נחמיאש על משלי ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · נחמיאש על משלי · ב · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


בני אם תקח אמרי ומצותי תצפן אתך — מלת אם על דרך התנאי, כאדם האומר לחבירו: אם תעשה כך וכך. וכל ד' פסוקים הראשונים תנאי, והשכר: "אז תבין יראת ה'" (פסוק ה).

בני אם תקח אמרי — כלומר, תקבלם לשומרם היטב, וזה טעם ומצותי תצפון אתך.

ובמדרש: אימתי תקרא אתה בני? כרשתקח אמרי ומצותי תצפון אתך; היה מצפינם ומחבבם, כאדם שיש לו מרגלית ומצפינה, כך תהא יגע בתורה בהצנע לכת. הטעם, שלא תהיה כוונת האדם בעשיית המצוות אלא לשם המצוה.

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


להקשיב לחכמה אזנך תטה לבך לתבונה — לשמוע ממלמדך תורה, ולהתבונן בה כדי להבין דבר מתוך דבר. אם כן, הלב והאוזן שני סרסורים נכבדים להשיג מעלת החכמה והתבונה. ומפני שמעלת האוזן גדולה מאד, אמרו רז"ל (בבא קמא פה ב): חרשו, נותן לו דמי כולו. וייחס האוזן לחכמה והלב לתבונה, שהאוזן שומע החכמה מרבו, והלב מבין להוציא דבר מתוך דבר.

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


כי אם לבינה תקרא לתבונה תתן קולךפירש רבינו יונה ז"ל, שיתפלל על החכמה מפני אלהיו שיצליח בה ושישיג אליה, וזה טעם תקרא, כמה דאת אמר: "ובימי אקרא" (תהלים קטז ב). ורז"ל (ברכות נז א) דרשו כי אם לבינה כמו "אֵם" בצרי.

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


אם תבקשנה ככסף וכמטמנים תחפשנה — האמת כי החכמה טוב סחרה מסחר כסף ומחרוץ תבואתה, אבל מצינו גדול נתלה בקטן, כמה דאת אמר: "כאריה ישאג (הושע יא י), ומה טעם? לפי שאין אצלנו שאגה גדולה משאגת האריה, אנו ממשילים ואומרים "כאריה ישאג" כלפי מעלה. כן לפי שטבע בני אדם לאהוב הכסף והמטמונים, על כן הזהירנו לאהוב החכמה כאהבתם, ואף על פי שהחכמה גדולה מהם מאד.

דבר אחר: הפרשה מדברת במתחנכים ללמוד, והם יחשבו הכסף והמטמונים גדולים מחכמה, על כן מזהירם לבקשה ככסף ולחפשה כמטמונים; והם מעצמם, כשיבואו בשביל החכמה, ידעו כי תוספת יתרה יש לחכמה על הכסף והמטמונים.

דבר אחר, טעם הפסוק: אם תבקשנה ככסף כבקשת המון העם את הכסף, וכאהבתם המטמונים תחפשנה; ונמצאת אומר, ככסף וכמטמונים אינו חוזר על המוזהר בכך.

ויש מפרשים, אם תבקשנה ככסף, כמו הסוחרים המתעסקים בענייני העולם, שלא יחושו אם יסחרו עם מי שיהיה, בין עני בין עשיר, רק מגמתם להרוויח. כן איזהו חכם? הלומד מכל אדם, שנאמר: "מכל מלמדי השכלתי" (משנה אבות ד א); שכשם שצריך אדם להזהר בסלעו שלא תאבד, כן צריך להזהר בתלמודו שלא תאבד, וכמה דאת אמר: אם תבקשנה ככסף, מה כסף קשה לקנותו, אף דברי תורה קשה לקנותם. או: מה כסף קשה לאבדו, אף דברי תורה קשים לאבדן? תלמוד לומר: "לא יערכנה זהב וזכוכית" (איוב כה יז); קשים לקנותן כזהב, ונוחים לאבדן כזכוכית (ע"פ חגיגה טו א). עד כאן.

ובמסכת ברכות פירש, תנו רבנן: ארבעה צריכין חיזוק, ואלו הן: תורה ומעשים טובים ותפילה ודרך ארץ. ובמדרש: אם תבקשנה ככסף – אם אין אתה הולך אחריה, אף היא אינה באה אחריך. תמן תנינן (משנה אבות ד יח), רבי נהורי אומר: הוי גולה למקום תורה, ואל תאמר שהיא תבוא אחריך; לפיכך שלמה אומר: אם תבקשנה ככסף.

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא — שהיא המעלה הגדולה שבכל המעלות תמצא.

ויש מפרשים: ודעת אלהים תמצא, דעת שלמה וגדולה, ולא סמך בה למצות. אלהים, כמו "שלהבת יה" (שיר השירים ח ו); "וענפיה ארזי אל" (תהלים פ יא).

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה — והמקבל מתנה נותן שבח והודאה לנותנה. נמצאת אומר: פסוק זה – טעם למה שכתוב: "ודעת אלהים תמצא" (פסוק ה).

דבר אחר: להזהיר אדם לרדוף אחר החכמה והדעת והתבונה, כי מעלה גדולה להם, שהם מפי הקדוש ברוך הוא ומתנה שחונן בה לעבדיו, וכמו שכתוב בסוף נדה: מה יעשה אדם ויתחכם? ירבה בישיבה וימעט בסחורה. והשיגו ואמרו: הרבה עשו כן ולא הועילו. והעמידו הדבר בסיוע אלהי: יבקש רחמים ממי שהחכמה שלו, שנאמר: כי ה' יתן חכמה וגו'.

ואני אומר, כי פסוק "אז תבין" (פסוק ה – כנגד "להקשיב לחכמה אזנך תטה לבך לתבונה" (פסוק ב), כי אם אין יראה אין חכמה, אם אין חכמה אין יראה (אבות דרבי נתן). והרי במעמד הר סיני הוא אומר: "כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים" וגו' (שמות כ כ). כי ה' יתן חכמה – כנגד "אם לבינה תקרא" (פסוק ג), וכמו שפירש רבינו יונה ז"ל, שיבקש רחמים על כך. והנה מה שכתוב בסוף נדה מסייעתו.

מפיו דעת ותבונה – כמה דאת אמר: "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר" (שמות כ א), ואומר במשה: "פה אל פה אדבר בו" (במדבר יב ח).

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


יצפן לישרים תושיה מגן להולכי תום — כנגד "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה". ובזכות שמחפש אותה כמטמונים, תהיה צפונה בלבו.

בתנחומא פרשה לך לך: עד שלא נברא העולם, צפן הקדוש ברוך הוא את התורה, עד שבא אברהם וקיימה, שנאמר: "עקב אשר שמע אברהם בקולי". והתורה נקראת תושיה, מגזרת "יש", שבה מציאות העולם וקיומו, וקיום הנפש בעולם הבא.

ורבינו יונה ז"ל [פירש] תושיה מגזרת "נפלו אשיותיה" (ירמיהו ג טו), שהתורה יסוד העולם.

ורז"ל [אמרו], למה נקרא שמה תושיה? לפי שמתשת כוחו של אדם (סנהדרין כו א).

במדרש: משעה שאדם נוצר ממעי אמו, אותה תורה שעתיד ללמוד צפונה לו, לכך נאמר: יצפן לישרים תושיה מגן להולכי תום: מה מגן זה מגן על האדם, כך התורה מגינה על האדם שעוסק בה.

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


לנצור ארחות משפט ודרך חסידיו ישמורמדרש: אם נתמנה אדם בדין, צריך לנצור ארחות משפט. ודרך חסידיו ישמור – אם עשה כן, דרכיו משתמרין מלירד לשאול. מכאן שכל היושב בדין, שני דברים נזקקין לו: השמים מלמעלה וגיהנם מלמטה. אם זכה והוציא הדין לאמתו, ניצל משניהם; ואם לאו, נמסר בידיהם, עד כאן.

ודרך חסידיו ישמור — [כמו] "רגלי חסידיו ישמור" (שמואל א ב ט); "שומר נפשות חסידיו" (תהלים צז י), כי החסיד שומע חרפתו ואינו משיב, והוא נעלב מבני אדם, על כן צריך שמירה מעולה. וזה טעם "שמרה נפשי כי חסיד אני" (תהלים פו ב).

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


אז תבין צדק ומשפט ומישרים כל מעגל טוב — נוכל לפרש שהוא מוסב על התנאי העליון, כל ד' הפסוקים הראשונים, ועליהם בא השכר, "אז תבין יראת ה'" (פסוק ה) וכל הפסוקים שאחר כן; ועוד שכר אחר, אז תבין צדק ומשפט וגו'. ונוכל לפרש שהוא מוסב על מה שאחריו, "כי תבוא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם" (פסוק י).

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


ונוכל לפרש שהוא (פסוק ט) מוסב על מה שאחריו: כי תבוא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם, כי דרך המקרא להזכיר פעמים התנאי תחילה והשכר באחרונה, כמו "ותחת כי אהב את אבותיך" (דברים ד לז); והשכר בראשונה, כמו "לכהן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל תחת אשר הערה למות נפשו" (ישעיהו נג יב), וכמוהו רבים.

מעגל נקרא כל דרך ישר בלי מכשול. וכתב הנגיד ז"ל שנקרא כן, לפי שיכול האדם ללכת בו במרוצה ובמהירות, מעניין "בעגלא ובזמן קריב"; וכן העגלות יכולות ללכת בו בנקל.

והקדים הלב לנפש בפסוק כי תבוא חכמה בלבך, על דרך "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך".

וטעם תבוא, כאלו באה מעצמה, שהבא לטהר מסייעין אותו (שבת קד א).

ודעת לנפשך ינעם — לשון זכר, כמו "ודעת לנבון נקל" (להלן יד, ו). או טעמו, 'ולימוד דעת'.

והאמת, כשיתחיל האדם ללמוד, מחמת שצריך הלימוד עמל גדול וטורח עצום, הוא קשה בעיניו הלימוד; ואחר שיבקש וימצא, יערבו ויתבסם עליו, הדא הוא דכתיב: כי תבוא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם. ולכך אמר תבוא ולא אמר 'תביא', כלומר: כשתגיע למעלה זו שתבוא חכמה בלבך בלא עמל ויגיעה, אז תנעם עליך. ודעת כפ"ה רפה בלשון ישמעאל.

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


מזמה תשמר עליך תבונה תנצרכהמזמה מגזרת "כאשר זמם" (דברים יט יט). ונקראת התורה מזמה, לפי שהוא יורד לעמקי תורה על ידי מחשבה. והבדיל הכתוב בין מחשבה טובה ובין מחשבה האחרת, כמה דאת אמר "זמה היא" (ויקרא יח יז) בהרהור עבירה, ומתרגמינן "עצת חטאין היא". ואף על פי שמצינו העניין בהיפך, "עשותה המזמתה" (ירמיהו יא טו), הרבים במחשבת עבירה, ולא עשיית הזמה במחשבה טובה; מכל מקום רוב מקומות אינו כן. וטעם הפרשה, שהמזימה והתבונה שומרים ונוצרים האדם הדברים האמורים אחר כך.

ויש מפרשים טעם הפסוק, כשאתה שומר המזמה, אז תבונה תנצרכה.

ובמסכת ע"ז פרק א דורש: מדבר זמה תשמור עליך ותנצרכה התבונה, כי לא יאונה לצדיק כל און, שהתבונה מצלת אותו מלהתגבר עליו היצר, כמעשה דר' יוחנן ור' יונתן שם.

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


להצילך מדרך רע מאיש מדבר תהפוכותתהפוכות שם או תואר, כלומר, שאין פיו ולבו שווים. דבר אחר: שאינו עומד בדבורו, שאומר הן ומהפכו ללאו, לאו ומהפכו להן. דבר אחר: אומרים לרע טוב ולטוב רע.

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


העוזבים ארחות ישר ללכת ברכי חשך — ולא די להם שעוזבים דרך הישר, אלא שהולכים אורחות עקלקלות, וזה טעם ללכת בדרכי חשך.

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


השמחים לעשות רע יגילו בתהפוכות רע — נוכל לפרש תואר, והטעם: יגילו במדות הרשע שהם תהפוכות. ונוכל לפרש שם, והטעם: יגילו בתגר ובמלחמה שיש בעולם כדי להילחם מלחמות רשע.

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


אשר ארחתיהם עקשים ונלוזים במעגלותם — אשר אורח סלולה שלהם, יכשל כל עובר בה. וכן יתפרש ונלוזים במעגלותם. וטעם ונלוזים, כמו 'מעוקלים'.

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


להצילך מאשה זרה מנכריה אמריה החליקה — קרא אשה רעה זרה ונכריה, לפי מעשיה, כאילו היא זרה ונכריה מעמה ומולדתה. והתחיל לספר מדותיה הרעות, שמחלקת אמריה כדי להסית ולפתות אנשים.

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


העוזבת אלוף נעוריה ואת ברית אלהיה שכחה — מגזרת "אל תבטחו באלוף" (מיכה ז ה), מעניין החברה, והוא רומז על בעלה. דבר אחר: מעניין "כאלוף ביהודה" (זכריה ט ז), כי הבעל אדון אשתו.

ואת ברית אלהיה שכחה – ללמדך שהשוכחת ברית בעלה, כאילו שוכחת ברית אלהיה. וכן מצינו בבעל השוכח את אשתו, הכתוב צווח ואומר (מלאכי ב יג): "מאין עוד פנות אל המנחה ולקחת רצון מידכם. ואמרתם: על מה? על כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך, אשר אתה בגדת בה, והיא חברתך ואשת בריתך". והנה הקדוש ברוך הוא משתף שמו ביניהם, איש ואשה: זכו – יה ביניהם, ואם לא זכו – אש אוכלתם. ושל אשה גדול משל איש, שאין הפסק אות במלת אות שלה. הוי ואת ברית אלהיה שכחה.

וטעם הפסוק: לא תחשוב שחלקת אמריה מרוב אהבתך, אלא חלקו מחמאות פיה וקרב לבה. תדע לך, שהרי עזבה אלוף נעוריה ושכחה ברית אלהיה, ואם תחת אישה תקח את זרים, כל שכן תחת הזרים תקח אחרים, על כן אל תבטח בה.

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


כי שחה אל מות ביתה ואל רפאים מעגלתיה — כלומר, האשה עצמה שחה אל מות שהוא ביתה, ו"שחה" פועל עומד ולא יוצא.

ואל רפאים – הם המתים, מגזרת "מרפיון ידים" (ירמיהו מז ג).

(מעגלותיה).

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים — פירוש, כל באים אליה לא ישובו בתשובה. או לא ישובו משם, אלא שם תהיה קבורתם.

דבר אחר: כל באיה מוסב אל ביתה האמור למעלה, כלומר: כל באי ביתה.

ולא ישיגו אורחות חיים – שֵם, או תואר.

במסכת עבודה זרה דרשו פסוק זה על המינות: כל באיה לא ישובון, וכי מאחר דלא ישובון, מהיכן ישיגון? אלא הכי קאמר: ואם ישובו, לא ישיגו אורחות חיים. פירוש, מתוך צרתם וכפיית יצרם, וזו גזרת מלך עליהם.

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמר — זה מוסב על "מזמה תשמור עליך" (פסוק יא), ששומרת עליך מכל רע ומלמדתך להועיל, שתלך בדרך טובה ואורחות צדיקים תשמור.

במציעא פרק השוכר את האומנין: רבה בר בר חנן, תברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא. שקיל לגלימייהו. אתו אמרי לרב. אמר ליה: הב להו גלימייהו. אמר ליה: דינא הכי? אמר ליה: אין! למען תלך בדרך טובים. יהב להו גלימייהו. אמרו ליה: עניי אנן וטרחינן כולא יומא ולית לן מידי. אמר ליה: זיל הב אגרייהו. אמר ליה: דינא הכי? אמר ליה: אין! ואורחות צדיקים תשמור. עד כאן.

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


כי ישרים ישכנו ארץ ותמימים יותרו בה — זה ארץ החיים, רוצה לומר עולם הבא.

ותמימים יותרו בה, כלומר, ישארו בה. דבר אחר: יהיה להם יתר שאת בה.

ואולי רומז למה שדרשו חז"ל (חגיגה טו א) עניין הצדיק והרשע, כל אחד יש לו מקום בגן עדן ובגיהנם. הצדיק שזכה, נוטל וחלק חבירו בגן עדן; והרשע שנתחייב, נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם. נמצאת אומר: ותמימים יותרו בה, נוטלים יותר מחלקם. אבל הרשעים, "ורשעים מארץ יכרתו ובוגדים יסחו ממנה" (פסוק כב).

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


ורשעים מארץ יכרתו ובוגדים יסחו ממנה — כאילו היו שם, ולפי שנתחייבו, עוקרים אותם משם, לפנות מקומם לצדיקים.

יסחו ממנה – מגזרת "בית גאים יסח ה'" (להלן טו, כה), אלא שזה פועל עומד, והאחר פועל יוצא.