קטגוריה:משלי ג כט

חרש = תכנן פעולה בחשאי; בטח = היה רגוע, האמין שלא ייגרם לו נזק; אל תחרוש על רעך רעה - אל תתכנן בחשאי לעשות רע לזולתך - כאשר הוא יושב לבטח איתך - מתנהג עמך כחבר, מאמין שלא תפגע בו. מכאן שאסור להשתמש ב"גורם ההפתעה" בעימותים בין אדם לחברו.

הפסוק מתייחס, קודם כל, ל"רעך" הקרוב אליך ביותר - בן/בת זוגך. ישנם א/נשים החיים בשלום עם בן/בת זוגם, ומתכננים להיפרד מהם, אך אינם מודיעים להם, למשל כדי להשיג יתרון בתביעת הגירושין. חז"ל אסרו בפירוש לעשות כך, ונימקו איסור זה בפסוק שלנו (רמב"ם, איסורי ביאה כא כח, בבלי גיטין צ א). אם אדם החליט שהוא רוצה להתגרש, עליו להודיע לאשתו מייד, ולא לתת לה לחיות באשליה ובשלוה מדומה.

על-פי התורה, (דברים כ י): "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ - וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם"*, ומכאן שגם במלחמות בין עמים, לא תמיד מותר להשתמש ב"גורם ההפתעה". אם רוצים להילחם בעיר, שאינה נמצאת כרגע במצב מלחמה איתנו (למשל לשם כיבוש ארץ ישראל, או מסיבה אחרת), חייבים לפני כן לאפשר לה להשלים איתנו, אסור להפתיע אותה במתקפת פתע.

אמנם, היו מלחמות רבות בזמן המקרא שבהן השתמשו בגורם ההפתעה, אולם כל המלחמות הללו היו כנגד עמים שכבר פתחו במלחמה עם ישראל, כך שהם לא "ישבו לבטח עמנו". הם אמנם הופתעו מההתקפה הלילית המהירה, אך לא מעצם העובדה שנלחמנו בהם:

• (יהושע י ט): "וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יְהוֹשֻׁעַ פִּתְאֹם כָּל הַלַּיְלָה עָלָה מִן הַגִּלְגָּל"
• (יהושע יא ז): "וַיָּבֹא יְהוֹשֻׁעַ וְכָל עַם הַמִּלְחָמָה עִמּוֹ עֲלֵיהֶם עַל מֵי מֵרוֹם פִּתְאֹם וַיִּפְּלוּ בָּהֶם"
• (שמואל א יא יא): "וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּשֶׂם שָׁאוּל אֶת הָעָם שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים וַיָּבֹאוּ בְתוֹךְ הַמַּחֲנֶה בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וַיַּכּוּ אֶת עַמּוֹן..."

עד כמה שידוע לי, היתה רק מלחמה אחת שבה האויב ממש הופתע. זה היה בימי השופטים. חמישה מבני שבט דן יצאו מנחלתם שבגוש דן לכיוון נחל דן שבצפון. הם גילו שם עיר קטנה ומבודדת בשם ליש, (שופטים יח ז): "וַיִּרְאוּ אֶת הָעָם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ, יוֹשֶׁבֶת לָבֶטַח כְּמִשְׁפַּט צִדֹנִים, שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ וְאֵין מַכְלִים דָּבָר בָּאָרֶץ יוֹרֵשׁ עֶצֶר, וּרְחֹקִים הֵמָּה מִצִּדֹנִים, וְדָבָר אֵין לָהֶם עִם אָדָם".

הם חזרו לנחלתם וקראו לבני משפחתם, 600 איש נוספים משבט דן, לבוא עמם. בדרך הם עברו במקדש מקומי של אדם בשם מיכה ושדדו אותו, ואז תקפו את העיר בהפתעה וכבשו אותה, (שופטים יח כז): "וְהֵמָּה לָקְחוּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה מִיכָה וְאֶת הַכֹּהֵן אֲשֶׁר הָיָה לוֹ, וַיָּבֹאוּ עַל לַיִשׁ, עַל עַם שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ, וַיַּכּוּ אוֹתָם לְפִי חָרֶב, וְאֶת הָעִיר שָׂרְפוּ בָאֵשׁ".

לענ"ד, סגנון הפרשה מביע התנגדות ואף סלידה ממעשיהם של בני דן. הפסוק מקביל בין העוול שעשו למיכה - שדדו אותו ולקחו את הכהן שלו, לבין העוול שעשו לבני ליש - התנפלו עליהם מבלי לקרוא להם לשלום, הרגו אותם ושדדו את עירם.

המילה בטח מקשרת את הסיפור לפסוק שלנו - בני דן חרשו רעה על עם אחר, עם שישב לבטח. הפסוק שלנו מגנה מעשים מסוג זה, גם כאשר הם נעשים נגד עמים אחרים.