משתמש:אלישיב ליפא/חלקת מחוקק

חלק א

סימן נ

(א) או שגירשה:    בטור וברמב"ם ליתא בבא זו שגירשה דהיינו חזרה וכאן שכתב חזרה וגירשה צריך לפרש כגון שגירשה מצד החיוב שנאסרה לו דה"א דליקנסו אותה שתחזיר גם כסף הקידושין:

(ב) הרי הם מתנה גמורה:    אעפ"י דאומדן דעתו הוא שלא נתן לה אלא ע"מ לכונסה והיה ראוי אפי' במת הוא שתחזור לו הקידושין ומכ"ש בחזרה היא אפ"ה פסק אמימר בגמר' פ' מי שמת דף קמ"ה דלא הדרי קידושין כדי שלא יאמרו קידושי טעות היו ולכך חזרו ונמצא קידושין תופסין באחותה:

(ג) וכן אם היתה ממאנת:    דתנן הממאנת באיש הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו ומוטב שיאמרו קידושין תופסין באחותה אבל קטנה יוצאה בגט כיון דאסור בקרובותיה איתא להאי טעמא שכ' הרשב"א בחידושיו בשם הרמב"ן הביאו הב"י סי' זה ס"ק א':

(ד) וכן אם היו קידושי ספק:    יש לדקדק דהא כל קידושי ספק צריכה גט מספק וא"כ אכתי יאמרו קידושין תופסין באחותה ואף על גב דאמרו בגמר' בפ' המדיר דף ע"ו ע"ב גבי נמצאו בה מומין ועודה בבית אביה האב צריך להביא ראיה שאחר ארוסין נולדו המומין ומוקי' לה רב נחמן בר יצחק לקידושין אם צריך להחזיר הקידושין אם לאו ואם לא מייתי האב ראיה צריך להחזיר כסף הקידושין אף שהוא טוען ברי שאחר הקידושין נולדו וא"כ הוי ספק קידושין וצריכה גט עכ"פ ואפ"ה מחזיר הקידושין ומכאן מייתי ראיה בהג"ה מרדכי יש לדחות הראיה דהתם לא קאי במסקנ' תירוץ זה דהא רמי בר יחזקאל מסיק שם לא תציתו וכו' ורב נחמן בר יצחק הנ"ל אפשר דלא ס"ל כאמימר (דפ' מי שמת דף קמ"ה דסבר דלא הדרי קידושין כדי שלא יאמרו קידושי טעות היו ולכך חזרו ונמצאו קידושין תופסין באחותו והובא לעיל ס"ק ב') אבל למאי דקי"ל כאמימר א"כ כל קידושי ספק יש לחוש לשמא יאמרו ולא גרע קידושי דאורייתא מספק מן הקטנה היוצא' בגט דלא הוי רק קידושי דרבנן ואפ"ה אין הקדושין חוזרין מטעם שמא יאמרו וע"כ לא כתב הרמב"ן רק קידושי טעות ולא קידושי ספק:

(ה) אבל מן הנשואין הקדושין חוזרין:    פשט הלשון משמע לכאורה דקאי בהדרה היא דוקא ומורדת בו דאז אמרי' צריכה להחזיר כסף קידושין דאדעת' דתמרוד בו לא נתן לה ואין לחוש שמא יאמרו נשואי טעות היו דבקדושין אמרי' הכי ולא בנשואין כדאית' בגמר' בכמה דוכתי ביבמו' אבל במת הוא ומכ"ש בהדר הוא פשיט' שאין הקידושין חוזרין דהא אפילו כתובה בעי למיתב לה ומכ"ש שא"צ להחזיר לו כסף הקידושין ומהי תיתי תחזיר ליורשים או לו מה שנתן לה במתנה וקידש אותה בה וכי האב הזכאי בקדושי בתו צריך להחזיר כשימות חתנו או מגרש בתו אבל המעיין במה שפסק הרב מהרי"ל בתשובה סי' ס"ד דבנשואה קידושין הדרי יראה דהתם קאי במתה היא הבעל יורש אשתו מדינ' רק מחמת תקנה שמתה בשנה שניה צריך להחזיר חצי הנדן והבעל רוצה שיחזרו לו הסבלונות ולא יחלוקו וע"ז פסק הרב דודאי מוהר הדרי ואפי' קידושין הדרי כלומר דה"א דאיסור יש בהחזרת הקדושין משום שמא יאמרו ע"כ כתב הרב דקידושין ומוהר דין א' להם בנשואה והדר הכל ולא תקנו רק החזרת חצי הנדן מה שהכניסה לו או נ"מ מה שירשו אבל מה שנתן ושלח לה בזה לא תקנו הקהלות אף דיש לפקפק קצת דקידושין דקנתה האשה מיד בארוסין הוי כדידה ממש וכנ"מ שלה וצריך להחזיר מיה' מחציתן כמו בנדן על זה כתב שקבל מפי מורו ז"ל דמן הנשואין ליכא שמא יאמרו אבל שדעת הרב יהיה שכל אלמנה וגרושה תחזיר הקידושין זה דבר שאין לו שחר בלי טעם ואני תמה על הרב מהר"מ מלובלין שפסק בתשובה סי' י"ט דכוונת הרב מהרי"ל אף במת הוא אזי טבעת הקידושין חוזר ונישום בכתובה והעיד שכן מנהג קצת קהילות והוא דבר תמוה בעיני דלמה יהיה הטבע' קדושין גרוע מכל המתנות שנותן הבעל להאשה שאין שמין כמבואר לקמן סי' צ"ט ולא פסק הריב"ש שהמתנות שנותן החתן לכלה שלא קנתה אותו אלא משום דכוונת רוב החתנים הוא לא למתנה ממש רק להתנאות בהם וכמו שהאריך הריב"ש שם אבל הטבעת קידושין שהוא קונה אותה בטבעת זה איך יעלה על הדעת שלא יהיה שלה לגמרי ועדיף הטבעת קדושין מן המתנות שנותנין אחרים להכלה שמבואר ג"כ בסי' צ"ט דהם שלה ע"כ נראה אפילו בנתגרשה מכ"ש נתאלמנה שהקידושין שלה דמתנה גמורה הם והרב מהרי"ל לא כתב רק היכא דמתה היא תוך שנה או שנתים שלא יחלוקו הסבלונות והקידושין והרב מהרמ"א קיצר דבריו במקום שיש לטעות ואפשר שסמך מאחר שכתב לפני זה אין הקידושין חוזרין לעולם וכו' מתנה גמורה שאין להם חזרה א"כ ליכא למטעי דלאחר הנשואין חוזרין במת או גירשה דא"כ אין זה מתנה גמורה וכמ"ש הר"ן ועיין בתשובת מהרי"ו סי' י' בדין המורדת כתב בהדיא שא"צ להחזיר טבעת קידושין מפני שלא יאמרו וכו':

(ו) מפני שהכל יודעים וכו' ואין זה טועה וכו':    ע"כ כתב המ"מ מ"ש הרמב"ם אם היו קידושי טעו' חוזרין הקידושין היינו בדבר שהוא טועה וסבר שיהיו קידושין והוא דבר כדי לטעותו כגון שהלך בעלה למד"ה והגידו לה שמת בעלה ונתקדשה לאחר ואח"כ בא בעלה שאז א"צ גט מהשני וצריכה להחזיר הקידושין לו שבטעות קידשה ואחותה מותרת לו וכל כיוצא בזה:

(ז) וכן מעות:    כלו' שהוציאה מעות בדברים שאינם של קיימא:

(ח) דוקא כשאכל שם החתן:    בטור מבואר דין האכילה אם דוקא שאכל הוא ולא שלוחו או אם דוקא שוה דינר ושאר דינים עיין שם:

(ט) אפי' מה שהוא בעין אינו חוזר:    בטור משמע אם שלח דברים שעשויין לבלות בבית אביה צריך שתשמש בהם ואם לא נשתמשה משמע דחוזרין אף שאכל:

(י) שהרי גרמה לו לאבד ממון:    מדמה זה לדיני דגרמי וגם גרמא בנזקין אם הוא דבר השכיח ורגיל חייב לשלם משום קנס ועיין בדברי המ"מ מ"ש בזה ועיין בב"ח ועיין בתשובת מהרי"ק סוף שורש י':

(יא) חוזר הכל:    משמע אף דבר מאכל וכלים מועטים שבלו צריכה לשלם ואף שחזר בו הוא וקשה אם המניעה מצידו והיא בלתה ברשותו למה תשלם ואפשר דקאי על דעת הטור דס"ל כשאכל אפילו מה שבעין אינו חוזר זה הדין לא שייך בארוסה ולא במשודכת אך קשה דיש חולקין בזה:

(יב) דכי היכא דהדרי סבלונו':    וה"ה במה שבלה בבגדים אפילו חזר הוא פוחת שליש כמו בחזרה היא כ"כ הרשב"א:

(יג) אבל אחר אירוסין נסתחפ' שדהו:    שם בשורש ק"א מבי' ראיה לד"ז דאשכחן גבי מומין דכי נולדו בה בשנתארסה חייב לתת לה כתובה אם כ' לה למ"ד ארוסה א"ל כתובה מתנאי ב"ד ול"מ למימר אדעת' דהכי לא כתבתי לה וכן הוא בתשובת הרא"ש כלל ל"ד סימן א':

(יד) הרשות בידו למחות בשטר:    ואז פטור גם מגוף השידוך מאחר שהקנין היה ע"מ לכתוב השטרו' והרי חזר בו קודם כתיבת השטר:

(טו) דהפוסק פטור מן הקנס דזה מקרי אונס:    לכאורה נראה דהיינו דוקא אם חייב עצמו ליתן לו הכלה והנדן ואם לא יקיים יתן קנס כדרך שכותבין עתה אף שאין כאן אסמכת' הן שמצד הבושה ראוי ליתן קנס או שהיה כאן ת"כ ושאר חזוקים שאין כאן אסמכת' מ"מ מצד האונס יכול לפטור עצמו אבל אם חייב עצמו כדרך שנתבאר לפני זה בסמוך שחייב עצמו ליתן להחתן בלי שום תנאי מנה והחתן נתחייב אם יתן לו הכל' והנדן יהא החוב מחול ואם הכלה אינה רוצה אף שהאב אנוס בזה מ"מ במה פטור מחיובו וכמ"ש אחר זה אם נתחייב עצמו בשטר לא מהני אונס וכל זמן שאינו מקיים התנאי אין החוב מחול לו ומיהו י"ל דמ"מ אומדנא דמוכח שלא נתחייב רק ע"ד שהיה סבור שבתו לא תסרב ועיין בגוף התשובה דמשמע דמטעם אומדנא פטרו ומ"מ צריך להתיישב אם זה מקרי אומדנא דמוכח לומר דהוי כאלו התנה בפי' ומעשים בכל יום שמניחין ש"ח על כך ואין מועיל לומר שהיא אינה רוצה:

(טז) ובלבד שלא יהא ערמה בדבר:    ראיתי בתשובה שחיבר הרמ"ע בסי' פ"א בזה הלשון לו יונח היותה מלומדת שתמאן אין זאת אפילו גרמא בנזקין וכו' והנה משמעות דבריו שם אם האב מעכב בפועל ולא הבת חייב בקנס אבל אם האב נותן עצות מרחוק עד שהיא שומטת כר פטור האב ודבריו צ"ע ואין זה אונס כל שנעשה הדבר מרצונו ועיין בתשובת הרמב"ן סי' רע"ב כתב אני אומר דרך כלל שאונס כשמו ואין הרצון אונס ואלו מסבב זה אונסין לעצמו וכו' אין זה אונס אלא רצון וכו' ע"ש:

(יז) כגון שמת הפוסק:    ה"ה אם חי והעני כמו שפוסק ביורה דעה סי' רל"ב סעיף ט"ז:

(יח) אין יורשים צריכים לקיים:    דין זה הוציא מתשובת מהרי"ו סי' ק"ד וסי' קמ"ב וכתב שם הטעם דאף דבכתב התנאים קבלו בק"ס לקיים כל המבואר שם האי קנין לא קאי אאותו בן רק קאי אאותו שכנגדו ששידך בתו לבנו והאב פסק לבנו סך מסויים ואם לא יתן הסך יתן קנס לצד שכנגדו ועל זה קבל בק"ס אבל הבן לא זכה בשום זכייה ועיין בח"ה סי' רפ"ו:

(יט) ופטורי' מן הקנס:    גם המשודך פטור מן הקנס וכן פסק שם מהרי"ו בסי' ק"ה:

(כ) חייבים יורשים לשלם:    היינו כפי סך הקנס וכן פסק מהרי"ו בסי' קמ"ב דאם נתן האב ש"ח על הקנס הוי כמו הלואה ולא מהני טענות אונס בהלואה ואף אם מת האב חייבים היורשים לשלם כפי סך הש"ח עיין שם:

(כא) אם אינו רוצה פטור מן הקנס:    משמע דזה שאינו רוצה לילך פטור מן הקנס וגם השני הרוצה לילך ג"כ פטור מן הקנס מאחר שהוא רוצה לקיים תנאו במקום אחר וזה נגד המושכל והמעיין בגוף התשובה יראה שהשני חייב אם לא שהיה אנוס לילך ומשמע עוד אף אם לא היו דרים במקום א' והחתן רוצה שהכלה תבא אליו אפ"ה החתן חייב בקנס שסתמן של משדכי בנותיהן דעתם שינשאו במקומן ואפילו היה הבעל ממקום אחר אלא א"כ התנו בפי':

(כב) ועיין בח"ה סי' י"ב:    שם כתב בסעיף ט' שנים שקבלו פשרני' בקנין וקנס ואחר הפשרה אמר א' אשלם הקנס ולא אקיים הפשר אין בדבריו כלום והוא מועתק מתשובת הרשב"א ונתן שם הטעם שהרי הוא מחוייב לקיים הפשרה מכח הקנין ומשמע דוק' שכתב או אמר בלשון הזה אני מקבל עלי זה בקנין וקנס שהקנס לא כתב רק לחיזוק אבל אם כתב דבר זה אני מקבל עלי בקנין ובאם שלא אקיים אתן קנס א"כ להדיא התנה שהקנס הוא השובר של הקנין ואם יתן קנס הוא פטור מן הקנין ועיין בב"ח בחושן משפט סוף סימן ר"ז פסק אם נשתעבד לקיים המקח בת"כ ובקנס מאחר דלר"ת יש היתר לת"כ בדיעבד א"כ עיקר המקח הוא מכח הקנס ויד בעל השטר על התחתונה מאחר דלא פי' הקנס לא יפטור השבועה כמו שכותבין בתנאי' הקנס לא יפטור החרם:

(כג) צריך שיאמר אם אחזור בי:    הטעם דכל שאינו מחוייב מצד הדין הכסף אין המשכון משועבד דק"ל מנה אין כאן משכון אין כאן וכן האומר ליתן מתנה לחבירו ונותן לו משכון ג"כ אמרי' מנה אין כאן מצד החיוב אם כן משכון אין כאן ועיין בחושן משפט סי' ר"ז סעיף י"ז ודין זה מיירי אליבא דהרמב"ם דשייך אסמכתא אף בשידוכין ולדברי י"א דבשדוכין אין כאן אסמכתא מיירי כאן דלא היה קנין כלל וע"כ אין כאן חיוב מן הדין וכמו שנתבאר בחושן משפט סי' ר"ז ועיין בב"ח מ"ש כאן בשם מהרש"ל:

סימן נא

(א) ואמרה לו וכמה אתה נותן לי או כותב לי:    נראה דלי לאו דוקא ה"ה אם פסקה על בתה כמה אתה נותן מזונות לבתי ג"כ קנתה הבת דהא בגמרא בכתובות דף ק"א ע"א ע"ב מוקי ההיא דהנושא את האשה ופסקה עמו לזון את בתה בשטרי פסיקתא (ופרש"י החתן והכלה פוסקין תנאי' ביניה' בפני עדי' וכו' וכדרב גידל דס"ל אף על גב דלא היה קנין ביניה' כדאקמר כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכמה אתה נותן לבתך כך וכך עמדו וקדשו קנו הן הן הדברי' הנקני' באמירה) ולאו דוקא בתה דה"ה שאר קרובי שלה וכן אם הוא התנה עמה שתעשה פירות לבניו או לקרוביו:

(ב) ואין חילוק בזה בין נשואין ראשוני' לשניים:    נראה דמוכח כן מן הגמרא דהא ההיא דהנושא שהבאתי בסמוך לפני זה יש לה בת מבעלה הראשון והיא פוסקת עמו שיזון את בתה ומחוייב הוא לקיים מה שפסק לה אעפ"י שנשואין שניים הוא לה ויש לדחות דלא הקפידו בירושלמי לחלק בין נשואין ראשוני' לשני' (הביאו הטור סק"ב והרב המחבר בסמוך אח"ז) רק על המחייב עצמו ולא על המקבל וההוא דהנושא מיירי ג"כ שהוא בחור והוא לו נישואין ראשוני' ע"כ קנתה הבת ע"כ לא החליט הריב"ש דין זה רק כתב דאפשר לומר כן ושכן נראה מדברי הרמב"ם:

(ג) אינו נקנה באמירה:    משמע אבל אם קנו מן האב מחוייב לקיים הבן מה שנתחייב האב ולא ידעתי איך יכול האב לחייב את בנו והמרדכי כתב אין פיסוק הקדושין שלו לא מעלה ולא מוריד כמו על אדם אחר ובאחר ודאי לא מהני אפי' קנין:

(ד) שפסקו מצויי' ברשות':    ודוקא שנתן לה בלשון מתנה דלא יהא אמירה בשעת קידושין גדולה מקנין שלא בשעת קידושין וכשם דקנין לא מהני למה שאינו ברשותו כך אמירה לא מהני אבל אם חייב עצמו או שיעבד לה כל נכסיו לסך מסויי' דבהאי גוונא מהני קנין אף שאינו בידו ה"ה בשעת קידושין מהני אמירה וכן פסק הריב"ש בסי' שמ"ה:

(ה) לפיכך אפי' נכתבו אינם כשטר:    כלו' אם כתבו בשטר בפנינו עדי' אמר פלוני לפלוני כמה אתה נותן וכו' כלו' מאחר שכתבו דברי' כהווייתן ולא עלה על דעתם להשתעבד באמירה שלהם משום הנאה אתחתני אהדדי אלא אצל בני חורין ולא אצל משועבדי' כ"כ המ"מ פ"ו מהל' זכיה ומשמע להדיא אם כתוב בשטר אמרו לנו פלוני ופלוני כתבו וחתמו בשטר ותנו ליד כל א' פשיטא דהוי כשטר גמור דלא גרע פסיקא זו משאר שטרות הנכתבי' בידיעת המתחייבים ומיהו אם הפסק' על דבר בעין יכולין לטעון פרעתי וכמו שהאריך הריב"ש בסי' שמ"ה:

(ו) ובנשואין הראשוני':    לשון הרמב"ם שדעתו של אדם קרובה אצל בנו ומרוב שמחתו בנשואין הראשוני' גמר ומקנה ליה באמירה ומשמע שהאב הפוסק לבנו בחור אף שהכלה היא אלמנה מ"מ קנה הבן במה שפסק לו האב וכן להיפוך אם פוסק לבתו הבתולה אף שהחתן אלמן קנתה הבת וא"צ שיהיה לשניה' נשואין ראשוני' ואין קפידא רק על הזוכה וכמ"ש לעיל ס"ק ב' בההיא דפוסק לזון בת אשתו:

(ז) וי"א דבעינן דעמדו וקדשו מיד:    הריב"ש כתב אפשר דה"ה בשעת נשואין אעפ"י שקדש כבר וכו' ורב גידל נקט וקדשו לרבותא וכו' ע"ש ועיין לקמן סי' ס"ח סעיף ח' כתב דיש חולקין:

(ח) דהתנו כן ביחד:    לאו דוקא ביחד ה"ה אם התנה א' כגון ההיא דהנושא דהוא התנה עמו דרך תנאי שיזון את בתה אף שהוא לא התנה עמה אבל אם הוא אומר מעצמו אני איזון בתך כך וכך שני' יכול לחזור דהוי פטומי מילי וע' בריב"ש:

(ט) או אשה שפסקה לבתה:    כלו' שפסקה ליתן לבתה לא קנתה הבת מה שפסקה לה אמה בלא קנין אבל האם שפסקה עם בעלה ע"מ שתזון את בתה קנתה הבת דהת' הבעל מחייב בעצמו מחמת חיבת האם דמה לי פוסק לה או לבתה או לאחר על פיה וכבר כתבתי זה למעלה:

(י) הדברי' הנקנין באמירה:    כלו' אעפ"י שנתבאר בסי' שלפני זה סעיף ו' בהג"ה שאם מת הפוסק אין היורשי' צריכי' לקיים היינו שלא היה שום חיוב על הפוסק רק מצד הקנס וכיון שמת פטורי' מן הקנס אבל בסי' זה דמיירי שפסק בשעת קידושין דאז קנתה הבת מיד בשעת פסיקה ודאי מחוייבי' היורשי' לקיים והחתן מוציא מהם מבני חרי ואם היה שם קנין בשעת הפסיקא הוי כשטר ומוצי' ממשעבדי:

(יא) וי"א דאין מנכין לבת מירושתה:    דין זה לכאורה הוא פשוט דלמה ינכו לה מירושתה והיא כבר זכתה מחיי' והחתן מוציא הנדן מכח הפסיקא שהיתה בשעת קידושין והבת באה מכח ירושת' כמו שאר הבנות והטעם שכתב הרב דין זה בשם י"א כי מהרי"ו פסק בתשובה סי' ק"ד על מי שעשה פסיקא שלא בשעת קידושין ואח"כ מת האב וכתב דלא זכה הבן ליקח בראש כל אשר קצב לו אביו דמאיזה טעם יזכה דאין כאן מתנת ש"מ ולא מצוה מחמת מיתה וכו' ואי משום אומדנא וכו' דוק לאידך גיסא דדילמא כל מה שקצב לו היינו דוקא בחייו אבל לאחר מותו כיון דנפלו נכסי קמיה בני' ולהאי בן אית ליה נמי חלק בהדייהו לא ניחא ליה לאב להעביר נחלה משאר בני' עכ"ל והנה סברא זו אפשר ג"כ לאמר אף בנ"ד שעשה פסיקא בשעת קידושין זוכה מיד מ"מ איכא למימר היינו דוקא בחייו ע"כ כתב דין זה בלשון י"א כלומר שאינו פשוט כ"כ וכך כתב הד"מ על דברי מהרי"ו דמשמע קצת מדבריו דאם היה שם קנין אין מנכין לו מחלק ירושתו אלא נוטל תחלה מה שפסק מן האמצע עד כאן לשונו ועיין בח"ה סימן רפ"ו סעיף ג' בהג"ה לכאורה שם פסק להיפך שאם מת האב קודם שנכנס הבן לחופה לא זכה הבן וכן פסק שם הסמ"ע בשם מהרי"ו גם גבי בת דלא זכתה ויש ליישב דכאן פסק ע"פ תשובת הריב"ש דמיירי דהקנין היה שיתן לבתו ובח"ה מיירי ע"פ תשובת מהרי"ו שהקנין היה שיתן קנס לצד שכנגדו ע"כ לא זכו הבן או הבת כי לא הקנה להם ולמעשה צ"ע קנין שלנו אם הוא להזוג או להצד שכנגדו:

(יב) עיין בח"ה סי' רמ"ה:    ועיין בסמ"ע שם מ"ש בזה ולדעתי דברי הרב מהרמ"א שם ודברי הסמ"ע מגומגמים דבמהרי"ו משמע דקנין אתן מהני רק דלא זכתה מיד וע"כ אם היה הקנין לבן או לבת מהני אף דהוא קנין אתן ואין להאריך כאן:

(יג) משום דהוי כנדר:    עיין בתשובת מהרי"ל סי' ס"ד על מי שכתב להלביש בתו לפי כבודו דצריך לקיים נדרו כי הזוג עניים היו בשעת השידוכין ואף שאבי החתן ג"כ נתחייב להלביש את בנו מ"מ לא נתלו זה בזה עיין עוד שם:

(יד) אבל אם רוצה להשליש המעות:    כלו' אם אינו מאמין לו שמא יתן לו הנדן והוא לא יכנוס אזי נותן הנדן ביד שליש אחר החופה ואז נותן השליש ליד החתן:

(טו) והוא מרגיל קטטה עם הבת:    בח"ה סי' ע"ג סעיף ח' בהג"ה כתב ויש לחוש שירגיל יותר אם יתן לו א"צ ליתן לו והוא מדברי מהרי"ק ע"ש שכתב מילתא בטעמא:

סימן נב

(א) אני לא פסקתי על עצמי:    אעפ"י שפסק האב במעמד בתו אפ"ה יכולה היא לומר אני לא פסקתי וכדאית' בירושלמי וכמו שכתבו התו' והמרדכי הביאו ב"י:

(ב) אבל אם פסקה היא על עצמה:    כלומר אפילו במעמד אביה דומי' דרישא ולא כדברי הטור:

(ג) ולא הגיע ידה:    משמע קצת אף שהיתה משגת בשעת פסיקא ואח"כ לא הגיע ידה אינה יכולה לומר בשעה שפסקתי היה ידי משגת עכשיו מה לי לעשות:

(ד) אבל אם ידה משגת צריכה ליתן:    הרב העתיק דין זה מן הגהות אלפסי ומן תשוב' מיימוני והנה דברי הגהות אלפסי יש לפרש דקאי על אדמון דבריית' בפסק' היא לעצמה וכך פי' הרב בב"ח אבל בתשובת מיימון סי' כ"ח כתב וכן מוכח מדברי אדמון עצמו מדקאמר מה אני יכול לעשות כלו' וכי יש לי לישב עגונה אבל הכא וכו' ולא תתעגן וכו' עיין שם מה שהאריך בדין כיוצא בזה ובב"ח כתב שצ"ע דין זה למעשה גם בד"מ גמגם בזה עיין שם:

(ה) ודאי לא יוכל לבגוד באשתו משום שאין נותנין לו:    ה"ה בפסקה היא עצמה וכבר כנסה אסור לבגוד באשתו אם אין לה מה ליתן ופשוט הוא וכ"כ בב"ח:

סימן נג

(א) האב שפסק ע"י בתו:    כלו' שפסק לחתנו לנדן כשישא בתו משא"כ כשפסק לבתו ממש אז הדין כמבואר בסעיף שאחר זה:

(ב) או לבנו:    נראה דה"ה אם מת בנו ונפלה אשת בנו ליבום לפני בנו השני ג"כ יכול לומר להראשון רציתי ליתן ולא להשני אף אם הוא ת"ח:

(ג) לענין שאם נתייבמה:    אבל אם אינה זקוקה ליבום ורוצה להנשא לאיש אחר ותאמר מה לך חתן זה או חתן אחר אין בדבריה ממש אם לא שנתן בידה מעות סתם קודם שנתקדשה לאיש ואמר לה הילך מעות לנדן סתם ואז אף אם מת הארוס הראשון תוכל להתארס למי שתרצה מאחר שנתן לה המעות סתם וכמבואר בסעיף שאחר זה:

(ד) אין האב יכול לחזור בו:    ומ"מ אם מתה אין בנה יורשה שהרי לא נתן לה אלא ע"מ שתנשא וכן הוא בב"ח:

(ה) עיין ביורה דעה סי' רנ"ג:    גם בח"ה סי' רנ"ג סעיף ט"ז נתבאר דין זה:

(ו) וכנסה ואח"כ מתה הבת:    לקמן בסי' נ"ו מבואר מיד שמסרוה שלוחי האב לשלוחי הבעל ומתה בדרך קודם שתכנס לחופה אף על פי שהנדוני' עדיין בבית אביה בעלה יורשה לדעת רש"י וההולכים בשיטתו:

(ז) ור"ת פי' דלא זכה בהן הבעל:    כלומר מדין התלמוד אין הבעל יורש אשתו וכל זמן שלא גבה הנדן מן האב ואפילו מתה אשתו כמה שנים אחר הנשואין ואפילו יש לה בנים ממנו משום דאמדינן לדעתו של אב שלא הקנה לו אלא ע"מ שתהנה בתו מן הנדוניא:

(ח) אפילו באו ליד שליש מכח שניהם:    בת"ה לא כתב מכח שניהם רק שם מעתיק תשובת מיימוני' סי' ל"ה בשם ר"י דכיון דלא בא ליד בעל אלא ביד נאמן ע"מ שיתן לו אחר שנה וכו' ושתא קמייתא ה"ל בחזקת אב כי עדיין לא היה לבעל שום צד זכייה ותפישת יד בהן ועוד העתיק שם דברי המרדכי היכא דהנדוני' ביד השליש יחלוקו וכתב שם במאי פליגי ומשמע להדיא דע"כ לא קאמר בתשובת ר"י דהיכא דהנדן ביד נאמן דלא זכה בהן הבעל אלא היכא שהאב נתן לנאמן מרשותו ולא היה להחתן שום זכי' בהן ועיין בתשובת מהרי"ל סי' ס"ד כ"כ להדיא דכל היכא דהשליש הוברר לטובת הזוג אז חשוב כגבוי ואף אם הנאמן אין רשאי ליתן להזוג בלא ידיעת הצדדי' ע"ש שהאריך בזה:

(ט) וי"א דאם באו ליד השליש זכה בהם:    כבר כתבתי דבת"ה העתיק דברי המרדכי אם הנדוני' ביד השליש יחלוקו וכ"כ בתשובת מהרי"ל סי' ס"ד כתב רבינו ברוך במרדכי דהיכא דהנדוני' ביד שליש דיחלוקו ובת"ה מפרש הטעם דיחלוקו משום דלא ברירה אי חשב גבה הבעל במה דאפיק האב מידו ליד שליש ואסח דעתיה מיניה או לא וא"כ לפי זה החציה ודאי מהדרינן לאב אף לדעת המרדכי והחציה השני נחלקו תשובת ר"י והמרדכי ומאחר דאין מוחזקים שניהם יחלוקו ויטול הבעל רביע והאב ג' רביעית:

(י) וכן אם העמיד לו ערבות:    אף על גב דק"ל דאין הערב משתעבד אלא במקום שיכול לתבוע הלוה בעצמו וכאן לא יכול לתבוע האב ולמה ישתעבד הערב י"ל דכל זמן חיי הבת היה יכול לתבוע האב ועוד נתינת הערב הוי כאלו הוציא האב הנדן מרשותו ונתנה ליד הערב שיזכה להזוג ובהא מודה ר"ת וכמ"ש לפני זה בשם תשובת מהרי"ל ע"ש בהגהות מרדכי ד' תקס"ח ע"ב כת' בזה הלשון בנדון זה שכבר זכה בו חתנו והקנה לו נדונייתו ע"י משכונות מונחין ביד נאמן וכו' והאב נשא ונתן בנדוניית חתנו מכח שניהם לפי שהאמינוהו עליהם להרויח לתועלת חתנו לפי שנתרצו שניהם אבי החתן ואבי הכלה שיהא חמיו טורח בממון הלז עד שיגדלו הנערים ליכא מאן דפליג שכבר זכה בו חתנו וכו' ולפי זה למאן דס"ל אפילו בא ליד שליש מכח שניהם לא מהני ה"ה העמיד לו ערב לא מהני אבל כבר כתבתי ס"ק י"ג שלא נמצא מי שכ"כ:

(יא) ויש לו בנים ממנה לא זכה בהן הבעל:    נראה ה"ה אם מת הבעל לא זכו הבנים במה שלא זכה מורישן:

(יב) אבל אם תפס החתן:    עיין בת"ה סי' שכ"א כתב דתפיסה לא מהני אם לא בתפס קודם שמתה הבת עיין שם שהאריך בזה ואין כאן מקום להאריך בזה בענין תפיסה בספיקא דדינא:

(יג) וכל זה שלא בא פעם אחת ליד החתן:    כבר כתב זה למעלה כל זמן שלא בא פעם אחת ליד החתן:

(יד) ואין חילוק בכל זה בין פוסק לבתו או לבנו:    כלו' כשם שפוסק לבתו והנדן בבית אביה לא ירש בעלה לדעת ר"ת (כמו שנתבאר לפני זה בהגה זו) כן פוסק לבנו והנדן עדיין בבית אביו לא תגבה האשה כתובה מנכסים אלו שהם ביד האב והנה לדינא דגמרא נראה פשוט שמיד כשכנס הבן זכה בנדן שלו ואם מת האשה גובה כתובתה והבנים ירשו וליכא כאן עגמת נפש ואומדנא כמו גבי בת אף על גב דאמרי' בגמר' (בכתובות פ' נערה שנתפתת' דף מ"ז ע"ב) אפילו לראב"ע דאזיל בתר אומדנא (דפסק בריש אף על פי אם מת מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אבל לא התוס' שהוסיף לה דאמדינן דעתו שלא כ' לה התוס' אלא ע"מ לכונסה) ה"מ מדידי' לדידה מה שהחתן פוסק לכלה בכתובתה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה אבל מדידה לדידיה דהיינו מה שפסק לה אביה לא אזיל בתר אומדנא ובעלה יורשה א"כ משמע מכ"ש דלרבנן דבפרק נערה שנתפתתה דפליגי וכו' דאזלינן בתר אומדנ' אפילו מדידה לדידיה ואין הבעל יורשה א"כ מכל שכן מדידיה לדידה ואין האשה גובה כתובתה נראה דלא דמי האומדנות להדדי דודאי אמרי' שלא כ' לה ע"מ לכונסה ואילו ידע הבעל שלא יכנוס לא היה מוסיף אבל האב הכותב לבנו מיד כשכנס הבן את אשתו מקני לו והחתן מקנה לה הכתובה בחיבת לילה הראשונה על כן נראה דמדין הגמרא ודאי זוכה האשה במה שכותב לו אביו כמו כל ב"ח ועיין בהג"ה מרדכי דקידושין ד' תרס"ד ע"א רק מן התקנה שתקנו להחזיר תוך שנה ראשונה תקנה זו נתקנה גם על האיש לקצת פוסקים ועיין בתשובת מהרי"ל סי' פ' כתב דאין הדבר ברור אם תקנו להפקיע כתובה בשנה ראשונה מן הנדן ועוד אכתוב מזה ועל כן אני תמה על הרב שכתב שאין חילוק בין פוסק לבתו או לבנו על דברי ר"ת שהם מיירי מדינא ולא מן התקנה:

(טו) או האיש תוך שנה ראשונה:    כבר כתבתי דבתשובת מהרי"ל סי' פ' נסתפק אם התקנה היתה גם על האיש שמת תוך שנה אם האשה גובה כתובתה מן הנדן שנתן לו אביו ומסיק שם דלא בריר' ליה התקנה וכל זמן שלא יברר לא עבדינן עובדא לאפוקי כתובה ובהג"ה מרדכי בשם ר' עזריאל מסיק דלא תיקנו בהן ומבי' תשוב' ר' עזריאל בתשובת מהרי"ל הנ"ל וכתב ג"כ שבמרדכי ובתשובת מיימון כתבו על כל איש ואשה וכו' משמע שהתקנה נתקנה ג"כ על האיש כמו על האשה:

(טז) לאב או ליורשי המת:    כלו' אם האב קיים הוא קודם לכל יוצאי יריכו ואם אין האב קיים נותנין לשאר יורשין קרוב קרוב קודם לאפוקי ממי שסובר דלאב מחזירין משום עגמת נפש אבל לא לשאר יורשין גם יש מחלקין בין האב הנותן לבתו ובין שאר משיאין קרובותיהם וכן יש מחלקים אם מחזירין לנותן הנדוניא או ליורשי המת ויתבאר זה לקמן סי' קי"ח אי"ה:

(יז) וכן המנהג פשוט במדינות אלו:    לפי זה אף אם לא נכתב בתנאים מה שנהגו לכתוב בתנאים מחמת עידור וקטט יעמד כתקנת שו"ם הוי כאלו נכתב מאחר שכך המנהג פשוט שקבלו עליהם תקנת שו"ם ואף ביתומה הנשאת המנהג כך פשוט:

(יח) לאחר מותה רק לצרכי קבורתה:    במרדכי מסיים ועוד זמן ב"ד ל' יום משמע דיכול עוד ליזון מן הנדן משך שלשים יום ולא להחזיר מיד ולא ידעתי למה הושמט כאן ובד"מ העתיקו:

(יט) דאם החתן רוצה למכור תוך שנתים:    כלו' אפי' אם האשה מתרצה במכירה מ"מ היורשים יכולים למחות שמא תמות היא ותחזיר הנדן להן:

סימן נד

(א) מעות לפרנסתה:    ליקח בהן קרקע אבל אם הניח קרקע לבתו ומת והיא אומרת מה שירצה בעלי יעשה אין רשות ביד הבעל למכור הקרקע דהא גם היא אין לה רשות למכור קרקע שירשה מאביה עד שתהיה בת עשרים ועיין בר"ן:

(ב) יעשה שליש מה שהושלש בידו:    ויקח קרקע ואם היא אח"כ רוצה למכור הקרקע וליתן המעות לבעלה הרשות בידה דהא קרקע זו לא ירשה מאביה ועי' בר"ן:

(ג) שהושלש מתחילה לכך:    כלו' אבל אם לא הושלש מתחילה לכך בזה לא אמרי' מצוה לקיים דברי המת ולא קנתה הבת כלל כמבואר בח"ה סי' רנ"ב:

סימן נה

(א) ואפילו ביחוד אסורים:    ה"ה משודכת ג"כ אסורה ביחוד דכל שאסורה בביאה אסורה ביחוד והוא מכלל הגזירה שגזרו על יחוד פנויה כמבואר לעיל סי' כ"ב:

(ב) מברכין ז' ברכות:    פן יתייחדו אף על גב דבסעי' שאחר זה כתב שאין ברכת חתנים עושה נשואין מ"מ ארוס וארוסתו השותין יחד בבית הוי כחצר של שניהם ויחוד דידהו הוי נשואין ומותרת לו אחר הברכ' וכך היו עושין ביהודה ואין איסור אלא חתן הדר בבית אחר ובא אל ארוסתו בבית אביה א"נ דיכול לבא עליה בבית חמיו לשם נשואין וכמו שאכתוב בסמוך בשם הרי"ף והר"ן:

(ג) ביאה שניה בבית אביה:    דק"ל ביאה אירוסין עושה:

(ד) ויתייחד עמה ויפרישנה לו:    אבל אם הביאה לפי שעה לביתו ובא עליה שלא לשם נשואין ושילחה אח"כ לבית אביה אין זה נשואין:

(ה) לשם נשואין אחר שקידשה:    לשון הרי"ף בפרק הע"י כגון דבא עליה בתר דקדיש לה ועדיין לא נכנס עמה לחופה ועיין בר"ן פ"ק דקידושין שהקשה כיון דביאה איסור היא דבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה אינו בדין שתקנה וכו' י"ל דאה"נ דאם בא שלא לשם נשואין אלא לשם זנות דאינו קונה ולוקה אבל בא עליה לשם נשואין קונה ואין לוקה דכיון דחופה שהיא צורך ביאה קנה מכל שכן ביאה בלא חופה ע"ש שהאריך עוד בזה:

(ו) דחופה אינו יחוד:    נראה דכ"ע מודו בדין זה דהא הר"ן הביא ראיה לדין זה מן הגמרא דאמרינן אלמנה מן הנשואין אין לה אלא מנה אף על פי שעדים מעידים עליה שלא נסתר' ולא נבעל' וא"כ להדי' נקראת נשואה אף על פי שלא נתיחדה וכתב הר"ן דיליף לה מדכתיב ואם בית אישה נדרה דמשמע דכ"ז שהיא בבית אשה היא ברשותו:

(ז) שפורסין סודר על ראשם:    הב"י הביא דעה זו בסי' ס"א בשם א"ח בשם העיטור וכתב דלאו מילתא היא מדגרסינן בסוכה ירושלמי עד שיכנס לחופה ש"מ מקו' מיוחד כעין כילה שיושבים שניהם עם השושבינין היא חופה וכו' ע"ש:

(ח) דחופת בתולה משיצאת בהינומ':    בגמ' דידן לא נתבאר חילוק בין בתולה לאלמנ' לענין חופה אבל בירושלמי אמרו הלין דכנסין ארמלין בע"ש צריך למכנסה מבע"י דהיינו יחוד משמע אבל הכונס בתולה בע"ש א"צ להתיחד מבע"י כי משעה שיצתה בהנומא נקרא חופה אבל אלמנה שאין יוצאת בהינומא צריכה לה להתייחד עמו מבע"י כדי שלא יהא קונה קנין בשבת והרב הגדול מוהר"ר אליעזר אשכנזי האריך בתשובה אחת על אלמנה שלא נתיחדה מבע"י אם מותר לו לבא עליה בשבת ודעתו להתיר ובספר משאת בנימין סי' ל' האריך בזה ונחלק על הרב הנ"ל ומ"מ נראה אלמנה שיש לה נשואין בליל ה' והיתה נדה ונתייחד' עם החתן ע"י שני שומרים נראה דמותרת לטבול למחר ביום השבת מאחר שנכנסה לביתו ביום ה' קנה אות' וכמ"ש לעיל בשם הר"ן דמיד שבאה לביתו קנה אותה ולא אמרו בירושל' אלא הלין דכנסין ארמלין בע"ש ועדיין לא הית' בביתו קודם שבת ע"כ צריך לייחד מבע"י ומיהו לדעת הרמב"ם דס"ל דחופה של נדה אינו קונה כלל כמבואר לקמן סי' ס' אפשר דה"ה יחוד וכניסה לבית הבעל ג"כ לא מהני כל זמן שאינו ראוי לביאה ועוד אכתוב מזה לקמן סי' ס':

(ט) והמנהג פשוט עכשיו לקרוא חופה וכו':    עיין בב"ח שאנו נוהגין כדברי כולם ובבוקר כשמכסין ראש הכלה זה הינומ' ונקרא חופה לדעת התו' עיין עליו מ"ש בזה ומ"מ נראה פשוט כל זמן שלא נתקדשה אין חופה קונה קודם הקידושין רק כשנתקדשה נקראת למפרע נשואה לדעת התוספת ולדעת שאר הפוסקים לא נגמרו הנשואין עד שמתייחדין יחד אחר החופה ואוכלין שם במקום צנוע:

(י) עיין לקמן סימן ס"א סעיף י"ד כצ"ל:    ושם נתבאר דאפי' הולכין לבית אחר גם שם נקרא חופה:

(יא) עדיין ארוסה היא:    ונמצא שלא יפה עשו שבירכו ברכת חתנים ולא נתיחדו מיד אחר כך דהא דמברכין ברכת חתנים בשעת קדושין בבית ארוסה היינו דוק' ביהודא שמתייחד עמה ועיין במ"מ פ"י מה"א:

(יב) ה"ז נשואה גמורה:    דכלל הוא דברכות אינם מעכבות:

(יג) וצריך לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה:    עיין במ"מ פ"י מה"א שהרמב"ן הקשה על זה ועיין לקמן סי' ס':

(יד) וזו אינה בוגרת:    עיין לקמן סי' קי"ב סעיף ד' מ"ש בזה:

(טו) אינו מטמא לה:    אף על גב דמקרי קנין כספו מן התורה מ"מ לענין טומאה כתיב כי אם לשארו וארוסה לאו שארו מיקרי:

(טז) אינה חייבת ליטמא לו:    דמצוה הוא לטמא למתים האמורים בפרשה וארוס' אינה מצווה לטמא לארוס שלה אבל איסור' ליכא בה דהא ק"ל בני אהרן ולא בנות אהרן ועיין בדברי הרמב"ם פ"ב מהלכות אבל ומה שכתבו עליו הראב"ד והרמב"ן:

(יז) במקום שלא זכה בנדוניא:    כלומר שהנדן בבית אביה לדעת ר"ת או היכא שצריך להחזיר הנדן תוך שנה ראשונ' מצד תקנת שו"ם ובשנה שניה נראה דהקבורה מוטלת על שניה' מאחר שאביה ובעלה חולקין הנדן:

(יח) גובה עיקר כתובתה מבני חורין:    הרא"ש בפ' אעפ"י ס"ק ה' השיג על הרמב"ם בדין זה עיין שם שכתב דלמה לא תהא כתוב' מנה או מאתים כשאר מלוה בשטר לגבות ממשעבדי נהי דתוספת לא כתב לה אלא ע"מ לכנסה מ"מ שטר גמור הוי לענין מנה מאתים:

(יט) אבל נוהגין כסברא ראשונה:    כלומר שאין לארוסה כתובה אם לא כשכתב לה וכת' הריב"ש שאם כתב למשודכ' וחזרו בהן קודם אירוסין אפי' מנה ומאתים אין לה שלא כתב לה אלא ע"מ לקדשה ולכונסה ע"ש בסי' צ"ז:

סימן נו

(א) והרי היא נערה:    אבל אם עדיין היא קטנה יתבאר בסמוך סעיף ד' דבין היא ובין אביה יכול לעכב:

(ב) נותנין לה י"ב חודש מיום התביע':    ואם עשתה ו' חדשים לפני הראשון ומת ונתארסה לאחר נותנין לה י"ב חודש גם לשני ואין משלימין לה על ששה חדשים הראשונים שעשת' בפני הארוס הראשון כ"כ הטור ס"ק א', והטעם כ' הרא"ש בשם הירושלמי יכולה למימר חיבתו עלי יותר מן הראשון כלומר דעתי להתקשט לפני השני יותר מלפני הראשון וע"כ הימים הראשונים יפלו אפי' עשתה י"ב חדשים לפני הראשון:

(ג) כמו שנותנין לה:    פשט הלשון משמע דאין משגיחין בו אלא בה אם הוא בחור ונושא בעולה אין לו אלא ל' יום ואם הוא אלמון ונושא בתולה יש לו י"ב חודש וכן פי' המ"מ אבל בירושלמי משמע שגם לו נותנין זמן לפי מה שהוא לבחור י"ב חודש ולאלמן ל' יום:

(ד) או שפירסה נידה:    אין חילוק בין שעת וסתה לשלא בשעת וסתה ולא מצי אמרה נסתחפ' שדיהו דהא אפי' בחלה הוא וחלת' היא הוי אונס ולא נזכר בגמרא בכתובות דף ב' ע"א חילוק זה אלא באת"ל חלה הוא או היא מעלה לה מזונות ועוד אכתוב מזה לקמן בסי' ס' ס"ק א' ועיין שם:

(ה) בין היא בין אביה יכולין לעכב:    כתובות דף כ"ז ע"ב מקשה בשלמ' היא אמרה לא יכילנא בבעל אלא אביה מאי נפקא ליה מיניה סבר למחר ממרדא ואתיא נפלה עילואי ופרש"י ואצטרך לתקן לה תכשיטים אחרים הביאו הב"י:

(ו) ואם רצה לכנוס:    נראה דגרסי' ואם רצו לכנוס לומר שנתרצו היא ואביה:

(ז) ואין ראוי לעשות כן:    כבר נתבאר לעיל סי' ל"ז סעיף ח' דאפי' בקדושין מצוה שלא יקדש בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלו' אני רוצה:

(ח) אין הקרובים יכולי' למחות:    דלא יכלו למימר דילמא מרדא בבעלה ונפלה עלן עיין בגוף התשוב' שהאריך בזה:

(ט) והוא ממהר ליכנס כדי ליורשה:    אעפ"י שתוך שנה ראשונה צריך להחזיר הכל מ"מ היה מצפה שמא תמות לאחר שנה ראשונה או מיירי במקום/ שאין /תקנת שו"ם:

סימן נז

(א) ויש חולקין אם הנדוניא לא הגיע לידו:    ועיין לעיל סוף סימן נ"ב ולקמן סימן קי"ח כצ"ל:

(ב) לשם נישואין:    כל זה הסעיף הוא לשון הרמב"ם פ' כ"ב מה"א וכתב המ"מ וה"ה אם נכנס לחצר שלו אפי' בסתם ולא הזכירו הרמב"ם דנתבאר הוא בדבריו במ"ש שהואיל ונעשית ברשו' בעלה דירשנה ע"ש וא"כ אין מחלוקת בין הרמב"ם ובין האחרוני' שהעתיק הרב בהג"ה זו שאח"ז ודו"ק:

סימן נח

(א) שפוסקין לאשת עני שבישראל:    לקמן בסימן ע"ג מבואר הכסות שמחוייב הבעל ליתן לאשתו ומ"מ לא נתבאר כאן אם צריך ליתן האב לבתו כסות לי"ב חודש או די לה כשיתן כסות לפי שעה שיספיק לה לימות החמה או לימות הגשמים אבל במשנה בכתובות דף ס"ז מבואר שצריך ליתן לה כסות לשנה דהא תנן המשיא בתו סתם לא יפחות לה מנ' זוז ובפ' אעפ"י דף ס"ד במשנה תנן וכלים של חמשים זוז משנה לשנה:

(ב) ראוי ליתן לה כפי עשרו:    אבל אין כופין אותו ומ"ש בטור צריך שיתן לפי כבודו ג"כ ראוי קאמר אבל אין ב"ד כופין אבל כופין אותו להשיאה לאיש וליתן לה פרנסה בצמצום אבל סך הנדן אין כופין ובדעתו תולה ועיין בהג"ה מרדכי דקידושין ובב"ח לא כ"כ עיין עליו:

סימן נט

(א) המשיא בנו גדול בבית:    לשון רמב"ם פ"ו מה' זכיה המשיא בנו גדול לבתול' בבית וגמרא ערוכה היא פ' מי שמת ולא ידעתי למה הושמט כאן תיבת לבתול' ופשוט בעיני שט"ס יש כאן וצ"ל לבתול' בבית ולא הי' לו להרב מהרמ"א לכתוב דין זה בשם י"א מאחר שגמרא ערוכה היא רק דה"ל להגיה בתוך דברי המחבר תיבת לבתול' כנ"ל:

(ב) ולא שייר האב בזה הבית:    הרמב"ם סיים בזה הלשון ודברים אלו כהלכ' שאין לו טעם הם ונגעו חכמים בדבר הזה מאומדן הדעת שמרוב שמחתו ואהבתו גמר והקנהו הבית:

סימן ס

( אין פירוש )

סימן סא

(א) אבל אם היתה נדה ואח"כ כנסה לחופה:    כ"כ הרא"ש דאי פירסה נדה אח"כ כבר קנאה בתחילת חופה דסוף חופה היא תחל' ביאה נמצא דחופה קונה בתחילתה אבל במרדכי משמע דאף דהיתה טהור' כשנכנס' לחופה אם פירסה נדה בתוך חופתה פסקה לה חיבת ביאה והדבר תמוה אם כבר קנאה בתחילת חופה איך יופקע הקנין כשפירסה נדה ואפשר דסבירא ליה דסוף חופה קונה ותחילת ביאה הוא אחר סוף חופה והקנין נגמר בסוף ז' ימי המשתה או בתחלת ביאה, כתב המרדכי צ"ל שפירס' נדה בשעת וסתה אבל שלא בשעת וסתה מצית אמרה ליה נסתחפה שדהו כדמוכח פ"ק דכתובות ודבריו אינם מובנים חדא דהא בגמרא מבעיא ליה כיון דאיכא נשי דקא משנין וסתייהו כשעת וסתה דמי ועוד דלא מבעיא ליה אלא באת"ל חלה הוא וחלתה היא מעלה לה מזונות דנסתחפה שדהו פירסה נדה מהו וכו' אבל למסקנא דמסיק רב אשי כל אונסא לא אוכלה אפילו בחלה הוא א"כ מכל שכן פירסה נדה שלא בשעת וסתה וכן פסקו כל הפוסקים לעיל גבי מזונות וא"כ ה"ה הכא דהא אפילו נתגרשה מן האירוסין בע"כ אפ"ה אינו נותן לה התוספת כמבואר לעיל סי' נ"ד סעיף ו' שלא כתב לה אלא ע"מ לכונס' לחופה דחזיא לביאה ואם יארע לה אונס דלא תהיה ראויה לביאה מה לו לאונס' סוף סוף לא כתב לה ע"ד רק כשיכנוס עמה לחופה הראויה לביאה וראיתי בב"ח כתב על דברי המרדכי תלמוד ערוך הוא והנך רואה שהשלחן ערוך ואין לנו פת לאכול וי"ל דהמרדכי מפרש דפירסה נדה אח"כ וכמ"ש בס"ק שלפני זה ויכולה לומר מאחר דהיה כבר חיבת חופה הראויה לביאה לא הפסדתי מאחר די"ל מזלך גרם:

(ב) אלא לכל הדברים עדיין היא כארוסה:    משמע דאינו יורשה ואינו זוכה במציאתה ובמעשה ידיה ובפירות שהן הד' דברים שהבעל זוכה באשתו כמבואר לקמן סי' ס"ט אף על גב דנתבאר לעיל סי' נ"ה סעיף ג' מיד כשהגיע הזמן נתחייב הבעל במזונותיה וממיל' דזוכה מיד במעשה ידיה ובמציאתה (דהם נגד המזונות כמבואר לקמן סימן ס"ט) וכן בסי' נ"ו מיד שנמסרה לשלוחי הבעל אף שמתה בדרך קודם החופה בעלה יורשה מ"מ י"ל לדעת הרמב"ם דכל זה דוק' שראוי לחופה ולביאה אבל אם היא נדה אף שנמסרה לשלוחי הבעל לא עדיף מסירתה לשלוחים מחופה גופה ובהגיע הזמן מבואר לעיל סי' נ"ה סעיף ג' דכשפירסה נדה אינו מעלה לה מזונות ובאמת דברי הרמב"ם תמוהי' דהא בכתובות דף נ"ו ע"א הכי תני' בעי רבין נכנסה לחופה ולא נבעל' מהו חיבת חופה קונה או חיבת ביאה קונה בעי רב אשי נכנסה לחופה ופירסה נדה מהו את"ל חיבת חופה קונה חופה דחזיא לביאה אבל חופה דלא חזי' לביא' לא או דילמ' ל"ש תיקו עכ"ל הגמר' וכתב הב"י על זה וכבר נודע דרך הגאונים והרמב"ם ז"ל דכי בעי בעי' באת"ל הוי כאלו נפשט' ההיא בעיא קמיית' חיבת חופה קונה והנה באמת הבעי' דרבין לא קאי אירושה דהא כשמסרה האב לשלוחי הבעל עדיין לא נבעלה ואפ"ה בעלה יורשה וא"כ למה נאמר דבעי' השניה של רב אשי קאי אכל מילי (אף לענין ירושה דהא באמת השני האבעיות האלו דרך את"ל מבעי' להו ובחדא מחת' מחתינהו וא"ל דכשמסרה האב לשלוחי הבעל עדיפ' משנכנסה לחופה ולא נבעלה ועל כן הבעל יורשה זה אינו דהא בדף מ"ח ע"ב פשיט' ליה להש"ס דכשנכנסה לחופה ולא נבעלה יותר ראויה למקרי נשואה משנמסרה לשלוחי הבעל דקאמר התם מסר האב לשלוחי הבעל וזינתה הרי זו בחנק כאשת איש ולא בסקיל' כארוסה מה"מ דאמר קרא לזנות בית אביה פרט לשמסר האב לשלוחי הבעל דלא הוי בבית אביה והוי כנשואה ופריך ואימ' שנכנסה לחופה ולא נבעל' הוא דקא ממעט מלזנות בית אביה דכיון שנכנסה לחופה אף על פי שלא נבעלה דה"א דהוי כבתולה קמ"ל מלזנות בית אביה דנשואה הוי אבל כשנמסרה לשלוחי האב שאף לחופה לא נכנסה לא מיעטה הכתוב ואכתי ביה אביה קרינן בה והויא כבתולה אם כן הרי להדי' דאדרב' יותר פשוט להש"ס למקרי נשואה נכנסה לחופה ולא נבעלה משנמסרה לשלוחי הבעל ואם כן מה כשנמסרה לשלוחי הבעל דעדיין לא נבעלה ולא נכנסה לחופה הבעל יורשה כמבואר לעיל סי' נ"ו מכל שכן בנכנסה לחופה ולא נבעלה דהבעל יורש אותה ודוק) וראיתי בתשובת הרא"ש כלל נ"ד סימן ב' הובא בסמוך בהג"ה באשה שחלתה חולת מות ונכנסה לחופה פסק דאין הבעל יורשה מידי דהוי אנכנסה לחופה ופירסה נידה משמע דמפרש גם כן כדברי הרמב"ם ומסרה האב לשלוחי הבעל מפרש גם כן בראויה לביאה אבל בפסקיו חזר בו הרב ופסק פרק אף על פי דחופת נדה הוי חופה לשאר דברים ולא מבעי ליה רק לענין תוספת כתובה וגם בתשוב' כלל ל"ז סימן א' פסק מיד שנתיחדה בביתו אף שבושה מלטבול ואינ' ראוי' לביא' אפ"ה יורשה ובד"מ פסק כדברי האחרונים דחופת נידה הוי חופה דלא כהרמב"ם, וא"כ נראה למעש' אלמנה שנכנסה לחופה קודם שבת מאחר שזכה מיד בירושת' ובמעש' ידיה ומציאת' מותרת ליטבול בשבת דהא כבר קנה אות' לכל דבר כשנכנסה לרשותו ואף שהיא קונה קנין תופסת כתוב' שכ' לה אין האיסור מצדה רק מצדו וכבר נתעורר על זה הרב בעל משאת בנימין בסימן צ"א ובפרט לדברי ר"י שמודיעין לו שאיננ' טהורה (כמבואר בסמוך סעי' ב' בהג"ה) אז חופה קונה לכל דבר וא"כ אין כאן שום איסור בביאת שבת:

(ג) ולמ"ד דחופת נידה הוי חופה:    אפי' למ"ד חופת נדה לא הוי חופה יש מקום להקל בכתיבת כתוב' וכמ"ש הר"ן בריש כתובות (הביא הב"י סימן ס"ו ס"ק א' ע"ש):

(ד) אשה חולנית חולת מות:    הרא"ש בתשוב' פסק כן מתרי טעמי הטעם הא' דהוי דומיא דחופת נדה ולפי מה שפסקו האחרונים דחופת נדה הוי חופה א"כ ה"ה חופת חולה ועדיפא מנדה דהא אפילו חולה ראויה להעראה משא"כ נדה וע"כ אסור למשש דפק לאשתו נידה (כמבואר ביורה דעה סי' קצ"ה סעיף י"ז) ואף שיש לחלק דנידה דעתו לבא עליה לכשתטהר אך זו היא מסוכנת היא מ"מ הא ק"ל רוב חולי' לחיים ועוד מאחר דקיי"ל (ביבמות דף כ"ז ע"ב) דיש חופה לפסולות דהיינו אלמנ' לכ"ג שהכניס' לחופה ולא נבעלה ולא קידשה כבר אף על פי כן בכניסתה לחופה פסלה מתרומה דבי נשא ואף על גב דלעולם לא תהיה ראוי לביאה א"כ ה"ה מסוכנת והטעם האחר שכתב הרא"ש מטעם אומדנא (דמיירי שם שראובן הניח קרקע לבתו ולכשתמות קודם הנשואין יהיה להקדש וחלת' חולת מות וכדי להפקיע הקרקע מיד הקדש הלכו קרוביה והכניסו' עם המטה תחת החופה כדי שירשה בעלה) וע"ז כתב דאזלינן בתר דעת ראובן שרצ' לעשות טובה לנשמתו ליתנו להקדש ולא שירשו יורשיו משמע הא בלא הקדש ירש אותה בעלה וא"כ קשה על הרב שפסק כאן דחופת חולה מסוכן לא הוי חופה ובד"מ הכריע כדעת האחרונים דחופת נידה הוי חופה ועיין בב"ח סוף סימן נ"ו מחלק בין חולי דמיירי בה המרדכי הביאו לעיל בהג"ה סי' נ"ה סעיף ד' דהבעל יורשה לחולנית דמיירי ביה הרא"ש דאין הבעל יורשה ולא אסיק אדעתיה דגם ההיא דאיירי ביה הרא"ש יורש אותה למאי דק"ל יש חופה לנידה לענין ירושה (וכמו שכתב לעיל בס"ק ב' דחזר בו הרא"ש בפסקיו דחופת נידה הוי חופה:

(ה) ומברך אחר כמה ימים:    כבר נתבאר זה סי' נ"ה סעיף ג':

(ו) וסגי לה בברכות הראשונות:    עיין בהגהות מרדכי דקידושין בתשובת הרב משנ"ץ המתחיל תחלת הוראה זו לקלקולא וכו' ועיין אח"ז מ"ש בשם רש"י ועיין בפסקי מהרא"י סי' ק"מ:

(ז) ועכשיו המנהג שלא לדקדק:    בהגהות מיימון כתב שעכשיו שאנו מתירין להכניס נדות רק שיודיעו להחתן שהיא נדה מטעם שאנו מעט במקום א' ויש לחוש שמא יקדמנו אחר ברחמים:

(ח) טוב להודיע תחלה:    ואז כשכונסה לחופה ודאי היא קנויה לו מיד לכל דבר אף לתוספו' כתובה דעושה חופה כדי לבעול כשתהיה טהורה:

סימן סב

(א) מברך על השכר:    ואם אין שכר מצוי יברך בלא כוס כך משמע מדברי הרמב"ם פ"י מה"א וכתב המ"מ שפשוט הוא שאין כוס מעכב אבל הרא"ש והטור כתבו בשם רבינו ניסים דלא סגי בלא כוס ולא ידעתי טעמו דהא בגמר' בכתובות בחדא מחת' מחתינהו לברכת אירוסין וברכת נשואין ולא הזכיר כוס בשום א' מהם:

(ב) עם כל אחת שמח' הראויה לה:    לפי שאין מערבין שמחה בשמחה שנ' מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת לשון הרמב"ם:

(ג) אין מברכין ברכת חתנים אלא בעשרה:    ועיר שאין בה עשרה וא"א להביאם שם ממקום אחר אסור לעשות שם נשואין אלא צריך החתן והכלה לילך למקום שיש שם עשרה ולהכניסם שם לחופה ואם אין במדינה עשרה וא"א לו לילך למדינה אחרת רק בטורח גדול אז הוי כדיעבד וברכות אין מעכבות ויכניסנה לחופה בלא ברכה וחוזר ומברך אפילו אחר כמה ימים כמו שנתבאר למעלה סי' נ"ד וע' בפסקי מהרא"י סי' ק"מ:

(ד) אלא ברכת אשר ברא אינו צריך י':    דלא בעי עשרה אלא כשמברכין כל ברכת הזוג דומי' דבועז ועיין בר"ן שכתב דברכת אשר ברא לבדה לא מקרי ברכת חתנים וע"כ לא בעי י' וע' שם מ"ש בשם הרמב"ן וע' ברמב"ם פ"ב מהלכות ברכות:

(ה) לא עבדים ולא קטנים:    נר' דגם לשלשה אין מצרפין עבד וקטן:

(ו) ביום ראשון בלבד:    כתב הרא"ש יומא קמא י"מ סעודה קמיית' וכ"כ בטור וכלומר אם אכלו ביום ראשון הרבה פעמים אין מברכין ז' ברכות אלא בסעודה ראשונה ומיהו בבתולה ודאי אם לא אכלו עד הלילה ודאי מברכין ז' ברכות דלא גרע מפנים חדשות כיון דאכתי לא אכלו בני החופה וכ"כ הרא"ש והטור אבל באלמון שנשא אלמנה ביום ולא אכלו עד הליל' יש להסתפק אם יש לברך שבעה ברכות בלילה די"ל הא דקאמרי בגמ' לאלמנ' יום א' היינו יום ראשון דוק' אפילו אכלו כמה פעמים ומיד כשיצ' יום ראשון שוב אין מברכין אפי' אשר ברא לבד ויום א' יש חילוק בין סעודה ראשונה לשניה או יום אחד היינו סעודה ראשונה שאוכלין יחד אפילו לאחר יום ראשון וה"ה אם אכלו ביום ראשון ב' או ג' פעמים אין מברכין רק סעודה ראשונה ועיין בתשובה וסוגיית של הרב מוהר"ר מנחם עזריה סי' מ' שהאריך בזה והביא גם כן מ"ש בספר אגודה מזה:

(ז) מתחילין מיד לאחר שבע ברכות:    לאפוקי שלא נאמר שיתחילו ז' ימי משתה מאכילה ראשונה ע"ש כלל כ"ו וע' מ"ש הב"י בשם רבינו ירוחם אם נשתהה זמן מרובה בדרך דמשמע דלא כתשו' הרא"ש ולפי פי' הב"י אפשר דגומר ז' ימי המשתה קאמר:

(ח) אם אוכל עם בני ביתו אין מברכין:    הר"ן בשם הרמב"ן לא כתב זה רק על שהשמח' במעונו והר"ן הקשה עליו וזה לשונו שאילו כפי פירושו אפי' אשר ברא לא יברך אא"כ סועד עמו אחר וא"א דסתמ' אמרו ז' לברכה אבל ודאי מודינ' דלאחר ז' אם לא סעד שם אחר אין מברך שהשמחה במעונו וכו' ע"ש נמצ' לפי המנהג שאין מברכין אשר ברא כשסועד עם בני ביתו מכל שכן שהשמח' במעונו שאין מברכין:

(ט) והוא שיהיו י' והחתן מן המנין:    כבר כתב זה בסעיף ד' ול' הרמב"ם שהעתיק גרם לו לכותבו פעם שנית ואפי' בשביל הא' שלא שמע עדיין הז' ברכות מברכין בשבילו וכן הוא בב"ח ופשוט הוא:

(י) וי"א שאפי' היו בשעת החופה:    כך כתב הרא"ש בפסקיו:

(יא) אף ע"פ שאין אוכלין שם:    רק שעומד שם בשעת הברכה ומ"מ נראה שצריך שיהיו בני החופה שמחים על ביאתו שם ואף שלא הרבו בשבילם מ"מ ראוי להרבות בשבילם וכמו שאכתוב אחר זה:

(יב) לילה ויום:    דהיום נמשך אחר הליל' וכל היום נקר' עדיין פנים חדשות אבל מדברי הרא"ש לא משמע כן שכתב יומא קמא י"א סעודה קמיית' משמע מיד בו ביום בסעודה שנייה לא מקרי פני' חדשו' ולכל סעודה צריך פנים חדשות:

(יג) בני אדם שמרבים בשבילם:    קצת פוסקי' כתבו שדרך להרבות בשבילו משמע הואיל וראוי להרבות לכבודו אף שלא הרבו מ"מ איכ' שמחה יתירה וכמ"ש לפני זה אף על פי שאין אוכלין שם:

(יד) דאפי' לאשר ברא לחוד בעי ב' כוסות:    בב"ח כתב וכך ראוי לנהוג:

(טו) אומרים אותה על שני כוסות:    וכלומר מברכין על כל כוס בפה"ג אבל ברכה אחרונה על הגפן מברך פעם אחד על שני הכוסות אחר כוס אחרון:

(טז) וה"מ כשדעתו לחזור אחר כך לחופתו:    כלומר בתוך ז' ימי המשתה דעתו לחזור:

(יז) וא"א שהשמחה במעונו אלא בז' ימי המשתה:    כבר כתבתי דוק' שסועדי' עמו אחרים:

סימן סג

(א) מותר לבעול בתולה בשבת:    באורח חיים סי' ר"פ כתב ואין בו משום חובל ולא משום צער לה:

(ב) אפי' היא קטנה:    בפ"ק דכתובו' כתב הרא"ש בטעם שהחמירו חומר' יתירה זו משום שמא נתערב דם נדה בתוך דם בתולים אבל בפ' תינוקת לא כ"כ ע"ש:

(ג) גומר כדרכו:    לאפוקי מדעת הראב"ד שכתב ממתין עד שימות עיין ביורה דעה בב"י סי' קצ"ג שהשיגו על הראב"ד הרשב"א והרא"ש:

(ד) ואפילו בדקה ולא מצאה דם טמאה:    ודוק' שגמר ביאתו אבל אם לא עשה רק העראה ופירש ולא ראתה דם יש מקילים כמבואר ביורה דעה סימן קצ"ג:

(ה) ולא תתחיל למנות עד יום ה' כצ"ל:    וכן הוא ביורה דעה סי' קצ"ג:

(ו) אסור לו לישן על מטתה:    ביורה דעה סי' קצ"ה סעיף ה' פסק דאפילו לישב על מטתה המיוחד לה אפי' שלא בפניה אסור ונקט כאן לישן לרבותא דסיפא דבכלה אפי' לישן מותר:

(ז) שאחר שמצא בתולים מברך:    ולא שייך כאן עובר לעשייתו דמנא ידע דשמר' חוק בטהר' ומהרש"ל כתב דלא נהיגי לברך ברכה זו אפשר שטעמו דלא הוזכר' ברכה זו בתלמוד וגם הרי"ף והרמב"ם לא הזכירו ברכה זו ש"מ דלא ס"ל כה"ג לברך ברכה זו:

(ח) דאין מברכין אות' בלא כוס:    פסק זה תמוה דלמה תהיה ברכ' בתולים עדיפא מברכת אירוסין דא"צ כוס וכבר כתבתי בתחל' סי' ס"ח דלדברי הרמב"ם אין כוס מעכב אף בברכת נשואין וכ"ש בברכת בתולים וראיתי מי שכתב דהרב רבינו ירוחם שממנו הוציא הרב הגה זו טעה בהבנת דברי הרא"ש שהביא דברי הר"ן אחר שכ' דין ברכת בתולים והוא סבר מ"ש הרא"ש בשם הר"ן קאי אשלפניו ובאמת לא קאי רק אשלפני פניו הוא ברכת חתנים וכן הוא ברמזים ובטור סי' ס"ד:

סימן סד

(א) צריך לשמוח עמה ז' ימים:    בסימן ס"א סעיף ז' נתבאר דין ברכה שהיא כל ז' ימי המשתה בין בבחור שנשא אלמנה בין באלמון שנשא בתולה כי הברכה נתקנה על שמחת לבו של אדם ובחור שלא נשא עדיין אית ליה שמחה טפי אפילו נשא אלמנה ומכ"ש אלמן שנושא בתולה שמח טפי ע"כ ז' לברכה אבל שמחת אכילה ושתיה וביטול מלאכה ומשא ומתן הכל משום תקנתא דידה כי שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל ובבתולה תקנו ז' לשמח' ובבעולה ג' לשמחה כי הבתול' צריכה פיתוי ושמחה יותר מאלמנה ע"כ אפילו בחור שנשא אלמנה די לה בשמחה ג' ימים אעפ"י שמברך כל ז' ברכת חתני':

(ב) וחתן אסור בעשיי' מלאכה:    נראה דהגיה הרב דין זה אעפ"י שכבר כתב זה שלא יעשה מלאכה משום דמלשון הרב המחבר משמע דמשום לתא דידה תקנו כן ואם היא רוצה למחול על תקנתה הרשות בידה וכמ"ש בסמוך בשם ר' ירוחם וכדאמרינן בעלמא כל האומר אי אפשי בתקנ' חכמי' שומעין לו ע"כ כתב דאף דיכולה למחול על שמחתה דהיינו לאכול ולשתות ולשמוח עמה אבל במלאכה ולצאת יחידי לשוק אף שהיא מוחלת מ"מ הוא אסור בזה ומטעם שהוא דומה למלך כך היה נראה ליישב כוונת הרב בהג"ה זו אבל אין זה מוכרח:

(ג) הנושא את הבעולה:    הא דלא נקט את האלמנ' דהא סתם אלמנה מן הנשואין היא בחזקת בעולה משום דטעם שהאלמנה אין צריכה שמחה כ"כ מאחר שהיא כבר בעולה א"צ פיתוי ע"כ נקט אלמנ' בלשון בעולה:

(ד) וי"א דבחור שנשא בעולה וכו':    הטעם כתב הר"ן דלא נפישי ימי ברכה מימי שמחה דאינו בדין שיהא משכים למלאכתו ומברכים לו ברכת חתנים (כמבואר לעיל סימן ס"א סעיף ו' דמברכין כל ז' ימי המשתה בבחור שנשא אלמנה) אלא ודאי ז' נמי אית ליה לשמח' וכן נהגו עכ"ל:

(ה) והוא שיטרח בסעודת נשואין:    בגמ' אמרו שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה ג' ימים וכו' משמע אם הכלה וקרוביה מוחלין על טורח זה אין להקפיד וכן המנהג עתה שלא להקפיד בטורח ג' ימים דוקא:

(ו) אלא על ידי יחוד של ביאה:    כלומר יחוד הראוי לביאה אף שלא בא עליה וכבר כתבתי מזה סימן ל"ד וסימן ס' ובב"ח כתב שצריך דוקא לבא עליה ביום ו' ואין הדברי' ברורים וכבר כתבתי דאף בנמסר' לשלוחי הבעל הוי כאשתו ועיין בתשוב' משאות בנימן סימן צ"א:

(ז) אין נושאים נשים בחה"מ:    דין זה נתבאר באורח חיים סימן תקמ"ו ושם נתבאר דארוסין מותר וערב הרגל מותר לישא אף על פי שז' ימי המשתה נמשכים בימי הרגל דלא אסרו רק יום הראשון של הנשואין משום דעיקר שמחה חד יומא ואין מערבין שמחה בשמחה ועוד טעמי' אחרי' הנזכרים בגמרא:

סימן סה

(א) אפילו אינה נאה:    לא שאם יש לה מום יאמר שאין לה מום דזה שקר גמור רק יאמר סתם שהיא נאה וחוט של חסד משוך עליה לאפוקי מדעת ב"ש וכמו שכתבו התוספו':

(ב) ומבטלין ת"ת להכנס' כלה:    אפילו מי שתורתו אומנתו מחויב לבטל לא שהוא רשות בלבד כך כתב הרא"ש ואפשר לומר דוקא כשרואה שנכנסין לחופה צריך לכבדם אבל אם יודע שיש חופה בעיר א"צ לבטל מלימודו ולילך שם:

סימן סו

(א) אסור להתייחד עם הכלה:    בב"ח כתב שהרמב"ם דקדק בלשונו ולא כתב שיש איסור בדבר רק שכתב וצריך לכתוב כתובה קודם כניסת' לחופה ואח"כ יהיה מותר באשתו משמע שלכתחלה צריך לעשות כך שלא יבוא לידי איסור אבל איסור ממש לא שמענו ביחוד:

(ב) ויש מקילין ומתירין להתייחד:    א' מן הטעמים שכתב הר"ן שהיא לא תשמע לו מפני שהיא יודע' שהיא קלה בעיניו להוציאה ע"כ טוב להודיע לה זה אם מתייחד עמה בלא כתובה:

(ג) והבעל נותן שכר הסופר:    מפני שהוא טובה שלו שע"י הכתובה מותר לו לבא עליה ובגמרא אמרו אפי' הבעל ת"ח:

(ד) לייחד לה כתובה במעות:    כלומר בין שיתן לה המעות לידה שתצניע בבית אביה או בבית חמיה כדאיתא בגמרא שתקנו' שמעון בן שטח שיהא כותב לה כל נכסי אחראין לכתובתך כדי שלא יאמר לה בכעסו טלי כתובתך וצאי:

(ה) או שיעידו עליו עדים ויקנו מידו:    דכיון דסתם קנין לכתיבה עומד תלך אצל עדים ויכתבו לה כתובה דהא לא צריך לאמלוכי ביה כך הוא פשט דברי הרמב"ם לפי הנוסח' שלנו כמו שהבין הב"י והמ"מ דהא כתב בהדיא אחד הכותב הכתוב' בשטר ואחד שהעידו עליו עדים וקנו מידו הרי דבחד' מחת' מחתינהו ומה שדקדק הרב בב"ח מדסיים הרמב"ם עד שיהא לו פנאי לכתוב ולא כתב לכתוב או לקנות ש"מ דקנין לא מהני רק בשעת הדחק אין דקדוק זה כדאי להוציא דברי הרמב"ם מפשטן דמאחר דסתם קנין לכתיבה עומד ותכלית הקנין הוא הכתיב' שיהא בידה לראיה ויכולה לעשות זה שלא בידיעתו ורצונו ע"כ כתב שיהיה לו פנאי לכתוב שהוא הנמשך מן הקנין ובסמ"ג מפרש דברי הרמב"ם במקום שאין כותבין ע"כ סגי בעידי קנין אבל במקום שכותבין אף דקנו מידו לא סמכה דעתה כי לא עליה מוטל הטורח וליתן שכר הסופר גם שמא ימות בעלה פתאו' ויטענו היורשים פרענו הכתוב' וקרענוה:

(ו) רק בשעת הדחק:    משמע מיהא דבשעת הדחק סומכין על עידי קנין לפי שעה וכדעת הטור ומהרי"ק והמרדכי בשם הסמ"ג אבל בב"ח כתוב דאפילו בשעת הדחק אין לסמוך על עידי קנין אלא בהתפסת מטלטלין וכן כשנמצא הכתובה פסולה בעינן התפס' מטלטלין וכך ראיתי מרבותי והכי נהוג עכ"ל ואני אומר ודאי המחמיר תע"ב אבל כשאין להחתן מטלטלין להתפיס לפי שעה יכול לסמוך על הטור ומהרי"ק והמרדכי בשם הסמ"ג ובאיסור קל כזה אין ראוי להחמיר ולבטל מצות עונה ופ"ו ובפרט בזמן הזה שאין מגרשין בע"כ (וא"כ ליכא טעמא שיהי' קל בעיניו להוציא'):

(ז) והתנה שהוא יהא פטור ממנ':    נרא' דאף אם יש להערב קבלן פיצוי מן הבעל נמצא דלא תהא קלה בעיניו להוציא' דהא מיד כשיוציא' תתבע האשה את הקבלן והקבלן יתבע אותו שיפצה אותו והי' ראוי לדמות זה למכרה כתובתה לאחר שיתבאר בסמוך סעיף ה' מ"מ יש לחלק דהכא גרע טפי דהא מעולם לא היה לה שעבוד על בעלה דומה לזה כתבו הפוסקים ובתוכ' הרא"ש פ' החובל ס"ק ט' אם יכתוב הכתובה בשם הקונה הוי כמשה' אשתו בלא כתובה אף שאינה קלה בעיניו להוציאה:

(ח) עיין בחושן משפט סימן ס' אם יכול לשעבד עצמו בכתובה וכו':    לא נתבאר שם דין כתובה ועיין בדברי הרא"ש ר"פ אעפ"י מה שהקשה איך יכול לחייב עצמו בכתובה מה שאינו חייב עתה רק לאחר זמן וגם אין לו נכסים עתה:

(ט) ויש מקומות שמקילין בזה:    הטעם נתבאר שם דלא מחזי כשיקרא הואיל ועסוקין באותו ענין:

(י) או ששכח לכתבה:    כלומר אפילו בחול אם שכח לכתב' ונזכר לאחר שנתייחד עמה בלילה וקשה לשלוח אחר סופר ועדים בלילה:

(יא) כנגד כתובתה:    כלומר כפי סך כתובתה מדאורייתא כאשר יתבאר בסמוך סעיף ו' והר"ן הקשה הא אסור למיכנס אלמנה בשבת כדי שלא יהא נראה כקונה קנין בשבת וא"כ איך צוה להתפיס' מטלטלין בשבת הא הוי כקונה קנין בשבת ויש לחלק בין נשואין דהוי מילי דפרהסיא להתפסת מטלטלין דלא הוי בפרהסיא א"נ מבע"י מיירי והיה שהות ביום לה להתפיסה מטלטלין ולא לכתוב לה כתובה עכ"ל הר"ן:

(יב) ויקבל עליו אחריות אם יאבדו:    משמע דאף דהאשה רוצה לקבל המטלטלין על האחריות שלה לא שרי כי היכא דבכל אשה קי"ל אם התפיסה צררי ונאבדו נאבדו לו כדאיתא ר"פ אעפ"י ומיהו יש לחלק בין התפסה זו שהיא רק לשעה להתפס' צררי דעלמא דהתם יש לחוש שמא יאמר טלי כתובתך וצאי אם יהיו על אחריות שלה אבל בהתפס' זו שהיא רק לשעה לא חיישינן אפילו באחריות שלה ע"כ השמיטו הפוסקים דבר זה ולא נמצא רק בסמ"ג לבד וגם הסמ"ג אפשר דמיירי אם היא אינה רוצה לקבל אחריו' אביד' וזול אבל אם היא מרוצ' לכך אין בזה קפידא בהתפסה זו שהיא רק לשעה אחר שכתבתי זה ראיתי בדברי התוספות בכתובות בדף נ"ו ע"ב בד"ה אין עושין כתובות אשה מטלטלין מפני תיקון העולם פרש"י שמא יפחתו דמיהן או יאבדו והא דאמרינן בפ"ק א"ר אמי שרי למבעל בתולה בשבת אמרו ליה רבנן והא לא כתיבא כתובת' אמר להו אתפסוה מטלטלין מיירי שקבל עליו אחריות אם יאבדו או יזולו וע"ש בדבור שאח"ז:

(יג) ודוקא שכתבה לו התקבלתי:    הוסיף הרב מהרמ"א תיבת ודוקא ע"פ המרדכי שכ' בפ' החובל על הא דאמרי' כל לגבי בעל ודאי מחלה ודוקא ע"י שכותבה התקבלתי אבל במחילה בעלמא לא הוי מחילה כשכבר נשואה ואף על גב דבשט"ח פסק המרדכי בסנהדרין דמהני מחילה ואפילו תפס שטרא ומביא ראיה ברורה ומהא דאמרי' המוכר ש"ח לחבירו וחזר ומוחלו מחיל אפשר לחלק דבכתובה באשה היושבת תחת בעלה כל זמן שאינה כותבת לו התקבלתי יכולה לומר משחקת הייתי בך ודברי הבאי אמרתי ולאחר מות בעלה משמע מדברי המרדכי שם דאף בכתובה מהני מחילה גרידא דמייתי ראיה התם מאשה ששהתה כ"ה שנה ולא תבעה כתובתה ע"ש ומ"מ צריך לדקדק מנ"ל למרדכי האי דינא לחלק בכתובה באשה היושבת תחת בעלה דלא מועיל מחילה עד דכותב לו התקבלתי ובגמרא בכתובות דף נ"ו ע"א ר' יהודה אומר אם רוצה כותב לבתולה שטר של מאתים והיא כותבת קבלתי ממך מנה וכו' וקאמר בגמרא טעמא דכתבה ליה אבל על פה דהוי תנאה בעלמא לא הוי תנאה דמתנה על מה שכתוב בתורה הוא ואח"ז בדף הנ"ל ע"ב מייתי פלוגתא דר' יוסי דס"ל רשאי ופרש"י ואפילו ע"פ נמי תנאו קיים ועיין בדף נ"ז ע"א אי פלוגתא דר' יהודה ור' יוסי בתחלה או בסוף והרמב"ם פי"ו מה"א פסק המוחלת כתובתה אינה צריכה קנין ולא עדים כשאר המוחלין שאינן צריכין קנין ולא עדים אלא בדברים בלבד ועיין לקמן סי' ק"ה ובב"ח רצה ליישב ואין דבריו ברורים:

(יד) צריך לכתוב אחרת בעיקר הכתובה:    קאי על מוחלת דמה שמחלה יותר על כתובה דאורייתא מחילתה קיימת אבל כדי כתובה דאורייתא צריך לכתוב אחר' אם אין מגרשה מיד אבל בנאבדה כתובתה ודאי צריך לכתוב לה כתובה גדולה כמקדם ואם מגרש' צריך ג"כ לשלם לה כל מה שכ' לה בתחילה דבאבדה כתובתה לא נמחל בזה החוב שהיה לה עליו:

(טו) אעפ"י שי"ל שמא ימצאו אח"כ:    גם בחושן משפט סוף סי' מ"א פסק כן בשטר חוב שהיו בעיר שכבשה כרכום שהם בחזקת אבודין וכותבין שטר אחר ואפילו הלוה עומד ומוחה אין משגיחין בו:

(טז) צריכים כתובות אחרות:    כלומר ואם הוא מודה כמה היה סך כתובה ראשונה צריך לכתוב מחדש כתובה אחרת כפי סך הראשון ולא יכול לטעון שמא תמצא כתובה הראשונה ויהיו לך שני כתובות שסתם מצור וכרכום הכל בחזקת אבוד ועיין בתשובת מהרי"ק סי' קי"ז:

(יז) דבמקום שאין מגרשין רק מרצון האשה:    כגון המאנס את הבתולה דכתיב לא יוכל לשלחה כל ימיו דא"צ לכתוב כתובה וכמבואר לקמן סי' קע"ז סעיף ג':

(יח) היה אפשר להקל:    בקל יש לחלק בין דבר שאסור מן התורה לגרש למה שהוא רק מתקנת ר' גרשון מאור הגולה:

(יט) אם מכרה כתובתה לבעלה:    עיין בחושן משפט סי' תכ"ד באשה שחבלה בבעלה ואין הכתובה מרובה מן החבלה מוכרה הכתובה לבעלה דהא אף אם לא תמכור לו לא ישלם לה כתובה כשמוציאה כיון שחייבת לו בעד החבלה:

(כ) אבל אם מכרה כתובתה לאחר:    כבר כתבתי לעיל בסי' זה ס"ק ז' דעכ"פ אסור לכתוב הכתובה בשם הקונה דכל שאין הכתוב' כתיב' בשמה הוי כמשהה אשתו בלא כתובה:

(כא) ושל זו וזו כסף מדינה:    לשון הרמב"ם פ"י מה"א דין ח' ולא תקנו אותם מן הכסף הטהור אלא מכסף מדינה שהיא ז' חלקים נחושת וא' כסף נמצא שמאתים זוז אינם רק כ"ה זוז מכסף טהור וכל זוז הוא דרה"ם וחצי משקל כל זוז הוא צ"ו שעורות נמצא שיעור כתובה כסף טהור משקל כ"ה פעמים צ"ו שעורות שהוא ב' אלפים וארבע מאות שעורות:

(כב) עיין ביורה דעה סי' רצ"ד וסי' ש"ה:    לפי החשבון שכתב ביורה דעה סי' ש"ה דה' סלעים של פדיון הבן עולים לשני זהו' פו' נמצא דדינר הוא המטבע שנקרא דרייא"ר וה' סלעים הוא ך' דינר שהם ך' דרייא"ר שהם שני זהו' נמצא כתובה שהוא כ"ה דינר הוא שני זהו' וחצי זהב שהם א' שוק ליטוויש:

(כג) ויש מי שמשער כתובת בתולה עשרה זהו':    לפי חשבון זה יהיה פדיון הבן שמונה זהובים דהא הכתובה היא כ"ה דינר ועולה עשרה זהובים וא"כ פדיון הבן שהוא ה' סלעים שהם כ' דינר יהי' ח' זהובים ודינר יהי' לפ"ז יב"ג פולניש והתימ' על הרב מהרמ"א למה לא הביא דיעה זו ביורה דעה סימן ש"ה שכתב פדיון הבן הוא ב' זהובים פולניש וה"ל לכתוב שי"א שהוא ח' זהובים והנה עיינתי בתשובת מהרי"ל סי' פ' ובאגוד' כתבו מה שנוהגים לעשות תנאי לפחות מן הכתוב' משום דר"ת פי' דזקוק כסף הוא מנה ושני זקוקים כסף הוא מאתים נמצא כשכותבין לבתול' י' זהובים ולאלמנ' ה' זהובים הרי לא פחתו עכ"ל כי בזמנם זקוק כסף שוה חמש' זהובים ושני זקוקים שוים עשר' זהו' וידוע שר"ת ס"ל דכתובת בתול' דאורייתא א"כ גדול וחצי בזמן ר"ת הי' דינר של כסף ומאה דינר הוא חמש' זהובים (ועיין בפסקי מהרא"י סימן נ"ד) א"כ לפי זה יהי' בפדיון הבן די בחמישית זקוק ושוה זהב אחד וע"כ לא הביא דעתו ביורה דעה סימן ש"ה כי הוא קולא גדול' בזמן הזה שגדול וחצי הוא נחושת אבל ראיתי בדברי הריב"ש סימן ס"ו וסימן כ"ג כי כל דינר הוא ג' ארגינ"ן נמצא בכ"ה דינר כתובת בתול' הוא ע"ה ארגינ"ן וט"ז ארגינ"ן הם אוקיא אחת נמצא ס"ד ארגינן הם ד' אוקיות נשאר עוד י"א ארגינ"ן הם חצי אוקיא וג' ארגינ"ן ס"ה ד' אוקיו"ת וחצי אוקי"א וג' ארגינ"ן ובהג"ה מרדכי כתב כי משקל המעה י"ו שעורות נמצא הדינר שש מעה הוא צ"ו שעורות ומשקל הסלע שהוא ד' דינר שפ"ו שעורות ושקלנו דוק"ט חדש ממטבע וינציאה הוא מ"ח שעורות שהוא ג' מעות א"כ כתובת הבתול' שהוא מאתים דינר צורי וכל דינר הוא ב' דוק"ט מטבע הנ"ל נמצא כתובת אשה ת' דוק"ט של כסף ממטבע ווינציא' הנ"ל והנ' לכאור' חשבון זה עול' ג"כ יותר מחשבון של הרב מהרמ"א ביורה דעה סי' ש"ה אך דרך כלל אין לדקדק באשר אין כל המשקולת שוים ואין כל המטבעות כסף צרוף רק דרך כלל למאן דס"ל כתוב' מדרבנן ואינ' רק כ"ה דינרים כסף צרוף שהם משקל ב' אלפים ת' שעורות ומאחר שכתבו האחרונים שפדיון הבן צריך כ' דינר כסף צרוף שהם משקל אלף תתק"ך שעורות וכבר שקלו הם ועולה למשקל ה' לו"ט ובזמנם הי' שוה ב' זהו' רייני"ש וקצת כתבו שהוא ה' לו"ט וקווינט או ה' לו"ט ורביעית לויט רק שכתבו שהלו"ט שבמדינ' זו הם קטנים ע"כ אין לסמוך על הלו"ט ועל המטבעות רק לפדיון הבן כסף צרוף השוקל אלף תתק"ך שעורות ולכתובת האש' יתן משקל ב' אלפים ת' שעורות ועיין בספר מעדני מלך במסכת בכורות דף רס"ט ע"א מ"ש בזה וכלל דבריו שצריך לפדיון הבן ה' לוט כסף נקי למשקל פראג והוא יותר משלש' רייניש טאליר כי כל ר"ט הוא א' לוט וחצי לוט וא' פשוט וחצי פשוט ותשיעית מחצי פשוט וכל לוט הוא ד' קווינט וכל קויינ"ט הוא ד' פשיטים וע"ש שהאריך בזה:

(כד) משערים בזוזי דאוריית':    דעת ר"ת הוא דכתוב' דאורייתא וע"כ צריך ליתן לה מאתים דינר צורי והוא עד"מ אם כ' דינר של פדיון הבן עולים לער ה' לוט נמצא מאתים דינר עולים לחמשים לוט כסף צרוף דהיינו עשרים זהובים ריינוש בזמנם ודעת הרא"ש אף שכתוב' דרבנן מכל מקום צריך ליתן כסף צורי מאתים דינר ודעת הרמב"ן להיפך אף שכתוב' דאורייתא מכל מקום הסך אינם דאורייתא רק התור' אמרה יתנו לה מוהר ולא נתנה קצבה ומאחר שאין הכסף קצוב בתור' הנה הוא כסף מדינ' דהיינו כ"ה דינר כסף צורי שעולים למאתים כסף מדינ':

(כה) והוא שמנה פעמים יותר:    לכאור' יש מקום לטעות מאחר שכתב למעל' כתובת בתול' עשרה זהו' כשהיא דרבנן נמצא כתוב' דאוריית' שמונים זהובים אבל כבר כתבתי כי חשבון עשרה זהו' או שכתב על פי דעת ר"ת ששני זקוקים כסף הוא מאתיים דאורייתא והי' שוה בזמנם עשרה זהו' ויוצא בזה ולמאן דס"ל כתובה מדרבנן וא"כ יוצא בכ"ה דינר כסף שהוא ב' זהובים וחצי רייניש וא"כ כשכותב לה עשר' זהובים פשיט' דאין כאן בעילת זנות דהא נותן לה על חד ארבע אבל שיהי' עשר' זהובים סך כתוב' דרבנן שהם כ"ה דינר כסף דממילא הי' צריך לפדיון הבן שמנה זהובים זה לא עלה על הדעת כלל:

(כו) והמנהג לכתוב לבתול' וכו':    נרא' אף דלהלכ' ק"ל כמ"ד כתוב' דרבנן דהא רוב הפוסקים ס"ל הכי ובפרט שהבעל מוחזק וכמו שפסק הב"י מ"מ מאחר שהמנהג לכתוב לבתול' מדאוריית' הכוונ' היא כמ"ש הרא"ש שיתן לה מאתים דינר כסף צורי וכל תנאי שבממון קיים:

(כז) יש דברים שדינו בהם כעיקר הכתוב':    בריש אף ע"פ חשיב כמה דברים שהתוספות דינו ככתובה למוכר' ולמוחלת ולמורדת ולפוגמת וכו' ומונה והולך י"ד דברים ע"ש:

(כח) ויש דברים שהוא חלוק בהם:    בסי' ס"ח סעי' ט' בטענות בתולים אף שהוא נאמן על הכתוב' אבל תוספ' יש לה ועיין לקמן סי' קי"ז:

(כט) כולל הכל ביחד אם ירצה:    כלומר שכותב ויהיבנ' ליכי מוהר בתוליכי סך פלוני אף על גב דאיכ' למיחש לכיסופה שלזו כותבין מוהר מועט ולזו כותבין מוהר מרובה:

(ל) ויש חולקין וס"ל דצריך לכתוב הכתוב' וכו':    זה הוא דעת המרדכי וטעמו שהקשה דבמשנ' משמע דוקא כהנים ומשפחות מיוחסות כותבין ת' זוז ולקמן תנן בכל אדם אם רצה להוסיף מוסיף ואפי' מאה מנה ותי' דבכל אדם צריך לכתוב מנה מאתים לחוד ותוספות לחוד אבל הכא כותבין ת' זוז דחזא ליכי אבל התוספות כתבו שהפרש זה יש ביניהם שכותבין דחזא ליכי וגם אם לא כתב לה כתוב' גובה בתנאי ב"ד ת':

(לא) אין עיקר כתוב' בכלל:    מלשון זה משמע אף שלא נזכר עיקר בכתוב' כלל רק כתב לה הנדוניא דהנעלת ליה והתו' שהוסיף לה אזי מתנאי ב"ד צריך ליתן לה הכתוב' ומכ"ש בכתוב' שלנו שכותב בתחל' ויהיבנא ליכי מוהר בתוליכי כסף זוזי מאתן דחזי ליכי מדאורייתא ואח"כ כותב מאה זקוקי' נדוניא ומאה זקוקים תוספות נמצא צריך ליתן לה מאתים זקוקים כסף ומאתים דינר כסף וכן לבסוף בכתובה מזכיר שלשתן יחד ואחריות שטר כתובת' דא ונדוניא דין ותוספתא דא נמצא דג' דברים הם וכן פסק מהרש"ל ביש"ש נמצא דכל בתול' צריך ליתן לה מאתים זקוקים שהוא ת' או ת"ק זהובים לפי חילוק המדינות ועוד צריך ליתן לה ר' דינר שהוא כ' זהובים ריינ"וש לפי חשבון שכתב מהרמ"א ביורה דעה שכ' דינר הוא ב' זהובים ריינו"ש וכבר כתבתי ששם כתבו שעולה לערך ה' לו"ט ויותר א"כ צריך ליתן לה חמשים לו"ט כסף צרוף ויותר לבד הכתוב' וראיתי אח"כ בקונטרס אחרון לא כ"כ ואין דבריו ברורים:

(לב) מוהר בתוליכי כסף זוזי אלף:    זה הוא דלא כדעת היש חולקין דלעיל שצריך לכתוב בפני עצמו העיקר ולדעת היש חולקין מיירי במשפח' שכולן כותבין כך:

(לג) שא"צ קנין בשעת נשואין:    דין זה כתב התו' בשם רב האי גאון כ"כ הריב"ש סי' שמ"ה ע"ש וכן משמע מדברי הר"ן ריש אף על פי שחולק על הירושלמי דאמירה לא מהני אחר נשואין משמע דקודם נשואין מהני:

(לד) ויש חולקין:    לא מצאתי מי שחולק על זה ובב"ח סי' נ"א כתב שמדברי המרדכי משמע שחולק ע"ז ויש לדחות:

(לה) דאז אין לה לדעת קצת פוסקים:    זה הוא לשון הטור לחלק בין אם כתבה לו אחר כך התקבלתי דמהני ובין התנה עמה בשעת נשואין דתנאו בטל ועי' לקמן סי' ס"ט כתב הטור דמחילה לא מהני והרמב"ם פי"ב מה"א כתב להדיא אף דכתבה לו התקבלתי לא מהני אבל יש פוסקים דאפילו תנאי מהני אף על גב דהוי בעילת זנות ועיין בר"ן ובמ"מ:

(לו) ואפי' כתב לה דחזו ליכי:    וסד"א דלא תגבה דהא לא חזי לה מדינא רק כשאר נשים ובלשון תו' לא כתב קמ"ל מאחר שנהגו כך הוי לדידהו כמו תקנה ואף על גב דבגמרא אמרו זה במשפחות מיוחסות לאו דוקא אורחא דמילתא הוא דבשאר משפחות אין שומעין להם:

(לז) הן בגדים ומקבלן עליו:    כלומר ששמין לו הבגדים בנדן והוא מקבלן בסך מסוים וזה הוא נדוניא ונכסי צאן ברזל אבל בגדי הכלה שאין שמין לו הם נקראים נכסי מלוג כמבואר לקמן סי' ע"ז:

(לח) וכמו שיתבאר לקמן:    עיין לקמן סי' ק' סעי' ב':

(לט) כנכסי צאן ברזל:    נראה להגיה והן נכסי צאן ברזל וכמ"ש לקמן סי' פ"ה סעי' ב' נכסי צאן ברזל הם הנדוניא דהנעלת ליה:

(מ) אם ירצה להניח לה ברשותה:    כלו' שיניח אותם ברשות' כדין נכסי מלוג שיאכל פירות ויהיה הכל באחריו' שלה השבח וההפסד כ"כ הריב"ש סי' ק"ן:

(מא) כותבין מתרכתא:    בכתבי מהרא"י סי' צ"ו שם כתב נראה קצת אפילו היא גרושה מן הראשון ומן השני אלמנה אין כותבין רק מתרכתא מפני תקנת הכהנים וארמלתא למאי אתיא וכן אם היתה שבויה ומכ"ש בעולה צריך לכתוב בשביל כהנים ואם היה מחזיר גרושתו ראיתי בספר ים של שלמה שיכתוב מתרכת' הדרי לגבאי וכתב הטעם בשם ראבי"ה שלא תגבה שתי כתובות שע"ד כתובה ראשונה החזירה:

(מב) אעפ"י שמראה התנאים שביניהם:    עיין בכתבי מהרא"י סי' פ"ט שם כתב שבכתב התנאים לא היה קנין ומשמע קצת דאם היה קנין היתה גובה בכתב התנאים עיין בח"ה סי' רמ"ה פסק בשם מהרי"ו דקנין אתן לא מהני והכותב לאשתו בשעת השידוכין לעשות לה כתובה אפילו בקנין לא מהני דהוי קנין אתן ומ"ש הרב מהרא"י בסי' הנ"ל שהאמת כן שהכתובה נכתבת ונחתמת בקנין ובציווי הבעל והא לא מהני מידי וכו' (ר"ל מאחר שהמעשה שהיה שלא היה בכתובה רק ע"א כשר והשני פסול ע"ש וכמו שהעתיק הרב פה בהג"ה) והא דקנין לא בעי עדים היינו בקנין מן המזכה להזוכה אבל קנין כה"ג וכו' דברים אלו תמוהים מה חילוק יש בין שאר קנין לקנין זה שנעשה ביום הנשואין שהוא משעבד נכסיו לכתובה גדולה וכבר כתב הרב ב"י סימן זה שדבריו מגומגמים:

(מג) המנהג פשוט בכל המדינה:    עכשיו הוקבע המנהג להוסיף שליש ועיין בב"ח:

(מד) הרשות בידו:    ה"ה אם היא רוצה להתנות להוסיף על המנהג ג"כ הרשות בידה רק משום סיפא נקט שלא יפחות לה משיעור כתובה שתקנו חכמים כדי שלא תהא בעילת זנות:

(מה) ואם ירצה מוסיף לה:    כלומר כותב לה תוספות כתובה בפני עצמה בשטר אחר ואם ירצה לפחות היא נותנת לו שובר עד שיעור כתובתה כפי תקנת חכמים:

(מו) הולכין אחר מנהג מקומו:    לפי זה עתה שמדינת ליטא ופולין חלוקין במנהג שבליטא נותנין לבתולה ת"ק זהובים ובפולין ת' זהובים אין הולכין אחר מקום הנשואין רק אחר מקום הדירה שאם היה תנאי ביניהם שאחר זמן מוגבל תלך למדינתו אזי נותן לה כתובה כפי מנהג מדינתו ואין חילוק בין אם התנאי שתלך מיד אחר ז' ימי המשתה עמו או שתלך אחר ב' או ג' שנים מיהו נראה אם מת שם קודם שהוליכה למדינתו שנותן לה כפי מנהג המקום שנושאה שם וצ"ע למעשה:

(מז) במקום שאין רגילין לחתום:    אבל יש מקומות שנוהגין שפסולין חותמין לכבוד ושני עדים חותמין בראש שיטה וע"פ מקיימים הכתוב' ובאותן מקומות יכולין לחתום אף על פי שאין יודעים לקרות דלא גרע משאר פסולין כל זמן ששני עדים כשרים חותמין בתחילה:

(מח) ולכן ע"ה שבא לגרש:    כלומר מאחר שמי שאינו יודע לקרות פסול מקרי א"כ בודאי לא חתמו עד שקראו תחלה בפני החתן והגידו לו מה שכ' ובמקום שרגילין לחתום פסולין מ"מ חזקה על העדים הראשונים שבהם מתקיי' העדות שעשו כהוגן ועיין בחושן משפט סי' מ"ה סעי' ה':

סימן סז

(א) או נחלצה מן האירוסין:    לרבותא נקט חלוצה דאע"ג דשומרת יבם לא מחסרה מסירה לחופה דהא אי בעי מייבם אותה בע"כ ואפ"ה לאו בחזקת בעולה היא כ"כ התוספות:

(ב) או נחלצה מן הנשואין:    כדי נסב חלוצה דמיד שנתאלמנה אין לה אלא מנה אף קודם שנחלצה ומשום נחלצה לא יפה כחה משאר אלמנה ועיין בר"ן:

(ג) אפי' יש לה עדים:    הטעם כתבו התוספות שאינו סומך על דברי העדים וסברי דלשבחה אומר כן והרמב"ם כתב אעפ"י שהיא בתולה הואיל וחזקת הנשואו' שתבעל לא תקנו לה אלא מאה והרי היא כבעולה לכל דבר והא דמשמע בגמ' (בכתובות דף י"ב ע"א) כשלא בעל לאלתר אחר קידושין ולא נמצא לה בתולים יש לה טענת בתולים היינו שראוי לבא לב"ד ולחקור שמא תחתיו זינתה אבל להפסיד' אותה מנה אינו יכול כי אנן סהדי שבחזקת בעולה כנסה וכאלו היה לה תנאי עמו אף שלא תמצאני בתולה תתן לי מנה ועיין בדברי הרב המ"מ ובב"ח:

(ד) הגיורת:    עיין בב"ח מ"ש על זה:

(ה) ונמצאת בעולה אפי' מנה אין לה:    בד"מ כתב וכ"ש שאין לה תוספ' וכן הוא בהגהות אלפסי ודבריה' תמוהים בעיני מה כ"ש הוא בגמרא בכתובות דף ק' ע"ב תני הממאנת והשני' והאיילונית אין להם כתובה וקאמר עלה בגמרא דף ק"א ע"א אמר שמואל לא שנו אלא מנה מאתים אבל תוספות יש להן תניא נמי הכי נשים שאמרו אין להן כתובה כגון הממאנת וכו' אין להם מנה מאתים אבל תוספות יש להן נשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה כגון עוברת על דת וחברותיה אין להם תוספות וכ"ש מנה מאתים הרי להדיא להיפך שמנה ומאתים הוא כ"ש מתוספות אבל זה מצינו שמנה ומאתים אין לה ותוס' יש לה בלא הכיר בה (כדלקמן סימן קט"ז סעיף א') וא"כ מנ"ל לפסוק בכנסה בחזקת בתולה ונמצא' בעולה דאין לה תוספות דהא רב ששת בכתובות דף י"א ע"ב בעי למימר דאם כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה דמקח טעות לא לגמרי משמע ויש לה כתובה מנה נהי דרבא פליג עליה שם וס"ל דמקח טעות לגמרי משמע מ"מ למה תגרע מאלמנה לכ"ג בלא הכיר בה הוי ג"כ מקח טעות ואין לה כתובה ואפ"ה יש לה תוספות ומ"מ לקמן בסימן ס"ח סעיף א' והוא מועתק מדברי הרמב"ם משמע כשיש ראיה או שהיא מודה שהטעתו אין לה אפי' תוספות וא"כ צריך לחלק בין הטעתו דהכא ללא הכיר בה דסי' קי"ז גבי חייבי לאוין ועיין לקמן סימן ס"ח ס"ק י"ג כתבתי טוב טעם וראיה לזה:

(ו) וכן איילונית אם הכיר בה:    ואם לא הכיר בה אין לה מנה מאתים אבל תוספות יש לה ועיין לקמן סימן קט"ז סעיף ג':

(ז) השוטה לא תקנו לה נשואין:    משום שאין אדם דר עם נחש בכפיפה לא קיימא תקנתא דרבנן:

(ח) ואם כנס החרש' וכו' יש לה כתובה:    כתב המ"מ היינו ברוצה לקיימ' דוקא אבל אין מכריחין לקיימה ובשוטה ונשתפ' מאחר שלא תקנו לה נשואין אם רוצה לקיימה צריך לקדשה ולכתוב לה כתובה ועיין בטור ובב"ח:

(ט) וכתב לה מנה:    לאו דוקא מנה אפי' כתב לה מאה מנה וכן הוא בגמרא וברמב"ם וטור:

(י) שהשיאו אביו:    אבל ב"ד אין משיאין הקטן דלא תקנו רבנן נשואין לקטן הואיל וסופו לבא לידי נשואין ולא ידעתי מ"ש הרב בהג"ה אפי' השיאוהו ב"ד דאטו בב"ד טועין מיירי:

(יא) עיקר כתובה ר' לבתולה:    אעפ"י כבעל לאחר שהגדיל כבר היא בעולה מ"מ מאחר שלא התנה עמה בשעה שהגדיל קודם שבא עליה שלא יתן לה אלא מנה ע"מ כן קיימה שיהא עכשיו כתחלת נשואיה דהא בתולה היתה כשבא עליה בתחלה:

(יב) שנמכרו בקטנותן:    כלומר ע"י האפטרופוס אבל מה שמכר משהגדיל טורף אפי' ממשעבדי דמאחר שיש לה מתנאי ב"ד א"כ קלא אית ליה וטורפת ממשעבדי כאלו היה כתובת' בידה ולא ידעתי למה נדחק בב"ח ורוצה להגיע בטור בש"ע ע"ש:

(יג) אלא מנה:    לדעת הרמב"ם כלומר אבל מדברי התו' והרא"ש משמע דגר וקטן דינם שוה (הביאם הב"י סימן זה) ול"נ דלא פליגי דהתו' והרא"ש מיירי בעכו"ם שכתב לאשתו כתובה מאתים וכמו שכ' רש"י ונתגיירו יחדיו וקיימה ע"מ כן קיימה שתהי' כתחל' נשואין והא הוא כתב לה מאתים אבל הרמב"ם מיירי בקיימה סתם ולא כתב לה כתובה ונכרית אז אין לה אלא מנה דכל נכרי' בחזקת בעול':

סימן סח

(א) יש לה טענת בתולים:    כלומר ואם לא היה לה בתולים הוי מקח טעות ואין לה כלום כמו שיתבאר בסמוך סעיף ה':

(ב) ואירע הדבר שלא העמידו עדים:    דחיישינן שמא בגרם שלו הערים שלא יעמידו עדים כדי שיטעון טענת בתולים אבל במקום שאין מעמידין עדים אין כאן ריעותא ונאמן הוא לטעון טענת בתולים מכח חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה:

(ג) בודקין אותה ע"פ חביות של יין:    הרמב"ם בפי"א מה"א סתם וכתב בודקין אותה ולא פירש במה כתב המ"מ דלאו דוקא בדיקה זו הנזכרת בגמרא דה"ה לאחרת עכ"ל ולי נראה דס"ל לרמב"ם דאין היין שלנו חזק כ"כ בזמן הזה שיהא בעול' ריחה נודף ומ"מ למעשה נראה דאין אנו בקיאין בשום בדיקה כמו שנתבאר ביורה דעה סימן כ"ז ואף לדעת הטור שכ' בדיקה זו של חביות יין נראה דלא פליג על הרמ"ה דס"ל שיבדוק תחלה בשפחה בחביות יין כנ"ל אף שכתב הטור הרמ"ה כתב לאו לאפלוגי אתי אלא לפרושי כי אם ר' גמליאל בגמרא בכתובות דף ע"ב לא סמך על קבלתו שבודקין בחביות יין ובדק בתחיל' בשפחה אנן יתמי דיתמי לא כ"ש ודלא כב"ח:

(ד) או מתייחד עמה בפני עדים כו':    נראה דמיירי באשת ישראל ולא קבל בה אביה קידושין פחות מבת ג' דאז אינה נאסרת עליו לפי דבריו אבל היכא דנאסרת עליו לפי דבריו אסור לו לחזור ולבעול מאחר שהוא טוען ברי שבא עליה ולא מצא לה בתולי' ובב"ח לא כ"כ ואין דבריו ברורים:

(ה) אם היתה ממשפחת דורקטי:    נראה אף דלא טענה אנן טענינן דלאו דינא גמירי נשי לידע לטעון טענה זו ובודאי כגון זה פתח פיך לאלם הוא ומה מזיק שיבדוק אחר זכותה ובגמרא אורחא דמילתא נקט ומעשה שהיה (שטענה כך) ודלא כב"ח:

(ו) אם מצאה דם:    אף על גב דמדינא עד שתחיה המכה תולין בדם בתולים וא"כ מאי ראיה הוא הדם שלא נבעלה מקודם די"ל דכל זמן שיש דם עדיין אין פתוח לגמרי ופרצה דחוקה קרי לה בגמרא וע"כ כל זמן שיש דם אינו יכול לטעון פ"פ דודאי טועה או הטה:

(ז) אבל בחור לא:    ואדרבה מלקין אותו ואפילו לדעת הרמב"ם שאינו מחלק בין בחור לנשוי וס"ל דאף בחור מהימן מ"מ ראוי להלקותו כאשר עשה ר"נ (כתובו' דף י') דהא הוא חשוד על הזנות מאחר שבקי בפ"פ:

(ח) אם הוא כהן הרי היא אסורה:    נראה בזמן הזה שמקדשין בשעת חופה ומיד תוך ז' ימי המשתה בועל בעילת מצוה ואין הכלה מתיחד' עם שום אדם ותמיד יש עמה שושבינין ונשים ובתולות קטנות וגדולות אינו מצוי שתזנה בתוך זה הזמן גם החתן בעצמו יכול להעיד על זה ומסתמא כשלא נמצא לה בתולים ודאי זינתה קודם הקידושין כשהיתה פנויה ותולין במצוי ואז י"ל דלא נאסרה על בעלה כהן:

(ט) אשת ישראל מותרת לו:    אבל הכתובה יכול להפסידה ואף באשת ישראל דליכא כאן אלא חדא ספיקא שמא תחתיו נאנסה אבל אם נבעלה מקודם לכן הרי כנסה בחזקת בתולה ואין לה כלום אם לא כשטוענת ברי נאנסתי תחתיך שאז אינה מפסדת כתובתה כמבואר בסמוך סעיף ט':

(י) וי"א הא דנאסרה באשת ישראל:    נראה דה"ה באשת כהן אם מתרצת עצמה ואומרת שקודם אירוסין נבעלה והוא רוצה לקיימה וליתן לה מנה ג"כ אינה נאסרת אף על גב דליכא אלא חדא ספיקא מאחר שהיא טוענת ברי אף על גב דבשעת אירוסין אירסה בחזקת בתולה וכ"כ המ"מ פי"ח מהא"ב:

(יא) עדיין קטנה אינה נאסרת:    דפיתוי קטנה אונס הוא ואין להקשות א"כ אף כשהיא גדולה לפנינו וקבלה קידושין פחות מבת ג' אכתי איכא תרי ספיקא שמא באונס ואת"ל ברצון שמא קודם שנעשית גדולה עיין במ"מ פ"ג מהל' א"ב:

(יב) אבל התוספות יש לה:    דלא נתנו לו חכמים נאמנו' רק על מה שתקנו כתובה אבל תוספת מתנה בעלמא הוא ואינו נאמן להפסידה רק בראיה ועיין לקמן סימן קט"ז שם ג"כ נתבאר לכמה דברים דיש לה תוספו' ואין לה כתובה:

(יג) אלא אם כן נודע בראייה ברורה:    משמע דפשוט כשיש ראיה ברורה שהית' בעולה או שהודה לו מפסדת גם התוס' אף על גב דלקמן סימן קט"ז גבי חייבי לאוין שלא הכיר בה דאין לה כתובה אבל מ"מ תוספות יש לה שאני הכא דק"ל כראב"ע (ריש אף על פי דף נ"ד ע"ב) דס"ל אפילו כתב לה מאה מנה אינו גובה מן האירוסין רק מאתים דאנן סהדי שלא כתב לה התוספ' רק ע"מ חיבת חופה וא"כ כשנודע שהיא בעולה אין לה חיבת חופה דחופה לא שייך בבעולה וכמבואר לעיל סימן ס"ד אם כן ק"ו הוא ומה כשמת מן האירוסין דגוב' מאתים ואפ"ה התוס' אינה גובה מאחר דלא כנסה לחופה זו שמפסדת הכתובה מחמת שהיא בעולה מכ"ש שמפסדת התוספ' מאחר שהיא בעולה ולא שייך בה חיבת חופה אבל בחייבי לאוין אף שלא הוכר בה מ"מ חיבת חופה יש לה אף שהיתה באיסור:

(יד) לפיכך יש לו להשביע':    כלומר מאחר שמפסדת גם התוספות אם היתה מודה שהיתה בעולה א"כ אם אינה מודה צריכה לישבע קודם שתגב' התוספות כדין הטוען על השטר אשתבע לי דלא פרעתיך מאחר שהיא מכחשת אותו ואינ' טוענת אח"כ נאנסתי והיה ראוי דגם הוא צריך לישבע היסת על הכתובה מאחר שהיא טוענת ברי שבתולה היתה וכן הוא בהגהות אלפסי ומיהו דהואיל החזקה שאין אדם טורח בסעודה מסייע' לו אין צריך לישבע אפילו היסת וכ"כ הרמב"ם סתם שאין לה להשביעו ועיין במ"מ שכתב דמ"ש הרמב"ם דהיא נשבעה בנק"ח צ"ע דאין זה דומה לטענת פרעון דשטר עומד לפרעון:

(טו) אם רוצה לקיימה אח"כ:    נראה דמיירי דגם היא מרוצה לזה אבל אם היא צועקת שבתולה היתה והוא רוצה לקיימה בע"כ וליתן לה מנה ודאי כיון שאינו מפסיד הסעודה א"כ כל אדם יאמר כן ומה הועילו חכמים בתקנת' ועוד לדבריה שהיא בתולה א"כ אסורה לשהות עמו כשהוא פוחת לה ממאתי' (כמבואר לעיל סימן ס"ח סעיף ט') ע"כ נראה דמיירי שהיא מתרצית והוי כאלו מודה לדבריו שבעולה היתה וע' בכתובות בדברי התו' דף י' ע"א ד"ה חזקה אין אדם טורח וכו' וכן הוא בהג"ה אלפסי ומשמע דכל זמן שהיא עומדת בדבריה שהיא בתולה אין לה למעט מכתובתה ר' אלא צריך לגרשה ואח"כ אם יתרצו נושאה מחדש:

(טז) אם נסתרה מיד:    כלומר אחר היחוד צריך לטעון וע' בטור שמחלק בין אם הב"ד מצוי לו מיד:

סימן סט

(א) אפילו לא נכתבו:    לשון הרמב"ם והטור כל אלו הדברים אפילו לא נכתבו בכתובה או אפי' לא כתבו כתובה כלל אלא נשא סתם זכתה האשה בכל עשרה דברים והוא בארבעה:

(ב) אלו הן העשרה דברים:    אף על פי שמונה והולך י' דברים אינם כולם באשה אחת שאם מת הוא בחייה אין כאן קבורה דהא יורשיה קוברים אותה וגם אין כאן כתובת בנין דכרין ואם מתה היא בחייו אין כאן חיוב כתובה וגם אין שייך שתהיה ניזונת מנכסיו ויושבת בביתו כל זמן אלמנותה אלא ודאי לצדדין קתני:

(ג) מזונתה וכסותה ועונתה:    לדעת הרמב"ם כל השלשה הן מן התורה וע' במ"מ שחילק בין מזונות לכסות והרא"ש פ' שני דייני גזירות כתב דמזונות הן מדרבנן ודעת הר"ן בפ' נערה (ד' תק"ה ע"ב בסופו) דאף כסות מדרבנן וכדעת הרמב"ן כו' קרא לעונה הוא דאתא ע"ש:

(ד) איני ניזונית ואיני עושה שומעין לה:    וכתב המ"מ בשם המפרשים שלא אמרו אלא שיכולה להפקיע עצמה ממלאכה שמרוחת בה כטווה בצמר ושאינה לצורך הבית אבל טוחנת ואופה ומבשלת ועושה כל צרכי הבית כמו אם היתה ניזונת וכ"כ הרב הרמ"א בהגה לקמן [[שולחן ערוך סי' פ' סעי' ט"ו:

(ה) ואינה יכולה לחזור בה:    הטעם כתב הר"ן (ד' תצ"ג הביאו הב"י סוף סימן פ') בשם הרמ"ה שאינו בדין שיהא הרשות בידה לשנות הדבר בכל פעם כמו שתרצה שא"כ כשלא תמצא מלאכה תרצה להיות ניזונית וכשתמצא תאמר איני ניזונת ולקתה מדת הדין אלא ודאי מיד כשאמרה אי אפשי בתקנת חכמים הפסידה וששוב אין לה מזונות וה"ה דאין לה כסות דכסות בכלל מזונות:

(ו) ויש חולקין:    טעם היש חולקין מאחר דק"ל דמזוני עיקר ואם כן דין הוא שתהא ידה על העליונה דהא יש חוק קצוב בכל שבוע כמה היא עושה משקל ה' סלעים א"כ בכל שבוע שתרצה הברירה בידה לומר שבוע זו אני אעשה לעצמי ולשבוע האחרת תאמר תתן לי מזונות ואני מוכנת לעשות החוק הקצוב עלי וע' בדברי הרא"ש פרק נערה ס"ק י' שאם אמרה איני ניזונת היום ואיני עושה למחר היא ניזונת ועושה וכו' וע"ש שמסתפק שם אם היא יכולה להפקיע לגמרי מעשה ידיה ולומר איני ניזונת לעולם:

(ז) אבל יוכל לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך:    לשון הר"ן ד' תק"ב נהי דבאומר מהני כי לא אמר משעבד לה ולא כל הימנו לומר איני נותן מזונות ושהיא בעצמה תעכב מעשה ידיה ודכוותה גבי אשה אף על פי שהי' יכולה לומר אינה ניזונת וכו' אינה יכולה לומר איני עושה בלבד ושהוא בעצמו יעכב מזונות דהא תנן וכו':

(ח) כדי שלא תתערב בין הכותים:    הר"ן ד' תפ"ה כתב עוד טעם שגם לו יש תועלת בפדיון כדי שיהא לו אשה לשמשו:

(ט) אלא קובר ויורש:    ג"כ הטעם דאין התקנה לטובת אחד מהם שיאמר אי אפשי בתקנת חכמים אלא לטובת שניהם נתקנה ואין אחד יכול למנוע טובת השני:

(י) עונתה:    מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שאינו של ממון:

(יא) ועיקר כתובתה:    אף על גב דרוב הפוסקים הסכימו דכתובה דרבנן מ"מ חכמים עשו חיזוק לדבריהם כל הפוחת משיעור כתובה הוי בעילת זנות וכבר כתבתי בסי' ס"ה דיש חולקין וס"ל דתנאי מהני וע' במ"מ ובר"ן:

(יב) במתנה עמה אחר שנשאה:    הטעם דכשם אם אומר איני רוצה לירש את אבא דודאי לא אמר כלום ואפי' קנו מידו לפי שאין אדם יכול להסתלק ממה שהוא ראוי לירש מעכשיו אבל בעודה ארוסה שאינו ראוי לירש עדיין ואגידה ביה קצת מועיל סילוק אבל קודם אירוסין אין לה שייכות עמו:

סימן ע

(א) אם אין כולם רגילים בגדולות:    כלומר שאף בני משפחתה אין נוהגים בגדולות אלא העשירים שבהם אבל מי שיש לו עושר כמו בעלה אינו נוהג בגדולות וא"כ אף שאביה היה עשיר גדול בגדולות מ"מ הלא ידעה שבעלה אינו כך עשיר וסברה וקבלה להיות עמו כמו שהוא נוהג לפי ערכו ולא שייך לומר אינה יורדת עמו דאין זו ירידה כיון שגם בני משפחתה שיש להם עושר כמו בעלה מתנהגים כמו בעלה ולא מיקרי ירידה אלא אם בעלה אינו מתנהג לפי ממון שיש לו:

(ב) אבל בשאינו אוכלת עמו:    דין זה כתב הטור אליבא דהרמב"ם דס"ל דיכול הבעל לומר לה לא תאכל עמי רק בליל שבת אף שהיא אינה מרוצה לזה וכמבואר בסעי' שאחר זה אבל לפי דעת הירושלמי וכמו שהכריע הרב מהרמ"א בהג"ה דאין ביד הבעל להכריחה שתאכל לבדה אא"כ קבלה עליו א"כ אין צורך לדין זה צריך לומר דהרב הגיה דין זה ע"פ הנוהגין כהרמב"ם:

(ג) וכמה מזונות פוסקים לאשה:    מפשט הל' משמע ומסידור בעל המחבר דקאי אסעי' שקודם לו באשה האוכלת לעצמה אבל אם אוכלת עמו והוא עני ואין לו שום לפתן רק פת חריבה היינו דקאמר ברישא אוכלת ושותה ממה שהוא אוכל ושותה אבל מסידור לשון הרמב"ם לא משמע כן אלא מיירי באוכלת עמו דאף שהוא אוכל פת חריבה יכבד אשתו יותר מגופו וצריך ליתן לה ליפתן ושמן ושאר דברים ע"ש:

(ד) ומעט יין לשתות:    ע' בר"ן שתמה על הרי"ף למה השמיט הא דאמרו בגמ' רגילה לשתות ב' כוסות בפני בעלה פוסקין לה שלא בפני בעלה כוס אחד ואם רגילה בפני בעלה בכוס א' אז שלא בפני בעלה אין נותנין לה כל עיקר כי היין מרגיל לתאוה וע"כ כ' הרמב"ם נותנין לה מעט יין ומזה משמע קצת דגם הרמב"ם מיירי באשה האוכלת בפני עצמה:

(ה) ואם היתה מניקה כו':    כלומר נותנין לה מעט יין בכל מקום שהיין יפה לחלב אבל יותר מכוס אחד אין נותנין דהא אמרינן בכתובות (דס"ה ע"א) ששני כוסות הם ניוול לאשה:

(ו) ג' סעודות בשר:    ברמב"ם גרס ובשר וע' בב"ח:

(ז) מעה כסף לצרכה:    כלומר לשאר צרכיה הקטנים כגון לכיבוד ולמרחץ בשביל מעה כסף זו נותנת לו מותר מעשה ידיה ויכולה אשה לומר איני נוטל מעה כסף ואיני נותנת מותר אבל הבעל לא יכול לומר כן וכן פסק לקמן סימן פ':

(ח) עץ לבשל מאכלה:    ה"ה כלי אכילה כגון קדירה וקערה ושאר דברים וכמ"ש לקמן סימן ע"ג:

(ט) אפי' לחם שהיא צריכה:    משמע אבל אם יכול ליתן לה לחם אף שאין יכול ליתן לה ליפתן ושמן ושאר דברים מ"מ אין כופין להוציא בשבילם:

(י) כופין אותו להוציא:    והא דאמרינן בגמרא האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא דמשמע דמיירי ביש לו ולא נקט רבותא דאפי' אין לו יוציא י"ל דנקט יש לו לאפוקי מדשמואל דס"ל ביש לו דכופין לזון ולא להוציא:

(יא) אלא חד יומא:    כלומר ולא אמרינן דישאיר לעצמו מזון ל' יום כמו גבי ב"ח:

(יב) דחייב להשכיר עצמו כפועל:    נראה דמאחר דמספר כתובה נלמד שכ' ואנא אפלח ואוקיר א"כ אף שיש לו ליתן לה מזונות בצמצום חייב להשכיר עצמו ליתן לה מזונות לפי כבודה דהא כתב אנא אפלח ואוקיר:

(יג) הרשות ביד האשה:    אין הלשון מדוקדק דאין הברירה ביד האשה וזה לשון הרשב"א אם יספיקו הפירות לשניהם תזון אשתו עמו מן הפירות ואם לא יספיקו צריכין ב"ד לכוף הבעל למכור למזון או יגבה לה ב"ד מזונות מאותן קרקעות אף על פי שאין מספיקין לכדי כתובה:

(יד) ואח"כ נשתטית:    אבל הית' שוט' בשעת נשואין לא תקנו לה נישואין לשוטה אבל אם אח"כ נשתטית חייב לזונה ולרפאותה ואינו פטור אלא במגרש וזו שנשתטית אינו רשאי לגרשה ואעפ"י שאינה בת מלאכה חייב לזונה:

(טו) שכתב להיפך:    אין כאן סתירה דקמן כ' שאינו חייב לרפאותה היינו ברוצה ליתן לה כתוב' וכמ"ש המ"מ שם פ"ג מה"ג וכאן מיירי באין רוצה ליתן לה כתובה ועיין לקמן סי' ע"ט:

(טז) מי שהלך למד"ה:    אבל נודע ודאי שיצא למקום קרוב ע"ד לחזור לאלתר ואח"כ נשתקע שם פוסקין אפי' תוך ג' חדשים ב"י בשם הריטב"א:

(יז) אפילו החמיצו ב"ד את הדין:    דמה לה בכך שהחמיצו דמיום התביע' גילתה דעתה שאין לה מזונו':

(יח) אפי' אין כתובתה בידה:    כלו' אף על פי שיש לחוש שמא מחלה כתובתה לבעל' וכל המוחל' כתובה לבעלה איבד' כל תנאי כתובה כמבואר לקמן סי' צ"ג סעי' ט' שאף בחייו הפסיד' מזונו' לדעת הרמב"ם אבל שאר פוסקים חולקים עליו:

(יט) אין נותנין לה במה שתתקשט:    כלומר אעפ"י שכסות ומזון דין אחד להם וכשם שפוסקין לה מזונו' כך פוסקין לה כסות אבל תכשיטין אין פוסקין וכתב הרמב"ם הטעם שהרי אין לה בעל שתתקשט לו ולכשיבא הבעל תתקשט אבל חרש ושוטה פוסקין לאשתו אפילו תכשיט כי אינה מחיוב' להיות לעולם בלא תכשיט:

(כ) ואין מחשבין עמה על מעשה ידיה:    זה היא לשון הרמב"ם וכתב הר"ן שדעתו שאם בא הבעל ולא מצא שום דבר ממעשה ידיה הפסיד והר"ן תמה על דבריו עיין עליו וכ"כ הרא"ש כשב"ד פוסקין לה מזונו' מדקדקין תחלה אם יספיק לה מעשה ידיה ומה שיחסר לה פוסקין לה וכנגד מעשה ידיה אין פוסקין לה ולקמן סעיף י' בהג"ה הביא הרב דברי הטור בשם הרא"ש וכאן לא הגיה כלום:

(כא) אלא מכרה לעצמה למזונו' וכו':    דעת הרמב"ם שא"א ואלמנה שוים ולקמן סי' צ"ג סעי' כ"ה מבואר אם מכרה בשויה בינה לבין עצמה בדיעבד מהני אעפ"י שלכתחלה צריך ג' אנשים בקיאים בשומא ויש חולקים וס"ל דאפי' בדיעבד מכרה בטל והוא דעת הרמב"ן וכ"כ בעיטור בשם ר"ח וא"כ מ"ש כאן מכרה לעצמה היינו לכל מר כדאי' ליה:

(כב) עד שיבא בעלה ויטעון:    זה הוא פי' תשבע לבסוף לדעת הרמב"ם (ר"ל שבמשנה בכתובו' דף ק"ה ע"א אמרו מי שהלך למדינת הים ואשתו תובע' מזונו' חנן אומר תשבע בסוף ולא בתחלה) דהיינו או בביאת בעלה או לאחר מיתת בעלה בשעת גביית כתוב' ומיהו לא נתבאר בדברי הרמב"ם מה הוא הטענה שיטעון בעלה די"ל דוק' אם טוען הנחתי לך צררי או אמרתי לך צאי מעשה ידיך במזונותיך והיה מספיק או קבלת עליך טענה זו יכול לטעון אבל אם טוען אמת לא הנחתי לך צררי ולא דברתי עמך צאי מעשה ידיך רק את היה ראוי לך לעשות מלאכה ותשבע לי שלא היה מזדמן לך מלאכה או נאמר מאחר שאין זה אלא גרם בעלמא דק"ל מזוני עיקר אף שלכתחלה אין לו ליתן לה מזונות עד שתקיים תקנת חכמים ותעשה מה שמוטל עליה לעשות מ"מ לא עשתה ומכרה מנכסיו על צורך מזונותיה הפסיד הבעל ואין מוציאין מידה מה שמכרה ואכלה וכן הוא פשט לשון הר"ן שאם לא מצא שום דבר ממעשה ידיה הפסיד וכ"פ בעל התרומות בשם הרמב"ן לותה ואכלה ולא עשתה אף על גב דספקה מוציאין ממנו עב"י שהביא סי' זה ס"ק ט"ז אבל מדברי הרא"ש משמע שטענתו טענה וע' בסמוך סעיף י' בהגה וע' בתשו' הרשב"א שהעתיק הב"י בסי' נ"ה:

(כג) אין מוציאין רק לששה חדשים:    ומ"מ אין נותנין לידה כל הממון רק מעכבין הממון ביד הנפקד או ביד אחר ומפרנסין וזנין אותה מן המעות ועיין לקמן סי' צ"ג סעיף ל' כמה מוכרין למזונות קרקע או מטלטלין:

(כד) מנכסים שהם ביד אחרים:    מפשט הלשון משמע דקאי על מה דסמוך שאם יש לבעל פקדון ביד אחר וכלים בביתו אין מוציאין מן הנפקד כל זמן שיש בני חורין בביתו ומיהו הרשב"א בתשו' שהביא בב"י סי' זה לא כ"כ אלא בא' שהחזיק בקרקע הבעל והיא רצתה להוצי' הקרקע מידו ומשמעות הלשון שהמחזיק היה לו טענה על הקרקע וע"ז השיב הרשב"א כל זמן שיש נכסים בני חורין לא תגבה ותוצי' מן המחזיק אבל מי שיש לו מעות מופקדים ביד אחר ויש לו ג"כ מטלטלין בביתו נראה דמעות הפקדון הם בני חורין כמו המטלטלין שבבית מאחר שאין לנפקד שום טענה על הפקדון וכל היכא דאיתנהו ברשות דמריה איתנהו:

(כה) סוף זמן שאלתו:    דכל משך זמן השאלה נקראו משועבדים לשואל ואין מוציאין למזון האשה מנכסים משועבדים:

(כו) ולותה ואכלה חייב לשלם:    בטור כתב אם לותה בעדים משמע אבל שלא בעדים יכול הבעל לומר איני מאמין שלותה וכ"כ הרא"ש אם לותה בעדים וכ"כ במרדכי ועב"י שכ' בשם בעל התרומות אף על פי שלא אמרה בפני עדים בפי' אני לוה לצורך מזונות וגם המלוה לא אמר למזונותיה אני מלוה לה כיון דבשעת תביעה הודאתה היא דלמזונותיה לותה והוא מודה דלא הניח לה מזונות ה"ז נפרע ממנו דהא לא תנן אלא לותה ואכלה כלומר ולא תנן לותה לצורך מזונות:

(כז) מיהו אם מחלה האשה לבעלה:    פסק זה תמוה דמאחר דהבעל משועבד למלוה מדר' נתן וכמ"ש ואם אין האשה כאן תובע לבעל והוא מדברי הר"ן וכ"כ במרדכי בשם ראבי"ה דאין להמלוה דין ודברים עם הבעל מדר' נתן דלא אתברר אי הלכה כר' נתן משמע בהדיא דלדידן דאתברר דהלכה כרבי נתן מוציאין מן הבעל וכדעת הר"ן ואם כן מאחר דקי"ל כדר' נתן דאין הלוה יכול למחול למלוה שלו ולא להרויח לו זמן כמבואר בחושן משפט סי' פ"ו ס"ה וא"כ איך תוכל האשה למחול לבעלה מאחר שהבעל משועבד למלוה שלה ואף שנמצא כך במ' פרק יש נוחלין סי' תקצ"ו נראה דאפשר לפרש דברי המ' דלא קאי על ויש שדנין וכו' דסמוך ליה אלא חוזר על ראש דבריו שכתב שאין יכול לתבוע מן הבעל כל זמן שהיא אינה תובעת את בעלה אמנם יכול וכו' וע"ז כתב ואם מחלה לבעלה אז הפסיד המלוה ושוב אין יכולת בידה לתבוע אותו וכבר כ' המ' בכתובות דרפויי מרפי בידיה אי הל' כר"נ אבל לאותן שדנין כר' נתן ודאי דלא מועיל מחילה וכ"כ המ' בפ' שני דכתובות דף תקל"ח וראיתי בקיצור פסקי המ' השמיט דין זה דאם מחלה משמע שהי' מפרש דברי המ' כמו שפירשתי ואין לחלק בין חוב דעלמא לחוב דמזונות אשה שהוא מדרבנן ע"כ בקל יכולה למחול זה אינו חדא דהא הרמב"ם ושאר פוסקים פסקו דמזונות הוי דאוריי' (כמבואר לעיל סי' ס"ט סק"ג) ועוד דלמה כתב המ' דלא אתברר אי הל' כר"נ הא אף אי הל' בעלמא כר"נ איכא לפלוגי הכי אלא ודאי שאין חילוק בין חוב מזונות לחוב דעלמא ועוד היאך כ' המ' בפשיטות דמחילה מהני היה לו לחלק ולומר אף על גב דבעלמא מחילה ל"מ כמו שפי' בפ"ב דכתובות הכא שאני אלא ודאי כמו שפירשתי דברי המ' עיקר:

(כח) ונפל לה ירושה ממקום אחר:    לאו דוקא רק מעשה שהיה כך היה ומכ"ש אם יש לה נכסים עתה בשעת הלואה דנפרע ממנה:

(כט) ואין חלוק בין אביה לאחר:    משום דבירושלמי איכא פלוגתא וסבר ר' חגי דלא אמר חנן איבד מעותיו אלא אחר אבל אב גובה ואנן ק"ל כר"י דפליג עליה וסבר למזונות בין אב בין אחר אינו גובה לקבורה בין אב ובין אחר גובה וע' בדברי המ"מ פי"ד מה"א מ"ש בשם הרשב"א וע' במרדכי פ' ב' דכתובות מ"ש בשם מהר"מ:

(ל) היו חייבים לבעל:    לאו דוקא חייבים ה"ה אם לקחו מנכסי הבעל ופרנסו אשתו ואף על גב שלא הודיעו לבעל תחלה דלא אמרו רק היכא דפרנס משלו אז אמרי' הניח מעותיו על קרן הצבי ועיין בהגהו' מרדכי:

(לא) ופרנס בתו עם חתנו:    עיין בתרומת הדשן סי' שי"ז שכתב (דין זה על ראובן שפרנס חתנו ובתו על שלחנו שתי שנים יותר על קצבת הזמן שהגביל לתת להם המזונו' אחר החתונה ועתה בא ראובן ותבע מחתנו שיפרע לו המזונו' וכתב שהדין עם ראובן ודמיא לחצר דלא קיימא לאגר' דצריך הדר בו להעלו' שכר ואי גברא דעביד למיגר הוא הוי זה נהנה וזה חסר וכל שכן בנדון דידן דזה נהנה וזה חסר ממש הוא שהרי ראובן היה צריך הוצאות לשלחנו בשביל שמעון ואשתו וכו' ואין לחלק דודאי אומדנא דדעתא היא דודאי בחנם האכיל לחתנו ולבתו דאי הוי שקיל דמים הוי זילות' נראה דאין לחלק הכי מדעת הכרס ולא אומדנ' דמוכח הוא כלל דלית ליה שום זילותא אם אינו נותן את שלו בחנם וקצת ראיה דאין לחלק מהא דאיתא פרק שני דייני גזירו' מי שהלך למדינת הים ועמד א' ופרנס את אשתו הניח מעותיו על קרן הצבי וכתב במרדכי איכא מ"ד דקסבר דוקא אחר אבל אב שפרנס את בתו חייב הבעל לשלם וכו' מ"מ אית לן למימר נמי איפכא דלרבותא נקט אחר ולא מבעיא אב דמסתמא למחיל' יהיב לה ומיירי בעשיר דהוי זילותא שיטול דמים מפרנסת בתו אלא אף אחר נמי הניח מעותיו על קרן הצבי וכו' אלא ע"כ לא אמרי' כלל דמשום זילותא כי האי גוונא מוחל על חסרון כיס שלו אמנם מסיק התם מור"ם דל"ש אחר ל"ש אב לעולם הניח מעותיו על קרן הצבי ולפי זה בנדון דידן אף אם נתחייב החתן לפרוע דמי מזונו' שלו לא יתחייב לפרוע דמי מזונו' אשתו ואפשר יש לחלק לפי סברת ר"ת ור"ח דמוקי הא דפורע חובו דוקא במזונו' אשתו כדאית' בהרא"ש פרק שני דייני גזירו' ע"ש עכ"ל) דמשמע הא ע"פ דעת הפוסקים דהא דפורע חובו מיירי בכל חובות אין לחלק בין מזונו' אשתו למזונו' שלו וחייב לשלם גם מזונות אשתו וא"כ מאחר שכבר פסק הרב בחושן משפט סי' קכ"ח כדעת הרי"ף והרמב"ם ושאר פוסקים דההיא דפורע חובו מיירי בכל חובות למה העתק כאן דין זה של ת"ה הבנוי ע"פ דעת ר"ת ור"ח ובאמת קשה לי על דעת ת"ה למה כתב ואפשר יש לחלק לפי סברת ר"ת וכו' הא גם לכל הפוסקים יש לחלק וכמו שכתבו התו' בכתובו' דף ק"ז ע"ב ודף ק"ח ע"א בד"ה חנן אומר וכו' ושאר פוסקים לחלק בין עושה לו טובה כגון יורד לתוך שדה חבירו שלא ברשו' או נותן לו דירה דמחוייב לשלם לו מה שהנהו ובין מצילו מן החוב הדומ' למבריח ארי ואף על גב דמהנ' אותו לא מחייב מידי ועיין בר"ן ובמ"מ פי"ב מה"א דין י"ט מ"ש על דברי הרשב"א גם מסבר' יש לחלק בין המפרנס איש ואשתו בייחד ובין המפרנס אשתו לבדה ע"כ למעשה צריך עיון דין זה ומ"מ לאו דוק' באב המפרנס בתו וחתנו ה"ה באחר המפרנס איש ואשתו ואפשר לפרש דברי ת"ה דה"ק ואפשר יש לחלק לפי סברת ר"ת ור"ח וכו' דודאי לפי דעת שאר פוסקים דס"ל דבכל פורע חוב איירי א"כ ה"ה הכא פטור ממזונו' אשתו דלא עדיף משאר חוב אבל לפי דעת ר"ת דס"ל דבשאר חובו' חייב לשלם רק במזונו' אשתו לבד פטור משום שאם לא הי' מפרנסה היתה מצמצמת הנה סברא זו שייכא דוקא כשמפרנס האשה לבדה אבל כשמפרנס שניהם יחד והבעל לא אמר לה שתתפרנס ממעשה ידיה ודאי כוונתו היה שתהיה כמוהו ואם הוא ישלם בעד מזונותיו ישלם גם בעדה ולפי פי' זה קשה על מהר"ף כ"ץ שפסק בחושן משפט סי' קכ"ח כדעת ר"ת (וממילא לפי פי' הנ"ל בדעת הת"ה מחוייב לשל' ג"כ עבור מזונו' אשתו כנ"ל) ובסוף סימן רמ"ו הועתק ג"כ דין זה של הת"ה דאין חייב לשלם בעד מזונו' אשתו ולא הגיה מהר"ף כ"ץ כלום על דין זה ושמא משום דלא כתב בת"ה דין זה רק דרך אפשר ס"ל לסמ"ע דלאו למעשה כ"כ ומ"מ מה שהכריע בסמ"ע בסי' קכ"ח כדעת ר"ת נגד דעת הרי"ף והרמב"ם והמ"מ והר"ן ושאר פוסקים ובפרט להוציא ממון הוא תמוה:

(לב) מכרה נכסיה ופרנסה עצמה וכו':    נראה דמיירי דהאש' היא בת מלאכ' ואם היתה מצמצמת היה מספיקין מעשה ידיה אבל בשני רעבון דלא ספקה מ"י דאמרי' בגמרא דאז אין לו לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך מכ"ש כשאינה בת מלאכה כלל למה תפסיד נכסיה שמכרה מאחר שאין לו שום טענה עליה ואיך יאמר צאי מעש' ידיך במזונותיך והיא אינה בת מלאכה כלל או שאין מספיקין מעשה ידיה אפי' לחצי המזונו' שוב ראיתי בדברי הר"ן פרק אלמנה ניזונו' כתב בשם הרמב"ן אפילו מכרה נ"מ וכו' והר"ן כתב שדינו צ"ע ע"ש דף תקכ"ה ע"א ועיין לקמן ס"ק ל"ז:

(לג) ושתקה אין לה מזונו':    ששתיקת' היא קבלה אבל אם מחתה ואמרה איני רוצה ובאין מספיקין מעשה ידיה למזונותיה רשאי למחות דהא ק"ל מזוני עיקר וכמו שנתבאר בסי' שלפני זה סעי' ד':

(לד) ומכרו ב"ד וכו' או שמכרה היא וכו':    דלאו בחדא מחתא מחתינהו דב"ד המוכרים אפי' מטלטלין צריכה לישבע בסוף שבועת המשנה אבל אם היא מכרה אינה נשבעת שבועת המשנה אלא כשמכרה דוקא מקרקעי או מטלטלין הידועין שלא היתה יכולה לכפור בהם אבל מכרה מטלטלין שהיתה יכולה לכפור בהם אין עליה אלא היסת:

(לה) ואמר הנחתי לה מזונו':    ה"ה אם טען אמרתי לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ושתקה:

(לו) הרי זו נשבעת בנק"ח:    עיין בטור שכתב דעת רש"י והרא"ש ושכן הסכים הרי"ף שהבעל שטוען ברי נאמן בשבוע' להוציא מה שפסקו לה ב"ד:

(לז) לא הנחת אלא לויתי מזה:    ה"ה אם טוענת מכרתי נכסיי ולא הייתי יכולה לעשו' מלאכה וכבר כתבתי לעיל ס"ק ל"ב שדע' הרמב"ן אם מכרה נכסי מלוג שלה הפסידה שדרכן של נשים לגלגל עם בעליהן ולסייען ושהר"ן הניח זה בצ"ע:

(לח) שנתן לה על העתיד:    דמאחר דעדיין לא הגיע זמן המזונו' אין אדם נאמן לומר פרעתי תוך הזמן:

(לט) טענתו טענה:    זה הוא דעת הרא"ש שאם הבעל טוען היה לך לעשו' אף על פי שאינה מספקת רק לדברים גדולים הי' לה לדחוק ולצמצם אבל המ"מ כתב שנרא' מדברי הרמב"ם שאפי' בלותה בלא ב"ד אין מחשבין עמה על מעשה ידיה אלא פורע הקפותיה וכן הסכים הרמב"ן ז"ל וכ"כ בעל התרומו' בשם הרמב"ן אם שתק ולותה ואכלה ולא עשתה אף על גב דספק' מוציאים ממנו וכ"כ הר"ן על דברי הרמב"ם בלותה ואכלה אם עשתה יטול ואם לא עשתה הפסיד והתימא על הרב מהרמ"א שכאן העתיק דברי הרא"ש כאלו אין חולק עליו והנך רואה שאין דבריו מוסכמים ולעיל כשהועתקו דברי הרמב"ם בסעי' ה' ח' לא הגי' כלום:

(מ) צריכין שיספיקו מעשה ידיה:    גם זה דעת הרא"ש כשהב"ד פוסקין לה מזונו' מדקדקין על מעשה ידיה ואין פוסקין לה מזונו' רק מה שצריכה יתר על מ"י אבל לעיל בסעי' ה' העתיק דברי הרמב"ם שאין מחשבין עמה על מעשה ידיה וכתב הר"ן שכן הסכימו הרמב"ן והרשב"א ושכן דעת הרי"ף בתשובה ועיין בר"ן שהאריך בזה ושכתב שיש להם ראיה בגמרא ושיש לדחו' הראיה וסיים אף ע"פ שהדברים מראין כן אין לנו כח לחלוק על אבות העולם והתימה על הרב מהרמ"א שהעתיק כאן דברי הרא"ש כאלו אין חולק עליו:

(מא) אין לה כלום:    כלו' שאינה יכולה לתבעו בעד מותר מעשה ידיה דכל כגון זה ויתרה לגבי בעלה רק שלכתחלה תקנת חכמים שנותן לה מעה כסף אבל הוא אינו יכול להוציא ממנה המותר שכל שאינו נותן לה מזונות זכתה היא במעשה ידיה ואפילו דרך שתיקה ועיין במ"מ וע' לקמן סי' פ' סעיף י"ח:

(מב) אם באה מחמת טענה:    כלומר וביררה שדבריה כנים שיש לחוש לטענתה:

(מג) אלא כשהיא עמו:    ואפילו למאן דס"ל שהבעל יכול להשרות אשתו ע"י שליש מודה דהיא אינה יכולה להשרות אותו כן אף על פי שאינה מורדת מתשמיש כי בעת העונה רוצת לבא אליו כי היא משועבדת לעמוד תמיד לפניו ולשמש אותו ולאכול עמו על שולחנו וכשתלך ממנו אין לה מזונות אפי' לפי ברכת הבית:

(מד) מנכה לה ממזונותיה:    היינו לכתחילה אבל אם לא עשתה מלאכה ולותה לצורך מזונותי' כבר כתבתי לעיל שדעת הרמב"ם והרבה פוסקים שמשלם מה שלותה ואינו מנכה לה מה שלא עשתה מלאכה:

(מה) והוא דלא ספקה:    אבל מעשה ידיה מספיקין והוא הכריז שלא ילוה לה אדם הוי כאומר צאי מעשה ידיך במזונותיך דרשאי:

סימן עא

(א) חייב אדם לזון:    ויורדין לנכסיו אם אין רוצה לזון אותם ברצונו לא נתבאר אם די שנותן להם במזונות כל דהו או שצריך לזון אותם כשם שהוא זן את אשתו והם עולים עמה וע' בר"ן שכ' שמדין מזונות אמן נגעו בהם היה משמע קצת שצריך לזון אותם במזונות שנותן לאמם אבל להרא"ש בדין הבא על הפנויה ס"ס זה שאע"פ שאינו חייב במזונות שלה חייב הוא במזונות בנו הנולד ממנה משמע קצת שאין הבן נגרר אחר אמו וע' בסי' ע"ג ס"ו גבי כסות ה"ה מזונות ועיין לקמן סי' קי"ד ס"ז ועיין בתשו' הרב מהר"ם מלובלין סי' ע"ט אם חיוב זה נוהג ג"כ לאחר מיתה טוענין הקטנים שקודם חלוקה יתנו להם מזונות עד שש ואחר כך יחלוקו הנכסים בשוה:

(ב) אבל לא כופין להשיא בנותיו וכו':    הל' מגומג' והכוונה דאין כופין על פרנסה כמו שכופין על צדקה אבל כופין שיתן לה בעל ואם ימצא מי שיקח אותה ערומה הרשות בידו ואם לא ימצא מי שיקח אותה בחנם יתן לה פרנסה בצמצום כדי שיקח אותה מי שיהיה אבל מצוה הוא ליתן נדן הראוי כדי לזוגם להגון לה וכבר כתבתי מזה לעיל בסי' נ"ז:

(ג) אבל מבני שש ומעלה:    לא ביאר בדבריו אם דוקא במי שאינו אמוד ואף על גב דגם בפניו אין יורדין לנכסיו רק מכלימין ומכריזין עליו ה"א דשלא בפניו עדיף טפי דמסתמא אמרי' אם הי' כאן לא הוי גרע מעוף טמא וכל זמן שלא נשמע בפי' שאינו רוצה לזון מחזקינן ליה בחזקת רחמן קמ"ל דלא יורדין לנכסיו אבל באמוד יורדין לנכסיו בתורת צדקה אף שלא בפניו אבל הרמב"ם כתב להדיא פ' י"ב מה"א אף על פי שהוא אמוד משום דבגמ' בכתובות דף ק"ז ע"א אמרו מי שהלך למד"ה ב"ד יורדין לנכסיו וזנין לאשתו אבל לא בניו ובנותיו ולא דבר אחר מאי ד"א רב חסדא אמר תכשיט רב יוסף אמר צדקה ולכ"ע צדקה לא ובתכשיט פליגי וכבר כתב הרמב"ם דאין נותנין לה תכשיט וכ"ש צדקה:

(ד) דודאי ניחא ליה בהכי:    התו' פ' נערה דף מ"ח בד"ה ולא שאני לך כתבו בשם ר"י דמיירי דקודם שהלך למד"ה היה ניזונים בניו ובנותיו משלו אפ"ה אין זנין אותם מנכסיו דאל"כ אף בנשתטה אין זנין בניו אם הוא לא היה מפרנסם וכן הוא בספר אגודה וכ"כ התו' דף ק"ז ע"א בשם ר' שמשון בד"ה מאי פסקה דמיירי דבניו היו סמוכין על שלחנו ואפ"ה אין זנין בניו הואיל ויצא לדעת ובמרדכי פרק נערה דף תקל"ט ע"ב כתב בתחלה מי שהלך למד"ה וכו' ב"ד זנין ומפרנסין לאשתו אבל לא לבניו פי' ר"י דההוא מוקמה לה בפ' בתרא בשלא היה משרה (ע"י אפטרופס) בניו ובנותיו מתחלה לזונם שאם היה משרה מתחלה בניו ובנותיו נותנין מנכסיו כיון דניחא ליה וכו' וי"מ דאדרבה דההיא מי שהלך למד"ה מתחלה היו סמוכים על שלחנו וכו' אפ"ה אין זנין והמעיין בתו' הנ"ל שהבאתי ובספר אגודה יראה שהוא ט"ס במרדכי ובתחלה צריך להיות י"מ כו' ולבסוף צ"ל פי' ר"י דאדרבה וכו' כמו שהוא בתו' וכמו שפי' ר' שמשון הנ"ל והרב העתיק בשם ר"י כפי אשר מצא בדברי המרדכי ולא שת לבו דדעת ר"י הוא להיפך במסקנא:

(ה) אם אמוד זנין אותו בכל ענין:    זה הוא דעת הר"ן אך הרב לא החליט דעתו ועיין שם בדף תפ"ו ובדף תפ"ז ועיין בכ"מ סוף הלכות נחלות:

(ו) אפילו הן יתרין על שש:    מדסתם וכתב ולא התנה והוא שיהיה אמוד משמע שדעתו לפסוק דלא כהרמב"ם רק כהטור והר"ן שהסכימו בנשתטה שזנין אותם אף בלא אמוד דמסתמא ניחא ליה שיזונו אותם דהא מי שאינו זן אותם מגונה ביותר ודוקא בהלך למד"ה אין זנין אותם מפני שהיה לו לצוות:

(ז) אם הוא מודה שהולד ממנו:    אבל אם אינו מודה אף על פי שהיא טוענ' ברי והוא טוען שמא גם אחרים באו עליך הא ק"ל מנה לי בידך והלה אמר איני יודע פטור דחזק' דממונא עדיף ואעפ"י שהיא נאמנ' להכשיר הולד אינה נאמנת להוציא ממון עיין בתשובת ריב"ש סי' מ"א:

סימן עב

( אין פירוש )

סימן עג

(א) בימות הגשמים ובימות החמה:    במשנה תנן (כתובות דף ס"ד ע"ב) אינו נותן לה חדשים בימות החמה ושחקים בימות הגשמים ופרש"י חדשים קשים לה בימות החמה לפי שהן חמין ויפין לה בימות הגשמים ע"כ הקדי' בימות הגשמים לימות החמה לומר שיקנה לה תמיד בגד חדש תחילת ימות הגשמים ובטור מסיים והשחקים שהן מותר הבלאו' הן לה להתכסות בימי נדותה והיא גמרא ערוכה (שם דף ס"ה ע"ב) מותר בלאות לאשה ולא ידעתי למה הושמט כאן:

(ב) לישב בזויות ביתה:    ואפ"ה נותן לה רדיד דהא צריכה לילך לבית האבל ובית המשתה:

(ג) כל דברים הללו נותן לפי עשרו:    לשון הרמב"ם ואפי' היה ראוי לקנות לה כלי משי ורקמה וכלי זהב כופין אותו ונותן וכלומר אף ע"פ שהיה אביה עני מ"מ עולה עמו וחייב ליתן לה לפי עשרו:

(ד) וע"ל סי' ע' סעיף ג':    כלומר דלעיל כתב שר"ת חולק וס"ל דאין כופין להוציא כשאין לו גבי מזונות וה"ה כאן גבי כסות:

(ה) עד בני שש חייב ליתן להם כסות:    נראה דה"ה ביותר משש אם לא רצה לכסות גוערין בו ומכריזין עליו דכסות ומזונות דין אחד להם דשניהם צרכי הגוף הם וכן אם הוא אמוד כופין אותו על הכסות כמו שכופין על המזון:

(ו) כפי צרכן בלבד:    דדוקא גבי אשתו דרשינן מקרא דעולה עמו וחייב לכבדה יותר מגופו אבל בניו אם נותן להם כדי צרכן ההכרחי יוצא בזה:

(ז) מי שמשכן כסות אשתו:    פי' שלוה דמים עליהם דאז יש בו משום תקנת השוק אבל אם כבר לוה דמים ואח"כ נתן לו בגדי אשתו למשכון אם המלוה מודה שלא ברשות אשתו עשה צריך להחזיר לה כדין גנב ופרע בחובו (כמבואר בח"ה סי' שנ"ו סעיף ו') ולקמן סי' צ' סעי' י"ד יתבארו דינים אלו והחילוק שיש בין כסות אשתו שעשה לה לכסות אשתו שהכניסה לו אביה:

סימן עד

(א) הדירה שלא תתקשט:    הנה בטור בסי' ע"ב כתב דין המדיר אשתו מליהנות לו או שלא תטעום דינים דשייכי לענין מזונות אשר נתבארו בסי' ע' וכאן בסי' זה סידר דינים השייכים לענין כסות וכלים והליכת בית אביה דינים אשר נתבארו בסי' הקודם לזה וגם הרמב"ם סידר כל א' בפרק השייך לו עיין בפי"ב ובפי"ג מה"א ודין המדיר מתשמיש יתבאר בסי' ע"ז בדין עונה והמדיר ממלאכה לקמן סי' פ' בדין מעשה ידיה:

(ב) ותלאו בתשמיש:    דבלאו הכי אם אומר לה הריני אוסר לך שלא תתקשט או שלא תעשה דבר פלוני ודאי אין בדבריו כלום שאין אדם יכול לאסור על חברו שום דבר וה"ה לאשתו וכן הוא ביורה דעה סוף סימן רנ"ה:

(ג) שאמר קונם הנאת תשמישך עלי כו':    אבל אם אמר קונם הנאת תשמישי עליך לא מתסרא דהא משועבד לה ועיין לקמן בסי' ע"ו סעיף י':

(ד) שאומר קונם הנאת תשמישך עלי:    ואם לא תלאו בתשמיש אלא מדירה מליהנות לו שהוא הנאת מזונות אם תתקשטי אזי תתקשט ותאסור שלשים יום בהנאת מזונות כמבואר לעיל בטור סי' ע"ב וביורה דעה סי' רל"ה סעי' ב':

(ה) תתקשט מיד:    כלומר אם תרצה תתקשט וממילא תיאסר בתשמיש ויקיים ז' ימים כדין המדיר אשתו מתשמיש כמבואר לקמן [[שולחן ערוך אבן העזר עו ט|סי' ע"ו סעי' ט' ואם לא יתיר נדרו תוך ז' יוציא ויתן כתובה ואם היא רוצה לקיים דבריו ושלא להתקשט הרשות בידה ולקמן סי' קנ"ד מבואר דכל היכא דאמרו יוציא סתם אין כופין בשוטים ועיין שם בסעיף כ"א:

(ו) בעניות שנה א' יקיים:    בין שפירש שנה א' בין שהדירה סתם צריך להמתין שנה א' לשמואל כתובו' דף ע"א ע"ב דק"ל כוותיה והוא דתנן בכתובו' בריש פירקין דף ע' ע"א בעניות שלא נתן קצבה דהיינו בסתם יוציא מיד מיירי לשמואל בנדרה היא וקיים לה הוא דאי בהדירה הוא ימתין עד שימצא פתח לנדרו לשמואל תו' דף ע"א בד"ה בעניות שלא נתן קצבה:

(ז) יותר מכן יתיר נדרו וכו':    והא דלא אמרינן לאחר שנה תתקשט ותאסר בתשמיש להבא ויקיים ז' ימים אפשר לומר דלא ס"ל לבית הלל במשנה (בכתובו' דף ס"א ע"א) דמי שמדיר אשתו מתשמיש המיטה תמתין ז' ימים אלא כדי שלא להוציא מיד דאולי ימצא פתח לנדרו תוך ז' אבל זה שלא מצא פתח תוך שנה אין נותנין לו זמן יותר ועיין בתוספו' בר"פ המדיר דף ע' ד"ה ה"נ כיון דמשועבד לה לא כ"כ דכתבו שם דלשמואל דאמר אפי' בסתם ימתין שמא ימצא פתח לנדרו לא הוה ליה למימר יתר מיכן יוציא ויתן כתובה אלא לאחר שלשים תהנה ותאסר לבית הלל שבת אחת עכ"ל ועיין בדברי הרמב"ם פי"ג מה"א דין י"ב ודין י"ג במדיר אשתו שלא תלך לבית אביה שיש לה זמן חודש אחד כשהן בעיר אחת או רגל אחד כשהן בעיר אחרת שאין נותנין לה זמן יותר לומר שאח"כ תהנה ותיאסר כמ"ש בדין י"ג המדיר אשתו שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה או יתיר נדרו או יוציא ויתן כתובה וכמו שפי' המ"מ וז"ל ר"ל תוך זמן שלשים יום הידוע למעלה פי"ב שממתינין לבעל עכ"ל ויש לדחות דגם במדיר שלא תלך לבית אביה נותנין לה זמן כל החודש השני ומ"ש הרמב"ם בפרק הנ"ל בדין ח' המדיר את אשתו שלא תתקשט וכו' בעניות שנה אחת יקיים יתר על כן יתיר נדרו אפשר לומר דכוונתו שלאחר שנה נותנין לו עוד זמן שלשים יום להתרת הנדר וכמו שפי' המ"מ בדין שלא תלך לבית האבל דהרמב"ם לא מפרש דתלה בתשמיש רק בסתם הנאה מנכסיו שיש לזה זמן שלשים יום וכמו שנתבאר פי"ב וכן משמע בסמוך סעיף ד':

(ח) נדרה היא שלא תתקשט:    לדעת הרמב"ם כל שנדרה היא הברירה בידו אם אומר לא איכפת לי במה שנדרה תשב תחתיו ואם אומר אי אפשר באשה נדרני' יוציא ויתן כתובה וכ"כ הטור בשמו לעיל בסי' ע"ב והר"ן נחלק עליו ועיין מזה ביורה דעה סי' רל"ה ואין להקשו' דהא בכל אשה הברירה ביד הבעל ואכתי לא ידענו שהאיש מוציא לרצונו י"ל דקמ"ל דאינה יוצאת בלא כתובה ואינו יכול לומר אי אפשי באשה נדרנית דהא בידו להפר וכ"כ הרמב"ם סוף פי"ב מה"א:

(ט) אסר הבעל כלי שכניו:    בגמרא בכתובו' דף ע"ב ע"א אמרו המדיר את אשתו שלא תשאל ולא תשאיל וכו' וכן היא שנדרה שלא תשאל ושלא תשאיל וכו' תצא שלא בכתובה וכתבו התו' דאין לפרש כפשוטו דאין בידו להדירה שלא תשאל וכמ"ש לעיל ס"ק ב' ואם תלה בתשמיש אמאי יוציא מיד ימתין ז' ימים וליכא לפרש בנדרה היא וקיים לה דהא קתני סיפא וכן היא שנדר' ע"כ מוקי לה התו' דמיירי שאסר כלי שכיניו עליו וא"כ אסור לה לשאול כלים שלא תכשיל אותו וכ"ש באוסר כליו על שכניו אסור לה להשאיל והר"ן בשם הרשב"א מפרש דרישא איירי בנדרה היא ותלתה בתשמיש או מזונו' וקיים לה איהו וקרי לה מדיר דקיומו של נדרה בדידיה תליא וסיפא מיירי דנדרה היא סתם ואין אלו מנדרים שבידו להפר ע"כ תצא שלא בכתובה מפני שמשיאתו שם רע בשכיניו ונתבארו עתה כל דברי הסעי' הזה רק מ"ש ושמע וקיים לה נראה דלאו דוקא קיים לה ה"ה לא הפר לה דהא דאמרינן קיים לה היינו כדי לפרושי מה שאמרו המדיר דמשמע שהוא מדירה ע"כ פירשו דמיירי דקיים לה והוי כאלו הדיר הוא אבל לדינא אם שתק ולא היפר הוי כאלו קיים לה וכן הוא בגמ' וברמב"ם פי"ב וכן הוא בסמוך סעיף ד' וה':

(י) והרי היא נאסר' מיד וכו':    ואם הדירה מהנאתו ע"מ שלא תשאל כלים יוציא לאחר שלשים כדין איסור הנאה במזונו' וכ"כ המ"מ יתיר נדרו פי' שממתינין לו ל' יום:

(יא) או שאסרה על עצמה כלי בעלה:    הרמב"ם סתם וכתב בלשון הגמרא וכן היא שנדר' שלא תשאל ולא תשאיל והטור שינה וכתב שאסרה על עצמה כלי בעלה דבלאו הכי אין זה לשון נדר אם נדרה שלא תשאל ולא תשאיל:

(יב) שלא לארוג בגדים נאים לבניו:    במקום שדרכן לארוג לבנים לשון הרמב"ם כלו' שאין זה מצד החיוב עליה דא"כ היכא חל הדר או י"ל דתלתה בתשמיש או במזונו':

(יג) וכיון ששמע ולא הפר יוצי' מיד:    כבר כתבתי ס"ק ח' דלדעת הרמב"ם אינו מחויב להוציא מאחר שנדרה הוא יכול לומר לא איכפת לי בנדרה ומי יכוף אותו להוציאה אלא קמ"ל דצריך ליתן כתובה מאחר שבידו להפר:

(יד) ואם הוא אומר קונם תשמישך:    בב"ח תמה על הרב המחבר כשם שחילק בסיפ' בנדר הוא בין חדש ליותר מחדש כך היה לו לחלק בריש' בנדרה היא וכן הוא בטור ולי נ' שהרב נמשך אחר דברי הרמב"ם דס"ל דכל שנדרה היא אין כופין אותו להוצי' רק בדעתו הדבר תלוי כמו בכל נשים ועיקר החידוש דלא תימ' תצא בלא כתובה וכמ"ש למעלה ס"ק ה' ואם כן אין חילוק בריש' דלעולם צריך ליתן לה כתובה אפילו נדרה על זמן רב הואיל ובידו להפר:

(טו) אם תלכי לבית אביך יותר מחודש:    ה"ה בסתם תמתין חודש א' לשמואל דק"ל כוותי':

(טז) יקיים ז' ימים:    עמ"ש לעיל סעיף ז':

(יז) הדיר' שלא תלך למרחץ:    כל זה לשון הרמב"ם פי"ג מה"א דין ט' ובב"ח הקשה על דברי הרמב"ם וז"ל ותימ' הא ודאי כיון שאין בידו להדירה שלא תלך למרחץ וכו' בע"כ צ"ל דתלאו בתשמיש ואם כן קשה אמאי קאמר יתר ע"כ יוצי' ויתן כתובה הל"ל יתר ע"כ תמתין שבת אחת ואח"כ יוצי' ויתן כתובה ומפני קושי' זו נדחק הרב ב"י ופי' האי יוצי' ויתן כתובה דאה"נ דלאחר ז' ימים קאמר דיוצי' ויתן כתובה כ"כ בספר ב"ה ובש"ע בסעיף ח' אלא דבסימן ז' העתיק לשון הרמב"ם ואין ספק שנסתפק בפי' דבריו ולכן כתב דבריו בלשון הרמב"ם בסתם בסעיף ז' ואחר כך מפרש דברי הרמב"ם לדעתו והמעיין בדברי הרמב"ם פי"ג מה"א והמ"מ ירא' שכונת הרמב"ם הוא כפשוטו והגירס' הנכונה יתר על זה יתיר את נדרו ופי' המ"מ שימתינו לו שלשים יום כנזכר פ' י"ב כי מה"מ מפרש כל הסוגי' במדיר מהנאתו ולא מתשמיש (וכמ"ש לעיל ס"ק ז') ונ' דכל הדינים הנזכרים בסי' זה היינו דברים שקשים לה ויש לה צער במניעתה כגון שלא תתקשט או שלא תשאיל כלים או שלא תלך לבית אביה ולבית האבל או שלא תלך למרחץ או שתלך יחף אבל אם הדירה לטובתה כגון הדירה בקונם אם לא תתקשט או אם לא תלך לבית האבל והמשתה וכיוצ' בזה ודאי דלא יוצי' ויתן כתובה דהא אינו רעה לה ואדרבה בזה מראה שאוהב אותה מ"מ נ' דאם אינה רוצה לקבל דבריו אינו יכול לכופה והנדר חל והוא אין לו דין מורד והיא אינה מורדת ולאחר ששה חדשים יוצי' ויתן כתובה כמו שיתבאר בסי' ע"ז סעיף י"א:

סימן עה

(א) שחלוקים בלשונם:    אף על פי שמסתמ' יהודה וגליל ועבר הירדן היו מדברים בלשון הקודש אפשר היה שינוי בלשונם כדאמרינן בעירובין גלילאה דלא דייקו לישנ' וזה לשון הד"מ אם תאמר שלעזיי"א וריינו"ס ופרנקי"ן מקרי חילוק ארצות א"כ איך יתכן שא"י שהיתה ת' פרסה על ת' פרס' לא היה בו רק ג' ארצות עכ"ל ולפ"ז לאו בשינוי לשון לחוד תלי' דמסתמ' שלעזיי"א וריינוס יש קצת שינוי לשון אלא בגודל המדינה תלוי וצ"ע למעש' בזמן הזה מה נקרא ארץ אחרת והריב"ש בסי' קע"ז כתב למלכות אחרת אין יכול לכוף אשתו אבל באותה מלכות עצמה מוציאין:

(ב) ונשא אשה בארץ אחרת כופין אותה:    הר"מ מרוטנבורג בפי' לירושלמי (הביאו הב"י סי' זה) כתב כיון דהנשואין היו בגליל אין כופין אותה לילך אחריו ליהודה ובטור כתב בדברי הר"מ הנ"ל אם הוא מיהודה וקדשה בגליל אפילו לא נשאה בגליל אלא בעבר הירדן צריכ' לילך אחריו ליהודה דמשמע דמכ"ש אם נשאה בגליל ובד"מ הגיה בטור אפילו לא נשאה ביהודה נמצא דהר"מ הנ"ל חולק על הרמב"ם והרי"ף דס"ל דאם נשא אשה במדינה אחרת צריכה לילך אחריו ובב"ח נדחק ליישב לחלק בין אם רוצה מיד אחר הנשואין לילך למקומו או אם נתעכב שם במקומה אחר שנשאה והר"ן כתב כופין אותה לצאת כלומר אף על פי שעומד עכשיו בגליל ולמעשה א"צ להאריך כי ראוי לפסוק כפשט לשון הרי"ף והרמב"ם והר"ן והמ"מ וריב"ש:

(ג) בלא כתובה ולא תוספות:    ונ"מ ונצ"ב אם נגנבו או נאבדו יתבאר בסעיף ד':

(ד) אעפ"י שהתנה עמה וכו':    לשון הר"ן ובגליל אין כופין אותה לצאת כלומר אף על פי שהוא מיהודא ויכול להוציא מכרך שבגליל לעיר שביהודא אם היה מושבו ביהודא בעיר לא כל הימנו שיאמר לה כיון שאני יכול להוציאך מכרך של גליל לעיר שביהוד' כ"ש שאני יכול לכופך להוציאך מכרך שבגליל לעיר שבגליל (אלא בעבר הירדן צריכ' לילך אחריו ליהודה דמשמע דמכל שכן אם נשאה בגליל) דלית' אלא למה שנתרצית בלבד נתרצית יש להסתפק אם יכול להוציאה בגליל למקום השוה או אם רוצה להניחה במקומה והיא אומרת על מנת כן נשאתיך שתוליכני למקומך וחן מקומך היה עלי הוי כאלו היה לי תנאי עמך שתוליכני למקומך או נאמר שהברירה בידו ומאי דאמרן שע"מ כן נשאה היינו שתהיה הברירה בידו לא שיהיה מוכרח להוציאה למקומו:

(ה) ואינו יכול להוציאה ממדינה לכפר:    היינו כשהיו שניהם דרים במדינה אבל אם הוא דר במדינה ונשא אשה בכפר צריכה לילך אחריו לא יהא אלא ממדינה למדינה וכ"כ הר"ם:

(ו) וי"א דאם היו שניהם מארץ אחת:    דעת ר"ת הוא הפך כל הפוסקים שהוא סובר דהמשנ' מיירי בכפיית האיש מתי תוכל לכופו שילך אחריה כי בכ"מ שאין לאיש היזק ידה על העליונה והוא מחויב לילך אחרי' במדינ' אחת מעיר לעיר אם לא בשני מדינות והנשואין היו בעירו אז א"צ לילך אחריה אפילו במקומות שוין או אפילו במדינה אחת והנשואין היו בעירו ואין המקומות שוין אז אין יכולת ביד האשה לכופו להניח עירו מקום הנשואין מאחר שאין המקומות שוין:

(ז) ונשאה בארץ אחרת:    ומכ"ש אם נשאה בארצה שאין יכולה להוציאה מארצה דלא כדעת הפוסקים דס"ל דאפילו הנשואין במקומה צריכה לילך אחריו לארצו:

(ח) דרך מקרה ולא אתדר ליה:    כלו' אם היו הנשואין מתחלה בעירה על דעת לדור בעיר' אין יכול להוציא' ממקומה מעיר לכרך אבל אם אחר הנשואין דרך מקרה באה למקומה ודאי יכול להוציאה משם:

(ט) למקום שירצה ויש חולקין:    הריב"ש כ' אין ספק שאין האיש יכול לכוף את אשתו ללכת עמו על הספר ולהוליכה מעיר לעיר מדחי אל דחי ובזה לא נסתפק אדם מעולם, ונ' דאף בעל ת"ה יודה לזה כי בעל ת"ה מיירי שמבקש מאשתו שתלך עמו למדינה אחרת לגור שם היינו שרוצה להוליך אותה למקום מיוחד במדינ' אחרת ולקבוע דירתו שם והריב"ש חולק גם על זה כנר' בסי' פ"א ובסי' פ"ח שאם היה בברש"ך מקום הנשואין לא היה יכול להוליכה למקום שהיו רוצים לקבוע שם דירה מקום תורה וחכמה אף שדחקה לו השעה שם בברש"ך כנזכר בשאלה סימן פ"א:

(י) ויש לו שם אשה:    המעיין בב"י בתשובת הרשב"ץ ירא' דמ"ש דכיון שיש לו אשה בברש"ך כדי נסבה דהא בלאו הכי כל שיש לו נשואין במדינה אחרת צריכה לילך אחריו אפילו מנוה יפה לנוה הרעה ומעיר לכרך דהוי כאלו התנה עמה שתלך אחריו ותשובה זו שהשיב הרשב"ץ תמצא ג"כ דין זה ממש בתשובת הריב"ש סי' קע"ז והריב"ש פסק שהדין עם האשה וכן פסק הרב כהריב"ש בסמוך ולא ידעתי למה העתיק תשובת הרשב"ץ דהא כבר נפסק לעיל דכל אשה צריכ' לילך למדינת בעלה ואם הכוונה אפי' לר"ת החולק וסבר לה דהאיש צריך לילך אחריה מודה היכא דיש לו אשה במקום אחר קשה מנ"ל זה דהא הרשב"ץ כתב דין שלו אליבא דשאר פוסקים ולא אליבא דר"ת:

(יא) מנוה יפה לנוה רע:    כבר כתבתי שזה דוקא כששניהם ממדינ' אחת ומעיר אחת אז אין יכול לשנות אותה למקום גרוע אבל הנושא אשה ממדינה אחרת דהוי כאלו התנה שתלך אחריו אפילו מכרך לעיר ואפילו מיפה לרע:

(יב) ובכל מקום מוציאין ממקום שרובו כותים:    כלומר אפי' מנוה יפה לרע כי מקום שרוב' ישראל שוקל נגד הריעותו' האחרו' ובב"ח כתב דאף היא תוכל לכופו ואין דבריו ברורים:

(יג) ואינו יכול להוציאה ממקום שהמושל וכו':    מסדור לשון הרב משמע דקאי אדסמיך ליה דאפי' למקום שרובו ישראל א"י להוציאה במקום שהמושל רע שם אבל מלשון הג"ה מיימון משמע דמושל רע הוי כמו נוה רע ומקום שרובה ישראל עדיף מנוה רע וכמ"ש:

(יד) אבל קודם נשואין לא יכולה להוציאה:    הריב"ש הביא ראיות לזה וכתב אח"כ וסברא הוא שהרי עדיין לא נתחייב בכתוב' ותנאי כתובה ואם חלתה בדרך אינו חייב לרפאות' ולא לפדות' אם נשבית ולא לקבר' אם מתה וכל הדרכים הם בחזקת סכנה:

(טו) עם אמה לאו כלום הוא:    הריב"ש סיים אמנם אם התנה עם אמה מדעת היתומ' מרצונה קודם הקידושין והיא הודה בזה הדין עמו ועיין בתשוב' הרשב"ץ שהביא הב"י שחולק בדין זה:

(טז) לא"י כופין אותה לעלו':    ברמב"ם ובטור לא גריס אותה דהא גם אותו כופין לעלו':

(יז) ואין מוציאין מא"י לח"ל:    כדי נסבה דהא אפי' מעלין ומהי תיתי דמוציאין ובגמרא קאמר [דף ק"י ע"ב בכתובו'] ואין הכל מוציאין לאתויי עבד שברח מח"ל לא"י ועיין בתוספו' מ"ש על סיפא הכל מעלין לירושלים ואין מוציאין:

(יח) תצא בלא כתובה:    לאו דוקא כאן בדין זה שאינה רוצה לעלו' לא"י אלא בכל מקום שיכול להוצי' והיא אינה רוצה לצאת תצא בלא כתובה וכמ"ש בס"א תצא בלא כתובה ובלא תוספ':

(יט) אבל נ"מ שלה ונצ"ב וכו':    מה שפסק דאם איתנהו נוטלתן הוא פשוט דאפי' זינתה לא הפסידה בלאותיה הקיימין (כתובו' דף ק"א ע"ב) וכן מה שפסק בנ"מ פטור מגניבה וחייב בשליחו' יד ניחא אבל מה שפסק בנצ"ב דאם הוא הפסידן א"צ לשלם ובנגנבו צריך לשלם זה הוא דבר תמוה והמעיין בתשובת מהר"ם במרדכי בסוף כתובות דף תקמ"ז ע"א יראה שדעתו לדמו' אשה זו שאינה רוצה לעלו' לא"י למורד' על בעלה ומורד' על בעלה דיינינן לה בדינא דמתיבתא כדכתב הרי"ף בפ' אעפ"י דמאי דכלה לגמרי ולא אזי לאשתמושי ביה כדמעיקר' וכ"ש מאי דאגנב או אתנס משלם לה בעל מדידיה כדתנן אם מתו מתו לו ובנ"מ אי אתאבדו לגמרי לא מפקינן מיניה דבעל כלו' וא"כ איך פסק כאן הפך המושכל ושלא כדין המורד' ולדעת מהר"ם בתשובה הא דפסקו בדינ' דמתיבתא דבנ"מ אי אבדו לגמרי לא מפקינן מיניה דבעל כלום היינו בלא שלח בהן יד שלא כדין אבל אם שלח בהן יד יותר סברא לשלם בנ"מ מבנצ"ב וכדאיתא בגמרא (כתובו' דף ע"א ע"א) נ"מ דבירושת קיימא אית לה וכ"כ התו' דף הנ"ל בד"ה אילימא אממאנת וכו':

(כ) להתיישב בח"ל:    והוא לא גירשה עדיין ומת בח"ל תגבה ממנו כתובת' ותו' ואם מתה גם היא קודם שגבתה יורשיה גובין במקומה אבל אם גירשה מיד כשהלך לא"י אף שחזר אח"כ לח"ל נראה דאין לה עליו כלום אחר גירושין וגם נראה אם רצה להוציאה מעיר לעיר והיא אינה רוצה לצאת שדינה גם כן שתצא בלא כתובה ואם קודם שגירשה חזר לעירו אפ"ה הפסידה הכתובה ואינה דומה להליכת א"י דהתם מאחר שהוא מאס בא"י קודם מותו ונתיישב בח"ל א"כ לא הפסידה כתובתה מאחר שלא גירשה עדיין אבל בהליכה ממקום למקום מידה שאינה עושה רצונו בזה הפסידה כתובתה ומה לה בכך שהוא אח"כ חוזר למקומו:

סימן עו

(א) והטיילים עונתן בכל לילה:    הטור מפרש אדם בטל שאין לו מלאכה והוא בריא ומעונג ואין פורע מס ואינו הולך בדרך איש כזה אין עליו עול תורה שהוא אדם בטל ואינו מנדד שינה מעיניו וגם אין עליו עול מלכו' דלא חליף פירסתקא דמלכא אבביה והוא ברי ומעונג היינו מפנקי דמערבא איש כזה שאינו בעל מלאכה יש לו כח לקיים עונה בכל לילה והרמב"ם לא כתב תנאי זה שאינו פורע מס שהוא מפרש לא חליף פירסתקא דמלכא שאינו צריך לילך בשליחו' ובאנגריא של מלך וע"כ כתב ויושבין בבתיהם:

(ב) מלאכתם בעיר פעמים בשבת:    ומ"מ יש להם רשות לצאת שלא ברשות שבת אחת ועיין בר"ן:

(ג) ת"ח עונתן פעם אחת בשבת:    כתב הר"ן בכתובו' דף תצ"ה ע"ב תימה עונת ת"ח למה לא הוזכרה במשנה (פי' בין שאר המנויין במשנה בכתובו' דף ס"א ע"ב רק בגמר' דף ס"ב ע"ב פריך עונת ת"ח אימת) ונ"ל שאין לת"ח עונה קבועה והעונה משתנה להם כפי מה שהם צריכין לנדד שינה מעיניהם בענין לימודם ולטרוח בו והא דאמרו בגמר' שם שעונתן פעם אחת בשבת היינו כשאין מתחדש להם בלימודם דבר ולפי שזה דבר שאינו מצוי שלא יתחדש להם בלימודם דבר ע"כ לא נישנית עונתן במשנה עכ"ל:

(ד) בליל טבילתה:    ועיין באורח חיים סי' תקע"ד דאפי' בשני רעבון וה"ה בשאר צרות דאסור לשמש אפ"ה ליל טבילה מצוה:

(ה) ובשעה שהוא יוצא לדרך:    עיין ביורה דעה סי' קפ"ד סעי' י':

(ו) ולא יצא אלא ברשות':    כבר כתבתי ס"ק ב' דהפועלים יוצאים שלא ברשות שבת אחת כדאית' במשנה שם דף ס"א ע"ב:

(ז) אין לו להתאחר אלא חודש:    כלו' אעפ"י שברשותה כמה דבעי יכול להתעכב דהאשה יכולה למחול על עונתה מכל מקום אורחי' דמלת' שאין לו להתאחר אעפ"י שנותנת רשות לבה מצטער:

(ח) כגון חמר שבקש להעשו' גמל:    לשון רש"י דף ס"ב ע"ב נישאת לו כשהוא חמר מהו ליעשות גמל שלא ברשו' משמע שאם בשעת נשואין לא היה לו אומנות מיוחדת יכול אח"כ לשנות ממלאכה למלאכה בלא רשות' מאחר שבשעת נשואין לא היה לו אומנו' מיוחדת:

(ט) שנים ושלשה שנים:    בב"ח נסתפק אי שלשה ושנים דוקא ולא יותר או נימא דלאו דוקא דה"ה טפי ודע' מהרש"ל דוקא שלשה שנים ושתי שנים דנקט לאורחא דמלתא ולכל היותר שלש' שנים:

(י) ואם נותנת לו רשות ת"ח יכול וכו':    הראב"ד כתב ת"ח שתורתן אומנתן לא חשו לאורחא דמילתא משמע אבל כגון אנו צריכין לחוש לאורחא דמילתא ואף ברשות אין לעגנה יותר מן הראוי ואפי' לדברי חכמים דס"ל דאף שלא ברשות יוצא ב' או ג' שנים היינו לדינא או למי שתורתו אומנתו:

(יא) ואין אשתו יכולה לעכב:    אף על גב דממעט עונתה דמאחר שהמנהג בעיר ליקח הרב' נשים מסתמא הוי כאלו התנה עמה שיקח עוד נשים ועליה דידה רמיא להתנות שלא יקח עוד וכמו שכתב בסעיף שאחר זה:

(יב) והוא שיהי' יכול ליתן וכו':    משמע קצת דאם אין האשה מעכבת אין הב"ד מוחין בידו דהרשות ביד הנשים למחול על חיוב שלהן זכר לדבר והחזיקו שבע נשים באיש אחד וגו' (ישעיה ד') ועיין לעיל סי' א' ס"ק י"ג:

(יג) לדור בחצר א':    כדי שלא יתקנאו זו בזו וסמך לדבר באהל לאה ובאהל רחל ובאוהל שתי האמהו' וכתב הרמב"ן כי לכל אחת מהארבעה נשים היה אהל מיוחד בעבור שלא תדע האחרת בבואו אל רעותה גם אסור הוא מדין תורה כמו שהזכירו חכמים במסכת נדה:

(יד) פועל שיש לו ב' נשים:    היינו פועל שמלאכתו בעיר שעונתו פעמים בשבת אזי יחלק אחת לזו ואחת לזו:

(טו) שלא ישא אדם יותר על ד' נשים:    היינו המתנהג כת"ח או פועל שמלאכתו בעיר אחרת או חמר שכל אלו עונתן פעם אחת בשבת ולד' נשים יגיע כל אחת עונה בחודש שהוא סתם וסת לאשה כל ל' יום נמצא יגיע לפחות עונה אחת לאשה טרם יגיע וסת השני אבל טייל שמלאכתו בעיר יכולין לישא יותר מד' נשים:

(טז) יקיים ז' ימים:    אפי' הוא טייל צריך להמתין אולי ימצא פתח לנדרו וגמרינן לה מנדה כדאיתא בגמרא:

(יז) אפי' הוא מלח:    שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו כך בלא נדר אשת המלח מצפה אולי יבא בכל עת:

(יח) ימתין ששה חדשים עד שיבריא:    בהגהות אלפסי בשם רבי ישעיה אחרון שאם הוא מחמת חולי הראוי לרפואה צריכה להמתין עד שיתרפא:

(יט) האשה שנדרה נדר של עינוי נפש וכו':    הרב המחבר נמשך כאן אחר לשון הטור שמפרש המשנה הנישנת פרק המדיר דף ע"א ע"ב א"ל ע"מ שתאמרי לפלוני מה שאמרת לי או מה שאמרתי לך לא מיירי במדירה מהנאתו ע"מ שתאמרי לפלוני אלא מיירי בזה האופן שהיא נדרה נדר שיכול להפר והוא מפר לה ע"מ שתאמר לפלוני ולדעת המחבר והטור כ"ש אם לא הפר לה כלל גם כן יוציא ויתן כתובת' רק קמ"ל שאינו יכול לו' ותימא היא הדברים שהתנה עמה שתאמרי לפלוני או ותיעבד היא הדברים שאמר לה לעשות וכמו שהקשו בגמר' שם על ההיא מתניתין אמר לה ע"מ שתאמרי וכו' ותימא ותיעבד והנה דין זה לא יצדק לדברי הרמב"ם דלעולם בנדרה היא והוא קיים לה או לא הפר אין כופין אותו להוציא כפשט לשון הברייתא שם דף ע"א ע"א גבי אשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה ולא הפר לה אם אמר אי אפשי באשה נדרנית יוצי' ויתן כתובה דמשמע דאם אמר איפשי באשה נדרנית אין כופין אותו ולא פליגי תנאי התם אלא לענין כתובה אבל כ"ע מודו דאם ירצה לקיים הרשות בידו וע"כ מפרש הרמב"ם מתני' כפשוטו במדירה מהנאתו אם לא תאמר לפלוני וכו' ואה"נ דימתין ל' יום אולי ימצא פתח לנדרו וכמ"ש המ"מ פי"ג מה"א גבי הדיר' שלא תשאיל שלא אמרו יוציא לאלתר ומכאן משמע דכל נדרי עינוי נפש ודברים שבינו לבינה אם לא הפר יוציא ויתן כתובה דאל"כ מאי מזיק לה שהפר לה ע"מ שתאמר לא יהא לא הפר לה כלל:

(כ) האומר אי אפשי וכו':    וכ"ש אם אינו נזקק וכו' מפשט לשון זה משמע דאם אינו נזקק כלל ואומר אי אפשי אלא בבגדים דין אחד להם ודין מורד אית ליה וכן היא דין מורד' אית לה לכל דבר דהא ילפי' לה משארה זה קירוב בשר שלא ינהיג בה מנהג פרסיים וכאלו לא קיים עונה כלל ולא ידעתי מ"ש הב"ח דלענין קריא' השם קורין אותה מורדת ולא שידונו בה דין התלמוד כמורדת כלל ולא ידעתי מי הכריחו לזה ופשוט בעיני כל שלא מתנהג עמה ע"פ הדין למעט מן העונות או בשאר דברים מורד מקרי וכן היא שאינה עושה לו רצונו מורדת מקרי מה לי כולה מה לי פלגא:

סימן עז

(א) הריני זן ומפרנס וכו':    זה הוא ל' הרמב"ם בפ' י"ד מה"א דין ט"ו וכ' המ"מ דכשם דמורדת באשה ק"ל דאינה אלא מתשמיש כרב הונא (כתובות דף ס"ג) אבל באומרת איני עושה מלאכה אין לה דין מורדת אלא כופין אותה בשוטים או מונע ממנה מזונות או מוכרין כתובתה בטובת הנאה כדי שישכיר עליה עבד או שפחה לשמשו כך איש המורד אינו אלא מתשמיש דסיפא דמתני' שם דתני המורד על אשתו וכו' דומיא דרישא דתני' המורדת על בעלה אבל מונע ממנה מזונות כופין אותו להוציא לרב או כופין אותו לזון לשמואל ואין כאן דין מורד להוסיף על הכתובה אבל הטור כתב שגם במורד ממזונות נקרא מורד כמו מורד מתשמיש ומוסיפין לה על כתובתה אם תרצה להמתין וכ"כ הרא"ש דאפי' לרב הונא דסבר דמורדת ממלאכה לא הוי מורדת אבל איש המורד מלזונה נקרא מורד וע' בב"ח שכ' שהרא"ש יחיד בדין זה נגד שאר פוסקים:

(ב) משקל ל"ו שעורות של כסף:    כבר כתבתי בסי' ס"ה שלפי החשבון שכתבו האחרונים דינר כסף שהוא צ"ו שעורות הוא רביעית לוט ולפי חשבון זה ל"ב שעורות הוא שליש מרביעית לוט שהוא חלק י"ב מלוט וד' שעורות הנותרים הוא חלק ט' מזה:

(ג) דאם רוצה לגרש מיד וכו':    הנה לדינא דגמרא דבר זה פשוט דהבעל מגרש בע"כ ומהי תיתא דיעבור על לאו דלא יגרע ואדררב' המשמש עם אשתו ודעתו לגרשה עובר משום אל תחרוש על רעך רעה וגו' כדאי' לקמן סי' קי"ט אך עתה אחר שתיקן ר"ג שלא לגרש אשה אלא מדעתה היה אפשר לומר להוסיף לה על כתובתה אם מונע ממנה עונת' מאחר שאין יכולת בידו לגרשה בע"כ וראיתי בב"ח שכ' שגם בזמן הזה אם רוצה לגרש אין מוסיפין לה על כתובת' ולא עוד אלא אף שממזונותיה פטור והביא ראיה מתשו' הרב המזרחי סי' ל' שפסק ג"כ שפטור ממזונותיה והביא ראיה לדבריו מריש כתובות דקתני התם הגיע זמן ולא נשאו אוכלת משלו וכו' ה"ד אי דמעכבן אינהו אמאי אוכל' משלו וכו' עכ"ל ולפ"ז תקנת ר"ג לא היתה רק שלא לגרשה בע"כ כדי לישא אחרת אבל למנוע ממנה שאר כסות ועונה בע"כ עד שתתרצ' ותתפייס לקבל גט הרשו' בידו ובאמת מלבד שיש לפקפק על עיקר דברי הרב המזרחי דראייתו אינו ראיה דאין לדמות סוף דינה לתחילת דינה וחלתה יוכיח דבתחלת נשואין חלתה אינו מעלה לה מזונות ואחר הנשואין צריך לזונה בימי חליה מ"מ נראה דאפשר לומר דאף הרב לא אמרה רק לענין מזונות דאפשר דיכול לומר איני זנך ואיני נוטל מעשה ידיך מאחר שאני מוכן לגרשך אך עונתה לא יגרע וע' בתשו' הרא"ש כלל מ"ב כ' וז"ל הגאון רב"ג ז"ל תיקן להשוות כח האשה לאיש כמו שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו וכו' ובמה שהאיש כופין אותו להוציא אף האשה כופין אותה לקבל גט ואם תמאן לקבל ימנע ממנה שאר כסות ועונה וכו' משמע להדי' במקום שאין כופין באיש אין כופין באשה וצריך לקיים לה שאר כסות ועונה וגם מוסיפין על הכתובה כמו באשה המורדת וכן משמע מתשו' מהרי"ק סי' ק"ז שכל עצמו לא כ' שם אלא מאחר שיש לה מום אף שמחל פעם אחד אין בידינו לכופו ולהיות עמה ולהוליד ממנה בני שנואה מאחר דאפשר לומ' דבכה"ג לא תיקן הגאון עליה שלא לגרשה בע"כ כיון שהוא בא מחמת טענה ונמאסת בעיניו מחמת מום וכמו שהאריך שם אבל בשאר נשים שבודאי תיקן הגאון עליה נראה שם שיש לכופו משום ביטול פ"ו וגם באשה שיש לה מום נראה שם שצריך ליתן לה שאר כסות דמאחר שמחל לה פ"א ונתחייב לה בכתובה למה לא יתחייב לה בתנאי כתובה ורק בעונה שהוא צער דגופה אפשר לו' דלא מחיל אינש לעולם אף שמחל פעם אחד, ע"כ נראה למעשה שאין לסמוך על הרב בב"ח וע' לקמן סי' ע"ט ס"ק ג' מ"ש בשם מהרש"ל וכל שאין לו טענה מבוררת למה מאוסה בעיניו דין מורד יש לו ומוסיפין לה על כתובתה ומחויב ליתן לה שאר וכסות מה שבידו לקיים וגם על דברי הרב מהרמ"א יש לתמו' דכתב דמשמע מדברי הרמב"ם אם רוצה לגרש אין לו דין מורד ומה לו לדקדק מדברי הרמב"ם הנה מי לא ידע זה שהאשה מתגרשת שלא לרצונה וכבר כ' מהרי"ק בסי' הנ"ל שהרמב"ם לא הזכיר תקנת ר"ג שלא נתפשטה בארצו ומה משמיענו בזה שהמגרש אשתו אינו נקרא מורד ואינו עובר בלאו:

(ד) שמבקשת גט בלא כתובה:    כלו' ששואלת גט סתם ומכ"ש אם אמרה בהדיא שמוחלת הכתובה:

(ה) אם רצה הבעל לגרשה:    ודלא כדעת רשב"ם והרמב"ם דבטענת מאיס עלי כופין אותו לגרש וע' במ"מ פי"ד מה"א דין ח' מ"ש על דברי הרמב"ם דאין נוהגין כמותו אף אם נשאה בגט של כפיה תצא ועיין בדברי האחרונים מזה:

(ו) וכל מה שנתן לה מתנה מחזרת:    ואם צריכה להחזיר כסף הקידושין בחזרה אחר הנשואין עיין מ"ש לעיל סי' נ"ב סעי' ה' ובתשובת מהרי"ו סי' ך' בדין המורדת פסק להדיא דא"צ להחזיר טבעת קידושין מפני שלא יאמרו כו':

(ז) דאף מנכסי צ"ב אינ' נוטלת אלא מה שתפסה:    עיין בתשובת הר"ן סי' כ"ב דבמעות נדוניא לא מהני תפיסה דאין מועיל רק בבלאות שהם שבח בית אביה:

(ח) וי"א דאף נ"מ אינה נוטלת אלא מה שתפסה:    הנה הרשב"א כתב להדי' הביא' הרב הב"י דנ"מ דידה לא הפסידה וכ"כ המ"מ ונ"מ לא הפסידה כלל אלא נוטלת מה שהוא קיים וסיים בדבריו כך העל' דינים אלו הרשב"א וכן אחר זה במורדת ממש כ' ג"כ אף שבנצ"ב לא מהני תפיסה אבל בנ"מ לא הפסידה כלום אלא אפילו מה שיש ביד הבעל מוציאין מידו וכן הוא דעת רבינו וא"כ לא ידעתי מי הם הי"א שכתב הרב שאף נ"מ אינה נוטלת בלא תפיסה וגם בב"ח ראיתי שכ' בשם הר"ן בתשובה דלדעת הרשב"א והרמב"ן והאחרוני' אף בנ"מ צריכה תפיסה והוא הפך מ"ש המ"מ בשם הרשב"א ולא ראיתי בתשו' הר"ן שיזכיר דין נ"מ גם בסוף הסי' בדיני מאיס עלי שכתב הרב בב"ח בקצר' בחלוק' ראשונה כתב ואף מנ"מ שלה אין לה כלום אלא מה שתפסה היא או אביה כדעת הרשב"א והרמב"ן והדברים הם תמוהים בעיני גם בתשובת מהרי"ו כתוב כל מה שהיא מוחזקת בנדונייתא ובכל מה שהכניסה עמה לחופה וכו' וכל תכשיטיה וכו' כל מה שחשבה הם נצ"ב ע"כ כתב שהיא מוחזקת אבל נ"מ אין צורך לשום תפיסה וכמ"ש בשם המ"מ דאפילו מה שהוא ביד הבעל מוציאין מידו:

(ט) ולא חזרה נמלכין בה ותאבד כתובתה:    הר"ן פי' כלו' דלא סגי במה שהב"ד מתרין בה ע"י שלוחם אלא הב"ד בעצמם נמלכין בה קודם שיפסקו הדין להפסידה כתובתה ומשמע דאם חזרה בה לא הפסידה כלום וכתב הר"ן דף תצו ע"ב וכ"ת אתיא לאערומי דמרדה ג' שבתו' ובד' הדרה בה וכן לעולם ליתא דאפשר דכל שעברו עליה ד' שבתות של הכרזה בין הפעמים כולם הפסידה כתובתה ואחרים אומרים דבתוך ד' שבתו' פוחתין ז' ז' ומ"ה לא אתיא לאערומי אבל אינה מפסדת כתובת' בבת אחת אלא בד' שבתו' רצופים:

(י) ואין נותנין לה גט עד י"ב חודש:    כתב המ"מ משהין אותה י"ב חודש ומבקשין ממנו שלא לגרשה תוך זה הזמן מפני שגנאי הוא לבנות ישראל שמתגרשו' מבעליהן מפני קטטה ושמא תוך זמן זה מרצין זה את זה ותשאר עם בעלה משמע דאם רוצה דוק' לגרש' מגרשה בלא כתובה רק שמבקשין אותו שלא לעשות ועיין בר"ן ודעת הרשב"א דלא הוזכרה שהייה בגמר' רק למאיס עלי ועיין בתשובה בב"י אבל במורדת ממש מיד לאחר ד' שבתו' והמלכה שניה הפסידה הכל ואם ירצה לגרשה מגרשה מיד ואין מבקשין אותו כלל אבל דעת הרא"ש והטור דכל י"ב חודש אם ירצה הבעל לגרש לא אבדה כתובתה אפילו במאיס עלי שמוחלת לו הכתובה לא הוי מחילתה מחילה כל י"ב חודש ומכ"ש במורד' ממש שאינה ראויה להתגרש מיד שודאי נותנין לה ג"כ זמן י"ב חודש אחר הכרז' ד' שבתו':

(יא) ואפילו היא מעוברת:    כלו' שאינו חייב במזונותיה מפני העובר שבמעי' אבל לכשתלד אינה חייב' להניק הולד עיין בגוף התשוב':

(יב) אבל נוטל פירות וכו' וחייב בפדיונה וקבורתה:    זה הוא דעת הרא"ש והטור דלא הפסידה כל י"ב חודש רק מזונו' לבד אבל כתובה אית לה וכמ"ש לפני זה ס"ק ט' וא"כ אית לה ג"כ תנאי כתובה ופרקונה וגם חייב בקבורת' מאחר שאינו יכול לגרשה בלא כתובה ונדונייא אבל לדעת הרמב"ם כמו שפי' המ"מ והרשב"א שאין לה כתובה כלל כל י"ב חודש א"כ גם תנאי כתובה בטל אם כן אין לו פירות ואינו חייב בפרקונ' ובקבורת' מאחר שאין לה כתובה ומיהו אפשר מאחר שהוא יורשה חייב גם כן בקבורת' ובב"ח כתב מאחר דאמרי' בגמ' דקבורתה תחת כתובתה ומפור' בגמ' ברש"י ובתו' דף נ"ג דנדוניא שהיא נצ"ב הוא מיקרי כתובתה וא"כ מאחר שהפסידה הנדוניא רק מה שתפסה בלבד א"כ יאמר הבעל דאף דמכח ספיק' דדינא אין להוציא מה שתפסה מ"מ שמא מדינ' אבד' כל הנדוניא וא"כ אין אני חייב בקבורתה ולפי זה אינו יורש מה שתפסה מאחר שאינו רוצה לקברה:

(יג) אין לבעל עליה כלום:    כלו' דאינו אוכל פירותיה אבל מ"מ יורשה וגם היא אינה רשאי לבזבז וליתן מתנה לשום אדם ולא למחול השטר חצי זכר כמבואר בתשובת מהרי"ו סי' ך' ובד"מ כתב שאין הבעל חייב בקבורתה אחר י"ב חודש אעפ"י שיורשה כבר כתבתי דלדעת הרמב"ם ושאר מפרשים גם תוך י"ב חודש הדין כך:

(יד) אבל תוך י"ב חודש יכולה לחזור בה:    אין להקשו' א"כ אתיא לאערומי ותצער אותו עד סוף י"ב חודש ואח"כ תחזור בה וע"כ כתב הר"ן דאין יכולה לחזור די"ל דמאחר דמביישין אותה בהכרזת ד' שבתו' לא אתיא להערים:

(טו) דבזמן הזה שאין נושאין ב' נשים:    כלו' דוקא בזמן התלמוד משהינן לה י"ב חודש כי אין לו היזק בזה שהרי יכול לישא אחרת אבל בזמן הזה איך תעגן אותו י"ב חודש אלא מגרשה אחר ד' שבתו' וכרבותינו דברייתא כתובו' דף ס"ג ע"ב דקתני רבותינו חזרו ונמנו שיהו מכריזין עליה ד' שבתות זו אחר זו וכו' ואפשר אף תוך ד' שבתו' אם רוצה ליתן לה כתובה ולגרש אין מונעין אותה מאחר שא"א לו בלא אשה אפילו עונה אחת ואם אינה רוצה לקבל גט מתירין לו לישא אשה אחרת:

(טז) ויש חולקין שאין להתיר לו:    נראה דעל זה חולקין לישא אחרת וכמו שכתב מהרי"ק שאם נתיר לו במורד' אפילו תקדיח תבשילו יאמר שהיא מורדת כי יתן עיניו באשה אחרת אבל להשהות אותו בע"כ י"ב חודש בלא פ"ו על זה לא נמצא חולק ומכ"ש אם רוצה ליתן לה כתובה מחוייבת לקבל הגט אפילו לדעת הרא"ש דאיך תמנע ממנו עונה בע"כ ואיך כחה יפה מכחו והוא אין בידו למנוע עונה רק שבת א' ואם חלה רק ו' חדשים כמבואר לעיל סי' ע"ו ואיך תצער אותו י"ב חודש ולא ידעתי החילוק שכתב הרב בהג"ה זו אחר זה בין תוך י"ב חודש לאחר י"ב חודש ואפשר שדעתו מאחר שלא אבדה כתובתה לדעת הרא"ש והטור עד י"ב חודש כמ"ש לעיל ס"ק ט' ע"כ תאמר לו אין אני מעגן אותך תתן לי כתובה ותגרש אותי אבל לאחר י"ב חודש שכבר אבדה כתובתה צריכה לקבל גט אבל אם רוצה ליתן כתובה צריכה לקבל מתי שירצה מיד לאחר עונה אחת ולדעת הפוסקים שכתבתי לעיל ס"ק ט' שאבדה כתובתה מיד אחר ד' שבתו' ג"כ דינא הכי שמחוייבת לקבל הגט אם הוא רוצה:

(יז) וי"א דאפילו תוך י"ב חודש וכו':    פשט הלשון משמע דאין כופין לגרש השניה שנשא ואף על גב דכ' לפני זה דלכתחלה אין מתירין לו לישא אחרת אם עבר ונשא מה שעשה עשה אבל המעיין בגוף התשובה יראה דאין ראיה לדין זה משם דהתם מיירי בארוסה שמרדה ונשא אחרת ושם לא עשה שום איסור במה שנשא אחרת וכמו שכ' הרב בהג"ה זו שלפני זה דבארוסה מתירין לו וכמו שכתב מהרי"ק בשורש ס"ג וע"כ כתב בשורש כ"ט (ועל נדון אחד ששמעון שדך בתו לראובן וראובן שלח סבלונו' להכלה ואחר כך חזר שמעון מלשדך את בתו לראובן וטען ראובן שלשם קדושין שלח הסבלונו' ולבסוף כאשר ראה ראובן שאין חפיצים בו נשא אשה אחרת ועתה מבקש שמעון גט מראובן וראובן אינו רוצה מחמת הזלזול שזלזלו בו וכתב הרב מהרי"ק להשואל על זה) ואשר רצית לדמות זה לנושא נשים באיסור דרבנן לע"ד אין נראה מאחר שלא נשא השניה כי אם מתוך מרד הראשונה דס"ל למהרי"ק בנדון ההוא דלא עשה שום איסור וא"כ אפשר לומר היכא דעשה איסור כגון תוך י"ב חודש אפשר דכופין להוציא השניה שנשא באיסור ובאמת המעיין בשורש ס"ג יראה דדעת הרב מהרי"ק דמותר לישא לכתחלה אחרת בכל מורד' רק שלא רצה להחליט הדבר משום פריצו' הדור וא"כ בודאי דין זה אמת שאם עבר ונשא אחרת מי יוציא אותה ממנו וגדולה מזו פסק בשורש כ"ט דיכול לעגן המורד' עולמי' מאחר שהיא נתנה אצבע בין שיניה ומורד' עליו אין כופין להוציאה עולמי' ע"ש שהאריך בטעמים ואפשר דהרב בהג"ה כיון גם לזה וסתמ' פסק דאין כופין לגרש שום אחת:

(יח) קודם חליה או אח"כ ויש חולקין:    לא ידעתי למה נקט מחלוקת זה בחלתה הא גם בנדה נחלקו דבירושלמי מוקי לה כשמרד' עליו קודם שבאת לנדה (והובא במ"מ פי"ד מה"א דין י"א) ותלמודא דידן משמע דאפי' מרדה בימי נדותה דבלא מרדה פת בסלו מקרי וכתב המ"מ שם דהרשב"א פסק כהירושלמי והרמב"ם פסק כמשמעו' גמרא דידן וכן פסק הרא"ש והטור ס"ק ח' והמראה מקום נדפס כאן בטעו' דהר"ן והראבי"ה והגהו' אלפסי פסקו כהירושלמי והמראה מקום הנ"ל צ"ל מקומו אחר יש חולקין דסברי כהירושלמי (והמראה מקום של תשוב' מוהר"ם צריך להיו' לעיל דס"ל כתלמוד' דידן הובא דבריו במרדכי פרק אעפ"י דף תק"מ ע"ב) דמשמע מדבריו דאפי' בחליה הוי מורדת מיהו המעיין שם יראה דמיירי דיכולה לטבול בחליה דאז ודאי מורדת היא ומ"מ משמע דלא היה מפרש כמו הירושלמי שמרדה קודם נדתה וקודם חליה ולא ידעתי למה לא הביא גדולי הפוסקים הרמב"ם והרא"ש והטור החולקים על הירושלמי והביא תשובת מוהר"ם שאינו מפורש בהדי' שחולק על הירושלמי:

(יט) ואפי' היה בעלה מלח:    דין זה פשוט דבשלמ' גבי המדיר את אשתו מתשמיש שכתוב ג"כ דין זה לעיל בסי' ע"ו סעיף ט' איכא למימר דיכול לומר מה איכפת לך שהדרתיך הא בלא נדר אין עונתך רק לששה חדשים (ע"כ כתב ואפילו הוא מלח שעונתו לששה חדשים וכמ"ש הטעם למעלה בס"ק י"ז) אבל במורדת מי ימחה בידו לקרב עונתה וצריך לומר דמיירי שהולך עתה לים ואין דעתו לבא רק לששה חדשים והיא אומרת לכשתבא לא אשמש עמך אז מתחיל המרד מעתה כמו גבי נדה שאומרת לכשיגיע זמן טבילה לא אטבול דהשת' לאו בת תשמיש היא:

(כ) ומרדה כדי לצערו:    לאו דוק' ה"ה באומרת מאיס עלי וע' בתשוב' הריב"ש סי' שס"א שם נתן טעם למה לא כ' הרמב"ם דין זה באומרת מאיס עלי:

(כא) וי"א שגם יבמה וכו':    זהו דעת הסוברים מצות יבום קודמת אבל הסוברים מצות חליצה קודמת אין כותבין אגרת מרד ויתבאר לקמן סי' קס"ה:

(כב) תחזיר כל דבר שהוא של בעלה:    כבר כתבתי לעיל סי' זה ס"ק ז' וסי' נ' סעיף א' שאין צריכה להחזיר טבעת הקדושין כדי שלא יאמרו אין קדושין תופסין באחותה וכן הוא בתשובת מהרי"ו סי' כ':

(כג) אם תפסה אין מוציאין מידה:    לכאורה משמע ה"ה אם תפסה מעות הנדוני' אף על פי שאין זה המעות שהכניסה לו כיון דאתו מחמתייהו דהנהו זוזי אבל מאחר שכתבתי לעיל ס"ק ז' שהר"ן כ' בהדי' דוק' בלאות למה נעשה מחלוק' ביניהם ולדע' הרשב"א דס"ל דההיא דאיתמר בגמר' (דף ס"ג ע"ב בכתובו') בכלתיה דרב זביד לחלק בין תפסה או לא היינו במאיס עלי אבל במורד' דבעינ' ליה לא מהני תפיסה בנכסי צאן ברזל ואם כן תימ' על הרב מהרמ"א שלא הזכיר כאן החלוקה השנייה בדעת הרשב"א במורדת דבעינא ליה דלא מהני תפיסה בנצ"ב כמו שהזכיר החלוקה הראשונה בדעת הרשב"א לעיל בסעיף ב' בהג"ה בדאמרה מאסתיהו דמהני תפיסה בנצ"ב ואף שאפשר לומר דדעת הרב דהדין עם המוחזק דהאשה תאמר קים לי כהרמב"ם דמהני תפיסה ולעיל אם לא תפסה האשה יכול הבעל לו' קים לי כהרשב"א מ"מ קשה למה פסק דקרקע של צ"ב הוא נוטלתן הא לדע' הרשב"א לא מהני תפיס' במטלטלין וה"ה קרקע והוא נוטל כל צ"ב וא"כ מנ"ל דהקרקע בחזקתה דילמ' היא בחזק' הבעל דיכול לומר קים לי כהרשב"א ועוד אכתוב מזה בסמוך גבי דינ' דמתיבת':

(כד) נ"מ שלה ברשותה הם:    כלו' גם כן מה שהוא בעין נוטלת אפילו הם מיד הבעל אבל מה שנאבד נאבד לה:

(כה) וי"א דכל זה באינה נותנ' אמתל':    לעיל קאי על סעיף ב' שכ' דין מאיס עלי כת' כאן דלעיל מיירי באומר' מאיס עלי בלא אמתל' מבורר' אבל בנותנת אמתל' מבורר' וניכרת לב"ד שכנים דבריה שראוי לה למאוס אז על זה תקנו הגאונים שלא לדון בדין התלמוד אלא הבעל צריך להחזיר לה כל הנדן שלה כדין אשה דעלמ' היוצאה בגט והא דלא כ' דין זה לעיל משום דסיים כאן אם רואין הב"ד ערמה בדבר ושבני אדם למדוה כן אז אפילו תפסה מוציאין מידה וזה כדע' הרשב"א במורדת דבעינא ליה דלדע' הרמב"ם אף אם יש ערמה בדבר מה בכך לא יהא שהיא מודה דרוצה לצער ולהנקם ממנו אפ"ה מהני תפיסה אבל מהר"מ פסק בתשובה בהדי' הוב' במרדכי סוף פרק אף על פי דף תק"מ ע"ב אם הדברים מוכיחין שאין כן אלא מחמת כעס שהיה לה עם בעלה יהבינן ליה כוליה לדידיה בין מה שהכניס הוא בין מה שהכניסה היא וכו' הרי להדיא דלא מהני תפיסה בנכסי צאן ברזל ומאחר שהבעל זכה בנדוני' מאן מרמי ליה מידיה וע"כ לא הביא הרב דעת הרשב"א לעיל באשר כאן פסק כדע' הרשב"א וכמ"ש בסמוך בלשונו אז אפי' מה שתפסה מנכסיה כלו' מה שתפסה מנכסי צ"ב מוציאין מידה והא דפסקו בגמר' דמהני תפיסה במאיס עלי היינו דלא ידעינן אם טוענת אמת שאז מהני תפיסה אבל בנודע הדבר שטוענ' שקר באומרת בעינ' ליה ומצערנ' ליה דלא מהני תפיסה לדעת הפוסקים דלא כהרמב"ם ואם כן הקושי' שהקשתי לעיל ס"ק כ"ג צ"ע למה פסק דקרקע צ"ב בחזקתה מאחר שפסק כאן כהרשב"א דהכל בחזקתו ולא מהני תפיסה דידה:

(כו) ואין חילוק בין אם תפסה או לא וכו':    כלו' דג' חלוקו' בדבר דהיכ' דידעינן בודאי שמאיס לה כגון שאנן סהדי שלמעשים אלו ראוי שתמאס בו שלדינ' דגמר' אין לה רק בלאות שתפסה אבל דינ' דמתיבת' הוא שצריך להחזיר לה כל הנדן שלה שהכניסה לו בין מעות בין תכשיטין וצריך לשלם מה שאין משמש למלאכתו הראשונה דאדעת' דהכי לא הכניסה לו רק לרווח' דמלת' יש להחרים דאולי איתת' בכל דהוא ניח' לה ואינה מואסת בו מדעתה רק מעצת קרוביה ואם אנן ידעינן בודאי שמשקר' רק שמוכח שהקרובים למדוה אז לא מהני תפיסה וצריכה להחזיר דאין כאן טענ' מאיס רק מורד' ממש וקי"ל כהרשב"א דלא מהני תפיסה רק במאיס ולא במורד' ואם נותנה אמתל' ואינה מבורר' כ"כ והדבר ספק אז צריכה לשבע כעין הדין הנזכר בתשו' מהרי"ו סי' כ' ואז תלוי הדבר בתפיסה אפילו/ מעות /הנדן והיינו אפילו לדע' הר"ן שהבאתי לעיל ס"ק ז' דבנדן לא מהני תפיסה מ"מ היא אומר' שראוי לפסוק לה דינ' דמתיבת' דשייך אפילו במזומנים ומאחר שהיא מוחזקת זכתה במה שבידה:

(כז) אין לה ליתן משלה לאחרים:    לשון הרב מהרי"ו גם מוטל עליה שלא לבזבז מאשר ישאר בידה שלא ליתן מתנה רק תטול פרנסתה מן הקרן והשבח וכו' גם משטר ירושת חצי חלק זכר וכל דבר גלוי ומפורסם שהוא בידה זכות הבעל ישאר בתוקפו וכו' ואין לה כח לקרעו ולא לבטלו ולא למחו' וכו' ע"ש:

(כח) אפי' במקום שכופין אותו לגרש:    היינו במקומות שנוהגין על פי הפוסקים דסביר' להו דבמאיס עלי כופין לגרש כמ"ש לעיל ס"ק ה' אבל אם עשה שלא כהוגן וקדשה ברמאו' דפסק לפני זה בסמוך בשם תשוב' הרא"ש דכופין אותו לגרש נ' דאם מתה קודם שגירשה אין יורש אותה דלענין ממון ודאי אמרי' הוא עשה שלא כהוגן ואיך יהיה חוטא נשכר וע' בתשו' הרא"ש ומיהו ארוסה אין בעלה יורשה ונשואי רמאו' לא שכיח ואם כן בחנם העתיק הרב דין זה מאחר שאין אנו נוהגים לכוף לגרש במורד' וכמ"ש כל האחרונים ואפשר שיש עוד הרבה דרכים שמודה הרא"ש שכופין לגרש כמבואר לקמן סי' קנ"ד וא"כ נ"מ שם ע"כ כ' הרב אף דאין נ"מ במורד':

(כט) אם אביה תפס מנדוני' וכו':    מלשון זה משמע אפי' באה הנדוני' כבר ליד הבעל מהני תפיס' האב כמו דמהני תפיסה דידה ולא הוי כתופס לב"ח במקום שחב לאחרים דהוא חב לבעל בתפיסה זו משום דיד אביה כידה דמי אבל בגוף התשובה כ' וכיון שאביה מוחזק מן הנדן דהנעלה ליה שנתחייב לחתנו מהני כאלו היא עצמה תפסה לשון זה משמע שהאב עדיין לא נתן הנדן ונשאר חייב להחתן אבל תפיסה אפשר דלא מהני דהוי כתופס לב"ח דכיון דנשאת אין לאביה רשות בה וכן משמע בהגהו' מרדכי בתשו' מהר"ם דגם באב שייך תופש לב"ח רק מטעם אחר זוכה האב:

(ל) אין להם דין צ"ב:    דמאחר דלא שמו הבגדים להחתן בנדן שלו אין להם רק דין נ"מ וע' לקמן סי' צ' סעיף י"ד וסי' פ"ה סעיף ב':

(לא) מחרימין תחלה:    נ' דהרשות ביד ב"ד להשביע הנטען כפי ראות עיניהם וכמ"ש בסמוך לפני זה בהגה בדין מאיס עלי וע' בקונטרס אחרון שהקשה למה לא נאמין לה בדבר שהוא ידוע ואכתוב בזה לקמן אי"ה:

(לב) ועושין פשרה כפי כח הדיין:    וסיים הרמב"ם אבל לבעול לפני עדים א"א שאסור לבעול לפני כל בריה משמע דאסור אפי' באופן שהם נראים ואינם רואים:

(לג) ארוסה שאינה רוצה לינש' וכו':    כ"כ הטור לקמן סי' קנ"ד סעיף י"ח ונתן טעם שלא פסק לו אלא ע"מ שתנש' לו והיא אינה ברשותו לכופו שתנש' לו ומשמע שאינו חייב ליתן אבל אם כבר נתן אין יכול לתפוס בשביל בתו וכמ"ש למעלה סעיף קטן כ"ט:

סימן עח

(א) ואפילו אם יאמר איני פודך וכו':    כלו' אפי' אומר כן בתחלת הנשואין ולעיל סי' ס"ט סעיף ה' נתבאר שגם לה אין שומעים ונר' דאף אם שנים מסכימין לזה דב"ד מוחין בהם כדי שלא תטמע בין הכותים:

(ב) אין מחייבין הבעל וכו':    משמע הא אם רצה לפדות' אין מוחין בידו וא"כ היה לו לכתוב די"א דמחויב לפדותה בכל מה שיוכל אך באמת קשה למה כ' אין מחייבין הבעל הא לבעל דעה זו דפסק כרשב"ג כתובות דף נ"ב ע"ב אסור לפדותה מפני תיקון העולם יותר מכדי דמיה לרשב"ג דס"ל הכי שם ובפרט למה שפסק הרמב"ם כמ"ד בגיטין סוף השולח דס"ל דלא ליגרשו ולייתי טפי ע"כ אין פודין יותר מכדי דמיה וע' ביורה דעה סי' רנ"ב:

(ג) ואפי' אין לו אלא כדי פדיונה:    ביורה דעה סי' רנ"ב מבואר דאף אם גם הוא שבוי אשתו קודמת לו אם לא במקום שרגילין במשכב זכור וע' בהגהות מרדכי דכתובות:

(ד) ורצה לגרשה מגרשה:    יש לדקדק מאי אתא לאשמועינן וכי עד השת' לא ידעינן שהרשות ביד האיש לגרש אשתו ומהי תיתי שלא יתן לה כתוב' כשיגרשנ' ע"כ היה נ' דדעת הרמב"ם דאף שאין כופין אותו לפדותה פעם שנית מ"מ תוכל לו' לו או תפדני או תגרשני ותתן לי כתובתי ואחד משתים צריך לקיים לה אבל הב"י לא כ' כך וכ"כ הר' מהרמ"ה בהג"ה, ולי נר' כמו שכתבתי וכן ראיתי אחר כך בב"ח:

(ה) יורדין לנכסיו ומוכרין בהכרזה:    ואף על גב דקי"ל כל רגע שמאחר לפדות השבויה כאלו שופך דמים כמבואר ביורה דעה סי' רנ"ב אפ"ה מוכרין בהכרזה דלא מיעטו בגמ' מן הכרזה רק שלשה דברים כרגא מזוני וקבורה ומ"מ קשה למה יגרע מצוה רבה כזו מג' דברים הנ"ל:

(ו) ונשבית אחר שהדירה:    אבל נשבית ולבסוף הדירה אתי לאערומי (להדירה כדי להפטר מן הפדיון כדאית' בגמר' כתובות דף נ"ב ע"א) ואפי' נדרה היא אחר שנשבית וקיים הוא לה כיון דקי"ל הוא נתן אצבע בין שיניה ג"כ שייך ערמה וכן הוא בב"ח:

(ז) מחזירה לו לאשה וכו' ואם רצה אחר כך וכו':    נראה דקמ"ל דלא תימ' הואיל ורוצה לגרשה א"צ לטפל בה רק שולח לה הגט וכתוב' למקו' שנשבית קמ"ל דצריך להחזיר' עכ"פ לביתו דלא גרע' אשת ישראל מאש' כהן דצריך להחזירה למדינתה:

(ח) כדרך שנתבאר סי' ז':    לעיל אמרי' בסי"א בהג"ה בנחבשה ע"י נפשות די"א דאסורה אפילו לבעלה ישראל וכן אמרו בגמ' כתובות דף נ"א ע"ב דגניבי לסטים אינם כשביות ומוקי לה בבן נצר [פרש"י לסטים היה ולכד עיירות ומלך עליהם ונעשה ראש ליסטים ובדידיה תנן שבויי מלכות אינן כשבויות ואסורו' לבעליהן דסברה מינסב קא נסיב לה ונבעלה ברצון] וכן אמרו שם גבי נשי דגנבא גנב שבקינהו גנבי ללכת לבעליהן ואינון אזלן מנפשייהו אל הגנבים ודאי אסורין ומאחר שאין יכול לקיים בה ואותבינך לי לאנתו אין חייב לפדותה ונ' דוק' אשת ישראל אבל אשת כהן שזינתה ברצון אחר שנשבית מאחר שכבר נאסרה עליו בשעת שביה ויכול לקיים בה תנאי כתובה ואהדרינך למדינתך חייב לפדותה:

(ט) אסורה על בעלה מחייבי לאוין:    כלו' אפילו אלמנה לכ"ג גרושה לכהן הדיוט שיכול לקיים בה תנאי כתובה אהדרינך למדינתך אפ"ה אינו חייב לפדותה שאין איסור שביה גורם לה:

(י) ומשלם לה הפירות שאכל:    בתו' בכתובות דף נ"ב ע"א בד"ה ממזרת ונתינה לישראל כתבו ואותן פירות עצמן לא ישלם הבעל אא"כ נשבית ע"ש וע' לקמן סי' קט"ז והחילוק שבין הכיר בה או לא הכיר בה ומה שנחלקו רש"י והתוס' בהכיר בה ודעת הרמב"ם כדעת רש"י:

(יא) אין היורשים חייבים לפדותה:    שאין אני קורא בה ואותבינך לי לאנתו ונראה שאין היורשין צריכין להחזיר הפירות שאכל הבעל דמזל רע שלה הוא כשמת הבעל קודם שפדאה והוא כדין אכל אבל היורשים אין להם פירות מאחר שאין חייבים לפדותה וכן הוא בסי' צ"ה:

(יב) ואפילו היתה זקוקה ליבם:    וכתב הרא"ש נכסים שנפלו לה כשהי' תחתיו דבעל אוכל יבם פירות לרבא וכו' ומיהו לא חייב בפרקונה כ"ז שלא כנסה דלא קרינן ביה ואותבינך לי לאנתו וע' לקמן סי' ק"ס:

סימן עט

(א) רפואה שיש לה קצבה:    פרש"י שאינה חולה תדיר וה"ה אם היא חולנית תדיר והרופ' רוצה ליקח דבר קצוב ורוצה לרפא אותה כל זמן שתצטרך גם כן מקרי רפואה שיש לה קצבה:

(ב) אם ראה הבעל שהחולי ארוך:    אפשר לו' דאורחא דמלתא נקט וה"ה בחולי שאינו ארוך וההיא דספרי אינו אלא אסמכת' מפני דרך ארץ וע' במ"מ ובכ"מ:

(ג) או הריני מגרשך וכו':    החילוק שבין פדיון לרפואה מבואר דבפדיון כבר נתחייב בשעת שביה והרפואה כל יומא זמניה הוא ע"כ מותר לגרש תוך ימי חליה וכבר כתב מהרש"ל הובא בב"ח דבזמן הזה שאין מגרשין בע"כ מחויב לרפאו' אותה ואינו מועיל מה שמוכן ליתן לה כתובה ולגרשה ועמ"ש לעיל סי' ע"ז על מ"ש בב"ח בשם הרב מהרר"א מזרחי דאף בזמן הזה אם רוצה לגרש וליתן לה כתובתה אין לה עליו כלום:

סימן פ

(א) אלא לטוות הצמר בלבד:    שהפשתן מזיק את הפה והפשתים והטוי' היא המלאכה המיוחדת לנשים שנא' וכל אשה חכמת לב וגומר לשון הרמב"ם ואף על גב דאמרו בגמר' בכתובות דף ס"א ע"ב שאין כל פשתן מזיק רק כיתנ' רומאה תירץ הב"י דכיון דאין כיתנ' רומאה ידוע לנו כל כיתנ' מספק' לן בכיתנ' רומאה והוי קול' לאשה שלא לחייבה בשום כיתנ' ואפשר דס"ל להרמב"ם מדפסיק ותני בגמר' שם בצמר אין בפשתים לא משמע לכל מין פשתן אין כופין משום דיש פשתן שמזיק מאד ע"כ לא חילוק חכמי' ואמרו שאין כופין רק בצמר ולא בפשתן דמאן מפיס ודלא כדברי התוס' שם בד"ה וה"מ בכיתנ' רומאה ע"ש:

(ב) ועשתה יותר מהראוי לה:    דעת המ"מ אפי' שעשתה בשעה שבני אדם ישנים מכ"ש עשתה הרבה מלאכות ביחד שלא ע"י הדחק וע' בטור הביא דעות בזה מחלוקת ר"ת ורב האי והרא"ש לא הכריע ותוכל האשה לו' קים לי כמ"ד לעצמה וכתב הרב בב"ח שכן נוהגים במדינות אלו שלא להוצי' מיד האשה שום העדפה שעל ידי הדחק:

(ג) ודוק' שנותן לה מעה כסף:    לאו אדחק' עצמה קאי אלא אסתם מותר מעשי ידיה לא זכה הבעל במותר אלא בנותן לה מעה כסף:

(ד) ויכולה אשה לו' וכו':    כתב הר"ן ברור הוא שאם במעשה ידיה דשכיחי יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה כ"ש במות' דלא שכיח:

(ה) היה לו ולה ממון הרבה וכו':    כן הגירסא בהרמב"ם:

(ו) בלא מלאכה שהבטלה מביאה לידי זימה:    ואינו מועיל במה שמשחקת בכלבים קטנים ובכיוצ' בזה (דאף דברי שחוק אלה תועיל שלא תבא לידי שעמום כל זמן שלא תשב בטל לגמרי והוא דעת רשב"ג במתני' דף נ"ט ע"ב מ"מ מביא לידי זימה והוא דעת ת"ק שם במתני' וזהו שאמרו שם דף ס"א ע"ב איכא בנייהו בין ת"ק ובין ר' שמעון ב"ג דמשחקת בכלבים קטני' דשעמום ליכא וזימה איכ' ועוד אכתוב מזה בסעיף שאח"ז ועיין בר"ן די"א דמאחר דהמלאכה אינה מצד החיוב רק שלא תשב בטל מלאכתה דידה הוא והרשב"א חולק ע"ש:

(ז) המדיר את אשתו שלא תעשה מלאכה:    כבר כתבתי בסי' ע"ד סק"ב שאין ביד הבעל לאסור על אשתו ולומר לה לא תעשה זה ואם אמר כן אין בדבריו כלום אלא א"כ תלה בתשמיש או בדברים אחרים וכ' המ"מ לא נזכר בגמרא כמה יהיה זמן ההדרה ורחוק מן הדעת שאם הדיר' יום אחד או שנים שתבא לידי זימה:

(ח) יוציא ויתן כתובה וכו':    במשנה בכתובו' דף נ"ט ע"ב אמרו שהבטלה מביא לידי שעמום וא"כ לא יוציא אא"כ הדירה שתלך בטל לגמרי אפי' לטייל בכלבים קטנים וכתב הרי"ף וכבר איפסק' הילכת' כר' אליעזר דחייש לזימה כלו' ואינו מועיל במה שמשחקת בכלבים קטנים דוק' מלאכה ממש בעינן והרא"ש כ' שאין ראיה כ"כ דאיכא למימר במאי דפליגי רבי אליעזר ורשב"ג הלכה כרשב"ג ובקיצור פסקי הרא"ש פסק כרשב"ג ועי' לקמן בטור סי' פ"א מביא מחלוקת הרי"ף והרא"ש:

(ט) וכן כל אשה רוחצ' וכו':    לעיל סעיף ב' כתב שאפילו היה לו ולה ממון הרבה ושפחו' הרבה אפ"ה צריכה להתעסק קצת במלאכה שהבטל' מביאה לידי זימה וכתב כאן עוד ד' דברים צריכה כל אשה לעשות אפי' עשירה:

(י) וי"א דמחוייבת להציע כל המטות:    לא מצאתי מי שכתב דעשירה צריכה להציע כל מטות דאינה מחוייבת רק להציע לו שהוא דבר חבה אבל בעניה יש אומרים שצריכה להציע כל המטות ולהטריח עצמה בהפוך כרים וכסתו' ורמב"ם בפרק כ"א מה"א דין ג' השמיט דין זה וכתב סתם כל אשה רוחצת וכו' ומצעת לו המטה משמע דמפרש להצעת המט' דמתני' גם כן הצעת מטתו וע"כ תמה עליו הר"ן בדף תצ"ה ע"א שהיה לו להרבו' בעניים עכ"ל (כלו' שענייה מחוייבת להציע כל המטות) ולהפך בכרים וכסתות אבל בעשיר' שתהא צריכה להציע כל המטות הוא דבר תימה וכי זו היא ישיבת קתדרא שאמרו במשנה דף נ"ט ע"ב מי שהכניסה לו ארבע שפחו' יושבת בקתדרא וכ"כ הרב מהרמ"א בעצמו בהג"ה לקמן בסעי' ח' דאינה מצעת רק מטתו והי"א זה הי' ראוי להיות במקומו בסעי' ו' דחשיב שם ששה מלאכות שהעניות חייבו' לבעליהן:

(יא) ועומדת ומשמשת בפני בעלה כגון וכו':    כתב המגיד משנה בפכ"א מה"א דק"ו הוא מהצעת המט' ואף על גב דלכאור' גמרא ערוכה היא בכתובו' דף ס"א ע"ב דקתני אין כופה לא לעמוד לפני אביו ולפני בנו משמע דלפניו כופה אותה התם בעניה מיירי והמ"מ יליף לה דכל אשה צריכה לעשות שירות קטן לבעלה והוא ק"ו מהצעת מטתו מכ"ש להושיט לו כלי אחד:

(יב) וי"א דוקא באינן סמוכין:    הר"ן כ' דין זה בעניה לטרוח עבורה וראייתו מדקאמר בגמ' דאם הכניסה לו שתי שפחו' אינה מבשלת ואינה מניקה וכו' הא שאר' עבדה כגון דברים קטנים ותימא ליה וכו' משום דאמר לה קמי ארחי ופרחי מאן טרח אורחים המשתהים שבת או חודש או עוברי דרכים דמשמע שהיא חייבת לטרוח לבשל ולאפו' וכיוצא לכל בני בית הסמוכין על בעלה אבל כאן בסעי' זה דמיירי בעשירה ולא חשוב רק מילי דחיבה מהי תיתי אם כן/ בן /בעלה יאמר לה הושיט לי כלי זה שתהיה היא מחוייבת לשמוע לו:

(יג) מטחנת:    יושבת ברחים ומשמרת הקמח או מחמרת אחר הבהמה ואם היה דרכן לטחון ברחים של יד טוחנת וכבר כתבתי בס"ק שלפני זה דכל הסמוכים על שלחן בעל' צריכה לעשו' מלאכו' אלו:

(יד) לפני בהמתו המיוחדת לו למרכבתו:    אבל לא לפני שאר בהמו' שלו ורש"י גריס בדף ס"א ע"ב לפני בקרו שאין להוט אחר רביע' אבל לא לפני בהמתו הם סוס וחמור שהם להוטים אחר רביעה לשון אחר נותנ' לפני בקרו נקבות בהמתו זכרים:

(טו) אינה מחוייבת להניקו:    ולקמן סעיף י"ד מבואר שאם היא רוצה להניק בן אחר הבעל מעכב עליה:

(טז) או נכסים שראוי לקנו' מהן שפח' אחת:    כלו' שהכניסה לו נדוניא רבה שיש כדאי למביאה נדוניא כזו לקנו' לה שפחה א':

(יז) ה"ג ברמב"ם או שתהיה לה שפח' א' או שהיה לה ממון כדי לקנות וכו':    וכן צ"ל כאן וכן הוא בסעי' שאח"ז גבי שתי שפחות:

(יח) אינה מצעת המטות רק מטתו:    כבר כתבתי ס"ק י' דלדעת הרמב"ם אף בעניה אין מחוייבת להציע רק מטתו ולא שאר מטות והר"ן תמה עליו שהיה לו להרבות בעניים:

(יט) וכל אשה תעשה זה:    כבר נתבאר זה בסעי' ה' בדברי המחבר דכל מילי דחיבה אין עושה אלא אשתו ולא ידעתי למה חזר הרב מהרמ"א וכתב דין זה וגם למה כתב בדין זה בלבד ולא בכל הד' דברים שנזכרו בסעיף ד':

(כ) עליה להביא ראיה:    הרמב"ם מסיים בפרק כ"א מהלכו' אישות דין ט"ו ואין כאן מקום לשבועה וכתב המ"מ לפי שהיא אינה תובע' ממנו ממון שחייב לה שנאמר ישבע היסת ליפטר אלא שבאה לפטור משעבודה ואינה נפטר' אלא בראיה ובב"ח כתב שאינו מבין דבריו למה יפטר משבועת היסת ודעתו שכאן בש"ע השמיט בכיון סוף דברי הרמב"ם מפני שאין עולים כהלכה ואין דבריו ברורי' מכ"ש שאינם מוכרחים כי שבוע' היסת תקנה היא ואם היה כאן עסק שבועה בכל יום תשביע בעל' שתאמר היום נתעשר וקשה לחלוק על דברי הרמב"ם והמ"מ בלא ראיה וגם הראב"ד לא השיגו, עיין בסמוך ס"ק כ"ח:

(כא) לאכול משלה אם יש לה:    ומ"מ נראה דהבעל צריך לשלם לה מה שהוציא מנכסי' על הולד:

(כב) שצער גופה קודם:    ויש מי שאומר וכו' אם לולד ספק סכנה ולה אין סכנה רק צער מהי תיתי דמכח צער תסכן הולד ואם גם לה סכנה לא ידעתי מי שחולק ע"ז דחייה קודמין בודאי:

(כג) וי"א דמניקה שניהם:    בב"ח כתב דאין הל' כהרא"ש דרבים חולקים עליו ואפשר שגם הרב מהרמ"א לא העתיק דברי הרא"ש לחייב אותה להניק שניהם דודאי תוכל לומר קים לי כהרי"ף ושאר פוסקים אלא דרך ארץ היא שכל אשה שיכולה להניק תניק שניהם וע"כ לא כ' שמחוייב' להניק שניהם שאין זה חיוב רק ראוי לעשו' לה כן אם יכולה לעשות לצאת ידי כל הפוסקים:

(כד) עם בנה הבעל מעכב:    משמע אם מת בנה אין הבעל מעכב עליה להניק בן אחרת אבל בירושל' אמרו סתם (הביאו המ"מ בפכ"א מה"א) אין האיש כופה את אשתו להניק בנו של חבירו ולא האשה כופה את בעלה שתניק בנה של חברתה משמע דסיפ' דומיא דריש' אף שאין לה בן:

(כה) ואפילו בנה מאיש אחר:    אף על גב דאסור לישא מינק' של חבירו ע' בב"י ובד"מ כ' דמשכחת לה אם רצתה להניק יותר מכ"ד חודש דמותר' להנש' וע' לעיל סי' י"ג:

(כו) וכן ב"ד משמתין אותה:    אין הפירוש שמונע ממנה מזונו' וגם משמתין אותה דמאחר שאינו זנה הרי הרשות בידה לומר איני עושה (וע' מה שאכתוב בס"ק שאח"ז בשם הרשב"א אם אינה משמשות לו מלאכו' קטנות) אלא מיירי אם אינו רוצה למנוע ממנה מזונו' כגון שהיא מניקה או מטעם אחר הרשו' בידו לנדות אותה אבל מ"מ לא נקראת מורד' לפחות מכתובתה ולקונסה בקנס השנוי במורד דק"ל מורד' מתשמיש ולא ממלאכה (וכמו שנתב' לעיל סק"א בסי' ע"ז):

(כז) צריכה לעשו' צרכי הבית:    כבר כתבתי לעי' סי' ס"ט סק"ד שכ' המ"מ שלא אמרו שיכולה להפקיע עצמה אלא ממלאכה שהיא מרוחת כטוה בצמר ושאינה לצורך הבית אבל טוחנ' ואופה וכו' ועושה כל צרכי הבית כמו אם היתה ניזוני' וע' בתשוב' הרשב"א שהבי' הב"י בסי' ע"ז שאם אינה משמש' לו באותן מלאכות קטנו' השנויות במשנתינו והוא צריך לשכור מי שישמשנו בהם שוכר עליה כמ"ש אבל מזונותה לא תפסיד עכ"ל ולפני זה כ' הרשב"א מעכב מהמזונו' כנגד שכר מי שישמשנו באותן מלאכו' או שוכר עליה ממקום אחר הא יתר מכאן לא עכ"ל וע' בתו' בכתובו' דף ס"ג ע"א בד"ה רב הונ' וכו' כתבו דכי אמרה איני ניזוני' ואיני עושה פטורה מכל ז' מלאכו' השנויות במשנ' אבל מ"מ לא מפטר' מאותן מלאכו' קטנות השנויו' בגמ' מזיגת הכוס והצעת המטה והרחצ' פניו מידי דהוה איושב' בקתדר' שחייבת בהן וע"ש ומלשון הרב כאן שכ' צריכה לעשו' צרכי הבית משמע שדעתו כדעת המפרשים שהבי' המ"מ שחייבת בכל צרכי הבית וכן פסק לעיל סוף ס"ע ולא ידעתי למה השמיט דעת התוס' שהוא להקל על האשה דיכולה לומר קים לי כהתוס':

(כח) מושיבין אשה ביניהם:    ולא תקנו שהיא תשבע היסת על טענתו דא"כ בכל עת ובכל שעה יהיה עסק שבועה ואין שלום בבית וע"כ האמינו לאשה היושבת ביניהם אף על גב דאשה פסולה לשאר עדיות (וע' לעיל סק"ך):

(כט) בעת שעשתה מלאכותיה:    משמע קצת שאם שברה שלא בשעת מלאכה חייבת אבל ל' הירושל' שהביא המ"מ בפכ"א מה"א ה"ו סתם האשה ששברה כלים בתוך הבית פטורה משמע אפילו שלא בשעת מלאכה:

(ל) אין מעשה ידיה שלו:    ראיה לדבר הפוסק לזון בת אשתו אין מעשה ידי הבת שלו כדאי' בגמ' ובתוספת' וע' בריב"ש סי' ת"פ:

(לא) ולא אמרינן שמחלה מעשה ידיה:    כלומר לא אמרי' מאחר ששתקה ולא אמרה בפירוש איני ניזונת ואינה נוטלת מעה כסף ואני אעשה הכל לעצמי דה"א דויתרה לבעל המעה כסף והמזונו' רק רוצה לצמצם ולסגף עצמה וליתן הכל לבעל ולא תקח במעשה ידיה רק כדי חיותה אלא אדרבה אמרינן מסתמ' אדעת' דנפשה עבדה והכל לעצמה עד שיתן לה הבעל מזונו' בעד מעשה ידיה ומעה כסף בעד המותר וכן הוא בר"ן ס"פ אף על פי בשם הרמב"ם/ הרמב"ן /:

(לב) אין הבעל צריך לשלם דודאי מחלה:    ע' לעיל בסי' ע' סוף סעיף ח' כ' לא לותה רק מכרה נכסיה ופרנסה עצמה אין לה עליו כלום וכבר כתבתי שם ס"ק ל"ב שכ"כ הרמב"ן והר"ן הניח הדבר בצ"ע דף תקכ"ו בפרק אלמנה ניזונית וע' לעיל סי' הנ"ל סעיף ה' כתב גם כן בשם הריטב"א דאין פוסקין לה מזונות למפרע כל שלא לותה בעדים וע"ש סוף הסי' היכ' שבעלה הכריז שלא ילוה לה אדם:

(לג) דכל מורדת טענה אית לה:    ל' הרשב"א בתשובה זו עילה מצאה לצערו ותולה בפרעון מה שלותה כלומר ולמה תהיה ידה על העליונה תבא אליו בתחלה ואח"כ יפרע מה שלותה:

(לד) אף על פי שאין כתובתה בידה:    ל' הרשב"א שהרי יושבת תחת בעלה וחזקה של זו שיש לה הכתובה ומזונו' עד שיטעון הבעל ברי שמכרה או מחלה לו כתובתה ולא עוד אפילו מכרה או מחלה כתובתה לבעלה יש לה מזונו' בחייו וכו' שאין מזונו' אלו מתנאי כתובה כו' עד שיבי' הבעל ראיה שמחלה לו המזונו' בפירוש:

(לה) וצריך לישבע שמחלה לו:    כלומר מזונו' להבא אינו נאמן בלא ראיה אבל מזונו' שעברו נאמן לטעון וצריך לישבע היסת והיה נראה דבמזונו' להבא אף שהיא נאמנת מ"מ צריכה לישבע היסת אבל הרשב"א כתב בשם הרי"ף דהיא נאמנת בלא שבועה ואפשר לומר דכוונתו בלא שבועת המשנה קאמר והא דכ' כאן הרב מהרמ"א בשם הרשב"א דצריך לישבע שמחלה לו ואם לא טען לא טענינן ליה ולפני זה בסמוך בהג"ה זו כתב אין הבעל צריך לשלם דודאי מחלה אפשר לחלק דלעיל מיירי דבת מלאכה היא ולפעמים יש לה מותר אף שלפרקים חסר לה ודאי מחלה כדי שלא יבואו עמה לחשבון וכאן מיירי הרשב"א באשה שהיתה חולה ולאו בת מלאכה דצריך לשלם לה אפילו מזונות שעברו כל זמן שלא טען בפי' מחילה ומ"מ קשה דלא היה לו להרב לסתום אלא לפרש חילוק זה:

סימן פא

(א) הרי זו עושה ואוכלת:    ואפילו בנותן לה מזונו' ומעה כסף אפ"ה אינו יכול להקדיש קודם שעשתה המלאכה דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכ"כ הר"ן ואף על גב דאמרו בגמ' בכתובו' דף נ"ח ע"ב בפלוגת' דר"מ ור"י הסנדלר במקדיש מעשה ידי אשתו הרי היא עושה ואוכלת והמותר ר"מ ס"ל המותר הקדש ור"י הסנדלר ס"ל המותר חולין ופריך אליב' דר"מ אימת קדוש רב ושמואל דאמרי תרווייהו מותר לאחר מיתה קדוש רב אדא בר אהבה אמר מותר מחיים קדוש והוי בה רב פפא במאי אילימ' במעשה לה מזונו' ומעלה לה מעה כסף מ"ט דמ"ד לאחר מיתה קדוש פי' גם מחיים יהא קדוש (וא"כ משמע דיכול להקדיש מעשה ידי אשתו) היינו לר"מ דס"ל אדם מקנה דשלב"ל וכן מ"ש התוס' שם בד"ה מאי לאו בניזוני' הכל אליב' דר"מ ותמה אני על הרב בב"ח שכ' דהכא נקטינן כדעת התו' ורש"י דבמעלה לה מזונו' קדשו מעשה ידיה ואיך לא ראה דהתו' ורש"י לא כתבו זו אליב' דהלכת' דהא אפי' אשה המקדשת מעשה ידיה קודם שעשאתן אינו חל וכמ"ש רש"י בדף נ"ט ע"א בד"ה דשלב"ל לא המלאכה בא' וכו' ואפשר שכוונת הרב כשאומר הבעל יקדשו ידיך אז חל ההקדש כשמעלה לה מזונו' וכדעת הרמב"ם:

(ב) עושה ואוכלת:    ה"ה דגם היא יכול ליהנו' מן מעשה ידיה מאחר שאין ההקדש חל וה"ה במקדיש מעשה ידיו עושה ואוכל דג"כ אין ההקדש חל מטעם דשב"ל וכמ"ש התוס' בכתובו' דף נ"ט ע"א בד"ה א"צ להפר רק משום סיפ' נקט מעשי ידי אשתו דבאומר יקדשו ידיך אפי' מעשה ידי אשתו קדוש:

(ג) הרי כל מעשה ידיה קודש:    היינו בנותן לה מזונות ומעה כסף דאז כל מעשה ידיה הם שלו ויכול להקדישן אבל באינו נותן לה או בהיא אומרת איני ניזוני' ואיני נוטל' מעה כסף אינו יכול להקדיש דבר שאינו שלו:

(ד) דהרי היא יכולה לומר:    כלו' דאע"ג דאמרו בגמ' בכתובו' דף נ"ח ע"ב לא תימ' טעמ' דר"מ דאמר מותר הקדש משום דאדם מקדיש דשלב"ל אלא נעשה כאומר לה יקדשו ידיך היינו למאן דס"ל דיכול לכופה למעשה ידיה ואינה יכולה להשמט ממנו א"כ הידים הם שלו ויכול להקדישן אבל לדידן דק"ל דאין יכול לכופה ומתי שתרצה תוכל לומר איני ניזוני' א"כ אף בניזוני' אין הידים שלו ואין יכול להקדישן אפי' כי אמר בהדי' יקדשו ידיך ואף על גב דהר"ן בתשובה בסי' ל"ה כתב כדברי הרמב"ם מ"מ לאו להכי איתשל התם רק שמביא ראי' לקרקע נכסי מלוג אבל בפירושו להלכות כ' הר"ן שלא נתברר לו דברי הרמב"ם וגם משמעות הטור הוא דלא כהרמב"ם דגבי בעל לא כ' שיועיל ההקדש כלל רק גבי אשה:

(ה) האשה שאמרה יקדשו ידי כו':    ותהיה אסורה לחזור לו דעת הר"ן דתרווייהו בעינן דאם אמרה קונם שאני עושה לפיך לחוד פי' מה שאני עושה יהיה קונם לפיך יהיה עלי כהקדש מליהנו' לו מאחר דהמלאכה אינה בעולם שעדיין לא נעשית אינה יכולה להקדישה דהוי דשלב"ל וכן אם אמרה בל' הקדש יקדשו ידי לעושיהן מאחר דהשת' אינו חל גם לאחר גירושין אינו חל דהוי כאומר שדה זו לכשאקחנה תקדוש דלא קדשה משום דאין בידה ה"נ דאין בידה לגרש עצמה ע"כ צ"ל דלא הקדישה הידים לאחר גירושין לכל העולם לקדושת הגוף שאין לו פדיון (כגון שיעבד שורו לבעל חוב וחזר והקדישו למזבח מפקיע שעבוד המלוה וגובו חובו ממקום אחר) והיה ראוי לחול מיד רק דאלמוה רבנן לשעבוד' דבעל בעודה תחתיו ולאחר גירושין חל הקונם אף שעדיין לא נתגרשה וע' ביורה דעה סי' רל"ד כתב שם הב"י דמיירי שאומרת בזה הלשון יקדשו ידי לעושיהן על פיך כלו' שידיה יהיו אסורים על פיו כהקדש אבל דעת הרמב"ם אינו כן דבקונם לחוד סגי לאסור דשלב"ל מאחר שאין לו פדיון וכן באומר' יקדשו ידי לעושיהן הוי קדושת הגוף שידיה נעשו הקדש וחל עליהן ההקדש לפחות לכשתתגרש ואז מעשה ידיה אסורות על כל העולם ונראה דלדעת הרמב"ם כשם אם אמר הבעל לאשה יקדשו ידיך לעושיהן דהוי הקדש ה"ה אם אמר קונם מעשה ידיך נמי חל אף קודם שעשתה המלאכה מאחר שמעלה לה מזונות דהא להרמב"ם בקונם לחוד נאסר דשלב"ל:

(ו) צריך הוא להפר לה שמא יגרשנה:    ואף על פי שאין הנדר חל אלא לאחר גירושין אפ"ה יכול להפר וכמ"ש הר"ן ע' בתוס' ובר"ן למה נקט שמא יגרשנה הא בלא גירושין יכולה להפקיע עצמה מבעלה ע"י שתאמר איני ניזונית ואיני עושה וא"כ דמיא אשה לשדה לכשאפדנה דקדשה מיד ה"ה הכא יחול הקונם מיד וע"ש:

סימן פב

(א) נדרה שלא להניק וכו':    היינו בעניה שלא הכניסה לו שתי שפחות אבל בהכניסה לו שתי שפחות שפטורה להניק כמבואר לעיל סי' פ' סעיף ח' ודאי שהנדר חל ואסורה להניק ובעניה נמי יש חילוק אם נדרה שאסרה הנאת הנקה על עצמה שהיא נהנת בהנקה כדאמרי' בגמרא דף ס"א משום דרבוי החלב צער הוא לה אז הנדר חל וצריכה לשכור לו מנקת אבל אם אסרה הנאת יניקתה עליו אין הנדר חל דהא משעבד' ליה כ"כ בתוס' בד"ה כגון שנדר' וכו' דף נ"ט ע"ב וכן הוא בהג"ה ע"ש:

(ב) שומעין לה:    מפני צער' דידה הוא שהחלב רב בדדיה:

(ג) מפני שעולה עמו ואינה יורדת:    כבר נתבאר לעיל סי' פ' סעי' י' דבכל המלאכו' הדין כך ונקט הנקה משום שיש כאן צד דפעמים היא רוצה להניק והבעל אינו רוצה:

(ד) עליה להביא ראיה:    כבר נתבאר לעיל סי' פ' סעיף ט' דאין כאן עסק שבועה בין איש לאשתו ועיין מ"ש שם:

(ה) אפילו הוא סומא:    בגמ' ד"ס ע"א סומא מנא ידע בריח' ובטעמא ועיין ברא"ש ובטור שפסקו כר' יוחנן:

(ו) אם אין לו כופה אותה:    לא ידעתי טעם לדין זה ובמה נתחייבה היא יותר משאר נשים ולמה לא יתנו לה ב"ד שכר הנקה כשם שעל הב"ד לפרנס הולד אחר שגמלתו:

(ז) דברים שהקטן צריך להם:    שהרי הוא חייב במזונו' בניו עד שש שנים:

(ח) אין מפרישין אותו ממנה:    ואף על פי שאביו חייב ללמדו תורה ולחנכו מיד שיודע לדבר מ"מ הא אפי' הוא אצל האם יכול לחנכו לפעמים לכשיבא אצלו כן הוא במ"מ:

(ט) לא אתן לו מזונו':    יש לדקדק דמשמע אם האם מוחלת לו המזונו' תוכל להחזיק בנה אצלה על כרחו וזה הוא נגד המושכל למה תוכל לכופו והיא אין לה שייכות לבן והוא מצוה עליו בכמה דברים בפרט ללמדו תורה ויש ליישב בדוחק כשהבן אינו רוצה להפרד מאמו יש לאב לומר אין עלי חיוב צדקה לפרנסו כל זמן שאין שומע לקולי להיות אצלי ללמדו תורה ושאר דברים:

(י) יכולה לכוף שתהיה עמה:    המעיין בתשובה יראה שהרב לא החליט הדין למעשה רק שכ' שאין הדבר פשוט כ"כ שיהיה הדין עם האם דיש מקום לומר אם הב"ד רואה שטוב ליתומים להיות אצל בית אביה הרשות ביד הבית דין ולא אמרו בגמרא הבת אצל אמה אלא בשניהם שוים ועוד דאפשר לומר דאם אין הבת רוצה להיות אצל אמה הרשות בידה ודקדק כן מל' רש"י ולא אמרו בגמרא הבת אצל האם אלא בדלא איכפ' לה לבת אצל מי תהיה ולפ"ז מ"ש כאן הרב אין האם יכולה לכוף היינו את הבת אינה יכולה לכוף אם אינה רוצה להיות אצל האם אבל אם הבת שותקת ולא איכפת לה אף שלב"ד נראה שטוב לה אצל בית אביה מ"מ יש להתיישב בדבר למעשה אם לעקור מה שאמרו חכמים הבת אצל האם בשביל אומדנא של הב"ד:

(יא) אין אם אמה יכולה לכוף:    נראה דהיינו כשהאב קיים אבל אם אין האב קיים נראה דאפשר לומר שיש לאם אמה עילוי על בית אביה לגדל הבנים עד בני שש וגם להיות הבת אצלה יותר מבבית אביה:

(יב) או משלכת אותם לקהל:    כאן משמע שאין על האם שום חיוב לגדל את בניה אחר שגמלתן וכבר כתבתי שגם קודם שגמלתן אין עליה חיוב להניק בחנם ודלא כמ"ש לעיל בסעיף ה' בשם ר' ירוחם שאם אין לאב כופין אותה:

סימן פג

(א) השבת והריפוי לבעלה:    מה שהשבת לבעלה כתב בטור הטעם כיון שמעשה ידיה שלו והרי היא מתבטלת ממעשה ידיה ולפ"ז אם היא אשה שאין עליה חיוב לעשות רק לישב בקתדר' ולעשות רק מעט מלאכה כדי שלא תבא לידי זימה כמבואר לעיל סי' פ' וא"כ היה מן הראוי שלא יהיה כל השבת לבעלה ומיהו כבר כתבתי לעיל סי' פ' שדעת הרשב"א שאף שאינה מחוייבת לעשות אם עשתה מעשה ידיה לבעלה וא"כ בכל אשה השבת לבעל שיכול הבעל לומר הייתי מפייס את אשתי שתעשה מלאכה כל היום וכיצד שמין השבת במקום נזק נתבאר כאן בטור ובחושן משפט סי' ת"ך:

(ב) והריפוי לבעלה:    אין הכוונה שהבעל ישתכר בריפוי שישכור לה רופא בסמא חריפא ויצער אותה דהא צער לא זכי ליה רחמנ' רק מאחר שהבעל מחויב לרפאותה כדרך שמרפ' כל חליה ע"כ נקט שהריפוי יוחזר לבעלה ומטפל ברפואתה וגם הרמב"ם דעתו כהרא"ש:

(ג) והצער שלה:    לא נתבאר אם רק הקרן שלה ויקח בדמי הצער קרקע והוא אוכל פירות ככל נ"מ שלה או לגמרי הוא שלה ואין לו אפי' פירות וע' בר"ן שכתב דאפי' לת"ק דבשתה ופגמה שלה אפ"ה הוא אוכל פירות:

(ד) ולא על חלקה:    דמאחר דאית ליה פירות בחלקה אינה יכולה להפקיע זכותו:

(ה) אינו יכול לתבוע חלקה:    ע' בב"ח שכתב דאף על חלקו צריך הרשאה ואם היה ידועה חלקו וחלקה בשעת תביעה א"צ הרשאה אף על חלקה דמיגו דנחית אחלקו נחית אחלקה ואין דבריו מוכרחים וע' בתשו' הרא"ש כלל מ':

(ו) חייב לשלם מיד כל הנזק:    ע' בר"ן מ"ש ע"ז כלל דבריו שע"פ הדין יש לו פירות בחלקה וחלקו אינו משלם כאלו חבל בה אחר והגאונים תקנו שלא יאכל פירות מחלקה אבל חלקו אינו משלם ודעת הרמב"ם שהגאונים קנסוהו לגמרי שלא יהא חוטא נשכר ליקח חלק ממה שחבל בה ובודאי אף דר"י בן בתירה ות"ק פליגי בריש מציאות האשה דף ס"ה ע"ב במתני' בזה מודה ריב"ב שהכל שלה דהא לא נצטער בצערה וכן הוא במ"מ בשם הרשב"א ולא ידעתי למה הכריע בב"ח נגד דברי הרמב"ם ודברי הרמב"ם ברורים בטעמם:

(ז) שהמבייש בדברים פטור:    כבר נתבאר בחושן משפט סי' א' סעיף ו' שמנדין על ביוש דברים עד שיפייסנו לפי כבודו:

(ח) אם חרפוהו בגלוי:    כלומר בפני רבים ואם בסתר כלומר בפני שני עדים כן כתב הרא"ש בתשובה כלל מ':

(ט) המזיק את אשתו בתשמיש:    לדברי החולקים על הרמב"ם גם כאן אינו משלם רק שני חלקים שלה וכתב המ"מ שמכאן יש קצת ראיה לדעת הרמב"ם דהא בגמ' סתמו ולא חלקו אבל בנ"י כ' דלדידן דק"ל כריב"ב אינו משלם רק שני חלקים מן הנזק ואינו משלם הצער ע"ש:

סימן פד

(א) מציאת האשה לבעלה:    בגמ' בכתובות דף ס"ד פליגי ת"ק ורבי עקיבא וסבר ר"ע דמציאתה לעצמה ואית' תו שם בגמ' דר"ע לטעמיה דסבר העדפת מ"י שע"י הדחק ג"כ לעצמה וכל מציאה שמגבהת בשעת מלאכה הוי כהעדפה ע"י הדחק וכבר פסק לעיל ריש סי' פ' דחקה ועשתה יותר מהראוי לה המותר לבעל וא"כ כל מציאתה ג"כ לבעל אבל לדעת ר"ח ורב האי דלפעמים העדפה לעצמה גם מציא' פעמים לעצמה וכן פסק בב"ח:

(ב) לבעלה:    בגמ' אמרו הטעם משום איבה ובירוש' מפרש טעמים אחרים ע' בהגהות אשר"י ודעת הרמ"ה דכשם שהרשות ביד אשה לומר איני ניזונית ואיני עושה כך תוכל לומר איני ניזונית ואיני נותנית לך מציאה והרא"ש חולק עליו ע' בטור ובב"ח ואיני כדאי להכריע בין הרים גדולים ונראה דבאומרת ניזונית יפה כ' הרמ"ה ובאומר לה צאי מ"י יפה כתב הרא"ש ואפשר דלא פליגי ודו"ק:

סימן פה

(א) אין שומעין לה:    כבר נתבאר לעיל סי' ס"ט סעיף ה' הטעם כדי שלא תתערב בין הכותי' וכתבתי שם בשם הר"ן עוד טעם אחר:

(ב) נכסי צ"ב הם הנדוניא וכו':    פרט כאן ג' דברים ששייך בהן מיתה או פחת וה"ה אם הכניסה לו קרקע ג"כ צ"ב מקרי ואינו רשאי למכרה משום שבח בית אביה כמו שיתבאר לקמן סימן צ' אבל אם הכניסה לו מעות או סחורות בנדן הרשות בידו להוציאן ולישא וליתן בהם והריוח וההפסד שלו וע"כ הוא מוסיף שליש בהם ע"פ דין התלמוד אבל כשמכנסת לו דברים שאין רשאי למוכרן הוא פוחת חומש ועיין במגיד משנה רפט"ז מה היא ההפרש בין נדוניא לכתובה עיין לעיל סימן ס"ה ועיין בתשובת הריב"ש סי' ק"נ:

(ג) ונכסי מלוג כו':    לשון מלוג כענין מליגת הראש שתולש השער ועוזב הראש כך כאן אוכל פירות ועוזב קרן:

(ד) שאין לבעל בהם אלא אכילת פירות:    כלומר אבל בנכסי צ"ב אם הכניסה לו מעות וסחורות הרשות בידו להוציא גם הקרן אבל בנכסי מלוג נפלו לה כספים ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ועיין בריב"ש סימן ק"ן כתב כמה חילוקים שבין נכסי צ"ב לנ"מ:

(ה) דין בגדי אשה:    כלומר אף עפ"י שכתב שהבגדים שהכניסה לו בנדן הם נכסי צ"ב היינו ששמו הבגדים כמה הם שוים וקיבל אחריותן אבל בבגדים שהכלה לובשת אין דרך לשומן לה בנדן רק הם נכסי מלוג שלה:

(ו) השדה שהבעל שם לה וכו':    כלומר שאינו רשאי למכור שדה זו שיחד לה בכתובה כמו שאינו רשאי למכור קרקע שהכניסה לו:

(ז) והראשון עיקר:    כלומר אף עפ"י שנכתבו בכתובה מאחר שלא שמו אותם בדמים קצובים אין עליו קבלת אחריות ואם היא אומרת לשום אותן כדי שיהיו באחריותו והוא אינו רוצה כתב הריב"ש סימן ק"ן דאין מי שיכוף אותו לקבל אחריותן הרשות בידו להניח הנכסים ברשות' כדין נ"מ וכן פסק לעיל סימן ס"ה סעיף י"א וראיתי באגרת הרמב"ם דף ל"ג שתמה שם על דיין אח' וז"ל אתה דנת' בכל אשה שירצה בעלה ליתן לה נדונייתא ולא ישאר עליו אחריות' הדין עמו מיד תמהתי וכו' ובאמת לא ידעתי מה היא תמיה' ויפה כתב הריב"ש מי יכוף אותו לקבל אחריות ואפשר דהרמב"ם מיירי בשכבר קיבל עליו אחריות ונכנסו לרשותו דלא יוכל לחזור וגם זה צ"ע דמ"ש מכל חוב שיכול הלוה לפרוע תוך זמנו כמבואר בחושן משפט סימן ע"ד:

(ח) ואם יש פירות בקרקע:    בסמ"ע סימן קכ"ב כתב דלאו דוקא שיש פירות בקרקע עכשיו אלא אפילו כבר נתלשו משם כיון שהשדה עומד לפירות לשנים הבאות ולדעת הרא"ש אפילו קרקע שאינו מגדל פירות כלל הואיל וראוי למכור וליקח בהן קרקע שעושה פירות וכן פסק בת"ה סימן שי"ב מכח הדין ומכח סברא ע"ש ודלא כמשמעות הריב"ש סימן תצ"ו:

(ט) מתוך שיש לו לדון על הפירות וכו':    עיין בר"ן סוף פ' השולח שהאריך בזה דמיירי דוקא דאיתא במתא ולא מחת' בו אבל ליתא במתא או איתא ומיחת' בו ואף שנתחייב ע"פ עדים הוה ליה כקיבל עדים שלא בפני ב"ד ואפילו לגבי פירות אם נתחייב בהודאת פיו לא תועיל הודאתו אפילו על מחצית הפירות שהרי אינו יכול למכור הפירות משום ריוח ביתא וע"ש מה שכתב אם ירד לדין בנכסי צ"ב ג"כ היא יכולה לבטל הדין בשנתחייב בהודאת פיו:

(י) לעשות פשרה צריך הרשאה:    אפשר לומר אפילו על הפירות לבדן צריך הרשאה דאין כח בידו למחול הפירות משום ריוח ביתא וכמ"ש בשם הר"ן:

(יא) על מעות מזומנים של אשתו:    המעיין בח"ה יראה דבמעות מזומני' כ"ע מודו אפילו לדעת רב האי דס"ל דצריך שיהיו פירות באותו קרקע מודה הוא במעות מזומנים אבל למעשה פסק שם דאפילו שאר דברים שצריכין למכור ליקח מהן קרקע שעושה פירות והאשה כאן ואינה רוצה להרשות את בעלה יכול בעלה לדון בלא הרשאה שאם לא יוציאו מיד המחזיק נמצא שחסר הוא את הפירות לעולם ע"ש שכתב שהדין והסברא נותנת כך רק במעות מזומנים א"צ לשאול את פיה דהוי כאלו יש פירות עתה בקרקע ובדבר שצריך למכור שואלין אותה אם רוצה לילך עמו או ליתן לו הרשאה הוא טוב ואם לאו טוען אף שלא בהרשאה:

(יב) עיין בח"ה סימן שמ"ו:    כלומר דשם כ' עוד דין אחר אשה ששאלה פרה לצורך נ"מ שלה ונשאל בעל הפרה לבעלה לא הוי שאלה בבעלים:

(יג) ואח"כ נשאת ומתה:    כלומר הפרה מתה ועד יום מיתת הפרה היה הבעל משתמש בה כדין פרת נ"מ:

(יד) אפילו פשע מפני שהוא כלוקח:    אף על גב דק"ל דלוקח בהמה לזמן קצוב הוי ש"ח וחייב בפשיעה כמו שספק בחושן משפט סימן שמ"ו ע' בסמ"ע שנדחק לפרש דמיירי שהאשה שאלה כל ימי חיותה דהפרה או כל ימי חיותה דהאשה דאז פטור הבעל משום דנקר' לוקח ולא משום שמירה בבעלים כיון דהבהמה אינה שלה אבל אם שאלה האשה רק לזמן מוגבל אז חייב הבעל בפשיעה כדין לוקח לזמן ודברים אלו ודאי אינם ברורים אך האמת יורה דרכו דהרמב"ם לא ס"ל דין זה דלוקח לזמן ולדעת ר"י דס"ל דלוקח לזמן חייב בפשיעה דהוי כשומר חנם א"כ בבעל אפשר פטור דהוי שמירה בבעלים ואף על גב דאין החפץ שלה מאחר דלוקח הוי הוי כשומר שלה וכבר הארכתי בביאורי להרא"ש בפרק השואל ובארתי כוונת הרב מהרמ"א בסי' שמ"ו ואין כאן מקום להאריך יותר מזה:

(טו) או שניתנו לה במתנה:    כך כתבו הפוסקים וכן הוא בירוש' שאע"פ שמציאת האשה לבעלה אבל מה שנתנו לה אחרים מתנה היא לעצמה רק שהבעל אוכל פירות ואם התנה הנותן שלא יאכל הבעל פירות יתבאר בסמוך סעיף י"א:

(טז) או שחבלו:    כבר נתבאר בסי' פ"ג דוק' חבלו בה אחרים אבל אם חבל בה בעלה אין לבעל אכילת פירות במה שמשלם לה:

(יז) אם מכרה כתובתה ונדונייתה:    דין מכירה כתובה יתבאר בסי' ק"ה ודין נתנה מתנה לאחר קודם שנשאת יתבאר בסי' צ':

(יח) ומיהו א"י למכור:    נראה בחלוקה הראשונה דבמכרה הכתובה בטובת הנאה כשם שאין לבעל באותן הדמים אכילת פירות ג"כ הרשות בידה ליתן הדמים למי שתרצה דסתמ' אמרו בגמ' טובת הנאה לאשה ואין לבעלה בהם כלום:

(יט) אינה יכולה למכור:    אלא אם פירש לה שתוכל למכור וליתן לאחר ואפשר עוד שצריך שיכתוב לה בפירוש שאם תמכור שלא יהא מוציא מיד הלקוחות לאחר מותה הא לאו הכי אפשר לפרש דבריו שלא יוציא בחייה אבל לאחר מיתה יוציא וכן דעת גאון ואין דעתי נוחה בכך כ"כ המ"מ בשם הרשב"א פכ"ב מה"א:

(כ) אבל אם נתן לה בעודה ארוסה:    אפי' אם פירש במתנה בין קודם נשואין בין אחר נשואין כ"כ הטור בשם הרמ"ה:

(כא) ואם מן הנשואין נתאלמנה:    אבל אם נתאלמנה מן הארוסין לית לה שלא כתב אלא ע"מ לכונסה:

(כב) גלוים וידועים לבעל קנתה:    ואינו יכול לטעון אף על פי שהיו גלוים לא הייתי יכול להוצי' מידה כי אמרה שלי הם ע"כ מכרתי לה קרקע כדי שאני אהיה מוחזק במעות דאין זה חזקה דמאחר שנתנה לו המעות בפני עדים ושטר מכירה בידה והיא מבררת המעות היו גלוים וידועים לו א"כ היא נקראת מוחזקת בקרקע:

(כג) ואותן המעות שנראו ילקח וכו':    אף על גב דגבי לוה מן האשה סתם כ' בסי' שאח"ז ריש סעיף ב' שאין לה עליו כלום משמע דאפי' במעות שאינם טמונים וגדולה מזה משמע בדברי הרמב"ם סוף פ"ב ממלוה שכל מעות שביד האשה הם בחזקת בעלה אלא אם הביאה ראיה שהם מנדונייתה וכתב המ"מ שם שכן דעת הרמב"ן והנה בפכ"ב מה"א כתב שאם נמצאו מעות או מטלטלין ביד האשה נאמנת לומר מתנה נתנו לי כמ"ש בסמוך סעי' י"ב וכן הוא בירוש' וא"כ עכצ"ל מ"ש פ"ב ממלוה שכל מעות שביד האש' הם בחזקת בעל' היינו כשהאש' הלואתן לבעלה ואז אינה נאמנת לומר שלי היו אבל כל זמן שהם בידה נאמנת לומ' שלי הם ואפי' אינם בידה רק נתנתן לבעל ע"ד שתקנה ממנו שדה ואפי' מעות טמונים לא אבדה זכותה אבל בהלואה אבדה אפי' במעות שאינם טמונים שלא היה לה להלוות לו אלא ליקח בהן קרקע כל זה הוא דעת הרמב"ם ע"פ פירושו של המ"מ:

(כד) וי"א דאם טוען ברי שהמעות שלו:    היינו במעות טמונים עדיף ברי שלו אבל במעות שאינם טמונים ברי דידה עדיף ודעת המפרשים שהביא המ"מ הוא להשוות מכר להלואה ובשניהם במעות טמונים ברי דידיה עדיף ואם אינו טוען ברי או במעות שאינם טמונים אפי' טוען ברי היא נאמנת אבל לדעת הרמב"ם גבי מכר לא מהני ברי דידיה אפי' במעות טמונים וגבי הלואה א"צ לטענת ברי רק מסתמ' הם בחזקתו עד שתביא ראיה:

(כה) עליה להבי' ראיה:    דכל זמן שלא ביררה דמעות גלוים היו כאלו לא נתקיים השטר דמי וקרקע בחזקת בעליה עומדת והשטר יש בו ריעות' והמוצי' מחבירו עליו הראיה:

(כו) נתן לה אחד מתנה וכו':    הרב המחבר העתיק לשון הרמב"ם בפ"ג מה' זכיה ומתנה דפסק כשמואל פרק בתר' דנדרים דף פ"ח ע"א דאפי' לא יחד דבר פרטי אלא אמר ע"מ שאין לבעליך רשות בהן ומה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל אבל בלשון א' לחודיה כגון שאמר ע"מ שאין לבעליך רשות בהן או מה שתרצי עשי קנה יתהון בעל אבל לרב דפליג שם אדשמואל צריך דוק' שמיחד המתנה לדבר פרטי לאכילה או לשתיה וכיוצא והנה הרמב"ם כתב מתחלה דברי רב שנתן לה לדברי פרטי על מנת שתלבשי או על מנת שתשתי דזה פשיט' דמהני דהא גם לה לא נתן לה רק לדבר פרטי אלא אפי' נתן לה לכל דבר שאמר לה על מנת שתעשי מה שתרצי אם סיים בדבריו בלא רשות הבעל מאחר שאמר שתי לשונות מהני אבל יש שיטה אחרת דלשמואל בלשון אחד סגי דק"ל כרבנן התם בנדרים דלא אמרינן יד אשה כיד בעלה ואם אמר לה א' משתים מה שתרצי עשי א"נ ע"מ שאין לבעליך רשות בהן מהני ויש שיטה שלישית הפוסקים כרב והמה ר"ת והרא"ש ושאר פוסקים ולפי זה ל"מ אלא שנתן לה לדבר פרטי כלישנא דמתניתין שם בנדרים ע"מ שאין לבעליך רשות בהן אלא מה שאת נותנ' לפיך והריב"ש הכריע כדברי הפוסקים כשמואל ע"ש בסימן רט"ו ואני תמה על הכרעה זו נגד רבותינו בעלי התוספות והסכימו עמהם הרא"ש ומהר"ם וראבי"ה והראב"ד ובפרט אם הבעל מוחזק ועיין ביורה דעה סי' רכ"ב:

(כז) והוא אומר ממעשה ידיך הם:    כלומר שמא מעשה ידיך הם ע"כ אין לו עליה רק חרם סתם אבל אם היה טוען ברי היתה צריכה לישבע היסת:

(כח) עליה להביא ראיה:    שאין יכולת בידה להפקיע מבעלה לגמרי וכל ממון הנמצא ביד האשה הוא בחזקת בעלה לפירות וגם ליורשה לאחר מיתתה כדין נ"מ ועיין בכ"מ מ"ש בשם בעל התרומות דמשמעות דבריו שאין לה נאמנות על הפקעת ירושה ואכתוב עוד מזה בסמוך:

(כט) וי"א וכו' נאמנת לומר שלי הם:    משפט הג"ה זו משמע דבמעות שאינם טמונים נאמנת להפקיע מבעלה לגמרי ולטעון שניתן לה המעות ע"מ שלא יהיה לבעלה רשות לא בפירו' ולא בירושה ואני לא ראיתי זה בדברי הרב רבי שמשון והרא"ש שהם לא כתבו רק שבמעות שאינם טמונים לא מהני תקיפת הבעל כמו שמהני במעות טמונים אבל מ"מ הם בחזקת נ"מ ואף שהמ"מ כתב שאין הכל מסכימין עם הרמב"ם והרמב"ן בזה והרשב"א הוא מהחולקים וס"ל דנאמנת האשה לומר שלי הם לגמרי ונתנו לה ע"מ שאין לבעלה רשות בהן וכן דעת הר"י והריטב"א כמו שכתב נ"י אבל מ"מ הביא הב"י בשם הרשב"א בתשובה שלא החליט הדבר למעשה וגם לא חילק בין טמונים לשאינם טמונים דאפשר אף בטמונים כל זמן שהם בידה תוכל לטעון ששלה הם על מנת שאין לבעלה רשות כלל ואין חילוק בין טמונים לשאינם טמונים אלא כשהבעל מוחזק בהם אבל כשהם ביד האשה אין מי שיחלק בין טמונים לשאינם טמונים:

(ל) ודוקא בשאינה נושאת ונותנת:    ואפילו אינה נושאת אלא שהבעל מאמין לה ומפקיד מה שיש לו בידה גם כן כל מה שברשות' בחזקת הבעל הם וכך כתב הטור בסימן פ"ו על כן כתבו הפוסקים שסתם אשה מיקרי נושאת ונותנת דסתם נשים הבעל מאמין לה ומפקיד שלו בידה וכן פסק בשלחן ערוך בחושן משפט סימן ס"ב והראיה שצריכה להביא הוא שיש לה ממון מיוחד ואז נאמנ' לומר שמה שנמצא בידה הוא מאותו ממון המיוחד לה ועוד יתבאר דין נושאת ונותנת בתוך הבית בסי' שאח"ז:

(לא) נאמנת בכל ענין:    כלומר אפילו נושאת ונותנת תוך הבית מאחר דיש לה מיגו ואם היו שטרות כתובות על שמה ומתה אף שהיתה נושאת טוענין ליורשי' אם היתה בחיי' היתה מביאה ראיה שהיה לה ממון מיוחד אבל אם מתה והניחה מטלטלין אין טוענין ליורשי' ועיין כל זה בחושן משפט סימן ס"ב ובסמ"ע שם ועין בריב"ש סימן קס"ט ועיין בתשובת מהר"ם ב"ב סימן רס"ח:

(לב) ואם אמרה אתה נתת לי במתנה:    כלומר ואין לך פירות כמ"ש לעיל סעיף ז' שאין לבעל פירות במה שנותן לה מתנה אעפ"י שכבר נתבאר שעליה להביא ראיה כל שרוצה להפקיע הפירות מיד בעלה מ"מ הכא שאני מאחר שמעיזה בפניו נאמנת כ"כ המ"מ ולדעת בעל התרומות שהביא הכ"מ א"צ לתירוץ זה שגם הפירות נאמנת להפקיע מיד בעלה רק הירושה אינה נאמנת להפקיע לאחר מיתה:

(לג) לוקחין דבר שפירותיו מרובין:    בגמרא מפרש ארעא ובתי ארעא וכו' והרמב"ם השמיט זה משום שאם יראה בעיני ב"ד ששכירות הבתים יותר טוב משדות הרשות בידם והכל תלוי בזה בדב' שפירותיו מרובין ובזמן הגמרא היה ארעא עדיף מבתי:

(לד) לא ימכור מפני שהם שבח וכו':    ואם היא רוצה למכור אינה יכולה לכופו דהא אפילו בעז לחלבה שאין לה רק חלב אוכל והולך עד שיכלה הקרן מכ"ש בעבדים זקנים משתמש בהן והולך אף עפ"י שלא ישאר לה הקרן:

(לה) פירות המחוברים לקרקע וכו':    רש"י כתב הואיל והקרקע קיימת לה ורש"י אזיל לטעמיה שפי' כן גבי עז לחלבה דבעי תמיד שיור גבי עז עורה וגבי תרנגולת נוצה אבל לפי' הרמב"ם אין לה רק פירות המחוברים לא גרע מעז לחלבה:

(לו) אפי' הגיע זמן ליקצר:    אף ע"ג דק"ל כל העומד ליקצור כקצור דמי שאני הכא דתקנת חכמים היה פירות הנלקטים בעודה תחתיו הרי הן שלו עיין בהרא"ש:

(לז) ואפשר דטעו' נפל בספרי':    לא ידעתי למה כתב דרך אפש' הא פשוט הוא שהוא ט"ס:

(לח) עבדי נ"מ ובהמו' נ"מ וכו':    אף על גב דק"ל יכול הרב לומר לעבדו עשה עמי ואיני זנך אפ"ה עבדי מלוג עדיפי מעבדי' שלו ועיין ביורה דעה סי' רס"ז סעי' כ':

(לט) ולד שפחת מלוג לבעל:    ומכ"ש ולד ולד עד עולם. וכתב הרא"ש בשם בה"ג דאם מתה האם קודם ששחט הולד נעשה הולד קרן של האשה במקום האם ולא ידעתי למה הושמט דין זה כאן ודין הכפל שלא זיכו אותו לבעל אפילו כפל דולד שהוא שלו הושמט כאן משום דאין כפל נוהג עכשיו דאין דנין דיני קנסות ומ"מ יש נ"מ גם האידנ' אם תפסה זכתה ואין הבעל מוציא מידה:

(מ) וליטול ולד השפחה:    אבל ולד הבהמה אין זה שבח בית אביה:

(מא) ומקדים לו המעו' אין שומעין לו:    משום דהמעו' יאכל בשנה אחת ולא יהא רווח ביתא לשנים הבאות:

(מב) ועושה סחורה במעו' ש"ד:    אבל אם נפלו לה כספים והוא רוצה לעשו' סחור' בהם ולא ליקח הקרקע אין שומעין לו דהקרן צריך להיות קיים לאש' כ"כ הרשב"א:

(מג) או נ"מ שלה:    עיין בחושן משפט ואם גובה הב"ח מפירו' של נ"מ לכאור' אינו גובה דהא אפילו למכור לשנים מרובות אינו יכול משום ריוח ביתו מכ"ש לשלם לב"ח ועיין בתשובת המבי"ט ס"י:

(מד) לשנים מרובות מכור:    משמע קצת דלכתחלה יכולה האשה למחות רק אם מכור בדיעבד מכור מטעם שכתב רב האי והובא בטור:

(מה) שיהיו משמשין אותה בבית אשה אחרת:    הרב המחבר לטעמיה אזל שפי' בב"י דוק' לשמש אותו ולא אותה אבל מדברי הטור והמ"מ לא משמע הכי רק שמיירי שייחד שפחה אחת לשימושה של האשה האחרת לדברי הרמב"ם מותר אפי' בבית אחר רק באותו עיר ולדברי רש"י והרא"ש דוק' כשהכניסו צרתה לביתה ופשט הגמ' אינו מורה כפי' הב"י דלא מיירי רק בשימוש צרתה ואשמעינן דלא גרע צרתה מאורח ולא מיירי בשימוש דידיה והב"י כתב בשם הרשב"ץ כיון דאיכ' פלוגת' אין ביד הבעל לכוף לשמש צרתה בבית אחר אם לא במקום שנוהגים לדון כהרמב"ם אבל דברים שהבעל עצמו משמש כגון גלימ' דמכסי ביה יכול להשתמש באיזה מקום שירצה שזכות פירות שלו אין לו מקום מיוחד:

סימן פו

(א) אין מקבלין פקדון מא"א:    דלכתחלה יש לחוש אולי גנבה מן בעלה ואם לא יקבל ממנה תחזיר לבעלה אבל אם קיבל יחזיר לאשה אפי' הבעל עומד וצווח שלי הוא אינו נאמן להוצי' מידה או מיד הנפקד כמו שנתבאר בסי' פ"ה סעיף י"ב:

(ב) של פלוני הם נאמנת:    אפי' שאינה נאמנת בעיני הנפקד שאומרת אמת מ"מ יעשה כדבריה דמאחר שהיא בריאה ויכולה לילך לבית הנפקד וליקח הפקדון מידו ויתן לאותו פלוני נאמנת ג"כ לומר להנפקד תן לפלוני אבל במוטלת על ערש דוי שאין לה מיגו אז יש חילוק אם נאמנת בעיניו:

(ג) לא יתנם לו עד שתבא האשה:    כלו' כשתבוא האשה יחזור לאשה ויהיה דין הבעל עמה ואם תמות יחזיר לבעל ואח"ז בסמוך כתב הרב מהרמ"א בהג"ה בשם המרדכי שאם החזיר לבעל פטור הנפקד ועוד אכתוב מזה בסמוך:

(ד) וכן אם מתה וכו':    כלו' אם מתה בלא צוואה יתן ליורשיה:

(ה) ויש מי שאומר וכו':    דמאחר שנתבאר בחושן משפט סי' ס"ב דכל אשה הנושאת ונותנת תוך הבית שנמצאו מטלטלין ברשותה עליה להביא ראיה שיש לה ממון מיוחד שתוכל לטעון מה שנמצ' בידו מן הממון המיוחד לי הוא וכל זמן שלא תביא ראיה הכל בחזקת בעלה הוא וא"כ מכ"ש אם הפקידה ביד אחרים שיכול הבעל לעכב שלא להחזיר לה רק לו:

(ו) ומיהו כל זמן שהיא חיה יחזיר לאשה:    לשון זה תמוה דאם הבעל מעכב למה יחזיר לאשה דאם מה שבידה הוא בחזקת הבעל כ"ז שלא תביא ראיה כ"ש כשאינה בידה שמעכב להחזיר לה וכך היה לו לכתוב מיהו כ"ז שאין הבעל מעכב יחזיר לה דממקום שנטל יחזיר וכ"כ הריב"ש סי' נ' ומיהו דברי הריב"ש צ"ע שהוא מבי' ראיה מדברי הרמב"ם והרמב"ן דס"ל דאין האשה נאמנת לומר על דבר שבידה שאין לבעלה רשות בה ואפ"ה פסקו דממקום שנטל יחזיר אלא שאח"כ יכול הבעל לטעון שיש לו בהן אכילת פירות ודינו של הבעל עם האשה ואין זה ראיה לאשה הנושאת תוך הבית שהכל הוא של הבעל ולמה יחזיר לאשה ודאי כל זמן שאין הבעל מעכב אין לו להיות אפטרופ' של הבעל אבל לפי הראיה של הריב"ש משמע אפי' הבעל מעכב יחזיר לאשה וא"כ דינו של הריב"ש תמוה אם הבעל מעכב:

(ז) פטור הנפקד:    אפי' אינה נושאת בדין זה נסתפק המרדכי אם בדיעבד חזרתו חזרה וסיים בדבריו ורפיא בידי ויותר נ"ל לפטור הנפקד מ"מ נ"ל דדין נ"מ יש להם אפי' היו מעות טמונים דלא גרע זה שהחזיר לבעלים ממה שקנתה האשה מבעלה במעות טמונים דפסק הרמב"ם שאותן המעות הוו נ"מ אפי' בטוען ברי ובאינם טמונים הכל מודים להרמב"ם וכמו שנתבאר בסימן שלפני זה סעיף ט':

(ח) הבעל שלוה מן האשה:    כבר כתבתי בסי' שלפני זה ס"ק כ"ג דדעת הרמב"ם דמאחר דהנותן לבעלה ולא קנתה בהן קרקע יצאו מחזקתה ואבדה זכותה אפי' במעות שאינם טמונים ומשמע ודאי דלדעת הרמב"ם תקיפה לא מהני אפי' במעות טמונים דאפי' בקנתה ממנו במעות טמונים שיכול לומר לגלויי זוזי בעינ' אפי' הכי לא יצאו מחזקת נ"מ ומכ"ש תקף בע"כ והי"א שכתב הרב אחר זה לחלק בין מעות טמונים לאינם טמונים אין זה פי' רק היא דעה אחרת שחולקת על הרמב"ם ומחלקת אף בהלוואה בין טמונים לשאינם טמונים:

(ט) אפי' לאחר שגירשה:    לא ידעתי מאי אפי' דקודם שגירשה משלם לה הקרן ויקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ולאחר שגירשה צריך לשלם לה לגמרי:

(י) נאמנת לומר שלי או של פלוני:    ולפי זה מ"ש בשם המרדכי בסעיף שלפני זה שאם החזיר הנפקד לבעל פטור היינו במעות טמונים דמהני תקיפה אבל במעות שאינם טמונים דלא מהני תקיפה מידה נראה דה"ה דלא מהני מה שנתן לו הנפקד דלמה תאבד זכותה:

(יא) שלי או של פלוני:    לאו בחדא מחתא מחתינהו דשלי היינו הקרן שלי ופירות שלו כדין נ"מ דכבר נתבאר בסי' שלפני זה סעיף י"ב דאין האשה נאמנת להפקיע הפירות מבעלה אף על פי שכתב שם שיש חולקים במעות שאינם טמונים וס"ל דנאמנת להפקיע לגמרי מבעלה כבר כתבתי דלמעשה לא החליטו הדבר אבל כשאומרת של פלוני הם הם שלו לגמרי:

(יב) מיהו אם נושאת ונותנת בתוך הבית וכו':    מ"ש כאן דאינה נאמנת בלוה ממנה או תקפה בנושאת ונותנת הוא פשוט דהא אפי' היה בידה מטלטלין אינה נאמנת לומר שלי הוא כמבואר בחושן משפט סי' ס"ב:

(יג) עליה להביא ראיה:    דכל שטר שיש בו ריעותא על בעל השטר להביא ראיה וכבר כתבתי שלדעת הרמב"ם אף אם תביא ראיה שלא היו טמונים אפ"ה זכה הבעל בהם וכל דינים אלו לדעת הי"א המחלקי' בין טמוני' לשאינם טמונים:

(יד) א"צ להחזיר:    לדעת ר' שמשון דס"ל דבמעו' טמונים מהני תקיפה מידה גם כאן אם יברר הבעל שמה שמכרה או משכנ' היו טמונים בידה הי' אפשר לומר כשם שיכול לתקוף מידה ה"ה דיכול להוצי' בדין מיד הקונה ויש לדחות דשאני היכא שהוא תקף הוא מוחזק אבל כאן הקונה כידה וכשם שאין להוציא מידה כך לא יוציא מיד הקונה אם לא שיתקוף מיד הקונה ויחזיר לו מעות משום תקנת השוק דודאי מהני דלא עדיף הקונה מן האשה בעצמה שיכול לתקוף ממנה במעות טמונים:

(טו) וצריך להחזיר בלא דמים:    דהיא כגנב מפורסם ובידוע שזה הדבר שקונה גנוב שנתבאר בחושן משפט סי' שנ"ו שצריך להחזיר בלא דמים וע"ש וכבר כתבתי דכל אשה הנושאת ונותנת אפי' מה שבידה בחזקת בעלה מכ"ש מה שאינו בידה:

(טז) מה שעשתה עשוי:    ויכול הלה לטעון שמא ברשותך עשתה וכמו שפסק לקמן סי' צ' בסעיף י"ד בשם תשובת הרשב"א סי' תתקל"ז:

סימן פז

(א) אף על פי שהתנה עמה שאין לו פירות:    אפ"ה אין דרך אשה לדקדק עם בעלה אם אוכל פירותיה והרמב"ם בפי"ג מטוען כתב ואפי' התנה עמה כשהיא ארוסה שלא ירשנה ואח"כ אכל ובנה והרס וכך העתיק לשונו בש"ע בחושן משפט סי' קמ"ט ושם נתבאר דיש חולקין בחפירת בורות שקלקל גוף הקרקע ודין התנאי והסילוק מן הפירות והירושה בדיבור או בקנין באירוסין או לאחר שנשאת יתבאר לקמן בסי' צ"ב:

(ב) לאשה חזקה בנכסי בעלה:    אף על פי שנשתמשה כחפצה כמה שנים ואף על פי שיחד לה שדה במזונותיה ואכלה שדות אחרות לשון הרמב"ם בפ' הנ"ל והועתק לשונו בחושן משפט בש"ע סי' הנ"ל:

(ג) אבל בחזקת נזקין וכו':    בחושן משפט סי' קמ"ט כתב הרב דין זה בשם י"א משום שאינו מוסכם דהא לדעת הרמב"ם אפי' חפר וקלקל הקרקע אין לאיש חזקה מכ"ש פתיחת החלונות פשיט' דיכולה האשה לומר לא מחלתי תשמיש זה לדורות רק עם בעלי לא דקדקתי לפי שעה וכ"כ הריטב"א בהדיא הביאו הב"י סי' קמ"ט:

(ד) לא עלתה לו חזקה:    בטור כתב אפי' אם כתב לה אין לי דין ודברים בנכסיך כיון שמתה היא יורשה משמע להדי' הא אם סילק עצמו גם מירושת' יש חזקה בנכסי א"א דאין לה לסמוך על בעלה:

(ה) החזיק בהם ג' שנים אחר מות בעלה:    אפי' אם התחיל להחזיק בהן בחיי בעלה וטען בפני מכרת לבעליך והוא מכרם לי הוי חזקה וכו' כ"כ הטו' ואם טוען אתה מכרת לי הקרקע בחיי בעליך יתבאר לקמן סי' צ':

סימן פח

(א) נוטלת כל נכסיה בלא שבוע':    כ"כ הרמב"ם פי"ח מהל' אישות וכ' המ"מ ביאור דבריו כשהנכסים הם בעין אבל ודאי אם נאבדו ובאה לגבות מן היתומים צריכה היא לישבע ואם מתה בלא שבועה ודאי אין יורשיה נוטלים כלום דלא עדיף מחוב דעלמא וכ"כ הריב"ש סי' קס"ט דאף דאין המטלטלין שהביאה בנדוניא בעין אלא אף אם נמכרו ולקחו אחרים בדמיהן כיון שאם לא מתה היתה נוטלת אותן בלא שבועה וע"ש וע' לקמן ריש סי' צ"ו:

(ב) ואם אבדו לגמרי אינו משלם לה:    כבר נתבאר לעיל ריש סימן פ"ה אפי' אם פשע הבעל בהם פטור דהוי פשיעה בבעלים:

(ג) אינה נוטלתן אלא בשומא ראשונה:    כלומר והריוח הוא לה דמאחר דהמנהג הוא שאין הבעל משלם הפחת אף על גב דמדינא אם פחתו פחתו לו א"כ גם אם הותירו לא הותירו לו רק לה דלמה תלקה האשה בחסר ויתר ועיין בתשו' הריב"ש סי' צ"א וסי' ק':

(ד) בד"א במקום שנהגו וכו':    עיין בתשו' הרב ב"י ושם האריך להביא ראיות להוכיח זה:

(ה) שומעין לה והוא שיהיו עושין מעין מלאכתן:    דעדיין שבח בית אביה קיים ונוטלת אותן כפי שומא של עכשיו לפי הדין והבעל משלם לה הפחת אם אין עושין מעין מלאכתן אין כאן שבח בית אביה ומשמע אף אם תמחול הפחת ורוצה ליקח אותן כמות שהן אפ"ה הדין עמו כך משמע מדברי הריב"ש עיין בסי' כ"א וסי' ק':

(ו) וה"ה לולדות של שפחות ובהמות נ"מ:    כלו' אף על פי שבעודה תחתיו כל הולדות שלו מ"מ אם בשעת מיתה וגירושין יש ביד הבעל ולד השפחה שלה או ולד הבהמה שלה שלא מכרן הבעל אזי נותנת לו דמיהן ונוטלתן משום שבח בית אביה ומשמע כאן דאף בולד בהמה יש שבח בית אביה אבל פשט הגמ' כתובות דף ע"ט ע"ב דמודה חנניא שאם נתגרשה לא קאי אלא אולד שפחה וכ"כ הרמב"ם בהדיא נותנת דמים משום שבח בית אביה בפ' כ"ב וכ"כ המ"מ שם וכן הוא בריב"ש סי' כ"א וכן פסק לעיל סי' פ"ה סעיף ט"ז וכאן נמשך אחר לשון הטור ולא זכר מה שפסק בסי' פ"ה:

(ז) יכול לסלקה בכליה והוא שיהיו עושין וכו':    כלו' ושמין אותן בשוויין עכשיו והפחת משלם לה הבעל הכל במעות או בשאר מטלטלין אם אין לו מעות:

(ח) הקדישו היורשים:    ומכ"ש אם הקדיש הוא בעצמו ודוקא קדושת הגוף אבל קדושת דמים אין מפקיע מידי שעבוד ועיין בחושן משפט סי' קי"ז:

(ט) נטלתו עם פירותיו:    הקרקע שהכניס' לו בשומא פשיטא דשייך בה משום שבח בית אביה ואפי' הקרקע שיחד לה הבעל כנגד השום שהכניסה לו ועיין בריב"ש סי' כ"א אלא אפילו הפירות המחוברין לקרקע בשעת יציאה נוטלתן ולא נתבאר כאן אם נוטלת הפירות בחנם בלא שומא דלא תקנו לו שום זכיה בפירות מאחר שלא נלקטו תחתיו או ששמין לה הקרקע עם הפירות וקמ"ל דלא תימא הקרקע צריך להחזיר לה משום שבח אביה אבל הפירות הם שלו וא"צ ליתן לה הפירות אפילו בשומא והנה במשנה שם בדף ע"ט מחלוקת ר"ש ות"ק הוא בפירות של נ"מ ושם ודאי הפירות הם לגמרי שלה דלא תקנו לבעל פירות רק הנלקחים תחתיו וכמ"ש הרא"ש אבל בקרקע שהכניסה לו בשומא ואם הוקרה הוקרה לו ולמה יחזיר לה בחנם מה שהוא שלו ולא ידעתי למה כתב דין זה בהכניסה לו קרקע דמשמע דמיירי בצ"ב ולא בנ"מ כפשט המשנה:

(י) נ"מ של אשתו וגירשה:    ואם מת והיורשים תובעים ההוצאה יתבאר בסמוך סעיף י"א:

(יא) בין שהוציא הרבה ואכל פירות מעט:    במרדכי כתב לאו דוקא הוציא הוצאות נפסדת ובלתי ניכרת אלא אפילו בנה פלטרין אקרקע מלוג של אשתו ודר בו זמן מועט וגירשה מה שבנה בנה ואינה צריכה לשלם לו הבנין כי לא חילקו רז"ל בין הוצאה ניכרת לבלתי ניכרת ומ"מ צריך שיאכל פירות של הוצאה זו אבל מה שאכל פירות ממקום אחר לא מהני ודוק:

(יב) אלא חבילה אחת של זמורות:    כלומר אף על פי שלא אכל מפירות בעצמו רק האכיל לבהמתו חבילי זמורות שהן מאכל לפילין ומ"מ לדעת הרמב"ם נראה שצריך שיהיו שוים דינר דלאו אכילת כבוד הוא מה שהאכיל לבהמתו אבל דעת הרא"ש שרב יהודא פליג על הני תרי אמוראי וס"ל דבנהנה פרוטה סגי:

(יג) ישבע בנק"ח כמה הוציא:    כדין כל היורד ברשות והא ידע והאי לא ידע משתבע האי דידע ויטול:

(יד) והוציא עליהם הוצאו' להביאם:    אעפ"י שההוצאה לא היתה לתועלת הפירו' רק כדי להביא המעו' ממקום רחוק אפ"ה מה שהוציא הוציא מאחר שאכל פירות אח"כ מן הקרקע:

(טו) כשיעור או פחות:    ברמב"ם לא גרסינן או פחות ואפשר דה"ק כשיעור שלא כדרך כבוד או פחות דרך כבוד:

(טז) ויטול עד כדי השבח:    ומנכין לו מה שאכל מן הקרן:

(יז) אבל במכחישתו לא:    אלא נשבע' היא ולא משלמת והיינו בדלא תפיס שלא בעדים דלית ליה מיגו:

(יח) נפלו לה נכסי' במקום אחר:    דין זה הוא כפול ובסעיף שלפני זה העתיק ל' הרמב"ם וכאן העתיק ל' הטור להורו' איך תהיה השומא כמ"ש דהיינו ששמין וכו':

(יט) בין אכל בין לא אכל ישבע כמה הוצי' ויטול:    לשון הרמב"ם אפילו אכל הרבה שמין לו כמה אכל ופוחת אותו ממה שראוי ליתן ההוצאה אחר שישבע ונוטלו וכו':

(כ) ומיאנ' בו:    אבל אם יוצאה בגט דינה כשאר אשה כ"כ הטור בשם הרמ"ה:

(כא) לא יטלו היתומים כלום:    דלבעל הוא דתיקון רבנן דלהימניה בשבוע' ולא ליורשים ונראה שאם היורשין מוחזקין שלא בעדים ויכולין לטעון ברי גם הם נאמנים בשבועה:

(כב) ושמין להם וידם על התחתונה:    זה לשון הרמב"ם פ"י מהלכו' גזילה ודעתו דאין אריס של הבעל עדיף מהבעל עצמו וכשם דהבעל שהוציא ולא אכל אין נוטל הוצאה אלא שיעור שבח ולא כל הוצאה ואם השבח יתר על ההוצא' אין לו אלא הוצאה והיינו ידו על התחתונ' כן דין הארוס ומשמע שאם הארוס ג"כ נהנה מעט מן הפירו' לא יטול כלום כמו הבעל שאכל קמעא והוציא הרבה וגדול' מזה משמע מפרש"י שאם הבעל אכל קמעא אזי אין לאריס כלום דמצי האש' למטען מאחר שהבעל אריס אלו לא ירדת הי' הבעל בעצמו עובד ולא הי' נוטל כלום מאחר שאכל קמעא:

(כג) נוטלין אריסותיהן בכל ענין:    כלו' שהבעל צריך לשלם לאריס כדין השוכר הפועל לעשו' בשלו והראה בשל חבירו דנותן לו שכרו משלם ודין הבעל עם האשה כמו שנתבאר בסי' זה:

סימן פט

(א) כדרך כל המדינ':    לומר שאם נהגו בני המדינ' שלא להספיד אינו מספיד וכן הוא בירושלמי לשון המ"מ:

(ב) לא יפחות משני חלילין:    עיין בתוס' מה שהקשו למה לא קתני לא יפחות מדרך העולם:

(ג) ומוכרין בלא הכרזה:    ויש מי שהוסיף שאף הלוה לצורך קבורה מוכרין בלא אכרזתא שלשים יום כדי שלא תנעול דלת בפני גומלי חסדים המלוים לדברים כאלו וכן ראוי בכיוצא בזה לעשות לשון המ"מ:

(ד) יורשי כתובת' חייבין בקבורתה:    מלשון זה משמע אם היא ענייה ואין לה כלום להוריש אין חייבים בקבורתה רק נקברת מן הצדקה וע' בתוס' ר"פ אלמנה ניזונית ד"ה ואין חייבים בקבורתה משמע אפי' לא הניח אלא מטלטלין ואין הכתובה נגבית מהם לדינא דגמרא אפ"ה יורשיה הראוים לירש ממנה אלו היה לה כתובה חייבים בקבורתה וכ"כ הראב"ד בהשגות יורשי נדונית' ונ"מ שלה קוברין אותה ואף על פי שלא ירשו כלום ויש לדחות וכמו שאכתוב אחר זה מצאתי בתשו' מהרי"ל סי' ס"ד מי שפסק להכניסה ערומה מי לא חייב בקבורת' אלא לא פלוג רבנן בתקנת' וכו' ע"ש:

(ה) ולא הודו לו:    זה לשון הראב"ד בהשגותיו דעתא קלישתא קא חזינא הכא וכי מפני שלא נשבעת קרא ליורשי הבעל יורשי כתובתה והלא הם אומרים שכבר נפרעה מכתובתה ונטלה צררי והורישה ליורשיה אלא ודאי יורשי נדונית' ונ"מ שלה קוברים אותה ואעפ"י שלא ירשו כלום עכ"ל ואפשר לפרש דבריו דה"ק דאף שלא תפסה צררי ולא ירשו כלום מן הכתובה מ"מ הנדוני' ונ"מ שלה לזה לא צריכה שבועה וא"כ יורשיה יורשים הנדוני' ונ"מ עכ"פ וא"כ למה לא יקברו' וא"כ כל שהי' ענייה ולא היה לה נדוניא ונ"מ אינם חייבים לקוברה רק היא נקברת מן הצדקה אבל לא משמע כן בתשובת מהרי"ל סי' ס"ד (וכמ"ש בסעיף הקודם):

חלק ב

סימן צ

(א) בין נ"מ בין נצ"ב:    אפילו אותן נכסים שלא היה לבעל בהן אכילת פירות כמבואר לעיל סי' פ"ה אפ"ה יורש אותן:

(ב) ומת הזרע ואח"כ מת אביה:    אף על גב דאומדן דעתא הוא שאבי הבת לא היתה כוונתו על זרע קיימ' שימות בחייו רק כוונתו היה שיבא ממונו לבתו או לזרעה לא לבעלה בזמן שאין לבתו זרע ממנו מ"מ מאחר שהודה חייב להבת לא אמרינן אומדנ' בהודאה ע"כ נראה דטוב לכתוב אם תמות בתי בלא זרע קיימא אחר מיתתי ואז צריך שיהיה הזרע קיים אחרי מיתת האב וכן ראיתי נוהגין לכתוב עתה:

(ג) הבעל יורש כח אותו השטר:    דדוק' באשתו אינו נוטל בראוי אבל את זרעו יורש אף שלא בא עדיין ליד זרעו מ"מ השטר היה של זרעו והוא יורש השטר:

(ד) ופירות לאחר מיתה:    אף על פי שמתה בחיי מוריש' ולא זכתה בפירות מ"מ הבעל יורש הקרקע והפירות לאחר מיתת מורישי' דה"ל מוחזק מאחר שהיה גוף הקרקע שלה קודם מיתת מורישיה:

(ה) שהרי ברשותו השביח:    כלו' בשלמ' כתובה אינה נגבית מן השבח שהשביחו הנכסים לאחר מיתת הבעל דברשות יורשים השביח דנכסי קמי יתמי נפלו וכן הדין גבי בכור אבל גבי בעל הכל ברשותו השביח:

(ו) מלו' ביד אחרים כשנשאה:    כבר כתב בב"ח דתיבת כשנשאה הוא טעות ובפסקי הרא"ש ליתא ואין הפרש בין היה להם מלוה ביד אחרים כשנשאה או הלוה לאחרים לאחר שנשאה דסוף סוף הוי ראוי לגבי אשה מאחר שלא גבתה האשה קודם שמתה ודוק' מלוה אבל היה להם פקדונות ביד אחרים כל היכא דאיתנהו ברשותיה דמרי' איתנהו ולא הוי ראוי וכ"כ בב"ח ואם היה מלוה שיש עליה משכון, יתבאר בסמוך עוד פרטי דינים אלו:

(ז) ואפילו היו משועבדים לכתובת אלמנה:    ה"ה לשאר בעלי חובות דהא ק"ל ב"ח מכאן ולהבא הוא גובה ועיין מ"ש בזה לקמן סי' ק' לחלק בין ראוי דירושת הבעל לראוי דכתובה וכמ"ש בתשובת מהרי"ל סי' ע"ד:

(ח) וכן אם היה לה מלוה ביד אחרים כשנשאה:    במרדכי ר"פ י"נ כתב במלוה שיש עליה משכון הכל מודים דבכור נוטל פי שנים דבע"ח קונה משכון וכו' ועיין בחושן משפט סי' רע"ח סעיף ז' ונראה דכל הדינים שייכי נמי הכא דמלוה שיש עליה משכון יורש הבעל דכגבוי דמי אפילו משכון בשעת הלואה ואם היתה לאשה חוב ביד בעלה קודם שנשאה ואח"כ נשאה ומתה היה נראה דהוי מוחזק ממש ויורש החוב אעפ"י דגבי בכור אמרינן שם בסי' רע"ח היה לאב מלוה ביד בכור הרי זה ספק אם נוטל בה פי שנים הואיל וישנה תחת ידו או לא ליטול הואיל ומחמת אביו יורשה ועדיין לא באה ליד אביו לפיכך לא יטול ממנה חצי חלק בכורה שאני התם דכתיב בכל אשר ימצא לו לאב אבל הכא לא נקר' ראוי מאחר שהמעות ביד הבעל אבל בתשובת הרשב"א שהבי' ב"י פסק דיורש מחצה כמו בכור ועיין עוד שם מה שמחלק בין משכון של כותי למשכון של ישראל ובין אתר' דמסלקי במשכון של קרקע לאתר' דלא מסלקי ועיין עוד אם גנבו נ"מ של אשה ולא הוחזר עד לאחר מיתה הוה ראוי ואם גזלו קרקע אינה נגזלת וכן אם גנבו ספרים עיין בחושן משפט סי' הנ"ל ושכר פעולה שלא גבתה קודם מיתה מיקרי ראוי:

(ט) אבל אם הלותה מנ"מ ומת' וכו':    שהרי שלא כדין הלותה קרן של נ"מ שלה שהקרן ברשותו ולא עדיף ממכרה שהבעל מוציא מיד הלקוחות כ"כ הרא"ש ומשמע שאם היה בידה נ"מ שאין לבעל בהן אכילת פירות כמו שנתבאר לעיל סי' פ"ה שאז הרשות בידה להלות למי שירצה וא"כ שפיר מקרי ראוי לגבי בעל כמו מלוה שיש לה ביד אחרים קודם שנשאה מיהו יש לדחות דמאחר כשנשאה הוי כלוקח ואף שאין לו אכילות פירות מ"מ אם מתה יורשה ואין בידה להפקיע הירושה ולשווי' ראוי בע"כ של בעל וכל שאין רשות בידה למכור אין רשות בידה להלות כדי שיהיה ראוי ומ"ש הרשב"א שהנכסים שאין לבעל רשות בהן שהלותן אין הבעל יורשן אותן היינו בכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך שמותר למוכרן דה"ה דמותר להלות אותן ועיין בב"ח:

(י) והיה בן לבת:    בחושן משפט סימן רמ"ח כתב הטור אבל אם אין זרע אין שאר יורשים כגון אחי אביה וכו' עומדים במקומה ליטול ובב"י הניח הדבר בצ"ע שם ועיין בסמ"ע שם ואין להאריך כאן במה שאינו שייך לדיני נשים:

(יא) אפילו נתפקחה אחר שנשאת:    והיינו בלא נתייחד עמה אחר שנתפקחה אבל אם נתפקחה ונתייחד עמה אח"כ הרי היא כאשתו גמורה לכל דבר וכמו שנתבאר למעלה סי' מ"ג וסי' ס"ז:

(יב) ודעתה נשאת וזיכתה לו ממונה:    הראב"ד השיג על זה וכתב מה שבידה זכתה לו מה שלאחר מיתה לא זכתה לו ואפשר שגם הרמב"ם מיירי דוקא כשכתבו לה ב"ד כתובה ועיין במ"מ לא משמע כן:

(יג) אפילו שתק האב:    דהאי דשתק משום דמרתח רתח כן הוא בגמרא:

(יד) מי שנתגרשה ספק גירושין וכו':    ל' הטור אינו כן שכתב שאין הירושה נפקעת אלא בגירושין גמורים משמע שבספק גירושין אינה נפקעת ונראה דדין ספק גירושין כדין ספק מיתה בחייו כמו שיתבאר בסעיף שאח"ז בדין נפל הבית:

(טו) ומקחו מקח טעות:    אף על גב דלענין קדושין צריכה גט מספק מ"מ לענין ממון הירושה אוקי ממון בחזקתה ואף שלא נתברר שהיה בה מום מ"מ הודאת הבעל כמא' עדים דמי:

(טז) ועיין לעיל סי' ע"ז:    ע"ש סעיף ג' בהג"ה ועיין מ"ש שם דאם קדשה ונשאה ברמאות דאין חוטא נשכר ומיהו מילת' דלא שכיחי הוא נישואין ברמאות:

(יז) ואינו נוהג עמה מנהג אישות:    לכאורה הוא סותר מ"ש לפני זה בנתן עיניו לגרשה דהא מסתמ' כשנותן עיניו לגרשה אינו נוהג עמה מנהג אישות כמבואר לקמן סי' קי"ט וכן ראיתי בד"מ שכ' וז"ל דזהו דוקא לסברת רשב"ם דס"ל דמשנתן עיניו לגרשה אינו יורשה וכ"כ הרי"ף והרא"ש דאעפ"י שיש כופין אותו לגרש כל זמן שלא גירש יורש אותה מיהו יש לדחות דשאני הכא שכופין לגרש לא פשע נגדה ורוצה לנהוג עמה מנהג אישות משא"כ במורד או מדיר דאינו נוהג מנהג אישות ולמיפק קאי לכן אינו יורשה וצ"ע עכ"ל ד"מ ומסתימת לשון הרי"ף שכתב כל מאן דכייפינן ליה לאפוקי וכו' וכללא הוא דמשמע בין במורד בין במדיר אף שכופין להוציא אם מתה קודם הגירושין הבעל ירית לה:

(יח) נפל הבית וכו' יורשין עיקר הכתובה והתוספות:    ואף על פי שיחד לה נכסים לכתובה, שאם היתה בחיים לא היתה צריכה לישבע אפ"ה הכתובה והתוס' בחזקת יורשי הבעל כל זמן שלא מת הוא בודאי בחייה עיין בטור:

(יט) חולקים נכסי צ"ב:    אף על פי דק"ל לקמן סי' צ"ו דאם אין נכסי צ"ב בעין אז דברים הבאים מכחן אינה נפרעת אלא בשבועה וכאן שמתה בלא שבוע' אם כן אין אדם מוריש שבועה לבניו כבר כתב הרא"ש בשם הרשב"א פ"ק דבתר' ס"ק ט' דאין דרך להתפיס צררי אלא סמוך למית' ובנפל הבית ומת פתאום לא חיישי' לצררי לכך לא צריכה שבועה ועיין בת"ה סי' ש"ל:

(כ) שכתבה כל נכסיה לאחר:    לשון הטור בד"א שלא שיירה לעצמה כדי פרנסתה וכו' עיין בטור והמחבר השמיט זה וה"ט דהמחבר פסק כדעת הרי"ף והרמב"ם דס"ל דשיור כל שהוא הוי שיור גבי ש"מ וש"מ ומברח' דין א' להם כדאיתא בב"ב דף ק"נ וכמבואר בחושן משפט סי' ר"נ סעיף ד' בש"ע והטור נמשך אחר הרא"ש שפסק שם דבעי שיור כדי פרנסתו והבי' שם מור"ם דעתו ועיין שם בסמ"ע ועיין בתשובת הרא"ש כלל ע"ח סי' נ' שם כתב שלהרי"ף די בשיור כל שהוא והוא נחלק עליו וכן דעת ראבי"ה:

(כא) בין קרוב בין רחוק:    כלו' דלא כמו שמחלק בגמרא ה"מ לאחריני אבל לברתא יהיבא אלא כרב נחמן דסבר אפי' במקום ברתה נפשה עדיפא לה ולעולם אמרינן דעתה דלהברחה כיונה ואם נתאלמנה או נתגרשה חוזרין הנכסים:

(כב) שאם נתאלמנה וכו':    ואפילו מתה אחר מות בעלה מיד קודם שחזרה בה תחזור ליורשי' כך פסק הרא"ש:

(כג) אין הבעל אוכל פירותיהם ואם מתה אינו יורש':    מה שאין הבעל אוכל פירות אף דלא קנה הלוקח אמרו בגמ' הטעם עשאום כנכסים שאין ידועים לבעל דגם כן אין הבעל אוכל פירות אף שהן ברשות האשה אבל אם מתה אין יורשה, הקשה הר"ן הא גם בנכסים שאין ידועים הבעל יורשה דהא אמרינן לא תמכור ואם איתא דאין לבעל בהן כלום למה לא תמכור אלא ודאי הבעל יורש הנכסים ובפרט למאן דס"ל ירושת הבעל דאורייתא ותי' הר"ן דאומדן דעת שלה הוא כאילו פירשה שאם היא תמות בחיי בעלה שיזכה בה מקבל המתנה אלא שלא רצתה לפרש כי היכא דלא תהוי לה איבה וגם הרא"ש כ' אמדינן דעתה דנתכונה להבריח וכו' וגם לא ירשנה אם תמות ושתוכל למכור פירות וכו' כל זמן שיושבת תחת בעלה וגם לא מכרתן ונתנן לא' נמצא דלדעת הרא"ש הרשות ביד' למכור הפירות אף בחיי בעלה ואין הלוקח יכול לעכב:

(כד) לא קנה קנין גמור עד שתרצה:    ותאמר אין ואם הבעל ירצה לזכות תאמר אין ואם הלוקח ירצה להחזיק לא תאמר אין:

(כה) ואם מתה אינו יורשה:    הר"ן תמה על הרמב"ם דמאחר דמתה ולא אמרה אין למה יפסיד הבעל ירושתו נהי דהוה כנכסים שאין ידועים לבעל שהוא סבר שתאמר אין תינח לענין אכילת פירות אבל לענין ירושה כשם שבנכסים שאין ידועים הבעל יורש כך יהיה הדין כאן ותי' דהרמב"ם לטעמיה דירושת הבעל דרבנן וכו' עיין עליו גם מ"ש בשם אחרים ופי פי' ר"ח והרא"ש לכשארצה היינו כל זמן שאשתוק תהיה המתנה קיימת ואם רצה לבטלה הרשות בידי נמצא אם מתה ולא ביטלה המתנה קיימת ביד הלוקח וע"כ בדין אין הבעל יורשה ועיין בהגהות אלפסי לשון ריא"ז:

(כו) קנה לגמרי:    ומיהו היכא שהכל כותבין כן חזר הלשון לשופרי דשטרי וכל זמן שלא יעידו שאמרה להם בפי' לכתוב כן לא קנה המקבל ואם רואים שידעת שכתבה כן ולא מיחתה אף על פי שלא אמרה להם בפירוש אפש' לומר שתהא מתנתה קיימת לשון הרשב"א העתיקו הר"ן:

(כז) אבל לא גוף הקרקע:    אין ללוקח תועלת בגוף הקרקע מאחר שהפירו' וכל תשמישי קרקע הכל לבעל ואם למחות ביד הבעל שלא לקלקל בקרקע ולחפור בורות שיחין מערות גם הרא"ש (דס"ל דמוציא אף גוף הקרקע וכמו שכתב בהג"ה אח"ז) יודה לזה דכל האש' יכולה למחות גם הלוקח יכול למחות ומכל מקום יש ללוקח תועלת בגוף הקרקע לענין פרוזבול:

(כח) קיימים בעצמם:    אבל אם הוציא' המעות על דבר אחר יכול הבעל לומר מיד שהוציא' המעו' קמו עלה בהלוא' ואין אני מחוייב לשלם ההלוא' שחייבת ומטלטלין שהניח' אני יורש אות' ועיין מ"ש בסי' צ"א סעיף ד' בשם נ"י:

(כט) מכרה קיים:    משמע למפרע חל המכיר' משע' ראשונ' אפילו לדעת הרא"ש שמוציא הגוף מיד הלקוחו' מ"מ אם נתאלמנ' איגלי מילתא למפרע שהמכיר' הית' כדין:

(ל) הלוקח יכול למחות:    אף אם לא מכר' היא בעצמ' יכול למחו' שלא יקלקל גוף הקרקע שאין לבעל רק פירות:

(לא) או הקדיש' אות':    המעין שם ירא' דאף דהקדיש' קדושת הגוף אפ"ה אלמוהו רבנן לשעבוד דבעל משום דידו עדיפא מידה אמנם ודאי אם נתאלמנ' חל ההקדש ע"ש:

(לב) מחרים שלא מכרה:    היינו בטוען שמא ואם טוען ברי צריך הבעל לישבע היסת:

(לג) ואם לעשירים יכול לחזור בו:    היינו במתנה מרובה ומתנה מועטת נקר' מחוסר אמנה וע' בחושן משפט סי' רמ"ט וסי' ר"ד:

(לד) בד"א שאם מכרה משנשאה וכו':    דברי המחבר כאן אינם מסודרים כראוי ולשון הרמב"ם בפרק כ"ב מה"א דין ח', כך הוא בד"א וכו' אבל אם נפלו לה נכסים וכו' ולא ידע בהן הבעל ומכרה אות' מכרה קיים וכן ארוסה שמכרה קודם הנשואין מכרה קיים עכ"ל, והטור כתב בזה הלשון נפלו לה קודם שנתארסה ונתארסה מוכרתן לכתחלה נפלו לה משנתארסה לא תמכור לכתחלה בעודה ארוסה ואם מכרה ונתנה קיים ואח"ז מתחיל ענין אחר בד"א בנכסים ידועים לבעל אבל בנכסים שאינם ידועים אפי' נפלה משניסת אם מכרה או נתנה קיים אלא שלכתחלה לא תמכור והנה ע"פ זה צריך לפרש דברי המחבר לכתחילה לא תמכור נכסים שנפלו לה משנתארסה כלו' אפילו נכסים שנפלו לה באירוסין ומכ"ש שנפלו לה לאחר נשואין ואם מכרה קיים אפי' באותן שנפלו לה לאחר נישואין הואיל ולא ידע בהם קודם מכירה וכן ארוסה לכתחילה לא תמכור כלו' ל"מ לאחר נשואין לא תמכור מה שנפלו באירוסין אלא אפי' ארוסה לא תמכור לכתחלה מה שנפלו לה באירוסין אבל מה שנפלו קודם אירוסין מותר למכור לכתחלה בעודה ארוסה אפילו נכסים הידועים לבעל כמ"ש הטור:

(לה) כשיודעו לו מיד נעשו נ"מ:    ל' הטור צריך שלא נודעו לבעל בין נפילה למכירה:

(לו) וכן הפירות שימצאו בידה וכו':    כלו' וימכרו הפירות ויקח בהן קרקע והוא אוכל הפירות:

(לז) ידועים לבעל אינה נאמנת:    כלומר אינה נאמנת להפסיד מן הבעל פירות של הירושה:

(לח) אינם ידועים נאמנת:    לשון הרשב"א אם הודאה זו היתה בב"ד קודם שידע בעלה מנפילת נכסים ק"ל כר"ש דאם מכרה ונתנה קיים והודאתה בב"ד כנתנה דמי וא"כ צריך לפרש מ"ש כאן אשה שאמרה על ירושה היינו שאמרה דרך הודאה בב"ד אבל חוץ לב"ד כל שיכולה לחזור מדברי' אין זה כמכרה ונתנה ואם נודעה לבעל קודם הנתינה וההודאה אינה נאמנת:

(לט) בנצ"ב בין לבעלה בין לאחרים:    מבואר בגמ' פרק חזקת דכל הנכסים של בעל חוץ מנ"מ יכולה לו' נחת רוח עשיתי לבעלי כשמסכמת על מכירתו ומכ"ש כשמוכרת לבעל עצמו וכ"כ רשב"ם דף מ"ט והא דיכולה למכור נצ"ב לאחרים ואף ע"ג דאין הגוף שלה דהא מסרה אותם לבעלה מ"מ מאחר שגם הבעל אין יכול למוכרן משום שבח בית אביה וכשתתאלמן אינם יכולים לסלקה בשאר נכסים מועיל בה מכירה וע' בח"ה סי' תכ"ד דאשה שחבלה באחרים צריכה למכור נצ"ב לאחרים בטובת הנאה שאם תתאלמן יקח הלוקח ועוד אכתוב מזה בסמוך סעיף ט"ז במכירת נצ"ב לבעלה:

(מ) לא עשתה כלום:    ואם מכרה האשה תחלה ואח"כ מכר גם האיש והסכים למעשיה המכר קיים וכמו שיתבאר בסמוך סעיף י"ז:

(מא) דמ"מ כשתתאלמן וכו':    כבר כתבתי שכן כתבו הפוסקים באשה שחבלה באחרים שצריכה למכור בטובת הנאה נצ"ב או נכסי מלוג שלה ולכשתתאלמן או תתגרש מכרה קיים:

(מב) וכן בעל שמכר קרקע וכו':    במכירת הבעל בנצ"ב נחלקו הפוסקים אם בטל מיד או נאמר דמאחר דהגוף שלו א"כ מכרו קיים עד שעת טירפ' וזה דעת רי"ף ור"י כמבואר בטור וע' בב"ח ונראה דע"כ לא פליגי הפוסקים אלא במכר הבעל גוף ופירות וכמ"ש המ"מ בשם הרשב"א פ' ל' מה' מכירה אבל אם הבעל מוכר הפירות מיד והגוף לכשתמות אשתו נראה דהמקח קיים דומה למה שנתבאר האומר שדה זו שאירש מאבא וכו':

(מג) בין נ"מ לא עשה כלום:    בנ"מ שאין הגוף שלו כ"ע מודו שאין מכירתו כלום וכתב המ"מ שאמרו בירושל' שאפי' מתה האשה בחיי בעלה המכר בטל לפי שבשעת מכירה לא היה לבעל בגוף הקרקע כלום, וכבר כתבתי דאם הבעל מכר הפירות מיד והגוף לכשתבא לידו אפשר דמהני בין בצ"ב בין בנ"מ:

(מד) ואפי' אם מתה בחיי הבעל:    זה לא קאי לדעת היש מי שאומר שהוא דעת ר"ת דס"ל דהמקח בטל מיד דמהי תיתי שיחזור וינעור בשעת מיתתה (ל' חוזר וניעור והוא ל' הרשב"א בתשו' הביאו הב"י סי' זה ס"ק י"ב) אלא קאי לדעה הראשונה דאין המקח בטל מיד רק האשה יכולה לבטלו אם תרצה ואם שתקה ומתה הבעל יורש כחה ויכול לבטלו וזה דעת רש"י (הובאו שני הדעות בטור סי' זה):

(מה) מה שעשה עשוי:    הטעם שהרי הוא יכול לבלותן לגמרי בתשמיש והם עומדים לבלות וליאבד ע"כ ממכרו ממכר משא"כ בקרקע וק"ק דטעם זה שייך גם בנ"מ לפי מה שנתבאר לעיל בסי' פ"ה סעיף י"ג:

(מו) שברשותה עשה מה שעשה נאמן בשבועה:    מלשון זה משמע אף שהאשה טוענת ברי ומכחשת את הבעל מ"מ הוא נאמן בשבועה ואינה יכולה להוציא מן הלוקח ולפי זה אף אם הוא מודה לדברי האשה שלא ברשותה עשה היה ראוי ליתן ללוקח שמא ברשותה עשה, והמעיין בתשובת הרשב"א יראה דמיירי שם שהאשה תובעת את הבעל להוציא ממנו ממון ושיקנה לה אחרים ע"ז נאמן בשבועה לפטור עצמו ומיירי שם שאין הלוקח לפנינו או שהלוקח כותי אבל אם הלוקח לפנינו צריך הלוקח להחזיר לה מה שידוע שהוא שלה ואין הבעל נאמן לו' שברשותה עשה דוגמת מה שפסק לעיל סוף סימן פ"ז באשה הנושאת ונותנת תוך הבית שהבעל מוציא מיד הלוקח בלא דמים כל זמן שלא יברר הלוקח שדרכ' תמיד למכור בלא ידיעתו כן הכא צריך הבעל לברר שברשותה עשה וכל זמן שלא יברר היא מוחזקת בנכסיה להוציא מיד הלוקח כ"ז שנכסיה הם בעין וכ"כ ב"י ס"ק י"ד מ"כ דין הר"ח וכו' אם לוה הבעל מתחל' עליהם וכו' דין הוא שיחזיר לה אם תשבע דשלא מדעתה לוה עליהם משמע אף שהבעל מכחישה לא מפיו אנו חיים:

(מז) ואין לאשה כח למחו' בו שלא למכרן:    הל' מגומגם קצת דאין לאשה כח למחות בבעל' למכור נכסים שלו רק בהגיע זמן הגביה טורפ' ואפשר לה למחות שלא למוכרן לכותי ולמי שלא תוכל לטרוף ממנו:

(מח) ואין הכותי יכול לפדותו:    בת"ה סיים שם אם החזיק הישראל כל כך בקרקע הכותי שהכניס בה פועלים לבנות ולנטוע או שהכניס דיורין בבתים איזה זמן אף על פי שביד הכותי לפדות מ"מ חשיב הקרקע כגבוי לישראל כל זמן שלא פדאה הכותי וכח שעבוד כתוב' האש' עליו וראיה מהא דשומא הדרא לעולם וכו' ומהתימ' על הרב מוהרמ"א שהשמיט זה:

(מט) מטלטלין שנתן לה משלו:    משמע לכאורה דדין מטלטלין אלו שנתן לה הם כנכסי צ"ב ואם מכרן בדיעבד מכורין לדעת הרמב"ם וקשה דהא מה שנתן לה הם נ"מ ועדיפי מנ"מ דהא אין הבעל אוכל פירות ממה שנתן לה כמבואר לעיל סי' פ"ה סעיף ז' ולמה יהיה לו רשות למכור מה שנתן לה מתנה ולא דמי לנצ"ב שהם ברשותו לכל דבר רק משום שבח בית אביה אינו רשאי למכור לכתחילה ואם מכר בדיעבד אין לה היזק ממון דהא משלם לה לכשתתאלמן רק מפסדת שבח בית אביה אבל למכור מה שנתן לה מתנה ואין לו בהם אפי' פירות למה יהיה לו רשות לימכר והרב כתב לפני זה דנ"מ לכ"ע אם מכרן או משכנן בטל ע"כ נראה לפרש שלא נתן לה במתנה גמורה מיד רק שהכניס לה שום משלו ליחד לה כנגד התוס' שהוסיף לה וכמ"ש (אח"ז בסעיף ט"ז) וכמ"ש התוס' בשם ר"ח שאחד מג' שדות המשועבדים לכתובתה כמבואר (אח"ז בסעיף ט"ז) הוא שהכניס לה שום משלו וע"כ דין מטלטלין אלו כדין נצ"ב שאינו רשאי למכרן לכתחלה אבל בדיעבד מכורין לדעת הרמב"ם שדין שום זה כדין נצ"ב אבל מה שנתן לה מטלטלין מתנה מיד פשיט' שדין נ"מ להם ואינו יכול למכור כלל ע"כ דקדק בלשונו שנתן לה משלו ולא כ' שנתן לה סתם:

(נ) וה"ה למטלטלין שקנה לה וכו':    נראה אף שכתב וה"ה אין דין מטלטלין שקנה לה שוה לדין נצ"ב דהא המקדיש את נכסיו אין לו בכסות אשתו ובניו ואם ההקדש אין חל ודאי דאין המכר חל דאין יכול למכור דבר שאינו שלו:

(נא) ואין חילוק בין בגדי שבת וי"ט וכו':    כתב כאן ע"פ דעת מהר"ם שהביא מהרי"ק בשורש י' שאין לחלק בין בגדי שבת לחול רק באחים שחלקו ולא בב"ח ובעל אבל הרמב"ם פ"א ממלוה כ' דבגדי שבת וי"ט גובה אותן ב"ח וכן סתם המחבר בחושן משפט בש"ע סי' צ"ז סעיף כ"ו ואין לחלק דכאן לכתחלה קאמר דאין יכול למכור אפי' בגדי שבת דזה אינו דאין לך ב"ח גדול מאם אין לו מה יאכל ולמה לא ימכור בשעת דוחקו וע' לקמן סי' צ"ט:

(נב) ואם קרובים נתנו לה וכו':    היינו בנתנו לה סתם ולא פירשו ע"מ שלא יהיה לבעל רשות בה באופן המועיל ע"פ הדין וכמו שנתבאר לעיל סי' פ"ה סעיף י"א:

(נג) יכול הבעל למוכרם לפרנס עצמו:    זה לשון מהרי"ק בשורש י' הכא שאחרים נתנו לה ולא מצינו שנתרצה הבעל מעולם שיהיו שלה ללבוש ולהתקשט ודאי יכול הבעל לטעון ולומר איני חפץ שהיא תתקשט ביותר מהצריך לה והוא ימות ברעב או יחזיר על הפתחים וכו' ע"כ צריכים למכור המלבושים והתכשיטים אותם שאינם צריכה וינתנו המעות בריוח והוא יאכל הריוח מאותן המלבושים עכ"ל, וכן צריך לפרש כאן דברי המחבר אף על פי שסתם דבריו דיכול למוכרם דמשמע לגמרי לפרנס עצמו מן הקרן וזה אינו:

(נד) שמכרה או נתנה לבעלה מנכסי צ"ב:    כבר כתב לעיל סעיף י"ג ג"כ דין זה ובאמת דין זה אינו מבואר בגמ' בהדיא וגם לשון מכירה או נתינה לא יצדק יפה בנצ"ב דהא כבר הוא ביד הבעל אם לא כשהבעל מוכר לאחרים והיא מסכמת למכירתו או שנותנה לו לאחר שתתגרש והנה בחלוקה הראשונה שייך לומר נחת רוח עשיתי אבל בחלוק' השניי' מי מזקיקה ליתן לו מתנה לאחר שתתאלמן או תתגרש ועוד אכתוב מזה בסמוך שכן דעת הרא"ש בתשו':

(נה) ה"ג בהרמב"ם או שדה שהכניסה לה שום משלו:    כלו' שכתב לה שדה נגד שום שהכניסה לו מנכסי נדוניית' ועיין בתוס' דף מ"ט מ"ש בשם ר"ח אבל לפי גירס' שלנו שדה שהכניסה לו שום משלה והיא גי' רשב"ם והיינו צ"ב דנקט ברישא ולמה חזר וכפלו:

(נו) קבלה עלי' אחריות בפירוש:    גם זה לא נתבאר בגמ' כאן רק בגיטין גבי לקח מן האיש ואח"כ מן האשה מקחו בטל עד שתכתוב אחריות ולא כרב דאמר סתם שטר הוא אחריות אלא כשמואל שתקבל אחריות בפירוש דכולי האי לא עבדא בשביל נחת רוח:

(נז) אבל אם מחלה לבעלה כל זכות וכו':    המעיין בתשובת הרא"ש כלל ל"ח סי' ז' משמעות לשונו שאין מחלק בין מכירה למחיל' רק עיקר החילוק שלו הוא כשבעל מוכר קרקעותיו והיא מסכמת למעשיו תוכל לומר הוכרחתי לעשות לו נחת רוח מאחר שהוא דחוק למכירה אם לא הסכמתי הי' אומר עיניך נתת בגירושי' וכו' אבל מי מזקיקה למחול לו זכות שלה דאין כאן איבה אם לא תמחול לו והטעם זה שייך ג"כ גבי מתנ' ומכיר' דאין כאן איבה אם לא תמכור לו מה שכבר בידו אבל הראב"ד מחלק בין מכירה למחילה כמו שמבואר בהשגות ובמ"מ ומשמעות דבריו שגם במכיר' לבעלה נצ"ב שייך נחת רוח ובמחילה לא שייך נחת רוח ודעת הרמב"ן והרשב"א לחלק בין כתוב' ותוספות לנצ"ב דבכתובה ותוספות לא שייך איבה ע"כ מהני מכירה ומחילה אבל בנצ"ב שייך איבה ולא מהני מכירה ומחילה נמצא דשלשה מחלוקת בדבר דעת הרא"ש ודעת הראב"ד ודעת הרמב"ן והרשב"א:

(נח) ולא הסכימ' למעשיו:    רמב"ם פי"ז מה"א דין י"א גריס ולא הסכימ' למעשיו ונפסד המכר ותמהו עליו המ"מ והר"ן וכ"מ כתב דלאו דוקא נקט הרמב"ם ונפסד המכר עיין עליו וכן בטור השמיט תיבות אלו ובב"ח נדחק לקיים דברי הרמב"ם שהם דוקא ואין דבריו ברורים:

(נט) דאם האשה קבלה המעות וכו':    הטעם דהוי כתלוה וזבין אבל אם בחנם הסכימה הוי כתלוה ויהיב:

(ס) קודם שקנאן הבעל:    דאף ע"פ שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אדם מסתלק מדבר שלב"ל:

(סא) וקנו ממנה בעדים:    פי"ז מה"א בדין י"ט כ' הרמב"ם דמוחלת כתובתה אינה צריכה קנין פסק בש"ע לקמן סי' ק"ה סעיף ה' (וא"כ קשה למה כתב כאן שקנה ממנה) ודוחק לחלק בין מחילת כתובה למחיל' צאן ברזל שנאבדו:

(סב) שתעשה בבגדיה ותכשיטיה מה שתרצה וכו':    משום דיכול לפ' כוונתו להשאיל או להפקיד ביד אחר כדי שלא יוכל הבעל ליקחם אבל לא למכר' וליתנם לאחר כי הבעל חייב בכסות אשתו ואם תמכור בגדים אלו יצטרך לעשות לה אחרים ועיין בטור:

(סג) קודם לגבות:    אף על פי שראובן שיעבד לשמעון כל מה שעתיד לקנות והיא מתה בחיי הבעל וא"כ יזכה ראובן/ שמעון /מכח דאקני שלו מ"מ מאחר שהיא נשתעבדה ללוי בחייה ושעבוד דאקני לא חל אלא לאחר שיבואו הנכסים לידו היינו אחר מיתת אשתו ולוי קנה השעבוד בחיי אשתו:

סימן צא

(א) אשה שהכניסה ש"ח לבעלה:    לשון הכניסה משמע ששמה לו הש"ח בנדונייתא והוא קיבל עליו בתורת צ"ב אבל אם הש"ח נשאר לה בתורת נ"מ יכולה למחול מאחר שהקרן שלה אבל ראיתי בספר התרומות כתב בשם הרמב"ן דאם בנ"מ ידו כידה וקנה הבעל ואינה יכולה למחול וכן ספק בחושן משפט סי' ס"ו סעיף כ"ח:

(ב) לומר פרוע הוא:    היינו ביש בו נאמנות דבשאר מוכרי' יכול לומר פרוע על שטר שיש בו נאמנות מיגו דאי בעי מחיל ליה כמבואר בחושן משפט סי' ס"ז סעיף כ"ד אבל באין בו נאמנות אם הלוה טוען פרוע צריכה היא לישבע כדאיתא בחושן משפט סי' הנ"ל סעיף ט"ז ואם אינה רוצה לישבע לא יפרע הלוה ואין הבעל יכול להכריחה שתשבע לשקר מאחר שהיא מודה שהוא פרוע:

(ג) מלוה ע"פ אינה יכולה למחול:    ואם הוא תוך זמנו שאין הלוה נאמן לטעון פרעתי גם היא אינה נאמנת לומר שפרע לה לחוב לבעלה:

(ד) ומכרה ומתה יעמדו וכו':    אבל כל ימי חייה הבעל אוכל פירות ואין ללוקח פירות ואין להקשות לדעת הרא"ש שהביא לעיל בהג"ה סי' צ' סעיף ט' דאף בחייה מוציא הבעל גוף הקרקע מיד הלוקח וא"כ היה אפשר לומר דאחריך יקנה ולא הלוקח דהלוקח לא קנה בחיי האשה דשאני הכא דמאחר דהנותן סילק את הבעל ואמר אחריך ליקני בעל לא ליקני וא"כ לא הוי בעל כלוקח ראשון והלוקח קנה הגוף אפי' לדעת הרא"ש רק דהבעל אוכל פירות בחיי' ואח"כ זכה הלוקח והוא קוד' לאחריך ועיין בב"ח מ"ש כאן דלדעת הרא"ש אפשר לו' דאם הוציא הבעל מן הלוקח תעמוד בידו אף על גב דאית ליה פסידא ללוקח ולע"ד הדברים ברורים כמ"ש:

(ה) ונשאת ומתה:    בש"ע בטור ח"ה סי' ק"ג סעיף ד' העתיק המחבר לשון הרמב"ם שמו קרקע לאשה ונשאת או ששמו ממנה ונשאת בעל בנכסי אשתו כלוקח הוה ולא מחזירין לו ולא הזכיר שמתה וכתב המ"מ בפ' כ"ב ממלוה שמו לה לאשה ונשאת ורצו הבעלים להחזיר לה ולבעל' הדמים אין הבעל מחזיר הקרקע דכלוקח עשאוהו חכמים ואם היה יורש לא היה עדיין יורש בחיי אשתו והיה לו להחזיר א"נ שמו ממנה ונשאת ורצו הבעל או היא להחזיר המעות אין מחזירין להם לבעל לפי שהוא כלוקח אחר השומ' ולא לאשה לפי אנו חושבין אותה כאלו מכרה נכסי' וכו', ומיהו אם מת הבעל בחייה ואח"כ רצתה להחזיר דמים מחזירין לה וכן אם החזירו לה דמים מחזרת קרקע אבל דעת הרא"ש ורש"י לפרש דוקא מתה האשה דהוי לוקח גמור דגם הגוף שלו אבל בחיי האשה אף דהוי כלוקח לפירות מ"מ מאחר דהגוף של האשה למה לא תחזיר לבעלים ומכ"ש בשמו מינה דהאשה למה לא תפדה האש' בחייה את הקרקע שלה ומ"ש המ"מ ולא לאשה לפי שאנו חושבין אותה כאלו מכרה נכסיה וכו' דבריו אינם מובנין דהא שמו ממנה קודם שנשאת ופשט הגמ' ליה לא מהדרינן אבל לא מהדרינן ואפשר לומר דלא שייך הטוב והישר אלא כשאדם חוזר לכל נחלתו אבל כאן הבעל יאכל פירות ואין זה טוב וישר גמור והנה המחבר כאן סתם כדעת רש"י והרא"ש (שכתב ונשאת ומתה) ובחושן משפט סתם כדעת הרמב"ם ועיין בל"ח מ"ש כאן ואין דבריו ברורים בעיני:

(ו) המעות שהלוה בעין:    אבל אתי מחמתי' דהמעות אינו חייב לשלם כמבואר לעיל סי' צ' סעיף ט' אבל בנ"י ראיתי סוף פרק י"נ כתב אם יש דבר שבא מחמת אותן מעות שנטלה וכ"ש אם המעות עצמן הם בעין חוזרים אל הלוקח וכו' ולפי זה ה"ה הכא:

(ז) קהל שעשו ביניהם תקנו' בקנסות:    דין זה הועתק מת"ה סי' רפ"ב ושם מדמה הקנסות לקרבן שהבעל מחוייב להביא בשביל אשתו כך מחוייב ליתן קנס בשבילה שגם הקנס מכפר קצת על העובר ומשמעות ל' התשובה שאם עברה במזיד ומכ"ש אם כוונתה להכעיס את בעלה (דפטור הבעל) דהא מטעם זה אשה ועבד שחבלו באחרים הבעלים פטורים כדי שלא יחייב את רבו מאה מנה בכל יום והיה אפשר לפ' כוונת הרב דאם האשה עברה על התקנה קודם שנשאת ואח"כ נשאת בעלה חייב לשלם משום דכל העוברת על התקנה קלא אית ליה והוי כלוה בשטר והוא דבר הלמד מעניינו רק שצריך לעיין מהיכא הוציא הרב דין זה לדמות חיוב קנס לחיוב מס ושילוח סבלונות דבסמוך ובד"מ לא מצאתי מזה רק שסתם וכתב ועיין בתוס' ב"מ דף ק"ד ע"א בד"ה הכי גרסינן בתוספת':

(ח) שלח סבלונות למשודכת וכו':    לשון התשובה והיא אומרת שאין לה לשלם כי היא כלתה ואכלת כל הסבלונות תשובה אם הכניסה לבעלה נ"מ וכו' הלכך גובה מנ"מ שהכניסה לו וכתב מהרי"ק בשורש י"ח דדוקא הכניסה לו נ"מ הוא דגבי מהבעל הא לאו הכי לא ואף על גב דחשיב ליה כמלוה בשטר ובאמת קשה הא מלוה בשטר טורף מן הלקוחות ולמה לא יטרוף נצ"ב ואפשר הטעם משום דמטלטלי אין טורפין מן הלקוחות כל שלא כתב אגב כדבסמוך בהג"ה אבל בנ"מ לא חשיב לוקח גמור כי אין לו רק פירות ועדיין הגוף של האשה ע"כ טורף ממנה:

(ט) להחזיר המותר:    נראה דאף שאין המותר בעין רק דברים אחרים הבאין מחמת המותר שלקחה צריך הבעל להחזיר דמ"מ גזל הן בידה ואף על גב דלעיל סי' צ' ס"ק כ"ח לא כתבתי כן יש לחלק מ"מ למעשה צריך להתיישב בדבר:

(י) ונתחייבה בנדוניא וכו':    כל מה שנתחייבה לו ואם נתחייבה בקנין אתן עיין בח"ה דאין החתן מוציא רק הקנס ועיין מ"ש לעיל סי' נ"ח:

(יא) לבעלה חוב מטלטלין אגב קרקע:    אף על גב דבחושן משפט סי' ס' נתבאר שנהגו שאין טורף ממטלטלין שמכר או נתן או משכן מפני תקנת השוק אפשר דלגבי בעל ל"ש תקנת השוק:

(יב) אינה גובה מבעלה:    כבר כתבתי בסמוך ס"ק ז' דבנ"מ גובה מבעלה אף בלא אגב דהא בסבלונות לא עשתה לו שטר באגב וכתב בד"מ דאפשר לומר דלאחר מיתת האשה שאין הבעל בא אלא משום ירושה אז נוטל הב"ח מטלטלין אף בלא אגב דלפעמים משום פסידא דאחריני לא שוויא רק כיורש כדאיתא ביש נוחלין נשאת הבת אלמנותו ניזונת מנכסיו וכו' דשוויהו רבנן כיורש ועיין בב"מ בתו' בד"ה אלא לוקח הוי דף צ"ו ועיין בתשובת מהר"ם פדוא"ה סי' נ"ה:

סימן צב

(א) אם מכרה או נתנה קיים:    פי' אפילו לאחר נשואין דאלו קודם נשואין כבר נתבאר לעיל סי' צ' סעיף י"א שארוסה מכרה קיים אפי' בלא תנאי ומ"מ מיירי כאן בנכסים שהיו בשעת התנאי אבל בנכסים שיפלו לה לאחר מכאן יתבאר בסעיף שאחר זה אם סילוק מועיל אף לדבר שלא בא לעולם:

(ב) ואין לו במעות המקח כלל:    דמאחר שהרשות בידה ליתן הקרקע עצמה במתנה ה"ה המעות דאתי מחמתיה וזה לשון ריא"ז ונראה בעיני שאין לו שום זכות במעות אלא היא עושה בהן כל חפצה ואם לקחה בהן קרקע הוא אוכל פירותיה עכ"ל דדין קרקע שני כמו קרקע ראשון:

(ג) ואז יהי' מכרה ומתנת' קיים:    דעת המ"מ בפ' כ"ג מה"א דקנין בנשואה מהני אף לפירות דלא יהא כח הבעל גדול בנכסי אשתו מכח השותף בחלקו (דהאומר לחבירו אין לי דין ודברים על שדה זו שאם קנו מידו קנה חבירו) אבל דעת הטור דבשותף ל"ש לחלק בין גוף לפירות אבל באשה די שיועיל הקנין אם מכרה ונתנה קיים וע' בכ"מ ובב"ח:

(ד) קודם אירוסין לא מהני סילוק:    משמע אפי' בקנין ל"מ מאחר דהוי דשב"ל (ועיין לעיל סי' צ' ס"ק ס') ועיין במרדכי פרק הכותב בדין איש חפץ לקנות בית ומתנ' עם אשתו שלא תעכב עליו מלמכור הבית אף על פי שבשעת התנאי הוה דשב"ל שעדיין לא לקח הבית מהני ע"ש ועיין בחושן משפט סי' ר"ט סעיף ח':

(ה) שיפלו לה משנשאת וכו':    וכתב הרא"ש בפ' הכותב דאפשר לחלק דאם כתב לה אחר נשואין דכיון דידו כידה אין הסילוק מועיל לדבר שאינו ברשותו אבל בעודה ארוסה מהני סילוק אפי' לנכסים שנפל' לה משנשאת עכ"ל:

(ו) שאין הנכסים הכתובים בכתובה בכלל:    כלומר דדין ודברים אין לי בנכסייך היינו מסתמא בנכסי מלוג אבל בנכסי צ"ב שהכניס' לו על אחריות שלו אין זה בכלל:

(ז) ואפי' נכסים שנפלו לה אח"כ וכו':    כבר כתבתי בשם הרא"ש בס"ק ה' דאפשר לומר דאפי' בהדיא אחר נשואין שמסתלק מנכסים שיפלו לה אין הסילוק מועיל לדבר שעדיין אינו ברשותו ועיין בתשו' מהרי"ק:

(ח) מגוף הקרקע ואין לו וכו':    משמע אבל מירושה לא סילק עצמו אבל הרא"ש כ' בפירוש דברי הרי"ף דבקנו מידו נסתלק גם מפירות וירושה:

(ט) אבל מוכרים הפירות ולוקחים בהן קרקע:    ואם מכרה הקרקע השניה או הפירות הרשות בידה דלא עדיפי הפירות מגוף הקרקע שאם מכרה ונתנה קיים:

(י) דאין כופין אותו למכור הפירות:    דהרשות בידה לאכול הפירות או ליתנם במתנה אבל אם רוצה היא להחזיק הפירות אז כופין אותה למכור כדי שיהנה הוא מפירותיהן:

(יא) ולא פירי פירותיהן לוקחין הפירות וכו':    גם בכאן לפי דעת הרא"ש אין כופין אותה למכור אם לא בדשיירה וכנ"ל בסעיף שלפני זה:

(יב) עד לעולם:    תרוייהו דוקא וכי כתב פירי פירות לחוד או עד לעולם לחוד ל"מ דיד בעל השטר על התחתונה ועיין בר"ן:

(יג) שאוכל הפירות ולא פירי פירות:    כלומר אם שיירה הפירות וקנת' בהם קרקע אינו אוכל פירותיו שהם פירי פירות אבל פירי דפירי פירות אוכל לכ"ע אם לא בכותב ג"כ עד עולם וכנ"ל:

(יד) ה"ז לא ירשנה אבל אוכל פירות וכו':    ואם מכרה או נתנה אינו קיים כל זמן שלא אמר דין ודברי' אין לי בנכסיך:

(טו) אם התנה עמה אחר שנשא':    היינו אפי' בקנו מידו דבלא קנין אפי' לפירות ומכירה ל"מ לאחר נשואין כדלעיל סעיף א' והטעם דל"מ קנין לאחר נשואין לענין ירושה כ' הראב"ד שסילוק הירוש' לאחר מותה היא ואינה הקנאה לשום אדם ה"ל כקנין דברים והנשואין כבר חלו על הכל אבל תנאי דקודם נשואין לא חלו הנשואין אלא ע"מ שלא ירשנה תנאי ממון הוא וקיים עכ"ל הראב"ד בהשגותיו:

(טז) התנה עמה אחר נשואין כו':    היינו בקנין שכל תנאי שאחר נשואין צריך קנין וכ"כ המ"מ וכמו שנתבאר סעיף א':

(יז) ה"ז אינו אוכל פירות כלל:    ואם מכרה או נתנה קיים אבל אם מתה ירשנה ומשום דכתב לה אחר הנשואין אבל אם כתב לה קודם נשואין לשון בחייך ובמותך מסתלק הוא מירושתה וכנזכר לעיל סעי' ז':

סימן צג

(א) ואינה נגבית אלא לאחר מיתת הבעל:    וכתב בד"מ דאפי' אינה עדיין מותרת להנשא אפ"ה יש לה כתובה מיד וכו' ע"ש וע"ל סי' י"ג סעיף י"ג ועיין בתשובת הרשב"א סי' תש"ה ובהגהות מרדכי דף תק"ן ע"ד כתב דבמים שאל"ס מגבין כתובה ומחלקין הנחלה ליורשין אבל הראב"ד בהשגות כתב בפ"ז מהל' נחלות דאע"פ דהיורשין יורדין לנחלה אינה נוטלת כתובת' שאין אני קורא בה כשתנשא לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וכן הסכים שם במ"מ ומ"מ מעוברת ומניקת ותוך ג' חדשים למיתת הבעל אף על פי שאסור' להנשא מ"מ נוטלת כתובתה מיד דקרינן בה כשתנשא לאחר כשיגיע הזמן הקצוב ועיין במ"מ פי"ח מהל' אישות ועיין לקמן סי' צ"ה סעיף ב' ועיין בהגהות אלפסי פרק האשה דף תק"י זה לשונו ול"נ שכל אשה ראויה לגבות כתובתה מיד כשתתאלמן או תתגרש אלא אם זקוקה וכ"ש במקום שכותבים וכו' ע"ש:

(ב) וה"ה מה שקיבל בנדוניא:    ומ"מ אם הנדוני' עדיין בידה או ביד אביה יכולה להחזיק למזונות ועיין בחושן משפט סי' צ"ז סעיף כ"ד וסעיף כ"ו:

(ג) אבל אם הוא משיאה:    כלו' שהוא נותן לה הנדוניא או שהיא קטנה שהיא ברשותו אזי יכול להתנות עם הבעל לגרוע כח בתו ועיין בריב"ש סי' ק"ב:

(ד) עד שתתגרש גרושין גמורין:    וכשנתגרשה לגמרי אף שלא נתן לה כתובה אפ"ה אין לה מזונות ודלא כהחולקין שיש לה מזונות עד שישלם לה כתובה עד פרוטה אחרונה עיין בטור ובב"י:

(ה) אלא א"כ התנו כן בפירוש:    אם היה התנאי בשעת נשואין פשיטא דמהני ואם מחלה תנאי כתובתה אחר הנשואין אפשר דג"כ מהני בלא קנין כמו שיתבאר לקמן בסי' ק"ה במוחלת כתובתה לבעלה:

(ו) שהיתומים יסלקו אותה כשירצו:    שם בריב"ש כתב שהתקנה היתה שהרשות ביד היתומים לסלקה מזכות מזונותיה זולתי בג' חדשים הראשונים:

(ז) ובת ממנה או מאשה אחרת:    ומכ"ש אלמנה לגבי בן דהבן ישאל על הפתחים ק"ו מבת ומה בת שדוחה את הבנים אלמנה דוחה אותה בנים שנדחין מפני הבת אינו דין שידחו מפני האלמנה כך נראה לפי דעת הרמב"ם ועי' בסמ"ג דף ל"ג דאין הבת נוטלת עישור נכסים מפני מזונות האלמנה:

(ח) כדי שיזונו שתיהן:    לבת יש שיעור עד דתבגר אבל לאלמנה צריך לשער עד זמן שראויה לחיות וכמ"ש הרב בהג"ה אח"ז אם לא במקום שיש תיקון עד מתי האלמנה ניזונית:

(ט) וי"א דבין שהנכסים מרובים וכו':    טעם הי"א שאין כח באלמנ' לדחות ירושה דאורייתא אבל כשיש שם בת ובן דהואיל וניתן כח לבת מכח התקנה לדחות הבן בנכסים מועטים שגם היא יורשת נקראת כשאין בן ואז יש כח באלמנה לדחות גם הבת הואיל ושניהם מכח התקנה אוכלין:

(י) ואפי' אם תנשא הבת:    דין זה לא קאי לדעת הי"א דהא גמרא ערוכה היא בפרק יש נוחלין שלח רבין באיגרתיה וכו' נשאת הבת אלמנתו ניזונת מנכסיו וכו':

(יא) היא תיזון מהם:    אף על פי דאין מוציאין למזון האשה מנכסים משועבדים והני נכסי משועבדים נינהו דבעל בנכסי אשתו לוקח הוא הבא משום פסידא דאלמנה שווינהו כיורש ואפי' מתה הבת אינו רק יורש אשתו וצריך ליתן לאלמנה מזונותיה:

(יב) עד שתבגר הבת:    כן הוא בין נכסים מועטים כמבואר לקמן בסי' קי"ב סעיף י"א:

(יג) שתבעה כתובתה בב"ד:    וכתב רש"י בפ' השולח דף ל"ה ע"א אין לה מזונות וטעמא דגליא דעתה דבעיא לאנסובי ואיהו לא אתנו בהדה אלא כל ימי מיגר ארמלותך בביתי שהיא אלמנה בשביל כבודו:

(יד) אא"כ תבעה מעצמה אבל תבעה מדוחק:    כצ"ל:

(טו) דשבועת' לא הוי כתביעה:    רק שנשבעה כדי שלא יפסידו יורשיה כתובתה אם מתה בלא שבועה דהא ק"ל אין אדם מוריש שבועה לבניו לשון הר"ן פ' אלמנה דף תקכ"ז ע"ב:

(טז) ש"מ שלוה וכו':    המעיין בתשובת הריב"ש סי' ת"פ מקור דין זה יראה שפסק כן מטעם שהש"מ אמר אני מניח שתהיה אשתי נזונית וכו' ולשון מניח הוא לשון מתנה כמ"ש הרא"ש בתשובה אבל אם לא אמר לשון מתנה אפשר לומר שדעתו היה שתאכל בתנאי ב"ד ולזה הזכיר הלשון בעצמו המוזכר בתנאי ב"ד או קרוב לו וא"כ קשה על הרב המחבר שסתם וכתב ש"מ שצוה משמע אפי' לא אמר לשון מתנה ואפשר שסמך הרב על הטעם השני שכתב שם וז"ל עוד מסייע לאלמנה מ"ש ג"כ בל' הצוואה יותר על כתובתה וכו' ומ"מ אין זה ברור דאולי לא כתב הרב דין זה רק לסיוע ולא לבנות ע"ז יסוד:

(יז) בתביעת כתובתה בב"ד וכו':    וה"ה אחר שפרעו לה כתובתה גם כן אינה מפסדת מזונותיה כל משך זמן שיושבת באלמנות ע' בגוף התשובה:

(יח) דמיד שעשתה שידוך הפסידה:    בב"ח השיג ע"ז וכ' דלא גרע שידוך מתבעוה לינשא ונתפייסה דתלינן דתחזור בה ודבריו אינם ברורים דנתפייסה היינו בדיבור בעלמ' דודאי יש לתלות שמא תחזור מפיוס זה אבל כל היכא שנתקשרה בקנס ובחרם לישא את פלו' ונקראת כלתו של פ' ודאי לפי הסבר' לפי לשון רש"י בפרק השולח גבי תובעת כתובתה בב"ד כל היכ' דגליא דעתה דבעי לאינסבי הפסידה מזונותיה ואין לך גילוי דעת יותר היכא דעשתה שידוך וכתבה כתב תנאים והגבילו זמן לנשואין והא דהרמב"ם כתב נתארסה משום דבימיהם היו מארסין מיד שנשתדכה:

(יט) או עשתה אפותקי לאחר:    פי' קרקע המיוחדת לכתובתה עשתה אפותקי לב"ח שלה וטעמא דכל הני דהוי כאלו גבתה כתובתה ואחר גבוי הכתובה אין לה מזונות:

(כ) בין בפני שלשה נאמנים:    לשון הרמב"ם והטור אינו כן אלא בין שלא בב"ד וכן הוא בגמ' ומשמע אפי' מכרה שלא בעדים ואף על גב דלקמן בסעיף כ"ה מבואר שאין לאלמנה למכור למזונות אלא בג' אנשים נאמנים היודעים בשומא היינו כשהיא מוכרת קרקעות בעלה צריכה ג' הדיוטות אבל מוכרת שטר כתובתה אינה צריכה ב"ד כלל ע"כ דברי הרב שכתב בפני ג' נאמנים צ"ע ודברי ב"ח אינם ברורים בעיני:

(כא) אבל בחייו יש לה מזונות:    דהא מזוני לאו מתנאי כתובה הוא אלא תחת מעשה ידיה ואם היא עושה לו מלאכה צריך לזונה ומ"ש בב"ח שדעת הטור ע"פ פרש"י דבמכרה או משכנה אבדה מזונות בחייו ובמחילה לא אבדה רק לאחר מותה אין דבריו ברורים דהא לא כתב בטור דין זה לעיל בסי' ע' אלא דעתו דשניהם שוים:

(כב) אבל אם שיירה מקצת:    ומכ"ש בתובעת כתובתה אינה מפסדת מזונות רק בתובעת כל הכתובה או בתובעת סתם כמ"ש בהג"ה סעיף י"ב:

(כג) ומיהו אם ירצו היורשים וכו':    דאל"כ כל אשה תגבה כתובתה עד תשלום דינר ותתפרנס כל ימיה בשביל דינר החסר:

(כד) אפי' נדונייתה מאה מנה וכו':    משום דאין הנדוני' רק כחוב בעלמ' ואין המזונות תלוי בהם וע' ב"י שהביא תשו' הרשב"א שגמגם בזה:

(כה) ואז נוטלתן בכתובתה:    כלומר עצה טובה הוא שכשלא ישאר בנכסים רק כדי כתובתה תאמר איני ניזונית ואני רוצה לגבות כתובתי בפעם אחת ומוכרת הכל ביחד משא"כ למזונות אינה מוכרת רק לששה חדשים בפעם א' כמ"ש לקמן סעיף ל' אבל אם לא איכפת לה בזה ניזונת והולכת עד תום כל הנכסים כדי שלא תהיה צריכה לישבע משא"כ כתובתה אינה גובה אלא בשבועה משא"כ במזונות כמ"ש בסעיף י"ט:

(כו) אלמנה עניה וכו':    זה הוא לשון הרמב"ם והוא דעת הרמ"ה אבל דעת הרא"ש דלא הפסידה מזונותיה רק בתרתי לריעות' ענייה ופרוצה, ויש להסתפק בדעת הרמב"ם עשירה פרוצה אם דינה כעניה צנועה:

(כז) על היתומים להביא ראיה:    אפילו במזונות דלמפרע כל שלא שהתה ב' או ג' שנים וכתב הטור אפי' פרעו לה כתובתה בב"ד:

(כח) מי שיחד לה קרקע לאשתו:    אפשר לומר דלאחר תקנת הגאונים ה"ה אם ייחד לה מטלטלין למזונות או במזונה נמי דינא הכי וע' לקמן סי' ק"ו:

(כט) אלמנה שאין שטר כתובתה יוצא מתחת ידה:    היינו במקום שכותבים כתובה וכ"כ הרמב"ם בהדיא פי"ח מה"א דין כ"ג:

(ל) אם נתן מתנת ש"מ:    ע' בחושן משפט סי' רנ"ב שם נתבאר הטעם וע"ש בב"י אם נתן במתנת בריא מהיום ולאחר מיתה נחלקו בו הפוסקים אם דינם כמתנת ש"מ ואלמנה ניזונית ממתנה זו או לא וע' בסי' קי"א סוף הסי':

(לא) הוי במתנת בריא:    מדלא סתם וכתב הוי כמתנה דהוי משמע הקדיש כשהוא בריא דין מתנת בריא יש להקדש ואם הקדיש כשהוא ש"מ יש לה דין מתנת ש"מ ע"כ היה נראה דאף כשהקדיש בשעה שהוא ש"מ הוי כמתנת בריא דכח הקדש גדול יותר ממתנת ש"מ להדיוט אבל המעיין בדברי הר"ן פ' המדיר יראה דמיירי דוקא בהקדיש כשהוא בריא דמה לי מכר להדיוט או לגבוה אבל הקדש ש"מ דינה כמתנת ש"מ:

(לב) ומיהו אם תפסה מטלטלין:    זה אף לדינ' דגמ' דמטלטלי/ לא /משתעבדי מ"מ תפיסה מהני וע' בריב"ש סי' ק"ז מ"ש בזה להלכה ולא למעשה:

(לג) אם נתן המטלטלין לאחרים:    אבל אם נתן מתנת ש"מ לבניו מטלטלין אלמנותו ניזונית מהם וע' במרדכי שי"א אפילו מתנת בריא לבניו הוי כירושה וי"א דמתנת ש"מ לאחרים הוי כירושה ותקנת הגאונים על הירושה מדאורייתא ליזון מהם האלמנה מן המטלטלין מכ"ש מתנת ש"מ דרבנן וע' בריב"ש סי' ק"ז כתב ג"כ דלא תקנו הגאונים רק ביורשים לבד:

(לד) והם מעלים לה מזונות:    זה הוא תקנת הגאוני' אף מן המטלטלין:

(לה) שמא יאבדו ולא יהיו לי מזונות:    מלשון זה שכתבה שמא יאבדו משמע קצת שאם מכרו המטלטלין צריכין לזון מן הדמים אף על גב דלאו הני זוזי שבק אבוהון אבל בחושן משפט סי' ק"ז כתב בטור במטלטלי א"צ לשלם מן הדמים אפי' למאן דס"ל במקרקעי דצריכין לשלם מן הדמים היינו מטעם מזיק שיעבודו של חבירו אבל במטלטלין אין כאן שעבוד רק תקנת הגאונים:

(לו) ואפילו התנה עליו בפי':    נראה מאחר שהוא תנאי שבממון וניזונית מן הדין מן המטלטלין ולא מטעם תקנה א"כ אם מכרו המטלטלין צריכין לזון מן הדמים דאל"כ למה לא תעכב עליו לכתחלה אלא ודאי שצריכין לזון מן הדמים ואפי' למאן דס"ל בקרקע דלא נקרא מזיק שעבודו מאחר שהקרקע בעין ולא חפר בה בורות במטלטלין מודה ואפשר דהרמב"ם ס"ל דגם בקרקע מזיק שעבודו חייב:

(לז) ויש מי שחולק:    ע' בטור זה סי' קי"ב ובטור חושן משפט סי' ק"ז:

(לח) הניח נשים רבות כו':    טעם הדבר מבואר בהשגות הראב"ד ובמ"מ פי"ח מה"א והובא בטור ובב"י:

(לט) אלמנה שתפסה מטלטלין:    דין זה אפילו לדינ' דגמ' דמזוני ממקרקעי ולא ממטלטלי דיתמי אפ"ה תפיסה במטלטלי מהני כדאי' בגמ':

(מ) אלא כותבין עליה ב"ד מה שתפסה:    כתלמידי ר' יונה בירושל' שהובא בטור ס"ק כ"א דאמרי' לה חוי מה שבידך ע"כ צריכה לחשוב עם הב"ד מה שבידה:

(מא) עד שלא יהיו לה מזונות:    היינו שתתבע כתובתה או שתתארס או במקום שהתיקון שהיתומים יסלקו אותה כשירצו (וכדלעיל סעיף ג' בהג"ה):

(מב) אבל לא מרשות יורשין:    אף שכ"כ הר"ן בשם רש"י היינו לדינ' דגמ' דמטלטלי לא משתעבדי דאז אפשר לו' דלא נתנו רשות לאלמנה לעשות תפיסה מרשות היתומים רק מיד שליש או מר"ה וסימטא וכדעת ר' טרפון בפ' הכותב דף פ"ד אבל לאחר תקנת הגאונים הרשות לתפוס אפי' מרשות היתומים וכמ"ש הר"ן בפ' הכותב שהעתיק הפלוגת' שנחלקו בגמ' אי מהני תפיסה בסימט' לר"ט או דוק' בר"ה וכ' אח"כ ומיהו השתא לדידן לא נפקא לן מידי דהא תקינו רבנן בתראי וכו' הלכך אפי' תפיסה דלאחר מיתה בכל מקום מהני משמע להדיא אפי' מרשות היורשים מהני תפיסה וכן הוא בחושן משפט סי' ק"ז סתם וכ' דמהני תפיסה לאחר מיתה וכן מדברי הר"ש וריצב"א אחיו (הובא בב"י סי' זה) שהקשה לו דלא שבקה חיי לכל בריה דכל נשים גבירות ושולטות בממון בעליהן ויש להם בנים קטנים יתפסו כל הממון ולא יתבעו לעולם כתובה ויתפסו הכל בשביל מזונות וכן נשים שאינן גבירות אם יש מטלטלין הרבה בתוך הבית או כסף וזהב יקחו הכל וכו' וכן סתימ' לשון הפוסקים משמע דמהני תפיסה אפי' מרשות היורשים אמת שלשון ר' ירוחם (הובא בב"י ס"ק כ"א) מגומגם קצת מ"ש על תשובת הרי"ף שמניחין המטלטלין ביד נאמן עכ"ל דלמה יניחו ביד נאמן ולא נחלקו בירושל' רק אם אומרים לה חוי מה שבידך או לא אמרי' לה (הובא בטור ס"ק כ"א) אבל להוציא ממנה לא אמרו וע' במרדכי מ"ש בשם ר' ברוך והובא בהג"ה אשר"י ריש פ' אלמנה ניזונית:

(מג) ודוק' שתפס' בעצמה:    שם בריב"ש סי' ק"ז מיירי שתפסה האלמנה מן היורשים ויש חוב למקבלי מתנה בתפיסה זו ע"כ הצריך שתתפוס בעצמה ולא ע"י שליח אבל כשאין כאן מקבלי מתנה רק יורשים בלבד הרשות ביד כל אדם לתפוס לצורך האלמנ' כמו שמותר לתפוס לב"ח במקום שאין חב לאחרים מיהו נראה דשאני ב"ח דיכול המלוה להוציא כדין מן הלוה יכול גם אחר לתפוס לצורך המלוה מטעם דזכין לאדם שלא בפניו אבל גבי אלמנה דאינה יכולה להוציא מן היתומים בפעם אחד רק מזון ל' יום גם אחר אינו יכול לתפוס יותר לזכות לאלמנה ולחוב ליורשים ואדרבה הריב"ש כתב שם שראוי לב"ד לתפוס הנכסים לתועלת היתומים הקטנים כדי שלא תתפוס האלמנה וא"כ מכ"ש שאין אחר ראוי לתפוס לתועלת האלמנה ולחוב היתומים:

(מד) אם תפסה יותר מהראוי וכו':    משמע אף שהיורשים יודעים כמה תפסה או שיש עדים כמה תפסה אפ"ה כשתבא לתבע מזונות אח"כ משביעין אותה דהא בלא"ה יש מחלוקת אם אלמנה צריכה שבועה למזונות וכאן שתפסה יותר מן הראוי לה בפעם אחד מודו כ"ע דלא יהבינן לה עוד מזונות עד שתשבע כ"כ הרב מהר"מ מרוטנבורג:

(מה) אלא בג' אנשים נאמנים:    פי' אף ע"ג דליכ' בינייהו מאן דגמיר וסביר ואינם ראוים לדון דיני ממונות שאל"כ במאי יפה כחה יותר משאר ב"ד לשון המ"מ וכלו' בזה"ז דליכ' מומחין בג' סגי לכל הדינים:

(מו) ויש חולקין בזו:    דעת החולקין אפי' מכרה בפני ב' עדים כל שלא היו ג' הדיוטות הבקיאין בשומ' לא עשתה כלום:

(מז) אם לקחה הקרקע לעצמה:    לאו דוק' קרקע אלא נקט קרקע משום רבות' דהכרזה דאפי' הכרזה אינו מועיל ובמטלטלין לא שייך הכרזה:

(מח) שיהיו שם ב"ד מומחין:    כלו' ראוים לדון דיני ממונות דאיכ' בינייהו חד דגמיר וסביר וכנ"ל ומשמע דבב"ד מומחין בין נתיקר בין לא נתיקר אינה צריכה להחזיר ליורשים אף על גב דק"ל דשומא הדרא י"ל דמיירי בהני גונא דשומא לא הדר' ועיין בתשובת מהרש"ל שנחלק עם הרב מהרמ"א בדין שומא הדרה בקרקע ששמו לאשה בכתובתה ועיין כאן בב"ח:

(מט) כמה מוכרין למזונות:    כלומר אף על גב שאין נותנין לאשה בפעם א' מזונות רק לשלשים יום מ"מ אין הב"ד צריכים לטרוח ולמכור לקרקע בכל שלשים יום אלא הרשות בידם למכור בפעם א' על מזון ששה חדשים ולא יותר דשמא תתארס או תתבע כתובתה ותפסיד מזונות ולמה נמכור בחנם נכסי יתומים יותר מהצריך לששה חדשים כל זמן שמוציאין למכור על מזונות ששה חדשים:

סימן צד

(א) וכלי תשמיש:    מבואר בגמרא שמשתמשת בכלי כסף וזהב כדרך שמשתמשת בחיי בעלה:

(ב) ואינה משמשת בכל הבית עם היורשים:    אף על גב דבחיי בעלה היתה משתמשת בכל הבית מ"מ תנאי כתובה דאת תהא יתבא בביתי למעוטי קאתי שא"צ ליתן לה כל המדור ברשות' כדרך שהיתה בחיי בעלה רק שיתנו לה דירה מיוחד' לפי כבודה ולא שתשמש בערבוביא עם היורשים בכל הבית ואין זה צניעות לאשה:

(ג) הראוי לה בבית אחר:    במרדכי איתא אם לא ירשו רק בית א' אינה דרה עמהם אפי' הבית גדול אבל אם ירשו שני בתים מחויבים ליתן לה מדור בבית השני וכן צ"ל כוונת הרב בהג' כאן דלפי דעה הא' אין יכולין לדחות' מן הבית אפי' לא ירש רק בית אחד כל זמן שאין הבית צר אבל לדעה השני' אפילו בבית גדול יכולין לדחותה ולהשכיר לה בית אחר ומ"מ לא הי' לו לסתום דבירשו שני בתים לכ"ע אין יכולין לדחותה מן הבית השני:

(ד) להשכי' מדור שלה לאחרים:    בתשובת הרשב"א סי' א' נתיב ג' כתב דין זה בשם הירושלמי וכתב הרשב"א בעלמא מי שיש לו בשל חבירו יכול הוא להשאיל ולהשכיר לאחרים אבל מדור אלמנ' שאינה אלא מתנאי ב"ד כדי שלא תתבזה וכו' לה לבדה התנו ולא שתשכירנו והר"ן העתיק בפרק הנושא תוספתא האומר תנו בית ארמלות לבתי אין נותנין אלא א"כ קבלה עליה שתשב בתוכו יכולין יורשין לעכב על ידה שלא תשכירנו ומסיים בתוספתא לפיכך אם מתה הן יורשין אותה כלומר ולא יורשי הבת כי כוונת האב היה שלא תתבזה באלמנותה וכמ"ש הרשב"א כנ"ל:

(ה) כשהי' בעלה במד"ה:    ירושלמי הוא העתיקוהו הר"ן והמ"מ וכלומר שודאי אלמנה אין צריכ' להתנהג בעבדים ושפחות ובכלי כסף וזהב כדרך שהתנהג' כשהיתה אצל בעל' רק כמו שהית' בחיי בעלה בלא בעלה כשהי' בעל' במד"ה וכמ"ש לפני זה שאינ' משמשת בכל הבית כמו שהיתה משמשת בחיי בעלה ועיין בתשוב' הרשב"א סי' תתקנ"ד אם בנות משפחתה רגילין בשתי' ובשלש שפחות נותנין גם לאלמנה כן לפי שאינה יורדת עמו אבל וכו' ע"ש והכוונה אם בנות משפחתה אלמנות יש להן ב' או ג' שפחות:

(ו) אין היורשין חייבים לבנותו:    ומ"מ צריכין לשכור לה דירה לפי כבודה כמ"ש בסמוך סעיף ה':

(ז) אין שומעין לה:    דמאחר דנותנין לה דירה אחרת אין לה לדור אצלם בע"כ מאחר שאבדה זכותה בנפילת הבית ועיין בב"ח מ"ש בשם מהרש"ל:

(ח) וכן לא תחזק בדקו:    משמע מדברי התוספות דלכתחלה יכולין למחות בידה שלא תשפץ אבל אם שיפצה בדיעבד מה שעשתה עשוי ולא תצא מן הבית כל זמן שהבית קיים:

(ט) יורשין שמכרו מדור אלמנה:    אבל אם הבעל בחייו נתן במתנת בריא ביתו לאחר מה שעשה עשוי אבל אם נתן במתנ' ש"מ הוי כירושה והיא משתמש' במדור כדרך שנשתמשה בחיי בעלה:

(י) נותנין לה מדור לפי כבוד':    הר"ן כתב בשם הרמב"ן שא"צ לטרוח ולשכור לה רק נותנין לה מעות והיא תשכור לעצמה:

(יא) לפי כבודו:    הרמב"ם מסייע בטעמו מפני שעולה עמו ואינה יורדת אפילו אחר מיתה:

(יב) כפי ברכת הבית:    לשון הטור כי ברכת הבית ברובה נר לא' נר למאה וכיוצא בזה ולפי זה יתנו לה:

סימן צה

(א) מאחר שהיורשים חייבים במזונות האלמנה:    ע' בב"ח שדקדק בדברי הטור ע"פ סוגית הגמ' דף צ"ה ע"ב בכתובות וע"פ דעת הרא"ש דלאנשי יהודה שביד היורשים לסלקה וליתן לה כתובה בע"כ ולא ליתן לה מזונות אין מעשה ידיה שלהן ואנשי גליל שניזונית בע"כ של היתומים מעשה ידיה שלהן ולפ"ז ה"ה במקום שיש תקנה לעשות כאנשי יהודה אין מעשה ידיה שלהן ואף שכתב זה בפשיטות מספק' לי טובא דהא כתב הרז"ה דהבעיא לא נפשט' ודאסיקנ' לעולם ניזונית תנן בדרך דחיה איתמר וגם הרמב"ן הסכים עמו בזה וא"כ איך תוציא מן היורשים מזונות ולא תתן להם מעשה ידיה והא היורשים יאמרו אף אם נגרוס הניזונית אפ"ה מעשה ידיה שלנו ובפרט שלדעת הרי"ף והגאונים לא נסתפקו בזה בגמ' כלל והם פירשו האבעי' בגמ' דלא כפירוש התוס' ולדבריהם לעולם מ"י תחת מזונות ואף שהתוס' פירשו האבעי' כך אבל למסקנ' יודו התו' דדרך דחיה איתמר ניזונית תנן ולדינ' אף מאן דגריס הניזונית אפ"ה מעשה ידיה שלהן ולמה נעשה מחלוקת בין התוס' והרא"ש לשאר פוסקים בלא הכרח ותדוק מלשון הטור שכ' חייבים ולא כתב נותנים אין זה דקדוק כלל שגם לאנשי יהודה חייבים לזונה מתנאי כתובה כל זמן שאין משלמין לה הכתובה:

(ב) מעשה ידיה שלהם:    זה פשוט שדין האלמנה עם היורשים כדינה עם בעלה וכמבואר לעיל ס"פ וכל שפטורה מן המלאכות בחיי בעלה כשהכניסה לו שפחה אחת או יותר כן דינה עם היורשים דלא עדיפ' גברא דאתי מחמתיה:

(ג) אינה מניקה אלא בשכר:    אפי' בעניה שמבוא' לעיל סי' פ' שמחוייבת להניק בנה היינו בניזונית אבל כאן מיירי באינו רוצה ליזון מהם ותובעת כתובתה שאין לה מזונות ע"כ צריכין לשלם לה שכר הנקה:

(ד) והותירה ממזונותיה וכן אם הותירה כו':    לעיל בסי' ע' כתב דמותר מזונות לבעל ובסי' ע"ג כתב בטו' והושמט בש"ע דמותר בלאות לאשה לימי נידותה כדי שלא תתגנה על בעלה אבל כאן תתגנ' ותתגנה ע"כ הכל ליורשין:

(ה) אין מחשבין עמה על מעשה ידיה:    גם לעיל בסי' ע' כתב במי שהלך למד"ה שאין מחשבין עמה על מעשה ידיה עד שיבוא בעלה והוא דעת הרמב"ם והרא"ש חולק עליו ונראה דגם כאן הרא"ש חולק עליו ושם תמהתי שבסעיף ה' העתיק דברי הרמב"ם ובסעיף י' הגיה הרב דברי הרא"ש כאלו אין חולק וגם כאן יש לתמוה למה לא העתיק דברי הרא"ש והיה לו לרמוז על מ"ש לעיל בסי' ע':

(ו) ואם לאו ילכו לדרכם:    כבר כתבתי גם לעיל סי' ע' וכן הוא מבואר בתשו' הרשב"א שהעתיק הב"י שכל שהיא עושה אמרי' שמעשה ידיה לבעל א"נ שכופה לעשות אבל אם נתבטלה ולא עשתה אינה חייבת לשלם וכדמוכח שמעתת' וכו' וע' לעיל סי' ע' בלוותה ואכלה דעת הרא"ש שיכול לטעון היה לה להתפרנס ממעשה ידיה:

(ז) ויש מי שאומר שהשבח היא לעצמה:    לא ראיתי מי שיסבור שהאשה שהשביחה קרקע של יתומים שיהיה כל השבח לעצמה ובפרט בניזונת ואף שהטור כ"כ בשם הראב"ד אם עשתה הרי היא לעצמה היינו במטלטלין דבזה מיירי בסוף דבריו וכמ"ש הרשב"א בתשובה דהרי זו שולחת יד במה שאינה שלה ושבח גזילה דגזלן הוי אבל בקרקע אפי' אמרה בפי' ראו הרי אני יורד לקרקע היתומים להשביח לעצמי הרי הוא כאחר היורד שלא ברשות וידה על התחתונה:

(ח) אם השביחה הנכסים סתם נוטלת כתובתה:    אף על גב דאין כתובה נגבית מן השבח היינו בשבח שהשביחו יורשים או לקוחות אבל בשבח שהשביחה האשה עצמה מסתמ' אדעת' דהכי אשבח שתגבה כתובתה מן השבח אף שלא אמרה ראו ודי בזה שהמותר ליורשים:

(ט) שבין אמרה ראו וכו':    ולא אמרו במשנה שהאשה שאמרה ראו השביחה לעצמה אלא דוק' באשה יורשת אבל באשה דעלמ' אין לה כח בלא ב"ד לירד לנכסי בעלה בלא ב"ד ולהשביח לעצמה אלא כל מה שהשביחה הוא של יורשים ואין לה רק שכר טרח' כיורד שלא ברשות דעלמ' וממילא אין גובה כתובתה משבח של יתומים:

(י) וכן עיקר דהשבח כולו הוא של היתומים:    לא הכריע הרב דלא כרשב"ם אלא בלא אמרה ראו דמאחר דהשבח של יתומים איך תגבה כתובתה מן השבח רק יושבת בבית בעלה סתם וע"ז פסק מהרי"ו רשב"ם יחיד בדבר וכל רבותינו חולקים עליו אבל אם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי ואני רוצה להשביח לעצמי והנכסים הם מטלטלין או מעות והיא אינה רוצה ליזון מן היתומים נראה דכל הפוסקים יודו שהדין עמה דהא כתב המרדכי בפ' מי שמת בתשוב' ר' שמשון שהעתיק שם הכא אשה זו לאו בתורת גזלנות ירדה כו' ושליחות דיתמי קא עבדה וקצת הלב נוטה דהיכ' דהכתובה מרובה על הנכסים שאם היתה באה לב"ד היו מגבין לה את הכל אף ע"ג דלא אמרה ראו מה שהניח לי בעלי כמאן דאמרה דמי וכו' אבל לא מלאני לבי לחלוק על רשב"ם מן הסבר' בלא ראיה ושלום שמשון ב"ר אברהם עכ"ל הרי משמע שמסכים בזה לדברי רשב"ם שאם אמרה ראו לעצמה ואם לא אמרה ראו ליורשים אף על פי שכ' שהיה ראוי להכריע אף בלא אמרה בנכסים מועטים כאמרה דמי הרי להדי' דבאמרה פסק ר' שמשון כרשב"ם ואף ר"י החולק על רשב"ם כמ"ש במרדכי שם לפני זה וז"ל ולא נראה לר"י דלעולם הוי בחזקת יורשין עד שישביעוה והכא מיירי דוק' באשה יורשת ולא בכתובתה דאין לה כח לגבות כתובתה אלא בב"ד עכ"ל, היינו בקרקע של היתומים ובזה מיירי הרא"ש דהוי כיורד שלא ברשות ואין לה רק שכר טרח' אבל אלמנה הלוקחת מטלטלי ומכ"ש זוזי דיתמי ואומרת לעצמי אני עוסק' ואיני רוצה ליזון משלהם פשיטא דהכל לעצמה גם הרשב"א החליט בתשוב' בנכסים מרובין ואינה ניזונית ואמרה ראו מהני אבל כל שהיא ניזונית לא מהני אמירת ראו ובנכסים מועטים אפי' לא אמרה כאמרה דמי ואפי' בניזונית דעת הרשב"א דשבח שלה הוי אבל באיני ניזונית ואומר' ראו במטלטלי ובמעות פשיט' דשלה הוי ובקרקע אף בראו ובנכסים מועטים אם לא אמרה ראו בזה יש מחלוקת בפוסקים דוק ותשכח:

(יא) וניזונית מהם:    כלומר מתפיסת הבית ניזוני' אף על גב שהקרן היה דבר מועט ואלו היתה באה לב"ד היה מגבין לה הכל והיה ראוי לו' דמסתמ' כאלו אמרה ראו דמי דמסתמ' לא שבקה נפשה ומשבח' לבניה אפ"ה אין מוציאין השבח מיד היורשים אלא אמרי' כל שהשביחה ליורשים השביחה ואם היורשין רוצין דוחין אותה להבא מן השבח ואין נותנין לה מזונות וכתובה מן השבח ע' במ' שם תשוב' ר' שמשון:

(יב) אלא כל מה שהוציאה מנכין מן השבח:    סברא זו נכונה היא וכי בשופטני עסקינן שהיא תשביח ליורשים ותאכל הקרן מה שהוא משועבד לכתובה ואין לך אומדנא דמוכח יותר מזה שכל מה שאכלו היא והיתומי' הכל היה מן השבח והקרן קיימת לה לכתובתה וכ"מ במרדכי שלא נחלק על רשב"ם אלא במה שפסק שתגבה כל הכתובה מן השבח אבל במה שנשתייר מבעלה רביע כתובתה בודאי גובה ונדון דמהרי"ו מיירי שמתה האלמנה ואז יכולין היורשין לטעון האלמנה היתה יודעת שכל ימי חייה לא נדחה אותה ע"כ אכלה הקרן ומה שנשאר הוא מן השבח וגם זה לא כתב הרב רק לסניף אבל האלמנה הטוענת בחייה כל מה שאכלתי מן השבח והקרן השארתי לי לגביית כתובה ודאי טענתה טענה ואין חולק ע"ז:

סימן צו

(א) ונ"מ ונצ"ב:    כבר נתבאר זה לעיל סי' פ"ח:

(ב) או נכסים שייחד לה בכתובתה בעין וכו':    ע' לקמן בטור סי' צ"ח כתב שם מחלוקת רש"י והרי"ף ולדעת רש"י אפי' אין המטלטלין שייחד לה בעין אם נגנבו או נאבדו גובה כתובתה בלא שבועה דכיון שאבדו אותן שייחד לה ל"ח תו לצררי פעם שנית וגם הרא"ש הסכים לדעת רש"י וכאן סתם כהרי"ף והרמב"ם:

(ג) אבל תפסה יורשיה יורשין כתובתה:    שלשה מיני תפיסות יש, אם תפסה האשה בחיים כגון יחד לה מטלטלי בכתובתה שאז אינה צריכה שבועה וא"כ לא שייך לומר אין אדם מוריש שבועה דהא האשה לא היתה צריכה שבועה, התפיסה השנית אם האלמנה תפסה מנכסי בעלה ואין היורשים מוחזקים כנדון דת"ה סי' ש"ל, התפיסה השלישית אם יורשיה תפסו לאחר מיתתה והנה בחושן משפט סי' ק"ח מבוארים שני מיני תפיסות הא' הנזכר שם בסעיף י"ב אם היה שטר משכונה והיה אביהם מוחזק בה גובה בלא שבועה לפיכך אם מת גם יורשין גובין וכ"כ הרמב"ם בפ' י"ג שהמלוה על המשכון אפי' מת לוה תחלה ואח"כ מלוה שיורשי המלוה נפרעין מן המשכון שבידם וכתב המ"מ שפשוט הוא ועוד מבואר שם בסי' הנ"ל בטור ס"ק כ"ח שאם קדמו יורשי המלוה ותפסו אין מוציאין מידם וכן הוא בר"ן בשם רבותינו הצרפתים וכן הוא בס' התרומו' וכן הסברא נותנת דהא דיינא דעבד כרבי אלעזר עבד (כמבואר בטור ח"ה סי' הנ"ל) וא"כ אם עביד דינא לנפשייהו כר' אלעזר מאן מפיק מידם ואם היה המלוה בחייו מוחזק ומת לוה תחלה ואח"כ מת המלוה ואחר מיתת המלוה אין יורשי המלוה מוחזקים רק הם באים להוצי' מיד יורשי הלוה דין זה אינו מבואר שם ועיין בת"ה סי' ש"ל שם כ' דאם תפסה היא בחייה והיורשים לא תפסי השתא והממון ביד ב"ד משמע בהג"ה אשר"י פ' מי שמת דאדם מוריש שבועה בדבר שהוא חשוב מוחזק בו ומ"מ לא החליט הרב הדבר שם למעשה וסיים בדבריו אם אין היורשים מוחזקים משני צדדים אלא הממון מונח ביד ב"ד לחזקת שניהם היה נראה דזכו יורשי האשה הואיל ואינם צריכים להוציא דבחזקתייהו נמי מונח אף על גב דלא מוחזקים נמי אינהו מ"מ בטעם מועט דחינן דאין אדם מוריש שבועה לבניו כדאמרינן הבו דלא לוסיף עלה וכו' ולכל הפחות היה נראה דחולקין (כלו' יורשי האשה ויורשי הבעל) עכ"ל ולא כתב הרב כן אלא בהיתה האשה מוחזקת ולא היורשים כמו בנדון שלו אבל אם גם היורשים מוחזקים פשיט' דאם תפסי תפסי מיהו משמע שם בת"ה בשם מהר"ם דלא מיקרי יורשי האשה מוחזקים אלא בלא שוינהו ראה או דלא יכולים יורשי הבעל לברר שאלו הנכסים היו של יורשי הבעל ואז הדין עם יורשי האשה להחזיק כל מה שבידם אבל היכא דשווינהו ראה וגם יש עדים שהיו של בעל אין תפיסתם כלום דכל היכא דאית' ברשות הבעל הוי ואין זה מקרי תפיסה מיהו מסתימ' ל' הטור שהבאתי לעיל אם קדמו ותפסו היורשים משמע אפי' תפיסה בעדים מהני:

(ד) הואיל והן מוחזקין ויש חולקין:    מפשט הל' משמע שאם היתה האשה מוחזקת בנכסיה קודם מותה וגם היורשין מוחזקין ואף ע"ז יש חולקין וס"ל דלא מהני תפיסת האשה ותפיסת היורשין ואפילו להחזיק אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו ובאמת המדקדק בפוסקי' לא ימצא מחלוק' מפורש בזה ובמרדכי בפרק כל הנשבעין מייתי ראיה ברורה מההיא דשטר כיס היוצא על היתומים דלהחזי' אמרינן אדם מוריש שבועה לבניו וכן פסק במהרי"ו בפשיטות בשם המרדכי ובשם הגהות אשר"י ובשם תוספו' פרק החולץ וכ"כ התוספת פרק מי שמת דאם היו הנכסים בחזקת יורשי האש' היתה יכולה להוריש שבועה כזו לבניה וכבר כתבתי דכ"כ הטור בפשיטו' סי' ק"ח וכ"כ הר"ן בשם רבני צרפת וכ"כ בעל התרומו' דאפי' תפיסת יורשין לחוד מהני וסבר' הוא דלא גרע מדיינ' דעבד כרבי אלעזר עבד הן אמת שבת"ה גמגם בזה היכא דאין היורשין מוחזקין רק האשה היתה מוחזקת וע"ז כ' דסוגי' דעלמ' סברי דכל אלמנה שלא נשבעה ומתה אין ליורשיה כלום ואין להם חילוק בין היתה מוחזק' או לא כלו' אם היתה מוחזק' בחייה אבל עתה הנכסים ביד ב"ד כעין נדון דת"ה אבל אם גם היורשי' מוחזקין מאן מרמי ליה מידייהו אך כתבתי שדעת מהר"ם שאופן התפיס' צ"ל תפיס' גמור' דלא שוויה ראה או שאין עדים שהי' של בעל דאל"כ הכל בחזקת ברשו' יורשי הבעל ואין אדם מוריש שבועה להוציא ממון ועיין בב"י בח"ה סי' רנ"ב מ"ש בשם הרשב"ץ ומה שהשיג הב"י עליו:

(ה) אם פרעו לה מקצת הכתובה וכו':    המעיין בתשובת הרשב"א סי' תתפ"ו שכתב בזה הלשון שכל זקיפ' כפרעון דמי משמע שמעשה שהי' כך היה שפרעו מקצת אך לדינא אף אם לא פרעו כלו' שכל שנתנו לה ש"ח על עצמם הוי כפרעון דהא הם נקראים לוין מעתה לא אביהם:

(ו) ורימזה קודם מיתתה:    בתשובת הרשב"א כתב אם היא מושבעת מפי אחרים בשבועה האלה כל שאינה יכולה לישבע ולענות אמן כזו משביעין אותה ונוטלת וכו' והלכך אפשר לומר דשבועת האלה סגי כל שא"א אלא בהכי א"כ צריך לפרש מ"ש ורימזה קודם מיתתה שלא נטלה כלום היינו שהשביעוה בשבועות האלה וע"ז רימזה ורמיזתה הוי כאלו אמר' אמן:

(ז) אין יורשיה נוטלין כתובתה וכו':    עיין בגוף התשובה בב"י כתב עוד טעמים דטוב לה שלא תגבה כתובתה שאם תגבה כתובתה תפסיד מזונותיה ושמא יפסידו הנכסים ביד היורשים וישמטו ויאכלו אותם ונמצאת היא מפסדת כתובת' ומזונות ועוד אלו היה ראוי לגבות כתובתה לא היו היורשים גובין אלא הב"ד כדגרסינן בפ' נערה מי שנשתט' ב"ד יורדין לנכסיו וכו' ע"ש ונראה דבנדון זה אפי' במקום שנוהגין כאנשי יהודא שמסלקין האלמנה בע"כ הכא דאינה בת שבועה או יתנו כתובת' ביד ב"ד בלא שבועה או יתנו לה מזונות עד שתתפקח:

(ח) ואפילו מיורשיו:    אם מת אחריה כלו' דאם היא מת' תחלה הוה ליה מת מלוה בחיי לוה אבל אם הוא מת תחלה הוה ליה מת לוה בחיי מלוה וגם גרושה דינה כאלמנה וכ"כ הרשב"א סי' אלף צ"ג ויש כאן ט"ס בב"י וכמ"ש בב"ח:

(ט) שלא התפיסה:    דאע"ג דלא ניתנה לגבות כתובתה מחיים ואין אדם פורע תוך זמנו באלמנה דאית לה כתובה בתנאי ב"ד רגיל להתפיסה צררי סמוך למיתה כדי שלא תתבזה אשתו בב"ד ועיין בתשובת הרשב"א הנ"ל ועיין בהרא"ש פ"ק דבתר' ס"ק ט' י"ו:

(י) ושלא תפסה היא משלו כלום:    כלו' שלא תפסה בין בחייו בין לאחר מותו ונראה דאגב שנשבעה שלא התפיסה צררי קודם מותו שזה דבר הרגיל באלמנה אגב זה מגלגלין עליה שלא תפסה ג"כ מעצמה בלא ידיעת בעלה וע"כ בגרושה דלא התפיסה בעלה צררי קודם גירושין שהוא תוך זמנה ג"כ אינה נשבעת שלא תפסה משלו כלום וא"כ אין על הגרושה שבועה בחיי בעל' ועיין בב"ח:

(יא) שלא מחלה לו כתובתה או מכרה לו:    אף על גב דהכתובה עדיין בידה ואם איתא דמכרה או מחלה ה"ל ליתן הכתובה לידו מ"מ מדין גלגול נגעו בה דאולי כתבה לו שובר או היה לה להחזיר לו הכתובה ולא החזירה ואף על גב דאסור לשהות עם אשתו בלא כתובה מ"מ חיישי' שמא סמוך למיתה מחלה לו או מכרה ועיין בב"ח מ"ש בשם המרדכי דאפשר לומר דמחלה לו על תנאי אם ימות אבל אם יגרש אותה יתן לה כתובה דאז אינה קלה בעיניו להוציאה והכלל דכל שבועות אלו מדין גלגול נגעו בה:

(יב) שלא נהניתי מכתובתי סגי בכך:    דלא תימא דילמא גזלה משל בעלה ושפיר משתבעה שלא נהנית מכתובתה קמ"ל דאם איתא דגזלה משל בעלה עולה לה לפרעון כתובתה ואיך נשבעת שלא נהנית מכתובתה וכתב הר"ן ש"מ שאם הגזלן יש לו שטר על הנגזל אינו יכול לישבע שלא נפרע השטר דממון הגזילה עולה לפרעון אף על גב דלאו לפרעון לקחה:

(יג) שלא בזבזה כלום בלי רשות בעלה:    דזה גם כן מקרי גזילה המבזבזת בלא ידיעת בעלה וגם שבועה זו מדין גלגול נגעו בה:

(יד) נאמנת במיגו:    כלו' וצריכה עכ"פ שבועה וכן היא בגוף התשובה:

(טו) קיים אם נשבע' לבסוף:    דמאחר דקי"ל דאלמנה מוכרת שלא בב"ד א"כ אם נשבעה לבסוף למפרע מעשיה קיימים אם מכרה בשווייה ומיהו לעיל סי' צ"ג סעיף כ"ה גבי מזונות ולקמן סי' ק"ג סעיף א' מבואר פלוגתא בזה אם מכרה שוה בשוה דלדעת ר"ח מכרה בטל אם מכרה בלא שומ' ב"ד הדיוטות ולדעת הרמב"ם מכרה קיים וצ"ל דכאן סתם וכתב לכל חד כדאית ליה לר"ח מיירי קודם שנתנה ומכרה שמו לה ג' הדיוטות כדי שתדע כמה תנכה דאל"כ אין במעשיה כלום אפילו לאחר שבועה ולדעת הרמב"ם מיירי אף שמכרה בינה לבין עצמה אם מכרה בשויה מעשי' קיימים ובלבד שתשבע לבסוף ועוד אכתוב מזה בסמוך:

(טז) וה"מ במטלטלי:    בתשובת הרא"ש כלל נ' סי' ו' כתב אם מתה קודם שהשביעוה על כתובת' מתנתה קיימת במטלטלי וכו' משמע להדיא אפילו לא נשבע' כלל דהוי כתפסה מטלטלי וכמ"ש לעיל דאם תפסו יורשים אין מוציאין מידם וה"ה דאין מוציאין מטלטלין מן המקבלי מתנה וכן פסק בתשובת מהרי"ו סי' קע"ה ואפשר לחלק דאם יש עדים שהמטלטלין היו של הבעל אז דוקא נשבעה לבסוף דאל"כ אינו מועיל תפיסה והרא"ש בתשובה מיירי במטלטלי שאינם ידועין לבעל שהם בחזקת' דנאמנת היא במיגו ואין זה בכלל רב ושמואל כמ"ש למעלה וכ"כ הב"י בתירוץ הראשון [בסתיר' דברי הרא"ש אהדדי] וא"כ מ"ש כאן וה"מ במטלטלי היינו הידועים לבעל דלית כאן מיגו ותפיסה גמורה וכמ"ש בת"ה סי' ש"ל והובא לעיל ס"ק ג' ועיין בד"מ לא נתפייס בתירוצו של הב"י וכן השיג עליו בב"ח ולדעתי תירוץ הראשון נכון הוא לדינא:

(יז) אבל במקרקעי וכו' אלא א"כ שמו לה ב"ד:    פשט הלשון משמע דאם שמו בתחלה ב"ד של הדיוטות ומכרה או נתנ' ואח"כ נשבע' ג"כ המכירה למפרע חלה ומדברי הרא"ש לא משמע כן דמאי מהני שמכרה בב"ד הדיוטות קודם שבועה דכל זמן שלא נשבעה אין לה רק שעבוד עיין בכלל נ' סי' ח' ע"כ צריך לפרש אלא א"כ שמו לה ב"ד תחלה ונשבע' ואז מוכרת ונותנת אבל במטלטלי לא בעי שבוע' תחלה אבל שומא תחל' אפשר דבעי לדעת ר"ח דאין מכירת' בלא ב"ד כלום אף בשויה וכמ"ש לפני זה ומיהו מדקאמ' ויש מי שאומר שצריך שיגבו לה ב"ד משמע דהדעה הראשונ' ס"ל דאף קודם גביה מהני המכירה וכמו שפרשתי תחלה דשמו לה ומכרה ואח"כ נשבעה וכבר כתבתי דהרא"ש לא ס"ל הכי וגם לדעת ר"ח אף במטלטלי צריך שומא תחלה דכל שמכר' בלא ב"ד הדיוטות לא עשתה כלום:

(יח) כגון שמת פתאום וכו':    לא ידעתי למה לא הביא דעה זו לעיל סעיף א' שאם מת פתאום לא חיישינן לצררי והיורשין גובין הכתובה וכמ"ש הרא"ש בתשובה דהאידנא מגבין כתובה לכל אלמנות של הקדושים אף אם מתו קודם שנשבעה ובפרט בזמן הזה דלא שכיח התפס' צררי:

(יט) וכן אם מוחזקים המקבל או הקונה וכנ"ל לדון:    כאן הכריע שמועיל חזקת המקבל והקונ' ולעיל סעיף א' בתפיס' היורשין כתב שיש חולקין ולא הכריע דלא כהחולקין וכבר כתב בת"ה דעדיף תפיס' היורשין מתפיס' מקבלי המתנה וא"כ אם הכריע כאן דמהני אם מוחזקין המקבלין וכ"ש דמהני תפיס' היורשין ועיין בד"מ כתב וכ"ש במקום שהמקבל והלוקח מוחזקין דאין להוציא מידן בכה"ג משמע דחזקה לחוד לא מהני רק בעי שיראה הדיין בעיניו שלא התפיסי' צררי ושמה שמכרה ראוי להיות שלה בגיבוי כתובתה וע"ש ועיין בתשובת הרשב"א סי' אלף ע"ח:

(כ) כשהאשה חזרה וכו':    זה לשון מהרי"ק בשורש ס"ו אף על גב שפסק מהר"ם הלכה למעשה שאין במתנ' האלמנה ממש שנתנה קודם שנשבעה על כתובתה וכו' מ"מ דבר פשוט הוא דע"כ לא קאמר מהר"ם אלא לענין שלא תחול המתנה למפרע משעת נתינה ונ"מ דאם בין מתנה לשבועה לות' מאחר או חזרה אבל שלא תחול המתנה משעת שבועה ואילך אם לא קדם לה דבר אחר המבטלה דבר פשוט הוא שהמתנה קיימת דאמאי לא עכ"ל:

(כא) ואם מתה הבעל השני יורשה:    כלו' אם מתה אחר השבועה אין להוציא מיד בעל השני שהוא כלוקח קודם השבועה וכן פסק מהרי"ק ולטעמי' אזיל שפסק שאין להוציא מיד המוחזק מאחר שהרבה פוסקים ס"ל דאם מכרה ונתנה קיים עיין עליו וכבר כתבתי דנכסים שאינם ידועים לבעל אף אם לא נשבעה מועיל בהם תפיסה ליורשים וה"ה למקבלי מתנה לדעת מהרי"ו בסי' קע"ה וכמ"ש הרא"ש בתשובה כלל נ' סי' ו' וכמ"ש למעלה:

(כב) שמחלה לב"ח של בעלה:    לשון הרא"ש בתשובה לא שייך כאן מחילה דאינה יורשת בעלה אלא גובה כתובתה מנכסי בעלה בעוד שלא גבתה חובות בעלה ולא זכתה בהן ואין כח בידה לא ליתן ולא למחול ואם היה לבעלה ש"ח על אחרים והחזירה הש"ח להלוה ואמרה אני אקבל הסך בפרעון כתוב' אפשר לדמות למכירת מטלטלין קודם שבועה וכשם שהרשות בידה למכור מטלטלין בשויין לצורך כתובתה כן רשות בידה לגבות חובות בעלה לצורך כתובתה בין חובות בע"פ בין חובות בשטר אבל לענין מחילה יש לחלק דבע"פ בוודאי לא מהני ובשטר היה ראוי לדמות למתנ' מטלטלין ויש לחלק ועיין בב"ח ואין דבריו מוכרחי':

(כג) אפילו לא יטעון:    כלו' אם הבעל טוען אשתבע לי דלא פרעתיך צריכה לשבע כמו כל מלוה שצריך לשבע על שטרו אם הלוה טוען אשתבע לי אם אין בשטר נאמנות כמבואר בטור חושן משפט סימן פ"ב אבל אין פותחין לו ודוקא שהבעל טוען ברי וכמבואר בחושן משפט שאין הלוה יכול להשביע המלו' בטענ' שמא ועיין בב"ח:

(כד) וגירש אחת:    דין זה תמוה אם לא גירש רק אחת למה תמחה השני' ולא ניתנ' כתוב' לגבות מחיים ואולי היא תמות בחיי בעלה והמ"מ לא כתב רק וכגון שהן גרושות כולן נשבעו' אבל אם לא גירש רק אחת מה מקום לשבועה זו נגד האחרות ואפשר דט"ס הוא וצ"ל וגירשן אחת נשבעת לשניה וכן משמע בד"מ והן הן דברי המ"מ:

(כה) ותפסה מעות:    אבל מטלטלי כיון דגופייהו לא מקנינן לה מפקינן מינה והדר לא גביה אלא בשבועה לשון הר"ן:

(כו) לא מפקינן מינה:    כ' הר"ן אבל משמתינן כדעבדי' בגזל דרבנן ועיין בסמ"ע סי' פ"ב ס"ק כ"ב וסי' פ"ז ס"ק כ"ב כתב שהפוסקים נחלקו בזה:

(כז) ואפוכי לא מפכינן:    עיין בחושן משפט סי' פ"ז סעיף י"ב ועיין בב"ח מ"ש כאן:

(כח) שכנגדה ישבע ויפטר:    משמע שנשבע שבועות המשנה שבועה המוטלת עליה ועיין בחושן משפט סי' צ"ב סעיף ט' כתב שני דעות אחרות ועיין בב"ח מ"ש כאן גם מ"ש בשניהם חשודים ואין כאן מקום להאריך בדינים אלו:

(כט) והוא שיודיע לעד הראשון וכו':    דאל"כ תאמר שני כתובות היו לי עיין בטור:

(ל) כי אמנם היתה ביני לבינך:    שנתחייבת לי בקנין באלף זה והאמנת בי שלא אתבע ממך אלא ה' מאות וכו' לשון הטור ע"ש:

(לא) ויש אחר עמו:    מהני לדעת הרמב"ם אפילו אין אחר עמו נאמן להעיד בדין זה מה שראה בקטנותו ועי' במ"מ:

(לב) במקום שאין כותבים כתובה שבוע' היסת:    דמאחר דאין יכול לכפור המנה ולו' פרעתי דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום בע"כ אין כאן ש"ד אפילו בזמן הזה דמטלטלי משתעבדי לכתוב' ולא מקרי הודאת קרקע ועיין בחושן משפט סי' ס"ח סעיף כ"ט:

(לג) הראשונה נשבע' לשניה:    דוקא היכא דיש קפיד' לשני' דתטעון אולי לא ישאר לי כדי כתובתי ועיין ברש"י:

(לד) ושתהי' באיסור כל ימיה:    דאף אם תנשא אח"כ אין הבעל מיפר בקודמין וחכם או ג' הדיוטות אין מתירן לה דצריך לפרט הנדר:

(לה) יכולין היתומים להחרים:    עיין בחושן משפט סי' צ"ב סעיף ו' וכן צריך לפרש כאן שטוענים בודאי שיש להם עדים:

סימן צז

(א) המושיב אשתו חנונית וכו':    מ"ש בסעיף זה אינו אלא לדעת הי"א שבסעיף שאחר זה שמשביע לחנוני' כ"ז שירצה אבל על פילכה ועיסת' אינו משביע' רק ע"י גלגול או בטענות ברי אבל למאי דפסק כר' שמעון כשהעתיק הטור סי' זה דס"ל דאף אם הושיבה חנונית או מינה אפטרופוס אינו יכול להשביע' אין הפרש בין חנוני' לפילכה ועיסת' וא"כ קשה על המחבר איך סתם בסעיף זה מ"ש בסעיף שאחר זה בו מחלוקת ועיין מה שאכתוב בסמוך:

(ב) עד שתתבע כתובתה:    כלו' שאין יכול להשביעה בטענ' שמא אבל כשבאה לגבו' כתובתה יכול להשביעה בטענה שמא על האפוטרופוסת שבחיי בעלה אף על פי שגירש' ואינו טוען טענת צררי ואם כן מצד הכתוב' אין לה שבוע' עליו אבל מצד החנונית צריכ' לישבע קודם שתגב' כתובת' אבל מצד פילכה ועיסתה אין לו עליה שבועה ובזה יתיישב למ"ש בסעיף א' ועוד אכתוב מזה בסמוך שכן הוא דעת הרא"ש והטור ודלא כמשמעו' התוס':

(ג) לא מקרי תובעת כתובתה וכו':    בתשוב' הר"מ שבמרדכי מביא שני טעמים הטעם הראשון שאין צריכה לישבע על החנוני' אלא היכ' דבלאו הכי צריכה לשבע משום כתובתה ועוד כל כי האי גונא לא מקרי תובע' מאחר שהיא מוחזק' בקרקע וכו' ע"ש ולפי טעם הראשון אם גירשה ואינו טוען טענת צררי א"י להשביע' על האפוטרופסו' והרא"ש והטור לא כ"כ דבגרושה אף שאין עליה שבועה מצד הכתובה יש עליה שבועה מצד ההתעסקו' דסתמא כתבן כל שגירש' ותובעת כתובתה יכול להשביעה ולפי זה ה"ה באלמנה שפטרה משבועה או שיחד לה שדה או מטלטלי שאז אין עלי' שבועה מצד הכתוב' מ"מ לפי טעם ראשון כשבאת' להוציא כתובתה יכול להשביעה על החנונית ודברי התו' משמע כטעם הראשון שבתשוב' מהר"ם שכתבו התו' בכתובו' דף פ"ח ע"ב בד"ה לאפוקי מדרבי אליעזר איידי דנקיט בריש' דמילתא תובע' כתובתה יורשין משביעין אותה דהתם יורשין דוקא תנא נמי סיפא יורשין משמע דבגרושה כשתובעת כתובתה אין הוא משביע אותה על החנונית מאחר שאין עליה שבועת כתובה אבל מדברי הרא"ש והטור משמע כטעם שני של מהר"מ דכל שתובע' כתובתה ורוצה להוציא מבעלה אף שאין עליה שבועה כגון בגרושה או אלמנה שפטר' אפ"ה יכול להשביע על החנוני' מאחר שרוצה להוציא ממנה אבל ביחד לה קרקע נקראת מוחזקת ולא נקראת תובעת וראיתי בב"ח שכ' שדעת רבינו דוקא בגרושה כשתובעת כתובתה הדין כן אבל באלמנה כשאין עליה שבועה לא נקראת תובעת כתובתה לוא ידעתי מהיכן למד כן שדעת רבינו לחלק בין גרושה לאלמנה דפשט לשון רבינו דנקט גרושה לרבותא אף שאין עליה שבועה ומכ"ש באלמנה שבלאו הכי נשבעת ומנ"ל לחלק בין גרושה לאלמנה מאחר שאין תלוי בשבועה דבשלמא התוס' ומהר"ם בטעם הראשון תולין הכל בשבועה ע"כ ממילא יש לחלק דבגרושה אין כאן שבוע' אבל לדעת רבינו שהכל תלוי בתביע' כתובה מה לי גרושה מה לי אלמנה וכל מה שהוא יכול לטעון טוענין ליתמי ובמשנה קתני כל זמן שתובעת כתובתה יורשין משביעין אותה ולא הוזכר גרושה במשנה ומ"ש בב"ח דגרוש' נשבעת בשמא אין דבריו ברורים והנה כוונת הרב כאן בהג"ה כטעם השני של מהר"מ שהכל תלוי בתביעה דאם כוונתו שהכל תלוי בשבועה אם כן אין חילוק בין חנוני' לפילכ' ועיסת' וכמו שהקשתי בסעיף א':

סימן צח

(א) נדר ושבועה:    לאו דוקא כתב דה"ה אמר דכל שהוא פטור או מחילה באמירה בעלמא סגי כדאיתא פ"ק דקידושין וכ"כ הריטב"א ז"ל לשון נ"י פ' הכותב וכתב הר"ן ריש אעפ"י דאם פטרה משבועת כתובה פטרה אף משבועה על התוס':

(ב) נדר ושבועה אין לי עליך:    אף על גב דכאן בגרושה מיירי ונדר לא שייך אלא באלמנ' משום דנמנעו מלהשביע' בב"ד משום דמור' היתרא דטרחא קמי יתמי אבל גרושה משביעין אותה בב"ד וכמו שנתבאר לעיל בסי' צ"ו סעיף כ' מ"מ אם לא כתב לה אלא שבועה אין לי עליך היה יכול לטעון לא פטרתיך אלא משבועה חמורה אבל מנדר לא פטרתיך אבל בעלמא כל שחייב לחבירו שבועה ופטרו ממנה הרי פטור מכל נדר וכן איפכא כ"כ נ"י ושכ"כ הריטב"א ונראה אם כתב לאשה נדר אין לי עליך מכ"ש אין יכול להשביעה דשבועה חמורה ומיהו יכול לטעון כשפטרתיך מנדר היינו אם תתאלמן אבל אם גירשה יכול להשביעה:

(ג) אינו יכול להשביעה שום שבועה:    עיין מ"ש מזה בסמוך סעיף ב':

(ד) כגון אם מכרה כתובתה לאחרים ונתגרשה:    נראה דה"ה איפכא אם נתגרשה ואח"כ מכרה לאחרים:

(ה) ואם היא עדיין קיימת וכו':    לכאורה משמע אף אם פטרה הבעל משבועה צריכה לישבע כשמכרה כתובתה דלא פטרה אלא בשלא מכרה ואין לזה טעם וכבר נתעורר ע"ז בב"ח עיין מ"ש כאן ולקמן סי' ק"ה דמסיק ומחלק דאיכא למימר דלא פטרה אלא כשטוען עלי' שמא אבל כשטוען ברי שנפרעת והיא מכחישתו מזה לא פטרה וכל זה אינו ברור דנאמנות מועיל אפי' לטענות ברי ואפי' לפוגמת:

(ו) פטר אשתו בשעתו מיתתו וכו':    לאו דוקא בשעת מיתתו דה"ה בחייו וזה לשון המרד' הפוטר את אשתו בשעת מיתה נוטלת כתובתה בלא שבועה בין לעבר ובין להבא ואפילו היא בבית בעלה וכיון דקי"ל דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי חשבינן לי' כנותן מתנה וכו' וע"כ נקט בשעת מיתה כדי לפוטרה אפי' להבא עיין בב"ח סוף הסי' מ"ש בשם שערי הרי"ף:

(ז) מפסדת הנכסים צריכה לישבע:    אף על פי שמשלמת מה שמפסדת אפ"ה איתרע נאמנות דילה וצריכה לישבע:

(ח) או שהיא מודה וכו' ואינה נאמנת לומר וכו':    יש לדקדק למה לא תהיה נאמנת במיגו וראיתי בתשו' הרא"ש כלל נ' סי' ז' כתב ג"כ ואפילו אין כאן עדים וכו' דאין כאן מיגו וכו' ולא נתן טעם למה אין כאן מיגו וראיתי בב"י בסי' קי"ח כתוב שם תשובה זו בלשון אחר וזה לשונו מ"כ על אשה שכתב לה בעלה שהוא פוטר אותה וכו' ואחר פטירתו כשהראת ליורשים נכסי בעל' אמרה על קצת שטרות אלו אמר לי בעלי לקרעם והיורשים אומרים שלא האמינה בעלה על כך וכו' ואם קרעה השטרות וכו' חייבת לשלם כיון שאין לה עכשיו מגו עכ"ל כלו' מאחר שהיורשים מיחו בידה קודם שקרע' ואמרו לה אין אנו מחוייבים להאמין לך זה וא"כ אם מיחו בידה כדין מיחו ומאחר שהם זכו בדין תורה אין לה להזיק אותם אף שאומרת שהאמת אתה ולפי זה יש ליישב גם הגירסא שלנו דמאחר דיש יכולת ביד היורשים למחות אין לה לקרוע השטרות שלהם בלא ידיעתם דהא לא הופקדו בידה ומיד כשמת נפלו נכסי קמי יתמי ועיין בתשו' הרא"ש כלל ע"ט סי' ח' ודוק שם:

(ט) נאמן בפי' על כל דבר:    כלו' שכתב בפי' על כל דבר שתאמר תהיה נאמנת אבל אם לא כתב רק סתם תהיה נאמנת כשני עדים לא קאי רק על פטור השבועה שתהי' נאמנ' כשני עדים שיאמרו שיפרע לה הכתוב' אבל לא לענין שאר דברי' שתאמ' בנכסי בעלה ועיין בד"מ:

(י) ומשביעין ג"כ יורשי' וכו':    הנה לעיל סעיף א' כתב סתם שאינו יכול להשביע' שום שבועה ומבואר בסוגיא בגמרא פ' הכותב שסתם פטור הוא משבועת פוגמת ואינך השנויה במשנה ומכ"ש משבועת אפטרופסת דהוא רמי עלה וגם הוא טענת שמא וע"כ כתב כאן כשלא פטר רק אותה אז יורשיה ובאים ברשות' חייבים לישבע שבועת פוגמת ושבועת אפטרופסת אם נעשו אפטרופסים וה"ה בלא פגימה אם טען ליורשים פרעתי לכם ג"כ צריכם לישבע בדא"ל אשתבעו לי אך בפוגם אף בדלא טעין הב"ד משביעין אותה ועיין בסמ"ע ריש סי' פ"ד כתב להלכה שאם פגמו בנו לא ישבע שהתקנה שהתקינו בו התקינו ולא בבנו והוא מדברי ב"י בשם בעה"ת שכ"כ בשם הירושלמי וכאן פסק המחבר להלכה שגם ביורשים שייך פגם, ועיין בב"ח שכתב דמ"ש הטור שאינו יכול להשביע' שום שבועה היינו אם כתב לה לאחר שנעשית אפטרופסת פטרה מן האפטרופסת ולא מן הפוגמ' ואם פטרה בשעת נשואין פטרה מפוגמ' ולא מן אפטרופס' ולדבריו יתפרשו דברי הטור לצדדים וכל דבריו אינם ברורים גם מה שתמה על הרא"ש תמיהתו אינה תמיה ושפתי הרא"ש ברור מללו כשפוטר' מפוגמ' מכ"ש פוטרה מאפוטרופס' דרך אגב ובגמ' לא מקשה רק אם פטרה מאפוטרופס' לחוד ולאו מפוגמת מאחר שרוב הכותבים פטור בשעת נשואין כוונתם על פוגמ' א"כ ה"ה פטרה לאחר שנשא' ונעשית אפוטרופס' סתמא דמילת' פטרה מכל השבועות דפוגמ' מילתא דשכיחא היא ודלא כמ"ש בב"ח:

(יא) ולא יורשיו:    לקמן סעיף ז' מבואר די"א דלגבי יורשים אינו מועיל פטור ונאמנת/ ולא נאמנת /אפילו פטרה בפי':

(יב) ולא הבאים ברשותו:    לאו היינו לקוחות דהא בסמוך סעיף ז' פסק דאין נאמנות מועיל גבי לקוחו' אלא הבאים ברשותו היינו אפוטרופוס שמינה על נכסיו או נתן נכסיו במתנת ש"מ דכיורשים שוינהו רבנן:

(יג) שאפילו ע"י גלגול אינו יכול להשביע':    בנ"י כתב בשם הרמב"ן והריטב"א דיכול להשביעה ע"י גלגול אף אם פטרה:

(יד) שאפי' לא פטרה אין היורשים וכו':    דכיון דלא השביעה הבעל בחייו ולא צוה להשביע' מחל לה שבועו' אפטרופסו' דהוי כחלקו השותפין ובמשנה בכתובו' דף פ"ז ע"ב דקתני שצריך לפטור אותה אף מן יורשיו היינו משבועו' פוגמת ושאר שבועו' מיהו ע"י גלגול אפשר דמודה גם בעל דעה זו דיכול לגלגל עליה כמו שבועת השותפין אחר שחלקו ולפ"ז לבעל דעה ראשונה אף בלא גלגול צריכה פיטור מן היורשים ולא אמרי' מחל לה דאפשר לומר דלא היתה תובעת כתובתה בחייו ואין בידו להשביעה לפי מ"ש סי' צ"ז ס"ק ג' דכל זמן שאין תובעת כתובתה אין יכול להשביעה באשר בעל דעה הראשונה היא הרא"ש והוא סובר בסי' צ"ז כרבי שמעון דאין יכול להשביעה בטענה שמא קודם שתבא לגבות כתובתה:

(טו) אינו מועיל לגבות מהלקוחו' וכו':    וה"ה אם יש כאן עוד ב"ח אחר אינו מועיל ג"כ נאמנו' כל היכא דאיכא פסידא לב"ח האחר ועיין בחושן משפט סי' ע"א סעיף י"ט ועיין בב"ח מ"ש כאן:

(טז) אפילו פטרה בפי' לגבי יורשין:    בטור כתב בשם ר"ח דבקנו מיניה אלים כח קנין לפוטרה לגמרי אף מיורשיו וכאן השמיט זה משום שאף אם יהיה דעת ר"ח כן הא איכא פוסקים דס"ל דפטור לגבי יורשים לא מהני כלל דהוא אינו יכול לעקור תקנת חכמים משמע אפילו קנו וכן מפשט הלשון של אבא שאול כתובו' פ"ז ע"א דקאמר אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה משמע דלא מצא תקנה כלל שיועיל וגם הרא"ש השמיט חילוק זה דקנו מיניה ועיין בב"י בתשו' הרשב"א והריטב"א שהביא משמע דגם לר"ח אם פי' א"צ לקנין וא"כ מאן דס"ל דפי' לא מהני גם קנין לא מהני ואין תקנה בעולם לגבות מן היורשים שלא בשבועה:

סימן צט

(א) שמין כל בגדיה:    היינו הבגדים שעשה לה אבל בגדים שהכניסה לו הן כנ"מ שלה וכמו שפסק לעיל בסי' ע"ז סעיף ג' בהג"ה בשם תשובת הרא"ש וסי' צ' סעיף י"ד ואם שמו לו הבגדים בנדן יש להם דין צ"ב כמו שנתבאר לעיל בסי' פ"ה סעיף כ' ושמין לה הבגדים כמו הבגדים שעשה לה:

(ב) שגירשה בעלה מדעתו בלא טענה:    פשט הלשון משמע אבל אם יש לו טענה למה מגרשה כגון שסרחה עליו אדעתא דהכי לא אקני לה אבל מדברי המ"מ בפי"ו מה"א שכתב שאם היא יוצאה בע"כ כגון אלו שכופין אותו להוציא ודאי שמין משמע הא אם אין כופין אותו אף שיש לו טענה מ"מ אי בעי לא מפיק לה אין שמין לה הבגדים וכן משמע פשט לשון הרי"ף והרא"ש דסתם גירושין אינה בלא טענה כמבואר לקמן סי' קי"ט דאין הלכה כר"ע אלא כב"ה:

(ג) אבל של רגל ושל שבת שמין לה:    פסק כן על פי דעת הריב"ש שכתב שכן דעת הרמב"ם דאחר דב"ח גובה בגדי שבת ומועד של אשה ש"מ שלא קנאתן האשה וה"ה ששמין לה אפי' בגרושה כיון שלא קנאתן כלל ועדיין של בעל הם אבל הרא"ש חולק בהדיא וכתב דאין חילוק כלל ואקנויי אקני לה כל מה שקנה וצבע לשמה ואין חילוק בין בגדי חול לבגדי שבת ולעיל סי' צ' סעיף ט"ו סתם דלא כרמב"ם לענין שאין הבעל יכול למכור בגדי שבת של אשתו אפילו אין לו במה להתפרנס והיא דעת מהר"מ שהביא במהרי"ק ונראה דגם כאן אם הגרושה מוחזקת בכתובתה אין מוציאים מידה דיכולה לומר דקים לי כהרא"ש ומהר"מ דבתראי נינהו ועיין לעיל מ"ש בסי' צ' ס"ק נ"א:

(ד) מבגדים במעות:    אף שהב"י כתב בשם הריטב"א הטעם שאינו בדין שיפשיטוה ערומה וטעם זה לא שייך בבגדי שבת ורגל מ"מ נראה בכל בגדיה הדין כן וכן הוא משמעו' לשון הטור:

(ה) היא נוטלת אותן בשווין:    ל' הרא"ש כמו שהיה נמכר ביום השוק וכו' אף אם היה ימים שעברו יותר ביוקר השתא מיהת אינו שוה יותר אלא כמו שימצא לו קונים עכ"ל וזה כוונת הרב כאן בשווין כמות שהן עכשיו ביום השוק:

(ו) נ"ל כאן טעות וכו':    נראה דא"צ להגיה רק תיבה אחת בטענה וקאי לעיל שכתב גרושה שגירשה בלא טענה דמשמע הא אם מגרשה בטענה שמין לה בגדיה אבל מתנה אף אם מגרשה מדעתו בטענה אפ"ה זכתה במתנה וכן הוא בטור:

(ז) אפ"ה מתנתו שלה:    הטעם דבשלמא בגדים ותכשיטים שעושין להתנאו' בה האשה אין דעתו למתנה גמורה רק שתתקשט בהם כל זמן שהיא תחתיו אבל אם תסרח עליו אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה אבל הנותן לאשתו קרקע או מעות או אפי' שאר מטלטלין שאינן ראוים ללבוש ולהתנאו' זה נגבה בין באלמנות בין בגירושין כל שאינה מורדת בו דלא גרע מתוספו' שליש שמוסיף לה בכתובתה דאטו מאן דיהיב מתנה לחבריה ולרחמיה ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעולם, עיין בתשובת הריב"ש סי' ש"א ואם הוא מאותן שכופין אותו להוציא דין המתנה כדין התו' שהוסיף לה ויתבאר לקמן סי' קנ"ד ועיין ברמב"ם פ' ט"ו מה"א:

(ח) אחרים שנתנו לה תכשיטין וכו':    ה"ה מעות וה"ה שלא בשעת נשואין דבאחרים אין חילוק ועיין לעיל סי' צ' סעיף ט"ו ועיין מ"ש שם ויש לדקדק דכאן משמע דגדול כח הבעל בתכשיטין שנתן לה מתכשיטין שנתנו לה אחרים דתכשיטין שעשה לה שמין לה באלמנו' וגירושין ותכשיטין שנתנו לה אחרים הם נ"מ שלה ואין שמין לה אלמנו' וגירושין ולעיל סי' צ' פסק דבגדי שבת וי"ט שעשה לה אין יכול למכור אפי' אין לו במה להתפרנס ומה שאחרים נתנו לה יכול למכור להתפרנס מן הריוח ויש ליישב דכל זמן שהיא תחתיו אין יכול למכור מה שעשה לה להתנאות אבל אחרים אין בידם ליתן לה מתנה סתם כדי להתנאו' אם לא שיתנו בפי' בתנאי המועיל ועיין במהרי"ק שורש י' וכאן מיירי באלמנות וגירושין אז ודאי יפה כח האשה במה שנתנו לה אחרים ממה שנתן לה הבעל דאדעת' למיפק לא נתן לה רק כ"ז שהוא חי כדי שתתקשט לפניו אבל מה שנתנו לה אחרים הקרן שלה לגמרי ככל נ"מ שלה:

סימן ק

(א) אינם נגבים אלא מן הקרקע:    כלו' אפילו מן הבעל עצמו כגון גרושה אינה נגבית אלא מן הקרקע דאלו אלמנה הגובה מן היורשים פשיטא דאין גובה ממטלטלי דיתמי דלא יהא אלא שאר חוב ולמה כתב כתובה ותוספ' בלבד:

(ב) ומתקנת הגאונים נגבים אף וכו':    הרא"ש בפ"ק דב"ק כתב נ"ל בדורות הללו מטלטלי כמקרקעי לכל מילי שעבוד מדינא דגמ' דהוי כגמלא דערבי' וכ"כ הר"ן בשם הרשב"א בפ' הכותב:

(ג) חוץ מכתובת בנין דכרין:    עיין לקמן סי' קי"א סי"ד ולדעת הרא"ש והרשב"א שכתבתי בסמוך אף כתובת בנין דכרין נוהגת במטלטלין דבדורו' הללו מטלטלי כמו מקרקעי:

(ד) אם גבו היורשים מעות:    ה"ה אם לא גבו היורשים עדיין גובה כתובה מן הש"ח שהניח בעלה דש"ח נקרא מטלטלין וכ"כ בסמ"ע בסי' ק"ז:

(ה) רשות ביד היורשים:    לאו דוקא יורשים דהא גם מבעל לדינא דגמ' אין כתובה נגבית מן המטלטלין וכ"כ בהגהות אלפסי אם רצה בעל או יורשיו להגבות קרקע הרשות בידו ואם הקרקע שוה י' והיא רוצה לקבלה בכ' והיורשים רוצים לסלקה בי' דמי הקרקע הדין עמה עיין בר"ן פ' נערה:

(ו) או נתנם במתנ' בריא:    אבל אם נתנם במתנת ש"מ אשה גובה כתובתה מהם וכמ"ש בהג"ה:

(ז) ליורשיו במתנת בריא וכו':    עיין במרדכי פ' נערה שכ"כ בשם מהר"ם ועיין בתשובת מהר"ם סי' קצ"ב שהאריך בזה להוכיח כן מן הגמר' ועיין במרדכי פ' יש נוחלין דף רס"א סי' תרכ"ט ותר"ל משמע דלא עבדינן עובד' לגבות ממתנות בריא דחיילא מחיים וכן משמע בת"ה סי' פ"ו וגם בתשוב' מהרי"ו להלכה אמר ולא למעשה וכ"מ קצת בתשובת מהר"ם הנ"ל סי' קצ"ב דלא אמר זה רק לסניף ולא למעשה וגם בד"מ כתב דברי מהר"מ סתרי אהדדי:

(ח) מי שצוה וכו' כשהיה ברי:    צ"ל שהיה קנין בצוא' זו או שמסר ביד שליש דחייב השליש לקיים משום מצוה לקיים דברי המת דאי לאו הכי אין בצואה זו ממש ועיין בתשו' מהר"ם פדו' סי' נ"ב ועיין בחושן משפט סוף סי' רנ"ז:

(ט) אשה גובה כתובתה:    משום דאינה אלא כמתנת ש"מ אי מיירי דהשליש ביד שליש וצווה לו ליתן לאחר מיתה ניחא דהאשה גובה כתובתה דכל שקנה מכח מצוה לקיים דברי המת הוי כמתנת ש"מ ואינו קונה עד לאחר מיתה וכמו שפסק המרדכי בפ' מי שמת בשם מהר"מ סי' תר"ל אבל אם הקנה בקנין דהוי מתנה ברי' מעכשיו אף שלא צוה ליתן רק לאחר מיתה מ"מ קנה הגוף מיד וקשה למה תטול האשה הכתובה ממה שנתן במתנת ברי ועיין במרדכי פ' יש נוחלין סי' תקצ"ט הן אמת ראיתי במרדכי פ' י"נ בסי' תקפ"ד פסק היכא דכתב לחתנו ולבתו ליטול כח' מחלק הזכרים דפסק ר"מ דכתובה נגבית ממתנה זו דלעולם לא יטול יותר מן היורשים משום דהזכיר במתנה ליטול כא' מן הזכרים אבל אם צוה בקנין כשהיה בריא ליתן לא' לאחר מותו וכל קנין מעכשיו הוא אם כן קנה המקבל הגוף מיד אין טעם לומר שתטול האשה כתובתה ממתנת ברי' ובמרדכי סי' תר"ל כתב דלא עבדינ' עובדא לגבות ממתנת בריא דחיילא מחיים ומשמע אפילו מן היורש ומכ"ש אם נתן במתנת בריא לאחר ומה בכך שלא צוה ליתן לידו עד לאחר מיתה סוף סוף קנו מידו:

(י) ואם מכרום יורשים אחר מותו:    משמע דגובה מן המטלטלין שמכרו מכ"ש אם נתנו המטלטלין והרא"ש פרק האומר כת' להדיא דאם נתנו היתומים לא גבו והרב בב"ח כתב שהרא"ש לא מיירי רק לענין מזונות אבל לענין כתובה גובה ממה שמכרו היתומי' וכן ראיתי בקיצור פסקי הרא"ש ואם נתנו היתומים מוציאין לכתובה ולא מזונו' וכו' ובחושן משפט סי' ק"ז כתב הטור שאם מכרו מטלטלין ולא שיעבד למלוה מטלטלי אין יכול לטרוף מן המטלטלין וגם מן הדמים שבידם ע"ש והרא"ש בתשו' כלל ע"ט סי' י' כתב כי מאחר דק"ל ב"ח מכאן ולהב' גובה כל מה שמכרו היתומים קודם טריפא שלהם מכרו ואין עליהם דין מזיק שעבודו של חבירו ע"ש וטעם זה שייך גם גבי מתנה שנתנו היתומים:

(יא) אפילו מטלטלין שמכרו היורשים:    מדנקט גבי דידי' שמכר או נתן וגבי יורשים לא נקט שמכרו או נתנו משמע דגבי יורשים שנתנו ליכא תקנת השוק ולא ידעתי למה גבי דידיה שוה מתנה למכר ולא גבי יורשים ועיין בחושן משפט סי' ס' בב"י ואפשר דאם נתנו היתומים המטלטלין יש לחוש דכל היתומים יעשו כן ומה הועילו הגאונים בתקנתן ואם גובה מן הדמים שביד היתומים אם מכרו הנכסים עיין בחושן משפט מחלוק' רב האי והרא"ש בסי' ק"ז:

(יב) שהשביחו הנכסים לאחר מותו:    כלו' אפילו שבח דממילא כגון אם נתיקרו הנכסים או עלו בה אילנו' ומכ"ש מה שהשביחו היורשים והלקוחות ע"י הוצאה וטרחא שלהם ואם השביחה האלמנה עיין לעיל סי' צ"ה כמה חלוקים בזה ולענין הפירו' אם קודם היורש ותלש ואכל או מכרן המוריש עיין בתשו' הרשב"א שהביא הב"י:

(יג) לתת מתנה לאחר ב' או ג' שנים:    משמע אם צוה סתם ליתן מתנה לבנו אשת הבן גובה כתובתה ממתנה זו אף על פי שלא באתה ליד הבן בחייו לא מיקרי ראוי אבל המעיין בתשו' מהרי"ו אעפ"י שהתחיל בלשונו כיון דכתב בשטר לפרוע לאחר שנתים ומעולם לא זכה המומר בגוף המעות וכו' המדקדק אח"כ בלשונו דמדמ' לה לשכר שכיר אף על גב דקודם מיתתו מיד כשגמר המלאכה יש לו חוב אצל ב"ה מ"מ מאחר שלא גבה עדיין מיקרי ראוי ואינו דומה למלוה שהי' בידו המעות קודם שהלוה ואותו שעה הי' לאשה שעבוד על המעות ולא פקע זכות אף כשהלוה המעות לאחרים אבל מתנה שניתנ' לו ולא זכה בה עדיין דמיא ממש לשכר פעול' שלא זכה בה א"כ לאו דוקא נקט הרב מהרי"ו בתחל' כיון דכתב בשטר לפרוע לאחר שנתים רק דקושטא דמילתא נקט שמעשה כך היה שם אבל לדינא אף שצוה ליתן לבנו מתנה מיד ומת הבן ולא גבה הוה ליה כשכר פעול' ומיקרי ראוי:

(יד) או שצוה שלא לתת לו חלק ירושתו:    כ"כ מהרי"ו שפסק כך הרב מהרי"ל וגוף התשובה תמצא באריכות בתשו' מהרי"ל סי' ע"ד:

(טו) דאם מת יעקב בחיי ראובן בנו:    כלומר אפי' מת יעקב קודם ראובן ומכ"ש מת ראובן תחלה דפשיטא דהוי נכסי יעקב ראוי:

(טז) הואיל והיו משועבדים לאלמנת אביו:    משמע אף שלאחר שמת ראובן מתה ג"כ אלמנת יעקב אפ"ה מיקרי ראוי דהכל תלוי בשעת מיתת ראובן ודוקא לענין כתובה מקרי ראוי לגבי אשת ראובן הואיל והנכסים היו משועבדי' לאלמנת יעקב לכתובה ולמזונות וכתובת אלמנת יעקב מבטל כתובת אלמנת ראובן אבל לענין ירושת הבעל כגון אם מת יעקב בחיי דינה בתו ואח"כ מתה דינה אזי בעלה של דינה יורש אותה מה שירשה מיעקב אביה אף שהיו הנכסים משועבדים לאלמנת יעקב אפ"ה נקראים הנכסים מוחזקי' לבת כמו שפסק לעיל בסי' צ' סעיף ח' והטעם מבואר בתשובת מהרי"ל סי' ע"ד זה לשונו דשטרא משוי ראוי לשטרא תקנתא לתקנתא וכמ"ש לעיל כתובה מבטל כתובה אבל ירושת הבעל למ"ד דאורייתא או אפילו למ"ד דרבנן מ"מ תקנתא אלימתא הוא וירוש' דממילא ולא מחסרא גוביינא אלימא מן הכתובה וכן כמו שחלקתי שידי הבעל כיד אשתו בחיי' ועומד במקומה אבל כתובה לא ניתנ' לגבות מחיים אלא לאחר מותה וכבר פקע זכותה קלישתא בראוי שהי' לו בחייו עכ"ל:

(יז) במקום שיכולין לסלק האלמנה:    זה לשון מהר"מ אלמנה שמת חמיה קודם בעלה אין לה לגבות כתובתה מנכסי חמיה מחלק ירושת הבעל דכיון דחמיה הניח אלמנה וק"ל הלכה כאנשי גליל (דניזונית האלמנה בע"כ של היתומים כמבואר לעיל ריש סי' צ"ה בחלק' מחוקק) הוי להו כל נכסי חמיה ראוי לגבי בעלה ואינה נוטל' בראוי ואפי' יש במוחזק יותר על כתובת חמותה משמע במקום שק"ל כאנשי יהודה (דביד היורשים לסלק' בעל כרח' וכמבואר ג"כ לעיל ריש סי' צ"ה) אי יש במוחזק יותר על כתובת חמותה גובה כתובתה מן המותר אבל מה שכנגד כתובת חמותה ודאי הוי ראוי אף אם מתה חמות' דכתוב' מבטל כתובה וכמ"ש לעיל בס"ק לפני זה ובב"ח השיג כאן על דברי הרב ואין דבריו ברורים וכדברי הרב מוכח במרדכי פ' נערה וכמו שהעתקתי לעיל לשונו:

(יח) ביד הגנב כשמת וכו':    ומיירי דלא נתייאש מן הגניבה וכן הוא במרדכי וכן הוא בתשו' מהרי"ל הנ"ל וכי מייאש הוי ראוי אף על גב שהי' מוחזק נעשה ראוי וע' עוד במרדכי על אשה שמת בעלה והניח לבנו גוף הבית ולאלמנתו הפירות ומת הבן בחיי אמו נקרא הבן מוחזק בבית ואשת הבן גובה כתובתה מן הבית וכן עשו מעשה בקלוני':

(יט) ומלוה שחייבים לבעל הוי מוחזק:    לעיל סי' צ לענין ירושת הבעל לא הוי מלוה שלה מוחזק לגבי דידי' וכן לענין בכור מבואר בחושן משפט סי' רע"ח דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה אפילו בשטר אף על פי שגבו קרקע בחוב אביהם מ"מ כתובה עדיפא לענין זה ומקרי מוחזק לגבי כתובת אשה וב"ח משום דמשתעבדא להו מחיים מדר' נתן וע' בב"י שהעתיק דברי הרא"ש ודוקא מלוה שחייבים לבעל אבל מלוה שירש הבעל ממורישיו ולא בא עדיין לידו ולא היה בידו מעולם מיקרי ראוי לענין כתובה וע' בתשוב' מהרי"ו סי' מ':

(כ) אבל נדוניא ושאר צ"ב דינן כשאר חוב:    כלומר ונגבין מן הבינונים ולענין שבח דינו כמו שנתבאר בחושן משפט סי' קט"ו בדין ראוי אצל ב"ח ע' בחושן משפט סי' ק"ד ובסי' ק"ז ובסי' קי"א ובתשוב' מהרש"ל מה שנחלק עם הרב מהרמ"א בדין ראוי ואין כאן מקום להאריך מה ששייך לחושן משפט:

(כא) דאפ"ה אין נגבית רק מן הזיבורית:    דטעמ' דב"ח בבינונית משום נעילת דלת וזה לא שייך באשה ואדינא מוקמינן דכל ב"ח מן התורה בזיבורית והדעה הראשונה סוברת דאף דק"ל דיותר משהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא היינו לענין מה שהבעל נותן לה משלו אבל במה שהביאה מביתה אם תוציאנה בזיבורית ממנעי ולא נסבי וכתב הר"ן שלזה הדעת נוטה גם המ"מ הביא שני הדעות פט"ז מה"א וכ' שמן הירוש' נראה דנצ"ב בבינונית:

(כב) אא"כ קנו ממנה תחלה:    ועוד נתבארו הרבה פרטים אשר לא תוכל לטעון נחת רוח עשיתי לבעלי ע' לעיל סי' צ' סעיף י"ז:

(כג) ואח"כ מכר לאחר:    ה"ה מכר לראשון פעם אחרת ונתרצית ג"כ יש טענה זו דלמה לא עשתה נחת רוח לבעלה בפעם הראשון:

(כד) ומן הראשון י"א שגובה:    אף על גב דיכול לומר לה הנחתי לך מקום לגבות שדה השניה וכן הדין גבי מלוה שכתב ללוקח שני דין ודברים אין לי עמך אין לו על לוקח ראשון כלום מפני שיכול לומר הנחתי לך מקום לגבות וכמו שנתבאר בחושן משפט סי' קי"א וקי"ח שאני אשה דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים ולא שייך בה למימר את היא דאפסדת אנפשך וכמ"ש התוס' דף צ"ח בשם ר"ת ור"ח וכמ"ש הרא"ש:

(כה) וי"א שאינו גובה:    וכן סתם בחושן משפט סי' ק"ח כדעת הרמב"ם משום שהראשון מוחזק והמע"ה:

(כו) וחוזרין חלילה עד שיעשו פשרה:    לא נתבאר בגמ' אופן הפשר שיעשו ונראה אם השניה רוצה לעשות פשר עם הלוקח אז אבדה הראשונה זכותה כי השניה לא תטרוף מן הלוקח ואם הראשונ' תרצה לעשות פשר עם הלוקח אז אבדה השני' זכותה כי הלוקח לא יטרוף מן הראשונה ואם הראשונ' והשני' יעשו פשר אבד הלוקח זכותו כי הראשונ' לא תטרוף מן השניה:

(כז) אבל שלח לה גט למקום הנשואין:    דין זה הוא מתשו' הרשב"א והרשב"א אזיל לטעמי' דס"ל שגביית הכתובה הוא במקום הגירושין שכ' בתשו' סי' אלף רנ"ד דא"צ לקבל גט כל שאין כתובה מוכנת והביא ראי' מל' המשנה וכ"מ קצת מל' הרא"ש כלל מ"ב שכ' כיון שמן הדין היא חייבת לקבל גט נמצא פריעת חוב כתובה כשאר חוב משמע הא כל שאין חייבת לקבל גט רק שהוא מגרשה מרצונ' צריך ליתן לה כתובה אבל כל שחייבת לקבל גט יכול לגרשה ואח"כ תתבע היא אותו ואם יש לו ישלם לה וא"כ צריכ' היא לילך אחריו ונותן לה מעות מקום שהוא דר שם וע' בתשו' הריב"ש סי' צ"א משמע קצת דכל אשה צריכ' לקבל גט תחלה ואח"כ תתבע הכתוב' וא"כ לפי דבריו אף ששלח לה גט למקום הנשואין צריכה היא לילך אחריו ולתבוע כתובה במקום שהוא דר:

(כח) אבל לפחות מכאן א"א:    כלומר שעכ"פ צריך שיהיה שווי המטבע שנותן לה כשיעור שתקנו חכמים וכמו שנתבאר לעיל סי' ס"ה סעיף ו' שיעור הכתובה בכסף צרוף ועיין בב"י שהעתיק מ"ש המ"מ בשם הראב"ד ומה שנחלק עליו וכמ"ש בשם הרשב"א אם כתב לה דחזי ליכי:

(כט) יש לו דין צ"ב ולא דין תוס':    כי תוספת הוא דוקא מה שמוסיף לה משלו ברצונו ותוספות זה ככתובה דמי וכל זמן שלא נזכר חילוק ביניהם אבל השליש שמוסיפין על הנדוני' כספי' מפני שיכול להרויח בהם הוי כאלו הכניס' לו נדוניא רבה והוה הכל בכלל צ"ב ועיין במהרי"ק שהאריך בזה:

(ל) וכן הגרושה אם הבעל טוען:    היה לו לכתוב דין גרושה בתחלה שיכול לטעון בברי פרעתי ואח"כ דין האלמנ' שאנו טוענים ליורשים שמא פרע לך סמוך למיתה או מחלה לו או אתפס' צררי:

(לא) שנאבדה הכתובה או נשרפה:    בהגהות אלפסי לא כ' רק נשרפה וז"ל אם באו עדים שנשרף שטר כתובתה וכו' שאין לחוש שמא תוציא כתובתה פעם אחרת וכו' משמע אבל כשנאבדה שיש לחוש שמא מצאה ואח"כ פרע לה ומכ"ש אם הבעל טוען ברי ועיין בחושן משפט סי' מ"א דמחלק שם ג"כ בין נאבדה לנשרפה ונראה דאם נשרפה הכתובה בחיי הבעל והבעל טוען מאחר שאסור לשהות עם אשתו בלא כתובה כתבתי לה כתובה אחר' טענתו טענה וכן אנן טוענין כן בעד היתומים אם לא שהיא תביא עדים שנשרפה סמוך לגירושין ולמיתה ואז הוי כמקום שאין כותבין כתובה ועיין לעיל סי' ס"ו סעיף ג' משמע באבדה כתובתה גובה כתובתה שם מיירי בידוע שלא פרע:

(לב) אבל לא נהגו במדינו' אלו לגבו' בלא כתוב':    בב"ח כתב שמהרש"ל העיד שנוהגין לגבו' בלא כתובה עיקר כתובה וכל תנאיה בתנאי ב"ד אף במקום שכותבין ובב"ח כתב שיש להשוות דעת מהרמ"א עם דעת מהרש"ל שזה מעיד שנהגו לגבות עיקר כתובה מנה מאתים בלא כתובה ועדות מהרמ"א קאי על התוס' ול"נ שיש לדון בזה לפי ראות עיני הדיין כי באמת בזמן הזה לא שכיח לפרוע הכתובה או למחול בלא ידיעת ב"ד:

(לג) ולכולי עלמא אם אין המנהג פשוט:    כלו' אפילו לדעת הסוברים שגובין בלא כתובה אפי' תוספו' היינו שמנהג פשוט בכל המדינה לגבות תוספו' זה אבל בשאין המנהג פשוט אין זה דומה לתנאי ב"ד ונראה אף אם תביא ראיה שכתב לה מ"מ יכול לטעון פרעתי מאחר שאין הכתובה מקויימת ומשמע מל' הרב דבאין המנהג פשוט אינה גובה בלא קיום מכ"ש בלא כתובה אבל אם המנהג פשוט בזה נחלקו הפוסקים אם גובה בלא כתובה או בלא קיום אבל במהרי"ק סי' י"ט כתב שאף שנחלקו הפוסקים היינו בדלא נקיטא כתובה דאז ריעא טענתה דידה מאחר שאין הכתובה בידה אבל אם הכתובה בידה רק שאינה מקויימת ומתוך אורך הזמן לא נמצאו לה עדי קיום נלע"ד דבהא מודו כל הפוסקים דמהימנ' וכו' ועיין לעיל סי' ס"ו סעי' י"א דאם אומרת שהוסיף לה יותר מן המנהג ויש בידה שטר כתובתה בלא קיום אינה גובה אלא כמנהג משמע לסך שהמנהג פשוט א"צ קיום וכדעת מהרי"ק:

(לד) ויש לה מיגו שתוכל לכפור:    בתשו' מהרי"ו סי' קי"ג סיים אבל הדבר צריך דקדוק גדול דבמילת' כל דהו איכא למימר דאין כאן מיגו:

(לה) ועיין לעיל סי' ס"ו:    עיין בסי' ס"ו סעיף יוד שם כתב בפשיטות אם אבדה כתובתה דגובה כתובתה כפי מנהג בני משפחתה או משפחתו וצ"ל דמיירי שם בידוע שלא נפרעת כתובתה רק שאין יודעים סך הכתובה:

(לו) אינה נאמנת לגבות עוד וכו':    כלו' בזה מודו דאינה גובה בלא כתובה ומיירי בדלא תפסה ונראה דאם קודם שנשאת מצעת דבריה בפני ב"ד שלא נפרע' מכתובתה והיא מוכנ' לשבע ושלא תפסיד זכות שלה אף אם תנשא לאיש נראה דמהני לה תנאי זה ודינה כאלו לא נשא':

(לז) היתומים פטורים בלא שבועה:    עיין בחושן משפט סי' ס"ט סעיף ה':

(לח) ונחתכה בסכין:    עיין בחושן משפט סי' נ"ב:

(לט) ומשביעין אותה:    היינו שבוע' אלמנה כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים ובטור כתב בשם הרמב"ם שצריכה לישבע שמת וכבר תמהו עליו שאין הפי' כן בדברי הרמב"ם ומ"מ אפשר לו' שע"י גלגול צריכה לישבע שהגיע זמנה לגבות ועיין לעיל סי' י"ז סעיף מ"ג מ"ד ומ"ש שם על זה:

(מ) כמו שנתבאר לעיל סי' י"ז סעיף ב':    עמ"ש שם ע"ז ושם נתבאר דעה שלישית בשם מהרי"ק דאינ' נאמנת לענין ממון כלל אף שנאמנת להנשא:

(מא) ומשביעה בנק"ח:    זה הוא לשון הרמב"ם ולטעמיה אזל שאין לו מיגו על העיקר דהיא נאמנת ליטול עיקר מאחר שנאמנת על הגירושין ומספר כתוב' נלמוד אבל לדעת החולקים עליו וכמו שהכריע הרב לפני זה שכן עיקר וא"כ אף על העיקר נשבע הוא היסת דכל זמן שאין לה עדי גרושין נאמן במיגו דלא גרשתיך וכן פסק הטור ומיהו בטור כתב והוא במקום שאין כותבין דמשמע דוקא במקום שאין כותבין יכול לטעון פרעתי כשהוציאה הגט כי לא האמינו לו שכתב כתובה אבל במקום שכותבין כתובה ריעא טענתא דידי' דאיך שילם לה והכתובה בידה אף שיכול לטעון הוכרחתי לשלם מאחר שטענה אבדתי הכתובה וקי"ל כותבין שובר מ"מ טענה דידה עדיפא וכתובתה בידה ואפשר מאחר דיש לו מיגו דלא גרשתיך אינה יכולה להוציא מידו בלא ראיה ועיין בב"ח דלמסקנא דגמרא אין חילוק ועיין בטור שכתב בס"ק י"א אם הוא במקום שאין רשאין לשהות הגט מפני הסכנה נאמנת היא וגובה הכל וא"צ לעדי גרושין ואינו נאמן לטעון פרעתי מאחר דהכתובה בידה והב"י השיג עליו וע' בב"ח:

(מב) גובה עיקר כתובה בגט שבידה:    אבל בעידי גירושין לא גביא ויכול לטעון פרעתי לה ע"פ הגט שהיה בידה וקרעתי הגט:

(מג) שני גיטין וכתובה אחת:    פ' וזמן הכתובה קדם לגט ראשון אבל זמן הכתובה אחר גט ראשון והוא במקום שאין כותבין כתובה גובה בגט כתובה ראשונה ובכתובה גובת השניה וכן הוא בב"ח וכמו שיתבאר בסעיף שאח"ז:

(מד) ה"ג וכן הוא ברמב"ם גובה בגט זה עיקר כתובה אם אין דרכן לכתוב כתובה וגובה כל מה שיש בכתובתה זו וכו':    כלומר אבל אם דרכן לכתוב כתובה אינו גובה בגט כלום וכמו שנתבאר סעיף י"ב וע' בב"י ובד"מ שהעתיקו כמה תשובו' השייכים לסי' זה:

סימן קא

(א) בין אם נותנין לה מזונות וכו':    ה"ה אם אין נותנין לה מזונות כלל ג"כ גובה כתובתה כל זמן שהכתובה בידה וכתב הרשב"א בתשובה אפילו היא זקנה שאינה ראויה להנשא אפ"ה נזקקים לה לגבות כתובת' והב"י הביא תשובה זו לעיל סי' צ"ו ובד"מ הביאה כאן:

(ב) אפילו לאחר שנשא':    כבר כתב לעיל סי' צ"ו סעיף י"ט דלאחר שנשאת אינה גובה בנדר מפני שהבעל יפר לה אבל בשבועה גובה וכתב הרמב"ם פי"ב ממלוה דאם קפצה/ ונשבעה /ונשאת אין גובין מיתומי' קטנים עד שיגדלו דטעמ' דנזקקין לגבות כתובתה משום חן כדי שיהי' לה כלום שתנשא לאחר, והא לית כאן טעם דמזוני ודחן וכתוב בהגהות אלפסי לשון ריא"ז דף תכ"ט שאם נשאת ע"ד אותן המעות שיש לה לגבות מן היתומים ב"ד נזקקין לה לגבות כתובתה מהן שאל"כ בעלה מגרש' מפני שהטעתו והרי היא צריכה חן ועיין בתשובת הרא"ש כלל פ"ה סי' א' היכא דמת פתאום דלא חיישי' צררי מודה הרמב"ם דגובין מיתומים קטנים אפילו נשאת:

(ג) אפי' עברה עליה שמיטה אינה נשמטת:    כן הדין בכל חיוב שאדם מתחייב לחבירו שלא ע"ד הלואה כגון הקפת חנות או שכר שכיר ואונס ומפתה וכיוצא באלו:

(ד) שגבתה מקצת:    ואם פגמה הכתובה אף שלא פגמה התוס' משמטת הכל כאלו פגמה גם התוס' כן הוא בגמרא:

(ה) אם נותנין לה מזונות בבית אביה:    כלו' אף על פי שנותנין לה מזונות בבית אביה אפ"ה אינה בושה מהם לתבוע כתובתה וכל שלא תבעה כ"ה שנים מחלה ומשמע כשהיא בבית בעלה אף שאין נותנין לה מזונות מ"מ בושה מהם לתבוע אותה וכן משמע קצת מדברי הרא"ש אבל הטור כ' אם נותנין לה מזונות בבית בעלה גובה לעולם משמע דבאין נותנין לה מזונות אפילו בבית בעלה מחלה כל ששתקה כ"ה שנים:

(ו) וכן יורשיה צריכים לתבוע:    היינו בנשבעה ומתה דאל"כ אין אדם מוריש שבועה לבניו וע"ל סי' צ"ו:

(ז) וכל שזכרה ואמרה:    כלומר כשם שביורשים תנן בהדיא יורשיה מזכירין כתובתה ה"ה בדידה וכמו שהביא הר"ן הירושלמי לא סוף דבר שתתבע אלא אפי' הזכירה:

(ח) שמוליכין לה מזונותיה בעצמם:    משמע דתרתי בעי' שאין נותנין לה דמים רק מזונות מוכנים וגם שמביאים לה בעצמם ולא שולחין לה ע"י שליח:

(ט) נדוניא לעולם אינה מוחל':    קשה אי מיירי בשטר כתובה יוצא מתחת ידה אף כתובה אינה מוחלת ואי אין כתובה בידה אינה יכולה לגבות הנדוניא והמ"מ כתב דמיירי שהיורשים מודים שלא פרעוה אף על פי שאבדה כתובתה עיקר ותוספות לא אבדה הנדוניא:

סימן קב

(א) לא אגבה כתובתי עכשיו:    כלומר אף על פי לדינא יכולה כל אשה לו' לא אתבע כתובתי רק אהיה ניזוני' ע"כ של יתומים עד זמן שארצה לתבוע כתובתי וכמו שנתבאר לעיל סי' צ"ג אבל מקום שיש פסידא לב"ח אין לה מזונו' וכמו שנתבאר בחושן משפט סי' צ"ו סעיף כ"ד:

(ב) כגון דלא אקני לה מטלטלי אגב מקרקע:    ואף על גב שכ' לה מטלטלי ומקרקעי דנמצא דגובה מן המטלטלין מדינא מטעם תנאי שבממון ולא מטעם תקנת הגאונים אפ"ה ב"ח עדיף מטעם שכ' הרמב"ם שהב"ח הוציא מעותיו והאשה לא חסרה דבר אבל אם כתב מטלטלי אגב מקרקע דין המטלטלי כדין הקרקע ושייך בהו קדימה:

(ג) מלגבות עיקר ותוספו':    כלו' אבל לא נדוניא דהנעל' ליה שבזה דינה כמו ב"ח וכמו שנתבאר בסמוך סעיף ט' והטעם מבואר שהיא נתנה לו נכסיה כמו הב"ח ועמ"ש סי' ק' סעיף ב':

(ד) וכן הורו האחרונים:    שם בתשוב' מהרי"ו כ' אפי' למאן דס"ל דלא מפקינן מן האשה ה"מ ממון שהלוה לבעלה ולא באה ממון לידה אבל היכא דבא הממון לידה וכו', דאל"כ נעלת דלת וכו' תחזיק בכל הממון והאיך יצא נקי עכ"ל ע"ש:

(ה) ואין חילוק וכו' מלוה ע"פ הידועה:    כלו' שידוע שהלוה ושלא נפרע דאל"כ יכולה לומר שמא נפרעת:

(ו) ולכ"ע אם תפסה פקדון:    דין זה פשוט דמהי תיתי שתתפוס פקדון של אחרים ואפי' עיסקא דהוי פלגא מלוה פסק ביורה דעה סי' קע"ז דאין ב"ח ואשה נוטלים כלום מן הקרן ומחלק ריוח של הנותן ושם בפסקי מהרא"י מבואר דאף שאין עדות ברורה שמה שתפסה הוא פקדון רק דאיכא קצת עדות וגם אומדנא שבעלה לא היה איש אמוד ע"ש:

(ז) דאין כותבין אגב בכתובה:    כדי שלא תטרוף מטלטלי שמכר הבעל או שנתן במתנת בריא:

(ח) בזמן הזה אין לחוש:    כלו' משום תקנת השוק אין נוהגים לגבות מן הלקוחו' שמכר או נתן במתנת בריא ומ"מ אם כתב אגב בכתוב' מועיל לענין ב"ח הבא לגבות ממטלטלי דיש לה קדימה וכמו שנתבאר בחושן משפט סי' ק"ג דלגבי שני ב"ח הבאים לגבו' ליכא תקנת השוק וע"כ כתב לפני זה כגון דלא אקני לה מטלטלי אגב מקרקעי:

(ט) ואם קדמה האשה ותפסה קרקע:    לכאורה משמע דאפי' לדעת הי"א דלעיל והאחרונים שהורו בסעיף ב' בהג"ה דבתפס' מוציאין מידה היינו דוקא במטלטלין דלא נשתעבדו לכתוב' מדינא דגמרא אבל בקרקע ששעבוד האשה כמו הב"ח רק דלכתחלה לב"ח יהבינן אבל אם קדמה ותפסה בב"ד לא מפקינן מינה ומיהו מלשון המרדכי בכתובו' דף תקמ"ג ע"א שכתב וז"ל כתב האלפסי שמעינן מהכא דאמרי' דבמטלטלין לבעל חוב יהבינן דקדק מהר"ם מלשון האלפסי מדלא קאמר לב"ח יהבינן ותו לא או לימא ב"ח קודם לאשה וקאמר לאתתא לא יהבינן מכלל דאפילו קדמה ותפס' מפקינן מינה עכ"ל והרי"ף כתב לשון זה אף בקרקע עיין עליו וא"כ אף בקרקע דעת הר"מ דלא מהני תפיסה מ"מ צ"ע למעשה על הכרעת האחרונים דלא מהני תפיסה אם הוא אפילו בקרקע כי באמת אף במטלטלי נחלק עליו הרא"ש בפסקיו וס"ל דמהני תפיסה וכן דעת הרמב"ם והרא"ש היה בתראה וקשה להוציא ממון בדבר שהוא מחלוקת הפוסקים ואפשר אף במטלטלין לא פסק מהר"ם ומהרי"ל רק בתפיסה שלא בב"ד ולפי סברת הרא"ש תפיסת מטלטלין עדיף מתפיסת קרקע דמהני אפילו שלא בב"ד וראיתי הריב"ש בתשובה סימן רצ"ט כתב אם פרעו לאלמנה מטלטלין ובא ב"ח מוקדם מה שגבתה גבתה ולמה נעשה מחלוק' בין הריב"ש לפסק מהר"ם ומהרי"ל אלא ודאי הם לא פסקו רק בתפסה מטלטלין מעצמה וגם זה צ"ע למעשה נגד הרא"ש בפסקיו ונגד הרמב"ם:

(י) שתחזיר מה שגבתה אין שומעין להם:    לדין זה כתב הריב"ש הטעם דאין שומעין להם דאם גבתה קרקע הרי הב"ח יטרוף ממנה ואם גבתה מטלטלין מה שגבתה גבתה ואם מכרו נכסים לפריעת כתובתה אין הב"ח חוזר על האלמנה רק על הלוקח הקרקע והוא יחוש לעצמו ואחריות שלו על היתומים והנה לפי מה שפסקו האחרונים דלעיל בסעיף ב' דאם תפסה האלמנה מטלטלין מוציאין מידה אם לא נחלק בין תפסה לגבתה בב"ד א"כ היתה צריכ' ליתן ערבו' וא"כ היה קשה על הרב איך כתב לעיל דהכרעת האחרונים דמוציאין מידה וכאן העתיק תשו' הריב"ש שהוא מטעם דאם גבתה גבתה ע"כ צ"ל דס"ל להרב דהכרע' האחרונים הוא דוקא בתפסה מעצמ' וכבר כתבתי דגם בזה יש לפקפק הואיל והוא נגד הכרעת הרא"ש ואפשר שהאחרונים לא הכריעו אלא בידוע שבא ממון ההלוא' לידה עיין בגוף התשובו':

(יא) אפי' יש לה נדוניא עם הכתובה:    משמע מהג"ה זו שהבין הר' מהרמ"א מדברי הב"י שאע"פ שהטור כתב שיש מחלוקת בין הרמב"ם ורש"י (דלדעת הרמב"ם דבנצ"ב האשה הרי היא כשאר ב"ח ואם זמנה שוה לזמן ב"ח חולקת בשוה עמו ולרש"י דין נצ"ב כדין שאר כתובתה) ודעת הב"י שאפשר לומר שאינם חולקים כי רש"י מודה להרמב"ם היכא דלא אפשר לשלומי רק לחד מינייהו או לב"ח או לאשה אז דין הנדוניא כדין החוב ואם זמנה שוה לזמן הב"ח חולקת עמו רק דרש"י לא קאמר דדין הנדוניא כדין שאר כתוב' אלא לענין זה דהיכא דאיכא לשלומי לשניהם שנותנין לב"ח מעות ולאשה קרקע אז לדבר הזה דין נדוניא כדין הכתובה לגבות מן הקרקע ולא מעות ובזה אפשר הרמב"ם מודה לרש"י ואין בזה מחלוקת אבל באמת לא כיון הב"י רק לו' שרש"י לא נחלק על הרמב"ם רק בדבר זה אבל מ"מ בדבר זה הם חלוקי' כי דעת הרמב"ם להשוות נדוני' לכל דבר שבעולם לחוב וצריך לשלם דוקא במעות כמו לב"ח וכן נראה מהכסף משנה בפי"ז מה"א דכתב על דברי הרמב"ם (כמ"ש בדין זה בזה הלשון והעתיקו המחבר בסעיף ה' בסי' הזה היו כתובים בכתובת' נצ"ב וטענה שאבדו או שלקחן הבעל הרי היא בנצ"ב שלה כשאר ב"ח וכו' וחולקת עם ב"ח עכ"ל) וע"ז כתב הכ"מ אבל מ"ש לעיל אבבא מי שגירש וכו' קאי דברי הרמב"ם עכ"ל הכ"מ פי' כי שם מבואר כל חלוקי דיני' בין שהניח מעות וקרקע כדי החוב והכתובה וכו' ע"ש הרי להדיא שכוונת הב"י כמ"ש וכדעת הטור וכ"כ הריב"ש בתשובה סי' ק' דלא עדיפא היא בנדונייתא מב"ח דעלמא משמע ג"כ דלא גריעה היא מב"ח דעלמא ואפשר שדעת רש"י דדין הנדוניא ג"כ בזבורית כמו שהיא דעת הרמב"ן וכבר כתבתי לעיל סימן ק' ס"ק כ"א דהכרעת הר"ן והמ"מ ע"פ הירושלמי כדעת הרמב"ם שנצ"ב דינה לכל מילי כחוב דעלמא ומיהו ראיתי הר"ן בפרק הכותב נמשך אחר ל' רש"י בדין זה:

(יב) מיהו אם ב"ח חפץ בקרקע:    נמשך הרב אחר דברי ב"י שהטור לא ביטל דעתו מפני דעת הרמ"ה אבל לשון לכאורה שכ' הטור משמע שביטל דעתו נגד הרמ"ה וכן הוא בב"ח ועיין בטור חושן משפט אם הבעל חוב יכול ליקח זיבורי' בע"כ של לוה ויש לחלק:

(יג) המוקדם נותנין לו המעות וכו':    דין זה כתב הטור והוא תמוה איך שייך קדימה למעות ואיך תדחה האשה הקודמת את הבעל חוב מן המעות והיא אין לה קדימה רק בקרקע ומ"ש הרי"ף והרא"ש אהא דאתמר בכתובות אמר אמימר האי מאן דאיכא עליה כתובות אשה וב"ח ואית ליה זוזי ואית ליה ארעא וכו' פי' וליכא חד מינייהו דקדים משום סיפא נקטו ואי ליכא אלא ארעא ולא חזיא אלא לחד דהתם מועיל קדימה אבל במעות וקרקע שיהיה המוקדם יפה כוחו למעות אפילו היא אשה בכתובתה מה שאין הדין כן בשני ב"ח שאין המוקדם יפה כוחו במעות הוא דבר תמוה ודברי הב"ח תמוהים בכאן ועיין ברמב"ם וברא"ש תראה שאין לדברי הטור עיקר:

(יד) ותפס המעות יש מי שאומר וכו':    דין זה יותר תמוה שאם הב"ח מאוחר ותפס מעות מוציאין מידו אף שדינו במעות ונותנין ליד האשה המוקדמת שדינה בקרקע ודבר זה אין לו שחר:

(טו) הרי היא בנכסי צ"ב כשאר ב"ח:    כבר כתבתי שמלשון זה משמע דלכל דבר היא כב"ח ואם יש כאן מעות וקרקע נוטלת חלק במעות כשאר ב"ח ולא כדעת רש"י וכ"כ הכ"מ ודלא כאשר סתם הרב בהג"ה לעיל כדעת רש"י דדין נדונייתא כדין הכתובה בזה וכבר כתבתי בס"ק י"א שהר"ן העתיק לשון רש"י:

(טז) עיין בח"ה סי' צ"ז:    ועיין בטור זה סי' צ' ס"ק י"ג י"ד:

(יז) הערב לאשה בעיקר כתובה או בתוספות:    דוקא כתובה ותוס' דלאו מידי חסרה ומצוה קעבד אבל הערב לאשה בעד הנדוניא שהיא נותנת לחתן אז הוי כערב דעלמא דהא חסרה ממון:

(יח) אינו מתחייב אפי' בקנין:    טעם הרמב"ם ביאר המ"מ דס"ל דכל ערב אסמכתא הוא אפילו בקנין אלא משום בההיא הנאה דמהימן ליה ומוציא ממון ע"פ וכאן לא הוציאה האשה ממון ע"פ הערב וגרע מערב שלא בשעת מתן מעות דהתם כבר היה שם חסרון ממון למלוה ודעת הראב"ד דבכל קנין אין בו אסמכתא ולא גרע אשה מערב שלא בשעת מתן מעות דמהני קנין עיין פכ"ה מה' מלוה ולוה:

(יט) הוי כערב לאשה בעד הכתובה:    כלומר כל שערב לחתן שיתנו לו הנדוני' לא משתעבד דהא לאו מידי חסריה אף על גב דלא שייך גבי דידיה טעם דטב למיתב טן דו ודעת החולקים דערב לחתן בעד הנדוניא חייב דהא הוא מתחייב לה בהרבה דברים שהבעל מתחייב לאשתו ולא שייך גבי דידיה טב למיתב טן דו וכ' בד"מ ולכ"ע מיהא לא עדיף מערב דכתובה ובמקום דערב דכתוב' משתעבד כגון ערב לכלתו בקנין וקבלן אפילו בלא קנין אפילו לאשה דעלמא ולהראב"ד כל ערב משתעבד בקנין ולכלתו אפי' בלא קנין א"כ ה"ה בנדוניא נמי הדין כן וכ' בסמ"ע סי' קכ"ט סקי"ב וערבות דידן הן בעד הקנס דאין יכולין לחזור משום הבוש' ולא ערבות בשביל הנדוניא עכ"ל וכלומר אף שכותבין עתה ע"ק בעד הנדוני' וקבלן משתעבד לכתובה וה"ה לנדוניא מ"מ היה יכול לומר קודם החתונה אני חוזר בי ואל תנשאו זה לזה ואין כאן ערבות לא לאשה בכתובתה ולא לחתן בעד נדונייתו וכמו שנתבאר בטור חושן משפט ריש סי' קל"א ע"כ צריך לו' שהטעם משום בושת ומה שמרגל' בפומא דאינשי כל שמעמיד לו הכל' פטו' מן הערבו' הוא טעו' בידם דסוף סוף הוא מבייש וכשם שהקנס חל על אבי הכל' כשאינו נותן לו הנדן ה"ה חל על הערב ועיין בסמ"ע סי' רמ"ה:

(כ) לא תפרע מן הערב עד שידירנה בעלה הנאה:    במ"מ נסתפק אי קאי דוק' אכתוב' ותוספות בלבד שהערב עשה מצוה ולאו מידי חסר' ע"כ ראוי לעשות תקנה לערב אבל נדוני' שלה שהכניסה ע"פ הערב גוב' מן הערב בלא הדר' או דילמ' גם בזה מדיר' משום דסוף סוף איכא למיחש לקנוני' והניח הדבר בצ"ע:

(כא) מותר להשיאה עצה זו:    כלומר אולי לא ידע האב דין זה שצריך להדיר הנאה ומשמע ודאי אם האב פקח צריך להדיר הנאה ממנה קודם שישלם לה הכתובה:

(כב) כל זמן שיתבעוהו שניהם:    הכוונה היתה שלא יתן לבעל חצי החוב בלי רצונה וגם לא יתן לה חצי החוב בלי רצון בעלה עד שיסכימו שניהם בגביית החוב ואז הרשות בידם לגבות אף בלא עת גביית כתובתה אבל כל שתבא היא לגבות כתובתה הדבר ברור שיכולה לגבות החוב דאם לא כן אין כאן ערבות דבמיתת הבעל אינו שיתבע ובגירושין ודאי לא יסכים עמה וא"כ נפל פותיא בבירא וכו' גדולה מזו וכו' בין בחייו בין במותו וכו' ותביעת האשה כתביעת הבעל וכו' עיין בגוף התשובה שהאריך וכתב מילת' בטעמ' בסי' תפ"א:

(כג) וכן אם הקדיש כל נכסיו וכו':    וכשבא לגבות מן ההקדש צריך לפדות תחלה ע"מ לשלם לב"ח וכמבואר בחושן משפט סי' קי"ז:

(כד) גובה אפילו בלא הדירה:    דאינהו דאפסידו אנפשייהו שקנו קרקע שיש עליה שעבוד כתובה ובשלמא ערב מצוה עבד ע"כ ראוי לחוס עליו וכן על ההקדש משא"כ בלקוחות:

סימן קג

(א) אם כתב לה כתובה:    דכבר נתבאר לעיל סי' נ"ד סעיף ו' דארוסה אין לה כתובה אם לא כתב לה ושי"א דארוסה יש לה כתובה אבל המנהג כסבר' הראשונה:

(ב) בקיאים בשומת קרקע:    נראה דלאו דוק' קרקע דה"ה אם מוכרת מטלטלין לאחר תקנת הגאונים צריכה ג' אנשים בקיאים בשומ' וכ"כ הרי"ף והרא"ש כגון גברי מהימנ' ובקיאי בשומ' וכתב המ"מ ופי' אף על גב דליכא בינייהו מאן דגמיר וסביר ואינם ראוים לדון דיני ממונות שאל"כ במה יפה כחם יותר משאר דיינין עכ"פ צריכה שבועה קודם שתמכור כדמסקינן בגמ' מוכרה שלא בב"ד צריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה וכבר נתבאר בסימן צ"ו דין השבועה ואם מכרה קודם השבועה:

(ג) לגבות נדוניית' דאינו רק כחוב בעלמא:    מלשון המ"מ לא נראה כן שכתב בפי"ז מה"א דין ט"ז צ"ב בדברים אלו נראה שהוא כדין העיקר והתוספות וכו' עיין עליו וידוע שגם דין זה הוא מטעם שלא תתבזה אשתו בב"ד:

(ד) בינה לבין עצמה:    כבר כתב מחלוקת זה ג"כ סי' צ"ג סעיף כ"ה גבי מזונות:

(ה) אחריות המכר על היתומים:    כלומר אם בא ב"ח מוקדם לכתובה וטורף מן הלוקח חוזר הלוקח על היתומים מנכסים שירשו מאביהם אבל ב"ח מאוחר לכתובה אינו יכול לטרוף מן הלוקח מאחר שמכרו לו לצורך כתובה יש לו הזכות של הכתובה ועיין בטור שכ' שעצה טובה לאלמנ' המוכר' לכתובת' שתפרש מה שמוכרת לכתוב' שלא יאמרו שמוכרת למזונות ויקראה רעבתנית ואם אינה חוששת טוב לה שלא תפרש כדי שתוכל לטרוף לקוחות לצורך כתובה ותאמר כל מה שמכר' לצורך מזונות מכרה וכן להפך אם יבא ב"ח לטרוף מה שמכרה תאמר לצורך כתובה מכרה ועיין בב"ח מ"ש בשם התוס' וכי אין זו אונאה ושקר וכו' ועיין לעיל סי' צ"ג סעי' כ"ט:

(ו) אין היתומים יכולים לטרוף:    נראה דמיירי שהיתומים ידעו מן המחילה רק שרצו להערים ורצו לטרוף הלוקח שלא כדין כי סברו האחריות על האלמנה וע"כ כתב הרא"ש בתשוב' הוא לקמן בטור סוף סימן ק"ד מרמה עשו ולא תעשינה ידיהם תושיה אבל אם היתומים לא ידעו מן המחיל' כגון שמחל' לאביהם והם האמינו לה ולא השביעו' ומכרו קרקע לצורך פרעון הכתוב' ע"פ ב"ד ואח"כ נודע שמחל' הכתובה וא"כ מה שמכרו הב"ד היה בטעות למה לא נאמר הדר זביני ויחזרו ללוקח מעותיו כי כל מכירה בטעו' הדר ובב"ח סוף סימן ק"ד פי' התשו' של הרא"ש הנ"ל בזה הלשון פירוש מרמה עשו שרימו את האשה ואנסו' עד שמחל' להם הכתוב' דכיון דכבר הכריזו עליה הב"ד היה להם לפרסם המחיל' מיד וכיון שלא עשו כן אין ספק שהיה שם שחוק או היתול עכ"ל ואם כן לפ"ד המחיל' בטיל' ואם עדיין לא שלמו לאשה צריכין לשלם לה ולי נראה כמ"ש כי המחיל' טובה לגבי היתומים אך לגבי לוקח הוי מרמה ע"כ לא מהני אבל האלמנ' אם לקח' מעות אחר המחיל' תחזיר ואם לא לקחה לא תטול:

(ז) גרוש' לא תמכור וכו':    דטעם דאלמנ' מוכרת שלא בבית דין הוא מפני שאין אדם רוצה שתתבז' אשתו בבית דין ובגרוש' ובנשאת לא איכפת ליה בביזוי שלה:

(ח) בב"ד מומחים:    כלו' ג' הדיוטו' הראוים לדון דמ"מ איכ' בינייהו חד דגמיר וסביר:

(ט) ושלא תפסה היא משלו:    כבר כתבתי לעיל סי' צ"ו סעיף ב' דאגב שנשבע' שלא אתפסה צררי שזה דבר הרגיל באלמנ' כדי שלא תתבזה בב"ד מתפיס' צררי סמוך למית' אגב זה צריכ' לשבע שלא תפסה מעצמה אבל בגרוש' אין מקום לשבוע' זו:

(י) אבל אם היא בעצמה מוכרת:    כלו' אף על פי שצריכה ב"ד הדיוטו' מ"מ יש לחוש שמא לא דקדקו כולי האי דיושבי קרנו' הם ל' הרא"ש:

(יא) אא"כ היו בשומא ב"ד הדיוטות:    זה דעת הרמב"ם דס"ל דלאחרים אם מכרה שוה בשוה אפי' בינה לבין עצמה מכרה קיים ואם לוקחה לעצמה צריכה לפחות ג' הדיוטות שימכרו לה אבל לדעת הסובר דאפילו לאחרים מכרה בטל בלא ג' הדיוטות א"כ לעצמה צריכה ב"ד ממש אבל בג' הדיוטות אמרי' מאן שם לך:

(יב) או שוה מאתים במאה:    לדעת הפוסקים דקרקע אין לה אונאה ניח' אבל לדעת ר"ח והרא"ש דקרקע יש לה אונאה מוקי לה בירושלמי בהוזל המקח ואין תועלת בחזרה וא"ל מ"מ תחזיר מן המקח שהרי המקח לא היה כלום ותחזיר הקרקע ליתומים תירצו התוס' דהואיל ובשעה שקבלה הקרקע היה שוה ר' הרי היא כמו שנתכוונה לקנות הקרקע עכ"ל כלו' ולגבי הלוקח יכולה לחזור רק דאין תועלת בחזרה דהא הוזל ואם אינה רוצה לקיים המקח הרשות בידה ועכ"פ לא תחזור הקרקע ליתומים וע"כ כתב הטור והיא רוצה לקיים המקח דברצונה הדבר תלוי לבטל או לקיים נגד הלוקח ולא נגד היתומי' ובב"ח האריך לפרש דברי הטור דאם אינה רוצה לקיים המקח המקח בטל אף לנגד היתומים וכל דבריו אינם ברורים דוק ותשכח כי האמת יורה דרכו כי דברי הטור הם כדברי התוס':

(יג) שוה מאה ודינר וכו':    לשון הטור הוא והטעם דאותו דינר אין לה רשות למכור דהא כתובתה אינה רק מנה ואין יכולת בידה למכור יותר מכתובתה נמצא שכל המכר טעות שהרי בבת אחת היה וכן הוא פשט המשנה והפוסקים ובב"ח פי' דברי הטור בדרך אחרת וחילק בין טעות לרצון ופשט הירושלמי מוכח דאף רישא מיירי בטעות וכמ"ש התו' ומוטב להניח בצ"ע מ"ש הטור גבי מזונות בסי' צ"ג משנפרש פי' חדש בדברי הטור נגד פשט המשנה ופרש"י וכל הפוסקים:

(יד) של רביעי בלבד מכרה בטל:    ע' בטור שכתב דלדעת רב אלפס צריך לחלק דה"מ דרביעי לבד מכרה בטל בד"א שהן ד' שדות חלוקות אבל אם הכל שדה אחת ומכרה ממנו ל"ד אז לרב אלפס שפסק במכור לי כור וזבן ליה לתך שהמכר בטל שחשוב כמעביר על דבריו אפי' הראשונים מכרן בטל אם עשה כל אחד ואחד שטר בפני עצמו אא"כ מכרה לכולם בשטר אחד אז מכרן הראשונים קיים אבל הרמב"ם סתם הדברים אף שדעתו כדעת הרי"ף וע' בב"י ובכ"מ וכתב בד"מ שע"כ כ' הטור שמסקנת הרא"ש כרב האי אף על פי שבחושן משפט סי' קפ"ב כתב הטור שהרא"ש לא הכריע בין ב' הסברות משום דשאני אלמנה המוכרת שהנכסים בחזקתה קיימי למכור משאר שליח המוכר דהרשו' בידה למכור בהרבה פעמי' וגם לא שייך אפושי שטרא באלמנה שהיא המחתמת השטרות:

סימן קד

(א) להגבות לאלמנ' כתובת':    אין חילוק בין אם באה לגבו' מיתומים קטנים או גדולים כל זמן שגוב' כתובת' ע"פ ב"ד וה"ה לגרושה הבאה לגבות כתוב' ע"פ ב"ד רק שדעת הרמב"ם שכל שאין גובין מן היתומים או מן הלקוחו' אף שצריך הכרז' א"צ שלשים יום רק מכריזין כפי מה שיראו עד שיפסקו המוסיפין ודעת הטור דכל שב"ד גובין אין חילוק בין נפרעין מן הלוה בעצמו או מיתומים ומלקוחו' לעולם צריך שומא והכרזת שלשים עיין בחושן משפט סי' ק"ג:

(ב) או ס' יום ב' וה':    אף על גב דכי חשיב מר ליומי דהכרז' לא הוו אלא י"ח כיון דמשכ' מילת' שמעו אינשי לשון הגמר' ופי' ח"י ימים כי כשמתחילין ביום ב' שמונ' שבועות הוא נ"ו ימים בכל שבוע שני ימים ב' ה' הרי ט"ז ימים נשארו עוד ד' ימים לתשלום הס' ב' ג' ד' ה' הרי עוד ב' ימים הרי ח"י ימים:

(ג) ומכריזין בבקר ובערב:    בשעת הכנס' פועלים ובשעת יציאת פועלים ועיין בחושן משפט סי' ק"ט:

(ד) כמה היא יפה:    כלומר כמה תבוא' מוצאין בה שבזה ניכר יופיה של שדה:

(ה) כדי להגבות לאשה כתובת':    מפני שלוקח המעות מעט מעט:

(ו) ולא כתבו אגרת ביקורת שהיא דקדוק השומא וההכרזה:    כלומר אלו לא הכריזו כלל נתבאר לפני זה אפילו לא טעו המכירה בטיל' ואם מיירי במקום שאין מכריזין הא כתב אח"כ וכן אם מכרו קרקע בעת שאינם צריכין וכו' אלא כאן מיירי אף שהכריזו אם לא כתבו איגרת ביקורת שהוא דקדוק השומ' וההכרז' אז גם כן המכר בטל אם טעו בשתו' וכן פי' הכ"מ דלא כהמ"מ:

(ז) וכן אם מכרו קרקע וכו':    עיין בחושן משפט סי' ק"ט סעיף ה' שדעת הרמב"ן והרמב"ם דוק' ב"ד שהורידו לב"ח בשומת ב"ד וטעו בשומתן מכרן בטל אבל ב"ד שמכרו נכסי יתומי' לאינש דעלמ' לא יהיה כח הדיוט חמור מכח היתומי' דהא אין לקרקע אונא' וע"כ אם נתאנ' הלוקח אפי' הרבה אין יכול לחזור אבל אם נתאנו היתומי' שתות בטל המקח ואם ירצו לקיים המקח ולהחזיר אונא' הרשות בידם וא"כ לפ"ז גם כאן יהיה הדין כן דוקא שהורידו לאלמנה בשומא אבל אם מכרו ללוקח יהיה דינו כדין הדיוט ואין הלשון מורה כן ומן התימא שלא כתב חילוק זה כאן ומיהו הר"ר יונה והראב"ד והרא"ש חלוקים בזה ע"ש:

(ח) בטל אף על פי שהכריזו:    כראוי ועשו אגרת ביקורת אפ"ה מאחר שאין מצד החיוב להכריז עליהם הוא כאלו לא הכריזו:

(ט) אפי' טעו בכפל:    אבל אם טעו יותר מכפל המקח בטל וכ"כ הרמב"ן הא דאמרי' אפילו מכרו שוה מנה במאתים היינו דוקא מאתים אבל יותר מכפל המקח בטל וראיתי בכ"מ שכתב שאפשר שזה כדעת הסוברים שבקרקע שייך אונאה ביתר מכפל (וכמו שפסק בהגהת ש"ע מטח"ה סי' ס"ו סעיף ל"ח) ואין דבריו ברורים דהא לא מצינו שהרמב"ן יהיה דעתו כדעת ר"ת והרא"ש וגם המ"מ סתם דבריו בהל' מכירה בפי"ג דבקרקע אין אונאה כלל אפילו שוה אלף בדינר ואיך יביא כאן דעת הרמב"ן שהוא ע"פ שיטת ר"ת אלא ודאי אליב' דכ"ע כתב הרמב"ן דין זה ודקדק מלשון המשנה ואף שאין לקרקע אונאה היינו במוכר את שלו אבל שום הדיינין במקום שאין מכריזין הוא שתות ובמקום שמכריזין הוא עד הכפל:

(י) ויש חולקים בזה:    דכמו שיש לב"ד רשות לבטל המקח כן יש רשות ביד הלוקח לבטלו דאי מיפה כח היתומים טפי מן הלוקח הא ריע' היא ליתמי דלא זבנו מנייהו:

(יא) שליח שמכר וטעה ונתאנה אפילו בכל שהוא וכו':    בכתובות דף ק' אסקינן דשליח כאלמנה נמצא גם אלמנה אם נתאנה בכל שהוא אם יש היזק ליתומים המכר בטל והא דאמרינן אלמנה שמכרה שוה מאתים במנה נתקבלה כתובתה משום דאין היזק ליתומים ומיירי בהוזל המקח וכמ"ש בסי' שלפני זה ס"ק י"ב:

(יב) עד שתות המקח קיים:    היינו במטלטלין אבל בקרקע אפי' מכר עד שוה מנה במאתים אין אונאה לקרקעות וזכה המשלח ביתרון וגם אלמנה אפילו מכרה שוה מנה במאתים ולא הוקר המקח למאי דקי"ל אין אונאה לקרקעות אין הלוקח יכול לחזור וזכו היתומים ביתרון:

(יג) והוי כב"ד שטעו ומכרן קיים:    כלומר דע"כ לא אסיקנ' בגמ' דשליח הרי הוא כאלמנה אלא בשליח ב"ד של שלשה דאין לו כח יותר מן משלחיו ואלו ב"ד שאינו של ג' אין להם שום כח כך אין לשליח שלהם כח כשהוא יחידי ואינו רק כאלמנה שאם טעתה בכל שהו מכרה בטל ה"ה בשליח אבל דיין הממונה ע"פ המלך לדון ביחידי ולמכור קרקעות וכל מה שהוא עושה יהיה עשוי אפילו אם טעה אם השופט ממנה שלוחו תחתיו למכור וטעה השליח דינו כדין השופט ואף אם הוא יחיד הא גם השופט משלח שלו הוא יחיד ובאמת אם השופט רצה לבטל המכירה שעשה שלוחו יכול לבטל דיאמר לו לתקוני שדרתיך ואם מצד הורמנ' דמלכא דין שליח השופט כדין השופט מעשיו קיימים וכ"ש אם מכר השופט בעצמו שלא ע"י שליח שמעשיו קיימין ע"פ הורמנ' דמלכא זה הוא כוונת הרב בדין זה והוא מועתק מתשובת הריב"ש סי' קע"ט ולא ידעתי למה העתיק דין זה ומי לא ידע דדינא דמלכות' דינא מה שהוא חוק ומשפט המלוכה וכמ"ש בחושן משפט סי' ס"ח וסי' שס"ט ואם נאמר שאף שהורמנא דמלכ' הוא רק על השופט לבדו מ"מ מסבר' אמרי' ששלוחו כמותו זה תימה דא"כ נאמר יחיד מומחה שדן ביחידי שלוחו שלו כמותו ודוקא שליח ב"ד של ג' הוא כאלמנה וזה רחוק דאף אנו נאמר מה אלמנה אינה מומחה אף שליח אינה מומחה משא"כ הדיין דמומחה הוא ועוד לדבריו נאמר אם שלחו הב"ד ג' שלוחים דיהא דינם כדין הב"ד וזה ודאי אינו דהא גם אלמנה יש לה בית דין הדיוטות ומכל מקום כחד חשיב להו וכמ"ש התוספות בכתובות דף ק' בד"ה מה אלמנה יחידאה וכו':

סימן קה

(א) למכור כתובתה או ליתנה לאחרים:    ולא שייך לו' שתהא קלה בעיניו להוציאה דהא כשיוצי' אותה יצטרך הבעל לשלם להאחרים אבל כשמוכרת לו או נותנת לו שייך לו' שתהיה קלה בעיניו להוציא' ע"כ צריך לכתוב לה כתובה אחרת:

(ב) ואם מכרה לבעל':    ה"ה נתנה או מחלה לבעל' כמ"ש בסמוך סעיף ד':

(ג) המכר מכר ואסור להשהות':    ואם מת או גירשה קודם שכת' לה כתוב' אחרת אין לה עליו כלום:

(ד) אין ללוקח ולמקבל כלום:    בחושן משפט סי' ס"ו סעיף ט"ז פסק דהקונה מהמלוה שט"ח שיש לו על הלוה ומת הלוה אם אחר שלקחו מת נשבע הלוקח שלא אמר לו המוכר כלום ושאינו יודע ששטר זה פרוע וגובה שטרו ואף אם המוכר מת וא"א בזה כבר נתחייב המוכר שבוע' לבני הלוה דכיון שמכרו אין עליו עיקר החיוב אלא שמשביעין גם את המוכר אם הוא חי מפני שנאמן לו' פרוע מיגו דאי בעי מחלה ואם כן קשה על פסק זה שפסק כאן הטור דאם אשה מכרה כתובתה לאחרים בחיי הבעל ומת הבעל ואח"כ מתה היא קודם שבוע' אין ללוקח כלום דהא אף שמת בעלה בחייה לא דמי למת לוה בחיי מלוה דהא כבר מכרה הכתוב' ואין עליה עיקר החיוב ומאחר שהלוקח קיים אף שמתה האשה ישבע הלוקח שלא פקדנו ויגבה הכתובה ובאמת דיש לחלק בין כתובה לשט"ח דמכירת שט"ח היא מכירה ודאית כשיגיע הזמן ואין השבועה ודאית דהא אם לא יטעון הלוה פרעתי ואין כאן שבועה אבל מכירת כתובה היא מכירה גרועה דשמא לא תבא לידי גביה לעולם כי היא תמות בחייו ואף אם תבא לידי גביה אין גביית כתובה רק בשבועה דאשה לאו לגירושין עומדת ובאלמנו' אין גובין אלא בשבוע' ע"כ מעיקר' מכירה גרועה היא ואין הלוקח גובה כל שלא נשבעה האלמנה קודם שמתה וכן מצאתי בדברי הרמב"ם פי"ז מה"א דין י"ז יש לאשה למכור כתובתה וכו' ואם מתה היא בחיי בעלה או קודם שנשבעה אין לה כלום ומ"מ צריך ראיה לדין זה דהרמב"ם אפשר דלא ס"ל אפילו במוכר שט"ח שהלוקח ישבע כל שמת מוכר אבל להרא"ש והר"ן שכתבו גבי מוכר ש"ח שהלוקח נשבע אף שמת מוכר צריך ראיה מנ"ל דלא ס"ל כן גבי כתובה וראיתי בדברי הרא"ש סוף שבועות שהשוה דין כתובה לדין שט"ח שמביא ראיה למוכר שט"ח מדברי הרמב"ם הנ"ל (דין י"ז שהבאתי לפני זה אלמא דס"ל להרא"ש דחד דינ' אית להו ודו"ק):

(ה) אבל אם נתגרשה ומתה:    כלומר אף על פי שאח"כ מת גם הבעל מ"מ הואיל והיא מתה תחלה ה"ל מת מלוה בחיי לוה ויורשי המלוה גובין מיורשי הלוה וה"ה לקוחות גובין מיורשי הלוה בשבועה שלא פקדנו המוכר:

(ו) אבל אם היא בחייה צריכה לישבע:    אם המגרש חי וטוען ברי שפרע לאשה צריכה היא לישבע ואם המגרש מת ובאים לגבות מן יורשיו צריכים שניהם לשבע שהב"ד טוענין ליורשים שאם היה אביהם חי היה יכול לטעון פרעתי לאשה או ללקוחות וע' כאן בב"ח מ"ש וכבר כתבתי לעיל סי' צ"ח סק"ה שאין דבריו ברורים ואין על הגרושה שום שבועה אם לא בטענת ברי כמו כל מלוה ואם פטרה משבועה אין לו עליה שום שבועה אפילו טוען ברי וסתמא קתני במשנה אינו יכול להשביעה:

(ז) יפסידו הלקוחות:    וכלומר והלקוחות חוזרין עליה ואם היא מודה שנפרעה קודם המכירה אם כן הוי מכירה בטעות ומחזרת להם הדמים מועטים שקבלה מהם ואם נפרע' אח"כ מחזרת כל דמי הפרעון ששילמו לה:

(ח) קודם המכר אינה נאמנת:    דלא שייך להאמינה במגו דמחילה דסברה שאם תמחול יפסקו לה ב"ד לשלם כל דמי הכתובה ללקוחו' כדעת הפוסקים דס"ל הכי אבל מה שטוענת שנפרעה קודם המכר דבר פשוט דהוי מקח טעות ואינה צריכה להחזיר רק דמים מועטים שקבלה מן הלקוחו' ועיין בחושן משפט סי' ס"ו סעי' ט"ו וט"ז ושם נתבאר שיש מחלוקת אם פרע הלוה למלוה אם נפטר בזה מן הלוקח ומכ"ש אם הב"ד מיחו בידו וכל מה שנתבאר שם שייך גם כאן:

(ט) הבכור נוטל פי שנים:    אף מן הסך המגיע לכתובת אמו דלא מקרי נכסי האם כל זמן שלא נשבעה ולא הגבוה ב"ד הכתובה כל הנכסים בחזקת האב הם ואת אביהם הם יורשים ומשמע מגוף התשובה אף שכבר נשבעה האלמנה אם מתה קודם גביה עדיין נכסי האב מקרי ולא ידעתי למה כתב כאן קודם שנשבעה:

(י) שום דבר מתנאי כתובה:    כלו' אפי' כתובת בנין דכרין אף על גב דהיא סבר' לומר שיפסדו בניה כתובת ב"ד דהא הבעל לא ירש אותה רק הלקוחות:

(יא) המוחלת כתובת' לבעלה איבד' כל תנאי כתובה:    מכאן משמע שתנאי כתובה אף מה שאין נוגע לעצמה הוא זכות שלה ואף אם לא תמחול גוף הכתובה רק תאמר לבעלה אני מוחל לך תנאי כתובה הרשות בידה ואין להבנות מזונו' אחר מיתת אביהם ולא יוכלו הבנות לטעון כבר זכינו בתנאי כתובה וכן הבנים זכרים לענין כתובת בנין דכרין ולא דמי למה שנתבאר לקמן סי' קי"ד להמחייב לזון בת אשתו דאין פטור האם מועיל דהתם זכתה הבת בשע' נשואין אבל כאן לא התנה רק בנן נוקבן שיולדו להם יזונו אחר מותו ולא זכו הבנות כי הוא מזכה דשב"ל לדשב"ל ומ"מ אין דעה זו מוסכמת לענין מזון הבנות והראב"ד תמה עליו והמ"מ הניח הדבר בצ"ע ולקמן סי' קי"ב הביא הרב מהרמ"א דעה זו בהג"ה סעי' א':

(יב) ואפי' נדונייתה הפסידה וכו':    דעת המ"מ פט"ז מה"א שלדעת הרמב"ם אין הנדוניא בכלל כתובה ולא אמרו בגמ' רק שהתוספות בכלל כתובה למוכרת ולמוחלת אבל הנדוני' אינה בכלל מן הסתם ודע' הרמב"ן שגם נדוניא בכלל כתובה ולזה הסכים הרשב"א במוכרת ומוחלת כי מצד הלשון כשאומרת כתובתי מכור' או נתונ' אף הנדוני' בכלל הלשון ודע' הריב"ש בסי' קמ"ט שגם הרמב"ם כן דעתו בדבר שאינו בעין אבל מה שהוא בעין מנכסי צ"ב שהכניסה לו אף אם מכרה או נתנה אותם בפירוש יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי שלא הייתי יכולה להעיז נגדו כדי שלא יאמר וכי עיניך נתת בגירושין ובמית' שאין אתה רוצה למכור לי אבל דבר שאינו בעין והיא מוחלת לו אין יכולה לומר נחת רוח עשיתי לו דהא יכולה להעיז ולומר לו למה לך המחילה וכי עיניך נתת בגירושין הלא הכל בידך כבר ועיין לעיל סי' צ' סעיף ט"ו מ"ש שם ועיין בכסף משנה פכ"ב מה"א ועיין לקמן סי' קי"ח סעיף ח':

(יג) כל מה שבשטר מחול לך:    כ"כ מהרי"ו דנדוני' לא הוי בכלל כתובה בסתמא כי לשון כתובה אינו רק כתובה ותוספ' ולא היה צריך להעתיק דברי מהרי"ו כי כבר כתבתי כי המ"מ כתב שגם דעת הרמב"ם כן דלא כהרמב"ן והרשב"א ודעת הריב"ש שהרמב"ם מודה להם בנדן שאינו בעין:

(יד) לא קנין ולא עדים וכו':    משמע אף שלא החזירה לו הכתובה מהני מחילה וכן משמע לעיל סי' צ"ו סעיף ב' דאף שהכתובה בידה מהני מחילה דהא צריכה לישבע שלא מחלה הכתובה ש"מ דמהני מחילה אף דנקיט' כתובה ובמרדכי ספ"ק דסנהדרין מביא ראיה דמחיל לך ותפיס שטרא מהני מהא דאמרינן המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול אעפ"י שמסר הש"ח לקונה בכתיבה ומסירה ודלא כמ"ש בסמ"ע סימן י"ב דמחילה בתפיס שטרא לא מהני לדעת הש"ע והמרדכי חולק על הרמב"ם לפי דבריו ולפי מ"ש מוכח דגם הרמב"ם הכי ס"ל:

(טו) או דברי תימה:    כתב בכ"מ כי הא דאמרינן יש הן שהוא כלאו ובב"ח כתב דמחילה טמירתא לא מהני ועיין מ"ש ע"ז סימן ק"ג סעיף ב':

(טז) מחילתה בטילה:    היינו באונס הידוע אבל אם אין האונס ידוע צריכה למסור מודע' ועיין בתשובת הרא"ש שהביא הטור סוף סי' קי"ח:

(יז) בנה יכול למחול וכו':    למאן דס"ל במוחל ש"ח דאינו משלם רק דמים שנתן הלוקח ניחא הכא אבל למאן דס"ל שהמוחל צריך לשלם כל החוב (שני הדעות הובאו בש"ע מטור חושן משפט סי' ס"ו סעיף ל"ב) וא"כ קשה מאי מרויח במחילה הא צריך לשלם מכיסו ללוקח כל דמי הכתוב' והתוספו' כתבו דנ"מ אם הבן קטן דלא מחייב לשלם מדינא דגרמי דפגיעתו רעה:

(יח) יכול למחול לעצמו:    כאן סתם וכתב שיכול למחול לעצמו כדעת הרא"ש שכ"כ ולענין תשלומין דעת הרא"ש שאינו משלם רק דמים שנותן הלוקח או דמיירי בקטן וכמ"ש בסעי' שלפני זה אבל בחושן משפט סי' ס"ו הביא דעת בעל התרומו' שחולק וס"ל דלא מצי מחיל לעצמו מאחר שהוא משועבד לשלם ואין המחילה מועלת אלא לאינש דעלמא שאין המוחל משועבד לשלם ועיין בספר התרומות שער נ"א שהאריך בזה להביא הרבה ראיות לדין זה:

(יט) מי שמכר בחיי אביו כתובת אמו:    עיין ברש"י ותוס' דף צ"א ע"ב בד"ה דזבנה לכתובתה וכו' כי זה דומה לאומר מה שאירש מאבא מכור לך דק"ל לא אמר כלום דהוי דשב"ל:

סימן קו

(א) הכותב כל נכסיו:    מלשון הטור שכתב המחלק נכסיו משמע דכותב לאו דוקא אלא אי ש"מ הוא אפילו באמירה ואי בריא הוא אף כתיבה לא מהני אלא מיירי במקנה להם וכן הוא פשוט לשון הגמ' כיון שעשאה שותף בין הבנים משמע היא דומי' דבנים וכל היכ' דבנים קנו באמיר' כגון ש"מ גם היא נעשית שותף באמירה וכל היכ' דבעי בנים קנין גם היא כן ואף על גב דתני במשנה כותב לאו דוק' דמאי כותב אומר כדאמרינן בריש הכותב וכן אית' בגמ' להדיא ההוא דאמר להו תילת' לברתי וכו' משמע להדיא דבאמיר' גריד' בלא כתיבה עשאה שותף ובב"ח כתב דדוק' כתיבה בעי ואין דבריו ברורים:

(ב) לבניו בין זכרים בין נקבות:    אבל בשאר יורשים לא איבדה כתובת' בכך דלא כרשב"ם דהא במשנה קתני לבניו ובגמ' קתני תילת' לברתא משמע דוקא יוצאי חלציו:

(ג) ושתקה כשנודע לה:    כלומר אעפ"י שלא חלק לפניה וה"ה אם קבלה בפירוש ונתרצית למעשיו אעפ"י שלא כתב לה קרקע כל שהוא וכר' יוסי ביש נוחלין דף קל"ב דס"ל דקבלה בלא כתיבה מהני וכתיב' בלא קבלה מהני כל ששתקה ואפשר אף בלא כתב כל נכסיו מהני אם קבלה כמו שכתוב בסמוך בהג"ה באמרה אין:

(ד) ולפי מה שתקנו הגאונים וכו':    דוקא לענין שיור לאחר תקנת הגאונים הוי מטלטלין כמקרקעי דהא שייך לו' אף בשיור מטלטלין מיגו דנחתא לשיור נחתא לכולהו ניכסי אבל בכתב לה מטלטלין אף לאחר תקנת הגאונים אפשר דלא מחלה דוקא קרקע דחשיב אמרינן דמחלה וכן הוא בד"מ ובב"ח דלא כב"י אבל בהגה' אלפסי כתב כב"י דאם כתב לה מטלטלי לאחר תקנת הגאונים הרי כאלו כתב לה קרקע ואפשר אם כ' ליורשיו קרקע ולה מטלטלים אף ההגהו' אלפסי מודה דאין זה שותף בין הבנים:

(ה) י"א שצריכ' לקיים:    פסק זה תמו' דהא בהדיא אמרינן בגמ' דוקא בדלא שייר ודוקא דכתב לה קרקע כ"ש או בדקבלה בפי' ומחלה הכתובה אבל בשתיקה גרידא ליכא למ"ד והרמב"ן/ והראב"ן /לא כתב רק שאין להאלמנה על שמעון כלום ודינה עם ראובן (דהיינו ע"פ המעשה שבא לפניו שבנו ראובן חלה וצוה לתת החוב שהיה לו אצל דודו שמעון לראובן אביו ואשת בנו של ראובן היתה אצל הצוואה ולא מיחתה ואחר כך הוקל חליו קצת והלך על משענתו בבית וחזר והכביד עליו החולי ושלח אחר שמעון דודו ואחר עדים וצוה לו שהחוב שיש לו בידו יתנהו לאביו ראובן ואז מיחתה אשתו והלך בן ראובן לעולמו ושמעון דודו קיים דברי המת ונתן לאביו ראובן) ועוד הראב"ן לטעמיה אזיל דס"ל דמטלטלי דיתמי לא משעתבדי לאלמנ' רק בדתפסה כמבואר שם בדבריו דלא ק"ל כראב"ן בזה וכ"כ בד"מ סימן ק' בהדיא דלא ק"ל כהראב"ן ולא ידעתי למה העתיק זה:

(ו) אבל במה שאמרה אין צריכ' לקיים:    כבר כתבתי ס"ק ג' כל שקבלה בפירוש והסכימה למעשיו ואמר' אין מחילה אין צריכה קנין ואינה יכולה לחזור ואף על גב דבקנה מן האיש וחזר ולקח מן האשה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי היה אפשר לחלק בין בריא לש"מ דבש"מ ליכא חיבה דעיניך נתת במיתה דהא הוא הולך למות ומ"מ מתשוב' מהרי"ו אין ראיה כלל לאמר' אין דהתם מיירי במחלה הכתובה להדי' אך מפסקי מהרא"י משמע כל שאמר' אין אין יכולה לומר נחת רוח עשיתי ובאמת שהדבר צריך ראיה לחילוק הנ"ל שכתבתי בין בריא לש"מ:

(ז) משום שהנכסים היו בידה:    המעיין בריב"ש יראה שזיכה את האלמנ' מטעם דזכו' כתובתה לא מחלה ודמי לב"ד ואפטרופוס שמכרו קרקע היתומים שלא אבדו זכותן כן האלמנה לא אבדה זכות כתובת' כל זמן לא שעבד' עצמה ונכסי' לקיים דברי המת ואם כן לכאור' הריב"ש חולק על מ"ש לפני זה אם אמרה אין על צוואת הבעל צריכה לקיים ומדברי הרב נראה שחילק ביניהם דכשאין הנכסים ברשותה ואמרה אין הכוונה הוא שלא תערער מחמת כתובת' והוי כאלו מחלה הכתוב' אבל כשהנכסים ברשותה הכוונה שתמסור הנכסים ליד מקבלי המתנה ואם ישלמו לה כתובת' ממקום אחר הוא טוב ואם לאו תטרוף מהם דאחריות דנפש' לא קיבל' עליה ובאמת אף שאין חילוק זה מוכרח מ"מ אפשר לאומרו:

סימן קז

(א) אף על פי שקנו מידו:    בש"מ דדבריו ככתובים דמי ניחא דנקט אף על פי כלו' דל"ת דהקנין הוי כמו יפוי כח להורות דלמתנה גמורה נתכוין וכגון דכתב בלשון יפוי כח דאל"כ מתנת ש"מ שכתוב בה קנין מגרע גרעה אבל בבריא לא יצדק לשון אף על פי דבלאו קנין פשיטא דלא קני ועיין בח"ה סי' רמ"ו סעיף ד' וסעיף ז' די"א דבקנין לא שייך לו' לא עשאו אלא אפוטרופוס דאין קנין לאפוטרפוסות:

(ב) לא עשאה אלא אפטרופא ליורשיו:    אם יש יורשים קטנים או שאין יורשים כאן ניחא דמינה אותה לאפוטרופוס אבל אם היורשים גדולים יכולין לו' אין אנו צריכין לאפוטרופוס כמבואר בחושן משפט סי' ר"צ סעיף כ"ו בהג"ה ואפשר דמ"מ כל זמן שלא חלקו צריכין לקבל אותה לאפוטרופוס ודוחק לומר דאם הרשות בידם לחלוק הרשות ג"כ בידם שלא לקבל אותה לאפוטרופא:

(ג) או שאר יורשין:    זה הוא לשון הרמב"ם וכ"כ נ"י בשם הריטב"א דין אשה אצל שאר יורשין כדין אשה אצל האחין אבל הרא"ש כתב בתשובה הובאה כאן בטור דאם היורשים הם בני אחי הבעל או רחוקים יותר אז הוי מתנה דאינו חושש באלו שיכבדוה:

(ד) בין כך ובין כך לא אבדה כתובת':    עיין בסמוך סעי' ד' די"א והוא דעת הרא"ש דכל שכתב לשון כל נכסיי אף ששייר הרבה אבדה כתובת' ולא אמרי' דלא אבדה כתובת' אלא בכתב לה סך מסויים או שני שלישי נכסיו דאז לא אבדה כתובתה מאחר שלא כתב לה לשון כל:

(ה) לאשתו ארוסה או לגרושה:    וה"ה לאשתו נשואה אם כתב לה בלשון המועיל דלא שייך לומר לאפוטרופוס נתכוין וכמבואר בח"ה סי' רמ"ו והובא גם בסמוך סעי' ח':

(ו) ואבדה כתובתה אלא א"כ שייר:    טעם אבידת הכתוב' מבואר בסעי' שאח"ז ודין השיור נתבאר בסעי' ד' וכמ"ש לפני זה:

(ז) כל אשה שקנתה כל נכסי בעלה:    לשון הרמב"ם הוא זה ופשט לשונו מורה דוקא שקנתה כל הנכסים בלא שיור ולא בכתיבה תליא מילת' רק בקני' ודלא כהרא"ש בסעי' שאח"ז:

(ח) איבדה כתובתה ותקרע:    לאו דוקא תקרע שהרי אם קונה נכסים אח"כ גובה כתובתה מהם כמ"ש בסמוך וכן פי' רשב"ם דתקרע לאו דוקא:

(ט) או שני שלישים:    נראה ה"ה אם הסכום גדול מנכסיו שכתב שנותן לה נכסים השוים עשרת אלפים וכל נכסיו אינם שוים רק ה' אלפים אפ"ה לא מחלה הכתובה דעיקר המחילה תלויה בכבוד שעושה לה שכותב לה כל נכסיו אף ששייר הרבה כך הוא דעת הרא"ש וכבר כתבתי שפשט לשון הרמב"ם שאינו מסכים לדבריו:

(י) שהערים במתכוין:    שידע שיש עליו חובות מוקדמין למתנה ונתכוין להפסידה כתובתה ולא להשתמש במאנא דיקיר:

(יא) הראשונה קנתה:    מדלא כלל אותם יחד לאמר כל נכסיי לשתי נשיי ש"מ דלראשונה נתן מתנה ממש בשיור והשניה אפוטרופסת דהוי מתנה בכל ונראה דה"ה אם אמר ב' שלישים לראשונה ושליש לשנייה אף על גב דלא היה יכול לכוללם יחד מ"מ לראשונה נתן לשם מתנה דלא שייך באפוטרופסת לחלק על שלישים והשניה הוי אפטרופסות על המותר:

(יב) לאשתו ולבנו וכו':    דאשתו לגבי בנו כאחר ומסתמא דמילתא עשה לבנו אפוטרופוס ולאשתו נתן במתנה חצי נכסיו ואם כתב חצי נכסי לבני וחצי נכסי לאשתי לבנו נמי הוה מתנה דהוי כנותן לבנו המקצת תחלה בשיור ועיין בחושן משפט סי' רמ"ו סעי' י' כתב שם כן הדין בבנו ואחר ונראה דה"ה בנו ואשתו אף דיש לחלק קצת בין אשתו לאחר דבאחר לא שייך אפוטרופוס אבל אשתו כל שהקדים בנו לה אפשר דבנו במתנה דהוי שיור ואשתו עשה אפוטרופא מ"מ הואיל וכתב הרא"ש דאשתו לגבי בנו כאחר דמי ע"כ אין לחלק בין אשתו לאחר ואם כתב ב' שלישים לבני ושליש לאשתי לאשתו הוי מתנה השליש והבן אפוטרופוס על ב' שלישים ועיין בחושן משפט סעיף הנ"ל:

(יג) היה לו בן ואשה וכו':    דין זה הביא הב"י בחושן משפט סי' רמ"ו מחודשים ד' בשם תשובת הרשב"א ובאמת הטעם הזה שהביא הרב דלמה נתן מקצת לבן שהרי הכל שלו הוא טעם חלוש מאוד דלמה לא נאמר שמקצת מעות יהיה ביד הבן והמותר תהיה אפוטרופסות אף שכתבתי בחצי נכסי לבני דהוי לשניהם במתנה היינו משום דכתב לכל א' לשון א' חצי נכסיי וע"כ הוי יותר מסתבר לעשות לבן אפוטרופוס מלאשה ואם לבן מתנה ה"ה לאשתו אבל אם אומר סך מסויים לבן יחיד דלא שייך אפוטרופסת ושאר כל נכסיי לאשתי למה לא נאמר דעשה לאשתו אפוטרופוס וכי בשביל שנתן קצת זהובים לבנו תחלה ישתנה הדין דכותב כל נכסיו לאשתו לא עשה אלא אפוטרופא והרשב"א בתשו' נתקשה ג"כ בזה וכתב אף שיש לבעל הדין לחלוק מ"מ כל שבנו מוציא מידה אינו כמוחזק משמע אבל אם הבן מוחזק אין האש' מוציאה מידו עוד כת' שם הרשב"א דכיון שבשעה א' נתן מקצת לבן והשאר לאשה ה"ז כמשייר וכו' וכבר נתבאר סעי' ו' דלראשון הוי שיור ולא לשני ע"כ נרא' דלמעש' דין זה צ"ע ובפרט אם הבן מוחזק:

(יד) האחר קנה החצי:    ואם כתב חצי נכסי לאשתי וחצי נכסי לאחר גם לאשתו הוי מתנ' וכמ"ש בסעי' הקדום:

(טו) כל היכא שיש להוכיח מתוך השטר וכו':    עיין בטור שכתב תשובת הרא"ש באחד שכת' צוואה אל יחשבו לי לשטות שאני מניח כל נכסיי לאשתי כו' של' זה מורה שלמתנה גמור' נתכוין דאל"כ למה יחשבו לו לשטות ע"ש ועיין בחושן משפט סי' רמ"ז:

(טז) תמשול בכל הנכסים וכו':    כלומר אפילו שייר בנכסיו:

(יז) ואחריה ליורשיו:    המעיין בהגהו' מרדכי שם היה המעשה שאמר ואחריה לילדי בנותיי והבנו' היו יורשיו והם היו עדיין בחיים והי' דעת השואל מאחר דק"ל כרשב"ג דאין לשני אלא מה ששייר ראשון והרשות ביד האש' למכור א"כ אין זה שיור ואפילו לר' לא הוי שיור הואיל וכל ימי חייה היורשין בידה א"כ לא הוי שיור דכל שיור צריך להיו' מיד ליורשים וריב"א השיב דכל שאמר לאשה ואחריך לפלוני הוי לשון מתנה דמאחר דבלשון אחריך הראשון עיקר והשני טפל ואיך נאמר דהיא רק אפוטרופס' והשני מקבל מתנה ועוד למה בחיי האשה יהיו הנכסים לבנות ואחרי מות האשה לא יהיו לבנות רק לבניהם אלא ודאי למתנה גמורה נתכוין כדי שלא יהיו לבנו' חלק ויאכלו הבעלים הכל משמע מדברי המשיב דאם אמר אחריך ליורשין שע"פ הדין אף אם מכר הראשון היורשין מוציאין מיד הלקוחו' אם כן אין העיקר טפל ואם כן יודה המשיב דהאשה רק אפוטרופס' ואף שנזכר בדברי השואל עוד טענה דשייך אף ביורשין כמ"ש אלא מאן לירות וכו' מכל מקום לא החליט הדבר רק נסתפק בזה וגם לפ"ז דוקא לכל היורשים אבל אם אמר אחריך ליורש אחד מן היורשים דלא ק' אלא מאן לירות היא רק אפוטרופסי':

(יח) כיון שהעמיד ירושת התורה וכו':    לפי דין זה בחנם מגיה הרב סעיף ז' במי שיש לו רק בן אחד ואשה דנתכוין למתנה גמורה אם שייר לבן דהא אפילו יש לו הרבה בנים נמי אמרינן דלא עשאה (אלא) אפטרופא הואיל וקיים ירושה דאוריית' בחד בן ועוד בחושן משפט סי' רמ"ז סעיף י"א כתב דאם אמר חצי נכסי לבני פלוני וחצי נכסי לבני פלוני הראשון הוי מתנה והשני אפוטרופוס ולמה לא אמרינן הואיל והעמיד ירוש' דאוריית' בבן הראשון אם כן גם השני הוי מתנה כמו דאמרינן הכא אלא ודאי לא סביר' ליה להרא"ש סברא זו דלא מיקרי שיור אלא מה שנשתייר אחר המתנה לא מה שנתן קודם המתנה דהא לשני נתן כל אשר לו בלא שיור ואם כן ה"ה הכא אצל הבנות לדעת הרא"ש לא הוי שיור וא"כ הרב מזכה שטרא לבי תרי דכאן פסק כרב האי ובחושן משפט פסק כהרא"ש:

(יט) לצדקה הוי שיור:    הטעם מבואר שם דכל שיור אף שמשועבד לפרוע ממנו חוב מ"מ הוי שיור ה"נ אף שישלמו לצדקה מכל מקום קודם תשלומין ברשותייהו הוא וגם יכולין לשנותו וליהנות מהם כל זמן שלא בא ליד הגבאי וע"ש:

(כ) ויש חולקין:    גם הרא"ש בתשוב' שהוב' בטור כתב ומה ששייר לתת בעד נפשו לא הוי שיור אף אם נתן הרבה דמתנ' של האשה לא חיילא אלא לאחר מיתה ובאותו שעה אין כאן שיור משמע דלית ליה ההוא סברא דיכול לשנות וליהנות מהם קודם תשלומין:

סימן קח

(א) או בריא שקנו ממנו:    אין דעה זו מוסכמת שכבר נתבאר בחושן משפט סי' רנ"ג שכל לשון שהוא להבא כגון יטול יזכה יחזיק יש מחלוקת בדבר אי מהני בבריא בקנין ודעת הרמב"ם ור"י מיגאש דהוי קנין דברים וצריך לפרש דברי הרב שכוונתו בריא שקנו ממנו בלשון המועיל לכל חד כדאי' ליה וכמ"ש המ"מ לדעת ר"י מיגאש דמיירי דאמר ליה בלשון הקנאה ולא בלשון תיטול:

(ב) תיטול אשתי כא' מן הבנים:    אף על פי שאם עשאה יורשת כא' מן הבנים לא אמר כלום דאין בידו להוריש מי שאינו ראוי ליורשו אפ"ה כי אמר תטול לשון מתנה הוא ולא אתי כא' מן הבנים ומבטלי':

(ג) יתר על כתובתה:    אף על גב שנתבאר לעיל סי' ק"ו שאם עשאה שותף בין הבנים אבדה כתובתה על פי האופנים שנתבאר שם הכא לאו מחלק הוא ולטפויי קאתי:

(ד) כא' מהבנים שבשעת מיתה:    אבל אם מת א' מן הבנים לאחר מיתת האב דבר פשוט הוא שאין לאשה זכות בחלק בן המת וכמו שכתב המ"מ:

(ה) הנותן מתנה לאשתו או לבנותיו:    כלומר שנתן לאשתו או לבתו שיטלו חלק כא' מן הזכרים ורוצה להערים וליתן במתנה אח"כ רוב נכסיו לבניו כדי שלא יגיע לאשה רק חלק קטן בין הבנים וכן אם נתן לבנותיו חלק בין הזכרים יערים ויתן לאשתו מתנה מרובה כדי שלא יגיע להם רק חלק קטן בירושה ועיין בתשובת מהרי"ל סי' צ"ב:

סימן קט

(א) ש"מ שאמר תנו מאתים זוז:    אבל בריא האומר תנו ר' זוז אעפ"י שקנו מידו לא מהני דאין מטבע נקנה בחליפין ובב"ח כתב דהוו קנין דברים:

(ב) לאשתי כראוי לה:    עיין דין זה בחושן משפט סי' רנ"ג והטעם משום לישנא יתירה:

(ג) ויש מי שאומר דהוי מתנה:    בחושן משפט סי' הנ"ל הכריע כסברא הראשונה:

(ד) במתנה בשעת מותו:    לאו דוקא בשעת מותו רק החילוק הוא בין מתנה למכר והטעם הוא כי הצמידים מחוברים במלבוש רק שיש להם שם בפני עצמו וכל שיש לו שם בפני עצמו אעפ"י שמחובר לקרקע אינו מכור ובמתנה קנה הכל ע"כ הנותן מתנה לאשה כל מלבושיה סתם אף הצמידים המחוברים בכלל וליכא למימר למה לא פירשה האשה שיכתוב לה אף הצמידים משום שהיא מתביישת לשאול ממנו אבל בשעת נשואין כל מה שכותב לה אז הוי כמכר שהיא מוכרת עצמה לו ואינה מתביישת לו' תכתוב לי הצמידים בפני עצמם ומאחר שלא כתב לה הצמידים בפני עצמם ויש להם שם בפני עצמם אינם בכלל המלבושים והצמידי' הם שלו:

סימן קי

(א) אעפ"י שאין בעלה עמה:    משום דזכין לאדם שלא בפניו וכתיבת השובר זכות הוא לו ועיין בב"ח בתוספו' דף קס"ו שהקשו ניחוש שמא כתב בניסן וכו' ע"ש:

(ב) ובלבד שיהא מכירה:    כלו' שיכיר האשה ובעלה דאם אין מכיר אלא האשה לבדה זימנין דכתבה האשה שובר ויהבה לגברא דלאו דילה ואותו האיש שם אשתו כשמה אבל אם מכיר שניהם לא חיישינן שמא תתן לאיש אחר ששמו כשם בעלה ושם אשתו כשמה דזה מילתא דלא שכיחא:

(ג) והבעל נותן שכר הסופר:    משמע אפילו באבדה הכתובה וכן הוא בטור דאם היה הכתובה בידה לא היה צריך הבעל לשובר אף שהיא הגורמת אפ"ה צריך לשלם שכר השובר אם חפץ בשובר אבל אם אינו חפץ בשובר א"צ לשלם שכר הסופר:

(ד) כי טעה בה:    כלומר כי יעקב הוציא שובר ששילם הכתובה ללאה אשתו ובאה לאה אל העדים ואמרה הלא מעולם לא אמרתי לכתוב לכם שובר אם העד ת"ח יכול לו' אשה אחרת היתה והגידה לי שהיא לאה אשת יעקב וטעיתי בה סברתי שהיא לאה ואני רואה עתה שטעיתי ואין את אותה אשה שהיתה לפני ובגמ' אמרינן אם הת"ח אומר ברי לי שאת היא האשה שהיתה תחילה לפני בשעת חתימת השובר ואחר כך רוצה לחזור מדבריו אינו נאמן דכיון דדקדק ועיין בסמ"ע סי' מ"ט סעיף קטן ו' אם התלמיד חכם אומר אני לא הכרתי שמה רק אחרים הטעוני והגידו לי ששמה כך ע"ש שהאריך בזה:

(ה) בזמן שהאשה מודה וכו':    וליכא למיחש לקנוניא דכיון דקי"ל כשמואל דהרשות בידה למחול א"כ ליכא חשש קנוניא ועיין ברא"ש פ"ק דמציעא ובתוס' פ' הכותב הובא בב"ח כאן:

(ו) ואם אינה מודה וכו':    וממילא הכתובה בחזקתה וטורפת הלקוחו' הואיל ואיתרע השובר בנפילה ומ"מ לא קרעינן השובר דאולי יבואו עדים ויעידו כי השובר טוב ותתרע הכתובה והיה נראה אף שהיא מודה שממנה נפל לא קרעינן לשובר דאולי יביאו הלקוחו' עדים השובר טוב ואפשר כיון שהבעל מודה שממנה נפל והשובר אתרע בנפילה קרעינן לשובר וע"כ אמרו אין הבעל מודה וכו' אבל הבעל מודה יחזיר לאשה דהא אף שלא יחזירו מ"מ היא טורפ' מן הלקוחו' עם הכתובה שבידה:

סימן קיא

(א) וי"א שאף תוספ' בכלל:    לא ידעתי למה כת' זה בשם י"א הא גמרא ערוכה היא ר"פ אף על פי חשיב כמה דברים שתו' כתובה ככתובה וחד מינייהו כתובו' בנין דכרין:

(ב) כיצד נשא אשה וכתבות' ונדונייתא אלף וכו':    לאו דוקא ה"ה אם סך הכתוב' שוה יש תועלת בכתוב' בנין דכרין אם יש לאחת יותר בנים מלחברתה:

(ג) ומתה בחייו ואח"כ נשא אשה אחרת:    לאו דוקא שנשא האשה האחרת אחר מיתה הראשונ' ה"ה נשא אותה בחיי הראשונ' או נשא אותה בבת אחת וכמ"ש בסמוך סעיף ד':

(ד) על כדי כל הכתובות דינר:    ואין לתמוה דינר א' לשני זכרים ודינר א' להרבה זכרים דכל מידת חכמים כך הוא:

(ה) אלא כשעת מיתת אביהם:    ואם היו מרובין בשעת מיתה ונתמעטו בשעת חלוקה כבר זכה בן הגדולה בכתובת אמו ואם נתמעטו אח"כ ולא נשאר שיעור שתי כתובו' אזי הפסיד כל א' לפי חלקו שהי' לו בנכסיו עד מחצה לפי מה שנתבאר בסעי' א' שלזה מגיע אלף ות' ולזה ת"ר נמצא אם רק עמדו הנכסים על אלף חולקין הנכסים על ך' חלקי' ולוקח זה י"ד חלקים וזה ו' חלקים נמצא זה לוקח תש"ע/ ת"ש /וזה ש"ל/ ש' /:

(ו) אף על פי שיש עליו ש"ח וכו':    הטעם דבפריעת החוב ג"כ מקיימי' נחל' דאוריית' כאלו הוו חולקים הדינר ביניהם ומ"מ אם אין כאן מותר דינר ויש כאן ב"ח א"א דבפריעות החוב מקוים נחלה דאורייתא והשטר יחלקו ביניהם לפי ערך הכתובו' דק"ל ב"ח מכאן ולהבא הוא גובה ומיד בשעת מית' כשאין שם מותר דינר זכו בני הקטנים לחלוק בשוה:

(ז) כנגד היותר אינו ממעט:    נראה הא דנקט נגד היותר לאו דוקא ה"ה אם החוב יותר מהמותר דאין סברא לחלק ביניה' מאחר דק"ל ב"ח מכאן ולהבא הוא גובה ואינו מגרע כח המותר וזכו מיד בני הגדולים מה לי ב"ח קטן נגד המותר או ב"ח גדול הרבה וסוף סוף זכו מיד בני הגדולים ופורעין החוב והמותר יחלקו כפי ערך הכתובו' ולא ידעתי למה כתב דין זה בשם י"א בסעי' שאח"ז דגם הרמב"ם הכי ס"ל אף על פי שכתב כנגדה מותר וכן מוכח מדברי המ"מ בהא דכתובה נעשית מותר לחברתה כתב יש מי שכתב שאם אינו מספיק לב' הכתובו' וכו' ע"ש וכן פסק וסתם בסעי' ט' ועיין מ"ש שם:

(ח) אף על פי שלא הניח יותר על ב' הכתובו':    ה"ה אם לא הניח כדי שתי הכתובו' רק מותר דינר על כתובת בנין דכרין ואף על פי כשיקחו בני האחת כתובתה בתורת חוב לא ישאר כב"ד במלואו אפ"ה שייך כב"ד דגם לחצאין תקנו כב"ד וכ"כ המ"מ וכמו שהעתקתי מקצת לשונו לפני זה וכ"כ בסמוך סעיף ט':

(ט) ואח"כ יורשים בני הראשונה כתובת אמם בתנאי זה:    דכתוב' נעשית מותר לחברת' ולא חיישינן לאנצויי שיאמרו בני השניה למה תטלו בירושת אבינו יותר ממנו כי מה שאנו נוטלין אין זה ירושה מאבינו רק מן האם אנו יורשים כתובה שלה:

(י) ואם מתה קודם שתשבע:    שאז חושדין אותה שנפרעה בחייה כתובת' ע"כ אין לבני' חלק בכתובת':

(יא) וכ"ש אם מתו שתיהן וכו':    וכלו' ונשבעו קודם שמתו דאל"כ חולקין הבנים בשוה כמו שיתבאר בסמוך סעיף י"א:

(יב) לפיכך בני הגרושה נוטלין תחלה:    היינו אם נשבעה הגרושה קודם מותה או שמתה הגרושה קודם שמת הוא דה"ל מת מלוה בחיי לוה:

(יג) אין כאן כתובת בנין דכרין:    כבר כתבתי הטעם דפריעת ב"ח אין כאן נחלה דאורייתא כל זמן שאין שם מותר דינר דב"ח מכאן ולהבא הוא גובה ומיד זכו כל הבנים לחלוק בשוה:

(יד) מותר על כתובה ראשונה אפילו דינר וכו':    וזה כדעת הי"א בסעיף ז' וכבר כתבתי דבחנם כתב בלשון י"א דגם הרמב"ם הכי ס"ל וכמו שכתב המ"מ וכן משמע מדברי הרמב"ם שכתב בדין ז' בניה קודמין לירושת כתובתה מדקאמר קודמין משמע אף שלא ישאר לבני אחרת כתובת בנין דכרין במלואו:

(טו) והשנייה קיימת:    ואף על גב דהכא איכא למיחש טפי לאנצויי שאין בניה נוטלין כלום אפ"ה קמ"ל דלא אבדו בני המתה כתובת בנין דכרין כל שיש מותר דינר:

(טז) חולקין כל הבנים בשוה:    דלא תקנו כב"ד רק כשהבעל יורשה אשתו ולא כשמת הוא בחייה אף שלא נשבעה על כתובתה וגם היא נחשדת שלקחה צררי:

(יז) אבל אם מחלה כתובתה לבעלה וכו':    כבר כתבתי בסי' ק"ה דנראה אף אם לא מחלה כתובתה רק מחלה לו תנאי כתובה כולו או מקצתו הרשות בידה ולא דמי למחייב לזון בת אשתו דאין פטור האם מועיל ובסי' שאח"ז מביא הרב בהג"ה שהראב"ד חולק במזון הבנות וגם המ"מ הניח הדבר בצ"ע ועיין בר"ן:

(יח) נתן כל נכסיו לאחרים במתנת ש"מ וכו':    עיין ברא"ש פ' האומר שהכריח זה בראיות ועיין בהשגו' הראב"ד ובמגיד משנ' ועיין בב"י בחושן משפט סי' רנ"ב ומ"ש שם בשם הר"ר יהודא בן הרא"ש ושנחלק עליו ועיין בד"מ ריש סי' זה מ"ש בשם המרדכי:

סימן קיב

(א) אפילו לא נכתב בכתובה:    כלו' שכתב שאר תנאי כתובה ולא כתב תנאי זה בנן נוקבן וכו' אמרי' דט"ס הוא אם לא שנכתב בפי' שהתנה עמה בפי' שאל יזונו בנותיו מנכסיו דמהני וכמו שיתבאר בסמוך סעי' י' דכל תנאי שבממון קיים:

(ב) ובמקום שאין כותבין:    דכשם שנתחייב בגוף הכתובה בתנאי ב"ד כך נתחייב בכל תנאי כתובה אבל במקום שכותבין כתובה ונאבדה ממנו הכתובה דעת הרמב"ם שטוענין ליתמי שמא מחלה הכתובה ואבדה כל תנאי כתובה וכמו שנתבאר בסימן צ"ג סעיף י"ח:

(ג) וי"א דאפילו במקום שכותבין כתובה:    לעיל סימן ק"ה סעיף ד' סתם כדעת הרמב"ם וכאן לענין מזונות הבנו' הביא דעת הראב"ד החולק על הרמב"ם באשר גם המ"מ הניח הדבר בצ"ע לענין מזון הבנות ועיין בסי' צ"ג סעיף ט' ועיין בר"ן:

(ד) מחלה אמה כתובתה בפירוש:    לא נתבאר אם מחלה אמם תנאי זה של מזונות הבנות בפי' אם מהני מחילה לדעת הראב"ד:

(ה) וכן אם נתגרשה האם:    כלומר אף על פי שאין לה מזונות יש לבנות מזונות אחר מיתת אביהם ולא תימא לא עדיפי הבנות ממנה דאתו מחמתה דהא אפילו מתה בחיי בעלה לא הפסידו הבנות תנאי שלהם וכ"כ בטור אבל מבני חרי ניזונית אף על פי שגירשה ולא אמרינן כבר נתבטל תנאי ב"ד וכו':

(ו) מעשה ידיה ומציאתה לעצמה:    משא"כ גבי אלמנה הניזונית מן היורשים נתבאר לעיל סימן צ"ה דמעשה ידיה של יורשים ומציאתה לעצמה אבל בתו ניחא ליה בהרוחה דידה וגם מעשה ידיה של עצמה:

(ז) נתארסה בעודה קטנה וכו':    אף על פי שארוסי קטנה מדרבנן אפ"ה אבדה מזונותיה לדעת הרמב"ם ועיין בר"ן מ"ש בשם הרשב"א:

(ח) והארוס חייב במזונותיה:    שהרי אין לה מזונות מאחיה ואינה בוגרת כדי שתזון את עצמה וכו' ואין אדם רוצה שתתבזה ארוסתו וכו' וכ"כ הרמב"ם ולפי זה אין הארוס חייב לזונה רק עד שתהיה בוגרת דהא משבגרה הפסידה מזונותיה אף אם לא נתארסה וזה לשון הר"ן בכתובו' דף תפ"ט ע"א אפשר דלית לה מזונו' אלא עד שעת בוגרת דלא מפסדה טפי אמטולתיה:

(ט) שנתארסה מעצמה:    אף על פי שאין מעשה קטנה כלום אפשר דמיירי שעשתה מדעת אמה או שהגיעה לעונת הפעוטו' ועיין בסי' קנ"ה:

(י) נשאת הבת ומיאנה או נתגרשה:    זה הוא ל' הרמב"ם ומשמע מפשט לשונו שאף שנתגרשה או נתאלמנה מן הנישואין אפ"ה חוזרת לבית אביה ויש לה מזונות וכ"כ המ"מ אבל רש"י ותוס' והר"ן פירשו דוקא אלמנה מן האירוסין אבל מן הנשואין שוב אין לאביה רשות בה ולא היא בו אבל מיאון אף משנשאת חוזרת לאביה דכל מיאון עוקר לנשואין מעיקר':

(יא) דוקא בחיי אביה:    ואפי' בחיי אביה דוקא נתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין אבל מן הנשואין כבר נעשית יתומה בחיי האב אבל התוספו' כתבו בשם ר"ת אף מן הנשואין חוזר' לבית אביה כל שאביה חי ועיין בכתובו' דף נ"ג בתוספו' בד"ה אלמנה בבית אביה וכו':

(יב) יבם אשת אחיו וכו' ואם היו לאחיו נכסים וכו':    דאם לא היו לאחיו נכסים דאז כתובתה על היבם ופשיטא דתנאי כתובה נמי עליו אבל אם היו לאחיו נכסים דאז כתובתה על נכסי בעלה הראשון ות"כ פשיט' דלית לה מראשון דהא הראשון לא כתב לה רק בנן נוקבן דיהוי ליכי מינאי והיא לא ילדה לו אבל מן השני מבעיא אף דאין לה כתובה עליו כל שיש נכסים מן הראשון אבל תנאי כתובה יש לה על השני דכיון דאינה ניזונו' מנכסי ראשון כמאן דלית ליה לראשון דמי:

(יג) וכן בת אנוסתו:    דכל אנוסה אין לה כתובה ומבעי' ליה בגמר' בתנאי כתובה אם יש לה או אין לה וכתב הרא"ש דה"ה באנוסה גופה מצי למבעי אם יש מזונו' לאחר מיתת בעלה (וסיים הרא"ש וכיון דעלו בתיקו לית לה דכל תיקו דממונא חומר' לתובע וקולא לנתבע):

(יד) שנולדה לו בעודה ארוסה:    אבל נתעברה קודם שנשאה וילדה אחר שנשאה קרינן בנן נוקבן דיהוי ליכי וכו':

(טו) ואח"כ נשאה:    אבל מת קודם שנשאה כיון דהיא עצמה לית לה אף בתה לית לה כ"כ הרא"ש בשם הראב"ד והר"ן פי' דמיירי שמת קודם שנשאה וכתב לה כתובה מן הארוסין ומבעי' ליה בתנאי כתובה:

(טז) פוסקין לה דבר המספיק לה בלבד:    עיין לקמן סי' קי"ד סעיף ו' במה שאכתוב מזה שם:

(יז) או נתן האב במתנת בריא:    אבל אם נתן במתנ' ש"מ כבר נתבאר לעיל סימן צ"ג סעיף כ' ובטור בסי' זה שהאשה והבנו' ניזוני' מהם אם אין כאן בני חורין וי"א דאם נתן מטלטלין במתנת ש"מ לאחרים אין האשה ניזוני' מהן ולבניו י"א אפילו במתנ' בריא הוי כירושה עיין מ"ש שם ועיין בסי' קי"א סעיף י"ד:

(יח) מכרו או משכנו וכו' אינה נזוני':    ואם יש לה מזונו' מן הדמים שקבלו בעד הקרקע נתבאר לעיל סי' צ"ג סעיף כ"א לקמן סעיף י"ד:

(יט) ואפילו היו בשעת קנין:    אף על גב דלגבי בת אשתו אם קנו ממנו הרי היא כב"ח וגובה מזונותיה ממשעבדי כמו שיתבאר בסי' קי"ד אמרו בגמ' בכתובו' דף ק"ב ע"ב דבנותיו כיון דאיתנהו בתנאי ב"ד אימור צררי אתפסינהו והקשו שם בתוספו' בד"ה אימור צררי אתפסינהו א"כ כתובה נמי לא תגבה ממשעבדי אימור צררי אתפסה ואנן ק"ל דכתובה גובה ממשעבדי ותירצו דבתו עדיפא ליה מאשתו דניחא ליה בהרוחה דידה וחיישינן טפי לצררי לגבי משעבדי דלא מהני אפילו שבועה וה"ה דהמ"ל ולחלק בין בת אשתו לבת דבת אשתו לא ניחא ליה בהרווחה אלא איצטריך לטעמים דתנאי ב"ד שאם קנו ממנו לזון את בתו מחיים או לאחר מיתה ולאחר שתתבגר דאז לא אכלה בתנאי ב"ד היתה גובה ממשעבדי ולא חיישינן לצררי אלא היכא דאיכא תרי טעמי דאכלה בתנאי ב"ד וניחא לה בהרווחה ומשמע שם מדברי התוספו' בתחל' הדבור דאם הודה האב בשעת מותו דלא אתפסה צררי לא חיישינן לקנוניא וגובה ממשעבדי בשבועה אם היו בשעת קנין:

(כ) אבל אם קנו ממנו לאחר נשואין:    לאו דוקא לאחר נשואין ה"ה בשעת נישואין אם כתב ליה שטרא באפי נפשיה דדעת הרמ"ה בעל דעה זו דלא חיישינן לצררי אלא היכא דקנו מיניה דרך כלל על הכתובה ועל כל תנאי כתובה דאז אפשר דנתן צררי לבנותיו והא דלא לקח השטר מהם דהשטר לא עליהם נכתב רק על שם האשה אבל אי כתב שטר באפי נפשיה על שם הבנו' או קנו ממנו לדבר זה בפני עצמו בין אחר הנישואין בין בשעת הנשואין כל זמן שאין ביד הבנים שובר לא חיישינן לצררי רק הבנו' נשבעים וטורפין מן המשועבדים דהיה לו ליקח השטר או לכתוב שובר ולמסור ביד בניו כדי שלא יבואו הבנות לתבוע פעם שנית מהם:

(כא) אם פסק עם האשה:    כלומר אם קנו ממנו אחר שנולדו הבנות או שחייב עצמו בשטר באופן המועיל שלא מתנאי כתובה רק חייב עצמו נזון בנותיו מחיים קודם מותו או לאחר מותו אחר שנתארסו או יבגרו דכל חיוב שאינו מתנאי כתובה דמי למחייב לזון בת אשתו והוי כב"ח וטרפי ממשעבדי וכן הוא בתוספו' כמ"ש לעיל בס"ק י"ט דלא אמרינן צררי אתפסה אלא בדאיכ' תרתי לטיבותא דאכלה בתנאי ב"ד וגם בתו דניחא ליה בהרוחה אבל בת אשתו ואשתו דלא ניחא ליה בהרוחה דידהו או בתו דקנו ממנו דבר שאינו בתנאי ב"ד לא חיישינן לצררי וגובה ממשעבדי בשבועה כשאר ב"ח והא דנקט כאן אף אחר שיבגרו לאו דוקא וחדא מינייהו נקט וה"ה כל דבר שאינו תנאי כתובה כגון אחר שיתארסו או לזון אותם בחייו אחר שש:

(כב) מוציאין מהן מזונו' כו':    כלו' נותנין הנכסים ביד ב"ד או אפטרופוס שלהם לצורך הבנו' וכבר נתבאר סעיף ז' שכסו' ומדור בכלל מזונו' ופרנס' נישואין אינם בכלל ודלא כרשב"ם ועיין בב"ח ואין דבריו מוכרחין:

(כג) וי"א דאסור לבנים למכור אפילו וכו':    נראה היינו כל הנכסים או רובן שלא ישאר לבנו' מזונו' עד שיבגרו אבל אם ישאר לבנו' כדי שעבודן למה לא ימכרו לכתחלה הא כבר פסק דאין מחוייבים הבנים לצמצם במזונו' ולדבר מצוה אפילו כל הנכסים מותר למכור מאחר דהנכסים ברשותן אעפ"י שלא יהיה לבנות ממה ליזון לא עדיפי מהבנים בנכסים מרובים:

(כד) יזונו אלו ואלו יחד:    כלומר והנכסים בחזקת שניהם ולא כמרובין ולא כמועטין:

(כה) וע"י המטלטלין יהיו מרובין ירשו הבנים:    ק"ק למה לא יאמרו הבנו' א"א בתקנ' הגאונים ויניחנו אותנו על דין התלמוד ויהיו הנכסים מועטין דהא ק"ל כל האומר אי אפשי בתקנו' חכמים שומעין לו וי"ל דמאי חזית דניזל בתר בנות ניזל בתר בנים ולגבי דידהו הוי מרובים:

(כו) מיהו במקום דכותבין בכתובו' וכו':    ארישא קאי אם לא הניח אלא מטלטלין מועטין:

(כז) הוי מועטין בשעת מיתה ונתרבו:    אף ע"ג דלעיל בסימן קי"א גבי כתובת בנין דכרין סעיף ה' לא פסק כן עיין בתוספות שהקשו קושיא זו ועיין בב"ח:

(כח) עמדו כבר בדין ופסקו להם:    ה"ה אם כבר באו הנכסים ליד ב"ד והעמידום ביד אפטרופוס לזון הבנו' אפ"ה אם נתרבו חזר לדין מרובין:

(כט) יש להם דין נכסים מרובים ונתמעטו:    כן הוא ל' הטור ולא ידעתי למה לא סתם וכתב יש להם דין מרובים לענין מכירה לצורך מצוה ושהבנו' ניזונות מתחת ידם:

(ל) ונדחו הבנו' אפי' ממעו':    וכו' דלאו הני זוזי שבק אבוהון וזה הוא דעת הרא"ש אבל רב האי חולק כמו שכתוב בטור ובחושן משפט הביא שני הדעו' בסי' ק"ז ולא הכריע וכאן לא הביא רק דעת הרא"ש:

(לא) דדוקא קודם שהחזיקו הב"ד בנכסים:    אף על פי דלגבי מועטים ונתרבו ס"ל להרא"ש כדעת המפרשים אפילו לאחר שהחזיקו ב"ד הנכסים ביד הבנו' אבל כאן גבי מכירה דעת הרא"ש כאותן מפרשים דס"ל דוקא קודם שהחזיקו הב"ד ועיין בב"ח:

(לב) ויש עליו חוב:    אין חילוק בין חוב בשטר לחוב בע"פ לא כנ"י דדוקא כתובה ממעט מטעם שכתב הרא"ש (הביאו הב"י סי' זה ס"ק י"ט) אבל לא ש"ח:

(לג) וי"א שממעטים:    טעם הי"א דס"ל דאלמנה קודמ' לבת ולבן וע"כ צריכין להוציא בתחלה מזונותיה עד זמן שאומדין ב"ד שראויה לחיו' וכמו שנתבאר לעיל סי' צ"ג וכיון שמוציאין מזונותיה בתחלה ודאי דממעט':

(לד) וי"א שאין ממעטין:    דס"ל כדעת היש חולקין בסעיף שאח"ז דאין האלמנה דוחה לא הבן ולא הבת רק יזונו שלשתן יחד כשהנכסים מרובים בלא האלמנה ולא אמרו האלמנה קודם לבת אלא בנכסים מועטים ויש ג"כ בן דאז מאחר שהבת דוחה הבן אז האלמנה דוחה הבת ותזון היא לבדה ועיין בב"ח שהביא דברי מהרש"ל:

(לה) מזונו' הבת קודמת לכב"ד:    ק"ו הדברים אם נדחי' ירושת התורה מפני מזונו' הבת לא יהא נדחה כב"ד שהוא תנאי ב"ד ל' הרמב"ם:

סימן קיג

(א) ונותנין לה:    אין הפי' שנותנין לה מיד וכמו שיתבאר לקמן סעי' ד' רק שב"ד אומדין דעתו לפי הנכסים שנשארו ממנו ופוסקין לה ב"ד מה שראויה ליטול ונוטלתו בשעת נשואין והנכסים משועבדין לה מיד בשעת מיתה וכל מי שקנה קרקע מהאחין טורפת מן הלוקח כמו שיתבאר בסעי' ה':

(ב) בת בחייו אומדין בה:    משמע אפי' להוסיף על עישור נכסים וזה הוא דעת הרמב"ם כמ"ש המ"מ ובסמוך סעיף ב' בהג"ה כתב פלוגתא בזה:

(ג) פרנסה מנכסי האם:    אף על גב דמשנה שלימה שנינו (פרק יש נוחלין) הבנות ניזונות מנכסי האב ואין ניזונות מנכסי האם מ"מ דעת הרמ"ה לחלק בין מזונות שהוא תנאי כתובה דלא שייך בנכסי האם אבל פרנסת נשואין שוה הוא בנכסי האם כנכסי האב כ"כ בנ"י בשם הרמ"ה:

(ד) ויש חולקין:    הרב מהרי"ל בתשובה הביא ראיה לזה דבפרק מציאת האשה (דף ס"ח ע"ב) דחוק לפרש על מה שאמר שם רב הונא פרנסה (פרש"י לנדוניא) אינה כתנאי כתובה ואם איתא לישני להך מילתא דנגבית מנכסי האם משא"כ במזונות כדתנן וכו' אלא ודאי דוקא מנכסי האב יהבינן עישור נכסי וכו':

(ה) אין לו ליתן לבתו יותר מעישור:    הטעם דהוי בעבורי אחסנתא מבניו ובמרדכי וברא"ש הביאו תשובת גאון שראוי לנדות מי שמרבה ליתן לנדן בתו ע"ש:

(ו) אינו מתנאי כתובה:    ע"כ אשה המוחלת כתובתה לבעלה אפילו לדעת הרמב"ם דס"ל דאין לבנות מזונות אבל פרנסה לא אבדו הבנות גם הרשות בידו לצוות שלא ליתן פרנסה להם כי אין זה חיוב על האב רק חיוב על הבנים כל זמן ששתק האב:

(ז) לפי תקנת חכמים וכו':    כלו' שתקנו שכתובה ותנאים נגבין אף מן המטלטלין אבל על פרנסה לא תקנו ומטלטלי דיתמי לא משתעבדו להו ודיין לבנות שיקחו פרנסה מן הקרקע אף על גב שהיא ב"ח דאחין:

(ח) משכירות הקרקע:    פשיטא השכירות שיוצא מן הקרקע אחר מיתת האב ודאי גובה מהן דהא מיד במיתת האב נשתעבדו כל הקרקעות להן אלא אפילו מה שעלה בחיי האב כל זמן שלא הגיע זמן השכירות בחיי האב הוי השכירו' כפירות המחוברין לקרקע וצריכין לקרקע שדינן כקרקע אבל ודאי אם עבר הזמן בחיי האב אין השכירות כקרקע והא דכתב אם לא גבו היתומים לאו דוקא גבו אלא אפילו לגבות ונקט גבו אפי' אינו ראוי לגבות כגון שעדיין לא הגיע הזמן ועיין במ"מ ובר"ן ובתוספות ובנ"י:

(ט) ומן הראוי:    הטעם שאין לה חוב על אביה שנא' שמאחר שמת אביה בחיי זקינה ואח"כ מת זקינה הוי נכסי הזקן לגבי אביה ראוי שהרי היא ב"ח של האחין ע"כ כשיורשו האחין את הזקן גובה מהן ומ"מ אינו גובה רק עישור נכסי האב:

(י) וי"א דאף כששמין אין שמין אלא בקרקע:    כלו' אם אין יכולין לידע אומדן דעתו של אב וצריך ליתן לה עישור אז אין נותנין לה רק עישור של קרקעות אבל כשאומדין דעת האב בין קרקע בין מטלטלין הכל שוה וגם הרמב"ם מודה בזה לדעת הרא"ש והר"ן ולא נחלקו רק בעישור דלדעת הרא"ש והר"ן עישור של כל הנכסים גובה מן הקרקע ולדעת הרמב"ם אינו גובה רק עישור של קרקע:

(יא) ואם היו כאן ב"ח:    פי' ב"ח של האב שהן מוקדמים לפרנסת הבנות שהם ב"ח של האחין אבל ב"ח של האחין אינם יכולין לדחות את הבנות שהם ב"ח כמותן ואזלינן בתר קדימה:

(יב) לסלק אותן בקרקעות:    אף על גב דמטלטלין קודמין לקרקעות היינו מן הלוה אבל מן היורשים קרקע קודמת כל זמן שלא כתב בשטר שיגבה מטלטלי בין בחייו בין במותו כמו שנתבאר בחושן משפט סי' ק"ז א"נ מיירי שהב"ח אינו מקפיד:

(יג) ונ"ל דה"ה לענין שטר חצי זכר וכו':    וכתב בד"מ ואין לחלק דשאני התם דסתם שעבוד ב"ח על הקרקע ע"כ יכול לסלק הב"ח בקרקע אבל הכא מנ"ל לסלק את הב"ח במטלטלי ולהשאיר קרקעו' זה אינו דהרשות ביד האב לסלק במטלטלי ובזוזי וה"ה ביד הבנים ותמיד הנכסים בחזקת בנים ויד המוציא מהם על התחתונ' עכ"ל ומשמע לפי זה אם יש לאחד הרבה חתנים ונתן לכל א' שטח"ז כנהוג על סך גדול והברירה ביד הבנים לסלקו בחצי חלק זכר דאם ירצו הבנים לסלק לא' ליתן לו סך גדול ולאחרים ליתן בחצי ח"ז אין האחרים יכולין לומר אין אתם יכולין למעט חצי חלק זכר שלנו ומאחר שהברירה בידך לסלק כל א' בחצי ח"ז אין בידך לרבות לא' דהא גם כאן הברירה ביד הבנים לשלם במטלטלין כדי לגרוע חלק החתנים ובאמת כך ראיתי בספר שארית יוסף שחיבר הרב מהרר"י כ"ץ מקראקא והדבר צ"ע ואינו דומה לנ"ד כלל דהכא כל א' יכול לשלם לב"ח בין בקרקע בין במטלטלין כל מה שהוא לו טובה אבל לשלם לחתן א' יותר מן המגיע לו דהא יד בעל השטר על התחתונה ואם הסך גדול יכול לסלקו בחצי ח"ז איך ישלם לו הרבה כדי לחוב לאחרים זה הוא ודאי נגד המושכל:

(יד) נותנין הכל לשני':    אף על גב דהבני' לא ירשו כלום ומיעקרא נחלה דאוריית' ועיין בב"ח שכתב שדברי הראב"ד הם ליתן כל המטלטלין ולהניח קרקע או להיפך ואין דבריו ברורים ופשט דברי הראב"ד הם כאותם גאונים שהרשות להוסיף על העישור אפילו ליתן הכל:

(טו) כפי הממון שהניח בשעת מותו:    זה לשון הרב מהרי"ק היה ראוי לאמוד כפי הממון אשר היה לו בעת שהשיא האחרת ולפי הממון אשר הניח אחריו ולאמוד בערך הממוצע כגון אם השיא אחת בה' ואחת בדק' ואחת בג' והיה לו בחייו אלפים זוז ובעת מותו לא היה לו כי אם אלף זוז ראוי להנתן לה שתי' דהיינו החצי מערך האמצע עיין עוד שכתב שם שאין בידינו לכופו על יתר מעישור רק לבן ראוי להתנהג כנ"ל וגם בתחלה יפרע שח"ז ושלא לגרוע חלקם ע"ש:

(טז) ובזמן הזה שכל בני אדם וכו':    לא ידעתי שייכות לדין זה כאן ובסעי' ב' היה לו לכתוב דין זה ועיין בב"ח שכתב שמדברי הרא"ש משמע שאף בזמן הזה פרנסה מקרקעי:

(יז) אין הבת נוטל' עישור נכסים:    כלומר אין נוטל' לעצמה שלא תזון האלמנה מאותן נכסים אלא אפילו הכניסה הרבה נכסים לבעלה אין הבעל כלוקח שנאמר אין מוציאין למזון האשה מנכסים משועבדים אלא כיורש שוויהו משום פסידא דאלמנה אבל לאחר שסילקו האלמנה ואין לה עוד מזונות אזי יורש הבעל את אשתו כל הנכסים שהכניס' לו ולאו דוקא שאין הבת נוטלת עישור נכסים והיינו במקום שיש בן אלא אפילו לא הניח בן שהבת יורש' הכל אפ"ה האלמנה קודמ' במזונותיה ואפילו לדעת הרא"ש שנתבאר סימן צ"ג סעיף ד' שכל שלא הניח בן אזי האלמנ' ובת שוים למזונו' אבל מ"מ משנשאה הבת שאבדה מזונותיה האלמנה מתפרנסת מן הנדן שהכניסה לבעלה שאע"פ שהיא כב"ח אפ"ה מזונו' האלמנה שהיא תנאי כתובה ומוטל תנאי זה על האב ואין בידו לבטלו היא עדיף מפרנס' הבנו' שהוא רק חוב על האחים ומטעם זה נראה שאם הניח בן ובנות והגדול' רוצה להנשא וליקח עישור הקטנ' מעכבת שלא תקח פרנסה עד שיהיה לה מזונו' עד שתבגר או עד שתתאר' כי מזונו' הבת קודם לפרנס' הבת מטעם שכתבתי ויש להסתפק אם מכר הבן הנכסים שאז האלמנה אינה מוציאה למזון שלה מן המשועבדים אם נאמר שהבת מוציאה לפרנסה מן הלוקח והאלמנה מן הבת והלוקח מן האלמנה וחוזרים חלילה:

(יח) וכן פרנסת בנות קודמ' לכב"ד:    אף על גב דכב"ד הוא תנאי כתובה וחוב על האב אפ"ה פרנסת בנות קודמת שאם הבנים מחוייבים ליתן פרנסה מירושה דאוריית' שלהן מכ"ש מכב"ד שהוא מדרבנן:

(יט) מפני שהקטנה אינה בת מחילה:    והיינו דוקא שלא מחלה בהדיא אלא נתרצית ולקחה מה שנתנו לה ושתקה אבל הגיעו לעונת פעוטו' ומחלה בהדיא מחילתה מחילה במטלטלי עיין במרדכי:

(כ) בין נערה בין בוגרת:    לאו בחדא מחתא מחתינהו דנשא' כשהיא נערה בחדא סגי או בניזוני' או במחא' ונשאת לאחר בגרותה לא סגי בניזוני' וצריכה דוקא למחו' והא דכתב אא"כ האחים זנין אותה לא קאי רק על נשאת כשהיא נערה אבל נשאת כשהי' בוגרת צריכ' דוקא למחו' וכתב המ"מ בפ"כ מה"א שזה מבואר מדברי הרמב"ם מסוף הבבא שבדין י"ג שכתב וז"ל לא פסקו האחים מזונותיה וזנו אותה בבגר אעפ"י שלא מחת' לא אבדה פרנסתה כל זמן שהם זנין אותה שיש לה לטעון מפני שהם זנין אותה אעפ"י שאין חייבים והיא עדיין לא נשאת מפני זה לא תבעה פרנסתה עכ"ל הרמב"ם ומשמע הא אם נשאת אחר הבגר לא יועיל מה שזנין אותה וצריכה למחו' בשעת נשואין והמחבר נמשך אחר ל' הרמב"ם והרמב"ם לא הזכיר חלוקה זו שמזונו' יועיל אחר נשואין שסתם וכתב וז"ל בתחלת דין י"ג נשאת אחר שגדל' בין נערה בין בוגרת ולא תבעה פרנסתה אבדה פרנסתה עכ"ל רק כתב שמזונו' מועיל אחר בגר וכתב הב"י שהרמב"ם סמך ע"ז שמסתמא נישואין ובגרו' דין אחד להם והמ"מ כתב שאולי היתה לו דעה אחרת בזה מה שלא הזכיר חלוקה זו והמחבר הגיה בדברי הרמב"ם חלוקה זו במ"ש אא"כ היו האחים זנין אותה אחר נשואיה וכו' והג"ה זו לא שייכה בדברי הרמב"ם דמיירי בנשאת אחר שגדלה בין נערה בין בוגרת וכמו שכתבתי לא קאי רק על נשאת כשהיא נערה לבד:

(כא) צריכין ליתן לה אחר כך:    מפשט לשון זה משמע אף על גב דלענין פרנסה אמרי' כל שנשאת כשהיא גדולה ולא מיחת' ויתרה דוקא פרנסה שהוא תקנת חכמים אבל מה שצוה אביה ליתן לה הרי היא כנכסים שלה ולא ויתרה בשתיקתה אף אם בגרה ונשאת צריכים ליתן לה אח"כ והמעיין בגוף התשובה לא ימצא שם כן כי נראה שיש שם ט"ס וצ"ל יותר משליש אבל לפחות משליש אם שתקה ויתרה אף על גב דיש לומ' דשאני התם שהאב התנה כך מכל מקום אין ראיה משם לדין של הרב:

(כב) וקדמה ראשונה ונטלה עישור נכסים:    כלו' שנשאת ונטלה בשעת נישואין עישור דכבר נתבאר דאין נוטלין עישור רק בשעת נישואין וכ"כ רש"י זו שקדמה ונשאת זכתה:

(כג) אין השנייה נוטלת עישור:    הטעם אמרו בכתובו' דף ע"א משום רווחא ביתא כלו' שהרי נשתכרה הרבה שנוטלת חצי הירושה וכתב הר"ן נסתפקו בתוספו' אם יש כאן עשר בנות שבתורת ירושה לא תטול יותר מעישור אז אפשר דלא ויתרה לראשונה וגם אם מכר הבן הנכסים שאם נדון אותה יורשת לא תטרוף ומדין עישור מוציאין לפרנסה ונמצא שאין ריוח בירושה אלא הפסד:

(כד) אבל אם התנה בשעת נשואין וכו':    ובב"ח כתב דאין זה רק לגי' רב האי אבל לגי' רש"י שומעין לו ובב"י לא כ"כ עיין בתחלת הסי':

סימן קיד

(א) במאכל ובמשקה:    אבל לא בכסות וכמו שיתבאר בסמוך סעי' י"ב וגם אינו חייב ברפואתה וכמ"ש בסמוך סעי' ו' ועי' בחושן משפט סי' ס' פסק שם שהמחייב לזון חבירו צריך ליתן לו דמים אם לא שהתנה בפי' לזונו על שלחנו ונרא' דכאן סתמא כאלו התנה דלא עדיפ' מאמה:

(ב) ה' שנים הראשונים:    דכיון דלא פירשו חזקה דדעתה על הראשונו' ובב"ח כתב שאם לא פסקה מנין השנים די בשנה אחת ואין דבריו ברורים עיין בסמ"ע בסי' ס' כי דבריו ברורים שם:

(ג) אינו נותן לה אלא כזמן הזול:    נראה היינו אם אין רוצה לזונה על שלחנו משלם לה דמים כשער של עכשיו אבל אם רוצה יכול לומר לה אני מוכן עדיין ליתן לך מזונו' על שלחני שכבר כתבתי לפני זה בס"ק א' דלא עדיפא מאמה וא"צ ליתן לה דמים:

(ד) האם פטרו מלזונה:    שזכין לאדם אף שלא בידיעתו ואין חבין לו:

(ה) מת הבעל:    לאו דוקא מת אפילו בחייו הרי היא כב"ח ולא נקט מת משום דבמשנה מחלק בין בנותיו שניזונו' מנכסים ב"ח והיא ניזונית מנכסים משועבדים וע"כ נקט מת משום בנותיו דאין להם מזונו' בתנאי ב"ד אלא לאחר מותו:

(ו) מתה הבת וכו':    דסתמא דמילתא לא היתה הכוונה רק שיהיו לה מזונו' ולא להוריש ליורשיה:

(ז) הרי היא כנשאת:    כלו' דלא תימא הרי היא כמתה ומאחר שאינה יכולה לאכול הוא פטור ע"כ אמר הרי היא כנשאת אעפ"י שיש לה מזונו' ממקום אחר [כדבסמוך סעי' י'] אפ"ה לא נפטר הוא מחיוב שלו כל זמן שהיא בחייה ה"ה בחלתה צריך ליתן לה דמי מזונו' משך ימי חליה כאלו היתה בריא':

(ח) ויש חולקים וסוברים וכו':    כלו' דשאני אשתו או בת אשתו שאוכלים בתנאי ב"ד על כן די להם שנותן להם דבר המספיק אבל מי שקיבל לזון בת אשתו דאי לאו דעבדה ליה ניח נפש לא כתב לה הוי כאלו נתנה לו מעו' ומסתמא דעתה שיפרנסה כאחד מבני ביתו כ"כ בד"מ באמת אין דברים אלו מוכרחים דלמה תהי' כח הבת יותר מהאם וגם היא בחייו אוכלת למ"ד מן התור' או תחת מעשה ידיה ואפ"ה אם משרה אותה ע"י שליש יש קצבה למזונו' ובב"ח כת' דגם הרא"ש מיירי דוקא בניזוני' על שלחנו וכן משמע פשט לשונו:

(ט) ה"ה למי שמתחייב וכו':    על כל הדינים המבוארים בסי' זה קאי:

(י) א' זנה וא' נותן לה דמי מזונו':    לכאור' הי' נראה דהבעל השני זנה כי לא נתחייב בדמים כל זמן שאמה אצלו וכמ"ש בס"ק א' ואף על גב שגם הראשון לא נתחייב בדמים וכמו שאכתוב בסמוך מ"מ הדבר תלוי בה ומסתמא תבחר שתזון אצל אמה ומ"מ נראה שאם תאמר להשני אתה ידעת כי יש לי מזונות מן הראשן ותן לי דמים הרשות בידה:

(יא) הדבר תלוי בה שתבחר וכו':    משמע אם רוצה ששניהם יתנו לה דמים אין הרשות בידה וכן משמע בסעיף ו' שנותן לה מזונות משלם אף על פי שנתגרשה האם משום דהחיוב בתחלה לא היה רק על מזונות ולא על דמים ע"כ לא יתחייבו ליתן דמים כל זמן שהיא צריכה למזונות:

(יב) אפילו חזר ונשאת:    דכל זמן שאת עמי מנשואין אלו קאמר והביא הרשב"א ראיה לדין זה מבן לוי שמכר שדה לישראל והתנה עמו שמעשר ראשון שלו כל זמן ששדה זו בידך מכרה לאחר וחזר ולקחה ממנו אין לו עליו כלום דכל זמן שבידך מקנין ראשון קאמר:

(יג) הסך ביחד היה חייב ליתן לו:    מלשון זה משמע שנתן לו סך קצוב בעד המזונות ועבר הז"פ ואח"כ מתה אשתו אבל המעיין בגוף התשוב' יראה דהשאלה היתה שקבע לו זמנים לפרעון ומתה האשה תוך אותן זמנים ואפ"ה פסק הרשב"א דצריך לשלם משום דלא קצב לו זמן למזונות שאם כתב אני מתחייב ליתן לכם מאתים דינר לצורך מזונו' ה' שנים ומתה לאחר ג' שנים אין צריך לשלם המזונות רק בעד שלשה שנים וכדאמרי' בירושלמי מתה כבר מתה וכמ"ש לעיל סעיף ה' אבל הוא לא כתב רק ר' דינר לצורך מזונות ואלו היו רוצי' [הזוג] להוציא הר' דינר בפעם א' ביום ראשון מי מיחה בידם ע"כ אף שלא הגיע ז"פ צריך לשלם החוב זה הוא כוונת הרשב"א בתשובה ומ"ש הרשב"א בלשונו ואלו היו רוצים להוציא אותו סך וכו' פי' היינו להוציאם בהוצאה לא להוציא מן המתחייב שהרי לא הגיע הזמן:

(יד) אינו יורש חלק אשתו:    אפילו הגיע הזמן בחיי אשתו דה"ל ראוי ואין הבעל יורש בראוי ומלוה של אשתו הוי ראוי וכמו שנתבאר לעיל סי' צ':

סימן קטו

(א) שהאכילה את בעלה:    אבל אם היא בעצמה אכלה דבר איסור לא הפסידה כתובתה ודת יהודית משום חציפות' ומשום חשד זנות הוא דמפסידה כ"כ הרא"ש וכתב בהגהות אלפסי אם הוא מאכיל אותה דברים האסורים או נודר ואינו מקיים יוציא ויתן כתובה וכ"כ הרב לקמן סי' קנ"ד ע"ש:

(ב) או אחד מכל האיסורים:    כתב המ"מ שהרי המעשר בזמן הזה אינו אלא מדבריהם ואפי' יהיה מן התורה ק"ו הוא לשאר דברים האסורים שהרי המעשר אפשר לו לבעל להפריש ולא יסמוך עלי' כ"ש אם מאכילתו דברים האסורים והוא לא ידע ואשם עכ"ל ולא נתבאר אם מכשלת אותו בשאר איסורים כגון שצוה עליה להניח עירוב והוא סומך עליה ומטלטל בשבת ואח"כ נודע שלא הניחה עירוב או צוה עליה לשרוף החמץ והיא לא עשתה ונשאר החמץ בביתו וכיוצא בזה אם ג"כ יוצאת בלא כתובה:

(ג) וגם יש עדים שאמר' לו שהוא מתוקן:    משמע אף שהוחזקה כפרנית במה שאמרה שפלוני תיקן לה ונודע בעדים שפלוני לא היה בעיר מ"מ יכולה לומר לא האכלתי אותו כי מיד שרצה לאכול הגדתי לו שאינו מתוקן אף על פי שהוא מכחיש אותה והיא הוחזקה כפרנית בדבר אחד לא הוחזקה בשביל זה כפרנית בכל דבריה:

(ד) והיא כופרת וכו' נאמנת:    ולפ"ז במשמשתו נדה צ"ל שהיא מודה ונאמנת על עצמה להפסיד ממון כמ"ש הרשב"א דא"ל שיש כאן עידי יחוד והן עידי ביאה דרחוק להפסיד ממון ע"פ עידי יחוד דלמה לא תהי' נאמנת לטעון אף שנתיחדית עמו כשבא לשמש עמי הגדתי לו שטמאה אני אלא צריך לומר במודה או שמצאוה עדים משמשת עמו ומיהו קשה שכאן פסק הרא"ש שצריך עדים ואין החכם נאמן כל זמן שהיא מכחשת אותו ובפרק [שבועת העדות] כתב הרא"ש בשם הרמב"ן שקיבל מפי רבותיו ובכל עד מפי עד אם בא העד הראשון ומכחיש אותו הראשון נאמן ומביא ראיה מכאן דאמרה פלוני חכם טיהר לי את הכתם ואזלו שיילוהו ואשתכח שיקרא אלמא אף על גב דהיא מהימנא כיון דאמרה בשם פלוני ושיילוהו ואמר דשיקרא הוא לא מהימנא וכתב הרא"ש על דבריו וכן מסתבר וגם הר"ן כתב בכתובות דף תק"ג ע"א אלמה שכתבו בירושלמי וכולהון בעדים פלוני כהן עישר לי פלו' ראה כתמי פלוני קץ חלתי פלוני התיר לי נדרי בדיקין כולהון ולא משכיחין דמשמע דאין המתקן נאמן לומר לא תיקנתי לה אם היא מכחישתו האי וכולהון בעדים לא קאי אמאי דקאמר כהן רק צריך עדים שאמרה כן לבעל בפני עדים וא"כ תימ' למה הושמטה כאן דעת הרמב"ן שקיבל כן מרבותיו והרא"ש והר"ן הביאו דבריו וכן משמע פשט לשון הרמב"ם שהחכם לבדו נאמן ועוד הוא אפי' נשים שכינותי' שמעידין עליה שלבשה בגדי נדות' הוחזקה נדה אף אם היא מכחשת עדותן ואומרת לא לבשתי ולמה לא יהיה החכם נאמן כמו הנשים והרא"ש בכתובות פ' המדיר לא כתב רק כגון שאמרה תיקן לי כלומר שאני ראיתי בפני תיקן וע"כ אין נאמן להכחישה שאין זה עד מפי עד שהרי היא אומרת שראתה שתיקן אבל באומרת פלוני חכם טיהר לי שהיא אינה יודעת אם טהורה היא רק מפי חכם נאמן החכם לומר לא אמרתי לה שטהורה היא וכמ"ש הרמב"ן אבל אם היא מכחשת הבעל ודאי צריך להביא עדים שדבריו כנים או שהיא מודה וא"כ מ"ש כאן או שמכחשת החכם היינו באומרת ראיתי שתיקן הכרי לא באומרת אמר לי שמתוקן או אמר לי שחתיכה זו מותרת או אמר לי שכתם זה טהור שבכל אלו החכם נאמן יותר ממנה מאחר שמפיו היא חיה אבל בקיצור פסקי הרא"ש לא משמע כן:

(ה) ובא עליה:    כבר כתבתי דמיירי מסתמא שהיא מודה שבא עליה אף על פי שטוענת עדיין טהורה אני אינה נאמנת במיגו דאי בעי אמרה לא בא עלי נאמינה ג"כ במה שאומרת טהורה אני דהוי כמגו במקום עדים מאחר שהשכינו' מעידות שלבשה בגדי נדותה:

(ו) הנודרת ואינה מקיימת:    אף על פי שבשאר עבירות אינה מפסדת כתובתה בנדרים ושבועות וחרם שמפני זה בניה מתים ע"כ יכול להוציאה בלא כתובה וע"כ נסתפק מהרא"י בכתביו אם האשה אינה בת בנים אם יכול להפסידה כתובתה מטעם אף שאינ' בת בנים אולי היה מתרחיש ליה נס היפלא מה' דבר וגמגם בזה מאחר דבדור הזה אנשים ונשים פרוצים בנדרים צריך דקדוק היטב להוציא אשה בלא כתובה ובפרט בטעם זה לומר אולי היה מתרחיש לו נס:

(ז) שגם הוא עובר:    דהא ההוא גברא לא בעי בנים ואפשר דה"ה אם הוא עובר שאר עבירות שהעונש עליהם שבנים מתים כדאיתא בגמרא גם כן אין יכול להוציאה מטעם הנ"ל דהא הוא אינו מקפיד בעונש מיתת הבנים אבל אם הוא חשוד על השבועה והיא עוברת על דת משה בשאר דברים מפסדת כתובתה:

(ח) אשה שהמירה דתה:    בתשובת הרא"ש מבואר שהמירה באונס מותרת לבעלה ונסתפק שם אם מיקרי עוברת על דת להפסידה כתובתה דהא לא הכשילה לבעל בזה שהמירה אף שחטאה חטא גדול שלא קדשה השם מ"מ לא נחשדה להכשיל בעלה שאימת בעלה עליה מיהו איכא למימר שגם בזה איכא תקלה לבעלה לבנים אשר תלד ממנו שיהיה להם לעז גדול שאמם היתה בין הערלים וגם אפשר שיהי' סכנה לבעלה לדור עמה במקום אשר המיר' וע"כ אפשר שהפסידה כתובתה אך כל זמן שלא התרו בה אף שעברה על דת ממש מאותן השנויים במשנה לא הפסידה כתובתה אבל כל שהמירה ברצון נאסרה על בעלה והוי כזינתה ודאי ומפסדת כתובתה ואין צריכה התראה ועיין בת"ה סי' רמ"ב ועיין מ"ש לעיל סי' ז' וע"כ יש לתמוה על הרב כאן איך סתם כאן וכתב שהמירה ולא כתב שהמירה באונס:

(ט) ששערה מכוסה במטפחת:    ואם אין שערה מכוסה כלל מחצר לחצר דרך מבוי שאינו מפולש יש בו משום פריעת ראש ובתוך חצירה אין בו משום פריעת ראש שתקרא מחמת זה עוברת על דת יהודית ואם הוא אסור לכתחלה עיין בב"ח ובד"מ ולעיל סימן כ"א סתם שאין איסור בפריעת ראש רק בשוק ולא בחצר:

(י) וורד וכיוצא בו וכו':    זה הוא לשון הרמב"ם וגריס וורד בשני ווין אבל גי' רש"י ורד ופי' שהחוט של טוי מתרדד נגד פניה של מטה והוי"ו של ורד היא שימושי' ורד הוא לשון מתרדד ור"ת פי' ורד הוא צמר אדום עיין עליו וכולן עולין להלכה שכל שהוא עדות היא עובר' על דת יהודית:

(יא) ורגילה בכך:    לא ידעתי למה העתיק זה דאי בלא התרו בה אפילו ברגילה אינה מפסד' כתובתה ואם התרו בה ועבר' על ההתרא' אפי' בפעם אחת מפסדת כתובתה דלא נתנו חכמים שיעור לדבר והרשב"א בתשובה לרוחא דמילתא נקט דאפילו לקראה בשם עובר' על דת אין ראוי בשביל פעם א' ויש שם ט"ס בתשובה ע"ש:

(יב) משחקת עם הבחורים:    לאו דוקא משחקת ובכתובות אמרו דף ע"ב ע"ב פסקה לפלכה ושדית' ואמר' עלם הב לי פלך היינו מדברת עם כל אדם ששנו במשנה ששיחה יתירה באשה מדברי בטלה ומתכוונת לכך מביאה לידי שחוק ובפרט עם רווק שאין לו אשה ואורחא דמלתא נקט עם הבחורי':

(יג) תובעת התשמיש בקול רם:    ורש"י פי' כשהוא מדבר עמה על עסקי עונה מריבה עמו ומשמעת לשכיניו והוא בוש בדבר זה ושני הפירושים עולים להלכה דהכל בכלל קולני' שאמרו שם בגמר' ואין זה דת יהודי':

(יד) אבל בעלה בפני בעלה:    בגמר' אמרו דף הנ"ל אפי' בפני בן בעל' מתנא בה סימנא (אפרי' ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי דבני בניו כבניו) והמחבר נמשך אחר פי' הרמב"ם מ"ש בב"י ובכ"מ ולא ידעתי למה השמיט דעת רוב הפוסקים:

(טו) אפי' אבי בעלה בפני עצמו:    לא משמע כן מפרש"י ומ"ש רש"י דף הנ"ל וז"ל במקללת יולידיו בפני מולידיו כלו' דלא תימא לפניו ממש אלא אפי' מקלל אביו בפני בנו של בעל עכ"ל האי לפניו ממש דקאמר רש"י לאו על חמיה קאמר אלא על בעל' דלא תימא בפניו של בעל ממש אלא אפי' בפני בנו של בעל וכן משמע מדברי התו' דבפניו על בעל קאמ' ועיין בד"מ:

(טז) שהתרה בה תחלה:    וא"צ להתרו' בשעת מעשה כמו בד"נ וצ"ל לה בשעת התראה שאם תעשה עוד תפסוד כתובתך ועיין בתשו' הרא"ש ובמרדכי דלא כהגהו' אלפסי ועיין בד"מ ועיין בסוף הסי':

(יז) ואם רצה לקיים אותה:    מילתא באפי' נפשה היא אפילו יש עדים בדבר:

(יח) מ"מ מצוה עליו שיוציאנה:    זה הוא דעת הראב"ד וכן הוא במרדכי ומדברי הר"ן משמע שהרשב"א ס"ל דאין זה מצוה רק רשות כמו שאין מצוה שלא למחול על קינויו וכן משמע מלשון הרמב"ם בפ' כ"ד מה"א דין ט"ז עוברת על דת משה וכן זאת שעשתה דבר מכוער אין כופין את הבעל להוציא אלא אם רוצה לא יוציא והא דאמרינן בסוף המגרש דמצוה לגרשה אפשר דמיירי התם דפרוצ' ביותר דפרומ' משני צדדיה ורוחצת וכו' כדאיתא התם מיהו בפ"י מה"ג כתב הרמב"ם ושאינה צנועה כבנות ישראל הכשרו' מצוה לגרשה, וסיים הרמב"ם פכ"ד מה"א בדין הנ"ל ואף על פי שלא הוציא אין לה כתובה שהכתוב' מתקנת חכמים היא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ולא הקפיד' אלא על בנות ישראל הצנועו' אבל אלו הפרוצו' אין להן תקנה אלא תהא קלה בעיניו להוציא' עכ"ל ונראה אם אין מוציא אותה והיא מתנהג' מכאן ואילך בדרכי הצנועו' וחזרה ממעשיה הראשונים אסור לדור עמה בלא כתוב' וצריך לכתוב לה כתובה אחרת דכתוב' הראשונ' נמחל שעבודה בשעה שעברה על התראתו:

(יט) כל אלו אין להם וכו':    כלו' כל אשה שאין סופה כתחלת' שמחמת קלקול שאחר הנשואין הפסידו משא"כ נשים שמתחלת הנשואין לא הית' ראויה יש להן דין אחר וכמו שיתבאר בסי' שאחר זה:

(כ) או נגנב או נאבד אין מוציאין ממנו:    אפילו נאבד בפשיעת הבעל דפשיעה בבעלים הוא דהיא עמו במלאכתו וכמו שנתבא' לעיל סי' פ"ה ס"ב ובב"ח כתב דחייב בפשיע' ולא ידעתי כוונתו אבל אם מכר נ"מ שלה ואכל הדמים חייב לשלם דאין לו שייכו' בקרן של נ"מ והוי כגזלן ואינש דעלמ' ועיין לקמן סוף סי' קט"ז כתבתי דעת רש"י והרא"ש דאפי' קרן של נ"מ א"צ לשלם גבי ממאנת ואפשר דה"ה הכא ויש לחלק:

(כא) אם יש רגלים לדבר נאמנת:    עיין בהרא"ש פ' שני דיבמו' אף באומר' טמאה אני לך איכא רגלים לדבר או/ אם /איכא טעמא להיתרא כגון דאמרי' אם איתא דעבדא אסורא ניחא ליה דלימות או אירכוסי הוי מירכס אין אוסרין אותה עיין שם שכתב טעם לדבריו:

(כב) ונתנה אמתלא לדבריה:    יש לדקדק אם מועיל אמתלא אף לאחר זמן ולא נחוש שמא למדוה לטעון אמתלא זו וכו' שאין יכול לחזור ולטעון לענין ממון מחיוב לפטור כשיצא חוץ לב"ד אף על פי שנתן אמתלא לדבריו וכמו שמבואר בחושן משפט סי' פ' ואף על פי שאשה שאמר' א"א אני ואח"כ אמרה פנויה לאחר זמן נאמנת בנותנ' אמתלא שאני איסורא מממון והודאת ב"ד לענין ממון כעדים דמי ומה תועיל האמתלא להוציא ממון מבעלה ואין לך אמתלא גדולה מזה שאמרו במשנה אחרונ' בנדרים דף צ' ע"ב שמא עיניה נתנה באחר ואעפ"כ לענין ממון ק"ל כמשנה ראשונה שם וכן משמע מדברי המ"מ פכ"ד מה"א ע"ש:

(כג) אבל אין כופין אותו להוציאה:    דאין דבר שבערוה פחו' משנים ואין ב"ד מוציאין רק בעדי':

(כד) אבל אם נאנסה:    אפילו שסוף הביאה ברצון לא נאסרה לבעלה באשת ישראל ולא אבדה כתובתה באשת כהן:

(כה) נאמן עלי' כע"א:    דפלגינן דיבורי' לענין שנחשוב אותו כע"א לא הי' צריך לפלגינן דבורי' שעדו' ע"א אינו כלום בערוה אלא אם דעתו סומכ' עליו חייב להוציא' וא"כ אפילו לא פלגינן דבורי' אם דעתו סומכ' עליו שאומר אמת אף שרשע הוא לא גרע מקרוב או אשה אף שפסול לעדות מ"מ דעתו סומכ' עליו אלא להצטרף עם אחר ולאוסר' על בעלה קאמר דפלגינן דבוריה ונרא' אם בא עוד עד כשר ואמר ג"כ שזינתה עם זה העד וא"כ לפי דברי העד השני העד הראשון פסול אפ"ה נאמן על האשה דאיכא שני עדים ואינו נאמן על העד הראשון דלא יקום ע"א באיש לפוסלו:

(כו) הנחשד מצטרף עם האחד:    היינו בדאיכא רגלים לדבר שאז לא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר רק שהיא מכחשת העד וע"כ מצטרף גם הנחשד ופלגינן דבוריה והוי כשני עדים כשרים שמעידין א' ראה שזינת' וא' שמע שהודי' ובמקום דאיכא רגלים לדבר הודאת' בפני ע"א כאלו ראה שזינתה והודאה אחר הלואה מצטרפין ואעפ"י שלדברי האשה הנחשד פסול מאמינין אותה לגבי עצמה ולא לגבי הנחשד לפוסלו ומיהו אם הי' חשוד בלאו הכי פסול לעדו' אשה בין לאפוקי בין לעיולא ועיין בתשובת הרשב"א אלף רל"ז:

(כז) הודית לפני א' שזינתה:    לאו דוקא לפני א' אפילו לפני שנים דהא הטעם שמא עיניה נתנה באחר שייך אף בשנים וכמשנה אחרונה דנדרים דף צ' ע"ב רק לענין הפסד כתובה יש חילוק בין ע"א לשנים דבע"א לא הפסידה כתובתה כל שמכחשת אותו אבל בשני עדים אף שאין אסורה לו למשנה אחרונה מ"מ כתובתה הפסידה:

(כח) אסו' להחזיר':    היינו בעומדת בדבריה לאחר שגירשה שאז לא שייך לומר עיניה נתנה באחר דהא גירשה ומותר' לכל אדם אלא ודאי קושטא אמרה ושויתה נפשה חתיכה דאסורה לו אבל אם חזרה מדבריה הראשונים ואומר' טהורה הייתי ונתנה אמתלא לדבריה הראשונים למה אמרה טמאה אני אז מותר להחזירה:

(כט) מי שראה אשתו שזינתה וכו':    עיין דינים אלו בתשובת הרשב"א סי' אלף רל"ז רמ"ט ר"נ:

(ל) אבל בדברי אחר וכו':    כך היא גירסת הטור בדברי הרמב"ם וכן כתב הב"י והכ"מ ומפרש שאם הוא טוען ברי יכול להשביע' כדין כל לוה שיכול להשביע את המלוה שלא נפרע שטרו וכמבואר בחושן משפט סי' פ"ב אבל אם טוען ע"פ ע"א א"י להשביעה כשהוא טוען שמא והא דתנן ע"א מעידה שהוא פרוע תשבע היינו כשהבעל טוען ברי אבל המ"מ גורס בדבר אחר והכוונה שכבר כתב המ"מ לפני זה בדין עובר' על דת בדין י"ד שכתב שם הרמב"ם אחר שתשבע שלא עברה על דת הרי זה נותן כתובתה וכתב שם המ"מ דאם יש עדים שעברה על דת יהודי' רק שהיא טוענ' שלא התרה בה מאחר שעכ"פ עברה צריכה לישבע קודם שתטול כתובתה אבל אם היא כופרת לגמרי אין עליה שבועה קודם שתטול כתובתה דומה לזה אם הלוה טוען על המלוה שטר אמנה או ריבי' שאינו יכול להשביע המלוה מחמת כך רק אחר הפרעון וכן פסק בחושן משפט סי' פ"ב סעיף י' ודוקא גבי טענת פרעון צריך המלוה לישבע קודם שיטול וזה ג"כ כוונת הרמב"ם כאן מאחר שבזמן המקדש היה יכול להשביעה ולהשקות' על חשש זנות גם עתה כשהבעל טוען ברי שזינתה ומכ"ש אם יש כאן ע"א צריכה לישבע אבל בדבר אחר כלו' בטענות אחרות שטוען עליה אינה צריכה לישבע קודם שתטול דדמי לטענת אמנה או ריבית והמ"מ הניח הדבר בצ"ע למה תשבע בטענת זנות אם היא בחזקת כשירה וראיתי בב"ח הקשה על דברי המ"מ איך ישביע אותה כשעוברת על דת משה בעדים והיא חשודה על השבועה כשעברה על דת משה ובאמת אין זה קושיא רק כששימשתו נדה שגם היא עברה על איסור כרת אבל בשאר דברים שהכשילה אותו ועברה על לפני עור אינה נפסלת לשבועה בכך ומכ"ש כשעברה על דת יהודית שדברי המגיד נכונים הם ומ"ש הכ"מ שם בפכ"ד מה"א וז"ל הא דתנן ע"א מעידה שהיא פרועה דוקא כשהבעל טוען ברי עכ"ל לא ידעתי מניין לו ואפי' ש"ד הסכימו גדולי הפוסקים שמשביעין ע"פ העד כמבואר בחושן משפט סי' ע"ה מכ"ש שבועת המשנה דע"א מעיד' שהיא פרועה:

(לא) ושהת' עמו כדי טומא' אסור' לבעל':    לשון הרמב"ם ה"ז אסור' על בעלה עד שישקנה מי המרים וכו' והיום שאין שם מי סוטה נאסר' עליו איסור עולם ותצא בלא כתוב' וכו':

(לב) ודוקא שאמר לה בלשון קינוי:    שאמר לה אל תסתרי עם פלו' אבל אמר לה אל תדברי' עם פלוני או לא יהא לך עסק עם פלוני לא הוי קינוי לשון מהרי"ו:

(לג) אמר לה בינו לבינה:    זה הוא דעת ר"י בר יהודא דס"ל דקינוי ע"פ עצמו ואף על פי שפסק הרמב"ם בהלכות סוטה כר' יהושע היינו לענין השקאת מים המאררים אבל לאסרה עליו יש לחוש לדברי ר' יוסי בר' יהודא:

(לד) אסורה לו וחייב להוציאה:    הרמב"ם כ' אסורה עליו בזמן הזה שאין שם מי סוטה כלו' דאלו בזמן הבית אף שאין משקין אא"כ קינא בפני שנים ונסתרה בפני שנים מ"מ בזמן הבית הי' אפשר לה לעשות תקנה שיקנה לה שנית בפני שנים והיא תסתיר עצמה בפני עדי' ויגלגל עליה גם סתירה ראשונה ותשתרי מי המרים ותהי' טהורה לבעלה אבל בזמן הזה אין לה תקנה אף שאין עדים בסתירה ראיה שלו כמא' עדים דמי לענין לאוסרה עליו וכן אם היא תודה בסתירה הודאתה כמאה עדים לענין הפסד כתובתה:

(לה) לפיכך משביע' ע"ז:    כבר כתבתי בס"ק ל' שהמ"מ מגמג' בשבועות אלו ואין זה דומה לטענת פרעון שיכול להשביע' קודם שתטול:

(לו) עוברת על דת היא:    כלומר אף על גב דאין קינוי רק על סתירה אבל אם קינא לה שלא תדברי עם פלוני ודברה או אפי' נסתרה אין זה קינוי מ"מ הכא שהשביעה על הדבור עברה על שבועתה דלא גרעה מנודרת ואינה מקיימת כ"כ הרא"ש בתשובה ונראה אף אם גם הוא נודר ואינו מקיים דמטעם נדר ושבועה לא הפסידה כתובתה אבל מ"מ היא בכלל מדברת עם כל אדם מאחר שבעלה מקפיד על כך והשביעה דלא עדיפא מההיא דאמרה עלם הב לי פלך (הובא לעיל ס"ק י"ב):

(לז) תפסידי כתובתך:    כבר כתבתי לעיל סעיף ד' שצ"ל לה כן ודלא כהגהות אלפסי שכ' בשם ריא"ז שאפי' אם התרה סתם שלא תנהג כמנהג הרע הזה והיא מוחזקת ברשעה יוצאת בלא כתובה:

סימן קטז

(א) הנושא אחת מחייבי לאוין:    אבל אם נשא אחת מחייבי כריתות דאין קדושין תופסין ואין צריכה גט ל"ש למיהב כתוב' ואפשר דתוספות כתובה יש לה בהכיר בה שרצה ליזוק בנכסיו מפני חיבת ביאה ואפשר אפי' בלא הכיר בה יש לה תוספות כמו חייבי לאוין ואיילוני' דסברי שיערב עליו המקח וכמ"ש הר"ן ואינו דומה לעוברת על דת וחברותיה עיין בר"ן ודין חלוצה לדעת הטור הרי היא כחייבי לאוין אף שהיא מדרבנן ועיין בב"י במאי פליגי:

(ב) יש לה עיקר:    אף על גב דכתובה תקנת חכמים היא שלא תהא קלה בעיניו וזאת בעמוד והוצא קאי אפ"ה הואיל וגם הוא עשה שלא כהוגן קנסו אותו שתהיה אצלו ככל הנשים ולא יהיה חוטא נשכר:

(ג) מעשה ידיה שלו:    זה לשון הנ"י בשם הריטב"א אם זן אותה בשתיקה זוכה במעש' ידיה שעשתה כל אותו זמן ולא אמרינן מחל לה לגמרי אלא הרי הוא גוב' ממעש' ידיה או תתן לו מזונותיה וכוונתו שאין זוכה בכל מעשה ידיה אף אם נותן לה מעה כסף רק כפי מה שזן אות' צריכ' לשלם לו ולא אמרי' דמחלה לו ואי לאו הריטב"א הייתי מפרש דאף שאין לה מזונות מעשה ידיה שלו כדי שלא תתעכב אצלו:

(ד) ואינו חייב בפרקונה:    משמע דברישא בהכיר בה שיש לה כל תנאי כתובה חייב בפרקונה אף על גב דנתבאר לעיל סי' ע"ח סעיף ז' דהאשה האסור' על בעלה מחייבי לאוין אינו חייב לפדותה היינו שאינו חייב לפדותה משלו אבל הפירות שאכל חייב להחזיר כשנשבית אבל אם לא נשבית א"צ להחזיר הפירות אבל רש"י כתב אף בלא נשבית יש לה פירות וצריך הבעל להחזיר כל הפירות וכ"כ הרמב"ם והמ"מ ובלא הכיר בה כתב הרמב"ם שאין מוציאין מן הבעל פירות שאכל ולפ"ז לדעת הרמב"ם אף שיש לחייבי לאוין כתובה בהכיר בה אין לה תנאי כתובה דפרקונה הואיל ולא זכה הבעל בפירות דהא מכיסו פשיטא דא"צ לפדות ומה שאכל אף בלא נשבית צריך להחזיר:

(ה) ואפ"ה אינו משלם הפירות:    דין זה מוסכם בשלא הכיר בה שזכה בפירות ואין חייב בפרקונה אבל בהכיר בה לדעת רש"י והרמב"ם מוציאין הפירות אף בלא נשבית ולדעת התוספות דוקא בנשבית:

(ו) בעין אצלו:    דמיד שלקטן זכה בהן וכאלו אכלן דמי ועיין בב"י ובב"ח ועיין בד"מ שכתב דמשמע מדברי הרי"ף והרמב"ם שכתבו אין מוציאין ממנו פירות שאכל משמע אם הם עדיין בעין נוטלתן:

(ז) מנצ"ב אינו חייב לשלם:    לשון הגמרא נצ"ב דלאו ברשות' קיימ' כלומר שהוא קיבל עליו אחריות וברשות הוציאן לית לה אבל נ"מ אין לו רשות לכלות הקרן הילכך סברא דקרן של צ"ב א"צ לשלם וקרן של נ"מ צריך לשלם ואית לה ואי עיילא ליה גלימא ונשתמש בה ובלה היינו פירי וכבר נתבאר דפירי שאכל הם שלו אבל בגניבה ואבידה דנ"מ חייב אף על גב דבשאר נשים אם אבדו בפשיעתו הוי פשיעה בבעלים ופטור כמו שנתבאר לעיל סי' פ"ה הכא כיון דלאו אשתו גמורה היא חייב אפילו בגניבה ואבידה כל שנשתמש בהן ונכנסו לרשותו דלאו עמו במלאכתו היא ומשמע דאפי' עדיין לא נשתמש בהם מאחר שהפירו' הם שלו נעשה עליהם ש"ש ועיין בב"ח מ"ש בזה ואין דבריו מוכרחים וסתם אבד או נגנב ממילא משמע:

(ח) הרי היא ככל הנשים:    כלומר ועדיפא מחייבי לאוין וחייבי עשה וחייב בפרקונ' וחייב במזונותיה וממילא זוכה במציאתה:

(ט) שדינם בהם ככל הנשים:    אבל הרא"ש כתב כגון שבילן הבעל בבת אחת שמכרן והיינו דאיכא בין שניה לאשה כשירה בשניה לית לה אפי' אם מכר נ"מ שלה ואשה כשירה אם אכל הקרן של נ"מ צריך לשלם ובב"ח כתב שראה כתוב שדין חייבי עשה ג"כ כדין שניה לענין נ"מ ולא ידעתי הא חייבי עשה דאורייתא ואם מוציאין ממנו כתוב' למה לא ישלם נ"מ:

(י) אבל יש לה תוספות:    אעפ"י שהיא ממאנת ויוצאה לרצונה וראוי היה לומר דכי אקני לה תוספות אדעתא למיקם קמיה וכמ"ש הרמב"ם כל זמן שתרצה ותעמוד לפניו וכמו שיתבאר לקמן סי' קנ"ד סעיף ו' בטוענת על בעלה שאינו יורה כחץ שאין לה תוספות מ"מ קטנה וממאנת שאני דסביר וקיבל דסתם קטנה תמאן ועל חיבת ביאת לילה הראשונה כתב לה ומיאון בקטנה כיוצאת שלא לרצונה:

(יא) אעפ"י שאכל פירותיה:    ואם אכל הקרן בגמרא אמרו אי ליתנהו אידי ואידי לא שקלת וכ"כ הרמב"ם הממאנת אין לה בליות כלל וכו' וכתב בכ"מ דוקא כשבלו מחמת תשמיש אבל אם מכרם חייב לשלם וכ"כ הר"ן על דברי רש"י שכתב אין לי להחזיר נ"מ שהוצאתי שלא ברשות עד שאגרשנה שמא תמות בחיי ואירשנה וכתב הר"ן תימה גדול אי שלא ברשות הוציאה איך יכול לומר שלא ישלם אלא ודאי אפירא קאי ע"ש אבל הרא"ש כתב אפילו קרן גופא שאכלו אין לה ע"ש וצריך לדקדק לפ"ז למה יש לה תוספות דהא אפילו נ"מ שלה א"צ לשלם וטעם זה שייך גם גבי תוספות שלא ישלם לה עד שיגרשנה:

סימן קיז

(א) לא עיקר ולא תוספות:    אעפ"י שנתבאר בסי' הקודם גבי חייבי לאוין ואיילונית שלא הכיר בהם דתוספות יש להן כתב המ"מ הטעם הוא שאין לך מום גדול מזה ומאחר דק"ל עוברת על דת וחברותיה היינו נמצאו עליה נדרים או מומין אין להן תוספות ה"ה מום זה אבל דעת הרמב"ן ובעל העיטור שאין זה דומה לשאר מומין דהתם היא יודעת במומין שלה ועליה מוטל לגלות אבל הכא גם היא לא היתה יודעת במום זה ויש לה תוספות כמו איילוני' ודעת הרמב"ם דאין זאת דומה לאיילוני' דהתם יכול הי' לבודק' קודם שבא עליה בסימני איילוני' וגם היא יכול' לישב תחתיו אם ירצה לישא אחרת ולקיים פ"ו ע"כ גמר ומקנ' לה תוספו' אבל זו שאסור' לשמשו ולא הי' יכול לבודקה קודם לכן הרי זו בכלל הנשים שאמרו עליהם יוצאת שלא בכתובה שאין להם תוספות כך נראה דעת רבינו ועיקר עכ"ל המ"מ:

(ב) ולא תנאי מתנאי כתובה:    לא נתבאר דין מה שבלה ונשחת מן הקרן של נצ"ב ונ"מ דביוצאה מכח מעשיה שגרמו כגון עוברת על דת ומכ"ש היוצאת משום שם רע דין הוא דאין לה אלא בלאותיה קיימין אבל אשה זאת שאין עליה אשם במום זה ואפילו תוספות יש לה לדעת הרמב"ן למה לא ישלם הבעל הקרן ממה שאבד ונגנב מנצ"ב ואין זה דומה ללא הכיר בה בחייבי לאוין דהתם היא הטעה אותו ואין כאן אישות כלל ולא זכה בנ"מ וא"צ לשלם נצ"ב שהרי היא נתנה לו רשות להיות אצלו והוא לא קבל עליו לשלם רק כשתצא ברצונו והיא ידעה שתוכרח ליצא אבל כאן הסברא נותנת שישלם לה כל נצ"ב כאלו לוה ממנה ומכ"ש נ"מ מה שבילה הקרן שלא ברשות וכן מצאתי בתשובת מהר"ם שנדפסו בתשובת הרשב"א סי' תת"מ בנתקלקלה תחתיו דיש לה כתובה וכ"ש נדוניא דהנעלת ליה דכיון דאנוסה היא לא מקנסה מזה ונראה דאף אם היתה כן בתחלת נשואיה דאין לה כתובה מ"מ נדוניא דהנעלת ליה ולא הפסידה דהא ג"כ אנוסה היא:

(ג) ויוציא ולא יחזיר לעולם:    אפילו אם תתרפ' ועיין לעיל סי' י' שם כתב פלוגת' במוצי' אשתו משום שאר דברים אי דוקא בדאמר לה מפני כך אני מוציאך וכפל דבריו אבל במוצי' אשתו משום שרואה דם סתם כתב לא יחזיר וכתב המ"מ בשם הרמב"ן והרשב"א פ"י מה"ג שכיון שלא היתה יכולה לשמש כלל סתמו כפירושו ועיין בר"ן שהקש ההיכא מציא לקלקול' הא לא מצי למימר אלו הייתי יודע שהוא כן לא הייתי מגרשך שהרי מחוייב הוא לגרשה וניחא לי שאין ב"ד כופין להוצי' רק עליו מוטל להוציא הילכך יכול לומר אלו הייתי יודע שתתרפ' הייתי שוהה מלגרש עכ"ל ולפי מה שיתבאר בסמוך שמותר להשרותה ע"י שליש ולילך אצלה בעדים ניחא:

(ד) ומבעילה ראשונה ראתה דם:    היינו באלמנה אבל בבתולה דתלינן הדם שרואה בדם בתולים ואם אחר כך ראתה ג' פעמים רצופין בלא צער שאין ראוי לתלות בדם בתולים וספק אם נסתחפה שדיהו אחר דם בתולין או שמא גם בביאה ראשונה בתוך דם בתולים היה דם נידה וא"כ לא נסתחפה שדיהו, ובתשובת מהר"ם פדוו"א סי' ט' י' כתבו דגם בבתולה מיירי הרמב"ם ולעולם לא אמרי' נסתחפה שדיהו אלא בבעל פעם א' ולא מצא דם:

(ה) יוציא ויתן כתובה כולה:    משמע דצריך ליתן לה אף התוספו' וגם הרמב"ם מודה להרמב"ן אבל בתשובת מהר"ם הנדפסים בתוך תשובת הרשב"א פסק דאין לה רק מנה מאתים ולא תוספו' דכל שיוצאת ממנו בע"כ דמיא לבאה מחמת טענה דק"ל דאדעת' דתיפוק מיניה לא אוסיף לה וקשה מ"ש זאת מחייבי לאוין שלא הכיר בה והיא הטעתו דאעפ"י דאין לה כתובה אפ"ה יש לה תוספו' דכל שהקלקול לא בא מחמת מעשיה צריך ליתן לה תוספו' ולמה תגרע אשה זאת שהיא אנוסה בזה ואפשר שהדם בא מחמת אצבע שלו ולמה תפסיד תוספו' מאחר דיש לה כתוב' מכ"ש היה ראוי שיש לה תוספו' ואפשר דמהר"מ מיירי שהוא אינו רוצה להוציא' ורוצה להשרותה ע"י שליש והיא תובע' הגירושין דהכל יודעין וכו' דיכול לומר לה אדעת' למיפק לא הוספתי לך ואני עדיין חפץ לצפות אולי יהיה לך תרופה וכמ"ש הר"ן דאין ב"ד כופין להוציא רק שעליו מוטל לגרשה וכל שהיא תובעת הגירושין ולא הוא דומה לבאה מחמ' טענה ואין לה תוספו' אבל בשניה דב"ד כופין להוציא וכן באלמנה לכ"ג ולא היא המבקשת הגט ע"כ צריך ליתן לה תוס' שרצה ליזוק בנכסיו והיה לו לדקדק טרם שנשא אולי אסורה לו מדרבנן או מדאורייתא אבל הי' לה מומין ונדרים דעלה דידה רמיא לגלות דא"צ האיש לידע אם יש לה מומין ונדרים ע"כ אין לה תוספו':

(ו) ע"י שליש בשנה אחת:    כך הגי' בתשובת הרשב"א ולא ידעתי מה קאמר ומ"ש בשנה אחת וביורה דעה סי' קע"ז סעי' י"ב לא גרסינן לה ולע"ד ט"ס הוא וצ"ל בשכונה אחת כלו' דאמרי' המגרש אשה לא תנשא בשכונתו אבל זאת מותר להשרותה ע"י שליש בשכונה אחת אבל לא בחצר אחת דדוק' בשבוי' הקילו בחצר אחת כמעשה דר' זכריה שיחד לה בית בחצירו כדאיתא בכתובו' דף כ"ד ע"ב ועיין בתשובת מהרמ"פ סי' י':

(ז) א"צ לגרשה:    לכאורה היינו בקיום פ"ו ומ"מ קשה דאסור לו לעמוד בלא אשה (כדלעיל סי' א' סעיף ח') ועוד דלקמן סימן קנ"ד פסק בסעי' י' אם אמר הריני שוכן בעדים אין שומעין לו ומכ"ש הכא דלאו בת תשמיש היא כלל וי"ל דהיא הנותנת דלקמן הואיל והיא בת תשמיש יש לחוש שמא לא ישא אחרת ע"כ צריך לגרשה או ישא מיד אחרת דחיישינן כל זמן דאגידא ביה לא ישא אחרת אבל זאת שאינה בת תשמיש ודאי לא ישב בלא אשה ועד שתזדמן לו אשה כרצונו א"צ לגרשה ושרי להשרותה ע"י שליש ומשמע אם נשא אחרת פשיטא דא"צ לגרש זאת וכמו שפסק לקמן סי' קל"ד או ישא אשה הראוי' לילד אבל בתשובת מהר"מ פסק אם רוצה לישא אחרת צריך לגרש זאת כדי שלא יאמרו זו אשתו וזו זונתו ולא ידעתי מניין לו דהא בנשא אשה ושהה עשר שנים מתירין לו אשה אחרת ולא חיישינן שמא יאמרו זו זונתו אעפ"י דהיא בת תשמיש מכ"ש הכא איך יאמרו זו זונתו הא לאו בת תשמיש היא ובגמרא פ' אעפ"י באגדה אמרו לשון זה זו זונתו בכלתו של רבי שנעשית עקרה שהיא בת תשמיש ולאו לדינא נאמר התם:

(ח) דשרי בכה"ג:    משמע דוקא בכה"ג שרי אבל בלא עדים אסור אפילו באשתו שזנתה ובתשובה הנ"ל כתב בשם ר"י יכולה להיות תחתיו ותשמשנו כשפחה משמע אפילו בביתו יכולה לשמשו הואיל וזינתה תחתיו שונא אותה ומאוסה בעיניו:

(ט) שאינ' ראויה לאיש:    כלו' שהיא אטומה וסגורה ואינה ראויה להבעל:

(י) לא עיקר ולא תוס':    אף על גב דבחייבי לאוין דלא הכיר בה יש לה תוס' התם גם האיש פשע שהיה לו לדקדק שמא אסורה לו ע"כ אמרי' דרצה ליזוק בנכסיו אבל בנדרים ומומין הוא לא פשע ועלה דידה רמיא לגלויי ואיילוני' אף על פי שמום גדול הוא כתב הר"ן לא היה הדבר מוטל עליה שהרי לא היתה יודעת בכך ואני לא ידעתי הא ד' סימני איילוני' הם והרמב"ם סובר עד שיהיו כולם ואיך לא ידעה שאין לה דדים שאין לה שיפולי מעיים ושקולה עבה ואפשר דהר"ן סבר דבחד מן הסימנים סגי וקאי על מתקשה בשעת תשמיש אבל בשאר סימנים היא ככל הנשים אבל לדברי הרמב"ם דמשמע עד שיהיו כל הסימנים קשה אם דדיה גדולי' או טפח בין דד לדד הוי מום באשה ואין לה תו' אין לה דדים כלל מכ"ש דהוי מום ולמה יהיה לה תו' כשלא הכיר בה וראיתי בדברי המ"מ פכ"ה מה"א בדין רואה דם מחמ' תשמיש שפסק הרמב"ם שאין לה תו' וכתב המ"מ שיש לחלק בין זו לאיילוני' שלא הכיר שיש לה תו' לפי שהאיילוני' יכול היה לבודקה קודם לכן בסימני' הרי זה שלא כדברי הר"ן שכת' שהרי לא הית' יודעת בכך ובאמת היה אפשר לומ' הואיל ואיילוני' מום גדול היא וקלא אית לה אף על פי שאומר שלא הכיר בה אין מאמינין לו דהוה לי' לידע אם האשה ראוי' לבנים מסתמא סביר וקבל לענין תו' אבל דברי הר"ן שכת' לא היתה יודעת בכך צ"ע בשלשה סימני אילוני' הניכרין לה ובפרט אין לה דדים:

(יא) המשתנת במטה תמיד:    לאו דוקא תמיד בכל לילה אלא לאפוקי אם דרך מקרה אירע לה דבר זה אין זה מום קבוע ומיירי שלא היתה ישינה עם השכינו' שאלו הית' ישינה עם שאר נשים והכל ידעו מזה ה"ל כמום שבגלוי ועיין בתשו' הרשב"ץ שהעתיק הב"י בסי' ל"ט (וע"ש בסי' הנ"ל בחלקת מחוקק ס"ק ה'):

(יב) שהיא מצורע':    לאו דוקא מהנהו ארבע מראו' נגעים דכתיבי בקרא אלא ה"ה שחין וכיוצא בזה מה שהעולם מחזיקין למום ולא הוי מום עובר ואפשר שכל שהיתה מצורעת אף שנתרפא' קודם אירוסין הוי מום דיש לחוש שמא תחזור ותהיה מצורע' ודמי למה שאמרו לא ישא אשה ממשפח' מצורעים וכשהיתה צרע' בגופה אפשר דיש לחוש אפי' לפעם א' וה"ה שהית' נכפה פעם א' בילדות' יש לחוש שמא תחזור ותהיה נכפה תחתיו וצריך להתיישב בדבר למעשה אם פטור בלא קנס כשמברר על משודכת שלו שהיה לה בילדות' חסרון הנ"ל:

(יג) כגון אצבע יתיר' וכו':    אף על פי שהיא בבית הבעל מאחר שמום זה בודאי הביאה עמה מבית אביה וחזקה שאין אדם מתפייס במומין ע"כ האב צריך להביא ראי' שהגיד לו המום או שחזק' שידע ממום זה כגון שיש מרחץ בעיר או שהיא ממקום זה שאין הנשים מתחבאות רק הולכו' בשוק וידיהם גלויו' וכיוצא בזה:

(יד) על הבעל להביא ראיה שעד שלא נתארסה:    דמאחר דכאן נמצאו בבית הבעל כאן היו ועליו להביא ראיה שמקחו מקח טעות ולא די לו שיביא ראיה שבבית אביה היו לחזור הדין הראשון שעל האב אח"כ להביא ראי' שידע הבעל ונתרצה כמו שיתבאר בסעי' שאח"ז ועיין בגמרא הטעם דחדא חזקה במקום תרתי לא אמרי':

(טו) דאם האב טוען ודאי:    כלו' הא דאמרי' שאם נמצאו בבית אביה על האב להביא ראיה הטעם משום שהאב טוען שמא לאחר אירוסין נולדו ועליו להביא ראיה ואף שהבת טוענת ברי לא מהני ברי דידה מאחר שכתובתה לאביה וכשנכנסה לרשות הבעל אז כתובתה לעצמה ואז מהני טענת ברי דידה וכתובתה ביד' וצריך הבעל להביא ראיה אבל אם האב טוען ברי אף שהיא ברשו' אביה הבעל צריך להביא ראי' וכן אם הבת בוגרת שכתובתה לעצמה אף שהיא עדיין בבית אביה מהני ברי דידה ועל הבעל להביא ראיה ועיין ברא"ש פ' המדיר שכתב דאין נ"מ בין רבא לרב אשי והארכתי בזה בביאורי להר"ש:

(טז) דאם הגיע זמן ליכנס:    קשה דהא בגמרא פ' אעפ"י דף נ"ז ע"א וע"ב תנן במשנה ראשונה כשהגיע הזמן אוכלת בתרומ' זו במשנה ראשונה ב"ד שלאחריהן אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה ומפרש בגמרא הטעם משום סמפון (פי' שמא תמצא בה מום ונמצא קידושי טעו' ובטלים ונמצא שאכלה זרה תרומה) ואסיקנא דבדיקת חוץ שבדקה ביד קרובותיו לא שמה בדיקה ואכתי חיישינן לסימפון ויהיה מקח טעו' ואינה בדיק' עד שמתייחד עמה הוא עצמו ובדקה וא"כ איך פסק כאן כמשנה ראשונה דבהגיע זמן הוי כנכנס' לחופה ואף דיש לחלק בין תרומה לכתובה דהתם חיישינן שמא יביא הבעל ראיה שבודאי היה מקחו טעו' וא"כ תהיה זרה למפרע אבל בכתובה לא אמרי' רק מאחר שהיא ברשותו לענין מזונו' ומסתמא בדקה ע"י קרוביו ע"כ עליו להביא ראיה מ"מ קשה מנ"ל חילוק זה ובלשון ר' ירוחם מוצא מקור דין זה ראיתי ואינו תולה בהגעת זמן רק משמעו' לשונו שהכל תלוי ברשו' ובמקום וע"כ כתב היתה בבית אביה וכו' נכנסה לרשות הבעל וכו' אין חילוק בין נכנסה לחופה ללא נכנסה דכל מי שנולד הספק ברשותו עליו להביא ראי' כלומר והכל תלוי באיזה רשות נמצאו המומין וע"כ כתב והתוס' כתבו שאין תלוי במקום רק הכל תלוי בנכנסה לחופה כי אין רשות המקום גורם אבל שיהיה הדבר תלוי בהגעת זמן הנשואין לא מצאתי בדבריו ומשנה שלימה שנינו פרק נערה שנתפתתה דף מ"ח לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה או עד שתכנס לרשות הבעל לשם נשואין דהיינו כשמסרוה לשלוחי הבעל ע"ש ועיין בהרא"ש פרק המדיר מה שנחלק על הרמ"ה דכתב דרבא ורב אשי פליגי:

(יז) ושהה כמה ימים:    בכסף משנה כתב דלרבות' נקט שהה כמה ימים דפשיט' אם בא מיד אחר שבעל אין שומעין לו דמיד ששתה בכוס ודאי בדק ומחל אלא אפי' שהה כמה ימים דמוכח מילת' דלא הכיר בה עד עכשיו דמלא בא מיד אחר שבעל:

(יח) שהה עמה ל' יום:    תמיה לי דפליגי רבי מאיר ור' יוסי בירושל' (הוב' פלוגתתם בב"י סי' ס"ח סק"י) ס"ל לר"מ טענת בתולי' עד שלשים יום דעד שלשים יום מוקים אינש אנפשיה ר"י ס"ל בנסתרה מיד ובלא נסתרה אפי' לאחר ל' יום ולא ס"ל הך סבר' דמוקים איניש אנפשיה ופסקו כל הפוסקים כר"י והוא פסק כר"מ הפך כל הפוסקים וכן סתם לעיל סוף סימן ס"ח הרב ב"י כר"י וגם הרב מהרי"ק בעצמו כ' דקי"ל כר"י מחבירו ואף על גב דר' יוחנן מוקי ביבמות דף קי"ב סתם מתני' כר"מ וא"כ מסתמ' הלכת' כוותיה מ"מ רבא דהוא בתראה מוקי ליה אפי' כר' יוסי וכו' עכ"ל מהרי"ק:

(יט) שנודע לו שאשתו נכפית:    כלו' ואינו יכול לברר שקודם שנתארסה היתה נכפית וא"כ אין יכול להוציאה בלא כתובה כי נסתחפה שדהו וגם היא אינה יכולה לברר שידע ומחיל דאל"כ אין יכולת בידו להוציאה בע"כ מאחר דסבר וקבל וכמו שיתבאר לקמן סי' קנ"ד ובתשובת הרא"ש כלל מ"ב משמע דנכפית סכנה הוא וגרע ממוכה שחין דלא מהני תנאה:

(כ) ואם תמאן לקבל גט וכו':    ע' בגוף התשובה של הרא"ש כלל מ"ב (הוב' קצתה לעיל בחלקת מחוקק בסי' ע"ז סק"ג) שפסק וכתב שכשם שבאיש כופין כך באשה כופין לקבל גט ואת"ל שרבינו גרשון השוה מדותיו ששום אדם לא יגרש אשה בע"כ אפי' נכפית מ"מ אם תמאן לקבל גט ברצון ימנע ממנה שאר כסות ועונה משמע דלא בריר' ליה להרא"ש שיגרש אותה בע"כ ושתהיה מותרת לשוק בגט זה דהא כתב דרך את"ל שר"ג השוה מדותיו וכו' ועוד דאין זה פשוט שנכפה הוי מום באיש לכופו לגרש (כדעת הרא"ש כאן ולקמן סי' קנ"ד סעיף ה' הביאו גם דעת החולקין דס"ל דלא הוי מום ולא הכריע בין שני הדעות) ולקמן ס' קנ"ד יתבאר עוד דכפיה דאיש במאי הוי אי בשוטים או בשאר דברי' ולמי כופין ולמי אין כופין:

(כא) באיש היו כופין לגרש וכו' האשה עדיפ' מאיש:    כבר כתבתי לפי זה דלאו למעשה כ"כ הרא"ש שיכופו אותה לקבל גט רק למנוע ממנה שאר כסות ועונה וגם באיש שיכפוהו לגרש כשהוא נכפה אין זה מוכרח וכמ"ש לקמן סי' קנ"ד ושני דעות וע' לעיל סי' ע"ז סק"ג כתבתי דבב"ח הביא תשוב' הרב מזרחי דבכל אשה שבעלה רוצה לגרשה והיא אינה רוצה לקבל דיכול למנוע ממנה שאר כסות ועונה רק תקנות ר"ג היתה שלא יגרש בע"כ כדי ליש' אחרת וכל זמן שאינה מקבלת גט ברצון אסור לו לישא אשה על אשתו וכבר כתבתי שם שאין דבריו ברורים ולא משמע כן מתשובת הרא"ש שהביא כאן ועיין בתשובת הרב מהר"מ מלובלין סי' א':

(כב) אבל משום שאר מומין אין יכול לגרשה וכו':    וצריך לקיים לה שאר כסות כשאר נשים רק עונה פטור שהוא צערה דגופה ואין כופין אותו להוליד בני שנואה ובפרט כשנותן אמתלא לדבריו ומ"מ אין יכולת בידה להוציא ממנו הנדוניא כל זמן שהיא מעכבת הגט דאין לה לתפוס החבל בתרי ראשין או תתקבל גט או לא תתבע הכתובה והנדוניא והוא מחוייב לעשות לה כמשפט הבנות לבד עונה א"צ לקיים:

(כג) ורוצה לגרשה ולתת כתובתה:    אבל אם אין ידו משגת ליתן כתובת' אפשר דנקרא מורד ומוסיפין על כתובתה וכן משמע מלשון תשובת הרא"ש שכתב כיון שמן הדין היא חייבת לקבל גט כאשר הוכחתי נמצ' פריעת כתובה הוי כשאר חוב משמע הא כל שאין הדין נותן לגרשה אין יכול לגרשה כשאין לו הכתובה וכ"כ הרשב"א בתשובה סי' אלף רנ"ד וכבר כתבתי מזה סי' ק' ס"ק כ"ז ועיין בתשובת הריב"ש סי' צ"א משמע קצת דמי שרוצה לגרש אשתו יכול לגרש ואחר הגירושין תתבע כתובה:

סימן קיח

(א) בכח התקנה של טולטילה:    תקנת טולטיל' היתה שאם כתובה מרובה מחצי הנכסים אין לה אלא חצי הנכסים והחצי האחר ליורשים וב"ח גובה חובו מחלק היורשים ואף אם יוותרו היורשים לאלמנה שתטול כל כתובתה אין שומעין להם לחוב לב"ח:

(ב) אבל לא בגדי חול:    בתשובה כתב הטעם שלשון התקנה הוא כל אשר ימצא לו תחלוק האלמנה עם היורשים ובגדים של חול לא היו מצויים לו כי לא היו לבעל בהם כלום ועוד דחלוקה זו במקום גביית כתובתה וגם עתה לא יעלו לה בחשבון ומשמע דס"ל דאין שמין לאלמנ' בגדי חול בכתובת' ולא ידעתי הא גמר' ערוכ' היא בכתובו' דף נ"ד ע"א יתמא וארמלת' שלח ופוק הפשט בגדיה וצא וכן פסק לעיל סי' צ"ט ס"א וגם על טעם ראשון יש לפקפק דהא גם בגדי שבת שלה אינם בכלל אשר ימצ' לו לפי מה שפסק לעיל סי' צ' סעי' ט"ו:

(ג) תנאי השיור וכו':    זהו הוא לשון הר"ן בתשובה סי' נ"ד והעתיקו הב"י לקמן סי' ק"ס ס"ק ט' והענין כי דעת השואל הי' מאחר שהבעל נתחייב בתנאי אם תמות בחייו אזי היא משיירת שליש נדוני' או סך מסויים שיהי' ליורשי' ועתה כשמת' שומרת יבם והיבם יורש נכסיה כמו שהבעל יורש צריך הוא לשלם השיעור ששיירה היא כמו דקי"ל דיורשי הבעל חייבים בקבורתה תחת נדונייתה ה"ה דיורשי הבעל צריכין לשלם השיור וע"ז השיב הר"ן דלא דמי לקבור' שהיא תקנת חכמים כל מי שיורש כתובתה קוברה אבל דין השיור תנאי ממון הוא ואין לנו אלא מה שהתנה אם תמות אשתו בחייו אבל בחיי יבם אין לנו כלו' ואין כאן שיור כלל רק יתנהגו ע"פ הדין וכמו שפסק הר"ן סי' מ"ו ועיין לקמן סי' ק"ס:

(ד) אף על פי שהכח ביד היתומים וכו':    כלומר מסתמ' לא היה התיקון רק אם תתבע האלמנה כל כתובתה יכולין לסלקה בחצי הנכסים אבל אם לא תתבע הכתוב' לעול' ניזוני' על כרחן כמו שנתבאר לעיל סי' צ"ג ואף אם היה תיקון בעיר שהיתומי' יסלקו אותה כשירצו כל זמן שלא התרו בה שהם מוכנים לסלקה צריכין ליתן לה מזונות:

(ה) יפה עשתה:    בגוף התשובה מבואר דהטעם הואיל והיתומין היו סמוכין אצלה הוי כאלו נתמני' אפטרופ' וכאן השמיט זה אפשר כל שהב"ד רואין שעשתה טובה ליתומין אף שלא סמכו אצלה יפה עשתה דזכין לאדם שלא בפניו:

(ו) נוטלת חצי קרקעות הממושכני':    והמלוה גובה חובו מן היורשים עיין בגוף התשובה שע"פ הדין הי' חוב על היורשים לסלק האלמנה מבני חורין רק שע"פ המנהג פסק כן שהיא תטול אף מחצית מן המשועבדים ובעלי השעבוד יחזרו על היורשים:

(ז) אם מחלה מעכשיו לבעלה:    עיין לעיל סי' צ' סעיף ט"ז שלדעת הרמב"ן והרשב"א והרמב"ם אין מכירה ומחילה מועיל בנכסי צ"ב רק בכתובה ותוספת ולדעת הרא"ש מהני מכירה ומחילה רק כשהבעל מוכר לאחר לא מהני הסכמה דיכולה לומר נחת רוח עשיתי משום איבה והראב"ד מחלק בין מכירה למחילה ועיין כאן בטור דמעכשיו ולאחר מיתה לא מהני והכל תלוי בלשון התקנ' כמ"ש הרב בהג"ה:

(ח) ובלבד שתעשה בפני עדים:    ה"ה בפני היורשים אם הם מודים דלא נבראו סהדי אלא לשקרי:

(ט) במקום שיש תקנה וכו':    כלו' שהתיקון הוא מיד כשתמות אשתו אזי כל הנכסים שיש לבעל בין שהכניסה לו אשתו בין נכסים שלו הכל יתן המחצית ליורשיה וצריכין להניח לבעל כדי שיפרע כל חובותיו ואח"כ יחלוק ונאמן הבעל לומר כמה חייב במיגו דאי בעי למימר אין לי אלא כך ממון ולפ"ז אם אין לבעל מיגו כגון שלא הי' בביתו כשמתה אשתו צריך הבעל לברר כמה חייב דאינו נאמן בהודאתו לחוב ליורשי האשה בלא מיגו:

(י) אם תגבנו ילקח בהן קרקע וכו':    אף על גב דבעל הנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות היינו במה שנותן לה אחר נישואין אבל מתנה שנתן לה קודם שנשאה מיד שנשאת נעשו נ"מ והבעל אוכל פירות:

(יא) אינו גובה ממנה:    דא"א לגבות מנ"מ דיש לבעל בהן פירות ואם נאמר למוכרו בטובת הנאה כל לגבי בעלה ודאי מחלה כמ"ש אח"ז:

(יב) לותה קודם שנשאת גובה ממנו:    משמע דהב"ח גובה כל חובו משט"ח זה דהבעל צריך לשלם לו מדר' נתן וכ"כ הרא"ש בפשיטות כן ודאי מגבין משטר נדוניא שיש לה על בעלה דשטרא איקרי נכסי וקשה דלמה יהיה כח הב"ח יותר מכח האשה ואלו האשה רוצה לגבות מבעלה החוב צריכה היא לקנות קרקע כדי שהבעל יאכל פירות ואדעתא דהכי נתן לה מתנה קודם הנשואין ולא למשתי ביה שיכרא ולכלות הקרן מכ"ש לשום חוב שלה ובאמת דברי הרא"ש בתשובה היה אפשר לפרש מ"ש דשטר איקרי נכסי ונותנין שטר נדוניא לב"ח ועכ"פ צריך הב"ח להמתין עד שתתאלמן או עד שתתגרש דלא עדיף ממנה והיא אינה יכולה למחול החוב לבעלה דכל שבעלה משועבד לב"ח מדר' נתן אין כח בידה למחול דהבעל משועבד לבעל חוב כמו שמשועבד לה אבל לגבות מן הבעל הקרן בעודה תחתיו זה לא עלה על דעת הרא"ש אבל דברי המחבר הנמשך אחר לשון הטור סי' זה ס"ק כ"ג שמחלק בין אם שטר הנדוניא עומד לגבות בכל שעה שירצה שאז ב"ח המוקדם גובה ואם אין הש"ח עומד לגבות רק כשתתאלמן אין ב"ח גובה ממנו ולא ידעתי הפרש בין הנושאים דהא אף אם עומד לגבות בכל שעה שתרצה אינו רק נכסי מלוג ואין לה חלק בקרן רק כשתתאלמן:

(יג) אלא ימכרוהו ב"ד בטובת הנאה:    ט"ס יש כאן כמ"ש הרב בהג"ה בסמוך אח"ז וכן הוא בטור שכ' ולא אמרו שתמכור שטר נדוניית' בטובת הנאה שאם תתאלמן או תתגרש שיגבה הלוקח וטובת הנאה זו יטול בע"ח בחובו או ימכרו ב"ד לב"ח הנדוניא בטובת הנאה ויעכב המעות בחובו דכל גבי בעלה ודאי מחלה וכו' ומיהו קשה דבחושן משפט סי' תכ"ד פסק בטור וכן הוא בש"ע שם סעיף ט' דביש לה נ"מ וצ"ב צריכה למכור ול"ש מחילה בנ"מ וצ"ב שהם בעין וכן משמע בגמרא לענין נ"מ (הג"ה ואפשר דשטר נדוניא קודם שתוצי' מבעל שייך מחילה וכ"כ הרא"ש שם דוקא בכתובה דהוא חוב על הבעל יכולה למחול לבעלה אבל בנ"מ שלה ונצ"ב שהם בעין צריכה למכור בטובת הנאה וכבר נתבאר לעיל סי' צ"ד לדעת קצת פוסקים ל"מ מכירה ומחילה לבעלה בנצ"ב ואפילו למאן דס"ל מהני מ"מ מכירת הלוקח תקדום ועוד קשה איך כתב דאם ימכור לב"ח תמחול לבעלה והא בעלה משועבד לב"ח מדר' נתן ואין בידה למחול לבעלה וזה פשוט שאם הבעל רוצה לקנות טובת הנאה של שטר נדוניא אז לוקחין ממנו המעות ונותנין לב"ח:

(יד) אם נתן לה הבעל מתנה:    כלומר אחר הנישואין נתן לה מתנה דק"ל קנתה ואין הבעל אוכל פירות וא"כ בודאי הב"ח גובה ממתנה זו:

(טו) אין לאותו קרקע דין נצ"ב:    בתשובה כתב הטעם דאיך יתכן שהיא תוציא ממנו החוב שהוא דמי הקרקע ויהי' הקרקע בחזקת' ולא הבנתי טעם זה לפי מה שנתבאר בסעיף ט' דאף אם תוציא ממנו החוב צריכה לקנות בעד הדמים קרקע כדי שהבעל יאכל פירות א"כ א"א להוציא ממנו המעות שיהיו שלה ואפשר דלכשתאלמן קאמר דאז תוציא ממנו הקרקע והדמים וזה אינו נכון שהוא לא נתן לה ש"ח רק שהקרקע תשאר אצלו לחלוטין ואם תקח הקרקע צריכה להחזיר הדמים שנתן לה לנ"מ:

(טז) עליהם להביא ראיה:    לא דמי לנפל הבית עליו ועל אשתו דקי"ל כבר קפרא (בפרק מי שמת דס"ל הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש יחלוקו) דהתם מתו הבעל והאשה ויצאו הנכסים מחזקתן אבל כאן הבעל חי ולא יצאו הנכסים מחזקתו וק"ל כב"ה (שם פ' מי שמת) דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי והבעל מוחזק ויורשי האשה באין להוציא מן הבעל ועליהם להביא ראיה ולברר טענת' עיין בגוף התשובה:

(יז) אינו מתנה על מ"ש בתורה:    דאף אם תשהה עמו עשר שנים ולא תלד שאז הוא מחויב לישא אחרת כדי לקיים פ"ו מ"מ התנאי קיים שלא יכניס צרתה לביתה רק יפטרנה בגט ויתן לה כתובתה:

(יח) אשה שפסקה מלדת ונשבע:    אף על פי שזה נשבע לבטל מצות פ"ו ועיין בתשובת הריב"ש סי' צ"ח וסי' שפ"ה דנשבע לבטל המצוה בכולל חל על דבר מצוה כגון שבועה שלא אוכל מצה כל השנה או שלא אוכל בליל פסח לא מצה ולא פירות דמיגו דחלה שבועה על דבר הרשות מצה כל השנה ופירות בליל פסח חלה נמי על מצה בליל פסח שיקיים אותה שבועה בשב ואל תעשה וא"כ הכא נמי מיגו דחיילא שבועה על אותן נשים שאין בהן פ"ו כגון קטנה זקינה עקרה ואיילוני' חיילא נמי על נשים שהן ראויות לפ"ו:

(יט) צריך לקיים שבועתו:    דאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים לאחד ואי לאו השבועה לא היה צריך לקיים דאין אדם מקנ' לחבירו דבר שלא בא לעולם:

(כ) אין זה טענת אונס:    חדא דהיה לה להגיד לעדים קודם המחילה שאינו מוחלת ברצון מאחר שאין אונס' מבורר ועוד לפי דבריה שרצה לגרשה מפני שאינה יולדת ואם שהה עמה עשר שנים הדין הי' עושה לגרשה והיא שיחדתו בממונ' כדי שלא ישא אחרת ואין זה אונס וע' לעיל סי' ק"ה סעיף ה' כ' אם היה מתקוטט עמה ומחלה לו כדי שתשב עמו בשלוה מחילתה בטילה אף על פי שלא מסרה מודעא התם מיירי שלא הי' לבעלה שום טענה עליה והיא יכולה לברר דבאונס מחלה הוי כמו תלוה ויהיב דלא הוי מתנה אף שלא מסרה מודעא:

(כא) שגבתה כל הנכסים:    נראה דלאו דוקא גבתה אלא גם לכתחלה נותנין לאלמנה הנכסים והיא נקבר מקופה של צדקה אם אין האלמנ' רוצה לוותר ולמחול והא דתני' בתוספת' והביאה הריב"ש בתשובותיו סי' ק"ד דכל הקודם זכה היינו כתובה וב"ח אבל לקוברו לא מהני תפיסת היורשים וכבר כתב הרא"ש בכלל ט"ז (והובא בטור ח"ה סי' ער"ה ס"ק ד') וז"ל שעבוד קבורה לא מצינו שתהא מוטלת על שעבוד נכסיו דמחיים לא חל שעבוד זה שאם בא בע"ח ונטל נכסי המת בחובו אין מחייבין אותו לקוברו וכן משמע מדברי הג"ה אשר"י והובא בחושן משפט בש"ע בסי' ק"ז בהג"ה סעי' ב' שהב"ח יכול לעכב קבורתו כלו' שלא יוציאו הממון בצרכי קבורה כי הוא קודם כי שיעבודו דאוריית' ומחיים נשתעבדו לו הנכסים ולא כמו שפי' שם בסמ"ע ומה שפסק הריב"ש שאם היורשין קדמו והוציאו וקברוהו ממה שבידם מנכסי המת שא"צ לשלם לאלמנה היינו כשלקחו נכסי המת ומכרום לצורך קבורה אין להם לשלם מדינא דגרמי דומה למה שאמרו יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים או יתומים שמכרו כל הנכסים לעכו"ם שאין זה רק שהרחיק שעבודו ומאחר דק"ל דב"ח מכאן ולהבא הוא גובה א"כ כל זמן שלא התרו בהם ב"ח ואלמנ' אין על היתומים שום תלונה אבל אם מיחו בידם בכח ב"ד ומכ"ש אם הוציאו היתומים ממון שלהם ורוצים לתפוס נכסי המת ודאי מוציאין מידם וכמו שפסק הרא"ש דאין הנכסים משועבדים לצורך קבורה והארכתי בזה באשר ראיתי בב"ח לא פסק כן ובעיני אין דבריו ברורים ולא כוון יפה בדעת הריב"ש ולא מהני תפיסה רק אם מכרו או משכנו הנכסים עצמם בלא מחאה ע"פ ב"ד אז מה שעשו עשו ומ"ש הרב וכן עמא דבר היינו משום שרוב האלמנות אין מקפידות ומוחלו' על כתובתם כי היה גנאי להם שבעוד שהמת מוטל לפניה תתבע מיד כתובת' ותרצה לשבע ותטיל בעלה על הצדק' אבל אם אלמנ' עניה רוצה לטעון כך או קרוביה טוענין בעדה הרשות בידם וכן אם קברוהו היורשים משלהם אין מועיל התפיס' שתפסו מנכסי המת וכמ"ש:

(כב) ע"ד תנאים הראשונים החזירה:    לא מבעי' במקום שנוהגין לכתוב כן אלא אפי' במקום שנהגו שלא לכתוב כן שלא ע"ד נשואין הראשונים נעשה התנאי אלא כל זמן שתמות תחתיו בלא ולד קיימ' וע' בגוף התשובה:

(כג) רק בנדוני' אבל לא בירושה וכו':    זה ל' הרא"ש בתשוב' לא דמי לנדוני' חתנים כלו' שמבואר לעיל סי' נ"ב פלוגת' דרש"י ור"ת ומכח ספק לא מפקינן ממון מן האב דשאני התם דאני סהדי שהאב לא הי' דעתו ליתן הנדן אלא ע"מ שתהנה בתו כמו בעלה וכו' וגם לא דמי לתקנת ר"ת וכו' ונימ' השת' ממון שבא לידו צריך להחזיר לא כ"ש שיגבה הא תניא אין דנין ד"ת מד"ס וכו' ובכל תקנה אמרי' הבו דלא לוסיף עלה דוק' בנדן תיקון משום עגמת נפש ואסמכוה אקר' ותם לריק כחכם אבל ירושה שנפלה לה דהיינו נ"מ בהא לא תיקון רבנן ומשמע מלשון הרב מהרמ"א דדוק' נ"מ שנפלו לה בעודה תחתיו אבל נ"מ שהיו לה בשעת נשואין בזה נוהג תקנת הקהילות דגם בזה שייך עגמת נפש וק"ו הוא מנדוני' שהכניסה לו בתורת צ"ב אבל בתשובת מהרי"ל סימן ס"ד כתב אף שמכח דינא דגמר' לפי פי' ר"ת ירית הבעל נ"מ וכן הוא בהגהת אשר"י נכסים שירשה בחייה אף על פי שלא גבתה ומתה הבעל יורשה אם נשאה אבל מצד תקנו' הקהלות יחזיר ג"כ נ"מ בשנה הראשונ' ומחצית בשנה שניה ומשמע דלא מחלק וכל נ"מ יחזיר הבעל בשנה ראשונ' ומטעם זה פטור הבעל מקבורת אשתו דאם אית' דירית נ"מ אם היו לה היה חייב בקבור' אף דלית לה נ"מ ומשמע התם דכל המתנו' שנתנו לחתן וכלה הוו נ"מ של הכלה וכתב שכן קיבל מפי גדולי המורים שכל המתנות שנותנין להחתן מצד שניהם חשבינן להו נ"מ ויחזיר הכל לאבי הכלה בשנה ראשונ' ולא לנותני המתנות ובשנה שניה יחלוקו הכל ולא ידעתי למה השמיט הרב דעת מהרי"ל ולמעשה צריך להתיישב הרבה אם לפסוק כתשובת הרא"ש דבנ"מ לא שייך תקנות הקהילות או כתשובת מהרי"ל דתקנת הקהילות שייך בכל דבר אח"ז מצאתי בתשובת מהרי"ו סי' ס"ד דפסק כתשובת הרא"ש דלא תקנו בנ"מ וכתב שם בסי' ס"ה מ"ש הגאון מהרי"ל ז"ל פסק דתקנות קהילות שייך ג"כ בנ"מ לא שמעתי מזה ואפשר דדעת הגאון דוקא אדמי טבעות שניתן בשביל כבוד הכלה וכו' אבל בנ"ד אפשר דמודה כמ"ש הרא"ש בתשו' וצ"ע אם היה הרב רואה גוף התשוב' מה הי' אומר בה ומעשה בא לידי ופסקתי דכל בגדי הכלה שהן נ"מ יחזירו ליורשיה דהרא"ש מודה בזה דשייך בהן עגמת נפש:

(כד) י"א שחוזרין לנותני הנדן וכו' וי"א ליורשים:    וכן מנהג הקהילות וכו' ועיין בספר משאת בנימין סימן י"א י"ב י"ג י"ד ט"ו מה שנתחבטו בזה חכמי הדור ודעת הרב מהר"ף כ"ץ שדעת הרב מהרמ"א להכריע כמנהג קהלות שו"ם שיחזירו ליורשי' ודעת הרב מהר"ר משה איש חי להכריע ליתן לנותני הנדן ודעת הרב בעל משא' בנימין שהדבר ספק ואם האחד מהן מוחזק אין מוציאין מידו ואם הממון ביד אחרים יחלוקו יורשי הנותן ויורשי האש':

(כה) כשהן עצמן מכניסין הנדוני' לא תיקנו:    דלא שייך טעם ותם לריק כחכם אלא כשאחרים נותנין ועיין שם עוד שכת' ראיות לזה מנ"מ ועכשיו מנהג פשוט ביתומה שיש לה מעות ירושה מאביה מחמת עישור נכסים או שהיא בת יורשת אזי כותבין בתנאים מחמת עידור וקטט יועמד כתקנ' ש"ום כאלו השיאה אביה בחייה וממילא צריך לקיים התנאי אף שהי' מעות שלה ונרא' אף שאין התנאים לפנינו או ששכחו מלכתוב כן נוהגין בזה תקנת שו"ם מאחר שרגילין לכתוב הוי כאלו נכתב:

(כו) הולכין אחר מקום שנשאה שם:    עיין לעיל סי' ס"ה סעיף י"ב שאם נשאה ע"ד שתדור עמו במקומו הולכין אחר מנהג מקומו ועיין מ"ש שם:

(כז) דלא שייך בזה דין חתנים:    כלומר שאף שפסק ר"ת מתוך ההלכה בנדונית חתנים שלא גבה החתן א"צ האב ליתן היינו דוק' במתה הבת מיתה טבעית אבל לא בנהרגה והמירה שזה אונס דלא שכיח ולא אסיק אדעתיה אונס כזה ואפי' התנה בפי' אם תמות תוך שנה שיוחזר הנדן ליורשי המת אם לא מתה רק נהרג' או המירה אין זה בכלל התנאי והוי כאכלו ארי דאמרו בגמר' אונס דלא שכיח הוא והבעל יורש אות' ובזה מודה ר"ת לרש"י שאף אם לא נתן יתן:

(כח) שצריכין להחזיר מכח התקנ' אין חילוק וכו':    כי בתקנ' אמרי' דלא פלוג אפי' באונס' דלא שכיח כיון דתיקון רבנן בחד אונס ה"ה בכולהו אי שייך בהו חד טעמ' ע"ש בפסק מהרא"י שהביא ראי' לזה מתשובת הרא"ש ומדברי התוספות ומיהו בהמירה מסופק אם לא נאמר דלא שייך עגמת נפש דהא מותר לקראה בת רשע ומותר לומר ארור שזה גדל ארור שזה ילד וא"כ י"ל דלא חיישינן לעגמת נפש דידיה ובחילוק כל דהוא אמרינן הבו דלא לוסיף עלה והתקנ' לא הית' על מית' והריגה אבל בהמיר' אין להוציא מיד הבעל ועיין בגוף הפסקים שכתב ומ"מ בנ"ד יש לחלק קצת וכו' לא חיישינן לעגמת נפש וכו' ובסוף הפסק סיים כתבתי דרך שקלא וטיורתא ולא בתורת פסק הלכה למיסמך עליה כלל ע"כ כתב הרב מהרמ"א ויש להתיישב בדבר:

סימן קיט

(א) לא תהיה יושבת תחתיו וכו':    אפשר שאם הודיע' שדעתו לגרשה לאחר זמן אין בזה איסור כמו שנתבאר בסעיף א' ולא קרינן בה והוא יושב לבטח אתך דהא הודיעה ומיהו יש לחלק דשאני אם בתחלה נתרצית להיות אצלו לזמן מוגבל סברה וקבלה אבל כשהודיעה אח"כ שדעתו לגרשה מה לה לעשות ולבה מצטערת בקרב' וקרינן ביה אל תחרוש על רעיך רעה ומלשון יושבת תחתיו ומשמשתו משמע דהיינו שבא עלי' הוא דאיכא איסורא דאל תחרוש אבל אם אינו בא עליה ליכא איסורא אם בדעתו לגרשה אף על פי שהיא יושבת לבטח אתו ומיהו יש לדחות:

(ב) ואין ראוי לו למהר לשלח:    כך הוא ברמב"ם והלשון מגומגם דבתחלה משמע דאיסו' יש בדבר המגרש אשתו ראשונה כשלא מצא בה ערות דבר דהא הנביא מתאונן על זה (וזאת שנית תעשו כסות דמעה וגו' אשת נעוריך אשר בגדת בה) [מלאכי ב'] ואיך קאמר ואין ראוי למהר לשלח דמשמע דאין איסור בדבר רק שאין ראוי מצד דרך ארץ ואפשר שאף ברצון האשה שאז אין איסור בדבר מ"מ אין ראוי לעשות כן או י"ל שאף אם מצא בה ערות דבר כגון שהעיד לה אחד שמצוה לגרשה לא יאמר אני מאמין לו ויגרשה מיד אלא יהיה מתון בדבר ואל ימהר לשלוח ויעשה חקירה יפה באולי לא יצטרך לגרשה:

(ג) שניה אם שנאה ישלחנה:    אף על גב דקי"ל כב"ה אם פשעה נגדו כגון אם הקדיחה תבשילו ישלחנה מ"מ אין זה דרך מוסר רק אם שנאה בשביל זה אבל אם יכול להעביר על מדותיו הוא משובח וגם אפשר אתא לאורויי אף לא פשעה נגדו והוא שונא אותה מחמת שנמאסת בעיניו ומכ"ש אם יש לה איזה מום ע"ז ג"כ נאמר [כי שנא שלח] [מלאכי ב'] רק שב"ה אורחא דמילתא נקטי שאין דרך להטיל שנאה על אשתו רק בפשעה אבל העיקר תלוי בשנאה כפשטא דקרא [כי שנא שלח]:

(ד) אשה רעה בדעותיה:    היינו דוקא דמקשטא ליה תכא ומהדרא ליה גבה שהיא בעלת מריבה ושאינה צנועה היינו עוברת על דת יהודי' מצוה לגרשה אפי' אשתו ראשונה ועיין מ"ש בסי' קט"ו סעיף ד':

(ה) ואפי' אין לו לשלם לה הכתובה:    אין דין זה מוסכם דהא הרשב"א סי' אלף רנ"ד כתב שאין אדם רשאי לגרש אשתו אם אין לו לפרוע כתובתה ומ"ש הרא"ש בתשובה כלל מ"ב כיון דמן הדין היא חייבת לקבל גט נמצא פריעת חוב כתובתה הוי כשאר חוב וכו' באשר תשיג ידו אפש' לומ' דלא כ"כ הרא"ש אלא במקום שחייבת לקבל גט שבא בטענת מום גדול וכיוצא אבל במוציא לרצונו אפש' דמודה להרשב"א ומיהו מדברי הריב"ש סי' צ"א משמע קצת שתקבל גיטה ואח"כ תתבע כתובתה ואינ' יכול' לעכב הגט עד שתהי' הכתובה מוכנת כי קודם הגט אין לה דין ודברים על הכתוב' ועיין מ"ש מזה לעיל סי' א' סעיף ה':

(ו) אבל רבי' גרשון החרים וכו':    עיין לעיל סי' ע"ז ס"ק ג' מ"ש שם על דברי הב"ח שכתב דאף לאחר חרם ר"ג אינו מעלה לה מזונות הביא ראייה מדברי הרב הרמ"א/ הרא"מ /ושם כתבתי שאין דבריו ברורים וכן מוכח מתשו' מהרמ"פ סי' י"ג:

(ז) יכול לגרש אשתו בע"כ או מתירין לו לישא וכו':    הר' מהרמ"פ סי' י"ג לא התיר למעשה רק גירושין בע"כ אם יוכל להשיג לו דרך לעשותו ואם תקצר ידו להשיג מבוקשו וכו' לחייבו בשאר כסות ועונה משמע שלא התיר לו אשה אחרת ובסימן י"ט שהתיר לישא שתי נשים במקום מצוה לקיים פ"ו הא כתב לבסוף התשובה מוטב שיאכל בשר תמותות וכו' משמע שלא התיר אלא נגד יצה"ר ע"כ אין להתיר לישא אשה על אשתו אם לא בהסכמת מאה רבנים כשהראשונ' אינה בת גירושין או שמצוה לגרשה ואינה רוצה לקבל גט אבל בשבוי' אין להתיר ועיין בב"ח סי' ע"ח מ"ש בדין השבוי':

(ח) קטנה מתגרשת:    עיין לקמן סימן קמ"א סעיף ו':

(ט) לפיכך מניחה ונושא אחרת וכו':    היינו בנותן לה כתובתה ומצדו הוא מוכן לגרש' אלא שחכמים אסרו לגרש ובחיוב ממון לא חייבו אותו ע"כ פטור הוא מכל חיובי ממון וזה דוקא לדין התלמוד שמגרשין בע"כ אבל לדידן שאין מגרשין בע"כ אף אם לא היתה שוטה א"כ אף בנשתטית חייב בכל חיובי ממון ואם אינה יודעת לשמור גיטה אף לדין התלמוד אינה מגורשת דבר תורה וא"כ חייב בכל חיוב ממון אף לדעת הרמב"ם דהא נסתחפה שדיהו ולא שייך הטעם שכתב המ"מ חכמים מנעוהו לגרש מפני שלא ינהגו בה מנהג הפקר אבל בחיוב ממון לא חייבוהו אבל כשאינה בת גירושין מן התורה ודאי חייב בכל:

(י) וי"א דחייב במזונותיה ורפואת':    דעתם דמאחר דאינו יכול לגרש נסתחפה שדיהו ואינו יכול להפטר מכל חיובי ממון עד שיגרש ומאחר דאינה בת גירושין צריך ליתן לה כל חיובי ממון אף שאיסור הגירושין הם רק מדרבנן מ"מ לא חלקו חכמים ואינה אשתו לחצאין:

(יא) וכן פסק לעיל סי' ע':    כבר כתבתי לעיל ס"ק ט' דאין דברי המחברים סותרים [שכתב שם דחייב לרפאות'] דלעיל מיירי כשאין רוצה ליתן כתובתה אז אף לדעת הרמב"ם צריך לקיים לה חיובי ממון וכן הוא פשט לשון המשנה הרי גיטה וכתובתה תרפא עצמה רשאי אבל כשאין נותן לה כתובה אינו רשאי:

(יב) וכן עיקר:    כבר כתבתי לעיל ס"ק ט' דלדידן דאין מגרשין אשה בע"כ משום חרם ר"ג גם הרמב"ם מודה דצריך ליתן לה כל חיובי ממון ומכ"ש באינה יודעת לשמור גיטה דאינה בת גירושין מדאורייתא והמנהג עתה להתיר לו לישא אשה אחרת ע"י היתר מאה רבנים ובב"ח כתב שצריך לייחד לה כתובה ולהכין גט ע"י שליח ולחייבו ג"כ בכל תנאי כתובה ולא ידעתי תרתי למה לי אם חייב ליתן לה כל חיובי ממון למה נחייב אותו בכתובה ואין תופסין החבל בתרין ראשין וכמ"ש מהרי"ק סימן ק"ז גבי טענת מום ואפשר דמאחר דמשום חומר דתקנת ר"ג באיסור שתי נשים צריך לייחד לה גט ע"י שליח וע"כ צריך שגם הכתוב' תהיה מוכנת ועכ"פ מאחר שחייב בכל חיובי ממון פירוש מן הכתובה והנדוניא ונ"מ הכל עדיין שלו רק שהתקנה היתה שיהיה הכל מוכן הגט והכתובה אם תשתפה:

(יג) והוא שתהיה יודעת לשמור גיטה:    דכל שאינה יודעת לשמור גיטה אינה בת גירושין מן התורה דכתיב ונתן בידה יצתה זו שאין לה יד לגרש עצמה ותנא דבי ר' ינאי ושלחה מביתו יצתה זו שמשלחה וחוזרת שיעור זה לדעת רש"י בקטנה כשתגיע לעונת הפעוטות ולגי' הרי"ף אפילו קודם זה כשיש לה קצת דעת צרור תזרוק ואגוז תטול חשיב ויודעת לשמור גיטה וקרינן בה משלחת ואינה חוזר' ומגורשת מן התורה ועיין בתשו' מהרש"ל שנחלקו בזה הקדמונים דעת ר' שמחה דלענין שמירת גיטה דשוטה לא בעינן דעתא צילתא כולי האי כמו בקטנה המתגרשת בקידושי אביה ודעת ר' אפרים וראבי"ה דגדולה שאין בה דעת גרוע מקטנה דאתי' לכלל דעת ע"ש שהאריכו בזה:

(יד) דאפילו בדיעבד אינה מגורשת:    דחכמים גזרו עליה משום גרירא אפי' בדיעבד לא תהיה מגורשת עיין בתשו' מהרש"ל סי' ס"ה שם כתב פי' הירושלמי לדעת ר' אפרים וראבי"ה וכתב מהרי"ו סי' נ"ב דכל שהבעל יודע דאסור לגרש לפחות לכתחלה ועבר על דברי חכמים וגירש יש להסתפק אי זה מקרי דיעבד דומי' דהמבטל איסור במזיד והמעשר בשבת והמטביל כליו בשבת ונפלו לגת ונתפצעו וכולהו מייתו לה בפ' הנזקין:

(טו) בעתים שוטה ובעתים חלומה:    בתשובת מהרי"ו כתב בשם הרשב"א שאסר אפ"י בדיעבד בעתים שוטה ועתים חלומה וכן פסק מהרש"ל בתשובה הנ"ל ע"ש:

(טז) מפני שהיה נראה שתשאר כך:    גם הב"י כתב בשם הרשב"א אם באקראי בעלמא נישטית ונתרפאית ונשתטית ושוב נתרפאית הואיל ואין לה וסת אין לחוש שתחזיר לשטות מחמת תרי זימני וכה"ג לא מיקרי עתים חלומה עתים שוטה וצריך להתיישב בדבר זה הרבה למעשה:

(יז) לא תדור עמו בחצר:    דמאחר דלבו גס בה ומכרת ברמיזותיו חיישינן שמא יבואו לידי זנות ואף עפ"י שפנויה היא אסורה לו דאפילו על יחוד דפנויה גזרו כמו שנתבאר לעיל סי' ך"ב וסימן כ"ו ומ"מ אם נזהרין שיהיו אחרים עמהם בחצר וכמו שעשה רב זכריה בן הקצב וכמו שנתבאר לעיל סי' ז' סעיף ט' נראה דשרי וכך כתב הר"ן דאין איסור בגרושה יותר מבשבויה:

(יח) ואם נישאת לאחר:    לכאורה משמע אפילו נתגרשה מן האחר דהא מכל מקום איכא איסור לאו כמו בכהן וכן היא בטור וברא"ש אבל ר"י כתב נ"ל דמאחר דקי"ל במחזיר גרושתו בעל ולא קידש אינו לוקה דהויה כתיב בה א"כ אין בה איסור לאו ומותרת לדור עמו במבוי כמו גרושה גרידא:

(יט) אפי' בישראל לא תדור עמו במבוי:    משמע אבל חוץ למבוי מותר אפילו בנשא' דאיכא איסור אשת איש אבל בטור כתב לא תנשא לאחר בכל אותה שכונה שדר בו המגרש ואם גירשה השני אינה אסורה לדור אלא במבוי שדר בו הראשון וא"כ לא היה לו להשמיט דעת הטור דבנשאת אפי' חוץ למבוי אסור בכל השכונה ואפשר דכיון דשיעור דשכונה לא אתפריש רק שאמרו כפר קטן נידון כשכונה ומאחר שדעת הרמב"ם שכפר קטן נידון כמבוי וא"כ ליכא נפקותא בחומרא זו דלא תנשא בשכונתו דהא מה שהוא יותר מכפר קטן מותר לכ"ע וכפר קטן נידון כמבוי דאפי' בלאו הכי אסור ומ"מ צריך להתיישב למעשה מה נקרא כפר קטן דאסור ומה נקרא כפר בינוני דשרי:

(כ) אם ר"ה מפסיק בין בתיה':    אבל אם דרים זה אצל זה יכולים לבא זה אצל זה דרך הכותל שביניהם אבל אם בית א' מפסיק ביניהם שאין יכולין לילך דרך חצר אחר אלא דרך המבוי ומאחר שמבוי רבים בוקעין בה הוי רה"ר מפסיק ביניהם:

(כא) שום יהודי רק הם לבד:    כ"כ בת"ה ע"ש ובאמת ראיותיו חלושות למעיין שם ואינן דומין לנדון ובקל תוכל לבא לידי איסור ובפרט לפרקים כשבעלה השני הולך לדרכו ע"כ נראה דאין להקל בפשיטות בזה ובפרט היכא דאיכא קצת רינון לעז חשד:

(כב) משום שאסורה עליו:    אם הוא איסור דרבנן כגון שבויה וכיוצא בזה אסורה לדור בחצר ומותרת במבוי ואם הוא איסור דאורייתא כגון סוטה ורואה דם מחמת תשמיש אסורה לדור אף במבוי וכמו שנתבאר לפני זה וא"כ מ"ש כאן כאלו נשאת לאחר מיירי דאסורה עליו מן התורה:

(כג) היה לה מלוה אצלו:    ה"ה שאר תביעות וה"ה להפך כשיש לו תביעה עליו ומכ"ש שאסורה לדבר עמו בשוק:

(כד) ויש מחמירין:    לא ידעתי טעם ברור לדברי המחמיר וראיות המיקל מספקת:

(כה) רק יזונה ע"י שליח:    עיין במדרש רבה בראשית פ' ל"ג ויקרא פ' ל"ד מביא מעשה שאדם אחד נתן מעות לגרושתו בתורת צדקה (ומשמע שם שנתן לה ע"י עצמו) וע"י זה ירדו גשמים לעולם ומשמע דלאו איסורא עביד:

(כו) מנדין אותם או מכין אותם:    עיין בב"ח ובב"י ובטור לעיל סי' ו':

(כז) היא נדחית מפניו:    אם היו דרים בשכירות או בחצר של שניהם ונראה דאם לאחר גירושין נדחית מפניו לחצר אחרת ואח"כ רוצה להנשא למי שיש לו בית באותו מבוי אף שאין לבעלה בית במבוי זה אפ"ה הוא מעכב על ידה דלאו בבעלה השני תלוי רק בדידה וכל זמן שאין לה בית אף שגם לבעלה אין לו בית או שיש בית לכל א' היא נדחית מפניו:

סימן קכ

(א) כשהבעל מצוי:    אבל מי שהיה מושלך בבור או הולך למד"ה ואמר כתבו ותנו גט לאשתי הם כותבין ונותנין בלא שום הקנא' לבעל דבדיעבד ודאי כשר בלא שום הקנאה דשלוחו כמותו רק לכתחלה צריך שיתן לו הסופר הכל קודם הכתיבה אפילו בעשה הבעל שליח ואם לא נתנו קודם הכתיבה יתננו אח"כ במתנה ואם נתן לו סתם ג"כ כשר דלא גרע ממי שהיה מושלך בבור שנותן הגט ע"פ הבעל בלא שום הקנאה לבעל עיין בב"י שכתב כי משמע מדברי קצת פוסקים דאף בדיעבד פסול אם לא מסר הקלף ע"ש אבל יש לדחות כי קשה לסתור ראיה ברורה שהביא הרמב"ן ממושלך בבור:

(ב) והבעל נותן שכרו:    נראה דאם הסופר כותב בחנם ואינו מקבל שכר לא ממנו ולא ממנה אין בו איסור דהרשות בידו לומר הרי כאלו התקבלתי:

(ג) והקנוהו לבעל:    כלומר חכמים הקנו שכר הסופר לבעל וא"צ שתקנה האשה בפי' לבעל אבל אם נותנת האשה הקלף שלה צריכה היא להקנות ממש לבעל דמה שהוא שלה בזה לא תקנו חכמים:

(ד) גזל נייר וכו':    משום שיש כאן שינוי השם דמעיקרא נייר שמו והשתא גט שמו וגם הוי שינוי מעשה דהכתב שכתב על הנייר הוי כשינוי מעשה וצריך לומר דלא דמי לגזל נסכא ועשה מטבע דהוי שנוי החוזר לברייתו דכאן אף אם ימחוק הגט לא יקרא שמו הראשון רק נייר מחוק יקרא:

(ה) וגזלו ממנו ולא פרע לו:    אבל אם נתן לו הגט ברצון כדי לפרוע לו לאחר זמן אף שלא פרע לו לא הוי גט גזל בידו דהא נתן לו הגט ברצון רק שחייב לו דמים וכעין זה כ' הרא"ש גבי מכר איסורי הנאה וקידש בדמיהן ומיהו כבר נתבאר לעיל סוף סימן כ"ח דלא הוי ודאי מקודש' כשהיה המקח טעות וצריך להחזיר הדמים ומיהו יש לחלק בין לוקח במעות בין מוכר בהקפה ומיהו אם נותן לו הגט על מנת לשלם לו מיד ואינו משלם לו ודאי הוי גט גזל בידו:

(ו) כותבין גט לאיש וכו':    והא דלא חיישינן שמא יכתוב בניסן ולא יתן עד תשרי כבר תירצו בתוספות דלא מקדים איש פורענות לנפשיה עיין בבא בתרא דף קס"ז:

(ז) והוא שיהיו העדים שחתמו וכו':    לאו דוקא באיש שאין אשתו עמו ה"ה באשתו עמו דלא שנא ועיין ב"י:

(ח) מכירין ויודעין שזה פלוני וכו':    נראה דלכתחלה צריך שיכירו משום חשש רמאות שמא יתן הגט לאשה אחרת אבל אם חתמו ולא הכירו והאמת כן הוא שכן שם האיש והאשה אף שבשעת חתימה לא הכירו רק סמכו עליו נראה דכשר בדיעבד דהא בשעת הסכנה כותבין אעפ"י שאין מכירין:

(ט) דגם הסופר צריך להכירו:    דהא צריך שישמע מפי הבעל וצריך לכתוב לשמו ולשמה ע"כ צריך לכתחלה לידע קודם שיכתוב שזה שם האיש ושם האשה:

(י) ושם אביו נהגו לכתוב ע"פ עצמו:    משמע מלשון זה אף שלא הוחזק שלשים יום בעיר בשם אביו מאמינין לו שכן שם אביו אבל בב"י כתב שגם שם אביו כותבין על פיו אם הוחזק ל' יום משמע שהוחזק בשמו ושם אביו שלשים יום דוקא אבל בלא הוחזק שלשים יום אין מאמינין לו שם אביו אף שמכירין שמו וכן הוא בד"מ ובאמת שלא ראיתי מצריכים להביא עד על שם אביהם ואפשר שטעות הוא ביד מסדרי הגט מכח הג"ה זו אבל לקמן סימן קכ"ט בב"י כ' שמדברי הרמב"ם משמע ששם אביו שוה לשמו אבל ראיתי נוהגין לכתוב שם אביו על פיו:

(יא) יאמר לסופר לפני העדים:    לשון הד"מ ואמר לעדים שמעו מה שאני מצוה לו לשון מהר"א מרגליות ופשוט דאין לחוש לזה בדיעבד עכ"ל הד"מ:

(יב) אמרו לסופר ויכתוב ולעדים ויחתמו:    ואפילו במייחד הסופר והעדים ואומר אני ממנה סופר פלוני לסופר ועדים פלוני ופלוני לעדי חתימה ואפ"ה לא מהני ואין הסופר והעדים במקום הבעל אלא כששמעו הם מפיו אבל בשאר הדברים עושה אדם שליח שלא בפניו ויכולה אשה לומר פלוני שהוא במד"ה אני ממנה אותו להיות שלוח לקבל' גיטי כל זה הוא דעת הרמב"ן וכמה פוסקים אבל הר"ן והר"א נחלקו עליו וסברי דלא פסל ר' יוסי אלא באומר אמרו מדעתכם לפלוני דאז איכא למיחש לחורבא אבל בממנ' סופר ועדי' שלא בפניהם מהני וכתב עוד בתשובת מהרד"ך דלהלכה אמרו כן ולא למעשה וע' בב"י:

(יג) הוי ספק מגורשת:    אבל באומר להם שהם יתנו והם מעצמם אמרו לסופר הגט בטל מן התורה לכ"ע ומיהו גם באומר אמרו יש פוסקים דס"ל דאינו רק פסול מדרבנן והרמב"ם כתב הרי זה גט פסול ומתיישבין בדבר זה הרבה מפני שהוא קרוב להיות גט פסול/ בטל /ועיין בכ"מ שהביא מה שפירשו בו הרד"ך והר"מ אלשקר ומה שפי' בו הכ"מ ועיין לעיל סימן ק"נ החילוק בין גט בטל לגט פסול וספק מגורשת:

(יד) אפילו כתב בכת"י וכו':    ואם הגט בטל או פסול בכתב בכת"י עיין בית יוסף ואם מקילין במקום עיגון בכותב בכת"י עיין בית יוסף:

(טו) ויש מכשירין:    במי שנשתתק ובפקח גמור אם גירש ע"י כת"י עיין בית יוסף מ"ש מזה לדעת הרמב"ם המכשיר בנשתתק:

(טז) א' כותב בשביל כולם:    דהכוונה היה לאחד מהם איזה שירצה יכתוב וא"צ שיכתוב במעמד כולם ואפשר אם כולם ירצו לכתוב כל אחד מקצת הגט הרשות בידם ומכל מקום יש לדחות דאם איתא דהרשות ביד כולם לכתוב א"כ כי אמר כולכם כתובו היה ראוי לומר דוקא כולם יכתבו אלא ודאי סתמא דמילתא לא כוון רק לסופר אחד כנהוג העולם ואם כתבו' שנים הגט פסול דוכתב דקרא לשון יחיד הוא:

(יז) אחד כותב ושנים חותמין:    ואין הכותב רשאי להיות מן שנים החותמין דהא איכא פלוגתא בחתם סופר ועד כמבואר לקמן סי' ק"ל אבל אחד הנותן יכול להיות הסופר או אחד מן העדים דהא הכל כשרים לשליחות הגט:

(יח) או שמנאם:    נראה דדין זה שמנה הרי הוא ככולכם שייך נמי גבי כתיבה דאם מנה אותם ואמר א' ב' ג' ד' כתובו א' כותב במעמד כולם:

(יט) הרי זה כאומר כולכם חתימו וכו':    זה הוא לשון הרמב"ם ומשמעות דבריו דאף אם מנה מקצתן הוי כאלו מנה כולם דלאו כרוכלא בעי למימני וכוונתו שכולם יבואו על החתום אבל רש"י והר"ן לא פירשו כן ולעולם במנה מקצתן לא קפיד לכל היותר רק על המנויים וכן פסק בטור:

(כ) שחותמין בו תחלה הם משום עדים וכו':    אף על גב דבשאר שטרות כשנמצאו עדים הראשונים פסולים אמרינן דחתמו שלא מדעת הכשרים שאני הכא דאמר כולכם ובשאר שטרות א"א מקצתן לתנאי רק כולם משום עדים וכשא' מהן קרוב נתבטל כל העדים ע"כ גזרו בגיטין משום שאר שטרות וכשהקרוב חתם בתחלה פסול ולא אמרינן לתנאי חתם אבל כשחתם לבסוף לא גזרו משום שאר שטרות ועיין בב"י שהאריך בדעת שאר פוסקים דס"ל חתם קרוב לבסוף או באמצע גרע טפי ופסול בין בגיטין בין בשטרות אפי' בלא כולכם ועין בד"מ:

(כא) והוא שיחתמו כל א' בפני כולם:    אף על גב דהשאר אינם חותמין אלא משום תנאי אפ"ה חיישינן הכא שמא לא יחתמו כולם דכולכם לא משמע להו לאינשי שיבואו כולם על החתום הילכך לכתחלה צריכין לחתום ביום אחד כדי לקיים התנאי מיד ובדיעבד אף לאחר זמן סגי ומשמע מדברי הר"ן שאם לא חתמו ביום א' א"צ לקיים התנאי בפני כולם אבל מדברי התוספות והרא"ש משמע מאחר דלא סגי בלא כולכם צריכין לחתום זה בפני זה אף שקיימו התנאי לאחר זמן ואפשר לדעת התוספות אם לא חתם כל א' בפני כולם אפי' בדיעבד פסול דהא גזרינן בשני עדים משום כולכם ומשמע דבכולכם אפילו בדיעבד פסול:

(כב) ואפילו אחר שנשאת:    נראה דאף שתוכל לקיים התנאי אחר שנשאת מ"מ תצא מבעלה דהא כאן לא אמר על מנת ומעכשיו רק סתם כולכם חתמו וקי"ל דהשאר משום תנאי והוי כאלו אמר אם יבואו כולם על החתום תהא מגורשת והגירושין חלין בשע' קיום התנאי תצא מזה ומזה וכמו שנתבאר בדברי הר"ן והמ"מ והכ"מ בפ"ח מה"ג וכן פסק לקמן סימן קמ"ג וא"כ תימה על הרב איך הגיה כאן על דברי המחבר שכתב אפילו חתמו השאר אחר נתינת הגט שאז הגט כשר ותנשא לכתחלה בגט זה אבל אם חתמו לאחר שנשאת לאחר תצא מזה ומזה הזה יקרא כשר ואף שהר"ן כ"כ לחזקת הקושיא כ"כ שע"פ הדין כל אימת דמקיימת תנאי הגט חל אבל באמת תצא גם מהשני כל שלא אמר על מנת או מעכשיו:

(כג) מת אחד מהם קודם חתימה:    אם מת קודם שחתם וודאי הגט בטל דהא לא קיים תנאו אבל אם מת אחר שחתם רק שעדיין לא חתמו כולם כבר כתבתי שלדעת הר"ן שהגט כשר רק שלכתחלה יחתמו מיד זה בפני זה אבל לדעת התו' אפשר שפסל מדרבנן כל שלא חתמו א' בפני חברו:

(כד) ועיין לקמן בסמוך:    כלומ' שכל מה שכתוב בסעי' זה אינו רק להלכה לדעת רוב הפוסקי' דפסקו כר' יוחנן אבל בסעי' שאח"ז יתבאר שיש חולקין ופוסקין כר"ל דכולם משום עדים ועוד אכתוב מזה בסמוך:

(כה) ושיחתמו כולם בו ביום:    דאל"כ הוי מוקדם דכל העדים צריכין לבא על החתום בזמן הכתוב בגט:

(כו) ונראה לי דיש להחמיר כסברא זו:    בד"מ כתב דהא יש פוסלין כשהפסול והקרוב למטה ולכן יש להחמיר בכל ענין ומשמע דלענין זה יש להחמיר מה שהקיל לסברא הראשונה אם האחרים פסולים לבד השנים הראשוני' על זה יש להחמיר דהא לר"ל כולן משום עדים ואף אם הלכה כר"י שמא קי"ל כאותן פוסקי' דס"ל דבאמצע ובסוף פסול קרוב לכ"ע אפי' בשאר שטרות אבל במה שנחלקו ר"י ור"ל אם צריכין כולם לחתום ביום א' או אפילו עד עשרה ימים אפשר בזה קי"ל כרוב הפוסקי' דקי"ל כר' יוחנן דהשאר משום תנאי:

(כז) תיקנו חכמים שהאומר וכו':    מ"מ אם לא פי' דבריו כתיקון חכמים רק אמר סתם חתמו הדין ששנים חותמים כמו שנתבאר בסעי' ח' רק לרווחא דמילתא תקנו חכמים שיפרש דבריו בהדיא שנים מכם יחתמו כי היכא דלא ליתי למיטעי:

סימן קכא

(א) ואם לא הגיע הרי זה ספק:    בגמרא אמרו דכשלא הגיע לשכרותו של לוט הרי הוא כפקח ואם עבר עבירה שיש בה מיתה ממיתין אותו ואין כאן ספק ע"כ דחק המ"מ לפרש שהספק היא אם הוא כבריא וצ"ל תנו או שמא הוא כמסוכן וא"צ לומר תנו והיינו בנשתכר הרבה אבל בנשתכר מעט ודאי הוא כברי' ובאמת פירוש המ"מ דחוק קצת דהרמב"ם כתב סתם הרי זה ספק שנפרש דבריו דהספק הוא אם צ"ל תנו ובקרדייקוס לא מהני אמירת תנו וכמ"ש התוספות אבל גי' הטור בדברי הרמב"ם נכונה שגרס היה הדבר ספק אם הגיע הרי זה ספק ועיין ב"י:

(ב) אם הוא חולי דסמיה בידן וכו':    יפה כתב בב"ח דמאחר דר' יוחנן לית ליה סברא זו אין חילוק בין סמיה בידן לאין סמי' בידן וגם משמע דאין זו איסור דאורייתא אם לא היה בדעתו בשעת כתיבה מאחר שהיה בדעתו בשעת אמירה שאמר כתבו ותנו וגם ר"ל מודה היכא דאין סמיה בידן שאין זה רק איסור דרבנן אם כתבוהו קודם שנשתפה והכל תלוי באמירה לכתוב הגט שיהיה בדעתו ושישמעו מפיו אבל אם היה בדעתו בשעת אמירה אף על פי שאחר כך נשתטה שוטה גמור אפ"ה אפשר דאין פסול מן התורה רק מדרבנן וכן משמע מן הירושלמי שהביא הר"ן ע"כ מה שפסק כאן בחולי דאין סמיה בידן אינו גט דמשמע דהגט בטל מן התורה הפך דברי הרמב"ם שכתב הרי זה פסול ונמשך אחר דברי הטור שכתב אינו כלום ודבר זה צ"ע למעשה דלכאורה דברי הרמב"ם כנים:

(ג) וע"ל סימן קי"ט:    כלומר דלעיל פסק באשה שהיא עתים חלומה אינה מגורשת אא"כ שהיה נראה שתשאר כך אבל ביש לה עת קבוע לחלימתה ולשטותה וגירשה בעת חלימותה וידע שתחזור לשטותה אינה מגורשת לדעת קצת פוסקים כמ"ש בתשובת מהרי"ו בשם הרשב"א ובתשוב' מהרש"ל האריך בזה והיינו דוקא באשה גזרו חכמים משום גרירה ואף שהיא עתה חלומה מ"מ שייך בה גרירה כשתחזור לשטות' אבל באיש המגרש אם הוא פקח לשעתו מה לנו שיחזו' לשטותו:

(ד) שיהא שפוי בשעת כתיבה:    ומכ"ש בשעת שמצוה לכתוב שזה העיקר אבל בין כתיבה לנתינה אין קפידא וכתב הב"י ואפשר היכא דלא בדקו הש"מ וכתבו הגט על פיו בדיעבד כשר ואפשר אפי' בנשתתק מתוך חוליו ולא בדקוהו מודים דכשר בדיעבד היכא דלא אפשר וכמו שעשה בעל העיטור מעשה (הביא הב"י סי' זה ס"ק ד') אבל בנשתתק קודם ששאלוהו אם נתרצה בגט ודאי בעי בדיקה כמו שיתבאר בסעי' שאח"ז ואם לא בדקוהו מידי ספיקא לא נפיק ועיין בב"י אם נטרפה דעתו באמצע הכתיבה והניחו מלכתוב וחזר ונשתפה וגמרו הכתב הגט כשר:

(ה) והרכין בראשו לומר הן:    אף על גב דאסור לכתוב הגט עד שישמעו קולו אמרו בירוש' הרכנת הראש הוא כשמיעת קול דעשה מעשה בגופו ועדף מכותב בכת"י דלא מהני לדעת רוב הפוסקים כמו שנתבאר בסימן הקודם סעיף ה':

(ו) וי"א דבודקין אותו ע"י פירות:    עיין ב"י אם בבדיקה זו צריכין ג"כ לבודקו בסירוגין בהן ולאו או לא:

(ז) או אילם השומע ואינו מדבר:    אילם הוא מתחלת ברייתו כך ועיין בב"י דאילם א"צ בדיקה דכשם שכנס ברמיזה כך מוציא ברמיזה וכתב בב"ח אבל אם נפלה לו יבמה מאחיו דיש כאן זיקה דאורייתא צריך בדיקה כמו נשתתק דקידש קידושי דאורייתא:

(ח) אבל חרש שאינו שומע ואינו מדבר וכו':    וכשם דרמיז' לא מהני ה"ה וכ"ש דכת"י לא מהני וכמו שנתבאר בסימן הקודם בסעיף ה':

(ט) אפילו היא פיקחת מוציא ברמיזה:    פי' שרומז באצבעותיו ולא בקפיצת פיו ומשמע דא"צ בדיקה כמ"ש למעלה באילם דגם בשעת כניסה היה כמו שהוא עכשיו:

(י) אבל אינו מדבר לא:    אף על גב בשחטו בו שנים דבסעיף שאח"ז ברמז סגי שאני התם דנשחט מתוך בוריו ודעתו צילתא היא אבל בגוסס מתוך חוליו שאין דעתו צלולה כשניטל ממנו כח הדיבור וע"כ דעת יש אומרים דיש להחמיר:

(יא) צריך בדיקה ג' פעמים:    בב"ח כתב כל מידי דבעי בדיקה אין אנו בקיאין לבדוק ולא משמע כן מדברי מהרמ"א ע"כ צריך להתיישב בדבר:

סימן קכב

(א) אין לסמוך ע"ז:    דלמאן דלית ליה ברירה א"א הוברר הדבר למפרע שע"ז הגט שמכשיר הרב עתה צוה עליו הבעל וכתב בד"מ זה לשונו בסדר גיטין סימן ט' יזהר הסופר לאחר שראה הרב הגט שאם היה לו שום חסרון בגט כגון למשוך אות או אותיות שנטשטשו ואין רשומן ניכר שלא יעשה בלתי רשות הרב דשמא כשר הוא לדעת הרב וכבר עשה הסופר שליחותו ובקצת טופסי גיטין שיאמר לו הבעל בתחלה לסופר שיהא כשר בעיני הרב ולמי שמראה אותו ולך עכ"ל:

(ב) עדיין לא נחתם יכולין לכתוב אחר:    דעדיין לא נגמר שליחותן ואפי' חתם בו ע"א כיון שלא חתם השני לא גמר הענין ואף שהסופר וע"א עשו שליחותן מ"מ לא נגמר הענין עד שיחתמו שני עדים:

(ג) להחמיר בכל ענין:    משמע אפילו כתב רק מקצת הגט ואירע בו פסול אפ"ה עשה שליחתו למקצת הזה שכתב וצריך לחזור ולצוות שיכתוב מחדש:

(ד) ותנו לשליח ויוליך לה:    בגמרא פרק התקבל בעי תרי בעייא ראשונה בלא ויוליך לה ובעיא שניה דקאמר ויוליך לה ורש"י מפרש לה לבעיא שניה באת"ל בבעיא ראשונה דעשו שליחותו דהא כל מה שצוותה עשו אכתי איכא למבעי באומר ויוליך לה ובטור פסק כאת"ל ע"פ שיטות הגאונים ע"כ כתב בבעיא ראשונה ודאי לא עשאן שלוחים ואפשר שגם הרמב"ם סובר כן ע"כ השמיט בעיא זו/ ונקט בעיא /ויוליך לה דבהא איכא לאסתפוקי אבל בלא ויוליך פשוט דעשו שליחותן ובספר לחם משנה על הרמב"ם כתב להיפך שדעת הרמב"ם לפרש דלא כרש"י והאת"ל הוא בלא ויוליך דלא עשו שליחותן וכותבין אפי' מאה פעמים ועיין בב"י דדעתו דשני הבעיו' לא נפשטו ואין פוסקין כאת"ל ועיין בב"ח מ"ש שט"ס הוא בב"י ובכ"מ ולפ"ד גם מ"ש הב"י בתחלה אפילו לא אמר ויוליך הוא ג"כ ט"ס ולפי מ"ש בספר לחם משנה אפשר שאין כאן ט"ס:

(ה) ונמצא הגט פסול או בטל:    אף על גב דלא אמר להו כתובו אחספא דעת הרמב"ם לחלק בין אמר תנו לה דמתגרשת מיד אז ודאי לא צוה על חספא אבל לשליח אפילו בחספא יש להסתפק אם עשו שליחותן ומכ"ש אם נאבד יש להסתפק בויוליך:

(ו) וכל זה שאמר להם וכו':    כלומר דלא מבעיא בגמרא אלא באמר תנו לפלוני ויוליך שלא עשאו שליח על גט פרטי רק אמר להם כתבו גט ותנו לשליח ואז אם נמצא הגט פסול אמרי' גט כזה לא צוה ליתן לשליח אבל אם הוא לקח גט מיד הסופר ואמר לשליח הולך גט זה ונמצא פסול אין לסופר לכתוב גט אחר ולמסרו לשליח דאין להם לעשות שליח בלא ידיעת הבעל ואף שצוה לסופר לכתוב עד מאה גיטין מ"מ השליח לא נעשה שליח מן הבעל רק על גט אחד שמסר לידו אם לא שאמר בהדיא גם לשליח הוליך כ"כ גיטין עד שיהא א' מהם כשר לדעת הרב וכנ"ל וכ"כ בד"מ דדין השליח כדין הסופר ועדים:

סימן קכג

(א) אם אמר לה הבעל לכותבו:    דברים פשוטים הם דבלא אמיר' הבעל לא מהני מה לי אשה מה לי אחר ובב"ח נדחק והניח בצ"ע ואין כאן עיון וספק:

(ב) ותקנה אותו לבעל:    כבר כתבתי לעיל סימן ק"כ סק"ה ג' דאם האשה נותנת משלה צריכה היא להקנות ממש לבעל דבשלה לא תקנו חכמים:

(ג) לכתחלה לא יכתוב הגט בעצמו וכו':    טעם הדבר כתב הב"י משום דלקמן בסימן קכ"ו כתב הטור בשם בעל העיטור דכל הני דקדוקי' דוקא כשהבעל כתב הגט או שהסופר כותבו מפיו כו' עיין שם:

(ד) שגם קרוב לא יכתוב לכתחילה:    זה לשון הרב מהרי"ק שורש ק"ו אמת הוא כי בהיות אחר רחוק טוב יותר להיות סופר מפני מראית עין דילמא אתי לאחלופי בעדים אמנם לא ראיתי דבר זה בשום מקום רק אמרתי דסברא דנפשי מהיות טוב וגומר אבל היכא דלא אפשר פשיטא דאין קפידא כלל וכתב עליו הב"י ואיני מוציא טעם להקפיד בכך אפילו ע"ד מהיות טוב:

(ה) לכתחל' יכתוב הסופר בידו הימני':    משמע בדיעבד כשר הגט אם כתב בשמאל אף שאינו שולט בשתי ידיו אף על גב דלענין שבת כתב בשמאלו לאו כתב היא ובגמרא מדמה גט לשבת לענין כתב ע"ג כתב אפשר לומר דלאו לכל מילי מדמינן לשבת דבשבת בעינן מלאכת מחשבת דומיא דמשכן ע"כ כל שכתב כלאחר ידו או בשמאלו לאו מלאכת מחשבת היא אבל מ"מ כתב מיקרי לענין גט:

(ו) מאלו החמשה אינו גט:    אין זה מוסכם וכמו שכתב המ"מ והב"י וע"כ למעשה מחמירין והוי ספק מגורשת:

(ז) לא כתב אלא הטופס והניח מקום התורף:    הטעם דהא בפסול מחובר כשר בטופס כמו שיתבאר בסימן שאח"ז סעיף ה' וגם בפסול שלא לשמה דעת הרמב"ם להכשיר וכמו שיתבאר לקמן סי' קל"א ה"ה כשכתב הטופס מי שאינו ראוי לכותבו שכשר:

(ח) פסול מדרבנן:    דגזרינן טופס אטו תורף ובתורף אפשר דבטל מדאורייתא משום דבעי שליחות לכתיבה ולא מהני גדול עומד ע"ג ואף על גב דבמחובר לא גזרינן טופס אטו תורף משום דמילתא דלא שכיח הוא שיכתוב במחובר ע"כ לא גזרינן:

(ט) מותר להניח חש"ו וכו':    כבר כתבתי לדעת הי"א שכתב הרב לפני זה אפילו בדיעבד פסול מדרבנן ולא מהני גדול עומד ע"ג משום דבעינן שליחות לכתיבת הגט והני לאו בני שליחות נינהו:

(י) אבל הכותי והעבד אין כותבין טופס לכתחיל':    דעת הרמב"ן והרשב"א להשוות עבד לישראל מעליא ולא פסול עבד אלא למאן דבעי שליחות בכתיבה:

(יא) כתבו וחתמו בזדון בו ביום או בי"ט וכו':    לאו בחדא מחתא מחתינהו דבשבת וי"ט אף שהעדים היו שוגגים והכותב לבד היה מזיד לחלל שבת וי"ה הרי הוא ככותי אם כתב בפרהסיא וכמו שנתבאר סעיף ב' אבל בי"ט הפסול הוא משום עדים אבל הסופר בי"ט אינו ככותי רק ישראל רשע ואינו פסול לכתיבת הגט:

(יב) כתבו בי"ט בזדון ונמסר לה בפני עדים כשרים:    כלומר וגם חתמו העדים בזדון דה"ל מזויף מתוכו ופסול מדרבנן אף לר' אליעזר אבל אם לא חתמו עליו עדים כלל ונמסר בפני עידי מסירה אך שנכתב בזדון בי"ט הגט כשר:

(יג) ואין לגרש בלילה:    לא קאי אכתיבת הגט וחתימתו דהא ודאי מותר לכתוב ולחתום הגט בלילה כמו שיתבאר בסימן קכ"ז אלא אנתינת הגט קאי וכתב הב"י לקמן סימן קל"ו דשמע הטעם משום דנתינת הגט הוי כמו דין ואין דנין בלילה והב"י השיג ע"ז וכמו שאעתיק לשונו בסמוך:

(יד) לאחר שהתפללו הקהל ערבית:    וכתב בסדר הגט של מהר"י מינץ סימן ע' ראיתי שהחמיר מהר"מ וסבירא ליה אפילו אחר תפלה של הקהל אף על גב דאיהו לא התפלל בב"ה שלו והיה עוד היום גדול החמיר שלא ליתן גט, תשובת מהר"י מולין ז"ל עכ"ל והב"י לקמן סימן קל"ו כתב ואיני יודע מה ענין דין לגט ושום א' מהפוסקים לא חילק בכך וכן פסק הב"י לקמן סימן קנ"ד שבשעת הדחק אפילו בלילה ממש יכתוב וינתן:

סימן קכד

(א) מיהו בדבר שצריך ביעור מן העולם וכו':    לא ידעתי למה כתב בפשיטות הגט בטל הא הר"ן לא כתב דין זה רק למ"ד כל העומד לישרף כשרוף דמי ור"ש הוא דאית ליה הכי כדאיתא במנחות דף ק"ב ולטעמי' אזיל דס"ל דכל העומד לזרוק כזרוק דמי ולא קי"ל כר"ש וכמו שפסק הרמב"ם פ"ד מהלכות פסולי המוקדשין גבי אשם תלוי נודע לו אחר שנזרק הדם הבשר יאכל לכהנים ואילו מאן דס"ל כל העומד ליזרק כזרוק דמי ואפילו הדם בכוס נמי ועיין בפי' המשנה להרמב"ם פ"ו דכריתות אף שאין משמע כן מפי' רש"י במנחות דף הנ"ל, בב"ח כתב דאף דאית' בגמר' דכתבו על איסורי הנאה כשר דמשמע דוקא דיעבד וכן כתבו התוס' להדיא דאסור לכתוב לכתחלה דהא מתהני באיסורי הנאה מ"מ נראה לי עיקר דשרי לכתחלה דאין מתכוין ליהנות כלל אלא לכתוב עליו גט ודבריו תמוהין מאד איך נחלק על דברי התוספות בדבר פשוט כזה וכי אין לך הנאה גדולה מזה שעושה צרכיו בדבר שאסור בהנאה וגם משתכר ממון דהא היה צריך לקנות קלף לכתוב עליו הגט ולא גרע זה משוחט מסוכנת בסכין של ע"ז דאסור ואין לך הנאה גדולה מזה שמגרש אשה רעה מביתו ומתרפא מצרעתה ואף שמשמעו' לשון הטור והרמב"ם דכותבין לכתחלה היינו מצד איסור הגט אין בו דררא דאיסורא וכעין שכתב הרא"ש ריש פ"ק דשבת גבי פטור ומותר דאף דאסור מפני לפני עור לא תתן מכשול מ"מ מצד איסור שבת אין בו חשש איסור ומותר והדבר פשוט:

(ב) והוא שיתננו לה בעידי מסירה:    בטור כתב והוא שיהיו עידי מסירה לפנינו אבל בעידי חתימה אפי' הם לפנינו פסול וצריך ליתן טעם למה אם עידי חתימה לפנינו ומעידין שלא נעשה בו שום זיוף למה לא יועילו עידי חתימה כמו עידי מסירה וכתב הב"י דהטור אזיל בשיטת הרא"ש דס"ל לקמן סימן קל"ג דאם ידוע שלא היו עדים במסיר' אינו גט כלל וכאן שנכתב על דבר שיכול להזדייף הורע חזקתו וחיישינן שמא לא היו עדים בשעת מסירה אבל למאן דמכשיר בעידי חתימה אף שלא נמסר בעדים אם עידי חתימה לפנינו ומעידין שלא נעשה בו זיוף כשר וא"כ לדברי הרמב"ם שהוא מן הפוסקים דס"ל דלא בעינן עידי מסירה מה שכתב כאן והוא שיתננו לה בעידי מסירה הוא לאו דוקא דה"ה אם מסרו בלא עדי' רק שעידי החתימה מעידים לפנינו שלא נעשה זיוף בגט זה ומיהו הב"י כתב עוד דאפשר לומר דאף לדברי המכשירים בעידי חתימה לחוד פסלי הכא בלא עדי מסירה דהוי כמזויף מתוכו ולא מזויף ממש דא"כ אף עדי מסירה לא מהני רק לענין זה הוי כמזויף דלא סמכי' על עידי חתימה לחוד רק דוקא על עידי מסירה ומ"מ מלשון זה שכתב הרמב"ם והמחבר והוא שיתננו לה בעידי מסירה משמע דהקפידה הוא על הבעל שאף שבגט דעלמא כשר בלא עידי מסירה כאן שנכתב הגט על דבר שיכול להזדייף צריך ליתן לה בעדי מסירה אבל אם הגט יוצא מתחת יד האשה אפשר דנאמנת לומר שניתן לה בעידי מסירה ועל חשש של זיוף תוכל להביא עידי חתימה אבל לדברי הטור אין הגט כשר עד שתביא עידי מסירה לפנינו וכ"כ המחבר סעיף ד':

(ג) על הנייר המחוק:    עיין ב"י דבהוא ועדיו על המחק כשר לכ"ע בלא עידי מסיר' זולת רש"י והעיטור דסברי דאף בזה צריך עידי מסירה:

(ד) ועל יד העבד ועל קרן הפרה:    ולא מיקרי כותב על דבר מחובר מאחר שנותן לה העבד והפרה ועיין בב"ח שכתב מאי שנא דגבי שחיטה שן וצפורן מחובר בב"ח נקרא מחובר דהתם שלא שייך ליתן כל העבד והפרה ועיין בב"י אם צריך ליתן לה בפי' העבד והפרה או אם נתן בסתם ממילא הכל שלה עוד כתב שאין העבד צ"ל כפות:

(ה) על קלף מתוקן לס"ת וכו':    הלשון כאן אין נכון דאם הקלף מתוקן לס"ת ע"כ ג"כ הוא מעובד לשמו לשם ס"ת ובד"מ כתב על הקלף ובדיו והקלף יהא מתוקן כקלף לס"ת ולפי זה נכון דבגוף ותיקון הקלף צריך לכתחלה לעשות כמו לס"ת רק דלא בעי לשם הגט לשמו כמו בס"ת לשם ס"ת:

(ו) ואפי' אם נכתב על נייר שקורין פפי"ר:    לא ידעתי מאי אפי' וכי גרע פפי"ר מעלה של זית:

(ז) שלא יצטרך לחתוך ממנו:    אין הכוונ' שהקלף צ"ל מכוון למדת הגט ואם הוא גדול ממנו צריך לחתכו דהא כותבין גט על קרן פרה ונותן לה כל הפרה מכ"ש שכותבין גט על יריעה גדולה ונותן לה כל היריעה אלא הכוונה היא שמא יעלה בדעתו לחותכו אחר הכתיבה וא"כ יהיה מחוסר קציצה:

(ח) וחתכו לאחר הכתיבה וכו' פסול:    אפשר לומר לדעת האוסרים דאינו גט מן התורה כמו בקרן הפרה ועיין בב"ח:

(ט) אין כותבין גט במחובר:    ואם תלש ולבסוף חברו הוי מחובר לענין גט וכן אם יש חילוק בין בטלו או לא בטלו וכן אם הכתיבה והחתימה היתה בתלוש ואח"כ חברו עיין בב"י:

(י) ואפי' חתמו העדים אחר שתלשו:    יש לדקדק דהא אף בלא מחובר אם מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינ' דהא אפי' בקלף גדול כל שחתך הגט מן הקלף לאחר הכתיבה פסול מכל שכן תלש הגט מן המחובר לאחר כתיבה:

(יא) אף על פי שנתן לה העציץ כולו:    כלומר שהגביה העציץ מן הקרקע במקום שפסקה היניקה אבל לא פסקה היניקה עדיין מחובר הוא ומדאורייתא אינו גט:

(יב) פסול שמא יקטו':    כלומר שמא יקטום קודם פסיקת יניקה דהוי תלוש מן המחובר דפסול לכולי עלמא ומכ"ש לדעת הפוסלים קציצה אפי' בתלוש:

(יג) וה"ה בעציץ שאינו נקוב:    כלו' אם כותב על עלה של עציץ שאינו נקוב אף על גב דלאו מחובר הוא מ"מ גזרינן שמא יקטום ואסור לדעת הפוסלים קציצ' בתלוש והא דלא גזרי בקלף גדול אם נותן לה כל הקלף ולא חיישינן שמא יחתוך דקטימת עלה בקל הוא ודבר הרגיל הוא משא"כ חתיכת קלף דמי לקרן פרה דלא גזרינן שמא יחתוך הקרן:

(יד) לא גזרינן שמא יקטום:    דלאו אורח' למתלשיה כולי האי אבל אם תלשו אה"נ דאסור לדעת הפוסלים קציצה בתלוש:

(טו) כתב הטופ' במחובר ותלשו וכו':    ולפ"ז מכ"ש אם כתב הטופס בתלוש קודם קציצה ואח"כ קצצו דכשר וכתב הר"ן וא"ת מ"ש דשרי כשנכתב טופס במחובר בדיעבד ובחש"ו אפילו לכתחלה ובסופר שכותב תופסי גיטין אפי' בדיעבד אסרי' לקצת פוסקי' וע"ש דיש לחלק והובא בב"י ובב"ח:

(טז) ואח"כ כתב התורף:    אם זמן הגט נכלל בתורף ופסול מדאורייתא או אינו רק מדרבנן עיין בב"י:

(יז) היה הגט חקוק על ידו של עבד:    כתב בד"מ בשם א"ז אם חקק הגט על ידה של עצמה אינה מגורשת משום שלא נתן לה שום דבר ובעינן וכתב ונתן:

(יח) והיו העדים חקוקים על ידו:    דאל"כ רק הגט לבד חקוק והעדים חתמו בלא חקוקה הוי כגט שכתוב על המחק ועדיו על הנייר דפסול:

(יט) אף על פי שאין שם עידי מסירה:    ואין הבעל יכול לטעון אני לא מסרתי לה הגט רק העבד הלך מעצמו דהא אם היו באים לדון יחד על העבד ולא היה מביא ראיה על העבד שהיה שלו היה בחזקת מי שהוא עתה ואם כן גם הגט בחזקת' ככל אשה שיש גט בידה ומכ"ש אם היה ידוע שהעבד שלה והעדים חתומין על יד עבדה ודאי הקנתו לו כמו גבי טבלא וכ"כ המ"מ אבל אם היו מוחזקים בעבד שהוא שלו ואם היו באים לדון על העבד היה העבד בחזקתו דהגודרות אין לה חזקה ומ"מ לענין איסור מידי ספיקא לא נפקא והיא ספק מגורשת ואם הבעל מודה שנתנו לה פשיטא דהיא מגורשת:

(כ) אבל במקום שיש להם חזקה:    כגון לאחר שלשה שנים מזמן הכתוב בגט והקשה הב"י הא אין לאשה חזקה בנכסי בעלה וע"כ לא מיחה בה תוך ג' שני' ועיין בב"י ובב"ח מ"ש ע"ז ולי נראה דהקושיא מעיקרא ליתא דא"כ/ דע"כ /לא מבעיא ליה בגמרא אלא בעבד שהיו מוחזקין שהוא שלו אבל בדבר המטלטל שהיו מוחזקין שהוא שלו וגט כתוב עליו והוא טוען היא מעצמה לקחה הגט ודאי אינו נאמן אף על פי שודאי אין לאשה חזקה בכל מטלטלי של בעלה כשמברר שהיו שלו אלא ודאי כל שכתוב גט על המטלטלים היא נאמנת שנתנו לה דאם לא כן מאי תיקון העולם איכא בחתימת הגט לעולם יטעון הוא היא לקחה בעצמה הגט ואם כן ה"ה בגודרות לאחר שלשה דינם כמו כל המטלטלין לאלתר:

(כא) אף על פי שהם מוחזקים בטבלא וכו':    כלומר ולא אמרינן איתתא לא ידעה לאקנויי בדבר שהוא מחזיר לה ואינה נותנת לו רק דרך שאלה וא"כ אין הבעל נותן לה כלום:

(כב) שהאשה עצמה כותבת את גיטה:    כלומר על קלף שלה ויודעת שפיר להקנות לבעל בקנין גמור ולא בדרך שאלה אעפ"י שיודעת שיחזיר לה הגט:

(כג) ונתקבלה כתובתה בכדי שיווי הטס:    והוה כאומר לה התקבלי גיטך ומחלי כתובתיך כדי שיווי הטס דאל"כ הוי הגט כפורח באויר ואין כאן ונתן:

(כד) פן יהא קרוי כתב שיכול להזדייף:    יש לדקדק הא לעיל מבואר דמותר לכתוב על דבר שיכול להזדייף כשנותן לה בעידי מסירה וראיתי במרדכי כתב על לשון המשנה וכל דבר שהוא של קיימא וכו' כאן יש ליזהר שלא ליתן גט לאשה כשהוא לח שהרי אינו של קיימא עכ"ל כלומר כאלו כתב במשקין שבעודו לח בקל יכול להסיר הדיו ולא יהיה רישומו ניכר ואפשר לומר דאינו רק זהירות דא"ל דהגט אינו גט כמו במשקין דא"כ ה"ל לפלוגי בדידיה לאסור בדיו לח וכמ"ש במשקין:

סימן קכה

(א) כגון דיו וסיקרא:    במשנה חשיב דיו וסם וסיקרא וכו' ופרש"י סם אור פימנ"ט בלע"ז:

(ב) בדבר שאינו עומד:    כגון משקין כבר כתבתי בסוף סימן הקודם דדוקא משקין שאין סופן להיות דכשמתיבשין אין רשומן ניכר אבל דיו לח שסופה להתקיים אף שעתה היא לחה ואפשר להעבירה אפ"ה הוי גט רק שיש ליזהר לכתחלה דמ"מ הוי דבר שאינו של קיימא לשעתו ומ"מ אין זה מוכרח דאפשר לומר דגם דיו לח אינו גט ועכ"פ פסול מיהא הוי:

(ג) בשחור בשיחור:    שחור הוא פחמים שיחור אדרימנט בלע"ז:

(ד) חתוכי אבר מעורבים במים:    ולפ"ז שחור ג"כ פחמין מעורבים במים אבל לשפשף פחם על הקלף אף על פי שמשחיר אינו כתב כמו באבר:

(ה) אלא כשכל האות נעשה כך:    דכיון שאינו עושה מעשה בגוף האות שנשאר אלא גורד ובזה נעשה האות וה"ל חק תוכות אבל היכא שעדיין צריך לכתוב ולהוסיף אחר שגרד ומחק כדי לשווייה אות אין זה חק תוכות ועיין בת"ה משמע דלא ברירה ליה כולי האי דין זה דמ"מ מקצת האות נעשה מעצמו אבל הב"י כתב דכל שאין האות נעשה ממילא לא מקרי חק תוכות עיין עליו ועיין בתשובת מהרי"ו סימן ק"ז שפסק כן בפשיטות למעשה ועיין באורח חיים סימן ל"ב סעיף י"ח:

(ו) נהגו להחמיר שיהיו האותיות מוקפות גויל:    אף על גב דבס"ת ילפינן היקף גויל מדכתיב וכתבתם כתיבה תמה וכאן לא כתיב רק וכתב אפילו הכי מחמירין לכתחלה בגט כבס"ת משום שאין האות נקרא יפה כשהיא דבוקה בחברתה וכשתינוק דלא חכים א"י לקרות האות מחמת דבוקו אפשר דמדינא פסול דהוה ליה נשתנ' צורת האות ועיין בתשובת הריב"ש סימן ע"ז:

(ז) יגרור ביניהם להפרידם:    ואין זה חק תוכות דהא אין נוגע בגוף האות:

(ח) וכן נוהגין:    כלומר אף שבתפילין וס"ת גורדין הוא כדי שלא להצטרך גניזה לדבר שבקדושה אבל בגט שאין בו קדושה הכל הוי לכתחילה ויכתוב גט אחר:

(ט) ויש מקילין בשעת הדחק לתקן קודם וכו':    הטעם דאם חתמו העדים על גט פסול מה מועיל התיקון אחר שנחתם בפסול ודוקא כשהבעל מצוה לתקן אבל בלא ציווי הבעל מי יכול לתקן גט זולתי הסופר שהוא שליח הבעל ומשמע כאן מלשון הרב דלאחר החתימה או כשאין הבעל מצוה לתקן אף מקום עיגון הגט פסול אבל הרא"ש בתשובה כלל מ"ה כתב דבוקות האותיות פסולין בארצינו וכו' אבל במקום עיגון שבא מארץ רחוקה ואין שיירות מצויות להביא אחר לא הייתי פוסלו משמע אף לאחר החתימה ואף שאין הבעל כאן היה מכשירו ומשמעות לשונו שהיה מצוה ליתנו בלא תיקון או אפשר שהיה מצוה לתקן לרווח' דמילת' ובאמת מאחר שכל הפוסקים כולם הם מן המכשירין והתוספות כתבו בפשיטות שא"צ ראיה להכשיר ופשט ל' הגמר' משמע כן וכמ"ש הריב"ש בתשובה סי' נ"ו ולא נמצ' פוסק שיחמיר לפוסלו רק הראבי"ה וגם דבריו אפשר לפרש שלא בשעת הדחק ועיגון ופשיט' שיש להכשיר בשעת הדחק ועיגון ובתנאי שיהיה נקרא האות לתינוק דלא חכים דאל"כ ודאי פסול ואין מועיל תיקון אפילו בציווי הבעל דמיקרי חק תוכות ובב"ח חילק דאם האותיות דבוקות ממש כל גובהו של אות אסור לגרוד דה"ל חק תוכות ולי נראה כמ"ש דהכל תלוי בקריאת תינוק ואין חילוק בין נגיע' קצת לנגיעה כל גובה האות:

(י) לזיין האותיות מוחין בידו:    ומ"מ בדיעבד בשעת הדחק ועיגון הגט כשר:

(יא) אינו יכול להעביר הדיו:    וכתב בב"ח ואין לה תקנה אלא לגרוד הכל ולכתוב אצל הגרד דעל הגרד אסור לכתוב דאין כותבין על המחק דעשוי להזדייף ותקנה זו א"א אלא כשהרגיש הקלקול מיד כלומר קודם שהתחיל לכתוב תיבה אחרת ולי נראה דאין תקנה זו מועל' דכשם שאין כותבין על הגרד כך צריך שלא יהיה גרד בין אות לאות ג"כ משום חשש זיוף אפי' זבוב שמשך קצת דיו פסק בסמוך דאין למחוק ועיין עוד בב"ח שהשיג על בעל הלבוש שמחלק בין אם האות לח או יבש:

(יב) ויש מחמירין אפי' האות ניכר:    אם הכוונה להחמיר לכתחלה לא היה צריך לכותבו שכבר כתב לפני זה דאין להפריד האותיות אם נוגעין ומשמע אף שהאותיו' ניכרין היטב אין להפרידן ואם בנגיעה אות לאות מחמירין לכתחלה מכ"ש בטיפת דיו על האות ואם הכוונה להחמיר אף בדיעבד הנה זה לא נמצ' בתשובת מהרי"ק בהדי' דהא סיים וכתב ולכל הפחות יש להחמיר בדבר וכן נהגו כל ישראל וכו' ולא ראיתי מעולם מי שהקל בזה לכתחלה וכו':

(יג) ועיין באורח חיים סי' ל"ב:    לא ידעתי לאיזה כוונה כתב לעיין שם דהא התיקון שמבואר שם לגרוד כל החרטום לא מהני כאן דהא בגט אסור לעשות גרד ומחק וטשטוש ואפילו אם זבוב משך קצת דיו אסור למוחקו והכל משום חשש זיוף ואפשר דנ"מ במקו' הדחק ועיון דאז שרי למחוק ולגרוד באופן המועיל שיגרוד החרטום אבל חק תוכות אפילו במקום עיגון אינו גט כמ"ש לעיל סעיף ד' וכ"כ למטה סעיף ט"ז דבמקום עיגון יתקן ועיין באורח חיים סי' ל"ב:

(יד) ויש ליזהר מלשרטט באבר:    אף על פי שהשרטוט מבחוץ כמו שיתבאר בסמוך בהג"ה סעיף י"ב אפ"ה נראה מבפנים צבע האבר אבל בברזל או בקנה אין נראה כשמשרטטין מבחוץ:

(טו) שנים עשר שיטין:    סמך לדבר גט בגי' י"ב וי"מ ספר כריתות כשיעור הפסק בין ד' חומשין שהם ג' אוירין כל אויר ד' שטות והפסק שבין וידבר למשנה תורה לא חשיב כך כתבו התוספות ריש גיטין:

(טז) וישרטט הכל קודם שיתחיל לכתוב הגט:    הטעם שלא יפסיק השרטוט בין כתיבה לנתינה והוי כמו קציצ' דילפינן מקרא דלא תפסיק הקציצה בין כתיבה לנתינה וכמו שנתבאר בסי' הקודם:

(יז) ואם כתב במקום שער יש פוסלין:    כתב בד"מ וצ"ע דהא גם בס"ת לא נפסל לדעת קצת פוסקים ועוד דהא לא גרע משאר דבר תלוש שנכתב עליו כמו שנתבאר לעיל סי' קכ"ד ולכן נ"ל דאין להחמיר במקום עיגון או בדיעבד עכ"ל:

(יח) עם הגליון שלמטה:    המחבר השמיט זה במתכוין כי בסמ"ק כתב צריך שיהיה ארכו יותר על רחבו מן הי"ב שיטין ובקונטרסין כתב שהמגילה צריכה להיות ארכה יותר על רחבה ע"כ סתם הדברים לכל מר כדאית ליה:

(יט) שלא יהיו האותיו' עוברות וכו':    גם בהגה לפני זה כתב שיהיו השורות בגט שוה והטעם נראה משום דבקל יכול לזייף ולהוסיף אותיות בשיטות הקצרות וע"כ אפי' אות אחת שיצא לחוץ יכול להוסיף בכל שיטה אות אחת כדי להשוות השיטות ע"כ פסול אפי' אות אחת ובמקום עיגון כשר אפי' הרבה אותיות אף על גב דבד"מ כתב במקום דאיכ' למיחש לעגונ' או בדיעבד אין לפסול הגט משום אות אחת שיצא מן הצדדים דהא גם בס"ת אינו פסול נראה דלאו דוקא כתב אות אחת דהא גם בס"ת לא פסל אפילו הרבה אותיות רק למצוה מן המובחר כותב חציה בתוך הדף אפילו תיבה בת עשר אותיות כמבואר ביורה דעה סי' רע"ג:

(כ) לא יהא בו שום טשטוש וכו':    הטעם משום חשש זיוף וכתב בד"מ בשם סדר גיטין גם יזהר שלא ירד שום זילוף או שום לכלוכית על הקלף דכשכותבין עליו נראה כמחוק וכתב הרי"ף טוב להחמיר כשיפלו גשמים על הגט שלא ליתנו כלל אם נפלו גשמים על הכתב דבמקום שנפלו הגשמים נעשה שחור וכל דבר שחור יכול להזדייף עכ"ל:

(כא) ולא יכתוב על שום נקב:    כתוב בד"מ אם היה הנקב בצד האות/ ולא /באות עצמו לא היה פסול:

(כב) יש לפסול אפי' בדיעבד:    כלומר אפילו תינוק דלא חכים יכול לקרותו דכל שאין צורת האות עליו כמו שנמסרה למשה מסיני אין שם אות עליו:

(כג) יש מכשירין במקום עיגון:    כלומר אם נותן הגט כך לאשה בלי הפרדת סכין ויש כאן עיגון אם נצריך גט אחר או אפי' להפריד בסכין אי אפשר כגון שנאבד הגט אז מכשירין במקום עיגון דמ"מ צורת האות עליו אף אם נוגע הרגל בגג:

(כד) אסור להפריד בסכין:    כבר כתב זה לעיל סעיף ו' אפי' בנגיעה שאין להפריד וכן נפל בה טפת דיו אף שהאות ניכר פסק בסעיף ח' דאין לתקן מכ"ש כאן דנפסדת צורת האות:

(כה) שיש לחוש לעיגון יתקן:    נראה אף דתינוק אין יכול לקרותו כלל או בטעות אחר אפי' טעות גדול כגון שינה שמו יכול למחוק מה שכתב בטעות ויכתוב מה שצריך לכתוב ואף שמדינא צריך לקיים למטה ולכתוב אות פלוני על המחק ועכשיו אין נוהגין לקיים שום מחק בגט וכמ"ש לקמן סעיף י"ט מ"מ נראה דבמקום עיגון/ כשר /הגט בלא קיום דהא מותר לכתוב על דבר שיוכל להזדייף על נייר מחוק כשנותן לה בעידי מסירה וא"כ כל הפסולי' משום חשש זיוף כשנותן לה בעידי מסירה כשר הגט במקום עיגון וכל החומרו' שנזכרו בסי' זה משום חשש זיוף אינו רק במקום שאין כאן עיגון ועיין לקמן סעיף כ"א:

(כו) ועיין סי' קנ"ד סעיף מ"ח:    כצ"ל דשם כתב דאפי' בתורף יש להכשיר בעיגון:

(כז) או לכל הפחות קודם חתימה:    אבל לאחר חתימה אין מועיל שום תיקון דבר הצריך תיקון כיון שנחתם בפסול וכ"כ לעיל סעיף ו' וכשמתקן צריך הסופר דוקא לתקן כי הוא שליח הבעל ולא לאחר:

(כח) יש להכשיר בכה"ג:    כלומר בתינוק דלא חכים יכול לקרותו:

(כט) בטופס הגט אפי' בלא עיגון יש להקל:    דלא גרע מחסרה כל האות דיש להכשיר בטופס כ"כ הב"י סי' קכ"ו:

(ל) דכשר אם הוא בטופס:    הלשון מגומגם מאי אם דקאמר הא וישראל טופס הוא:

(לא) נוגע גם מלפניו כזה כשר:    לא ידעתי טעם לקולא זו מאחר דבתפילין וס"ת פסול כמו שנתבאר באורח חיים סי' ל"ב סעיף י"ח ע"כ אין לסמוך לדעתי על קולא זו בלא עיגון:

(לב) או שהיה בכתבו עיקום או בלבול עד שאפשר שיקרא ממנו ענין אחר:    כצ"ל וכן הוא ברמב"ם וסיים הרמב"ם הואיל ונקרא לענין גירושין ויש בו משמעו' גירושין הרי זה פסול כלומר אבל אם מחמת העיקום או הבלבול נשתנה הענין ואין בו משמעו' גירושין כלל ה"ז אינו גט כלל או ספק גט:

(לג) שאף במקום כתיבתו צריך וכו':    היש מי שאומר הוא הרא"ש בתשובה ע"פ הנוסחא שהיה לפני הרב ב"י אבל באמת הוא ט"ס בתשובת הרא"ש וכמו שהוכיח זה הרב ראב"ח סימן ל"ו בתשובה דפשט התשוב' משמע דנסיב ליה לחומרא לפסול כתיבת המקום ההוא מדכתב וכו' ע"ש וכ"כ בב"ח דט"ס הוא וליתא ולכ"ע סגי במקום נתינתו והנה לכתחל' אין ספק שיכתוב הגט באופן שיהיה נקרא היטב בשני המקומות דאיך יחתמו העדים על הגט שאינו נקרא להם ואף שהגט ניתן במקום אחר הא מ"מ עידי חתימה חותמין כאן וצריך שלא יהיה חשש זיוף להם ועוד דבשמו ושמה אף דמקום הנתינה עיקר מ"מ צריך לכתוב גם שם הכתיב' בלשון דמתקרי או לכללו בכל שום ואם לא כתב רק שם מקום הנתינה לבדו הגט פסול וכמו שיתבאר לקמן סי' קכ"ט וא"כ ה"נ כל שבמקום הכתיבה אינו נקרא הגט לתינוק ודאי הגט פסול דאיך יחתמו העדים על חספא ומה בכך שהוא נקרא במקום אחר ועיין בתשובת ראב"ח סי' הנ"ל מ"ש שבתשובת ריצב"א משמע הכתיבה עיקר ושיש לחלק בין אם נודע מעצמו שמה שאנו קוראין וכותבים כך הם קוראים וכותבין באופן אחר וע"ש:

(לד) וא"צ לכסות הצדדין:    אבל בשם ספר אגודה כתבו תינוק היודע האותיות ואינו יודע צרוף התיבות והתוספות פ' המגרש כתב היודע לקרות אותה תיבה:

(לה) ונוהגין לערות השטה דהיינו וכו':    וכתב בד"מ בשם ס"ג נ' פשוטה של פטורין יעקם קצת לימין כדי שיוכל להאריך ראש למ"ד של ישראל למעלה שלא תיגע באות נו"ן פשוטה ותהיה ג"כ אותה שיטה מעורה עכ"ל סדר גיטין וכתב בד"מ ומזה יש לדקדק שכל השיטות יהיו מעורות וכן נוהגין:

(לו) ואם לא עירה י"א שהוא פסול:    והטעם כתב בד"מ כדי שלא לכתוב עוד שיטה בין שיטה לשיטה ולא יהא הגט ראוי להזדייף ועוד כתב בב"ח טעם כדי שיהא נקרא טפי ספר א' ועיין מ"ש סי' ק"ל:

(לז) ולי נראה דבמקום עיגון אין להחמיר:    זה פשוט דבמקום עיגון אין להחמיר דהא כותבין על דבר שיכול להזדייף כשיש כאן עידי מסירה ובב"ח כתב דאם לא עירה בדיעבד כשר אף בלא עיגון וא"צ לכתוב אחר וכ"כ לקמן סי' ק"ל וכן נוהגין בשאר מלכיות שאין כותבין כלל גט מעורה לכתחלה:

(לח) ונשתנה צורת האות וכו' פסול:    אבל אם משך ראש האות לתוך חלל א' וכדומה שאין לחוש לשום טעות לא פסלינן ליה כנ"ל וכן נרא' מדברי ר"י דלעיל עכ"ל ד"מ אבל הר"ן כת' על דברי ר"י שכ' דמעורה שראש ל' נכנס לתוך חלל ה' א' ח' ואחרים אומרים שזה יותר קרוב לפסול הגט מפני שמבטל צורת האות ע"כ נראה אם רואין שנתבטל צורת האות ומכ"ש אם תינוק אינו יודע לקרות האות מחמת העירוי ודאי הגט פסול ולכתחלה פשיטא שיש ליזהר בכל האותיות:

(לט) אם מטופס הגט הרי זה כשר:    כבר כתבתי סעיף ט"ז דאפי' חסר מן הטופס כשר:

(מ) נהגו להחמיר:    אפשר במקום עיגון מותר לקיים המחקין ואפשר דא"צ לקיים אפילו בתורף דהא יש עידי מסירה:

(מא) קרוע שתי וערב וכו':    ואם הגט מקויים הוכחה הוא שבא לידה שלם שאין הבעל מקיים הגט עיין במ"מ:

(מב) וה"ה כשנטשטש וכו':    מלשון הגהות הרב משמע גם בנטשטש יש מי שפוסל אבל המעיין במ"מ יראה דכ"ע מודו בנטשטש דלא מהני עידי מסירה ולא פליגו רק בקרוע שתי וערב:

(מג) בקולמוס של כנף:    גם בס"ת פסק כן ביורה דעה סי' רע"א אבל בסעי' ד' לעיל לא פסל רק בברזל וכמדומה שאף בס"ת מקילין לכתוב בקולמס של קנה לכתחלה:

סימן קכו

(א) מקצת הגט כתוב בלשון אחד וכו':    אבל בשני מיני כתבים כשר אף לדעת הרמב"ם:

(ב) ומקצתו בלשון אחר פסול:    עיין לקמן סי' ק"נ סעי' י"ד ט"ו:

(ג) ויש מכשירין:    הראב"ד לא הכשיר למעשה רק שכתב דרך אפשר לומר שאם חתמו העדים בא' מן הלשונות שהחתימה מצרפן וכבר הליצו המ"מ והר"ן בעד הרמב"ם וע"כ אין ראוי לכתוב יש מכשירין במקום שבעל הדעת הזאת לא החליט הדבר ואף שנמצא בנוסחאות שלנו כשר נאמנים הם הרמב"ם וראב"ד שהגירסא בתוספת' הוא פסול:

(ד) ונ"ל דאפי' למאן דפוסל וכו':    עיין בתשובת הרב מסי' קכ"ז עד סי' ק"ל מ"ש מזה:

(ה) ואין להכשיר בכתב אחר וכו':    ומכ"ש דאין להכשיר בלשון אחר כי מי יכול לסדר נוסח אחד בגט בל' אחר:

(ו) בשלישי ברביעי וכו':    בסדר ר"י מינץ נתן סי' רח"ל מלא והטעם שכן הוא בתורה ודוקא לכתחל' אבל בדיעבד אין לפסול אם כתב החסר מלא או להיפך דהא אין הענין משתנה וכן הוא בסמוך סעי' ד' אם כתב שלשה או שמונה מלא כשר:

(ז) יכתוב באחד בשבת:    הטעם שכותבין בשבת ולא לשבת ואצל ירח כותבין לירח עי' בב"ח מ"ש בשם סדר הגט דבשבת איכא למטעי:

(ח) יכתוב ביום אחד לירח פלוני:    כצ"ל והטעם משום דבתחלת ספר חגי כתיב ביום א' לחדש היה דבר ד' ביד חגי וגו':

(ט) וי"א דכותבין בא' לירח:    הטעם משום דכתיב תחלת ספר במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני:

(י) יש נמנעים לתת גט בר"ח:    וכך הוא בסדר הגט של ר"י מינץ סי' נ' ולעת הצורך נותנין וכותבין ביום אחד לירח וכן העיד הרב בב"ח שראה בגיטין הניתנין בימים קדמונים כתוב בכולן ביום אחד לירח פלוני:

(יא) לשון זכר בה"א לבסוף:    דמשלשה ועד תשעה לשון זכר בה"א לבסוף חוץ משמנה שאין חילוק בין זכר לנקיבה בה"א לבסוף רק החילוק בניקוד כנודע (ר"ל שבזכר נקרא' שמנה בקמץ תחת הנו"ן) ובנקבה נקרא' בסגול תחת הנו"ן:

(יב) ויכתוב ימים עד עשרה:    ואם כתב יום נראה דלא מיפסל בדיעבד כמו אם כתב במקום שראוי לכתוב יום כמ"ש אח"ז וכ"כ הב"י והעיד שרא' בגיטין שנכתבו בזמנו שעד י"ט כותבין יום ואח"כ כותבין ימים:

(יג) שלשה או שמנה מלא בוי"ו:    משום דלפעמי' הם כתובין כן ע"פ המסור' ועוד דהא אין הענין משתנה ועיין בסדר ר"י מינץ סי' מ"ח ונראה ה"ה אם כתב שיני ושישי מלא ואף שלא נמצ' במסור' מלא מ"מ אין הענין משתנה במלא וחסר:

(יד) רק שני:    נראה דקאי ג"כ על שני בשבת אם כת' שני בשבת שני ימים לירח וכו' דכשר:

(טו) וכתב י"ב כשר:    שם בהגהת שלטי הגבורים שעל המרדכי דף תרי"ו מביא ראיה מספל וקפל אלמא שהיו רגילין לכתוב גמטריאו' בשטרות:

(טז) חמש וכתב חמשה:    יש להסתפק אם כתב אחת במקום שראוי לכתוב אחד או להפך אם ג"כ כשר:

(יז) ביום שלשים לחדש ניסן:    לאו דוקא לחדש אלא לירח ניסן שהוא ראש ירח אייר וכמ"ש בסעיף ד':

(יח) שהוא ר"ח אייר:    וה"ה אם כתב להיפך ביום ראשון לירח אייר שהוא יום שלשים לירח ניסן ואם לא כתב רק ר"ח ולא כתב שהוא יום שלשים לחדש ניסן אינו פסול בדיעבד עיין ב"י:

(יט) יכתוב באחד לירח פלוני:    כבר כתבתי לעיל סעי' ד' שהעיד הרב בב"ח שראה גיטין הנכתבי' בימים קדמוני' וכתוב בהם ביום א' לירח פלוני:

(כ) אם לא במקום שיש חשש לעגון:    לעיל כשר"ח יום א' כתו' בסעיף ד' יש נמנעים לתת גט בר"ח וכאן שר"ח שני ימים דיש פלוגתא בין הפוסקי' כמו שהעתיק הב"י דעת הרשב"א והר"ן והרא"ש ע"כ אין לכתוב גט ביום ר"ח הראשון אלא במקום עיגון אבל ביום שני אינו רק לחששא בעלמא כמו אם ר"ח רק יום א' והב"י כתב ג"כ שאף ביום ראשון דר"ח שחומרא יתירה הוא המונע וראיתי נוהגים שלא לחוש לה עכ"ל:

(כא) לירח אדר ראשון:    בסדר הגט של ר"י מינץ בסי' נ"א כת' אדר הראשון בה"א הידיע' כמו אדר השני וכן הוא בהגהת מנהגים ועיין בב"ח:

(כב) באדר הראשון אדר סתם כשר:    בב"ח השיג ע"ז דהא הרמב"ם בפ"י מהל' נדרים פוסק כר"מ דסתם אדר הוא אדר שני וא"כ אם כותב בראשון סתם הוי גט מאוחר ופסול לדעת קצת פוסקים ועיין לקמן סי' קכ"ז סעיף ט' הנה אף שכדבריו כן היה שהרמב"ם פסק כר"מ אין כאן השגה כלל כי רוב הפוסקים פסקו כר' יהודא דהא בסוף סימן מ"ג בחושן משפט כתב הטור שני שטרות שנעשו בשנה מעוברת וכו' דלשני קורין אדר שני וכן הוא בספר התרומות וכן פסק באגודה פ' קונם בשם ר"י דהלכה כר"י וכן פסק הרא"ש והר"ן ור' ירוחם והמרד' והראב"ד בהשגו' וא"כ אף אם היה הרמב"ם חולק ודאי דהלכה כרוב הפוסקי' אבל באמת המעיין בדברי הרמב"ם גם הרמב"ם פסק כר' יהודה (אמר בן המחבר והמגיה באשר דברי א"א מ"ו נכתבין כאן בראשי פרקים באתי למלאות דבריו ולהאריך קצת כדי שתבין הדבר על בוריו ואציגה לפניך הסוגיא כך איתא בנדרים פ' קונם דם ס"ג ע"א קונם שאיני טועם יין עד ראש אדר עד ראש אדר ראשון עד סוף אדר עד סוף אדר הראשון ע"כ מתניתין ופריך בגמ' אלמא סתמא דאדר דקאמר ראשון הוא לימא מתניתין ר"י הוא דתניא אדר הראשון כותב אדר ראשון אדר שני כותב אדר סתם דברי ר"מ ר"י אומר אדר הראשון כותב סתם אדר שני כותב תניין אמר אביי אפילו תימא ר"מ הא דידע דמעבר' שתא וא"כ ברייתא דקתני אדר השני כותב סתם כגון דידע דמעברא שתא וכי אומר אדר סתם משמע אדר שני הא דלא ידע דמעבר' שתא וא"כ במתניתין כי אמר סתם אדר הראשון משמע ולא השני שלא נתכוין אלא לאדר הסמוך לשבט והתניא בניחותא עד ר"ח אדר עד ר"ח אדר הראשון אם היתה שנה מעוברת עד ר"ח אדר השני מכלל דריש' לאו במעוברת עסקינן ש"מ הא דידע הא דלא ידע ע"כ הסוגיא והנה הרמב"ם גורס במתניתין דלעיל עד סוף אדר השני וכתב הרא"ש ע"ז בנדרי' דאותה גי' נראה לו עיקר דלשני האדרים חשיב חד ירחא דלאידך גירס' קשה ראש וסוף למה לי בחדא סגי עכ"ל) ש"מ דהמקשה דפריך לעיל לימא מתניתין ר"י היא היה מחלק לפי גירסת הרמב"ם אף דכותבין בראשון סתם מ"מ כשאומר עד סוף אדר כוונתו על אדר שני וא"כ ברייתא דבגמרא דהביא לסיוע אתי' אף לר"י ויש חלוק בין כתיבת השטר לנדרי' וא"כ צדקו דברי הר' מהרמ"א ועיין בד"מ מה שמצא כתו' בתיקון ישן:

(כג) ומלת ראשון יכתו' מלא וי"ו:    כלו' אדר הראשון יכתוב בוי"ו כי רוב פעמי' ראשון מלא בתורה:

(כד) פסול אם לא בשעת הדחק:    זה לשון בעל ת"ה נראה דאפי' אם נותן הגט בחד יו"ד ובו ביום נודע הטעות דיש לכתוב וליתן אחר בשני יודין וכי האי גוונא לא הוי לעז כ"כ לב"ד אבל אם עברו כמה ימים אחר הנתינה ויצא שם מגורשת על האשה ואי הוי בעי למיהדר ולכתוב גט אחר הוי זילותא לב"ד ולכך יש להכשיר בדיעבד וכת' בד"מ דמצא כתוב בשם מהרי"ל ליתן ב' גיטין באייר מכח ספק:

(כה) כסלו חסר יו"ד:    בת"ה כתב דע"פ התרגום מלא הוא רק דלית לן למיזל בתר התרגום דנוסח הזמן בגט אנו כותבין בלשון עברי ומשמע דבדיעבד כשר אם כתב מלא דהא מקצתו בלשון תרגום כשר כמבואר בתחילה הסי' וגם כבר פסק לעיל אם כת' שלשה או שמנה מלא כשר:

(כו) איך אנא פב"פ ואינו מכוון:    הטעם כת' הרא"ש דודאי בשאר שטרות שכותבין העדי' דבר שנתקיי' לפניה' שייך לומר זכרון עדות איך נעשה דבר זה לפנינו אבל לשון נוסח הגט הוא סיפור דברים שהבעל מספר שבזמן הזה הוא מגרש אשתו לא שייך למכתב אלא בזמן הזה אני פלוני מגרש את אשתי הלכך טוב שלא לכתוב איך ומיהו אי כת' איך ודאי הגט כשר דהא בגמרא מוכח שהיו כותבין איך וכן הוא בנוסח הגט של רב אלפס:

(כז) שכתו' בהן ולאתריהון דאבהתיכו:    כלומר שהיו כותבין בנוסח הגט וכל שום אוחרן וחניכא דאית לי ולאבהתי ולאתרי ולאתריהן דאבהתי וכן באשה היו כותבין וכל שום אוחרן וחניכא דאית ליכי ולאבהתיכי ולאתריכי ולאתריהון דאבהתיכי וע"ז כתב הרא"ש תמהתי למה נהגו לכתוב כן מאחר שאין מזכירין מקום אביו ומקום דירת אבי אשה:

(כח) לא יכתוב ודין מלא:    דמשמעות הלשון משמע הדין נותן שאגרשך אבל אם אין דין עלי שאגרשך לא תתגרשי כ"כ רש"י והרמב"ם וכת' שמא יקרא הקורא ודין כלו' משפט יהיה ביני לביניך:

(כט) ואיגרת מלא יו"ד:    רש"י פי' דמשמע איגרא לשון גג והרמב"ם כתב שמא יקרא הקורא ואי גרת כלומר אם זנית ועיין בתו' שגורסין שלא יכתוב אגרת בלא וי"ו דמשמע אגרת בעלמא אלא ואגרת דמשמע דקאי אגיטא דלעיל:

(ל) שלשה יודין רצופים:    דאי לא שדי ביה אלא תרין יודין מתקרין די תהויין נשין דעלמא וכן דיתצביין וכי כתיב תלתא יודין משמע שתהא רשאה להנשא לכל מי שתרצה כ"כ רש"י והרמב"ם כתב שמא יקרא הקורא תיהויין ותצביין כלו' שהוא מדבר עם שתי נשים ונמצא שאינו מגרש לזו אלא לשתי אחרות:

(לא) ונהגו לכתבם בה' יודין:    אבל בדיעבד אין להקפיד אם לא כתב יוד בין תי"ו לדלית וכן בין תי"ו לה"א:

(לב) די בשיטה אחת וכו' יש פוסלין:    מלשון הרא"ש לא משמע הכי שכתב בשם ר"י טוב עלם כי די תיהויין הם ב' תיבות ודי הוא תרגום של אשר וכתב עליו הרא"ש ואני אומר דאף הכותב דתיהויין תיבה אחת אינו טעות משמע אם כותב שני תיבות פשיטא דניחא וא"כ ה"ה אם כתבו בשני שיטין כשר מאחר שהם שני תיבות ואפשר דלכתחלה מיהא אין כותבין בשני שיטין אף שהם שני תיבות להורות דמשמעות הענין סובל ג"כ תיבה אחת משא"כ בשני שיטין דהוי דוקא שתי תיבות:

(לג) יאריך וי"ו דתרוכין וכו':    פרש"י דאי לא מאריך לה מחזי כיו"ד משמע ספר תרוכין גרוש' דעלמא ואגרת שבוקין נשים עזובות דעלמא ולא שלה הוא ואי לא מאריך ו' דכדו משמע וכדי כלומר בולא כלום באין ספר כמו כדי נסב והרמב"ם כתב תרוכין ושביקין משמע שהוא אומר לה שהיא שבקה וגירשה אותו וכדי משמע בתנאי זה אפטו' אותך וכתב הרא"ש משמע שאין לכתוב יו"ד בין תי"ו לרי"ש דתרוכין דאי כתב בהן יוד ליכא למטעי כלל דתירוכין ושביקין לאו כלום הוא אבל בפיטורין נראה שצריך לכתוב יוד בין פי"א לטי"ת כדמשמע פ' התקבל והשתא ניחא דלא חשיב הכא ו' דפטורין עכ"ל הרא"ש ועיין בסמוך סעי' י"ב:

(לד) פיטורין מלא בשני יודין:    הרא"ש כתב שכן משמע בפ' התקבל והיינו דאמרי' דף ס"ו ר' נתן דבבלאה הוה דייק בין פיטרוה לפטרוה כי פיטרוה ביוד הוא לשון גט פטורין ובלא יוד הוא לשון פטור וחובה:

(לה) דפטורין ג"כ חסר יו"ד ראשונה:    דמדכתב גט פטורין אין לטעות מלשון פטור וחובה:

(לו) ולכן צריך להאריך ג"כ ו' של פטורין:    כבר כתבתי בסעי' לפני זה לשון הרא"ש דהא בהא תליא אם אין יו"ד בין פי"א לטי"ת צריך להאריך ו' של פטורין כמו תרוכין ושבוקין:

(לז) למהך חסר יוד:    דלא לישתמע לי מהך כלומר לי תהיה מספר זה ואילך:

(לח) שירחיקנ' מגגה:    דלא לשתמע למאך לצחק כלומר מצחק אני ביך כי חוכא:

(לט) לא יכתוב לאתנסב':    שמא ירחיק לא מן יתנסב' ומשמע לא ינסבא לא תנשא:

סימן קכז

( אין פירוש )

סימן קכח

(א) שאלה מן הרב מהר"ר יששכר אב"ד דק"ק ארלא לא"א מ"ו הרב המחבר ז"ל וזה נוסחו:    שלם לאהובי אדוני הגאון מהר"ר משה ש"ן בהיותי פה אירע כמה פעמים לסדר גט ומנעתי עצמי מלכתוב פה עבור קריאת שם המקום שחקרתי ודרשתי בכל שטרי כתובות וק"ס שנכתבי' מקדמוני' פה נכתב כל ארלא באל"ף תחלה וסוף ולפי ספרי הערכ"י של כותים חקרתי ודרשתי שהוא נכתב ארלע בע' בסוף א"כ איזה מהם לבד שנכתוב יש לחוש לשינוי שם עירו שהוא פסול גמור ובודאי שאין לדמות זה לרעד"ש והרעד"ש (הנזכר פה בסעיף ג') שהתם לא נשתנה קריאת שם העיר בנקודה בין שם ישראל לבין שם של כותים רק כותים קורין הרעדש בה' וישראל קורין רעדיש בלא ה' וזה אינו אלא קיצור לשון משא"כ בנ"ד שנשתנה בקריאת הנקודה כי א' בסוף אז הל' שלפניו נקרא בקמ"ץ ואם ע' בסוף הקריא' של ל' היא כמו בסגול ולכן נראה דעתי שיש לכתוב ארלא דמתקרו ארלע ולא רציתי לסמוך למעשה על דעתי לבד יודיעני רום מכ"ת דעתו בזה וגם יש כאן מים ואין לו שום שם אבל נראה שאין לחוש לזה בשביל שאינו רק מים הנקר' טיי"ך בל"א והוא בכלל מי מעינות כמו שהוא בתשובת מהרי"ק וא"כ יש לכתוב כאן מי בארות ומי מעינו' ולא שום שם נהר ולכן באתי לבקש שיודיענו רום מכ"ת דעתו הרמה בכל זה ע"כ השאלה:

תשובה ראיתי דברי מעלתך אשר נסתפק אם לכתוב בגט ארלא או ארלע הנה יעיין מעלתך בתשוב' הרב מהרי"ק ובפסקי מהרא"י (אשר מה' נובעים דברי הרב בהג"ה כאן) וראה להדיא ששם הקבועה לה בלשון העברי הוא העיקר והנה רוטנבורק הנקרא בלשון עברי בסוף בק' ובל' הכותי' לבסוף בג' יש הפרש ביניהם באות א' וכן טויברא וטוברא הנזכר שם בפסקי מהרא"י יש הפרש ביניהם בשינוי נקודו' כמבואר שם וכן קאזמר דמתקרי קאזימרו בנוסח גט קראקא יש הפרש כמה אותיות אבל הפרש נקודה אחת ודאי אזלינן בתר ל' עברי ע"כ מצאתי ובודאי עוד היה להרב א"א מ"ו המחבר מילין בדבר זה ונטרפה השעה וה' ירוה למאונינו והעתקתי דבריו המועטים להלכה ולא למעשה.

סימן קכט

(א) תשובה מן הרב הגדול בעל ת"י מהר"ר ליפמן ז"ל להרב הגדול מהר"ר יונה ז"ל על השאלה אשר שאל ממנו שלום למר ולתורתו בכל עת ועונה הוא אהו' הגאון תפארת ישראל מחותני כמהר"ר יונה יצ"ו וכתבו קבלתי ואשר כתב מכ"ת ואומר וז"ל באתי בשאלה קטנה שהיה בגליל שלי בש"מ ונשתנה שמו בחולי כנהוג בו ביום נתן גט לאשתו לפוטרה מחליצה ומת והנה המסדר הגט כתב השתי שמות והקדים שם השני ואח"כ השם הראשון ולא כתב על שם הראשון דמתקרי והנה יש מקום לומר שלא היה ראוי לכתוב השם השני כלל כי לא הוחזק בו שלא קראו לס"ת וגם לא חתם בשטר רק שמת בו ביום וכך כתב מהרמ"י וגם דלא כת' דמתקרי ויש דעות בזה לפסול הנה האריך הב"י בא"ה סי' קכ"ט ומביא כל הדעות בענין זה וגם הביא קצת מזה בתשובת ר"מ מטראני וכן יוריני לי מכ"ת דעתו הנכונה בזה למעשה אם לפוטרה מחליצה אם לאו יש מקום לומר שהיא דיעבד שיכול האי גברא לומר לא אתסר עלי אחות החליצה ודי בזה עכ"ל והנה מ"ש מכ"ת בשם מהר"מ יפה והן הנה דברי הש"ע ודאי דעת מכ"ת שכתב כ"ת בשם מהרמ"י לפי שרמ"י ז"ל השמיט מ"ש בש"ע דיש מי שמצריך וכו' ובסמוך אכתוב מזה אם כדין השמיטו או דאף לש"ע שכתבו אפ"ה לענין דינא הלכה כסתמא ולא כיש מי שמצריך אך עכשיו אני אומר דאין למכ"ת ראיה לנ"ד דהתם לא במת ביומו מיירי אלא אדרבה בנשאר בחיים ואין קורין אותו בשם שני כלל הרי נעקר ונשתקע לכך אין לכותבו כלל משא"כ בנ"ד אעפ"י שעדיין לא הוחזק לא זהו מקרי עקירתו ושקועו וי"ל דמ"מ הואיל ועכשיו היום ההוא נשתנה בשמו זה בב"ה וגם המסדר הגט ושהיו שם לפחות מנין עשרה ידעו מזה אם מיתתו פוטרתו לחיי העה"ב לא זו היא עקירה כלל אבל מטעם אחר נראה לי לפסול וכמ"ש מהר"מ טראני בחלק ראשון בסי' קכ"ה בסופו (בשם סברת הפוסלים הגט) בנדון דמהר"ם טראני דהואיל ומת אין כאן שני שמות אלא שם השינוי והראשון נעקר לגמרי ע"כ סברת הפוסלים (והרב מטראני השיג על סברת הפוסלים כי אדרבא כיון שמת ע"י שינוי השם נשתנה שם חיים למיתה וחזר לשם הראשון והוי מפורסם וידוע כי כשמשני' שם א' בחולי ולא הועיל לו שינוי השם ולא נקרע גזר דינו שהוא א' מד' דברי' המקרעין גזר דינו של אדם ומת שאין מזכירין אותו עוד בשום דבר כי אם בשם הראשון כי לא נשתנה שמו אלא אם יחיה עכ"ל מהר"מ מטראני) ואף שסברת הפוסלי' הוא מפני שכך דרכן באותן הארצות שבשעת השינוי אומר ולא יקרא עוד וכן נראה מדבריה' מ"מ יפה תמה מהר"מ מטראני וס"ל דאדרבה שם הראשון עיקר שהרי אעפ"י שאומרי' כן אפ"ה נקראי' בשם הראשון ואף ברוב הפעמי' ושם יעקב יוכיח שנאמר ולא יקרא עוד וגו' ואעפ"כ הכתובי' מלאי אח"כ בשם יעקב וא"כ תמיהתו קיימת וחזר הדין שכשמת אין כאן שינוי שם כלל ומשמע ודאי דהגט פסול (אם כתבו שם השינוי) דהוי כשינה שמו ואף שכתב לעיל מהר"מ מטראני בתחלת הפיסקא וז"ל הרי הרמב"ם כתב בענין גט שלא ידעו המסדרין שנשתנה שמו וכתבו הראשון לבד שאם היו כותבין שם השינוי לבד הואיל ועדיין לא הורגל שמו ולא נודע בו אפילו במיעוט היה קרוב שלא להיות גט כלל ומותרת ליבם שם עכ"ל וא"כ אפשר לומר שכוונתו שבנכתבו שניה' דהוי גט (ולא ממעטינן אלא בכותב שם השינוי לבד) וא"כ יש לפרש ג"כ כדבריו של הרב מהר"מ מטראני שבסוף התשובה שהעתקתי' לעיל מ"מ הואיל ואפשר לפרש דבריו דאף בכתב שניה' לא הוי גט א"כ לא יצאנו מידי ספק ע"כ ובסוף דבריו סיים שאין להתיר האשה בלא חליצה והנה הרב בעל ת"י האריך עוד בתשובה זו במה שאינו נוגע עוד לדין הנ"ל וכוונתו בהעתקת התשובה הנ"ל שיובנו דברי א"א מ"ו הרב המחבר ז"ל מה שהשיג על דין הנ"ל ע"כ לא העתקתי:

ב והא לך מה שכתב א"א מ"ו הרב המחבר ז"ל, מ"ש הרב בעל ת"י דנראה לו לפסול הגט ממ"ש הרב מטראני בסוף סימן קכ"ה ותמה על סברת הפוסלי' דס"ל דכיון שמת אין כאן שני שמות אלא שם השינוי והראשון נעקר לגמרי והרב מטראני תמה עליה' דאדרב' שכשמת אין כאן שם שינוי כלל ומשמע ודאי דהגט פסול כשכתב שם השינוי דהוי כשינה שמו, המדקדק בדברי הרב מטראני יראה שלא עלה זה על דעתו כלל לפסול הגט למפרע מאחר שמת ונתבטל השינוי דאין לנו אלא השם שיש לו בשעת נתינת הגט ואם נחוש למיתה ולא נכתוב שם השני אדרבה יותר יש לחוש למה שאנו מצפים ורוב חולים לחיים וא"כ כשיקום בודאי יתקיים שם השני וכשבני אדם לא יקראו רק בשם השני ולס"ת פשיטא שיעלה בשם השני וא"כ נתבטל שם הראשון לגמרי מאי אמרת אף שיתבטל אח"כ מ"מ באותו שעה היה נקרא בשמו הראשון עדיין ולא גרע מחניכה לשעתו וא"כ מכ"ש שנאמר כן בשם השינוי אף שמת אח"כ ונתבטל שם השינוי מ"מ באותו שעה שקראוהו בשם החדש והיו מצפי' לתשועת ה' ולרוב חולי' לחיים ודאי באותו יום היה נקרא בשם השני כדי לבטל הגזירה ואין לך חניכה מפורסמת מזו ואלו היה דעת הרב מהר"מ מטראני לפסול הגט מכח שנתבטל שם השינוי לא היה כותב זה בסוף דבריו דרך גררא וכתימה על דבריה' רק היה לו להתחיל זה לעיקר עד שאתה שואל אם הגט כשר מאחר שלא כתבו שם השינוי רק שם הראשון לבד ואני אומר שאילו כתבו שם השינוי ג"כ היה פסול מאחר שמת ונתבטל השם אלא ודאי לא עלה זה על דעתו רק לסתור דעת החולקי' שעלה בדעת' מאחר שלא נודע מה שם יקראו לו אם יקום מחליו א"כ אין לו עתה רק שם השינוי והראשון נעקר לגמרי וע"ז כתב אדרבה כיון שמת איגלי מילתא דשם הראשון קיים ויפה כתבו שם הראשון זה הוא תורף דבריו אבל לפסול הגט מטע' זה דהואיל שמת נתבטל שמו למפרע זה לא עלה על דעתו הן אמת כי מטעם אחר כתב לפני זה שקרוב היה הגט להיות בטל אם היו כותבין שם השינוי לבד משם דלטעמיה אזיל דאין כותבין שם השינוי רק כשהוא שגור כבר בפי הכל ומ"ש בסמ"ק ששם השינוי עיקר אף על פי שקורין אותו תדיר בשם הראשון נדחק לפרש מהר"מ מטראני דמיירי דשם השינוי עיקר ותדיר בכל יום נזכר ג"כ בשם הראשון אבל עכ"פ הוא מיעוט דשם השני קורין אותו ז' פעמי' על דרך משל ושם הראשון נזכר ג"כ בכל יום תדיר אבל רק ג"פ כך הוא דעתו וע"כ כתב שאם היו כותבין בשם השם השינוי לבדו וכללו השם הראשון בוכל שום היה פסול לדעתו שמחזיק השם השינוי למיעוט ולפורתא אבל בכתיבת שני השמות יחד ובפרט בלא כתיבה דמתקרי כאשר כתב המסדר כפי אשר הובא בשאלה של הרב בעל ת"י לא עלה על דעת פוסק לפסול הגט ואף אם היה שם השינוי טפל ומיעוט לא נפסל הגט בהקדים הטפל לעיקר דלא פסלינן אלא אם כותבין הטפל לבדו וכוללין העיקר בוכל שום וכמ"ש הריב"ש ולמקצת פוסקי' אף אם כתב דמתקרי ע"ש העיקר ג"כ פסול אבל בכתיבת שני שמות יחד טפל ועיקר אין קפידא וכן פסק בש"ע והוא ברור ופשוט ואינו עולה על הדעת לפסול בהצטרף שם טפל ושם העיקר ובפרט בנ"ד שהכל יודעין בשם זה הטפל והיום סמכוהו באשישות והוא צריך לתשועת ה' לקרוע גזר דינו מהי תיתי לפסול הגט שכתבו גם שם זה וכל זה לדעת הרב מטראני אבל באמת אין דבריו מוסכמי' ונוחים דבאמת שם השינוי הוא עיקר אף שהרוב קורין אותו בשם הראשון וכמו שמבואר בב"י סי' זה דלא נסתפק הרב מהרר"פ אלא כשלגמרי שם השני נעקר ולפי פי' השני של הב"י בעובדא דמהרר"פ הוא ממש נ"ד ומשמעות לשונו שכל ספיקו היה אם שם השני עיקר לכתבו לכתחלה אף על פי שעדיין לא הוחזק אז יכתבו אותו לבסוף ואחר שלא הוחזק הא קמן דעכ"פ אינו עולה על הדעת לפסול אם כתבו שם השינוי לבד דאי בודאי טפל אינו פוסל מכ"ש בשם זה שהוא ספק טפל וספק עיקר ומכ"ש בנ"ד שכתב ושניהם זה אינו עולה על הדעת כלל דהא באמת שני שמות יש לו ביום הנתינה ובפרט שלא כתב דמתקרי ע"כ מצאתי: (מצאתי) כתוב על גליון סדר גיטין:    של מהר"י מרגליות בכת"י א"מ זקני אבי אמי הרב הגדול מהר"ר זנוויל ז"ל וזה לשונו מעשה בא' שחתם שמו פנחס חסר יוד וכתבו בגט חסר יוד ונעשה בהסכמה בקיבוץ כל חכמי העיר ולא חילקו בין הך לאליה או יונתן (המוזכר בסי' זה סעיף כ"ב וסעיף כ"ה) אף שיש לחלק וכן משמע בש"ע דלא כ"כ שהולכים אחר החתימה אלא באליה ויונתן וכיוצא בזה ובדוד ובנימין לא כ"כ (בסעיף כ"ו ובסעיף ל') מ"מ מפשטו דת"ה סימן רל"ג משמע כן וכן משמע במהר"ם יפה עיין עליו שכתב אחר כל הנהו דאזלינן בתר חתימות:

(ג) מלכא:    נעשית במוסכם וכתבו חסר בלא יוד. (ובתשובת מ"ו חמי זקני, במשאת בנימין כתב מלא ביו"ד:

(ד) ווילנא:    היה מעשה פה וכתבו בשני ווי"ן מטעם דכל מקום שאין קורין בפ"א כותבין כך בשני ווי"ן וכל מקום שלפעמי' נוטה לפ"א כגון פייבוש פרידא כותבין בחד וי"ו, גם שני הסעיפים הנ"ל מצאתי כתוב בכת"י מ"ו אמ"ז ז"ל על גליון סדר הגט מהנ"ל: