מלבי"ם על משלי ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על משלי · ג · >>

פסוק א

לפירוש "פסוק א" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"בני תורתי אל תשכח", התורה כוללת כל הלמודים שבתורה כמו הדינים וההלכות שצריך ללמדם אף שלא יעשם, כמו מצות הכהנים והקרבנות וכדומה, וכן הספורים שבתורה שמהם נקח הפנות האמוניות מההשגחה והנבואה והשכר והעונש, מזהיר שלא ישכח אותה רק יהגה בה יומם ולילה, עד שיזכור את כולם, "ומצותי יצור לבך", המצות צריך לעשות בפועל או להשמר במצות ל"ת, ורובם הם נגד יצר הלב, לכן אמר יצור לבך, שהלב הוא כח הממשלה שבנפש שימשול על כחות הנפש שיכונו פעולותיהם כפי מצות ה':  

פסוק ב

לפירוש "פסוק ב" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"כי ארך ימים ושנות חיים", כשבאו נרדפים יציין באורך ימים ימי הטובה, שאז ימיו ארוכים ממולאים בטוב, ובשנות חיים מציין שירבו שני חייו, ור"ל שבזכות התורה והמצוה יוסיפו לו שנים, ויהיו לו ארך ימים, ר"ל ימי טובה, וגם יהיו שנות שלום, ר"ל שלום בגופו ובממונו ובביתו ובכל אשר לו:

ביאור המילות

"ארך ימים ושנות חיים". שם ימים כשאינו מציין ימים פרטים יציין ההמשך הזמני של איזה דבר בכלל, ויהי כל ימי אדם אשר חי, ויציין באורך ימים, אורך ההמשך הזה יותר על שיעורו הקצוב לו, למען ייטב לך והארכת ימים, וכשבא למספר יציין המספר במלות שנים, וכשבאו נרדפים יציין בימים ימי הטובה והשלוה, כי השנים יציינו השנוים שיתהוו במו, שרובם לרעה, כמ"ש יחזקאל (כ"ב ד'), ולכן אמר שנות חיים ושלום, שהשנוים לא יהיו לרעה רק לטובה, וחז"ל דרשו למען יאריכון ימיך בעולם שכולו ארוך, ר"ל ששם לא נמצא מדת השנים, רק ההמשך הארוך הנצחי למעלה מן הזמן שלנו הנמדד בשנים, ובכ"ז בא הארכת ימים כפשוטו, כמו למען יאריך ימים על ממלכתו, דהיינו המשך ימי מלכותו, וכולל ג"כ שיהיו ימים טובים, וחז"ל אמרו אשר האריכו ימים אחרי יהושע ימים האריכו שנים לא האריכו, תפסו שבאו המלות בדיוק על שהיו להם ימי שלוה, ולא נכלל בו בפי' המושג שהאריכו שנים, ועי' לקמן (י' כ"ז):
 

פסוק ג

לפירוש "פסוק ג" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"חסד ואמת אל יעזבך", רוב דברי התורה נכללים בחסד ואמת, שהמצות ורובם באים על חסד שבין אדם לחברו, והאמונות והדעות נכללים במדת אמת, שיאמין באמתיות הנודעים ע"י התורה, שני אלה אל יעזבך, שתשיג האמת באמונות ודעות ע"י התורה ותעשה חסד ע"י המצות, וגם יש תורת אמת ותורת חסד, שהמצות וההנהגות שיעשה מצד החיוב וכן העיונים הפשוטים המושגים לכל, נקרא בשם תורת אמת, והמעשים הנפלאים שיעשו החסידים ובני עליה מצד החסידות, וכן ההשגות הנפלאות שישיגו בעלי רוח הקדש באלהות ובמעשה בראשית ומרכבה, נקרא בשם תורת חסד, שתי אלה אל יעזבך, וכפי הנהגת האדם בחסד ואמת ינהוג השי"ת עמו במדות האלה מדה כנגד מדה, " קשרם על גרגרותיך" שהוא הדבור היוצא מן הגרון, שידבר בם תמיד עד שיהיו רגילים על לשונו, וגם "כתבם על לוח לבך", שהלב הוא הכח המושל אשר באדם והוא מוקף תמיד חרמים ומצודות אשר יפרשו עליו יצרי התאוה וציורי הרעים העולים ברוחו, שהם מתנגדים לחקי החכמה, עד שהחכמה שרוחה אצלו, וצריך לחקות חקי החכמה על לוח הלב כאלו כתובים במכתב בל ימחקו לעולם. ויקרא במכתב הזה כל ימי חייו למען ילמד להרחיק הציורים הרעים ויצרי מעלליו:

ביאור המילות

"חסד ואמת". האמת הוא במדת הדין או קיום הבטחה וחיוב, והחסד הוא שלא עפ"י חיוב או הבטחה, ויש בתורה ובקיום המצות ג"כ אמת וחסד, שהחסיד הוא המפליג יותר על החיוב, בין בקיום המצות בין בעיון התורה להעמיק בו ולהשיג סודותיה וצפונותיה כמ"ש ותורת חסד על לשונה. וכן בארחות ה' נמצא חסד ואמת, ויש בזה ענינים רבים מפוזרים בדברי בכ"מ, וגם בהנהגה יקרא ההנהגה הסדורה בשם אמת, וההנהגה הפלאיית בשם חסד כמ"ש בתהלות סי' פ"ט בארך, וה' ינהיג בשתי המדות האלה לפי המונהגים וזכותם והכנתם.

"על גרגרתיך". הגרון היא פנימית הצואר מקום מוצא הקול, והתכשיא יקשר על הצואר מבחוץ, כמ"ש וישם רביד הזהב על צוארו, אבל פה מדבר מן הגרון המוציא הקול והדבור וכמ"ש למעלה (א' ט'):
 

פסוק ד

לפירוש "פסוק ד" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם", ר"ל שהגם שע"י חכמה ובינה אנושית ימצא ג"כ חן ושכל, כי על בעלי התבונה יאמרו כי מצאו שכל, וכן ימצאו חן בעיני בני אדם ע"י חכמתם, אולם ע"י התורה וחכמה אלהית ימצאו חן גם בעיני אלהים, וגם ימצאו שכל טוב, והוא שפיכת רוח אלהים עליו להשכיל בשכל טוב שהוא כנוי להשכלתו ברוה"ק עד שישכיל האמתיות בעזר אלוה, וזה ע"י מציאת חן בעיני ה' להשכילהו באמתו:

ביאור המילות

"שכל טוב" עי' לקמן (י"ג ט"ו):
 

פסוק ה

לפירוש "פסוק ה" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"בטח אל ה' בכל לבך", יען שחקי החכמה נשגבים מבינת האדם ואינו יכול להשיגם בכח בינתו, ואם ישען על בינתו תוליכהו שולל אל ההפך מדרכי החכמה, לכן אמר " אל בינתך אל תשען", כי החכמה לא תושג אל האדם ע"י בינתו רק היא נתונה מאלהים, וצריך לבטוח בה' בכל לבו וללכת כפי מצות ה' אשר צוה על חקי התורה והחכמה ומצותיה, ולא יסמוך על בינתו כלל:  

פסוק ו

לפירוש "פסוק ו" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"בכל דרכיך דעהו", הדרכים הם הגדולים והארחות הם הקטנים המתפשטים מן הדרכים הגדולים, ויען שארחות החכמה הם רבים אין קץ, כי החכמה תתפשט על כל הפרטים שהם רבים מאד, וא"א שידע כל הפרטים הבאים לפניו איך יתנהג בהם כפי דרך התורה והחכמה, משיב שאתה תדע את ה' בכל דרכיך הכוללים כמו דרך הרחמים, דרך הנדיבות, דרך הענוה, תלך בו כפי ציוי ה' שהכל נסמך על מ"ש והלכת בדרכיו מה הוא רחום וכו', "והוא יישר ארחותיך", שעל ידי סיוע אלהית יהיו גם ארחותיך הפרטים ישרים, כמו למשל בפרטי המעשים בדרך הנדיבות, לדעת כמה תתנדב, ולמי תתנדב, ומתי, ואיך, וכדומה:

ביאור המילות

"דרכיך, ארחתיך". הבדלם למעלה (ב' י"ג):
 

פסוק ז

לפירוש "פסוק ז" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"אל תהי חכם בעיניך", אולם נמצאים בני אדם שהם חכמים בעיניהם, שיען שחקי החכמה בלתי נודעים במופת והם מתנגדים לטבע יצר הלב, ידמה לו שהדרך אשר יבחר הוא לעצמו הוא דרך החכמה, ושכל מה שהוא עושה הוא חכמה שזה גדר החכם בעיניו, והוא החולק על חקי החכמה האמתיים המקובלים מה' שהם מתנגדים אל תאות לבו ודעתו ויצרי מעלליו, רק "ירא את ה'" שהוא גבל חקי החכמה לפי חכמתו העליונה, "וסר מרע", שע"י יראת ה' תסור מרע ותלך בדרכי החכמה, כמ"ש ראשית חכמה יראת ה' וכמש"ש, שע"י יראת ה' יכנע לחקי החכמה אשר צוה עליהם ה', ולא יסמוך על דעתו וחכמתו:

ביאור המילות

"חכם בעיניך". גדר החכם בעיניו הוא מי שנדמה לו שהחכמה נטועה בטבע כחות נפשו, ושאינו צריך לקבלה מן החוץ, ואם תתעורר בו מדה רעה למשל גאוה אכזריות קנאה נקמה וכדומה, ידמה לו שהמדות האלה יעשו בחכמה, ולא יאמין שדרכי החכמה הן הפך מדרכי יצר הלב ושצריך לכבוש היצר ולהגביל תאותו, ושחקי החכמה הם מאלהים למשול בם על כחות נפשו הרעים כי אין יראת ה' נגד עיניו, וית' עוד (לקמן כ"ו ה', י"ב ט"ז, כ"ח א'):
 

פסוק ח

לפירוש "פסוק ח" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"רפאות", והגם שחקי החכמה מתנגדים לטבעך בל תחשוב שע"י שתלך בדרכי החכמה יחלה גופך, כי חקי החכמה ומצותיה הזהירו על הרבה מאכלות ויצוו להתקדש ולפרוש ממותרי המזון עז"א שבהפך "רפאות תהי לשרך", שהשרר שהוא יקבל משקים ומזון לא לבד שלא יחלה עי"ז, כי אזהרת התורה ופרישת המזון המוזהר יהיה לו רפואה לחליו, וכן בל תחשוב שע"י מיני הפרישות שבאו בתורה מן העונג והתאוה יתיבש מוח עצמותיך, כי בהפך שיהיו "שיקוי לעצמותיך", כי חקי החכמה יחזקו את בריאות הגוף ועצמותיך יחליצו, אם בטבע כי רוב המותרות מחלישים את הגוף, ואם בהשגחת ה':

ביאור המילות

"לשרך". הוא הטבור:
 

פסוק ט

לפירוש "פסוק ט" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"כבד", אחר שלמד אותו שידע את ה' בכל דרכיו ויבטח בו, כי חקי החכמה המוגבלים מאתו יהיו לו רפואה וארוכה, הוסיף שכן בכל עניניך וגם באסיפת הקנינים ראשיתם תתיחס לה' כי הוא הנותן הכל והכל מידו, ולכן צריך "שתכבדנו מהונך ומראשית כל תבואתך", כי הראשית תתיחס אליו, ועי"כ.  

פסוק י

לפירוש "פסוק י" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"וימלאו אסמיך שבע ויקביך יפרצו תירוש", כי אם תאמין שראשית כל הדברים הם מאתו אז הברכה שלוחה מאתו בכל מעשה ידך, ומזה לקח משל שה"ה החכמה שהיא הראשית ההחלטי לכל הדברים וכמו שת"י בראשית בחוכמתא, צריך אתה להחזירה לה', ולדעת כי חקיה והגבלותיה כולם מאתו, ולא תהיה חכם בעיניך ליחס החכמה אל בינתך, רק ירא את ה' וסר מרע לעשות כפי פקודיו ובזה יתברכו כל הנהגותיך:

ביאור המילות

"אסמיך". שם מיוחד לאוצרות התבואה בלבד, וחברו (דברים כ"ח ח'), ובזה מובדל מן אוצר שכולל כל דברים הנאצרים באוצרות, "ותירוש", שיעורו, ויקביך תירוש יפרוצו:
 

פסוק יא

לפירוש "פסוק יא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"מוסר ה' בני אל תמאס", כ"מ שבאו מוסר ותוכחה אצל בני אדם יהיה המוסר ע"י הכרח או ע"י יסורין, והתוכחה היא הבירור שמברר לו הדבר ע"י מופתי השכל וראיותיו, ולכן תפס אצל מוסר לשון אל תמאס, כי דרך האדם למאס ביסורים, ואצל התוכחה אמר "אל תקוץ בתוכחתו" שהתוכחה לא ימאס מצד עצמה, אחר שתבוא בדברי שכל ודעת, רק שיקוץ בה לפעמים נפש השומע, ואצל ה' מצאנו לפעמים שגם תוכחה יהיה ע"י יסורים, ואז יבא שם מוסר על היסורים שיביא ה' עליו לתקן חטא העבר וייסרהו על עונותיו הקודמים, ושם תוכחה בא על היסורים שיביא ה' עליו להשיבו אל דרך הטוב בעתיד, וכענין יסורים של אהבה שהזכירו חז"ל שכל שהקב"ה חפץ בו מדכאו ביסורים, ותנאי יסורים אלה שיקבלם מאהבה וישים על לבו להיטיב דרכו, ועז"א.

ביאור המילות

"מוסר, תוכחה". תוכחה הוא ויכיח ובא בין אנשים שוים, ומוסר הוא ע"י יסורים, או בא מן הגדול אל הקטן, וציינתי מקומותיהם (ירמיה ב' י"ט), ואצל ה' בא גם תוכחה על היסורים (כנ"ל א' כ"ה), ובא מוסר על העבר ותוכח על העתיד (וכמ"ש תהלות ו' ב' איוב ה'), ויש הבדל בין "קץ" ובין "ממאס", הקץ הוא קץ בהדבר, כמו קצתי בחיי מפני בנות חת, וגם במקום שבא בשימוש הב' על הדבר כמו ואקיץ בם, ר"ל שקצתי על ידם, שקץ בנפשו על ידי שהדבר למשא עליו, והממאס ממאס הדבר עצמו, וכן (לקמן ה' י"ב):
 

פסוק יב

לפירוש "פסוק יב" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"כי את אשר יאהב ה' יוכיח" שהתוכחה היא סימן האהבה, שמאהבתו ישגיח עליו להיטיב דרכו ולהעלותו אל מדרגה למעלה למעלה, "וכאב את בן ירצה", כמו שירצה האב להעלות את בנו ממדרגה למדרגה, וימנעהו ממותרות ומעדונים ויטה שכמו לסבול עול התורה והתמדת הלימוד וכדומה וכ"ז מרוב אהבתו אותו:  

פסוק יג

לפירוש "פסוק יג" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"אשרי אדם מצא חכמה", החכמה אינה נקנית ע"י עיון כמו התבונה שיוציא אותה מדעתו ע"י עיון, רק הוא מקבלה מה' כנ"ל ואשרי מי שמצא כל חקות החכמה שיהיו לו לקנין, כאדם המוצא מציאה שהגם שמצאה מן החוץ בכ"ז נעשית קנין לו והיא שלו, ואשרי "אדם יפיק תבונה", כי הבינה יפיק ויוציא מדעתו ע"י שיבין דבר מתוך דבר, ויש הבדל בין בינה לתבונה, שהתבונה הוא אם התבונן על כלל הדרכים ויודע כל עניני בינה בכל חלקיהם:

ביאור המילות

"חכמה, תבונה". התבאר (סי' א' ב'):
 

פסוק יד

לפירוש "פסוק יד" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"כי טוב", מבואר עפמ"ש לקמן (משלי טז טז): "קנה חכמה מה טוב מחרוץ וקנות בינה נבחר מכסף", ובארנו, ש:
  • החכמה, אחר שלא ימצא אותה ע"י בינתו ועיונו, רק מקבלה מה', ידמה אותה לחרוץ שימצאו אותו במעמקי ההרים דרך מציאה, וכן ימצאו החכמה דרך מציאה מאדון החכמה, כמו שאמר "אשרי אדם מצא חכמה";
  • והתבונה, ימצאו אותה ע"י מסחר, שמבין ומוציא דבר מדבר, כמו שאמר "ואדם יפיק תבונה", ודומה כקנין הכסף, שמוכרים וקונים בו דרך מסחר וחליפים;

וכן אמר פה:

  • נגד מ"ש "ואדם יפיק תבונה" - מפרש כי "טוב סחרה מסחר כסף",
  • ונגד מ"ש "אשרי אדם מצא חכמה" - מפרש "ומחרוץ" טוב "תבואתה";

כי אלה הם קנינים אובדים ובלתי מתעצמים בנפש, והחכמה והתבונה המה קנינים קיימים נצחיים מתעצמים בנפש האדם.

 

פסוק טו

לפירוש "פסוק טו" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"יקרה היא מפנינים", הפנינים הם יקרים מפני שאינם נמצאים על האדמה שהאדם חי עליה רק ביסוד אחר שהוא יסוד המים, כי מוצאם ממצולות ים, וכן חקי החכמה אינם מוצאים משכל האדם, משכל השוכן בחומר, רק תוצאותם מן השמים ומשכל אלהי שהוא עוד רחוק יותר ממצולות ימים, עמוק ונעלה רחוק רחוק מי ימצאנו, והגם שצריך לתת במחיר החכמה חפצי הגוף ותענוגיו ותאותו, הן "כל חפציך" שתתן בעדה "לא ישוו בה", שהיא יקרה מכולם כי על ידה תשיג דברים יקרים יותר, כי.  

פסוק טז

לפירוש "פסוק טז" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד", שהכסף והחרוץ והפנינים הם אוחזים את העושר והכבוד בימינם, כי עקרם הוא להשיג עושר וכבוד, אבל החכמה היא תאחז את העושר והכבוד בשמאלה, כדבר הטפל שאוחזים אותו ביד שמאל, כי בימינה היא אוחזת דבר יקר מזה שהוא ארך ימים, שכולל טוב חיי העוה"ז וגם חיי נצח בעולם שכולו ארוך:  

פסוק יז

לפירוש "פסוק יז" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"דרכיה" הדרך הוא הדרך הגדול הקבוע לרבים, והנתיבות הם שהולכים בם יחידים, ועפ"ז אומר כי "דרכיה דרכי נועם", שדרכי החכמה הכוללים הם הדרכים המובילים אל הנועם שהוא הערבות הנפשיי הרוחני המושגת בהשיג את התכלית, כי כן תשבע בצחצחות נפש העוסק בה.

"וכל נתיבותיה שלום", שהנתיבות הקטנות המתפרשות מן הדרך הגדול שבם ילך כל יחיד לעצמו בהנהגת עצמו וביתו, הם שלום, כי שלום הגוף והבית והמדינה ושלום קניניו (שכל אלה נכללו בשם שלום) תלוים מן ההנהגה שילך כ"א לעצמו בנתיבות מיוחדות של החכמה, שכולם מתפרדים מן דרכיה הגדולים הכוללים:

ביאור המילות

"דרכיה, נתיבותיה". הבדלם למעלה (א' ט"ו):
 

פסוק יח

לפירוש "פסוק יח" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"עץ חיים היא למחזיקים בה", יש צדיק ויש כובש, הצדיק הוא מי שטבע לבו נוטה אל החכמה ואין יצרו מסיתו לעבור על חקיה, והכובש הוא מי שטבעו נוטה לרע רק הוא כובש את יצרו, עפ"ז אומר שהיא "עץ חיים למחזיקים בה", דהיינו להכובש, שהוא המחזיק בה בעל כרחה, כאלו החכמה תרצה להפרד ממנו כי טבעו מתנגד לה, רק הוא מחזיק בה בכל עז ואינו מניחה לצאת כי הוא כובש את יצרו, "ותומכיה מאושר" היינו מי שהוא שטבע לבו בלתי מתנגד אל החכמה, שזה א"צ להחזיק בה בעל כרחה רק לתמוך אותה, הוא מאושר, ואמר בכל אחד רבותא, כי זאת שהכובש הוא מאושר באושר הנפש א"צ להודיענו, שזאת ידענו מעצמנו שלפי גודל צערו לכבוש את היצר יגדל אשרו ושכרו, כי לפום צערא אגרא, רק שהיינו מדמים שמלחמה הפנימית הזאת שלוחם עם יצרו לכבשו מקצרת את חייו, עז"א שהיא לו עץ חיים, שמארכת חייו כאילו אכל מעץ החיים שחי לעולם, ואצל התומך שהוא מי שהחכמה תשכון אצלו בטבע ואין לו מלחמה פנימית, היה עולה על דעתנו שאין לו שכר כ"כ, הודיענו שגם תומכיה מאושר:

ביאור המילות

"מחזיק, תומך". הוא או בעל כרחו, והחזיק בה האיש (דברים כ"ב), מחזיק באזני כלב (לקמן כ"ו), או שנותן חיזוק להדבר החלוש, והחזקת בו גר ותושב, וזה הבדלו מן תומך שלא בא ביד חזקה:
 

פסוק יט

לפירוש "פסוק יט" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(יט-כ) "ה' בחכמה יסד ארץ", מליצה זו מתאחדת עם מ"ש (לקמן סי' כ"ד) בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים, שמצייר בנין הבית בחכמה, וגמר הבנין שהוא הכינון (כי כונן הוא גמר הבנין) מצייר בתבונה, והתמלאות חדרי הבית בכלים יקרים מיחס אל הדעת, וכן יצייר את הבנין הכללי שהוא העולם שהיה היסוד בחכמה, והכנינה שהיא גמר הבנין בתבונה, והתמלאות החדרים שהיא התמלאות העולם בברכת ה' ע"י תהומות מים וע"י טל שמים מיחס אל הדעת, ובא הציור שהארץ היא יסוד הבנין, והשמים שם התקרה, שהנחת התקרה הוא משלים את הבנין, כמ"ש הבונה בשמים מעליותיו, והתהומות והטל וגשמי ברכה הם ימלאו את העולם בכל טוב וברכה. והנה יסוד בנין העולם נברא יש מאין שזה מיוחס אל החכמה, כמ"ש בראשית ברא אלהים שתרגומו בחכמתא, וגמר הבנין שהיה בששת ימי המעשה היה ע"י הוצאת יש מיש, וזה מיחס אל התבונה ור"ל כי החכמה תוציא החומריים שלה מאין, ר"ל מה' בעצמו שהוא האין סוף, אבל התבונה תוציא דבר מדבר מושכל ממושכל, וזה מצוייר עם גמר הבנין שהיה הוצאת יש מאין, והנהגת העולם אחר ששת ימי המעשה שימשיל במילוי חדרי העולם בכל כלי יקר, שמאז יבקע תהומות למטה ושחקים ירעיפו טל מלמעלה, כל ימי עולם, זה יצייר בדעת, וכבר התבאר שכל דבר שיכונה בשם חכמה יש בו שני דרכים במציאות הפוכים זה מזה, וכן בעת הוציא את העולם מאין ליש, היה במחשבת היוצר כמה אפשריות להמציא את העולם בדרכים אחרים ובחר להמציאו בדרך זה עפ"י החכמה העליונה, כמ"ש שהיה הקב"ה בונה עולמות ומחריבן עד שאמר דין הנין לי ודין לא הנין לי, וזה גדר החכמה, אולם אחר שהמציא את החומרים הראשונים יש מאין, לא היה עוד לפניו דרך אחר להוציא יש מיש, רק הדרך האחד שהיה מוכן לפי הכנת החומר הראשון, כמ"ש במדרש משל לזורע ששה זרעים בבת אחת וכ"א יצא בזמנו, וזה משל התבונה שאין בה שני דרכים הפוכים במציאות רק דרך אחד, וכן הוציא דבר מדבר לפי חקי התבונה, ומה שמנהיג ההנהגה הסדורה כל ימי עולם לפתוח תהומות ולהריק טל לפי ההשגחה שמשגיח על צרכי עולמו, זה תלוי בדעת, והנה גם תולדות הארץ יש להם בחירה לעשות טוב או רע, ויש בהנהגתם שני דרכים במציאות, וזה הנהגת החכמה, ובזה יסד ארץ, וזה היה היסוד לבריאת עולם שיבראו בעלי הבחירה ויתנהגו כפי החכמה, אולם בשמים אין שם בחירה והנהגה הנכללת בטוב ורע, רק הם משכילים את יוצרם ויודעים בין אמת ושקר שזה גדר התבונה, וההנהגה הקבועה תמיד, בין לפי סדרי הטבע והמערכת בין לפי ההשגחה והפלא, זה תלוי בדעת אלהים לפי מה שיודע סדרי ההנהגה וצרכי העולם ודרכי התחתונים והצורך להשלמתם ולחיותם בידיעה מפולשת עד סוף כל הדורות שזה ענין הדעת:

ביאור המילות

"בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה". כמליצה זו בירמיה (י' י"ב, נ"א ט"ו) שיחס החכמה אל עשיית הארץ והתבונה לשמים, וכונן הוא גמר הבנין, בונה עיר וכונן קריה, תבנה ותכונן:
 

פסוק כ

לפירוש "פסוק כ" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

 

פסוק כא

לפירוש "פסוק כא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"בני אל ילוזו מעיניך", לכן לא יסורו דרכי החכמה מעיניך דהיינו עינים הפנימים שהם עיני הלב, "נצור תושיה ומזמה", המזימה הם המחשבות העמוקות בחכמה, והתושיה הם המעשים שיעשה לפי החכמה, ור"ל שתשמור שיהיו המעשה והעיון והמחשבה שלך הכל כפי דרכי החכמה, והגם שתשמור תושיה שהוא המעשה תשמור גם מזימה שהוא עומק העיון בחכמה, כי התלמוד מביא לידי מעשה, ולא ע"ה חסיד ואין בור ירא חטא:

ביאור המילות

"תושיה ומזמה". שניהם בחכמה, מזימה הם עצות עמוקות (כנ"ל ב' י"א) ותושיה הם המעשים שכפי החכמה (כנ"ל ב' ז'):
 

פסוק כב

לפירוש "פסוק כב" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ויהיו חיים לנפשך", ובזה תמצא חיי הנפש, כי לא תקרא הנפש בשם חיה רק בעת תפעול בכחותיה הנפשיים להשכיל ולפעול כפי החכמה, וזולת זה הגם שהגוף חי ומרגיש, הנפש הרוחנית היא מתה וכאילו איננה, וגם "יהיו חן לגרגרותיך", שבעת תדבר בגרון ותלמד דרכי החכמה לאחרים תמצא חן בעיני אלהים ואדם כנ"ל פסוק ד':

ביאור המילות

"לגרגרותיך". ע"ל (א' ט'):
 

פסוק כג

לפירוש "פסוק כג" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"אז תלך", ר"ל אז תלוה אליך ההשגחה האלהית לשמרך מכל פגע, וחשב ג' מעמדות,
  • א) בלכתו בדרך, שאז עלול יותר לפגעים שודדים ואורבים ורוצחים,
  • ב) בשבתו בביתו, שזה יחולק ג"כ לשני מעמדות,
  • א) בעת השכיבה והשינה, שאז הוא מסוכן יותר מבעת היקיצה,
  • ב) היקיצה, בעת פחד ושואה שצריך ג"כ שמירה, וכן סדרם ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך, ופה סדרם שתלוה אליו ההשגחה בלכתו בדרך ואף בשכבו בביתו שאינו מסוכן כ"כ, ואף בעת שיושב בביתו ואינו ישן שאין בו סכנה בכ"ז ישמרהו ה' ובכ"א תפס שני דברים,
  • א) שימצא בטחון בלבו ולא יפחד בבטחונו על ה',
  • ב) שבאמת יצילהו ה' מכל פגע, שבלכתך בדרך "תלך לבטח דרכך" שהיא הבטחון, "ורגלך לא תגוף" שהיא השמירה שישמרך ה' כמ"ש כי מלאכיו יצוה לך וכו' פן תגוף באבן רגלך, ועל עת השינה אמר.
 

פסוק כד

לפירוש "פסוק כד" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"אם תשכב לא תפחד" שהוא הבטחון.

"ושכבת וערבה שנתך" שהיא השמירה שלא יבהלוך חלומות רעים ויתר הנפגעים שיקרו בעת השינה, ועל מעמד היקיצה אמר.

ביאור המילות

"אם תשכב ושכבת". הראשון הרצון לשכב, והשני על המשך השכיבה, כמו שכן בפעלים הרבה, כמ"ש באילת השחר (כלל ח'), ובשכיבה עצמה פלוגתת ר"א וחכמים ריש ברכות אם בשכבך על ההליכה לשכב או על המשכת השכיבה:
 

פסוק כה

לפירוש "פסוק כה" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"אל תירא מפחד" הבא "פתאום" שהוא הבטחון, ועל השמירה אמר שלא תירא "משואת רשעים כי תבא", שגם אם תבא השואה המוכנת להשמיד את הרשעים אל תירא כי תנצל בהשגחת ה':  

פסוק כו

לפירוש "פסוק כו" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"כי ה' יהיה בכסלך", גדר הכסל הוא הבטחון מן הרע שאינו עושה שום מעשה להנצל מן הרע כי סמוך לבו לא יירא, והגם שבעת צרה מי שי"ל כסל ואינו חושב להנצל, בקל ילכד בפח, אבל אתה ! ה' יהיה בכסלך שכסלך ותקותך יהיה בהשגחת ה', והוא ישמור רגלך מלכד בפח:

ביאור המילות

"בכסלך". ההבדל בין כסל לתקוה, המקוה מקוה אל טוב, והכסל הוא בטחון מן רע, (איוב ד' ו', ח' י"ד, ל"א כ"ד):
 

פסוק כז

לפירוש "פסוק כז" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"אל תמנע טוב", כבר פי' בגן[1] כי פסוקים אלה יש להם משל ומליצה, שכמו שכפי המשל הוא מושכל "שאין" ראוי "למנוע טוב מבעליו", היינו ממי שראוי לזה, "אם יש לאל ידך לעשותו", כן אין ראוי למנוע טוב מנפש הרוחניית שטובתה היא ההליכה בדרכי ה' אחר שיש בכחך לעשות לה טוב וחסד:  

פסוק כח

לפירוש "פסוק כח" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן", ר"ל שלא לבד שלא תמנע הטוב לגמרי, כי גם אין ראוי שתאחר עשיית הטובה על יום מחר, אחר "שיש אתך" ותוכל לעשות הטוב היום כן אין ראוי לאחר הטוב הנפשי ולדחותו ליום מחר, כמ"ש אל תאמר לכשאפנה אשנה, וראוי שתעשה הטוב בעודך באבך בימי נעוריך:  

פסוק כט

לפירוש "פסוק כט" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"אל תחרוש", גם זה משל ומליצה, כמו שאין ראוי שתחרוש על רעך רעה אם הוא יושב לבטח עמך ואין לו עמך מלחמה, כן אין מהראוי שכחות הגוף יחרשו רעה על כחות הנפש להאבידם לבאר שחת והיא יושבת אתו לבטח, כי למחיה שלחה אלהים אל גויתה להיטיבו באחריתו:  

פסוק ל

לפירוש "פסוק ל" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"אל תריב" וכן כמו שאין ראוי אף לריב עם אדם חנם, אם לא שגמל אותו רעה מצד הגמול, שגדר הגמול הוא התפעליות הנפש לשנאה, כי אם עשה לו רעה ולא היה מחמת גמול ושנאה מחויב למחול לו, כ"ש שאין ראוי שכחות הגוף יעשו מלחמה ומריבה עם כחות הנפש, הגם שידמה לו שישיג רעה ע"י כחות נפשו שהם יעצרו בעדו מלכת אחרי תאות העולם והנאותיו, אינו מצד שנאה רק בהפך שזה מצד אהבתה וחמלתה עליו:

ביאור המילות

"גמלך". גדר הגמול הוא בשנקשר עמו התפעלות איבה או אהבה, והתבאר אצלי בכ"מ בתנ"ך, ובס' זה (לקמן י"א י"ז, י"ב י"ד, י"ט י"ז, ל"א י"ב:
 

פסוק לא

לפירוש "פסוק לא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"אל תקנא", מצוהו בל ילך בדרך איש חמס שכולל כל החומס נפשו ונוטה מדרך הטוב, ומצוהו שלא יטה אחריו לא מחמת שיקנא בהצלחתו, שעז"א "אל תקנא באיש חמס", ולא מחמת שיבחר בדרכיו מצד הבחירה שטובו דרכיו בעיניו, שעז"א "אל תבחר בכל דרכיו" ומפרש שהחומס נפשו יצוייר בארבעה פנים, ומזהיר על כולם,
  • א) הנלוז מן היושר מצד בינתו כי היושר הוא בבינה, ועז"א.
 

פסוק לב

לפירוש "פסוק לב" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"כי תועבת ה' נלוז ואת ישרים סודו", הישרים הם אלה שלבם ישר והולכים מישרים בבינתם, הם אוהבי ה' עד שיגלה להם סודותיו, סוד מעשה בראשית ומרכבה, ובהפך הנלוז מן היושר ובינתו הולכת עקלקלות היא תועבת ה', כי הוא יצא למינות ולכפירה,
  • ב) המרשיע מצד הרשע שגדרו מי שהוא רע למקום ולבריות וטבעו נוטה להרשיע, עז"א.

ביאור המילות

"ישרים". רוב שם ישר בא על הישר בבינתו, ובהרחבה בא על כל מי ששכלו ומדותיו ישרים, והפוכו הנלוז מדרך הבינה:
 

פסוק לג

לפירוש "פסוק לג" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"מארת ה' בבית רשע", שגם אם תראה שהרשע יש לו בית קבוע דע כי יחול בו מארת ה' להקטינו ולחסרו ולהאבידו, "ונוה צדיקים יברך", הצדיקים הגם שאין להם בית קבוע רק נוה, שמורה על נוה צאן ואהל עראי, בכ"ז גם הנוה שלהם יברכהו ה',
  • ג) החומס נפשו על ידי מדת הלצנות שדרכו להתלוצץ על חקי החכמה מצד שאינו יודע להם טעם וידמה בגאותו שכל דבר שהוא אינו משיג טעמו אין בו ממש, ועז"א.

ביאור המילות

"בית, נוה". סתם נוה הושאל מנוה צאן, והוא טפל אל הבית כמ"ש בכ"מ:
 

פסוק לד

לפירוש "פסוק לד" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"אם ללצים הוא יליץ", ה' יסובב שיהיה לצנות ולשיחה בפי כל הבריות וזה מדה כנגד מדה, אבל "לענוים" שאינם מתגאים לחלוק על חקי החכמה שמצד ענותנותם יודעים כי שכלם קצר מהשיג תעלומותיה, "יתן" ה' שיהיו "לחן" בעיני הבריות,
  • ד) אם החומס נפשו הוא מכת הכסילים, שגדר הכסיל הוא שחולק על חקי החכמה מצד שבוחר ללכת אחרי תאותיו והגם שהוא יודע חקי החכמה, עז"א.

ביאור המילות

(לד-לה) "לצים, כסילים" ע"ל (א' כ"ב):

" כבוד, קלון". הוא ההפך מן כבוד, שבעת קלון מכבוד (חבקוק ב'):
 

פסוק לה

לפירוש "פסוק לה" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"כבוד חכמים ינחלו", החכמים הם הנוהגים בחקי החכמה ינחלו כבוד, כי כבוד הנפש מאיר בם להתרומם מן הקלון שהיא התאוה שהיא פחיתת הנפש ובזיונה, והכבוד הזה יהיה להם לנחלה עולמית כמו שהנפש היא נצחית אבל "הכסילים הקלון מרים אותם", כי התאוה שהיא קלון הנפש ובזיונה ירים אותם לחלק על כבוד הנפש ולהשפילה לפני דבר נקל ונבזה שהם תאות החומר ונפש הבהמית, ועי"ז יחלקו על חקי החכמה כי ציורי הקלון והתאוה מתרוממים מעומק הנפש ויעלו על פני הלב ויתגברו על ציורי הכבוד והחכמה, וסופם לקלון וחרפה רצופה:

 

  1. ^ לדעתי רומז לספר שהיה מצוי בידו, ואפשר שהוא גן השכלים. ויקיעורך