ביאור:בבלי חגיגה דף יח

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת חגיגה: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז | הדף המהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

לא ידענא כמה ^[1]? קא משמע לן דרבי אלעזר אמר רבי אושעיא ^[2].

וריש לקיש אמר: (שמות כג טז) וחג הקציר [בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה וחג האסף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה] ^[3] - איזהו חג שאתה חוגג וקוצר בו? - הוי אומר זה עצרת; אימת? אילימא ביום טוב, קצירה ביום טוב מי שרי? אלא לאו לתשלומין.

אמר רבי יוחנן: אלא מעתה, 'חג האסיף' - אי זהו חג שיש בו אסיפה? - הוי אומר זה חג הסוכות!? אימת?: אילימא ביום טוב - מלאכה ביום טוב מי שרי? אלא בחולו של מועד? חולו של מועד מי שרי? אלא חג הבא בזמן אסיפה - הכא נמי חג הבא בזמן קצירה ^[4]!

מכלל דתרוייהו סבירא להו דחולו של מועד אסור בעשיית מלאכה ^[5]; מנהני מילי?

דתנו רבנן: '(שמות כג טו) את חג המצות תשמור שבעת ימים [תאכל מצות כאשר צויתך למועד חדש האביב כי בו יצאת ממצרים ולא יראו פני ריקם] - לימד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה ^[6] - דברי רבי יאשיה;

רבי יונתן אומר: אינו צריך, קל וחומר: ומה ראשון ושביעי, שאין קדושה לפניהן ולאחריהן אסור בעשיית מלאכה, חולו של מועד, שיש קדושה לפניהן ולאחריהן - אינו דין שיהא אסור בעשיית מלאכה!

ששת ימי בראשית ^[7] יוכיחו ^[8]: שיש קדושה לפניהן ולאחריהן ומותרין בעשיית מלאכה!?

מה לששת ימי בראשית שאין בהן קרבן מוסף תאמר בחולו של מועד שיש בו קרבן מוסף!

ראש חדש יוכיח, שיש בו קרבן מוסף ומותר בעשיית מלאכה ^[9]?

מה לראש חדש שאין קרוי 'מקרא קדש' תאמר בחולו של מועד שקרוי 'מקרא קדש'; הואיל וקרוי 'מקרא קדש' - דין הוא שאסור בעשיית מלאכה.' [## היכן קרוי חולו של מועד מקרא קדש? תשובה: על פי תחילת הברייתא להלן, לפי רש"י]

תניא אידך: ’[ויקרא כג, לה: ביום הראשון מקרא קדש] כל מלאכת עבודה לא תעשו ^[10] - לימד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה, דברי רבי יוסי הגלילי ^[11];

רבי עקיבא אומר: אינו צריך: הרי הוא אומר (ויקרא כג ד) אלה מועדי ה' [מקראי קדש אשר תקראו אתם במועדם] ^[12]; במה הכתוב מדבר? אם בראשון - הרי כבר נאמר 'שבתון'; אם בשביעי - הרי כבר נאמר 'שבתון' (ויקרא כג לט: אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי באספכם את תבואת הארץ תחגו את חג ה' שבעת ימים ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון); הא אין הכתוב מדבר אלא בחולו של מועד, ללמדך שאסור בעשיית מלאכה.'

תניא אידך: '(דברים טז ח) ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' [אלהיך לא תעשה מלאכה]: מה שביעי עצור ^[13] אף ששת ימים עצורין.

אי מה שביעי עצור בכל מלאכה אף ששת ימים עצורין בכל מלאכה?

תלמוד לומר: וביום השביעי עצרת: השביעי עצור בכל מלאכה, ואין ששה ימים עצורין בכל מלאכה; הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים לומר לך איזה יום אסור ואי זה יום מותר אי זו מלאכה אסורה ואי זו מלאכה מותרת' ^[14].

ומותרין בהספד ותענית שלא לקיים את דברי האומרין עצרת אחר השבת:

והתניא [תוספתא חגיגה פ"ב מ"יג [ליברמן]]: מעשה ומת אלכסא בלוד, ונכנסו כל ישראל לסופדו, ולא הניחם רבי טרפון מפני שיום טוב של עצרת היה!?

יום טוב? סלקא דעתא? אי ביום טוב - מי קאתו? אלא אימא 'מפני שיום טבוח היה' ^[15]!?

לא קשיא: כאן ביום טוב שחל להיות אחר השבת, כאן ביום טוב שחל להיות בשבת ^[16].

עמוד ב

משנה:

נוטלין לידים לחולין ולמעשר [שני] ולתרומה ^[17], ולקודש מטבילין ^[18], ולחטאת ^[19] - ^[20] אם נטמאו ידיו ^[21] נטמא גופו ^[22]; ^[23]

^[24] טָבַל לחולין ^[25] - הוחזק לחולין ^[26], אסור למעשר ^[27];

טָבַל למעשר - הוחזק למעשר, אסור לתרומה;

טבל לתרומה - הוחזק לתרומה, אסור לקודש;

טבל לקודש - הוחזק לקודש, אסור לחטאת;

טבל לחמור - מותר לקל;

טבל ולא הוחזק ^[28] - כאילו לא טבל.

בגדי עם הארץ – מדרס ^[29] לפרושין ^[30];

בגדי פרושין - מדרס לאוכלי תרומה ^[31];

בגדי אוכלי תרומה - מדרס לקודש;

בגדי קודש - מדרס לחטאת;

^[32]

יוסף בן יועזר היה חסיד שבכהונה, והיתה מטפחתו מדרס לקודש;

יוחנן בן גודגדא היה אוכל על טהרת הקודש כל ימיו, והיתה מטפחתו מדרס לחטאת.

גמרא:

חולין ומעשר מי בעו נטילת ידים? ורמינהי [בכורים פ"ב מ"א]: 'התרומה והביכורים ^[33] חייבין עליהן ^[34] מיתה ^[35] וחומש ^[36], ואסור לזרים ^[37], והן נכסי כהן ^[38], ועולין באחד ומאה ^[39], וטעונין נטילת ידים ^[40] והערב שמש ^[41] - הרי אלו בתרומה וביכורים, מה שאין כן במעשר ^[42], וכל שכן בחולין.' - קשיא מעשר אמעשר, קשיא חולין אחולין?

בשלמא מעשר אמעשר לא קשיא: הא רבי מאיר והא רבנן,

דתנן [פרה פ"יא מ"ה]: 'כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים ^[43] - מטמא את הקודש ^[44], ופוסל את התרומה ^[45], ומותר לחולין ולמעשר ^[46] - דברי רבי מאיר; וחכמים אוסרים במעשר',

אלא חולין אחולין קשיא!?

לא קשיא: כאן ^[47] באכילה, כאן בנגיעה.

מתקיף לה רב שימי בר אשי: עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי מאיר אלא באכילה דמעשר ^[48], אבל בנגיעה דמעשר ובאכילה דחולין לא פליגי ^[49]!?

אלא אידי ואידי באכילה, ולא קשיא: כאן באכילה דנהמא כאן ^[50] באכילה דפירי ^[51], דאמר רב נחמן: כל הנוטל ידיו לפירות - הרי זה מגסי הרוח.

תנו רבנן [תוספתא ידים פ"ב מ"ג ^[52]]: הנוטל ידיו: נתכוון - ידיו טהורות, לא נתכוון - ידיו טמאות; וכן המטביל ידיו ^[53]: נתכוון - ידיו טהורות, לא נתכוון - ידיו טמאות והתניא: בין נתכוון בין לא נתכוון - ידיו טהורות?

אמר רב נחמן: לא קשיא: כאן לחולין,

הערות

^ לא ידענא כמה ימים יהיו לתשלומין
^ מה חג המצות שבעה - אף כאן שבעה
^ בחג שבועות כתיב
^ קאמר, ולאו חוגג וקוצר בו אתא לאשמועינן
^ מדקאמר רבי יוחנן 'אסיפה בחולו של מועד מי שרי', ולא מהדר ליה ריש לקיש 'אין' - מכלל דתרוייהו סבירא להו אסור
^ דרוש ביה את חג המצות תשמור: וכל 'תשמור' = אזהרת לא תעשה הוא: שומריהו מן המלאכה
^ ימי כל שבוע ושבוע
^ בין שתי שבתות הן יושבין
^ אף אתה אל תתמה על חולו של מועד
^ וסמיך ליה שבעת ימים תקריבו אשה (ויקרא כז לו)
^ והכי דריש ביה: לא תעשו שבעת ימים; ובחג הסוכות כתיב, ועליה קיימא הך מתניתא בתורת כהנים [ספרא אמור פרשתא יב, משניות ו,ז; בשנוי משמעותי]
^ מקראי קדש -משמע: קדשיהו בעשיית מלאכה
^ ממלאכה, כדכתיב בהאי קרא גופיה: לא תעשה מלאכה
^ כלומר: מאחר שאמר לך הכתוב שהן עצורין ממלאכה ולא בכולן, ולא פירש אי זו המותרת ואי זו אסורה - דע וראה שלא מסרן אלא לחכמים, היודעים להבין על איזהו להטיל ההיתר ועל אי זו להטיל האיסור, והם יאמרו אי זהו יום טוב על פי קידוש הראייה ואסור בכל מלאכה, ואי זהו חולו של מועד שאינו אסור בכל מלאכה; ועל חולו של מועד יגידו לך אי זו מלאכה אסורה: דבר שאינו אבד, ואיזו מלאכה מותרת: דבר האבד
^ ולא הניחן ר' טרפון - ומתניתין תני שמותרים בהספד
^ שיום טבוח אחר שבת - מותר בהספד, מפני האומרים 'עצרת אחר שבת', והאי דאלכסא בלוד - יום טוב שחל להיות בחול הוא, דאין יום טבוח שלו באחד בשבת
^ די להן בנטילה דכלי שאין בו אלא רביעית מים
^ אבל לאכול שלמים, או חטאת ואשם לכהנים - יש מעלה: שצריך להטביל ידים בארבעים סאה; ואף על פי שאינן אלא סתם ידים שלא נגעו בטומאה דאורייתא המטמאה את כל הגוף
^ ליגע במי חטאת: מים המקודשים באפר פרה להזות מהן על טמאי מתים
^ יש מעלה יתירה:
^ באחת מן הדברים המטמאין את הידים ולא את הגוף, כגון וולד הטומאה וכגון ספר, וכל טומאות שהן מדברי סופרים
^ כל הגוף צריך טבילה
^ וכל מעלות הללו שזה גבוה מזה - מדברי סופרים; והאי דנקט להו הכא גבי הלכות הרגל - לפי שיש בסופן הלכות רגל: שעמי הארץ חשובין טהורים ברגל ולא בשאר ימות השנה, בסוף 'חומר בקדש' [הפרק הבא].
^ ועוד זו מעלה:
^ כלומר: נתכוין לטבול לשם חולין
^ הוחזק - לשון כוונה; כלומר: נתכוין להעמיד גופו בחזקת טהור לחולין
^ למעשר שני הנאכל בירושלים
^ לא נתכוון לשם טבילת טהרה, אלא לרחיצה בעלמא
^ אב הטומאה לטמא אדם וכלים, כמדרס הזב שמטמא אדם וכלים, כדכתיב ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו (ויקרא טו ה)
^ לאוכלי חוליהן בטהרה
^ כהנים
^ וכל אלו מעלות - מדברי סופרים, שאמרו שאין שמירת טהרתן של אלו חשובה שמירה אצל אלו, ומתוך שהן אלו אצל אלו - כאילו לא שמרוה, גזרו בהן בבגדיהן שמא ישבה בהן אשתו נדה, והרי הן מדרס הנדה; הכי מפרש לה בפרק 'השוחט'.
^ בכורים קרויין תרומה, דאמר מר ותרומת ידך (דברים יב יז) - אלו הבכורים (ספרי דברים פסקא עב; מכות יז,א), לכך הן כתרומה
^ זר האוכלן מזיד
^ דכתיב ומתו בו כי יחללוהו (ויקרא כב, ט) וסמיך ליה [פסוק י] וכל זר לא יאכל קדש, וכל הענין מדבר בתרומה
^ האוכלן שוגג, דכתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו [ונתן לכהן את הקדש] (ויקרא כב יד)
^ בלאו
^ לקדש בהן את האשה, וליקח בדמיהן עבדים, וקרקעות, ובהמה טמאה
^ אבל בפחות אין עולין, אלא כל החולין אסור לזרים
^ גירסת רש"י: וטעונין רחיצת ידים - לפי שהשני עושה שלישי, וידים גזרו עליהם טומאת שני - לפיכך פוסלות את התרומה אם לא נטלן
^ אם נטמא טומאה דאורייתא וטבל - אינו אוכל בתרומה עד שיעריב שמשו; ביבמות (עד,ב) ילפינן מקראי
^ אין מיתה ואין חומש, ואין אסור לזרים - שהרי כל עצמו נאכל לזרים, וחומש שמוסיף בפדיונו לא איירי בחומש הכא כי האי גוונא דאין בתרומה פדיון, ונכסי הדיוט נמי לא הוי לקנות בו עבדים וקרקעות: דלא ניתן אלא לאכילה ושתיה וסיכה, ואין טעון רחיצת ידים - שאין השני פוסל בו לעשות שלישי, ואינו טעון הערב שמש, דקיימא לן: טבל ועלה - אוכל במעשר, ומקראי ילפינן לה ביבמות פרק 'הערל'
'^ כל שהוא טהור מן התורה, וחכמים גזרו עליו טומאה, כל הנך דאמרי במסכת שבת בפרק קמא (דף יג,ב; משנה ממסכת זבים פ"ה מ"יב ): אלו פוסלין את התרומה: האוכל אוכל ראשון ואוכל שני כו'
^ כלומר: נתנו עליהן טומאת שני לטומאה, והשני מטמא את הקודש להיות קרוי 'טמא', ופוסל עליהן עוד את הרביעי
^ להיפסל היא עצמה, אבל אינה פוסלת אחר לעשות רביעי
^ ומותר לאכול חולין, מדלא קתני 'ואינו פוסל את החולין' ונקט לישנא דמותר - אפילו לאוכלן משמע
^ מתניתין דמצריך נטילה
^ דקתני 'אסור במעשר' - לשון אכילה היא
^ דאי בנגיעת שֵׁנִי - לא פסיל במעשר, דשמעינן לרבי מאיר דאמר מותר באכילה, ואיפליג עליה באכילה דמעשר, ואילו בחולין כולהו מודו דמותר אפילו באכילה, ומתניתין מני
^ הא דקתני מה שאין כן במעשר
^ ומיהו בתרומה בעי נטילה: שאפילו במגעו הוא פוסל, דשֵׁנִי פוסל את התרומה
^ צוקרמנדל
^ נוטל – בכלי; מטביל - בארבעים סאה

[1] לא ידענא כמה ימים יהיו לתשלומין

[2] מה חג המצות שבעה - אף כאן שבעה

[3] בחג שבועות כתיב

[4] קאמר, ולאו חוגג וקוצר בו אתא לאשמועינן

[5] מדקאמר רבי יוחנן 'אסיפה בחולו של מועד מי שרי', ולא מהדר ליה ריש לקיש 'אין' - מכלל דתרוייהו סבירא להו אסור

[6] דרוש ביה את חג המצות תשמור: וכל 'תשמור' = אזהרת לא תעשה הוא: שומריהו מן המלאכה

[7] ימי כל שבוע ושבוע

[8] בין שתי שבתות הן יושבין

[9] אף אתה אל תתמה על חולו של מועד

[10] וסמיך ליה שבעת ימים תקריבו אשה (ויקרא כז לו)

[11] והכי דריש ביה: לא תעשו שבעת ימים; ובחג הסוכות כתיב, ועליה קיימא הך מתניתא בתורת כהנים [ספרא אמור פרשתא יב, משניות ו,ז; בשנוי משמעותי]

[12] מקראי קדש -משמע: קדשיהו בעשיית מלאכה

[13] ממלאכה, כדכתיב בהאי קרא גופיה: לא תעשה מלאכה

[14] כלומר: מאחר שאמר לך הכתוב שהן עצורין ממלאכה ולא בכולן, ולא פירש אי זו המותרת ואי זו אסורה - דע וראה שלא מסרן אלא לחכמים, היודעים להבין על איזהו להטיל ההיתר ועל אי זו להטיל האיסור, והם יאמרו אי זהו יום טוב על פי קידוש הראייה ואסור בכל מלאכה, ואי זהו חולו של מועד שאינו אסור בכל מלאכה; ועל חולו של מועד יגידו לך אי זו מלאכה אסורה: דבר שאינו אבד, ואיזו מלאכה מותרת: דבר האבד

[15] ולא הניחן ר' טרפון - ומתניתין תני שמותרים בהספד

[16] שיום טבוח אחר שבת - מותר בהספד, מפני האומרים 'עצרת אחר שבת', והאי דאלכסא בלוד - יום טוב שחל להיות בחול הוא, דאין יום טבוח שלו באחד בשבת

[17] די להן בנטילה דכלי שאין בו אלא רביעית מים

[18] אבל לאכול שלמים, או חטאת ואשם לכהנים - יש מעלה: שצריך להטביל ידים בארבעים סאה; ואף על פי שאינן אלא סתם ידים שלא נגעו בטומאה דאורייתא המטמאה את כל הגוף

[19] ליגע במי חטאת: מים המקודשים באפר פרה להזות מהן על טמאי מתים

[20] יש מעלה יתירה:

[21] באחת מן הדברים המטמאין את הידים ולא את הגוף, כגון וולד הטומאה וכגון ספר, וכל טומאות שהן מדברי סופרים

[22] כל הגוף צריך טבילה

[23] וכל מעלות הללו שזה גבוה מזה - מדברי סופרים; והאי דנקט להו הכא גבי הלכות הרגל - לפי שיש בסופן הלכות רגל: שעמי הארץ חשובין טהורים ברגל ולא בשאר ימות השנה, בסוף 'חומר בקדש' [הפרק הבא].

[24] ועוד זו מעלה:

[25] כלומר: נתכוין לטבול לשם חולין

[26] הוחזק - לשון כוונה; כלומר: נתכוין להעמיד גופו בחזקת טהור לחולין

[27] למעשר שני הנאכל בירושלים

[28] לא נתכוון לשם טבילת טהרה, אלא לרחיצה בעלמא

[29] אב הטומאה לטמא אדם וכלים, כמדרס הזב שמטמא אדם וכלים, כדכתיב ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו (ויקרא טו ה)

[30] לאוכלי חוליהן בטהרה

[31] כהנים

[32] וכל אלו מעלות - מדברי סופרים, שאמרו שאין שמירת טהרתן של אלו חשובה שמירה אצל אלו, ומתוך שהן אלו אצל אלו - כאילו לא שמרוה, גזרו בהן בבגדיהן שמא ישבה בהן אשתו נדה, והרי הן מדרס הנדה; הכי מפרש לה בפרק 'השוחט'.

[33] בכורים קרויין תרומה, דאמר מר ותרומת ידך (דברים יב יז) - אלו הבכורים (ספרי דברים פסקא עב; מכות יז,א), לכך הן כתרומה

[34] זר האוכלן מזיד

[35] דכתיב ומתו בו כי יחללוהו (ויקרא כב, ט) וסמיך ליה [פסוק י] וכל זר לא יאכל קדש, וכל הענין מדבר בתרומה

[36] האוכלן שוגג, דכתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו [ונתן לכהן את הקדש] (ויקרא כב יד)

[37] בלאו

[38] לקדש בהן את האשה, וליקח בדמיהן עבדים, וקרקעות, ובהמה טמאה

[39] אבל בפחות אין עולין, אלא כל החולין אסור לזרים

[40] גירסת רש"י: וטעונין רחיצת ידים - לפי שהשני עושה שלישי, וידים גזרו עליהם טומאת שני - לפיכך פוסלות את התרומה אם לא נטלן

[41] אם נטמא טומאה דאורייתא וטבל - אינו אוכל בתרומה עד שיעריב שמשו; ביבמות (עד,ב) ילפינן מקראי

[42] אין מיתה ואין חומש, ואין אסור לזרים - שהרי כל עצמו נאכל לזרים, וחומש שמוסיף בפדיונו לא איירי בחומש הכא כי האי גוונא דאין בתרומה פדיון, ונכסי הדיוט נמי לא הוי לקנות בו עבדים וקרקעות: דלא ניתן אלא לאכילה ושתיה וסיכה, ואין טעון רחיצת ידים - שאין השני פוסל בו לעשות שלישי, ואינו טעון הערב שמש, דקיימא לן: טבל ועלה - אוכל במעשר, ומקראי ילפינן לה ביבמות פרק 'הערל'

[43] '^ כל שהוא טהור מן התורה, וחכמים גזרו עליו טומאה, כל הנך דאמרי במסכת שבת בפרק קמא (דף יג,ב; משנה ממסכת זבים פ"ה מ"יב ): אלו פוסלין את התרומה: האוכל אוכל ראשון ואוכל שני כו'

[44] כלומר: נתנו עליהן טומאת שני לטומאה, והשני מטמא את הקודש להיות קרוי 'טמא', ופוסל עליהן עוד את הרביעי

[45] להיפסל היא עצמה, אבל אינה פוסלת אחר לעשות רביעי

[46] ומותר לאכול חולין, מדלא קתני 'ואינו פוסל את החולין' ונקט לישנא דמותר - אפילו לאוכלן משמע

[47] מתניתין דמצריך נטילה

[48] דקתני 'אסור במעשר' - לשון אכילה היא

[49] דאי בנגיעת שֵׁנִי - לא פסיל במעשר, דשמעינן לרבי מאיר דאמר מותר באכילה, ואיפליג עליה באכילה דמעשר, ואילו בחולין כולהו מודו דמותר אפילו באכילה, ומתניתין מני

[50] הא דקתני מה שאין כן במעשר

[51] ומיהו בתרומה בעי נטילה: שאפילו במגעו הוא פוסל, דשֵׁנִי פוסל את התרומה

[52] צוקרמנדל

[53] נוטל – בכלי; מטביל - בארבעים סאה

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]