לבוש אורח חיים תפח

לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) • לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר • לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה

<< | עשרה לבושי מלכות • לבוש החור על אורח חיים • סימן תפח | >>

סימן תפח בטור אורח חיים ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)

סדר תפילת שחרית של פסח

ובו שלושה סעיפים:
א • ב • ג

סעיף א

שחרית נכנסין לבית הכנסת וקורין הזמירות של שבת כמו בשבת ומתפללין תפילת שחרית. הש״ץ מתחיל "האל בתעצומות", וכן בכל השלש רגלים, שהם זכר ליציאת מצרים, המורים על תעצומות עוזו ויכולתו הגדולה. ואומר יוצר אור ישע מאושרים. אופן ראשו. זולת אהבוך נפשי. גאולה ברח דודי. ומתפללין כמו בערבית, כדפי׳ לעיל, רק במקום שלום רב אומר ברכת כהנים. וגומרין ההלל ומברכין עליו לקרוא את הלל. ויש אומרים שמברך לגמור את הלל, ואומרים טעמא, שאין הפרש בין לקרוא ללגמור בפירוש, ששניהם הוא לשון קריאה בעלמא, כמו שמצינו בגמרא: ותיקין חיו גומרים קריאת שמע. אבל נראה לי כיון שאותם שמברכין לגמור מברכין כן דווקא כשגומרין הלל ממש, וכשאומרים חצי הלל כגון בראש חודש וחול המועד אז אומרים גם כן לקרוא, הרי נראה מתוך מנהגם כשמברכין לגמור שרוצים לומר בלשון לגומרה ער גמירא, ואם כן יש לחוש לחשש הר״מ שאמר, כשמברך לגמור, אם יחסר ממנה תיבה אחת או אות אחת הוי ברכה לבטלה. הלכך מי שרוצה לברך "לגמור" יברך בין בראש חודש וחול המועד בין ברגלים וחנוכה, שאז יהיה פירוש "לגמור" לקרות. והרוצה לברך "לקרוא" יברך כן גם כן בין ברגלים בין בראש חודש וחול המועד וחנוכה. אבל אם ישנה לברך בראש חודש "לקרות" וברגלים "לגמור", הרי ודאי כוונתו לשון גמירא, ואם יחסר תיבה או אות הוה ברכה לבטלה, נ״ל. וכיון שגומרין אותו, אין מפסיקין בו אלא כדרך שאמרו בקריאת שמע: באמצע הפרק שואל בשלום אביו או רבו, ומשיב שלום לכל אדם נכבד שנתן לו שלום; ובין הפרקים שואל בשלום אדם נכבד, ומשיב שלום לכל אדם. ואם פסק באמצע ושהה אפילו כדי לגמור את כולו, אין צריך לחזור לראש אלא למקום שפסק.

סעיף ב

ואפילו עשרה בני אדם קורין אותו כאחד, אע״ג דקיימא לן תרי קלי לא משתמעי, שאני הלל, דכיון דחביבא עלייהו משום זכרון הנס, יהבי דעתייהו ומשתמעי. ואומר הש״ץ קדיש שלם. אין כמוך.

סעיף ג

ומוציאין ב׳ ספרים, ואומרים שמע ישראל, ועל הכל. וקורין בראשונה ה׳ גברי בפרשת בא מן "משכו וקחו" עד "מארץ מצרים על צבאותם", שהוא הפרשה הראשונה שבתורה המדברת בעניין פסח שהוא מעניינא דיומא. פרשת כהן עד עולם. לוי כן עשו. ישראל מצרים. רביעי לדורותם. ה׳ על צבאותם. ואם הוא שבת, אז קורין ז׳ גברי, ומוסיפין ב׳ פרשיות: א׳ בדברכם, והשנייה יעשו אותו. ומניחין ס״ת השנייה אצל הראשונה. ונ״ל במקום שנוהגים בשאר שבתות השנה להוסיף על ז׳, שיוסיפו גם בשבת זה כמנהגם, וכן בכל יום טוב שחל להיות בשבת; שאם לא כן הרי הם מזלזלים בקדושת שבת זה מקדושת כל שבתות השנה. ואדרבה איפכא מסתברא, שהרי נתחברו ביום זה ב׳ קדושות, קדושת שבת וקדושת י״ט. וכבר נתבאר לעיל סימן תכ״ג שטעם הוספת גברי הוא משום תוספת קדושה דיומא, עיין לעיל סימן תכ״ג. ואומר חצי קדיש על שתיהן, וקורין למפטיר, ומפטיר קורא בשנייה בפרשת פנחס "ובחדש הראשון" עד סוף הפרשה, שהוא מעניין קרבנות דיומא. ואמרו ז״ל, אמר לו הקב״ה לאברהם: בזמן שאין בה״מק קיים, שיהיו ישראל קורין בסדר הקרבנות, ומעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני ומוחל אני להם על כל עונותיהם. ומפטיר ביהושע מן "ויאמר יהושע" עד "ויהי ה׳ את יהושע", שהוא מדבר גם כן מעניין הפסח. ואומר "אשרי" ו"יהללו" ומחזיר הספרים למקומן.

ואם הוא שבת אומר יוצר דשבת, לאל אשר שבת, ואח״כ כל הסדר כמו ביום טוב שחל בחול. ואומרים אתה בחרתנו, אלא שמזכירין שבת בכל התפילות, ובברכת ההפטרה, ואומר יקום פורקן כמו בשאר שבתות.*

[הג״ה: ומה שעוקרין ישמח משה בתפילה, ואין עוקרין רצה והחליצנו בברכת המזון, היינו משום שבאתה בחרתנו יכול לכלול גם השבת בלא שינוי לשון של נוסח יום טוב ושאר נוסח שבתות; כי ישמח משה לא נתקן אלא משום מתן תורה, כדאיתא לעיל סימן רצ״ב. מה שאין כן בברכת המזון ביעלה ויבא עם רצה, שלא נוכל לכלול כל עניין שבת ביעלה ויבא כמו שהוא כלול בלשון דנוסח רצה והחליצנו. ועוד, שאין עניין לשבת אצל יעלה ויבא, כדאיתא לעיל בסימן שקודם זה.]

ומתפללין תפילת מוסף: ג׳ ראשונות. אתה בחרתנו וכו׳ ומפני חטאינו כו׳ עד משה עבדך כאמור, ובחדש הראשון בארבעה עשר יום וכו׳ ובחמשה עשר יום לחדש וכו׳ והקרבתם עולה אשה לה׳ פרים בני בקר שנים ואיל אחד וכו׳ עד ושני תמידין כהלכתן. וג׳ אחרונות.

ואם הוא שבת, מזכיר שבת בכל מקום ואומר: מוספי יום השבת הזה ויום חג המצות הזה כו׳, ישמחו במלכותך וכו׳. אלהינו ואלהי אבותינו רצה במנוחתינו מלך רחמן רחם עלינו וכו׳, כן כתב במנהגים. אבל נראה לי שאין כאן מקומו לומר רצה במנוחתינו, דמה עניין רצון המנוחה אצל מלך רחמן כו׳? ונראה לי שיאמר אותו קודם "קדשנו" כו׳, אחר "ואמרת לברכינו" יאמר: אלהינו ואלהי אבותינו רצה במנוחתינו וקדשנו במצותיך וכו׳. דגבי קדושה שייך לשון המנוחה, כמו בכל השבתות, וכמו שעושין בראש השנה ויום כיפור, שאומרים אותו קודם "קדשנו". ועוד, תינח בתפילת מוסף; בשאר תפילות שחרית ויוצר ומנחה היכא נימריה, אם לא קודם קדשנו? דהיינו כשיגיע לומר: "כאשר רצית ואמרת לברכנו", יאמר: "אלהינו ואלהי אבותינו רצה במנוחתנו וקדשנו" כו׳, נראה לי. וחותם מקדש השבת וישראל והזמנים וכו׳.

ואין מזכירין גשם מתפילה זו ואילך. אבל בתוך התפילה הזאת עדיין הקהל מזכירין הגשם, ואין הקהל מפסיקין אותו עד תפילת מנחה, כדי שלא יהא הדבר מעורב ביניהם, שזה יזכור ויפסיק וזה לא יזכור ולא יפסיק. ומה שאין מכריזין כמו בשמיני עצרת, עיין לעיל סימן קי״ד. אבל במנחה אחר שהתפללו הטל, יזכרו ויפסיקו. וכן פוסקים משם ואילך בברכת החול מלשאול טל ומטר בברכת השנים, עד מוסף של שמיני עצרת. ואם טעה או הזכיר מכאן ואילך, מבואר למעלה בסדר היום סימן קי״ז.

וש״צ חוזר התפילה, ואומר עד "מלך עוזר ומושיע", ואומר הטל, משום דמיום ההוא ואילך אוצרות טללים נפתחים. ומתחיל "בדעתו אביעה חידות" כו׳ "אתה גבור" עד "להושיע", "תהומות" וכל הטל עד "משיב הרוח ומוריד הטל לברכה ולא לקללה, לחיים ולא למות, לשובע ולא לרזון, מכלכל חיים בחסד" כו׳, "נעריצך", ומוסיף "אדיר אדירנו". וכן בכל יום טוב מתפללים שיבא בן דוד ויהיה י״י מלך על כל הארץ כו׳. ובשבת אין אומרים אותו, דגמירא שלא יבא בן דוד בשבת (ובפוזנא וגלילותיה אומרים אדיר אדירנו אף בשבת). אתה בחרתנו, ומפני חטאינו כו׳.

וקודם שיתחיל החזן רצה, עולים לדוכן. ואומר השליח צבור ברצה: ותערב לפניך, ואומר בלחש: "ברכנו בברכה" עד "כהנים", בזמן שהקהל עונין אמן על ברכת ההודאות. וקורא "כהנים", ואם אין שם כהן אלא אחד אין צריך לקראותו, שנאמר: "אמור להם". ושאר דיני נשיאת כפים מבוארים לעיל בסימן קכ״ח. ואחר הדוכן גומר התפילה, ואומר קדיש שלם, אין כאלהינו, קדיש יתום.

למנחה אומרים אשרי, ובא לציון, חצי קדיש. ומתפללין כמו בשחרית, רק שמדלגין משיב הרוח ומוריד הגשם, ואומר שלום רב במקום ברכינו. וחוזר שליח צבור התפילה, קדיש שלם, ואין אומרים לא פרקים ולא שום דבר, וכן בכל יום טוב. דיום טוב חציו לכם, וחציו לה׳ כבר קיימוהו בשחרית ומוסף ומנחה; וכיון שאין אומרים כלום, גם קדיש יתום אין צריך לאומרו, דעל מה יאמרו? שאין אומרים קדיש אלא אחר התפילה, או פסוקים; וקדיש התפילה כבר אמרהו החזן.

ושוהין בין מנחה למעריב עד הלילה, כדי שלא יעשו מלאכה מיום טוב זה ליום טוב זה מבעוד יום לצורך הלילה, דשמא שני חול הוא ואסור להכין מיום טוב לחול. ואפילו להביא יין וכהאי גוונא אסורים עד הלילה עד שיאמר ברכו, וכן בכל יום טוב, אפילו בי״ט דר״ה דקדושה אחת הם ויומא אריכתא הוא, הני מילי לחומרא ולא לקולא. רק נרות נוהגין להדליק משחשיכה אפילו קודם ברכו, משום דמשחשיכה צורך עכשיו הוא ולא מקרי מכין מי״ט לחבירו. ובבית הכנסת נוהגין להדליק אפילו מבעוד יום, דבבית הכנסת מצוה הוא לעולם, אפילו ביום.