שולחן ערוך חושן משפט סו טז

המוכר שטר חוב לחבירו כדינו ובאים המוכר והלוקח לתבעו מהלוה ב"ד אומרים לו ליתנו ללוקח ואם יפרע למוכר חוזר וגובה ממנו הלוקח ואם קדם הלוה ופרע למוכר נפטר ואין ללוקח עליו אלא תרעומת. (ויש אומרים דהלוקח צריך להחזיר ללוה שטרו) (ב"י בשם התרומות שם) וב"ד מחייבים את המלוה ליתן ללוקח מה שגבה מהלוה ואם הוציא ובזבז ואין לו לשלם פטור הלוה וי"א שאם פרע הלוה להמלוה לא נפטר בזה מהלוקח:

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

עריכה

חוזר וגובה ממנו הלוקח: הלשון משמע דר"ל דהלוקח חוזר וגובה שנית מהלוה כיון דהב"ד אמרי ליה ליתנו להלוקח והוא עבר על פי ב"ד ומ"ש אח"כ ואם קדם הלו' כו' נפטר מיירי שקדם ופרע קודם שפסקו עליו הב"ד ליתן ללוקח מ"ה פטור משא"כ כשפסקו עליו הב"ד אזי הלוקח חוזר וגובה ממנו. אבל בפריש' כתבתי דס"ל דאפ"ה אינו חוזר הלוקח על הלוה כי אם על המלוה המוכר לו וקיבל דמיו ע"ש:

וי"א דהלוקח צריך להחזיר ללוה שטרו: עפ"ר שם הוכחתי דס"ל לבעל הטור דלא כ' בע"ת כן כי אם לסברתו דס"ל דגוף השטר לצור ע"פ צלוחיתו קנאו הלוקח אפי' לא כ' לו קני לך איהו כו' ואפי' הכי ס"ל דצריך להחזירו ללוה כשפרע להמוכר ה"ה נמי ס"ל הכי אף שקנהו בכתיב' ומסירה קדם הלוה ופרע להמוכר משא"כ להטור וסייעתו דס"ל דאפי' לצור ע"פ צלוחיתו לא קנה גוף השטר דאליבייהו איכא למימר כשקנהו בכתיבה ומסירה א"צ הלוקח להחזיר גוף השטר להמוכר (להלוה) כשקדם ופרע לו:

לא נפטר בזה: פי' אפי' לא א"ל ב"ד שיתנהו להלוקח ואינו יכול לומר לא ידעתי שמכר השטר שכל קנין קלא אית ליה:

ש"ך - שפתי כהן

עריכה

(נז) בית דין אומרים לו ליתנו ללוקח. וכופין אותו בכך וכ"כ בתשו' מהר"א ן' ששון סי' קס"ו ופשוט הוא ונפקא מינה אם המוכר אינו רוצה לקבל הפרעון ממנו צריך לשלם ללוקח וכן אפי' המוכר רוצה לקבל צריך הב"ד לכופו שלא ישלם למוכר רק ללוקח אבל אם לא השגיח בכל הכפיות ופרע למוכר נפטר מהלוקח שנמחל השטר באותו פרעון ושוב אין לבית דין עליו שום עסק:

(נח) חוזר וגובה ממנו הלוקח. פי' הב"י מן המוכר ויפה פירש דאלו מן הלוה אינו חוזר אף שעבר הלוה ציווי ב"ד וכמו שאבאר וכן מסיק בסמ"ע ס"ק מ"ג וכ"כ מהרשד"ם בתשוב' סי' ק"ב וכ"כ הביתחדש רק מה שמחלק הב"ח דכשכתבו לו הב"ד פסק דין חייב הלוה לשלם ללוקח לא נהירא לי וכמו שאבאר וז"ל אבל אם אין הלוה רוצה לשמוע לב"ד וקדם ופרע למלוה אין ללוקח על הלוה אלא תרעומות מפני שמחל המלו' שעבוד השטר באותו פרעון אבל הגבו ב"ד דהיינו שכתבו פסק דין דהלו' ישלם ללוקח פשיטא דאם אח"כ פרע למוכר חייב לפרוע פעם אחרת ללוקח שכבר נתחייב ללוקח מדר' נתן כדלקמן בסימן פ"ו סעיף ד' עכ"ל ולא נהירא דמה לי כתבו לו פסק דין או לא דכיון שפסקו לו הב"ד ואמרו לו כמאן דכתבו דמי אלא דאפ"ה פטור הלו' מהנך טעמי שיתבאר וא"כ ה"ה כתבו לו גם מ"ש שכבר נתחייב ללוקח מדרבי נתן כו' לא נהירא דהא עדיין לא נתחייב כלום ללוקח מדר' נתן שהרי המוכר אינו חייב כלום ללוקח עד שיקבל הפרעון ולא דמי להך דר' נתן דלקמן סי' פ"ו דהתם אף קודם הפרעון נתחייב הלו' השני לראשון והלו' הראשון חייב למלו' הראשון א"כ אף קודם הפרעון נתחייב מיד הלו' השני למלו' ראשון וכי פרע אח"כ לשני לא פקע שעבודיה בזה מאי דאית לי' למלוה רחשון עליו משא"כ הכא שהמוכר אינו חייב עכשיו כלום ללוקח רק כשמקבל מעות הפרעון חייב לו וכשמקבל הפרעון ומחל המוכר שעבוד השטר באותו פרעון שוב אין ללוקח על הלוה כלום דנהי שעבר על פסק דין מ"מ כשפרע לו ונמחל השטר פקע שעבודי' דלוקח. ומהאי טעמא נ"ל עיקר פי' הב"י דאפי' עבר ציווי ב"ד אין הלוקח חוזר וגובה מן הלו' ודלא כתשובת מהר"א ן' ששון סי' קס"ו שהאריך בזה לפרש דהלוקח חוזר וגובה מן הלו' בדברים שאינם נראין בעיני (ובפרט מ"ש מהר"א ן' ששון שם דהרמב"ן שהביא הטור לקמן ס"ס פ"ה סעיף ו' ס"ל דאפי' קדם ופרע הלוה למלו' מוציא מידו הלוקח שנית שהרי התם המלו' שמכר השט"ח הי' חייב ללוה זה עצמו וא"כ לא גרע זה הלוה עצמו שהוא תפוס בחובו מקדם ופרע למוכר ועפ"ז חזינן דהלוקח גובה ממנו עכ"ל לא נהירא דהתם נהי שהוא תפוס ועומד מ"מ אין השטרות בחזוקת פרועים וכמ"ש הרמב"ן שם להדיא ולדבריו יהיו דברי הט"ו סותרים זא"ז דכאן הביאו שני דיעות וגם משמע לכאור' שתופסים עיקר הדע' הראשונה ולקמן ס"ס פ"ה לא הביאו רק דברי הרמב"ן אלא הדבר פשוט כמו שכתבתי וק"ל) דהא פשיטא דהא דקי"ל המוכר שט"ח וחזר ומחלו מחול היינו אפי' אמרו לו הב"ד וכתבו לו פסק דין שחייב הוא לשלם ללוקח שהרי לא מצינו בשום מקום בש"ס ופוסקים שחילקו בכך ועוד דאמרינן בש"ס פ' הכותב אי פקח הוא מקרקש לי' בזוזי וכתב לי' שטרא בשמיה ואם איתא למה לי' לקרקושי בזוזי ילך לב"ד ויכתבו לו פסק דין אלא ודאי אפי' כתבו לו בית דין פסק דין שמחוייב הוא לשלם ללוקח יכול למחול וטעמא דפסק דינם אינו אלא שמחויב לשלם לו כל זמן שהשטר בתקפו אבל כל שנמחל השטר על זה אין יכולים לפסוק שאין בכחם לעקור דין ודת תורתינו ואם כן כיון שכתבתי לקמן ס"ק ס"א דטעם סברא זו משום דכיון דפרע לו נמחל השטר ואין לך מחילה גדולה מזו וכמ"ש ג"כ הב"ח גופי' מפני שמחל המלו' שעבוד השטר באותו פרעון כו' א"כ ה"ה הכא אף שעבר צווי ב"ד ופסק דינם שכתבו לו מ"מ כיון דנמחל השטר שוב אין ללוקח עליו כלום וכן משמע בבעה"ת שער נ"א ח"ד דאין חילוק בין קדם ופרע קודם ציווי ב"ד או אח"כ וכן עיקר:

(נט) וי"א דהלוקח צריך כו'. ז"ל הטור כ' בעה"ת אם לא כתב המוכר קני לך איהו כו' שלא קנה השעבוד והלוקח משתמש בנייר לצור ע"פ צלוחיתו ופרע הלו' למוכר ב"ד כופין ללוקח להחזיר השטר ללוה אלא שהלו' נותן לו דמי הנייר עכ"ל וקשה לי על מה שכתב אלא שהלו' נותן לו דמי הנייר שהרי בבעה"ת שם לא הוזכר שהלו' נותן לו דמי הנייר ואדרבא משמע שם להיפך למעיין שם דאין צריך ליתן לו אפי' דמי הנייר ואפי' תאמר שום משמעות בבעה"ת שצריך הלוה ליתן לו דמי הנייר היינו לטעמי' דס"ל שקנה גוף הנייר אבל הטור הא ס"ל לעיל ר"ס זה דאפי' גוף הנייר לא קנה א"כ למה יתן לו הלו' דמי הנייר וליכא למימר דיוכל לתפסו נגד המוכר עד שיפרע לו דא"כ אמאי כופין אותו להחזיר השטר ללו' אלא ודאי כיון דפרע הלו' למוכר ונתבטל השטר שוב לא יוכל לתפסו נגד המוכר משום דגופו של נייר של לוה הוא שהלו' נותן לו שכר הסופר וכדלקמן א"כ אמאי יפרע לו הלוה דמי הנייר וצל"ע. ולכאור' נראה מהטור דדוקא מסר ולא כ' אבל כתב ומסר אין כופין את הלוקח וכן הבין הב"י מדבריו והקשה דהל"ל דה"ה בכתב ומסר כשפרע הלוה למ"ד שנפטר הלוה וכדאיתא בבעה"ת דלסברא דהני ה"ה כתב ומסר ובסמ"ע ס"ק מ"ד נרא' שמתרץ דבעה"ת לטעמי' אזיל דס"ל דלענין הנייר גם בלא כתב קנה גוף הנייר וא"כ חד דינא אית להו משא"כ להטור דס"ל דבלא כתב לא קנה אפי' הנייר א"כ ס"ל להטור דדוקא בהא קאמרי בעלי סברא זו (ע' לקמן ס"ק שאח"כ) אבל בכתב ומסר מודים דכיון דקנה השטר כדין א"צ הלוקח להחזיר גוף השטר להמוכר (להלו') כשפרע הלוה (למוכר) עכ"ר וכ"כ בספר גי' תרומה דף ש"ה ריש ע"ב דס"ל להטור דבמסר וכתב כהלכתו ופרע לו למלוה אע"פ שנפטר הלוה אין כופין ללוקח להחזיר השטר ללוה אבל כל זה איננו שוה לי דמה חילוק יש נהי דקנהו ס"ס שטרא לאחר פרעון של לוה הוא וכ"כ הרא"ש להדי' בפרק הכותב שחכמי פרווינצי"א אומרים שבמוכר שט"ח וחזרו מחלו אפי' למאן דלא דאין דינא דגרמי צריך לפרוע המוחל ללוקח דמי הנייר דכיון דמוחלו הרי הוא כפרוע וצריך להחזירו ללוה כי הוא נותן שכר הסופר והנייר שלו עכ"ל ומשמע שם בהרא"ש דס"ל הכי בפשיטות ע"כ נרא' דהטור כתב בלא כתב לכ"ע וממילא נמשך דה"ה בכתב למ"ד דכשקדם ופרע נפטר הלו' דכיון דנפטר הלוה צריך להחזיר לושטרו וכ"כ הב"ח בפי' דברי הטור. (ועיין בס"ק שאח"ז) אך קשה לי על מ"ש הטור בא"ע סי' כ"ח בקדשה במלו' בשטר שיש לו על אחרים והקנ' לה השטר כראוי בכתיב' ומסיר' אינה מקודשת אלא שמין הנייר אם יש בו שוה פרוט' מקודשת כו' דהא צריכ' להחזיר גוף השטר ללוה וכ"כ הר"ן פ' האיש מקדש ומביאו ב"י בא"ע שם דליכא למימר בהא שמין את הנייר משום דנייר של לוה כדתנן שהלו' נותן השכר ואי מחיל ליה ע"כ מהדרא ליה ניירא עכ"ל ומביאו ב"י בא"ע שם והב"ח בא"ע שם כ' דדברי הר"ן לא נהירין דהא אין ללוה על האשה כלום כיון שקנתה גוף הנייר כו' ודבריו תמוהין וכמ"ש לק' סעיף כ"ג ס"ק ע"ה וסתר דברי עצמו מ"ש בח"מ כאן לדעת הטור וגם אישתמיטתי' דברי הרא"ש פ' הכותב בשם חכמי פרווינצי"א שהבאתי וע"כ דברי הטור א"ע צל"ע:

(ס) דהלוקח צריך להחזיר כו' כבר כתבתי דיש חולקין ובבעה"ת שעד נ"א ח"ד איתא דיש חולקין אפי' במסר ולא כתב או כתב ולא מסר או מסר וכתב בשטרו שיזכה בו ובכל שעבודו אין ב"ד כופין ללוקח שיחזיר השטר ללוה אף ע"פ שפרע למלוה ואפי' נותן לו דמיו של הנייר אא"כ נותן לו מה שנתן כשקנאו דמצי א"ל אתפוס בידי כל דהו ולצור קניתי ולצור קא בעינא ליה עכ"ל ואע"פ שטעמם דמצי למימר לצור קניתיו וכבר כתבתי לעיל סעיף א' ס"ק ה' דקי"ל דלא קנה אפילו הנייר דאין קנין לחצאין ואפשר שזהו היה דעת הטור שהשמיט טעם סברא זו וע' מ"ש בס"ק הקודם מ"מ נלע"ד דאפשר דאיתא להאי דינא דיש חולקין מטעם אחר די"ל דניירא גופא הוא ג"כ משכון ביד המלוה וכמ"ש לקמן ס"ק ס"א וכן לקמן סעיף כ"כ ס"ק ע"ה לדעת הרשב"א וקצת גדולים א"כ כי היכא דהמלו' הראשון הי' יכול לתופסו למשכון עד דפרע לי' ה"ה לוקח נהי דלא קני לי' מ"מ כיון שיוכל לתפסו למשכון נגד המוכר עד דפרע לי' וכמו שנתבאר בריש סי' זה ס"ק ג' א"כ יכול נמי לתופסו נגד הלו' דה"ל כמלו' על המשכון וחזר ומשכנו שאע"פ שלא קנה גוף המשכון מ"מ המלו' השני בעל דבר דמלו' ראשון הוא וא"כ ה"ה הכא וע"כ גם בזה הוה ספיקא דדינא:

וכתב ב"י שכתב בעה"ת דלסברא האחרונ' אם יאמר הלוה למלו' לא אפרעך עד שתחזיר לי שטרי מאחר דידוע שהשטר ביד לוקח וישנו בעולם אין כופין אותו לפרוע בשובר ע"כ ול"נ דאף לסברא ראשונ' נמי דינא הכי כיון דאיתי' בעולם אע"פ שב"ד כופין ללוקח להחזירו ללוה אעפ"כ יאמר הלוה איני רוצ' להוציא המעות מתחת ידי ולמיקם בדינא ודיינא ושמא לא יזדמן לי ב"ד שיכפוהו כנ"ל וכדאיתא בסי' נ"ד עכ"ל ול"נ דגם כוונת הבעה"ת כן אלא דלסברא ראשונ' מסתמא מחזיר השטר כיון דכופין אותו משא"כ בסברא אחרונה וק"ל:

(סא) צריך להחזיר וכו'. כאן כתב הר"ב רק סברא זו ולקמן סעיף כ"ג כ' הר"ב מתחל' בסתם סברת האומרים דא"צ להחזיר שטרו ונרא' לכאור' מדברי הר"ב שהוא מחלק בין פרוע למחיל' אבל א"א לומר כן כדאיתא בכל הפוסקים דחד דינא אית להו וכן מסתבר וגם בס' גי' תרומ' שער כ"ח דף קכ"ט ריש ע"ג ראיתי שכתב שלא נחלק הרשב"א אלא בההוא דמוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו אבל כשבא לידי פרעון דתו לית ליה גבי' מידי מודה הרשב"א דיחזירנו ללוה כדמוכח מסוגיא דשנים אוחזין עכ"ל ולא נהירא לי ומ"ש כדמוכח מסוגיא דשנים אוחזין נלפע"ד דר"ל מאי דאמרינן התם (דף י"ג סוף ע"א) וכי מאחר שאינו גובה אמאי יחזיר לצור ע"פ צלוחיתו של מלוה ונהדרי' לי' ללוה לצור ע"פ צלוחיתו של לוה לוה הוא דאמר להד"ם משמע דוקא משום דאמר להד"ם הא אלו טען פרעתי מהדרי' לי' ללוה לצור ע"פ צלוחיתו של לוה וכ"כ התוס' שם דאם טוען פרעתי מהדרי' לי' ללוה לצור ע"פ צלוחיתו של לוה ולפע"ד אין משם ראיה דשאני התם שהשטר הוא ביד המלו' עצמו דאז פשיטא שהמלו' גופי' צריך ליתנו ללוה לאחר הפרעון או לאחר מחילה אלא דהיכא דהמלו' מכרו לאחר קאמר הרשב"א דאין אותו אחר מחויב להחזירו ללוה עיין בחדושי הרשב"א פ"ק דגטין דמדמי לה למלו' על המשכון וחזר ומשכנו ביד אחר דאע"ג דחזר ומחלו אין המלו' השני מחויב להחזיר המשכון ללו' הראשון וס"ל להרשב"א דניירא דשטרא גופיה משכון הוא ביד המלו' עד לבתר פרעון והלכך לוקח זה עכ"פ גוף הנייר הוא משכון אצלו ופשיטא דבמשכון גופי' לאחר פרעון צריך המלו' להחזיר המשכון ללוה לכך בהך דפ' שנים אוחזין אלו טעין לוה פרעתי מהדרי' לי' ללוה ולעולם אין חילוק בין פרעון למחיל' וכמ"ש:

(סב) וי"א שאם פרע הלוה למלו' כו'. לי נרא' עיקר כסברא הראשונ' (וכן משמע בטור והמחבר שכתבו הדעה הראשונ' בסתם ודעה זו בשם י"א) דמה צד חיוב יהי' לו ללוקח על הלוה אי משום שפרע להמלוה הרי מעות זה שפרע לא היה של לוקח וכי אינו יכול לעשות הלוה במעותיו מה שירצה ואם בא לוקח לתבעו עתה בשטרו גם בזה אין שום צד חיוב עליו דכיון שכבר פרע למלו' הרי נמחל השטר דאין לך מחיל' גדולה מזו כשנפרע השטר נמצא עתה השטר בטל וכן הביא הבעה"ת גופי' בשער נ"א ריש ח"ב לשון חכמי הצרפתים שכתבו וז"ל אבל מוכר שט"ח מדעתי' דנפשי' עביד ומצי מחיל ליה דנהי דלוקח זה ככח דמלו' ויש לו כח לתבוע מן הלוה ולא מצי א"ל לאו בעל דברי' דידי את אבל אי פרעי' לוה למלו' לאחר מכאן או שמחל לו המלו' בחנם ודאי מחול הוא ולית לי' ללוקח למהדר עלי' דלוה ולא עלי' דמלו' והכי הלכתא כו' עכ"ל הצרפתים עכ"ל בעה"ת שם. וכן כתבתי לעיל סעיף י"א ס"ק ל"ה בשם הרב המגיד ושאר פוסקים דפרעון הוא גופי' מחילה וכן הוכחתי עוד לקמן סי' פ"ו סעיף ה' ס"ק י"א וכך הם דברי הר"מ בן יודא בבע"ת שער נ"א ח"ד וז"ל אלא שאם קדם ופרע למלו' אין הלוקח על הלו' אלא תרעומות מפני שמחל המלו' שעבוד השטר באותו פרעון וכי היכי דמצי מחיל ה"נ נפרע ממנו וכופין את המלו' להחזיר ללוקח מה שקבל מן הלו' עכ"ל ודבריו נכונים ומ"ש הבע"ת שם בטעם סברת הי"א משום דמצי לוקח למימר לא הי' לך לפרוע כי אם לי אבל לא למלו' שהרי נסתלק מעליו ופשעת כשפרעת לו כו' לא נהירא לי דמה פשע שנתן לו מעותיו וכי מעות זה של לוקח הי' ואם פשע במעות של עצמו פשע ומה לו ללוקח בזה עוד כתב הבעה"ת שם וז"ל וראייתם מההיא דגרסי' בפ' שנים אוחזין מצא שובר בשוק בזמן שהאש' מודה יחזיר לבעל ומקשי' ואמאי ניחוש דילמא כתב' ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזל' וזבנת' לכתובת' בטובת הנאה בין ניסן לתשרי ואתי בעל ומפיק האי שובר דכתב מניסן ומפסיד הלקוחות מהכא שמעינן דטעמא דכתיבת שובר מזמן המוקדם למכירת' היא דמפסד' ללקוחות דאשתכח דחספא בעלמא זבנא להו דהא אכתי אינו ידוע לשום אדם שעת מכירת כתיבתה אבל לא חיישינן דלאחר מכירתה דלוקח אזלה ופרע לה בעל' וכתב' לו שובר ומוסרת אותו עכשיו לבעל' משום קנוניא דלקוחות דא"כ יטענו לקוחות לבעל אתה תשוב ותפרע לנו פעם אחרת שהפסדת אם פרעת לה כלום אחר שידעת והי' לך קול שאצלינו היתה כתובת' מכורה ולפיכך מוכיחים שחייב הלו' לפרוע ללוקח פעם אחרת עכ"ל ולפע"ד אין זה ראיי' דהא טעם הר"מ בן יודא הוא משום דכי היכי דמצי מחיל ה"נ נפרע וכמו שהוזכר בדבריו להדיא א"כ המקש' הי' סבור דלא מצי מחיל והתרצן מתרץ באמת ש"מ איתא לדשמואל דמצי מחיל וזה ברור. ובס' גי' תרומ' שם כתב וז"ל קשה לי מהראי' דמייתי מההיא דשנים אוחזין מצא שובר כו' דאם לדעתם כל מוכר ש"ח בכתיב' ומסיר' קלא אית לי' א"כ היכא מקשה בש"ס דלמא כתב' כו' ואזל' וזבנת' כתובת' כו' הא לא אפשר דזבנה דאם איתא ע"כ כתב' לי' שטרא קני לך כו' דבלאו הכי אין הכתיב' כלום ואי הוה כתב' הכי ודאי קלא הו"ל ומדליכא קלא דמכר' ודאי ליכא למיחש למכיר' עכ ל וזה שבוש דא"כ בכולה סוגיא פ"ק דמציעא גבי מצא שטרי חוב ובכל הש"ס דחיישי' לשמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ומפיק מלקוחות שלא כדין תקשי הא לקוחות קלא אית להו (אפי' בעדים בלא שטר כדאית' בפ' חזקת הבתי' ד' ע"ב ונתבאר לקמן סי' רכ"ה) אלא ודאי לא שייך לומר קלא אית לי' אלא ללוקח בתר הכי דאיהו דייק וה"ל להזהר אבל הבית דין אין יודעים מלקוחות וזה פשוט:

באר היטב

עריכה

(מג) ממנו: הלשון משמע דר"ל דהלוקח חוזר וגובה שנית מהלוה כיון דהב"ד א"ל ליתנו ללוקח והוא עבר פי הב"ד ומ"ש אח"כ ואם קדם הלוה כו' מיירי שקדם ופרע קודם הפס"ד מש"ה פטור אבל בפרישה כתבתי דאפ"ה אינו חוזר הלוקח על הלוה רק על המלוה המוכר לו וקיבל דמיו עכ"ל הסמ"ע גם הש"ך פסק כן וכתב דכ"כ הב"ח והרשד"ם בתשובה סי' ק"ב ודלא כתשובת מהר"א ששון סימן קס"ו וע"ש.

(מד) להחזיר: והש"ך פסק דהוי ספיקא דדינא ואפי' אם הלה רוצה לשלם לו דמי הנייר יכול לומר אני תופסו למשכון נגד הלוה עד שיפרע לי וכתב ב"י בשם בעה"ת דלסברא האחרונה אם יאמר הלוה למלוה לא אפרעך עד שתחזור לי שטרי מאחר דידוע שהשטר ביד לוקח וישנו בעולם אין כופין אותו לפרוע בשובר ע"כ ול"נ דאף לסברא ראשונה דינא הכי דיאמר הלוה איני רוצה (ליתן) [להוציא] המעות מת"י ולמיקם בדינא ודיינא ושמא לא יזדמן לי ב"ד שיכפוהו. עכ"ל.

(מה) פרע: פי' הסמ"ע אפי' לא א"ל הב"ד שיתנהו ללוקח וא"י לומר שלא ידע שמכר השטר שכל קנין קלא אית ליה עכ"ל. והש"ך כתב דנ"ל עיקר כסבר' הראשונה דנפטר הלוה מהלוקח עיין שם באורך.

קצות החושן

עריכה

(כב) צריך להחזיר ללוה שטרו. ועיין ברמ"א סעיף כ"ג ושם כתב תחילה סברת האומרים דאין צריך להחזיר שטרו. ונראה מתוך דברי' שמחלק בין פרעון למחילה ובש"ך השיג בזה דאין חילוק בין מחילה לפרעון ועמ"ש בס"ק כ"ו ובספר גי"ת שער כ"ח כתב ולא נחלק הרשב"א אלא בהא דמוכר שטר חוב וחזר ומחלו אבל בשבא לידי פרעון דתו לית לי' גבי' מידי מודה רשב"א דיחזיר ללוה כדמוכח בסוגי' דשנים אוחזין ובש"ך דחה ראיה זו עיין שם אמנם דברי גי"ת נכונים בעיני יותר ועמ"ש בסימן פ"ו סעיף קטן ז' ולעיל בס"ק כ"ח:

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}