ביאור:בבלי חגיגה דף יא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת חגיגה: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז


עמוד א (דלג לעמוד ב)

בגזבר המסורות לו אבני בנין עסקינן: דכל היכא דמנחה [1] - ברשותא דידיה מנחה [2]!

אלא מסיפא: בנאה בתוך ביתו - הרי זה לא מעל עד שידור תחתיה בשוה פרוטה; מכדי שנויי שנייה [3], מה לי דר ומה לי לא דר? - היינו כהררין התלויין בשערה.

ומאי קושיא? דלמא לכדרב, דאמר רב: כגון שהניחה על פי ארובה [4]: אי דר ביה – אִין, לא דר ביה – לא!

אלא לעולם כדרבא [5]; ודקא קשיא לך 'מידי דהוה אמוציא מעות הקדש לחולין' - התם מידע ידע דאיכא זוזי דהקדש, איבעיא ליה לעיוני; הכא מי ידע? היינו כהררין התלויין בשערה [6].

[הלכות שבת, חגיגות, והמעילות - הרי הם כהררים התלוין בשערה] מקרא מועט והלכות מרובות:

תנא: נגעים ואהלות - מקרא מועט והלכות מרובות; נגעים מקרא מועט? נגעים מקרא מרובה הוא!?

אמר רב פפא: הכי קאמר: 'נגעים - מקרא מרובה והלכות מועטות; אהלות - מקרא מועט והלכות מרובות'; ומאי נפקא מינה? - אי מסתפקא לך מילתא בנגעים - עיין בקראי, ואי מסתפקא לך מילתא באהלות - עיין במתניתין.

[הדינין והעבודות, הטהרות, והטמאות, ועריות - יש להן על מה שיסמכו והן הן גופי תורה:]

'דינין'? מיכתב כתיבן [7]!?

לא נצרכא אלא לכדרבי [8], דתניא [מכילתא דרבי ישמעאל, משפטים, מסכת נזיקין, פרשה ח, עם שנויים]: 'רבי אומר: (שמות כא כג) [ואם אסון יהיה ונתתה] נפש תחת נפש – ממון [9]; אתה אומר ממון? או אינו אלא נפש ממש?

נאמרה נתינה למטה [10] ונאמרה נתינה למעלה [11]; מה להלן ממון - אף כאן ממון.'

עבודות? מיכתב כתיבן!?

לא נצרכא אלא להולכת הדם, דתניא [ספרא ויקרא דבורא דנדבה פרשתא ד משנה ד]: [ויקרא א,ה: ושחט את בן הבקר לפני ה’] והקריבו [בני אהרן הכהנים את הדם וזרקו את הדם על המזבח סביב אשר פתח אהל מועד] - זו קבלת הדם', ואפקה רחמנא בלשון הולכה [12], דכתיב [13] (ויקרא א יג: והקרב והכרעים ירחץ במים) והקריב הכהן את הכל והקטיר המזבחה [עלה הוא אשה ריח ניחח לה’], ואמר מר: זו הולכת אברים לכבש [14] למימרא דהולכה לא תפקה מכלל קבלה [15].

טהרות? מיכתב כתיבן!?

לא נצרכא אלא לשיעור מקוה, דלא כתיבא, דתניא ’[ויקרא טו,טז: ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע] ורחץ במים [את כל בשרו וטמא עד הערב]: 'בַּמים' במי מקוה [16]; 'את כל בשרו' - מים שכל גופו עולה בהן, וכמה הן? - אמה על אמה ברום שלש אמות, ושיערו חכמים מי מקוה ארבעים סאה.'

טמאות? - מיכתב כתיבן!?

לא נצרכא אלא לכעדשה מן השרץ דלא כתיבא, דתניא [ספרא שמיני פרשתא ה פרק ז משנה ו]: ’[ויקרא יא,לא: אלה הטמאים לכם בכל השרץ כל הנגע בהם במתם יטמא עד הערב] 'בהם' - יכול בכולן? תלמוד לומר 'מהם' (ויקרא יא לב: כל אשר יפל עליו מהם במתם יטמא מכל כלי עץ או בגד או עור או שק כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם במים יובא וטמא עד הערב וטהר); יכול במקצתן? תלמוד לומר: 'בהם'; הא כיצד? עד שיגיע במקצתו שהוא ככולו, שיערו חכמים בכעדשה, שכן חומט תחלתו בכעדשה [17]; רבי יוסי ברבי יהודה אומר: כזנב הלטאה [18].'

עריות? מיכתב כתיבן!?

לא נצרכא

עמוד ב

לבתו מאנוסתו, דלא כתיבא [19], דאמר רבא: אמר לי רבי יצחק בר אבדימי: אתיא הנה הנה אתיא זימה זימה [20].

הן הן גופי תורה:

הני [21] אִין [22], הנך [23] לא [24]?

אלא אימא: הן והן [25] גופי תורה.

הדרן עלך הכל חייבין




חגיגה פרק שני אין דורשין

משנה:

אין דורשין בעריות בשלשה [26], ולא במעשה בראשית בשנים [27], ולא במרכבה ביחיד [28] אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו.

כל המסתכל בארבעה דברים [29] - רתוי לו כאילו לא בא לעולם: מה למעלה [30], מה למטה [31], מה לפנים [32], ומה לאחור [33].

וכל שלא חס על כבוד קונו [34] - רתוי לו שלא בא לעולם [35].

[36]

גמרא:

אמרת ברישא ולא במרכבה ביחיד [37], והדר אמרת אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו!?

הכי קאמר: אין דורשין בעריות לשלשה [38], ולא במעשה בראשית לשנים [39], ולא במרכבה ליחיד [40] אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו [41].

אין דורשין בעריות בשלשה:

מאי טעמא?: אילימא משום דכתיב (ויקרא יח ו) איש איש אל כל שאר בשרו [לא תקרבו לגלות ערוה אני ה’], 'איש איש' – תרי, 'שאר בשרו' – חד, ואמר רחמנא 'לא תקרבו לגלות ערוה' [42] - אלא מעתה דכתיב (ויקרא כד טו: ואל בני ישראל תדבר לאמא) איש איש כי יקלל אלהיו [ונשא חטאו], (ויקרא כ ב: ואל בני ישראל תאמר) איש איש [מבני ישראל ומן הגר הגר בישראל] אשר יתן מזרעו למולך [מות יומת עם הארץ ירגמהו באבן] הכי נמי!?

אלא הנהו מיבעי ליה לרבות את הנכרים שמוזהרין על ברכת השם ועל עבודה זרה כישראל.

האי נמי מיבעי ליה לרבות את הנכרים שמוזהרין על העריות כישראל!

אלא מדכתיב (ויקרא יח ל) ושמרתם את משמרתי [לבלתי עשות מחקות התועבת אשר נעשו לפניכם ולא תטמאו בהם אני ה' אלהיכם]: ושמרתם = תרי, משמרתי = חד, ואמר רחמנא לבלתי עשות מחקות התועבות.

אלא מעתה, דכתיב (שמות לא יד) ושמרתם את השבת [כי קדש הוא לכם מחלליה מות יומת כי כל העשה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההוא מקרב עמיה], (שמות יב יז) ושמרתם את המצות [כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים ושמרתם את היום הזה לדרתיכם חקת עולם], (במדבר יח ה) ושמרתם את משמרת הקדש [ואת משמרת המזבח ולא יהיה עוד קצף על בני ישראל] הכי נמי!

אלא אמר רב אשי: מאי אין דורשין בעריות בשלשה? - אין דורשין בסתרי עריות [43] לשלשה; מאי טעמא? - סברא הוא: בי תרי, כי יתבי קמי רבייהו - חד שקיל וטרי בהדי רביה [44], ואידך מצלי אודניה לגמרא [45]; תלתא [46] - חד שקיל וטרי בהדי רביה, והנך תרי שקלו וטרו בהדי הדדי [47], ולא ידעי מאי קאמר רבייהו ואתו למישרי איסורא בעריות [48].

אי הכי כל התורה נמי?

עריות שאני, דאמר מר [49]: גזל ועריות - נפשו מחמדתן ומתאוה להם.

אי הכי גזל נמי!?

עריות - בין בפניו בין שלא בפניו נפיש יצריה; גזל, בפניו נפיש יצריה [50], שלא בפניו לא נפיש יצריה.

ולא במעשה בראשית בשנים:

מנא הני מילי [51]?

דתנו רבנן: (דברים ד לב) כי שאל נא לימים ראשונים [אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמהו] - יחיד שואל ואין שנים שואלין.

יכול ישאל אדם [52] קודם שנברא העולם?

תלמוד לומר: 'למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ';

יכול לא ישאל אדם מששת ימי בראשית [53]?

תלמוד לומר 'לימים ראשונים אשר היו לפניך' [54];

יכול ישאל אדם מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור?

תלמוד לומר: 'ולמקצה השמים ועד קצה השמים': מלמקצה השמים ועד קצה השמים אתה שואל, ואין אתה שואל מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור.'

הערות[עריכה]

  1. אפילו מקמי הכי
  2. הלכך: כל כמה שנטלה לא שנייה מידי, דתיפוק מידא דהקדש
  3. כשקבעה בבנין, וקנייה בשנוי: שמסתתה וקובעה
  4. לפקוק הארובה וכל שעה שירצה נוטלה ולא שנייה מידי
  5. 'נזכר בעל הבית כו'
  6. בסמיכה מועטת מדמינן לה למוציא מעות הקדש לחולין, שהרי קרוב הוא לאונס יותר מן השוגג
  7. מפורשין יפה, ומתניתין קתני 'יש להן סמיכה' משמע שאינן מפורשין
  8. כלומר: יש בהן דברים שאינן מפורשין בפירוש, כגון זה וכיוצא בה
  9. אם אסון יהיה שמתה האשה - יתן ממון דמי האשה ליורשיה, שאין עליה חיוב מיתה: שלא נתכוון לה אלא לחברו נתכוון, דכתיב (שמות כא כב) וכי ינצו אנשים יחדיו; קסבר רבי נתכוון להרוג את זה והרג את זה - פטור ממיתה ומשלם ממון
  10. ונתתה נפש תחת נפש – ממון; ומאי 'נפש'? - דמי הנפש
  11. לענין דמי וולדות כתיב ונתן בפלילים (שמות כא כב)
  12. אף על פי שהוא לשון הולכה, אינה אלא קבלה, שהרי לאחר שחיטה נכתבה, ואין הולכה אלא אם כן קיבל הדם
  13. גבי אברים כתיב
  14. דאילו הקטרה בהדיא כתיב בקרא: והקטיר המזבחה
  15. לכל דבריה, ואף על גב שהיא עבודה שאפשר לבטלה: שאם רצה שוחט בצד המזבח וזורק, היכא דלא בטלה - עבודה היא, ומפגלין את הקרבן במחשבתה, וצריכה כהן ובגדי כהונה, ופוסל בה אונן ויושב וערל
  16. 'בַּמים' נקודתו בפתח, משמע מים המיוחדים, לאפוקי שאובין; ומיהו מים חיים לא צריך, מדכתיב בזב מים חיים (ויקרא טו יג) - מכלל דשאר טמאין לאו מים חיים בעו, ומיהו 'בַּמים' במים המיוחדין – במקוה, אף על פי שהן גשמים
  17. חומט - אומר אני שהוא מין שרץ שקורין לימג"א [חילזון], הגדל בקליפה ההולכת ומעגלת תמיד כל כמה שגדל, ותחילת הניצר כקליפה של עדשה היא
  18. לפי שמפרכסת לאחר שנחתכה, והיינו מקצתו שהוא ככולו: שיש בו חיות
  19. דאילו בתו מאשתו כתיבא: ערות אשה ובתה [לא תגלה] (ויקרא יח יז) משמע בין שהבת ממנו בין מאיש אחר, וכתיב קרא אחרינא ערות בת בנך או בת בתך [לא תגלה ערותן] (ויקרא יח י) ומוקמינן לה ביבמות (דף צז.) בבתו מאנוסתו; מדלא אסר הכתוב בת בתה של אשה זו אלא בבת הבת שנולדה הימנו, ובהאי קרא דאנוסה בת בתו ובת בנו כתיב, בתו לא כתיב, ואי תימא קל וחומר הוא - אין מזהירין מן הדין ואין עונשין מדין קל וחומר; דיני ממונות ומצות עשה והלכות עבודה ופסולי קדשים אתה למד בקל וחומר, אבל לא אזהרות ועונשין; ומקראי נפקא לן במסכת מכות (דף ה:) ומהיכן נפקא לן לבתו מאנוסתו
  20. לאיסורא אתיא זימה זימה לשריפה: כתיב בנישואין (ויקרא יח יז) שארה הנה זימה היא, וכתיב באונסין (ויקרא יח י) כי ערותך הנה; מה האמור בנשואין עָשָׂה הכתוב בתה כבת בתה וכבת בנה - אף באונסין עשה הכתוב בתו כבת בתו וכבת בנו; אתיא זימה זימה לשריפה: מאחר שלמדת אנוסה מנשואה, ובנשואה כתיב 'זימה היא' (ויקרא כ יד: וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אִשָּׁה וְאֶת אִמָּהּ זִמָּה הִוא בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶן וְלֹא תִהְיֶה זִמָּה בְּתוֹכְכֶם), כמה דכתיב באנוסה דמי, וחזור ולמוד בה שריפה מ'איש אשר יקח את אשה ואת אמה זימה היא באש ישרפו אותו ואתהן' (ויקרא כ יד)
  21. דמיפרשי
  22. הוו 'גופי תורה'
  23. דלא מיפרשי כולי האי
  24. לאו גופי תורה - בתמיה
  25. אלו ואלו
  26. שנים והוא
  27. אחד והוא
  28. אין שם אלא הוא לבדו; ובגמרא מפרש לה
  29. הני דמפרש ואזיל
  30. מרקיע שעל ראשי החיות
  31. מהן
  32. חוץ למחיצת הרקיע למזרח
  33. למערב
  34. בגמרא מפרש מאי היא
  35. טוב ויפה היה לו אם לא בא לעולם; ואומר אני שהוא לשון רחמנות, כלומר: מרוחם הוא אם לא בא לעולם; ודוגמתו בתורת כהנים: אל אלעזר ואל איתמר בניו הנותרים (ויקרא י יב) - ראויין היו לישרף, אלא שריתה הכתוב לאהרן
  36. תוספות: אינו יכול להיות מה שפירש המורה מה לפנים חוץ למחיצת הרקיע ומה לאחור למערב, מדפריך בגמרא 'בשלמא מה למעלה ומה למטה ומה לאחור' – לחיי, אלא לפנים - מה דהוה הוה!? אלמא מה לפנים קודם לעולם הוא; ועוד בתוספתא: מה לפנים ומה לאחור: מה היה ומה עתיד להיות; ע"כ תוס':
  37. וכיון דיחידי הוא ואינו שומע מפי הרב, על כרחך מדעתו הוא מבין, וקאסרת ליה
  38. לבד מן הדורש
  39. וכל שכן לשלשה
  40. לתלמיד יחיד
  41. שלא יצטרך לשאול לרב כשיסתפק לו, דלאו אורח ארעא לפרושא בהדיא
  42. לא תקרבו שלשתכם זה אצל זה לגלות טעמי פרשת עריות
  43. שאינן מפורשות, כגון בתו מאנוסתו, ואֵם חמיו, ואֵם חמותו, דנפקי במסכת סנהדרין (דף עה.) מדרשא
  44. נושא ונותן בהלכה עם רבו
  45. מטה אזנו ושומע דבריהן והן שומעין את דברי הרב
  46. אבל כשהן שלשה
  47. זה עם זה
  48. על ידי שלא שמעו מפי הרב כשדרש בו איסור
  49. במתניתין בתרייתא דמסכת מכות (פ"ג מ"טו, דף כג:)
  50. כשהוא רואה לפניו שיכול לגזול
  51. דאין שנים שואלין במעשה בראשית
  52. מה היה
  53. יכול לא ידרוש ולא ישאל בששת ימי בראשית, דהא למן בריית אדם הוא דיהיב רשותא, והוא - בערב שבת נברא
  54. מיום ראשון