ערוך השולחן אורח חיים תלד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תלד | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דינים הנוהגים אחר הבדיקה
ובו שנים עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב

סימן תלד סעיף א[עריכה]

ואחר הבדיקה יהא נזהר בחמץ שמשייר לאכול בלילה, ולמחר בשחרית; להצניע כדי שלא יצטרך בדיקה אחרת, כגון אם יטלנו עכבר בפניו. וכגון אם יחסר לחמו, שיניח עשר וימצא תשע. אבל כשיצניע – לא תבוא לידי קלקול.

ולאו דווקא בדיקה אחרת יצטרך, דגם ביטול אחר יצטרך כשיחסר. שהרי כשביטל אחר הבדיקה – לא היתה כוונתו על החמץ שהניח לאכול (ח"י). ואם כן ממילא כשיהיה מוכרח לעשות עליו בדיקה, מוכרח לביטול גם כן. ורק לא יעשה ברכה פעם אחרת (שם).

סימן תלד סעיף ב[עריכה]

ולאו דווקא אחר הבדיקה יצניע, אלא בשעת הבדיקה וקודם התחלת הבדיקה – יצניע החמץ, משום דאולי באמצע הבדיקה יחסר ממה ששייר, ויצטרך עוד פעם לבדוק מה שבדק כבר (מגן אברהם וח"י, ועיין ט"ז).

ולכן המנהג שקודם הבדיקה נותנין החמץ שמשיירים לתוך כלי אחת, ומעמידין אותה במקום מיוחד להצניע.

(ומה שכתב המגן אברהם בסעיף קטן א, דהעולם אין מצניעין אלא החמץ שמוצאין בשעת בדיקה, ושאר החמץ מוליכין אנה ואנה, ולאו שפיר עבדי. עד כאן לשונו – לא ידענו ממנהג זה.)

סימן תלד סעיף ג[עריכה]

ודווקא כשיודעים שחסר מהחמץ ששייר – צריך בדיקה אחרת. אבל בסתמא – אין חוששין שמא גיררה חולדה חמץ ממקום למקום, ואולי אחר שבדקנו חדר זה – גיררה ממקום אחר לחדר זה. דאם באנו לחשוש – הרי אין לדבר סוף.

ועוד: דאפילו אם יש חשש שהחולדה גיררה, יש לומר גם כן שגיררה ואכלתו. מה שאין כן אם ודאי גיררה – אי אפשר להתיר מטעם שמא אכלתו, דאין ספק מוציא מידי וודאי (עיין בגמרא ט א).

סימן תלד סעיף ד[עריכה]

וכתב הטור:

ואם כפה עליו כלי, ולא מצאו – אינו צריך בדיקה אחרת; כיון שאי אפשר לחולדה ולעכבר ליטלו – אנו תולין וודאי אדם נטלו. אבל אם לא כפה עליו כלי, ולא מצאו – צריך בדיקה אחרת. לכך טוב לתלותו באויר, או ליתנו בתיבה, מקום שאין עכבר יכול לבוא שם.

עד כאן לשונו. ביאור דבריו: דהנה אמרנו שיצניע החמץ, ויש לדעת אופן ההצנעה. דמה נעשה אם נצניע ותחסר? ומבאר שיש בזה שלוש מדרגות:

  • האחת ההצנעה היותר טובה: לתלות באויר או ליתנו בתיבה, מקום שאין עכבר יכול לבוא שם. דבזה אח אפשר להיות קלקול כלל.
  • והשנית: לכפות עליו כלי. ואף על גב דבזה עדיין אין הדבר בטוח, דשמא יבוא אדם ויטול הכלי, ואחר כך תבוא חולדה או עכבר, ותגרר החמץ. מכל מקום לא ניחוש לזה. ואפילו אם יחסר חמץ – נתלה שאדם נטל ואכלה.
  • והשלישית: כשיניח במקום אחד, ובלא כיסוי – וודאי כשיחסר צריך בדיקה אחרת. ולכן לא כתב הטור תקנתא דכיסוי לכתחילה, משום דאין זה שמירה יפה רק בדיעבד, כמו שכתבתי.

אבל רבינו הבית יוסף בסעיף א כתב: לכך יכפה עליו כלי, או יתלנו באויר וכו' – דסבירא ליה דכיסוי כלי הוי שמירה יפה גם לכתחילה. ולא חיישינן לגילוי, משום דאין דרכו של אדם לגלות, אלא לכסות, כמבואר במסכת פרה פרק אחד עשר, עיין שם. ואף על גב דבסימן תמו, במוצא חמץ ביום טוב – לא סגי בכפיית כלי, כמו שיתבאר שם – זהו מחשש שמא יבוא לאכול (מגן אברהם סעיף קטן ד), ולא מפני חשש גילוי.

ודווקא כלי רחבה, שאי אפשר לחולדה ועכבר לגלותו. אבל כיסוי מטפחת וכיוצא בו – אינו מועיל, דדרכם לגלות, כדאיתא בחולין (י א שם).

סימן תלד סעיף ה[עריכה]

ואחר שגמר הבדיקה בלילה – מיד יבטל החמץ. והטעם: דהשתא אפילו אם ישאר בבית חמץ שלא מצא, לא יעבור ב"בל יראה", כיון שביטלו. ויבטל החמץ שלא ראה, דאי אפשר לבטל גם החמץ שרואה, ומניחו לאכול בלילה ולמחר. דאיך יבטלנו, והוא מצניעו לאכול? ורק את החמץ שאינו רואה מבטל, כדי שלא יעבור ב"בל יראה" אם המצא תמצא אחר כך חמץ באיזה מקום.

ואומר: "כל חמירא דאיתא ברשותי, דלא חזיתיה ודלא בערתיה – ליבטל וליהוי כעפרא דארעא." ונתקן בלשון ארמית, מפני שכן היה לשונם, וגם הוא קרוב ללשון הקודש.

ויכול לבטל בכל לשון שירצה. ואדרבא: אם הוא עם הארץ, או אשה המבטלת – טוב יותר לומר בלשון שמבינים. וצריכים לפרש "חמץ" ו"שאור", ולשון "חמירא" כולל שניהם. ובנוסחתינו בסידורים הוא: "כל חמירא וחמיעא", וכן בסופו: "וליהוי הפקר כעפרא דארעא". ואין נפקא מינה בזה, אך העיקר שיבינו מה שאומרים, דאם אינם מבינים – אין זה ביטול, ואינו כלום (מגן אברהם סעיף קטן ו).

סימן תלד סעיף ו[עריכה]

וטוב לחזור ולבטלו למחר פעם אחרת, בשעה ששית בשעת שריפת החמץ. והטעם: דהא הביטול של לילה אינו כולל החמץ שהניח לאכול, כמו שבארנו. ואם כן, יש חשש שמא ישאר מאותו חמץ, ויעבור עליו ב"בל יראה", שהרי לא היה כלול בהביטול.

ובהביטול השני יכול לבטל גם החמץ שרואה. דבשלמא בלילה שהניח לאכול – לא היה אפשר לבטלו, כמו שכתבתי. אבל למחר בשעה ששית, שאסור באכילה ובהנאה – יכול לבטל הכל. ואומרים:

כל חמירא דאיכא ברשותי, דחזיתיה ודלא חזיתיה, דבערתיה ודלא בערתיה, ליבטל...

והביטול הוא קודם שעה ששית, דשעה ששית אסור בהנאה מדרבנן, ואין בידו לבטלו. ויעשה הביטול אחר שריפת החמץ, דאם יעשנה קודם – הרי יתבטל החמץ שרוצה לשרפו, ולא יקיים מצות שריפה בחמץ שלו. אמנם אם עשה הביטול קודם השריפה – מה שעשה עשה.

ואין לומר דכיון דמבטל ביום – אם כן למה צריך ביטול של לילה בעת הבדיקה? דאינו כן, דמה נעשה אם ישכח מלבטל ביום, ויעבור ב"בל יראה" אם ימצא חמץ? אבל בלילה לא ישכח, דיש לו זמן מסויים בשעת בדיקת החמץ. ואף על גב דגם ביום יש זמן מסויים, בעת שריפת החמץ, דאינו כן: דשמא ישכח מלשרוף עד אחר זמן איסורו, ואז אין בידו לבטל (מגן אברהם סעיף קטן ז).

סימן תלד סעיף ז[עריכה]

ודע: דזה שכתבנו בטעם הביטול שאחר הבדיקה הוא כדי שלא יעבור ב"בל יראה" אם ישאר איזה חמץ, כן כתב הטור, וזה לשונו:

ואחר הבדיקה יבטלנו... דהשתא אפילו אם נשאר בבית חמץ שלא מצא – אינו עובר עליו...

עד כאן לשונו. אבל אינו מובן, דאיך יעבור ב"בל יראה" אחר שבדק כל מה שבכוחו? והרי לא ניתנה תורה למלאכי השרת, ואנוס גמור הוא! ויש מי שכתב בזה הלשון: דאם לא ביטלו עובר עליו, אף על פי שלא ידע, מידי דהוה אמי שאכל חלב בשוגג (מגן אברהם סעיף קטן ה).

ותמיהני: דזהו וודאי שעובר, אף על פי שאינו יודע מהחמץ, אבל זהו כשלא בדק! אבל כשעשה מה שצותה עליו תורה, ובדק – אין זה שוגג אלא אנוס. ובגמרא (ו ב) שאמרה: הבודק צריך שיבטל – לא אמרה מטעם שמא יש חמץ שאינו יודע ויעבור עליו, אלא שמא ימצא גלוסקא יפה, ויחוס עליה מלבערה, ואז יעבור ב"בל יראה", עיין שם. אבל אם לא ימצאנה – לא יעבור.

(ואפילו לפירוש התוספת שם, דלא בטל מאליו – זהו הכל כשימצא החמץ. ודוחק לומר דגם כוונת הטור כן הוא, שתשאר חמץ וימצאנו, דאם כן עיקר דבריו חסירים. וגם הב"ח תמה בזה, וגם הם נגד דברי הרא"ש, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן תלד סעיף ח[עריכה]

ונראה לי בכוונת הטור כמו שכתב הרמב"ם בפרק שלישי דין ז, וזה לשונו:

וכשגומר לבדוק... צריך לבטל... לפיכך אם לא בטל קודם שש, ומשש שעות ולמעלה מצא חמץ שהיה דעתו עליו, והיה בלבו, ושכחו בשעת הביעור ולא ביערו – הרי זה עבר על "בל יראה"...

עד כאן לשונו. ודקדק לומר "חמץ שהיה דעתו עליו... ושכחו", דבזה פשיטא שעובר עליו, כיון שראהו והיה דעתו עליו, והוה קרוב למזיד.

ויש מי שפירש בכוונת הרמב"ם דכל חמץ שלא ידע בו מתחילה – אינו עובר עליו כלל. ועשה מחלוקת בין הרמב"ם והטור (מגן אברהם שם). ואינו כן, דבוודאי במקום שמכניסין בו חמץ, ונמצא שם חמץ – עובר ב"בל יראה", אף על פי שלא ידע ממנו כלל. אך זהו כשלא בדק, ולא עשה מה שצוותה עליו תורה. אבל כשבדק, ואת זה החמץ לא מצא, ולא ידע ממנו כלל – וודאי אינו עובר, דאנוס גמור הוא.

וזהו גם כוונת הטור, שכתב: אם נשאר בבית חמץ שלא מצא... והיינו החמץ שראה בשעה שהתחיל לבדוק, והיה דעתו עליו...

(והרמב"ם מפרש בגמרא: שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עלויה, כלומר: שמא ימצא אותו חמץ שהיה דעתו עליו מקודם. ודלא כפירוש רש"י ותוספות. ודייק ותמצא קל.)

סימן תלד סעיף ט[עריכה]

פסקו הטור והשולחן ערוך שיכול לעשות שליח לבטל חמצו. וכן פסקו כמה מהפוסקים. וכשם שעושה שליח לבדיקה, כמו כן לביטול.

ואף על גב דהוי דיבור בעלמא, אין זה מילי דלא מימסרא לשליח. דזהו כשעושה שליח למסור הדברים לשליח אחר. אבל להשליח עצמו – יכול לעשות אפילו לדברים (עיין גיטין כט א). ולפי זה לומר לראובן שיעשה בשמו שליח לשמעון לבטל – אין ביכולת, דזהו מילי דלא מימסרא לשליח.

סימן תלד סעיף י[עריכה]

ודווקא כשעושיהו מפורש שיבטל. אבל אם עושיהו שליח לבדיקה – אינו יכול לבטל (מגן אברהם סעיף קטן ט).

מיהו נראה לי דהאידנא כשמבקשים אחד שיבדוק חמץ – הכוונה גם לביטול. דכל ענין הבדיקה והביטול – אנו קוראין בשם "בדיקת חמץ", כידוע.

ויש מי שאומר שצריך שיעמוד אצל השליח (שם בשם מהרי"ל). ואינו מובן. דהטעם מי שמחמיר בזה, הוא משום דסבירא ליה דמצוה המוטלת על גוף האדם אינו יכול לעשות שליח (כמו שכתב המחצית השקל והמגן אברהם בסימן תרעו). ואם כן, מה מועיל מה שעומד אצלו? וגם אין המנהג כן.

סימן תלד סעיף יא[עריכה]

וכשהשליח מבטל, צריך שיאמר "חמצו של פלוני יהא בטל". ויכול לבטל החמץ במקום שהוא. ואם אינו רגיל בכך, תוכל אשתו לבטל החמץ. ואף שהוא בלא דעתו, מכל מקום בוודאי ניחא ליה, וזכות הוא לו, שלא יעבור ב"בל יראה".

והמנהג עתה פשוט כשאין הבעל הבית בביתו – מבקשת האשה איזה איש לעשות בדיקת חמץ. והכוונה על הבדיקה והביטול כדת, דאנן סהדי דניחא ליה להבעלים. ואין לפקפק בזה, רק צריך שיאמר: כל חמירא דאיתא ברשות הדין.

(ומה שכתב בעט"ז בזה, הם דברים תמוהים.)

סימן תלד סעיף יב[עריכה]

ויש מהקדמונים שאסרו לגמרי ביטול על ידי שליח, מטעם דכיון דביטול הוא מטעם הפקר, וכשם שאחר אינו יכול להפקיר את של זה, כמו כן אינו יכול לבטל (ר"ן פרק קמא בשם י"א).

אבל אין זה דמיון, דהא חמץ בלאו הכי לא הוה ברשותו של אדם. ורק לענין "בל יראה" העמידה התורה ברשותו. ולכן בגילוי דעתא סגי (בית יוסף), וכמו שכתבתי סברא זו לענין עצם הביטול בסימן תלא סעיף יג, עיין שם. וכן עיקר לדינא. ואפוטרופוס של יתומים – צריך לבדוק ולבטל החמץ של היתומים (ח"י).