נחמיאש על משלי ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · נחמיאש על משלי · ג · >>

תוכן עניינים

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


בני תורתי אל תשכח ומצותי יצר לבך — כמה דאת אמר: "השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך" (דברים ד ט), והתורה אומרת: אם יום תעזבני, יומיים אעזבך, כי צריך האדם שיהיה תלמודו שגור בפיו תמיד, לחזור עליו כמה פעמים. והחזרת תלמוד תורה לשמה, כי הפעם הראשונה, מרוב שמחת ההבנה יתן אל לבו לשמור, כי הוא אצלו דבר חדש; אבל מפעם שנייה ואילך הוא לשם הלימוד. וכן דרשו: "והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוך היום" (דברים יא יג), יהיו בעיניך כאילו היום שמעת אותם.

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


כי ארך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך — כמה דאת אמר: "יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצרנה" (משלי י כז).

וטעם שנות חיים, שנות רפואה, מגזרת "הבשר החי" (ויקרא יג טו); שנות הנוספות, מגזרת "וחיים לנערותך" (משלי כז כז); שנות עושר, מגזרת "מה לעני יודע להלוך נגד החיים" (קהלת ו ח).

במסכת יומא סוף בא לו: וכי יש שנים שהם של חיים וכו'? אמר רבי אלעזר: אלו שנותיו של אדם שנהפכות לו לטובה.

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


חסד ואמת אל יעזבוך קשרם על גרגרותיך כתבם על לוח לבך — גמילות חסדים בגופו ובממונו. וחסד הוא הטוב שעושה אדם עם חבירו לפנים משורת הדין, ואמת הוא שורת הדין, זה שעושה אדם עם חבירו חסד מאתו, ואמת – שעושה טובה עם מי שיעשה עמו טובה. וכן מפרש "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם": נתינת הארץ לאברהם היתה חסד מאת השם, ונתינה ליעקב – אמת, כי כבר ניתנה לאברהם. ויעקב הוא זרע אברהם המובחר.

ואני שאלתי את החכם ר' ישראל ז"ל, למה תרגם אונקלוס "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת" (בראשית יב יא) – "זעיראן זכוותי מכל חסדין ומכל טבוון", והוא המתרגם כל "אמת" – "קשוט"? והשיבני דבר: להבדיל בין אמת כלפי מעלה ובין אמת האמור בבני אדם, כי חסד ואמת האמור בבני אדם הם שני דברים, כמה דאת אמר: "אם ישכם עושים חסד ואמת את אדוני" (בראשית כד מט). נישואי רבקה עם יצחק –.[אמת], מחמת שהיתה ממשפחתו; אבל לשלחה למקום יצחק – חסד. וכן "ועשית עמדי חסד ואמת" (בראשית מז כט): לקבור יוסף את יעקב אביו – אמת, אבל להוליכו למערה – חסד. אבל "חסד ואמת" האמור כלפי מעלה – אחד; ונקרא "אמת", כי אמת ונכון לבורא עולם לעשות חסד. ועוד, אפילו הכי חסד הוא מאתו, כי "אם צדקת מה תתן לו" (איוב לה ז), עד כאן.

וטעם חסד ואמת אל יעזבוך, שתרגיל עצמך בהם עד אפילו תרצה לעוזבם – הם לא יעזבוך, כמה דאת אמר: "צדק לבשתי וילבשני" (איוב כט יד).

קשרם על גרגרותיך – הטעם, עשה עמי חסד ואמת בגלוי ובנסתר. וכל מצוות נכללים בשתי המדות האלה.

ואמר: על לוח לבך, וכן מצינו דוד אומר: "ודובר אמת בלבבו" (תהלים טו ב), ואמר בסוף מסכת מכות: כגון רב ספרא. ופירושו, כי הוא רומז על המעשה האמור בפרק גיד הנשה (חולין צד ב): מר זוטרא בריה דרב נחמן הוה קא אזיל ממחוזא לסיכרא, ורבא ורב ספרא הוו קא אזלי מסיכרא למחוזא. פגע בהו איהו, סבר לאפיה הוא דאתו. אמר להו: למה להו לרבנן לאטרוחי כולי האי? אמר ליה רב ספרא: אנן לא הוי ידעי דקאתי מר, דאי הוה ידעינן, טפי הוה טרחינן; השתא מיהא לדעתין אזלינן. אמר ליה רבא: ואמאי חלשתיה לדעתיה? אמר ליה: והא קא מטעינן ליה! אמר ליה: איהו הוא דקא מטעי אנפשיה. הנה רב ספרא אפילו על ידי שתיקה לא רצה לגנוב דעתו.

ורש"י ז"ל פירש, כי הוא רומז על מעשה אחר. דזימנא חדא הוה קא מצלי. אתא ההוא גברא דהוה בעי למיזבן חמרא. אמר לו: תן לי חמרך בה' דינרין, ולא השיבו. אמר לו: תנהו לי בי', ולא השיבו. המתין לו עד שהתפלל. אמר לו: רצונך ליתנו לי בט"ו דינרין? אמר לו: איני לוקח ממך אלא ה' דינרין, מפני שבתחילה גמרתי בליבי ליתנו לך בהם. הוי "ודובר אמת בלבבו".

ויש מפרשים טעם חסד ואמת אל יעזבוך, מוסב על "בני תורתי אל תשכח" וגו' (משלי ג א), ואז תבין חסדו ואמתו של השם, אל יעזבוך, אם כן קשור התורה והמצוה על גרגרותיך, כתבם על לוח לבך.

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם — משפטו: ותמצא חן ושכל טוב בעיני אלהים, ועל ידי החסד והאמת ימצא החן, וכמה דאת אמר: "שכל טוב לכל עושיהם" (תהלים קיא ט).

וטעם שכל טוב, כאילו מראה טוב, מענין "והאשה טובת שכל" (שמואל א כה ג) שטעמו טובת מראה.

ובמסכת שקלים: חייב אדם לצאת ידי הבריות כמו שחייב לצאת ידי שמים, מן התורה, מן הנביאים ומן הכתובים. מן התורה: "והייתם נקיים מה' ומישראל" (במדבר לב כב). ומן הכתובים: ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. והנה של בית אבטינס היו בקיאים בפיטום הקטורת, ולא יצאה אשה מהם ותינוק מהם כשהוא מבושם, ובנישואי אשה ממקום למקום אחר היו פוסקים עמה שלא תתבשם לעולם, שלא יהיו ישראל אומרים: מפיטום הקטורת הם מתבשמות, לקיים מה שנאמר: "והייתם נקיים מה' ומישראל", ואומר: ומצא חן ושכל טוב.

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


בטח אל ה' בכל לבך ואל בינתך אל תשען — כמו 'על'.

וטעם בכל לבך, שישים כל בטחונו בשם, ולא יהא ב"ארור הגבר אשר יבטח באדם" (ירמיהו יז ה) אפילו על ידי שיתוף.

ואל בינתך אל תשען – שלא תהא כאוחתן האומרים: "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח יז).

דבר אחר: אל תשען על בינתך לומר: היא תשמרני, ומה אני צריך לבטחון? אלא בטח אל ה' בכל לבך, אשר בידו נפש כל חי.

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך — כעניין שאמרו רז"ל (משנה אבות ב יב): "וכל מעשיך יהיו לשום שמים". ובפרק הרואה דרש בר קפרא: אי זהו פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויות בה? הוי אומר: בכל דרכיך דעהו וגו'. אמר רבא: אפילו לדבר עבירה. אמר רב פפא, היינו דאמרי אינשי: גנבא אפום מחתרתא רחמניא קרי. וטעם "אפילו לדבר עבירה", כמו יעל עם סיסרא, ואליהו בהר הכרמל.

ויש מפרשים בכל דרכיך דעהו, כעניין "חייב אדם לברך על הרעה כעניין [שמברך] על הטובה" (ברכות נד א). והוא יישר אורחותיך, כי אם תודה לפניו – ירצך, ואם יזעף לבך עליו – יהדפך.

ור"י ז"ל פירש: בכל דרכיך דעהו – בכל פעם אשר תבקש לעשות, דעהו וזוכרהו, והשיג אל לבך כי אין כח ויכולת בפעל ההוא בידך, רק ביד השם; ותלה בו תקותך, והוא יישר אורחותיך.

ונוכל לפרש בכל דרכיך דעהו, כעניין שאמר אליהו לרב יהודה: כשאתה יוצא לדרך – המלך בקונך, כדאיתא בפרק תפילת השחר.

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


אל תהי חכם בעיניך ירא את ה' וסור מרע — כי אפילו השם יישר אורחותיך והעשירך, לא תהיה חכם בעיניך לומר: חכמתי העשרתני, אלא תלה בטחונך בשם יתברך, ואז תהיה ירא השם יתברך לעשות מצות עשה, וסור מרע, להשמר ממצות לא תעשה.

דבר אחר, שהחכמים בעיניהם אומרים: למה נכתב דבר זה בתורה, ומה טעם נצטווינו מצוה זו? ואלו הם הנקראים אפיקורסים. על כן הזהירנו הכתוב מלהעלות על לב דבר זה, אלא ירא את ה' המנחילנו תורתו, שעיקרה היראה, כמה דאת אמר: "אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת הכתובים על הספר ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ה' אלהיך" (דברים לב מו) ולדעת כי לא דבר רק הוא, ואם הוא רק, מכם הוא (ירושלמי פאה א א). וסור מרע, כי אין מדה רעה גדולה מאד מזאת, לפרוק תורה מעל צוארו.

דבר אחר: אל תהי חכם בעיניך, לומר: אתחבר לרשע ולא יוכל להטעות אותי, כי כבר למדתי חכמה; לא כן, אלא ירא את ה' וסור מרע.

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך — כלומר, התורה והמצוה מלמדתך להועיל, כמו הרופא הטוב מרפא חולי הגופות, כן התורה מרפא חולי הנפשות. וכן הכתוב אומר: "הסולח לכל עונכי הרופא לכל תחלואיכי" (תהלים קג ג), ואמרו ז"ל (ערובין נד א): חש במעיו – יעסוק בתורה, שנאמר: רפאות תהי לשרך. והוא מעניין "שררך אגן הסהר" (שיר השירים ז ג), והוא הנקרא בלשון רז"ל טבור; והוא כינוי לכל הבטן, שהטבור באמצעיתו.

ושיקוי לעצמותיך – "ומוח עצמותיו ישוקה" (איוב כא כד) בלמדו תורה.

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך — לפי שהאדם משתדל להתעסק בענייני הונו ותבואתו בזריזות, אמר: כבד את ה' מהונך, ויתר – מראשית כל תבואתך, ועל דרך מה שנאמר: "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים ו ה), אפילו נוטל את נפשך; ["ובכל מאדך"], אפילו נוטל את ממונך (ברכות נד א). ומ"ם מהונך ומ"ם מראשית כל תבואתך, כמ"ם "טוב ארך אפים מגבור" (להלן טז, לב).

דבר אחר: כבד את ה' מהונך, לעשות צדקה מממונו ומאודו. ואמר מהונך ולא 'כל הונך', שאין לאדם לתת כל ממונו לצדקה וישאר מחזר על הפתחים. אלא פעם ראשונה – חומש בקרן; משם ואילך, חומש הריוח בכל שנה, כנגד שני מעשרות, מעשר ראשון ושני, כמו שמפורש בפרק ראשון מפאה: נמנו באושא להיות מפריש חומש למצוה, שנאמר: כבד את ה' מהונך וגו', פירוש, תרומה ומעשרות, והוא הרוב לחומש. ושואל שם: אם כן, לחמש שנים מפסיד את כולה? ומשיב: בתחילה לקרן, מכאן ואילך לשכר.

תנחומא פרשה ראה: כבד את ה' מהונך, ממה שאהנך, ויש מפרשים, ממה שחננך. אם היית נאה, אל תהי פרוץ בעריות, שלא יהיו בריות אומרים: איש פלוני נאה ואינו גדור מן הערוה.

דבר אחר: עבוד בהונך, עד לא תעבוד בלא הונך.

דבר אחר: אם היה קולך ערב, היה פורס על שמע ועובר לפני התיבה, עד כאן.

ומראשית כל תבואתך, כמו תרומות, האמור בהם: "ראשית דגנך" וגו' "וראשית גז צאנך" (דברים יח ד). דבר אחר, כמו: "וראשית שמנים" (עמוס ו ז).

בקידושים ירושלמי: העדיף הקדוש ברוך הוא כבוד אב ואם יותר מכבודו, דאילו בכבודו כתיב: כבד את ה' מהונך; אם יש לך – אתה חייב להפריש לקט שכחה ופאה, תרומות ומעשרות, לקנות שופר ולעשות סוכה, להאכיל את הרעבים ולהשקות את הצמאים, ואם אין לך הון – אי אתה חייב באחת מהן. אבל כיבוד אב ואם – אפילו אתה מחזר על הפתחים.

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


וימלאו אסמיך שבע ותירוש יקביך יפרוצו — על דרך "יש מפזר ונוסף עוד" (להלן יא, כד).

וכבר אמרו רז"ל (תענית ט ב), שאסור לנסות את השם אלא במדה זו בלבד, שנאמר: "הביאו את המעשר אל בית האוצר ובחנוני נא אם לא אפתח לכם את ארובות השמים" וגו'. ורז"ל בפסוק "וצויתי את ברכתי לכם" (ויקרא כה כא) הכתוב בערלה1: כנגד יצר הרע הכתוב הזה מדבר. ולפיכך ברוב המקומות שמזהיר האדם על הצדקה, אתה מוצא שכרה בצידה, כדי לדבר על לב הנותנה: "הענק תעניק לו מצאנך מגרנך ומיקבך למען יברכך" (דברים טו יד), וכן בהרבה מקומות, בקש תמצא עוד.

דרשו: שתי ידות הן, בראם הקב"ה, עשה אחת למעלה ואחת למטה; יד העני מלמטה, יד העשיר מלמעלה. כמה שבח והודאה צריך בעל הבית ליתן להקב"ה, שהוא עושה ידו על העליונה ולא על התחתונה. ובספר משלים משלו משל, למה הדבר דומה? ליניקה: כל זמן שהתינוק יונק משדי אמו – החלב מתרבה; גמלתו – נצטמקו שדיה. ונקרא כן על דרך "כי סובא וזולל יורש" (משלי כג כא).

יפרצו – מגזרת "ומקנהו פרץ בארץ" (איוב א י).



הערה 1: צ"ל שביעית.

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו — אף על פי שהבטחתיך כי בעשיית המצוות ישפיעו עליך טובות מן השמים, מכל מקום אם יתמהמהו – חכה להם; ואפילו יבואו עליך ייסורין, מוסר ה' בני אל תמאס.

ואל תקוץ בתוכחתו – כפל עניין במלות שונות, כי 'תוכחת' שקול עם 'מוסר', ו'תקוץ' עם 'תמאס', מגזרת "קצתי בחיי" (בראשית כז מו); ותרגם "אם בחקתי תמאסו" (ויקרא לג טו), "תקוצון".

ואפילו תפשפש במעשיך ולא תמצא טעם למה הייסורים באים, קבלם בסבר פנים יפות וחשוב אותם ייסורין של אהבה; הדא הוא דכתיב: "כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה" (פסוק יב).

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה — משפטו: וכאב המייסר את בן ירצה.

דבר אחר: כי את אשר יאהב ה' יוכיח, ומכל מקום אחר כך כאב את בן ירצה; וכן הכתוב אומר: "כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך" (דברים ח ה). וכמה דברים טובים דברים ניחומים דרשו ז"ל בעניין הייסורין, הנם כתובים על ספרי בפרשת ואתחנן, וכן במסכת ברכות פרק א.

במסכת סופרים דרש "אל תקוץ בתוכחתו" (פסוק יא) מענין "וקצותה את כפה" (דברים כה יב), ורז"ל: מפסיקין בברכות ואין מפסיקין בקללות, מאי טעמא? אמר רבי לוי: אינו דין שיהו בני מתקללים ואני מתברך; ובמסכת מגילה, רשב"ג אומר: לפי שאין מברכין על הפורענות.

וכאב את בן ירצה – בשעה שמכאיבו, מי גרם לישראל לרצות לאביהם שבשמים? הוי אומר ייסורין.

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


אשרי אדם מצא חכמה ואדם יפיק תבונה — שביקש החכמה עד שמצאה.

ואדם יפיק תבונה – על ידי שאין התבונה באדם על יד מלמד, על כן אמר בה יפיק, שטעמו 'יוציא'; שאחר שלומד החכמה מרבו, מתבונן בה ומוציא לאור כל תעלומה.

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


כי טוב סחרה מסחר כסף ומחרוץ תבואתהומחרוץ, והוא הזהב, תבואתה: כל חלופין שאדם מחליף בסחורה, נותן את זה ונוטל את זה, אבל האומר לחבירו: שנה לי פרקך ואני אשנה לך פרקי, נמצאו שניהם בידי כל אחד ואחד.

דבר אחר: הכסף והזהב לא יגיע לאדם תועלתם עד שיצאו מרשותו, אבל החכמה והתבונה יפוצו מעיינותיה חוצה ומימיו שמורים.

דבר אחר: הסוחרים פעמים מרויחים פעמים מפסידים, וסחורת החכמה כולה רווח.

דבר אחר: יש עושר שמור לבעליו לרעתו, אבל החכמה היא טובה גדולה. וכמה הבדלות בין החכמה והעושר, ועת לקצר.

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה — ונוכל לפרש: "אשרי אדם מצא חכמה" וגו' (פסוק יג) עד שיורה כי טוב סחרה מסחר כסף וחרוץ תבואתה (פסוק יד), כי בתחילת לימודו אין הדבר כן, רק כאשר ירגיל בו – יקרה היא מפנינים.

וכל חפציך לא ישוו בה – מגזרת "ולמלך אין שווה להניחם" (אסתר ג ח), ומשפטו: לא ישוו עמה.

במסכת הוריות: יקרה היא מפנינים – יקרה היא מכהן גדול הנכנס לפני ולפנים. ואולי דרשו הכתוב "מפניים".

וכן במדבר סיני רבה דורש פסוק זה בגרשון וקהת, ואף על פי שגרשון היה בכור, לפי שהיה קהת טוען הארון שבו התורה – הקדימו הכתוב, כמה דאת אמר: "נשא את ראש בני קהת" (במדבר ד ב) והדר "את ראש בני גרשון" (שם כב); הוי יקרה היא מפנינים, מבכור שיצא ראשון, ואין פנינים אלא תחילה, שנאמר: "וזאת לפנים בישראל" (רות ד ז).

וכן בבראשית רבה, כתוב אחד אומר: "וכל חפצים לא ישוו בה" (להלן ח, יא), וכתוב אחד אומר (כאן): וכל חפציך לא ישוו בה? "חפצים", אלו מצוות ומעשים טובים; "חפציך", אלו אבנים טובות ומרגליות: חפצי וחפציך לא ישוו בה, כי אם בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי.

ובפרק ראשון מפאה ירושלמי: אדרבן שלח לרבינו הקדוש מרגליתא דטמי, אמר ליה: שלח לי מילה דטבא מיניה או דכוותיה. שלח לו חדא מזוזתא. אמר ליה: אנא שלחית לך מילה דלית בה טימין, ואת משגר לי מילה דשוי חד פולר? אמר ליה: חפצי וחפצך לא ישוו בה; ולא עוד, דאת שלחת לי מילה שאני צריך לנטורא, ואנא שלחית לך מילה דתנטרך, דכתיב: "בהתלכך תנחה אותך" (להלן ו, כב), עד כאן.

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


ארך ימים בימינה בשמאלה עשר וכבוד — בראשית רבה פרק י: ארך ימים בימינה לעתיד לבא; בשמאלה עשר וכבוד בעולם הזה. והקדים העולם הבא לעולם הזה, לפי שתענוג העולם הזה יש לו הפסק, ותענוג העולם הבא אין לו הפסק, עולם שכולו ארוך, וזה טעם ארך ימים. ומזה הטעם תלה העולם הבא בימין והעולם הזה בשמאל.

ואולי כינה העולם הזה בשמאל, שיצר הרע שולט בו, והוא הנקרא "צפוני" וצפון ושמאל אחד הוא.

בפרק במה אשה יוצאה, רב ששת: מאי דכתיב אורך ימים בימינה וגו'? ולמשמאילים בה עושר וכבוד איכא, אורך ימים ליכא.

בפרק לא יחפור, אמר רבי יצחק: הרוצה שיחכים ידרים, והרוצה שיעשיר יצפין; וסימנך – שולחן בדרום ומנורה בצפון. ור' יהושע אומר: לעולם ידרים, שמתוך שמתחכם – מתעשר, שנאמר: אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד.

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)

דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום — לפי שנזירי אומות העולם מענים עצמם בלבוש שק, לחם צר ומים לחץ, בהרים ובגבעות, אמר כי דרכי תורה מורה אותנו הדרך הישר, לא להתענג יותר מדאי ולא להצטער יותר מדאי. הרי צוותה אותנו בכמה תענוגים, עונג שבת, שמחת ימים טובים, סעודת מצוות, הוי דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום. וצוותה אותנו אהבת הרעים והטלת שלום בין איש לאשה, בין אדם לחבירו. ועל דרך זה פירש ר' ישראל ז"ל "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" (קהלת ט ח), להישמר מהעבירות הנאמר בהסרת הבגדים הצואים, מה כתיב בתריה? "ויאמר אליו ראה העברתי מעליך עוונך" (זכריה ג ד). ומכל מקום "ושמן על ראשך אל יחסר" (קהלת ט ח), אל תרגיל עצמך לצער עצמך יותר מדאי, אלא תן לה חלק מתענוגי מצוה ונעם אותה, ועל דרך "דשנת בשמן ראשי" (תהלים כג ה). ובתנחומא מפרש פסוק זה, שאפילו המלחמות הכתובים בתורה, בלשון שלום נכתבו כמא דאת אמר: "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום" (דברים כ י). ובהרבה מקומות דורשים כמה גדול כח השלום: בתנחומא פסוק "הנני נותן לו את בריתי שלום" (במדבר כה יב); ובמדבר סיני רבה; ובמדרש תלים פסוק "אתה כוננת מישרים" (תהלים צט ד). וכן חז"ל תקנו ערובי חצרות משום דרכי שלום, שיהיו כלם בני ברית באהבה ובשלום, כדאיתא בעירובין[1].


  1. ^ (עיין גיטין נט א: "מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום").

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)

עץ חיים היא למחזיקים בה ותמכיה מאשר — טעמו, וכל אחד מתומכיה מאושר. ודרשו ז"ל (תענית ז א), שנמשלה תורה לעץ, לומר לך: מה עץ, קטן מדליק את הגדול, אף תלמידי חכמים, הקטנים מחדדים את הגדולים, היינו דאמר רבי: הרבה תורה למדתי מרבותי, ומתלמידי יותר מכלם. ואמר במדבר סיני רבה: עץ חיים היא למחזיקים בה, זה שבטו של יששכר; ותומכיה מאושר – זה שבטו של זבולון, לפי ששבט זבולון עוסק בפרקמטיא ויששכר עוסק בתורה, שנאמר: "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים" (דברי הימים א יב לב).ובוויקרא רבה: 'לעמלים בה' לא נאמר אלא למחזיקים בה, למי שמחזיק ידי לומדי תורה ומסייעו מממונו, וכשמעון אחי עזריה, על ידי שעזריה יוצא לפרקמטיא ובא ונותן לתוך פיו של שמעון, נקרא על שמו. ובמסכת תעניות פרק ראשון (תענית ז א) מעמיד זה בעמלים בה לשמה; ואולי לכך אמר למחזיקים בה, כי דברי תורה צריכים חיזוק, כדאיתא בפרק ראשון מברכות. הנה נסתייעתי מדברי רז"ל שחזרה פעם בתורה הנקראת חיזוק, שהיא תלמוד תורה לשמה:

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)

(על פסוקים יט-כ)

(יט) ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה (כ) בדעתו תהומות נבקעו ושחקים ירעפו טל — אחר שאמר שהחכמה תחַיה האדם, שהוא עולם קטן, סיפר מעלתה שבה נברא האדם הגדול. וכן בצלאל עשה המשכן, שהוא העולם האמצעי, בג' דברים אלו, כמה דאת אמר: "ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת" (שמות לא ב). וכן חירם שעשה כלי בית המקדש בימי שלמה נאמר בו ג' דברים אלו, כמה דאת אמר: "וימלא את החכמה ואת התבונה ואת הדעת" (מלכים א ז יד). ובשלשתן עתיד להיבנות, שנאמר: "בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן ובדעת חדרים ימלאו" (להלן כד, ג-ד). ובשלשתן עתיד הקדוש ברוך הוא ליתן מתנות טובות לישראל, שנאמר: "כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה" (לעיל ב, ו); 'נתן' לא נאמר אלא "יתן". ושלשתן כפולות נתנן למלך המשיח, שנאמר: "ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה'" (ישעיהו יא ב).

בפרק ב' מפרקי ר' אליעזר: י"ג דברים אלו הם על הסדר, ראשון ראשון קודם. באדם תחילה לומד חכמה מרבו, ושוב מתבונן עצמו, ועל ידי התבונה מגיע למעלת הדעת, כמה דאת אמר: "לב נבון יקנה דעת" (להלן יח, טו).

וכשם שקדמה החכמה לתבונה באדם, ייראה שקדמה הארץ לשמים. ואף על פי שהכתוב אומר: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" (בראשית א א), יש מרבותינו אומרים: בבריאה ברא שמים ואחר כך ארץ, וכשנטם, נטה הארץ ואחר כך שמים. והבי"תין הללו של "בחכמה" "בתבונה" "בדעת" נקראים "בית העזר", כמו: "מכה במטה אשר בידי" (שמות ז יז). ויש מרבותינו אומרים שהשמים והארץ נבראו יחד, כמה דאת אמר: "קורא אני אליהם יעמדו יחד" (ישעיהו מח יג).

וטעם הפסוקים, שיסד הארץ כנקודה בתוך החוגה, ויכונן שמים בתבונה שוה מכל צד, מסבבים הארץ.

בדעתו תהומות נבקעו ושחקים ירעפו טל – שהוא משלח מעיינים מעמקי הארץ לתועלת, ומוריד טל ומטר מהשמים. וזה טעם ושחקים ירעפו טל, ירעפו – יזלו, ותרגומו 'רסו כולאי', מעניין "רסיסי לילה" (שיר השירים ה ב).

והזכיר ד' יסודות: ארץ יסוד העפר, שמים יסוד האש, תהומות יסוד המים, שחקים יסוד האויר.

בתנחומא: ה' בחכמה יסד ארץ – כשברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, נתיעץ עם התורה וברא את העולם. ותרגום ירושלמית: "בראשית ברא אלהים" (בראשית א א) – "בחכמתא ברא ה'".

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)

בני אל ילוזו מעיניך נצור תושיה ומזמה — משפטו "אל תלוזנה", כי הוא חוזר על החכמה והתבונה והדעת.

וטעם אל ילוזו, אל יסורו ואל ינטו מעיניך. ויש מפרשים שהוא מוסב על מה שאחריו: נצור תושיה ומזמה, ומפרש נצור מקור.

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויהיו חיים לנפשך וחן לגרגרתיך — העניין בגלוי ובנסתר. דבר אחר: בעולם הזה ובעולם הבא.

תנחומא פרשה וישמע: אמר הקדוש ברוך הוא: אם מבקש אתה שלא יגיע לגופך צרה, עסוק בתורה, שהיא רפואה לכל הגוף. לראש, "תתן לראשך לוית חן" (משלי ד ט). ללב, "כתבם על לוח לבך" (משלי ג ג). לגרגרותיך, וחן לגרגרותיך. לידים, "לאות על ידך" (שמות יג ט). לטבור, "רפאות תהי לשרך" (משלי ג ח). לכל העצמות, "ושיקוי לעצמותיך" (שם).

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)

אז תלך לבטח דרכך ורגלך לא תגוף — משפטו: אז תלך לבטח בדרכיך ורגלך לא תגוף, על דרך "על כפים ישאונך פן תגוף באבן רגלך" (תהלים צא יב), והוא פועל עומד.

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)

אם תשכב לא תפחד ושכבת וערבה שנתך — כמא דאת אמר: "בשכבך תשמור עליך" (משלי ו כב).

ושכבת וערבה שנתך – שלא יבהלוך חלומות רעות והרהורים רעים.

ויש מפרשים אם תשכב, כינוי למיתה, כמא דאת אמר: "ושכבתי עם אבותי" (בראשית מז ל). ומלת אם תסתור זה.

בראשית רבה פרשה ס"ח.

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)

אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבוא — על דרך "לשוד ולכפן תשחק ולא תירא משוד כי יבוא" (איוב ה כב):

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)

כי ה' יהיה בכסלך ושמר רגלך מלכד — כמו "אם שמתי זהב כסלי" (איוב לא כד), כאילו אמר "במבטחך".

ושמר רגלך מלכד — כתרגומו: "ויטור רגלך תתציד". ורבינו יונה ז"ל פירש, שלא תילכד בעוון העיר, מלשון "עונותיו ילכדונו את הרשע" (לקמן ה, כב).

בפרק ראשון מפאה: כי ה' יהיה בכסלך, אפילו דברים שאתה כסיל בהם. ושמר רגלך מלכד, פירוש, מן ההוראה, פירוש: שלא יכשל בהוראה. ורבנן אמרי, מן העבירה. ר' לוי אמר, מן המזיקים, עד כאן:

פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)

אל תמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידך לעשותלעשות כתרגומו: "כדאית חילא בידך למעבד", מגזרת "יש לאל ידי" (בראשית לא כט). נוכל לפרש: כשחננו השם יתברך חכמה ותורה הנקראת "טוב", כמה דאת אמר: "כי לקח טוב נתתי לכם" וגו' (לקמן ד, ב), אל תמנע עצמך מללמד כל מבקש ללמוד. ואמר מבעליו, שאסור ללמד תורה לתלמיד שאינו הגון.

ונוכל לפרש טוב – על הממון, כמא דאת אמר: "ברבות הטובה רבו אוכליה" (קהלת ה י). וטעם מבעליו – הם העניים. או יהיה מבעליו – בעל הטוב, שיהנה תלמידי חכמים מנכסיו; או מי שיעשה עמו טובה, יגמלהו כטובתו.

דבר אחר: כל מבקש בקשה מחברו הוא בעל הבקשה, בין שהוא ראוי למלאת שאלתו בין לא יהיה ראוי. אם הוא ראוי, הנה מלאכת השאלה במקום הראוי לה; ואם אינו ראוי, היה אתה ראוי להפיק שאלת כל שואל.

ורש"י ז"ל פירש: אל תמנע טוב מבעליו – אם ראית אוהבך חפץ להיטיב לעניים, אל תחדלהו בהיות לאל ידך להחדילהו. דבר אחר: אל תמנע צדקה מן העני בהיות לאל ידך לעשות צדקה היום, שמא יבוא יום ואין לאל ידיך, עד כאן. הטעם, גלגל הוא שחוזר בעולם, אם אתה היום עשיר והוא עני, לא תדע מה ילד יום, כי שמא למחר יהיה בהיפך, ורעך וחבירך הוא בדבר זה, ראה מה כתוב אחריו: "אל תאמר לרעך" העני "לך ושוב ומחר אתן ויש אתך" (פס' כח):

פסוק כח (כל הפרק)(כל הפסוק)

אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן ויש אתך — רבותינו ז"ל (בבא מציעא קי ב) דרשו פסוק זה על שכר שכיר: בוקר ראשון, עבר ב"לא תלין" (ויקרא יט יג); משם ואילך עובר [משום] "אל תאמר לרעך", אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן ויש אתך.

עוד אמרו (בבא מציעא קיא א): אי זהו עושק ואי זהו גזל? אמר רב חסדא: לך ושוב זהו עושק; "יש לך בידי ואיני נותן" זהו גזל:

פסוק כט (כל הפרק)(כל הפסוק)

אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך — כי זו רעה גדולה, הוא חושבך אוהבו ואתה שונאו, על כן לא ישמר ממלכודתך עד שייתפש בה. ואף על פי שאפילו אינו יושב לבטח אתך אין לחרוש עליו רעה, מכל מקום עונשו של זה גדול משל זה.

ובתלמוד גיטין ויבמות: כל היושב עם אשה ודעתו לגרשה, עובר משום אל תחרוש על רעך רעה:

פסוק ל (כל הפרק)(כל הפסוק)

אל תריב עם אדם חנם אם לא גמלך רעה — פירש רש"י, שעבר על המצוה "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יח יט), ומשהוא רשע אתה חייב לשנאתו, עד כאן.

ונוכל לפרש, אפילו יגמלך רעה אין לו להריב עמו, שכן דרך תלמידי חכמים, נעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים. ועל כן דרשו בבראשית רבה: "ויחר ליעקב וירב בלבן" (בראשית לא לו), שמא אתה סבור שמכות ופצעים היו שם? לא היו שם אלא דברי פיוסים. הנה התבאר לך, שאף על פי שהרע לבן ליעקב, לא רב עמו אלא בדרך פיוס; אלא שעונש רָב עם חבירו חנם גדול מעונש רָב עם חבירו שגמלהו רעה. ורבינו יונה ז"ל פירש, ואל תריב עם אדם חנם, אם תריב בדבור שפתים עם אדם שלא הזיק לך אפילו בדבור, זה נקרא חנם. ולא עוד, אלא אפילו רב עמך בדיבור גם, אז לכל הדברים אשר ידברו אל תתן לבך אם לא גמלך רעה ונזק והפסד. ור׳ דוד קמחי ז״ל פירש, אל תריב עם אדם חנם אם לא גמלך רעה, אם גמלך רעה תוכל להריב עמו בלבד, לא לגמלהו רעה, ויהי קשור עם הפסיק שאחריו:

פסוק לא (כל הפרק)(כל הפסוק)

אל תקנא באיש חמס ואל תבחר בכל דרכיו — לומר כאשר עשה לי כן אעשה לו כי תועבת ה׳ נלוז, הוא הנוטה והסר מהדרך הישרה, ועל כן אמר אחריו, ואת ישרים סודו. פירש ראב"ע ז"ל: יודע סודו ועצתו ממה שהוא גוזר להביא על הרשע. ונוכל לפרש לפי מה שאמר: אל תקנא באיש חמס אף על פי שהשעה משחקת לו, ואל תבחר בכל דרכיו אף על פי שמצליחים. חזר ואמר: כי תועבת ה' נלוז [ואת ישרים] סודו, העלתו בעולם הזה ידוע לישרים לומדי ספר הישר, והוא התורה שנאמר בה (דברים ז י): "ומשלם אל שונאיו אל פניו להאבידו", וכאשר תרגם אנקלוס. וראיתי מפרש סודו כמו 'חנו', ולפעמים אדם רואה שני בני אדם יפים בצורה, והאחד נושא חן בעיני כל רואיו יותר על חבירו, ואין ידוע מה תוספת לאחד על חבירו ובאיזה דבר הוא נושא החן זה על זה, על כן יקרא סוד, וכן קורין בערב למי שחוט של חסד משוך עליו בסר, ויהיה שקול סודו עם מה שכתוב לפניו: כי תועבת ה' נלוז ואת ישרים סודו, אלו מתועבות ומשוקצות ואלו בעלי חן וחסד.

עוד טעם אחר, כי שתי צורות באדם: צורה השכלית הנקראת אלצורה אלעקלי״א, וצורה המתוארת הנקראת אלקאטיטיאה, המתוארה נראית והשכלית נעלמת; וכשתראה השכלית על הפנים, ישא האדם חן וחסד בעיני כל רואיו. ובעבור שנראית על פניו הצורה הנעלמת והנסתרת, קראהו הערב בסר:

פסוק לב (כל הפרק)(כל הפסוק)

פסוק לג (כל הפרק)(כל הפסוק)

מארת ה' בבית רשע ונוה צדיקים יברך — הרשע מתמוטט וחסר והצדיק מתברך בשפע. מארת הוא מן "ארור" והוא חסרון:

פסוק לד (כל הפרק)(כל הפסוק)

אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן — הנכון בעיני לפרש ו״ו ולענוים כפ"א רפה בלשון ישמעאל, כלומר, אם השם שהזכיר בפסוק ראשון ללצים הוא יליץ, שיתן גמול הליצנות ללצים, אם כן ולענוים יתן חן, ומכל שכן הוא, שהרי הבטיחנו: מרובה מדה טובה ממדת פורענות ת״ק פעמים בפסוק (שמות כ ד-ה) "פוקד עון אבות על בנים וגו׳ ועושה חסד לאלפים". ויש מפרשים פסוק זה קשור עם הפסוק העליון: "ונוה צדיקים יברך" השם, אם כל צדיק וצדיק מהצדיקים ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן, ויהיה ['אם'] מלת תנאי, שהצדיק צריך ליתן חן לענוים ולהתלוצץ בלצים. או יהיה לצים ויליץ ב׳ עניינים, כמו (שופטים י ד): "רוכבים על שלשים עירים ושלשים עירים להם", דרך צחות, שהצדיק צריך להוכיח את הלצים ויליץ להם מליצה טובה להחזירם למוטב. או יהיה "מליץ" מן ההפכים: יסיר מהם הליצנות ויליץ להם מליצה טובה על ידי תוכחותיו.

ורש״י ז״ל פירש: אם ללצים אדם נמשך, סופו שאף הוא יהיה לץ; ואם לענוים יתחבר, סופו שיהיו מעשיו נותנים חן בעיני כל רואיהם.

ויש מפרשים פסוק זה קשור עם הפסוק שאחריו: אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן אם כן "כבוד חכמים ינחלו וכסילים מרים קלון" (משלי ג לה).

בשבת סוף פרק הבונה (דף קד.) וביומא סוף אמר להם (דף לח:) אמרו ז״ל: אם ללצים הוא יליץ. "בא לטמא – פותחין לו; בא לטהר מסייעין אותו". וכן במסכת הוריות פרק הגולין (מכות י, א) אמר רב הונא אמר רב: בדרך שהאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו, שנאמר: אם ללצים הוא יליץ:

פסוק לה (כל הפרק)(כל הפסוק)

וכסילים מרים קלון — פירש ר׳ טודרוס הלוי ז״ל: וכל מרים הכסילים כאילו עושה קלון לעצמו, שמעיד על עצמו שאינו מכיר מי ראוי לכבדו ולהרימו ומי ראוי להשפילו ולבזותו, כמו שנאמר (משלי ט ז): "יוסר לץ לוקח לו קלון" עד כאן, אבל הפריד ממלת כסילים והגיעה למלת קלון. ויש מפרשים: ולכסילים מרים השם קלון.

דבר אחר: משפטו "וכסילים מרימים קלון", ובא על דרך (משלי כח א) "וצדיקים ככפיר יבטח". דבר אחר, וכל אחד מהכסילים מרים איש קלון ובא, כמו "ואני תפלה" (תהלים קט ד).

ובמדרש: מהו מרים קלון? שכל אחד מהם ירים חלק קלון.

ובמדרש דורש "כבוד חכמים ינחלו", ביעקב כשיצא יוסף בנו לקראתו במצרים: