)

סימן תנב סעיף כ

הרמב"ם והגאונים שהביא הטור מצריכים לשטוף הכלי במים קרים תיכף אחר ההגעלה. וכן המנהג.

ואינו מובן הטעם, דאי משום שלא יחזורו ויבלעו ממים הרותחים שעליהם, דאם באנו לחשוש לזה – הרי תיכף בעלייתו מהרותחים יבלע, שהרי אי אפשר לצמצם ברגעים (רא"ש סוף עבודה זרה). ועוד: דכשהיא במי הרותחים – גם כן יש חשש זה (שם). אלא כיון שיש ששים במים, או אינו בן יומו – לא חיישינן לה. והכא נמי כן הוא.

ומכל מקום המנהג כן, ואין לשנות. וסמך לזה מצינו בקדשים: "ומורק ושוטף במים" – מריקה בחמין ושטיפה בצונן. ופשוט הוא דאם לא שטפו בצוננים – לית לן בה. וכמדומני שהעולם לא נהגו זה רק בפסח, ואולי זכר למקדש.

---

הלכות פסח (א): תכט • תל • תלא • תלב • תלג • תלד • תלה • תלו • תלז • תלח • תלט • תמ • תמא • תמב • תמג • תמד • תמה • תמו • תמז • תמח • תמט • תנ • תנא • תנב • תנג • תנד • תנה • תנו • תנז • תנח • תנט • תס • תסא • תסב • תסג • תסד • תסה • תסו • תסז

---

סימן תנג

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תנג | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

באיזה תבואה יוצאים ידי מצת מצוה
ובו עשרים ותשעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט

סימן תנג סעיף א

שנו חכמים במשנה (לה א):

אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח משום חובת מצה בלילה הראשונה, כדכתיב "בערב תאכלו מצות" (רש"י): בחטין, בשעורין, בכוסמין, ובשיפון, ובשבולת שועל.

ופשוט הוא דכזית מכולם מצטרפין. ואף על גב דלענין חלה אין מצטרפין רק בנלושין יחד, כמו שכתבתי ביורה דעה סימן שכד, זהו משום דאין מפרישין ממין על אינו מינו. אבל לענין כזית מצה – כולהו לחם נינהו.

סימן תנג סעיף ב

וכן אין איסור חמץ אלא בחמישה מינים אלו, כמו שכתב הרמב"ם ריש פרק חמישי:

אין אסור משום חמץ בפסח אלא חמישה מיני דגן בלבד, והם שני מיני חטים והם החיטה והכוסמת, ושלושת מיני השעורים, והם השעורים, ושבולת שועל, ושיפון. אבל הקטניות, כגון אורז, ודוחן, ופולים, ועדשים, וכיוצא בהם – אין בהם אין בהם משום חמץ. אלא אפילו לש אורז וכיוצא בו ברותחין, וכיסהו בבגדים עד שנתפח כמו בצק שהחמיץ – הרי זה מותר באכילה, שאין זה חמץ אלא סירחון.

עד כאן לשונו. ולכן גם לענין יוצא ידי חובתו בפסח – כן הוא, שנאמר: "לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות" – דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהם ידי חובתו במצה, יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סרחון (גמרא שם). וממילא דמותר לעשות מהם תבשיל.

סימן תנג סעיף ג

וכן טטרק"י שקורין גריק"א או רעצק"א – אינו מין תבואה, וכן חטי תירס שקורין טערקעס"א וויי"ץ, או קאקארוז"א או קיקע"ס – הוא גם כן מין קטניות. וכן פולים לבנים שקורין פאסאליע"ס או בעבלא"ך – הוא גם כן מין קטניות.

ומיני גרויפינ"ס שלנו, יש מהן שהן חמץ גמור כמו גערסטנ"א והאבערנ"א, שעשויים משעורים ושבולת שועל, ונטחנים בריחיים קטנים שקורין זארנע"ס. ואין עושים אותם אלא אחר שרייתם במים, והוי חמץ גמור. אבל מה שקורין פערי"ל גרויפי"ן, שזהו גם כן משעורים קלופים, ונעשו בריחיים גדולים שקורין קרופערני"א – מעיקר עשייתם אינם צריכים למים, ואדרבא המים מקלקלין אותן. ואם כן הוא כמו שעורין בעצמן. אך זה שנים ששמענו שיש שופכים עליהם מים, ואם כן הוי חמץ גמור.

וכן חטים ושעורים שנתנו עליהם מים – הוי חמץ גמור, ואסור להשהותם בפסח. וכן גאגעלא"ך שנדוכו במדוכה – נותנים עליהם מים, והם שעורים והוי חמץ גמור. ודע שזה המין שקורין סאג"ע – הוא חמץ גמור, דנעשה מקמח חטים (שערי תשובה סעיף קטן ד).

סימן תנג סעיף ד

ודע דאף דמדינא מותר לאכול אורז וכל מיני קטניות בפסח, מכל מקום הנהיגו רבותינו ואבותינו זה הרבה מאות מן השנים, וקבלו עליהם באיסור לבלי לאכול אורז ומיני קטניות בפסח, מפני שדבר ידוע הוא שכמה וכמה גרעיני תבואה נמצאים בהם.

ועוד: כיון דדגן מעשה קדירה, כמו שמבשלים גרויפי"ן של שעורים ושל שבולת שועל, וקטניות מעשה קדירה, וההמון שאינם בקיאים – אתו לאחלופי זה בזה (הגהות מיימוניות). וכן כיון שראוי לעשות ממיני קטניות עיסה, כמו כמה מדינות שאוכלין במקום לחם הני חיטי תירס – לא יחלקו ההמון בין עיסה לעיסה (ב"ח וט"ז).

ואיסור זה, כיון שקבלו אבותינו משום גדר – מדין תורה אסור לנו לבטל. והמפקפקים והמקילים בזה מעידין על עצמן שאין בהם יראת שמים ויראת חטא, ואין בקיאין בדרכי התורה.

(הפרי חדש מביא ראיה למנהג זה מדף מ ב: אמר רבא: מי איכא דשרא כהאי מילתא בדוכתא דשכיחי עבדי?)

סימן תנג סעיף ה

והנני מביא ראיה ברורה למנהג זה מירושלמי "כל שעה" (פרק שני הלכה ד), דהנה רבי יוחנן בן נורי חולק ואומר דאורז מין דגן הוא, וחייבין על חימוצו כרת, משום דסבירא ליה דגם קמח אורז בא לידי חימוץ. ורבנן סברי דאינו בא לידי חימוץ אלא לידי סרחון. ופריך הירושלמי: ויבדקנה? כלומר: נעשה עיסה מאורז ונבדוק אם בא לידי חימוץ או לידי סרחון. ומתרץ: על עיקר בדיקתה הן חולקין. רבי יוחנן בן נורי סבר שבדקוה ומצאוה שבא לידי חימוץ, ורבנן סברי שבדקוה ומצאוה שאינה באה לידי חימוץ. עיין שם.

והשתא קל וחומר הדברים: דאם בגדולי התנאים נפל מחלוקת בדבר שהחוש מעיד עליו, זה אומר כן מעיד החוש וזה אומר ההיפך, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שסתם בני אדם אלפי אלפים קטני הדעת שיוכלו לטעות בזה, שיאמרו שגם זה בא לידי חימוץ! ועם כל זה התירו חכמים. ואם כן הוא הדין במין תבואה זו או זו שידמו זה לזה.

וזהו ראיה גמורה לדברי רבותינו הקדושים שגזרו על זה, וידעו מאיזה טעם שגזרו. ועם כי יש מדינות שלא נהגו בחומרא זו, מכל מקום כל מדינות אשכנז, וצרפת, ורוסיא, ופלוניא – קיימו וקבלו עליהם ועל זרעם החומרא הטובה הלזו, שיש בה טעם כעיקר. ופורץ גדר ישכנו נחש.

אך בפירוש קבלו שאם אולי יהיה שנת בצורת חס וחלילה, שהעניים רעבים ללחם – אז כל חכמי העיר ובראשם מרא דאתרא מתירים לאכול קטניות בפסח זה. ועתה שנתרבו תפוחי אדמה – גם זה אין הכרח, כידוע.

סימן תנג סעיף ו

מיהו זה פשוט דאין אוסרין את התבשיל כשנפל מעט קטניות לתוך התבשיל. וזורקן, ואוכל התבשיל. וכן מותר להדליק בשמנים הנעשים מהם, ואין אוסרים אם נפלו לתוך התבשיל.

ומהרי"ל כתב שלא להשתמש בשמן במקום שיש לחוש שיפלו לתוך התבשיל, משום דכותשין אותן במכתשת ששורין בו שעורין. אך גם בזה אין חשש, שהרי נתבטל קודם הפסח, ואין זה דבר חריף (מגן אברהם סעיף קטן ב). ועכשיו אין אנו יודעין מזה כלל.

סימן תנג סעיף ז

וכתב רבינו הרמ"א בסוף סעיף א:

וכן מותר להשהות מיני קטניות בבית.

וכן מותר ליהנות מהם (שם סעיף קטן ג). וממילא דמותר למוכרם בחול המועד לאינו יהודי ולהשתכר, וכן לקנות אותם. וכן רעצק"א – מותר לקנות ולמכור.

אבל שארי מיני גרויפינ"ס הם חמץ גמור, ועוברין עליהם ב"בל יראה". אבל דגן, וחטין, ושעורין, ושבולת שועל – מותר לקנות ולמכור בפסח, והקמח מהם צריך לדעת אם באו עליהם מים – אסור, ואם לאו – מותר. וקמח חטים הרבה יש שבאו עליהם מים, אבל לא קמח שיפון שקורין קארי"ן. והעיקר לדעת אם באו עליהם מים אם לאו.

סימן תנג סעיף ח

עוד כתב דזרע אקליז"א ועני"ס ואליינד"ר אינן מיני קטניות, ומותר לאכלן בפסח. עד כאן לשונו.

ולא ידענו מה המה אלה. ויש שכתבו שטוב שלא לאכול עני"ס וקימ"ל עד יום האחרון, כי אי אפשר לבררם יפה (שם). ויש מחלקים בין קרא"ם קימ"ל דבהם יש חשש, ולא בפעל"ד קימ"ל דבהם אין חשש (ט"ז סעיף קטן א). ואין להחמיר הרבה בדברים אלו (ח"י סעיף קטן ט).

וכל אלו שכתבנו שאין אוסרים בנפלו לתבשיל – אפילו אין ששים כנגדן מותר (שם), ובלבד שלא יהיה מהם רוב התבשיל (שם). ואף על פי שבתבשיל אין אוסרין, מכל מקום אם נמצאו במצה אפויה – אוסרין מצה זו (ט"ז שם), והטעם יתבאר בסימן תס.

סימן תנג סעיף ט

תנן בפרק שלישי דחלה:

העושה עיסה מן החטים ומן האורז, אם יש בה טעם דגן – יוצא בה ידי חובתו בפסח.

וכלשון הזה כתב הרמב"ם בפרק ששי דין ה. וכתב הראב"ד דדווקא כשיש כזית מן הדגן בכדי אכילת פרס, וכן כתב הרשב"א. והכי מסתברא, דאי רק משום "טעם כעיקר" – הא גם באיסורין אין לוקין על זה להרבה מן הפוסקים, כמו שכתבתי ביורה דעה סימן צח. ואפילו אי "טעם כעיקר" דאורייתא, מכל מקום אין סברא לקיים בזה מצות עשה של אכילת מצה.

אבל הרמב"ן והרא"ש כתבו על פי הירושלמי דשם, דאפילו ליכא כזית בכדי אכילת פרס. וכן נראה מדברי הטור, דהירושלמי אומר דהחטים מיגרר גררי לה להאורז שיהיה לה טעם חיטה עצמה, ונהפך האורז להיות כחטים עצמן. ולכן אין דין זה רק בחטים ואורז, ולא במינים אחרים. ובירושלמי שם יש פלוגתא בזה: דחד אמר עד שיהא רוב דגן, וחד אמר שאינו צריך רוב. וטעמא דגרירה לא הוזכר שם, אלא בריש מסכת חלה. עיין שם דיש גם גירסאות מחולפות. ולמעשה יש להחמיר.

(עיין פרי חדש, ודבריו צריך עיון, כמו שכתב המק"ח.)

סימן תנג סעיף י

כתב הטור בשם רבינו פרץ, דיש נוהגים לברר החטים אחד אחד מאכילת עכבר. ויש אומרים שאינם צריכים, דדמי למי פירות. אבל אינו דומה למי פירות שהרוק מחמיץ, כדתנן: לא ילעוס אדם חטין ויניח על מכתו. ואין להקל.

וכתב הטור דנראה שאין לחוש לזה כלל, דחששא רחוקה היא לומר שתחמיץ חיטה קשה במעט רוק שבפי העכבר... ועוד: אפילו אם יש בהם נשוכים – אינן אפילו אחד מאלף, ומתבטלין הן כשיטחן. ואין זה מבטל איסור לכתחילה, שאינו טוחן כדי לבטלה. עד כאן לשונו.

ואני תמה על מה שמדמה רוק דאדם לרוק דעכבר, וזהו נגד המשנה דמכשירין פרק חמישי, דתנן: "תולדות למים היוצא מן העין..., מן הפה: מי רגלים...". ושנינו בתוספתא: דווקא דאדם אפילו במי רגלים, אבל משאר בעלי חיים – הוי כמי פירות. וכן כתב הרמב"ם בפרק עשירי מטומאת אוכלים, עיין שם. ועוד: דאם כן אין לך חטים וכל מיני תבואה בעולם שלא הוכשרו לטומאה. אלא וודאי משום דדמו למי פירות, ואין מכשירין. ועיין סימן תסו.

סימן תנג סעיף יא

וכן כתב הרשב"א בתשובה (סימן תפח), אף שלא הביא ראיה זו, וזה לשונו: מסתברא שאין בזה משום חימוץ, שלא אמרו אלא באדם הלועס חטים. אבל בנשיכת העכברים – אין בו משום חימוץ. שאילו כן – לא מצינו חטים שיהא מותרים בפסח, שאין לך כל מגורה ומגורה שלא יאכלו ממנה העכברים... עד כאן לשונו.

ולפי זה אפילו אין ששים כנגדן – מותר. אבל לטעם השני של הטור – צריך ששים. ואין לשאול דלפי מה שכתב רבינו הרמ"א בסימן תמז דיבש ביבש חוזר וניעור בפסח – מה מועיל? דיש לומר דקמח בקמח מקרי "לח בלח", כיון שאינו ניכר בפני עצמו. ולכן כיון שנטחן קודם הפסח – כבר נתבטל, ויכול לאפותו גם בפסח עצמו. וכל שכן כשאפה לפני הפסח, דכבר נתבטל.

ולא דמי לקמח שנתלחלח ונתייבש, דאמרינן חוזר וניעור כמו שכתבתי בסימן תסז, דהתם הפירורים בעין כמו שיתבאר שם. וכן אינו צריך לבדוק החטים אולי יש דגן שצמח, כשלא ידענו שיש שם הרבה מהם באופן שבוודאי יהיה ששים כנגדן, משום דכשיטחנם – יתבטלו קודם הפסח. וזהו לח בלח, כמו שכתבתי. וטוב יותר לאפותו קודם הפסח (עיין ט"ז סעיף קטן ב, ומגן אברהם סעיף קטן ו, ובסימן תס"ז סעיף קטן ט). ועיין בסימן תסו.

סימן תנג סעיף יב

כתב הטור, וזה לשונו:

כתב רב אלפס שצריך לשמור חטין שיוצאין בה ידי מצה משעת קצירה, שלא יבוא עליהם מים. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב שאינו צריך אלא משעת טחינה, לפי שאז מקרבין אותן אל המים, שטוחנין בריחיים של מים. וכן כתב בשאלתות: לא נפיק ידי חובתיה אלא במצה דמינטרא מן חימוץ, מן כד נפל מיא עלויה. ואי אמטינהו לחיטי אינו יהודי חרש שוטה וקטן – לא נפיק ביה ידי חובתיה.

עד כאן לשונו, כלומר: אם הביאו אל הטחינה אלו פסולים, משום דבעינן "לשמה", כלומר "לשם מצת מצוה". כדאיתא בגמרא (מ א) לרבא, דסבירא ליה משעת קצירה, דאמר להו להני דקצרי וקושרין את העמרין: כי מהפכיתו – הפיכו לשום. מצוה ורש"י ז"ל פירש שם דלמצה של מצוה שימור לשמה בעינן. עד כאן לשונו.

וממילא דכל דבר שצריך "לשמה" – צריך ישראל גדול, אלא דנחלקו: דהרי"ף פסק כרבא דהשימור "לשמה" הוא משעת קצירה, והרא"ש סובר כהני דפליגי על רבא, וסבירא ליה דלא בעי שימור משעת קצירה.

סימן תנג סעיף יג

ויש לתמוה: שהרי בגמרא לא נזכר אלא לרבא "משעת קצירה", ולהחולקים על רבא הוא משעת לישה. שאומר שם מפורש דשימור דלישה – הוי שימור. ואם כן, מנא לן להרא"ש והטור דמשעת טחינה צריך שימור? והרי שימור זה לא נזכר בגמרא כלל.

ואין לומר דזהו לאו משום "לשמה" אלא מחשש שמא יפלו במים, דאם כן למה אי אמטינהו אינו יהודי, חרש, שוטה, וקטן – פסול? אלא ודאי דלעיכובא צריך "לשמה" משעת טחינה. ובהכרח צריך לומר דפסיקא להו לרבותינו דוודאי השימור הוא משעת הטחינה, כיון שהם סמוכים למים.

והש"ס שאומר "משעת לישה" – משום דבימיהם רובם היו טוחנים בריחיים של יד, או ריחיים ההולך על ידי בהמה, או של רוח. דבכמה מקומות בש"ס משמע שלא היה מצוי אצלם ריחים של מים אלא דיד, כמבואר מסוף פרק חמישי דגיטין וריש חולין, וכן משמע ממכשירין (פרק שלישי משנה ה). וממילא דהתקרבות המים הוא משעת לישה, ואז צריך השימור. מה שאין כן כשטוחנין בריחים של מים – צריך השימור משעת הטחינה.

סימן תנג סעיף יד

ואין לשאול: דאם כן למה לא הביאו העיקר שימור דמשעת לישה? דהאמת דהטור קיצר בדבריהם, והרא"ש מסיים שם בשם השאילתות וזה לשונו: אי נמי לשה לעיסה אינו יהודי חרש שוטה וקטן, דלאו בני שימור אינון. ואף על גב דאפייה ישראל בר דעה, ועביד להו שימור בשעת אפייה, אפילו הכי לא נפיק ידי חובתיה. עד כאן לשונו, הרי דהצריך שימור "לשמה" משעת הטחינה עד אחר האפייה.

סימן תנג סעיף טו

עוד נראה לעניות דעתי לתרץ דברי רבותינו שהצריכו שימור משעת טחינה: לפי שהם מפרשים בגמרא דאפילו החולקים על רבא – מכל מקום שימור דלישה לא הוי שימור. ודרך דחייה הוא דאמרי "דילמא הוה שימור משעת לישה", אבל לפי האמת צריך שימור מקמי לישה, והיינו משעת טחינה.

וכן מבואר מדברי הר"ן שם, שכתב על דברי הרי"ף דמצריך שימור משעת קצירה, וזה לשונו: ומיהו אפשר שאף על פי שלא עשה כן, אלא שלקח חטים מן השוק ושמרה לשם מצה – יצא ידי חובתו. ובגמרא מפרש דשימור דלישה – לא הוי שימור. כלומר: מקמי לישה הוא דבעי שימור, אבל כל ששמר את החטים קודם לישה – יצא. עד כאן לשונו. ולכן קאמרי השאלתות והרא"ש משעת טחינה.

סימן תנג סעיף טז

וכתב הר"ן ז"ל דגאון אחד אמר שהלוקח קמח מן השוק בשעת הדחק – מותר, ויצא ידי חובתו בה. ומשמע דסבירא ליה דכי אמרינן בגמרא דשימור דלישה לא הוי שימור – היינו לכתחילה. עד כאן לשונו.

וגם הטור כתב תשובה לגאון ליקח קמח מן השוק בשעת הדחק – מותר ויוצאין בו, דלא מחזקינן איסור. אבל לכתחילה – בעי שימור. עד כאן לשונו.

ולעניות דעתי נראה דזה הגאון פירש בגמרא דשימור דלישה הוי שימור – להנהו דפליגי עליה דרבא. וזה שכתב "בשעת הדחק" משום דלכתחילה צריך שימור משעת קצירה כרבא.

סימן תנג סעיף יז

וזהו שכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ד בקוצר דברים, וזה לשונו:

החטים שעושים בהם מצת מצוה – טוב לשמרם שלא יפלו עליהם מים משעת קצירה, ולפחות משעת טחינה. ובשעת הדחק מותר ליקח קמח מן השוק.

עד כאן לשונו. ויש מי שכתב בלשון זה: כך הוא משמעות המקרא "ושמרתם את המצות" – כל שימור שיכול לעשות יעשה. אם לא אפשר משעת קצירה דקונה מן השוק – ישמור בשעת טחינה. ואם לא מצא לקנות חטים מן השוק – שומרין משעת לישה. ולפי זה לא פליגי הגאונים כלל (ב"ח).

ודבר פשוט הוא שבמקומות שרוחצין את החטין קודם הטחינה – הוי חמץ גמור, ואסור אפילו בשעת הדחק לקנות קמח מן השוק (מגן אברהם סעיף קטן ח). ויש מי שכתב דאימר לא נתחמצה, וחלילה לומר כן (עיין ט"ז סעיף קטן ג).

סימן תנג סעיף יח

והנה על כל פנים כל רבותינו אלה סוברים דעיקר מצה שמורה הוא על אכילת כזית בלילה הראשונה שזהו מצת מצוה שכתב רבינו הבית יוסף אבל מה שאוכלין כל ימי הפסח א"צ שמירה כלל וכן כתב הר"ן ז"ל וזה לשונו ומיהו הני מילי במצה דמצוה אבל שאר הלחם שאדם אוכל בפסח לא בעי שימור לשם מצה כלל אלא שיהא יודע בוודאי שלא בא לידי חימוץ דתניא הקמחים והבצקות של אינו יהודי אדם ממלא כריסו מהן כגון שלש בפנינו וכו' עד כאן לשונו וכן כתב רבינו הבית יוסף גם בספרו הגדול וזה לשונו והא דבעינן שימור דווקא במצה דמצוה אבל שאר מצה וכו' לא בעי שימור כלל וכו' עד כאן לשונו וזהו שפירש"י בגיטין (י'. דיבור המתחיל ואדם יוצא) גבי מצת כותי חובת לילה הראשון שהוא חייב לאכול מצה המשתמרת ואפילו ידעינן בה דלא החמיצה לא נפיק בה אלא אם כן עביד ליה שימור לשם חובת מצה דכתיב (שמות יב, יז) ושמרתם את המצות עד כאן לשונו ולפי זה הוי שימור זה לשמה כלשמה שבכל המצות כדאמר רבא הפיכו לשום מצוה וכפירש"י שם ולכן פסול על ידי כותי חרש שוטה וקטן דאינהו לאו בני לשמה נינהו וכן כתב באור זרוע הגדול (סימן רמ"ט) וזה לשונו משמע בפירוש שאין אדם יוצא ידי חובתו אפילו במצה גמורה אלא אם כן אפאה לשם חובת מצה וכו' וישראל סתמא כלשמה דמי דהא גבי קדשים בעינן שחיטה לשמה וקיימא לן סתמא כלשמה וכו' עד כאן לשונו.

סימן תנג סעיף יט

ובדרך הזה הלכו כל הפוסקים ראשונים ואחרונים. ולפי זה אין שום עניין לאכילת שמורה כל ימי הפסח, דשימור אינו אלא ללילה הראשונה, כמו שכתב אחד מגדולי האחרונים (פרי חדש בסימן תצ"ו, הביאו בשערי תשובה סעיף קטן ח), וזה לשונו:

אותן הנוהגין לאכול מצה כל הפסח משעת קצירה – לא מקרי "סייג" אלא מילתא יתירתא הוא דעביד. ואם רוצה לאכול ממצה שאינה שמורה משעת קצירה כל ימי הפסח, חוץ מלילה הראשונה – אינו צריך התרה.

עד כאן לשונו. ויש שכתבו שצריך התרה (עיין שם בשערי תשובה).

סימן תנג סעיף כ

ולעניות דעתי אינו כן. דהן אמת דזהו שיטת רש"י, ותוספות, והרא"ש, ועוד קדמונים. אבל שיטת הרי"ף והרמב"ם אינו כן, ולדידהו החיוב לאכול מצה שמורה בכל ימי הפסח. שהם אינם מפרשים "שימור" לשם מצוה, אלא "שמירה מחמץ", ואינם גורסים בגמרא דאמר להו רבא "הפיכו לשם מצוה" אלא "לשם מצה". דכן הוא הגירסא ברי"ף, וזה לשון הרי"ף שם:

ומיבעי ליה לאינש לנטורי קימחא דפיסחא מעידן קצירה, דכתיב "ושמרתם את המצות" (והך קרא אכל שבעה קאי, עיין שם). ואמר להו רבא להנהו דמהפכי כיפי: כי מהפכיתו – הפיכו לשום מצה. כלומר: הזהרו בהן שלא יבוא עליהן מים.

עד כאן לשונו. הרי לא הזכיר לילה הראשונה, וגרס "לשום מצה" ולא "לשום מצוה". וביאר מפורש "כלומר..." – שלא תטעה שיש כאן איזה "לשמה", אלא השמירה היא ממים מחימוץ. וזה שייך לכל ימי הפסח.

סימן תנג סעיף כא

וגם הרמב"ם בפרק חמישי דין ח ביאר להדיא כן, וזה לשונו:

תבשיל שנתבשל... ואם לא נתבקעו..., שאין הדגן שלא נתבקע חמץ גמור של תורה. ואינו אלא מדברי סופרים, משום שנאמר "ושמרתם את המצות", כלומר: הזהרו במצה ושמרו אותה מכל צד חימוץ. לפיכך אמרו חכמים: צריך אדם ליזהר בדגן שאוכל ממנו בפסח, שלא יבוא עליו מים אחר שנקצר, עד שלא יהיה בו שום צד חימוץ.

עד כאן לשונו, הרי מפורש דהשמירה הוא לכל ימי הפסח בשוה, דהשמירה היא מחימוץ ולא משום ענין "לשמה" דמצוה. ולכן השמיטו הרי"ף והרמב"ם הך דבצקות של כותים, דאדם ממלא כריסו מהן. ורבים טרחו בזה, והדבר פשוט שדחאו זה מהלכה משום הך דרבא, דבעי שימור לכל מצה שבפסח משעת קצירה, לשמרם שלא יחמיצו.

(אך כיון שזהו רק מדרבנן, לפיכך כתבו הרי"ף והרמב"ם בסוף הסדר דאם אין להשיג שמורה לכל ימי הפסח – לכל הפחות ישיג על הכזית הראשון לאכול מצה כתיקונה כתיקון חכמים, עיין שם. אבל כשיכול להשיג – מחוייב לאכול שמורה כל ימי הפסח.)

סימן תנג סעיף כב

ואני אומר שזהו גם דעת רב האי גאון שהביא הרא"ש שם, וזה לשונו:

ורב האי גאון ז"ל כתב: מצה שאפאה אינו יהודי לפני ישראל על ידי שימור כתיקונה – מותרת לישראל לאוכלה. וכתב הרא"ש על זה דבעלי מעשה מחמירים על עצמם כגאונים המחמירים, ולשין ואופין בעצמן.

עד כאן לשונו. וכבר טרחו בדברי הגאון, דכיון דצריך "לשמה" – איך מותר בכי האי גוונא? אך ברור הדבר דסבירא ליה דאין כאן עניין "לשמה" כלל אלא שימור מחמץ, ולכן אין חילוק מי הוא העושה.

(ותימה רבה על הטור, שכתב בשם הרי"ף שצריך לשמור חטין שיוצאין בה ידי מצה.... – איפה ראה ברי"ף "חטין שיוצאין בה ידי מצה"? הרי הרי"ף על כל ימי הפסח קאי? אלא משום שהדבר היה פשוט בעיניו דרק על חובת לילה הראשונה הוא, לפיכך כתב כן גם דברי הר"ן; צריך עיון קצת. אמנם המגיד משנה כתב, וזה לשונו: ולא נזכר בהלכות ולא בדברי רבינו שום חילוק בין המצה שבלילה הראשון למצה שאדם אוכל בשאר ימי הפסח. עד כאן לשונו, וטרח בזה, ולפי מה שכתבתי הדברים מבוארים. ודייק ותמצא קל.)

סימן תנג סעיף כג

ונמצא דלהלכה למעשה: דמי שרוצה לצאת ידי חובת מצה בפסח כראוי – צריך לאכול שמורה, שנשמרו החטים משעת קצירה לכל ימי הפסח, לצאת ידי דעת הרי"ף והרמב"ם והגאון.

ולבד זה לקצור מקצת "לשמה" לשם מצת מצוה ללילה הראשונה, ולטוחנה "לשמה", וללשה ולאפותה – הכל "לשמה" על ידי ישראל גדול. שזהו שיטת רש"י, ותוספות, והרא"ש, והטור, והשולחן ערוך, ורוב הקדמונים, והשאילתות, והבה"ג. אלא שיש פוסקים כרבא, דדווקא משעת קצירה. ויש פוסקים כהחולקים, דדי משעת טחינה עד אחר האפייה. ויש פוסקים דדי מלישה ואילך, כמו שבארנו בזה בסייעתא דשמיא.

(ונראה לי שגם במכילתא בא פרשה ט ישנו מחלוקת זו. דאומר שם "ושמרתם את המצות" – שמריהו עד שלא תביאיהו לידי פסול. מכאן אמרו: תפח תלטוש בצונן. [זהו כרי"ף ורמב"ם, דהשימור הוא משום חמץ.] רבי יאשיה אומר: אל תקרא כן, אלא "ושמרתם את המצוות...". [זהו כרש"י ותוספות.] ומה שאומר אחר כך" כדרך שאין מחמיצין את המצה, כך אין מחמיצין את המצוה, אלא אם באה מצוה לידך עשה אותה מיד – זהו עוד דרש, עיין שם.)

סימן תנג סעיף כד

בזמן הגמרא היו בקיאין ללתות החטים, כלומר לשטפן במים ולשומרן שלא יחמיצו. אמנם כבר עוד בימי רבנן סבוראי שדרו ממתיבתא דאין אנו בקיאין בלתיתא, ואסור לנו ללתות, בין חטים בין שעורים. דשעורים גם מדינא דגמרא אסור, דהן רכין מחטין וממהרין להחמיץ. ולכן נהגו כל ישראל לאפות מצה רק מחטין, משום שקשין הן והקמח קשה, והעיסה אינה נדבקת כל כך.

והאידנא חטים שנפלו עליהם מים – אנו מחזיקין אותן לחמץ גמור. וכל שכן שארי מיני תבואה, כמו שיפון שקורין קארי"ן, ושעורין, ושבולת שועל.

סימן תנג סעיף כה

שקים שנותנים בהם קמח כל השנה, ואף אם נתנו בו רק פעם אחד קמח, ורוצה לכבסו וליתן בו קמח של פסח – צריכים להתיר קודם הכיבוס כל התפירות שלהם, וגם בהקצוות. וגם אם יש בהם טלאות – צריך להסירן קודם הכיבוס, ולכבסן יפה יפה, ואחר כך לתופרן ולהניח הטלאות.

ובוודאי טוב יותר לעשות חדשים כשאפשר, דבאמת יש מי שרוצה לאסור אפילו על ידי כיבוס והתרה, משום דהקמח נדבק בהם בחוזק (ט"ז סעיף קטן ה). אלא שאין הלכה כן, ואין המנהג כן, שהרי משפשפין אותן בידים יפה יפה (ח"י סעיף קטן כ). מיהו על כל פנים יש ליזהר הרבה בכיבוסן. ואם לא התיר התפירות – אפילו בדיעבד אינו מועיל הכיבוס. ופשוט הוא דהוא הדין כשהיה בהם קמח פסח בשנה זו, ולשנה הבאה רוצה לכבסם, דצריך להתיר התפירות לעיכובא.

סימן תנג סעיף כו

כשמוליכים השקים מהריחיים על גבי הבהמה, לא בעגלה – צריך ליזהר שלא ליתנם על גוף הבהמה. אלא ישים תחת השק אוכף, או עור עב, או בגד עב. דאם לא כן – יתלחלח השק מזיעת הבהמה.

ונהי דזיעת הבהמה אפשר אינה כמים, כדמוכח ממסכת מכשירין פרק ששי, מכל מקום אין להקל. ואף אם נדמה זה למי פירות, הרי אחר כך כשיבא עליהם מים בלישה – הוי מי פירות עם מים וממהר להחמיץ, כמו שכתבתי בסימן תסב.

והגם שיש לומר שזיעה זו, כיון שנתייבשה עד הלילה, אינה חוזרת וניערת בעת הלישה, ואין כאן מי פירות עם מים; ובהכרח צריך לומר כן, דאם לא כן למה התיר הטור בשם רבינו פרץ בנשיכת עכברים מטעם מי פירות כמו שכתבתי שם, הלא בשעת הלישה תהיה מי פירות עם מים; אלא בעל כרחך צריך לומר כמו שכתבתי שכבר נתייבש – מכל מקום אסור לעשות כן לכתחילה.

ואצלינו לא שייך זה כלל, שהרי מוליכין בעגלה. ורק ליזהר מאוד, דעל פי רוב באותו הזמן יש שלגים וגשמים, להציע בעגלה מפצים או שקים תחת השקים של הקמח פסח, וגם למעלה על השקים לכסות היטב. וביחוד עתה שמוליכין בדרכים רחוקים על מסילות הברזל, ויש כמה פריקות וטעינות – להיות זהיר בכיסוי השקים מאוד מאוד. ומי שאינו זהיר בזה – מכשיל את הרבים, ועונות הרבים תלוי בו, ותהי עונותיו על עצמותיו. והזהיר בזה יתברך מן השמים (עיין ח"י סעיף קטן כב).

סימן תנג סעיף כז

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ז:

וכן יזהר לכתחילה שלא להניח הרבה שקים עם קמח זה על זה במקום שאפשר.

עד כאן לשונו. והנה עתה אי אפשר זה בשום אופן. ובאמת אין שום חשש בזה, דהנה טעם החומרא הוא שמתוך החמימות ששוכבות זו על זו, וילוש מיד – יתחממו ויבואו לידי חימוץ (כמו שכתב הח"י סעיף קטן כג).

ואצלינו כשמביאים השקים, עוד יעברו ימים עד זמן הלישה. ולבד זה אנו רואים בחוש דהשקים שלנו, שהקמח מונח שם בחוזק והשקים חלקים, ואין שם שום חמימות, ולבד זה מן זמן לקיחת הקמח לבית האופה יעברו הרבה שעות. ולכן אין לנו להזהר בזה כלל.

סימן תנג סעיף כח

נוהגים לנקר הריחיים, משום דזימנין נתנו בהם תבואה לתותה לסולת. ונוהגים שהקמח הראשון שנטחן אחר הניקור – שומרים אותו עד לאחר הרגל. ואנשי מעשה רגילים לילך בעצמם אל מקום הריחיים, דמצוה בו יותר מבשלוחו, ורואים הם בעצמם בטחינת קמחיהם. ואם אי אפשר לו לילך בעצמו – יראו על כל פנים שיהיה איזה בן תורה וירא אלקים בעת הטחינה.

ויש מי שכתב כשטוחנין בריחיים תבואה לתותה – לא יטחנו באותו בית לפסח אפילו בריחיים אחרת, כי האבק פורח מזה לזה, וקטן לא ישמור את הריחיים (מגן אברהם סעיף קטן יא). ואם אין אבק – מותר.

וכבר כתבנו בסימן הקודם כמה דינים וזהירות בריחיים, ובכלל אי אפשר לבאר הכל בכתב, ובפרט בימינו אלה שנתחדשו כמה מוכנות לריחים. אלא הבקי בהם – צריך לשמור כל המקומות שמהם יוכל לבוא חימוץ, אם מפאת הליחות, ואם מפאת הבצק המתקבץ שם, ואם מצד החמימות. וישמע חכם ויוסף לקח. וכל זה צריך השגחת תלמיד חכם וירא אלקים.

סימן תנג סעיף כט

צריך לטחון החטים יום או ימים לפני הלישה, כדי שיתקרר הקמח. ויש אומרים שלושה ימים, ויש אומרים דדי בלינת לילה. והעיקר דצריך מעת לעת, לא פחות (עיין מגן אברהם סעיף קטן כג וח"י סעיף קטן כו). ולכתחילה צריך שני ימים מעת לעת (שם), אך בדיעבד אינו מעכב.

אמנם אם טחנו בערב פסח, יש אומרים שאסור גם בדיעבד ללוש ביום ערב פסח, לפי שהקמח בשעת טחינה רותח, ומחמם המים, והעיסה נוחה להחמיץ. ויש שכתבו דגם זה בדיעבד אינו מעכב, לפי שמרקדין הקמח קודם לישה ומתקרר (שם סעיף קטן יד).

ודע דמדברי הפוסקים משמע להדיא דחימום בלא מים אינו מביא לידי חימוץ. ולפי זה צריך לומר מאי דאיתא בירושלמי פרק שלישי סוף הלכה א דרבי אבוה מפקד לטחוניא דלא מיתן קופיא אלין על אלין, דלא ירתחן ויחמען – אין הכוונה על ידי רתיחה בעצמו, אלא על ידי רתיחה והמים שאחריו.

(וכן מבואר מדברי האגור שהביא הבית יוסף. ועיין מגן אברהם סעיף קטן טו.)

---

הלכות פסח (א): תכט • תל • תלא • תלב • תלג • תלד • תלה • תלו • תלז • תלח • תלט • תמ • תמא • תמב • תמג • תמד • תמה • תמו • תמז • תמח • תמט • תנ • תנא • תנב • תנג • תנד • תנה • תנו • תנז • תנח • תנט • תס • תסא • תסב • תסג • תסד • תסה • תסו • תסז

---

סימן תנד

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תנד | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

באיזה מצה אדם יוצא ידי חובתו
ובו שלושה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג

סימן תנד סעיף א

כתב הטור:

עושין מצה מסולת נקייה, ואפילו היא יפה כמצות שלמה או מפת הדראה. ופירש רש"י: אפילו כולה סובין. אבל הרמב"ם ז"ל אסר כולה סובין, שכתב בפרק ששי: אין יוצאין לא בפת סובין, ולא בפת מורסן. אבל לש הוא העיסה בסובין שבה ובמורסנן, ויוצאין בה. וכן דעת רב אלפס.

עד כאן לשונו. ביאור הדברים: דלא תימא כיון דכתיב "לחם עוני" – צריך שלא יהא סולת. קא משמע לן דמותר. ו"לחם עוני" הוא לעניין הלישה, והעריכה, והאפייה, שלא יהא בהם רק קמח ומים, ולאפותה מיד. וכך הוא בגמרא (לו ב). וכן להיפך: אפילו הדראה, כלומר פת קיבר, שלא תימא שאין זה קרוי "לחם". קא משמע לן דאינו כן, דכמה עניים אוכלין כן.

סימן תנד סעיף ב

אך לרש"י שפירש כולה סובין – וודאי תמוה. דזה לא הוי לחם כלל לעניין חלה, ודין אחד להם (ר"ן). ולהרי"ף והרמב"ם אתי שפיר.

וצריך לומר דגם כוונת רש"י אינו בכולה סובין, אלא שעירב סובין הרבה דעם כל זה ראוי למאכל אדם (ב"ח). וגם מדברי הרי"ף נראה שכתב "פת הדראה פת סובין", ואם כי הרא"ש פירש דברי הרי"ף כהרמב"ם. אבל הר"ן ז"ל פירש בכוונתו כרש"י, דאי כהרמב"ם הוה ליה לומר "פת בסובין", וכוונתו להרבה סובין.

סימן תנד סעיף ג

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף א:

וטוב לכתחילה שלא לעשות המצה רחבה יותר מדאי, דהוה כאשישה.

עד כאן לשונו, כלומר ובגמרא שם תניא: "לחם עוני" – פרט לחלוט ולאשישה, עיין שם. והרבה תימה למה השמיטו כל רבותינו הך ד"אשישה". וגם רבינו הרמ"א כתב "וטוב..." – הלא ברייתא מפורשת היא?

ואפשר לומר דדחו לה מהלכה, דכיון דאפילו כמצה של שלמה כשר – כל שכן דזה כשר. או אפשר משום דאמרינן שם אשישה אחד מששה באיפה, עיין שם. ושיעור חלה הוא עשירית האיפה, כדכתיב "והעומר עשירית האיפה הוא", ועומר הוא שיעור חלה. ואם כן צריכה האשישה להיות קרוב לשני שיעורי חלה, ודבר זה אי אפשר כלל, שהרי אין לשין יותר משיעור חלה, כמו שיתבאר בסימן תנו.

אם כן ממילא אין צורך לכתוב להך דינא. ולזה קאמר רבינו הרמ"א "וטוב...", כלומר: דאפילו במצות שלנו – טוב לעשות כן, שלא יהא במקצתו דומה לאשישה. ואין זה מדינא. וכן אנו נוהגים לעשות המצות להסדרים, לא גדולות הרבה. ואין זה לעיכובא.

סימן תנד סעיף ד

תנן בפרק קמא דחלה:

עיסת הכלבים בזמן שהרועין אוכלין ממנה – חייבת בחלה..., ויוצא בה אדם ידי חובתו בפסח. אין הרועים אוכלין ממנה – פטורה מן החלה..., ואינו יוצא בה ידי חובתו בפסח.

ופירש הרמב"ם שלשין אותה במורסנה, ומתכוין להאכילה לכלבים לא לאדם – פטורה מחלה, דכתיב "באכלכם מלחם הארץ" – אותן שבני אדם אוכלין, ולא מה שבהמות אוכלין.

ולפיכך אינו יוצא חובת מצה בפסח, דמצה בחלה תלוי. אמנם בזמן שהרועים אוכלין ממנה, כלומר שדרך אותו המקום שאף על פי שעושין להאכילה לכלבים, מכל מקום דרכן של רועין לאכול ממנה – שפיר קרינן בזה "באכלכם מלחם הארץ".

סימן תנד סעיף ה

ורבינו שמשון פירש דהכי פירושו: עיסת כלבים – כגון שיש בה מורסן הרבה. ולכן בזמן שהרועין אוכלין, שאין בה כל כך מורסן עד שלא יכלו לאכלה – חייבת בחלה, ויוצאין בה ידי חובת מצה, דמקרי "לחם". אבל אם אין יכולין לאכלה – אין זה לחם.

והרמב"ן ז"ל פירש על פי הירושלמי, שאם אפילו היה מסולת, רק אם עריכתה ועשייתה אינה כצורת לחם – מקרי "עיסת כלבים", דכך עושין לכלבים בלא צורת לחם. וכבר כתבנו ביורה דעה סוף סימן של דלא פליגי על הרמב"ם לדינא אלא בפירש המשנה, וגם בירושלמי שם יש פלוגתא בזה, עיין שם. וגם זה לא לדינא אלא בפירושא דמשנה, עיין שם.

סימן תנד סעיף ו

ודע: דאף על גב דקמח שלא ניטלה ממנה הסובין והמורסן – מצטרף לכזית כמו שכתבתי, מכל מקום אם ניטל הסובין או המורסן מהקמח, וחזרוהו לתוכו – אינו מצטרף.

ויש מי שמסתפק בזה (מגן אברהם סעיף קטן ב). ואין כאן ספק, שהרי גם לענין חלה כן הוא, ומצה תלוי בחלה כמו שכתבתי (ח"י סעיף קטן ב).

ודע דרש"י ז"ל בסוף פרק שביעי דשבת פירש ד"סובין" – הוא הקליפה הנושרת בשעת הכתישה, ו"מורסן" – הוא הנשאר בנפה. והרע"ב פרק שני דחלה פירש להיפך, עיין שם. והערוך בערך "מורסן" פירש ד"סובין" – הוא הפסולת הדק של הקמח, ו"מורסן" – הוא הפסולת הגס, עיין שם. ולדבריו הקליפה לאו כלום הוא.

וכנראה שכן תפסו העולם, שהרי בנמצא קליפה בפסח בתבשיל – אין אנו אוסרים את התבשיל. ולדברי רש"י והרע"ב – הרי באים לידי חימוץ.

וכפירוש הערוך מבואר בפירוש המשנה להרמב"ם פרק אחד עשר דתרומות (משנה ה), וזה לשונו: "מורסן" – הוא העולה מן הסובין. ו"סובין" – ידוע. עד כאן לשונו, כלומר: הפסולת הגס העולה מהפסולת הדק. וכן הוא בפירש הרא"ש שם, שכתב על "מורסן" – הפסולת הגסים, עיין שם. ובמשנה דשם נתבאר דבתבואה חדשה יש יותר סובין מבתבואה ישנה, עיין שם היטב.

סימן תנד סעיף ז

תנו רבנן: "לחם עוני" – פרט לחלוט. דאם החליטו הקמח ברותחין, דאינו מניחו להחמיץ – מכל מקום אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח, דזהו לחם עשירים ולא לחם עוני.

וכתב הטור:

עיסה שבלילתה רכה, וחלוטה ברותחים – לא מקרי "לחם" לברך עליה "המוציא". ואי אפייה בתר הכי בתנור – מקרי "לחם" לעניין "המוציא" וחלה, ויוצאין בה ידי מצה. ואם בלילתה עבה וחלוטה ואפויה – הוי "לחם" לענין חלה ו"המוציא", אבל אין יוצאין בו בפסח. ולרב האי – יוצאין בו בפסח. וכל זה לדין הגמרא, אבל הגאונים אסרו כל חליטה.

עד כאן לשונו. וכן כתבו הרי"ף והרמב"ם, דבזמן הזה ליכא מאן דידע למיחלט. הלכך כל מין חליטה – אסור. ומכל מקום אם נפל חיטה, או שעורה, או חתיכת עיסה לתוך תבשיל רותח – אפשר דיש להתיר התבשיל, ועל כל פנים לצרפה לאיזה קולא (עיין מגן אברהם וח"י סעיף קטן ד).

סימן תנד סעיף ח

אין אדם יוצא ידי חובתו במצה גזולה. וזה לשון הרמב"ם בפרק שביעי דין ז:

אין אדם יוצא ידי חובתו במצה שהיא אסורה לו, כגון שאכל טבל, או מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, או שגזלה. זה הכלל: כל שמברכין עליו ברכת המזון – יצא בו ידי חובתו. וכל שאין מברכין עליו ברכת המזון – אינו יוצא בו ידי חובתו.

עד כאן לשונו. והרא"ש בפרק "כל שעה" (סימן יח) כתב גם כן דאינו יוצא במצה גזולה, משום דאינו "שלכם". דמצה ילפינן מחלה בגמרא (לה ב) דבעינן משלכם, עיין שם. אבל שאולה – חשיב שפיר "שלכם", ויוצא בו (ט"ז סעיף קטן ג). וגם בגזולה: דווקא כשגזל מצה. אבל אם גזל חטים או קמח ועשאו מצה – יצא בה ידי חובתו, שהרי קנאה בשינוי, ודמים לבד הוא חייב לו. וזהו לטעם הרא"ש משום "לכם".

סימן תנד סעיף ט

אבל להרמב"ם שתלה הטעם משום ברכה, ולפי מה דקיימא לן לקמן סימן תרמט לענין לולב דאפילו אם קנאו בשינוי לא יברך עליו – אם כן הכא נמי לא יצא חובת מצה להרמב"ם. ויש מי שמחלק בין שינוי השם לשינוי מעשה, ואינו עיקר (ח"י סעיף קטן ו). וכן מוכח בתוספות בכמה מקומות.

ואין לומר דברכת המזון שהוא דאורייתא – צריך לברך, דהרי הרמב"ם פסק מפורש בסוף פרק ראשון מברכות דאין מברכין ברכת המזון על דבר איסור. והרא"ש חולק עליו, וכמו שכתבתי בסימן קצו.

ולכן תמיהני על רבינו הבית יוסף, שבשם פסק כרהמב"ם, וכאן פסק כהרא"ש. מיהו גם המגיד משנה כתב דבשינוי – יוצא ידי חובתו, ומשמע דגם להרמב"ם כן, עיין שם. וצריך עיון (ועיין מגן אברהם שם סעיף קטן א).

סימן תנד סעיף י

ולכאורה למה לא אמרו רבותינו הטעם משום "מצוה הבאה בעבירה"? אך נראה משום דסבירא להו דמצוה הבאה בעבירה אינו אלא דרבנן, ויש בזה דעות בראשונים (תוספות סוכה ט א).

ובירושלמי פרק ראשון דחלה (הלכה ט [ה]) אומר: מצה גזולה – אסור לברך עליה. אמר רבי אושעיא: על שם שנאמר "ובוצע ברך נאץ ה'". הדא דתימא בתחילה, אבל בסוף – דמים הוא דחייב ליה. ופירש הרא"ש שם דהכוונה לכתחילה ודיעבד, דבדיעבד יוצא בגזולה. והמגיד משנה פירש דבסוף פירושו על ידי שינוי, עיין שם.

ולעניות דעתי נראה ד"בתחילה" היא ברכה ראשונה, שעדיין בידו להחזיר. ו"בסוף" היא ברכת המזון שכבר אכלה, וחייב לו דמים. ולכן מברך, דמאי דהוה – הוה.

סימן תנד סעיף יא

ואחר כך אומר הירושלמי:

רבי אומר: אין עבירה – מצוה. רבי יוסי אומר: אין מצוה – עבירה. אמר רבי אילא: אלה המצות אם עשאן כמצותן – מצוה, ואם לאו – אינה מצוה.

עד כאן לשונו. וכתב הרא"ש: ואפשר דהני אמוראי פליגי, ואית להו כיון דלא עשאן כמצותן – אינה מצוה, ואינו יוצא ידי חובתו. עד כאן לשונו. וטעמם משום מצוה הבאה בעבירה, אלא שאומרים בלשונות שונות. ולפי זה משמע דמצוה הבאה בעבירה הוי דאורייתא.

סימן תנד סעיף יב

הכהנים יוצאים ידי חובת מצה בחלה ובתרומה, אף על פי שהיא מצה שאינה ראויה לכל אדם. וכן יוצאין במצה של מעשר שני בירושלים, דקיימא לן מעשר שני – ממון הדיוט הוא בירושלים, ולא בגבולין (סוף חלק כרבנן דרבי מאיר).

וזהו שפסק הרמב"ם בפרק שלישי דמעשר שני דממון גבוה הוא, ובכאן פסק בפרק ששי דיוצאין ידי מצה במעשר שני בירושלים (לחם משנה). אבל אין יוצאין במצה של ביכורים אפילו בירושלים, [[שמות יב כ|שנאמר: "בכל משבתיכם תאכלו מצות" – מצה הנאכלת בכל מושבות, יצאו ביכורים שאין נאכלין אלא בירושלים. אבל מעשר שני – יש לו היתר בגבולין על ידי פדייה (לו ב).

סימן תנד סעיף יג

חלות תודה ורקיקי נזיר שעשאן לעצמו – אינו יוצא בהם, שנאמר "ושמרתם את המצות" – מצה המשתמרת לענין מצה בלבד הוא שיוצאין בה, יצאה זו שמשתמרת לשם זבח.

אמנם אם עשאן למכור בשוק – יצא בה ידי חובתו. שהעושה למכור בשוק, דעתו שאם לא ימכור אותם לשם זבח יאכל אותן לשם מצה, ונמצא שנעשו לשם מצה (לח ב).

ואף על גב דאם כן באנו לדין ברירה, לומר אחר כך הוברר הדבר שנעשה לשם מצה, ובדאורייתא אין ברירה – דיש לומר דאין זה כברירה דעלמא, דהוא אפאן לשם מצוה, ואחר כך נתברר הדבר לאיזה מצוה נעשה.

(ודמי לדברי הר"ן בריש פרק חמישי דנדרים, עיין שם היטב. ודייק ותמצא קל.)

---

הלכות פסח (א): תכט • תל • תלא • תלב • תלג • תלד • תלה • תלו • תלז • תלח • תלט • תמ • תמא • תמב • תמג • תמד • תמה • תמו • תמז • תמח • תמט • תנ • תנא • תנב • תנג • תנד • תנה • תנו • תנז • תנח • תנט • תס • תסא • תסב • תסג • תסד • תסה • תסו • תסז

---

סימן תנה

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תנה | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין "מים שלנו"
ובו שלושה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג

סימן תנה סעיף א

דבר פשוט הוא שמים חמים כשילושו בהם עיסה – יביאוהו לידי חימוץ, ואפילו אין חמימותם רק כחמימות הרוק. ולכן אסור ללוש המצה שעל כל ימי הפסח רק במים צוננים.

ואף על פי שבמקדש כל המנחות נלושות בפושרין, ומשמרן שלא יחמיצו (מנחות נה א), אך שאני כהנים דזריזין הן. אבל לא כן אנחנו, ואסור לנו ללוש בפושרין אלא בצוננין. ואף בצונן החמירו חכמינו ז"ל בסוף פרק "כל שעה" ואמרו: אשה לא תלוש אלא במים שלנו, כלומר: שנשאבו, ועבר עליהם הלילה אחרי שאיבתן. ויש בזה טעמים שונים.

סימן תנה סעיף ב

רש"י ז"ל פירש לפי שבימי ניסן המעיינות עדיין חמין כבימי החורף, לפיכך צריך לצננם לילה אחת לאחר שנתלשו ממקומם. וכן מימי הנהרות צריכין גם כן צינון לילה אחת, לפי שהכה עליהם אור השמש ביום.

והנה לטעם זה עיקר הקפידא שכל הלילה יהיו המים תלושים, וישאבם קודם הלילה. ויכול לשואבן ביום באיזה עת שירצה, רק שיעברו עליהם הלילה בתלוש. וקודם אור היום אסור ללוש בהם.

ויש שכתבו שעיקר הקפידא הוא מחצות הלילה, לפי שאז רוח צפונית מנשבת ומקררת. ולכן בדיעבד אם אפילו שאבן בלילה, רק קודם חצות – מותר ללוש בהן למחר.

ונמצא דלשיטה זו אין עיכוב בשאיבה בבין השמשות, ורק לכתחילה הוא. אבל בדיעבד אפילו שאבו ביום או בתחילת הלילה – מותר. אבל כנגד זה יש חומרא לפי שיטה זו, שהמים צריכים צינון לילה אחת.

סימן תנה סעיף ג

אבל רבינו אליעזר ממיץ כתב הטעם: לפי שבלילה כל מעיינות ונהרות הם חמין, לפי שהחמה מהלכת תחת אופק הארץ הנראה, ולכן מחממת בלילה את המעיינות והנהרות, ולכן בעלות השחר רואין כמו עשן על הנהרות.

ולכן אין להמים להיות בלילה במעיין או בנהר אפילו בתחילת לילה, אלא קודם תחילת הלילה לשאבן. ואף שבלילה העבר היו במעיין ובנהר, אך ביום נצטננו בהיותם במקור. אבל כששאבום בלילה, אף שנניח אותם למחר ולכמה ימים – אינו מועיל, מפני שהוציאן חמין. והצינון אינו מועיל להם אלא בהיותם יום שלם בנהר ובמעיין, שיצטננו מהחימום דלילה. ולכן כשם שבלילה אסור לשואבן – כמו כן ביום, מפני שאנו מצריכין יום שלם לצינון ובהיותם במקורן.

ולשיטה זו אין השאיבה רק בבין השמשות, בשעה שאינו לא יום ולא לילה. וכנגד זה יש קולא לשיטה זו, שמיד ששאבן יכול ללוש בהם את העיסה, ואינם צריכים המתנת לילה כלשיטת רש"י.

סימן תנה סעיף ד

ולכן לכתחילה, כדי לצאת ידי שני הדעות – צריך לשאוב המים בין השמשות, כדי שיתקררו שתים עשרה שעות במקורן; ועל כי אי אפשר לצמצם – לכן יהיה קרוב לבין השמשות. ולא יאפו בהן עד אור הבוקר, בין שהם מי בארות, או מי מעיינות, או מי נהרות. ויכולים לשאוב יום אחד לימים הרבה. ואם הזמן חם – יניחם במרתף שהוא קר. ואם הזמן קר – יניחם באויר, כי אז המרתף חם. ואצלינו על פי רוב הזמן קר.

ומכל מקום באויר אין להניחם, דהשמש תזרח עליהם. ולכן נוהגים להעמידם בפירהוי"ז, שאין שם היסק והקור שולט שם. ומעט מכניסין לבית ללוש בהן, וכשיכלו – מביאין מהפירהוי"ז עוד. ובלבד שהפירהוי"ז יהיה עליה גג, שלא יכה השמש על המים.

סימן תנה סעיף ה

לכתחילה יותר טוב כששאבן להכניסן מיד לבית, למקום ששם ילינו הלילה, כמו שכתבתי. ומכל מקום כשמוליכן לבית תחת אויר הרקיע – יש לכסותן. ולא מפני החמה, דהא כבר שקעה החמה, אלא שלא יפול בהן דבר.

אמנם אם לא הכניסם מיד לבית אלא באויר, מכל מקום צריך להשכים ולהכניסם לבית קודם שיזרח השמש, ואפילו ביום המעונן, דהשמש מכה דרך סדקי העננים. וכך אמרו ביומא (כח ב): יומא דעיבא כולה שימשא, עיין שם.

ומכל מקום אם לא הכניסם בהשכמה, ועמדו כך תחת אויר הרקיע אפילו מגולים, אם לא עמדו כל כך עד שהוחמו לפי הראות – אין זה מזיק, אפילו עמדו בשמש (מגן אברהם סעיף קטן ב). וזה תלוי לפי ראות עיניו. ויש מי שכתב דכשעומדים בבית – טוב יותר שלא יכסה המים, כדי שיהיה האויר שולט (ח"י סעיף קטן ב).

סימן תנה סעיף ו

ואם לא הכניסם בין השמשות אלא בלילה או בעוד היום גדול, ואין לו מים אחרים – יש להתיר בדיעבד אחר שתים עשרה שעות (ח"י סעיף קטן א) כשיטת רש"י. וכן כיון שאי אפשר לצמצם את הבין השמשות – מוטב יותר להקדים קצת מלאחר קצת (שם בשם מהרי"ל ועיין ט"ז).

וכשאופין ביום ראשון – בהכרח להכין לכתחילה המים ביום חמישי בין השמשות, דבערב שבת ושבת אי אפשר בבין השמשות. וזהו שכתב רבינו הרמ"א:

וכשחל פסח באחד בשבת – יש לשאוב המים אור שלושה עשר, דהיינו ליל חמישי.

עד כאן לשונו. וזהו כמו אצלם, שהיו אופין בליל פסח כשחל יום ראשון ביום ראשון. ואם שכח לשואבן ביום חמישי – ישאוב בערב שבת מבעוד יום קצת, או יאמר לאינויהודי לשאוב בין השמשות (מגן אברהם סעיף קטן ד).

ונראה לי דזהו כשחל פסח ביום ראשון, כמו שכתבתי. אבל אצלינו, שאופין כמה שבועות קודם הפסח בבתי אופים, אם לא הכין מים ביום חמישי – לא יאפה ביום ראשון כלל, אלא ביום השני. וישאוב ביום ראשון בין השמשות כדינא. ויש מקילים (שערי תשובה סעיף קטן ד).

סימן תנה סעיף ז

לכתחילה יש לשאוב מן הנהרות ולא מן הבארות, מפני שבניסן החמה מהלכת תחת הארץ, והבארות חמים. אמנם בזמן שהנהרות גדולות מהפשרת שלגים וגשמים – טוב יותר לשאוב מבארות, דבנהר לעולם חמין מפני השלגים והגשמים.

ועל כי במדינותינו לעולם כן, לכן אנו שואבין תמיד מבארות. וזהו לא לעיכובא, דבמקום שאין שם רק נהר – שואבין מן הנהר תמיד. ובמקום שאין שם רק בארות – שואבין מבארות תמיד.

ודע דאף על פי שהמנהג לשפוך המים בעת המת או בשעת התקופה – אין לעשות כן במים שלנו, דאין לשופכם, דשומר מצוה לא ידע דבר רע. ואצלינו בשעת התקופה אין מנהג כלל לשפוך המים, רק יש שמשימים ברזל. ולכן יזהר שלא להשים הברזל בידו לתוך המים, דהיד מחממת.

סימן תנה סעיף ח

לכתחילה יש להדר ששאיבת המים למצה, ובפרט למצה של מצוה, יהיה על ידי ישראל גדול. ושבעת השאיבה יאמר "לשם מצת מצוה". ולא ישאבו על ידי אינו יהודי ולא על ידי קטן כדי לחבב המצוה.

ולמצת מצוה נוטלין מים מיוחדים, ובכלי מיוחדת. ורבינו הרמ"א כתב שנוהגין ליקח כלי חרס חדשים, ואין לשנות המנהג. ובשל עץ אין להקפיד. עד כאן לשונו.

ואצלינו שואבין בשל עץ או בשל מתכות. והדליים של מתכות הצבועים – אין קפידא, כי אין בהם חשש חימוץ בזמן הזה. ועוד: דצונן ולשעה קלה – אין חשש בכל ענין.

סימן תנה סעיף ט

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ב:

יש אומרים שמים המכונסים בסיסטירנ"ה – מותר ללוש בהן סמוך לשאיבתן. ואין להקל בדבר אם לא בשעת הדחק.

עד כאן לשונו. וזהו מים המכונסין בבנין גדול, ומשם הולכים המים דרך צנורות לשארי מקומות. והבנין הוא בנוי בגג ורצפה ודפנות, ואין החמה נכנס לתוכה. ולכן אמרו שמותר ללוש בהם מיד. ואין להקל רק בשעת הדחק. אמנם יש שלפעמים אינם קרים, ואסור ללוש בהם. וכן המים שעל ידי הצנורות בערים הגדולות – דינם כמי בארות, וצריכין לשואבן בין השמשות. והמים המעטים שבראשם – ישפכם, כי הם אינם קרים. וכן בהפלאמפע"ס – ישפוך מקצת מים הקודמים מטעם זה, דמפני שנשארו שם נתחממים קצת.

סימן תנה סעיף י

עוד כתב בסעיף ד:

מים שלא לנו, שנתבטלו חד בתרי במים שלנו – לשין בהם.

עד כאן לשונו, דבכי האי גוונא – וודאי גם הם נצטננו הרבה. ולאו דווקא חד בתרי, אלא שתהא הרוב ממים שלנו (מגן אברהם סעיף קטן טו). ויש מתירין גם לערב לכתחילה מים שלא לנו עם מים שלנו, דאין זה כמבטל איסור לכתחילה, שהרי אין בזה איסור אלא שצריכים צינון, ובכי האי גוונא נצטננו (שם).

והאידנא מקילים הרבה בענין זה דתערובת מים שלא לנו במים שלנו, מפני שאופין הרבה כיכרים של קמח פסח ביום אחד, ונתמעטו המים שלנו, ובהכרח לערבן. ועוד: דמפני שאצלינו במדינות הצפוניות אנו רואים בחוש שהמים קרים מאוד קודם הפסח, ולכן מקילים בהתערובות.

סימן תנה סעיף יא

אם עבר ולש העיסה במים שלא לנו, הרי"ף והרמב"ם בפרק חמישי דין יד אוסרין גם בדיעבד, וכן כתב הבה"ג. אבל רש"י והרא"ש התירו בדיעבד.

ויש אומרים דבשוגג – מותר, ובמזיד – אסור. ובשעת הדחק כגון שאין לו מים אחרים – מותר ללוש בהם כשהיה בשוגג. ואם כבר עבר ולש במים שלא לנו בשוגג – מותר אפילו שלא בשעת הדחק, והיינו שיש לו מצה אחרת. מיהו זהו וודאי שלא יקח מצות אלו למצות מצוה בלילה הראשונה, שאינם מהודרים. ולבד זה יש מהראשונים שאומרים דכל עיקר האיסור ממים שלא לנו הוא רק על מצת מצוה, כמו שכתב הטור בשם הרי"ץ גאות והעיטור, עיין שם.

ודע דמי גשמים לא הוזכר כלל בדין זה. ונראה לי דמי גשמים צריכין וודאי שהייה שתים עשרה שעות, שאנו רואים בחוש שכמה פעמים יש בהם קצת חמימות.

סימן תנה סעיף יב

דבר פשוט שאסור ללוש במים חמין, אפילו רק נתחממו בחמה. ואפילו חמין שכבר נצטננו – אסור ללוש בהם (מגן אברהם סעיף קטן יב), מפני שעדיין נשאר בהן כוח החמימות קצת. וכן אסור ללוש במים שנתנו בדוד גדול שנחושתו עבה ותלוי על מקום האש, אף על פי שעתה אינו מתחמם – מכל מקום מים צוננים שנותנים לתוכו נעשו פושרין, מפני שמחזיק חמימות לאיזה ימים.

ואם עבר ולש במים אלו אפילו בשוגג, ואפילו בשעת הדחק, וגם שלא למצת מצוה – אסור בדיעבד. ולא דמי למים שלא לנו, שהוא חומרא בעלמא. אבל באלו יש חשש גדול מחימוץ ממש, ולכן אין להם שום היתר בשום פנים. וכן הדין כשלש במים פושרין, ואסור גם בדיעבד.

סימן תנה סעיף יג

אסור ליתן מלח במצה, מפני דהמלח מחמם העיסה, וכן פלפלין. וכן המנהג הפשוט, ואין לשנות. ואפילו בדיעבד – אסור. וכן כתב המרדכי דהאוכל מצה מלוחה – כאוכל חמץ, עיין שם.

אמנם אם נפל גרגיר מלח לתוך העיסה – אין לאסרה, דזה הגרגיר לא תחמצה, ורק יזהר לאפותה מיד. ואם לש המצה בקצת^[2] ושומשמים ומיני תבלין שאינן חריפים – אין לאסור המצה, כיון שיש בה טעם מצה.

ומיהו למצת מצוה – אין יוצאין בה, דאין זה "לחם עוני". ומכל מקום לכתחילה אסור ליתן בהעיסה שום תבלין, לפי שיש בהם קצת חידוד, ומחממין העיסה. ורק מלח ופלפלין גם בדיעבד אסור.

ויש מי שאומר דפלפל – אפילו קורט אחד מחממת כל העיסה, וכן סיד כיוצא בזה (מגן אברהם סעיף קטן יט). וזהו כשנלוש בתוכו, אבל נפל על העיסה – יסלקנו (שם). וכן זנגבי"ל, ונעגעלא"ך, וכרכום שקורין זאפרע"ן – הם חדים מאוד, ואוסרים אפילו במעט מהם כשנלוש בהעיסה (שם).

הערות

1. נוסח השער המופיע כאן מבוסס בעיקרו על שער הספר כפי שהוא מופיע ברבות ממהדורות הצילום, אבל נעשו בו כמה שינויים קלים כדי להתאים אותו לצרכי מהדורת ויקיטקסט.
2. נראה לענ"ד שיש כאן ט"ס וצ"ל "קצח" בחי"ת, והוא מין תבלין. ועיינו בדף השיחה

---

הלכות פסח (א): תכט • תל • תלא • תלב • תלג • תלד • תלה • תלו • תלז • תלח • תלט • תמ • תמא • תמב • תמג • תמד • תמה • תמו • תמז • תמח • תמט • תנ • תנא • תנב • תנג • תנד • תנה • תנו • תנז • תנח • תנט • תס • תסא • תסב • תסג • תסד • תסה • תסו • תסז

---

סימן תנו

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תנו | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

שיעור כמות לישת המצות
ובו חמישה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה

סימן תנו סעיף א

אין לשין לפסח עיסה גדולה משיעור חלה, שהוא עשרון עשירית האיפה. והם כשיעור ארבעים ושלושה ביצים וחומש, מביצים בינוניות של ביצת תרנגולת.

וכיצד ישער? יקח כלי מלא מים, ויערה המים לכלי אחר ריקנית, ויתן הארבעים ושלושה ביצים בהכלי הראשונה, ואחר כך יחזור וישפוך המים בחזרה מכלי השנייה להראשונה. והמים הנשארים בהשנייה – הם מדת הביצים. ומעט יוסיף עליהם כדי חומש ביצה.

וכשיעור זה, כלומר כלי המחזיק כשיעור אלו המים הנשארים – הם שיעור חלה. ואצלינו מוחזק שלושה ליטרות קמח לשיעור חלה. וביורה דעה סימן שכד נתבאר עוד בזה, עיין שם.

סימן תנו סעיף ב

וטעמו של דבר: משום דאף על גב דיש שיעור לעיסה המונחת בלי עסק בכמה זמן תתחמץ, כמו שיתבאר בסימן תנט, מכל מקום לכתחילה אין להניח את העיסה בלי עסק אף רגע אחת, כמו שכתבתי שם.

ושיערו חכמים שעיסה שהיא בכמותה יותר משיעור חלה – לא יספיקו הידים לעסוק בכל העיסה, ובהכרח שמקצת עיסה תהיה בלי עסק. אבל בכשיעור חלה – תוכל לעסוק בכל העיסה בבת אחת.

ואף על גב דבלחם הפנים היו לשים שתי עשרונים בפעם אחת, שהרי כל חלה היתה כשיעור זה כמפורש בתורה – אין למידין ממקדש, דכהנים זריזים הם. ולכן בדיעבד, כשלשו יותר משיעור זה – אין אוסרין אותה. דנהי שמקצת היה בלא עסק, מכל מקום לא יגיע לשיעור חימוץ.

ויש שלכתחילה לשים יותר מכשיעור, ואסור לעשות כן. ואף שחכמי צרפת אסרו גם בדיעבד, כמו שכתב הטור, מכל מקום הרמב"ם, והרא"ש, והטור, והשולחן ערוך הכשירו בדיעבד. וכן הלכה.

(מה שהשיג המגן אברהם על הרא"ש בסעיף קטן ו, עיין ח"י סעיף קטן ט שדחה זה.)

סימן תנו סעיף ג

והטור כתב שאחד מגדולי הקדמונים היה אומר ששיעור זה אינו אלא בימיהם, שהתנורים היו קטנים. אבל עכשיו שהתנורים גדולים – עדיף טפי ללוש עיסה גדולה. ולא הודו לו, עיין שם.

כלומר: שסובר דטעם גזירה זו אינו מפני הלישה, אלא מפני שעיסה גדולה לא תכנוס לתוך התנור; ויצטרכו להמתין במקצת עיסה עד שתאפה הקודמת, ובתוך כך תתחמץ. אבל בתנור גדול – עדיף יותר עיסה גדולה, כדי שהתנור תהיה מלא פת ותאפה יפה (ביצה יז א). ואולי זהו הטעם למי שלשים לכתחילה יותר מכשיעור, שהזכרנו בסעיף הקודם. אבל דחו דבריו משום שהטעם הוא מפני הלישה, כמו שבארנו.

סימן תנו סעיף ד

המידה שמחזקת כשיעור חלה – ימלאנה בקמח בלא גודש, דצריכה להיות מחוקה ולא גדושה. דאם תהיה גדושה – הלא יהיה יותר משיעור חלה.

ושיעורה: כתב רבינו הבית יוסף דשיעורה מקמח חיטה מצרית חמש מאות ועשרים דרה"ם מצרים בקירוב. ולא ידענו שיעור זה.

ולא ידחוק הקמח בהמידה, דאם כן לא ילוש יפה, ויבוא הקמח להתבשיל ויתחמץ. רק ימדוד בפיזור כדרך המוכרים, ולא יניח ידו על הקמח.

ולא יעשה כן אף אם לא ירבה בהשיעור ביותר משיעור חלה, דאם לא כן – בלאו הכי אסור לכתחילה. וטוב לומר בשעת נתינת הקמח, וכן בשעת נתינת המים להקמח: "לשם מצת מצוה".

סימן תנו סעיף ה

אף על פי שאסור למדוד ביום טוב קמח ללישה, מכל מקום אם אופה ביום טוב של פסח – מותר למדוד, כדי שלא יאפה יותר משיעור חלה. דזהו מדידה דמצוה. ויש אוסרים, דאין המדידה מעכבת, דאם יחסר מעט או יוסיף מעט – אין עיכוב בדבר. ויקח כפי אומד הדעת, והכי נהוג.

---

הלכות פסח (א): תכט • תל • תלא • תלב • תלג • תלד • תלה • תלו • תלז • תלח • תלט • תמ • תמא • תמב • תמג • תמד • תמה • תמו • תמז • תמח • תמט • תנ • תנא • תנב • תנג • תנד • תנה • תנו • תנז • תנח • תנט • תס • תסא • תסב • תסג • תסד • תסה • תסו • תסז

---

סימן תנז

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תנז | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

כיצד נוהגין בהפרשת חלה במצה
ובו ארבעה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד

סימן תנז סעיף א

כיון שאסור לאפות יותר משיעור חלה, וממילא דאופין מעט פחות, ואם כן אין בכל עיסה שיעור חלה, ואסור לפרוש ממנה חלה. ושמא תאמר: נפריש בלא ברכה מפני הספק? אך גם זה אי אפשר, דשמא אחר כך יתן מצה שמכמה עיסות לתוך כלי אחת, והכלי יצרפן לחלה, ויתחייבו מדינא בחלה. והוא יסבור שכבר לקח חלה, ואם לא היה בכל אחת כשיעור – הרי החלה שנטל אינו כלום, ונמצא שיאכל טבל.

ולכן אין להפריש מכל עיסה בפפני עצמה. וכיצד יעשה? אם יש הרבה עוסקים, ועושים כמה עיסות – יקח שתי עיסות וידבקם זו בזו במקצת, כדין המבואר ביורה דעה סימן שכה. ואם העיסות קשים – יניח קצה האחת על קצה השנית, ויחתוך משתיהם חלה ויברך, וישליכה לתנור.

אמנם זהו דבר רחוק להפריש מן העיסה, כי הזמן בהול שמא תתחמץ העיסה. ולכן אף שלכתחילה מצוה להפריש מן העיסה, מכל מקום במצה נהגו כל ישראל להפריש אחר האפייה, מהטעם שנתבאר.

סימן תנז סעיף ב

וכיצד יעשה? יתן כמה עיסות, כלומר המצות האפויות מכמה עיסות, לתוך סל אחד או לתוך שאר כלי שיש לה אוגניים. והכי קיימא לן דהסל מצרפן לחלה כמו לישה, ויטול חלה ממצה אחת, ויצא על כולן. ויזהר שלא יצאו מאוגני הכלי, דאלו שיצאו – אין הסל מצרפן, אלא אם כן נתן עליהם סדין מלמעלה, שהסדין תקיף כל המצות. וזהו גם כן כמו צירוף כלי. ובנתינת סדין אינו צריך לכלי.

וכן אפילו אם היה בכל עיסה כשיעור, ורוצה להפריש מאחת על כולן – יכול לעשות כן. ובכי האי גוונא אינו צריך אפילו צירוף כלי, אלא שיהיו סמוכות זו לזו. ואף על גב דחלת חוץ לארץ אינה צריכה הקפה, דקיימא לן חלת חוץ לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש – זהו בעיסה אחת, אבל לא בשני עיסות.

סימן תנז סעיף ג

ונמצא לפי זה שלוש מדרגות:

• אם יש בעיסה כשיעור חלה ואפאה – יכול לאכול, ואחר כך יפריש. וזהו בחוץ לארץ ולא בארץ ישראל, כמו שכתבתי ביורה דעה שם.
• ואם היו שני עיסות או יותר, ורוצה להפריש מאחת על כולן – אסור לו לאכול עד שיפריש תחילה, ומסמיך כל המצות זו לזו, ומפריש מאחת על כולן. ואינו צריך צירוף כלי.
• ואם אין בכל עיסה כשיעור חלה – צריך צירוף כלי או כיסוי סדין, כמו שכתבתי. וקודם שמצרפן בכלי אחת – מותר לו לאכול מכל אחת, שהרי פטורין מן החלה. אבל לאחר שנתנן בכלי אחת, או כיסן בסדין – אסור לו לאכול מהן עד שיפריש חלה. וכלל גדול הוא דזה שחלת חוץ לארץ אינה צריכה היקף – זהו רק כשנלושו בעיסה אחת.

סימן תנז סעיף ד

ולפי זה אצלינו שאין אופין שיעור חלה בכל עיסה – יזהרו מאוד לצרפן כולן בכלי אחת, ולא בשני כלים. ואם אין נכנסין בכלי אחת – יסמוך השני כלים זו לזו, ויפרוש סדין על שני הכלים, ויטול חלה אחת על הכל.

ויזהרו ליטול חלה מיד, ולא להניח עד ערב פסח. דשמא ישכח, וביום טוב אסור להפריש. וגם שלא יבוא לידי קלקול. וכך עושים הנשים הצנועות.

סימן תנז סעיף ה

ולפי זה אם אירע שחלקו המצות בשני כלים, ונטלו חלה מכלי אחת, ומהשנית לא נטלו – אותה הכלי אין לה תקנה, משום דאי אפשר לו להפריש מהכלי השנייה, דשמא יטול מאותה עיסה שנטל בכלי הראשונה, והרי היא פטורה כיון שנטל מאותה עיסה. ונמצא שמפריש מן הפטור על החיוב.

אמנם אם נטל בראשונה רק ממצה אחת – יש לזה תקנה, והיינו שיטול מן השנייה מכמה מצות, באופן שיש בהן אחת שוודאי אינה מעיסה הראשונה. כגון שמכל עיסה יוצא עשרה מצות – יקח מאחד עשר מצות, וכן כל כיוצא בזה. אבל אם נטל מכמה מצות – אין לשנייה תקנה עד שיאפה עוד עיסה קטנה, ויצרפה בתוך כלי השנייה, ותתחייב בחלה, ויטול ממנה על כל הכלי השנייה.

סימן תנז סעיף ו

אמנם אם ירצה ליקח מכל מצה ומצה – פשוט הוא שאינו צריך לאפות עיסה חדשה. וכן הדין אם אפו הרבה עיסות, וממקצתן נטלו חלה וממקצתן לא נטלו, ואחר כך נתערבו כולן – דאי אפשר להפריש מאחד או משנים או יותר, דשמא יפריש מאותן שכבר ניטלו חלתן, ומפריש מן הפטור על החיוב, דגם כן נצרך לכל התקנות שנתבארו.

ובזה אין חילוק בין היה בכל אחת שיעור חלה או לא היה. וזהו שכתב רבינו הרמ"א:

ואם לקח ממקצת העיסות, וממקצת לא לקח, ונתערבו – צריך ליקח חלה מכל אחד ואחד, או ילוש עיסה אחרת ויקח ממנו גם כן על אותן שנתערבו. ואם מכיר מצה אחת שחייבת בחלה – נוטל ממנה על האחרות.

עד כאן לשונו, ופשוט הוא.

סימן תנז סעיף ז

ולכן כשגובין מצות מכל בעלי הבתים קודם הפסח, שיש שכבר הפרישו חלה ויש שעדיין לא הפרישו, מפני שיש ממתינין עד ערב פסח – ממילא שאי אפשר להפריש חלה מהנקבצות, דשמא יפריש מאותן שכבר נפטרו, והוה מפריש מן הפטור על החיוב.

ולכן בהכרח לאפות עוד עיסה, ולצרפה לכל המצות, וליטול ממנה על כולן. וכן המנהג פשוט אצלינו, כשמקבצין מצות למעות חטים מכל בעלי הבתים שנים ושלושה מצות.

סימן תנז סעיף ח

ודע שיש מי שסובר שכשם דבעיסה אחת – אוכל והולך, ואחר כך מפריש; כמו כן בעיסות שלא היה בכל אחת כשיעור, ונתחייבו על ידי צירוף סל – גם כן אוכל והולך, ואחר כך מפריש, דצירוף סל הוה ממש כלישה אחת (הגר"ז סעיף י בשם ב"ח ופרי חדש).

ויש חולקין בזה, וסבירא ליה דבזה אסור לאכול קודם הפרשה, וצריך לתרום דווקא מן המוקף. ורק בנלוש יחד אינו צריך מן המוקף, ולא כשנצטרפו על ידי צירוף סל (שם בשם ח"י).

וכן נראה עיקר, שכן משמע מתוספות וראשונים דצירוף סל – אינו מועיל רק לחייבן בחלה, ולא דליהוי ממש כעיסה אחת לענין "אוכל והולך ואחר כך מפריש".

סימן תנז סעיף ט

והנה כששכחו ליטול חלה קודם הפסח, וביום טוב הא אסור ליטול חלה אם נתחייב בחלה קודם יום טוב, כמו שכתבתי בסימן תקו. ולכן אם הצירוף סל היה ביום טוב ולא מקודם – היה מותר ליטול חלה ביום טוב, כיון דהחיוב בא ביום טוב כשלא היתה בכל עיסה כשיעור חלה, ועד יום טוב היו מפוזרים וביום טוב הניחום בכלי אחת – אך דבר זה לא שכיח, ועל פי רוב אחר האפייה מניחים אותם בכלי אחת. ואם כן נתחייבו מערב יום טוב, וכיצד יאכל ביום טוב לפי דעה אחרונה שבסעיף הקודם, דמה שעל ידי צירוף סל לא אמרינן "אוכל והולך ואחר כך מפריש".

ואפילו לפי דעה ראשונה אינו אלא כשכל המצות הונחו בכלי אחת, אבל אם חלקן בשני כלים – גם לדעה זו אין תקנה שיאכל ביום טוב מכלי אחת, ובמוצאי יום טוב יסמיך כלי לכלי ויכסן בסדין ויטול חלה, דשמא יטול אז מהכלי השניה, והיא לא פטרה את מה שאכלו, שהרי לא היו בכלי אחת. אך בזה יש ליזהר שיטלו חלה מהכלי שאכלו ביום טוב. אמנם כבר כתבנו שהעיקר כדעה אחרונה.

סימן תנז סעיף י

ולכן התקנה לזה שיאכלו ביום טוב מצות שלימות ולהניח מקצת מכל מצה ולאו דווקא שלימות אלא כלומר חתיכות גדולות ולשייר מעט מכל חתיכה ובמוצאי יום טוב להניח השיורים בתוך כל המצות שיהיו כולם בכלי אחת או בכיסוי סדין ויטול חלה מן השיורים וממילא דזהו כחלת חוץ לארץ שאוכל והולך ואחר כך מפריש כיון שמשייר מכל מצה שאוכל ואין חובה ליטול דווקא מן השיורים אלא דעדיף יותר כשיטול מן השיורים.

סימן תנז סעיף יא

האמנם מה נעשה להמצה הכתושה, לאכול ממנה ביום טוב? שהרי יש בה מכמה עיסות, ושמא מה שיאכל יהיה מעיסה אחת שיאכלנה כולה, וכשיטול במוצאי יום טוב חלה – הלא לא תפטור את מה שאכלו ביום טוב מן הכתושין?

ולאפות עיסה ביום טוב ולצרפה, כמו שכתבתי – אין אנו מורגלים בזה לאפות מצה בפסח עצמו, ואצל ההמון הוה זה כדבר תמוה.

ולכן אם ביכולתו לשאול על יום טוב מצה כתושה משכנו, ושישלם לו בחול המועד כשיטול חלה – מה טוב. ואם לאו – בהכרח שיאכל, ולשייר גם מהכתושים, ולצרפן במוצאי יום טוב להמצות, ויטול מכולן חלה אחת. ואף על פי שיש חשש שכתבנו, שמא יאכל מעיסה אחת, אמנם בהכרח צריך לסמוך על סברת יש בילה בדבר דק, והוה כל הכתושין כחתיכה אחת (כן נראה לעניות דעתי).

סימן תנז סעיף יב

ודע שיש מחלוקת בצירוף סל, אם צריך שיגעו המצות להדדי, או אפילו מונחים מפורדים שאין נוגעין זה בזה.

והמנהג הפשוט שכולם נוגעים זה בזה. אך מעיקר הדין נראה שאינם צריכים נגיעה. וזהו כשאין בכל אחת כשיעור, אבל אם יש במקצתן שיעור חלה – צריכין נגיעה מדינא (עיין ח"י סעיף קטן ז).

ואין חילוק בברכת החלה בין פסח לכל ימות השנה. ותמיד מברכין: "אשר קדשנו במצותיו וציונו להפריש חלה". ויש שבפסח מברכין "להפריש תרומת חלה", ואין המנהג כן אצלינו (עיין מגן אברהם סעיף קטן א בשם דרישה).

סימן תנז סעיף יג

הלש עיסה ביום טוב של פסח, כיצד יעשה בהפרשת חלה? דאם יפריש מהעיסה – הלא אסור לו לאפות ביום טוב, מפני שאינה ראויה לאכילה לכהן, שכולנו בחזקת טמאים בזמן הזה. ולשרוף החלה – גם כן אסור ביום טוב, שאין שורפין קדשים ביום טוב. ולהניחה כך – תחמיץ.

ולפיכך לא יפריש חלה מהעיסה עד אחר האפייה, שהרי ביכולתו ליטול חלה מעט מכל אחת, וממילא דכולם מותרים באפייה. ואז אם אפילו אחר כך יטול חלה שלימה לחלה על כל הפת – לית לן בה (רש"י מו א). ואם שכח וקרא לה שם בעודה עיסה – יטילנה לצונן שלא תחמיץ, ויעמדו המים במרתף.

(עיין מגן אברהם סעיף קטן ו, שכתב צריך עיון אם יש לסמוך על זה בזמן הזה. ותמה עליו הח"י בסעיף קטן יא.)

סימן תנז סעיף יד

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ב דאם יש כהן קטן שלא ראה קרי, או גדול שטבל לקריו – מותר לאפות החלה בשבילו. ויש אומרים שאין מאכילין חלה בזמן הזה לשום כהן. עד כאן לשונו, וביאור הדברים הוא ביורה דעה סימן שכב. ואין אנו עושין כן, לכן אין להאריך בזה.

עוד כתב דיש אומרים שמותר ביום טוב ללוש פחות מכשיעור, כדי לפטור עצמו מן החלה. עד כאן לשונו, ואין אנו אופין ביום טוב.

---

הלכות פסח (א): תכט • תל • תלא • תלב • תלג • תלד • תלה • תלו • תלז • תלח • תלט • תמ • תמא • תמב • תמג • תמד • תמה • תמו • תמז • תמח • תמט • תנ • תנא • תנב • תנג • תנד • תנה • תנו • תנז • תנח • תנט • תס • תסא • תסב • תסג • תסד • תסה • תסו • תסז

---

סימן תנח

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תנח | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

לישת המצות בערב פסח
ובו ארבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד

סימן תנח סעיף א

כתב הטור:

אין מתחילין להתעסק בפת בארבעה עשר עד אחר שש שעות. ואיתא בתשובה: מעשה באחד שאפה קודם... ואסרו רבותינו המצה. דאיתקש לפסח ("על מצות ומרורים"), וכיון דפסח אינו נשחט עד אחר שש שעות – אף מצה כן. אבל רבינו אליעזר הגדול ורבינו שמואל הכהן התירו. אך לכתחילה יש ליזהר משום "חביבה מצוה בשעתה". ואבי העזרי הביא בשם תוספתא יוצאין במצה ישינה... וכתב דירושלמי פליג... וכיון דירושלמי אוסר – ראוי להחמיר... ושבת שחל בערב פסח – יאפו במוצאי שבת... ואדוני אבי הרא"ש ז"ל היה אופה מערב שבת...

עד כאן לשונו. וכיוצא בזה כתבו המרדכי בסוף פרק קמא דפסחים ואור זרוע הגדול (סימן ר"נ). ומסקי להיתר, עיין שם.

סימן תנח סעיף ב

ומאוד מאוד תמוה דעת האוסרים, דההיקש לפסח אינו אלא לאכילה, ולא לעשייה. דאם לא כן – לידחי שבת כמו פסח. ועוד: דמשנה מפורשת היא שיוצאין בחלות תודה, וחלות תודה אסור לאפות בערב פסח מפני החמץ שבה. וגם בירושלמי מפורש להיפך, והוא בפרק שני (הלכה ד) שאומר: מפני שלא דקדק בהמצה. אבל אם דקדק – כשר. וכבר השיבו טענות אלו על האוסרים.

וקצת יש ליישב דהנה ההיקש אינו אלא לרבי אלעזר בן עזריה, דסבירא ליה הפסח אינו נאכל אלא עד חצות. ואמרינן בשלהי פסחים: אמר רבא: לדברי רבי אלעזר בן עזריה אכל מצה אחר חצות – לא יצא ידי חובתו, דאיתקש לפסח, עיין שם.

ולפי זה אפשר לומר דמשנה דחלות תודה, והתוספתא והירושלמי – אתיין כרבי עקיבא דפסח נאכל כל הלילה. ולפי זה אינו צריך היקש לזמן האכילה, שהרי כתיב "בערב תאכלו מצות", דמשמע כל הערב. ולכן לרבי אלעזר בן עזריה דצריך היקש – ממילא מקשינן גם לאפיה. ולרבי עקיבא אינו כן.

והרמב"ם בפרק ששי פסק כרבי עקיבא, והתוספות סוף פרק שני דמגילה וסוף פרק חמישי דזבחים פסקו כרבי אלעזר בן עזריה. ולפי זה יש לומר דאלו הגאונים סברי כתוספות, ולכן הרמב"ם לא הזכיר זה כלל.

ואי קשיא: דאם כן גם אפייתה תדחה שבת? לא קשיא כלל, משום דגם לחמי תודה וכל המנחות – אין דוחין שבת.

סימן תנח סעיף ג

ויותר נראה לעניות דעתי משום דזה ידוע שבזמן הקדמון לא היו אופין כל המצות קודם הפסח, אלא היו אופין בכל יום מימי הפסח פת ליום זה. עד שהטור כתב לדבר חידוש, וזה לשונו:

ואני ראיתי בברצלונא מהמדקדקים, שהיו אופין כל מה שצריכין למועד מקודם המועד, שאם יתערב עמו משהו מחמץ – יתבטל קודם איסורו.

עד כאן לשונו, וזהו כמנהג שלנו. וכתב זה לדבר חידוש. ולכן כשהיו אופין בכל יום, ולאכול פת חמה, אם כן למה יגרע מצת מצוה שלא יאפו אותה סמוך לאכילה, והיינו אחר חצות? ומה גם שכתבו דבמרור יש ארס והחמימות מבטל להארס (אור זרוע שם).

ולכן אפו סמוך ללילה, וגם משום "חביבה מצוה בשעתה". וגם כדי שיהנו מהמצה בערב, דפת חמה טוב הרבה יותר מפת צוננת. דהם אפו מצות עבים לא כשלנו, והצונן קשה לאכילה. והוה הידור מצוה. וההיקש שאמרו – הוא לאסמכתא בעלמא, ולזכרון לקרבן פסח.

וזה שאסרו למי שאפה קודם שש – הוא למיגדר מילתא, כדרך הקדמונים שהיו זריזין במצות, וזהירים במנהגי ישראל.

אבל אצלינו שאופין קודם הפסח – אין טעם למנהג. זה ולכן באמת האידנא רק קצת מהמדקדקים נוהגים בזה, וכל ישראל אין יודעין מזה כלל (כן נראה לעניות דעתי).

סימן תנח סעיף ד

וזה לשון רבינו הבית יוסף:

נוהגים שלא ללוש מצת מצוה בערב פסח עד אחר שש שעות, הוא זמן הקרבת קרבן פסח. ובארבעה עשר שחל בשבת – לשין בערב שבת אחר שש שעות.

עד כאן לשונו. והיה להם עוד מנהגים: שהיו אופין השלוש מצות של הסדר מעשרון אחד, והיו מסמנים עליהם לידע איזהו ראשון ואיזה אחרון, וכמו שכתבתי בסימן תעה.

והיו אופין עוד מצות, ונקראו "ספקות", כלומר: אם הראשונות יפסלו – יהיו אלו תחתיהם. ובעת שהיו אופין ביום טוב היה אסור לאפות מיום טוב ראשון לשני. ועל כי אצלינו אינם כל אלה, לכן אין מהצורך לכותבם.

(עיין שולחן ערוך של הגר"ז שביארם. ואולי בימיו היה עוד זכר לזה, ולא כן עתה.)

---

הלכות פסח (א): תכט • תל • תלא • תלב • תלג • תלד • תלה • תלו • תלז • תלח • תלט • תמ • תמא • תמב • תמג • תמד • תמה • תמו • תמז • תמח • תמט • תנ • תנא • תנב • תנג • תנד • תנה • תנו • תנז • תנח • תנט • תס • תסא • תסב • תסג • תסד • תסה • תסו • תסז

---

סימן תנט

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תנט | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני לישה
ובו ששה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז

סימן תנט סעיף א

אין לשין עיסה של מצה בחוץ, במקום שהחמה זורחת שם, מפני שחום השמש מחמם העיסה, ובקל תבוא לידי חימוץ. אבל במקום הצל – מותר ללוש אפילו תחת אויר הרקיע.

וזהו כשאינו יום המעונן. אבל ביום המעונן – אסור, דיומא דעיבא כוליה שימשא (יומא כח א), שהשמש בוקעת בכל סדקי העננים. ואם עבר ולש תחת השמש, ונראה שנתחמם קצת – גם בדיעבד אסור (עיין ב"ח).

ונראה לעניות דעתי דביום המעונן במדינות הצפוניות שלנו – מותר בדיעבד, שאנו רואים בחוש שאין שם חמימות. ובפרט קודם הפסח, שאז עדיין האויר קר אצלינו.

סימן תנט סעיף ב

וכן יש ליזהר מללוש בבית נגד חלון פתוח. ולא מיבעיא כשהשמש נכנס בהחלון, אלא אפילו אין השמש נכנס בחלון, משום דחיישינן שמא יתכסו השמים בעבים ולאו אדעתיה, דכבר נתבאר דיומא דעיבא כוליה שמשא. אבל בחוץ – לא חיישינן לזה, משום דוודאי ירגיש כשתתכסה השמש. מה שאין כן בבית – לא ירגיש.

וכתבו דדווקא בחלון פתוח, אבל אם אין החלון פתוח, אף שהשמש נכנס דרך החלון בהזכוכית של החלון – מותר ללוש (ח"י סעיף קטן ג). ואף על גב דלעיל סימן תנה לענין המים אסרנו בכי האי גוונא – מים שאני דנתחממים מהר. מה שאין כן העיסה – אינה מתחממת בכי האי גוונא (שם).

סימן תנט סעיף ג

ויראה לי דדיני חלון שנתבאר – לאו כללא הוא. וזה לא נזכר בגמרא, והפוסקים כתבו לפי אויר מדינותיהם. ואנחנו במדינתינו – אנו יודעים בחוש דלפעמים השמש מכה בזכוכית החלונות, עד שמחממת הרבה העיסה שעל השולחן שהנשים עורכות. ומחוייבים לסתום הזכוכית של החלונות באיזה דבר, אם לתלות איזה מכסה על החלון או לסתום בהדלתות שמבחוץ שקורין לאדי"ן.

וכן להיפך: אנו רואים בחוש דכשהחדר קטן, ומפני ההסק התמידי רבה החמימות בהחדר עד שנוטל זיעה מהעוסקים, ונחלשים ואין להם כח לעסוק, וכשפותחים חלון – ינשב הרוח ויקרר האויר, ויתחזקו העוסקים. וגם על הבצק תעבור הרוח ותקררה, ובלבד שלא תהא השמש כנגדם. וכן המנהג.

סימן תנט סעיף ד

אם לשין המצה במקום זה, ונושאין לאפותה בבית אחר הרחוק ממקום זה – לא ישא את המצות מגולים תחת אויר הרקיע, אלא יכסה אותם באיזה דבר קל. ואם יש חשש שנדבק קצת בצק להכיסוי – לא יכסה בה פעמים הרבה (מגן אברהם סעיף קטן ב).

וכן המים או הקמח – לא ישא תחת אויר הרקיע בלא כיסוי. ולא ילוש סמוך לפי התנור, מפני החום העולה לשם מפי התנור. ואצל דופן התנור גם כן, אם עולה הבל מדופן התנור – אסור ללוש שם. ואם לאו, כגון שהדופן עב, ואין בצד החיצון של הדופן חום הרבה – מותר. והכל לפי ראות עיניו (עיין ח"י סעיף קטן ט).

וכן יש ליזהר אצלינו, שמשימים המצות לתנור על ידי קנים דקים למהר להשים המצות לתוך התנור, ולבלי להשהותם על הקנים שיש בהם חמימות, ובקל שתבוא לידי חימוץ. וגם חובה להכין הרבה קנים, כדי שאם יתחיל האחד להתחמם – יעמידנו במקום קר שיתקרר ויקח קנה אחר מצונן, עד שיתחמם קצת ויעמידנו במקום קר ויקח קנה אחר. וכן יחליף כסדר עד שלא יבוא הקנה לידי חמימות.

ויזהרו שגם העריכה שקורין וועלגערי"ן, וגם הסטופלע"ן שקורין רעדלע"ן – לא יהיה אצל התנור. וטוב שעסק המצה יהיה בחדר גדול שהאויר שולט שם.

סימן תנט סעיף ה

לכתחילה לא יניחו העיסה בלא עסק אפילו רגע אחת. דכל זמן שמתעסקין בו, אפילו כל היום אינו מחמיץ. ו"עסק" מקרי לישה ועריכה. והסטופלע"ן אם הם בחוזק מקרי "עסק". ואם ברפיון – לא מקרי עסק. ויזהר מלהשים היד על המצה הרבה, דהיד יש בה חמימות.

וכמה תשהה העיסה בלא עסק ותבוא לידי חימוץ? כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ב דהוה רביעית שעה וחלק עשרים מן השעה, וזהו שמונה עשרה מינוטי"ן. וטעמו משום דבגמרא (פסחים מו מו א) אמרו: שיעור הילוך מיל, ומהלך אדם בינוני ביום עשרה פרסאות, שהם ארבעים מילין, דבכל פרסה ארבעה מילין. והיום הוא שתים עשרה שעות, ונמצא דמגיע לכל שעה שלושה מלין ושליש מיל. ומיל הוא אלפים אמה, ובכל שעה יש ששים מינוטי"ן, ומגיע לכל מינו"ט מאה ושנים עשר אמות בקירוב. ומגיע לשתים עשרה מינוטין שני אלפים אמה ושתים עשרה אמה, לפי חשבון מאה ושנים עשר. ואינם בשלימות, רק בקירוב, והוי אלפים אמה בצמצום. ושיעור שעה הוא חלק עשרים וארבעה מן "מעת לעת" שלם, דהיינו יום ולילה.

סימן תנט סעיף ו

אבל הרמב"ם והרע"ב בפירש המשנה פסחים פרק שלישי כתבו דשיעור מיל הוא שני חומשי שעה, וזהו עשרים וארבע מינוטין, דחומש מששים מינוטין הוי שתים עשרה, ושני חומשין הוי עשרים וארבע. דאינהו חשבי מהנץ ועד השקיעה התשים עשרה שעות, וההילוך הוא שלושים מילין, דעשרה מילין הולך קודם הנץ ולאחר השקיעה, כדאיתא בפסחים (צד א). ונמצא שכשתחלק שלושים מילין לשתים עשרה שעות, שהם ששים חומשי שעה – יגיע לכל מיל שני חומשי שעה. וכן כתב המהרי"ל (מגן אברהם סעיף קטן ג).

ולפירוש זה הסכימו הגדולים שכן עיקר. ודעה ראשונה מוכחש בחוש (ח"י סעיף קטן י והגר"א סעיף קטן ה והגר"ז סעיף י), אלא שמכל מקום יש להחמיר לכתחילה כסברא הראשונה (הגר"ז). והנה בכאן הדעה האחרונה הוי קולא, אבל לענין מליחת בשר הוי חומרא, דשיעור מליחה הוא כשיעור הילוך מיל. ואם כן לדעה ראשונה די בשמונה עשרה מינוטי"ן, ולדעה אחרונה צריך עשרים וארבע מינוטי"ן. ועיין מה שכתבתי ביורה דעה סימן סט.

סימן תנט סעיף ז

ויש להחמיר ולמהר בענין עשיית המצות. שהרי יש מי שסובר שאסור לשהות כשיעור מיל מתחילת הלישה עד האפייה, כלומר עד הנחה בתנור. וחשבינן בהזמן הזה גם מה שעסקו בהעיסה (ב"ח בשם ריא"ז). ואם כי אין הלכה כן, מכל מקום במצה ראוי להחמיר.

ועוד: דזהו וודאי גם אליבא דדינא, שאינו צריך שתשהה בלא עסק כדי הילוך מיל רצופים, אלא אפילו השהה מעט וחזר ועסק, והשהה מעט – מצרפין השהיות אם היו ביחד כדי הילוך מיל. וכל שכן אם הבצק מונח במקום חם, שמדינא ממהר להחמיץ בהרבה פחות משיעור מיל. וכן אחר שנתעסקו בהבצק ונתחמם בידים – ממהר להחמיץ קודם הילוך מיל. ולכן יהיו מהירים וזריזים באפיית המצות. ואין להתחיל להעריך המצות עד שיגרופו התנור, כדי שלא תהיה העיסה בלא עסק.

סימן תנט סעיף ח

זהירות הרבה יש במצה. והיינו שהעריבה שלשין בה, אם היא של חרס – צריך בכל רבע שעה עריבה חדשה, שהרי אי אפשר לנקותה. ולכן אנו לשין בשל נחושת, או נחשת מוזהב שקורין מע"ס, שהם חלקים, ובקל לרוחצם ולנקותם. ויזהרו שלא יהא בהם טלאי, שבסדקי הטלאות נטמן מעט בצק. וכשיעשו שנים ושלושה עיסות – יחליפו באחרת, והראשון ינקוהו.

וגם יזהרו שמי שנותן הקמח מהשק לתוך המידה – לא יתן המים, והמים לא יעמדו אצל השק של קמח. והאשה הלשה – תנקה ידיה תדיר. וכשתלוש תהיה עיניה בהעיסה, ולא תדבר עם נשים אחרות באופן שהלישה הוא כלאחר יד. ותזהר ללוש היטב היטב, שלא ישאר קמח בהעיסה.

סימן תנט סעיף ט

ותזהר כשהעיסה רכה – לבלי להוסיף בה קמח, מפני שאותו הקמח אינו נלוש יפה, ושמא לא יתאפה יפה, וכשיפול במרק – יתחמץ. ולא הותר להוסיף קמח רק כל זמן שלא נתערב הגיבול, אבל כשנתערבה ונעשית עיסה – אסור להוסיף.

וכיצד יעשה כשהעיסה רכה? יגבול עיסה קשה אחרת ויערבנה עם הרכה, דעיסה בעיסה מותר לערב, שהרי שניהם נלושים יפה. ופשוט הוא דדוקא אחר יעשה עיסה הקשה, אבל האשה שלשה – אין לה לעשות שתי עיסות כאחת, שאין הידים מספיקות לזה. אבל שתי עריכות, שהם עיסות מועטות – יכולה לעשות שתים כאחת, אחת בידה הימנית ואחת בהשמאלית.

ויזהרו שלא להשהות עיסה, וכלי הגלגול שקורין קאצילק"ע, תחת השחי, ששם המקום מחומם. וכן יזהרו לנקות תדיר השולחן שעורכין שם, והגלגל והידים מפרורי בצק הנדבק שם. ונהגו לדקור המצות בגלגל ברזל שקורין רעדי"ל, והמצות נתונות על מתכת שקורין בלע"ך. ויזהרו העוסקים שלא יאכלו לחם חמץ בעת שעוסקים בהמצות, ויאכלו מיני קטניות או תפוחי אדמה וכיוצא בהם. והבא לטהר – מסייעין אותו.

סימן תנט סעיף י

אם הוסיף קמח בעיסה – אין לאסור בדיעבד, רק יזהר ללושם יחד יפה יפה (עיין ח"י סעיף קטן כז). ואם נראה שעבר אבק קמח על איזה מצה – יש ליזהר לאכלה יבש, שלא תכנס במים.

ואם המצה כבר עשויה, ואין מקום בתנור לאפותה, ומוכרחת לשהות איזה מינוטי"ן – טוב שתחזור ותשברה, ותחזור ותלוש ותגלגל, כדי שלא תשאר המצה בלא עסק. אבל לכתחילה אין לשבר המצה ולחזור וללושה ולגלגלה.

סימן תנט סעיף יא

וזה לשון רבינו הרמ"א בסעיף ד:

הכלים שמתקנין בהן המצות, והסכין שחותכין בו את העיסה – יגררם תמיד בשעת עשייה, שלא ידבק בהם הבצק. ולאחר עשייה ידיחם וינגבם היטב, לחזור ולתקן בהם פעם שנית. וזהו עדיף טפי ממה שנוהגין לגרדן, כי אי אפשר לנקותן היטב על ידי גרידה. והמחמיר יגרדן ואחר כך ידיחן.

עד כאן לשונו. ואצלינו מגרדין בחתיכות זכוכית, דמתגררת היטב. ואנו אין נוהגין כלל בהדחת מים.

סימן תנט סעיף יב

וכתב עוד שביום טוב מותר לגרד על ידי אינו יהודי, דהגרידה שבות, ואמירה לאינו יהודי שבות, והוי שבות דשבות במקום מצוה ומותר. ואם ליכא אינו יהודי – יטילם בצונן, או יתנום לתנור שיאפה הבצק שעליהם. והעריבות מותר להדיח בעצמו, שהרי ראוים לאיזה תשמיש של אוכל נפש, ומותר ביום טוב. וכן כל כיוצא בזה.

וכתב עוד שיש ליזהר בעריבה שלשין בה, שלא יהא שום גומא או סדק שלא יוכל לנקרו אחר הלישה ותחמיץ, ואחר כך כשחוזר ולש בו מתערב בבצק. ולא יתן העריבה על כר או כסת צמר בשעת הלישה, שמחמם העריבה. אבל על של עור – שרי. עד כאן לשונו.

ואצלינו אין אופין ביום טוב. אמנם כשאופין ביום טוב, וכן בערב פסח אחר חצות – צריך לבטל הפרורי חמץ קודם שיחמיץ. וכך נהגו לומר: "פרורים הפקר". ודווקא קודם שיחמיץ, דאחר כך אינו ברשותו. ועיין בסימן תס סעיף ה.

סימן תנט סעיף יג

המגלגל שקורין קאצילק"א, אצלינו הם של עץ חלקים. ויש מצפין במתכות, ויש של אבנים, ויש של זכוכית. והם חלקים ומקררים. וכן השולחן שמגלגלין עליו – יזהרו שיהא מדף אחד, כדי שלא יהיה סדק. ויראו שיהא חלק. ויש שמגלגלין על מתכת, ויש על אבנים, וטוב ויפה הוא כידוע.

אך על נייר לא יגלגלו, כי הנייר מתנדנד, ואינו יפה לגלגל. והמגלגלין על נייר – אסור לגלגל על אותו נייר מצה אחרת, כי הבצק מתדבק הרבה לנייר. וצריך לכל מצה נייר חדש, או על צד האחר. אך יותר טוב לגלגל על השולחן מעל נייר.

(וכתב המגן אברהם סעיף קטן יג: מזרק שנסדק בשפתו, וצוה מהרי"ל להרחיב הסדק ולגרדו יפה, ולהגעיל ולסתום הסדקים ויחליקם, עיין שם. ויש להרחיק את עצמו מעריבה או ממרדה שיש בה סדק. ומה שכתב מסדין – לא ידענו מה הוא. עיין שם).

סימן תנט סעיף יד

ודע שאף על פי שיש שיעור לחימוץ כדי הילוך מיל כמו שכתבתי, מכל מקום אם רואים בבצק סימני חימוץ – אסור מן התורה אף שאין בו הזמן שנתבאר. ואלו הן סימני חימוץ:

• כגון שנעשה סדקים בהעיסה, ואפילו לא נתערבו הסדקים זה בזה, אלא אחד הולך הנה והאחד הולך הנה – הוה חמץ גמור, וחייבין עליו כרת.
• ואם אין בו סדק אלא הכסיפו פניו, כלומר שנשתנה מראיתו כאדם שעמדו שערותיו – הוי גם כן חמץ, אלא שהאוכלו פטור מכרת.

וכן אם התחילו בשני עיסות כאחד, והאחת נתחמצה – אסורה גם השנייה אפילו אין רואין בה סימני חימוץ, ואפילו לא שהתה שיעור מיל, משום דוודאי החמיצה. ויזהרו שלא להניח מצה אחת על חבירתה, דבכך ממהרין להחמיץ.

כללו של דבר: שצריכין הרבה זהירות וזריזות במצה.

סימן תנט סעיף טו

כתבו רבותינו בעלי השולחן ערוך בסעיף ג:

אם האשה שהיא לשה, מקטפת היא במים – לא תקטף באותן המים שמצננת בהם ידיה, מפני שהם מתחממים ומחמיצין את העיסה. אלא יהא לה כלי אחד מלא מים שתקטף בו. ומיהו בעברה ולא צננה ידיה – מותר. ואם לש אחר זמן איסור חמץ אלו המים, עם שאר המים שרוחצים בהם העריבה – לא ישפכם אלא במקום מדרון, כדי שלא יתקבצו במקום אחד ויחמיץ.

עד כאן לשונם. אבל קודם זמן איסורו – לא חיישינן לזה (עיין ט"ז סעיף קטן ה). ועכשיו לא ידענו כלל מקטיפת מים. ואדרבא הנשים שומרות שלא יבואו מים על העיסה, ועושין זה מפני העדר ידיעתן בדין זה, שאדרבא המים הצוננים מעכבין החימוץ. ונראה לי דמפני שהמצות שלנו דקין – לכן אינן צריכות לקטיפת מים.

סימן תנט סעיף טז

ודע דאם שני בעלי בתים אופין בתנור אחד, ויכול להיות שיתחלפו המצות של זה לזה, נכון שיאמרו: "כל מי שיגיע מצה שלי לידו – יהיה לו במתנה" (בית יוסף ומגן אברהם סימן תנב סעיף קטן ה). וכן אם יש חשש בהריחים או בחנות שנתחלף של זה לזה – יאמרו גם כן כן (שם), כדי לצאת מחשש מצה גזולה, כמו שכתבתי בסימן תנד. אמנם בדיעבד גם בלא אמירה – מסתמא מחלו זה לזה. אך אצלינו אין אופין שנים בתנור אחד.

---

הלכות פסח (א): תכט • תל • תלא • תלב • תלג • תלד • תלה • תלו • תלז • תלח • תלט • תמ • תמא • תמב • תמג • תמד • תמה • תמו • תמז • תמח • תמט • תנ • תנא • תנב • תנג • תנד • תנה • תנו • תנז • תנח • תנט • תס • תסא • תסב • תסג • תסד • תסה • תסו • תסז

---

סימן תס

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תס | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני מצות מצוה שעל הסדר
ובו שמונה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח

סימן תס סעיף א

כתבו הטור והשולחן ערוך:

אין לשין מצת מצוה ולא אופין אותה על ידי אינו יהודי, ולא על ידי חרש, שוטה, וקטן.

עד כאן לשונם. וכבר בארנו זה בסימן תנג דהטעם משום "לשמה". ואפילו אומר לו "עשה לשם כך וכך" – הוא עושה על דעת עצמו. וכן כתב הרשב"א בתשובה (סימן כו).

וגם הטחינה והקצירה צריך "לשמה", כמו שכתבתי בסימן תנג, אלא שיש דעות בזה אם צריך גם משעת קצירה. ובגמרא יש פלוגתא בזה.

(ודברי הט"ז סעיף קטן א תמוהים, וכמו שכתבתי שם.)

סימן תס סעיף ב

וכן לא יסייע אחד מאלו בשום מלאכה מן המלאכות השייך לזה. ומיהו כתבו הפוסקים דאם אי אפשר בלעדי האינו יהודי – יעמוד ישראל על גביו ויאמר לו "עשה לשם מצות מצה", כמו שפסק הרא"ש לענין ציצית לעיל סימן יא (ב"ח ומגן אברהם). ומכל מקום יראה הישראל לסייע מעט.

ודע דקטן עדיף מכל אלו, שהרי יבוא לכלל מצות (שם). וכל דברים אלו אינן אלא במצת מצוה, ולא במצה של כל ימי הפסח. וכבר כתבנו בסימן תנג שהרי"ף והרמב"ם יש להם שיטה אחרת בשימור דמצה. ולדידהו אין הפרש בין מצת מצוה למצה של כל ימי הפסח, עיין שם היטב.

סימן תס סעיף ג

"חרש" זהו שאינו שומע ואינו מדבר. ו"שוטה" כמשמעו, וגדר השוטה נתבאר ביורה דעה סימן א. ו"קטן" הוא כמשמעו, שלא הגיע לשלוש עשרה שנים ויום אחד.

ויש מי שאומר ד"קטן" מקרי כשאין לו דעת, אבל כשיש לו דעת שיבין מה שאומרים לו שיעשה לשם מצוה – מותר לכתחילה (ט"ז סעיף קטן א). ולעניות דעתי נראה דוודאי כל דבר שצריך "לשמה" – צריך שלוש עשרה שנה ויום אחד (וכן כתב האליה רבה).

ויראה לי דסומא ושיכור אסורים לעסוק בלישת מצה ועריכתן, אף במצה שאינה של מצוה, דהסומא לא יראה לאסוף כל הבצק ביחד, ובין כך יבוא לידי חימוץ. והשיכור – פשיטא שאינו יודע היטב מה שעושה, אפילו לא הגיע לשכרותו של לוט.

סימן תס סעיף ד

אף על גב דיכול לאפות מצת מצוה על ידי שליח, מכל מקום אם אפשר לו בעצמו – מצוה בו יותר מבשלוחו. והרא"ש ז"ל היה עומד על עשייתם, והיה משתדל במצת מצוה, ומזרז העוסקים, ומסייע בעריכתם. וכן ראוי לכל אדם להטפל ולעסוק בעצמו במצוה הגדולה הלזו.

(ובשם האריז"ל כתב הט"ז שתיקון גדול הוא שיעמול במצוה זו עד שיזיע, עיין שם.)

סימן תס סעיף ה

הלש אחר זמן איסור חמץ יאמר בשעת לישה: "כל פירורים שיפלו בשעת לישה ועריכה, וכן בצק הנדבק בכלים – אני מבטל אותם", כדי שנמצא שמבטלן קודם חימוצן, דלאחר חימוצן אינו ברשותו לבטל, כיון שהוא אחר זמן איסורו. ולאחר גמר הלישה והעריכה יכבדו המקום שלשו ושערכו שם.

ואף על גב דפירורים בלאו הכי אפקורי מפקר להו גם בסתמא, אמנם חיישינן שמא יתקבצו כל הפירורי לישה ביחד ויהיה דבר חשוב, ולפיכך צריך לבטל. ולא דמי לפירורי לחם דאין מתדבקין יחד, ולא חשיבי (מגן אברהם סעיף קטן ב).

והעולם נוהגים לומר "פירורים הפקר". וכתבו דאינו מועיל, דלשון זה משמע דמעצמן הן הפקר. ואינו כן, אלא צריך לומר "יהיו הפקר" (שם ועיין ט"ז סעיף קטן ג).

אבל באמת נכון המנהג, דבחמץ בגילוי דעתו סגי, כמו שכתבתי בסימן תלא בעניין עיקר הביטול, ובפרט לגבי פירורים דבלאו הכי הוי הפקר.

(עיין ח"י סעיף קטן ז, שתירץ מטעם דהפקר הוי כנדר. אך כבר בארנו בחושן משפט סימן רעג סעיף ד דאין שום ענין הפקר לנדר, עיין שם.)

סימן תס סעיף ו

בימים הקדמונים היו נוהגים לעשות סימנים על השלוש מצות שעל הסדר. וקורין להראשונה "כהן" שמברכין עליה "המוציא". ולהשנית "לוי" על "יחץ". ולהשלישית "ישראל" על "כורך".

ועכשיו לא נהגו כן, לפי שאין כדאי להשהות המצה קודם אפייה ולעשות הסימנים. דאין עושין סריקין המצויירין בפסח, כלומר לעשות ציורים על המצות, לפי שהוא שוהה בעשייתן ויבוא לידי חימוץ. ואפילו על ידי דפוס – אסור. ואין חילוק בין בעל הבית לנחתום, אף שרגיל לעשות כן ואינו שוהה בעשייתן, מכל מקום לא פלוג רבנן ואסרו כל הציורים.

ומכל מקום בדיעבד אם עשו – לא נאסרה המצה בזה אם לא שהה בציורן, ומותר לכתחילה לאכלן. והניקורין שעושין שקורין רעדלע"ן – זה אינו ציור, ואדרבא נעשין מהר. והוא עסק של הבצק ומעכב החימוץ, ומעכב שהמצה לא תנפח בתנור. וטוב וישר לעשות כן.

סימן תס סעיף ז

אין עושין מצה עבה טפח, שכשהיא עבה כל כך – יש לחוש שלא ישלוט האש באמצעיתה מהר, ויבוא לידי חימוץ. ובדיעבד – מותרות באכילה (מגן אברהם סעיף קטן ד וח"י סעיף קטן יד). ופחות מטפח – מותר, דקים להו לחכמים שהאור שולט שם.

ומכל מקום אנחנו נוהגים לעשות המצות רקיקים דקים, ולא פת עבה כשאר לחם, דהרקיקין אין ממהרין להחמיץ.

סימן תס סעיף ח

הקדמונים אסרו לעשות מולייתות בפסח, והיינו למלאות העיסה בבשר וביצים כעין פשטיד"א, שמעכבים האפייה וקרוב להחמיץ. ועוד: שהליחה היוצאה מהם הוי כמי פירות, ומי פירות עם מים ממהר להחמיץ, כמו שכתבתי בסימן תסב. ואפילו בדיעבד יש לאסור.

אבל אם נתן לתוכה זרעונים, אפילו אינם כתושים – מותר באכילה בדיעבד, שזה אינו מעכב האפייה. ולכתחילה – אסור. ומימינו לא שמענו ולא ראינו לעשות כן (והט"ז סעיף קטן ו אוסר גם בדיעבד).

---

הלכות פסח (א): תכט • תל • תלא • תלב • תלג • תלד • תלה • תלו • תלז • תלח • תלט • תמ • תמא • תמב • תמג • תמד • תמה • תמו • תמז • תמח • תמט • תנ • תנא • תנב • תנג • תנד • תנה • תנו • תנז • תנח • תנט • תס • תסא • תסב • תסג • תסד • תסה • תסו • תסז

---

סימן תסא

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תסא | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני אפיית המצות
ובו שלושה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג

סימן תסא סעיף א

תנור שאפו בו חמץ – צריך ליבון יפה להכשירו לפסח. וצריך ליזהר כשיסיקוהו כדי לאפות בו מצה, שילכו הגחלים על פני כולו מראשיתו עד אחריתו, וגם בשפתו. ואין די לו מה שהלהב שולט שם; דכבולעו כך פולטו, וגם הבליעה היתה על ידי גחלים, לפיכך גם הפליטה צריך להיות כן. וצריך שבכל התנור תהא ניצוצות ניתזין ממנו.

ואפילו הסיקוהו כמה פעמים קודם הפסח – אינו מועיל כשלא היתה כוונתו לשם הכשר פסח, דוודאי לא השגיח שיהו הגחלים על פני כולו, ואפשר שהיה כן שלא הלכו על פני כולו. ומכל מקום בדיעבד כשאפו מצה – יש להתיר בכי האי גוונא כשהסיקו כמה פעמים, אף שלא לשם הכשר, דקרוב הוא שעל כל פנים פעם אחת היו הגחלים על פני כולו. אבל אם הסיקו היסק אחד שלא בכוונת הכשר – אינו מועיל אף בדיעבד.

(מגן אברהם סעיף קטן א'. ומה שמדמה לחלב בשבועות – תמיהני, דשם אופין ומבשלין בכלים ולא בתנור עצמו, מה שאין כן חמץ ומצה. וצריך עיון, ודייק ותמצא קל.)

סימן תסא סעיף ב

והנה מעיקר הדין כשמסיקין התנור לשם הכשר – מותר בהיסק זה לאפות מצה. ומכל מקום אין המנהג כן, דלאחר היסק של הכשר אין אופין בה, אלא עושין היסק אחר למצה, אחר שתצטנן התנור.

ומנהג יפה הוא, וטוב וישר לעשות כן, דשמא היה שם חמץ בעין ונשרף, ואותו האש מועיל להמצה, ונמצא שנהנה מחמץ. אך טעם זה לא שייך רק אחר זמן איסורו, כמו שכתבתי בסימן תמה. ועוד יש טעם: דאם יאפה בהיסק זה – יש לחוש שלא יסיק הרבה, כדי שלא יחרך הפת. ועם כי לא נמצאו גזרות אלו בגמרא, מכל מקום כשנהגו מעצמן כן – מנהג כשר וישר הוא.

(עיין מגן אברהם סעיף קטן ג, שעורר גם כן מבשר וחלב, עיין שם. וזהו גם כן מהטעם שכתבנו בסעיף הקודם. ודייק ותמצא קל.)

סימן תסא סעיף ג

ויש נוהגים לעשות בהתנור קרקע חדש, ומנהג יפה הוא. ובזה אינו צריך היסק. ואף על גב שיש בליעת חמץ למעלה ומן הצדדים, אך לזה די ההיסק שיסיקו לאפות המצה, שהשלהבת יעלה שם ויפליט (מגן אברהם סעיף קטן ב).

ולכן להתשמיש שעל התנור ובצדדי התנור – אינו מועיל זה. וכמה תהא עובי הקרקע החדשה? כתב הלבוש כעובי אצבע. וטעמו נראה דאפילו בדבר מאכל לא נכנס יותר מעובי אצבע כדי נטילה, כמו שכתבתי ביורה דעה סימן קה. ובחמץ ליכא שמנונית שיפעפע ככולו.

סימן תסא סעיף ד

טפקא של חרס חדשה, וזהו כלי שמסיקין תחתיו מלמטה ואופין עליו מלמעלה, ואינו מצוי אצלינו – מותר לאפות עליו מצות, דכיון שהאור שולט תחתיו הוא נרתח יפה, אף על פי שאין השלהבת עולה על גביו. והפת נאפה מיד, ואינו בא לידי חימוץ.

ורק יש ליזהר להסיק תחתיו תחילה, עד שיהא מרותח היטב, ואחר כך ידביק הפת על גביו. וכן כשאופה במחבת בלא משקה, יזהר להסיק תחתיו תחילה, עד שיהיה מרותח היטב. ואחר כך ידביק הפת בתוכה, דאם ידבק הפת מקודם, ואחר כך ירתיחנו – יש לחוש שמא קודם שיהיה מרותח היטב תחמיץ הפת. ואפילו בדיעבד יש להחמיר, אלא אם כן אין לו פת אחר (עיין ח"י סעיף קטן ז). וכן אסור להשים מצה בתנור על הנייר. אך בדיעבד – אין לחוש, דודאי שולט בה האור דרך הנייר שהוא דק (שם).

סימן תסא סעיף ה

טוב להחמיר ולמחות שלא לאפות חררה ברמץ, וכן שלא יאפה בחמה, שיש לחוש שיחמיצו קודם שיתחילו לאפות. ואם עבר ואפה ברמץ – מותר באכילה, ויוצא בהן ידי חובתו בפסח. אבל בחמה – אינו יוצא ידי חובתו, לפי שהאפוי בחמה אינו נקרא "לחם". והתורה אמרה "לחם עוני". ואינו קרוי "לחם" אלא האפוי באור בתנור או במחבת בלא משקה, ולא האפוי בחמה. ולאכול – מותר בדיעבד, דאחרי שהחום של החמה שם חזק כל כך עד שנאפית – פשיטא שאינו מניחה להחמיץ (הגר"ז).

סימן תסא סעיף ו

וכן אם נאפה בקרקע, כגון טרוקנין והוא גומא שעושין בקרקע הכירה, ונותנין שם קמח ומים מעורבין ונאפה שם, אף על פי שבלילתה רכה מאוד ואין עליו צורת פת; ולכך אין מברכין עליו "המוציא" אלא אם כן קבע עליו סעודתו כמו שכתבתי בסימן קסח; אף על פי כן יוצא אדם בו ידי חובתו בפסח אפילו לכתחילה, לפי שזהו "לחם עוני", כמו עני שאין לו תנור ואופה לחמו בקרקע. ומברך עליו "המוציא" וברכת המזון, דבפסח הוי קביעת סעודה.

סימן תסא סעיף ז

מצה שנאפית עד שאם פורסה אין חוטין נמשכין ממנה – יוצאין בה. ואפילו אם כשהיא נטלטלת נפרכת – יוצאין בה, כיון שאין חוטי בצק נמשכין ממנה. אבל כשנמשכין ממנה חוטין – אין יוצאין בה, דאינה פת אלא בצק. והסימן לזה: שקרמו פניה.

ויש ליזהר שלא ליטלה מן התנור קודם הזמן הזה ולהחזירה, מפני שתוכל לבוא לידי חימוץ. אבל לאחר זמן הזה – יכול ליטול ולהחזיר, לפי שאז היא כאפויה. ואם יש ספק אם חוטין נמשכין אם לאו – יש להחמיר.

ודע דאין להכיר זה רק כשהפת חם ולא בצונן. ואז צריך לראות הקרימת פנים, שזה ניכר גם בצונן. ואם תוחב אצבע ואין האצבע נדבקת – הוי סימן שאין חוטין נמשכין (ח"י סעיף קטן י). ויש מי שאומר שאם נטלה מן התנור קודם שהחוטין נמשכין – נאסרת מיד (ט"ז וח"י), דעל ידי החימום מתחמץ מיד. אך בספק חוטין נמשכין יש להקל (שם). ובמצות שלנו לא שכיח כלל שיהא חוטין נמשכין מהם.

סימן תסא סעיף ח

יוצא אדם במצה שרויה במים. ודווקא כשלא נימוחה, אבל נימוחה – לא יצא. כדאמרינן בחולין (קכ א): המחה מצה וגמעה – לא יצא. וכן אם בישלה אף שלא נימוחה – לא יצא.

ולכן לא יתן אותה בכלי ראשון דמבשל, וגם בכלי שני יש להחמיר אם לא לצורך (מגן אברהם סעיף קטן ח), דבבישול נתבטל טעם מצה. ואף על גב דקיימא לן בלע מצה יצא, דלא בעינן שיטעום טעם מצה כמו שכתבתי בסימן תעה – היינו דלא בעינן שיטעום טעם מצה בפיו כמו מרור, כמו שכתבתי שם. אבל מכל מקום צריכה להיות טעם מצה במעיו, ובבישול הרי הוא כאינו מצה כלל (ט"ז סעיף קטן ב).

ושרייה זו שאמרנו, יש אומרים דווקא במים ולא ביין, דמבטל טעם מצה (מגן אברהם סעיף קטן ז), אם לא בהכרח. ויש אומרים דהכל אחד (ט"ז שם), דגם יין אינו מבטל טעם מצה, וכן ברוטב. ורק שלא יהיו חמין מכלי ראשון.

ודע דאפילו במים לא הותר רק לחולה ולזקן, שאינם יכולים לאכול מצה יבש, או מי שנתקלקלו שיניו. אבל מי שיכול לאכול יבש – לא הותרה לו שרייה, דעיקר טעם מצה הוי ביבשות.

סימן תסא סעיף ט

אם אפו מצה וחמץ בתנור אחד – לא נאסרה אלא אם כן נגעה בחמץ. דמשום ריח חמץ לא נאסרה, אפילו למי שאוסר ריח חמץ בפסח בסימן תמז, דדווקא ריח של שמנונית מקרי ריח, ולא ריח של פת (מגן אברהם סעיף קטן ט).

ואם נגעו זה בזה – נוטל ממקום הנגיעה כדי נטילת מקום, והיינו כעובי אצבע. דלכל היותר אינו בולע יותר משיעור זה, שהרי אין כאן שמנונית כלל דניחוש לפיעפוע.

ויראה לי דאם נאפו במחבת אחת – אסורה כולה, שהרי כל המחבת בלוע מחמץ, ונכנס הבלוע לכל המצה. וצריך כדי נטילה בכולה, והרי בכל עוביה ליכא עובי אצבע. ולכן נראה לי דגם בתנור אחד שאינו אוסר כמו שנתבאר – זהו כשלא היו על רובד אחד, והוי כשני כלים. אבל אם אפו חמץ ומצה על רובד אחד – נאסרה כולה. ולכן אם כל התנור היא רק אבן אחת – אסורה.

סימן תסא סעיף י

כתב רבינו הרמ"א בסעיף ה:

מצה שנתכפלה בתנור ודבוקה, עד שאין שולט שם האש – אוסרים אותה תוך הפסח. אבל שאר מצות שבתנור – מותרים. וקודם פסח אין לאסור רק מקום הדבוק.

עד כאן לשונו. ודווקא בדבוקה ממש, כלומר שנתכפלה מקצתה על מקצתה ונתדבקה ממש, דאז אין האור נכנס ביניהם. אבל בסמוכים בלי דיבוק – אין לחוש כלל (ט"ז סעיף קטן ג ומגן אברהם סעיף קטן יא בשם מהרי"ל). ויש מי שאוסר אם לא קרמו פניה (שם בשם ב"ח), דזהו סימן שלא נאפה שם. וזהו בכפולה שיש ריעותא לפנינו, אבל בסתם מצה – אין חשש בשלא קרמו פניה (שם), דלפעמים יש בצק שאינו מקבל קרימת פנים.

וקודם הפסח אין לאסור רק מקום הדבוק, ומשליכו. ואפילו אין ששים בכל המצה נגד מקום הדבוק, שהרי אינו חמץ גמור, ואינו דבר הנימוח ונבלל, ולא נתפשט בכל המצה. ויש שמצריכין ששים, והעיקר כדעה ראשונה, דכן הסכימו הגדולים (ט"ז סעיף קטן ה, וח"י סעיף קטן יח, ועיין מגן אברהם סעיף קטן יב). וכפולה שנגעה בחבירתה במקום הכפל – אוסרת כדי נטילה, ושלא במקום הכפל – אינה אוסרת (שם).

סימן תסא סעיף יא

ויש לי בזה שאלה: מצה כפולה ודבוקה ממש, שאסרנו מפני שאין האש נכנס בין הדבקים, איזה סברא יש בזה? והלא אם היתה עבה המצה שני פעמים כמו שהיא עתה, הרי לא אסרנוה אם אינה עבה יותר מטפח. ועתה שנכפלה מה איכפת לנו? ואדרבא כשהיא דבוקה ממש – הרי היא מצה אחת עבה.

ובאמת בגמרא לא נמצא דין מצה כפולה כלל. וצריך לומר דקבלה היתה בין הקדמונים דשני גושי עיסה המדובקים זה בזה – אין האור נכנס ביניהם יפה. ולעניות דעתי היה נראה להיפך, דכשמדובקים זה בזה – אין חשש כלל, דהם עיסה אחת. וכשאינן מדובקים – לא נכנס האור ביניהם. אבל כיון שרבותינו לא אמרו כן, בטלה דעתינו הענייה נגד דעתם הגדולה.

סימן תסא סעיף יב

עוד כתב:

מצה נפוחה באמצעיתה – אסורה. אבל עלה עליה קרום, כדרך שעולה על הפת בשעת אפייה – מותרת.

עד כאן לשונו. ויש בזה שני פירושים:

• האחד שהמצה נפוחה באמצעיתה, ונחלקה לשנים ויש חלל ביניהם.
• והשני שכל המצה באמצעיתה – עלתה למעלה כעין הר.

ויש שכתבו דדווקא כפירוש השני יש חשש חימוץ, שכן דרך לחם חמץ להגביה עצמו למעלה מפני חוזק החימוץ. אבל כשנחלקה לשניים – זה בא מפני שלא נדקרה יפה, ואין זה כלום (ט"ז סעיף קטן ו).

ויש שאוסרין גם כפי פירש הראשון, דכשנפוחה הרבה באמצעיתה – יש חשש חימוץ (מגן אברהם סעיף קטן י"ג). רק אין לאסור רק אותה מצה, ולא יותר.

ובמצות שלנו ליכא כלל חשש נפוחה, דהן דקין. ולפעמים נפוחה מעט מפני מיעוט הדקירות, או מפני חוזק האש השולט על דקותה, ומגביהה, כנראה בחוש. ומימינו לא אסרנו מחמת נפוחה, ורק בדבוקה מסירים הדביקות עם עוד מעט מהסמוך לה, ומשליכים. ואינה צריכה שריפה, כי אינה חמץ (עיין מגן אברהם סעיף קטן יב).

סימן תסא סעיף יג

עוד כתב:

אם שני מצות שוכבות זו על זו בתנור קודם אפייתן – אסורין, דהוה כמצה כפולה. וכן יש ליזהר שלא יגעו זה בזה בתנור בעודן לחין, כי אין האור שולט במקום נגיעתן, ובאין לידי חימוץ.

עד כאן לשונו. ובדיעבד אם נשכו זה בזה, ושניהם נוגעים בתנור למטה – אז חום האש שולט למטה בטוב ונאפה יפה, ומותר (שם סעיף קטן יד בשם רש"ל).

(המגן אברהם סעיף קטן יג האריך בעניין נקב במצה דזהו אסור, והוא סימן לחימוץ וגם בבלעזלא"ך, עיין שם. ולא ידענו כלל מענין הנקב, וגם בלעזלא"ך קטני קטנים בהכרח להיות בכל המצות.)

---

הלכות פסח (א): תכט • תל • תלא • תלב • תלג • תלד • תלה • תלו • תלז • תלח • תלט • תמ • תמא • תמב • תמג • תמד • תמה • תמו • תמז • תמח • תמט • תנ • תנא • תנב • תנג • תנד • תנה • תנו • תנז • תנח • תנט • תס • תסא • תסב • תסג • תסד • תסה • תסו • תסז

---

סימן תסב

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תסב | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני מי פירות בלא מים ועם מים
ובו חמישה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו

סימן תסב סעיף א

הלכה פסוקה בפסחים (לה ב) ובמנחות (נז ב) דמי פירות אין מחמיצין. ואף על גב דתניא (לו א): אין לשין עיסה ביין ושמן ודבש, ואם לש ישרף מיד, דברי רבן גמליאל – מפני שאי אפשר לשומרה מחימוץ. וחכמים אומרים יאכל, שאפשר לשומרה מחימוץ. ומיהו על כל פנים חזינן דמי פירות מחמיץ. פירש רש"י דחמץ גמור לא הוי, מיהו חמץ נוקשה הוי, עיין שם.

ולפי זה הוי דינא דמי פירות כמו מים, רק כרת אין בו.

סימן תסב סעיף ב

אבל רבותינו בעלי התוספות, והרא"ש, ורוב רבותינו חלקו עליו, וסבירא להו דמי פירות אין מחמיצים כלל. וזה שבברייתא נראה דמחמיץ – זהו במי פירות עם מים, דאז ממהר להחמיץ, ואינו חמץ גמור אלא חמץ נוקשה. וכן הוא דעת הרי"ף והרמב"ם בפרק חמישי. וכן הוא בירושלמי ריש פרק "אלו עוברין" שאומר: וכולהו על ידי מוי. כלומר: כל הני דחשיב במשנה ד"אלו עוברין": כותח הבבלי, ושכר המדי... – דווקא כשיש בהם מים.

וכך איפסקא הלכתא בטור ושולחן ערוך, דמי פירות בלא מים – אינו מחמיץ כלל. ומי פירות עם מים הוי חמץ נוקשה. וקשה לשומרן מחימוץ מפני שממהרין להחמיץ, ולכן אסורין בפסח. ואין ללוש במי פירות עם מים. ואף דהרי"ף פסק דמותר, שיכול לשמרו מחימוץ, מכל מקום הרא"ש ועוד מהראשונים חולקים עליו. וכן הלכה. ואם לש – יתבאר בסעיף ט.

סימן תסב סעיף ג

ותימה רבה בהך ירושלמי שהבאנו, דמקודם לזה איתא בירושלמי סוף פרק "כל שעה": רבי שמואל הוה ליה יין קוסס, יהיב בגויה שערין בגין דיחמע. כלומר: שיתחמץ. שאל לרבי אמי. אמר ליה: צריך אתה לבער. רבי חנינא הוה ליה דבש מזוייף בסולת. שאל לרבי מנא. אמר ליה: צריך את לבער...

הרי מפורש כרש"י, שאפילו מי פירות בלבד מחמיץ. והרא"ש (פרק שני סימן יג) כתב דסברי כמאן דאמר בגמרא דילן דמי פירות מחמיצין, ואין הלכה כן, עיין שם.

ותמיהני: דבכאן הורה רבי אמי, והך דריש פרק שלישי אומר גם כן רבי אמי, ואיך יסתור את עצמו? ולכן צריך לומר דכאן מיירי גם כן בתערובת מים, אבל אם כן היה לו לבאר. ואדרבא לפירוש רש"י יש לומר דהך ד"אלו עוברין" – כוונתו לענין חיוב כרת.

(וכן כתב הפני משה שם במה"פ, עיין שם. אך גם זה קשה, דהא במשנה מסיים שאין באלו כרת. וצריך עיון גדול.)

סימן תסב סעיף ד

וכתבתי זה לא לחלוק על דברי רבותינו, אלא לענין המנהג שלנו שאין אופין על פסח מצה עשירה, דהיינו במי פירות בלבד. כמו שכתב רבינו הרמ"א בסעיף ד, וזה לשונו:

ובמדינות אלו אין נוהגין ללוש במי פירות. ואפילו לקטף המצות אין נוהגין רק לאחר אפייתן בעודן חמין. ואין לשנות, אם לא בשעת הדחק לצרכי חולה או זקן הצריך לזה.

עד כאן לשונו. והוא הדין למי ששיניו מקולקלים, ואינו יכול לאכול דבר קשה. וטעם המנהג הוא משום דמי פירות עם מים ממהר להחמיץ, ואי אפשר לשומרה מחימוץ. ולכן חששו שמא יערבו מים גם כן. כן נראה טעם המנהג.

סימן תסב סעיף ה

והנה עכשיו בעונותינו מזלזלים במנהג זה. ולשין במי ביצים, ואוכלין אפילו אנשים בריאים. והנה לבד שעתידים ליתן את הדין, שעוברים על מנהג שנהגו אבותינו ואבות אבותינו זה הרבה מאות בשנים והוה כנדר; ולבד זה הא לדעת רש"י הוה חמץ נוקשה כששוהין בה, ומירושלמי שהבאנו כמה אמוראים שפסקו כן להלכה. ואיך תתעורר תאוה נמבזה לעבור על המנהג ועל דברי רש"י והירושלמי, שפסקו כן לדינא?

ועל כן שומר נפשו ירחק מזה, אם לא לחולה ולזקן ומקולקלי שינים. והנזהר מזה יזכה לרב טוב הצפון לצדיקים בגן עדן.

סימן תסב סעיף ו

וכן אין יוצאין ידי חובת מצה בלילה הראשון במצה שנלושה במי פירות, דכתיב "לחם עוני" – מה דרכו של עני לאכול בקמח המעורב עם מים בלבד, ולא הנלוש במי פירות שזהו מצה עשירה. וכן מי פירות בתערובת מים לא מקרי "לחם עוני" (ח"י סעיף קטן ב ומגן אברהם בסימן תעא סעיף קטן ה).

ודע שהרמב"ם בפרק ששי דין ה כתב:

מצה שלשה במי פירות – יוצא בה ידי חובתו בפסח. אבל אין לשין אותה ביין או שמן או דבש או חלב משום "לחם עוני". ואם לש ואכל – לא יצא ידי חובתו.

עד כאן לשונו, דסבירא ליה ד"מצה עשירה" לא מקרי רק הני ארבעה דברים שחשב, ולא מי פירות.

סימן תסב סעיף ז

ונראה שפסק כן משום דבגמרא (לו א) תניא: "לחם עוני" – פרט לעיסה שנלושה ביין ושמן ודבש. ולענין חלב אומר שם דאמר רבי יהושע לבנו: יומא קמא לא תלושו לי בחלב, עיין שם.

אבל אם כן תמוה: דלפי זה חזינן דלאו דווקא יין ושמן ודבש, דאפילו חלב מקרי נמי "מצה עשירה". ואם כן כל מילי נמי. ואי משום דדייק, דאם כן הוה ליה לרבי יהושע לומר "יומא קמא לא תלושו לי במי פירות", דאכתי למה לא אמר יין ושמן ודבש? אלא וודאי משום דהיה רגיל בעיסה הנלושה על חלב, לכן צוה שליום הראשון לא יעשו לו כן. ואם כן כל מי פירות נמי.

ויותר מזה תמוה, דהא דרשינן "לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות" – דכל שבא לידי חימוץ יוצאין בה חובת מצה, וכל שאינו בא לידי חימוץ אין יוצאין, כמו שכתבתי בסימן תנג. ואם כן, כיון דמי פירות אין מחמיצין, איך יוצאין בה ידי חובת מצה?

אך בזה יש לתרץ דסבירא ליה להרמב"ם דמהך קרא לא ממעטינן רק המינים שאין באין לידי חימוץ, כמו אורז וקטניות, דאם לא כן למה לן קרא ד"לחם עוני"? הא בלאו הכי לא יצא, כיון שאינו בא לידי חימוץ. אלא וודאי דרק על מין שאין בא לידי חימוץ אתי קרא.

ועל הקושיא הראשונה יש לומר דסבירא ליה להרמב"ם ד"מצה עשירה" לא מקרי רק דבר שיש בו חשיבות, כמו יין ושמן, דאין מביאין ביכורים אלא על משקה יין ושמן, ולא על שארי מי פירות. כדתנן בפרק אחד עשר דתרומות: אין מביאין ביכורים משקה אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים. אלמא דשארי מי פירות לא חשיבי כלל. וחלב ודבש משום דנשתבחה בהן ארץ ישראל, כדכתיב "זבת חלב ודבש" – לפיכך חשיבי ומקרי "מצה עשירה", ולא בשארי דברים.

ומכל מקום רוב רבותינו חולקים עליו, וסבירא להו דאין יוצאין בכל מי פירות. וכן הלכה, דהלכה כרבים.

סימן תסב סעיף ח

מי ביצים ושאר משקין – כולם הוי בכלל מי פירות. וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ה:

הלש עיסה במי פירות – טוב לעשותה פחות משיעור עשרון, כדי שלא תתחייב בחלה.

עד כאן לשונו, משום דיש אומרים דחיוב חלה אינו אלא כשנלוש במים, כמו שכתבתי ביורה דעה בסימן שכט.

אבל אינו מובן: ומה בכך? יפריש בלא ברכה. ועוד: הא בעצמו פסק שם דעיסה שנלושה במי פירות חייבת בחלה.

ונראה לי בטעמו: משום דכתב שם שהלש עיסה במי פירות יערב בהם אחד משבעה משקין, דאם לא כן אסור לשורפה מפני שלא הוכשרה לקבל טומאה, עיין שם. ובשבעה משקין יש גם כן מים, ואם כן יש לחוש שיערב מים שהם מצויים, ומי פירות עם מים – אסור בפסח, כמו שכתבתי. ולכן אפילו כשלש על יין ושמן..., שהם משבעה משקין ואינם צריכים עירוב מים, מכל מקום לדידן כולן בכלל מי פירות, וילושו על מי פירות גם כן.

ואם כן ממה נפשך יבוא לידי איסור: או שישרוף חלה טהורה, או שיערב מים ויאכל חמץ נוקשה. ואצל ההמון כולם בכלל מי פירות הן, ואם כן קרוב לבוא לידי קלקול גדול. ולכן טוב למנוע עצמו משיעור חלה.

(עיין מגן אברהם סעיף קטן ה, וט"ז סעיף קטן ב, וח"י סעיף קטן ט, שנשארו בצריך עיון. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר בטוב טעם. ודייק ותמצא קל.)

סימן תסב סעיף ט

כל מי פירות, אפילו פירות חמוצים כמו תפוחים חמוצים ורמונים – הוויין מי פירות, ואינן מחמיצין (מגן אברהם). וכבר נתבאר דמי פירות עם מים ממהרין להחמיץ יותר משאר עיסה. וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ב דהלש מי פירות עם מים – יאפה מיד, כלומר: בלי שהייה כלל. ובגמרא ובפוסקים יש פלוגתא בזה, והבה"ג פסק דתשרף מיד; אלא דהרא"ש חלק על זה. ופסק [הבית יוסף] כהרא"ש. והטור הביא שני הדעות, עיין שם.

ולאו דווקא שנלוש ביחד מי פירות עם מים, אלא אפילו נלוש תחילה במי פירות ואחר כך עם מים, או להיפך – הוי מי פירות עם מים (ח"י סעיף קטן ג).

ומעט מי פירות עם מים הרבה – לא נחשב כמי פירות עם מים, אלא כמים לחודא (מגן אברהם סעיף קטן א). ונראה דהוא הדין להיפך: דמעט מים והרבה מי פירות נחשב כמי פירות לחוד. וכן לענין לצאת ידי מצה. ויש מצריכין שיהיה ששים מהמים נגד המי פירות, דאז יצא ידי חובת מצה, ולא בפחות מזה.

(ח"י סעיף קטן ב. ועיין מגן אברהם סעיף קטן ג, וצריך עיון.)

סימן תסב סעיף י

ודע דכיון שנתבאר דמי פירות עם מים הוי חמץ נוקשה, ובסימן תמז נתבאר דחמץ נוקשה בטל בששים, לכן יש מי שרוצה לומר דאם נמצא גרעין של תבואה בפסח בחרעמזע"ל, או בעיגולים שקורין קניידלא"ך שנלושים בשומן ומי ביצים, והחרעמזע"ל נלוש גם עם דבש – דאין לאסור במשהו, שהרי זהו מי פירות עם מים ובטל בששים (חכם אחד בתשובת נודע ביהודה סימן כב).

ויש מי שרצה לדחות זה משום דמוכח בש"ס מנחות (נז א) דאי אפשר לומר שניהם. כלומר דאם נוקשה דרבנן – בעל כרחך דמי פירות עם מים הוי חמץ גמור. ואם הוי נוקשה – בעל כרחך דנוקשה דאורייתא (נודע ביהודה שם). ונדחו דבריו, שהרי הרא"ש והטור פסקו בסימן תמב דנוקשה הוי דרבנן, ובסימן זה פסקו דמי פירות עם מים הוה נוקשה (מק"ח סעיף קטן א ומגן האלף סעיף קטן ג). ועוד: דאפילו אי נוקשה דאורייתא – גם כן בטל בששים, כיון שאין בו כרת כמו חמץ בערב פסח (מגן האלף שם).

אמנם במעט שומן אין ליחשב כמי פירות עם מים. אבל כשיש שומן ומי ביצים דבר של ממש, וכל שכן בחרעמזי"ל שיש בו גם דבש – יש להקל בהפסד מרובה ומניעת שמחת יום טוב במשהו דרבנן, ולאסור אותה עיגול או חרעמזי"ל ולא יותר. וכל שכן אם יש עוד איזה צד קולא לפי הענין. וכן בנמצא גרעין בלפת שקורין צימע"ס, אם יש שם שומן ודבש כראוי, ובזה יש מעט מים, כידוע דהרבה לחלוחית יוצא מהלפת עצמו, וזהו מי פירות, דאין להחמיר בזה (כן נראה לעניות דעתי).

סימן תסב סעיף יא

וקל וחומר הדברים אם נמצאו עוד גרעינים בהדבש או בהשומן, והדבש הרתיחוהו קודם פסח, והשומן טיגנו קודם פסח, דאמרינן שהגרעין בא מן הדבש או מן השומן, וכבר נתבטל קודם הפסח במי פירות, ושוב אינו מחמיץ (נודע ביהודה ומק"ח סעיף קטן ט).

ולעקא"ך או טאר"ט שנלוש בדבש או בצוקע"ר בלא מים, אלא שלא שמרוהו מללושו על דף חמץ, ולא מכרוהו קודם פסח – יש להתירו להשהותו עד לאחר הפסח ולאכלו (שם).

סימן תסב סעיף יב

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ו:

חיטה שנמצאת בדבש או ביין וחומץ – מותר, ובלבד שלא נתערב בהם מים.

עד כאן לשונו. ובסעיף ג כתב:

מותר ללוש ביין, אף על פי שאי אפשר לו בלא טיפת מים שנופלת בשעת הבציר. ואף לכתחילה רגילים ליתן מים בשעת הבציר כדי להתיר ניצוק (נתבאר ביורה דעה, עיין מגן אברהם סעיף קטן ב). ואף על פי כן אין לחוש להם, הואיל וכבר נתבטלו המים ביין קודם שלשו העיסה.

עד כאן לשונו. והקשו עליו: דאם כן למה הצריך בסעיף ו שלא נתערב בהם? הרי כבר נתבטלו. ותרצו דבסעיף ג כיון שהיין תוסס – הוי כנתבשל ונעשה המים כיין, מה שאין כן בסעיף ו (מגן אברהם סעיף קטן ו).

ויש מי שתירץ דבסעיף ו כוונתו שלא נתערב המים בשעה שהחיטה בתוך הדבש, דהוי כנתערב בשעת לישה ואסור. מה שאין כן בסעיף ג – כבר נתערב (חתנו של המגן אברהם בהגה"ה).

ויש מי שתירץ דוודאי מעט מים אינו גורם להחמיץ. אבל מכל מקום העיסה צריכה שימור, ובלא שימור – תחמיץ. ולכן בסעיף ו חיישינן לחימוץ (ח"י סעיף קטן י"ב).

ולעניות דעתי נראה פשוט דבסעיף ג המים היו בשעת הבציר קודם פסח, וכבר נתבטל. מה שאין כן בסעיף ו – הוי בפסח.

(וכן משמע להדיא בט"ז סימן תסג סעיף קטן א, עיין שם. וכן משמע מלשון הלבוש. והוא השמיט הך דסעיף ג, עיין שם.)

סימן תסב סעיף יג

בסעיף ט בארנו דמעט מי פירות עם הרבה מים – לא נחשב כמי פירות עם מים, אלא כמים לחוד. וכתבנו דהוא הדין להיפך. אבל לא כן כתבו המפרשים (מגן אברהם סעיף קטן ו וח"י), אלא דאפילו מעט מים והרבה מי פירות – הוי כמי פירות עם מים, וצריך לאפות מיד. ולפי זה צריך הרבה זהירות במצה שלשין במי ביצים, שהאגן שקורין בעקי"ן לא יהא בו שום לחלוחית מים, ועל כי בהכרח לרחצו ולנקותו בין עיסה לעיסה – יזהרו שיהא יבש.

סימן תסב סעיף יד

כתבו הגדולים בשם התשב"ץ דיין צמוקים או דבש צמוקים, שנעשים על ידי מים שנשתנה טעמו לגמרי – הוי כמי פירות גרידא (מק"ח סעיף קטן ט). ולכן יש מי שמסתפק במי דבש שקורין מע"ד אם נמצא בו גרעין, אם מקרי "מי פירות" כיון שנשתנה על ידי בישול (מגן אברהם סעיף קטן ו). ויש מי שכתב דיין צמוקים הוא כמי פירות עם מים, דאינו אלא כיין מזוג (מק"ח שם בשם החכם צבי).

אמנם אם נמצא גרעין בשומן אווז רותח – יש להתיר בפשיטות, אף על פי שהודחה במים, אך כבר נתייבשו המים (מגן אברהם שם). וכן אם נמצא בשומן קרוש, אף שיש שם מים – מותר, לפי שכבר נתקרשה קודם הפסח – ליכא כבוש בפסח. אך כשהשומן רך – יש לחוש (מק"ח שם). ובדין אי מחזקינן איסור ממקום למקום או מזמן לזמן, יתבאר בסייעתא דשמיא בסימן תסז.

סימן תסב סעיף טו

וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ז:

יש לברר המלח קודם הפסח מחטים, שלא יהיו בתוכו. כי כשהמלח מתלחלח – היא נכנס מעט מעט בחטים ומתחמץ.

עד כאן לשונו. דקודם הפסח אף כשמתלחלח – כבר נתבטל, מה שאין כן בפסח דהוי במשהו (מגן אברהם סעיף קטן ז). ובדיעבד אם נמצא גרעין תוך המלח בפסח – ישליך ממנו כדי נטילה, והשאר ישהה עד אחר הפסח. ואם שמו מהמלח תוך התבשיל בפסח – אין לאסור (שם).

ובטור משמע שמלח שחופרין מקרקע – אין בו שום חשש, שכתב דמי מלח הוי מי פירות, עיין שם. וזהו במלח של קרקע, דאלו במלח הים – נראה דדמי למים.

(עיין מגן אברהם סעיף קטן ז. והטור השיג על המ"כ, עיין שם. ויש לומר דלא פליגי, ודייק ותמצא קל.)

---

הלכות פסח (א): תכט • תל • תלא • תלב • תלג • תלד • תלה • תלו • תלז • תלח • תלט • תמ • תמא • תמב • תמג • תמד • תמה • תמו • תמז • תמח • תמט • תנ • תנא • תנב • תנג • תנד • תנה • תנו • תנז • תנח • תנט • תס • תסא • תסב • תסג • תסד • תסה • תסו • תסז

---

סימן תסג

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תסג | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

אם מותר לחרוך שני שבלים יחד, ודין כרמל
ובו ארבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד

סימן תסג סעיף א

מותר לחרוך שני שבלים ביחד. וכן מותר למלאות קדירה שבלים לייבשם בתנור, ואין חוששין שמא על ידי החמימות יצאו מים משבולת אחת ויפלו על חבירתה, לפי שזהו מי פירות ואינו מחמיץ.

ואף למנהגינו שאין לשין במי פירות, כמו שכתבתי בסימן הקודם, מכל מקום לא חיישינן לזה, דאין זה מצוי כל כך פליטת השבלים. אך עיקר חריכת השבלים אינו מצוי אצלינו כלל, ונראה שזה היה בארץ ישראל, שהרבה שמנונית היה בהחטים. וכמו שקלי אינו מצוי אצלינו, מפני שחטים שלנו כחושים, ואין ראוים לזה.

סימן תסג סעיף ב

והשבלים והחטים שנקלו בתנור או באור, אם טחנן – לא יבשלם במים, שמא לא נקלו יפה ויבואו לידי חימוץ. ואפילו אם הקמח עצמו נקלה בתנור – חיישינן שמא לא נקלה יפה, וכשיבואו במים – יתחמצו.

ויש מתירין לבשל קמח הקלוי (בית יוסף), לפי שחום האור שולט בו יותר ממה ששולט בהחטין. ובדיעבד יש לסמוך על דעה זו, אך גם דבר זה לא שכיח אצלינו כלל.

סימן תסג סעיף ג

וזה לשון הטור:

אבל במצה אפויה וטחונה – מותר, ולא חיישינן דילמא אתי לחלופי בקמח... והרי"ף ואדוני אבי הרא"ש כתבו סתמא להתירא במצה אפויה. ובגמרא קאמר דאפילו במצה אפויה אסור, היכא דאיכא עבדי שמזלזלין במצוות או כיוצא בזה, דאיכא למיחש דאתו לשרויי אף בקימחא.

עד כאן לשונו. וכתבו המפרשים (בית יוסף וב"ח) דמהגמרא לא קשה, שיש עוד לשון בגמרא שמותר, עיין שם. ואני תמה על הטור ועל המפרשים, דבגמרא ליכא כלל ממצה אפויה, וזה לשון הגמרא (מ ב):

רב פפי שרי לדבי ריש גלותא למימחא קדירא בחסיסי. אמר רבא: איכא דשרי כי האי מילתא בדוכתא דשכיחי עבדי? איכא דאמרי: רבא גופה מחו ליה קדירה בחסיס.

ופירש רש"י "חסיסי" – קימחא דאבישונא. וזהו קמח העשוי מקליות שנתבאר, כמו שכתב הטור עצמו. ואם כן איזה עניין הוא למצה אפויה?

ואפילו לפירש התוספות שהוא קמח של עדשים, מכל מקום זהו הכל העשוי מקליות, וגזרינן אטו קליות של חטים. אבל איזה שייכות הוא למצה אפויה? וצריך עיון גדול.

סימן תסג סעיף ד

וותיקא, והוא תבשיל העשוי משמן ומלח עם קמח – מותר לעשותו בפסח אם אין שם תערובת מים כל שהוא. ואפילו מלח של מים, מכל מקום כיון שהוא מועט ונשתנה צורתו מצורת מים – אין בו כוח נגד השמן.

אבל כשיש מלח מרובה – יש לחוש ולאסור כדין מי פירות עם מים. וגם זה אינו מצוי אצלינו. וכשמוללין קדרות חדשות, שמבשלין בהן קמח ומים וחומץ כדי להקשותן ולחזקן – לא ימלול בפסח אלא בקמח של מצה אפויה. וגם זה אינו ידוע לנו.

---

הלכות פסח (א): תכט • תל • תלא • תלב • תלג • תלד • תלה • תלו • תלז • תלח • תלט • תמ • תמא • תמב • תמג • תמד • תמה • תמו • תמז • תמח • תמט • תנ • תנא • תנב • תנג • תנד • תנה • תנו • תנז • תנח • תנט • תס • תסא • תסב • תסג • תסד • תסה • תסו • תסז

---

סימן תסד

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תסד | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין חרדל שנתערב בתוכו קמח
ובו שלושה סעיפים:
א | ב | ג

סימן תסד סעיף א

חרדל שקורין זענעפ"ט, והוא חד וחזק מאוד, ומטבלין בו בשר, ויש בו חומץ או שארי מיני קיוהא, ונותנין בו גם מעט מים, ודרך לתת בו קמח מעט – אסור לעשות כן בפסח. דאף על גב דהחומץ והיוצא מן החרדל הוי מי פירות, מכל מקום כיון שיש מים גם כן – הוי מי פירות עם מים ואסור, כמו שכתבתי בסימן תסב. ואם נתן – יאכלנו מיד, עד שלא יספיק להחמיץ. כמו שפסקנו בשם בלישה דיאפה מיד, והכא נמי יאכלנו מיד.

סימן תסד סעיף ב

במה דדברים אמורים שמותר לאכלו מיד? בחרדל שהוא חד וחזק, ולא יניח להחמיץ במהרה, ובתוך כך יאכלנו.

אבל שארי מיני טיבולים, בכי האי גוונא שנותנים לתוכן קמח – אסורים לגמרי, דכיון דאינם חדים כל כך, ובהכרח לשהות קצת באכילה, ושמא אדהכי והכי תיחמץ. לפיכך אין לזה תקנה, ומחוייב לשורפה או להשליכה למקום מטונף. ואף שיראה לו שטיבול זה הוא חזק כחרדל, מכל מקום אסור, שאין לנו אלא מה שאמרו חכמים (משנה לט ב).

סימן תסד סעיף ג

וזהו מדינא. אבל כבר נתבאר בסימן תנג שאין אנו אוכלין מיני קטניות. וחרדל גם כן הוי מין קטניות, לפיכך אין אוכלין חרדל בפסח. ואף שנתבאר שם דעל ידי תערובות מותר, ובחרדל הא יש תערובות, מכל מקום העיקר הוא החרדל. ואסור לאכלו בפסח אפילו אם תקנו וערכו קודם הפסח, וכן המנהג.

---

הלכות פסח (א): תכט • תל • תלא • תלב • תלג • תלד • תלה • תלו • תלז • תלח • תלט • תמ • תמא • תמב • תמג • תמד • תמה • תמו • תמז • תמח • תמט • תנ • תנא • תנב • תנג • תנד • תנה • תנו • תנז • תנח • תנט • תס • תסא • תסב • תסג • תסד • תסה • תסו • תסז

---

סימן תסה

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תסה | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין מורסן, ליתן לבהמה ולעופות בפסח
ובו חמישה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה

סימן תסה סעיף א

דבר ידוע דכשם שאסור בעצמו לאכול חמץ בפסח, כמו כן אסור ליתן לבהמתו. דחמץ בפסח אסור בהנאה, וגם עובר על "בל יראה" ו"בל ימצא". ונמצא דהנותן חמץ לבהמה חיה ועוף בפסח – עובר על שלושה לאוין:

• האחד על "לא תאכל חמץ", דכולל גם הנאה.
• והשנית על "בל יראה".
• והשלישית על "בל ימצא".

ואין חילוק בין שנותן בעצמו או על ידי אינו יהודי, ובין בחצרו או שלא בחצרו – עובר על שלשה לאוין.

וכבר בארנו בסימן תמח סעיף יג דלבהמה שעומדת ברשותו בחצרו – אינו מועיל שום מכירה. וצריך לתת לה בפסח דברים שאינם של חימוץ, כמו תפוחי אדמה או ממיני קטניות וגריק"א. וכן מותר לקוץ לה תבן שקורין שעצק"א. ואף אולי נמצא שם איזה גרעין, אך אין כוונתו לזה. וכן המוץ של תבואה שקורין מעקענ"א. אך אם ירצה לבשלם – יבשלם על ידי אינו יהודי ובתנור אחר, דשמא נמצא שם איזה גרעין. וכך הנהגנו במקומינו.

סימן תסה סעיף ב

ואם רצונו לתת להם תבואה – יתן להם יבשה, כמו קמח או סובין יבשים, ובמקום שאינו לח. ואחר אכילתם יטאטא במטאטא שלא ישאר גרעין, כדי שלא יתלחלח ויבוא לידי חימוץ.

וכך שנו חכמים במשנה (לט ב): אין שורין מורסן לתרנגולים. ואפילו אם ירצה לשרות ולהאכילם מיד, עד שלא תבוא לידי חימוץ – אסור, דוודאי יבוא לידי חימוץ. ועוד: דלכתחילה הא אסור להניח את העיסה בלי עסק אף רגע אחת, כמו שכתבתי בסימן תנט. ואיסור זה הוא מערב פסח, משעה ששית ומעלה.

סימן תסה סעיף ג

וחליטה ברותחין – מותר מדינא. אבל הגאונים אסרו, כמו שכתבתי בסימן תנד. ואם נותן לפניהם תבואה יבשה – נכון ליזהר שלא ליתן לפניהם מים לשתייה בעוד שהמאכל מונח לפניהם, משום דוודאי באמצע השתייה יפנה לאכול או בסוף השתייה, ויזובו המים שבשפתיו על התבואה ויתחמצו. אלא כשגמרו לאכול – יכבד בתחילה אותו המקום היטב, שלא ישאר גרעין. ואחר כך יתן להם לשתות.

סימן תסה סעיף ד

עוד שנינו במשנה (שם):

האשה לא תשרה את המורסן שתוליך בידה למרחץ, אבל שפה היא בבשרה יבש. כלומר: שהיה דרכן לשוף בשרן במרחץ בסובין לרפואה. ולכן אסורה לשרותן בפסח, ובערב פסח משעה ששית. ולשוף על בשרה יבש – מותר אף על פי שבשרה מלא זיע מחום המרחץ, לפי שזיעה אינו כמים לעניין חימוץ, כמו שכתבתי בסימן תסו.

ולכן כשרחצה בשרה במים – אסורה בכל עניין. וגם כששפתה בבשרה היבש, כשתרצה לרחוץ – תסיר הסובין מבשרה ותשליכם במקום מטונף, ואחר כך תרחוץ בחמין או בצונן. ועכשיו אין בקיאין בזה, ואסור בכל עניין.

סימן תסה סעיף ה

דרכן היה לשפשף אווז לח במורסן. ואם עשה כן בפסח או בערב פסח אחר שש שעות – אסורה כל האווז, משום דבעור האווז יש כמין נקבים דקים, וכיון שחמץ בפסח הוא במשהו – חיישינן שמא נשאר משהו מורסן בהבקעים. ולכן בערב פסח אם ירצה לאוכלה – מותר דבערב פסח בטל בששים.

וכן יש ליזהר שלא להבהב עופות בפסח בקש, דשמא יש שם גרעין, ויתן טעם בהעוף בשעת ההבהוב. ובדיעבד – מותר. ואפילו אם נמצאו דגן מחומצים בשארי מקומות של קש זה – אין מחזיקין איסור על קש זה שהבהבו בו (ועיין מגן אברהם וט"ז וח"י).

---

הלכות פסח (א): תכט • תל • תלא • תלב • תלג • תלד • תלה • תלו • תלז • תלח • תלט • תמ • תמא • תמב • תמג • תמד • תמה • תמו • תמז • תמח • תמט • תנ • תנא • תנב • תנג • תנד • תנה • תנו • תנז • תנח • תנט • תס • תסא • תסב • תסג • תסד • תסה • תסו • תסז

---

סימן תסו

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תסו | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

איזה דבר מחמיץ לבד מים
ובו שמונה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח

סימן תסו סעיף א

כשם שמים מביא לידי חימוץ, וכן טל וברד וכפור וקרח כשנימסו והיו למים, כמו כן תולדות מים – כמים. ובמסכת מכשירין (פרק ששי) תנן:

תולדות למים – היוצא מן העין, מן האוזן, מן החוטם, מן הפה, מי רגלים בין גדולים בין קטנים.

כלומר: דלפעמים יוצא גם מפי הטבעת כמים. ותניא בתוספתא דמי רגלים דווקא של אדם, וכן פסק הרמב"ם בפרק עשירי מטומאת אוכלין.

ויראה לי דכל שכן דהיוצא מעין, מאוזן, מחוטם, ומפה דדווקא של אדם, וכמו שכתבתי לעיל סימן תנג סעיף י, עיין שם. שהרי מי רגלים דבהמה אנו רואים שהם כמים ממש, ועם כל זה אינו כמים, כל שכן אלו הדברים.

ועוד דבתוספתא דשבת (פרק תשיעי) איתא: מניין לדמעות העין שהוא משקה? שנאמר: "ותשקמו בדמעות שליש". מניין למי האף שהוא משקה? שנאמר: "ועפעפינו יזלו מים", עיין שם. וזה באדם כתיב, ולא בבהמה. וראיתי כמה שלא כתבו כן, ולעניות דעתי נראה כמו שכתבתי (עיין בהגר"ז סעיף א).

אבל הצואה של אדם ושל כל בעלי חיים, וזיעת אדם, וחָלב, ושומן, וחֵלב, ומי המרה – כולן כמי פירות, ואין מחמיצין. ובמים ביחד – ממהרין להחמיץ, ויאפה מיד. ואם נפלו על הקמח ונתנגבו – אינו כלום, ואינו כמי פירות עם מים. ודם גם כן הוי כמי פירות. אבל הרוקק דם, אם מצצו בשיניו (ח"י סעיף קטן ב) כדרך הרוקקין – הוי כמי פירות עם מים, לפי שאי אפשר בלא צחצוחי רוק, כמו דאמרינן לעניין רקיקה דחליצה.

(ומכל מקום צריך עיון אם יש ללמוד ממכשירין, דהרי שם חלב מכשיר. וגם בדם יש חילוקים, עיין שם. ובכאן הוי מי פירות, וכן דבש ושמן מכשיר, ובכאן הם מי פירות. אך הם דקרי להו התנא בשם "תולדות מים", עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן תסו סעיף ב

וכיון שהרוק מחמיץ, לכן שנו חכמים במשנה (לט ב): לא ילעוס אדם חיטין ויניח על מכתו, מפני שהן מחמיצות. אבל ללועסן ולבולען – יש מי שאומר שמותר, לפי שאין מחמיצות מיד (מגן אברהם סעיף קטן א).

ולי נראה דאסור, שהרי אי אפשר שלא ישאר משהו בין השינים, כדאמרינן סוף פרק שביעי דחולין, ואותו משהו יתחמץ. ובמכה, אפילו היתה מונחת הרטייה קודם הפסח – צריך לסלקה בערב פסח בשעה ששית, אם היא לא נסרחה וראויה לאכילת כלב. ופשוט הוא דכל זה בחולי שאין בו סכנה. אבל בחולה של סכנה – אפילו אכילת חמץ מותר, שאין לך דבר עומד בפני פיקוח נפשות.

סימן תסו סעיף ג

ודע: דזה דתנן שאסור ללעוס חטים להניח על מכתו – זהו בחטים שלו, וכשתחמיץ יעבור על "בל יראה". אבל בחמץ של אינו יהודי – מותר להניח על מכתו, אף על פי שנהנה מהחמץ שמרפאת, מכל מקום זהו שלא כדרך הנאתן ומותר, כמו שכתב הרמב"ם ב[[רמב"ם הלכות יסודי התורה ה|פרק חמישי מיסודי התורה, וזה לשונו:

במה דברים אמורים שאין מתרפאין באיסורין? בזמן שהן כדרך הנאתן, כגון שמאכילין אותו שקצים ורמשים, או חמץ בפסח. אבל שלא כדרך הנאתן, כגון שעושין לו רטייה או מלוגמא מחמץ – מותר לחולה.

עד כאן לשונו, ובעל כרחך דכוונתו לחולה שאין בו סכנה, דאילו יש בו סכנה – הרי מותר וחובה להאכילו חמץ לרפואה (מגן אברהם סעיף קטן ב). ולכן מאכילין חמץ ליונקי שדים, אם מוכרחין לכך משום סכנה.

סימן תסו סעיף ד

כתבו הטור והשולחן ערוך: הנותן שעורים לבהמתו, ומצא בהם ריר – צריך לבערו. שהמה סוברים דריר של בהמה – מחמיץ.

ודווקא כשמצא בהם ריר. אבל בסתם – אין לחוש, שהרי בעת נתינת השעורים – בטלם והפקירם מדעתו, ואין זה כחמץ שלו. ומכל מקום כשהוא רואה להדיא – אין לסמוך על זה.

(וזהו כוונת הרמ"א, וכמו שכתב הח"י סעיף קטן ד. ולחינם תמה עליו המגן אברהם סעיף קטן ג.)

ומכל מקום יש מחמירין לבער כל הנותר מן הבהמה, אף על פי שאינו רואה עליו כלום. ויש מדקדקים ליתן להם מעט מעט, כדי שלא ישיירו.

סימן תסו סעיף ה

זיעת בתים, בורות, שיחין, ומערות – תנן במכשירין (ריש פרק שני) דאינו מכשיר, ואין זה כמים. ולפי זה שק מלא קמח שנתלחלח מזיעת בית או חומה – אינו מחמץ. וזהו דעת הרא"ש (פרק שני סימן כב), וכן כתב בהגהות מיימוניות פרק חמישי.

אבל הרוקח אוסר, וכתב שאינו דומה להכשר, וזהו כמו שכתבתי סוף סעיף א. והרא"ש מדמה לזיעת אדם, שאינו מחמיץ.

(עיין מגן אברהם סעיף קטן ה, שכתב צריך עיון דאדרבא הרוב אוסרין, עיין שם. ולא ידעתי מי המה, והרי המשנה מסייע להמתירים. ויפה עשה הבית יוסף שכתב דעת המתירים לעיקר. וגם מה שכתב שהחומה מזיע מכח המים, עיין שם – קשה, דאם כן למה אינו מכשיר? אך יש לומר דחזינן בזיעת הבתים, דכשהזמן לח – מזיעים יותר, ואז וודאי הוא מכח הגשמים. ולכן בעת הפסח, שהוא זמן גשמים והפשרת שלגים, דאז האויר לח – יכול להיות דוודאי מחמיץ. והרא"ש שהיה בספרד, דבשם אז זמן הקיץ – הקיל בזה. אבל במדינות הצפוניות שלנו נראה דוודאי אסור. ודייק ותמצא קל.)

(זיעת בשר – הוי כמים.)

סימן תסו סעיף ו

קמח שנפל עליו דלף כל היום, כשיורד רצופים טיפה אחר טיפה – אינו מחמיץ, דהדלף עצמו אינו מניחו להחמיץ. אבל כשיש הפסק בין טיפה לטיפה – מחמיץ. ולכן כשיש קצת ספק אם הדלף יורד רצופים אם לאו – אסור.

ואפילו ביורד רצופים – צריך לאפותה תיכף ומיד, דאם יניח מעט זמן – ממהר להחמיץ. ובאינו עושה טיף טיף רצופים – אסור כל הקמח, אפילו במה שאין רואין ששרוי במים, לפי שהקמח בולע ואינו ניכר. והנה מימינו לא שמענו להורות דין זה למעשה, כי מי יוכל להעיד שהיה טיף טיף?

(עיין ט"ז סעיף קטן ה.)

סימן תסו סעיף ז

והנה דין זה שכתבנו הוא בגמרא (לט ב) בברייתא: קמח שנפל לתוכו דלף כל היום כולו – אינו מחמיץ, והוא דעביד טיף להדי טיף. והרמב"ם בפרק חמישי דין י כתב:

דגן שנפל עליו דלף, כל זמן שהוא טורד טיפה אחר טיפה, אפילו כל היום כולו – אינו בא לידי חימוץ. אבל כשיפסק, אם שהה כשיעור – הרי זה אסור.

עד כאן לשונו. ותמיהני: מאי מהני בדגן טיף אחר טיף? הא עד שיטחנו וילשנו יתחמץ. וראיתי מי שכתב שצריך שיטחנו מיד (הגר"ז סעיף ט"ז). ותימא: נהי דבעת הטחינה לא יחמיץ מפני העסק, מכל מקום אחר הטחינה עד הלישה – יחמיץ?! ואם נאמר ללוש מיד, הלא תיכף אחר הטחינה אסור ללוש, כמבואר בסוף סימן תנ"ג.

ולכן ברור אצלי דגם כוונת הרמב"ם הוא על קמח. ודרכו בכל הפרק שם לקרוא "דגן" לקמח, כמו שכתב שם מקודם: חמשת מיני דגן אלו, אם לשן במי פירות..., צריך ליזהר בדגן שאוכל בפסח... – והכוונה על הקמח מהדגן. והכא נמי כן הוא.

סימן תסו סעיף ח

כתב הרא"ש (שם) בשם הרוקח: אם נפל מים על קמח, או נתלחלח השק – ירקד הקמח, והשאר מותר. והשיג עליו הרא"ש, וזה לשונו:

שקולא גדולה היא לעשות כך בתוך הפסח שחמץ במשהו, כי שמא יעבור עם הקמח חמץ כל שהוא בנפה. וראיתי מורים הלכה למעשה, שיאחז בידו כל המקום המלוחלח בשק, עד שיריק כל הקמח שבשק.

עד כאן לשונו, והביאו הטור. ומבואר שרק בתוך הפסח החמיר, אבל קודם הפסח מותר לרקד, מפני שיתבטל קודם הפסח. ואי משום "חוזר וניעור" – הא הרא"ש והטור פסקו בסימן תמז דלא אמרינן "חוזר וניעור". וגם לא מחלקי בין לח ליבש, כמו שכתבתי שם. וגם במרדכי פרק "כל שעה" איתא כן, דבפסח אסור כשנתייבש, עיין שם. אבל קודם הפסח סובר גם כן דאינו חוזר וניעור.

סימן תסו סעיף ט

והנה גם רבינו הבית יוסף בסימן תמז פסק דאינו חוזר וניעור, רק שכתב שיש חולקים, עיין שם. והעיקר סובר להלכה דאינו חוזר וניעור, בין בלח בין ביבש.

ורבינו הרמ"א מחלק שם בזה, אבל רבינו הבית יוסף לא סבירא ליה כן. ושם בארנו דכן עיקר להלכה. ורבינו הרמ"א גם כן רק מפני המנהג כתב כן, אבל לדינא בארנו שם דהעיקר דאינו חוזר וניעור.

סימן תסו סעיף י

ולפי זה יש להבין דברי רבינו הבית יוסף בסעיף ד, שכתב:

נפלו מים על קמח, או נתלחלח השק – יאחז בידו כל המקום המלוחלח בשק, עד שיריק כל הקמח שבשק. ואם אי אפשר לעשות כן (כגון שנתלחלח בהרבה מקומות) – ירקד הקמח, והשאר מותר. ודווקא כל זמן שהוא מלוחלח. אבל אם נתייבש הלחלוחית – לא מהני ריקוד, דמיפרך ומתערב עם השאר. ואסור לאכלו בפסח, אלא ירקדנו וישמרנו עד אחר הפסח. ואם נתייבש בפסח – אסור להשהותו.

עד כאן לשונו, דמשמע דמיירי קודם הפסח. וקשה: דקודם הפסח מה איכפת לן, הא לא אמרינן "חוזר וניעור"?

(וזה דוחק לומר שכתב לה"יש מי שאוסר" בסימן תמז. דאם כן הוה ליה לבאר כן, כיון דדעת המתירים תפס שם לעיקר.)

סימן תסו סעיף יא

ולעניות דעתי דהכי פירושו: דוודאי אם ירצה לאפותו קודם פסח לא איכפת לן, דכיון שכבר נבלל ונלוש ביחד – לא אמרינן "חוזר וניעור". אלא דכוונתו אם רצונו לאפות בפסח, דאז בוודאי אפילו אם אינו חוזר וניעור, כיון דבפסח עומד הפירור בפני עצמו – הוי כיבש בלח, שהיבש עומד בפני עצמו, ומבטלו בפסח בששים. וזה פשיטא שאסור, דחמץ בפסח במשהו.

אבל אם יאפה קודם הפסח – מותר בכל עניין, אפילו בנתייבש הלחלוחית, כיון דאינו חוזר וניעור, וכבר נתערב ונתבטל.

(וכן צריך לומר כוונת המגן אברהם בסעיף קטן ט, שכתב מטעם חוזר וניעור, עיין שם. והיינו כשיאפה בפסח. וכן נראה שתפס הגר"ז בסעיף ט, עיין שם היטב. ודייק ותמצא קל.)

סימן תסו סעיף יב

ולפי זה נראה לעניות דעתי ברור, דאף על גב דאנן מחמרינן כדברי רבינו הרמ"א דביבש ביבש אמרינן "חוזר וניעור", מכל מקום אם אירע כן שנתייבש הלחלוחית ורקדו הכל קודם הפסח, ונאפה קודם הפסח – יש להתיר בהפסד מרובה, כיון דהעיקר לדינא דאינו חוזר וניעור, כמו שכתבתי בסימן תמז.

וכן ראיתי לאחד מהגדולים (הגר"ז סוף סעיף י), וזה לשונו:

ולפיכך אם אפה קודם הפסח – מותר. ויש לסמוך על דבריהם בשעת הדחק..., ומכל מקום יש להחמיר, וליטול מהקמח קודם הפסח ולאכול, כדי לתלות הפירורין במה שאכל כבר.

עד כאן לשונו, כלומר: ליטול מהמצות שאפה ולאכול מעט קודם הפסח.

(ובסעיף טו יתבאר דגם להרמ"א מותר.)

סימן תסו סעיף יג

ולפי זה להלכה למעשה כן הוא: אם נתלחלח השק במקום אחד – יאחז בידו זה המקום עד שיריק כל הקמח. ומכל מקום ירקדנו אחר כך (מגן אברהם סעיף קטן ו וט"ז). ואינו אלא חומרא בעלמא. ותיקון זה דיאחז המקום המלוחלח מהני גם כשנתייבש המקום המלוחלח, דכיון שנוטל כל המקום שיש בו הספק – מה לנו עוד חשש בזה (ט"ז סעיף קטן ד)?

ואם יש כמה מקומות בשק מלוחלחים, דאז אי אפשר לאחוז זה המקום המלוחלח בידו, בזה יש חילוק בין לח ליבש. דאם המקומות המלוחלחים עדיין לחים – ירקד כל הקמח שבשק, וממילא דהקמח המלוחלח יהיה כמו עיסה וישאר למעלה (מגן אברהם סעיף קטן ח). ואם נתרקד כל הקמח – זהו סימן שלא שלטה הליחות רק בהשק מבחוץ, ובהקמח לא נכנס כלל הליחות, ולכן נתרקד כל הקמח.

ויראה לי דכשמרקד – אסור לו לרקד הקמח בידו בתוך הנפה, דבכי האי גוונא יכול להיות שירסק הקמח הלח, ויצא דרך הנקבים של הנפה. אלא ינענע הנפה בידיו, ואז בהכרח לא יצאו מנקבי הנפה הקמח הלח המדובק.

סימן תסו סעיף יד

וזהו בלח, דבכי האי גוונא אפילו בפסח עצמו מותר. רק ביום טוב אם אינו צריך לכל הקמח – לא ירקדנו בעצמו, מפני שאין זה צורך יום טוב. אלא ירקדנו על ידי אינו יהודי, כדי לבער החמץ אם יש שם. ואף על גב דריקוד הוי מלאכה דאורייתא, ואמירה לאינו יהודי שבות, הכא כיון דאין בזה פסולת – לא הוי אב מלאכה (מגן אברהם סעיף קטן ח). וכן אם עדיין לא נתחמץ, אלא שכשישהה יתחמץ – יכול ליתן להאינו יהודי במתנה את הקמח בעוד שלא נתחמץ, ולא יעבור על "בל יראה" (שם).

והנה אצלינו אין אופין ביום טוב, וכולם אופין קודם יום טוב, ולא נצרך לנו דין זה.

סימן תסו סעיף טו

אבל כשנתייבש אחד מן המקומות, דבכי האי גוונא אי אפשר לאחוז מפני שיש הרבה מקומות בשק שנתלחלחו, וגם לרקד אין תועלת, שהרי הקמח המלוחלח שנתייבש ונתפרר יצא מנקבי הנפה – לכן אין לקמח זה תקנה למי שסובר דחוזר וניעור בפסח.

אבל לפי עיקרא דדינא דאינו חוזר וניעור – מותר כשלש ואופה קודם הפסח. ולכן אפילו לרבינו הרמ"א, דבלח לא אמרינן "חוזר וניעור" וביבש אמרינן – גם כן מותר לכתחילה לאפות קודם הפסח, דכיון שנבלל ונלוש ביחד – הוי כלח בלח, ובטל קודם הפסח, כמו שכתבתי בסימן תמז דקמח בקמח הוי לח בלח.

אבל לאפות בפסח – אסור אפילו אי לא אמרינן "חוזר וניעור", משום דהוי חמץ בעין בפסח, כמו שכתבתי בסעיף יא. ולפי זה מה שכתבנו בסעיף יב דבנתייבש ונאפה קודם הפסח אין ההיתר רק בהפסד מרובה, משום דברי רבינו הרמ"א – אינו כן. דאפילו לדבריו מותר לכתחילה, דזהו כמו לח בלח. והפוסקים שכתבו לאסור בנתייבש – זהו לעניין לאפות בפסח, או למאן דסבירא להו דאפילו לח בלח אמרינן "חוזר וניעור". אבל לדידן כפסקו של רבינו הרמ"א – מותר לכתחילה (כן נראה לעניות דעתי).

סימן תסו סעיף טז

אם אכלו עכברים בקמח, יש מי שכתב דיקח המקום ההוא וסביבו היטב, והשאר ינהלנו ויאכלנו בפסח. דלא גרע ממים שנפלו על קמח במקום אחד, ובזה אפילו בפסח מותר כמו במים במקום אחד (ט"ז סעיף קטן ד).

ויש מי שהשיג על זה דהני עכברי רשיעי נינהו, והולכין בכל השק ואוכלין. וכל שכן אם הקמח מונח בחבית, דהולכין בכולו. ולא דמי לקמח שנתלחלח במקום אחד (מגן אברהם סוף סעיף קטן ט).

ולעניות דעתי אין זו השגה, דאפילו אם הלכו בכל הקמח – עדיין לא ברירא לן שהטיפו שם רוק, והוה ספק דרבנן, ואין לנו להחמיר כל כך. ובעיקר הדבר יש להסתפק אם רוקו מחמיץ, לפי מה שכתבנו בסעיף א. ולכן אין לנו לחשוש רק על המקום שעינינו רואות שהעכברים אכלו שם.

סימן תסו סעיף יז

ויש מי שכתב בלשון זה: עכברים שאכלו מקמח, אם נתייבש קודם פסח – ירקדנו וישמרנו עד אחר הפסח. ואם נמצא כך בפסח – הכל אסור בהנאה. ואם השק מונח במקומו בלא נענוע, ולא נתערב הקמח – אז יאחז בידו מקום הנשוך, ויקשור שם תחת הנשיכה עם קצת קמח, וינער כל הקמח שבשק וירקדנו, ומותר להשהותו ואסור לאכלו בפסח. וכל זה כשנראה שאכל העכבר קצת מן הקמח. אבל אם נשכו רק השק, ויש ספק אם אכלו מן הקמח אם לאו, אפילו נמצא בפסח – מותר להשהותו... (מגן אברהם סעיף קטן ט בשם ב"ח).

והפליג להחמיר בחומרות יתירות. וזה טוב להחמיר לעצמו, ולא להורות לאחרים.

סימן תסו סעיף יח

והעיקר לדינא כמו שכתב אחד מהגדולים (מהר"ם לובלין במגן אברהם שם), וזה לשונו:

על השקים שנשוכו מאכילת עכברים ורקדוהו, ויש חשש שמא נתייבשו מקומות, ונפרך ונתערב בקמח... יקחו להם קמח אחר המשומר לשני לילות הראשונים, ואותו הקמח יאפו קודם הפסח. ואין להחמיר בו, ומותר לכל ימי הפסח.

עד כאן לשונו. וזהו כעין דעה הראשונה, אלא שהחמיר לעניין הכזית מצה בשני לילות הראשונים. וכן יש להורות.

---

הלכות פסח (א): תכט • תל • תלא • תלב • תלג • תלד • תלה • תלו • תלז • תלח • תלט • תמ • תמא • תמב • תמג • תמד • תמה • תמו • תמז • תמח • תמט • תנ • תנא • תנב • תנג • תנד • תנה • תנו • תנז • תנח • תנט • תס • תסא • תסב • תסג • תסד • תסה • תסו • תסז

---

סימן תסז

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תסז | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין דגן שנפל עליו מים; ודין שבלים שמעלים צמחים; וערימות שירדו עליהם גשמים; וגרעין שנמצא בתבשיל, או בצלי, או במליחה; ודין פירות יבשים
ובו ארבעים ותשעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט

סימן תסז סעיף א

חטים שנטבעו בנהר או שנפלו עליהם מים, ואין החימוץ ניכר בהם, דאלו החימוץ ניכר אין לנו שום חשש שמא יקנה מהם ישראל בפסח כיון שרואה החימוץ, ואף על גב דבשעת הדחק קונין קמח מן השוק – לא שכיח זה. אבל כיון שאין החימוץ ניכר, ואז יש חשש שהישראל יקנה מהם לפסח כשימכור החטים לאינו יהודי, ואם נאמר לו שישהם עד אחר הפסח הלא יעבור ב"בל יראה", ולאוכלם אינו צריך כל כך – ולזה אמרו חכמים (מ א) שמוכרו לישראל, ומודיענו שהם חמוצים, ויאכלם קודם הפסח או ימכרם לאינו יהודי מעט לכל אחד ואחד, בכדי שיאכלם קודם הפסח. ואין חשש שמא יחזור וימכרם לישראל, דאפילו ימכרם לישראל – הלא יכלה קודם הפסח.

ויש מחמירים דגם לישראל לא ימכור אלא מעט מעט, בכדי שיכלו קודם הפסח. אבל הרבה – לא, אפילו במודיעו שיאכלם קודם הפסח, שמא יבוא לידי מכשול (ב"ח בשם רש"ל ועיין ט"ז).

ועכשיו שאנו נוהגים למכור חמץ, אם אירע מעשה כזה – לא ימכרם כלל קודם הפסח, אלא מוכרם בחמץ שלו, וימכרם אחר הפסח.

ודע שאם אירע מעשה כזה אצל אינו יהודי, שנפלו חטיו במים או שנפל עליהם מים, ויש חשש גדול שימכרם לישראל על פסח – צריכים להכריז בבית הכנסת ובבית המדרש שלא יקנו על פסח מחטים אלו. ואף על גב דבישראל בכי האי גוונא אין סומכין על הכרזות, מדהצרכנו שימכרם מעט מעט קודם פסח (עיין מגן אברהם סעיף קטן א), מכל מקום באינו יהודי בהכרח לעשות כן.

סימן תסז סעיף ב

ויש בזה שאלה: והיכי משכחת לה להך דינא? והרי סימן חימוץ הוא בחטים כשנתבקעו, ואם כן ממה נפשך: אם נתבקעו – הרי לא יקנה מהם ישראל על פסח. ואם לא נתבקעו – הרי אינם חמץ.

והתשובה בזה כתבו הטור ושולחן ערוך סעיף ב, דאלו החטים שנטבעו או נפלו עליהם מים, כיון דמינח נייחא – אתיין לידי חימוץ אף בלא נתבקעו. דאף על גב דגבי לתיתא – איתא בגמרא דלא נתבקעו מותר, זהו מפני שעוסק בהם ללותתם, והעסק מעכבם מלהחמיץ. אבל בלא עסק כמו בכאן – מתחמצים גם בלא ביקוע (ט"ז סעיף קטן ג).

ויש מחלקים בין חטין לשעורין: דחטין דבלאו הכי כבקועין הן אינם צריכים ביקוע, מה שאין כן בשעורים (ר"ן בשם הרא"ה). ויש מחלקים בין דליפה מרובה לדליפה מועטת, ובמרובה אינם צריכים לשיתבקעו (הגהות מיימוניות בשם רא"מ). ובטור ושולחן ערוך סתמו כדעה ראשונה. וכן משמע מהרי"ף והרמב"ם, דהטעם משום דמינח נייחא.

סימן תסז סעיף ג

ולפי זה כתב רבינו הרמ"א בסעיף ב, דלכן יש ליזהר שלא יבואו מים או גשמים מזלפין על החטים, כי אז אפילו לא נתבקעו – אסורות. עד כאן לשונו.

ואין לשאול דלפי זה איך אנו קונים חטים מאינו יהודי בשנה שיש גשמים בעת הקציר? ובמדינות שלנו שכיח מאוד ירידת גשמים בזמן הקציר. ולא דמי לגשמים שנפלו על ערימות, שיתבאר דלא חיישינן, דהתם הטעם משום דאמרינן שלא נכנסו הגשמים לפנים, כמו שיתבאר. וזה שייך בערימות גדולות. אבל בעת הקצירה, שידוע שנתפזרו מעט מעט על פני השדה, ומניחים אותם הרבה זמן עד שמעמידים ערימות – הלא פשיטא שהגשמים שולטים בכל שבולת ושבולת.

דיש לומר דוודאי אם ידעינן שחטים אלו בהקצרם ירדו עליהם גשמים – וודאי אסור ליטול מהם לפסח. אך בסתמא – לא מחזקינן ריעותא, מפני שרובא דרובא אין קוצרין ביום סגריר, אפילו האינם יהודים, משום קלקול התבואה. ומהדרים לקצור כשהשמש זורחת, ואז אפילו אם ירד הגשם מפסיקין מלקצור עד שיעבור הגשם. והמעט הנקצר – מכניסים אותם לגורן או למקום אחר. ולכן לא חיישינן בסתמא, דזהו וודאי דאפילו בזמן גשמים – הרבה זמן יש שאין הגשם יורד, ובזה הזמן קוצרים. מה שאין כן בערימות שעומדים זמן מרובה בשדה – יש חשש. ולכן אנו צריכים להטעמים שיתבארו.

סימן תסז סעיף ד

עוד כתב:

דגן שהיה מונח בעלייה, וירדו גשמים דרך הגג בכמה מקומות ונתלחלחו – אותן שנתלחלחו אסורות. אבל שאר מקומות – מותר להשהותן מכח ספק ספיקא: שמא לא ירדו עליהם גשמים, ואם תמצא לומר ירדו – שמא לא נתחמצו. אבל לאכלן בפסח – אסור, ולא מהני ספק ספיקא.

עד כאן לשונו. ואף על גב דספק ספיקא מהני בכל מקום, נראה לי דטעמו משום דהספק השני אינו ספק גמור, דיותר קרוב שעל ידי גשמים יתחמצו, ורק לעניין להשהותם דהוי דרבנן, שהרי ביטל באור לארבעה עשר – חשבינן לספק ספיקא, ולא לאכילה דאורייתא.

ולפי זה נאמר דדין זה אינו אלא בקודם הפסח, אבל בפסח – הא לא מהני ביטול הקודם. והמפרשים כתבו דגם לאכילה מהני הספק ספיקא, ורק משום דאין הפסד בזה – לכן החמיר. אבל כשיש הפסד – מותר אפילו באכילה (ט"ז סעיף קטן ד וח"י סעיף קטן י). ולעניות דעתי נראה כמו שכתבתי.

ואם נפל מעט שלג או מים על כרי של תבואה – יגרוף העליונים, והשאר מותר באכילה (טור סימן תסו), דוודאי לא שלטו רק בהעליונים.

(ובדינו של הרמ"א הביא הבית יוסף בשם האגור דרא"מ וריב"א החמירו, וראבי"ה התיר על ידי לאכול מקצתם קודם הפסח, ולאכלם בפסח משום ספק ספיקא, עיין שם. והנה מדלא הזכיר הרמ"א לאכול מקצתם קודם פסח – שמע מינה שפסק כרא"מ וריב"א. ורק להשהותם התיר מטעמא דכתיבנא. וזה ראיה לדברינו, ודייק ותמצא קל.)

סימן תסז סעיף ה

מעשה בישראל שלקח חטים מאינו יהודי, ובא ישראל אחר ובקש ממנו גם כן שימכור לו חטים, ואמר "אין לי חטים, כי היהודי הראשון היה אוהבי ומכרתי לו החטין שרחצתי לצרכי ביתי, ולאהבתו מכרתי לו". אינו צריך הישראל לחוש לזה, דאינו נאמן במה שאמר לאחר שיצאו מתחת ידו, כמו שכתבתי ביורה דעה סימן טז. מיהו אי מהימן ליה – וודאי אסור (מגן אברהם סעיף קטן ד).

ולעניות דעתי נראה להחמיר בכל עניין, מפני שזהו כמסיח לפי תומו, דמי הכריחו לומר שרחצם? ואף שאפשר משום התפארות עשה כן, להשמיע איך הוא אוהבו, מכל מקום קשה להקל בעניין חמץ בכי האי גוונא (כן נראה לעניות דעתי).

סימן תסז סעיף ו

חטים חמוצים שנתערבו עם חטים כשרים, אם החמוצים אינם ניכרין – דינם כדין יבש ביבש שבטל ברוב,ומותר להשהותן עד אחר הפסח. ואם הם ניכרים – אסור להשהותן, דלא שייך ביטול בדבר הניכר בפני עצמו.

ואם ירצה לטחון אותם קודם הפסח, ולהוסיף עליהן עד ששים – יכול לעשות כן, דקודם הפסח בטל בששים. ואינו חוזר וניעור, דקמח בקמח הוי לח בלח, שפסקנו בסימן תמז דאינו חוזר וניעור. וגם יכול לאפותן בפסח, כיון שכבר נתבטלו. ואין זה כמבטל איסור לכתחילה, דקודם הפסח אין כאן איסור.

אבל אם לא טחנן קודם הפסח, ובא לטוחנן בפסח, אפילו אם אינן ניכרין בפני עצמם – אסור, דזהו יבש ביבש, וחוזר וניעור לפי פסקו של רבינו הרמ"א שם, דביבש חוזר וניעור. ואפילו נאכלו מקצתן קודם הפסח – גם כן אסור, דהרי על כל פנים משהו חמץ וודאי יש כאן.

(כל זה למדתי ממגן אברהם סעיף קטן ד, עיין שם. ומה שכתב דאם נתערב יבש ביבש בפסח, ונאכל אחד מהם דמותר, כמו שכתבתי ביורה דעה סימן קט, עיין שם. וצריך עיון אם אומרים כן באיסור משהו, ועיין מק"ח סעיף קטן ט. ויש להחמיר.)

סימן תסז סעיף ז

חטים שבאו בספינה, אם הם יבשות וקשות ולא נשתנה מראיהן – אחזוקי איסורא לא מחזקינן, ומותרין. ואם הם רכות, או נשתנו מראיהן – אסור לאכול מהן בפסח.

מיהו להשהותן נראה דאין קפידא. אבל הטור כתב בשם בה"ג:

חטין שבאו בספינה, אם לחות הן או שנשתנו מראיהן – בידוע שהגיע עליהן מים, ואסור להשהותן.

עד כאן לשונו. ונראה לעניות דעתי דווקא אם הן לחות, או שנשתנו מראיהן הרבה. אבל אם אינן לחות אלא ריכוך בעלמא, וכן לא נשתנה מראיתם הרבה – אין חשש להשהותן. ומכל מקום למעשה צריך עיון.

ואם ידוע שבא עליהם מים, אז אפילו לא נשתנו כלל והן קשים – אסורים באכילה. ולהשהותן אפשר שמותר, כיון שהם קשים ולא נשתנו כלל.

סימן תסז סעיף ח

שנה שירדו גשמים בשעת הקציר על הערימות שבשדות, עד שהיו קצת מהשבלים שעל הערימות מעלים צמחים, מכל מקום אין לחוש לחטים של אותה שנה, לומר שרובן נתחמצו. דאם כן לא נאכל מצה לעולם, שהרי אין לך שנה שאינו יורד גשמים על הערימות. אלא שדבר תורה שהולכין אחר הרוב, ואין הרוב מחמיצין (רשב"א בתשובה סימן קב).

ואפילו אותן ערימת שראינו שנפלו עליהם גשמים – אנו תולים בהם להקל, שמא לא נכנסו המים אלא בשבלים העליונים, אבל לא שבאמצע הערימה. וכן הדבר ידוע וניכר לעין. ואפילו נכנסו – שמא לא הספיקו להחמיץ (שם). ועיקר ההיתר מפני שבוודאי כן הוא, כיון שניכר לעין שבשם לא הגיע החימוץ, מדאין עליהם צמחים.

סימן תסז סעיף ט

ולכן חטים שנמצאו בהם מבוקעות, והוא סימן חימוץ – לא אמרינן דכולן נתחמצו. אלא אותן שאינן מבוקעות מותרות, מפני שהדבר מצוי שבעת גשמים עליונות הגדיש ותחתיתו מתחמץ ומתבקע, ואין המים נוגעין באמצעיתו כלל. ואם קשה לברר המבוקעות, אם רק יש בהם ששים – מותר לטוחנן קודם הפסח ולאכול מהם בפסח.

ורובי השנים כמעט אינם צריכים בדיקה, דפשיטא שיש ששים כנגד המצומחים. אך בשנה שבעת הקצירה היתה ריבוי גשמים – פשיטא שצריך בדיקה לראות אם יש ששים. ואם אין ששים – יכול להוסיף עד ששים. אבל בלא בדיקה – אסור בשנה ההיא.

וכן המנהג הפשוט אצלינו שמביאים מהחטים כמה אגרופים, והרב בודק אותם לראות אם יש ששים כנגד המצומחים, והוא נותן הכשר. ובלא הכשר – אין משתמשין בקמח פסח. ונותנין ההכשר על החטים ועל הטחינה. ועכשיו שמביאין ממרחק במסילות הברזל, החיוב להשגיח גם על ההולכה שיכסו את השקים כראוי. וכך חובתינו, וכך יפה לנו. וההכשר מביאים מהרב דשם שבמקום הטחינה.

סימן תסז סעיף י

בגמרא (לג ב) אמרינן: כגון דאחמיץ במחובר. ומזה מבואר דגם במחובר – יכול לבוא לידי חימוץ. וזהו כשנתייבשו החטים לגמרי, ואין צריכים עוד כלל ליניקת הקרקע. דאז הם כמונחים בכלי, ויבואו לידי חימוץ כשירד עליהם הגשם.

והיטב ניכר סימני החימוץ אצלינו כשהן מצומחים, ויוצא בראשו כשבולת קטנה, או נתרכך ונתבקע. ולדבר זה צריך מבינות כידוע. ולכן נהגו לקצור שמורה בעוד שלא נגמר עדיין כל הגידול. אך אותם הקוצרין ירוקים ממש – נראה לי דלא יפה הם עושים, כי הם קשים לטחינה וללישה, וגם יש בהם ליחות הרבה, ויותר נוחים לבוא לידי חימוץ. אלא לא יקצרם עד שיגמורו ויהיו לבנים. אך לא ימתינו על התייבשותם לגמרי, ואחר הקצירה לאספם תיכף לגורן.

סימן תסז סעיף יא

ישראל שיש לו בורות מלאות חטים, וחושש שמא יש בקרקעית הבור ובקירותיו חטים מבוקעים מליחות הבור והארץ – בביטול בעלמא סגי, דגם המבוקעים אין בהם חימוץ גמור אלא עיפוש והפסד, כמו שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה (ח"י סעיף קטן טו). ואצלינו נוהגין למכור כל מיני התבואות בערב פסח בעת מכירת חמץ, כמו שכתבתי בסימן תמח, ונכון הוא.

סימן תסז סעיף יב

כתבו הטור והשולחן ערוך סעיף ח:

דבש של אינם יהודים – אין מחזיקין בו איסור לומר מזוייף הוא, ואוכלין אותו בפסח.

עד כאן לשונו, כלומר: משום דיש אוסרין, לפי שמערבין בו קמח או סולת. לזה אמרו דאין חשש, דאפילו עירבו – הוי מי פירות. ושנחוש שמא עירבו בו מים, גם כן והוה מי פירות עם מים ומחמיץ מיד – אין לנו לחוש חששא רחוקה על עירוב שני דברים.

ולבד זה כתב הרא"ש בתשובה בשם הר"י דדבש מהפך כל דבר שנתערב בו לדבש, ולכן גם כל השנה שאומרים שמערבין בו בשר נבילה – ניחוש לזה ונאסור לגמרי? אלא דאפילו אם יערבו הדבש – מהפכו לדבש (בית יוסף). אך הרא"ש עצמו בפרק ששי דברכות (סימן ל"ה) כתב דדבר זה צריך ראיה, עיין שם. ובירושלמי סוף פרק "כל שעה" מפורש לאיסור, שאומר שם: רבי חנינא הוה ליה דבש מזוייף בסולת. אתא שאיל לרבי מני. אמר ליה: צריך את לבער, עיין שם. ואפשר דווקא סולת, לפי שלותתין אותו והוי חמץ גמור.

(וזהו סתירה לסברת הר"י. ואולי דלזה צריך זמן רב עד שהדבש יהפכו, ואצל ראש חודש היה סמוך לפסח. גם אולי אצלם היה דבש תמרים. וצריך עיון, ודייק ותמצא קל.)

סימן תסז סעיף יג

ולזה כתב רבינו הרמ"א דהמנהג במדינות אלו שלא לאכול דבש, רק אותו שמביאים בחבית מן הכוורת, שעושים ממנו משקה שקורין מע"ד. עד כאן לשונו.

כלומר: שמדבש זה הדרך לעשות משקה. ודבש זה מותר לאכול אפילו בעין (ט"ז סעיף קטן ו), ואף על פי שיש אוסרין לאכול כל מין דבש, משום דאתי לאיחלופי באותו שמערבין כמו שכתב במרדכי. ויש מי שרוצה לפרש כן דברי רבינו הרמ"א, דכוונתו להתיר רק לעשות מי דבש שקורין מע"ד ולא לאכלו בעין, מטעם זה דאתי לחלופי (מגן אברהם סעיף קטן ז). והדבר תמוה להחמיר חומרא על חומרא, ולעשות גזרות מדעתינו. והעיקר כמו שכתבתי, דגם בעין מותר (ח"י סעיף קטן י"ז).

סימן תסז סעיף יד

ועכשיו אף על פי ששמענו בבירור שאין מערבין קמח, מכל מקום אין אנו קונין דבש מאינו יהודי רק זה שמעורב עדיין בהשעוה ועשוי כחדרים קטנים, שכן לוקחין אותו מן הכוורת. וכן מה שקורין ליפע"ץ, והוא הדבש הטוב שזב מעצמו ואין בו שום תערובת, מפני שמעט תערובות יקלקלנו, ולא ימכרנו אף במחצה מקח מכפי שהוא נקי, והבקיאין יודעין זה היטב.

אבל סתם דבש אנו אוסרין לפסח. ומכל מקום אם נתערב בפסח במאכל – אין אוסרין המאכל, אפילו כשאין ששים. וכן בכל פירות יבשים שיתבאר שנהגנו בהם איסור – אין אוסרין בנפלו למאכל. וזהו כקטניות בסימן תנג.

ולעשות מע"ד – עושין קודם הפסח מכל מיני דבש, דאם אפילו יש דבר חימוץ – נתבטל קודם הפסח. אבל בחול המועד אין לבשל מי דבש רק מדבש הבא מכוורת.

סימן תסז סעיף טו

צוקע"ר כפי הידוע לנו עשייתם בזמן הזה – אין בו שום חשש חימוץ, שהכל נעשה על ידי הקיטור. ומכל מקום דרך לייחד על פסח צוקע"ר הנעשה לפסח על פי השגחת תלמיד חכם המשגיח בהפאברי"ק, ונותן עליהם הכשר. ולמכור לאינו יהודי – מותר גם בשל צוקע"ר של כל השנה.

וכן כל מיני פירות יבשים – מותרים במכירה. לבד הצוקערקע"ס שיש בהם תערובת קמח – אסורים במכירה, דאף שזהו מי פירות, מכל מקום אלו הצוקערקע"ס הם פשוטים, וקרוב שיש בהם גם קצת תערובת מים, ומוכרין אותן בחמץ.

(ומה שכתב הרמ"א דצוקע"ר אסור גם בשהייה, וצוקע"ר קנדיל מותר, כבר כתבו שהוא להיפך. ואין להאריך במה שכתבו האחרונים בהוט צוקע"ר ובההולך בחבית, דכל זה היה בזמנם. ועכשיו הכל נעשים בפאבריקין הגדולים על ידי רוח הקיטור, ואין בו שום חשש חימוץ.)

סימן תסז סעיף טז

עוד כתב דתאינים יבשים וענבים יבשים שקורין רוזיאנ"י, גדולים או קטנים, תלויים במנהג המקומות. כי יש מחמירין שלא לאכלן, ויש מקילין. ולכן נהגו במדינות אלו להחמיר שלא לאכול שום פירות יבשין, אם לא שידוע שנתייבשו בדרך שאין לחוש לחמץ. עד כאן לשונו.

דהקדמונים כתבו שעל התאינים היו מפזרין קמח, וכל פירות יבשים מי יודע אופן יבשותם? והרי תפוחים ואגסים יבשים – אנו רואין שמייבשין אותן בתנור אחר אפיית לחם. ולכן כל מיני פירות יבשין אין אנו אוכלין בפסח, לבד שזיפין שקורין פלוימע"ן, שידוע שמגודל ריבויים נתייבשו על פני השדות. ומכל מקום נהגו שמביאים מיוחדים לפסח. ושקדים אפילו מה שבלא קליפות – אין זה מפירות יבשים, שאין מייבשין אותן, וכך הם בתולדתן. ופאמעראנצי"ן היה נראה דהטובים שבהם אין בהם חשש, דאין מתייבשים בתנורים. אך יש פשוטים הנקלפים מהלימונע"ס, ואותן מייבשין בתנורים, ומי יכול להכיר? ולכן אין לאוכלן בפסח.

(עיין מגן אברהם סעיף קטן ח, שרצה לומר דאפילו מה שנאפה בתנור אחר לחם – מותר, משום "נותן טעם בר נותן טעם", עיין שם. ודבריו תמוהים, שהרי יש קמח בעין בהתנור, מה שנותנים תחת הלחם בעת האפייה. וכבר השיג עליו הנודע ביהודה, כמו שכתב בשערי תשובה סעיף קטן יד, עיין שם. ואיסור גמור הוא.)

סימן תסז סעיף יז

והמנהג במדינות אלו שלא לאכול כרכום שקורין זאפרע"ן. ואפילו זה שקורין לנ"ד זאפרי"ן, שאין בו שום חשש – אין אוכלין, מפני שליוקר מציאותו אין בקיאין להפריש (ט"ז סעיף קטן ט ומגן אברהם סעיף קטן י).

וכן נעגעלא"ך אין אוכלין בפסח. אבל פלפלין, אף שנתייבשו – אין בהם חשש, מפני שבמקומו נעשה לאלפים ורבבות, ואין בהם חשש שנתייבשו בתנור. וכן מה שקורין ענגילש"א פעפע"ר – אין בהם חשש.

ודע שזה איזה שנים ששמענו מעיר ווארשא, שנודע זיופים בפלפלין שיש באמצעיתן קמח. אמנם כיון שרובא דרובא אין בהן זיוף – אין לנו לחוש לסתם פלפלין. ועוד: דהמלכות מענשת עונש קשה על המזייף, ולכן בוודאי אינם מצויים אצלינו.

(המגן אברהם שם כתב על טובא"ק, שמזלפין ושורין בשכר. ועכשיו ידוע שליכא חשש זה.)

סימן תסז סעיף יח

זנגבי"ל שקורין אינגבע"ר וצימרינ"ג – אנו אוכלין בפסח, ומסתמא אין בהם שום חשש. וסעפטאלי"ן שהוא מין פלוימע"ן – הוי מפירות יבשים, שהרי גם הפלוימע"ן מביאים מיוחדים של פסח.

וזויע"ר זאל"ץ – מותר להשתמש בפסח, שאין בהם שום חשש חימוץ. וטובה גדולה היא לעניים שנותנים זה בלפת שקורין בוריקע"ס, שעיקר אכילת העניים בפסח הוא זה הלפת, ואין ידם משגת להעמידם בכלי קודם הפסח עד שיהיה בהם קיוהא כידוע. וכשנותנים זה מעט – יש בזה טעם טוב. והמחמיר – יחמיר לעצמו ולא לאחרים.

וכן החול שקורין שאד"א – מותר בפסח, ואין בו שום חשש. דידוע שבהפבריקי"ן, שעושים אותם הזויע"ר זאל"ץ והשאד"א – יש לאלו כלים מיוחדים, ואין בהם שום חשש. וכן מותר לשתות בפסח המים שקורין סעלצי"ן וואסע"ר, שנעשים בכלים מיוחדים, ואין בהם חשש חימוץ.

וכן מי לימונאד"א שיש בהם לימונע"ס וצוקע"ר, כשעושים מיוחדים לפסח – רק אין נותנים בה את האלייא"ק של כל השנה. אלא אחר שאין בו חשש, והאלייא"ק הזה נותנים טיפה אחת להרבה בקבוקים ונעשים קודם הפסח, ואפילו אולי היה בזה איזה חשש – כבר נתבטל באלף ויותר מאלף. ואין זה מעמיד, ובפרט לפי מה שחקרנו אין בזה שום חשש. והמחמיר – יחמיר לעצמו ולא לאחרים.

וחרובים שקורין באקסע"ר – גם כן אוכלים בפסח, שאין בהם חשש חימוץ. ודבר פשוט דפירות יבשים שהישראל מייבשם, דמותרים באכילה.

סימן תסז סעיף יט

גרסינן בגמרא (מ א):

תנו רבנן: אין לותתין שעורין בפסח. ואם לתת נתבקעו – אסורות, לא נתבקעו – מותרות. רבי יוסי אומר: שורן בחומץ. וחומץ צומתן, ואינו מניחן להחמיץ (רש"י). אמר שמואל: אין הלכה כרבי יוסי.

ולמדנו מזה דאפילו נתבקעו – אינן עדיין חמץ גמור, דאם כן מה תועלת בחומץ לרבי יוסי? וכן פירש רש"י דנתבקעו – ממהרות להחמיץ, עיין שם. וכן כתב הר"ן.

ואומר שם: אמר מר עוקבא: לא נתבקעו ממש, אלא שאילו מניחן על פי חבית – והן מתבקעות מאליהן. ושמואל אמר: נתבקעו ממש. עבד שמואל עובדא – נתבקעו ממש, עיין שם.

סימן תסז סעיף כ

וכתב הרי"ף:

כיון דלא איפסקא הלכתא בהדיא, עבדינן לחומרא כמר עוקבא, דהוה ספיקא דאורייתא. והני מילי לעניין למיכלינהו הני שערי בעינייהו. אבל אי משתכחי בהדי בישולא ולא נתבקעו, כיון דאיסור משהו דרבנן – לא אסרינן לההוא בישולא דמשתכחי ביה תרי ותלתא שערי, אלא אם כן נתבקעו כשמואל, משום דהוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא. ויש אומרים דהלכה כשמואל, דמר עוקבא תלמידו הוה. ועוד: דהא עביד ליה שמואל עובדא...

עד כאן לשונו.

סימן תסז סעיף כא

והרמב"ם בפרק חמישי דין ח כתב:

תבשיל שנתבשל, ונמצאו בו שעורים או חטים, אם נתבקעו – הרי כל התבשיל אסור, שהרי נתערב בו חמץ. ואם לא נתבקעו – מוציאין אותן ושורפן, ואוכלין שאר התבשיל. שאין הדגן שנבלל ולא נתבקע חמץ גמור של תורה אלא מדברי סופרים, שנאמר: "ושמרתם את המצות". כלומר: הזהרו במצה, ושמרו אותה מכל צד חימוץ.

עד כאן לשונו, ונראה שפוסק כמר עוקבא לחומרא. וסבירא ליה דמר עוקבא מדרבנן אוסר (וכן כתבו הלחם משנה והבית יוסף). ויש מי שרוצה לחלק בין חטין לשעורין, דחטין אף אם לא נתבקעו – הוי חמץ גמור (ר"ן בשם הרא"ה). והשיגו על זה (ר"ן שם), דאין חילוק. וכן הרמב"ם השווה אותם, שהרי כתב "חטים או שעורים" – הרי השווה דינם.

סימן תסז סעיף כב

והנה רבינו הבית יוסף בסעיף ט כתב לשון הרמב"ם דבלא נתבקעו – התבשיל מותר. וכתב על זה רבינו הרמ"א:

ואין המנהג כן, אלא אוסרין הכל במשהו אפילו לא נתבקעו.

עד כאן לשונו. וטעם המנהג נתייסד על פי שני טעמים שכתב המרדכי בפרק "כל שעה":

• האחד מפני דבר שיש לו מתירין. והמרדכי עצמו דחה טעם זה, דלא שייך דבר שיש לו מתירין כשהמאכל מתקלקל. ועוד: הא יחזור לאיסורו לשנה הבאה, וכל שכן בדבר שאינו אלא טעם בעלמא, עיין שם.
• והשנית: מטעם שאין אנו בקיאין מה נקרא "ראויה להתבקע". וכתב על זה: והמיקל משום שמחת יום טוב – לא הפסיד. עיין שם.

סימן תסז סעיף כג

וברור הוא שרבינו הרמ"א לאו דינא קאמר, אלא מפני שכן היה המנהג לאסור הכל: הכיסוי, והכף, וכל מה שנתערב מאותו תבשיל (מגן אברהם סעיף קטן י"ג). וכן כתב המרדכי, וזה לשונו:

ומפני המנהג אני אוסר מספק. והמיקל משום שמחת יום טוב – לא הפסיד.

עד כאן לשונו. ומשמע דאף באכילה יש להתיר (ח"י סעיף קטן כ"ז). ואפילו לפי המנהג – אינו אלא בנתרככה על כל פנים, אבל לא נתרכך – אינו כלום (ט"ז סעיף קטן י).

ואפילו נמצאו שלושה גרעינים, לא אמרינן חזקה שיש הרבה, שהרי ביכולת לבדוק. והרי הרי"ף אומר מפורש: תרי ותלתא שערי, כמו שכתבתי בסעיף כ. ועוד: שיש מי שאומר דלא אמרינן חזקה זו בתולעים דאתי מעלמא, כמו שכתבתי ביורה דעה סימן פד. והכא נמי: החטין אתי מעלמא. ואף דיש חולקים בזה כמו שכתבתי שם, מכל מקום הכא מותר מטעם הראשון, מפני שביכולת לבדוק.

(עיין מגן אברהם סעיף קטן יב, וח"י סעיף קטן כו. ומה שכתב המגן אברהם, למה לא אמרינן כיון דמינח נייחי – אתי לידי חימוץ? ותירץ בדוחק, עיין שם. ולעניות דעתי נראה דבקדירה בעת הבישול, ואפילו אחר הבישול בעת גודל החום – אינו נייח כיון שהוא רותח.)

סימן תסז סעיף כד

אבל בנתבקע – אסור מדינא כל התבשיל, והכלי ראשון, והקערה שעירה לתוכה מהכלי ראשון, והכף הנכנס בקדירה, והכיסוי. ויש מחמירין גם בכלי שני, כמו שכתבתי בסימן תמז.

אך בשביעי של פסח יכול לכסות המאכל ולהמתין עד מוצאי יום טוב, ואז יאכל התבשיל, והגרעין ישרוף (אליה רבה בסימן תמו סעיף קטן ג, וחכם צבי סימן פו, הובא בשערי תשובה סימן זה סעיף קטן יח). וכל שכן באחרון של פסח. ואם בא האינו יהודי לקחתן בשביעי של פסח – אסור למחות בידו, אבל באחרון של פסח – יכול למחות בידו (שם בשערי תשובה). ועיין בסעיף הבא.

סימן תסז סעיף כה

מעיקר הדין כשנמצאת גרעין בתבשיל, או תרנגולת מבושלת שנמצא בה חיטה מבוקעת בפסח, שמותר למוכרה לאינו יהודי. ואין זה נהנה מחמץ, שהרי אינו נוטל דמים בעד החיטה אלא בעד התרנגולת, ואינה נמכרת ביותר ביוקר מחמת החיטה הנמצאת בתוכה.

ומכל מקום נוהגין במדינות אלו לשרוף הכל או להשליכה לבית הכסא, מפני שחושבין כל התבשיל או כל התרנגולת לחמץ.

אך באחרון של פסח כתב רבינו הבית יוסף בסעיף י, דאם נמצאת החיטה ביום זה דמותר להשהותה עד אחר הפסח, דכיון דמשהו דרבנן לא החמירו בו ביום טוב האחרון לעניין להשהותו, וכל שכן לעניין נותן טעם לפגם יש להקל בו לעניין השהה (ט"ז סעיף קטן יא).

ובסעיף הקודם הבאנו שגם בשביעי של פסח יש להקל בכפיית כלי, ולהמתין עד מוצאי יום טוב. ויש נוהגין דבשביעי של פסח, כשבא שאלה כזו לפני המורה, יאמר להשואל שקשה עליו להשיב כעת ושיבוא בלילה, דאז הוא אחרון של פסח. ויתיר לו להשהות עד למחר בלילה ויאכלנו.

סימן תסז סעיף כו

אם אפו מצות בפסח, ונמצאת חיטה בקועה בעיסה או במצה אפויה, פסק הרא"ש שיסיר ממנה כדי נטילת מקום, והשאר מותר. שהרי לכל היותר לא קיבל טעם החיטה יותר מנטילת מקום, שהרי אין זה דבר שמן שיפעפע. ויש מי שאוסר כל העיסה או כל המצה, כמו שכתב הרשב"א בתשובה (סימן קעו), שהרי לא במקום אחד בלבד נגעה החיטה, אלא נגעה בכולה דרך גלגולה. ולא שייך לומר בזה "כאן נמצא – כאן היה", כיון שבהכרח בדרך גלגולה להתפזר בכל העיסה, וכיון שהוי תוך הפסח דבמשהו – אסורה כולה. ועוד: שהמים שבעיסה מוליך את הטעם בכל העיסה.

וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף יא דראוי לחוש לדעה זו, אם לא במקום הפסד מרובה או בשעת הדחק, דאז יש לפסוק כדעת הרא"ש. והטעם יש לומר: שהרי אינו בהכרח שתתן טעם בכל העיסה, אף אם נתגלגלה דרך כולה. ולכן אמרינן "כאן נמצא – כאן היה", כלומר: שלא נתנה טעם אלא במקום הזה. ועוד: דאפילו נתבקעה – אינו חמץ גמור אלא קרוב להחמיץ (טור), וכמו שכתבתי בסעיף יט.

סימן תסז סעיף כז

ורבינו הרמ"א כתב על זה דכן נוהגין תוך הפסח לאסור אותה מצה שנמצא בה החיטה, ומתירין את האחרות, בין שנמצא בה אפויה או חיה. ואמרינן "כאן נמצאת – כאן היתה". ואם נמצאת בעיסה – אוסרין כל העיסה. ודווקא תוך הפסח, אבל קודם הפסח – אין אוסרין רק כדי נטילה, והכי נהוג. עד כאן לשונו.

כלומר: כשנמצאת במצה – לא אמרינן שהחיטה היתה בהעיסה ותיאסר כל העיסה, אלא אמרינן "כאן נמצאת במצה – וכאן היתה", ולא מחזקינן איסור ממקום למקום. ולפי זה אם נראה שהחיטה מליאה מים מעבר לעבר, דבהכרח היתה בהמים – אסורה כל העיסה. אך דיש לומר דבמקום אחר נתמלאה מים, ונפלה לתוך המצה (מגן אברהם סעיף קטן טז).

סימן תסז סעיף כח

והנה אצלינו אין אופין בפסח. ומה שנאפה קודם הפסח, אף אם נמצא החיטה בהמצה תוך הפסח – אינה אוסרת רק כדי נטילה. ובזה לא שייך "חוזר וניעור", שהרי בפסח לא נתנה טעם. ולכן זורק החיטה עם כאצבע מצה סמוך לה, ואוכל השאר.

ובשעת הלישה קודם הפסח, אם נמצאת חיטה בהעיסה – נוטל כדי נטילה. ולכן אין לנו נפקא מינה בהדין הקודם.

מיהו על כל פנים מוכח מדברי רבותינו בעלי השולחן ערוך שגם בצונן יש איסור, שהרי מי שסובר בפסח לאסור כל העיסה – הוא מטעם שהיתה החיטה במים. והמתיר סובר שלא היתה במים, כמו שבארנו. אבל אם היתה וודאי במים – היתה אוסרת. ועל זה השיג הלבוש דצונן אינו אוסר.

סימן תסז סעיף כט

וכן הוא מפורש ברא"ש ובטור, וזה לשונם:

מעשה ונמצאת חיטה בקוע בכלי של מים, ובשלו באותן המים תבשיל, והתירו התבשיל. ולא אמרינן שנאסרו המים ויאסר התבשיל. וכן התיר אבי העזרי חטין שנפל לבור..., דכיון שהמים צוננים – אין החיטה נותנת בהם טעם. ואפילו חמץ גמור שנפל לבור – מותר מזה הטעם.

עד כאן לשונם. הרי להדיא שהצונן אינו אוסר. ורבינו הבית יוסף בספרו הגדול הקשה זה על הרא"ש, שאסר העיסה אם נמצא החיטה בהמים, והא הוא עצמו פסק דצונן אינו אוסר? ותירץ דכאן מיירי קודם הפסח, ולכן אינו אוסר בצונן, עיין שם.

והשיגו עליו דוודאי גם כאן מיירי בפסח עצמו (לבוש וב"ח וט"ז סעיף קטן יב). אלא דעיסה שאני, דמתוך שהוא לש ומגלגל ודוחק את העיסה והחיטה – נדחק ונתמעך בידיו, ולא ימלט שנסחט ממנה טעם משהו כשהיתה במים ונתרככה (ט"ז שם). ולפי זה גם הרא"ש גם הרשב"א לא אסרי בצונן, אלא דעיסה שאני כמו שכתבתי.

סימן תסז סעיף ל

ולפי זה, זה שכתב רבינו הבית יוסף בסעיף יב דאם נמצאת חיטה בקועה או לחם חמץ בכלי של מים, ואין בו כדי ליתן טעם שהמים צוננים, ובשלו באותם מים תבשיל או לשו עיסה – מותר. ויש מי שאוסר אם הוא בתוך הפסח. עד כאן לשונו.

וזה כתב על פי תירוצו לחלק בין קודם הפסח לתוך הפסח. אבל לפי מה שכל גדולי האחרונים דחו דבריו – אין חילוק, וגם בתוך הפסח מותר בצונן.

סימן תסז סעיף לא

ולהלכה למעשה נראה לעניות דעתי דאף שיש מי שאוסר בצונן, מכל מקום כיון שרוב רבותינו האחרונים הסכימו שלא לאסור בצונן – אין להפסיד ממון ישראל באיסור משהו, שהוא דרבנן.

ויש מי שרוצה לאסור בבשר שנשרה עם מים, שהיה גרעין בהמים, משום דבבשר יש בקעים (מגן אברהם סעיף קטן יט). ודבריו תמוהים, דכיון שאמרינן שבצונן אינו נותן טעם, אם כן מה לנו הבקעים (ח"י סעיף קטן לא)? ורק כשהיתה החיטה בעיסה יש לאסור מטעם שכתבנו, אם היה זה בפסח. אבל שארי צונן אינו אוסר, כמו בכל האיסורים.

סימן תסז סעיף לב

אמנם כל זה כשלא שהה הגרעין בהמים מעת לעת. אבל שהה מעת לעת – אוסר, דכבוש כמבושל (מגן אברהם שם, וט"ז סעיף קטן יז, וב"ח בשם רש"ל).

ויראה לי דאם יש ספק אם היתה מעת לעת במים אם לאו – מותר, דהא איסור משהו הוה דרבנן, וספיקא דרבנן לקולא. ולפי זה אם נמצאו גרעינים בבארות מים, אף שנודע ברור ששאבו מהבאר בעוד שהגרעינים היו בתוכה, מכל מקום אם יש ספק שמא לא שהו מעת לעת – אין לאסור. וכל שכן אם יש ספק שמא בעת שאיבת אלו המים לא היו שם הגרעינים, וקל וחומר אם הגרעינים לא נתבקעו, שאין לאסור. ואפילו בספק נתבקעו, ספק לא נתבקעו – הוה ספיקא דרבנן ולקולא.

(ולעיל בסימן תסב סעיף י נתבאר דכשנמצא גרעין בקניידלא"ך או בחרעמזלא"ך, כשיש שם שומן וביצים, דהוי מי פירות. ובחרעמזלא"ך יש גם דבש, שבהפסד מרובה ושמחת יום טוב – יש להקל שלא תיאסר במשהו. וכן בלפת, עיין שם. ועיין סעיף מז לעניין ספק כבוש.)

סימן תסז סעיף לג

ודע דנראה לעניות דעתי, דזה שנמצא במרדכי ובשארי קדמונים בדין חמץ שנפל לבור, אם נאסרו המים אם לאו – זהו הכל בבור של מים מכונסים, כדמוכח מלשון הטור, שכתב שהתיר אבי העזרי חטין שנפלו לבור..., המים המחומצים ירדו לבור..., עיין שם.

אבל בבאר שהוא מעיין, הדבר תמוה לומר שיתחמצו המים, שהרי הם נובעין תמיד ומחוברים להמים שתחתיהם, כמו שלא נאסור נהר. ואף דהמים עומדים, מכל מקום אינם נחים, ומחוברים בגידי הקרקע להמים שמחוצה להם, כמו שאמרו חכמינו ז"ל בחגיגה (כב א) דכולי ארעא חלחולי מחלחלא. ופירש רש"י שהמים הנובעין כאן באין מנהר גדול, עיין שם.

(דרק למקוה אינם חיבור, אבל חיבור יש להם. וזה שנמצא באיזו מקום לשון "באר" – לא דקדקו בזה.)

סימן תסז סעיף לד

הסכימו הגדולים דמחזקינן איסור מזמן לזמן, ולא ממקום למקום. כלומר: כגון שלקחו מהחבית ברוב בקערה, ואחר כך נמצא חמץ בהקערה – אין לאסור הכרוב שבחבית. ואמרינן "כאן נמצא – כאן היה", כלומר: בקערה נמצאת ובקערה היתה, ולא בהחבית. דאין מחזיקין איסור ממקום זה למקום אחר.

אבל אם נמצא אחר כך חמץ בהחבית – נאסרה אף מה שבקערה. דנהי דאמרינן "כאן נמצא – כאן היה", מכל מקום הא גם הכרוב שבקערה היה שם, ולא אמרינן שהחמץ נפל להחבית אחר שנטלו הכרוב בהקערה. דמזמן לזמן מחזקינן איסור, ואמרינן "כשם שעתה נמצאת שם החמץ, כמו כן בזמן הקודם" (מגן אברהם סעיף קטן טז בשם מהר"ם).

ועל דרך זה כל הדברים, כגון ששפכו הרוטב מהקדירה לכמה קערות, ונמצא גרעין בקערה אחת – אין אוסרים רק קערה זו, ואין מחזקינן איסור מקערה לקדירה. אבל אם נמצא בקדירה – כל הקערות אסורות. וכן כל כיוצא בזה.

סימן תסז סעיף לה

ודין כזה נמצא מפורש במשנה סוף פרק תשיעי דטהרות בעניין הזיתים, שמקודם נותנים אותן במעטן וזהו מין כלי, ומן המעטן מעלין אותן לגג. ותנן: נמצא בגג – המעטן טהור. ולא מחזקינן טומאה ממקום הגג למקום המעטן, ואמרינן דעל הגג נפל השרץ ולא בהמעטן. נמצא במעטן – הגג טמא, ולא אמרינן שנפל השרץ אחר שלקחו הזיתים לגג, דמזמן לזמן מחזקינן.

(והתוספות יום טוב שם הקשה: מאי שנא נימא שלאחר שהעלה הזיתים לגג נפל השרץ, עיין שם. ולדברי המגן אברהם לא קשיא כלל. ואף שיש לדקדק בזה במשנה שם פרק רביעי משנה ד בממלא בעשרה דליים, אך יש שם פירושים שונים, עיין שם היטב. וגם אין זה עניין לכל הטומאות כשעת מציאתן, דזהו לעניין חי ומת. ועוד: דהתוספות בעירובין לה ב דיבור המתחיל "כל" כתבו דזהו רק לתרומה וקדשים כ"מעת לעת" שבנידה, עיין שם.)

סימן תסז סעיף לו

וזהו שכתב רבינו הבית יוסף בסעיף יב:

אם מלגו תרנגולת, שנתנוה במים רותחים להעביר הנוצה, ואחר כך מצאו בהמים גרעין חיטה בקועה – אסורה התרנגולת.

עד כאן לשונו. ולא אמרינן דהחיטה באה אחר המליגה, משום דמחזקינן מזמן לזמן. ודוקא בקועה, אבל אינה בקועה – מותרת, דהוי ספק ספיקא: ספק שמא לא נתחמץ, ואם תמצא לומר נתחמץ – שמא אחר כך נפלה (ט"ז סעיף קטן טו). ולכן אף על גב דרבינו הרמ"א החמיר אף באינה בקועה, כמו שכתבתי בסעיף כב, מכל מקום הכא שיש עוד ספק – אין להחמיר (ח"י סעיף קטן לד ועיין ט"ז שם). ועוד: דכבר כתבנו בסעיף כג דלאו דינא קאמר אלא מפני המנהג, עיין שם.

סימן תסז סעיף לז

ורבינו הרמ"א כתב, וזה לשונו:

ויש מי שמתיר אפילו במליגת תרנגולת, משום דאמרינן שמא אחר כך נפלה לשם. ויש מי שאוסר בשאר בשר, ומתיר בתרנגולת מכח ספק ספיקא. ולעניין מנהג נראה לאסור בשאר בשר או בחיטה שלימה אפילו תרנגולת. ודווקא אם נמלגו, שהיו המים חמים. אבל אם היו צוננים ושרו שם התרנגולים – אין לאסור מספיקא. ובמקום דאיכא למימר שמא נתעכלה החיטה בתרנגולת, כגון שהיא שבורה – אפילו במליגה יש להתיר מכח ספק ספיקא. מיהו אם נתערבו התערובות, ויש הפסד מרובה ומניעת שמחת יום טוב – יש להקל בכל זה בספק איסור דרבנן שהוא משהו. ויש להתיר שאר תבשילין שיש בהן תערובת מאותו תבשיל של הבשר שנשרה במים או נמלג. כך נראה לי.

עד כאן לשונו, וצריך ביאור.

סימן תסז סעיף לח

והכי פירושו: דיש מי שמתיר, משום דלא סבירא ליה דמחזקינן איסור מזמן לזמן, אלא אמרינן: השתא הוא דנפלה. ואף על גב דבמשנה דטהרות אינו כן, כמו שכתבתי בסעיף לה, דאם כן למה כשנמצא השרץ במעטן דטמא הגג, נימא השתא הוא דנפלה? דיש לומר דבאמת הרמב"ם בפרק שבעה עשר מאבות הטומאות פסק כן, דגם אם נמצא במעטן הגג – טהור, עיין שם. שכתב: אם נמצא במעטן המעטן – טמא. ומבואר דשבגג – טהור, ואם כי לא ידענו מקורו.

והכסף משנה כתב שפסק כחכמים דתוספתא דטהרות (פרק אחד עשר), דהכי איתא בתוספתא: היה קוצץ מן המעטן ומעלה לראש הגג, ונמצא שרץ בגג – המעטן טהור. נמצא במעטן – טמא הגג, דברי רבי. וחכמים אומרים: נמצא בגג – אינו טמא אלא גג. נמצא במעטן – אינו טמא אלא מעטן. ועם כי קיימא לן סתם במשנה ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם משנה (יבמות מב ב), מיהו על כל פנים הרמב"ם פסק כן.

(ויש לומר דסבירא ליה כמו שכתבו כמה מהמפרשים, דכל כללי הש"ס אינם אלא בשלושה סדרים הנהוגים בזמן הזה. ועוד: כיון דרבי בעצמו הוא החולק, אפשר דלא אמרינן כלל זה.)

סימן תסז סעיף לט

והנה לפי דעה זו, בכל השאלות כיוצא בזה נאמר "השתא הוא דנפלה" כמו בחזקה דאיתרע, דאמרינן "השתא הוא דאיתרע". והדעה השלישית שמחלקת בין בשר לתרנגולת – משום דסבירא ליה כדעה ראשונה דמחזיקין מזמן לזמן. אלא דבתרנגולת נתוסף ספק: שמא היתה החיטה במעיה ונתעכלה, כדאמרינן כן לעניין טומאה.

ודעה ראשונה סוברת דאיסור מטומאה לא ילפינן, כמו שכתבו התוספות בבכורות (ז ב). וגם יש לומר דספק דחסרון ידיעה – לא הוי ספק (ב"ח), אך כיון שאי אפשר לידע – הוי ספק (ט"ז סעיף קטן י"ז).

והוסיף לומר ד"לעניין מנהג", כלומר שאינו מכריע לפי הדין אלא לפי המנהג שנהגו להחמיר, ומחזיקין איסור מזמן לזמן. וגם בתרנגולת כשאין קצת ראיה שהיא מעוכלת, כגון שהיא שבורה – יש להחמיר. וכן דווקא כשהיתה המליגה בחמין יש להחמיר, אבל לא בצונן. כלומר: אפילו למי שמחמיר בצונן, מכל מקום לעניין דלא מחזקינן מזמן לזמן – אין להחמיר בצונן, ואמרינן "השתא הוא דנפלה".

סימן תסז סעיף מ

וכל זה לעניין הדבר עצמו. אבל לעניין תערובות, כגון שמזה נתערב לתבשילין אחרים – פשיטא שיש להקל בצונן, אפילו כשאי אפשר לומר "השתא הוא דנפל". כגון שוודאי היתה החיטה עם הבשר יחד בהמים, או אפילו בחמין ואינו וודאי – אמרינן לעניין התערובות "השתא הוא דנפלה", ומתירינן בהפסד מרובה ומניעת שמחת יום טוב.

ולפי זה, הלכה זו שאמרנו דאין מחזיקין איסור ממקום למקום אבל מזמן לזמן מחזיקין – יש חולקין לגמרי, ואמרי דגם מזמן לזמן אין מחזיקין. וראיה לדיעה זו מדברי הרמב"ם שהבאנו בסעיף לח.

מיהו אפילו לפי המנהג שנהגו להחמיר, מכל מקום בצונן וודאי לא מחזקינן איסור מזמן לזמן. ולכן אם נטלו מים מכלי לקדירה ובשלו בה, ואחר כך נמצא חמץ בהכלי – מותר התבשיל, ואמרינן "השתא הוא דנפלה". וכן לעניין תערובות אפילו בחמין.

(והב"ח הפריז על המידה להחמיר עוד בזה, וכבר דחו דבריו המגן אברהם בסעיף קטן כה, והט"ז בסעיף קטן יז, והח"י. ובחיטה שלא נתרככה – גם הב"ח מודה דאין להחמיר כלל.)

סימן תסז סעיף מא

מעשה באחד שנטל לתוך פיו חתיכת מצה וחתיכת תרנגולת, ואכלם שניהם יחד. והרגיש בפיו שיש חיטה, וזרק המאכל מפיו ונמצא החיטה.

ואינו ידוע אם היה בתוך המצה, ואינו אסור רק כדי נטילה מאותה מצה, דוודאי היתה בשעת אפייה בתוך העיסה, דאם לא כן אלא נפל על המצה בצונן היה מתגלגל ויורד; אבל התרנגול והתבשיל מותר.

או דילמא שהיה בתרנגול – יש להתיר התרנגול משום ספק ספיקא: ספק שמא היה בהמצה, ואם תמצא לומר בתרנגול – שמא נתעכלה או שמא נפל בו בצונן. דלעניין ספק ספיקא וודאי אמרינן "השתא הוא דנפל", ולא מחזקינן איסור מזמן לזמן.

ואפילו בבשר מותר בכי האי גוונא. וגם אפילו לפי מה שנהגו להחמיר במזמן לזמן, מכל מקום ממקום למקום וודאי לא מחזקינן איסור. ולכן אפילו אם נתלה שהיתה בבשר או בתרנגולת – אמרינן שנפלה בכאן, ולא כשהיו בקדירה או בקערה הגדולה (עיין מגן אברהם סעיף קטן כה). ואם נמצא חיטה על השולחן ולא נודע מאין בא – אמרינן שעל השולחן, נפל ולא מחזקינן איסור ממקום למקום (עיין שערי תשובה סעיף קטן לג).

סימן תסז סעיף מב

ומעשה במשרת שהביא כלי עם מי דבש שקורין מע"ד לשתות, ונמצא בו חיטה. ואמרו שבצונן אינו אוסר אף על פי שנתחמצה, כמו שכתב הטור דאינו אוסר בצונן. ושמא תאמר שהיתה בעת שבשלו המי דבש לפני הפסח, דאם כן כבר נתבטלה ואינו חוזר וניעור. ואף דהחיטה עדיין בתוכה, מכל מקום צונן הוא ואינו אוסר (ט"ז סעיף קטן יח).

ואפילו לפי דעת המחמירים בצונן, וגם סוברים דחוזר וניעור כמו שכתבתי בסימן תמז, מכל מקום אין לאסור רק מה שבכלי ולא כל החבית, שהרי אין מחזיקין ממקום למקום, ואמרינן דבכלי נפלה ולא בחבית.

(והסומך על הט"ז להקל לגמרי – לא הפסיד, שיש כאן כמה ספיקות. ודייק ותמצא קל.)

סימן תסז סעיף מג

וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף יג:

ואם הגעילו יורה מחומצת בת יומא, וירדו המים המחומצים לבור בתוך הפסח – אסור לשתות מימיו בפסח בשביל שנתערבו.

עד כאן לשונו. ודקדק לומר "בתוך הפסח", דאלו היה קודם הפסח – כבר נתבטל, ואינו חוזר וניעור כמו שכתבתי בסימן תמז. אמנם לכתחילה וודאי אסור, שהרי יכול ליטול מים מבור אחר (ט"ז סעיף קטן יח ומגן אברהם סעיף קטן כז).

וזה שדקדק לומר "בשביל שנתערבו", הכי פירושו: דאפילו למאי דסבירא ליה דאינו אוסר בצונן – זהו בחיטה או לחם שנפל במים. אבל מים במים הלא נתערבו, ואסור כשהיה בפסח (שם).

ודע דאם המחומצים ניכרים ועומדים בפני עצמם גם בהיותם בבור, כגון שיש ממשות כמו חלודה וכיוצא בזה – אוסרים גם בדיעבד אף שנפלו קודם הפסח, כיון דהחמץ ניכר בפני עצמו לא נתבטל מעולם (ט"ז שם). ועל כי דין זה לא שכיח כלל – אין להאריך בו.

סימן תסז סעיף מד

ובמליחה בפסח יש הרבה דעות. הטור בשם הרוקח כתב: חיטה שנמצאת בתרנגולת מלוחה, ונמלחו עמה אחרות, שאותה שנמצאת החיטה עליה אסורה, דחמץ בפסח במשהו. והשאר מותרות. ורבינו אליעזר ממיץ פסק דאפילו אותה התרנגולת אינה אסורה, כולה אלא נוטל מקום פעפועו, והיינו כדי נטילה. ולזה הסכימו הרא"ש והסמ"ק.

ושני הדעות סבירא להו דאף על גב דמליח כרותח, מכל מקום אין יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב. ואף על גב דבאיסור שמן מחמרינן ביורה דעה סימן קה, מכל מקום הא בחמץ ליכא איסור שמן.

ויש אוסרים כל החתיכות במליחה (ב"ח בשם איסור והיתר ורש"ל). ויש לומר הטעם: דכיון דבבשר יש שומן – מפעפע האיסור מחתיכה לחתיכה גם בלא רוטב, בחמץ בפסח דהוה במשהו.

ויש שמצריכים לקלוף שארי הבשר הנמלח עמה (כלבו בשם הראב"ד). וזהו בנמצא על התרנגולת, שיש להסתפק שמא נגעה בכולם. אבל בנמצא תוך התרנגולת – אין השאר צריכות כלום לדעה זו (מגן אברהם סעיף קטן ל"א). ויש מקילין לגמרי, דאפילו אותה חתיכה אינה צריכה אלא קליפה (בית יוסף בשם הרשב"א).

סימן תסז סעיף מה

וזה לשון רבותינו בעלי השולחן ערוך בסעיף יד:

אם נמצאת חיטה מבוקעת בתרנגולת קודם מליחה – די בשטיפה. ואם אחר מליחה – די בקליפה. ויש מי שמחמירים לומר שמעמיק כל סביבותיה, וחותך ומשליך. ואם נמלחו עמה תרנגולות אחרות – קולף את כולם. ויש מחמירים לאסור כל מה שנמלח ביחד. והעיקר לאסור אותה חתיכה כולה שנמצא החיטה עליה, ולהתיר האחרות על ידי קליפה קצת. ואם רוצה יוכל למכור הכל לאינו יהודי כמו שכתבתי בסימן תמז, אף על גב שאין נוהגין כן בשאר תערובת חמץ. כן נראה לי.

עד כאן לשונו. ואם נתבשלו האחרות בלא קליפה – מותר, שאינו אלא חומרא בעלמא כמו שכתבתי ביורה דעה סימן צא (מגן אברהם סעיף קטן לג). ומכל מקום גם אחר הבישול – יקלוף, אלא שאין הקליפה אוסרת שאר החתיכה (שם). ויש מי שמתיר לכתחילה גם בלא קליפה (שם בשם מ"ב). וזהו כשאין להסתפק שמא נגע בשארי החתיכות (שם).

ונראה לעניות דעתי דאפילו בספק, אם רק בוודאי לא נגע – יש להקל אצלינו, שהקליפה קשה מאוד כידוע. והרי דעת כמה מרבותינו שאף חתיכה זו לא נאסרה כולה, כמו שכתבתי. מיהו להלכה למעשה במליחה, שאין לאסור רק אותה חתיכה ולא יותר.

סימן תסז סעיף מו

וזה שכתבו דקודם מליחה די בשטיפה – פשוט הוא דצונן בלא רוטב לכולי עלמא אינו אוסר (מגן אברהם סעיף קטן כט). וכן אם נמצא חיטה על החתיכה אחר מליחה והדחה – גם כן מותר מטעם זה, דהא וודאי לא היתה בשעת מליחה; דאם היתה – היתה נופלת בשעת ההדחה. אך זהו בנמצא עליה, אבל אם נמצא תוך התרנגולת – וודאי היתה קודם לכן (שם סעיף קטן ל).

ונוהגות הנשים שקודם השרייה והמליחה – בודקות היטב היטב בפנים שלא ישאר שום גרעין בתוכה. ונראה לעניות דעתי שעל חזקה זו יש לסמוך, דאם נמצא אחר כך – לומר שאחר כך נפלה החיטה, כיון שבדקוה מקודם (וראיה מפסחים ז א ומנידה ד א, עיין שם ודייק ותמצא קל).

ואם נמצא חיטה בזפק, אפילו לאחר מליחה – כשר, שהרי הזפק מפסיק, ומשליך הזפק. וגם יש ספק אולי נתעכלה, וזהו דבר קרוב, כיון שנמצאת בזפק (כן נראה לי, ועיין שערי תשובה סעיף קטן לו).

ואם לאחר מליחה והדחה שמו את הבשר בכלי, ואחר כך נמצא שם גרעין, אם לא מלחו את הבשר בכלי – משליכה, והבשר מותר. ואם מלחו שם מעט – זורק החתיכה שנמצא עליה הגרעין, והשאר מותרים גם בלא קליפה. ואף על גב דבמליחה גמורה הצרכנו קליפה, בכאן שאינו אלא מליחה מועטת – דיו לאסור אותה חתיכה בלבד. ואם היה מלח משהו – דיו לאסור כדי נטילה גם באותה חתיכה, מפני שיש לפעמים נותנים משהו מלח. וכן אם נמצא גרעין במי השרייה שקודם המליחה – יש להתיר הבשר. דאפילו להאוסרים גם בצונן – זה כששהה זמן הרבה. אבל בשר, שקודם המליחה אין משהין במי השרייה יותר מחצי שעה – אין להחמיר ולאסור. ובפרט דהעיקר להלכה דצונן אינו אוסר, כמו שכתבתי.

(ודע ד"צונן" מקרי כל שאין היד סולדת. וכן כלי שלישי אינו אוסר. ובכלי שני יש מחמירים, כמו שכתבתי בסימן תמז, וזהו כשהיד סולדת.)

סימן תסז סעיף מז

נמצא גרעין בחבית כרוב מלוח – אסור כל הכרוב, דכבוש כמבושל. וזהו כשהציר עולה על גביו, אבל אם אין הציר עולה על גביו – דינו כמליחה, וצריך להעמיק איזה אצבעות בעומק וברוחב ולהשליך, והשאר כשר (עיין מגן אברהם סעיף קטן לג).

וכן אם נמצא גרעין בכלי בוריקע"ס שיש שם מים הרבה, לכאורה כיון שאין שם מלח כמו בכרוב – תלוי בהדיעות אם נאסר בצונן אם לאו. אך אם היתה שם מעת לעת – פשיטא דכבוש כמבושל. ובספק אם שהתה מעת לעת, נראה דספק כבוש מותר. וראיתי שגדולים נחלקו בזה, אי ספק כבוש מותר אם לאו (עיין שערי תשובה סעיף קטן לד שהבי"ע מתיר והמק"ש אוסר). ונראה לי שמותר, דכיון דאיסור משהו הוי דרבנן – ספיקא דרבנן לקולא.

וזה שלא התרנו במליגה רק על ידי ספק ספיקא, זהו במקום שהאיסור ברור כגון בחמין, אלא שאתה רוצה להתירו. אבל בצונן – ליכא איסור לפנינו אם לא נכבש בתוכו יום שלם, ומותר בספק. ואף על פי שלהאוסרים בצונן הוה ספק ספיקא לאיסורא: ספק שמא צונן אוסר, ואם תמצא לומר דאינו אוסר – שמא נכבש בתוכו יום שלם, והוי כבוש. אך כבר בארנו דהעיקר לדינא דצונן מותר, שכן הסכימו רבותינו הראשונים.

ולכן בהפסד מרובה ומניעת שמחת יום טוב, כמו כלי של בוריקע"ס שכל מאכל עניים בפסח הוא זה, וגם בעלי בתים גדולים רוב מאכלם בזה כידוע, אם נמצא גרעין בהכלי ולא נתברר שהיה בתוכו מעת לעת – דזורק הגרעין, והבוריקע"ס מותרים לאכלן בפסח. ואם נמצא גרעין בחבית דגים מלוחים – נוטל זו השורה ואוכל השאר. והדג שנמצא עליו הגרעין – ישליכנו למקום מאוס, ואותה השורה יצניע עד אחר הפסח, והשאר מותרים לגמרי.

(המגן אברהם סעיף קטן לג הביא בשם הגר"ב מפוזנא להשליך כל השורה לנהר, עיין שם. ולא ידעתי למה. ואי משום הציר – אם כן נאסרם כולם. ולכן נראה לעניות דעתי כמו שכתבתי. ודייק ותמצא קל.)

סימן תסז סעיף מח

תרנגולת צלויה על האש בשיפוד שנמצאת בה חיטה מבוקעת בתוך הפסח, וזה ברור שהיתה שם בעת צלייתה, אם היתה תרנגולת כחושה – חותך בה מקום פעפועו לפי אומד הדעת. ויש אוסרים את כולה, לפי שכשמהפכים אותה על השיפוד כדרך הצלייה – נתפשט הטעם בכל התרנגולת. וכן עיקר לדינא.

ואף על גב דבכל האיסורים לא אמרינן סברא זו, כדמוכח מיורה דעה סימן קה, זהו מפני דהפיכת השיפוד אינו גורם ליתן טעם, ובטל בששים. אבל באיסור משהו – פשיטא דהפיכת השפוד גורם.

ויש שהפליג להחמיר אפילו לאסור כל התרנגולות שנצלו עמה אם נגעו בה, דעל ידי היפוך השיפוד מתפשט מזו לזו. אבל אם אינם נוגעות – מותרות הן, ולא אמרינן דהאיסור הולך בכל השיפוד והם בולעין מהשיפוד. ולא אמרינן זה אלא כשהיתה התרנגולת שהחיטה בתוכה שמינה, דאז מתפשט האיסור בכל השפוד (מגן אברהם סעיף קטן לו).

ואם החיטה נמצאת בהתרנגולת אחר כך והיא מבוקעת, אף על פי שנתבאר דמחזקינן איסור מזמן לזמן ומסתמא היתה גם בעת הצלייה, וזו התרנגולת אסורה מכל מקום – לעניין שארי תרנגולות יש להקל בפשיטות, כמו שהקלנו בתערובות בסעיף מ, עיין שם.

סימן תסז סעיף מט

וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף טז:

חיטה או שעורה שנמצאת בזפק העוף, לאחר שהבהבו אותו העוף – מותר. והחיטה והשעורה – צריך לשרפם, דלא חשיבי כמעוכלים.

עד כאן לשונו. והטעם: דצלי אינו אוסר יותר מקליפה, והזפק עצמו הוה הקליפה. ואף על גב דלפי מנהג שלנו אנו אוסרין בצלי כל התרנגולת, מכל מקום הבהוב אינו כצלי (מגן אברהם סעיף קטן לז).

ואפילו במליחה גמורה נראה לעניות דעתי להתיר התרנגולת כשנמצא הזפק בתוכה עם כמה גרעינים, כמו שכתבתי בסעיף מו. והן אמת דלפי המנהג אנו אוסרים כל החתיכה במליחה, כמו שכתבתי בסעיף מה, מכל מקום בנמצא בזפק שקרוב לומר דנתעכל – יש לסמוך על רבותינו דדי בקליפה במלוח, וכל שכן בהבהוב.

(עיין מגן אברהם סעיף קטן לז, שכתב שיש נשים נוהגות להסיר הקורקבן טרם ההבהוב. לא ידענו ממנהג זה. ומה שכתב דכל ענייני הפסח לבלי לעשות רק על ידי ישראל – וודאי נכון הוא, וכן המנהג הפשוט.)

---

הלכות פסח (א): תכט • תל • תלא • תלב • תלג • תלד • תלה • תלו • תלז • תלח • תלט • תמ • תמא • תמב • תמג • תמד • תמה • תמו • תמז • תמח • תמט • תנ • תנא • תנב • תנג • תנד • תנה • תנו • תנז • תנח • תנט • תס • תסא • תסב • תסג • תסד • תסה • תסו • תסז

---