שולחן ערוך הרב אורח חיים תלב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אורח חייםיורה דעהחושן משפט

<< | שולחן ערוך הרבאורח חייםסימן תלב | >>

סימן זה בטור אורח חייםשולחן ערוךלבושערוך השולחן


דין ברכת בדיקת החמץ
ובו: י"ב סעיפים
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב

א[עריכה]

קודם שיתחיל לבדוק צריך לברך, כמו שמברכין על כל מצוות מדברי סופרים. ומה הוא מברך? בא"י אמ"ה אקב"ו על ביעור חמץ. ואע"פ שבשעה זו אינו מבערו עדיין, מכל מקום כיון שלאחר הבדיקה מיד הוא מבטל ומפקיר כל החמץ שנשאר בביתו שלא מצאו בבדיקה זו, הרי ביטול זה נקרא ביעור כדינו לחמץ שאינו ידוע לו שלא מצאו בבדיקה, והחמץ הידוע לו הוא מצניעו עד למחר שיאכל ממנו עד שעה ה', והמותר מבערו מן העולם. וביעור זה שביום י"ד וביטול זה שבליל י"ד אין מברכין עליהם כלום, והן נפטרין בברכה שבירך על הבדיקה, שהיא תחילת הביעור, לפיכך מברכין עליהם על ביעור חמץ:

ב[עריכה]

ולמה אין מברכין על בדיקת חמץ שהוא מתחיל בה מיד? לפי שאין הבדיקה תכלית המצוה, שהרי מי שבדק ולא ביער את החמץ שמצא בבדיקה, לא עשה ולא כלום. וכן אם לא ביטל חמצו אחר הבדיקה, עדיין לא נגמרה מצות ביעור חמץ:

ג[עריכה]

ולמה אין מברכין שהחיינו קודם הבדיקה? והרי היא מצוה הבאה מזמן לזמן? לפי שמצוה זו היא לצורך הרגל, לתקן הבית ולבער החמץ מתוכו לצורך המועד, לפיכך היא נפטרת בברכת שהחיינו שמברכין ברגל בקידוש לילה:

ד[עריכה]

אם בירך אקב"ו לבער חמץ, יצא ואין צריך לחזור ולברך. וכן כיוצא בזה בשאר מצוות שמברכין עליהם בלשון "על", כמו "על אכילת מצה", "על אכילת מרור", אם בירך עליהן בלמ"ד, "לאכול מצה", "לאכול מרור", יצא. וכן כל המצות שמברכין עליהן בלמ"ד, "לקבוע מזוזה", "לקרוא את הלל", אם בירך בלשון "על קביעת מזוזה", "על קריאת הלל", יצא. אבל לכתחילה צריך לברך על כל מצוה ברכה שתיקנו לה חכמים. וטעם שינוי הנוסחאות בברכת המצוות הוא מבואר בראשונים עיין שם:

ה[עריכה]

אם שכח לברך קודם התחלת הבדיקה, אם נזכר קודם שגמר את הבדיקה לגמרי, דהיינו שנשאר לו עדיין לבדוק מקום אחד או אפילו זוית אחת ואפילו חור אחד (אם הוא בעניין שיש לחוש שמא יש שם בחור כזית חמץ, עיין סימן תמ"ו), חייב לברך קודם שיגמור בדיקה זו. אבל אם נזכר לאחר שגמר בדיקתו לגמרי, לא יברך כלום, שכל המצוות מברכין עליהם עובר לעשייתן; אבל לאחר גמר עשייתן, היאך יברך "וציוונו לעשות מצוה פלונית", ואינו עושה כלום, שכבר עשה? ויש מי שאומר, שאף על פי כן יברך למחר בסוף שעה ה' כששורף את החמץ שמצא בבדיקה, שהרי שריפה זו עיקר ביעור חמץ והיה ראוי לברך עליה, אלא שפוטרין אותה בברכת "על ביעור חמץ" שמברכין בשעת בדיקה; וזה שלא בירך בשעת בדיקה, צריך לברך בשעת השריפה. ויש לחוש לברך אותה בלא שם ומלכות:

ו[עריכה]

אסור להפסיק בשום דיבור בין הברכה לתחלת הבדיקה, כדרך שאסור להפסיק בשאר כל המצוות בין הברכה לתחילת עשיית המצוות. ולכתחילה יזהר שלא ידבר בינתיים כלל, אפילו מעניני צרכי הבדיקה, אלא אם כן הוא בעניין שאי אפשר לו להתחיל לבדוק אם לא ישיח. אבל אם עבר ושח בינתיים בצרכי הבדיקה, אין צריך לחזור ולברך, אפילו היה אפשר לבדוק בלא שיחה זו. אבל אם שח בינתיים שיחה שאינה מעניין הבדיקה כלל, צריך לחזור ולברך:

ז[עריכה]

במה דברים אמורים? כששח קודם שהתחיל לבדוק. אבל אם שח לאחר שהתחיל לבדוק, אין צריך לחזור ולברך, כיון שכבר התחיל במצוה שבירך עליה (עיין סימן תקצ"ב). וכן אם הולך ובודק מחדר לחדר ומבית לבית, אין הליכה זו שבאמצע מצוה חשובה הפסק להצריכו לחזור ולברך, כמו שאין השיחה שבאמצע מצוה חשובה הפסק.

ומכל מקום לכתחילה אין להשיח שום שיחה באמצע הבדיקה, אפילו בדברי תורה, כי אם מעניני צרכי הבדיקה, לפי שיש אומרים שאף המשיח באמצע המצוה הרי זה הפסק וצריך לחזור ולברך כשיגמור המצוה, ואינו דומה למשיח באמצע סעודתו כשיושב בסוכה שאין צריך לחזור ולברך לישב בסוכה, לפי שאינו מוכרח בישיבה זו שלאחר השיחה, שאם ירצה שלא לאכול עוד ושלא לישב בסוכה הרשות בידו, אבל בבדיקת חמץ מוכרח הוא לגמור את הבדיקה שלאחר השיחה, שחייב לבדוק בכל המקומות שמכניסין בהן חמץ, ואילו היה שוכח לברך בתחילת בדיקתו היה חייב לברך בגמר בדיקתו, לכן גם עכשיו חייב לחזור ולברך, כיון שהפסיק בשיחה אחר ברכה הראשונה. וכן כיוצא בזה בשאר כל מצוות שהן חובה ואי אפשר לאדם לפטור את עצמו מהן:

ח[עריכה]

חובת הבדיקה היא על בעל הבית. אבל בני ביתו האוכלים משלו, אין חיוב הבדיקה חל עליהם כלל (אלא אם כן אין האיש בביתו, כמו שכתב סימן תל"ו) כיון שאין החמץ שלהם.

אבל אם בעל הבית רוצה לעשות בני ביתו שלוחים לדבר מצוה שיבדקו הם, הרשות בידו, ויברכו הם ברכת "על ביעור חמץ".

ומכל מקום נכון הדבר שיבדוק הוא בעצמו, שכן הוא בכל המצוות, מצוה בו יותר מבשלוחו. ואם אינו יכול לטרוח בעצמו לבדוק בכל החדרים ובכל המקומות, יבדוק הוא חדר אחד או זוית אחת, ויעמיד מבני ביתו אצלו בשעה שמברך על בדיקתו ויכוין להוציאם בברכתו, והם יענו אמן אחר ברכתו ויתכוונו לצאת בברכתו, ויתפזרו לבדוק איש איש למקומו. ויזהרו שמיד אחר ששמעו הברכה – יתחילו לבדוק בחדרים הסמוכים לבית ששמעו הברכה בתוכו, אבל לא ילכו מיד לבית אחר לבדוק, לפי שההליכה מבית לבית חשובה הפסק בין הברכה לתחילת עשיית המצוה כמו שנתבאר בסימן ח' עיין שם:

ט[עריכה]

וכל זה לכתחילה. אבל בדיעבד, שעברו והפסיקו בין שמיעת הברכה לתחילת הבדיקה, או אפילו לא שמעו כלל את הברכה מבעל הבית, אינן צריכים לברך על בדיקתם, כיון שהם עצמם אינם חייבים בבדיקה זו ואינן בודקין אלא כדי לפטור את בעל הבית מחיובו. וכיון שבעל הבית בעצמו, אם היה בודק גם אותן המקומות שבני ביתו בודקין – לא היה מחויב לחזור ולברך על אותן המקומות, כיון שכבר בירך פעם אחת, לפיכך גם בני ביתו שעושים שליחותו אינם חייבין לברך. ומכל מקום לכתחילה אין להם לבדוק בלא שמיעת הברכה, שהרי הם עושים מצוה, ואין לעשות מצוה בלא ברכה לפניה:

י[עריכה]

כשהוא רוצה לעשות שליח לבדיקת חמץ, יכול לעשות אפילו עבד או אשה, או קטן שיש בו דעת ויכולת לבדוק ככל משפטי הבדיקה שיתבארו בסימן תל"ג, שהכל כשרים לבדיקת חמץ והכל נאמנים על הבדיקה, ואין חוששין שמא יתעצלו לבדוק יפה וישקרו לומר יפה בדקנו, דכיון שבדיקת חמץ אינו אלא מדברי סופרים, שמן התורה די בביטול בלבד כמו שנתבאר בסימן תל"א, לפיכך האמינום חכמים, והם אמרו לבדוק, והם אמרו שהללו נאמנים על הבדיקה (ואף על גב דכל היכא דאתחזק איסורא דרבנן אין הקטן נאמן לומר תיקנתי האיסור, כמו שכתוב ביורה דעה סימן קכ"ז, והכא נמי אתחזק איסורא, שהבית הוא מלא חמץ כל השנה? אפילו הכי נאמן הקטן לומר: ביערתי החמץ מן הבית, הואיל והיה בידו לבער, וכל דבר שהיה בידו לעשותו נאמן לומר שעשאה, כמו שנתבאר ביורה דעה שם ובסימן ק"כ, עיין שם).

ומכל מקום מצוה מן המובחר שלא לסמוך לכתחילה בבדיקתו אלא על אנשים בני חורין שהגיעו לכלל המצוות, דהיינו מי"ג שנה ואילך, לפי שהבדיקה כהלכתה יש בה טורח גדול, ויש לחוש שמא יתעצלו ולא יבדקו יפה:

יא[עריכה]

הנוהגים להניח פתיתי חמץ בבית בכמה מקומות קודם בדיקת הבודק, יזהרו להניח חמץ קשה שאינו מתפרר, שמא יתפרר ממנו מעט וישאר ממנו בבית בפסח. וגם יזהרו לשמרו, שלא יגררו ממנו עכברים או קטנים, ועל דרך שיתבאר בסימן תל"ד. ומעיקר הדין אין צריך כלל להניח פתיתים הללו קודם בדיקה, שאף אם יבדוק הבודק ולא ימצא שום חמץ בבדיקתו, אף על פי כן לא בירך לבטלה, שכך המצוה, לבדוק החמץ ולחפש אחריו שמא ימצא ממנו מאומה, ואם לא מצא אין בכך כלום וכבר קיים המצוה כתיקונה. אבל כבר נתפשט המנהג להניחן, ומנהגן של ישראל תורה היא:

יב[עריכה]

יש מהמדקדקים ליטול ידיהם קודם הבדיקה. ואף על פי שהנוטל ידיו במקום שלא תיקנו החכמים הרי זה מגסי הרוח, מכל מקום, מאחר שבדיקת חמץ היא באה לטהרת הרגל, כמו שנתבאר למעלה, אם כן מצוה חשובה היא וראויה להיות בנקיות: