ערוך השולחן הלכות פסח (ב)

ספר
ערוך השולחן
על שולחן ערוך · אורח חיים · הלכות פסח (ב)

---

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד

---

בו יבואר כל הדינים וההלכות הכתובים בשולחן ערוך שולחן ערוך · אורח חיים · הלכות פסח (ב), עם כל הדינים המפוזרים בספרי האחרונים.
וכל דין ודין בארתי במקומו בטעמו בעזרת השם יתברך, על פי הצעות וראיות מגדולי הפוסקים.
והכל בלשון צח וקל, ובסדר נכון, כאשר עיניך תחזינה מישרים בפנים הספר.

מאת הגאון המפורסם מורנו ורבנו הרב רבי יחיאל מיכל זצ"ל בהרב רבי אהרן הלוי עפשטיין ז"ל, אב בית דין קהילת נאווהרדק; בעל המחבר ספר אור לישרים על ספר הישר לרבנו תם, וערוך השולחן על ארבעה חלקי שולחן ערוך.^[1]

---

תוכן · הקדמת המחבר · מידע על הספר · המהדורה המקורית · מידע על מהדורה זו

---

מהדורה מקורית: ווארשא-פיעטרקוב, תרמ"ד-תרס"ז
מהדורת ויקיטקסט מבוססת על המהדורה המקורית ודפוסי הצילום שנעשו ממנה, עם תיקונים והוספות
מלאכת העריכה החלה בחודש סיון, תשס"ו

---

תוכן

לחץ כאן להלכות פסח (א): סימנים תכ"ט עד תס"ז

להלן כותרות הסימנים להלכות פסח (ב): סימנים תס"ח עד תצ"ד

[ערב פסח]

• סימן תס"ח • שאסור לעשות מלאכה בערב פסח אחר חצות • ובו י"א סעיפים
• סימן תס"ט • שלא לומר: "בשר זה לפסח" • ובו ה' סעיפים
• סימן ת"ע • דין תענית בכורים בערב פסח • ובו ה' סעיפים
• סימן תע"א • בערב פסח אחר שעה עשירית אסור לאכול • ובו ה' סעיפים

[סדר ליל פסח]

• סימן תע"ב • דיני הסיבה וארבע כוסות • ובו ט"ו סעיפים
• סימן תע"ג • דיני כוס ראשון, וסדר הלילה עד כוס השני • ובו כ"ו סעיפים
• סימן תע"ד • דין אם מברכין על כוס שני אם לאו • ובו ג' סעיפים
• סימן תע"ה • יתר דיני הסדר • ובו ח"י סעיפים
• סימן תע"ו • מנהג אכילת צלי בליל פסח • ובו ד' סעיפים
• סימן תע"ז • דיני אכילת האפיקומן • ובו ח' סעיפים
• סימן תע"ח • שלא לאכול אחר האפיקומן • ובו ג' סעיפים
• סימן תע"ט • כוס שלישי של ברכת המזון • ובו ג' סעיפים
• סימן ת"פ • סדר כוס רביעי, והלל, והלל הגדול • ובו ג' סעיפים
• סימן תפ"א • דינים שאחר הסדר • ובו ד' סעיפים
• סימן תפ"ב • דין מי שאין לו אלא כזית מצה שמורה • ובו ג' סעיפים
• סימן תפ"ג • דין מי שאין לו יין • ובו ג' סעיפים
• סימן תפ"ד • מי שרוצה לעשות הסדר בהרבה בתים • ובו ד' סעיפים
• סימן תפ"ה • דין מי שנשבע שלא לאכול מצה • ובו ב' סעיפים
• סימן תפ"ו • כמה שיעור כזית • ובו ב' סעיפים

[חג הפסח ותפילותיו]

• סימן תפ"ז • סדר תפילת ערבית של פסח • ובו ז' סעיפים
• סימן תפ"ח • סדר תפילת שחרית של פסח • ובו ג' סעיפים
• סימן תפ"ט • דיני ספירת העומר, שמתחיל בליל שני • ובו ט"ז סעיפים
• סימן ת"צ • סדר תפילת יום שני, ותפילת חול המועד • ובו ה' סעיפים
• סימן תצ"א • סדר הבדלה במוצאי יום טוב • ובו ב' סעיפים

[לאחר חג הפסח]

• סימן תצ"ב • תענית שני וחמישי ושני אחר הפסח • ובו ב' סעיפים
• סימן תצ"ג • דינים הנוהגים בימי העומר • ובו ט' סעיפים
• סימן תצ"ד • סדר תפילת חג השבועות • ובו ז' סעיפים

סימן תסח

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תסח | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

שלא לעשות מלאכה בערב פסח אחר חצות
ובו אחד עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא

סימן תסח סעיף א

תנן (נ א):

מקום שנהגו לעשות מלאכה בערב פסח עד חצות – עושין. מקום שנהגו שלא לעשות – אין עושין.

ולמה נהגו שלא לעשות? כדי שלא ישכח ביעור חמצו, ושחיטת הפסח, ותיקון מצה לצורך הלילה (רש"י).

ועד חצות תלוי במנהג, אבל לאחר חצות – מדינא אסור כדמפרש בירושלמי שם, משום דמחצות הוי זמן הקרבת פסח לכל ישראל, והוי יום טוב. דכל אדם ביום שמקריב קרבן – יום טוב הוא לו, ואסור במלאכה.

ולכן אפילו בזמן הזה – לא נתבטל היום טוב (רא"ש). ועוד: דדבר שנאסר במניין – אין לו היתר אף כשבטל הטעם, וצריך מניין אחר להתירו (ר"ן שם). וכשנאסר – נאסר לכל ישראל, אף לאותן הדרין בחוץ לארץ, מפני שהוא יום טוב כללי לכל ישראל. ומי שעושה מלאכה בערב פסח אחר חצות, לבד שאינו רואה סימן ברכה במלאכה זו – מקללין ומאררין אותו.

סימן תסח סעיף ב

ואין חילוק במלאכה בין שעושה בשכר ובין בחינם – הכל אסור. ולעשות על ידי אינו יהודי יש דעות: דהרוקח מתיר, והמרדכי אוסר (בית יוסף).

ויש לומר דהמתיר סובר שהאיסור הוא מדרבנן, ולכן לא שייך לאסור אמירה לאינו יהודי. והאוסר סבר דהאיסור הוא מן התורה, דכן כתבו התוספות שם, וזה לשונם: ומשמע מירושלמי דמדאורייתא אסור, עד כאן לשונם. ואם כן שייך בזה "אמירה לאינו יהודי שבות".

(אך הרוקח כתב ד"אמירה לאינו יהודי שבות" – לא שייך רק בשבת וחול המועד ויום טוב. ולכן מותר לעשות על ידי אינו יהודי אפילו בביתו. עיין בית יוסף.)

סימן תסח סעיף ג

והמנהג הוא כדברי המתיר. ולכן להסתפר אחר חצות – אסור על ידי ישראל, אבל על ידי אינו יהודי – מותר (ט"ז סעיף קטן ב בשם רש"ל). ואפילו ליטול צפרנים – אסור אחר חצות (שם). ויש מתירים בנטילת צפרנים אחר חצות כששכח ליטלן קודם חצות (ח"י סעיף קטן ד ואליה רבה), דאין זה מלאכה גמורה לעניין ערב פסח.

ויש מי שאוסר להסתפר אפילו על ידי אינו יהודי אחר חצות, משום דגם המסתפר מסייע קצת בהטיית ראשו (מגן אברהם סעיף קטן יג). ואינו עיקר, דמה בכך? דהא בעצמו אפילו לתקן כליו שרי, כל שכן בכהאי גוונא דמסייע – אין בו ממש (ח"י שם).

ולהקיז דם נהגו לאסור כל היום מטעם אחר, משום דבערב שבועות אמרו חכמינו ז"ל בשבת (קכט ב) שיש סכנה בזה, ולכן גזרו על כל ערב יום טוב, עיין שם. אכן שרעפפי"ן שקורין באנקע"ס – המהרי"ו אוסר. והמהרי"ל מתיר (מגן אברהם סעיף קטן טו), דאין זה כהקזה, דדם של שרעפפי"ן אינו מפנימיות הגוף כדם הקזה. ונראה דבערב שבועות יש להחמיר, ובשארי ערב יום טוב יש להקל. והלילה השייך לערב יום טוב – הכל מותר.

סימן תסח סעיף ד

וזה שאסור במלאכה – דווקא במלאכה גמורה כמו תפירת בגדים, או שעושה מלאכה כדי להשתכר. אבל מתקן הוא כליו ליום טוב. ואף על גב דבחול המועד לא מצינו היתר זה, מכל מקום ערב פסח קיל מחול המועד.

ולכן כל המלאכות שהתרנו בחול המועד, כמו דבר האבד וכיוצא בזה כמו שיתבאר בהלכות חול המועד – כל שכן דמותר בערב פסח. וכן מי שכותב ספרים לעצמו דרך לימודו – מותר בערב פסח, וכל שכן לכתוב חידושי תורה. ואפילו באגרות רשות נוהגין היתר.

סימן תסח סעיף ה

ועד חצות – תלוי במנהג כמו שכתבתי. וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ג דלדידן הוי מקום שנהגו שלא לעשות. ודווקא מלאכות גמורות, אבל שארי מלאכות – אפילו מנהג ליכא. עד כאן לשונו.

והלבוש כתב שאפשר במקומו נהגו שלא לעשות מלאכה, אבל בהרבה מקומות ראיתי שעושין מלאכה עד חצות, עיין שם. והביאוהו גדולי האחרונים (ט"ז ומגן אברהם סעיף קטן ו וח"י). וכן הוא עתה שעושים מלאכה בכל מקום, והלואי שיפסקו מלעשות מלאכה בחצות.

סימן תסח סעיף ו

ההולך ממקום שעושין מלאכה למקום שאין עושין, אפילו דעתו לחזור דבשארי עניינים יכול לעשות בצינעא, מיהו מלאכה שקשה לעשות בצינעא – לא יעשה כלל בעיר, מפני המחלוקת. וחוץ לעיר – מותר כשדעתו לחזור. אבל אם אין דעתו לחזור – אסור. אך כשעדיין לא בא בתחום העיר – גם באין דעתו לחזור מותר (מגן אברהם סעיף קטן ח).

וההולך ממקום שאין עושין למקום שעושין, ודעתו לחזור – אסור לו לעשות, דנותנים עליו חומרי מקום שיצא משם. אבל אין דעתו לחזור – נוהג אפילו כקולי מקום שהלך לשם (מגן אברהם סעיף קטן ט). ויש מי שרוצה לומר דתמיד נוהג כחומרי מקום שיצא משם ואינו כן, כמו שכתבתי ביורה דעה סימן ריד סעיף כ, עיין שם.

ומכל מקום כשנוהג חומרי מקום שיצא משם בדעתו לחזור – לא יתראה בפני אנשי המקום שמחזיק זה לאיסור, דלעולם אל ישנה אדם מפני המחלוקת. וכשצריך לנהוג איסור – ינהוג האיסור בלי הרגש מאנשי המקום.

וכלל הדברים הוא שכל מי שדעתו לחזור – נוהג כאנשי מקומו בין להקל בין להחמיר. והוא שלא יתראה בפני אנשי המקום שהוא כעת שם שמשנה מנהגם, מפני המחלוקת. וגדול השלום. ויש בעניינים אלו הרבה פרטי דינים. ובעניין המנהגים ונתבאר בסייעתא דשמיא ביורה דעה שם, וכאן אין מקום להאריך בזה.

סימן תסח סעיף ז

ואפילו במקום שנהגו לעשות מלאכה עד חצות, מכל מקום לא יתחילו בתחילת מלאכה בארבעה עשר, ואפילו יכול לגומרה קודם חצות.

ורק שלוש אומניות התירו להתחיל בהם במקום שנהגו לעשות מלאכה כשיגמרום עד חצות, ואלו הן: החייטים, והספרים, והכובסין; מטעם שבאלו השלוש הקילו גם בחול המועד:

• בחייטין הקילו להיות אדם הדיוט שאינו אומן – תופר כדרכו בחול המועד, מפני שאין זה מלאכה גמורה לפי תפירתו.
• והספרים והכובסים, לפי שהבא ממרחקים או היוצא מבית האסורים – התירו לו לספר ולכבס לצורך המועד.

ולכן הקילו באלו גם בערב פסח. אבל שארי אומניות אם התחילו בהם קודם ארבעה עשר – יכולין לגמרה בארבעה עשר עד חצות, אפילו התחילו בליל ארבעה עשר. אבל להתחיל בארבעה עשר ביום – אסור. וזהו שיטת הרמב"ם בסוף הלכות יום טוב, עיין שם.

סימן תסח סעיף ח

אבל שיטת הטור בשם הרא"ש, דבאלו השלוש מלאכות – מותר להתחיל ולגמור עד חצות אפילו במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה. ואם התחילו מקודם – יכולים לגמור עד חצות אף בשארי מלאכות. ובמקום שנהגו לעשות מלאכה – מותר להתחיל כל מלאכה אם יוכל לגומרה עד חצות. והמנהג כדעה זו.

ודע דכל זה הוא כשיש בזה צורך המועד. אבל אם אין בזה צורך המועד – אסור בכל עניין. ויש מי שאומר דעני שאין לו מה יאכל – מותר לו לעשות מלאכה גם אחר חצות (ח"י סעיף קטן יא בשם כנסת הגדולה), דלא עדיף מחול המועד דמותר בכי האי גוונא, כמו שכתבתי לקמן סימן תקמב.

סימן תסח סעיף ט

מושיבין שובכין לתרנגולים בארבעה עשר, דהיינו לתקן מקום שיעמדו התרנגולים והתרנגולות. אבל להושיב אפרוחים על ביצים – אסור כל היום. אלא אם כן תרנגולת שישבה על הביצים שלושה ימים או יותר, וכבר נפסדו הביצים ומתה התרנגולת – מושיבין אחרת תחתיה כדי שלא יפסדו הביצים, דהוי דבר האבד. ויש מתירים גם לכתחילה להושיב אפרוחים או תרנגולת על ביצים (לשון ראשון דרש"י במשנה דפסחים מה ב), דאין זה נחשב מלאכה לגבי ערב פסח.

סימן תסח סעיף י

גורפין זבל מתחת רגלי הבהמה בערב פסח כל היום, ומשליכן לחוץ לאשפה. ובחול המועד רק מסלקו לצדדים. והזבל שבחצר – לא יוציאנו אלא יסלקנו לצדדים גם בערב פסח. דמתחת רגלי הבהמה – הותרה להוציאו לחוץ משום בריאותה של הבהמה, אבל בחצר – די שיסלק לצדדין. אמנם אם הזבל נתרבה בחצר – גם בחול המועד מותר להוציאו לחוץ.

סימן תסח סעיף יא

ומוליכין ומביאין כלים מבית האומן כל היום, אף על פי שאינו לצורך המועד, דזה אינו כלל בכלל מלאכה. ואם נותן לתקן, ויש בו צורך יום טוב – מותר עד חצות.

ואין אומרים "מזמור לתודה" בערב פסח, ולא "מזמור יענך". וממהרים להתפלל בבוקר, כדי לגמור האכילה עד שליש היום.

ויש אופין "שמורה" אחר חצות. ומשום כבוד יום טוב נהגו לילך למרחץ ולמקוה, אף על פי שאינו חובה. ואחר מנחה אומרים סדר הקרבת קרבן פסח, זכר למקדש.

(עיין ברכות כב ב: רב חמא טביל במעלי יומא דפיסחא. ולית הלכתא כוותיה.)

---

הלכות פסח (ב): תסח • תסט • תע • תעא • תעב • תעג • תעד • תעה • תעו • תעז • תעח • תעט • תפ • תפא • תפב • תפג • תפד • תפה • תפו • תפז • תפח • תפט • תצ • תצא • תצב • תצג • תצד

---

סימן תסט

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תסט | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

שלא לומר: "בשר זה לפסח"
ובו חמישה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה

סימן תסט סעיף א

דע דבתורה נקרא יום טוב זה "חג המצות". ובלשון חכמים נקרא "פסח", וכן הוא בלשון בני אדם. ואולי מפני שבלשון זה כלול הנס הגדול שנעשה לנו במצרים במכת בכורות, שפסח המקום על בתי בני ישראל, ולכן קראוהו בשם זה.

ואמרו חכמינו ז"ל (נג א): אסור לומר "בשר זה לפסח", מפני שנראה כמקדיש בהמתו ואוכל קדשים בחוץ.

כלומר: אף על גב דכך דרכינו, דמה שמכינים וקונים על חג הזה אומרים בלשון "פסח", מכל מקום בבשר יזהר מלומר כן, כדי שלא יתראה כאומר לקרבן פסח, והוי קדשים בחוץ. אבל חיטי ושערי – מותר לומר לשון זה, שאין להם שייכות לקרבן. וכן כל שארי דברים, והכל יודעים דהכוונה על חג הפסח. וגם בבשר כשיאמר כן – מותר. ונראה דאין הקפידא רק לכתחילה, אבל בדיעבד אין בו איסור אכילה (ט"ז), דהכל יודעים, שכן הוא דרך לשון בני אדם.

סימן תסט סעיף ב

הרא"ש כתב שם דנראה דווקא על בשר טלה וגדי שייך האיסור, שמהם מביאין קרבן פסח. אבל רש"י כתב שהאיסור הוא משום שנראה כמקדישן לדמי פסח, והיינו למוכרן וליקח בהן פסח. ואי קשיא: דאם כן למה אמרו חיטי ושערי מותר, הלא גם בהם נוכל לומר כן? דיש לומר: דמשום דחיטי ושערי צריכין שימור מחימוץ, לכן שייך עליהם לומר לשומרם לפסח (ח"י). ולפי זה שארי דברים – אסור.

ולא נראה כן, אמנם נראה דגם לפירש"י אין איסור רק בבהמה הראויה למזבח, וכמו שכתב רבינו הבית יוסף, וזה לשונו:

אסור לומר על שום בהמה, בין חיה בין שחוטה, "בשר זה לפסח", לפי שנראה שהקדישו מחיים לקרבן פסח, ונמצא אוכל קדשים בחוץ. אלא יאמר "בשר זה ליום טוב". אבל מותר לומר "חטים אלו לפסח".

עד כאן לשונו.

סימן תסט סעיף ג

ולכאורה הרבה תימה, דכיון שכתב הטעם לפי שנראה שהקדישו מחיים לקרבן פסח, אם כן לא שייך רק בגדי וטלה, ולמה אסור כל בהמה (מגן אברהם)? אלא בעל כרחך צריך לומר דכוונתו כפירוש רש"י, שיאמרו שהקדישו לדמי פסח. אך בשארי דברים אין חשש, דיש לומר שהקדישו וחזר ופדאו. מה שאין כן בהמה – אין לה פדיון, דכל שראוי לקדושת הגוף – אין לו פדיון כידוע. ולכן כל בהמה הראויה למזבח – אסור, אבל שארי דברים – מותר.

אך חיטי ושערי הראוים למנחות הייתי אומר דאסור, קא משמע לן דשרי (שם) משום דבחטים הכל יודעים דהכוונה לשומרם לפסח. ויש רוצים לאסור בכל מין עוף הטעון שחיטה, וחומרא יתירה הוא, כיון שאינן ראוים למזבח (שם סעיף קטן א).

סימן תסט סעיף ד

ודע שהרמב"ם השמיט לגמרי דין זה, ותמיהני על המפרשים שלא הרגישו בזה. ונראה לי דטעמו ברור, משום דרבי שמעון סובר במנחות (קג ב) דכל שלא התנדב כדרך המתנדבין, כגון שאומר "הרי עלי מנחה מן השעורין" – אין בדבריו כלום. ובתוספתא תניא בפרק בתרא דמנחות: האומר "הרי עלי עולה על מנת שאקריבנו בבית חוניו" – רבי שמעון אומר אין זה עולה. וכל שכן האומר "על מנת שאקריבנה בחוץ" (תוספות פסחים נ"ג א דיבור המתחיל "מפני"). והרמב"ם בפרק שביעי ממעשה הקרבנות פסק כרבי שמעון. ולפיכך השמיט זה, שהרי בגמרא אמרו דלרבי שמעון אפילו בגדי מקולס – אינו כלום מטעם זה, וכל שכן באומר "בשר זה לפסח". ומכל מקום לגבי גדי מקולס, שכל חכמי ישראל גערו בנזיפה בתודוס איש רומי כמבואר בגמרא, לכן פסק גם כן כן, כמו שיתבאר. מה שאין כן ב"בשר זה לפסח".

סימן תסט סעיף ה

וזה לשון הרמב"ם בפרק שמיני דין יא:

מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים – אוכלין. מקום שנהגו שלא לאכול – אין אוכלין, גזירה שמא יאמרו בשר פסח הוא. ובכל מקום אסור לאכול שה צלוי כולו כאחד בליל זה, מפני שנראה כאוכל קדשים בחוץ. ואם היה מחותך, או שחסר ממנו אבר, או שלק בו אבר והוא מחובר – הרי זה מותר במקום שנהגו.

עד כאן לשונו. וצלי הוא כשצולין בשפוד על האש, ולא מה שאנו קורין בראטי"ן. וגדי מקולס, אף על פי שלא פירש לומר "בשר זה לפסח" – אסור לעשותו, ויתבאר בסימן תעו.

(כתבו המגן אברהם והח"י, דזה שאומרים "בשר זה על פסח" – ליכא קפידא. דאם כוונתו לקרבן – הוה ליה לומר "לפסח", ו"על פסח" – הכוונה ליום טוב. ומה שכתב דבגדי וטלה יש להחמיר גם בדיעבד כשאמר "לפסח", עיין שם – כבר דחה זה הח"י, דאין איסור בדיעבד לרבי שמעון, עיין שם. וכתב הרוקח שלא יאמר אדם "כמה טורח פסח", דבירושלמי אומר: רשע מה הוא אומר? מה העבודה הזאת לכם, מה טורח זה. עד כאן לשונו, ועיין ח"י.)

---

הלכות פסח (ב): תסח • תסט • תע • תעא • תעב • תעג • תעד • תעה • תעו • תעז • תעח • תעט • תפ • תפא • תפב • תפג • תפד • תפה • תפו • תפז • תפח • תפט • תצ • תצא • תצב • תצג • תצד

---

סימן תע

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תע | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין תענית בכורים בערב פסח
ובו חמישה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה

סימן תע סעיף א

איתא במסכת סופרים (פרק כא) דאין מתענין בניסן, רק הבכורים בערב פסח, והצנועין מפני המצה כדי שיכנסו בה בתאוה, עיין שם. הבכורים לזכר מכות בכורות; והצנועין נראה דהכוונה לאיסטניסים, כשאוכלין ביום אין אוכלין בלילה לתיאבון, כדאיתא בגמרא (קח א): רב ששת הוה יתיב בתעניתא כל מעלי יומא דפסחי, משום דאיסתניס הוה. דאי טעים מידי בצפרא – לא מהני ליה מיכלא לאורתא.

ובירושלמי ריש "ערבי פסחים" איתא: רבי לא היה אוכל בערב פסח... בגין דהוה בכור. אמר רבי מנא ר' יונה: אבא הוה בכור והוה אכיל... אלא מן הדא: רבי איסתניס הוה, כד אכיל ביממא – לא אכיל ברמשא. ולמה לא הוה אכיל? כדי שיכנס למצה בתאוה. עד כאן לשונו.

ואף על גב דאי משום איסטניס – אינו צריך תענית, כתבו התוספות שם וזה לשונם: רב ששת הוה יתיב בתעניתא – לאו דווקא, אלא שומר עצמו מלאכול. אי נמי: היה מקבל עליו ממש תענית, כדי שיהא נזכר ונזהר מלאכול. עד כאן לשונם.

(וצריך עיון על הרא"ש, שכתב שיש סמך מירושלמי. והרי המסקנא אינו כן.)

סימן תע סעיף ב

ועל פי דברי המסכת סופרים, כתבו התוספות והטור והשולחן ערוך שהבכורים מתעניין בערב פסח, בין בכור מאב בין בכור מאם. דכל מי ששם "בכור" עליו, או בכור לנחלה כמו מאב או בכור לכהן כמו בכור לאם – מתענה. דבמצרים נהרגו כל מיני בכורים, בין מאב בין מאם, כמו שפירש רש"י על פסוק "כי אין בית אשר אין שם מת". וגם גדול הבית מקרי "בכור", עיין שם ברש"י.

ובתהלים (עח) כתיב: "ויך כל בכור במצרים, ראשית אונים באהלי חם". ו"ראשית אונו" הוא בכור מאב, כדכתיב: "כי הוא ראשית אונו, לו משפט הבכורה". ויעקב אמר על ראובן: "כחי וראשית אוני".

ועם כל זה לקדש בכורות לא צוה הקדוש ברוך הוא רק על בכור מאם, מפני שהוא "פטר רחם". ונראה לי הטעם משום דהקדוש ברוך הוא קידש "מבכור אדם ועד בכור בהמה", ובבהמה לא שייך רק "פטר רחם" כמובן. ולכן גם באדם לא נתקדש רק הפטר רחם.

סימן תע סעיף ג

ויש מי שאומר שאף נקבה בכורה מתענית, שהרי וודאי במצרים גם הן נהרגו במכות בכורות. וראיה, דבמדרש אומר דבתיה בת פרעה נצלה בזכות משה, אלמא דגם בנקבות היתה מכת בכורות. ומכל מקום אין המנהג כן, מטעם דבנקבות לא צוה הקדוש ברוך הוא לקדשן, רק הזכרים.

והבא אחר נפל צריך להתענות, כיון דהוה בכור לנחלה. וכן בכורים, כהנים ולוים – צריכים להתענות, אף על פי שאין בהם פדיון חמש סלעים, דלא גריעי מבכור מאב.

ואם יש עשרה בכורים, יש מי שאומר שהשליח ציבור אומר "ענינו". ואין ראוי לעשות כן, דאם כן הוה ליה כתענית ציבור, וזה אסור בניסן. אלא היחיד אומר "ענינו" בשומע תפילה. ואין קורין "ויחל".

סימן תע סעיף ד

ואם חל ערב פסח בשבת, נוהגין הבכורים להתענות ביום חמישי שלפניו. ויש אומרים דהואיל ואידחי – אידחי, שהרי אינו אלא מנהג. אבל המנהג להתענות כסברא ראשונה.

ואין מתענין בערב שבת, מפני שלא יכנוס לשבת כשהוא מעונה. וכשמתענין ביום חמישי, וצריך לבדוק החמץ וקשה עליו התענית – יכול לטעום קודם הבדיקה (מגן אברהם).

וכתב רבינו הרמ"א דנוהגין כשהאב בכור – האם מתענה תחת בנה הקטן כשהוא בכור. ואם אין האב בכור – האב מתענה בעד בנו עד שיגדל. עד כאן לשונו. ועכשיו ליכא מנהג זה.

סימן תע סעיף ה

על ברית מילה או פדיון הבן – יכול הבכור לאכול. ויש מי שכתב דדוקא השייכים להמצוה, כמו בעל ברית וסנדק ומוהל וכיוצא בהם (מגן אברהם). ויש מי שאומר דהמיקל לכל אדם בסעודת מצוה – לא הפסיד (פרי חדש).

אמנם עתה זה כמה דורות שמקילים לגמרי בתענית בכורים, והיינו בסיום מסכתא. ולא לבד הלומד, אלא הבכורים מתקבצים סביב המסיים, ומסיימים עמו ואוכלים. ונתפשט זה בכל המדינות.

ואינו ידוע מאין להם להקל כל כך, אם לא שנאמר דמפאת חלישות הדור, והטורח רב בערב פסח, ואכילת המרור גם כן אינו יפה לבריאות. ולכן יחשבו את עצמם כאינם יכולים להתענות. ולפי שבגמרא לא נזכר כלל מזה, וגם בירושלמי המסקנא דאינם צריכים להתענות, ואינו אלא מנהג על פי מסכת סופרים – לכן לא מיחו חכמי הדור בזה. וצריך עיון.

---

הלכות פסח (ב): תסח • תסט • תע • תעא • תעב • תעג • תעד • תעה • תעו • תעז • תעח • תעט • תפ • תפא • תפב • תפג • תפד • תפה • תפו • תפז • תפח • תפט • תצ • תצא • תצב • תצג • תצד

---

סימן תעא

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תעא | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

בערב פסח אחר שעה עשירית – אסור לאכול
ובו חמישה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה

סימן תעא סעיף א

שנו חכמים במשנה (צט ב):

ערבי פסחים סמוך למנחה – לא יאכל אדם עד שתחשך.

כדי שיאכל מצה של מצוה לתיאבון, משום הידור מצוה (רש"י). כלומר: דאף על גב דהאוכל כזית מצה בעת שהוא שבע, אם אינו אצלו אכילה גסה דהיינו שנפשו קצה בהאכילה מרוב שבעו – הרי יצא ידי חובת מצה, כדאמרינן בנזיר (כג א) לגבי פסח, והוא הדין למצה. מכל מקום אין זה הידור מצוה, וההידור הוא שיהיה כמעט רעב, ויאכל לתיאבון.

סימן תעא סעיף ב

והך "מנחה" הוא סמוך למנחה קטנה, דהיינו מתשע שעות מלמעלה. דתשע ומחצה הוי זמן מנחה קטנה, ו"סמוך למנחה" היינו מתחילת שעה עשירית (רשב"ם). וכן הוא מסקנת הש"ס (קז ב).

ויש מי שכתב דיש להחמיר מן סמוך למנחה גדולה (ר"ן שם). וכן מבואר מדברי רבינו הרמ"א לקמן סימן תרלט בערב סוכות, וכתב: דומיא דאכילת מצה (וכבר הקשה זה המגן אברהם שם).

והאמת שיש לומר דגם בכאן דעתו כן. ומה שלא הגיה בכאן, משום דבלאו הכי אין לנו מה לאכול אחר חצות בערב פסח, דהא חמץ ומצה אסור. ואין האיסור רק על מצה עשירה, והרי אנחנו אסור לנו מצה עשירה כמו שכתבתי בסימן תסב, מה שאין כן בערב סוכות (ח"י סעיף קטן א).

ונראה דהכל לפי מה שהוא אדם. דמדינא דגמרא אין האיסור רק סמוך למנחה קטנה, מיהו יש הרבה אנשים שכשיאכלו בחצות – שוב לא יאכלו הכזית מצה לתיאבון כידוע, ואלו וודאי אסורים מחצות.

סימן תעא סעיף ג

אין האיסור שייך על חמץ, שהרי בלאו הכי אסור. ומצה שיוצאין בה ידי חובת מצה – גם כן אסור בערב פסח, דכל האוכל מצה בערב פסח – כאילו בועל ארוסתו בבית חמיו, כדאיתא בירושלמי. ואין האיסור אלא על מצה עשירה, אבל מיני תרגימא – מותר לאכול (גמרא שם), כמו בשר ודגים, ופירות וירקות, ובלבד שלא יהא ממלא כריסו בהם. ואם הוא איסטניס, שאפילו אוכל מעט מזיק לו באכילתו – הכל אסור.

ומצה מבושלת הוה כמיני תרגימא. דאין האיסור אלא על מין פת, כמו מצה עשירה או מי פירות עם מים, דהוי גם כן כמצה עשירה (עיין מגן אברהם סעיף קטן ה).

סימן תעא סעיף ד

ויין אמרו בגמרא (קח א) דרבא הוה שתי חמרא בערב פסח, משום דחמרא מגרר גריר תאוות האכילה. ובברכות (לה ב) אמרו דכששותים הרבה יין – מגרר גריר. אבל מעט אינו גורר, אלא סועד הלב. ולזה כתב רבינו הבית יוסף דיין מעט לא ישתה, אבל הרבה – מותר מהטעם שנתבאר. וכן כתבו התוספות שם.

ויש להתפלא על הטור, שכתב דיין יוכל לשתות הן רב הן מעט, כי הוא גורר תאוות המאכל. עד כאן לשונו. וזהו נגד הגמרא, כמו שכתבתי.

וכבר עמדו המפרשים בזה, ויש שתרצו דאף על גב דסעיד – אינו סועד כל כך שיאסור לשתות מפני זה (בית יוסף). ויש שתרצו דפורתא מסעד סעיד, כלומר מעט הוא שסועד (ב"ח). ויש שתרצו דכשנצרף זה המעט לשני הכוסות הראשונים – הוי הרבה, ומגרר גריר. ואף על גב דזהו זמן רב קודם הכוסות, מכל מקום מגרר גריר (שם וט"ז סעיף קטן ב). אבל כל זה מנא לן להטור לומר כן?

ונראה לי דטעמו משום דבפסחים בעיקר דין זה לא הזכיר שיש חילוק בין רב למעט – שמע מינה דאין חילוק, דאם לא כן לא הוה משתמט הש"ס לומר על הך דרבא. ולא אמרן אלא טובא, אבל פורתא מסעד סעיד – שמע מינה דאין חילוק אלא לעניין ברכה. והרמב"ם לא הזכיר זה כלל. ושתיית יין שרוף מעט – וודאי מגרר גריר.

סימן תעא סעיף ה

קטן שאינו יודע מה מספרים ביציאת מצרים בלילה – מותר להאכילו. אבל קטן היודע – אין להאכילו, כדי שלא יישן. ויסבירו לו עניין יציאת מצרים, דזה שאמרו במכילתא "ושאינו יודע לשאול את פתח לו" – נראה לי דפירושו קטן שאין בו דעת לישאל (ספ"ג דסוכה) ולשאול אינו יודע, אבל מבין מה שאומרים. ולכן מצוה להסביר לו עניין יציאת מצרים (עיין מגן אברהם סעיף קטן ז).

ויש נוהגין שלא לאכול חזרת בערב פסח, כדי שיאכל המרור לתיאבון. וכן ביום ראשון של פסח, כדי לאכלו בליל שני לתיאבון. ואין עיקר לזה, דאטו המרור אכילה טובה היא שתהא לתיאבון? אדרבא הרי הוא זכר לעינוי.

וכן יש נוהגין למעט באכילת מצה ביום ראשון כדי לאכול בליל שני לתיאבון, וכן למעט בשתיית יין, אם לא שישתה הרבה ויגרור תאוות האכילה כמו שכתבתי. ויש מחמירין עוד שלא לאכול פירות בערב פסח, כדי לאכול החרוסת לתיאבון. ואין לחוש למנהג זה. ויש מחמירין שלא לפרר או לשבור מצות בערב פסח, כדי שלא יבוא לאכול מהם. ואין לחוש גם לזה, דאין זה רק באיסור דאורייתא.

ודע דמצה שנאפית כתיקונה, ואחר כך נתפררה ונלושה ביין ושמן ודבש, ולא נתבשלה – אינה קרויה "מצה עשירה" ואסור לאוכלה בערב פסח. ד"מצה עשירה" אינה אלא כשהעיסה נלושה במי פירות, אבל נתבשלה – מותר לאכול, ולא באפייה בלא משקה. ואם התחיל לאכול קודם שעה עשירית, ונמשכה סעודתו עד הלילה – דינו כמו בכל השבתות וימים טובים שנתבאר בסימן רעא, עיין שם.

ומצוה לרחוץ ולגלח בערב יום טוב, וללבוש בגדים נאים כמו בשבת.

---

הלכות פסח (ב): תסח • תסט • תע • תעא • תעב • תעג • תעד • תעה • תעו • תעז • תעח • תעט • תפ • תפא • תפב • תפג • תפד • תפה • תפו • תפז • תפח • תפט • תצ • תצא • תצב • תצג • תצד

---

סימן תעב

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תעב | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני הסיבה וארבע כוסות
ובו חמישה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו

סימן תעב סעיף א

אף על גב דבשבת ויום טוב מוסיפים מחול על הקודש, ויכול לקדש ולאכול מבעוד יום, מכל מקום בליל פסח אינו כן, דכתיב: "ואכלו את הבשר בלילה הזה" – דבעינן לילה ממש. ואיתקש מצה לפסח (טור), דכתיב: "על מצות ומרורים יאכלוהו".

וזהו ששנינו במשנה ד"ערבי פסחים", שלא יאכל עד שתחשך. כלומר: דלא ככל ערב שבת וערב יום טוב (תוספות שם). וכך שנינו בתוספתא, דפסח ומצה ומרור – מצותן משתחשך. ולכן גם כוס של קידוש, שהוא אחד מארבע כוסות, וגם אכילת שאר ירקות, ושארי שינוים שעושין כדי שישאלו התנוקות, וכל שכן אמירת ההגדה, דבעינן דליהוי בשעת זמן אכילת מצה ומרור (בית יוסף בשם תרומת הדשן). ועוד: שהרי הקידוש הוא בשביל אכילת מצה ככל קידוש במקום סעודה, וכיון שאכילת מצה בלילה – גם הקידוש צריך להיות בלילה (ט"ז סעיף קטן א).

סימן תעב סעיף ב

ומכל מקום יהיה שולחנו ערוך מבעוד יום, כדרך בני חורין ששולחנם ערוך זמן רב קודם האכילה. ועוד: כדי לאכול מיד כשתחשך, בשביל התינוקות שלא יישנו. ואף אם הוא בבית המדרש ולומד – מצוה למהר ולקום ולילך ולעשות הסדר.

וכך אמרו על רבי עקיבא, שמימיו לא אמר "הגיע עת לעמוד מבית המדרש" חוץ מערבי פסחים..., בשביל תינוקות שלא יישנו (קט א). ורבי אליעזר אומר שם: חוטפין מצות בלילי פסחים, בשביל תינוקות שלא ישנו. ורבי עקיבא היה מחלק קליות ואגוזין לתינוקות בערב פסח, כדי שלא ישנו וישאלו.

וטעמו של דבר: לפי שראינו שהתורה הקפידה על שאלות הבנים בלילה הזה, כדכתיב כמה פעמים "כי ישאלך בנך...", וכל עיקר סיפור יציאת מצרים הוא על ידי שאלות הבנים ותשובות האב, דעל ידי זה נתבררה האמונה הטהורה. לפיכך עשו כל הפעולות שהתינוקות יהיו ערים ולא ישנים בעת הסדר. וכך חובה עלינו לעשות.

ועניין חטיפת מצה, פירשו רש"י ורשב"ם שאוכלין מהר, או מגביהין את הקערה. והרמב"ם בפרק שביעי כתב: חוטפין מצה זה מיד זה, עיין שם.

(וזהו המנהג שהתינוקות חוטפין האפיקומן מתחת הכר. עיין ח"י סעיף קטן ב.)

סימן תעב סעיף ג

ויסדר שולחנו בכלים נאים כפי כוחו. דאף על גב דבכל ימות השנה טוב למעט בכלים נאים זכר לחורבן, מכל מקום בליל פסח עושין כל סימני חירות. ואף אם יש לו כלי כסף במשכנות, אם אין הבעלים מקפידין ראוי להעמידן על השולחן בליל פסח.

וזהו הטעם שהצריכו חכמינו ז"ל הסיבה, מפני שכך היה בימיהם שבני חורין היו אוכלין דרך הסיבה, על כרים וכסתות, דרך גדלות. ולכן יכין מושבו מבעוד יום, ומקום המושב שיהיה בהסיבה דרך חירות.

ודע שהטור כתב בשם ראבי"ה, דבזמן הזה במדינתינו שאין רגילין לאכול בהסיבה – אינו צריך להסב, עיין שם. אבל כל רבותינו לא סבירא להו כן. ואדרבא נראה לעניות דעתי דכיון שמצוה לעשות שינויים בליל זה, כמו שכתב הרמב"ם בפרק שביעי שצריך לעשות שינויים בליל זה כדי שיראו הבנים וישאלו, אם כן אין לך שינוי טוב מהסיבה, שאין אנו רגילים בזה ועכשיו עושין אותו.

וראיה לזה: שהרי במשנה (קטז א) בשאלת "מה נשתנה" – לא הוזכרה שאלת ההסיבה, ובנוסחא שלנו ישנה. והטעם דבזמן המשנה לא היתה שינוי, ולא היה לבן מה לשאול על זה. אבל עכשיו שואל על השינוי, ולכן העיקר כדברי רוב הפוסקים שחיוב יש בהסיבה.

סימן תעב סעיף ד

ועוד ראיה ברורה דצריך הסיבה ממשנה ד"ערבי פסחים", ששנינו דאפילו עני שבישראל – לא יאכל עד שיסב. כלומר: דלא תימא כיון דעני הוא ואין דרכו בהסיבה אינו צריך הסיבה, קא משמע לן דלא. והוא הדין לדידן.

ורבינו הרמ"א בסעיף ב כתב דאפילו עני שאין לו כרים – יסב (כן צריך לומר) על הספסל. עד כאן לשונו, כלומר: יעשה איזה הסיבה כל דהוא על הספסל, להניח בגדו או חפץ אחר; ובלבד שלא יהא בלא הסיבה, דהסיבה מעכבת.

(הב"ח כתב דאבל אינו מיסב, ודחו דבריו הח"י והכנסת הגדולה. אבל הט"ז והמגן אברהם הביאו זה. ואצלינו נוהג להסב, אך לא בריבוי כרים. ובלבישת הקיט"ל יש דעות, ויכול לעשות כרצונו. ודייק ותמצא קל.)

סימן תעב סעיף ה

כשהוא מיסב – לא יטה על גבו ולא על פניו, שאין זה דרך הסיבה. ולא דרך כבוד אלא על צדו. ולא על ימינו אלא על שמאלו. דעל ימינו יש סכנה, משום דהושט הוא על צד ימין, וכשהוא מטה על ימינו – נפתח הכובע שעל הקנה מאליו, והמאכל צריך ליכנס לושט, ואם יטה על ימין – יכול להקדים כניסת המאכל אל הקנה מאל הושט ויבוא לידי סכנה. ולבד זה דרך השרים להטות על צד השמאלי. והסיבת ימין – לא שמה "הסיבה" (גמרא קח א, עיין שם ודייק ותמצא קל).

ודע דבהסיבה אין חילוק בין איטר לאחר. דאף על גב דבידיו הוא הפוך מכל אדם, אבל לא באיברים הפנימים. ולכן גם האיטר צריך להסב על צד השמאלי של כל אדם (ויכול לסמוך על ירך חבירו).

סימן תעב סעיף ו

אמרו חכמינו ז"ל (קח א):

אשה אצל בעלה – אינה צריכה הסיבה. ואם אשה חשובה היא – צריכה הסיבה.

ופירש רשב"ם דמפני שכפופה לבעלה – אינה צריכה הסיבה. ו"אשה חשובה" מקרי כשבעלה מתפאר בה, וגדולה במעלה יותר ממנו, ואם כן אינה כפופה לו וצריכה הסיבה. וממילא דאשה שאין לה בעל – כל אשה צריכה הסיבה. וכן אם אין הבעל בביתו – כל אשה צריכה הסיבה.

אבל בשאילתות (פרשת צו) כתב: אשה אינה צריכה הסיבה, דלאו דרכייהו דנשי למיזגי, עיין שם. ועל כל הנשים קאי, דגירסתו לא היתה "אשה אצל בעלה" אלא "אשה" סתם. וכן הוא ברי"ף. והטעם משום דאין דרכן להטות על צידן. ואם אשה חשובה היא, כלומר גדולה בנוי או בעושר, כאשה חשובה שבפרק "אין מעמידין" (כה ב), שדרכה להטות – צריכה הסיבה כאיש. ועכשיו אין דרך נשים בהטייה כלל, ואין נשים שלנו עושות הסיבות.

ורבינו הרמ"א בסעיף ד כתב דנשים שלנו מקרי חשובות, וצריכות הסיבה. רק שסומכות על ראבי"ה, דבזמן הזה אין להסב. עד כאן לשונו, וזהו מהמרדכי.

ולעניות דעתי קשה לומר כן, דאם כן למה האנשים לא סמכו על ראבי"ה? ועוד: דהוא דעה יחידאי. אלא נראה שסמכו על השאילתות והרי"ף לפי גירסתם. וחשובה לא שכיח, ואפילו אם היא חשובה – אינה מחזקת עצמה כן.

סימן תעב סעיף ז

בן אצל אביו – צריך הסיבה אפילו הוא גם רבו מובהק דמסתמא לא קפיד, אלא אם כן יודע שמקפיד. ותלמיד אצל רבו – אינו צריך הסיבה, דמורא רבך כמורא שמים. ואין לו להסב בפניו, דזהו כנוטל שררות לעצמו. ואפילו אינו רבו מובהק, אלא אם כן נותן לו רשות, דאז אם ירצה – יכול להסב. אבל אם אינו רוצה – לא כפינן ליה, שיכול לומר שאף ברשותו אין לי העזה להסב בפניו. וגם הרב אינו מחוייב ליתן לו רשות, מפני שכן הוא דרך התורה שהתלמיד יתיירא מרבו יראת המעלה. ואם יושב אצל תלמיד חכם המופלג בדורו, אפילו לא למד ממנו כלום ואינו רבו – דינו כרבו, ואינו צריך הסיבה מפני שגם עליו מוטל יראתו.

ופשוט הוא דכל זה הוא באוכלין על שולחן אחד. אבל אם אוכל על שולחן בפני עצמו, אפילו באותו חדר – צריך הסיבה, דבכי האי גוונא לא מיחזי כהתנשאות בפני רבו. והשמש אף על פי שמתעסק בצרכי בית, וצריך לקום ממקומו בכל שעה, מכל מקום צריך הסיבה בעת אכילתו ושתייתו.

(והכסף משנה בפרק שביעי פירש הטעם: משום דכל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו, עיין שם. ונראה שהרבותא היא מטעם שכפוף להבעל הבית. והייתי אומר שפטור ולא אבין, דמאי שייכות זה לזה? וכי גריע הוא משארי פועלים שחייבין בהסיבה, כדאיתא בגמרא שם בשוליא דנגרי? ולא אמרינן זה רק בתלמיד בתורה, ולא בשארי מלאכות. וצריך עיון.)

סימן תעב סעיף ח

יש שכתבו דכל הפטור מהסיבה ומיסב נקרא "הדיוט", כדאיתא בירושלמי פרק קמא דשבת (מגן אברהם סעיף קטן ו בשם רש"ל וט"ז). ויש ששאלו: הא מצינו כמה חומרות שאדם יכול להחמיר על עצמו (שם). ויש לומר דכאן וודאי כן הוא, דהא זה לא משכחת לה אלא בתלמיד שרבו נתן לו רשות, וזהו הדיוטותו – שאין לו לעשות דבר שזהו נגד כבוד רבו אף אם נתן לו רשות. וכן כל כיוצא בזה.

(וכן באבל למאן דפוטר – הוא גנאי נגד המת.)

סימן תעב סעיף ט

וכל מי שצריך הסיבה, אם אכל או שתה בלא הסיבה – לא יצא, וצריך לחזור ולאכול או לשתות בהסיבה.

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ז דיש אומרים דבזמן הזה דאין דרך להסב, כדאי הוא ראבי"ה לסמוך עליו, שבדיעבד יצא בלא הסיבה. ונראה לי אם לא שתה כוס שלישי או רביעי בהסיבה – אין לחזור ולשתות בהסיבה, דיש בו חשש שנראה כמוסיף על הכוסות. אבל בשתי כוסות ראשונות – יחזור וישתה בלא ברכה. ולכתחילה יסב כל הסעודה. עד כאן לשונו.

ובדיעבד יצא כשאכל בהסיבה הכזית מצה של "המוציא" ושל אפיקומן וארבע כוסות. ומדברי הרמב"ם שכתב בפרק שביעי "ובשאר אכילתו ושתייתו אם היסב – הרי זה משובח", עד כאן לשונו, משמע דגם לכתחילה אינו צריך. אלא שאם עשה – הרי זה משובח.

(עיין ח"י סעיף קטן ט"ו בשם מהרא"י, דכזית "המוציא" אינו צריך הסיבה. וכוונתו למה שכתב בסימן תע"ה דיש לאכול ב"המוציא" שני זיתים, עיין שם. אבל לעניות דעתי לא נראה כן. וזה שכתב "כזית מצה", משום דמעיקר הדין אינו צריך רק כזית. ודייק ותמצא קל.)

סימן תעב סעיף י

והנה זה שכתב שיש חשש כמוסיף על הכוסות בהאחרונות ולא בראשונות, הטעם משום דבראשונות מותר להוסיף, מה שאין כן באחרונות כמו שיתבאר.

והנה לפי זה האידנא שאין נוהגין להוסיף גם בראשונות – אין לחזור ולשתות, דנראה כמוסיף (מגן אברהם סעיף קטן ז). אמנם הרא"ש כתב דכיון ששתה שלא כתיקונן – הוברר הדבר דשלא ממניין הכוסות היה, ומה שישתה עתה הוא של חובה, עיין שם. ויש מי שאומר שבכל הכוסות אם שתה בלא הסיבה – אינו צריך לחזור ולשתות כוס אחר (ב"ח בסימן תע"ט וח"י סעיף קטן י"ד).

וכן נראה עיקר, דהא בגמרא (קח א) אפסקא הלכתא דרק שני כוסות צריכים הסיבה, אלא דמפני הספק מצרכינן הסיבה לכולהו. ואם כן בכל כוס הוה ספיקא דרבנן ולקולא.

ויראה לי דגם רבינו הרמ"א עיקר טעמו מפני זה, ולא מפני סמיכתו על דעה יחידאה, ולא מפני כמוסיף על הכוסות. אך דבשני ראשונות דמדינא מותר להוסיף – מה איכפת לן כשמוסיף? ועתה שאין מוסיפין גם בהם – אין לחזור ולשתות, כמו שכתבתי. ויש מי שכתב דבתחילת הסדר יהיה דעתו לחזור ולשתות בין הראשונות, ואז אם טעה ושתה בלא הסיבה – יחזור וישתה בלא ברכה (מגן אברהם שם).

סימן תעב סעיף יא

צריך לשתות הכוסות על הסדר כתקנת חכמים:

• הראשון על הקידוש,
• והשני אחר ההגדה,
• והשלישי לברכת המזון,
• והרביעי להלל.

ואם שתאן בבת אחת, כלומר ששתה כוס אחר כוס עד ששתה ארבע כוסות – לא יצא ידי ארבע כוסות. ונראה דהוא הדין אם שתה שנים שלא על הסדר, כגון שאחר קידוש שתה שני כוסות – לא עלתה לו רק לקידוש, ואחר ההגדה צריך לשתות כוס שני.

ויראה לי דאם שתה הכוס באמצע הגדה – יצא אף קודם ברכת "אשר גאלנו", דברכות אין מעכבות. ואמירת ההגדה אין לה שיעור, ונמצא ששתה אחר ההגדה. אבל אם שתה באמצע ברכת המזון או באמצע הלל – לא יצא, כיון דתקינו רבנן אחר כל ברכת המזון ואחר כל ההלל.

עוד נראה לי: אם לא שתה אחד מהכוסות בשעתו, כגון שלא שתה אחר קידוש – ישתיהו אחר כך, שהרי אין לזה תקנה אחרת וכן בכל הכוסות (כן נראה לעניות דעתי).

סימן תעב סעיף יב

שיעור הכוס: רביעית, לאחר שימזגנו אם רוצה למזגו, כגון יינות שלהם שהיו חזקים. וביינות שלנו לא שייך מזיגה.

ושיעור רביעית הוי כלי שמחזיק אצבעיים על אצבעיים, והגובה רוחב שני גודלים וחצי גודל וחומש גודל (טור). ושיעורו כדי הפלת ביצה ומחצה מים.

ויש מן הגדולים שרוצים עתה לכפול השיעורים מפני שהביצים נתקטנו, וכמה מהמדקדקים נוהגין כן. וכבר בארנו לעיל סימן קס"ח סעיף י"ג וביורה דעה סימן שכ"ד שאינו כן, עיין שם היטב.

וגם לעניין יין צמוקים שלנו יש הרבה לפקפק. ועיין מה שכתבתי לעיל סימן ר"ד סעיף ט"ו וסימן ער"ב סעיף ז ללמד זכות. ומה נעשה אחרי שבמדינתינו אין היין מצוי? והיין הבא ממרחקים, לבד שהוא ביוקר ורוב ישראל אין ידם משגת, יש בהם הרבה חששות כידוע. ואם אין לו יין – יקח מי דבש שקורין מע"ד לארבע כוסות.

סימן תעב סעיף יג

וצריך לשתות כולו או רובו. ואם יש בהכוס הרבה רביעיות – יכולים לצאת בו כמה בני אדם כשיעור רביעיות שבו, אבל לא בשיעור רוב רביעיות שבו, מפני שצריך רביעית לכל אחד, אף על פי שלעניין שתייה יוצאין ברובו.

אמנם יש אומרים עוד דכוס אחד, אפילו מחזיק הרבה רביעיות – אינו עולה רק לאדם אחד, ומחוייב לשתות רוב הכוס איך שהוא. וכן עיקר לדינא, שכן הוא דעת הרמב"ן והמרדכי (עיין בית יוסף).

וצריך לשתות השיעור בבת אחת, ולכל הפחות שלא בהפסק גדול. וישתה כדרך שתיית רביעית. ובדיעבד יצא כששתה בהפסק עד כדי אכילת פרס. ואם שהה יותר משיעור זה – לא יצא, וצריך לשתות כוס אחר. אבל בפחות מזה – יצא.

(המגן אברהם סעיף קטן י"א כתב דבשני כוסות ראשונות אם שהה יותר מרביעית – יחזור וישתה, עיין שם. ולעניות דעתי כיון דהעיקר לדינא שלא כהרמב"ם, כמו שכתבתי בסימן תרי"ב, עיין שם – אינו חוזר.)

סימן תעב סעיף יד

מי שאינו שותה יין מפני ששונאו או מזיקו, מכל מקום מחוייב לדחוק עצמו לקיים מצות ארבע כוסות ביין, לבד כשהוא חולה. ומצינו בתנאים ואמוראים שהיה היין קשה להם מאוד, ומכל מקום נדחקו לקיים מצוה זו דארבע כוסות.

ומצוה לחזור אחר יין אדום אם אין הלבן משובח ממנו, דכתיב: "אל תרא יין כי יתאדם". ויוצאין ביין מבושל ובקונדיטון. ואצלינו אינו מצוי זה.

ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה – ימכור מלבושו או ילוה או ישכיר עצמו לארבע כוסות, או לקבל מגבאי צדקה. ואם אין לו רק ארבע כוסות לשני הלילות – יקחם כולם ללילה הראשונה שהיא עיקרית. דאנן בקיאין בקביעא דירחא, ולכן יקיים ארבע כוסות בליל זו כתיקונם (מגן אברהם סעיף קטן י"ד). ונר ביתו קודם לארבע כוסות משום שלום בית, כמו שכתבתי בסימן רס"ג.

סימן תעב סעיף טו

וגם הנשים חייבות בארבע כוסות, ובכל המצות השייך לאותו לילה, כמו אכילת מצה ואמירת ההגדה. ואם אין יכולות להגיד בעצמן – ישמעו ההגדה. משום דכתיב: "לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות" – כל שישנו באכילת חמץ – ישנו באכילת מצה, והנשים ישנן באיסור חמץ, דלא תעשה – מצוות נשים כאנשים. ולכן חייבות גם באכילת מצה, אף על גב שזהו מצות עשה שהזמן גרמא.

וממילא כיון שחייבות במצה – חייבות גם בפסח ומרור, שהרי איתקשו זה לזה, כדכתיב: "על מצות ומרורים יאכלוהו". ואף על גב דמרור בזמן הזה דרבנן, מכל מקום כל דתיקון רבנן – כעין דאורייתא תיקון, וממילא שגם חייבות בכל מצות הלילה, שכולן עניין אחד הן. ועוד: שהרי בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים, ולכן פשיטא שהחיוב עליהן בכל מצות הלילה, שהוא רק משום גאולת מצרים.

ולכן צריך ליתן כוס לכל אחד מבני ביתו, הן זכרים הן נקיבות. ואפילו תינוקות שהגיעו לחינוך – מצוה ליתן לכל אחד כוסו לפניו. ו"הגיע לחינוך" מקרי כבן חמש כבן שש (ח"י סעיף קטן כ"ז). ואם לא נתן – לא עיכב (שם). ויכול ליתן להם כוס קטן (עיין ט"ז), ואין צריכין לשתות אלא מעט.

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ט"ו דאין ליקח כוס שפיו צר כעין קלו"ק גלא"ז, מפני שלא יוכל לשתות רביעית כאחד. ובכוס של ברכת המזון – בלאו הכי אין לוקחין אותו, ועיין לעיל סימן קפ"ג, וכן בכוס של קידוש. ועיין לעיל סימן רע"א. עד כאן לשונו.

ולפני תינוקות – אין קפידא. ויראה לי דאף על גב דבכל מקום אין הבנות בכלל חינוך, מכל מקום בליל פסח צריך לחנכן גם כן, מפני שעיקר האמונה תלוי ביציאת מצרים.

ומצוה לחלק לתינוקות קליות ואגוזים, כדי שיראו שינוי וישאלו. והתורה הקפידה על שאלת הבנים בלילה הזה, כמו שכתבתי בסעיף ב.

---

הלכות פסח (ב): תסח • תסט • תע • תעא • תעב • תעג • תעד • תעה • תעו • תעז • תעח • תעט • תפ • תפא • תפב • תפג • תפד • תפה • תפו • תפז • תפח • תפט • תצ • תצא • תצב • תצג • תצד

---

סימן תעג

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תעג | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני כוס ראשון, וסדר הלילה עד כוס שני
ובו עשרים וששה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה | כו

סימן תעג סעיף א

בתחילת הסדר מוזגין לו כוס ראשון. וזהו ביינות שלהם, ומלשון המשנה (קיד א) "מזגו לו" – משמע דאחרים ימזגו לו ולא בעצמו, דרך חירות.

ומקדש עליו, ומברך תחילה "בורא פרי הגפן", ואחר כך אומר קידוש היום ו"שהחיינו", ושותה כוס הראשון. ואם לא בירך "שהחיינו" בליל ראשון – יברך בליל שני. ואם לא בירך בליל שני – יברך כל החג אפילו בלא כוס, דאין "שהחיינו" צריך לכוס (עירובין מ ב).

וכן אם בירך בליל ראשון, ולא בירך בליל שני "שהחיינו" – יברך אחר כך (מגן אברהם סעיף קטן א), שהרי חייב לברך מפני ספיקא דיומא. אבל אם לא בירך בליל ראשון, ובירך בליל שני – אינו צריך לברך עוד בשביל יום ראשון, שהרי ממה נפשך: אם ליל שני יום טוב – הרי אינו צריך בראשון. ואם ראשון יום טוב – הרי עולה מה שבירך בשני, דלא גרע משארי ימי החג (ח"י סעיף קטן א).

ופשוט הוא דאם לא בירך בשעת הקידוש ונזכר אחר כך, דצריך לברך במקום שנזכר אף בלא כוס, ד"שהחיינו" אינו צריך כוס. ולכן אף אם אין לו כוסות – מברך "שהחיינו".

ואם לא אמר ההגדה בלילה זה – אין לו תשלומין (שם). וכן אם לא אכל מצה או מרור בלילה זה – אין לו תשלומין, דאין מצוותם רק בלילה זה.

סימן תעג סעיף ב

כתב הטור:

ואינו מברך "שעשה נסים", לפי שעתיד לאומרו בהגדה.

עד כאן לשונו, כלומר: דכשם שמברכים בחנוכה ופורים "שעשה נסים", פשיטא שבפסח היה לברך כן. אלא לפי שבהגדה אנו מספרים הנסים והנפלאות, ואחר כך מברכין ברכת "אשר גאלנו" – ממילא דזהו כברכת "שעשה נסים", ותרתי למה לי? ומכל מקום לעניות דעתי אין זה מספיק, שהרי במגילה מברכין תחילה וסוף, ולמה לא נעשה כן ביציאת מצרים שניסיה גדולים מנס פורים?

סימן תעג סעיף ג

ובשם מהרי"ל ראיתי טעם: מפני שהיא מצוה הכתובה בתורה, ואין מברכין "שעשה נסים" אלא אמצוה דרבנן כגון חנוכה ופורים (פרישה).

ולכאורה אין הדברים מובנים, והאמת דהכי פירושו: דהנה כל הברכות תיקנו רבנן, ולא שייך ברכה אלא לברך להקדוש ברוך הוא אשר צוונו במצוה זו, כמו לאכול מצה, לישב בסוכה, לתקוע בשופר. אבל לא לעשות מעצם המצוה ברכה. וכיון דמן התורה אנו מצווים לספר הנסים בלילה זה, והוי מצות עשה, אם כן איך נברך "שעשה נסים"? והרי זהו עצם המצוה, והוי כהגדה אחר הגדה.

וברכת "אשר גאלנו" – העיקר על אכילת מצה ומרור, כמו שאומרים "והגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה ומרור". אבל "שעשה נסים" – זהו עיקר מצות סיפור יציאת מצרים, ורק אמצוה דרבנן הרשות בידם ולא בדאורייתא.

(עוד כתב הפרישה בשם ר"ע משום דיום ישועה הוא, ועדיף הנס. עד כאן לשונו, ולא ידעתי פירושו.)

סימן תעג סעיף ד

ואם חל בשבת אומר "ויכלו", ובמוצאי שבת אומר אחר קידוש הבדלה ומיושב. ואף על גב דשאר הבדלה אומרים מעומד, מכל מקום זו שעם קידוש ועל הסדר – אומר מיושב. ואין בשמים בהבדלה זו, דבשמים אינו אלא לחזק הנפש, וזהו כשמוצאי שבת חול ולא יום טוב, שמעצמה הנפש בתקפו, וגם ביום טוב יש מאכלים טובים.

ונוסח ההבדלה: "המבדיל... בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת, ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת. הבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך."

וכתב רבינו תם בתוספות פסחים (קד א) הטעם שמאריכין הרבה בהבדלה זו: לפי ששנינו שם "הפוחת אל יפחות משלוש, והמוסיף אל יוסיף על שבע" – לפיכך מפני חובת היום נזכיר פעם אחת שבע הבדלות, והיינו:

• "בין קודש לחול" – אחד,
• "בין אור לחושך" – שנים,
• "בין ישראל לעמים" – שלוש,
• "בין יום השביעי לששת ימי המעשה" – ארבע,
• "בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת", דביום טוב מותר אוכל נפש – הרי חמש,
• "הבדלת וקדשת את עמך ישראל" – שני הבדלות: בין ישראל לשבט לוי כדכתיב "בעת ההוא הבדיל ה' את שבט הלוי", ובין לוים לכהנים כדכתיב "ויבדל אהרן להקדישו" – הרי שבע.

סימן תעג סעיף ה

וסדר ההבדלה: יקנה"ז – יין, קידוש, נר, הבדלה, זמן. וכך נפסקה ההלכה בפסחים (קג א), לפי שקידוש קודם להבדלה, וזמן הוא תמיד לבסוף, עיין שם.

ואם שכח להבדיל, ולא נזכר עד שהתחיל ההגדה – ישלים ההגדה עד "גאל ישראל", ואחר כך יבדיל. ולמה לא יבדיל באמצע ההגדה? לא מפני שאסור להפסיק, אלא משום דהבדלה צריך כוס, ואיך יעשה? אם ישתה – הרי מוסיף על הכוסות, שהרי לכתחילה אין להוסיף אף בשני כוסות הראשונים. ואם לא ישתה עד כוס שני – הרי יש הפסק בין ההבדלה לשתיית הכוס (ח"י סעיף קטן ה). ושישתה ויצא בו ידי כוס שני, לפי מה שכתבנו בסימן הקודם סעיף י"א, עיין שם דוודאי לכתחילה אסור לעשות כן.

ולכן ימתין עד "גאל ישראל", ויבדיל וישתה. ומה בכך? והרי אינו אוכל ואינו שותה עד אחר כך, שנאמר שיש איסור לאכול ולשתות קודם הבדלה. ולכן אם לא נזכר עד שהתחיל לאכול – יפסיק מיד ויבדיל.

ואם היה דעתו לשתות יין תוך הסעודה – אינו צריך לברך "בורא פרי הגפן". ואם לאו – צריך לברך. ואם שכח עד אחר ברכת המזון – יבדיל אחר כך, וישתה כוס שלישי, ויעלה לשניהם. וכן אם לא נזכר עד אחר הלל. ובאמצע ברכת המזון ובאמצע הלל – לא יפסיק. ואף על גב דאין אומרים שני קדושות על כוס אחד, במקום דאי אפשר שאני (עיין מגן אברהם סעיף קטן ב).

סימן תעג סעיף ו

ואין ליטול ידיו קודם קידוש כלל. ואפילו לאותם שנוהגים תמיד ליטול הידים קודם קידוש כמו שכתבתי בסימן רע"א, מכל מקום בפסח אי אפשר מפני שיהיה הפסק גדול באמירת ההגדה, ובעל כרחו שיטול ידיו קודם הסעודה.

ואף על גב דהכא צריך נטילה מיד לטיבול הכרפס, ולמה לא יטול קודם קידוש? אמנם גם זה אי אפשר, דהרואה יאמר שצריך נטילה לקידוש. ובאמת אינו כן, דבשלמא בכל השנה – הכל יודעים שהנטילה הוא בשביל הסעודה, מה שאין כן בפסח – לא מינכרא מילתא שהיא בשביל הטיבול. ואפילו אין ידיו נקיות – יטול מעט. ואם אירע שנטל ידיו קודם קידוש – לא יטול עוד לטיבול (רש"ל). ויש אומרים שיטול (ב"ח), והעיקר כדעה ראשונה.

(מגן אברהם סעיף קטן ג, ועיין ט"ז סעיף קטן א. ודייק ותמצא קל.)

ודע דכשאין ידיו נקיות, שכתבנו שיטול מעט, אבל אין מברכין עליו "על נטילת ידים".

וכבר כתבנו שהבעל הבית לא ימזוג בעצמו אלא אחר, דזהו דרך חירות. ואנו אין נזהרין בזה, כי נראה כרמות רוחא לצוות לאשתו שתמזוג, ואין הבעל עדיף ממנה. ולכן נוהגין למזוג בעצמו, ואין זו קפידא.

סימן תעג סעיף ז

ואחר הקידוש – שותה הכוס בהסיבה. ואינו מברך אחריו, כי אנו סומכין על ברכה אחרונה שאחר הלל; כי כולם עניין אחד הם, ולמה נרבה בברכות חינם? וגם ברכה ראשונה אינו צריך על כוס שני, ומה שאנו מברכין יתבאר בסימן תע"ד, עיין שם.

ואם שתה בלא הסיבה, פסק הטור שישתה כוס אחר בהסיבה. ובסימן הקודם בארנו בזה, עיין שם.

ואם ירצה לשתות כמה כוסות – הרשות בידו, כדתנן (קיז ב): בין הכוסות הללו אם רוצה לשתות – ישתה. בין שלישי לרביעי – לא ישתה. ומפרש בירושלמי הטעם: כדי שלא ישתכר. אבל יין שלפני המזון – אינו משכר, עיין שם.

והטור כתב רק שיכוין לבו שלא יצטרך לברך פעם שנית, שלא יהא נראה כמוסיף על הכוסות. עד כאן לשונו. דכל שצריך לברך – הוה מוסיף. ואם כן לדידן, שמברכין על כל כס וכוס – אסור להוסיף. והטור והשולחן ערוך הולכין לשיטתן, שאינו צריך לברך על כוס שני, כמו שאכתוב בסימן הבא, ולא לדידן, עיין שם.

ולדידן אין היתר לשתות בין ראשון לשני, אלא אם כן היה דעתו לשתות (ח"י סעיף קטן י). וגם בזה כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ג דמכל מקום ראוי ליזהר שלא לשתות בין ראשון לשני אם לא לצורך גדול, כדי שלא ישתכר, וימנע מלעשות הסדר וקריאת ההגדה. עד כאן לשונו.

ואף שיין שלפני המזון אינו משכר – זהו לדידהו, ולא לדידן שכוחותינו חלושים. וגם שארי משקין שאין משכרים – יש למנוע מלשתות. רק מים כשצמא – נראה לי שמותר לו לשתות, ואינם צריכים ברכה, דיין פוטר כל מיני משקין.

(כן נראה לעניות דעתי. ועיין ח"י סעיף קטן י"א.)

סימן תעג סעיף ח

דע דדעת הרי"ף והרמב"ם והרשב"א – שאינו צריך רק שני מצות בקערה, וכשבוצע אחת – נשארו אחת פרוסה ואחת שלימה. ולא מצינו בגמרא שיהא צריך שלוש מצות. ובירושלמי "ערבי פסחים" כפי מה שהביא האור זרוע (סימן רנ"ב) גם כן – כן הוא. וכן משמע בברכות (לאט ב) שאומר דבפסח מניח פרוסה בתוך השלימה ובוצע – משמע דשלימה אחת היא.

ובבה"ג מחלק בין שבת לחול, דכשחל בשבת – צריך שלוש. אבל הרא"ש ב"ערבי פסחים" (סימן ל) חולק על זה ואומר: וכי גרע פסח משאר יום טוב דצריך לחם משנה? וכן כתבו התוספות, וכן כתב האור זרוע בשם רשב"ם. והוא זכר לחלות תודה, שהיו באים שלוש חלות מעשרון אחד. ולכן צריך שלוש מצות להסדר, וכן מנהג העולם.

סימן תעג סעיף ט

ומביאין לפני הבעל הבית קערה עם שלוש מצות, ומרור, וחרוסת, וכרפס או ירק אחר, וחומץ או מי מלח, ושני תבשילין – אחד זכר לפסח, ואחד זכר לחגיגה. ומנהג העולם בבשר וביצה.

והבשר נכון שיהיה מזרוע והיינו מן היד אם אפשר, זכר ל"זרוע נטויה". ואנחנו אין רגילין בזה, כי קשה להשיגה, ונוטלין בשר על עצם. ורבינו הבית יוסף כתב בסעיף ד שנהגו שהבשר יהיה צלי על הגחלים, והביצה תהיה מבושלת. ורבינו הרמ"א כתב: והוא הדין צלויה, וכן נוהגין בעירינו. עד כאן לשונו.

ולפי זה יהיה אסור לאכול הבשר בלילה, כי אין אוכלין צלי בלילה. והטעם נראה משום דהבשר הוא זכר לפסח, שאינו נאכל אלא צלי, לפיכך גם הבשר צלי. והביצה זכר לחגיגה שנאכלת מבושל, לפיכך גם הביצה מבושלת. והמנהג שנהגו גם הביצה צלויה, יכול להיות משום דבן תימא סבר דגם חגיגה אינה נאכלת אלא צלי (ע א).

ויש שכתבו דמוטב יותר לבשל הבשר והביצה, כדי שיאכלום בלילה. דאם יניחם על יום שני – אתי לידי קלקול אם יצלם בלילה ראשונה, דאין יום טוב מכין לחבירו. אך בביצה הרי גם צלי מותר. ואצלינו נהגו לבשל הבשר והביצה.

ומה שבחרו בביצה במקום חגיגה, משום דנהגינן לאכול ביצים על הסדר.

(עיין מגן אברהם סעיף קטן ח, וט"ז סעיף קטן ד.)

סימן תעג סעיף י

ועל כרפס אנו נוהגין ליקח בצלים, או צנון, או מין ירק שברכתו "האדמה", או תפוחי אדמה. והאחרונים הזכירו שנהגו ליקח פעטריזלי"ן, ואין אנו יודעין מה הוא.

ועניין הכרפס הוי זכר לעבודת פרך שעבדו ששים ריבוא, כי "כרפס" הוא אותיות "ששים פרך".

והמי מלח כשחל בשבת – יכינם קודם השבת, שאסור לעשות מי מלח בשבת, כמו שכתבתי בסימן שכ"א. מיהו בשם נתבאר שכל הצריך לאותה סעודה – מותר. ולכן אם לא הכין ביום – יעשה בשבת, אבל לא הרבה.

סימן תעג סעיף יא

ויסדר הקערה לפניו בענין שאינו צריך לעבור על המצוות, והיינו:

• הכרפס יהא סמוך לו יותר מן הכל, שלזה נצרך ראשונה.
• וגם המי מלח סמוך יותר מן המצה. אך אצלינו אין מעמידים המי מלח על הקערה.
• והמצה יהיה סמוך יותר מן המרור, מפני שאכילת מצה קודם למרור.
• וחרוסת והם יהיו יותר קרובים מן הבשר והביצה, שאין נאכלים אלא באמצע סעודה.

וכבר המנהג אצלינו לסדר על קערה:

• זרוע מימין למעלה,
• וביצה כנגדה משמאל,
• והמרור באמצע נמוך מהם.

ולמטה בקערה:

• חרוסת מימין,
• וכרפס נמוך מעט בשמאל,
• ומרור שעל "כורך" באמצע.

וכן הוא על פי חכמת הקבלה, כמבואר ב"פרי עץ חיים".

סימן תעג סעיף יב

שנו חכמים במשנה (לט א):

ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח: בחזרת, בתמכא, ובחרחבינא, ובעולשין, ובמרור.

"חזרת" רגילין לפרש שהוא סאלאט"א, וכן פירש המעתיק בערוך ערך "חזר". ובגמרא אמרו: מאי חזרת? חסא. ובערך "חס" פירש המעתיק לאטי"ך, עיין שם.

ו"תמכא" רגילין לפרש שהוא קריין או חריי"ן. ובערוך העתיק איי"ן פפלאנצ"א, ולא ידעתי מה הוא זה השם.

ו"חרחבינא" לא ידעתי, ובערוך פירש: מין עשב מר. ובגמרא אמרו: אצוותא דדיקלא, ופירש רש"י: סיב הגדל ונכרך סביב לדקל. וגם הערוך פירש כן, וצריך לומר דהוא עשב מר ונכרך סביב לדקל (עיין תוספות שם). ובשם רב האי גאון פירש: צמח עבה מאוד, ויש בו כמו ראשי המחטין, עיין שם.

ו"עולשין" פירשו בגמרא: הינדיבא. והערוך פירשם בלשון לע"ז ולא ידענום. אך לא כלע"ז דרש"י, ואולי ששני לשונות הם.

ו"מרור" פירשו בגמרא: מרירתא. ורש"י פירש בלע"ז, ולא ידענו פתרונו, ובערוך לא מצאתיו. והרע"ב פירש: מין כוסברתא, והוא מר ביותר. ולא ידענו מה זה, וגם בערוך לא מצאתי כוסברתא.

סימן תעג סעיף יג

כל השנוי קודם במשנה – קודמת לשאחריה. ולכן חזרת קודם לכל. וכך אמרו בגמרא שם: מצוה בחזרת. מאי "חזרת"? חסא. מאי "חסא"? דחס רחמנא עלן. ולכן אף על גב שאין לה מרירות, מכל מקום היא יותר מצוה. ואחריה תמכא, וכן כסדר. ובמדינתינו לוקחין תמכא, מפני שחזרת אינו מצוי עדיין קודם הפסח, אלא בחצרות השרים.

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ה דאם אין לו אחד מאלו הירקות – יקח לענה או שאר ירק מר. עד כאן לשונו.

ונראה דסבירא ליה דזה ששנינו במשנה "ובמרור", ומפרש בגמרא "מרירתא", הכי פירושו: כל מין ירק מר. ויש מי שסובר דמרירתא הוא לענה, ולא שאר ירק מר. ולכן שאר ירק מר – יאכל בלא ברכה. וכן יש לעשות (עיין מגן אברהם סעיף קטן ט"ו, וח"י סעיף קטן כ"ד).

ו"לענה" – כתבו שזהו שקורין ווערמי"ט.

ולא יעקור הישראל בעצמו את המרור מן הקרקע, דאולי היא קרקע גזולה. אלא יעקור האינו יהודי והוא יקחם ממנו, דהוה ליה יאוש ושינוי רשות. ועיין לקמן סימן תרמ"ט (עיין מגן אברהם סעיף קטן י"ד).

סימן תעג סעיף יד

חמישה מינים אלו מצטרפין לכזית. ולכן יש אצלינו שלוקחין מעט חזרת עם מעט תמכא, שטוב לאכלן יחד. וכשיש משניהם כזית – יצא ידי חובתו.

ויוצאין בכל אלו: בין בהעלין שלהם, ובין בהקלחים. אבל לא בשרשים, דהיינו שרשים הקטנים המתפצלים לכאן ולכאן. אבל השורש הגדול שבו גדילים העלים, אף שהוא טמון בקרקע – הרי זה בכלל קלח. ומכל מקום טוב יותר ליטול העלים והקלח היוצא חוץ לקרקע, לפי שיש אומרים שמה שטמון בקרקע מקרי "שורש". אבל העיקר כסברא ראשונה (הגר"ז סעיף כ"ח).

ודע שיש מי שרצה לומר דתמכא שקורין קריי"ן – אין יוצאין בו אלא אם כן אוכלה בשלימות כמו שהוא, ולא הנגרר במורג שקורין רי"ב אייזי"ן, כדרך שאוכלין עם בשר שהוא מפורר דק דק. ודבר תמוה לומר כן, דאדרבא זהו עיקר אכילתו כשהוא מפורר, ולאכלו כמו שהוא הוא סכנה כידוע. וכן נהגו כל גדולי עולם.

ולמי שקשה עליו לאכול תמכא מפני חלישות הלב – בהכרח להדר אחר חזרת, אף שיעלה לו בדמים יקרים. אך יוכל ליקח העלים מן התמכא, שאין בו מרירות אלא מעט, דהא יוצאין בעלין כמו שנתבאר.

ומי שהוא חולה ואינו יכול לאכול מרור – לא יאכל. וקיימא לן דמצה בזמן הזה דאורייתא, ומרור דרבנן (קכ א). דהא כתיב: "על מצות ומרורים יאכלוהו" – בזמן דאיכא פסח איכא מרור, ובזמן דליכא פסח ליכא מרור. ואי קשיא: דאם כן מצה נמי אינו כן? דמצה הדר ותני ביה קרא "בערב תאכלו מצות" – אף בדליכא פסח (שם).

סימן תעג סעיף טו

העלים אין יוצאין בהן אלא אם כן הן לחין, אבל לא כמושין שקורין צווייאלע"ט, ואין צריך לומר יבשים. אבל הקלחים יוצאין בהן, בין לחין בין יבשין, ואין צריך לומר כמושים, דכיון שהקלח הוא עב – אין טעם מרירתו נפסד על ידי שמתייבש.

אבל אין יוצאין בקלח מבושל, לפי שעל ידי הבישול נפסד טעם המרירות לגמרי. ואף על גב דחזרת אין בו מרירות כלל – זהו מפני שטבעו כך. אבל זה שיש בו מרירות, כשנפסד המרירות שבו – אין זה מרור, שהרי נשתנה מגידולו.

וכבוש כמבושל, ואין יוצאין בו. ויש שני מיני כבוש:

• האחד: הכבוש בחומץ וציר. וזמן כבישה זו הוא מעט, רק כשיעור שיתנו על האש ויתחיל להרתיח.
• והשני: הכבוש במים. וכבישה זו צריך "מעת לעת". ולכן יזהרו שלא להניח התמכא במים מעת לעת.

ויש שנדחקין לומר דתמכא, אף שנשרה מעת לעת – לא ישתנה. ואינו עיקר. וכל ששרוי מעת לעת – אין יוצאין בו, וכן הסכימו הגדולים.

(מגן אברהם סעיף קטן י"ד, וח"י סעיף קטן כ, עיין שם שנדחק ליישב המנהג. ודבריו דחוקים, ויכול להוציאם קודם ה"מעת לעת". ועיין מה שכתב הגר"ז סעיף כ"ט. ודייק ותמצא קל.)

סימן תעג סעיף טז

כל הדינים שישנם במצה – ישנם במרור. לפיכך יוצאין בדמאי, ובמעשר ראשון שניטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שנפדו; הכל כמו שנתבאר בסימן תנ"ג. וכל מה שנתבאר שם שאין יוצאין במצה – אין יוצאין במרור גם כן. ואף על גב דמצה דאורייתא ומרור דרבנן, כל דתיקון רבנן – כעין דאורייתא תיקון, כדאיתא בגמרא (לט ב).

ואין לתמוה על מה שעיקר מצוה בחזרת, והא אין בו מרירות, והתורה אמרה "מרור". אך באמת שם "מרור" כולל שני דברים: מרירות הטעם וקישוי, שסופו להקשות. ועבודת פרך שבמצרים היתה תחילתה רך וסופה קשה, כפירוש רש"י בחומש. וחזרת היא תחילתה רך וסופה קשה, לפיכך היא עיקר של מרור. וזהו כוונת הש"ס שם (לט א עיין שם, ודייק ותמצא קל).

סימן תעג סעיף יז

חרוסת צריך להיות עב, זכר לטיט שנשתעבדו בו אבותינו במצרים, כדכתיב: "בחומר ובלבנים". ואחר כך צריך לרככו במשקה, זכר לדם ששפכו המצרים מישראל, כדכתיב: "כל הבן הילוד – היאורה תשליכוהו". וגם היו נותנים ילדים בבנין, כמבואר באגדות.

ויש לעשות החרוסת מפירות שישראל נמשלו בו: תאנה ואגוז, תמרים ורמונים. ואצלינו שאין אוכלים פירות יבשים – עושים מאגוזים ושקדים, על שם ששקד הקדוש ברוך הוא על הקץ לעשות. ומתפוחים על שם "תחת התפוח עוררתיך", שהיו יולדים שם בניהם, כדאיתא בפרק קמא דסוטה (יא ב).

ויתן בו דבר של קיוהא כיין וחומץ, זכר לשיעבוד שהיו שיניהם של ישראל קהות מגודל השיעבוד. ונותנין בו תבלין הדומין לתבן, כמו קנמון וזנגביל שקורין צימרינ"ג ואינגבע"ר; שאינן נדוכין היטב, ויש בהן לאחר הדיכה ארוכין קצת, זכר לתבן שלא נתנו לנו, ככתוב בתורה.

ואם חל פסח בשבת – צריך לרכך החרוסת מבעוד יום, דבשבת אסור מפני שהוא כגיבול. ואם לא ריכך מבעוד יום – יתן המשקה לתוכו, ולא יערבנו בכף. וגם זה ליתן מקודם המשקה.

סימן תעג סעיף יח

ואחר שיקדש – נוטל ידיו לצורך טיבול הראשון, ולא יברך "על נטילת ידים". ואף מי שאינו נזהר בכל השנה בטיבולו במשקה ליטול ידיו – בפסח יטול ידיו, שהרי כמה שינויים אנו עושין בליל זה.

ועניין הטיבול הוא כדי שישאלו התינוקות למה זה טובלין קודם האכילה, מה שאין דרך לעשות כן. דכבר נתבאר דהתורה הקפידה בליל זה על שאלת הבנים.

ויקח מהכרפס פחות מכזית, ומטבילו בחומץ או במי מלח, ומברך "בורא פרי האדמה". ומכוין בברכה זו לפטור גם המרור מברכה, אף שמעיקר הדין בלאו הכי אין צריך מרור ברכה, כיון שהוא בתוך הסעודה ובהכרח לאכלו – הוה ליה כדברים הבאים בתוך הסעודה שאינם צריכים לברך. ומכל מקום יכוין לפטור, כי אולי כיון שהמרור בא למצוה ולא לשם אכילה – אינו כדברים הבאים מחמת הסעודה.

סימן תעג סעיף יט

וזה שכתבנו שלא יאכל כזית, הטעם כדי שלא יבוא לידי חיוב ברכה אחרונה. דיש אומרים דכשיאכל כזית – צריך ברכה אחרונה. ואינו דומה לפרפרת שקודם הסעודה, דברכת המזון פוטרתו, שבכאן יש הפסק גדול באמירת ההגדה. ויש אומרים שאינו צריך לברך, דההגדה לא הוי הפסק, כיון שהוא מעניין הסדר.

ולפיכך לא יאכל לכתחילה כזית. ואם אכל – לא יברך ברכה אחרונה, דספק ברכות להקל.

והרמב"ם בפרק שמיני כתב שיאכל כזית, וכל המסובין יאכלו כזית לכל אחד, שאין אכילה פחותה מכזית (מגיד משנה). והטור ועוד ראשונים חלקו עליו, דכיון דטיבול זה אינו אלא להכירא, למה צריך כזית? עוד כתב הרמב"ם שטיבול זה בחרוסת. והטור כתב שאינו צריך בחרוסת, ומנהגינו כהטור.

סימן תעג סעיף כ

ואחר הטיבול לוקח המצה האמצעית ויבצענה לשנים, ומוסר חציה לאחר לשמרה לאפיקומן. ומנהגינו להניחה תחת הכרים של ההסיבה, זכר ל"משארותם צרורות בשמלותם על שכמם". ולכן יש שמגביהין החציה של האפיקומן על הכתף כרגע.

וחציה השנייה ישים בין שתי השלימות. ויגביה הקערה שיש בה המצות, או המצות לבדן, ויאמר "הא לחמא עניא" עד "מה נשתנה". ועיקר הנוסחא היא "הא לחמא", כמו שכתבתי.

ויאמר בלשון שמבינים הנשים והקטנים, או יפרש להם העניין. וכן עשו הגדולים. ועכשיו שנתרבו הדפוסים, ונדפס ההגדה בלשון לעז, וכל הנשים והתינוקות שלנו קוראין מעצמן – לא נהגו לבאר להן, כי הן יודעות בעצמן לקרות ולהבין עניין יציאת מצרים.

סימן תעג סעיף כא

ואחר אמירת "(כ)הא לחמא" – יסיר המצה מעל השולחן. וזהו לפי מנהגם, שהיה להם שולחנות קטנות, והיו עוקרין את השולחן. ועכשיו מכסין הפת במפה, וזהו במקום עקירת שולחן. וגם זה כדי שיראו התינוקות וישאלו: "למה עוקרין השולחן? הלא עדיין לא אכלנו!"

ומיד מוזגין לו כוס שני, כדי שישאל הבן: "למה מוזגין כוס שני? הלא עדיין לא אכלנו!" ועכשיו אין רגילין בשאלה זו, אלא שואלין "מה נשתנה?"

ועניין "מה נשתנה" כעניין "מה גדלו מעשיך ה'!", "מה טובו אוהליך יעקב!" – על דרך ההתפעלות. וכן בכאן נתפעל: "מה גדלו השינויים בלילה הזה!"

ובמשנה יש שאלת צלי, ואין בה שאלת הסיבה, לפי שאכלו הקרבן פסח, והיו רגילים תמיד בהסיבה. ועכשיו לא שייך שאלת צלי, וישנו שאלת הסיבה, לפי שאין אנו רגילין תמיד בהסיבה.

ואם אין חכמה בבן לישאל – אביו מלמדו לשאול. ואם אין לו בן – תשאל הבת. ואם אין לו בת – תשאלנו אשתו, או אחר היושב על השולחן ישאלנו. מפני דהתורה הקפידה שעניין זכירת יציאת מצרים בלילה הזה תהיה על ידי שאלה ותשובה. אך אם אין מי שישאל – שואל ומשיב לעצמו. וכשיש שואל – אינו צריך הוא להגיד ה"מה נשתנה", אלא מתחיל "עבדים היינו".

(ולא יאמר "הלילה הזה כולו מרור", אלא "הלילה הזה מרור".)

סימן תעג סעיף כב

כשמסיים השואל "מה נשתנה" מגלה הפת, ומתחיל לומר "עבדים היינו" בקול ובהתפעלות, ובשמחה ובחדוה. ועיקר אמירת ההגדה הוא שעל ידי יציאת מצרים – נשתעבדנו עד עולם לדורי דורות לה' ולתורתו, ואנחנו עבדיו. וזהו מדין גמור, כי בן חורין אינו נקנה לעבד בעל כרחו, אבל מי שהיה עבד לאחד ולקחו אחר מבעליו לו לעבד – אין צריך דעת העבד, ונקנה לו בעל כרחו של העבד, כמבואר ביורה דעה סימן רס"ז.

ועתה כיון שהיינו עבדים לפרעה, והקדוש ברוך הוא פדה אותנו מידו, ולכן בעל כרחנו אנחנו עבדיו. וזהו שאמר הכתוב: "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים". כלומר: כי לי בני ישראל עבדים בעל כרחם שלא ברצונם, מפני שהוצאתים ממצרים, שהיו שמה עבדים. ולכן בכל דור ודור חייב לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, ונקנה לו להקדוש ברוך הוא לעבד עולם. ואינו רשאי לפרוק עול התורה מעל צוארו.

ומביא ראיה מקרא ד"בעבור זה עשה ה' לי...", וזה קאי על כל דור ודור. ולפי שמי שירצה להתעקש יכול לומר דקאי רק על הדור שיצא ממצרים, כשאלת הרשע שאומר "מה העבודה הזאת לכם?" כלומר: הלא אתם לא יצאתם ממצרים. ולזה מביא ראיה מקרא ד"ואותנו הוציא משם", דמסיים "לתת לנו את הארץ". והרי כל יוצאי מצרים מתו במדבר? אלא וודאי דאכל דור קאי.

(וזהו שאמר רבא בגמרא קטז ב: צריך לומר: "ואותנו הוציא משם". ודייק ותמצא קל.)

סימן תעג סעיף כג

כשמגיע ל"מצה זו" – צריך להגביה המצה. והעיקר הפרוסה שהיא כלחם עוני, כדי להראותה להמסובין, שתתחבב המצוה עליהם. וכן כשיגיע ל"מרור זה". אבל בפסח – אין להגביה הזרוע, שלא יהא נראה כמקדישו לפסח.

וכשיגיע ל"לפיכך" – מגביה כל אחד כוסו בידו עד שיגיע ל"גאל ישראל". ואצלינו מניחים הכוס על השולחן כשמגיע להלל, ואחר כך בהברכה נוטלין בידו עד "גאל ישראל". וכן כשאומרים "והיא שעמדה" אוחזין הכוס בידו. והעניין דכל מקום שמזכירין הישועה – נוטלין הכוס, כעניין "כוס ישועות אשא, ובשם ה' אקרא". כי כל השמחות הוא על היין כדכתיב: "ויין ישמח...".

ויש בזה גם עניין עמוק הנוגע לאמונתינו הטהורה, דכתיב: "ה' הוא האלהים", ד"אלהים" בגימטריא "הטבע". והביאור: דאף הטבע שלנו אינה טבעית, אלא בהשגחת שם הוי"ה ברוך הוא. והוא עיקר גדול כמובן. ו"כוס" הוא בגימטריא "אלהים".

וכשנוטל הכוס – יכסה הפת שלא יראה בושתו, כמו בקידוש. אבל בסיפור ההגדה – צריך להיות הפת מגולה לראות הלחם עוני.

סימן תעג סעיף כד

וכשמגיע ל"דם ואש ותמרות עשן" – נוהגין לזרוק מעט מן הכוס באצבע, על שם "אצבע אלקים היא". וכן בעשרה מכות, וכן בדצ"ך עד"ש באח"ב. ויש בכולל ששה עשר שפיכות, ויש בזה סוד.

ויש נוהגין לשפוך מן הכוס בעצמו. ויש נוהגין לשפוך באצבע הרביעי שהוא קמיצה. ויש נוהגין באצבע החמישי שנקרא זרת (עיין מגן אברהם סעיף קטן כ"ח). ודעביד כמר עבד, ודעבד כמר עבד.

סימן תעג סעיף כה

בהגדה כשאומרים "יכול מראש חודש" – צריך לומר מקודם "והגדת לבנך", דאמקרא זה קאי כמבואר במכילתא.

וכן לא יאמר "שכנגד ארבעה בנים...", אלא "כנגד ארבעה בנים", דהוא עניין בפני עצמו, ולאו אדלעיל קאי.

וצריך שיאמר "ונאמר לפניו שירה חדשה" בסגו"ל הנו"ן, דאעבר קאי על יציאת מצרים (מגן אברהם סעיף קטן כ"ז).

ויאמר "מן הזבחים ומן הפסחים", דחגיגה קודם לפסח, דפסח נאכל על השובע. ובמוצאי שבת יאמר "מן הפסחים" מקודם, דאין חגיגה דוחה שבת. ויש שרוצה לומר דעל שנה הקודמת קאי, ואינו כן, כמו שבארנו בביאור ההגדה בסייעתא דשמיא.

סימן תעג סעיף כו

וחולקין את ההלל: מקצתו קודם אכילה, ומקצתו לאחר אכילה, מפני שאין אנו מברכין על ההלל. לכן אומרים מקצתו מקודם, כדי שתסוב ברכת "אשר גאלנו" גם על ההלל.

ועד היכן אומר מקודם הסעודה? עד "למעינו מים". ובתוספתא מפורש הטעם, ובארנוהו בסייעתא דשמיא בביאור ההגדה.

ויש נוהגים לומר ההלל בבית הכנסת על פי הירושלמי, ומנהג יפה הוא. ולכן אין מברכין על ההלל שבסעודה, מפני שכבר ברכו בבית הכנסת. ואנחנו שאין אומרים הלל בבית הכנסת – היה מן הדין לברך על ההלל שבסעודה, אלא שלא נהגו כן.

וזה ההלל אומרים בישיבה, אף על פי שבבית הכנסת אומרים בעמידה.

---

הלכות פסח (ב): תסח • תסט • תע • תעא • תעב • תעג • תעד • תעה • תעו • תעז • תעח • תעט • תפ • תפא • תפב • תפג • תפד • תפה • תפו • תפז • תפח • תפט • תצ • תצא • תצב • תצג • תצד

---

סימן תעד

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תעד | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין אם מברכין על כוס שני אם לאו
ובו שלושה סעיפים:
א | ב | ג

סימן תעד סעיף א

כתב רבינו הבית יוסף:

שותה כוס שני, ואינו מברך עליו לא ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה, שאין מברכין "בורא פרי הגפן" אלא על כוס של קידוש ועל כוס של ברכת המזון. ואין מברכין "על הגפן" כי אם אחר כוס רביעי.

עד כאן לשונו, דסבירא ליה דהגדה והלילא לא הוי הפסק. ולפיכך ברכה של קידוש פוטרת מברכה את הכוס השני, וברכה שעל כוס שלישי שהוא כוס של ברכת המזון – פוטרת את הברכה של הכוס הרביעי. ולמה אין מברכין ברכה אחרונה על הכוס השני? מפני שהוא יין שקודם המזון, שפוטר את היין שבתוך המזון, וברכת המזון פוטרתו מברכה אחרונה כמו בכל השנה, כמו שכתבתי בסימן קע"ד (עיין בבעל המאור ומלחמות).

סימן תעד סעיף ב

אבל רבינו הרמ"א כתב:

והמנהג בין האשכנזים לברך ברכה ראשונה על כל כוס וכוס. אבל ברכה אחרונה – אין מברכין רק אחר האחרון לבד. וכן דעת רוב הגאונים.

עד כאן לשונו, וסבירא ליה דהגדה והלילא הוי הפסק. ואף על גב דאם כן למה לא יברך ברכה אחרונה על הראשון ועל השלישי, כיון שאין להם שייכות זה לזה? אלא בעל כרחך צריך לומר דלא הוי הפסק, אם כן למה צריך ברכה ראשונה בשני וברביעי?

ותרצו דכיון דארבע כוסות אלו תיקנו חכמים לשתותם דרך חירות, וכל אחד ואחד הוא מצוה בפני עצמו; ולפיכך אינן מצטרפין זה עם זה להפטר בברכה אחת, אלא צריך לברך על כל אחד בפני עצמו (מגן אברהם).

ואין זה מספיק. ויש שהוסיף לומר דהוה כאילו התנה על כל כוס וכוס שלא יפטור אלא עצמו (ט"ז). וזה יותר תמוה, דמניין לנו תנאי זה?

סימן תעד סעיף ג

ולעניות דעתי נראה: דהנה במהרי"ל כתוב דצריך לברך על כל כוס וכוס, אף על פי שהרא"ש פסק שלא לברך. התוספות פסקו שיברך, ואסור ליהנות בלא ברכה, וספק איסור לחומרא. עד כאן לשונו, ואינו מובן כלל: הא אדרבא ספק ברכות להקל (וכבר הקשה עליו הח"י ונשאר בתימה, עיין שם).

ולכן נראה לי דהכי פירושו: דהנה זהו וודאי שיש ספק אם ההגדה הוי הפסק אם לאו, דלכן פסקנו בסימן הקודם לעניין כרפס שלא יאכל כזית. ואם אכל – לא יברך ברכה אחרונה דספק ברכות להקל, כמו שכתבתי שם. ואם כן פשיטא שלא יברך ברכה אחרונה.

אך אם כן למה ישתה? מספק לא ישתה ולא יברך, ולמה לו ליכנס לספק נהנה בלא ברכה? אלא מאי אית לך למימר שהוא מוכרח לשתות, מפני מצות חכמים שתיקנו ארבע כוסות. ואם כן איך נאמר לאדם תשתה איסור מספק? והרי יכול לומר: לא ניחא לי ליכנס בספק איסור, ליהנות בלא ברכה! אלא דאמרינן ליה: שתה וברוך, ונמצא דאנו מרשים אותו לברך. וממילא דלפי תקנת חכמים – בהכרח שאין הכוונה לפטור את הכוס השני מברכה ראשונה. אבל לעניין ברכה אחרונה, כיון שיש ספק – ספק ברכות להקל.

---

הלכות פסח (ב): תסח • תסט • תע • תעא • תעב • תעג • תעד • תעה • תעו • תעז • תעח • תעט • תפ • תפא • תפב • תפג • תפד • תפה • תפו • תפז • תפח • תפט • תצ • תצא • תצב • תצג • תצד

---

סימן תעה

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תעה | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

יתר דיני הסדר
ובו שמונה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח

סימן תעה סעיף א

ואחר ששתה כוס שני – יטול ידיו ויברך "על נטילת ידים". ואף על גב דכבר נטל ידיו לטיבול, אך כיון שהפסיק בהגדה – חיישינן שמא הסיח דעתו ונגע במקום מטונף (גמרא קטו ב).

ואי לאו הך טעמא – היתה נטילה ראשונה עולה לו. ואף על גב דנטילה ראשונה לא היתה לקדושה אלא שלא יטמא את המשקין, מכל מקום היה עולה לו, דקיימא לן דנטילה לא בעי כוונה (תוספות שם). והנה לפי זה אם נתכוין בנטילה ראשונה לגמור בה כל סעודתו בלא היסח הדעת, ובירך עליה "על נטילת ידים" ושמר ידיו – אינו צריך נטילה שנית (עיין מגן אברהם סעיף קטן א).

סימן תעה סעיף ב

ורבינו הבית יוסף בספרו הגדול לא ניחא ליה בכך, וזה לשונו:

ולי נראה שלא יכוין לכך, שלא לבטל תקנת חכמים שתיקנו ליטול שני פעמים בלילה הזה.

עד כאן לשונו. והקשו עליו: דהיכן תיקנו חכמים כן? דהא פירשו הטעם דילמא אסח דעתו, ואם כן כשלא הסיח דעתו – אינו צריך נטילה שנית (מגן אברהם שם וב"ח).

ולי נראה עיקר כדברי רבינו הבית יוסף, דכיון דאיפסקא הלכתא בגמרא שם דצריך נטילת ידים פעם שנית, נהי דהטעם הוא משום חשש היסח הדעת, מכל מקום סוף סוף על כל פנים תקינו רבנן כן. ובליל פסח קפדינן שלא לשנות מכל מה שהנהיגו אותנו. ומי יודע כמה טעמים אחרים יש בזה. וכן המנהג, ואין לשנות.

סימן תעה סעיף ג

והנה בטור הביא שני דעות: שיש סוברין שעל השלימה מברך "המוציא" כמו בכל היום טוב, ועל הפרוסה "על אכילת מצה" משום "לחם עוני". ויש סוברים להיפך ד"המוציא" על הפרוסה, שזהו השינוי בפסח. וממילא ד"על אכילת מצה" צריך על השלימה, דשני ברכות על מצה אחת אי אפשר, לפי שאין עושין מצוות חבילות חבילות.

ולכן כדי לצאת כל הדעות – יאחז שניהם. וכמו שכתב רבינו הבית יוסף שיקח המצות כסדר שהניחם, הפרוסה בין שתי השלימות, ויאחזם בידו ויברך "המוציא" ו"על אכילת מצה".

ואחר כך יבצע מהשלימה העליונה ומהפרוסה משתיהם ביחד, ויטבלם במלח, ויאכלם בהסיבה ביחד, כזית מכל אחד. ואם אינו יכול לאכול כשני זיתים ביחד, יאכל של "המוציא" תחילה, ואחר כך של "אכילת מצה". עד כאן לשונו.

ואינו מובן במה שאומר "יאכל של המוציא תחילה", וכי יודע איזהו של המוציא? הלא תופס לשניהם ביחד מפני הספק, כמו שכתבתי (עיין ט"ז סעיף קטן ג שהקשה כן). ונראה לי משום דהעיקר לדינא אנו תופסין דעל השלימה "המוציא" ועל הפרוסה "על אכילת מצה", דכן דעת רוב הפוסקים; אלא שעם כל זה מפני כבוד הדעה השנייה אנו תופסים שניהם.

סימן תעה סעיף ד

ושמענו מדברי רבינו הבית יוסף דהידור המצוה לבלוע כל השני זיתים ביחד, ולכל הפחות הכזית בפעם אחת. ואף על גב דמצטרף בכדי שיעור אכילת פרס, מכל מקום עיקר המצוה כן היא. וזהו שכתב בסעיף ו:

אכל כחצי זית, וחזר ואכל כחצי זית – יצא, ובלבד שלא ישהה בין אכילה לחבירתה יותר מכדי אכילת פרס.

עד כאן לשונו, כלומר: שלא ישהה מתחילת האכילה עד סוף האכילה יותר מכדי אכילת פרס. ומכל מקום לא מצינו להראשונים שיצריכו כן, לאכול בבת אחת. והמהרי"ל כתב מפורש דיכול לאכול מעט מעט, ובלבד שלא ישהה יותר מכדי אכילת פרס. וראיתי מי שכתב דהך דסעיף ו סותר זה (מגן אברהם סעיף קטן ד).

ולי נראה דאין עניין זה לזה. דבסעיף ו מיירי שאוכל חצי זית ומפסיק, וזה וודאי אין נכון לכתחילה. אבל כשאוכל רצופים – היכן מצינו שצריך לאכול כולו כאחד?

(ומה שכתב המגן אברהם מסוף פרק "גיד הנשה" – תמיהני. דהתם באבר מן החי, דבעינן אבר שלם, עיין שם. ומכל מקום כיון שיצא מפי רבינו הבית יוסף – יש ליזהר אם אפשר לו לעשות כן.)

סימן תעה סעיף ה

ויש שדקדקו למה צריך כזית משל "המוציא"? בשלמא משל "אכילת מצה" – מצוותה רק בכזית, דאין אכילה פחותה מכזית. אבל בשל "המוציא" – אטו בכל ברכת "המוציא" צריך לאכול כזית (ב"ח)? הא בסימן ר"י נתבאר דאינו צריך כזית.

אמנם באמת לא קשיא כלל, דאטו מן התורה אינו יוצא חובת מצה באיזה מצה שאוכל? דרק אנן מפני ההידור אמרינן דזו היא ל"המוציא" וזו לחיוב אכילת מצה. ואם כן ממילא דבאכילה ראשונה – הא יוצא ידי חובה, ואם כן מוכרח לאכול כזית. ואחר כך כשאוכל השנייה, וכוונתו לשם אכילת מצה – בעל כרחו דגם ממנה צריך לאכול כזית לפי כוונתו, כפי תיקון חכמינו ז"ל. ואם כן ממילא דצריך שני זיתים. (והט"ז סעיף קטן ב טרח בזה, ולפי מה שכתבתי אתי שפיר בפשיטות.)

ועל מה שכתב רבינו הבית יוסף לטבול במלח, כתב רבינו הרמ"א דאין המנהג לטובלם במלח בלילה ראשונה, דפת נקי אינה צריכה מלח. עד כאן לשונו.

ולאו דווקא לילה ראשונה, דהוא הדין לילה שנייה (ח"י סעיף קטן ד). אלא כוונתו חובת מצה שבלילה ראשונה, וממילא דלדידן הוי שני הלילות משום ספיקא דיומא. והטעם שלא נהגו במלח, והרי אנן נהגינן אף בפת נקי לטבול במלח, אלא שזהו משום חיבוב מצוה (מהרי"ל). כלומר: שאנו מחבבין מצות מצה לבלי לערב בה דבר אחר.

והלבוש כתב הטעם משום "לחם עוני". ולא ידעתי: אטו העני אוכל בלי מלח? וכמדומה לי שעכשיו טובלין במלח מפני שיפה יותר בטעם, והוי הידור מצוה. והרמב"ם כתב לטבלו בחרוסת, וחלקו עליו. ואין המנהג כן.

סימן תעה סעיף ו

ואחר כך יקח כזית מרור וישקענו כולו בחרוסת, מפני שיש כמין ארס בהמרור, והחרוסת מבטלו. אך לא ישהנו להמרור הרבה בהחרוסת, שלא יתבטל טעם מרירותו. ומטעם זה צריך לנער החרוסת מעליו.

ויברך "על אכילת מרור". ויאכלנו בלא הסיבה, מפני שהוא זכר לעינוי, ולא שייך בו הסיבה "כבני חורין". ואם אכלו בהסיבה – יצא.

ולפי שיש פלוגתא בגמרא, דהלל סובר דצריך לכרוך ביחד המצה עם המרור ולאכלן כאחד. ואין מבטלין זה את זה, דאפילו למאן דסבירא ליה איסורין מבטלין זה את זה, כמו שכתבתי ביורה דעה סימן צ"ח, מכל מקום מצות אין מבטלות זו את זו. האמנם אפילו להלל אין זה אלא בזמן המקדש, ששניהם הוי מן התורה. אבל בזמן הזה, דמצה דאורייתא ומרור דרבנן – אתי מרור דרבנן ומבטל ליה למצה דאורייתא ([[פסחים קטו א קטו א]]).

סימן תעה סעיף ז

ולפיכך אנו אוכלין תחילה מצה לחוד, ומרור לחוד. ואחר כך נוטלין המצה השלישית כדי לקיים בה מצוה, ושמין המרור בין המצה, וכורכן יחד ואוכלן בהסיבה. ואומרים "זכר למקדש כהלל".

ויש בזה שאלה: ולמה לנו לאכול מקודם מרור בפני עצמו? נאכל מצה שהיא דאורייתא, והדר נכרוך מצה ומרור בהדי הדדי; דשניהם דרבנן, ואין מבטלות זו את זו. דכמו כששניהם דאורייתא – אין מבטלות זו את זו, כמו כן כששניהם דרבנן. ולמה לן לאכול מרור בפני עצמו?

והתשובה לזה: דוודאי להלל יכול לעשות כן. אבל אנן מספקא לן בגמרא שם כמאן הלכתא, ואולי הלכה כרבנן דאינו צריך כריכה. ואם כן המצה שבכריכה הוי רשות ולא מצוה, ואתי מצה דרשות ומבטל לה למרור דמצוה (תוספות שם דיבור המתחיל "אלא").

סימן תעה סעיף ח

ודע דעל מה שנתבאר שצריך לאכלן בכריכה ובהסיבה, כתב רבינו הבית יוסף שטובלה בחרוסת. ורבינו הרמ"א כתב: ויש אומרים דאין לטובלו. וכן הוא במנהגים, וכן ראיתי נוהגין. עד כאן לשונו.

ואינו מובן: דהא החרוסת הוי מפני הארס, ואיך אפשר שלא להטבילו בחרוסת? ובאמת כל האחרונים חולקים עליו, וסבירא להו דצריך להטביל בחרוסת. וכן אנו נוהגים. וטעמו אינו מובן, וצריך לומר דסבירא ליה דהמצה מבטל את הארס.

ואין מברכין "בורא פרי האדמה" על המרור, לפי שזהו דברים הבאים מחמת הסעודה. ועוד: שברכת "האדמה" שעל הכרפס פוטרתו, וכמו שכתבתי בסימן תע"ג.

וצריך ליזהר שלא להפסיק בדיבור בדברים שאינן מעניין הסעודה עד שיאכל הכריכה, כדי שתעלה ברכת "אכילת מצה" וברכת "אכילת מרור" גם לכריכה זו. דכיון דלהלל עיקר המצוה כן היה – צריך לברך. ומיהו אם סח – אינו צריך לחזור ולברך, שהרי מספקא לן כמאן הלכתא. ועוד: דאפילו להלל אין זה אלא בזמן המקדש ולא בזמן הזה, דאין חיוב מרור מן התורה בזמן הזה, ויבטל המרור את המצה כמו שכתבתי.

(עיין ט"ז סעיף קטן ז, וצריך עיון. ודייק ותמצא קל.)

סימן תעה סעיף ט

וזה לשון הרמב"ם בפרק שמיני דין ו:

ואחר כך מברך "על נטילת ידים"... ואחר כך כורך מצה ומרור כאחת, ומטבל בחרוסת ומברך "ברוך... אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת מצות ומרורים", ואוכלן. ואם אכל מצה בפני עצמה ומרור בפני עצמו – מברך על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. ואחר כך מברך "ברוך... אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת הזבח", ואוכל מבשר חגיגת ארבעה עשר תחילה. ומברך "ברוך... אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת הפסח", ואוכל מגופו של פסח. ולא ברכת הפסח פוטרת של זבח, ולא ברכת הזבח פוטרת של פסח.

ובזמן הזה שאין שם קרבן, אחר שמברך "המוציא" מברך "על אכילת מצה", ומטבל מצה בחרוסת ואוכל. ומברך "על אכילת מרור", ומטבל בחרוסת ואוכל... וזו מצוה מדברי סופרים. וחוזר וכורך מצה ומרור, ומטבל בחרוסת ואוכלן בלא ברכה, זכר למקדש.

עד כאן לשונו.

סימן תעה סעיף י

וכל דבריו אינן מובנים כלל. חדא: דכריכה בזמן המקדש היה צריך שלושתן כאחד: פסח מצה ומרור, כדכתיב: "על מצות ומרורים יאכלוהו".

ועוד: דכמאן פסק? אי כהלל – איך יצא באוכל זה בפני עצמו וזה בפני עצמו? ואי כרבנן: נהי נמי דנאמר דגם לרבנן יצא בכריכה, כדמשמע מלשון הגמרא שם, מכל מקום וודאי העיקר דזה בפני עצמו וזה בפני עצמו. והכי מוכח בזבחים (עט א), עיין שם.

ועוד קשה: אם פסק כהלל – למה לנו בזמן הזה לאכול מרור בפני עצמו, וכמו שכתבתי בסעיף ז?

(עיין לחם משנה והמגיה, ולא העלו ארוכה לדבריו.)

סימן תעה סעיף יא

ונראה לעניות דעתי דדבריו מיוסדים על הירושלמי דפרק קמא דחלה, דגרסינן שם: הלל הזקן היה כורך שלושתן כאחת. אמר רבי יוחנן: חלוקים על הלל הזקן. ופריך: והא רבי יוחנן כורך מצה ומרור? ומתרץ: כאן בשעת המקדש, וכאן שלא בשעת המקדש. ואפילו תימר כאן וכאן בשעת המקדש, שני דברים רבים על אחד ומבטלים אותו. עד כאן לשון הירושלמי.

והכי פירושו: דמקודם מתרץ דבשעת המקדש מבטלין זה את זה, כיון דכולן מן התורה. ושלא בשעת המקדש, כיון דמרור אינו מדאורייתא – אינו מבטל. וזהו היפך מסברת הש"ס דילן. ולזה אמר: ואפילו תימר דשניהם בשעת המקדש – דווקא שלושתם אסור לכרוך, דשנים רבים על אחד ומבטלין אותו. אבל שנים ביחד – אין האחד מבטל השני. ויפרש "על מצות ומרורים יאכלוהו" – דהמצה יוכרך עם המרור ולא הפסח.

ולזה שפיר פסק הרמב"ם כרבי יוחנן, דסבירא ליה דזה שחלוקין על הלל אינו אלא בכרכן שלושתן כאחת, ולא בשנים. ופסק כרבנן אליבא דרבי יוחנן. ובזמן הזה פסק כש"ס דילן, דאתי דרבנן ומבטל דאורייתא. לפיכך צריך מקודם כל אחד בפני עצמו, ואחר כך בכריכה.

(וכשיטת התוספות; וגם הסוגיא בש"ס שם יתפרש בטוב, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן תעה סעיף יב

אם אין לו ירקות לטיבול ראשון אלא מרור – יברך עליו בטיבול ראשון "בורא פרי האדמה" ו"על אכילת מרור". ובטיבול השני יטבלנו בחרוסת, ויאכלנו בלא ברכה. דאיך אפשר לברך כשכבר מילא כריסו ממנו? ולכן בהכרח לברך מקודם "על אכילת מרור", אף על גב דעיקר המצוה היא אחר המצה. ואינו צריך ברכה אחרונה.

וכיון שבירך מקודם "על אכילת מרור" – וודאי שיצא ידי חובתו. ואף על גב דכתיב "מצות ומרורים" – לא הוי עיכובא אי מקדים להמרור (תוספות קקיד ב דיבור המתחיל "זאת"). ואי קשיא: דאם כן למה צריך לאכלו פעם שנית אחר המצה? אך זהו משום הכירא לתינוקות (גמרא שם).

וזה שאינו צריך בטיבול ראשון חרוסת, אף על גב דהחרוסת הוא משום הארס, ומה לי טיבול ראשון או טיבול שני? תירץ שם הרא"ש בשם רבינו יונה, וזה לשונו: משום דטיבול ראשון אינו לחיוב אלא להכירא, ורגילין כל השנה לאכול חזרת בלא חרוסת, גם עתה לא חשו חכמים. אבל טיבול שני שהוא של מצוה – הזהירו חכמים, שלא יהא בו חשש סכנה. עד כאן לשונו.

ואינו מובן כלל: הא בארנו שיצא ידי חובתו בטיבול ראשון? אלא וודאי דהרא"ש אינו סובר כמו שכתבתי שיוצא בטיבול ראשון, אלא אינו יוצא. אי משום דסבירא ליה "מצה ומרורים" – דווקא מצה תחילה ואחר כך מרור. או משום דסבירא ליה מצות צריכות כוונה, כמו שבאמת פסק כן בפרק רביעי דראש השנה. ולכן הראשון הוא כטיבול דירקות. ואי קשיא: דאם כן איך מברך בראשון "על אכילת מרור"? דיש לומר דעיקר הכוונה הוא על הטיבול השני. ולמה לא יברך בטיבול השני? משום דמיחזי כי חוכא, דלאחר שאכל ממנו יברך עתה (ר"ן שם). ולכן בהכרח לעשות כן.

(והמגן אברהם בסעיף קטן י"ד כתב: אף על גב דמצות צריכות כוונה – במידי דאכילה שאני, שהרי אכל ונהנה, עיין שם. והב"ח מחלק בין דאורייתא לדרבנן, דבדרבנן אינן צריכות כוונה, עיין שם. והפרישה מחלק בין לא ידע שאכל ובין ידע, עיין שם. אבל מדברי הרא"ש והר"ן שהבאנו לא נראה כן. ודייק ותמצא קל.)

סימן תעה סעיף יג

וכיון שיש פקפוקים באכילת שני פעמים מרור, לכן מחוייבים להתאמץ לבלי לאכול פעם הראשון מרור אלא ירקות. ויש מי שאומר דאם אין לו ירקות – יכול לאכול לֶפֶת (מגן אברהם סעיף קטן ט). ודבר תימה לומר כן, כיון דחכמים צוו רק ירקות (גם האליה רבה כתב וצריך עיון).

ויש מי שאומר דלפי מנהג מדינתינו שלוקחין חריי"ן למרור, ולכן אם אין לו ירקות ולוקח זה גם לטיבול ראשון כמו שנתבאר – לא יברך עליו "בורא פרי האדמה", דהא אינו ראוי לאכילה כלל כשהוא בעצמו (מגן אברהם סעיף קטן י). אלא יברך רק "על אכילת מרור". ויש חולקין בזה דכיון דתקנו רבנן "ומטבילו בחומץ או במי מלח" – שפיר מקרי ראוי לאכילה, וצריך לברך עליו "בורא פרי האדמה" (ח"י סעיף קטן ט"ז ואליה רבה). ועוד: דברכת הנהנין אלו הם כברכת המצוות (שם), כיון שהוא על פי תיקון חכמים. מיהו אצלינו רחוק הדבר שלא ישיגו איזה ירק.

סימן תעה סעיף יד

לכתחילה צריך ללעוס המצה בשיניו, כדי שיטעום טעם מצה. אמנם בדיעבד אם בלע המצה – יצא (גמרא קטו ב).

ואין לשאול: הא גם דיעבד מעכב טעם מצה, דמהך טעמא פסקנו בסימן תס"א דאם בישל מצה לא יצא, משום שאין בו טעם מצה. ואם כן בבלע נמי למה יצא? אך באמת לא דמי, דמבושל גם קודם שנתן לפיו – יצאה מכלל מצה, והוי כנתן מאכל אחר לתוך פיו. מה שאין כן בבלע (מגן אברהם סעיף קטן י"א).

ועוד: דבשם אין מצה יורד למעיו, מה שאין כן בבלע – בלעו מעיו מצה. ובסוף "גיד הנשה" מבואר דאכילה במעיו – הוה אכילה.

(דריש לקיש אמר דרק במעיו הוה אכילה, ורבי יוחנן סבר דגם בגרונו הוי אכילה, אבל במעיו וודאי דהוה אכילה. וזה שבמרור לא יצא משום דבעינן טעם מרור, כמו שיתבאר בסייעתא דשמיא.)

סימן תעה סעיף טו

בלע מרור – לא יצא, משום דבעינן שיטעום טעם מרור בפיו. וכשבלע – אינו טועם טעם מרירות (גמרא שם).

ואין לשאול: הא מובחר שבמרור הוי חזרת, והרי אין בו טעם מרירות כלל. דיש לומר דבחזרת חל שם "מרור" מפני הקושי, כמו שכתבתי בסימן תע"ג סעיף ט"ז, עיין שם. אבל בשארי מינים שם – "מרור" הוא מפני המרירות; וכיון שאינו טועם טעם מרירות – לא יצא.

וממילא דגם בחזרת צריך שיטעום טעם חזרת, דאי אפשר לחלק בין מין מרור זה למין מרור אחר. ונאמר דהתורה צותה לטעום טעם המרור בפיו, כל מין מרור שאוכל – ירגיש בפיו מה שאוכל, ולא על ידי בליעה. ואפילו אם בלע מצה ומרור כאחד – ידי מצה יצא, וידי מרור לא יצא. ואין המרור מבטל להמצה, כיון שלא לעסן כלל. ואם כרך מצה או מרור בסיב ובלעו – אף ידי מצה לא יצא. ולא מפני הטעם, שהרי מצה אין צורך לטעום. אלא מפני שאין דרך אכילה בכך, ולא קרינא ביה "בערב תאכלו מצות". ומרור לא יצא בקל וחומר: שלבד שאין דרך אכילה בכך, הא ליכא טעם מרור.

סימן תעה סעיף טז

וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ד:

אכל מצה בלא כוונה, כגון שאנסוהו אנסים או לסטים לאכול – יצא ידי חובתו, כיון שהוא יודע שהלילה פסח, ושהוא חייב באכילת מצה. אבל אם היה סבור שהוא חול, או שאין זה מצה – לא יצא.

עד כאן לשונו. סברא זו כתב כדי לתרץ דברי הרמב"ם, שכאן פסק דיצא ובפרק שני משופר פסק דבלא מתכוין – לא יצא, לחלק בין אכילה לשאר דבר.

ומיהו גם באכילה, אם לא ידע שפסח היום או שזהו מצה – וודאי לא יצא, דמצות צריכות כוונה. ובאכילה כשידע, אף שנעשה באונס – הוה ככוונה. וסברא זו הוזכרה בתוספות פסחים (קטו א). אבל מדברי הרא"ש שם, והטור בכאן, לא משמע כן, עיין שם.

(עק"נ שם אות ק', שהאריך בזה.)

סימן תעה סעיף יז

אכל כזית מצה והוא נכפה בעת שטותו, ואחר כך בלילה נתרפא – חייב לאכול כשנתרפא, לפי שאותה אכילה היתה בעת שהיה פטור מכל המצות. ואין זה שייכות ל"מצות צריכות כוונה", דאפילו אינן צריכות כוונה – מכל מקום הא צריך להיות חי מרגיש, ולא כשאינו בדעתו כלל.

ודע דאפילו אם אין צריכות כוונה, מכל מקום אם נתכוין שלא לצאת – לא יצא. ואין לשאול: דאם כן היכי אמרינן דכפאוהו לסטים לאכול מצה – יצא? והא כיון דכפאוהו, אם כן לא רצה לאכול, והרי נתכוין שלא לצאת. דיש לומר דהוא לא רצה שהם יאכילוהו, אלא רצה לאכול מעצמו. ואחרי שכפאוהו – וודאי לא כיון שלא לצאת (עיין ב"י בשם רי"ו. ודייק ותמצא קל.)

סימן תעה סעיף יח

דבר ידוע שאין חיוב מצה אלא בלילה הראשון בלבד, דכתיב: "בערב תאכלו מצות". אבל כל החג אם ירצה שלא לאכול מצה, אלא מיני תרגימא – הרשות בידו. ורק שבת ויום טוב צריך לאכול פת, ולא מדין מצה. ואף גם בלילה הראשון, מן התורה יוצא ידי חובתו בכזית. וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ז:

ונהגו לעשות שלוש מצות של הסדר מעשרון, זכר ללחמי תודה. ועושים בהם סימן לידע איזו ראשונה או שנייה או שלישית, ומניחים הראשונה עליונה, והשנייה באמצע, והשלישית בתחתונה לכריכה. ואם שינה – לא עיכב. ואופין אותם גם כן כסדר. ואם נשברה אחת מהן – לוקחין אותה לשנייה, דבלאו הכי פורסין אותה.

עד כאן לשונו. ועכשיו לא נהגנו בזה, משום דעל ידי זה תבוא העיסה לידי שהייה, ואינו כדאי.

ודע דכך מקובלני: דאף על גב דאין חובת מצה רק בלילה הראשון, מכל מקום מצוה לאכול מצה כל ימי הפסח כדכתיב: "שבעת ימים תאכלו מצות". והא דקרו לה "רשות", משום דמצוה לגבי חובה – "רשות קרו לה, מפני שאין זה מצות עשה אלא רצון ה', שיאכלו בני ישראל מצה כל ימי הפסח.

---

הלכות פסח (ב): תסח • תסט • תע • תעא • תעב • תעג • תעד • תעה • תעו • תעז • תעח • תעט • תפ • תפא • תפב • תפג • תפד • תפה • תפו • תפז • תפח • תפט • תצ • תצא • תצב • תצג • תצד

---

סימן תעו

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תעו | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

מנהג אכילת צלי בליל פסח
ובו ארבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד

סימן תעו סעיף א

תנן (נג א):

מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים – אוכלין. מקום שנהגו שלא לאכול – אין אוכלין.

דמפני שהפסח אינו נאכל אלא צלי, דהיינו בשפוד על האש לא בקדירה ולא במים, לכן יש שחששו שלא יאמרו שאוכל פסח בזמן הזה, והוי קדשים בחוץ. והחמירו עליהם שלא לאכול שום צלי בליל פסח, ואפילו מבשר בהמה שאינה ראויה לפסח.

ואותן שנהגו איסור – חל האיסור גם על זרעם אחריהם. ועל זה נאמר: "שמע בני מוסר אביך..." (נ א). ומדינות שלנו הם ממקומות שנהגו שלא לאכול. ודווקא צלי שעל האש, ולא מה שאנו קורין בראטי"ן.

סימן תעו סעיף ב

וצלי קדר, והיינו להשים הבשר בקדירה בלא מים – נראה לי דמותר כיון דפסח פסול בכי האי גוונא, כדאיתא בגמרא (מא א). ואף שיש פלוגתא שם, אך זהו לעניין מלקות. אבל לכולי עלמא הפסח פסול, דאינו צלי אש (תוספות שם דיבור המתחיל "איכא"). וכן כתב הרמב"ם בפרק שמיני מקרבן פסח, עיין שם. ולכן גם בצלאו ואחר כך בשלו, או בשלו ואחר כך צלאו – מותר לאכול, כיון שפסול בקרבן פסח, כמו שכתב הרמב"ם שם.

והאחרונים כתבו דאפילו צלי קדר, ובשלו ואחר כך צלאו – אסור. ואפילו בשלו ואחר כך עשאה צלי קדר – אסור, משום דשם "צלי" עליו (מגן אברהם וח"י). ולא ידעתי למה לנו להחמיר במנהגא בעלמא בדבר שאין בו טעם.

וזה שהביאו ראיה ממה שכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ב דאפילו בשר עגל ועוף, כל דבר שטעון שחיטה אסור לאכול צלי במקום שנהגו שלא לאכול צלי, עד כאן לשונו – אינו דמיון. דהתם כשקבלו עליהם שלא לאכול צלי – קבלו עליהם כל מין צלי של בשר. מיהו על כל פנים הצלי הראוי לפסח, ולא צלי שאינו ראוי לפסח. וצריך עיון.

סימן תעו סעיף ג

ואפילו במקום שנהגו לאכול צלי – אסור לאכול גדי או שה מקולס, והיינו כשהוא צלוי כולו כאחד. דזה נראה להדיא כקרבן פסח, ויאמרו עליו שאוכל קדשים בחוץ.

ולכן אם היה מחותך, או שחתך ממנו אבר, או שלק בו אבר אפילו כשהוא מחובר – מותר לאכול במקום שנהגו לאכול צלי. ונראה דאפילו רק בלי המעיים – גם כן מותר, דאין זה כהקרבן פסח. וכן מבואר מרש"י (נג א) שכתב: מקולסין – ראשו על כרעיו ועל קרבו, עיין שם.

סימן תעו סעיף ד

אפילו אצלינו דג צלוי וביצה צלויה – מותר, שאינם בכלל בשר. אבל בכבד וטחול וכל המעיים – הם בכלל בשר ואסורים בצלי, כדמוכח לעניין נדרים ביורה דעה בסימן רי"ז, עיין שם. ולפי זה אסור לנו לאכול כבד בליל פסח, שהרי אי אפשר אלא בצלי, דמליחה לא מהני לכבד, ואין לו היתר אלא אם כן בשלו אחר כך או טיגנו בשומן.

ויש מי שהפריז על המידה לאסור גם ביצה צלויה, ואין בזה טעם (ט"ז סעיף קטן ג).

ונכון שלא לאכול ושלא לשתות הרבה בסעודה זו יותר מדאי, כדי שלא יאכל את האפיקומן אכילה גסה, שלא תהיה אכילת האפיקומן עליו לטורח (עיין מגן אברהם סעיף קטן ב).

ונוהגים אצלינו לאכול בסעודה זו ביצים זכר לאבלות, מפני שביום שחל פסח חל תשעה באב כידוע. וגם זכר לחורבן, שהיו מקריבין קרבן פסח ועתה אבדנוהו בעוונינו.

ויש נוהגים שלא לאכול שום טיבול בלילה זו, לבד השני טיבולים שעל הסדר. ולכן אוכלים בשר בלא טיבול בשום דבר. ויש ליזהר שלא לשתות הרבה בסעודה, כדי שלא יחטפנו שינה, ולא יוכל לומר ההלל וכל עניין הסדר. והחכם עיניו בראשו, לדעת שהלילה הזה כולו קדוש, ויעשה הסדר בשמחה רבה.

---

הלכות פסח (ב): תסח • תסט • תע • תעא • תעב • תעג • תעד • תעה • תעו • תעז • תעח • תעט • תפ • תפא • תפב • תפג • תפד • תפה • תפו • תפז • תפח • תפט • תצ • תצא • תצב • תצג • תצד

---

סימן תעז

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תעז | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני אכילת האפיקומן
ובו שמונה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח

סימן תעז סעיף א

דע דבעניינא דאפיקומן יש לבאר: דלכאורה הדבר ברור שעיקר מצות עשה ד"בערב תאכלו מצות" – קיימנו בכזית הראשון והשני, שברכנו שם "אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת מצה". והאפיקומן אינו אלא זכר לפסח, שהיה נאכל על השובע. וכן מבואר מלשון הטור והשולחן ערוך, שכתבו לאחר:

גמר כל הסעודה – אוכלין ממצה השמורה תחת המפה כזית כל אחד, זכר לפסח הנאכל על השובע. ויאכלנו בהסיבה, ולא יברך עליו. ויהא זהיר לאכלו קודם חצות.

עד כאן לשונם. הרי כתבו "זכר לפסח", ולכן לא יברך עליו. ומה שהזהיר לאכול קודם חצות, אף על גב דאינו אלא זכר בעלמא, מכל מקום כיון שהוא זכר לפסח, ולרבי אלעזר בן עזריה אין הפסח נאכל אלא עד חצות – צריך גם האפיקומן עד חצות.

סימן תעז סעיף ב

אבל רש"י והרשב"ם כתבו (קיט ב דיבור המתחיל "אין", עיין שם) דעיקר המצוה הוא האפיקומן. וזה לשון רש"י ורשב"ם שם:

אין מפטירין... – שצריך לאכול מצה בגמר הסעודה, זכר למצה הנאכלת עם הפסח. וזו היא מצה הבצועה שאנו אוכלין באחרונה לשם חובת מצה. ועל כרחינו אנו מברכין "על אכילת מצה" בראשונה, אף על פי שאינה באה לשם חובה, כדאמר לעיל גבי מרור דלאחר שמילא כרסו ממנו – האיך חוזר ומברך עליו? הכא נמי גבי מצה...

עד כאן לשונם. וכן נראה לי מלשון הרמב"ם בפרק שמיני שכתב דבאחרונה אוכל מבשר הפסח..., ובזמן הזה אוכל כזית מצה..., שאכילתן היא המצוה. עד כאן לשונו, הרי משמע דזהו עיקר המצוה.

ואפשר לומר דעיקר כוונתו הוא על זמן הבית. והתוספות (קכ א) נראה כמסתפקים בזה, עיין שם. אבל הרא"ש הביא דברי רש"י וחלק עליו, וכתב דאפיקומן אינה לשם חובה אלא זכר לפסח, עיין שם.

ולפי זה לדעת רש"י ורשב"ם יש ליזהר מאוד מאוד באכילת האפיקומן, כיון שהיא עיקר המצוה דאכילת מצה, וכן מבואר מהרמב"ם כמו שכתבתי. לכן יש ליזהר מאוד בזה לאכול לכל הפחות כזית שלם.

(ולשון רש"י עצמו צריך עיון, שהתחיל "זכר למצה הנאכלת עם הפסח" ומסיים "לשם חובת מצה". וגם התוספות שם שכתבו שסברת רש"י מוכרחת, שהרי בזמן הבית בהכרח כן, עיין שם – לא אבין. שהרי יכלו לאכול כל הסעודה מצה עשירה עד שהגיעו לפסח, ואז אכלו מצת חובה ומרור, ואז ברכו עליהם, ולא מתחילת הסעודה. ודברי רבותינו נעלם ממני, וצריך עיון גדול.)

סימן תעז סעיף ג

וכתבו דלכתחילה יקח שני זיתים: אחד זכר לפסח, ואחד זכר למצה הנאכלת עם הפסח. ולכל הפחות לא יפחות מכזית (מגן אברהם בשם מהרי"ל). ואם אין לו כזית – יאכל אף פחות מכזית.

ונראה גם בכזית ראשון של "אכילת מצה", אם אין לו כזית אלא פחות – מחוייב לאכול, אך לא יברך "על אכילת מצה". ולא אמרינן דפחות מכזית אינו כלום, דכמו באיסורים הוה חצי שיעור איסור דאורייתא, כמו כן במצה הוי קצת מצוה, כיון שאי אפשר לו לקיים יותר.

מיהו בשני בני אדם שאין להם רק כזית אחד מצה, נראה דמוטב שיאכל אחד מהם כזית ויקיים המצוה כתיקונו, משיאכל כל אחד חצי זית. וכיצד יעשו? יטילו גורל.

וזה פשוט שאם יש להם שני זיתים – יאכל כל אחד כזית ל"המוציא" שהיא עיקר המצוה, ולא יאכלו אפיקומן שהוא לזכר בעלמא. ואם יש להם שלושה זיתים – יאכל כל אחד כזית ל"המוציא", והכזית השלישי יחלקו ביניהם לאפיקומן, דלזכר די בחצי זית בשעת הדחק.

(כן נראה לי. ועיין שערי תשובה בסימן תע"ה ותפ"ב.)

סימן תעז סעיף ד

ועל מה שכתב שיראה לאכול האפיקומן קודם חצות, כתב רבינו הרמ"א שיקדים עצמו, שגם ההלל יקרא קודם חצות. עד כאן לשונו. ואיני יודע טעם לזה, דמאי עניינא דהלל לחצות (עיין תוספתא שלהי פסחים)?

והאפיקומן יש לאכלו בהסיבה. ואם אכלו בלא הסיבה נראה לי דיצא, כיון שאינו אלא לזכר בעלמא (וכן כתב הגר"ז בסעיף ד).

ויש נוהגין ליטול האפיקומן כרוך במטפחת, ומשלשלין אותו על כתפיהן לאחוריהן, והולכין בבית כארבע אמות, ואומרים: "כך היו אבותינו הולכים, משארותם צרורות בשמלותם על שכמם". ואחר כך אוכלים אותו. ובמדינות אלו לא נהגו בזה, אלא מוציאין האפיקומן ואוכלין אותו (ח"י והגר"ז).

ויש שלוקחין חתיכה אפיקומן, ונוקבין אותו ותולין אותו בצואר. ואין בזה איסור, אך מילתא יתירתא היא. ולא נהגנו כן (שם).

סימן תעז סעיף ה

ודע דדבר פשוט הוא שאם נמשך עד אחר חצות – מחוייב לאכול האפיקומן. שהרי הרמב"ם בריש פרק ששי וב[[|רמב"ם הלכות קרבן פסח פרק שמיני|פרק שמיני מקרבן פסח]] פסק כרבי עקיבא דפסח ומצה נאכל כל הלילה. וכן דעת כמה מהראשונים (כמו שכתב בהגהות מיימוניות פפרק שמיני, עיין שם). וזהו דעת בית הלל בתוספתא שלהי פסחים, עיין שם.

מיהו בזה יש להסתפק: אם נאנס ולא עשה הסדר עד אחר חצות, אם יברך "על אכילת מצה" אם לאו? דכיון דרבותינו בעלי התוספות פסקו בכל מקום דהלכה כרבי אלעזר בן עזריה דפסח אינו נאכל אלא עד חצות, כסתמא ד"איזהו מקומן" דתנן: הפסח אינו נאכל אלא בלילה, ואינו נאכל אלא עד חצות. ואמרינן בגמרא (קכ ב): אכל מצה בזמן הזה אחר חצות – לרבי אלעזר בן עזריה לא יצא ידי חובתו. אם כן איך יברך "על אכילת מצה", כיון שכבר עבר זמנו לרבי אלעזר בן עזריה? ולכן נראה דיאכל בלא ברכת "על אכילת מצה".

סימן תעז סעיף ו

אם שכח ולא אכל האפיקומן, ולא נזכר עד שנטל ידיו, או עד שאמר "הב לן ונברך" – אוכל אפיקומן בלא ברכת "המוציא". דאף על גב דבכל השנה כשרוצה לאכול אחר כך – הוי היסח הדעת וצריך לברך, מכל מקום בפסח דאתכא דרחמנא סמכינן, ואין לנו רשות לבלי לאכלו – אין זה היסח הדעת.

ויטול ידיו בלא ברכה קודם אכילת האפיקומן, כמו שכתבתי בסימן קע"ט (הגר"ז). ויש חולקין, וסבירא להו שלא לאכול האפיקומן כלל, ולסמוך על הכזית הראשון (ב"ח בשם רש"ל, ועיין מחצית השקל סעיף קטן ב). ואנו אין לנו אלא דברי רבותינו בעלי השולחן ערוך שפסקו דיאכל.

סימן תעז סעיף ז

ואם לא נזכר עד אחר שבירך ברכת המזון, אם נזכר קודם שבירך "בורא פרי הגפן" – יטול ידיו ויברך "המוציא", ויאכל האפיקומן, ויחזור ויברך ברכת המזון, וישתה הכוס בברכת "בורא פרי הגפן".

ואם לא נזכר עד אחר ששתה הכוס, או אפילו רק עד אחר שבירך "בורא פרי הגפן", דמוכרח לשתות הכוס כדי שלא תהא ברכתו לבטלה – דאז לא יאכל האפיקומן, ויסמוך על המצה שאכל מקודם. דאם יאכל – הרי צריך עוד כוס, והוי כמוסיף על הכוסות.

אך זהו במי שנזהר כל השנה לבלי לברך ברכת המזון בלא כוס. אבל כגון אנו שאין מברכין על הכוס – יטול ידיו, ויברך "המוציא", ויאכל האפיקומן, ויברך ברכת המזון בלי כוס (מגן אברהם סעיף קטן ד). וכן אם נזכר לאחר שהתחיל הלל – יגמור ההלל, וישתה הכוס, ויטול ידיו, ויאכל האפיקומן, ויברך בלא כוס.

סימן תעז סעיף ח

וזה לשון רבותינו בעלי השולחן ערוך:

ואם לא נזכר עד אחר שבירך "בורא פרי הגפן" – לא יאכל האפיקומן, ויסמוך על מצה שאכל בתוך הסעודה, שכולן שמורות הן משעת לישה. אבל במקום שנהגו לעשות שימור למצת מצוה משעת קצירה, אפילו לא נזכר עד אחר ההלל – יטול ידיו ויברך "המוציא", ויאכל האפיקומן, ויחזור ויברך על הכוס. ואין לחוש במה שמוסיף על הכוסות.

עד כאן לשונם. ואין לשאול: הא אכל כזית ממצה השמורה משעת קצירה בעת ברכת "על אכילת מצה"? דיש לומר: דעל זה לא סמכינן, דאפיקומן הוי מילתא באפי נפשה. ורק אם אכל כל הסעודה מהשמורה – יכולין לסמוך על שאר מצה שאכל בתוך הסעודה, אבל לא על המצה הראשונה.

וזה שכתבו שיחזור ויברך על הכוס, נראה לעניות דעתי דזהו למי שנזהר לברך כל השנה על הכוס. אבל מי שאינו נזהר אינו צריך כוס. והמפרשים לא הבינו כך, ולעניות דעתי נראה כמו שכתבתי. (עיין ט"ז, ומגן אברהם, וח"י, וצריך עיון. ודייק ותמצא קל.)

ואם נאבד האפיקומן – יאכל כזית מצה ממצה אחרת, שהרי כולם נשמרים משעת לישה לכל הפחות. וכל שכן אם יש לו שמורה הנשמר משעת קצירה, שצריך לאכלו אף על פי שנאבד האפיקומן.

---

הלכות פסח (ב): תסח • תסט • תע • תעא • תעב • תעג • תעד • תעה • תעו • תעז • תעח • תעט • תפ • תפא • תפב • תפג • תפד • תפה • תפו • תפז • תפח • תפט • תצ • תצא • תצב • תצג • תצד

---

סימן תעח

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תעח | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

שלא לאכול אחר האפיקומן
ובו שלושה סעיפים:
א | ב | ג

סימן תעח סעיף א

כמו שלאחר הפסח אין לאכול שום דבר, כדי שלא יאבד ממנו טעם הפסח, כמו כן באפיקומן שהוא זכר לפסח – אין לאכול אחריו שום דבר מאכל, כדי שלא יאבד טעם המצה. וכן לשתות כל משקה אסור (מגן אברהם) לבד מים, כדי שלא לאבד הטעם, חוץ השני כוסות שמוכרח לשתותם מדין הסדר.

וכמו שאסור לאכול הפסח בשני מקומות, כמו כן האפיקומן. ולא עדיף מאילו הפסיק בשינה, דאסור כמו שיתבאר, כמו כן בשני מקומות.

סימן תעח סעיף ב

ואפילו בחדר אחד לא יאכלו האפיקומן בשני שולחנות. אבל בכל הסעודה אין קפידא, דרק באפיקומן שהוא זכר לפסח קפדינן.

וכן אם התחיל לאכול האפיקומן, וישן והקיץ – אינו חוזר לאכול כדין פסח, שזהו כשני מקומות. ובני חבורה שמקצתן ישנו באמצע – חוזרים ואוכלים כשננערו, כיון שהשאר לא ישנו. ואם נרדמו כולם וננערו – לא יאכלו, דהוה כשני מקומות.

נתנמנמו כולם, והיינו: נים ולא נים תיר ולא תיר, דקרו ליה ועני, ולא ידע לאהדורי סברא – יאכלנו, דאין זה שינה. וכל זה אינו אלא בשינה שלאחר התחלת אכילת אפיקומן, ודלא כמי שמחמיר בכל הסעודה.

סימן תעח סעיף ג

ודע דזה שאנו קורין להמצה הנאכלת באחרונה "אפיקומן" – אין לזה טעם לכאורה, שהרי שנינו: אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. כלומר: שלא יאכלו שום דבר. ו"אפיקומן" הוא לשון "אפיקו מן", כלומר מיני מתיקה (רשב"ם). ואם כן איך קורין אותה "אפיקומן"?

וצריך לומר דהכי פירושו: "אפיקומן" – "אפיקו מן", כלומר: רק זה המאכל ולא יותר. או הכוונה על אחר אכילתו אפיקומן, כלומר: לבלי להביא עוד מאכל.

מיהו בדיעבד אם אכל דבר מה אחר האפיקומן – אינו מחוייב לחזור ולאכול האפיקומן.

וכן כל מיני משקה – אסור לשתות אחריו לבד מים, שאין מאבדין הטעם. וכל מיני מים מותר, כמו סעלצי"ן ולימענא"ד. ויש מי שמתיר שתיית כל המשקין, דרק אכילה אסור ולא שתייה (ח"י וכן משמע בט"ז בסימן תע"ט סעיף קטן ב). מיהו על כל פנים זהו פשיטא דכל מיני מים המתוקנים – מותר לשתות אחר הסדר, וכן לאקרי"ץ וכיוצא בזה. ועוד יתבאר בסימן תפ"א.

---

הלכות פסח (ב): תסח • תסט • תע • תעא • תעב • תעג • תעד • תעה • תעו • תעז • תעח • תעט • תפ • תפא • תפב • תפג • תפד • תפה • תפו • תפז • תפח • תפט • תצ • תצא • תצב • תצג • תצד

---

סימן תעט

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תעט | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

כוס שלישי של ברכת המזון
ובו שלושה סעיפים:
א | ב | ג

סימן תעט סעיף א

ואחר שאכל האפיקומן – ימזגו לו כוס שלישי, ויברך עליו ברכת המזון. וכתבו שצריך הכוס שטיפה והדחה, אף מי שאינו נזהר בו בכל השנה.

אמנם האידנא אנו מנקים הכוסות לכוס ראשון, ובו אנו שותים כל הארבע כוסות.

ונהגו להדר אחר זימון להסדר, ולאו מטעם ברכת המזון אלא משום הלל ל"הודו" ו"אנא", שצריך אחד לקרות והשנים יענו, כדאיתא במדרש תהלים. אמנם אם אין לו זימון – הא אשתו ובניו ובנותיו עונין אחריו (טור).

סימן תעט סעיף ב

וזה לשון רבותינו בעלי השולחן ערוך:

מצוה לחזור אחר זימון. והגדול שבהן אומר "הודו" ו"אנא", והאחרים עונין אחריו. והגדול יכול ליתן לקטן רשות, ויכול לצרף עמהם לזימון לעניין הלל, אף על פי שלא אכל עמהם. ונהגו שבעל הבית מברך ברכת המזון בליל פסח, שנאמר "טוב עין הוא יבורך", והוא טוב עין שאמר "כל דכפין ייתי ויכול".

עד כאן לשונו. ויכול לכבד לאורח נכבד. והרי מדינא דגמרא האורח מברך. והמנהג להוסיף ב"הרחמן" הוא ינחילנו ליום שכולו טוב": "ליום שכולו ארוך, ליום שצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, ונהנין מזיו השכינה".

סימן תעט סעיף ג

ואחר ברכת המזון מברך "בורא פרי הגפן", ושותה הכוס בהסיבה. ואם שתה בלא הסיבה נתבאר בסימן תע"ב, עיין שם.

ולא יברך אחריו, ולא ישתה בין כוס שלישי לכוס רביעי, כדמפרש בירושלמי שמא ישתכר. ומשמע דמשקה שאינה משכרת – מותר (ט"ז). מיהו מכוס השלישי אף על פי שהוא גדול הרבה – יכול לשתות כמה פעמים, אף על פי שהפסיק בינתים, דהכל הוא כוס אחד ושתייה אחת. (עיין מגן אברהם סעיף קטן א. ולא ידעתי למה צריך דעתו על כוס אחד. וצריך עיון.)

והאחרונים האריכו במה שהיה מנהגם, שהיה אחד יוצא מביתו ומצטרף לזימון בבית אחר, דאין זה נכון. לא מיבעיא לברכת המזון, אלא אפילו להלל – אין לו לעקור ממקומו למקום אחר ולשוב לביתו.

ועכשיו לא שמענו מנהג זה. ופשיטא שכל אחד יגמור כל הסדר בביתו. ואחר גמר הסדר אם רצה לילך לבית אחר כדי לענות "הודו" ו"אנא" הרשות בידו, דכל זה אינו מעכב. ואפילו יחיד יכול לומר הלל בעצמו, אך אז לא יאמר רק "הודו" פעם אחת ולא ארבע פעמים. וכן בהלל דיום טוב ודראש חודש, ופשוט הוא (עיין ט"ז ומגן אברהם וב"ח).

---

הלכות פסח (ב): תסח • תסט • תע • תעא • תעב • תעג • תעד • תעה • תעו • תעז • תעח • תעט • תפ • תפא • תפב • תפג • תפד • תפה • תפו • תפז • תפח • תפט • תצ • תצא • תצב • תצג • תצד

---

סימן תפ

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תפ | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

סדר כוס רביעי, והלל, והלל הגדול
ובו שלושה סעיפים:
א | ב | ג

סימן תפ סעיף א

ואחר ששתו הכוס השלישי נוהגין לומר "שפוך חמתך...", ולפתוח הדלת כדי לזכור שהוא ליל שמורים. ובזכות אמונה זו יבוא משיח, וישפוך חמתו על הבבליים שחרבו בית המקדש. ועל כי קודם ביאת המשיח יבוא אליהו, כדכתיב: "הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני...".

ולכן המנהג להעמיד עוד כוס באמצע השולחן, וקורין אותו "כוסו של אליהו". ויש שהיו נוהגים לעמוד מהסיבה ולאמר "ברוך הבא". והכל לחיזוק האמונה, כי כך אנו מקובלים שבניסן נגאלו – ובניסן עתידין לגאל, כדאיתא בפרק קמא דראש השנה (יא א). ולכן בעת גמר הסדר קודם אמירת "לא לנו... כי לשמך תן כבוד" – אנו מתעוררים שיתן כבוד לשמו הגדול יתברך.

סימן תפ סעיף ב

ומוזגין כוס רביעי, ומתחיל "לא לנו", וגומר את ההלל. וכשמגיע ל"יהללוך" אומר הלל הגדול, שהוא מזמור של עשרים וששה "הודו" עד סופו. ואחר כך אומר "נשמת", ונקרא "ברכת השיר" בגמרא (קיח א) לפי שבשבתות ויום טוב אומרים אותו אחר פסוקי דזמרה (תוספות שם דיבור המתחיל "מאי").

והני עשרים וששה "הודו" הם כנגד עשרים וששה דורות שקודם מתן תורה, שהקדוש ברוך הוא זן אותם בחסדו (גמרא שם). ונקרא "הלל הגדול" משום דכתיב ביה "נותן לחם לכל בשר" (שם), שהקדוש ברוך הוא יושב ברומו של עולם ומחלק מזונות לכל בריה (שם). ועל שבפסח נכנסנו תחת כנפי השכינה, והבטיחנו שאל יעזבנו ואל יטשנו לנצח – לכן אומרים זה על הסדר.

סימן תפ סעיף ג

בעניין חתימת ההלל רבו הדעות:

• רבינו הבית יוסף כתב שאומר "נשמת" ו"ישתבח" עד "כי מעולם ועד עולם אתה אל". ויאמר אחר כך "יהללוך" וחותם "מלך מהולל בתשבחות".
• והטור כתב ד"יהללוך" יאמר אחר הלל עד הברכה, ואחר כך "נשמת" ו"ישתבח", וחותם ב"ישתבח"; וכן כתב התוספות שם.

ואנחנו נוהגים כרבינו הבית יוסף.

ואחר הברכה מברך "בורא פרי הגפן" על כוס רביעי, לפי שהפסיק בהלל. ורבינו הבית יוסף פסק בלא ברכה, ואין אנו נוהגין כן, כמו שכתבתי בסימן תע"ד. ושותה בהסיבה, ואם לא היסב נתבאר בסימן תע"ב. ושותיהו כולו כדי לברך ברכה אחרונה "על הגפן...".

ואחר כך אומר הפיוטים כפי המנהג. ויש שאין שותים עד אחר אמירת הפיוטים, וכן נדפס בהגדות. ואינו נכון, כי הכוס הרביעי צריך לשתות תיכף אחר הלל.

(הבית יוסף כתב: אם שתה בלא הסיבה – יחזור וישתה בהסיבה. ואז צריך לברך לפניו "בורא פרי הגפן", לפי שהסיח דעתו מלשתות עוד. עד כאן לשונו. ולעיל בסימן תע"ב הבאנו דעות שאינו צריך לחזור ולשתות בהסיבה, עיין שם. וכתב הרמ"א דהלל יכול לומר אף שלא במקום סעודה, עיין שם. ומכל מקום טוב יותר לאומרו במקום הסעודה, ולשתות כל הכוסות במקום אחד.)

---

הלכות פסח (ב): תסח • תסט • תע • תעא • תעב • תעג • תעד • תעה • תעו • תעז • תעח • תעט • תפ • תפא • תפב • תפג • תפד • תפה • תפו • תפז • תפח • תפט • תצ • תצא • תצב • תצג • תצד

---

סימן תפא

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תפא | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דינים שאחר הסדר
ובו ארבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד

סימן תפא סעיף א

קבלה היתה ביד הגאונים, שאם רוצה לשתות כוס חמישי – שותה. וכן כתב הרמב"ם בפרק שמיני, וזה לשונו:

ואחר כך מוזג כוס רביעי, וגומר עליו את ההלל, ואומר עליו ברכת השיר והוא "יהללוך ה' כל מעשיך...". ומברך "בורא פרי הגפן", ואינו טועם אחר כך כלום כל אותו הלילה חוץ מן המים. ויש לו למזוג כוס חמישי ולומר עליו הלל הגדול, מ"הודו לה' כי טוב" עד "על נהרות בבל". וכוס זה אינו חובה כמו ארבעה כוסות.

עד כאן לשונו, וכך היתה גירסתם בגמרא (קיח א): חמישי – אומר הלל הגדול. ולפנינו הוגה על פי פירוש רש"י ורשב"ם: רביעי, עיין שם. והטור האריך בזה.

ויש שאמרו שבכוס רביעי מסיים בברכת "יהללוך", ובברכת הלל הגדול מסיים בברכת "ישתבח". ויש שאמרו ששותה הרביעי בלא חתימה, עיין שם. ובהגהת מיימוני: מיהו אנן לא ידעינן מזה, ולא ידעינן רק מארבע כוסות.

סימן תפא סעיף ב

ויש מן הגאונים שאמרו דדווקא כגון שהוא מוכרח לכוס חמישי, כגון שתאב לשתות, כמו שיסד רבינו יוסף טוב עלם בפיוט "אלקי הרוחות" לשבת הגדול, עיין שם. וזהו שכתב רבינו הרמ"א, דמי שהוא אסטניס או תאב הרבה לשתות – יכול לשתות כוס חמישי, ולומר עליו הלל הגדול. עד כאן לשונו. אך מימינו לא שמענו ולא ראינו נוהגין כן.

סימן תפא סעיף ג

וזה שכתב הרמב"ם שאסור אחר כך לשתות יין אלא מים – כן כתב גם הרי"ף. והקשה הרא"ש דהא תנן "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" – אבל לשתות שרי, עיין שם – מיהו מנהג כל העולם כהגאונים. ורבינו יונה פירש הטעם לפי שחייב אדם לעסוק כל הלילה ביציאת מצרים, ולספר בנסים ונפלאות שעשה לנו הקדוש ברוך הוא עד שתחטפנו שינה. לפיכך אם ישתה יין עוד – תחטפנו שינה מיד.

ויש שכתבו שלא לבטל טעם מצה שבפיו, וכל המשקין אסור לבד מים. ולאקרי"ץ, ומי זנגבי"ל שקורין אינגב"ר וואס"ר – מותר (מגן אברהם). וכן אצלינו סעלצי"ן ולימענא"ד – מותר, וכמו שכתבתי בסימן תע"ח. אבל עפי"ל טראנק שבאשכנז, שכותשים תפוחים בבית הבד, ויש להם טעם גדול – אסור (שם).

סימן תפא סעיף ד

כל דין ליל ראשון נוהג גם כן בליל שני. ואפילו לעניין שלא לטעום כלום אחר הסדר, גם כן המהדרין נוהגין כמו בליל הראשון (בית יוסף). ונוהגים שלא לקרות על מטתו באלו השני לילות רק פרשה "שמע" וברכת "המפיל", ולא שארי מזמורים שרגילים לקרות תמיד מפני השמירה, דליל פסח הוא ליל שמורים מפני המזיקין.

---

הלכות פסח (ב): תסח • תסט • תע • תעא • תעב • תעג • תעד • תעה • תעו • תעז • תעח • תעט • תפ • תפא • תפב • תפג • תפד • תפה • תפו • תפז • תפח • תפט • תצ • תצא • תצב • תצג • תצד

---

סימן תפב

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תפב | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין מי שאין לו אלא כזית מצה שמורה
ובו שלושה סעיפים:
א | ב | ג

סימן תפב סעיף א

כתב הרמב"ם סוף פרק שמיני:

מי שאין לו מצה משומרת אלא כזית, כשגומר סעודתו ממצה שאינה משומרת מברך "על אכילת מצה" ואוכל אותו כזית, ואינו טועם אחריו כלום.

עד כאן לשונו, ולשיטת הרמב"ם דבעי שימור משעת קצירה ולכל ימי הפסח, כמו שכתבתי בסימן תנ"ג, עיין שם.

אך אם אין לו שמורה כזו, פשיטא דלא נאמר לו שלא יאכל כל ימי הפסח, דכל עיקר השמורה הוא מדברי סופרים, כמו שכתב הרמב"ם בפרק חמישי. ולרש"י ותוספות השימור הוא "לשמה", וכל שאינו "לשמה" – לא מקרי "שמורה", כמו שכתבתי שם. ואינו אלא בלילה ראשונה.

סימן תפב סעיף ב

והנה לא ביאר הרמב"ם מתי יאכל המרור וה"כורך". והרי"ף כתב שיאכל המרור אחר הכזית שמורה, וגם יעשה "כורך". והטור בשם רבינו יונה כתב שאחר הכזית לא יאכל כלום, עיין שם. אם כן ממילא שאוכל המרור מקודם. ואף על גב דאוכל המרור קודם המצה – לית לן בה. וזהו דעת רבינו הבית יוסף, שכתב:

מי שאין לו מצה משומרת אלא כזית, מברך "על אכילת מרור" ואוכל, וכשגומר סעודתו ממצה שאינה משומרת מברך "על אכילת מצה" ואוכל אותו כזית. ואינו טועם אחריו כלום.

עד כאן לשונו. אמנם כשיש לו שני זיתים – יאכל הראשון ל"המוציא" והשני לאפיקומן, וה"כורך" יעשה עם שאינה משומרת. וחולה שאינו יכול לאכול בלא תבשיל – יאכל הכזית מצה עם התבשיל. ואם אינו יכול לאכול רק כזית – יאכל מתחילה בלא מצה, ואחר כך יאכל הכזית, ויברך "על אכילת מצה" (מגן אברהם), או יאכל מקודם מצה עשירה.

סימן תפב סעיף ג

ומי שאין לו על שני הלילות רק שלוש מצות – יאכל בלילה הראשונה ממצה אחת, ויאכל "המוציא" ו"על אכילת מצה" ממנה. ושנים יניח על ליל שני, כדי שתהא לו לחם משנה לליל שני. ופשוט הוא דאם האחת אינה מספקת לכל הזיתים – הלילה הראשונה קודמת.

(עיין ט"ז שמתרץ דעת הרא"ש, וצריך עיון, עיין שם. והאידנא לא שייך כלל דין בציקות של אינו יהודי, דאנו לשים על שמרים והוי תיכף חמץ. ובימיהם היו לשים כחררות.)

---

הלכות פסח (ב): תסח • תסט • תע • תעא • תעב • תעג • תעד • תעה • תעו • תעז • תעח • תעט • תפ • תפא • תפב • תפג • תפד • תפה • תפו • תפז • תפח • תפט • תצ • תצא • תצב • תצג • תצד

---

סימן תפג

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תפג | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין מי שאין לו יין
ובו שלושה סעיפים:
א | ב | ג

סימן תפג סעיף א

מי שאין לו יין לארבע כוסות – יקח מי דבש שקורין מע"ד, אם הם מקומות שרגילין לשתות משקה זו, והוי חמר מדינא. ואף שיש אומרים שאין עושין קידוש על שאר משקין, כמו שכתבתי בסימן ער"ב, מכל מקום בפסח דצריך ארבע כוסות ואי אפשר לקדש על הפת – יש לסמוך על מי שסובר שמקדשין על שאר משקין. ובפרט שאנחנו גם בכל השנה מקדשין על שארי משקין.

וחוב קדוש על כל אחד מישראל להשיג יין על ארבע כוסות. ואם אין לו אלא כוס אחד – יקחנו לקידוש. ושנים – יקח לקידוש ולברכת המזון. ושלושה – יטלם כסדר, וההלל ישאר בלי כוס (מגן אברהם). וכן אם יש לו מעט יין, והשאר ממשקה מע"ד – גם כן קידוש קודם על היין מכולם, ואחריו ברכת המזון, ואחריו אחר ההגדה. וליל ראשון קודם לליל שני בכל הכוסות.

סימן תפג סעיף ב

ואם אין לו כלל לא יין ולא שארי משקין – יש בזה דעות שונות:

• הרי"ף ז"ל כתב שמקדש על המצה, ומברך קודם קידוש "המוציא", ואחר קידוש מברך "לאכול מצה" ואוכל. ואחר כך נוטל הכרפס ואומר ההגדה עד "גאל ישראל", ואוכל מרור ו"כורך".
• והרי"ץ גיאת כתב שאחר הקידוש אינו מברך "על אכילת מצה". אלא גומר הקידוש ואוכל מצה, ואחר כך יקח הכרפס וגומר ההגדה, ואחר כך מברך "על אכילת מצה" ואוכל מצה ומרור ו"כורך".
• ובעל העיטור כתב כהרי"ף לברך "על אכילת מצה" אחר קידוש, אלא שמצריך לאכול מרור מיד, מפני שאין להפסיק בין מצה למרור.
• והטור כתב שיותר טוב לאכול הכרפס בלא קידוש. ואחר כך יאמר ההגדה, ואחר כך יטול ידיו ויברך "המוציא" ו"על אכילת מצה", ואוכל מרור ו"כורך".
• ורבינו הבית יוסף לא כתב רק דעת הרי"ף, שהיא המחוורת.

(דלהרי"ץ גיאת קשה: אחר שמילא כריסו יברך? ולהעיטור נתהפך הסדר לגמרי. ולהטור נצרך לאכול קודם קידוש. אבל להרי"ף אינו רק ההפסק בהגדה בין מצה למרור, ומה בכך? הלא מרור בזמן הזה דרבנן, וכיון שאי אפשר בעניין אחר – לא איכפת לן ההפסק. ודייק ותמצא קל.)

סימן תפג סעיף ג

ונראה לעניות דעתי דעל יין שרוף של פסח יכול לעשות קידוש, וגם כל הכוסות אם אין לו יין, ומי דבש דגם היא חמר מדינה. והרי בכל השנה רבים עושים קידוש על יין שרוף. רק לא יעשנה חזק מאוד, שתהא ביכולת לשתות רוב רביעית. וכן על איזה משקה שהוא הראויה לפסח כמו ווישני"ק, והיינו שהעמיד על פירות עם צוק"ר כידוע.

(עיין מגן אברהם על לקרי"ץ ועפי"ל קווא"ס ובארס"ט, שמתיר. ולעניות דעתי צריך עיון.)

---

הלכות פסח (ב): תסח • תסט • תע • תעא • תעב • תעג • תעד • תעה • תעו • תעז • תעח • תעט • תפ • תפא • תפב • תפג • תפד • תפה • תפו • תפז • תפח • תפט • תצ • תצא • תצב • תצג • תצד

---

סימן תפד

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תפד | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

מי שרוצה לעשות הסדר בהרבה בתים
ובו ארבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד

סימן תפד סעיף א

מי שיש לו שכנים עמי הארץ שאין יודעין לקדש ולעשות הסדר, והוא מוכרח לעשות להם הסדר, כיצד יעשה?

עושה הסדר לעצמו בביתו מקודם עד אחר אכילתו, ועד אחר שיברך ברכת המזון. דקודם ברכת המזון אסור לו לעקור אפילו רוצה לאכול שם, דלא הותר זה אלא מפני מצוה עוברת, כמו שכתבתי בסימן קע"ח וקע"ט. וכאן יכול לילך אחר ברכת המזון.

ואחר ברכת המזון ילך, והלל יאמר אחר כך, כי השכנים רוצים לאכול, וגם שלא יעבור חצות לילה. וכשגומר עמהם ללמדם הסדר – ישוב לביתו ויאמר הלל, וישתה כוס רביעי. ובזה לא חיישינן להפסק, וגם אולי יהיה אחר חצות, דאינו מעכב, ובפרט שעסק במצוה ללמדם הסדר. ואם ירצה – יכול לגמור גם הלל בביתו.

סימן תפד סעיף ב

וכיצד יעשה עמהם? שהרי הוא אסור לאכול ולשתות עוד, שהרי כבר אכל האפיקומן. ועוד: שאינו אוכל בשתי מקומות, כמו שכתבתי בסימן תע"ח.

יעשה להם קידוש והם ישתו הכוס, דקידוש הוי ברכת המצוה, דקיימא לן דאף אם יצא – מוציא. ואינו כברכת הנהנין, דבעינן שיהנה גם בעצמו, ואם לאו אינו יכול לברך בשביל אחר. דבמצוות כל ישראל ערבים זה בזה, והוי כאילו החיוב מוטל על גופו. ולכן יכול לקדש בעדו, אף שאינו צריך לעצמו. וגם ברכת "בורא פרק הגפן", אף על גב שזהו ברכת הנהנין, מכל מקום הואיל שהוא הכרח לקידוש – הוי ברכת המצוות כמו קידוש (סוף פרק שלישי דראש השנה).

וכן ברכת "המוציא" של אכילת מצה הוי כברכת המצוות (שם), ויכול לברך בעדם. ואפילו ברכת "בורא פרי האדמה" של הכרפס, אף על פי שאינו אלא היכר לתינוקות, מכל מקום כיון שהו מתקנת חכמים – הוי כברכת המצוות. ויש שמפקפקין בזה כמבואר בטור, אבל הרא"ש הכריע כן להלכה.

אמנם ברכת המזון, אף על פי שהוא חובה – מכל מקום אסור לברך בעדם אלא אם כן אכל עמהם, דכתיב: "ואכלת ושבעת וברכת" – ולא מי שלא אכל. דכן איתא בירושלמי פרק שלישי דברכות (הלכה ג).

סימן תפד סעיף ג

וככה יעשה: מקדש להם והם שותין הכוס. ורוחצין הידים, ומטבילין הכרפס, והוא מברך בעדם "בורא פרי האדמה", והם עונים "אמן" ואוכלין. ומסביר להם ההגדה בלשון שמבינים עד "גאל ישראל". ומברך על כוס שני, והם שותים. ונוטלין לידים, והוא מברך "המוציא" ו"על אכילת מצה", והם עונין "אמן" ואוכלין. ואחר כך מברך "על אכילת מרור", והם אוכלין. ויעשה להם "כורך" ואוכלין. וגומרין הסעודה, ומברכין ברכת המזון בעצמם מטעם שנתבאר. ואם אינם יכולין – מקרא להם מילה במילה, והם עונים אחריו. דזה לא מקרי שמוציא אותם, אלא כקטן המקריא את הגדול.

סימן תפד סעיף ד

וכן הולך לכל הבתים ועושה כן. ואחר כך הולך לביתו וגומר את ההלל, ושותה כוס רביעי. ולהלל – ביכולתם כולם לבוא אצלו ולשמוע הלל, דאין ההלל בהכרח להיות על מקום הסדר.

ודע דזה שאמרנו שמתחילה יגמור הסדר שלו בביתו – אין זה מן ההכרח. דאם ירצה יכול לעשות מקודם הסדר אצלם, ולא יטעום כלום, ואחר כך יעשה הסדר לעצמו. אלא אם ירצה – יכול לעשות מקודם לעצמו ואחר כך אצלם, וכמו שכתבתי.

(עיין מגן אברהם סעיף קטן ב בשם השלטי גבורים, דזה שנתבאר שאסור לאכול אצלם – היינו כשכבר אכל אצלו את האפיקומן. אבל אם עדיין לא אכל – מותר דבשאר הסעודה לא חיישינן לשני מקומות. אבל הטור בשם רב כהן צדק אוסר בכל הסעודה לאכול בשני מקומות, עיין שם ועיין ט"ז.)

---

הלכות פסח (ב): תסח • תסט • תע • תעא • תעב • תעג • תעד • תעה • תעו • תעז • תעח • תעט • תפ • תפא • תפב • תפג • תפד • תפה • תפו • תפז • תפח • תפט • תצ • תצא • תצב • תצג • תצד

---

סימן תפה

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תפה | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין מי שנשבע שלא לאכול מצה
ובו שני סעיפים:
א | ב

סימן תפה סעיף א

מי שנשבע שלא לאכול מצה בליל פסח – לוקין אותו ואוכל מצה. דאין שבועה חלה על דבר מצוה לבטלה, דהוא מושבע ועומד מהר סיני לקיים את המצוה, ונשבע שבועת שוא ולוקה עליה, כמו שכתבתי ביורה דעה בסימן רל"ו.

אבל אם נשבע שלא לאכול מצה כל השנה או כל החודש, שהשבועה חלה על ימים שקודם פסח ועל שאחריו – ממילא חלה גם על פסח בכולל, בביטול מצוה בשב ואל תעשה. ויראה לי דאפילו אם נשבע על כל ימי הפסח – חלה בכולל, שהרי לבד לילה הראשונה חלה השבועה, וממילא דחל גם עליה בכולל.

סימן תפה סעיף ב

אבל אם נשבע שלא לשתות ארבע כוסות שהם מדרבנן, או על מרור בזמן הזה שהוא דרבנן, או על ליל שני שהוא מדרבנן גם אכילת המצה – חלה שבועתו, שהשבועה חלה על דברי סופרים לבטל מצוה בשב ואל תעשה.

ולכן יכופו אותו להתיר שבועתו על ידי שאלה וחרטה, ולקיים מצות חכמים. וכן בשבועה בכולל יכופו אותו להתיר השבועה.

ודע כי נדרים חלים גם על מצות, כמו שכתבתי ביורה דעה סימן רט"ו. ולכן אם אמר "אכילת מצה עלי קונם" – לאסור לאכול מצה. ולכן יש לכופו להתיר הנדר על ידי שאלה וחרטה, כמו שכתבתי שם סימן רכ"ח. וטעם ההפרש בין נדר לשבועה נתבאר שם בסייעתא דשמיא.

---

הלכות פסח (ב): תסח • תסט • תע • תעא • תעב • תעג • תעד • תעה • תעו • תעז • תעח • תעט • תפ • תפא • תפב • תפג • תפד • תפה • תפו • תפז • תפח • תפט • תצ • תצא • תצב • תצג • תצד

---

סימן תפו

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תפו | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

כמה שיעור כזית
ובו שני סעיפים:
א | ב

סימן תפו סעיף א

שיעור כזית – תנן בפרק שבעה עשר דכלים דאינו לא גדול ולא קטן אלא בינוני, עיין שם. וידוע המחלוקת בין רש"י ותוספות להרמב"ם: דרש"י ותוספות סוברים דכזית הוא כחצי ביצה, והרמב"ם סובר כשליש ביצה. ולכן במצה דאורייתא – פשיטא שיש לילך לחומרא ולאכול כחצי ביצה. ומרור שהוא דרבנן – יכול לילך לקולא.

ולעניין ברכה אחרונה וברכת המזון – ספק ברכות להקל, ולא יברך עד שיאכל כחצי ביצה. ולעולם יראה אדם להוציא עצמו מידי ספק. וגם בשיעורי דרבנן – ראוי להדר מי שהמצוה חביבה עליו, ולקיים לכל הדעות.

וכבר בארנו לעיל סימן תע"ב סעיף י"ב שיש מהגדולים שרוצים לכפול עתה השיעורים, ושאין דעתינו נוטה כן. ובארנו זה גם בסימן קס"ח וביורה דעה סימן שכ"ד. והמחמיר יחמיר לעצמו ולא להורות לאחרים, עיין שם.

סימן תפו סעיף ב

צריך ליזהר כשמשער כזית מרור בירקות שיצא בהם ידי חובת מרור, שימעך חללו שבין העלים; ויראה שבהעלים עצמן יהיה כזית, ולא בהאויר שביניהם. וכן אם במצה יש חלל – אין החלל מצטרף לכזית. אבל כשאין חלל, רק שהוא רך ועשוי כספוג – אינו צריך למעכו.

ומצוה לאכול כל הכזית מרור ביחד, ולא מעט מעט. אך מי שקשה עליו – יכול לאכול מעט מעט, ובלבד שלא ישהה יותר מאכילת פרס. ולעיל בסימן תע"ה סעיף ד בארנו דלא מצינו לראשונים שהצריכו לאכול כל הכזית כאחד אלא שיאכל בלי הפסק, עיין שם. והאוכלים חריי"ן למרור – יפיגו המרירות מעט, אבל לא הרבה עד שלא ישאר בו מרירות כלל, דאם כן אינו יוצא בו ידי חובת מרור. אלא יפיגנו מעט.

---

הלכות פסח (ב): תסח • תסט • תע • תעא • תעב • תעג • תעד • תעה • תעו • תעז • תעח • תעט • תפ • תפא • תפב • תפג • תפד • תפה • תפו • תפז • תפח • תפט • תצ • תצא • תצב • תצג • תצד

---

סימן תפז

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תפז | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

סדר תפילת ערבית של פסח
ובו שבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז

סימן תפז סעיף א

סדר היום בשני ימים הראשונים: מדליקין נרות כמו בשבת, משום כבוד יום טוב, ומברכין "להדליק נר של יום טוב". והנשים מברכות אז "שהחיינו".

ונכנסים לבית הכנסת, ומתפללין ערבית כמו בשבת, שאין חותמין "שומר עמו ישראל לעד" אלא "הפורס סוכת שלום...". ואומרים פסוק "וידבר משה...".

ומתפללין שלוש ראשונות ושלוש אחרונות, וקדושת היום באמצע: "אתה בחרתנו... ותתן לנו ה' אלהינו באהבה את יום חג המצות הזה, זמן חרותנו מקרא קודש, זכר ליציאת מצרים".

ואין אומרים "באהבה מקרא קודש" שכבר אמר "באהבה", אלא כשחל בשבת דאז אומרים "את יום השבת הזה ואת יום חג המצות הזה". ואומרים "באהבה מקרא קודש" כנגד שבת בפני עצמה שקבלנו באהבה (ועיין בלבוש).

סימן תפז סעיף ב

ודע דהספרדים אומרים "את יום חג המצות הזה, ואת יום טוב מקרא קודש הזה", ובחול המועד "את יום מקרא קודש הזה". והאשכנזים אין אומרים, וכן כתב רבינו הרמ"א לקמן סימן ת"צ סעיף ג, עיין שם.

ולכאורה הדין עם הספרדים, שהרי התורה קראתו "מקרא קודש". אמנם באמת נראה לעניות דעתי דהדין עם האשכנזים, שהרי באמת אנו אומרים "זמן חרותנו מקרא קודש", ותרתי למה לי? ואי משום יום טוב, הלא לא מצינו בתורה כלל שם זה.

וזהו כוונת רבינו הרמ"א לקמן, שכתב דאנו אין אומרים "מקרא קודש" כלל. והשיגו עליו המפרשים כולם, דאדרבא אנו אומרים! אבל באמת כוונתו גם כן – כן הוא: דאנו אין אומרים "מקרא קודש" בתחילתו, כשאומרים "את יום חג המצות הזה", ואדרבא דהטעם הוא מפני שאנו אומרים זה בסופו. וכן בכל המועדים.

והספרדים אומרים "על שבת יום המנוח הזה". אבל לשון תורה הוא "יום השבת", כדכתיב: "זכור את יום השבת לקדשו".

סימן תפז סעיף ג

ואומרים "יעלה ויבוא", "והשיאנו", וחותם "מקדש ישראל והזמנים".

ולמה אין אומרים כל חג בפני עצמו, כמו "מקדש ישראל וחג המצות", וכן כולם? נראה לי משום דהתורה כללה בתחילתה וסופה כל הזמנים בקדושה אחת, כדכתיב ב"אמור": "אלה מועדי ה' מקראי קודש", ובסופו: "וידבר משה את מועדי ה'..." – הרי קידשם כולם בקדושה אחת.

ולכן אומרים "מקדש ישראל" – ומקדש כל הזמנים, כדכתיב: "מועדי ה' מקראי קודש, אשר תקראו אותם במועדם". כלומר: כשתקראו מקרא קודש לכל אחד מן הזמנים, כדכתיב בתורה על כל רגל "מקרא קודש יהיה לכם" – תקראו אותם בכולל, לומר "מקדש ישראל והזמנים". וזהו כמו "מועדים".

סימן תפז סעיף ד

ואם טעה בחתימתו מפני ההרגל, ואמר "מקדש השבת", וחזר בו תוך כדי דיבור ואמר "מקדש ישראל והזמנים" – יצא. אבל אם חזר בו לאחר כדי דיבור – לא יצא, וצריך לחזור ולהתפלל.

ויש אומרים דזה שיצא תוך כדי דיבור – זהו דווקא כשידע שהוא יום טוב, רק נתקל בדיבורו. אבל אם לא ידע כלל שהוא יום טוב – לא יצא. ויש אומרים דאפילו בכי האי גוונא – יצא. וזה תלוי בהדעות שבסימן ר"ט, עיין שם (עיין מגן אברהם סעיף קטן ב).

וכל זה הוא כשלא הזכיר של יום טוב באמצע התפילה. אבל אם הזכיר של יום טוב, אפילו חתם בשל שבת – יצא. וכן אם חתם בשל יום טוב, ולא הזכיר באמצע של יום טוב – גם כן יצא (שם). וכן אם חתם רק "מקדש ישראל" – יצא (שם).

ובשבת חותם "מקדש השבת וישראל והזמנים". ואם שכח של שבת – יצא (אליה רבה סעיף קטן ז בשם כנסת הגדולה). וזהו כשהזכיר של שבת באמצע, אבל בלאו הכי לא יצא.

ויש מי שחולק ואומר דאפילו הזכיר של יום טוב באמצע, ולא הזכיר בחתימה – חוזר, דהכל הולך אחר החיתום (פרי חדש). וכן אם חתם רק "מקדש ישראל" – לא יצא. וכן אם הזכיר בחתימה ולא הזכיר באמצע – גם כן לא יצא (הגאון רבי עקיבא איגר). וכן נראה לעניות דעתי עיקר.

ואם עומד ב"רצה", ונסתפק אם אמר "והשיאנו" אחר "יעלה ויבוא", או אמר רצה כדרכו בראש חודש – יחזור ל"אתה בחרתנו" (שם), דמסתמא אמר כהרגלו. ואם עקר רגליו – חוזר לראש. ואם לא הזכיר שם החג בפירוש, אלא שאמר "את יום טוב מקרא קודש הזה" – יצא (שם). אבל אם הזכיר חג אחר – וודאי דלא יצא.

סימן תפז סעיף ה

אין אומרים ברכת מעין שבע, דהיינו "מגן אבות", ביום ראשון של פסח שחל בשבת. דברכה זו לא נתקנה אלא מפני המזיקין, ועתה הוא ליל שמורים.

ואין הש"ץ מקדש בבית הכנסת, דכל עני יש לו ארבע כוסות. ועוד: דכוס של קידוש צריך להיות על הסדר. ואפילו במקום שאין יין מצוי בעיר – לא יקדש בבית הכנסת (מגן אברהם סעיף קטן ד).

סימן תפז סעיף ו

ואם שכח לומר "אתה בחרתנו", ואמר "יעלה ויבוא" – יצא, שהרי מזכיר בו של יום טוב. והנוסחא אינה מעכבת בדיעבד. ואפילו אם היה שבת, ולא אמר רק "יעלה ויבוא" והזכיר בה של שבת – יצא.

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ג, דאם אמר "אתה בחרתנו" והזכיר בה של שבת, אפילו הכי צריך להזכירו ב"יעלה ויבוא". מיהו אם לא הזכירו ב"יעלה ויבוא" אינו צריך לחזור. עד כאן לשונו.

ומבואר מדבריו שצריך ביום טוב להזכיר של שבת גם ב"יעלה ויבוא". ואף על גב דבראש חודש שחל בשבת אין מזכירים ב"יעלה ויבוא" של שבת, כמו שכתבתי בסימן תכ"ה – זהו מפני שכבר סיים "מקדש השבת". ועוד: דאם אין ראש חודש – אין שבת ב"עבודה" לאפוקי יום טוב שחל בשבת, שעדיין הוא באמצע הברכה, ועדיין לא סיים "מקדש השבת", ואין זה ב"עבודה" – שפיר יש להזכיר.

ומכל מקום אין המנהג כן. ואנן לא מדכרינן של שבת ב"יעלה ויבוא", לא בתפילה ולא בברכת המזון. והטעם כתב הלבוש: לפי שעניין "זכירה" אינו אלא ביום טוב וראש חודש ולא בשבת, כדכתיב: "וביום שמחתכם ובמועדיכם, ובראשי חדשיכם... ונזכרתם לפני ה' אלהיכם".

וש"ץ ששכח להזכיר של שבת בשחרית – עיין לעיל סימן קכ"ו.

סימן תפז סעיף ז

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ד:

בליל ראשון של פסח – גומרין ההלל בצבור בנעימה, בברכה תחילה וסוף. וכן בליל שני בחוץ לארץ.

עד כאן לשונו. ואנו אין נוהגין כן, ואין אומרים בבית הכנסת הלל כלל, לפי שלא נזכר זה בש"ס. ובירושלמי איתא שהיו קורין הלל בבית הכנסת.

---

הלכות פסח (ב): תסח • תסט • תע • תעא • תעב • תעג • תעד • תעה • תעו • תעז • תעח • תעט • תפ • תפא • תפב • תפג • תפד • תפה • תפו • תפז • תפח • תפט • תצ • תצא • תצב • תצג • תצד

---

סימן תפח

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תפח | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

סדר תפילת שחרית של פסח
ובו שלושה סעיפים:
א | ב | ג

סימן תפח סעיף א

שחרית נכנסין לבית הכנסת, וקורין הזמירות כמו בשבת. וב"מזמור שיר ליום השבת" יש שמתחילין "טוב להודות", שהרי אינו שבת היום. ומכל מקום אין קפידא בזה, דגם יום טוב אקרי "שבת", דגם ביום טוב כתיב "שבתון". וכן הוא המנהג להתחיל כמו בשבת.

ומתפללין תפילת שחרית, וגומרין ההלל. ומכל מקום אין מברכין "לגמור את ההלל" אלא "לקרות", דשמא ידלג תיבה אחת ותהיה ברכה לבטלה. ובספק אם קרא הלל אם לאו – אינו חוזר מספק, דהלל הוי דרבנן, וספיקא דרבנן לקולא (שערי תשובה בשם שאגת אריה).

סימן תפח סעיף ב

ואין מפסיקין בהלל אלא כדרך שאמרו בקריאת שמע: דבאמצע הפרק שואל בשלום אביו או רבו שצריך לירא ממנו, ומשיב שלום לאדם נכבד שנתן לו שלום. ובין הפרקים שואל בשלום אדם נכבד, ומשיב שלום לכל אדם.

וזהו בשני ימים הראשונים שגומרין בהן את ההלל. אבל בשארי ימים – דינן כראש חודש, ונתבאר בסימן תכ"ב.

ואם פסק באמצע, ושהה אפילו כדי לגמור את כולה – אינו חוזר לראש אלא למקום שפסק. ודין זה נתבאר לעיל סימן ס"ה, עיין שם.

ודע דבהלל הבקי מוציא את שאינו בקי ששומע ממנו, ויצא ידי חובתו. ויכול להיות אפילו עשרה קורים, והוא שומע ויצא. דאף על גב דבספר תורה אמרינן "תרי קלי לא משתמעי", מכל מקום בהלל דחביבא – יהיב דעתיה ושומע (גמרא מגילה כא א).

סימן תפח סעיף ג

ואחר שחרית מוציאין שני ספרים. וקורין באחד חמשה גברי בפרשת "משכו..." עד "מארץ מצרים על צבאתם".

ואין מוסיפין על הקרואים. ואף על גב דמעיקר הדין מותר להוסיף, כמו שכתבתי בסימן רפ"ב, מכל מקום לא נהגינן להוסיף, כדעת ה"יש אומרים" שהביא שם רבינו הרמ"א, עיין שם.

וכשגומר נוטל הס"ת השנייה, ומניחה על השולחן, ואומר קדיש על שתיהן. וקורא למפטיר בשנייה, במוספין של "פנחס". וההפטרה היא בפסח גלגל ביהושע.

ומתפללין מוסף. והצבור מזכירין את הגשם, משום דאינו נאה להכריז שלא יאמרו גשם, כמו בשמיני עצרת שמכריזין שיאמרו גשם. דגשם הוא ברכה, ואין ראוי להכריז שלא לומר, ולפיכך אומרים.

והשליח ציבור פוסק מלאמרו בתפלת טל, ומאז גם הצבור אין מזכירין גשם עוד במנחה. ודיני גשם נתבאר בסימן קי"ד.

וגם פוסקין מלומר "טל ומטר" בחול המועד.

ונוהגין לומר בכל יום טוב פסוקי מוסף בתפילת המוספין, אחר שאמר "מפי כבודך כאמור". ואם לא אמר – אינו חוזר.

---

הלכות פסח (ב): תסח • תסט • תע • תעא • תעב • תעג • תעד • תעה • תעו • תעז • תעח • תעט • תפ • תפא • תפב • תפג • תפד • תפה • תפו • תפז • תפח • תפט • תצ • תצא • תצב • תצג • תצד

---

סימן תפט

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תפט | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני ספירת העומר, שמתחיל בליל שני
ובו ששה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז

סימן תפט סעיף א

בליל שני של פסח מתפללין ערבית כדאתמול. ואחר התפילה מתחילין לספור ספירת העומר, כדכתיב: "וספרתם לכם ממחרת השבת". ותנו רבנן במנחות (סה ב): "וספרתם לכם" – שתהא ספירה לכל אחד ואחד. מדלא כתיב כמו ביובל "וספרת לך" דאבית דין קאי, אלא "וספרתם לכם" – שמע מינה דעל כל אחד ואחד ישראל קאי (תוספות שם).

ובא להם בקבלה דספירה זו הוי ספירה ממש, לומר: "היום יום אחד", "היום יום שני". ואינו דומה לכל הספירות שבתורה (ר"ן שלהי פסחים), כמו ספירת זב וזבה וכיוצא בהם, דאין הכוונה לספירה ממש אלא לידע החשבון. וכאן הוי ספירה ממש.

סימן תפט סעיף ב

רוב הפוסקים הסכימו דספירה דבזמן הזה אינו אלא דרבנן, שהרי עכשיו ליכא עומר. והספירה שבתורה הוא למנות מן קרבן עומר עד קרבן של שתי הלחם, ועכשיו לא שייך זה (ר"ן שם).

וכן משמע במנחות (סו א), שאומר אמימר: מני יומי ולא מני שבוע, אמר זכר למקדש הוא. ופירש רש"י: האי מניינא דהשתא לאו חובה הוא, דהא ליכא עומר. אלא זכר למקדש... עד כאן לשונו.

ובהגדה אמרו: בשעה שאמר להם משה "תעבדון את אלקים על ההר הזה", אמרו לו ישראל: "משה רבינו! אימתי עבודה זו? אמר להם: "לסוף חמישים יום." והיו מונין כל אחד ואחד לעצמו, מכאן קבעו חכמים לספירת העומר. כלומר: בזמן הזה שאין אנו מביאין קרבן ולא עומר, אלא מחשבין חמישים יום לשמחת התורה כמו שמנו ישראל באותו זמן. וזהו דרך דרש, דעיקרא דמילתא הוא שזהו זכר למקדש. אבל מכל מקום כל זה מוכיח שאין הספירה עכשיו אלא מדרבנן (ר"ן שם).

סימן תפט סעיף ג

אבל לא כן דעת הרמב"ם בפרק שביעי מתמידין דין כ"ב, וזה לשונו:

מצות עשה לספור שבע שבתות תמימות מיום הבאת העומר... ומצוה זו על כל איש מישראל, בכל מקום ובכל זמן. ונשים ועבדים פטורין ממנה.

עד כאן לשונו, הרי שכתב שהיא מצות עשה בכל מקום ובכל זמן. והוא מפרש בגמרא שם דפליגי אמוראי בזה: דאמימר דמני יומי ולא שבוע סבירא ליה דזהו מדרבנן זכר למקדש, ואביי ורבנן דבי רב אשי, דאמרי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבוע כמו שאנו עושים – סברי דהוה דאורייתא (כסף משנה). ופסק כרבים. ואף על גב דעתה אין קרבן – יש לומר דעיקר הספירה הוא למתן תורה, כמו שמנו ישראל מקודם לפי המדרש שהבאנו. אך הקדוש ברוך הוא צוה להביא קרבנות בתחילת המניין מעומר שעורים, ובסופו מחטים, להורות דבלתי התורה אנחנו כבהמות נדמה שמאכלן שעורים. כמו שאמרו בסוטה (טו ב) שקרבן סוטה הוא מן השעורים: היא עשתה מעשי בהמה – לפיכך קרבנה מאכל בהמה, עיין שם.

וכשקבלו התורה הוי דמות אדם להנה, ולכן קרבנם מן החטים מאכל אדם, ולכן צותה התורה למנות להקרבן. אבל עיקר הכוונה הוא למתן תורה, ולכן המצוה גם בזמן הזה (כן נראה לעניות דעתי).

סימן תפט סעיף ד

אם שכח לספור בתחילת הלילה – הולך וסופר כל הלילה. ומצוה על כל אחד לספור לעצמו, ולא לשמוע מהשליח ציבור; כשם שמצות נטילת לולב חל על כל אחד – כמו כן מצוה זו. ורק הברכה יכול לשמוע מהשליח ציבור ולענות "אמן", אבל הספירה חובה בעצמו. ויכול לספור בכל לשון, ורק שיבין מה שאומר.

ויש אומרים דיוצא גם בשמיעה משליח ציבור, דשומע כעונה; כן כתבו בשם הרשב"א (בית יוסף ומגן אברהם סעיף קטן ב). אבל באמת כוונת הרשב"א הוא לעניין הברכה ולא לעניין הספירה (ח"י סעיף קטן ד). וכן כתב הרשב"א עצמו בתשובה (סימן קכ"ו), ששאלו ממנו למה מברך השליח ציבור בקול רם, הלא החיוב על כל אחד לברך בעצמו? והשיב שהחיוב על כל אחד למנות לעצמו, אבל הברכה יכול לשמוע מהשליח ציבור, עיין שם. וכן עיקר לדינא.

וצריך לספור מעומד, ואסמכו אל תקרי "בקמה" אלא "בקומה". ועיקר הטעם מבואר בזוהר תצוה (דף קפ"ג.) משום דהספירה עניין גדול כתפילת שמונה עשרה, ולכן צריך מעומד. ואם ספר מיושב – יצא.

והנשים פטורות משום דהוי מצות עשה שהזמן גרמא. ומכל מקום נהגו לברך ולמנות, ככל מצות עשה שהזמן גרמא שהנשים נוהגות, כשופר וסוכה ולולב.

סימן תפט סעיף ה

מברך "אשר קדשנו במצותיו וצונו על ספירת העומר". ואינו מברך "שהחיינו", לפי שאין מברכין "שהחיינו" אלא על מצוה שיש בה שמחה. והכא אדרבא מזכירין הצער, שבטלה ממנו קרבנות (רשב"א שם).

ומצוה למימני יומי, ומצוה למימני שבוע, שאומר: "היום יום אחד לעומר" או "בעומר"; "היום שני ימים" עד שבעה. ובשבעה אומר: "היום שבעה ימים, שהם שבוע אחד". ובשמונה אומר: "היום שמונה ימים, שהם שבוע אחד ויום אחד". וכן משם ולהלן. ודלא כמי שאומר שאין למנות השבוע רק בסוף השבוע (עיין בית יוסף), דאינו כן.

וכשמגיע ליותר מעשרים, אומר "אחד ועשרים", "שנים ועשרים", דלעולם המספר המועט קודם. ואם שינה – לא עיכב. וכן אם ספר הימים ולא השבועות – יצא. וכן אם מנה השבועות לבד – יצא (מגן אברהם סעיף קטן ד). וכן הוא בטור, עיין שם.

ויש חולקין וסוברין דשבועות בלא ימים – לא יצא, ובפרט בסוף שבוע שאין כאן ימים כלל (עיין אליה רבה וח"י). וספק ברכות להקל, מיהו זהו וודאי שיחזור וימנה בלא ברכה. וכן בכל ספק יעשה כן.

סימן תפט סעיף ו

ועל דרך זה מונה והולך עד ארבעים ותשעה יום.

ועד עשרה אומרים "ימים", ואחר כך אומרים "יום". ואם שינה – לא עיכב.

ואחר הספירה אומרים "יהי רצון שיבנה בית המקדש", או "הרחמן הוא יחזיר עבודת בית המקדש למקומה".

ויש אומרים גם מזמור "אלהים יחננו", מפני שיש בו ארבעים ותשע תיבות. ויש מוסיפין עוד תחינה ארוכה, ומרבים בעניינים המסותריים. ורבים וגדולים התרעמו על זה, מפני שהם דברים העומדים ברומו של עולם, ואין הפרסום ראוי לזה. אבל עכשיו כבר רגילים לאמרו בהמון ובהתפעליות הנפש.

סימן תפט סעיף ז

אם טעו ביום המעונן וספרו ביום, ובירכו "על ספירת העומר" – חוזרים לספור כשתחשך בברכה, דספירת היום על יום דלמחר – אינו כלום. ולכן המדקדקים אינן סופרין עד צאת הכוכבים, וכן ראוי לעשות.

ואם ספרו אחר השקיעה בבין השמשות – יצא. והרא"ש סוף פסחים כתב, וזה לשונו:

ופירש רבינו יצחק דספק חשיכה – יכול לברך, ואינו צריך להמתין עד שיהא וודאי לילה, כיון דהוי ספיקא דרבנן. ועוד: דעדיף טפי סמוך לחשיכה משום תמימות.

עד כאן לשונו. וכהאי גוונא כתבו התוספות במנחות שם ודחו, דאין נראה זה. וכן כתבו כל הפוסקים, דלכתחילה יספור משחשיכה. ואין אנו סומכין לספור בין השמשות רק בקבלת שבת, משום דמצוה וחובה לקבל שבת בעוד יום.

סימן תפט סעיף ח

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ג:

המתפלל עם הציבור מבעוד יום – מונה עמהם בלא ברכה. ואם יזכור בלילה – יברך ויספור.

עד כאן לשונו. ולאו דווקא מבעוד יום, דאם כן היאך מברכין הציבור ברכות לבטלות? ולמה ימנה עמהם לחזק ידי עוברי עבירה? ועוד: למה קאמר "ואם יזכור" – הלא מחוייב לזכור, שהרי לא יצא כלל.

אלא הכוונה שאין עדיין לילה ממש, אלא בין השמשות דמותר לספור אז, כמו שכתבתי. אך הוא אינו רגיל לספור אלא בלילה. ולכן יספור עמהם בלא ברכה, ויכוין שאם לא יזכור – יצא בספירה זו. ואם יזכור – לא יצא. ותנאי מועיל בכי האי גוונא. וזהו שסיים רבינו הרמ"א, וזה לשונו:

ואפילו ענה "אמן" על ברכת הציבור, אם היה דעתו שלא לצאת – יחזור ויברך ויספור בלילה.

עד כאן לשונו, וזהו כדברינו. (וכן משמע בט"ז סעיף קטן ו. והמגן אברהם סעיף קטן ז טרח בדבריו, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

וזה שכתב "אם היה דעתו שלא לצאת" משום דמסתמא כיון שמונה עם הצבור – דעתו לצאת. ואפילו למאן דסבירא ליה מצוות צריכות כוונה – זהו ככוונה, כיון שמונה עם הצבור.

(עיין מגן אברהם סעיף קטן ח. ולעניות דעתי נראה כמו שכתבתי. ודייק ותמצא קל.)

סימן תפט סעיף ט

בענין הנוסחא "בעומר" או "לעומר" – אין הכרע. ויותר נראה "לעומר", וכן אנו אומרים.

ואם מנה בראשי תיבות, כגון ז' לעומר, או ח', או י"א, וכיוצא בזה – יש דעות אם יצא אם לאו. ונראה דיצא, דלא גרע מלשון לעז. ולכל היותר יספור פעם אחרת בלא ברכה.

ומי שכתב במכתב "היום כך וכך לעומר", אם לא כיון לצאת – נראה דאפילו למאן דסבירא ליה מצות אינן צריכות כוונה דלא יצא; כיון שלא עשה המצוה כתיקונה – הוי כנתכוין שלא לצאת. ואפילו כיון לצאת – נראה דלא יצא. דאפילו אי כתיבה כדיבור דמי – זהו כשהכתיבה הוא לגלות על מחשבת לבו, ולא במקום שהדיבור הוא המצוה, מידי דהוה אכותב קריאת שמע ותפילה, דוודאי לא יצא; או כותב ברכת המזון.

(עיין שערי תשובה סעיף קטן ז שכתב סברא זו. ועיין בתשובת הגאון רבי עקיבא איגר).

סימן תפט סעיף י

דרך העולם לספור אחר תפילת ערבית. אבל אין הספירה תלויה בזה, דיכול לספור גם קודם קריאת שמע ותפילה אם הוא לילה (מגן אברהם סעיף קטן ז). ואפילו במוצאי שבת, ולא הבדיל עדיין – יכול לספור. דאף שאסור במלאכה – זהו מפני שגזירת התורה שצריך להבדיל. מיהו על כל פנים הוי לילה (שם).

ואם התפלל ערבית ולא ספר עדיין, נראה דאסור לאכול ולשתות עד שיספור. וזהו שכתב רבינו הרמ"א בסעיף ד, וזה לשונו:

וכשהגיע הזמן – אסורים לאכול עד שיספור.

עד כאן לשונו. וקשה: הא בלאו הכי אסור מפני קריאת שמע ותפילה של ערבית? ואפילו חצי שעה מקודם אסור, כמו שכתבתי בסימן רל"ה. אלא דמיירי שכבר התפלל. אבל בחצי שעה מקודם – אין להחמיר אם כבר התפלל, כפי מנהג העולם שמתפללים קודם הלילה.

(עיין מגן אברהם סעיף קטן י"א שמפקפק בזה.)

סימן תפט סעיף יא

עוד כתב דאפילו התחיל לאכול – פוסק וסופר. מיהו אם התחיל לאכול קודם שהגיע הזמן – אינו צריך להפסיק, אלא גומר אכילתו וסופר אחר כך. עד כאן לשונו.

וזה שהחמיר לפסוק, היינו מפני שלהרמב"ם הוי ספירה דאורייתא גם בזמן הזה, כמו שכתבתי. אך אפילו אי דרבנן, כיון דמילתא זוטרתי היא – כדאי להפסיק (ח"י סעיף קטן י"ז). מיהו בהתחיל קודם שהגיע הזמן – אינו צריך לחוש כלל.

ודע שיש סופרים ספירה ראשונה אחר הסדר. והדבר תמוה: איך מותרים לאכול מקודם? וצריך עיון.

(ואפשר לומר דהמגן אברהם בסעיף קטן א הקשה בשם הכסף משנה, דאיך מותרים לספור בליל שני? הא הוי זלזול ליום טוב שני, דמראה שהוא חול. ותירץ: כיון שבאמירתו אינו אומר שחול הוא – לית לן בה, עיין שם שמתרץ עוד תירוץ. ונאמר דהנוהגים כן – סבירא להו כתירוץ זה, ולכן מראים דאין הספירה מעכבת, מפני שהיום יום טוב. ודייק ותמצא קל.)

סימן תפט סעיף יב

ליל שבת וליל יום טוב, מברכים וסופרים אחר קידוש בבית הכנסת. ובמוצאי שבת ויום טוב קודם הבדלה, אחר קדיש "תתקבל". לפי דאפוקי יומא – מאחרינן ליה, ולכן הספירה קודם הבדלה. ולהיפך לקדושי יומא – מקדמינן ליה, לפיכך הקידוש קודם הספירה.

וכשחל שבת בערב פסח, דאז אחרון של פסח חל ביום ראשון, ויש שם במוצאי שבת קידוש והבדלה – יש לספור קודם שמברכים על הכוס בבית הכנסת, כדי שלא תהא השבת עליו כמשוי. וקדושת שבת גדולה מקדושת יום טוב, לפיכך מאחרינן ליה לשבת.

וזהו בבית הכנסת. אבל בביתו – יספור קודם קידוש. ועוד: דאסור לאכול ולשתות קודם ספירה (מגן אברהם סעיף קטן י"ד). ואחר הקידוש הרי צריך לאכול מיד, דאין קידוש אלא במקום סעודה. ולא כן בקידוש של בית הכנסת.

סימן תפט סעיף יג

מי ששואל אותו חבירו בבין השמשות "כמה ימי הספירה בזה הלילה?", והוא לא ספר עדיין – יאמר לו: "אתמול היה כך." דאם יאמר לו "היום כך וכך" – אינו יכול לחזור ולמנות בברכה. ואף על גב דלא אמר "לעומר" – יצא בדיעבד. אלא אם כן יכוין מפורש שלא לצאת, דאף אי מצוות אינן צריכות כוונה, אם כיון שלא לצאת – לא יצא.

וכן אם אמר "כך וכך" ולא אמר "היום" – גם כן אין בכך כלום (שם סעיף קטן ט). וכן אם הוא עדיין קודם בין השמשות, כיון שאינו זמן ספירה – אין בכך כלום. ואם אירע ששאלו אותו בין השמשות, ואמר "היום כך וכך" – לא יספור אחר כך בברכה אלא בלא ברכה, וירויח שמתחילה לא כיון לצאת, ועכשיו יתכוין לצאת. ולמאן דסבירא ליה מצוות צריכות כוונה – מעכב הכוונה, לפיכך יספור אחר כך בלא ברכה. ויש אומרים שיחזור ויספור בברכה (ט"ז סעיף קטן ז).

סימן תפט סעיף יד

אם אינו יודע החשבון, ופתח אדעתא דלסיים, כמו שישמע מחבירו ושתק עד ששמע מחבירו וסיים כמוהו – יצא בדיעבד. אבל לכתחילה לא יעשה הברכה עד שיודע כמה ימי הספירה היום (שם סעיף קטן ח).

ואם טעה, כגון שפתח ואמר: "ברוך אתה ה'..." אדעתא דלימא "היום יום רביעי", ואחר כך נזכר שהיום יום חמישי, וסיים בחמישי – יצא. או בהיפך שהיום הוא רביעי, ופתח אדעתא דרביעי, רק שטעה וסיים בחמישי – אינו חוזר ומברך. ויש אומרים דבכי האי גוונא חוזר ומברך, שהרי אמר שקר (לבוש וב"ח). ויש אומרים דאינו חוזר ומברך, אלא יספור שנית בלא ברכה, דהברכה עולה לו אלא אם כן הפסיק הרבה (מגן אברהם סעיף קטן י"ב).

ופשוט הוא דאם תוך כדי דיבור של הטעות חזר ותיקן – יצא (שם). ועיקר עניין זה תלוי בהדינים שנתבארו בסימן ר"ט, עיין שם (ועיין ט"ז סעיף קטן ט שהאריך בזה).

סימן תפט סעיף טו

שכח ולא בירך בלילה – יספור ביום בלא ברכה, דכתיב: "תמימות תהיינה", ויום בלא לילה לאו תמימות.

כתב הבה"ג שאם שכח יום אחד מלמנות לגמרי, בין יום הראשון או אחד משארי ימים – יספור כל הימים שאחריו בלא ברכה, משום דאין זה "תמימות". ותמהו הקדמונים על דין זה, אך כיון דדבריו דברי קבלה – הלכה ומורין כן. ואם ספר ביום כמו שנתבאר – יספור כל הימים בברכה. וכן אם יש לו ספק אם דילג יום אחד אם לאו – יספור בברכה מכאן ולהלן, דכיון דדין זה חידוש הוא – הבו דלא לוסיף עלה.

וקטן שנעשה בר מצוה בתוך ימי הספירה, כיון שספר גם קודם מטעם חינוך – פשוט הוא שיברך מכאן ולהבא. אמנם אם לא בירך מקודם – לא יספור אחר כך בברכה. וכן מי שהיה חולה ולא ספר, ונתרפא – לא יספור בברכה. וכן גר שנתגייר תוך ימי הספירה – לא יברך.

(עיין שערי תשובה סעיף קטן כ איזה דינים וצריך עיון, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן תפט סעיף טז

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף י:

אסור לאכול חדש אף בזמן הזה, בין לחם בין קלי בין כרמל, עד תחילת ליל שמונה עשר בניסן, ובארץ ישראל עד תחילת ליל שבעה עשר בניסן.

עד כאן לשונו. וביורה דעה סימן רצ"ג הארכנו בדין חדש בסייעתא דשמיא.

---

הלכות פסח (ב): תסח • תסט • תע • תעא • תעב • תעג • תעד • תעה • תעו • תעז • תעח • תעט • תפ • תפא • תפב • תפג • תפד • תפה • תפו • תפז • תפח • תפט • תצ • תצא • תצב • תצג • תצד

---

סימן תצ

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תצ | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

סדר תפילת יום שני, ותפילת חול המועד
ובו חמישה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה

סימן תצ סעיף א

ביום שני מתפללין כביום ראשון, ו"משיב הרוח" כבר פסקו ממנחה של אתמול.

וקורין בתורה ב"אמור": "שור או כבש" עד אחר "וידבר משה". ומפטירין במלכים בפסח יאשיהו, מ"וישלח המלך" עד "ואחריו לא קם כמוהו", והוא במלכים ב' (סימן כ"ג).

ויש נוהגין ביום השני להוסיף איזה מאכל טוב בהסעודה, וקורין לזה "סעודת אסתר", מפני שביום זה עשתה הסעודה להמלך ונתלה המן.

ובעניין הפיוטים יעשה כל מקום לפי מנהגו. ודע כי "מערבית" אין אומרים בשבת, ולכן אם חל יום ראשון בשבת – יאמרו בליל שני ה"מערבית" של יום ראשון. וסימן לדבר מה שאמרו בשלהי סוכה: ימוטו ידחה, עיין שם. אך יש אומרים דנהי דבשארי יום טוב כן הוא, מכל מקום בליל שני של פסח שה"מערבית" הוא מעניין הספירה, כמו פיוט של "אור יום הנף" – אין דוחין אותו (מגן אברהם ריש סימן תפ"ט).

סימן תצ סעיף ב

יום שלישי שהוא חולו של מועד – ערבית שחרית ומנחה מתפלל כדרכו, ואומר "יעלה ויבוא" ב"עבודה". ואם לא אמרו – מחזירין אותו. וכן מזכירו בברכת המזון. ואם לא אמרו – אין מחזירין אותו, מפני שאינו חובה לאכול פת.

ולעניין הנחת תפילין, נתבאר לעיל סימן ל"א.

ובמוסף מתפלל כדרך שמתפלל במוסף של יום טוב. רק הספרדים שאומרים "ואת יום טוב מקרא קודש הזה" בחול המועד – אין אומרים "יום טוב" אלא "יום מקרא קודש הזה". ואחר "ומפני חטאינו", כשמגיע ל"על ידי משה עבדך מפי כבודך כאמור", מתחילין "והקרבתם". וכן בימים אחרונים של פסח.

וזה שאין אומרים בימים אחרונים "וביום השביעי מקרא קודש..." כמו בכל המועדים, משום דפסוק זה נאמר בתורה אחרי "והקרבתם", ותמיד אומרים זה קודם "והקרבתם", ואחר והקרבת – אין מקום לזה כמובן.

ובחול המועד וימים אחרונים של פסח אין גומרין את ההלל, מפני שבשביעי של פסח נטבעו המצריים. ואמר הקדוש ברוך הוא: "מעשה ידי טובעים בים, ואתם אומרים שירה לפני?" וכיון שבשביעי אין גומרין אותו, אי אפשר בחול המועד לגמור, דלא יהא עדיף מיום טוב עצמו (ט"ז סעיף קטן ג). וזהו טעם על פי דרש. ועיקר הטעם: לפי שאין הימים חלוקין בקרבנותיהן, מה שאין כן בחג הסוכות. וזה הטעם איתא בגמרא.

סימן תצ סעיף ג

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ג:

נוהגין שביום טוב אומר "את יום טוב מקרא קודש הזה", ובחולו של מועד אומר "את יום מקרא קודש הזה".

עד כאן לשונו. ורבינו הרמ"א כתב עליו דאנו אין נוהגים לומר "מקרא קודש" כלל, לא ביום טוב ולא בחול המועד. עד כאן לשונו.

וכבר בארנו בסימן תפ"ז דכוונתו שאין אומרים סמוך ל"את יום חג המצות הזה", מטעם שאומרים זה בסוף "מקרא קודש זכר ליציאת מצרים".

(והט"ז והמגן אברהם סעיף קטן ב תמהו עליו, ולדברינו דבריו צודקים.)

סימן תצ סעיף ד

סימן הפרשיות של קריאת התורה בשמונת ימי הפסח: משך, תורא, קדש, בכספא, פסל, במדברא, שלח, בוכרא.

והכי פירושו:

• ביום ראשון קורין "משכו",
• וביום שני "שור או כבש",
• וביום ראשון דחול המועד קורין "קדש לי כל בכור",
• וביום השני "אם כסף תלוה",
• ובשלישי "פסל לך",
• וברביעי בבמדבר בפסח שני,
• ובשביעי של פסח קורין "בשלח" עד אחר השירה,
• ובאחרון של פסח "כל הבכור".

וזה הסדר לא ישתנה כי אם כשחל פסח ביום חמישי, דאז בראשון דחול המועד קורין "פסל לך", ומתחילין מן "ראה אתה אומר אלי העל..."; וביום ראשון, שני, שלישי קורין קדש, בכספא, במדברא.

ובכל ימי חול המועד קורין לרביעי בספר שני, מן "והקרבתם" עד "כל מלאכת עבודה לא תעשו". וכן בימים אחרונים קורין זה למפטיר.

ובשביעי של פסח מפטירין "וידבר דוד" בסוף שמואל. ובאחרון של פסח בישעיה: "עוד היום בנוב לעמוד", מפני שמדבר שם בסנחריב, ומגפתו היתה בליל פסח.

ובשביעי קורין השירה כנגד שירת הים.

ובקידוש של ימים האחרונים אין אומרים זמן, לפי שאינו רגל בפני עצמו. ואומרים בתפילה ובקידוש "זמן חרותינו" כבימים הראשונים, אף שכבר יצאו ממצרים. אך עד אחר קריעת ים סוף וטביעת המצריים נקרא "זמן חרותינו".

סימן תצ סעיף ה

שבת שחל בחול המועד, ערבית שחרית ומנחה מתפלל כבכל השבתות, אלא שאומר "יעלה ויבוא" ב"עבודה". ואם לא אמר – מחזירין אותו. וכן בברכת המזון, מפני שבשבת חובה לאכול פת.

ובמוסף אומר מוסף של כל החול המועד, ומוסיף "את יום השבת הזה", ואומר "ותתן לנו ה' אלהינו את יום השבת הזה, ואת יום חג המצות הזה". וכן ב"ומפני חטאינו" אומר "את מוספי...", וחותם "מקדש השבת וישראל והזמנים".

אבל המפטיר אינו חותם רק בשל שבת, דאלמלי שבת אין הפטרה בחול המועד (ט"ז סעיף קטן ה). ולטעם זה גם בשבת חול המועד סוכות כן, אבל אין המנהג כן, דבשבת חול המועד סוכות מזכירין "חג הסוכות", משום דחלוקים במוספים, וגומרין את ההלל מה שאין כן בפסח (מגן אברהם סעיף קטן ז).

ומפטירין ביחזקאל "היתה עלי יד ה'...", משום דמיירי שם בתחיית המתים, שעתידה להיות בפסח. ובסוכות מפטירין "ביום בא גוג", משום דנצחון גוג ומגוג יהיה בתשרי (טור).

ונוהגין לומר שיר השירים, מפני ששיר השירים מדבר על האהבה שבין כנסת ישראל לאביהם שבשמים, שהיתה ההתחלה ביציאת מצרים. ובשבועות קורין ברות, ובסוכות בקהלת. ואם כל החול המועד הוא בימות החול, קורין זה באחד מימים האחרונים כשחל בשבת.

והעם נהגו שלא לברך עליהם, אפילו אם קוראין במגילה, כי לא מצינו תקנת חכמי הש"ס בזה. ויש מן הגדולים שכתבו לברך, ואין נוהגין כן (והט"ז כתב דהוי ברכה לבטלה).

---

הלכות פסח (ב): תסח • תסט • תע • תעא • תעב • תעג • תעד • תעה • תעו • תעז • תעח • תעט • תפ • תפא • תפב • תפג • תפד • תפה • תפו • תפז • תפח • תפט • תצ • תצא • תצב • תצג • תצד

---

סימן תצא

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תצא | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

סדר הבדלה במוצאי יום טוב
ובו שני סעיפים:
א | ב

סימן תצא סעיף א

במוצאי יום טוב, בין במוצאי יום טוב לחול ובין במוצאי יום טוב לחול המועד – מבדילין, משום דגם חול המועד – חול הוא לגבי יום טוב. ואומרים "אתה חוננתנו", וסדר ההבדלה כמו במוצאי שבת.

ואף על גב דעתה לא שייך לומר "בין יום השביעי לששת ימי המעשה", מכל מקום סדר הבדלות כך הוא, והוא הולך ומונה סדר ההבדלה אף שעתה לא שייך זה. אבל אין מברכין לא על הנר, שהרי לא היה אסור ביום טוב בנר, ולא על הבשמים מפני שביום טוב ליכא נשמה יתירה. וזה שאין מברכין משבת ליום טוב על הבשמים – מפני שיש מאכלים טובים (מגן אברהם). ובסימן תע"ג נתבאר עוד בזה.

ומי שנמשך סעודתו באחרון של פסח עד הלילה, והבדיל – מותר לאכול חמץ אף על פי שעדיין לא התפלל ערבית (מגן אברהם). דאין עניין חמץ לתפילה, וכיון שהוא לילה – מותר לאכול חמץ. אבל כשלא הבדיל – עדיין קדושת יום טוב עליו.

סימן תצא סעיף ב

יום טוב שחל להיות במוצאי שבת, אומר ב"אתה בחרתנו": "ותודיענו". ד"אתה חוננתנו" אי אפשר לומר שהרי אינו חול, אלא ששבת קודש חמור יותר מיום טוב, כמו שמסיימין בהבדלה בין "קודש לקודש".

ובתפילה ליכא חתימה בהבדלה, לפיכך צריכין להקדים שגם יום טוב קודש, אלא ששבת קדוש יותר. ולזה אומרים "ותנחילנו זמני ששון ומועדי קודש... ותורישנו קדושת שבת, וכבוד מועד, וחגיגת הרגל". וזהו כעניין "המבדיל בין קודש לקודש". ובגמרא קראו לזה "מרגניתא טבא", לפי שבו מבואר רוממות מעלות ישראל והשבת ויום טוב.

---

הלכות פסח (ב): תסח • תסט • תע • תעא • תעב • תעג • תעד • תעה • תעו • תעז • תעח • תעט • תפ • תפא • תפב • תפג • תפד • תפה • תפו • תפז • תפח • תפט • תצ • תצא • תצב • תצג • תצד

---

סימן תצב

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תצב | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

תענית שני וחמישי ושני אחר הפסח
ובו שני סעיפים:
א | ב

סימן תצב סעיף א

כתב הטור:

נוהגים באשכנז ובצרפת להתענות שני וחמישי ושני אחר פסח וסוכות. וממתינים עד שיעבור כל חודש ניסן ותשרי ואז מתענין, לפי שאין רוצין להתענות בניסן ותשרי. וסמכו אותם על מקרא דאיוב (איוב א ה): "ויהי כי הקיפו ימי המשתה... אולי חטאו בני...".

ובשביל שימי המועד הם ימי משתה ושמחה – אולי חטאו. ועושים אותם כמו תענית ציבור, לקרות "ויחל".

עד כאן לשונו. ורמז יש בגמרא: סבקא דשתא ריגלא (קדושין פא א). ופירשו רבותינו בעלי התוספות, וזה לשונם: רעוע של ימות השנה ליחוד, ולעבירה כל ימות הרגל... לכך נהגו להתענות אחר הפסח ואחר הסוכות. עד כאן לשונם.

ואחר שבועות לא חשו, לפי שאינו אלא שני ימים אפילו בחוץ לארץ, ואין זמן כל כך לחטא.

סימן תצב סעיף ב

ונהגו שבשבת הראשון אחר ראש חודש אייר או מרחשון – מכריזין התעניתים. ואומרים "מי שבירך..." כנדפס בסידורים, לפי שלא קבלנו עלינו לחובה. ומטעם זה עכשיו מפני חלישת הדורות נתמעטו המתענים.

ומי שענה "אמן" אינו צריך לקבל התענית ביום ראשון וביום הרביעי במנחה, דזהו הוי כקבלה. אבל אין ה"אמן" מכריחו להתענות כמו שיש טועים לומר כן, דהא ה"אמן" אינו אלא קיום ברכה למי שיתנדב להתענות. אלא דלא גרע זה מקבלה שבשעת מנחה. ובסימן תקסו ותקסח יתבארו דינים אלו בסייעתא דשמיא. וכשיש מילה או חתונה – מכריזין במנחה (מגן אברהם).

---

הלכות פסח (ב): תסח • תסט • תע • תעא • תעב • תעג • תעד • תעה • תעו • תעז • תעח • תעט • תפ • תפא • תפב • תפג • תפד • תפה • תפו • תפז • תפח • תפט • תצ • תצא • תצב • תצג • תצד

---

סימן תצג

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תצג | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דינים הנוהגים בימי העומר
ובו תשעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט

סימן תצג סעיף א

אלו הימים שבין פסח לעצרת, מוחזק אצל כל ישראל זה שנות מאות רבות לימי דין וימי אבל, מפני שבזמן הקצר הזה מתו שנים עשר אלף זוגות תלמידי חכמים תלמידי רבי עקיבא, כדאיתא ביבמות (סב ב), וכולם מתו במיתת אסכרא (שם).

ועוד: ראינו שעיקרי ימי הגזירות בשנות מאות שעברו בצרפת ואשכנז הוו בימים אלו, כמבואר מהפיוטים שעשו קדמונינו על שבתות אלו שבין פסח לעצרת. והם מלאים קינים והגה והי. ויש עוד טעמים על ימים אלו שהם ימי דין (עיין ח"י סעיף קטן ג).

סימן תצג סעיף ב

ולפיכך נהגו כל ישראל מימות הגאונים שלא לישא אשה בין פסח לעצרת. ולא חילקו בין נשואין דמצוה, כגון מי שלא קיים עדיין פריה ורביה, אם לאו. ואף על גב דבאבלות גמורה יש חילוקים, מכל מקום בכאן החמירו על עצמן. ומכל מקום מי שקפץ וכנס – אין עונשין אותו, כיון שעשה מצוה. וכל שכן כשראה שיכול השידוך להתבטל.

אבל לארס ולקדש – שפיר דמי. וכן אצלנו לעשות שידוכים ולכתוב תנאים – מותר, שמא יקדמנו אחר. ומותר לעשות סעודה, אך לא בריקודין ומחולות. וכל שכן שאסור לזמר בכלי זמר. וכן סעודת הרשות מותר, כמו סעודות מריעות, ובלבד בלא ריקודין ומחולות.

סימן תצג סעיף ג

וכן נהגו במדינות אלו שלא להסתפר בימים אלו, והוא גם כן עניין אבלות. ומי שהסתפר – קונסין אותו על שעבר על המנהג ולא עשה מצוה. ופשוט הוא דאם צריך לבריאותו להסתפר דמותר. וכן כשיש מילה בימים אלו מותרים בעלי הברית, דהיינו המוהל והסנדק ואבי הבן, להסתפר ביום שלפני המילה סמוך לערב, מפני שיום טוב שלהם הוא.

סימן תצג סעיף ד

ודע שיש מנהגים שונים בעניין הזה: יש שנהגו איסור מן תיכף אחר הפסח עד ל"ג בעומר, ומשם ואילך מותר נשואין ותספורת, לפי שיש במדרש דט"ו ימים קודם עצרת פסקו מלמות, ונשארו ל"ד ימים (ב"ח). והיה מן הדין לנהוג איסור עד ל"ה לספירה, אלא דאמרינן מקצת יום ככולו, ומותר ביום ל"ד ולא מקודם. וזהו דרכו של רבינו הבית יוסף, שכתב:

נוהגים שלא להסתפר עד ל"ג לעומר, שאומרים שאז פסקו מלמות. ואין להסתפר עד יום ל"ד בבוקר, אלא אם כן חל יום ל"ג ערב שבת, שאז מסתפרין בו מפני כבוד השבת.

עד כאן לשונו. וכתב בסעיף ג:

יש נוהגים להסתפר בראש חודש אייר, וטעות הוא בידם.

עד כאן לשונו, כלומר: דלפי מנהג זה שאחר ל"ג בעומר מותר – אם כן מתחיל האיסור תיכף אחר הפסח, מפני שמתו בל"ד יום מן אחר הפסח. ואם כן איך מסתפרין בראש חודש אייר, והוה תרתי דסתרי. וזה שהזכיר הסתפרות – הוא הדין נשואין, דחדא מילתא הוא.

סימן תצג סעיף ה

ויש עוד מנהג שהאיסור נמשך גם אחר ל"ג בעומר עד עצרת, או עד שלשה ימי הגבלה. דלפי פשטא דגמרא יבמות שם נמשכה מיתתם עד העצרת; ורק בל"ג בעומר בעצמו מותר נשואין ותספורת, מפני שמוחזק לנו ליום טוב, ומרבים בו קצת בסעודות, ואומרים שביום זה לא מתו כלל, ואחר כך חזרו ומתו. ועוד: דהוא לסימנא של"ג ימים מתו.

והימים מתחילין מן שני דראש חודש אייר, ונמשך עד עצרת. וגם ל"ג בעומר בעצמו נחשב בחשבון, אף על פי שלא מתו ביום זה.

סימן תצג סעיף ו

ולפי מנהג זה נוהגין היתר עד ראש חודש אייר. ומתחילין האיסור מן יום ראשון דראש חודש אייר, ונמשך עד יום ראשון של שלושת ימי הגבלה, ומקצת היום ככולו. ולכן לפי מנהג זה עד ראש חודש אייר מותר, וגם בל"ג בעומר בעצמו, וכן בג' ימי הגבלה. ושאר כל הימים – אסורין. וכן הוא מנהג שלנו. ואם חל ל"ג בעומר ביום ראשון – מסתפרין בערב שבת הקודם, מפני כבוד השבת.

סימן תצג סעיף ז

והן הן דברי רבינו הרמ"א, שכתב בסעיף ג:

מיהו בהרבה מקומות נהגו להסתפר עד ראש חודש אייר, ואותן לא יספרו מל"ג בעומר ואילך, אף על פי שמותר להסתפר בל"ג בעומר בעצמו. ואותן מקומות שנוהגין להסתפר מל"ג בעומר ואילך – לא יסתפרו כלל אחר פסח עד ל"ג בעומר.

עד כאן לשונו. וזה שכתב בסעיף א: מיהו מל"ג בעומר ואילך הכל שרי, עד כאן לשונו – זהו לפי מנהג זה שמסתפרין מל"ג בעומר ואילך, ואין מסתפרין עד ראש חודש אייר. וזהו מנהג רבינו הבית יוסף, אבל לא לדידן. וזהו שכתב בסעיף ב על דברי רבינו הבית יוסף שאין מסתפרין בל"ג בעומר אלא בל"ד, כתב וזה לשונו:

ובמדינות אלו אין נוהגין כדבריו, אלא מסתפרין ביום ל"ג ומרבים בו קצת שמחה. ואין אומרים בו תחנון.

עד כאן לשונו, וכוונתו דלעניין ל"ג בעומר בעצמו – בכל מקום נוהגין להתיר, בין לפי מנהגו של רבינו הבית יוסף ובין לפי מנהגינו, מפני שמחזיקין היום הזה לקצת יום טוב, וגם במנחה שלפניו. ורגילין לקרותו "הלולא דרבי שמעון בר יוחאי", ובארץ ישראל מרבין בתפילה ובהדלקת נרות על קברו הקדוש. ואומרים שנסתלק ביום זה, וגם יצא מהמערה ביום זה.

(וכתבו המגן אברהם סעיף קטן ג ובעט"ז שגדול אחד היה רגיל לומר "נחם" בכל יום, ואמרו בל"ג בעומר ונענש. עיין שם.)

סימן תצג סעיף ח

וכתב רבינו הרמ"א שלא ינהגו בעיר אחת מקצת מנהג זה ומקצת מנהג זה, משום "לא תתגודדו". וכל שכן שאין לנהוג היתר בשתיהן. עד כאן לשונו. דאין לתפוס קולתו של מנהג זה להתיר עד ראש חודש, אייר וקולתו של זה להתיר מל"ג בעומר ואילך, דהוה תרתי דסתרי.

ויראה לי בכוונתו דאף על גב דבסוף פרק קמא דיבמות אמרינן דבשני בתי דינים בעיר אחת לא שייך "לא תתגודדו", וכן הוא מסקנת הש"ס שם אליבא דרבא; והן אמת דהרמב"ם ז"ל סוף הלכות עבודת כוכבים פסק דיש בזה "לא תתגודדו" כאביי שם ביבמות, אך כבר תמהו על דבריו שפסק כאביי ולא כרבא; אמנם אנחנו תרצנו דבריו ביורה דעה סוף סימן קפ, עיין שם. וכך הוא העניין: דרבא דחי לה לדאביי, דבענייני הוראות איסור והיתר אינו צריך קרא ד"לא תתגודדו", דמקרא ד"אחרי רבים להטות" ידענו שצריך לפסוק כפי דעת רבים. ואם כן לרבא על בית דין אחד בעיר אחד למה צריך קרא ד"לא תתגודדו"? אלא דרבא בא באמת לדחויי לדאביי, וכך דחי ליה דבענייני הוראות אינו צריך "לא תתגודדו", דבשני בתי דינים בעיר אחת לא שייך "לא תתגודדו", ובית דין אחד ידענו מקרא ד"אחרי רבים להטות".

אלא עיקר קרא ד"לא תתגודדו" – הוא לעניין מנהגות בעלמא, וזהו אפילו בשני בתי דינין אסור בעיר אחת. דבזה לא שייך בתי דינים, דבשלמא בהוראה אין הדבר נמסר בידי ההמון, אבל במנהגא בעלמא שאלו יעשו כך ואלו יעשו כך, אף שהדבר יצא משני בתי דינין – מכל מקום מכוער הדבר שיראו שישראל בעיר אחת נפלגו לפלגות.

והן הן דברי רבינו הרמ"א שלא ינהגו בעיר אחת מקצת מנהג זה ומקצת מנהג אחר, אפילו כשהדבר יוצא משני בתי דינין. וזהו גם כוונת הרמב"ם, כמו שכתבתי שם. והמיעוט נגרר אחר הרוב (מגן אברהם עיין שם).

סימן תצג סעיף ט

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ד:

נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה מפסח ועד עצרת, משקיעת החמה ואילך.

עד כאן לשונו, זכר לנשים צדקניות שהיו בימי רבי עקיבא שקדמו אצל תלמידיו להתעסק בהן (אליה רבה סעיף קטן יא בשם תניא). ויש שכתבו דגם אנשים לא יעשו מלאכה בזמן זה (שם בשם כנסת הגדולה). וכן משמע מלשון הטור, אלא דגם הוא סיים דהנשים נוהגות שלא לעשות, כלומר: דהמנהג היה לכל מפני שהתלמידים מתו לאחר השקיעה, אלא שלא קבלו עליהם מנהג זה רק הנשים. וגם הן לא נמנעו ממלאכה רק מן אחר השקיעה, עד אחר תפילת ערבית אחר הספירה. ויש רמז לזה: "וספרת... שבע שבתות", לשון "שבות ממלאכה" (טור). וגם עתה יש נשים שנוהגות כן.

---

הלכות פסח (ב): תסח • תסט • תע • תעא • תעב • תעג • תעד • תעה • תעו • תעז • תעח • תעט • תפ • תפא • תפב • תפג • תפד • תפה • תפו • תפז • תפח • תפט • תצ • תצא • תצב • תצג • תצד

---

סימן תצד

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תצד | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

סדר תפילת חג השבועות
ובו שבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז

סימן תצד סעיף א

ביום החמישים לספירת העומר – הוא חג השבועות. וכך קראה התורה לחג זה, כלומר: החג שלאחר כלות מניין השבועות, כדכתיב (דברים טז ט): "שבעה שבועות תספר לך". וחכמינו ז"ל קראו יום טוב זה "עצרת", וכבר דברו מזה המפרשים.

ולי נראה דהנה התרגום בכל מקום מפרש "שבועין". ובפינחס בפסוק ד"וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבעתיכם" (במדבר כח כו), תרגם אונקלס "במיעצרתכון" כלשון חכמים. ואולי מפני שבמעמד הנבחר נצטוו "אל תגשו אל אשה". ובדוד כשבא אצל אחימלך כתיב (שמואל א כא ו): "כי אשה עצורה לנו". ועל זה רמזו שהתורה ניתנה בקדושה ובטהרה, ולזכר זה קראוהו חכמים בלשון "עצרת".

סימן תצד סעיף ב

אף על פי שהתורה לא זכרה עניין מתן תורה בשבועות, לפי שהתורה כשניתנה – ניתנה לעד ולעולמי עולמים; ואין שייך לקבוע יום מיוחד בשביל זה כבכל המועדים שרק ביום זה היה עניין המיוחד לזה, כמו יציאת מצרים בפסח וסוכות, ענני כבוד בסוכות שהיתה לזמן קבוע בהליכתם במדבר. אבל התורה הוא לעד ולעולמי עולמים, ולכן תלתה התורה החג הזה בהקרבן של שתי הלחם שהיתה רק ביום זה.

מכל מקום בתפילה אנו אומרים "זמן מתן תורתינו", מפני שבאותו היום שחל אצלנו שבועות, דהיינו ששה בסיון – ניתנה תורה לישראל. כדתניא בשבת (פו ב):

תנו רבנן: בששה בחודש ניתנה תורה לישראל. רבי יוסי אומר: בשבעה בו.

והלכה כחכמים. ואף על גב דפסח שיצאו ישראל ממצרים היה ביום חמישי, והתורה ניתנה בשבת, אם כן לפי חשבון שלנו דאייר לעולם חסר וניסן מלא, והיה ראש חודש סיון ביום ראשון, ואם כן ניתנה התורה בשבעה בסיון; דיש לומר דבעת שקבעו על פי הראייה היה יכול להיות גם אייר מלא, והיה ראש חודש סיון ביום שני.

(עיין ח"י מה שכתב. ומה שהקשה המגן אברהם מהא דקיימא לן ביורה דעה סימן קצו בפולטת שכבת זרע שש עונות, וזהו אליבא דרבי יוסי כדאיתא שם בשבת – זהו חומרא בעלמא. ובאמת הרמב"ם בפרק חמישי מהלכות אבות הטומאה לא פסק כן, כמו שכתב המגן אברהם בעצמו. והמגן אברהם הביא מהרמ"ע לרמז על חוץ לארץ – הוא רמז נאה ומהודר. והתורה ניתנה במדבר ולא בארץ ישראל להורות שאין התורה תלוי במקום, ומדבר הוא חוץ לארץ. ודייק ותמצא קל.)

סימן תצד סעיף ג

בליל שבועות אין מקדשין על הכוס עד שתהא לילה ממש, משום "תמימות", כלומר: שהספירה תושלם ב"תמימות". והחסידים הקדמונים היו נעורים כל הלילה, כדאיתא בזוהר. וגם עתה הרבה עושין כן, ובבוקר הולכים למקוה. והכל זכר למתן תורה. ולעניין ברכת התורה נתבאר בסימן מז. ובליל טבילה לא ימנע העונה.

סימן תצד סעיף ד

סדר התפילות כמו בפסח, אלא שבמקום "זמן חרותינו" אומרים "זמן מתן תורתינו". וגומרין ההלל.

ומוציאין שני ספרים, באחד קורין ב"יתרו" מן "בחודש השלישי" עד סוף הסדרא. וקורין העשרת הדברות בטעם העליון, כידוע לקוראים. וקודם הברכה של הכהן אומרים "אקדמות". ובשני קוראים למפטיר "וביום הבכורים". ומפטירין במרכבה דיחזקאל, ומסיים עוד פסוק "ותשאני רוח" הנאמר להלן.

וביום השני קורין "כל הבכור", ואם חל בשבת מתחילין "עשר תעשר". ומפטירין בחבקוק: "וה' בהיכל קדשו", שכל הנבואה שם היא על מתן תורה ויציאת מצרים. ומסיים "למנצח בנגינותי".

ומנהגי הפיוטים יעשה כל אחד כפי מנהג מקומו, רק התרי"ג מצוות כל ישראל אומרים בשבועות, זו בנוסח זה וזה בנוסח אחר. דבעשרת הדברות יש תר"ך אותיות, כנגד תרי"ג מצוות דאורייתא ושבע דרבנן. כי הכל מרומזים בהלוחות, מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכול לשמוע.

(ואנו מתחילין בהפטרה "תפילה לחבקוק".)

סימן תצד סעיף ה

ונוהגים לאכול מאכלי חלב ודבש, על שם "דבש וחלב תחת לשונך". ועוד רמזים יש על אכילת חלב. ומצאו רמז בתורה בראשי תיבות "חדשה לה' בשבעתיכם". וזה לשון רבינו הרמ"א:

ונוהגין לאכול מאכלי חלב ביום ראשון של שבועות. ונראה לי הטעם שהוא כמו השני תבשילין שלוקחין בליל פסח, זכר לפסח וזכר לחגיגה, כן אוכלין מאכל חלב ואוכלין מאכל בשר. וצריכין להביא עמהן שתי לחם על השולחן, שהוא במקום המזבח, ויש בזה זכרון לשתי הלחם שהיו מקריבין ביום הבכורים.

עד כאן לשונו. וגם מפני שעל פי מתן תורה נתנשאו למעלה, ונתהפכו מטומאת מצרים לטהרת הקודש. לכן אוכלין חלב שנתהוית מדם, כדאמרינן: דם נעכר ונעשה חלב. ויש בזה רמז שהדין נתהפך לרחמים.

וגם נוהגין ליתן כרכום שקורין זאפרע"ן בהמאכלים והתבשילין, מפני שמשמח שיש בו ריח טוב, על שם "לריח שמניך טובים" (עיין מגן אברהם סעיף קטן ו בשם הזוהר, וזהו כמו שכתבתי).

ואין להקל בשבועות בעניין אכילת בשר אחר חלב או להיפך יותר מבכל השנה. וגם לעניין החלב שנחלב בו ביום על ידי אינו יהודי – אסור לאכלו, כמו בשאר יום טוב.

סימן תצד סעיף ו

וכתבו שנוהגין לשטוח עשבים בשבועות בבית הכנסת ובהבתים, זכר לשמחת מתן תורה. ואם חל ביום ראשון – שוטחן מערב שבת, כי הם מוקצה, ואסור לטלטלן בשבת ויום טוב כשאין ראויין למאכל בהמה. אמנם אם חישב עליהן מערב שבת וערב יום טוב – יש להתיר, כמו שכתבתי בסימן שח (מגן אברהם סעיף קטן ה). ויש נהגו להעמיד אילנות (שם). אמנם בדורות שלפנינו ביטלו האילנות והעשבים, מטעמים שידעו הגדולים שבדור.

סימן תצד סעיף ז

אסור להתענות במוצאי חג השבועות, ובכל אִסרו חג אין להתענות ואין אומרין תחנון. אלא דאִסרו חג שבועות חמור יותר, משום דכשחל עצרת בשבת – היה חל יום טבוח הקרבנות של יום טוב אחר השבת, מפני שאינן דוחין את השבת. והנשים מותרות במלאכה באִסרו חג, וכל שכן אנשים.

ואין אומרים תחנון מן ראש חודש סיון עד אחר אִסרו חג, לפי שבראש חודש וודאי אין אומרים, ושלושה ימים קודם שבועות הוי שלושה ימי הגבלה של מתן תורה והם ימי שמחה, וממילא גם היום שבין ראש חודש לבין ראשון של הגבלה גם כן נכלל בשמחה. ועוד: דבאותו יום אמר להם משה לקדשם, ורגילין לקרותו יום המיוחס מפני זה. ועוד: מפני שביום זה חל יום הכיפורים.

(ודע דהאידנא אי אפשר לחול עצרת בשבת, דלא בד"ו פסח, ויום שני של פסח חל שבועות. אך כשהיו מקדשין על פי הראייה היה אפשר לחול.)

בסייעתא דשמיא סליק הלכות פסח

---

הלכות פסח (ב): תסח • תסט • תע • תעא • תעב • תעג • תעד • תעה • תעו • תעז • תעח • תעט • תפ • תפא • תפב • תפג • תפד • תפה • תפו • תפז • תפח • תפט • תצ • תצא • תצב • תצג • תצד

---

1. נוסח השער המופיע כאן מבוסס בעיקרו על שער הספר כפי שהוא מופיע ברבות ממהדורות הצילום, אבל נעשו בו כמה שינויים קלים כדי להתאים אותו לצרכי מהדורת ויקיטקסט.