"בני אם תקח אמרי", יש הבדל בין אומר ובין מצוה, שהמצוה יכריח את המצוה לשמור פקודתו, כמצות האב על בנו והאדון על עבדו, ויש בחכמה מצות כמו מצות התורה שמחויב לעשותם, ועז"א "ומצותי תצפון אתך", שהצפינה היא שישמרם תמיד בלבו ולא ישכחם, כמ"ש למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי, ויש בה אמרים, כמו המוסרים שבתורה ודברי אמונות ודעות וצריך לקחת אותם ולקבלם:
ביאור המילות
"אמרי ומצותי". עי' ההבדל בין אמירה ובין מצוה בס' התו"ה פ' צו (סי' א') ועל המצוה לא יפול לשון לקיחה, כמ"ש לקמן (י' ח') על חכם לב יקכ מצות, ויצדק עליהם לשון שמירה וצפונה, בל יליזו מנגד עיניו:
"להקשיב לחכמה אזנך", כבר בארתי שהחכמה היא תלמד על כל המעשים והמנהגים שיפול עליהם שם טוב ורע, והבינה היא בעניני האמונות והדעות שיפול עליהם שם אמת ושקר, ובארנו שחקי החכמה א"א שיוציא האדם מדעתו רק צריך לקבלה מן החכמים שקבלוה מפי הנביאים או מלמוד התורה, ועז"א להקשיב לחכמה אזנך, אמנם הבינה יבין האדם מכח בינתו מעצמו, ועז"א "תטה לבך לתבונה", כי א"צ לזה שמיעת האוזן רק הבנת הלב:
ביאור המילות
"לחכמה. לתבונה", התבאר (א' ב') שהחכמה לא תודע רק ע"פ הקבלה, והבינה יבין האדם מעצמו:
"כי אם לבינה תקרא", הבינה הוא מה שמתבונן מעט מעט ומוסיף דעת להוציא דבר מדבר, וצריך שתקרא אל הבינה ותזמינה אליך, שתשים לבך לכל דבר חכמת בינה לשקוד עליו להבין טעמו, "והתבונה" היא ציור התבונה הכללית שכולל כל הדברים, שא"א שיקרא אליה כי רחוק מן האדם להבין כל תעלומה ולמצוא כל דברי חפץ, רק "יתן קולו לתבונה" כקורא מרחוק להשיג מה שיהיה ביכלתו להשיג מהתבונה הכללית:
ביאור המילות
"לבינה, לתבונה". שם תבונה כולל התבונה הכללית אשר כבר התבונן על כל הדברים בכלל, והבינה הוא ההבנה בחלקי הענינים, וכבר התבאר (א' כ') שנתינת קול הוא פחות מן הקריאה, שהקורא ידבר עם הנקרא ויכוין אליו ביחוד, וזה לא יתכן עם התבונה הכללית שהיא מתעלמת מן האדם רק יתן קולו אליה מרחוק:
"אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה", בקשת הכסף הוא על ידי מסחר, שמרויח במסחרו או במעשה ידיו, וחפישת המטמונים הוא על ידי חפירה במעמקי האדמה או במצולות ים, ונמשל בקשת הכסף הוא על שמחליף ונותן כל תאות העולם הזה בעבור החכמה, ונמשל חפישת המטמונים הוא היגיעה שמתיגע להעמיק בדברי החכמה העמוקים להוציא הפנינים הצפונים במצולותיה וסתרי תורה ותושיה:
ביאור המילות
"תבקשנה, תחפשנה". החיפוש הוא יותר מן הבקשה, שמחפש במטמונים ובחורים ובמחבואים, והבקשה יכלול לפעמים רק בקשת הלב לבד:
"אז תבין יראת ה'", כבר התבאר כי ראשית חכמה יראת ה', שאחר שחקי החכמה אין עליהם מופת והם מתנגדים ליצר הלב, א"א שיחקו חקי החכמה בלב רק ע"י יראת ה', וכמ"ש חז"ל אם אין יראה אין חכמה, שע"י יראת ה' יקבעו בלבו חקי החכמה אשר צוה ה' ונתנם לבני אדם, אולם אמרו עוד שאם אין חכמה אין יראה, שא"א שיבין אדם גדולת ה' ורוממתו עד שיירא מפניו רק ע"י החכמה, שהיא תלמדהו ללכת בדרכי ה' ועל ידה יבין גדולתו של יוצר בראשית, עד שיבין יראת ה', וכבר בארנו שע"י היראה יבוא לדעת חכמה, שהגם שהחכמה אינה נודעת ע"י החוש והמופת, ע"י היראה יקבעו בלבו אמונה אומן חקי החכמה הנתונים מאלהי עולם אשר הוא ירא מגדולתו, ויורגל בהם עד שישובו להיות אצלו כדברים הנודעים בחוש ובמושכלות, אמנם אם יוסיף בבקשת החכמה לבקשה ככסף וכמטמונים, אז יבא למדרגה "למצוא דעת אלהים", והם הידיעות הנשגבות בעניני האלהות כמו מעשה בראשית ומעשה מרכבה שאין מוסרים אותם אלא לחכם ומבין מדעתו:
"כי ה' יתן חכמה", כבר התבאר שא"א שישיג האדם מעצמו חקי החכמה רק יקבלם ע"י תורת ה', וע"י למודי החכמים שקבלום מפי הנביאים, אמנם ע"י רוב הבקשה שמבקש את החכמה ככסף וכמטמונים, אז יזכה להשיג חקי החכמה ברוה"ק, כמו א"א ע"ה שהיו שתי כליותיו נובעות חכמה וקיים התורה עד שלא נתנה, ואז החכמה נתונה לו מה' במתנה עד שישיגם מעצמו, וגם "מפיו דעת ותבונה" שהגם שדעת והתבונה ימצא האדם מעצמו, שישיג דעת ע"י העיון בחושיו או במושכל ראשון, והתבונה ע"י שישתמש בכח בינתו בדברי דעת אשר השיג להוציא דבר מדבר, בכ"ז הדעת והתבונה שישיג הם חסרים מאד, כי ישיגם בעמל רב מן המאוחר אל הקודם וע"י נסיונות והצעות רבות, וגם יטעה הרבה פעמים בהשכלותיו, אבל ע"י עזר ה' ישיג "מפיו דעת ותבונה" בידיעה פתאומיית ואמתיית בלי שום טעות וספק כלל:
(ז-ח) "יצפן לישרים תושיה", חוץ מהמעשים הכוללים שברא ה' בששת ימי הבריאה, הכין מעשים שיעשו בכל דור ודור כפי חקי החכמה לצורך ההנהגה ההשגחיית שתתחדש בכל דור לפי מעשה הדור ההוא, ומעשים האלה נקראו בשם תושיה, כי הם מוגבלים כפי חכמתו לצורך ההשגחה והשכר והעונש, ומעשים האלה יעשו לפועל ע"י הישרים שימצאו בדור ההוא [שגדר הישרים שהולכים בבינתם ובמעשיהם בדרך ישר והם גדולים מצדיקים] כמ"ש במדרש, יוסף היה מזומן לפרנס, משה היה מזומן לגאולה, ועז"א שה' יצפון תושיה לישרים שעתידים לעמוד בעולם, הכין לפניהם מעשים שיפעלו בימיהם כפי חקי חכמתו. והמאמרים מקבילים, "יצפין לישרים תושיה, לנצור ארחות משפט", שהישרים ינצרו ארחות הנהגת ה' בעולמו שהוא כפי המשפט, כמו המעשים שנעשו במצרים להכות את המצרים, להוציא את ישראל, שהיו כפי משפטי ה' ושכרו וענשו, וזימן מעשים אלה אל הישרים שעמדו בדור ההוא שהם משה ואהרן שהם היו שלוחי השגחתו לנצור ארחות משפטו, "ומגן להולכי תום, ודרך חסידיו ישמר", ההולך תום הוא מי שמעשה צדקתו קבועים תמיד על דרך אחד בלי פניה ובלי השתנות, והגם שמצד עצמם לא יתמוטטו מצדקתם בשום פעם שזה גדר התם, בכ"ז יצויר שימצאו מכשול מצד הדרך, אם שלא ידעו הדרך, או שנמצא בו אבני מכשול, כי התם אינו ישר ויוכל להיות שיכשלו ע"י מסיתים או רעות הזמן, או ע"י טעות ושגיאה, וה' מגן להם מכל סבה חיצונית וישמור דרכם ממכשול:
ביאור המילות
"ישרים, הלכי תם". גדר ישרים שהם ישרים בטבעם בין בשכלם ובינתם, בין במדותיהם, וגדר תמימים שמעשיהם קבועים על מצב אחד שעושים הכל לש"ש ולא ימוטו מעשיהם, ויצויר ישרים בלתי תמימים וכן בהפך, ויתבאר עוד לקמן (פסוק כ"א, י"א ג' י"א).
" תושיה", הם המעשים הנעשים לפי חקי החכמה, ושרשו יש, כי החכמה היא היש האמתי (לקמן ג' כ"א):
"לנצר ארחות משפט". יש הבדל בין דרך משפט, שהוא דרך הכולל, ובין ארחות משפט, שהם הארחות הפרטיים, שילך ה' בם לפי שעה ולפי הדור בענינים פרטיים המשתנים בכל דור ודור, ותפס פעל נצר שהוא יותר מן השמירה, כי ארחות אלה שמורים אצלו בהשגחה יתירה פרטיית:
"אז תבין צדק", חוץ ממה שישפיע עליו חכמה ובינה ודעת אלהים, יבין ג"כ "צדק ומשפט", שהיא ההנהגה בין אדם לחברו, ומשפט הוא מה שמחוייב לפי שורת הדין וצדק הוא מה שיעשה לפנים משורת הדין, וכן במדות ובתכונות הנפש יבין "מישרים", שהוא מה שמחייב היושר, ובזה יש שני ענינים,
א) הדרך האמצעי הישר שהוא טוב תמיד,
ב) "המעגל" שהוא הדרך הסבובי שלפעמים צריך לצאת מדרך הישר אל מעגל סבובי, כמו להתאכזר ולהתגאות נגד רשעים, וזה אינו טוב תמיד, כי מדות האכזריות והגאוה רעים בעצמם, רק שלפעמים הוא טוב אם על ידו יבוא אל דרך הישר, ועז"א "כל מעגל טוב":
ביאור המילות
"צדק, ומשפט, ומישרים". התבאר למעלה (א' ג'), "ומעגל" הוא הדרך הסבובי כמ"ש לקמן (ט"ו), והוא מקביל נגד מישרים שהוא דרך הישר כמ"ש (ישעיה כ"ו), והישר תמיד טוב שהוא הדרך האמצעי, אבל המעגל לפעמים טוב ולפעמים רע, לכן אמר כל מעגל טוב:
"כי תבא חכמה בלבך", שעל ידי העזר האלהי יבא למדרגה שיקרא חכם לב, והוא מי שנקבעו חקי החכמה בלבו עד שאין יצר הלב חלוק עוד על חקי החכמה, כי נעשו לו כטבע שניה בלבו, והלב מרמז תמיד על כח המושל אשר באדם, ומי שלבו מלא חכמה וחקיה טבועים בו עד שלא ישלטו עליו יצרי התאוה והמדות הרעות צוררי החכמה, כבר באה החכמה בלבו ומתערה שמה כאזרח רענן וחדל מלחמת הלב נגד החכמה, וכן "דעת לנפשך ינעם", שלאדם אחר בא הדעת במרירות גדול ובטורח רב וע"י ספיקות רבות, אבל אתה תשיג הדעת שהוא דעת אלהים הנזכר בנעימות, כי תשיג אותו בקל ע"י רוה"ק והופעה אלהית:
"מזמה תשמר עליך", מזימה הם העצות והמחשבות העמוקות בחכמה, היא תשמור עליך שלא תכשל מחקי החכמה שהם המורים אותך בדבר שיש בו שני דרכים טוב ורע, "והתבונה" שהיא המבדלת בין אמת ושקר בעניני האמתיות גם היא "תנצרכה", ומפרש, שהמזמה תשמור עליך.
ביאור המילות
"מזמה". הם מחשבות העמוקות בחכמה (למעלה א' ד', לקמן ג' כ"א, ה' ב', ח' י"ב). וכשבא על הרע הם מחשבות עמוקות להרע לחברו (כמ"ש לקמן כ"ד ח'):
" תשמר, תנצרכה". הנוצר הוא יותר מן השומר (כמ"ש לקמן ד' ו', ה' ב', י"ג ג', ט"ו י"ז, תהלו' י"ב ח', קי"ט ל"ד, קמ"א י"ג ובכ"מ), כי להשמר מדברי תהפוכות ואפיקורסות צריך שמירה יתירה יותר כי קל יותר להלכד ברשתם, והעון יותר מזיק ומשחית:
"להצילך מדרך רע",שהוא לבל תטעה מדרכי החכמה אל צד הרע והתאוה, וע"י מחשבות העמוקות בחכמה ינצל מפתויי התאוה כי אין יצה"ר מצוי אלא בלב פנוי מן החכמה, "ותבונה תנצרכה מאיש מדבר תהפוכות" בעניני האמונה, שהם המכחישים שרשי האמונה ע"י חקירות מזויפות והיקשים מתעים שהם הפך האמת, ומזה תנצרך התבונה שתדע מה להשיב לאפיקורס:
ביאור המילות
"תהפכות". בא פה על דברים שהם הפך האמת באמונה שהשומר לזה היא הבינה המבחנת בין אמת ושקר כנ"ל (א' ב'), וכן כי דור תהפוכות המה (דברים ל"ב), ולשון תהפוכות תכרת (לקמן י' ל"א), על תהפוכות נגד האמת והאמונה:
"העוזבים", ונגד להצילך מדרך רע אמר "העוזבים ארחות יושר ללכת בדרכי חשך", הדרך הוא הדרך הגדול וקבוע לרבים וממנו יצאו ארחות לכפרים וערים קטנות, מצייר שבתורה לא לבד שהדרך הגדול ישר, כי גם הארחות המסתעפים ממנה הם כולם ישרים, שבכל מצוה מסתעפים ממנה ארחות רבות, כמו מן מדת הרחמנות יסתעפו נתינת צדקה, הלואת חסד, השבת העבוט וכדומה, והם ארחות יושר, וברשעה לא לבד שהאופל פרוש על ארחותיה הפרטיים, כי גם הדרך הגדול חשך ולא אור, כי הוא הפך החכמה שהוא אור הלבבות:
ביאור המילות
"ארחות, דרכי". התבאר אצלי בכ"מ שדרך הוא הדרך הגדול הקבוע העובר מעיר לעיר, וארח הוא המסתעף מן הדרך הגדול אל הצד אל הכפרים, ושניהם דרך הרבים, שזה הבדלם מנתיב שהוא דרך היחיד, (ובאו בס' זה לקמן פסוק כ' ט"ו, ג' ו', ד' י"ד י"ח, ט' ט"ו, ט"ו י"ט):
"השמחים", ונגד מאיש מדבר תהפוכות שהוא המכחיש יסודי האמונה הוא ישמח לעשות רע, כי החוטאים מצד התאוה הם מלאים חרטה, שאחר שמלאו תאותם יתעצבו על הרע שעשו, אבל המדברים תהפוכות ומכחישים עקרי האמונה שהם החוטאים מצד הכפירה הם "שמחים לעשות רע", וגם יגילו בעת שיבא "תהפוכות רע", אם יבא רע על הצדיקים והצלחה לרשעים, שזה מתהפוכות העולם, שהצדיקים הם מתעצבים ע"ז, והם יגילו על תהפוכות הרעים האלה, כי בזה יחזיקו דעתם להכחיש ההשגחה ולעשות כל חפץ לבם, ועל זה אמר "יגילו" שהגיל מורה על דבר מתחדש, שיגילו על התחדשות תהפוכות הזמן הרעים:
ביאור המילות
"השמחים, יגילו". מבואר אצלי בכל התנ"ך שהשמחה מורה על השמחה התמידית, והגיל הוא על דבר מתחדש, כמו השומע בשורה טובה או המוצא מציאה וכדומה, (ובא בס' זה כ"ג כ"ד כ"ה, כ"ד י"ז):
"אשר ארחותיהם", האורח הוא הארח הישר ההולך מעיר לכפר בדרך ישרה, והמעגל הוא הדרך הסבובי, ובדרך החכמה יש אורח ומעגל, כי לפעמים צריך לצאת מדרך הישרה אל הצד, כמו להשתמש במדת העזות נגד המלעיגים עליו בעבודת השם, במדת הגאוה ואכזריות נגד רשעים ומנאצי ה', והגם שבזה יוצא מדרך הישר, בכ"ז במעגל זה הסבובי ישוב לדרך הישר, כמי שהולך ממקום למקום ויש לסטים בדרך ומסבב במעגל סבובי להגיע עי"כ בדרך בטוח אל עיר מושב, אבל החוטאים והמכחישים "ארחותיהם עקשים", כי אינו הולך בדרך הישר רק במעגל, ולא תאמר שע"י המעגל ישוב אל דרך הישרה אל עיר מושב, כי הם "נלוזים במעגלותם" מן מחוז החפץ ללכת תהו ולא דרך:
ביאור המילות
"ארחתיהם, מעגלותיהם". המעגל הוא הדרך ההולך בעיגול ולא ביושר, וע"י הדרך העגולי יבוא אל הדרך הישר, התבאר (ישעיה כ"ו ו', נ"ט ה', תהלות י"ז ה', ס"ה י"ב, ק"מ ו', למעלה פ' ט' לקמן פ' י"ח, ד' י"א כ"ו, ה' ו' כ"א), ועל המעגל לא יצדק לשון עקש, כי המעגל אינו הולך ביושר, רק יצדק לשון נלוז. שהוא הסר ונוטה ממגמת חפצו, שאינו הולך במעגל לבא על ידו אל מחוז החפץ:
"לשמרך מאשה זרה", יש הבדל בין זר ונכרי, שהזר הוא הזר לאותו דבר, והנכרי הוא רק מארץ אחרת, ומדבר פה מיצרא דעריות ויצרא דע"ג שגם הע"ג נמשלה בזנות בכ"מ, כי זונה הוא מאחרי אלהיו ומבריתו, והחכמה תצילך מאשה זרה בל תכשל בעבירה, ומאשה "נכריה" שעזבה דת ישראל ועבודת אלהי נכר, אשר "אמריה החליקה" לפתותך אל הע"ג והכפירה והמינות, ונגד אשה זרה מפרש.
ביאור המילות
"זרה, נכריה". הזר יצוייר גם מי שהוא מאותו מקום אם הוא זר לאותו דבר, כמו הזר אצל תרומה וקדשים, אשת איש זרה לאחר, והנכרי היא מארץ אחרת והתבאר (ישעיה כ"ח):
"כי שחה", נגד אשה זונה אמר "כי שחה אל מות ביתה", שהיא מביאה למות של הגוף קודם זמנו, ונגד אשה נכריה אמר "אל רפאים מעגלותיה", שהיא מובילה אל אבדון הנפש אשר בקהל רפאים תנוח, ואמר מעגלותיה, שגם דרכי ההיקשים והחקירות שבם תסבב אל ביתה לברר שיטת המינות וההכחשה ע"י מעגלים נוטה מן היושר והאמת, הם שחים אל רפאים, כי גם הם יובילו לכריתת הנפש ואבדונה:
ביאור המילות
"מות, רפאים". עמ"ש ישעיה (כ"ו י"ד), שרפאים אחר המות:
"כל", נגד מ"ש כי שחה אל מות ביתה אמר "כל באיה לא ישובון", שהבא אל הבית לא ישוב משם עוד כי ימות, ונגד מ"ש ואל רפאים מעגלותיה, אמר "כי לא ישיגו ארחות חיים", שלא ידמה כמעגל אחר שע"י הדרך העגולי ישוב אל הארח הישר, כי מן המעגל הזה לא ישיגו ארחות חיים, גם יל"פ שר"ל כל באיה לא ישובון עוד בתשובה, וגם אם ישובו לא ישיגו עוד ארחות חיים, כי תדבק בם דעת מינות ותחמיץ את שכלם כשאור בעיסה שלא ישובו עוד אל ארחות הדת והאמונה, וכן אמרו חז"ל דפריש ממינות מיד מת, כי אם ישאר בחיים ישוב עוד לכסלה:
"למען תלך בדרך טובים", הדרך הוא הדרך הגדול, והארחות הם הקטנות שהולכים מעיר לכפר, ור"ל ע"י שקידת החכמה תלך בדרך הקבוע המיוחד לטובים לעשות טוב עם רעיהם, ומוסיף שגם "ארחות צדיקים תשמר", הארחות הפרטיים שהולכים בהם צדיקים העושים צדק לפנים משורת הדין בענינים פרטיים לפי הענין, וכן פי' חז"ל (ב"מ דף פ"ג) רבב"ח אגרינהו להנהו שקילאי לאתויי ליה חביתא דחמרא, תברוה, שקל לגלימייהו, אתא לקמיה דרב א"ל הב להו גלימייהו, א"ל דינא הכי, א"ל למען תלך בדרך טובים, א"ל עניי אנן וטרחנא כולי יומא ולית לן מידי למיכל, א"ל זיל הב להו אגרייהו, א"ל דינא הכי, א"ל וארחות צדיקים תשמר, שזה הענין השני הוא מארח הפרטיי של הצדק לפי הענין שהיו עניים:
"כי ישרים", יש הבדל בין ישרים לתמימים, הישרים הם הישרים בטבע בין בדרכי הבינה בין בעניני המדות, שכלם וטבעם ומדותיהם הולך מעצמו בדרך הישר, וגדר התמימים הוא מי שמעשיהם קבועים ובלתי משתנה בשום זמן בין בעת הטובה בין בעת רעה, אחר שעושים הכל לשם ה' בלי שום פניה חיצונית, "והישרים הם ישכנו ארץ", אבל יצוייר שישתנו מעשיהם לפעמים לרוע ולא יותרו בה לעולם, וע"י שהם "תמימים יותרו בה", כי לא יתמוטטו מצדקתם בשום פעם :
"ורשעים", אבל "הרשעים" הם "מארץ יכרתו", והרשעים כולל המתמידים ברשעם בין בין אדם למקום, ובין בין אדם לחברו הפך התמימים המתמידים בצדקתם, והם יכרתו לעולם הפך התמימים שישארו בארץ לעולם, "והבוגדים" בין אדם לחברו הגם שלא יכרתו לעולם, "יסחו ממנה" לפי שעה, שזה הפך הישרים:
