ערוך השולחן יורה דעה צה

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · יורה דעה · סימן צה | >>

סימן זה בטור יורה דעה · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין נ"ט בר נ"ט, וקצת דיני דבר חריף, ונותן טעם לפגם
ובו כ"ו סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה | כו

סימן צה סעיף א

איפסקא הלכתא בגמרא (קיא ב) דדגים שעלו בקערה מותר לאכלן בכותח משום דהוה נותן טעם בר נותן טעם. ביאור הדברים, דגים צלוים רותחים שנתנום לתוך קערה שאכלו בה בשר, מותר לאכול הדגים בכותח שהוא מאכל חלב, ולא אמרינן הרי הדגים יש בהם טעם בשר שבלעו מן הקערה, לפי שאין זה טעם גמור, דודאי אם היו מבושלים יחד עם הבשר היה אסור לאכלן בכותח, וכן לאכול חלב רותח בקערת בשר משום דהוה טעם ראשון והוה כבשר גמור, אבל קערה זו היא עצמה אינה בשר, אלא שהבשר נתן בה טעם, והקערה נתנה טעם בהדגים, והוה שני טעמים של היתר ונקלש הטעם, ולכן מותר לאכלן בכותח, ואין הפרש בין שהדגים והקערה שניהם רותחים, ובין שהאחד רותח והשני צונן, וכ"ש כששניהם צוננים (וע"ש בתוס' ד"ה הלכתא), ובמה שנוגע לסכנה יתבאר בסימן קט"ז בס"ד:

סימן צה סעיף ב

וזהו יסוד דין נ"ט בר נ"ט, דכל כי האי גוונא שהמאכל בלע מכלי בשר בן יומו מותר לאכול המאכל הזה עם חלב, משום דנקלש הטעם והוה נ"ט בר נ"ט, וכן להיפך. ואין דין זה רק בבשר עם חלב או חלב עם בשר, דכיון שטעם שני אכתי של היתר הוא ואיקלש כולי האי לא חשיב לאסור, אבל בדבר איסור כל היכא דאיכא טעמא אוסר עד סוף העולם (ר"ן שם), כלומר כגון קדירה שבישלו בה איסור, ואח"כ בישלו בה מים, ונתנו מן המים למאכל, צריך ששים נגד כל המים, דחשבינן להמים כגוף האיסור אע"ג דטעם שני הוא, וכן לעולם. ואין לשאול הרי עכ"פ נקלש טעם האיסור כמו שנקלש טעם הבשר, ובשלמא למאן דס"ל חתיכה נעשית נבילה בשאר איסורים ניחא, אבל למאן דלא ס"ל כן למה לא נתיר המאכל שבישלו אותו עם מים אלו, ומה לי קלישת טעם בשר או קלישת טעם איסור. דבודאי לא דמי, דהא דשרינן נ"ט בר נ"ט לאו משום דסברינן שאין הטעם הראשון מתפשט עד השלישי, דאם היינו אומרים כן בודאי גם בשארי איסורים היה מותר בכהאי גוונא למאן דלית ליה חתיכה נעשית נבילה, אלא אנן מתירינן כשהטעם השני היה של היתר משום דאין בו חשיבות שטעם קלוש כזה והוא של היתר שיאסור, אבל בטעם איסור לא שייך זה (למדתי זה מדברי הר"ן ז"ל, ע"ש), ועמ"ש בסימן צ"ד סעיף כ"ג:

סימן צה סעיף ג

ודע דגם בנ"ט בר נ"ט דהתירא לא אמרינן רק כשטעם הראשון היה בכלי והשני בהמאכל כמו בדגים שעלו בקערה שכתבנו, אבל כשגם טעם הראשון היה במאכל לא שרינן נ"ט בר נ"ט, כגון אם איזה מאכל רותח היה מונח על בשר רותח, ואח"כ הניחו הדגים על זה המאכל הרותח, אסור לאכול הדגים בכותח, דכן פסקו הראשונים בעל ספר התרומה (סי סא) ובעל השערים סימן ס' (הובא בפמ"ג במ"ז סק"א, ובחוות דעת (סק"א)), דדווקא כשהטעם הראשון בכלי והשני באוכל הוקלש הטעם, אבל כשהראשון באוכל הוה כממש (שם), ויש מי שרוצה לחלוק על זה (עי' פתחי תשובה (סק"א)), ואין טעם בדבריו, שבודאי כן הוא, ומטעם היסוד שכתבנו בסעיף הקודם, דאין אנו אומרים שהטעם אינו מתפשט אלא מפני קלישותו, וזה שייך כשהטעם הראשון הוא מכלי ולא מאוכל:

סימן צה סעיף ד

וגם אפילו כשהטעם הראשון היה בכלי לא אמרינן נ"ט בר נ"ט בשעת הבישול, כגון אם נפל חלב על הקדירה שמבשלין בה דגים כנגד הרוטב, ואח"כ בישלו הדגים עם בשר, אסורים הדגים אם לא היה בהם ששים נגד החלב, ולא אמרינן הרי החלב נתן טעם בקדירה והקדירה בדגים והוה ממש נ"ט בר נ"ט, דכיון דנפל בשעת הבישול והבישול מפעפע בכל הקדירה הוה כאילו כולם קשורים זה בזה, והוה כאילו החלב נפל על הדגים (חוות דעת סק"א). ויש מי שאומר דאפילו בשעת הבישול אמרינן נ"ט בר נ"ט (פתחי תשובה בשם בית אפרים), ונראה עיקר כדיעה ראשונה ואין להקל בזה. (ואפשר דתלוי בהדיעות שיתבארו אם יש חילוק בין עלו לנתבשלו, וצ"ע, ודו"ק):

סימן צה סעיף ה

ויש לרבותינו הראשונים ג' שיטות בדינא דנ"ט בר נ"ט, י"א דאין חילוק בין כשעלו הדגים רותחים להקערה של בשר ובין שבישלו אותם בהקערה או צלו אותם בהקערה, בכולם מותר לאכול הדגים בכותח מפני שהוא נ"ט בר נ"ט, וזהו דעת ר"ת ור"י הזקן (הגהות אשרי חולין פ"ח סי' כט), וכן מתבאר מפירוש רש"י ( חולין קיא: ד"ה נותן טעם), וכן משמע מהרמב"ם פ"ט (ממאכלות אסורות הכ"ג), ע"ש. וי"א דווקא עלו אבל לא נתבשלו, דכשעלו בקערה רותחת לא בלעו הדגים רק כדי קליפה, והבליעה מועטת, בזה התירו נ"ט בר נ"ט, אבל כשנתבשלו בקערה ונבלע כל טעם הבשר שהיה בקדירה, לא התירו בזה נ"ט בר נ"ט, דזהו כאילו נתבשלו עם בשר ממש, וזהו דעת ריב"ן בשם רש"י ז"ל שהביאו התוספות והרא"ש שם. וי"א דנתבשלו מותר ונצלו אסור, דבנתבשלו יש ג' טעמים, הבשר שבקערה, והקערה במים, והמים בהדגים, ואף שי"ל דהלכה הפליטה מהקערה עצמה להדגים, מ"מ אנן סהדי דרוב הפליטה הלכה אל המים, אבל במצלו כיון דהפליטה הולכת מהקערה עצמה אל הדגים הוה כטעם ראשון ואסור, וזה דעת ספר התרומה (סי סא) (והפמ"ג) [והסמ"ג] (לאוין קמ-קמא) והסמ"ק (סי ריג), ולזה הסכים הראש [כל הבשר סכ"ט]:

סימן צה סעיף ו

רבינו הב"י הכריע כדיעה ראשונה דבכל גוונא שרי, שכתב בסעיף א' דגים שנתבשלו או שנצלו בקדירה של בשר רחוצה יפה שאין שום שומן דבוק בה, מותר לאכלם בכותח, משום דהוה נ"ט בר נ"ט דהתירא. ואם לא היתה רחוצה יפה, אם יש בממש שעל פני הקדירה יותר מאחד מששים בדגים אסור לאכלם בכותח. ביצה שנתבשלה במים בקדירה חולבת מותר לתת אותה בתוך התרנגולת אפילו לכתחילה, אבל אם נתבשלה בקדירה עם בשר ואפילו בקליפה אסור לאכלה בכותח. עכ"ל. והקדירות היו בני יומן, ודבר פשוט הוא, ולכן לא הוצרך לפרש, וכבר ביאר זה בסימן צ"ג דבאינה בת יומא אפילו בישלו חלב עצמה מותר, וכ"ש הדגים שנתבשלו בה דמותר לאכלן בכותח:

סימן צה סעיף ז

דקדק וכתב רחוצה יפה שאין שום שומן דבוק בה, והרי פשיטא כיון דרחוצה יפה אין שום שומן דבוק בה, ויראה לי דקמ"ל דהקפידא הוא רק על דביקות השומן, כגון שבישלו בהקדירה רק בשר לבדו בלא תבשיל, וכשנשתייר סביב הקדירה מבפנים הלא נשתייר שומנו של בשר, והוה כממשו של בשר ולא כטעמו, אבל אם בישלו בה תבשיל של מיני גרופי"ן או תפוחי אדמה או של אורז ודוחן או של עיסה, ונתנו בה גם בשר כדרך שמבשלין אצלינו, דהבשר הוא מועט נגד התבשיל, אפילו אין הקדירה רחוצה יפה לית לן בה, דמה שסביבות הקדירה מבפנים הוא תבשיל שיש בו טעם בשר, ואינו אלא טעם בשר ולא בשר ממש. ואפילו לפי מה שכתבנו בסעיף ג' דכשהטעם הראשון הוא במאכל אין מורין בו דין נ"ט בר נ"ט, מ"מ הכא ג"כ עיקר הטעם הוא בהקדירה, ולא חיישינן למעט רוטב שסביבות הקדירה שיש בו טעם בשר, ודנין בזה דין נ"ט בר נ"ט (כנלענ"ד):

סימן צה סעיף ח

וכתבו האחרונים דאין כוונתו דבעינן לידע שהיתה רחוצה יפה, דגם בסתם אמרינן מסתמא היתה רחוצה יפה כדרך בע"ב שאחר אכילה מנקים הקדירות, ולא אתי למעוטי רק אם ידעינן שלא היתה רחוצה יפה (ש"ך סק"א). ויש מי שחולק בזה, ואינו עיקר, דאף אם נאמר שאינה מודחת יפה, מ"מ משומן היא נקיה בסתמא. ודע שבעל איסור והיתר הארוך כתב (כלל ל"ג (דין ב)) דסתם כלי יש בתבשיל ששים נגד הלכלוך שעליו. ודע דזה שהצרכנו ששים בדגים נגד הממש שעל פני הקדירה, זהו בנצלו, ובנתבשלו די שיהא ששים בדגים עם המים שנתבשלו ביחד, שהרי הטעם הולך בשוה להדגים ולהמים (פמ"ג (שפ"ד) סק"א):

סימן צה סעיף ט

וזה שכתב דביצה שנתבשלה בקדירה חולבת מותר לתת אותה בתוך התרנגולת, לאו דווקא בתרנגולת, דהוא הדין בבשר בהמה, דאין חילוק בדינא דנ"ט בר נ"ט בין בשר בהמה שאסור בחלב מן התורה ובין בשר עוף דרבנן, ואפילו הביצה קלופה, אם רק הקדירה היתה נקיה, אלא משום דמקור דין זה הוא מתשו' הרשב"א (ח"א סי' תקטז), ובשם המעשה היה כן, ודרכו להביא לשון המקור. וזה שכתב דכשנתבשלה עם בשר אסור לאוכלה בכותח אפילו נתבשלה בקליפתה, הטעם הוא פשוט, דקליפת הביצה מנוקבת היא ונכנס בה הטעם, והמופת לזה דכשיבשלנה במי צבע יהיה הצבע גם על הביצה עצמה (ט"ז סק"ב), ואין לומר הטעם משום דמפליט דרך הקליפה, דא"כ נדון בה דין נ"ט בר נ"ט, דנחשוב הקליפה ככלי, אלא ודאי בהקליפה עצמה יש נקבים (פמ"ג שם), ולא דווקא נקבים ממש, אלא כעין נקבים דקים שאין לתופסן בחוש הראות, מיהו עכ"פ אינה דומה לכלי (שם):

סימן צה סעיף י

מלשון הגמרא נראה להדיא דבענינא דנ"ט בר נ"ט יש מה שאסור לכתחלה ורק בדיעבד מותר, ויש מה שמותר לכתחלה, והיינו להכניס הדגים בקערה של בשר כדי לאכלם בכותח אסור לכתחלה, ולכן אומר הש"ס דגים שעלו בקערה, כלומר בדיעבד כשעלו, אבל עלו מותר לאוכלן בכותח לכתחלה, ולכן אומר הש"ס מותר לאוכלן בכותח, ומותר הוה לכתחלה, ע"ש. ויש מי שאומר שאם עשה לכתחלה להכניס הדגים בקערה של בשר כדי לאכלם בכותח קנסינן ליה שלא יאכלם בכותח (פרי חדש סק"א בשם מנחת כהן), ויש מי שחולק בזה כיון דהרחקה בעלמא הוא (פרי חדש), ונראה כדיעה ראשונה שלא להרגיל באיסור:

סימן צה סעיף יא

ורבינו הרמ"א כתב בסעיף ב' וזה לשונו: ויש מחמירים בצלייה ובישול לאסור נ"ט בר נ"ט, והמנהג לאסור לכתחלה, ובדיעבד מותר בכל ענין, ודוקא לאכול עם חלב ובשר עצמו, אבל ליתנן בכלי שלהם מותר לכתחלה, וכן נהגו. וכן אם לא נתבשלו או נצלו תחילה, רק עלו בכלי של בשר, מותר לאכלן עם חלב עצמו, וכן להיפך, וכן אם היה הכלי שנתבשלו או נצלו בו לפגם שלא היה בן יומו נוהגין היתר לכתחלה לאכלן עם המין השני. עכ"ל:

סימן צה סעיף יב

היש מחמירים זהו הדיעה השניה שבסעיף ה', ולדינא מסכים גם הוא לדעה ראשונה שזהו דעת רוב הפוסקים, אלא שנהגו להחמיר כדיעה השניה לכתחלה, ובדיעבד מותר, כלומר לכתחלה אין לאוכלם בכותח, ובדיעבד כשנתנו אותם בכותח מותר לאכול וסומכין על דיעה ראשונה, ואין זה כלכתחלה ודיעבד שבסעיף י', ע"ש. ויש מי שרוצה לומר דבנצלו גם בדיעבד אסור (ש"ך סק"ד בשם רש"ל), וזהו לפי הדיעה השלישית שהבאנו בסעיף ה', אך מרבינו הרמ"א לא משמע כן, ובפרט שרבינו הב"י הכריע להלכה כדיעה ראשונה. ודע שיש מי שרוצה לומר דלדיעה שניה אם הדגים והקערה שניהם חמים דינם כנתבשלו ואסור, ואינו מותר אלא כשאחד חם ואחד צונן (ט"ז סק"ג), ולא משמע כן מכל דברי הראשונים. ואמת שקצת משמע כן מלשון הטור שכתב דגים רותחים וכו' בקערה צוננת וכו', ע"ש, אמנם גם הוא אין כוונתו בדווקא, ולרבותא קאמר כמו שכתבו המפרשים (עי' ב"ח, וכן משמע מב"י), וראיה לזה דאל"כ למה לו לסיים אבל אם נתבשלו וכו', לימא אבל אם שניהם חמין, אלא ודאי דאין חילוק בזה. (וגם הגאון ר' ברוך פרנקיל משיג עליו בגליון, והתוספות שכתבו כן ( חולין קיא: ד"ה הלכתא) לרבותא לרב דגם בכהאי גוונא אוסר כמוכח מדבריהם, וגם הראש כוונתו כן, ונראה לי דהטור נגרר אחר לשונם, וא"צ לדוחק של הב"ח, ודו"ק, וגם הש"ך סק"ו סותר דבריו שבסימן צ"ד סקל"ג כמו שכתב הפלתי (סק"ג)):

סימן צה סעיף יג

וזה שכתב דליתנן בכלי שלהן מותר לכתחלה, כלומר ליתן דבר שנתבשל בכלי חלב בכלי בן יומו שנתבשל בה בשר אף כשהוא רותח, דזהו שני טעמים שע"י כלים. וי"א דרק ליתנן מותר, אבל לערות ע"י עירוי מכלי שנתבשל בה חלב, ועתה בישלו בו איזה דבר, לערות התבשיל לכלי בשר בת יומא אסור לכתחלה, ואולי גם בדיעבד כמו שכתב לקמן סעיף ג' וזה לשונו: ואם עירה מכלי ראשון של בשר על כלי חלב דינו ככלי ראשון ואוסר אם היה בן יומו. עכ"ל. (פרי חדש סק"ו). אלא שדבריו בשם צ"ע כמו שיתבאר שם (סכ"ב) בס"ד (שם), והרבה מן הגדולים הסכימו דמותר (ש"ך סק"ה בשם איסור והיתר הארוך (כלל לד דין ה), ובשם משאת בנימין), והטעם שהתיר ליתנן בכלי שלהן, דבזה סמכינן על דיעה ראשונה (ט"ז סק"ה):

סימן צה סעיף יד

וזה שכתב דבלא נתבשלו או נצלו תחילה רק עלו בכלי של בשר מותר לאכלן עם חלב עצמו, וכן להיפך. עכ"ל. זהו פשוט, משום דבעלו מותר לכל הדיעות, וכבר כתבנו שהאחרונים מחמירים דבשניהם חמים הו"ל כנתבשלו, ולענ"ד לא נראה כן כמ"ש בסעיף י"ב. וזה שכתב דאם הכלי שנתבשלה בה או נצלה בה לא היה בן יומו נוהגין היתר לכתחלה לאכלן עם המין השני. עכ"ל. ג"כ הטעם פשוט, וכבר נתבאר בכעין זה בסימן צ"ג (ס"ב), ע"ש:

סימן צה סעיף טו

עוד כתב וכל זה כשהמאכל אינו דבר חריף, אבל אם היה דבר חריף, כגון שבישלו דברים חריפים בכלי של בשר אפילו אינו בן יומו, או שדכו תבלין במדוך של בשר, אם אכלו בחלב אוסר אפילו בדיעבד עד דאיכא ששים נגד הבשר הבלוע בהם, ומ"מ לא מקרי מאכל דבר חריף משום מעט תבלין שבו, רק אם כולו הוא דבר חריף, ורובו ככולו, ועיין לקמן סימן צ"ו (שו"ע ס"א). עכ"ל. דבדבר חריף לא אמרינן נ"ט בר נ"ט, משום דחריפותו משוי ליה כאילו האיסור בעין, וגם בדבר חריף לא שייך אינו בן יומו, דחריפות מחליא ליה לשבח כאילו היה בן יומו כמו שיתבאר בסימן צ"ו (ס"ד), ושם יתבאר (סעיפים יג-יד) מה נקרא דבר חריף, ואנו אין לנו אלא פסק של רבינו הרמ"א, מיהו במקום שיש ספק אם זהו דבר חריף אם לאו יש להקל (עי' פתחי תשובה סק"ד), ובסימן צ"ו יתבאר עוד בזה בס"ד:

סימן צה סעיף טז

כשפליטות של כלי בשר וכלי חלב בני יומן פוגעות זו בזו בחום כלי ראשון נחלקו רבותינו אם זה הוא נ"ט בר נ"ט אם לאו, כגון קערות של בשר שהודחו ביורה חולבת בחמין שהיד סולדת בהן, אפילו שניהם בני יומן, די"א שמותר, דזהו ממש נ"ט בר נ"ט, הבשר בקערה, והקערה במים, וכן היורה החולבת, והשני טעמים עדיין הם של היתר, וזהו ממש כדגים שעלו בקערה, והוא שיאמר ברי לי שלא היה שום שומן דבוק בהם, ואם היה שומן דבוק אפילו באחד מהם הרי הטעם השני הוא של איסור, אא"כ יש במים ששים כנגד ממשות השומן שעל פני הקערה או היורה, אבל אם אינו ברי אצלו שלא היה שומן דבוק, אסור, דאמרינן מסתמא היה דבוק שומן, ואע"ג דסתם כלים נקיים כמ"ש בסימן צ"ד, שאני הכא שהרי בא עתה להדיחן (פרי חדש סקי"ב), וזהו דעת רבינו הב"י בסעיף ג':

סימן צה סעיף יז

ויש מרבותינו דס"ל דגם בכלים נקיים אסור כששניהם בני יומן, דאין זה נ"ט בר נ"ט, משום דשני הפליטות מתערבין יחד, וכשפולט מן הקערה אל המים ומן היורה אל המים נפגשים הפליטות והוה טעם שני באיסור בשר וחלב, ועוד דהקערות בעצמן נוגעות אל היורה בעצמה ונפלט מזה לזה שלא ע"י המים, וזהו דעת רבינו הרמ"א שכתב שם ויש אוסרים אפילו אין שומן דבוק בהן, אא"כ אחד מן הכלים אינו בן יומו מבליעת כלי ראשון, ואז כל הכלים מותרים והמים נוהגים בהם איסור לכתחלה, אבל אם שניהם בני יומן והדיח אותן ביחד בכלי ראשון, הכל אסור, והכי נוהגין ואין לשנות. ודווקא שהודחו ביחד ובכלי ראשון, אבל אם הודחו זה אחר זה, או בכלי שני אפילו ביחד, הכל שרי. עכ"ל:

סימן צה סעיף יח

ודבריו מבוארים, דכשאחד אינו בן יומו הכל מותר, דבן יומו מותר מפני שבלע מאינו בן יומו, והאינו בן יומו מותר אף שהוא בלע מבן יומו, אך זהו נ"ט בר נ"ט דהתירא, כיון דהבן יומו לא נאסר ממילא שכל פליטתו הוי של היתר. וזה שכתב אבל אם שניהן בני יומן והדיח אותן ביחד בכלי ראשון הכל אסור, בא להוסיף דאע"פ שלא הדיח הקערות של בשר ביורה חולבת, אלא שהדיח שניהם בכלי ראשון אחרת, ג"כ אסור, מפני הפליטות שמתערבים כמ"ש, אבל בהודח זה אחר זה מותר, כיון שלא נתערבו הטעמים הוי נ"ט בר נ"ט דהתירא, וכן בכלי שני פשוט הוא דמותר, דקיי"ל (סי קה שו"ע ס"ב) כלי שני לא מפליט ולא מבליע:

סימן צה סעיף יט

ואפילו באינו בן יומו, אם שומן דבוק בהם ואין בהמים ששים נגד השומן, אם השומן דבוק בשניהם, שניהם אסורים, ואם השומן דבוק באחת מהן, אותו שיש בו שומן מותר, שהרי הוא בולע מאינו בן יומו, ואותו שאין בו שומן אסור דבולע מהשומן. ואם אחת בת יומא והשניה אינה בת יומא ויש שומן באחת מהן, אם השומן באותה שאינה בת יומא, הכל אסור, דהבת יומא בלעה מהשומן ושאינה בת יומא בלעה מהבת יומא, ואם השומן דבוק בהבת יומא, היא מותרת והשניה אסורה כמובן (פרי חדש סקי"ג):

סימן צה סעיף כ

ודע דלכאורה אין האיסור שאמרנו לדעת המחמירים אלא בקערות כלי ראשון של בשר ושל חלב, דאילו כלי שני וכלי שלישי לא נאסרה מעולם איסור גמור לא בדבר איסור ולא בבשר בחלב, וא"כ אם הדיחו יחד קערות וטעלער וכפות של חלב ושל בשר יחד בכלי ראשון, לית לן בה, דקערות שלנו אין תשמישם רק בכלי שני ששופכין מהקדירה לתוך הקערה, ואפילו ככשופך ומערה מהקדירה אל הקערה הלא עירוי אינו מבליע ומפליט רק כדי קליפה, וכ"ש טעלער הרי הם כלי שלישי, וכן הכפות. אמנם בעל איסור והיתר הארוך כתב (סימן ל"ד אות ט"ו) דגם הקערות והטעלער והכפות נאסרו כשהדיחם של חלב ושל בשר ביחד, וטעמו הוא דנהי דעירוי אינו אלא כדי קליפה, מ"מ ע"י ריבוי פעמים שמערין מהקדירה לתוכן, ובכל פעם נשאר בה בליעה מועטת, הולכת והבליעה בכל הכלי, וכן הטעלער דרך ליתן עליה לפעמים בשר רותח, ובחלב דבר גוש של חלב רותח כמו פשטידא של חלב וכיוצא בזה, וכן מערין מקדירה אל הטעלער, והכפות דרכן לתחוב בקדירה, ולכן אם ברי לו שבמעת לעת הזה לא נשתמשו הקערות או הטעלער או הכפות בשימוש כלי ראשון, יש להתיר בפשיטות (ש"ך סקי"ג בשם תורת חטאת), וצריך החכם לחקור בזה מהשואל:

סימן צה סעיף כא

וכתב רבינו הרמ"א דאם עירה מכלי ראשון של בשר על כלי חלב דינו ככלי ראשון ואוסר אם היה בן יומו, אבל אם עירה מים רותחים שאינם של בשר ולא של חלב על כלים של חלב ושל בשר ביחד, ואפילו שומן דבוק בהם, הכל שרי, דאין עירוי ככלי ראשון ממש שיעשה שהכלים שמערה עליהם יבלעו זה מזה, ואם נמצא קערה חולבת בין כלי בשר לא חיישינן שמא הודחו ביחד בדרך שנאסרים. עכ"ל:

סימן צה סעיף כב

וכבר כתבנו בסעיף י"ג שדבריו אלו תמוהים, דמה ראה לאסור בעירוי מכלי בשר על כלי חלב, הא זהו ממש נ"ט בר נ"ט, ואף לפי שיטתו דבבישול אסור, הא פסק בעצמו דבדיעבד מותר, וכאן לאסור הכלי הוה כדיעבד, ובעירוי לא שייך עירוב פליטות, ולכן פסקו גדולי האחרונים דמותר בעירוי (ש"ך סק"ה, ומשאת בנימין, ופרי חדש סקי"ז). ואפילו היה שומן דבוק בהם א"צ רק קליפה כדין עירוי, ובמקום שא"א לקלוף מותר כמ"ש בסימן צ"א. ויש מי שרצה ליתן טעם לדבריו, דחושבין קילוח העירוי כאילו הוא בכלי שמערין ממנו (ט"ז סקי"ג), והיינו מטעם ניצוק. ודברים שאינם מובנים הם להחמיר כל כך בנ"ט בר נ"ט, (גם הפמ"ג אין דעתו נוחה מזה, ע"ש), אך כיון שיצא מפי רבינו הרמ"א יש להגעיל הכלי אם היא של מתכת, ואם היא של חרס לא ישתמש בה מעת לעת (הג"ר זלמן מרגליות בבית אפרים):

סימן צה סעיף כג

ולהיפך תמהו עליו במה שהקיל בעירה מים רותחים על כלים של בשר ושל חלב, והא כיון שפסק בהדיח אותם בכלי ראשון אסור, ועירוי הא מבשל כדי קליפה, א"כ ודאי דמבליע כדי קליפה אפילו בכלי (ש"ך סק"כ, ופרי חדש שם), אך בקליפה כשא"א לקלוף, או שאין הקליפה ניכרת, לא החמירו בזה כמ"ש בסימן צ"א (עי' חוות דעת סקי"א). ודע דעירוי מכלי איסור בן יומו ודאי דאוסר כדי קליפה. וזה שכתב דאם נמצא קערה חולבת בין כלי בשר לאחיישינן שמא הודחו ביחד בדרך שנאסרים. עכ"ל. כלומר שמא הודחו בכלי ראשון רותח, ולא עוד אלא אפילו כשרגילין באותו בית להדיח בכלי ראשון ג"כ מותרין, מטעם ספק ספיקא, שמא לא הודחו, ואם תמצא לומר הודחו, שמא לא היתה בת יומא (ט"ז סקי"ד), ועוד דאחזוקי איסורא לא מחזקינן, ועוד דסתם כלים אינם בני יומן אפילו כלי ישראל כמ"ש בסימן קכ"ב (עי' פמ"ג שם):

סימן צה סעיף כד

כתב רבינו הב"י בסעיף ד' יראה לי שאם נתנו אפר במים חמין שביורה קודם שהניחו הקדירות בתוכה, אע"פ שהשומן דבוק בהם מותר, דעל ידי האפר הוא נותן טעם לפגם. עכ"ל. ומפרשי השו"ע חלקו עליו שלא נמצא דין זה בשום פוסק, ועוד דא"כ למה כתבו הפוסקים שלא להגעיל כלי בת יומא משום דהוה טעם לשבח וצריך ששים במים נגד הבלוע, יתנו לשם אפר (ש"ך סקכ"א), ועוד מה שאמרו בש"ס דבכלי מדין אסרה התורה כלים בני יומן, הא אפשר לפוגמן באפר. אמנם הרבה מהגדולים חלקו עליהם וקיימו פסקו של רבינו הב"י, אכל אלו אינם דקדוקים כלל, דאטו ליכא דברים המרים הפוגמים, אמנם התורה והפוסקים לא דיבר רק בהגעלה שע"י מים בלבד, ועוד דהגעלה לא מהני ע"י אפר כלל כמ"ש באורח חיים סימן תנ"ב(ב"י שם), והמנהג הפשוט אצל כל בעלי הוראה בנשפך איסור או בשר תחת קדירה של חלב או להיפך בתנור, והיה שם אפר, דמכשירין התבשיל אף בלא ששים, ואוסרין רק הקדירה. ואף שיש מפקפקים דאולי ברגע אחת אינו פוגם אמנם כן נהגו, והחוש מעיד שאין לך פגום יותר מזה אף אם יסננו התבשיל נשאר טעם האפר, ופשיטא שבן אדם לא יאכלנו, וכן יש להורות, וגם בורית שקורין זיי"ף ונרות חלב שלנו פוגמים הרבה, ואם נפלו לתוך התבשיל אינם אוסרים את התבשיל:

סימן צה סעיף כה

מותר להניח כלי שיש בו חלב אצל כלי שיש בו בשר בתוך תיבה אחת, ולא חיישינן שמא יפול מזה לזה ולא ידע ויבא לאוכלם כך, שמפני שהבשר והחלב הם ממש בעין, והכל יודעים שאוסרים זה את זה, מיזהר זהירי בה אינשי. וכן מותר להניח כלי שיש בו חלב אצל כלי שיש בו חומץ, מפני שאף אם יפול בו החלב מעט לתוך החומץ יתערב יפה ויתבטל קודם שיתן מן החומץ לתוך בשר. ויש מחמירין לכתחלה כששניהם מגולים, וטוב ליזהר בזה. אבל אסור להניח כלי שיש בו כותח אצל כלי שיש בו מלח אם שני הכלים מגולין, מפני שאין נזהרים מליפול מזה לזה כיון שאין אוסרים זה את זה, וגם המראה שלהם שוה (פרישה), ויש לחוש שמא יפול חתיכה של כותח לתוך המלח ולאו אדעתיה, והכותח בעין ואינו בטל תוך המלח, ויתננו לתוך תבשיל בשר, או ימלח בו בשר. מיהו גם בזה אם עבר ונתן זה אצל זה, מותר, ולא מחזקינן איסורא, ומותר ליתן המלח אל תבשיל בשר ולמלוח בו בשר. והרמב"ם בפ"ט מפרש הטעם משום דהמלח שואב הטעם מהכותח, ע"ש, ודינים אלו הם בגמרא (קיב.), ומזה יש ללמוד לכל כיוצא בזה:

סימן צה סעיף כו

מלח הנתון בקערה של בשר מן הדין מותר ליתנו בחלב, דאין מליחה לכלים להפליט ולהבליע, אבל אין להתיר מטעם נ"ט בר נ"ט, דהא המלח הוא דבר חריף, ואין בחריף דין דנ"ט בר נ"ט כמ"ש בסעיף ט"ו, ומ"מ יפה להחמיר גם בזה לכתחלה (עט"ז סקי"ח, ועי' נקודות הכסף). ובכל בית ישראל המנהג פשוט להיות להם כלים מיוחדים למלח, ולבשר לבד ולחלב לבד כמ"ש בסימן פ"ח ע"ש, והעושה כן תבא עליו ברכה: