ערוך השולחן אורח חיים של

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן של | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דני יולדת בשבת
ובו חמישה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו

סימן של סעיף א

כתב הרמב"ם בפרק ב' דין י"א: "היולדת כשכורעת לילד - הרי היא בסכנת נפשות ומחללין עליה את השבת. קוראין לה חכמה ממקום למקום וחותכין את הטבור וקושרין אותו, ואם היתה צריכה לנר בשעה שהיא זועקת בחבליה - מדליקין לה את הנר, ואפילו היתה סומא, מפני שדעתה מתיישבת עליה בנר ואף על פי שאינה רואה. ואם היתה צריכה לשמן וכיוצא בו - מביאין לה, וכל שאפשר לשנות משנין בשעת הבאה, כגון שתביא לה חבירתה כלי תלוי בשערה, ואם אי אפשר מביאה כדרכה" עכ"ל.

סימן של סעיף ב

ביאור דבריו: דאף על גב דבכל חולה שיש בו סכנה אין אנו מצריכין לתנאים אם צריך לנר, כמ"ש הרמב"ם עצמו בריש פרק ב' שכתב: "ומדליקין לו נר ומכבין לו נר", ולא כתב אם צריך, וכן לא כתב שם דאם אפשר לשנות משנין.

והעניין כן הוא: דאף על גב דכשכורעת לילד היא מסוכנת, מכל מקום אינה דומה לסתם חולה של סכנה, מפני שזהו טבעו של עולם ועצם הבריאה כן הוא ואין אנו מתפחדים מזה. וגם היא אינה בפחד, ורוב נשים סובלות הצירים במנוחת הנפש, בידעה כי עוד מעט יעברון כי כן ראתה באמה, ולכן באמת קודם הלידה אין כאן חילול שבת כלל ברוב הנשים. ולזה אומר הרמב"ם: "אם צריכה לנר", וכן הוא לשון הגמרא (קכ"ח:) ע"ש, כלומר כשאנו רואין שהיא מתפחדת ודואגת יותר מכל הנשים, ואז בהכרח להדליק לה את הנר ואפילו היא סומא, למען תהיה בטוחה שמביטים עליה ועושים לה כל מה שצריכה, דאם לא כן הפחד עצמה יזיק בה. ולכן גם בהבאת השמן כשאפשר לעשות על ידי שינוי עושין, כיון דבאמת אין צריך לזה אלא מפני פחדה.

ולמה לא כתב גם: 'מכבין לה הנר' כמו בחולי, משום דבחולה יש שצריך לישן ולא תבלבל לו האור, מה שאין כן האשה כשכורעת לילד אינו זמן שינה ואין צריך לעולם לכבות הנר בעדה. אמנם אם אירע מקרה שצריכה – עושין. והטור והש"ע כתבו סתם: 'מדליקין לה את הנר' ואינו כלשון הש"ס, ומכל מקום כוונתם גם כן כן הוא כמ"ש (ולפי מ"ש מתורץ שני הקושיות של המג"א סק"ב ע"ש ודו"ק).

סימן של סעיף ג

חסידים ואנשי מעשה כשהאשה מגיעה לחודש התשיעי מכינין בערב שבת כל מה שצריך, דאולי תכרע לילד בשבת, לא יצטרכו לחלל שבת (שם סק"א בשם ס"ח). ומצרית אין מיילדין אותה בשבת אפילו בדבר שאין בו חילול שבת, וקוראה לה מצרית חבירתה שתעשה בעדה מה שצריך (עיין מג"א סק"ה וסק"ו, ואי אפשר לבאר בזה יותר).

סימן של סעיף ד

ומאימתי נקראת יולדת שמותר לחלל עליה את השבת כשצריכה: משתשב על המשבר, והיינו שאחזוה צירים וחבלים, או משעה שהדם יורד ושותת ממנה, או משעה שחברותיה נושאות אותה בזרעותיה שאין בה כח לילך, כיון שנראה אחד מאלו הדברים - מחללין עליה את השבת כשצריכה.

וזהו לענין שארי דברים, שאם תצטרך נוכל לעשות תיכף, אבל לקרא חכמה המיילדת - מותר אפילו קודם זמנים אלו, אלא משעה שמרגשת קצת מותר לקרותה אפילו מחוץ לתחום, שהרי אם תצטרך לא נשיגנה כרגע (ט"ז סק"ב).

סימן של סעיף ה

ואחר שילדה הרי היא מסוכנת גמורה עד ג' ימים, ומחויבים לעשות לה כל מה שעושין לה בחול בלי שום עיכוב ובזריזות ועל ידי גדולי ישראל, ככל מה שנתבאר בסימן שכ"ח בחולה שיש בו סכנה. ומבשלין לה מה שצריכה ומחמין לה חמין ומנקין אותה הכל כמו בחול, ואין שואלין על זה לא ברופא ולא בהיולדת.

ואפילו אומרת שאינה צריכה לחלל עליה את השבת - לא צייתינן לה ומחללין, וכן אם הרופא אומר אינה צריכה - לא יקשיבו לדבריו ורופא אליל הוא, וכך גזרו חכמים שכל ג' ימים הראשונים היולדת מסוכנת היא ומחללין עליה את השבת. וזהו דעת השאילתות, וכן נראה מהרמב"ם שכתב: "בין שאמרה צריכה ובין שאמרה אין צריכה", וכן הוא לשון הש"ס. וכיון דלא צייתינן לה, הוא הדין דלא צייתינן לרופא ולכל מי שיאמר אין צריך.

אבל הרמב"ן חולק בזה, וסבירא ליה דאם הרופא והמיילדת אומרים שאינה צריכה, וגם היא בעצמה אומרת כן - אין מחללין, דכמה יולד(ו)ת שאינן צריכות חמין ומסתפקות בצונן. אבל אם אחד מהן אומרים צריכה או נשים שבצדה אומרות צריכה - אין משגיחין באותן שאומרים אין צריכה ומחללין עליה את השבת, ואפילו אנו רואים שאוכלת כשארי בני אדם, אומרים שאינה מרגשת לשעתה (מג"א סק"ח).

ולמעשה נראה דחלילה להחמיר בזה, ואם רואים רק איזה ספק ספיקא שצריכה - מחללין עליה את השבת בזריזות (ועיין רש"י קכ"ט. ד"ה 'בין' ודו"ק).

סימן של סעיף ו

ומשלשה ועד שבעה איתא בגמרא (קכ"ט.): "אמרה: 'צריכה אני' – מחללין, אמרה: 'לא צריכה אני' - אין מחללין", ובסתמא כתבו הרמב"ם והטור דמחללין ע"ש, דהיא עדיין חולה שיש בה סכנה, וכל שכן כשרופא אומר צריכה.

ויש מי שכתב דאם חברותיה אומרות שצריכה - לאו כלום הוא (מג"א סק"ט) כשהיא אומרת אין צריך, וראיתי מי שחלק בזה (הגרי"ב). וכן נראה לי דהנשים יותר בקיאות בענין זה, ולא יהא אלא ספק, וחלילה להחמיר בספק פקוח נפש.

ומשבעה עד שלשים - דינה כחולה שאין בו סכנה, ואין מחללין עליה שבת בעצמם אלא אם כן נתהוה לה חולי, דאז דינה ככל החולאים. ויש נשים חלושות כח שסכנתן נמשך זמן רב, וזה תלוי או בעצמה או ברופא, כדין שנתבאר בסימן שכ"ח.

סימן של סעיף ז

דבר פשוט הוא דהג' והז' והל' ימים חשבינן משעת הלידה ולא מישיבה על המשבר, כמ"ש הרמב"ם שם, וזה לשונו: "חיה, משיתחיל הדם להיות שותת עד שתלד ואחר שתלד עד ג' ימים - מחללין וכו'” עכ"ל.

וראיתי מי שרצונו לומר דהכי פירושו: דאדלעיל קאי, והיינו משיתחיל הדם ואחר שתלד עד ג' ימים משתיתת הדם (מ"ב). וחלילה לומר כן ולהחמיר בפקוח נפש (וכן כתב הלח"מ), וכן מפורש בהרע"ב סוף פרק י"ח וזה לשונו: "משעה שהיא יושבת על המשבר ומתחיל הדם להיות שותת עד כל ג' ימים אחר שילדה וכו'” עכ"ל.

וזה שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה, וזה לשונו: "אבל אין מתחילין בחילול שבת עד שתשב על המשבר ויתחיל הדם להיות שותת, ומאותה שעה לתשלום ג' ימים מחללין וכו'” עכ"ל, גם כן הכי פירושו: לתשלום ג' ימים אחר הלידה, דאם כונתו מאותה שעה ג' ימים, מהו זה לשון 'לתשלום', והוה ליה לומר ומאותה שעה ג' ימים, אלא ודאי כמ"ש, ומשום דהוא מילתא דפשיטא לא חש לבאר זה, ואדרבא כתב כן להורות דהג' ימים הם לבד מה שקודם הלידה מזמן המשבר.

סימן של סעיף ח

היושבת על המשבר ומתה - מביאים סכין בשבת אפילו דרך רשות הרבים וקורעין את בטנה ומוציאין הולד, שמא ימצא חי. ואף על גב דהולד אין לו עדיין חזקת חיים - מחללין עליו את השבת אפילו מפני הספק.

ויש אומרים דוקא ביושבת על המשבר, דכבר נעקר הולד, דאז יש להסתפק שמא חי הוא, אבל קודם זה כשמתה - אין מחללין את השבת, משום דודאי כבר מת, ויש אומרים שאין חילוק (עיין מג"א סק"י שני הדיעות).

אמנם לדינא לדידן אין נפקא מינה בזה, לפי שאף בחול אין אנו עושין כן, מטעם דאין אנו בקיאין במיתת האם בקירוב להמיתה, והמיתה הוודאית אצלינו נמשך זמן רב לאחר שבאמת כבר מתה, וממילא דכבר מת הולד. ואצלינו המנהג בכל מעוברת כשמתה להשתדל בכל ההשתדלות שיצא הולד ממנה, ולא ידענו טעמו של דבר, וההמון מחזיקים זה להכרח.

סימן של סעיף ט

"עושין מדורה ליולדת כל ל' יום, אפילו בתקופת תמוז", כן הוא לשון רבינו הב"י בסעיף ו' ע"ש. אבל לשון הגמרא שם: "עושין מדורה לחיה בשבת וכו'”, וגם ברמב"ם שם כן הוא, וזה לשונו: "עושין מדורה לחיה ואפילו בימות החמה, מפני שהצינה קשה לחיה הרבה במקומות הקרים. אבל אין עושין מדורה לחולה להתחמם בה וכו'” עכ"ל.

והטור כתב: "עושין מדורה ליולדת או לשאר חולה... ואפילו בתקופת תמוז" עכ"ל. ואף על גב דבגמרא לא אידכר ל' יום, מכל מקום פסיקא ליה לרבינו הב"י דהוי ל' יום, דכל ל' יום נקראת חיה, דאם לא כן מאי רבותא, וכן כתב המגיד משנה בשם הראב"ד ע"ש.

ופשיטא דהכונה אפילו על ידי ישראל, משום דלגבי צינה היא מסוכנת כל ל' יום, דאי על ידי אינו יהודי, מאי רבותא, הא בכל חולה שאין בו סכנה אומר לעכו"ם ועושה. והגם שיש לומר דקמ"ל דמותר על ידי אינו יהודי, ולא אמרינן שיש יכולת לעטפו בבגדים ויחם לו, ולא נתיר לו אפילו על ידי אינו יהודי, דזה אין סברא כלל, שזהו מילתא דפשיטא דחולה שאין בו סכנה, כל מה שיראה שטוב לו מותר על ידי אינו יהודי.

וזה שכתב הרמב"ם: 'שהצינה קשה לה במקומות הקרים', אין כוונתו דרק במקומות הקרים מותר, שהרי הש"ס התיר אפילו בתקופת תמוז, אלא דהאמת קאמר, דבמקומות הקרים הצינה קשה לה הרבה כמו שרואים בחוש, ולכן ממילא כשנצטננה באיזה מקום שהוא ובאיזה זמן שהוא - מותר לחלל שבת בשבילה, כיון שאנו רואים שהצינה קשה לה הרבה. (ולא נקיט לשון 'תקופת תמוז' משום דבגמרא הוא על הקיז דם ע"ש, ועל יולדת אמרו לשון 'בימות החמה' ועל הקיז דם כתב לשון 'תקופת תמוז' ע"ש, והטור לא חש בזה כיון שהכל אחד).

סימן של סעיף י

ובמחלוקת הטור עם הרמב"ם בחולה, דהרמב"ם אוסר בחולה לעשות מדורה, וטעמו לפי שאפשר בכרים וכסתות, אבל היולדת מפני חולשתה לא תסבול זה. והטור התיר גם בחולה, וזהו דעת הרי"ף והרא"ש, והמחלוקת תלוי בסוגיית הש"ס שם וחלופי גירסאות כמ"ש במ"מ ובב"י.

ורבינו הב"י לא הזכיר מזה מאומה, דבסימן שכ"ח לא כתב רק: "הקיז דם ונצטנן - עושין לו מדורה" ע"ש, ולא בחולה, משום דדעתו נוטה לדעת הטור, וכנגד הרמב"ם לא רצה לפסוק, לפיכך השמיט את עצמו מזה. וגם בעיקר הדין רפויי מרפיא בידיה, כמ"ש בספרו הגדול, שיש ספק במאי קמיירי: אי בחולה שיש בו סכנה או באין בו סכנה, ולכן לא זכר זה כלל.

ולענין דינא: נראה לעשות זה על ידי אינו יהודי. וכשעשו מדורה ליולדת או לחולה אם רשאים הבריאים להתחמם כנגדה, נתבאר בסימן רע"ו דמותר, וכשהקור גדול אומרים לאינו יהודי לכתחלה להסיק התנור בשבת, דהכל חולים אצל צינה כמ"ש שם.

סימן של סעיף יא

הקב"ה הוכיח את ישראל על ידי יחזקאל הנביא (ט"ז) ואמר: "ומולדותיך ביום הולדת אותך לא כרת שרך ובמים לא רחצת למשעי והמלח לא המלחת והחתל לא חתלת". ומבואר מזה שיש צער להתינוק אם אין עושין לו כל אלו, ולכן מפני צערו של תינוק התירו חכמים לעשות זה להתינוק בשבת, כיון שאין בזה מלאכות דאורייתא אלא שבותים ועובדי דחול.

וזהו שאמרו בסוף פרק מפנין: 'ומולדותיך ביום הולדת' - מכאן שמיילדים את הולד בשבת, 'לא כרת שרך' - מכאן שחותכין הטיבור בשבת, 'ובמים לא רחצת למשעי' - מכאן שרוחצין הולד בשבת, 'והמלח לא המלחת' - מכאן שמולחין הולד בשבת, דעל ידי מליחה בשרו מתקשה (רש"י). 'והחתל לא חותלת' - מכאן שמלפפין את הולד בשבת, והיינו שמלפפין אותו בחגירות ופסקיאות (שם), ובלשונינו נקרא וויקלע"ן.

וכן טומנין השליא כדי שיחם הולד, וזהו מדרך הסגולה, דהטמנת השליא מביא הולד לידי חימום, ובחול טמנום בארץ ובשבת אסור כמובן, והיה דרכם להטמינה בשבת בצמר או במוכין או בתבן.

סימן של סעיף יב

והנה הרמב"ם כתב: "מפני שסכנה היא לו אם לא יעשו לו כל אלה" ע"ש, ולפי זה אם יצטרך לזה גם מלאכה דאורייתא, כגון להביא סכין דרך רשות הרבים וכיוצא בזה - גם כן מותר. אבל התוספות סוף פרק מפנין כתבו דאין זה אלא צער בעלמא, ולא הותר בזה רק מלאכות דרבנן, דבכל אלו שחשב אין בהן דאורייתא ע"ש.

ונראה לי לענין דינא: כיון דהרמב"ם כתב דהוה סכנה, נהי דהתוספות פליגי עליה, הא יש ספק סכנה דשמא הלכה כהרמב"ם, ובכל ספק סכנה מותר לחלל שבת. ולכן אם צריך לאלו הדברים למלאכה דאורייתא - יעשו על ידי אינו יהודי, ואם אי אפשר - יעשו בעצמם, דספק נפשות להקל (כן נראה לעניות דעתי).

סימן של סעיף יג

וכתבו הטור והש"ע בסעיף ז': "והני מילי בנולד לז' או לט', אבל נולד לח' או ספק בן ז' או בן ח' - אין מחללין עליו אלא אם כן גמרו שערו וצפרניו" עכ"ל, ובלאו הכי מחזקינן ליה בנפל, ואפילו בספק אין מחללין.

אף על גב דבכל ספק פקוח נפש מחללין, ואפילו באין לו חזקת חיים, כמו בעובר בסעיף ח' להביא סכין דרך רשות הרבים, מכל מקום כאן אין מחללין, מפני שנראה בו ריעותא שלא גמרו שערו וצפרניו, ונראה להדיא כנפל (מג"א סקט"ו).

ויש מי שאומר דבסעיף ח' בעינן לידע דוקא שכלו לו חדשיו (שם), והוא דבר תימא, דבסוף פרק קמא דערכין תני בדין זה: 'ישבה על המשבר', ואטו בלא כלו לו חדשיו אינה יושבת על המשבר, ולכן נראה כמ"ש דבמקום ספק ויש ריעותא בעצם הולד - ודאי לא מחללינן שבתא.

סימן של סעיף יד

תינוק שנולד לח' ודאי, או ספק בן ז' ספק בן ח' שלא גמרו שערו וצפרניו - אסור לטלטלו משום מוקצה, אבל אמו שוחה עליו מניקתו, מפני צער החלב שמצערה כשהדדין מליאין, וכן היא בעצמה יכולה להוציא בידה החלב המצער אותה.

ואף על גב דחולב חייב משום מפרק, זהו כשהחלב אינו הולך לאיבוד, אבל כשהולך לאיבוד אינו אלא איסור דרבנן, ומשום צערא לא גזרו. וכל שכן לרוב הפוסקים דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, כמו במפיס מורסא, דלא גזרו משום צערא.

סימן של סעיף טו

ומיישרין איברי הולד שנתפרקו מפני צער הלידה, ודוקא ביום ראשון, אבל אחר כך - אסור (טור), משום דמיחזי כבונה (מג"א סקי"ח), דדי מה שמיישרין אותו ביום הראשון, ואם אחר כך נתקלקל, אין בזה חשש סכנה אם ימתינו עד הלילה, כמ"ש הרמב"ם בפרק כ"ב דין כ"ו, דאין מתקנין חוליות של שדרה של קטן זו בצד זו מפני שנראה כבונה עכ"ל.

ולא מצאתי ברמב"ם בפרק ב' דמותר ביום הולדה, ולדעתו גם ביום הולדה אסור, משום דאין חשש בזה. והטור והש"ע למדו דין זה מהא דאמרינן ריש פרק כל הכלים: "אסובי ינוקא - רב ששת שרי", ופירשו רש"י ותוספות דזהו ליישר איבריו ע"ש, ולכן הוכרחו לחלק בין יום הלידה לאחר כך, כמ"ש התוספות שם.

אבל הרמב"ם נראה לי שיפרש כפירוש הערוך, וזהו הדין שכתב רבינו הב"י בסעיף י"א: דאם נפלה ערלת הגרון של הולד - מותר לשום אצבע לתוך פיו ולסלק הערלה למקומה, אף על פי שפעמים שמקיא עכ"ל. ולכן להרמב"ם היישרת האיברים - גם ביום לידתו אסור.

ומותר לכרוך הולד בבגדים שלא יתעקמו איבריו וליישב איבריו וליישרם, דאורחיה בכך והוה כמאכיליהו ומשקיהו, אבל בחומרי שדרה - אסור אפילו על ידי ליפוף בגדים (ב"ח). ודע דזה שנתבאר בסעיף הקודם דספק בן ז' אסור לטלטלו, יש מתירין לטלטל כל הספיקות וכן המנהג (מג"א סקט"ז בשם אגודה), וכן משמעות הש"ס והפוסקים (שם), דאין להחמיר בטלטול מוקצה של אדם מפני הספק, אלא אם כן ידוע שנפל הוא ודאי, כגון שבעל ופירש, אבל בספק - מטלטלין (שם).