נחמיאש על משלי א
נחמיאש על משלי · א · >>
פסוק א
ואמר: משלי שלמה בן דוד מלך ישראל, כי הנגיד בעם – נגידים ידבר. ואמרו ז"ל בפרק ראשון מבתרא (בבא בתרא טו א): חזקיה וסיעתו כתבו משלי ושיר השירים וקהלת. וביאור העניין, כי הספרים הללו היו סדורים בפי חכמי הדורות משלמה האומרם עד חזקיה הכותבם, כי חזקיה רבה למעלה ראש בחכמת השיר וידע ערך המשלים האלה יותר מכל המלכים והחכמים אשר קדמוהו, ולכך אסף כל סיעתו וכתבם וחברם לכתבי הקדש.
ובמדרש: דוד פתח בראשי אותיות, אשרי האיש, וסיים באמצע אותיות, כל הנשמה; אבל שלמה אמר, איני עושה כן, אלא בתחלה [אני] פותח באמצע אותיות, במקום שהחכמה נתונה, והיכן חכמה נתונה? בלב, והלב הוא נתון באמצע, וסיים בסוף אותיות, תנו לה מפרי ידיה.פסוק ב
פסוק ג
וטעם לקחת, כמו "קח נא מפיו תורה" (איוב כב כב).
צדק ומשפט ומישרים — נוכל לפרש כל אלה הדברים לעניין הדינין. משפט, ידוע. צדק, כמה דאת אמר: "צדק צדק תרדוף" (דברים טז כ), ודרשו רז"ל (סנהדרין לב א): הלך אחר בית דין יפה. ומישרים, כמה דאת אמר: "מישרים תשפטו בני אדם" (תהלים נג ב).
ונוכל לפרש: צדק, שיהיה צדיק בדרכיו. ומשפט, לכלכל דבריו במשפט, להיותו מתנהג במנהגותיו כדת וכשורה. ומישרים, ללכת דרך הישרה, להיות ישר בכל מעשיו. ומוסר השכל כולל הדברים האלה.פסוק ד
וטעם לתת לפתאים, כי אלה המשלים הם לתת לפתאים ערמה, וכמו שאמר (הרמב"ן) [צ"ל הרמב"ם], (הלכות דעות פ"ה ה"ב), שרפואת בעל חמה, שינהיג עצמו שאם הוכה וקולל, שלא ירגיש כלל, עד שיעקור החמה ממנו ויחזור לדרך האמצעית, שהיא הדרך הטובה. כן מלמדים לפתאים ערמה, כדי שתיעקר הפתיות מלבו ויחזור לדרך האמצעית.
דבר אחר: לתת לפתאים אינו מוסב על "משלי שלמה", רק המשלים הם להגיע האדם למדרגת החכמה והמוסר והבינה, ובעל המדרגות הללו יכול להוכיח תוכחה ראויה ומקובלת, ועל דרך "קשט עצמך ואחר כך קשט אחרים" (בבא מציעא כז ב).פסוק ה
פסוק ו
ובמדרש: דברי חכמים וחידותם — אפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים שקולה כנגד כל התורה. וכבר אמרו ז"ל (סוכה כא ב): שיחתן של תלמידי חכמים צריכה תלמוד.
עוד אמרו ז"ל: נקראת התורה מליצה, שכל המתלוצץ בדברי תורה – מוסיפים לו ליצנות, שנאמר: "אם ללצים הוא יליץ" (להלן ג, לד).פסוק ז
ורבינו סעדיה פירש, שלא הקדים ליראה בשביל שתקדים לחכמה, אלא הטעם מה שאמר דוד עליו השלום: "ראשית חכמה יראת ה'" (תהלים קיא י), ושלמה בנו – יראת ה' ראשית דעת, לומר לך שהחכמה והדעת, ראשיתה וטוּבהּ היא יראת ה'. אולי מפרש ראשית כמו: "וראשית שמנים ימשחו" (עמוס ו ו), "בשמים ראש" (שמות ל כג). והגאון הזה ז"ל פירש מה שאמרו ז"ל: "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת", וכבר כתבתי מה שנראה לי.
חכמה ומוסר אוילים בזו — הוא נתינת טעם למה שאמר יראת ה' ראשית דעת, כי מעשים הם עושים האוילים שאינם יראי חטא, כמה דאת אמר: "אוילים מדרך פשעם" (תהלים קז יז), בוזים החכמה והמוסר, כי החכמה והמוסר מלמדים האדם להיות ירא חטא, והאוילים שלא הורגלו ביראת חטא הם בועטים בחכמה ובוזים המוסר, שלא להכריח טבעם.פסוק ח
פסוק ט
וענקים לגרגרותיך — סביבות הגרון יקרא גרגרת. ענקים הוא החלי התלוי בצוואר, ויבוא תחת הגרון.
בסוף מסכת סוטה: אם אדם יוצא לדרך ואין לו לויה, יעסוק בתורה, שנאמר: כי לוית חן הם לראשך.פסוק י
פסוק יא
פסוק יב
פסוק יג
ומה שאמר למעלה: "נבלעם" לשון רבים, אחר שאמר "נצפנה לנקי חנם", על דרך "וצדיקים ככפיר יבטח" (להלן כח, א). או יהיה "לנקי" שם הכלל, כטעם "ויהי לי שור וחמור" (בראשית לב ו).
וטעם "נצפנה לנקי חנם", לא שהם יאמרו כן, אלא הכתוב צווח עליהם שצפינתם לכך הוא, [חינם] וריקם.פסוק יד
פסוק טו
פסוק טז
פסוק יז
פסוק יח
פסוק יט
את נפש בעליו יקח — פירוש ימית, כמו "כי לקח אותו אלהים" (בראשית ה כד).
פירוש אחר: כן ארחות כל בוצע בצע — כמה דאת אמר: "כי מה תקות חנף כי יבצע" וגו' (איוב כז ח), ואמרו ז"ל (סנהדרין קח א): לא נחתם גזר דינם של דור המבול אלא על הגזל.
וטעם נפש בעליו, שאחר שגזלו, הרי הוא בעליו.
ורז"ל דרשו (בבא מציעא קיב א): בעליו, זה נגזל; כל הגוזל פרוטה מחבירו, כאילו גוזל נשמתו ממנו, שנאמר: כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח, כדאיתא בסוף מסכת קמא. ועתה יביא המשל: כמו הציידים אורבים לנפשותם של עופות, כן בוצע בצע לוקח נפשות הגזולים. אבל לפירוש הראשון אין הנמשל דומה למשל, כי המשל – הצייד אורב לנפש העוף, והנמשל – הבוצע עצמו אורב לעצמו; אם לא נפרש "והם לדמם יארובו יצפנו לנפשותם" על העופות, לא על הציידים, כלומר: והם, העופות שדרכם לראות את הבר ולא את המכבר, לדמם יארובו, יגרמו המארב, יצפנו לנפשותם.פסוק כ
במועד קטן: כל העוסק בתורה בסתר, תורתו מכרזת עליו בגלוי, שנאמר: חכמות בחוץ תרונה.
ובמדרש: ברחובות תתן קולה, אלו תלמידי חכמים שיושבים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ומשמיעין קולן בדברי תורה.פסוק כא
פסוק כב
ולצים לצון חמדו להם — כי על כן נקראים לצים, לפי שלצון חמדו להם והם מתלוצצים ומלעיגים על בני אדם על ידי גאותם וגסות רוחם, כמה דאת אמר: "זד יהיר לץ שמו" (לקמן כא, כד).
וכסילים ישנאו דעת — כי מי שאינו חפץ בדבר, שונאהו.פסוק כג
דבר אחר: עתיד עומד במקום ציווי, ובהפך: "שמור מצותי וחיה" (לקמן ד, ד).
ולמ"ד לתוכחתי, כמו למ"ד "אמרי לי אחי הוא" (בראשית כ יג). וטעם לתוכחתי, התוכחה שאני מוכיח אתכם. "ומה אשיב על תוכחתי" (חבקוק ב א), התוכחה שאתם מוכיחים אותי, וכמוהו "ושמחתים בבית תפלתי" (ישעיהו נו ז), "שמעה תפלתי ה'" (תהלים לט י).פסוק כד
פסוק כה
פסוק כו
ויש מפרשים "נטיתי ידי" (פסוק כד) מגזרת "הנה יד ה'" (שמות ט ג), להפליג בתוכחת, שאף על פי שמוכחת אותם בכל מיני הדויים וענויים, לא שמו ללבם לא דעת ולא תבונה.
במדרש: "יען קראתי ותמאנו" (שם) – זה ירמיה, שהיה קורא להם לישראל בירושלים לעשות תשובה, וימאנו להקשיב ויתנו כתף סוררת (זכריה ז יא).
"נטיתי ידי ואין מקשיב" (שם) – זה גבריאל, שהיתה ידו פשוטה על ירושלים שש שנים ומחצה, והיו גחלי אש בידו, ובקש לזורקן בחמה, והמתין להם לעשות תשובה ולא הקשיבו.
ובבראשית רבה דורש פסוק "ותפרעו כל עצתי" (פסוק כה) על האשה, "ויבן ה' אלהים" (בראשית א כב) – התבונן מהיכן לברוא אותה. אמר: לא אבנה אותה מן הראש, שלא תהא מזקפת ראשה. ולא מן העין, שלא תהא סקרנית. ולא מן האוזן, שלא תהא צייתנית. ולא מן הפה, שלא תהא דברנית. ולא מן הלב, שלא תהא קנאית. ולא מן היד, שלא תהא משמשנית. ולא מן הרגל, שלא תהא פרסנית. אלא ממקום צנוע באדם, שאפילו בשעה שהוא ערום, אותו מקום מכוסה, ועל כל אבר ואבר שהיה בורא בה היה אומר לה: הוי צנועה, הוי צנועה; ואפילו הכי, "ותפרעו כל עצתי". דבר אחר: לא בראתי אותה מן הראש והרי היא מזקפת ראשה, שנאמר: "ותלכנה נטויות גרון" (ישעיהו ג טז). ולא מן העין והרי היא סקרנית, שנאמר (שם): "ומסקרות עיניים". ולא מן האוזן והרי היא צייתנית, שנאמר: "ושרה שומעת פתח האהל" (בראשית יח י). ולא מן הלב והרי היא קנאית, שנאמר: "ותקנא רחל באחותה" (בראשית ל א). ולא מן היד והרי היא משמשנית, שנאמר: "ותגנב רחל את התרפים" (בראשית לא יט). ולא מן הרגל והרי היא פרסנית, שנאמר: "ותצא דינה" (בראשית לד א). עד כאן.
גם אני באידכם אשחק — מלשון "ואד יעלה מן הארץ" (בראשית ב ו), כעניין "יום ענן וערפל" (צפניה א טו), אלא שזה מלא וזה חסר.
אלעג בבוא פחדכם — כפל עניין במלות שונות.פסוק כז
ורב סעדיה גאון ז"ל פירש ה'איד', רמז לעונשם בעולם הזה.ולכך המשילו לסופה, כמה דאת אמר: "כסער ביום סופה" (עמוס א יד). וה'פחד' רמז לעונשם בעולם הבא, ולכך המשילו לשואה, כמה דאת אמר: "ומה תעשו ליום פקודה ולשואה ממרחק תבוא" (ישעיהו טז ג).
במדרש תלים: "גם אני באידכם אשחק" (פסוק כו) — ד' שחיקות הם: "יושב בשמים ישחק" (תהלים ב ד); "ה' ישחק לו כי ראה כי יבוא יומו" (תהלים לז יג); "ואתה ה' תשחק למו" (תהלים נט ט); "גם אני באידכם אשחק".פסוק כח
או טעם יקראני ולא אענה, כי החכמה אומרת שאז לא ימצאנה, כי בשאול אין מעשה ודעת וחכמה (קהלת ט י), ושהעולם הזה הוא עולם המעשה, ובו ילמדו בני האדם הדעת והחכמה העליונה, ואם לא ילמדו בעולם הזה, לא יוכלו ללומדה בעולם הבא.
"יען" (פסוק כד). וחזרה החכמה לומר טעם אחר: "תחת כי שנאו דעת ויראת ה' לא בחרו" (פסוק כט).פסוק כט
פסוק ל
פסוק לא
פסוק לב
ואולי לכך אמר בפתאים 'משובה' ובכסילים 'שלוה', כי גדול עונש הכסיל מעונש הפתי, כאשר פירשתי בראש הספר, על כן אינו נענש הפתי אלא על המזיד, והכסיל אף על השגגה.
דבר אחר: משובת מגזרת "בשובה ונחת" (ישעיהו ל טו), ושלות מגזרת "שלו כל בוגדי בגד" (ירמיהו יב א). והטעם, לפי שרואים עצמם שלוים ושקטים, מדמים בנפשותם כי לעולם חוסן, על כן הולכים אחר תאוותם. נמצאת אומר שלוותם ומשובתם תהרגם ותאבדם.