טור חושן משפט קלא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן קלא | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור[עריכה]

תשובה לרב אלפס ערב שנתפייס להיות ערב וחזר ואמר למלוה חוזרני בי קודם ההלואה יכול לחזור בו קודם שיתן המלוה המעות ליד הלוה ואפי' קנו מידו ואם לא שמע אליו המלוה ונתן המעות אפי' קנו מידו איהו דאפסיד אנפשיה ואין לו על הערב כלום אבל לאחר מתן מעות (כיון) שצריך קנין והמעות כבר נתונים אין לאחר קנין כלום:

כתב הרמב"ם ז"ל האומר לחבירו ערבת לי והלה אומר לא ערבתי או שאמר הערב ללוה אתה הרשיתני לערב אותך וליתן והלוה אומר מדעתך ערבת או לא ערבת כלל או שאומר הערב ללוה פרעתי למלוה בשבילך והוא אומר לא פרעת או שאומר כן פרעת אבל נתתי לך מה שפרעת או שאומר המלוה ערבת לי במאתים והוא אומר לא ערבתי אלא במאה ובכל אלו הטענות וכיוצא בהם המוציא מחבירו עליו הראיה או הנתבע ישבע שבועת היסת או שבועת התורה אם הוא מודה מקצת בשאר טענת ממון:

כתב הרמב"ן ערב או קבלן שתבע מהלוה להוציאו מהערבות אין שומעין לו אפילו שהלוה מבזבז נכסיו כמו שאין המלוה יכול לתבוע חובו תוך הזמן אף אם הלוה מפסיד נכסיו כך אין זמנו של הערב על הלוה עד לאחר שפרע בשבילו ע"כ ואני כתבתי למעלה שגם המלוה יכול לשאול מעותיו תוך הזמן אם הלוה מבזבז נכסיו:

עוד כתב הרמב"ן בתשובה ערב שבא אצל המלוה בזמנו והתרה בו בפני עדים שיתבע ממונו מהלוה ואם לאו שיפטר מהערבות ולא רצה המלוה והאריך הזמן ללוה אין הערב נפטר בכל ואצ"ל בקבלן שתובע למי שירצה ובזמן שירצה שאם האריך המלוה ללוה זמן הפרעון שלא נפטר הקבלן בכך ואפי' היו נכסים ידועים ללוה והערב אומר למלוה רד עם הלוה לדין וגבה חובך מנכסים הללו והאריך הזמן ללוה ובינתים נשתדפו הנכסים גובה מהערב כללו של דבר נכסוהי דאינש אינון ערבין ביה וכשם שאדם מאריך ללוה וקובע לו זמן אחר זמן וחוזר וגובה מנכסיו בין שהוא במדינת הים בין שמכרן אדר כך הוא גובה מן הערב ע"כ ונראה שאם תובע את הלוה בזמנו שיוציאנו מן הערבות הדין עמו כי יאמר לו לא נתרציתי להתערב בשבילך אלא עד זמן פלוני:

תשובה לרב אלפס ישראל שהיה ערב לחבירו בשביל עכו"ם והערב נטל משכון מהעכו"ם ונתנו למלוה ובא לו העכו"ם אצל הערב בע"ש בין השמשות וא"ל היה ערב בשבילי לזה שאני חייב לו שיחזיר לי משכוני שאני צריך לו ואמר לו הערב כבר נכנס שבת ואיני עושה שום ערבות פייסו העכו"ם לערב עד שאמר למלוה הריני כמו שהייתי והחזיר המלוה לעכו"ם משכונו לאחר זמן תבע המלוה לערב טען כשאמרתי הריני כשהייתי לא היה בדעתי כקודם שבא המשכון לידך אלא כמו שהייתי לאחר שבא המשכון לידך שלא הייתי משועבד לך וראיה לדבר שכבר ראית סרבנותי כנגד העכו"ם מלהכנס ערב בשבילו ותליתי הדבר באיסור שבת. הדין עם הערב שהיה לו למלוה לפרש ערבותו ואף על פי כן חייב הערב לסייעו להוציא החוב מיד העכו"ם:

תשובה לרש"י ישראל שהיה בידו משכון מעכו"ם והעכו"ם שואל ממנו שיחזירנו לו בערב ישראל והודה לדבריו והביא העכו"ם ישראל והתרה בו בלשון הקודש אני מתרה בך שלא תקבלני ערב ואומר בפני העכו"ם אני ערב לך. הדין נותן שחייב ערב כיון שזה מסר לעכו"ם משכון שבידו על פיו והרי הוא כערב בשעת מתן מעות שא"צ קנין וההתראה שהתרה בו אינה כלום שהוא היה לו לישמט מן העכו"ם ולדחותו מלהיות ערב לו וכיון שלא עשה כן אלא שהודה בערבות בפני העכו"ם אינו יכול הלה לישמט ולומר לעכו"ם איני מקבל לזה ערב שהכל יודעין שראוי הוא שיקבלהו לערב והוא כבר הודה לעכו"ם שיחזיר לו המשכון ע"י ערבות:

שאלה לאדוני אבי הרא"ש ז"ל ראובן חכר חכירות מפרש ונכנס שמעון ערב בשבילו והלך לו ראובן והוצרך שמעון לפרוע בשבילו כשבא ראובן תבע שמעון מה שפרע בשבילו ואמר לו לא היה לך לפרוע כי כבר פרעתי ויש לי שטר פרעון ממנו א"ל שמעון הוצרכתי לפרוע כ"ז שלא הנחת בידי שטר הפרעון והנחת עיקר שט"ח ביד העכו"ם. תשובה כיון שמודה ראובן שהכניסו ערב חייב לפרוע כל מה ששמעון מברר שנתן לעכו"ם:

ואפי' שהעכו"ם תבע ממנו הממון שלא כדין ואנסו ליתן לו כי הדבר ידוע שידם תקיפה עלינו וצריך ליתן לו כל מה שתובעו וזה ידע ראובן ששם אותו ערב לעכו"ם וקבל עליו שעבוד זה לפצותו ולסלקו מכל היזק שיבוא לו מהעכו"ם אע"פ שלא פי' כן בפירוש ומה שטוען ראובן שיש לו שטר פרעון מהעכו"ם אינה טענה דכל זמן שהניח עיקר השטר ביד העכו"ם ולא כתב בו הפרעון יכול לגבות בו מהערב: על כן הוא צריך לפרוע לערב כל מה שיברר שפרע בזבילו והבירור יהיה ע"י עדים או ע"י פיתקא של העכו"ם ניכרת שקבל מפלוני כך וכך או שכתוב בשטר ביני שיטי שפרעו כך וכך:

וכן ב' שקבלו חכירות מעכו"ם ונעשו ערבאין זה לזה והעכו"ם מצא אחד מהם וגובה ממנו חייב חבירו לפרוע חלקו מכל הפסד שבא לו מאותו העכו"ם ואם הוא היה מזומן לפרוע חלקו וההפסד בא לו מכח חבירו שלא פרע חייב חבירו לפרוע לו כל ההפסד:

כתב הרמב"ם ראובן שמכר שדה לשמעון ובא לוי וקבל עליו אחריות המכירה (אפי' בשעת המכירה) לא נשתעבד (שלא על אמונתו קנה השדה שפעמים אדם קונה שדה שלא באחרית דעביד אינש דזבין ארעא ליומיה) ואם קנו מידו לשלם דמי מכר זה בכל עת שיתבענו שמעון חייב והראב"ד השיג עליו וכתב שיבוש הוא זה שאם אמר כן בשעת מתן מעות משתעבד שאין באחריות משום אסמכתא:

שאלה לא"א הרא"ש ראובן קנה שדה משמעון ועשה לו שטר ואמר לו שיעשה לו שטר גם על אשתו ולא היתה כאן נתערב לוי בשבילו שכשתבוא שתעשה גם שטר עליה וכשבאה לא רצתה ותבע ראובן ללוי הערב שיעשה לו הוא שטר על נכסיו בכדי דמי הקרקע וטוען הערב שאינו רוצה אלא יחזיר לו מעותיו. הדין עם הערב כי לא נדר לו שמעון המוכר אלא שתעשה אשתו השטר ואם לא תעשנו שיתבטל המקח וכיון שלא נתחייב המוכר אלא בחזרת המעות גם הערב לא נשתעבד אלא לדבר זה ואם ירצה ראובן הקונה לבטל המקח יחזיר השטר שעשה לו שמעון ושמעון יחזיר לו מעותיו:

כ' הרמב"ם ז"ל ערב ששיעבד עצמו על תנאי אע"פ שקנו מידו לא משתעבד שזו היא אסמכתא כיצד א"ל בשעת מתן מעות תן לו ואני ערב אם יהיה כך וכך ואם לא יהיה כך לא ישתעבד שכל התולה שיעבוד שאינו חייב בו כי אם באם יהיה ואם לא יהיה לא גמר ומקנה אע"ג דכל ערב הוי אסמכתא דאמר אם לא יפרע הלוה אני אפרע ואם יפרע לך לא אפרע שאני כל ערב שלא תלה שיעבודו בד"א ובההיא הנאה דמהימן ליה גמר ומקנה אבל הכא כיון שתלה שיעבודו בתנאי לא גמר ומקנה דסמכי' שלא יתקים התנאי ולא ישתעבד: אבל אם קנו מיניה מעכשיו שיתחייב לו בממון זה אם יתקיים התנאי הכל לפי תנאו שכל קנין מעכשיו אין בו משום אסמכתא ע"כ וי"א שמשתעבד אפי' בלא קנין שאין בערבות משום אסמכתא:

וכתב עוד הרמב"ם מי שאמר לחבירו הלוהו ואערב לך לגופו של לוה זה ולא ערב לו לעצמו של ממון אלא כל זמן שתרצה אני אביאנו לך וכן אם אמר לאחר שהלוהו ותבעו הניחהו וכל זמן שתתבענו אני אביאנו לך וקנו מידו ע"ז אם לא יביא לו הלוה יש מהגאונים שהורו שחייב לשלם ויש מי שהורה שאפילו התנה עליו וא"ל אם לא אביאנו לך או אם ימות או שיברח אהא חייב לשלם לך הרי זו אסמכתא ולזה דעתי נוטה ע"כ והראב"ד כתב עליו דל אסמכתא מהכא שהרי סילקו אותו בגמרא אלא אם אמר לו בשעת מתן מעות הלוהו ואערב לגופו ואם לא אוכל להביאו אשלם לך לית דין ולית דיין שחייב לשלם לו ואם לא אמר לו כך למה יתחייב לו ממון אבל י"ל שיביא גופו תחת גופו עד שיתפשר עמו:

וכ"ע הרמב"ם מי שלא פירש דבר קצוב שערב כגון שאמר לו כל מה שתתן לו אערב לך או מכור לו ואני ערב יש מהגאונים שהורו שאפילו מכר לו בעשרת אלפים או הלוהו מאה אלף הערב משתעבד בכל ונ"ל שאין זה הערב חייב כלום כיון שלא ידע הדבר ששעבד עצמו בו לא סמכה דעתו ולא שיעבד עצמו ודברים של טעם הן למבין עכ"ל והראב"ד כתב א"כ לא ברב ולא במעט אלא עד שהדעת מגעת לשם שהוא רגיל ואמיד ומשתעבד:

וכתב עוד הרמב"ם האומר לחבירו ערוב לפלוני בכך וכך ואני ערב לך ה"ז כמי שאמר הלוהו ואני ערב וכשם שמשתעבד הערב למלוה כך משתעבד ערב שני לערב ראשון ודין ערב ראשון עם המלוה ודין השני עם הראשון אחד הוא:

בית יוסף[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

תשובה להרי"ף ערב שנתפייס וכו' תשובה זו כתבה בעל התרומות בשער ל"ה בשם ה"ר אברהם בר יצחק ז"ל וכן כתב הרשב"א בתשובות כתבתיה בסי' קכ"ט. וכ"כ המרדכי בפרק גט פשוט :


כתב הרמב"ם האומר לחבירו ערבת לי וכו' בפכ"ו מהלכות מלוה וכתב ה"ה מה שכתב שדין הערב עם הלוה כדין מלוה ע"פ שיכול לומר פרעתיך כ"כ רבו ז"ל וכן כתבו המפרשים אלא שאם כתב לו המלוה התקבלתי ונתן לו זכותו הרי הוא עומד במקומו ודין הערב כדין המלוה ואם המלוה בשטר אינו יכול לומר פרעתי כך נראה מדברי הרשב"א ופשוט הוא לא יגרע כח הערב מאיש נכרי דעלמא שהרשהו המלוה עכ"ל וכבר נתבארו דינים אלו בסי' שלפני זה בדברי רבינו:


כתב הרמב"ן ערב או קבלן וכו' כ"כ בעל התרומות בשמו בשער ל"ה וכ"כ רבינו ירוחם וכתב עוד בעל התרומות שנראה מדברי הראב"ד שהוא חלוק בדין זה אלא יכול לומר הוציאני מהערבות וכתב בעל התרומות בשער הנזכר מיהו אם הערב קידם ופרע החוב למלוה חוזר וגובה מן הלוה כל מה שפרע בשבילו בין מלוה ע"פ בין מלוה בשטר עכ"ל ופשוט הוא: ואני כתבתי למעלה שגם המלוה יכול לשאול מעותיו תוך הזמן אם הלוה מבזבז נכסיו בסי' ע"ג:


כתב עוד הרמב"ן בתשובה ערב שבא אצל המלוה בזמנו והתרה וכו' כ"כ רבינו ירוחם בשמו: (ב"ה) בעיני עניות דעתי יפלא למה לא יועיל לערב טענת ערבותי לא היה אלא לזמן והואיל ובאותו זמן היית יכול לגבות חובך ולא גבית את הוא דאפסדת אנפשך וקרוב אצלי לומר דהאי תשובה לאו הרמב"ן חתים עלה ועל דרך מה שאמרו בפרק כיצד (כב.) לאו מר בריה דרב אשי חתים עלה:


תשובה להרי"ף ישראל שהיה חייב לחבירו וכו'. תשובה זו כתבה בעל התרומות בשער ל"ה בשם ה"ר אברהם בר' יצחק:


שאלה לא"א בכלל י"ח סימן ח' וט' וכן כתב במרדכי בהגוזל בתרא בשם רבינו מאיר ע"ש כי הוא האריך ועיין בטור יורה דעה סימן ק"ע: כתב מהרי"ק בשורש ז' שאם ראובן נתערב לשמעון נגד העכו"ם ושמעון קבל עליו לפצותו מכל היזק ובלכת ראובן לפצות העכו"ם נתפס אין לשמעון לפרוע פדיון תפיסתו ואם הוסיף העכו"ם ליקח מראובן רבית הרבה יותר מהנהוג אין חייב שמעון לפרוע משום דהוי כאונס דלא שכיח:


כתב הרמב"ם פ' כ"ה מהלכות מלוה וז"ל ראובן שמכר לשמעון שדה ובא לוי וקבל עליו אחריות לא נשתעבד לוי שזו אסמכתא היא ואם קנו מידו שהוא ערב לשלם דמי מכר זה בכל עת שירצה שיתבענו שמעון ה"ז חייב וכזה הורו רבותי עכ"ל ורבינו פי' הטעם לפי שפעמים אדם קונה שדה שלא באחריות וכו' והה"מ כתב דין זה לא ידעתיו בשום מקום אבל הנראה בדעת רבינו ורבותי הוא שערבות כיוצא בזה אינו כשאר ערבות שהוא על דעת שהמעות יגבו ויגבם מן הלוה או מן הערב אבל ערבות דמכר כשנותנין המעות על דעת להשתקע נותנין ואין האחריות על הדמים אלא על הקרקע אם יטרפוה ממנו ותדע לך דודאי אם הוקרה או הוזלה וטרפה ב"ח דמוכר מגבין ללוקח כפי מה שהיה שוה בשעת טירפא לא כפי הדמים שקנה ולפיכך אין כאן ערבות על המעות אלא על הקרקע והוא על תנאי אם יוציאוהו מידו ואינו כערב דהלואה שהערב מוציא המעות מתחת ידו וכאן הלוקח החזיק בקרקע ואין לומר כאן על אמונתו הלוהו ויש בערבות אסמכתא וכבר כתבתי שדעת רבי' שאפי' בקנין יש דין אסמכתא עכ"ל. וכשכתב הרמב"ם ואם קנו מידו שהוא ערב וכו' ה"ז חייב התם לאו אסמכתא היא שהרי נתחייב לשלם כל עת שירצה שמעון לתבעו והוי מעכשיו ולי נראה דכשאדם מלוה לחבירו והלה נכנס לו ערב בשבילו כיון דמלוה להוצאה ניתנה מעת שנכנס ערב נחית אדעתא שיוציא זה הלואתו ויפרע הוא בעדו הילכך לא הויא אסמכתא אבל בערב דשדה כיון שזה רואהו מוכר שדה זו ואין עליו מערער ודאי כשמתערב אדעתא דקים ליה שלא יוציאוה מתחת יד זה נחית ואילו היה יודע שיוציאוה מתחת ידו לא היה מתערב הילכך הויא אסמכתא:


שאלה לא"א הרא"ש כלל ע"ג:

כתב הרמב"ם ערב ששיעבד עצמו על תנאי וכו' בפכ"ה ממלוה ודע שלשון הרמב"ם אינו אלא עד יהיה לא גמר ומקנה ומשם ואילך הוא לשון רבינו. (ב"ה) ומ"ש אבל קנו מיניה מעכשיו וכן הם דברי בעה"ת ואכתבם בסמוך ואפשר שכל זה היה כתוב בנוסחת הרמב"ם שביד רבינו: ומפורש בדברי הרמב"ם שה"ה לקבלן אם חייב עצמו על תנאי אע"פ שקנו מידו לא נשתעבד:


וכתב עוד הרמב"ם מי שאמר לחבירו הלוהו ואערב לך לגופו של לוה זה כו' בפרק הנזכר. כתב הה"מ הרבה מן הגאונים כדעת הראשון וכו' עד שיש מי שכתב אם הביאו ע"ש בין השמשות ובמ"ש ברח לא נפטר הערב בכך ובתשו' לר' נחשון אמטייה כד נפיק חד כוכבא וכו' עד בעיקר הדין איני כדאי להכריע: (ב"ה) ולי נראה דכיון דהרמב"ם דדיינא הוא מכריע והוא להקל על הנתבע הכי נקטינן:


וכתב עוד הרמב"ם מי שלא פירש דבר קצוב שערב וכו' בפ' הנזכר וכתב ה"ה דהרמב"ם לטעמיה שכתב פי"א מהלכות מכירה שהמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב אע"פ שקנו מידו לא נשתעבד ולדעת החולקים שם אף כאן הערב משועבד בכל אפילו באלף אלפים כדעת הגאונים וכבר נתבאר מחלוקת זה בסימן ס': כתב בעה"ת שער ל"ה ומסתברא דכל הני מילי דאמרינן דערב לא משתעבד בהו משום דהוי אסמכתא טעמא דליכא מעכשיו הא איכא מעכשיו מהני וכן סברת רב נחשון גאון ז"ל דאתשל על ראובן דהוה ליה ממונא על שמעון ואוקי ליה ערבא דמייתי ליה עד ל' יום ואי לא מעכשיו אתנם לך משלם וערבו ל' יום ולא הביאו ולבתר כן אייתי ליה ערב ללוה ואמר ליה ראובן לא מקבלנא ואמר להו כיון דאמר מעכשיו הכל לפי תנאו: והראב"ד כתב א"כ לא ברב ולא במעט וכו' וכתב עליו הה"מ וזו הפשרה אין דעתי נוחה הימנה אלא או המשתעבד בדבר שאינו קצוב שיעבוד חל עליו לגמרי והיה לו ליזהר או אינו חל עליו כלל שאל"כ נתת דבריך לשיעורים ומי יודע זה הערב כמה היה עומד בדעתו להשתעבד והגע עצמך שהרי אינו מכיר ואינו יודע וכמה הם אמודים היוכל לטעון לא הייתי סבור שיהא אלא חמשים והן אמודים למנה ואם היה דעת הראב"ד לומר ששמין בדעת הערב כמה הוא רגיל ואמיד אף זה אינו לפי שאם אינו יודע כמה נכסים יש ללוה האומדנא בטילה ובודאי נ"ל דלא אזלינן בתר אומדנא בכה"ג לפי שאין המלוה ולא הערב בקיאין באומדנות אלו ודעות בני אדם חלוקין בהם ודברי קצת גאונים נראים עיקר עכ"ל:


וכתב עוד הרמב"ם האומר לחבירו ערוב לפלוני בכך וכך וכו' מפרק הנזכר וכתב ה"ה זה לא מצאתי מבואר אבל קצת סמך ממ"ש בפ' אלו נאמרין (לז:) ערבא וערבא דערבא והטעם בזה שאע"פ שערב הראשון אינו נותן מעות אין השני צריך קנין משום דשעת שיעבודו של זה כשעת מתן מעות דמלוה דמי וכן עיקר עכ"ל:

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

תשובה לרב אלפס וכו' קודם ההלואה וכו'. פי' אם נעשה ערב קודם ההלואה יכול לחזור בו אבל אם לא נעשה ערב אלא לאחר ההלואה שאז צריך קנין וכיון שנעשה ערב בקנין אין לאחר קנין כלום כיון שהמעות כבר נתונים משא"כ קודם מתן מעות דאע"פ שקנו מידו יכול לחזור בו וכי היכי דס"ל להרשב"א דיכול לחזור בו לענין הלואה ולענין מקח וממכר אפי' קנו מידו כדלעיל בסימן ל"ט ובסי' רמ"ג הכי נמי יכול לחזור בו מן הערבות ואפילו קנו מידו בב"ד חשוב דלא כמהרו"ך דלפי טעמו שכתב משמע דבקנו מיניה בב"ד חשוב אינו יכול לחזור וליתא לטעמו אלא טעם החזרה הוא כיון דמרצונו נשתעבד להיות ערב יכול הוא לבטל רצונו ולומר עכשיו אינני רוצה להשתעבד וכדין הלואה ומקח וממכר להרשב"א ופשוט הוא:

עוד כתב הרמב"ן בתשובה ערב שבא אצל הלוה בזמנו וכו'. פי' ביום שנשלם הזמן כדלעיל בסימן ע"ח וכדאיתא רפ"ק דבתרא דבזמנו פירושו ביום שנשלם הזמן וכדמוכח נמי הכא מדברי הרמב"ן עצמו שבתוך הזמן אפילו אם מבזבז נכסיו אין יכול לתבוע חובו לא מלוה ולא מערב. ומ"מ נראה דלא קאמר הרמב"ן הכי אלא היכא שהלוה הוא עכשיו בטוח כמו שהיה בשעה שנעשה ערב התם קאמר הרמב"ן דהזמן לא קבעתי אלא עם הלוה אבל אתה נעשית לי ערב בסתם כל זמן שהלוה לא פרע החוב אבל אם הלוה ירד קצת מנכסיו גם הרמב"ן מודה דהדין עם הערב דאין לך גרמא בנזקין גדול מזה דאסור לכתחלה כדלקמן בריש סימן שע"ח ואם התנה הערב עם המלוה בשעה שנעשה ערב שאינו ערב אלא עד הזמן שקבע עם הלוה פשיטא נמי דהדין עם הערב וגם הרמב"ן מודה בזה. וכתב בספר בדק הבית על מ"ש הרמב"ן דערב שהתרה במלוה וכו' וז"ל בעיני ע"ד יפלא למה לא יועיל לערב טענת ערבותי לא היתה אלא לזמן והואיל ובאותו זמן היית יכול לגבות חובך ולא גבית את הוא דאפסדת אנפשך וקרוב אצלי לומר דהאי תשובה לאו הרמב"ן חתים עלה עכ"ל ולכן כתב בש"ע וצריך להתיישב בדין זה עכ"ל ולא כמו שהבין הרב בהגהה שכ"כ לפי שיש חולקים בזה:

תשובה לרש"י וכו'. נראה דמה שחילק בין המלוה דלא היה יכול לישמט ובין הערב דהיה יכול לישמט היינו משום דכיון דהמלוה כבר הבטיח לעכו"ם להחזיר המשכון ע"פ ערב בטוח ישראל אם היה חוזר בו היה העכו"ם מפקיע ממנו כל החוב קרן ורבית דכבר כוונת העכו"ם להפקיע את הכל וחשוב כמציל מידם כמ"ש התוס' והרא"ש בפ"ק דע"ז כל שכן עתה אם היה המלוה מהתל בו וחוזר מהבטחתו משא"כ הישראל ששאל ממנו העכו"ם שיכנס בעדו ערב פשיטא שהיה יכול לישמט מן העכו"ם שלא יכניס עצמו בערבות לכתחלה וכיון שלא נשמט ממנו ונכנס בערבות חשוב כאילו הרביץ את הארי על המלוה שהיה מוכרח על ידו להחזיר לו את המשכון ע"י ערבות שלו בפני העכו"ם וחייב לשלם מדינא דגרמי ומה שהתרה בו אינו כלום כיון שהיה יכול לישמט מן הערבות ולא נשמט איהו דאפסיד אנפשיה ועיין במ"ש מהרו"ך כאן דלאו דוקא שהודה לו בתחלה וכו' ודבריו נכונים:

שאלה לא"א וכו' כל זמן שלא הנחת בידי שטר הפרעון והנחת עיקר שטר חוב אצל העכו"ם כצ"ל: תשובה וכו' והבירור יהיה ע"פ עדים או על ידי פיתקא של העכו"ם וכו'. תימה למה נוציא ממון ע"י פיתקא של עכו"ם ניחוש לקנוניא ואין ראיה ממה שיכול העכו"ם להוציא מראובן עצמו כמו שהוציא משמעון הערב דדילמא אין העכו"ם יכול להעיז כנגד ראובן שכבר פרעו ואפשר דרצונו לומר שהפיתקא של העכו"ם ניכרת בחתימת ערכאות שלהם דגובין על ידיהם כדלעיל בסימן ס"ח והא דכתב במרדכי פרק הגוזל בתרא ע"ש מהר"ם דא"צ לשלם אלא מה שהוציא הערב בעדים ומסתמא שלא יחלוק הרא"ש אמהר"ם רבו אלא סובר דלאו דוקא בירור ע"י עדים אלא ה"ה בירור אחר ע"י פיתקא וכדפרישית וכן מ"ש או שכתוב בשטר ביני שיטי שפרעו כך וכך היינו ג"כ על ידי כתב הערכאות וחתימתם ודלא כמ"ש מהרו"ך ע"ש:

כתב הרמב"ם ראובן שמכר שדה לשמעון ובא לוי וקיבל עליו אחריות לא נשתעבד לוי ואם קנו מידו וכו'. כך היתה נוסחת רבינו בדברי הרמב"ם ופי' הטעם שהוא לפי שלא על אמונתו קנה השדה שפעמים אדם קונה שדה שלא באחריות דעביד אינש דזבין ארעא ליומא והלכך אפילו קיבל עליו אחריות השדה בשעת המכירה לא נשתעבד לוי אבל בנוסחאות הרמב"ם שבידינו כתוב לא נשתעבד לוי שזו אסמכתא היא ולכן השיג אהראב"ד ואמר שיבוש הוא זה שאין בערבות משום אסמכתא וכיון שאמר כן בשעת מתן מעות משתעבד וב"י הביא באורך דעת הרב המגיד ואח"כ כתב פירוש אחר לדעתו ולפע"ד הדברים פשוטים דטעמו של הרמב"ם דלא דמי לשאר ערבות דהוי בלשון אסמכתא באם לא יפרע הלוה שיפרע הוא דמ"מ לא תלה שיעבודו בדבר אחר ובההיא הנאה דמהימן ליה גמר ומקני נפשיה אבל הכא שתלה שיעבודו בתנאי באם יטרפו השדה מן הלוקח אז אם לא יפרע המוכר אני אפרע ללוקח הרי תלה שיעבודו בתנאי אם יטרפו ממנו השדה ולא גמר ומשעבד נפשיה דסבור שלא יבוא לידי כך שיטרפו ממנו ולא יתקיים התנאי וז"ש הרמב"ם סמוך לאותה בבא וכן הערב או הקבלן שחייבו עצמן על תנאי וכו' וכמ"ש רבינו בשמו בסמוך סעיף י"ג דאלמא דטעם אחד לשניהם ואע"פ דלשם כתב הרמב"ם דבעינן דקנו מיניה מעכשיו וכאן לא כתב אלא בדקנו מיניה כבר פירש ב"י דכיון שנתחייב לו בכל עת שירצה שמעון לתבעו הוי מעכשיו ויש להקשות במ"ש הרב המגיד וז"ל ותדע לך דודאי אם הוקרה או הוזלה וטרפה ב"ח דמוכר מגבין ללוקח כפי מה שהיא שוה בשעת טירפא לא כפי הדמים שקנה שהרי לעיל בסימן קי"ו מבואר שאם הוזלה כותבין לו טירפא כמה שהיתה שוה תחלה ואפשר דעיקר הוכחתו מהוקרה לחוד והוזלה כדי נקטה ופלטתו הקולמוס לפום רהיטא ולא דק:

שאלה לא"א וכו'. כלל ע"ג סי' ה': ואם ירצה ראובן הקונה לבטל המקח יחזיר השטר וכו'. נראה שהיה צריך לפרש זה משום דקיי"ל כחכמים ס"פ ג"פ (דף קס"ט) דהנותן מתנה לחבירו והחזיר לו את השטר מתנתו קיימת אא"כ חזר ומכרה לו בקנין גמור או בשטר חדש כדין לוקח ומוכר ולהכי קאמר הרא"ש דהכא א"צ שטר חדש אלא בחזרת השטר סגי שהרי המקח לא נעשה אלא עד שגם אשתו תעשה שטר עליה וכיון שאינה רוצה וגם הלוקח אינו רוצה במקח אא"כ שתעשה האשה שטר כמו שהתנה א"כ לא חל המקח כלל וא"צ אלא חזרת השטר דממילא בטל המקח וזה יחזיר המעות:

כתב הרמב"ם וכו' עד אבל אם קנו מיניה מעכשיו וכו'. לכאורה משמע דזהו לדעת הרמב"ם אבל להרא"ש מעכשיו לא מעלה ולא מוריד דלעולם בעינן ב"ד חשוב וליתא אלא גם הרא"ש תופס דעת הרמב"ם בזה ע' לעיל סי' נ"ה וסי' קי"ג ולקמן סי' ר"ז: וכתב עוד הרמב"ם מי שאומר לחבירו הלוהו ואערב לך לגופו וכו'. פירוש לדעת הראשון אין חילוק בין ערב לשלם בעד הלוה ובין ערב לגופו בכל ענין אם הוא בשעת מתן מעות לא בעי קנין ושלא בשעת מתן מעות בעי קנין ולדעת האחרון אית ביה אסמכתא ולא מהני קנין מיהו קנין במעכשיו ודאי מבטל כל אסמכתא לדעת הרמב"ם ומשמע להדיא מדברי הרמב"ם דכל היכא דחייב להעמיד את גופו ולא העמידו דחייב לשלם והראב"ד השיג בתרתי חדא דליכא בשום ערבות משום אסמכתא דכבר סילקו אותה בגמרא ס"פ ג"פ דס"ד דאמימר דלר' יוסי דאמר אסמכתא לא קניא ערב לא משתעבד וא"ל רב אשי הא מעשים בכל יום דאסמכתא לא קניא וערב משתעבד אלא אמר רב אשי בההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה אלמא דסילקו אותה דליכא בערבות אסמכתא אידך השיג עליו דאם לא פירש אם לא אביאנו לך אשלם אינו חייב לשלם אלא להעמיד גופו תחת גופו עד שיתפשר עמו וה"ה השיג על דבריו ע"ש:

וכתב עוד הרמב"ם מי שלא פירש דבר קצוב שערב וכו' והראב"ד כתב א"כ לא ברב ולא במעט וכו'. פי' דבריו דכיון דלהרמב"ם לא נוכל לומר שישתעבד הערב ברב כיש מהגאונים א"כ גם אין זה דין לומר שלא נעשה ערב להשתעבד אלא במעט כלומר בדבר מועט בפחות שבמטבעות אלא עד כדי שהדעת מגעת לשם וכו':

דרכי משה[עריכה]

(א) ומבואר שם שאין חילוק בין ערב לקבלן

(ב)

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

(ג) ז וכ"כ המרדכי פ' הגוזל בתרא ד' ו' ע"ב תשובת מוהר"ם והאריך שם בזו ואפי' העליל על הערב מחוייב הלוה לסלקו מאחר שמחמת ערבות שלו בא צרה אליו מיהו ה"מ שאין הערב מודה שהעכו"ם פטרו בפניו אבל אם יש לו עדים או שמודה שפטרו וחוזר העכו"ם ומעליל עליו אינו חייב לסלקו מיהו אפי' אית ליה סהדי שהשופט פטרו כיון שהעכו"ם פטרו על הלוה דמי לסלוקי ואין הערב נאמן אפי' בשבועה כמה הוציא על העלילה ואם נתפשר עם העבו"ם ולא העמיד עדים איהו דאפסיד אגפשיה דהיה לו ליקח עדים לומר לפניהם שבשביל הערבות מתפשר עם העכו"ם ואפילו העמיד עדים אפ"ה אינו נוטל ה אלא בשבועה אא"כ יודעין העדים או אפילו ע"א ברור הדבר שאז נפטר אף משבועה ועיין בי"ד סימן סי"ג מדין זה. כתב מהרי"ק שורש ז' על ראובן שנתערב לעכו"ם בעד שמעון וקבל עליו שמעון לפצותו מכל היזק ובלכת ראובן לפצות העכו"ם נתפס אין לשמעון לפרוע (בענין) [פדיון] תפיסתו ואם הוסיף העכו"ם ליקח מראובן רבית הרבה יותר מן הנהוג אין חייב שמעון לפרעו דהוי אונסא דלא שכיח וע"ש ובשורש קל"ג מדין זה: