לבוש אורח חיים תעג
לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) • לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר • לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה
<< | עשרה לבושי מלכות • לבוש החור על אורח חיים • סימן תעג | >>
סימן תעג בטור אורח חיים ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז
סעיף א[עריכה]
ומוזגין כוס ראשון. ואם אפשר לו, לא ימזוג הבעל הבית עצמו אלא על ידי אחר, שיהא לו כמשרתו, כלומר דרך חירות, שכל מעשה הלילה הזה יעשה דרך חירות, זכר ליציאת מצרים. ומקדש עליו.
ואין צריך ליטול ידיו קודם קידוש, דקידוש אינו צריך נטילה. ואף על גב דבשאר ימות השנה בשבתות וימים טובים נוהגים ליטול קודם קידוש, ואין חושבים הקידוש הפסק בין הסעודה והנטילה, אפשר שנהגו כן משום דרוב ימות השנה אין יין מצוי לנו, וצריכין אנו לקדש על הפת, שאז צריכין ליטול קודם קידוש; לפיכך אפילו אם לפעמים ימצא לנו יין ומקדשין על היין, לא חשבינן הקידוש להפסק. אבל בליל פסח, שאין לך עני בישראל שאין לו יין לד' כוסות, אין צריך נטילה קודם קידוש. ועוד יותר טוב הוא שלא ליטול, שהרי אנו נוהגים לחזור וליטול לטיבול הראשון ולברך עליו, כמו שיתבאר בסמוך אי"ה; ואם יטול ידיו קודם קידוש, הוי אותה ברכה על הנטילה השניה לבטלה, כיון דלא חשבינן הקידוש להפסק. לכך לא יטול. ואם לבך נוקפך שלא לשנות מנהגך, הבא עצמך לידי חיוב נטילה מצד אחר, כגון להסך רגליך ולשפשף בידיים, ואז תוכל ליטול הידיים ולברך עליהם. ואף על גב שגם זה אינו אליבא דהלכתא, כדאיתא לעיל סימן ז', מכל מקום כדי לקיים המנהג נוכל לסמוך בזה על הרא"ש ז"ל לברך ולקדש אחר כך, שאז לא תהיה הנטילה לשם הסעודה; וכשיחזור ויטול לטיבול ראשון, לא תהיה הברכה לבטלה, שאין נטילה זו פוטרת אותה, שלא היתה אלא לטהר ידיו משפשופו, ולא משום טהרת הנטילה, שהוא לצורך הטיבול.
ומקדש. ומברך תחילה בורא פרי הגפן, ואחר כך קידוש היום, שהחיינו. ואינו מברך שעשה נסים, לפי שעתיד לאומרו בהגדה. ואם חל בשבת, אומר תחילה "ויכולו". ואם חל במוצאי שבת אומר יקנה"ז, יין, קידוש, נר, הבדלה, זמן. וסדר נוסח הבדלה, "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה. בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת, ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קידשת, הבדלת וקידשת את עמך ישראל בקדושתך, ברוך אתה ה' המבדיל בין קדש לקדש".
- הג"ה: ומה שנוהגין להוסיף ולומר: "ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת, הבדלת וקידשת את עמך ישראל בקדושתך", ואף על גב דאין זה לא מעין פתיחה ולא מעין חתימה, ואדרבה בזה הוא מפסיק למה שתקנו חז"ל לומר "בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת" כדי שיאמר מעין חתימה סמוך לחתימה. והיינו שבנוסח זה הוי ז' הבדלות שמצינו בתורה, ואמרו חז"ל (פסחים דף קג:) שצריכין לומר בכל הבדלות, דהבדלת וקדשת את עמך ישראל הוי שתי הבדלות, כהנים מלוים ולוים מישראלים. והוי מעין החתימה דבין קדש לקדש. ומשום חובת היום, נהגו לאומרם כולם במוצאי שבת ליו"ט יותר מבשאר מוצאי שבת או יום טוב.
ואם שכח להבדיל ולא נזכר עד שהתחיל ההגדה, לא יפסיק בהגדה, אלא ישלים ההגדה עד גאל ישראל ואחר כך יבדיל[1]:
סעיף ב[עריכה]
ושותה בהסיבה. ואם לא היסב, צריך לשתות פעם אחרת בהסיבה, שהרי הוא אחד מד' כוסות:
סעיף ג[עריכה]
ואינו מברך אחריו על הגפן ועל פרי הגפן, שהרי אם ירצה לשתות בין כוס ראשון לשני אפילו כמה כוסות – הרשות בידו. לפיכך לא יברך אחר הכוס הראשון, כדי שתעלה ברכה ראשונה גם על הכוסות שרוצה לשתות בין הראשון לשני. ואם היה מברך אחר הכוס הראשון והיה רוצה לשתות אחריו בין השני, היה צריך לברך לפניהם, והיה נראה כמוסיף על הכוסות. ומכל מקום ראוי ליזהר שלא לשתות בין ראשון לשני, אם לא לצורך גדול, כדי שלא ישתכר וימנע מלעשות הסדר ומקריאת ההגדה.
- הג"ה: וכשחל ליל פסח בשבת, דמותר לקרות ההגדה בספר ולא חיישינן להטיה, הטעם כבר נתבאר לעיל סימן ער"ה סעיף י'.
סעיף ד[עריכה]
ומביאין לפני בעל הבית קערה שבה ג' מצות, ומרור, וחרוסת, ושאר ירקות מאיזה מין שירצה, וחומץ או מי מלח, ושני תבשילין מאיזה מין שירצה.
טעם המצות ידוע, ולמה הם שלש יתבאר מתוך דברינו בעזה"י.
מרור, זכר לוימררו את חייהם.
חרוסת, זכר לטיט שהיו אבותינו משתעבדין בו.
ושאר ירקות, יתבאר לפנינו למה הן באין.
שני תבשילין, אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה:
סעיף ה[עריכה]
ובמרור אמרו רז"ל שאין פירושו כל דבר שהוא מרור, אפילו מרה של בהמה או של דג או עץ הרדופני שהוא מר. דמדהוקשה מרור למצות, דכתיב "על מצות ומרורים יאכלוהו", אמרינן דומיא דמצה, מה מצה מין זרעים אף מרור מין זרעים, ומה מצה יוצאין במינין הרבה, שכל דבר הבא לידי חימוץ יוצא בה ידי מצה, אף מרור מינין הרבה, שכל עשב מר יוצא בו ידי מרור, ולא תימא "מרורים" כתיב, תרי מיני ותו לא. לפיכך אמרו רז"ל: אלו הן ירקות שיוצאין בהן ידי חובת מרור: חזרת, עולשים, חסא, חרחבינה, מרור. [מרור,] יש אומרים שהוא לענה. וכולן נקראין מרור בלשון הקודש, אלא שזה המין יש לו שם הכלל. ויוצאין בעלין שלהן ובקלחין, אבל לא בשורש שלהן, שאין טעם מרור בשרשים. וגם בעליהן אין יוצאין אלא אם כן הן לחין, שכשהן יבשין אין בהם טעם כלל. ובקלחין יוצאין בין לחין בין יבשים, שאף על פי שהן יבשין נשאר טעם מרירותן בהם, אבל אין יוצאין בהן לא כבושין ולא שלוקין ולא מבושלין, שכבר נשתנה טעמן על ידי הכבישה והבישול. וכולם מצטרפין לכזית שהוא שיעור שלהם, שהרי כולם שם מרור להם, ויוצאין בכולם יחד ידי חובת מרור.
ועיקר המצוה היא בחזרת, אף על פי שהיא מתוקה ואין בה מרירות כל כך כמו בשאר המינין, מ"מ קים להו לרז"ל שידעו לדבר בלשון הקודש יותר ממנו, שעיקר שם מרור הכתוב בתורה הונח עליו תחילה. ועוד, שתחילתו מתוק וסופו מר, זכר ל"וימררו את חייהם בפרך", תחילה בפה רך ואחר כך בפרך. ואחר כך הושאל על האחרים הדומין לו במרירות. ואם אין לו חזרת יחזור אחר ראשון ראשון כפי הסדר שהם שנויין במשנה. ונוהגין לחזור אחר חסא, אפילו לקנותו בדמים יקרים, דשמא סימנא מילתא היא, כלומר לרמוז דחס רחמנא עלן. ושמעתי דחסא הוא מה שאנו קורין זערזיך בלשון פולין.
והחרוסת, שהוא זכר לטיט שהיו אבותינו משתעבדין בו, לכך צריכין לעשותו עב, זכר לטיט, ומדברים חמוצין, זכר למרור. ונוהגין לעשותו מתחילה עב זכר לטיט, ואחר כך כשבאים לטבל בו את המרור נותנין לתוכו מעט יין או חומץ לרככו. ורגילין לתת לתוכו יין אדום, זכר לדם. ונותנין בו תבלין, כגון קנמון וזנגביל הדומין לתבן שהיו מגבלין בו הטיט. ונותנים בו תפוח, זכר ל"תחת התפוח עוררתיך", פירוש שהיו הישראליות יוצאות לשדה במצרים ויולדות שם בניהם בלא עצב, כדי שלא יכירו בהם המצרים וישליכום ליאור, וזהו רמז שאמר שלמה ע"ה בשיר השירים (ח, ה): "תחת התפוח עוררתיך" וגו'. ונותנים בו אגוזי,ם זכר ל"גינת אגוז ירדתי" (שם ו, יא), ותאנים על שם הכתוב (שם ב, יג): "התאנה חנטה פגיה", ושקדים, על שם ששקד הקדוש ברוך הוא על הקץ.
ושני תבשילין, אחד זכר לפסח, ואחד זכר לחגיגה:
- הג"ה: והא דאפילו כשפסח במוצאי שבת לוקחין שני תבשילין, ואף על גב שאז אין ראוי ליקח אותו תבשיל שכנגד החגיגה, לפי שאז לא היתה חגיגה באה עם הפסח, שאינה דוחה השבת? אפילו הכי לוקחין אותה. והיינו משום דכיון שאינו אלא לזכר בעלמא, אין לחוש, ואדרבה המדקדק בזה נראה שעושה אותו כמין קדשים ממש. ועיין לעיל סימן תס"ט ובסימן תע"ו סעיף א'.
ולוקח מאיזה מין שירצה. ומנהג ליקח זרוע של בהמה, וביצה. זרוע, רמז לזרוע נטויה, וביצה נקרא לשון ארמי ביעא, רמז: בעא רחמנא למפרק יתנא בדרעא מרממא:
- הג"ה: ועוד טעם אחר, משום שהוא זכר לאבלות בית המקדש.
ונהגו לצלות הזרוע, זכר לפסח שהיה צלוי ולא מבושל:
- הג"ה: ומה שנוהגין לצלות על הגחלים, היינו משום שהוא זכר לפסח, ופסח לא היה נצלה אלא בשפוד של רימון, ואם נחזר אחר שפוד של רימון יהיה טורח גדול, משום הכי אין צולין אותו בשפוד, אלא על גחלים בלא שפוד.
ואין צריך להביא מכל אלו לפני כל אחד ואחד, אלא לפני בעל הבית לבדו, והוא יחלק לכולם. ויסדר הקערה לפניו, שאינו צריך לעבור על המצוות כשיצטרך לו. דהיינו הכרפס, והם השאר ירקות, יהא למעלה, שצריכין לו ראשונה. והחומץ או מי מלח שטובלין אותו בו סמוך לו יותר מן המצה. והמצה סמוך לו יותר מן המרור והחרוסת. וכולם יהיו קרובים לו יותר מן הביצה והבשר, שאינן צריכין לאכילה כלל, כמו שנתבאר.
ואחר שקידש על הכוס, קודם שיאכל ויברך המוציא, צריך לאכול ירקות שאינן מין מרור ולטבל אותם במי מלח, כדי לעשות שינוי בסעודה זו משאר הסעודות של כל השנה, בשביל התינוקות שישאלו: למה עושין בלילה זו שינוי זה, שטובלין קודם הסעודה, מה שאין דרך לעשות כן בשאר הימים? כדי שמתוך כך יבואו לישא וליתן בעניין יציאת מצרים בלילה הזה, לקיים מה שנאמר: "והגדת לבנך" וגו':
- ^ היינו שיאמר "בורא פרי הגפן", ברכת "גאל ישראל", ברכת הנר וברכת ההבדלה, כולן על כוס שני. ולא יבדיל על כוס נוספת, שאם כן נראה כמוסיף על הכוסות. ויקיעורך על פי הפוסקים.