שולחן ערוך הרב אורח חיים תלג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אורח חייםיורה דעהחושן משפט

<< | שולחן ערוך הרבאורח חייםסימן תלג | >>

סימן זה בטור אורח חייםשולחן ערוךלבושערוך השולחן


דיני בדיקת החמץ
ובו: מ"ג סעיפים
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג

סעיף א[עריכה]

הבדיקה צריך שתהיה לאור הנר, ולא לאור הלבנה ולא לאור החמה. כגון אם עבר ולא בדק בליל י"ד, וחייב הוא לבדוק ביום י"ד כמו שיתבאר בסימן תל"ה, לא יבדוק לאור החמה אלא לאור הנר, שאור הנר יפה לבדיקה וחיפוש במחבואות בחורים ובסדקים:

סעיף ב[עריכה]

במה דברים אמורים? בחדר מקורה, שיש לו ד' מחיצות ואין אור החמה נכנס לתוכו אלא דרך חורים וחלונות. אבל חדר שאין לו אלא ג' מחיצות, אף על פי שהוא מקורה, והוא הנקרא "אכסדרה", כיון שאורו רב מאוד יכול לבדקו לכתחלה ביום בלא אור הנר, אפילו ביום המעונן:

סעיף ג[עריכה]

ואפילו חדר שיש לו ד' מחיצות, אם יש שם ארובה בגגו (פירוש, שגגותיהן היו שוין ולא היה עליהם עוד גג אחר משופע מלמעלה), וארובה זו היא פתוחה לגמרי שאין בה מחיצה של זכוכית, מותר לבדוק בקרקעית החדר שכנגד הארובה ביום בלא אור הנר, אפילו הוא יום המעונן. אבל שאר קרקעית החדר שאינה כנגד הארובה ממש, צריך לבדוק לאור הנר:

סעיף ד[עריכה]

וכן חלון שבכותל, אם אין בה מחיצה של זכוכית, כל מה שמכוון כנגדו ממש אין צריך בדיקה לאור הנר אם הוא בודק ביום, אפילו הוא יום המעונן:

סעיף ה[עריכה]

וכל זה כשעבר או שכח ולא בדק בליל י"ד. אבל לכתחילה, אפילו אכסדרה ושכנגד ארובה וחלון אין לבדוק כי אם בליל י"ד לאור הנר. ואפילו אם רוצה להקדים ולבודקם ביום י"ג לאור החמה אינו רשאי, שמבטל הוא תקנת חכמים שתקנו לבדוק בלילה בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם. ומכל מקום אם עבר ובדק את האכסדרה ביום י"ג או בשאר ימות השנה, ונזהר שלא להכניס שם עוד חמץ, יצא ואין צריך לחזור ולבודקה בליל י"ד לאור הנר:

סעיף ו[עריכה]

אבל שאר כל החדרים שיש בהם ד' מחיצות, אם עבר ובדקן ביום י"ג לאור הנר, צריך לחזור ולבודקן בליל י"ד, לפי שאין אור הנר מבהיק יפה ביום. ואפילו אם בדק חדר אפל ביום י"ג לאור הנר, שהחשך בתוכו שוה ביום ובלילה, אף על פי כן צריך לחזור ולבודקו בליל י"ד, לפי שאין הבהקת הנר ביום אפילו בחדר אפל דומה להבהקתו בלילה:

סעיף ז[עריכה]

אבל אם רוצה לבדוק כל חדריו בליל י"ג או בשאר לילות השנה לאור הנר, ולהזהר שלא להכניס לשם עוד חמץ, הרשות בידו, רק שלא יברך על בדיקה זו כמו שיתבאר בסימן תל"ו. לפיכך נכון הדבר שישייר חדר אחד לבודקו בליל י"ד ולברך על בדיקתו, שלא להפסיד ברכה בידים. ומכל מקום, אף אם בדק כל חדריו ולא שייר כלום, צריך הוא לחזור ולבדוק פעם אחרת לפחות חדר אחד בליל י"ד, כיון שבלילה זה חל חיוב הבדיקה על כל ישראל שלא בדקו עדיין, חל החיוב גם על זה שבדק כבר, שלא לחלק בינו ובין כל ישראל. ויש חולקין על זה ואומרים שאין צריך לחזור ולבדוק כלום בליל י"ד, כיון שכבר בדק כל חדריו כדינם בלילה לאור הנר. ויש לחוש לדבריהם שלא לברך כשחוזר ובודק חדר אחד בליל י"ד:

סעיף ח[עריכה]

אין בודקין לאור האבוקה, אלא לאור נר קטן יחידי, לפי שאור האבוקה אין יכול להכניסו לחורים וסדקים, וגם הוא מתיירא שלא ישרוף בו הבית ויהא לבו טרוד ביראה זו ולא יבדוק יפה.

ולכתחילה יש להזהר שלא לבדוק כי אם בנר של שעוה, אבל לא בנר של חֵלב, לפי שהוא מתיירא שלא יטיף ממנו על כלים כשרים, ולא בנר של שומן, לפי שמתיירא שלא יטיף ממנו על כלי חָלב, ולא בנר של שמן, לפי שמתיירא שלא יטיף ממנו על הבגדים ויטנפם, וגם אינו יכול להכניסו יפה לחורים ולסדקים. אבל בדיעבד שכבר בדק באחד מנרות הללו, יצא ואין צריך לחזור ולבדוק בנר של שעוה. וכן אם הוא שעת הדחק שאין לו נר של שעוה, הרי זה כדיעבד ויבדוק לכתחילה בנרות אחרות.

ומכל מקום אם אפשר לו בנר של שומן, לא יבדוק בשל חֵלב, שכשהוא בודק בשל שומן אינו מתיירא רק שלא יטיף על כלי חָלב אבל לא על כלי בשר, מה שאין כן בשל חֵלב. ואם אין לו של שומן ויש לו של חֵלב, יבדוק בו ולא יבדוק בשל שמן, שאינו יכול להכניסו יפה לחורים ולסדקים כמו של חֵלב:

סעיף ט[עריכה]

אם עבר ובדק לאור האבוקה, לא יצא, וצריך לחזור ולבדוק לאור הנר. ויש מי שאומר שאין צריך לחזור ולבדוק, ויש לחוש לדבריו שלא לברך כשחוזר ובודק:

סעיף י[עריכה]

נר של שמן שדולקין בתוכו ב' פתילות, דינו כאבוקה, שאפילו עבר ובדק בו צריך לחזור ולבדוק. וכן אם הדליק ב' נרות של שעוה וסמכן זו לזו ובדק בהן, לא עלתה לו בדיקה, ואפילו קלען יחד ועשאן כעין נר אחד (או שדיבק וחיבר זו לזו עד שנעשו נר אחד), מכל מקום כיון שיש כאן ב' פתילות דולקות הרי זו אבוקה:

סעיף יא[עריכה]

אין בודקין לאור העצים, שהעץ אינו דולק יפה כשהוא יחידי, ושני עצים אפילו הם דקים מאד דינם כאבוקה. ואפילו מין עץ שדולק יחידי שקורין (בלשון אשכנז קי"ן) אין לבדוק בו לכתחילה (אם יש לו נר של שעוה), דכיון שריחו רע וגם ניצוצות מנתזין ממנו כשדולק, יש לחוש שעל ידי כן לא יבדוק היטב:

סעיף יב[עריכה]

כבר נתבאר בסימן תל"א, שמן התורה כשמבטל את החמץ ומפקירו קודם זמן איסורו דיו, ואם אינו רוצה לבטלו ולהפקירו, חייב הוא לבדוק ולחפש אחריו מן התורה כשיגיע זמן איסורו ולבערו מן העולם לגמרי. וכשהוא עושה כך, אם בתוך הפסח מצא כזית חמץ בביתו שלא מצא בבדיקתו, לא עבר עליו למפרע בבל יראה ובל ימצא, שהרי אנוס הוא, כיון שבדק כדינו.

ואינו חייב לבדוק מן התורה אלא במקומות שרגיל להשתמש בהן חמץ כל השנה בתדירות, כגון הבית וחדריו שרגיל לאכול בהן חמץ כל השנה, ואי אפשר שלא נתפרר ונפל שם פירור חמץ שיש בו כזית ועובר עליו בבל ימצא מן התורה אף על פי שאינו נראה לו (עיין סימן ת"מ) כל ימי הפסח. אבל שאר החדרים שאינו רגיל להשתמש בהן חמץ בתדירות, וקרוב הדבר שלא נשתייר בהן חמץ כזית, אין צריך לבודקן מן התורה אף על פי שלא ביטל:

סעיף יג[עריכה]

אבל מדברי סופרים, אף על פי שביטל כל חמצו, חייב הוא לבדוק ולחפש אחריו בכל המקומות שיש לחוש ולהסתפק שמא הכניס לשם חמץ באקראי. לפיכך כל חדרי הבית והעליות, אפילו אותן שברי לו שלא אכל בהן חמץ מעולם, הרי הם צריכים בדיקה כדינה בלילה לאור הנר. לפי שלפעמים אדם קם מתוך סעודתו ופתו בידו ונכנס לחדריו להשתמש בהן תשמישיו, כגון חדר המשכנות, שלפעמים נכנס לתוכו באמצע הסעודה להוציא משם משכון להחזירו לבעליו, ויש לחוש שמא שכח שם את פתו או שמא נתפרר ממנו שום פירור חמץ:

סעיף יד[עריכה]

אבל אותן חדרים שאין דרך האדם ליכנס בהן בתוך הסעודה, כגון אוצרות יין ושכר שאין מסתפק מהן לשתותן או למכור מהן, וכן בית התבן, אין צריכים בדיקה, אלא אם כן ידוע לו שהכניס לשם חמץ פעם אחת:

סעיף טו[עריכה]

אבל אוצרות יין ושכר שמסתפק מהן צריכין בדיקה, שלפעמים באמצע הסעודה הם כלים על השולחן והולך השמש להביא מהן ופתו בידו. וכן החדרים שמשימין בהם מלח או גבינות או מיני כבושים או נרות, הרי הם צריכים בדיקה, שלפעמים הם כלים באמצע הסעודה והולך השמש להביא מהן ופתו בידו:

סעיף טז[עריכה]

אבל אותן חדרים שמשימין דברים שיש קבע לסיפוקן, דהיינו שהשמש יודע קודם הסעודה כמה צריכין לסעודה זו והולך ומביא ואין צריך להביא עוד באמצע הסעודה, כגון אוצרות של שמן וכיוצא בו דברים שאין רגילין בהן תדיר ואין דרך לימלך ולהביאן עוד על השולחן באמצע הסעודה, אין צריך בדיקה. ואם הוא מקום שרגילין להדליק בו נרות של שמן, צריך בדיקה, אם דרך להסתפק ממנו לנרות:

סעיף יז[עריכה]

חורים שבכותל הבית, וכן זיזים הבולטים מהכתלים, אם אינן גבוהים יותר מדאי ולא נמוכים יותר מדאי הרי הן צריכין בדיקה, לפי שדרך להשתמש בהן (אבל חורים קטנים מאד, וכן הסדקים קטנים שבכותלים שאין ראויין לשום תשמיש, אינם צריכים בדיקה), ויש לחוש לשמא נשתמש בהן חמץ ונשאר מונח שם פירורי חמץ. אבל אם גבוהים כל כך עד שאין יד אדם מגעת לשם, וכן אם הם נמוכים למטה מג' טפחים סמוך לקרקע הבית, אינם צריכים בדיקה, שמן הסתם לא נשתמשו בו. אבל אם ידוע לו שנשתמש בהן חמץ אפילו פעם אחת, הרי הן צריכין בדיקה. ובבית שהתינוקות מצויין בו, אפילו הנמוכים מג' טפחים צריכין בדיקה, שמא הצניעו שם התינוקות מעט חמץ:

סעיף יח[עריכה]

וכל זה בחורים שבכתלים. אבל החורים וסדקים שבקרקעית הבית צריכין בדיקה אף על פי שאין תינוקות מצויין שם, שיש לחוש שמא נפל ונתגלגל לשם מעט חמץ:

סעיף יט[עריכה]

ואם קרקעית הבית היא מרוצפת בנסרים, ויש ביניהם חורים קטנים עמוקים ואין יכול להכניס את ידו לתוך החור לבדוק, אין צריך לקעקע את הנסרים לבדוק תחתיהם. ואפילו אם ראה שנפל חמץ לחור זה הקטן, ואם לא יוציאנו משם יהיה מונח שם כל ימי הפסח, אף על פי כן אין מטריחין אותו להוציאו משם אלא מבטלו ודיו. שהרי עיקר תקנת בדיקת החמץ אחר שביטלו אינה אלא משום גזירה שמא יבוא לאוכלו בפסח, וזה החמץ שהוא מונח במקום שאינו יכול להכניס ידו לתוכו, בוודאי לא יאכלנו בפסח:

סעיף כ[עריכה]

וכן הדין בחור שהוא רחב, ויכול להכניס ידיו לתוכו, אלא שהוא עמוק מאד ואין יד אדם מגעת לבדוק בכולו, בין שהחור הוא בכותלי הבית בין שהוא בקרקעיתו, הרי הוא בודק בתוכו עד מקום שידו מגעת והשאר די לו בביטול, אפילו יש שם ודאי חמץ, עיין סוף סימן תל"ח:

סעיף כא[עריכה]

כותל עב מאד, שהוא מחיצה בין ב' בתים של ב' בני אדם והחור עובר בתוכו מעבר אל עבר, זה בודק מצד זה עד מקום שידו מגעת וזה בודק מצד זה עד מקום שידו מגעת. ושאר אורך החור שבאמצע הכותל, יש לחוש שמא נתגלגל לתוכו חמץ מצד זה ושמא נתגלגל לתוכו חמץ מצד זה. לפיכך שניהם חייבים לבטל כל חמץ שיש בו, אפילו אינן יודעים בבירור שיש שם חמץ:

סעיף כב[עריכה]

ואם זה הכותל הוא מחיצה בין ביתו של ישראל לביתו של נכרי, לא יבדוק הישראל כלל את חורי הכותל העוברים בתוכו מעבר אל עבר. ואפילו אם יש שם חמץ ודאי בתוכו, אין צריך לבדוק ולהוציאו משם בליל י"ד, מפני חשש סכנה, שכשיראה הנכרי את הישראל שהוא ממשמש בחור לאור הנר יאמר: "כשפים הוא עושה לי". ומכל מקום למחר ביום י"ד יבדוק בו לאור היום עד מקום שידו מגעת, אפילו אין שם חמץ ודאי, שכשממשמש בו לאור היום אין כאן חשש סכנה, שהרי כך היה משתמש בו כל ימות השנה לאור היום (שכל חור שאין דרך להשתמש בו כלום, אין צריך בדיקה כלל כמו שנתבאר למעלה), והשאר די לו בביטול אפילו יש שם ודאי חמץ:

סעיף כג[עריכה]

גג המשופע, כמו גגות שלנו, אין צריך בדיקה, מפני שאינו ראוי לשום תשמיש (אבל גג השוה שתחת גג המשופע, אם דרך להשתמש צריך בדיקה, אלא אם כן הוא מיוחד לתשמיש שאין דרך להשתמש בו באמצע הסעודה, כגון שעשאו אוצר ליין או שכר ואינו מסתפק ממנו כלל לא לשתות ולא למכור וכל כיוצא בזה, כמו שנתבאר למעלה). ואפילו גג משופע שהוא נמוך מאד, ואפילו הוא עומד בתוך הבית כגון גג המגדל (פירוש כגון אלמע"ר או שאפ"ע בל"א ומצניעים בתוכו כלים ואוֹכָלים), אין צריך בדיקה. אבל תוך המגדל וכן תוך התיבות צריכים בדיקה, שהוא משתמש בהם חמץ לפעמים:

סעיף כד[עריכה]

רפת של בקר אין צריך בדיקה, שכל חמץ שנפל שמה יש לתלות שהבהמות אכלוהו, והרי יש כאן ספק ספיקא: שמא לא היה שם חמץ מעולם, ואם תמצא לומר היה, שמא אכלוהו הבהמות; וספק אכילת הבהמות מוציא מידי ספק חמץ:

סעיף כה[עריכה]

וכן לול של תרנגולים אין צריך בדיקה, שכל חמץ שהיה שם יש לתלות שהתרנגולים אכלוהו. וכן בית שהתרנגולים מצויין בו אין צריך בדיקה בקרקעיתו.

במה דברים אמורים? כשסמוך לפסח, דהיינו כל שלשים יום לפני הפסח נזהר שלא לאכול חמץ בתוך זה הבית. אבל אם לא נזהר מלאכול בתוכו חמץ בתוך שלשים יום לפני הפסח, הרי קרקעיתו צריך בדיקה כדינה בלילה לאור הנר; דכיון שאכלו שם חמץ, אי אפשר שלא נפל שם חמץ על הקרקע, והרי יש כאן ודאי חמץ וספק אכלוהו התרנגולים וספק לא אכלוהו, ואין ספק מוציא מידי ודאי.

אבל כל חמץ שנפל לתוכו זמן רב קודם פסח, דהיינו קודם ל' יום, יש בו ב' ספיקות להקל: שמא אכלוהו; (ושמא לא הכניסו לשם חמץ) ואם תמצא לומר שלא אכלוהו התרנגולים, שמא נתעפש באורך הזמן או נמאס עד שנפסל מאכילת כלב, ואין צריך לבערו כלל כמו שכתוב בסימן תמ"ב*:

*) (ואף על פי שחייב אדם לבדוק בכל החדרים שיש לחוש בהם לשמא הכניסו לשם חמץ פעם אחת אף שיש כמה ספיקות להקל, שמא לא הכניסו שם חמץ מעולם, ואם תמצא לומר הכניסו, שמא חזרו ונטלוהו כולו משם ולא נשתייר ממנו שם כלום, ואם תמצא לומר נשתייר ממנו מעט, שמא היה זמן רב קודם הפסח ונתעפש באורך הזמן או נמאס עד שנפסל מאכילת כלב? היינו לפי שעיקר תקנת חכמים שתקנו לבדוק ולחפש אחר החמץ אינה אלא על הספק שמא יש שם חמץ, ומן התורה אין לחוש כלל לספק כזה, שכלל גדול בתורה: אין מחזיקין ריעותא, כמבואר ביורה דעה סימן ל"ט. אלא שחכמים מחמת חומר איסור החמץ החמירו לחוש אף לספק כזה, ולכן התקינו מצות הבדיקה, ואם כן מה לי ספק אחד ומה לי כמה ספיקות?
אבל ספק הרגיל מאד, שרגילות היא שהתרנגולים וכיוצא בהן אוכלין כל מה שמוצאין והוא קרוב לודאי. אלא שספק זה בלבד אינו יכול להוציאו מידי ודאי גמור, דהיינו חזקת חמץ שהיה שם, שודאי גמור עדיף מקרוב לודאי. אבל אם יש להסתפק עוד ספק אחר, דהיינו שמא נפסל מאכילת כלב באורך הזמן, אף על פי שספק זה אינו קרוב לודאי, מכל מקום על ידי ספק זה הורע כוחו של הוודאי גמור, דכיון שיש להסתפק ספק אחר הרי אינו ודאי גמור, ואינו אלא כקרוב לוודאי שיש כאן חמץ, ויוכל ספק של אכילת תרנגולים שהיא קרוב לוודאי להוציא מידי קרוב לוודאי.
ועיין בסימן תמ"ד, שאפילו בית הצריך בדיקה בקרקעיתו אין צריך לבדוק ולחפש אלא אחר פירורין גדולים קצת, אבל פירורים הדקין, אפילו רואה אותם מונחים על גביו אין צריך להגביהם ולבערם אם הם מונחים במקום דריסת רגלי בני אדם, שמאליהם הם מתבערים על ידי דריסת הרגלים, אלא אם כן רואה אותם מונחים שם לאחר שהגיע שעה ששית, שאז הוא חייב לבערם מן העולם מיד שיראם עיין שם):

סעיף כו[עריכה]

וכן הדין בכל החדרים שאין צריך בדיקה כלל מחמת שאין דרך להכניס בהן חמץ מעולם, וראה קודם שלשים יום שהכניס עכבר בהם חתיכות חמץ, אין צריך לבודקן בליל י"ד מטעם שנתבאר. אבל אם ראה תוך שלשים יום, צריך לבודקן בליל י"ד, ועל דרך שיתבאר בסימן תל"ח, ועיין בסימן תס"ה:

סעיף כז[עריכה]

וכן רפת של בקר ולול של תרנגולים, אם ידוע לו שהיה בהם ודאי חמץ בתוך ל' יום לפני הפסח אלא שאינו יודע היכן הוא מונח שם, הוא חייב לבדוק ולחפש בהם את החמץ בליל י"ד לאור הנר ולהוציאו משם. ואם הוא רוצה ליתן לפני הבהמות ותרנגולים לאכול זה החמץ או חמץ אחר, צריך הוא לעמוד עליהם עד שיגמרו לאכול, ולעיין עליהם שלא ידחפו ויגלגלו מן החמץ כלום למקום אחר צנוע שאינו נראה, שמא יהא מונח שם עד כניסת הפסח ויעבור עליו בבל ימצא. ואם נשתייר מעט חמץ מאכילתם, יטלנו משם ולא יניח לפניהם, שמא ישאר מונח שם עד כניסת הפסח. ואפילו אם דעתו לילך אליהם כשתגיע שעה ששית ולראות אם מונח שם מעט חמץ שיבערנו, מכל מקום יש לחוש שמא כשתגיע שעת הביעור חמץ ישכח על החמץ שנתן לפניהם, לפי שלא יעלה על דעתו אז לחוש שמא נשתייר מעט חמץ מאכילתם. לפיכך צריך הוא בשעה שהוא נותן לפניהם לאכול, שלא לזוז מהם עד שיגמרו לאכול, ויצניע המשוייר כדרך שיתבאר בסימן תל"ד, שאז בוודאי לא ישכח לבערו בשעת הביעור, כמו שאין שוכח לבער כל חמץ הידוע לו:

סעיף כח[עריכה]

קרקעית החצר אין צריך בדיקה, לפי שעורבין ושאר עופות מצויין שם והם אוכלים כל חמץ שנופל. ואפילו אם ידוע לו שיש שם בחצר ודאי חמץ, אין צריך ליטלו משם בשעת בדיקת ליל י"ד, ואפילו לכתחילה יכול להשליך חמץ לחצר קודם שתגיע שעה ששית, וכשתגיע שעה ששית ילך לראות החמץ בחצר. ואם עדיין הוא מונח שם שלא אכלוהו העורבים, חייב לבערו מן העולם לגמרי מיד שיראנו, כמו שיתבאר בסימן תמ"ה. ואין חוששין שמא ישכח לילך ולראותו כשתגיע שעה ששית, שאף אם ישכח עליו אין כאן איסור, שבוודאי נטלוהו העורבין קודם שהגיע שעה ששית והוליכוהו למקום שבאו משם. ואף על פי שנתבאר למעלה ויתבאר בסימן תל"ח ותל"ט שאין ספק אכילה מוציא מידי ודאי חמץ, מכל מקום נטילת העורבים וכיוצא בהם וגרירת החולדה והעכברים וכיוצא בהם היא ודאית, אלא שהאכילה היא ספק, כי שמא לא היו רעבים באותו שעה. לפיכך גבי עכברים וכיוצא בהם משאר מיני חיה הגדלים בבית, אנו מחמירים בוודאי חמץ, שאף אם גררוהו הרי הוא טמון בבית או בחצר ועובר עליו בבל ימצא, ואין כאן צד היתר אלא לתלות שמא אכלוהו, ואין ספק מוציא מידי ודאי. אבל עורבים וכיוצא בהם שאינם בני תרבות וממקום אחר הם רגילין לבוא לכאן, אם כן כשנטלוהו בוודאי הוליכוהו למקום שבאו משם. אלא שלכתחילה אין לסמוך על זה כשמגיע זמן הביעור דהיינו תחילת שעה ששית, דכיון שהיה יכול לילך לחצר ולראות אם החמץ מונח עדיין שם, ילך ויראנו:

סעיף כט[עריכה]

החורים שבכותלי החצר, אם אינן גבוהים יותר מדאי ולא נמוכין יותר מדאי הרי הם צריכין בדיקה אם דרך להשתמש בהם, לפי שהעורבים אינם מצויים בחורים:

סעיף ל[עריכה]

חמץ שנפלה עליו מפולת (פירוש: גל של אבנים ועפר), אם אין הכלב יכול להריח ריחו ולחפש אחריו, דהיינו שיש עליו גובה ג' טפחים, הרי הוא כמבוער מן העולם לגמרי ואינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא מן התורה אף על פי שלא ביטלו. ואפילו לכתחילה יכול להפיל עליו מפולת מן התורה אף לאחר שהגיע זמן הביעור ובכך הוא מבוער מן העולם, ולאחר הפסח יכול לפקח את הגל ולחזור ולזכות בחמץ הטמון. אבל מדברי סופרים, אפילו אם נפלה עליו מפולת מאליו צריך לבטלו קודם שתגיע שעה ששית, גזירה שמא יתפקח הגל בתוך הפסח ויתגלה החמץ ויעבור עליו בבל יראה ובל ימצא מן התורה אם לא היה מבטלו קודם שעה ששית, שמשעה ששית ואילך אינו יכול לבטל עוד, דכיון שאינו יכול עוד ליהנות ממנו מחמת גזירת חכמים שאסרוהו בהנאה מתחילת שעה ששית ואילך, הרי אין לו שום חלק וזכות בו ואינו נקרא שלו שיוכל לבטלו ולהפקירו. ואם לא ביטלה קודם שעה ששית, יש אומרים שאף על פי שעבר על מצות חכמים, אין קונסין אותו לפקח את הגל להוציא את החמץ משם ולבערו מן העולם.

ויש חולקין על כל זה ואומרים, שאף שנפלה עליו מפולת גבוה ג' טפחים אינו כמבוער מן העולם לגמרי, אלא הרי הוא כטמון בבורות שיחין ומערות שעובר עליו ב"בל ימצא" מן התורה, כמו שיתבאר בסימן ת"מ. לפיכך אם אינו רוצה לפקח את הגל להוציא החמץ ולבערו בזמן הביעור, הרי הוא חייב מן התורה לבטלו קודם שתגיע שעה ששית, ובביטול זה הוא יוצא ידי חובתו אף מדברי סופרים; שהרי עיקר גזירת חכמים שגזרו שאין ביטול והפקר מועיל לחמץ, אינה אלא כדי שלא ישכח ויבא לאכול ממנו בפסח אם יבטלנו ולא יבערנו מן העולם לגמרי, וחמץ זה שנפלה עליו מפולת גבוה ג' טפחים שאין הכלב יכול להוציאו משם ולהניחו במקום מגולה, אין לחוש בו שמא יבוא אדם לאכול ממנו בפסח, כיון שכל ימי הפסח יהיה טמון ומכוסה מן העין.

אבל אם לא ביטלו קודם שעה ששית, חייב הוא מן התורה לפקח את הגל להוציא החמץ משם ולבערו. ואם יש חשש סכנה לפקח בגל בידים, כגון שהוא מקום שמצויים שם עקרבים (אבל נחש לא ברי היזקא, עיין סימן ק"ד) באשפות ובגלים, הרי הוא חייב לשכור פועלים שיפקחו את הגל על ידי מרא וקרדום וכיוצא בהם בעניין שאין בו חשש סכנה, עד שיוציאו את החמץ משם.

ולעניין הלכה יש להחמיר בשל תורה כסברא אחרונה. ומכל מקום אם נפל עליו גל גדול שאי אפשר לפקחו אפילו על ידי מרא וקרדום, והרי זה החמץ אבוד מבעליו ומשאר כל אדם, הרי זה כמבוער מן העולם לגמרי לדברי הכל, ואפילו לכתחילה אינו צריך לבטלו כלל, שהרי אמרה תורה: "ולא יראה לך חמץ", שלך אי אתה רואה, וחמץ זה אינו נקרא "שלך", דכיון שאינו יכול להוציאו מן הגל הרי אין לו שום זכות בו:

סעיף לא[עריכה]

ואם נפל עליו גל קטן בעניין שהכלב יכול להריח ריחו ולחפש אחריו ולהוציאו משם, דהיינו שאין עליו גבוה ג' טפחים, אף על פי שביטלו והפקירו – חייב הוא לפקח את הגל ולבער החמץ בזמן הביעור; גזירה שמא כשיוציאנו משם הכלב לאכלו ישייר מעט מאכילתו ויניחנו מגולה, וכשיראהָ אדם, ישכח ויאכלנה. ואם יש חשש סכנה לפקח בגל בידיים, חייב הוא לפקח את הגל על ידי מרא וקרדום בעניין שאין בו סכנה:

סעיף לב[עריכה]

במה דברים אמורים? כשברי לו עכשיו בזמן הביעור שיש ודאי חמץ בתוך הגל. אבל אם לא ברי לו עכשיו בשעת הביעור שיש בגל ודאי חמץ, כגון חורים שבכותל שנשתמש בהם חמץ ואחר כך נפל הכותל ונעשה גל, שיש להסתפק ולומר: שמא כבר ניטל החמץ מהחורים קודם שנפל הכותל ולא נשתייר ממנו מאומה בהחורים, ועכשיו בזמן הביעור אין מן החמץ כלום בתוך הגל; ולפיכך אם כבר ביטל את החמץ הזה, או שיכול עדיין לבטלו, שאף אם יש עדיין בתוך הגל – אינו חייב להוציאו משם ולבערו מן התורה, אלא מדברי סופרים — לא הטריחוהו חכמים להוציאו משם על ידי מרא וקרדום, כיון שאפשר שאין שם חמץ כלל. וגם לא הצריכוהו לבדוק ולחפש בגל בידיים ולבטוח על הקב"ה שלא יזיקנו עקרב, ששלוחי מצוה אינן ניזוקין (והא דחיישינן לסכנה גבי חור שבין ישראל לנכרי, התם שכיחא היזקא, והיכא דשכיחא הזיקא לא סמכינן אניסא אפילו כשעוסק במצות המקום, שנאמר: "ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני. ויאמר ה' עגלת בקר תקח" וגו'. אבל הכא לא שכיחא הזיקא, שמא אין כאן עקרב כלל בגל; ואם תמצא לומר יש בו, שמא לא יגע בו בידיו כשיבדוק ויחפש בגל; ואם תמצא לומר יגע בו, שמא לא יזיקנו, כי לא יוכל מחמת שהוא מוטמן בגל. ואין כאן אלא חששא בעלמא, ולא חיישינן לה אלא לאחר שהשלים המצוה כמו שיתבאר). לפי שחשו חכמים שמא תאבד לו מחט בגל זה קודם בדיקה זו (שבשעת הבדיקה בוודאי לא יאבד ממנו כלום על ידי טרדתו בבדיקה, ששלוחי מצוה אינן ניזוקין לא בגופם ולא בממונם), ולא ירצה לחפש אחריה קודם בדיקה זו, לפי שיתיירא מעקרבים המצויין שם; רק בשעת בדיקה, שאז הוא עוסק במצוה, יחפש גם אחר המחט, ויש לחוש שמא גם אחר גמר הבדיקה יחפש גם כן אחר המחט, ואז אין עוסק במצוה כלל ויוכל לבא לידי סכנה.*

*) [אבל בשעת הבדיקה, אפילו מחפש גם אחר המחט – הוי ליה עוסק במצוה; כמו האומר: "הרי סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני" או "שאהיה בן עולם הבא", דהוי צדיק גמור במצוה אף שמתכוין גם להנאתו, ולא אמרינן: שלא לשמה הוא עושה, אלא קיים מצות בוראו שציווהו לעשות צדקה, ומתכוין בה אף להנאת עצמו, שיחיה בנו או שיהיה בן עולם הבא:]

אבל אם לא ביטלו, וכבר הגיע שעה ששית שאין בידו לבטלו, חייב הוא לפקח על ידי מרא וקרדום, ולבדוק ולחפש שמא יש שם מן החמץ שנשתמש בחורין תוך ל' יום לפני הפסח. אבל החמץ שנשתמש בהם קודם ל' יום, יש בו כמה ספיקות להקל: שמא ניטל כולו מהחורים, ושמא נתעפש באורך זמן (ושמא יש עליו גבוה ג' טפחים, שהוא כמבוער מן התורה), ואין צריך לבערו אלא מדברי סופרים, וחכמים לא הטריחוהו לפקח הגל על ידי מרא וקרדום, כיון שאין שם חמץ ודאי:

סעיף לג[עריכה]

וכל זה כשהוא בעניין שיש להסתפק שמא יש שם חמץ מונח בגל ואין עליו גבוה ג' טפחים; אבל אם ברי לו שאם יש שם חמץ בגל – יש עליו בודאי גבוה ג' טפחים, אין צריך לטרוח ולפקח בגל על ידי מרא וקרדום, אף על פי שנשתמש חמץ בחורים תוך ל' יום. דכיון שיש כאן ספק, שמא אין מן החמץ שנשתמש בחורים כלום בתוך גל זה, שכבר ניטל כולו מן החורים קודם שנפל הכותל, לכך יש להקל כהאומרים שהחמץ שנפלה עליו מפולת גבוה ג' טפחים – אין צריך לפקח בגל כלל כדי לבערו, אף על פי שלא ביטלו ואין בידו לבטלו:

סעיף לד[עריכה]

חמץ שנפלה עליו מפולת גבוה ג' טפחים, וביטלו קודם שעה ו' כמשפטו, ולאחר הפסח נתפקח הגל ונתגלה החמץ, הרי הוא מותר אפילו באכילה. שחמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא משום קנס, שקנסוהו חכמים על שעבר בבל יראה ובל ימצא מן התורה או מדברי סופרים, כמו שיתבאר בסימן תמ"ח, וחמץ זה שנפלה עליו מפולת לא עבר עליו כלום, אין לנו לקונסו (ועיין בסימן תל"ו, שאם בשעה שנפלה עליו המפולת על החמץ היה בדעתו לפנות הגל לאחר הפסח ולזכות בחמץ שתחתיו, הרי זה אסור בהנאה, עיין שם הטעם):

סעיף לה[עריכה]

דרך אוצרי יין ושמן לסדר חביותיהן שורות שורות, עד שממלאין כל קרקע המרתף בשורות של חביות, וחוזרין ומניחין חביות על חביות כשורות התחתונות על פני כל אורך ורוחב המרתף, וחוזרין ועושין כן כמה פעמים עד שנתמלא כל המרתף חביות מקרקעיתו עד תקרתו על פני כל ארכו (פירוש, מן הכותל שבו פתוח הפתח ועד הכותל שכנגדו נקרא אורך, ומן הכותל שבצד זה ועד הכותל שבצד זה נקרא רוחב), ועל פני כל רחבו. כשהוא בא לבודקו מחמץ (וכגון שדרך להסתפק ממנו, שהוא צריך בדיקה כמו שנתבאר למעלה), אין צריך לבדוק בכולו, אלא בודק בין החביות שבשתי שורות העליונות הסמוכות לכותל שבו הפתח, דהיינו שורה אחת על פני כל רוחב המרתף מהכותל שבצד הפתח עד הכותל שכנגדה, והוא אורך שורה זו, ורחבה הוא אורך חבית אחת, ושורה זו היא סמוכה לכותל שבו הפתח, והיא עליונה על גבי כל השורות הסמוכות לכותל זו. ועוד בודק בשורה שתחת שורה זו, ודיו, שבשתי אלו שורות רגיל השמש להניח פתו בשעה שמוזג יין מן החביות:

סעיף לו[עריכה]

בתי כנסיות ובתי מדרשות צריכין בדיקה בליל י"ד לאור הנר, מפני שהתינוקות מכניסין בהן חמץ כל השנה. והשמשים אינם נזהרים לבדוק בלילה, אלא מכבדין היטב ביום. ולא יפה הם עושים, וצריך להזהירם על כך שיקיימו מצות חכמינו כתיקונה (ויכולין לברך על בדיקה זו). אבל אין צריך לבטל אחר הבדיקה, לפי שאין יכולים לבטל ולהפקיר חמץ שאינו שלהם, שאין אדם מפקיר דבר שאינו שלו:

סעיף לז[עריכה]

אם עבר ולא בדק בתי כנסיות ובתי מדרשות בליל י"ד, יכול לבודקם לכתחילה ביום י"ד לאור היום, ואין צריך לבדוק לאור הנר, לפי שדרך להרבות בהם חלונות ויש בהם אורה גדולה, והרי דינם כדין אכסדרה שנתבאר למעלה. וכן שאר בתים וחדרים שיש בהם חלונות הרבה ואורה גדולה, דינם כאכסדרה:

סעיף לח[עריכה]

כל חדר הצריך בדיקה, צריך לכבדו קודם הבדיקה, לפי שקודם הכיבוד יש עפרורית הרבה ואינו יכול לבדוק יפה. ויזהיר כל אדם את בני ביתו שיכבדו גם תחת המיטות, שמא נתגלגל לשם מעט חמץ:

סעיף לט[עריכה]

ואחר שכיבדו היטב בכל המקומות, צריך הוא לחזור ולבדוק בכל המקומות לאור הנר בחורים ובסדקים הצריכין בדיקה, שמא יש שם מעט חמץ, שהכיבוד אינו מועיל כלום למה שבחורים וסדקים:

סעיף מ[עריכה]

ואפילו תחת המיטות צריך הוא לבדוק לאור הנר אחר הכיבוד, אלא אם כן תרנגולים מצויין שם, שאז יש לתלות שהם אכלו כל החמץ שנתגלגל תחת המיטות:

סעיף מא[עריכה]

אבל תחת הספסלים צריך לבדוק לאור הנר אף אם מצויין שם תרנגולים, לפי שאי אפשר שלא נפל לשם חמץ אם הוא חדר שאוכלין בו, והרי יש כאן חמץ ודאי תחת הספסלים, ואין ספק אכילת התרנגולין מוציאה מידי ודאי חמץ:

סעיף מב[עריכה]

ויזהר כל אדם לבדוק ולנער הבתי ידים והכיסים של הבגדים שלו ושל התינוקות, לפי שלפעמים מכניסין בהן חמץ. ואין צריך לבודקן בליל י"ד, שהרי למחר כשיאכל חמץ אפשר שיחזור ויכניס בהן חמץ, ומה הועיל בבדיקתו? אלא יבדקם וינערם למחר בשעת הביעור. ואף אם רוצה להחמיר על עצמו ולבודקם בליל י"ד, צריך לחזור ולבדקם למחר בשעת הביעור, שמא חזר והכניס בהם מחמץ שאכל אחר הבדיקה:

סעיף מג[עריכה]

וכל זה במי שדרכו לפעמים ליתן חמץ לתוך הבתי ידים והכיסים של הבגדים; אבל מי שלעולם אין דרכו בכך, אין צריך בדיקה כלל, לא בליל י"ד ולא בשעת הביעור. ומכל מקום המחמיר תבא עליו ברכה: