טור אורח חיים תנ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן תנ | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

טור[עריכה]

כתב רש"י: ישראל שלוה ככר מחבירו קודם הפסח, צריך לפורעו אחר הפסח, ואין בו משום איסור חמץ שעבר עליו הפסח, כיון שלא היה בעין בשעת איסור. ויש בו משום גזל אם אינו פורעו:

וישראל שמקבל מעובד גילולים ככרות ברבית בכל שבוע, כתב אבי העזרי שיאמר לו קודם הפסח שיתן לו בשבוע של פסח קמח או מעות, ואז אפילו אם באו אחר כך לחשבון, מותר לקבל ממנו מה שלא קיבל בתוך הפסח:

שאלה לרש"י: ישראל ועובד גילולים שיש להם תנור בשותפות, מהו לומר לעובד גילולים "טול אתה של פסח ואני אטול אחר כך". והשיב שיתנה קודם הפסח ויטול דמים מאותו שבוע. וה"ר שמשון ב"ר אברהם כתב: מעשה בא לידי בישראל שהיה לו תנור ואפו בו עובדי גילולים חמץ בפסח, ובא האופה שהיה גזבר של ישראל והביא לו ככרות לאחר הפסח משכר התנור, ואסרתי לו לקבלם, לא מבעיא חמץ שאסור, שזכה בו ישראל בשכר תנורו והוה ליה חמצו של ישראל שעבר עליו הפסח, אלא אפילו מעות אסור לקבל בשכרו, כיון דחמץ בפסח אסור בהנאה הוי ליה משתכר באיסורי הנאה, ואפילו חמצו של עובד גילולים אסור ליהנות ממנו בפסח. מיהו אם קיבל כבר המעות, מותר ליהנות מהם, דתנן גבי ערלה וכלאי הכרם מכרן וקדש בדמיהן מקודשת. ומיהו שרי לישראל להשכיר תנורו לעובד גילולים על מנת שיאפה בו מצה, ואם יאפה בו חמץ אין זקוק לו, כדתנן שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת אף על פי שיאמר לו העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום מותר:

מותר לומר לעבד בפסח "הילך דינר זה וקנה ואכול" אע"פ שיודע שיקנה חמץ, ואין זה כקונה חמץ אף על פי שמזונותיו עליו. אבל לא יאמר לו "צא ואכול ואני פורע".

אסור להשכיר כלי לעובד גילולים בפסח שיבשל בהם חמץ, מפני שרוצה בקיומו של איסור על ידי דבר אחר שלא יבקע הכלי. ועוד כיון שהכלי עצמו אסור בהנאה, אסור להשכירו לכתחילה, ולא דמי להא דתניא בתוספתא משכיר אדם חמורו לעובד גילולים להביא עליו חמץ ממקום למקום, דהתם החמור אינו אסור, אבל הכלי עצמו אסור:

בית יוסף[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

כתב רש"י ישראל שלוה ככר מחבירו קודם הפסח צריך לפרעו אחר הפסח וכו' כ"כ בא"ח והגמיי' פ"א והמרדכי בפרק כל שעה והביאו ראיה מדאמרינן פרק בתרא דעכו"ם (סב:) דבי רבי ינאי יזפי פירי מעניי' בשביעית קודם זמן הביעור ופרעו להו בשמינית אמר ר' יוחנן יאות אינון עבדין:

וישראל שמקבל מעכו"ם ככרות בריבית בכל שבוע כתב אבי העזרי שיאמר לו קודם הפסח וכו' ז"ל הגהות מיימון בפ"א ישראל שקנה חק הכומרים יקחו לאחר הפסח מה שחסר להם בפסח ולא דמי להא דאמרינן ספ"ק דע"ז (כב.) לא יאמר לעכו"ם טול אתה בשבת ואני בחול וכו' דהכא ליכא למקנסיה ותו דהתם נמי אם התנו מתחלה מותר ובלבד שלא יבאו לחשבון אבל הכא שרי ואפילו באו לחשבון שהרי אין איסור חמץ שעבר עליו הפסח אלא מטעם קנס וכה"ג ליכא למקנסיה כלל וכ"כ המרדכי בפרק כל שעה ונראה מדבריהם שאינו צ"ל קודם פסח שום דבר אלא מן הסתם מקבל מהם אחר הפסח ככרות חמץ שהיו ראויים לתת לו בפסח אבל אבי העזרי נראה שהוא מצריך שיאמר לו קודם הפסח שיתן לו בשבוע פסח קמח או מעות דכל שהתנה עמהם כן אע"פ שאח"כ נותנין לו ככרות חמץ חליפי הקמח והמעות הן ושרי אבל אם לא התנה עמהם כך אסור דמדמי לה לההיא דספ"ק דע"ז דבעינן שיתנו עמו מתחלה:

שאלה לרש"י ישראל ועכו"ם שיש להם תנור בשותפות מהו לומר לעכו"ם וכו' בהגהת מיימון פ"א וז"ל ישראל ועכו"ם שיש להם תנור בשותפות אסור שיאמר ישראל לעכו"ם טול אתה חלקך בשבת ואני בחול ואם התנו מתחלה כשנשתתפו מותר אבל לענין פסח מותר להתנות קודם הפסח ונוטל הימנו דמים של אותה שבוע ולא דמי לישראל ועכו"ם שיש להם שדה בשותפות וכו' דהתם כל הטורח שטורחים בשדה של אמצע הוא ונראה כטורח בשביל ישראל אבל הכא כיון שנטל את הדמים מתחלה מותר עכ"ל אבל המרדכי כתב בפ"ק דע"ז נשאל ר"מ בישראל ועכו"ם שיש להם תנור בשותפות מהו לומר לעכו"ם טול אתה שבוע של פסח ואני אטול אח"כ והשיב דמתנה כן קודם הפסח ומותר עכ"ל ולא הזכיר שצריך ליטול דמי אותה שבוע קודם פסח וגם כך נראה ממה שכתבו הגהות בדין ישראל שקנה חק הכומרים שכתבתי בסמוך:

וה"ר שמשון בר"א כתב מעשה בא לידי בישראל שהיה לו תנור וכו' עד אף על פי שאמר לו העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום מותר הכל במרדכי פרק כל שעה ובהגהות מיימון פ"א ואהא דאמרינן שאם קיבל הישראל כבר המעות מותר ליהנות מהן כתב ואף על גב דתנן בפרק בתרא דע"ז (סב.) השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור הא מסקינן התם קנס הוא שקנסו חכמים ביין נסך וע"ז אבל בעלמא לא דלשאר איסורי הנאה דאין תופסין דמיהם לא קנסו:

ומ"ש ומיהו שרי לישראל להשכיר תנורו לעכו"ם ע"מ שיאפה בו מצה וכו' כדתנן שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת וכו' משמע לי דלפום פשטא דמתניתין אין משם ראיה דהתם ה"ק אם שכר את הפועל לעשות עמו מלאכה ועשה עמו אותה מלאכה אע"פ שאומר לו העבר לי חבית של יין נסך שכרו מותר לפי שאין פרעון שכרו על העברת אותה חבית אלא על אותה מלאכה ששכרו לעשות. ונ"ל שה"ר שמשון בר רבי אברהם מפרש דה"ק אם שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת אע"פ שאח"כ לא עשה אותה מלאכה אלא שאמר לו שיעביר חבית של יין נסך ממקום למקום שכרו מותר:

מותר לומר לעבדו בפסח הילך דינר זה וקנה ואכול וכו' כ"כ המרדכי בפ' כ"ש בשם א"ז והביא ראיה מפרק בתרא דע"ז (סג.) אומר אדם לחבירו ולפועליו לכו ואכלו בדינר זה ואינו חושש לא משום שביעית ולא משום מעשר ולא משום יין נסך ואם אמר צאו ואכלו ואני פורע חושש משום שביעית ומשום י"נ ופירש"י משו' י"נ אם עכו"ם הם ונמצא מאכיל אותן י"נ והרי מזונותן עליו ונמצא נהנה מן י"נ משמע דמיירי במזונותיו עליו ואפ"ה שרי ואע"פ שי"נ אסור בהנאה עכ"ל אבל מ"ש רבינו אבל לא יאמר לו צא ואכול ואני פורע חולק שם שכתב וז"ל ואפילו אם אמר צאו ואכלו נראה דמותר דהתם מוקי ההיא דצאו ואכלו אסור בהקדים דינר או נשא ונתן ביד עכ"ל: כתב הריב"ש בתשובה לקנות חמץ לצורך העכו"ם במעותיו של עכו"ם בחולו של מועד איסור גמור הוא שהרי לכל הפחות איכא למיחש דילמא אתי למיכל מיניה ולא עוד אלא שעובר עליו בבל יראה לפי שכשיהיה קונה אותו בשביל העכו"ם אין העכו"ם בעל המעות קונה אותו שהרי אין הישראל נעשה שליח לעכו"ם כדאיתא בפרק איזהו נשך (עא:) וא"כ הרי הוא חמצו של ישראל ועובר עליו ע"כ:

אסור להשכיר כלים לעכו"ם בפסח שיבשל בהם חמץ וכו' ולא שייך טעם זה דרוצה בקיומו של איסור על ידי דבר אחר במשכיר תנור לעכו"ם לאפות בו חמץ משום דאף אם יפול התנור לא יפסד החמץ לגמרי: כתב האגור דהא דמייתי רבינו תוספתא דשריא להשכיר בהמתו לעכו"ם להוליך עליה חמץ שנמצא בתשובת הגאונים דאסור ודמי הדבר לי"נ גם הביא ראיה לאסור מהירושלמי והריב"ש כתב בתשובה על תוספתא זו אע"פ שחמץ של עכו"ם אסור בהנאה מותר בשכרו מפני שאינו תופס דמיו ולא אסרו אלא בי"נ ומשום קנסא משום דחמיר שתופס דמיו ומה שהקשו בירושלמי פרק כל שעה מדתניא לא ישכיר ישראל בהמתו לעכו"ם להביא עליה חמץ ובתוספתא תנינן משכיר אולי ברייתא אחרת היא ולמ"ד התם חמצו של עכו"ם מותר בהנאה קשיא ליה מההוא דתניא לא ישכיר ולמ"ד אסור ל"ק ליה מדתניא משכיר דהתם אינו נהנה בגוף האיסור עצמו ואף לא בדמיו אלא שהדבר האסור גרם לו הנאה ומשמע לפי הירושלמי דמסיק כמ"ד חמצו של עכו"ם אסור דהא איתותב מ"ד מותר מההיא דלא ישכיר אדם ביתו לעכו"ם ליתן לתוכה חמץ וכ"ש לפום גמרא דילן דליכא פלוגתא (דהא מוכח) [בהא מילתא] כלל ע"כ. וכתב עוד האגור וכמו כן להשכיר ביתו לשום בו חמץ בפסח אסר הירושלמי ופשיטא דר"ל דוקא להשכירו תוך הפסח או ע"פ דלא מסתברא לאסור להשכיר ביתו לעכו"ם ל' יום קודם הפסח אפילו שידע שישים בו העכו"ם חמץ בפסח ובפסח נמי אין נראה לאסור אלא כשמפרש ששכרו לשום בתוכו חמץ דומיא דשכירות בהמה אבל אם שכרה לדור בה אע"פ שבודאי יכניס בו חמץ אין לאסור בשביל זה עכ"ל ובסימן ת"מ כתבתי דברי הרשב"א על הירושלמי הזה :

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

וישראל שמקבל מעכו"ם וכו' בהגהת מיימוני כתב תחלה הוראת רש"י בישראל שלוה ככר מחבירו ואח"כ כתב וכן ישראל שיש לו חק לחם הגלחים יקחו לאחר הפסח וכו' ונ"ל מלשונו שאמר ולא דמי וכו' שדילג הסופר וכצ"ל וכן ושראל שיש לו חק לחם הגלחים יאמר אותו ישראל לעכו"ם תנו לי תבואה או קמח או מעות קודם הפסח ויתנו לו ואם לא נתנו לו קודם פסח יקחו לאחר הפסח וכו' וכ"כ בספר הרוקח תחלת סי' רס"ח וטעם דין זה דכיון שמתנה עמהם שיתנו לו קמח וכו' ה"ל כאילו מכר להם הלחם וכל שעה שמותר לאכול מותר למכור וא"כ אין העכו"ם חייבים לישראל אלא קמח או מעות ולכן אם לא נתנו לו יכול ליקח ככרות אחר הפסח כיון שלא היה חמץ של ישראל בעין בשעת איסור וז"ש וכן וכו' דאלמא דמטעם שהתיר רש"י בככר שלוה מחבירו יש להתיר ג"כ בנ"ד וע"ז אמר ולא דמי להא דאמרינן בפ"ק דע"ז לא יאמר לעכו"ם טול אתה בשבת כו' וה"נ ליתסר כשא"ל בתחלה טול אתה חמץ בפסח ואני אטול קמח או מעות דהתם טעמא דדמי לשכר שבת כמו שפירש"י לשם א"נ משום דה"ל שלוחו של ישראל כמו שפי' בספר התרומה ושאר מחברים אבל הכא עיקר איסורו אינו אלא משום קנס דעבר עליה בבל יראה דמן הדין חמץ שעבר עליו הפסח שרי אפילו בישראל והכא ליכא למיקנסיה דמאי ה"ל למיעבד ותו דהתם נמי אם התנו כו' יראה מדבריו שאינו מפרש ההיא דואם התנו וכו' דמעיקרא כשנשתתפו התנו כן כפירוש שאר כל המפרשים אלא פירושו שהתנו כן וקיבלו על עצמן שכך יקום לאפוקי באומר טול אתה של שבת וכו' דלא הוה אלא דברים בעלמא לא תנאי גמור בקיום והבטחה ומפרש ג"כ ואם באו לחשבון אסור דאהתנו דסמיך ליה קאי ומש"ה קאמר דהכא דהתנה עם העכו"ם בתנאי גמור שיתנו לו קמח או מעות מותר ואפילו באו לחשבון דהא טעמא דאם באו לחשבון דאסור בשבת אינו אלא משום דגלי דעתיה דשלוחו הוה ובחמץ כיון דאין איסורו אלא משום קנס כה"ג ליכא למיקנסיה שהרי לא פשע שלום במה שלא נתן העכו"ם קמח או מעות כמו שהתנה עמו ומש"ה כתב רבינו ע"ש ראבי"ה שיאמר לו קודם הפסח שיתן לו בשבוע של פסח קמח וכו' דמן הסתם ה"ל כאילו זכה הישראל בפסח בחמץ שהוא בעין ביד עכו"ם בשעת איסור בשכר מעותיו ואפילו יתן לו העכו"ם חמץ שנתחמץ אחר הפסח אסור משום קנס כמו שאר חמץ שעבר עליו הפסח דאפילו מחליפין אסור לדידיה משום דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח כדלעיל בסי' תמ"ג וה"נ כיון דלא התנה עם העכו"ם קודם הפסח בכלל הקנס הוא ולא התירו ראבי"ה והב"י במ"כ הבין מדברי ההגהות אליבא דראבי"ה שאפילו מן הסתם מקבל מהן חמץ לאחר הפסח ואינו נראה לע"ד ודוק היטב. וצ"ע על שיטת ראבי"ה דמפרש ההיא דואם באו לחשבון דאהתנו דסמיך ליה קאי היפך שאר כל המפרשים דא"כ מאי קאמר התם אימא סיפא אם באו לחשבון אסור הא סתמא מותר ומאי דיוקא לימא דה"ק אם באו לחשבון אסור אפילו התנו בפירוש אלא ודאי דבהתנו מותר בכל ענין וכדכתבו התוס' לשם שוב מצאתי בהר"ן לשם שכתב בשם הראב"ד שמפרש ג"כ כפי' ראבי"ה ויישב ההיא סוגיא לדעתו דלא קשה מידי ע"ש ולענין הלכה אע"פ דקי"ל כשאר כל המפרשים דבשבת בעינן דהתנו מעיקרא בשנשתתפו וכ"כ רבינו לעיל בסימן רמ"ה אבל בתר הכי לא מועיל התנו כל עיקר ומ"מ לענין פסח מועיל התנו דבתר הכי כיון שהתנור של עכו"ם ומטעם זה נמי כתב בהגהת מיימוני דלא בעי התנו כל עיקר ודלא כראבי"ה וז"ל בהג"ה אחרת וישראל לעכו"ם שיש להם תנור בשותפות אסור לישראל שיאמר לעכו"ם טול אתה חלקך בשבת ואני אטול חלקי בחול ואם מתחלה התנו כשנשתתפו מותר אבל לענין פסח מותר להתנות קודם הפסח ונוטל הימנו דמים מאותה שבוע דאין דומה לישראל ועכו"ם שיש להם שדה בשותפות כו' דהתם כל הטורח שטורחים בשדה לאמצע ונראה כטורח בשביל ישראל אבל כאן שנוטל הדמים מתחלה מותר. אבל ב"ח שחייב לישראל חק ככרות מותר לקבלם אחר הפסח חילוף שבוע של פסח כיון שהתנור של עכו"ם עד כאן לשונו הנה שהתיר אפילו בלא התנו כל עיקר וכ"כ באגודה בסתם להתיר הלכך יראה דלכתחלה יש לחוש לסברת ראבי"ה אבל בדיעבד יש להתיר מן הסתם כדכתב בהגה"ה אחרת שהרי לשאר כל המפרשים לא מעלה ולא מוריד התנו דבתר הכי ומ"מ בתנור של שותפות כתב דמועיל התנו דבתר הכי ונוטל הדמים מתחלה דהאי התנו לאו דוקא הוא אלא כלומר שימכור לעכו"ם קודם פסח ונוטל דמים מיד דכל שעה שמותר לאכול מותר למכור ועיקר הטעם משום דנוטל הדמים מתחלה ודו"ק:

ומ"ש הב"י אתנור של שותפות דבסמוך דמדברי הגהות בדין ישראל שקנה חק של עכו"ם יראה דלא בעינן שצריך ליטול הדמים מתחילה לא נהירא דהתם שאני שהתנור של עכו"ם אלא שאפ"ה פסק ראבי"ה דבעינן שיתנה עם העכו"ם דאל"כ ה"ל בכלל חמץ שעבר עליו הפסח ואם מתנה שרי אפילו לא נטלו עד לאחר הפסח אבל בתנור של שותפות ליכא מאן דפליג דבעינן שיטול הדמים מתחלה מטעם שיתבאר בסמוך בתשובת הר"ש משנ"ץ והדברים ק"ו דכיון דאפילו כשהתנור. של עכו"ם מחמיר ראבי"ה דבעינן שיתנו קודם הפסח דלא כההג"ה אחרת דמיקל בזה כ"ש בתנור של שותפות דמחמיר בהג"ה אחרת דמודה בה ראבי"ה וק"ל גם המרדכי כתב בפרק קמא דע"ז בשם ר"מ דהא דמתנה כן קודם הפסח ומותר מיירי בכה"ג דווקא דנוטל הדמים מתחלה וכן היא דעת רש"י בתשובתו שהעתיק רבינו בסמוך:

ומ"ש והרב רבינו שמשון בר אברהם כתב וכו' כלומר מדבריו מבואר דאסור אפילו נוטל הדמים מתחלה מאותה שבוע משום דמשתכר באיסורי הנאה ואינו דומה למאי דתנן כל שעה שמותר לאכול מותר למכור דהתם אינו נהנה אלא מחמץ שקנאו קודם פסח אבל כאן נהנה מהחמץ שנקנה לו בפסח עצמו ה"ל משתכר באיסורי הנאה:

ומ"ש ומיהו אם קיבל כבר המעות מותר כו' ה"ט דחמץ אינו תופס דמיו כמו ערלה וכלאי הכרם כדתנן בס"פ האיש מקדש וכבר נתבאר לעיל בסוף סי' תמ"ג ואפ"ה אסרו לכתחילה משום קנם דה"ל משתכר באיסור הנאה לכתחילה ודקדק לכתוב אם קיבל כבר לומר דוקא קודם שנודע לב"ד שיאסרו השכר עליו דאם הב"ד אסרוהו עליו וקבלן אח"כ אסור ליהנות ממנו ומעשה דירקות שהתיר ר"ת לעיל היינו נמי מה"ט שהשפחה קנתה בלא דעת ישראל והו"ל כמו אם קיבל כבר המעות ויש לדקדק על מ"ש הרשב"א לא מיבעיא חמץ שאסור שזכה בו ישראל בשכר תנורו כו' הא קי"ל היתירא ניחא ליה דליקני איסורא לא ניחא ליה דליקני וא"כ היאך אפשר לומר שזכה בו התנור כיון דלא ניחא ליה שיזכה בו התנור בפסח וי"ל דכיון שכך היה מנהגם לקבלן בשכר התנור מן הסתם זכה בו תנורו כל זמן שלא פירש וכך למדתי מדברי ההגהות מיימוני פ"א בהעתקתם לתשובה זו ע"ש אלא שלפי טעם זה אם היה אומר בפירוש שלא יקנה לו תנורו היה מותר לקבלם לכך כתב עוד טעם אחר דמשתכר באיסור הנאה דלטעם זה בכל ענין אסור וק"ל:

מותר לומר לעבד בפסח וכו' עד אבל לא יאמר לו צא ואכול ואני פורע כן יראה הלכה למעשה להחמיר כדברי רבינו ובתשובותי הארכתי בזה בס"ד עיין בי"ד בסימן קל"ב סי"ג:

אסור להשכיר כלי לעכו"ם בפסח שיבשל בהן חמץ מפני שרוצה בקיומו כו' ולא שייך טעם זה דרוצה בקיומו במשכיר תנור לעכו"ם לאפות בו מצה ואפו בו חמץ דמאחר שהעכו"ם אפו בו חמץ שלא מדעתו לא שייך רוצה בקיומו גם הרשב"א לעיל לא אסר אלא מטעם דמשתכר באיסורי הנאה ולא משום רוצה בקיומו כיון שהעכו"ם אפו בתנור שלא מדעת הישראל ובכלי נמי אם השכירו לבשל בו מצה לא שייך רוצה בקיומו אא"כ השכירו לחמץ שאז מאחר שיודע בודאי שיאפה בו חמץ שלכך השכירו הוי רוצה בקיומו וכל זה שלא כדעת רש"י שהתיר להשכיר התנור וליטול דמים מאותו שבוע דלרש"י אין איסור לא משום משתכר באיסורי הנאה ולא משום רוצה בקיומו ומדברי רבינו נראה דמסקנתו כרבינו שמשון דמחמיר מדכתב והרב רבי שמשון כתב כו' ומה שלא כתב רבינו טעם איסור שכירות הכלי משום משתכר באיסור הנאה נראה דס"ל דמשום האי טעמא אין לאסור אלא בתנור ומשום דדמי לנהנה בדמי החמץ ממש שהרי החמץ עצמו נותנין בשכר התנור שכך היה מנהגם וא"כ מעות אלו אינן אלא דמי החמץ אבל בכלי עיקר השכר הוא המעות אלא שהחמץ גרם לו הנאה לא החמירו לאסרו לכתחילה משום משתכר באיסורי הנאה כיון דמדינא אין איסור כלל וכדתניא בתוספתא דמשכיר אדם חמורו לעכו"ם וכו' ולא אסרו משום משתכר באיסור הנאה וה"ה בכלי וא"כ צ"ל דדוקא באותו נדון דתנור אסר הרשב"א לכתחילה ולא בע"א. אלא שקשה לי למ"ש כיון דהכלי עצמו אסור בהנאה אסור להשכירו לכתחילה הלא לא נהנה אלא מהכלי עצמו ולא ממה שבלוע בתוכו ואפשר לומר דכלי שבישלו בו תחלה ונבלע בו נח יותר לבשל בו עוד שלא יבלע יותר משא"כ בכלי שלא בישלו בו כלל ומתוך כך יתנו לו שכר יותר ונמצא נהנה מהחמץ הנבלע בו ואפילו לפי זה מותר להחם חמין בכלי חמץ ולרחוץ בו שהרי אינו נהנה כל עיקר בטעם חמץ שנבלע בכלי וכן נוהגין זו היא דעת רבינו. אבל לפע"ד נראה דלדעת הרשב"א אין חילוק ואף בחמור אסור משום משתכר באיסורי הנאה וע"פ הירושלמי שהביא האגור בסי' תש"ד וכתב שכן מצא בתשובות הר"ר משה שמצא בתשובות הגאונים שאסרו וכן יראה להחמיר בכל ענין וכמסקנת האגור גם ביתו אסור להשכיר בפסח לשום בו חמץ וכל זה לכתחלה אבל אם כבר קיבל המעות מותר ליהנות מהם דאף דחמץ אסור בהנאה אפי' חמץ של עכו"ם ומשמע בכל ענין אף בדיעבד היינו דוקא בגוף החמץ או בדמי החמץ עצמו אבל כאן שאינו נהנה בגוף החמץ עצמו ואף לא בדמיו אלא שהדבר האסור גרם לו הנאה מצד אחר שרי וכ"כ הריב"ש בסימן ת' וכל זה דוקא במשכיר אבל בדרך מכירה או נתינה שרי אפילו לכתחילה ובלבד שלא יערים וכמבואר לעיל בסימן תמ"ח ופשוט הוא ואפילו במשכיר כתוב באגור דל' יום קודם פסח יכול להשכיר ביתו לשום בו חמץ ונראה דה"ה בחמור וכלי ותנור אבל בפחות מל' יום אסור לכתחילה כמו בע"פ עצמו דחל עליו חובת ביעור ודלא כמו שהתיר בקודם פסח ע"י הבלעה בפחות מל' יום ונראה דלהשאיל כליו או תנורו אסור כמו משכיר מטעם רוצה בקיומו אבל בחמור נראה דלא שייך רוצה בקיומו דאף אם ימות החמור לא יפסד החמץ ושרי להשאילו: ואותן המחזיקים באורנד"א ולוקחין מדות מלצ"ן מכל בישול שכר שמבשלין ביורות הדין משתנה כפי עסק האורנדא שאם היורות הן של המושל המשכיר והישראל מחוייב לתקן היורות כשמתקלקלין גם אם נתיישנו היורות צריך הישראל לקנות חדשים משלו ולמסרן בשלימות בתשלום זמן אורנד"א אז היורות הם ברשות ישראל ולא מיבעיא דאסור ליקח המדות עצמן דזכה בו הישראל בשכר היורות והוה ממש חמץ שעבר עליו הפסח אלא אפילו מעות אסור ליקח דדמי לנהנה בדמי החמץ ממש כיון שכך מנהגם לתת החמץ עצמו בשכר היורות כמו שנתבאר לעיל בתשובת רבי שמשון ואפילו בשלא יקח כלום היה נראה לאסור משום רוצה בקיומו אלא מאחר שאין זה בכחו למנוע מלבשל בם מאחר שנותנין לו שכרו כפי אורנד"א א"כ אנוס הוא ונמצא לפי זה שאם יש לו כח למנוע מהם הבישול אסור לכתחלה להניחם לבשל משום רוצה בקיומו וכבר נתבאר דע"י מכירה יש להתיר הכל דהיינו שימכור קודם הפסח לעכו"ם אחד כל המדות שיגיעו משבוע של פסח ויטול הדמים מיד ואז אעפ"י שהעכו"ם מכירו ויחזור ויתנם לו אחר הפסח שרי אבל אם האורנד"א בענין שאין הישראל צריך לתקן היורות כל עיקר שהם מבשלין בשלהם אלא שלוקח מדות מכל בישול א"כ הוא דומה לקונה חק הגלחי' דלעיל והדין הוא דיתנה עם העכו"ם קודם הפסח ליתן לו מעות ובדיעבד יכול לקבל מהם המדות אפילו לא התנה כמו שקבעתי ההלכה לעיל בסימן זה ואם אינו יודע מי יבשל שיתנה עמו ה"ל כדיעבד ודו"ק. ומי ששוכר רחים מהמושל הדבר ידוע שצריך לתקן הריחים וא"כ אסור ליקח מדות מלצ"ן שכר טחינת המלצ"ן ואין היתר אלא במכירה כמו שנתבאר:

דרכי משה[עריכה]

(א) ובהגהות אלפסי ויש מקומות שנהגו שלא ללוות אשה ככר מחבירתה לפני הפסח שתשלם לה לאחר הפסח וכמדומה אני שמשום חשש ריבית נגעו בה דאסור ללות סאה בסאה או ככר בככר כשקובע לו זמן הפירעון עכ"ל:

(ב) כתב המרדכי פ' כל שעה ע"ג אנו מחממין חמין ביורות אסורות בפסח ורוחצין בהן וכל צורכי הנאה עושים בכלים ישנים בפסח מאחר שאינו נהנה מאיסור הבלוע עכ"ל צ"ע דבטור משמע דאסור מאחר שאוסר להשכירו לכתחילה כ"ש ליהנות ממנו בעצמו אמנם המנהג כדברי המרדכי וכ"כ התוספות פרק אין מעמידין (לב.) בשם ר"ת דשרי ודחו דעת האוסרין: