ביאור:בבלי חגיגה דף טז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת חגיגה: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

מאי דרש [1]?

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: (דברים לג ב: ויאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן) ואתה מרבבות קדש [מימינו אשדת אש דת למו]: אות הוא ברבבה שלו; ורבי אבהו אמר: (שיר השירים ה י: דודי צח ואדום) דגול מרבבה - דוגמא הוא ברבבה שלו [2];

וריש לקיש אמר: 'ה' צבאות שמו' - אדון הוא בצבא שלו;

ורבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: [מלכים א יט,יא: ויאמר צא ועמדת בהר לפני ה' והנה ה' עבר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה’] לא ברוח ה' ואחר הרוח רעש לא ברעש ה' [פסוק יב] ואחר הרעש אש לא באש ה' ואחר האש קול דממה דקה – [הבין רבי עקיבא שאחרי זה] והנה ה' עובר.

תנו רבנן: 'ששה דברים נאמרו בשדים: שלשה כמלאכי השרת, ושלשה כבני אדם:

שלשה כמלאכי השרת: יש להם כנפים כמלאכי השרת, וטסין מסוף העולם ועד סופו כמלאכי השרת, ויודעין מה שעתיד להיות כמלאכי השרת.

יודעין? סלקא דעתא?

אלא: שומעין מאחורי הפרגוד כמלאכי השרת;

ושלשה כבני אדם: אוכלין ושותין כבני אדם, פרין ורבין כבני אדם, ומתים כבני אדם;

ששה דברים נאמרו בבני אדם: שלשה כמלאכי השרת, שלשה כבהמה:

שלשה כמלאכי השרת: יש להם דעת כמלאכי השרת, ומהלכין בקומה זקופה כמלאכי השרת, ומספרים בלשון הקדש כמלאכי השרת;

שלשה כבהמה: אוכלין ושותין כבהמה, ופרין ורבין כבהמה, ומוציאין רעי כבהמה.'

כל המסתכל בד' דברים רתוי לו שלא בא לעולם [מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, ומה לאחור]:

בשלמא מה למעלה מה למטה [3] מה לאחור – לחיי [4]; אלא לפנים?: מה דהוה הוה?

רבי יוחנן ורבי אלעזר, דאמרי תרוייהו: משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: "בנו לי פלטירין גדולין על האשפה"! הלכו ובנו לו - אין רצונו של מלך להזכיר שם אשפה.

[5]

כל שלא חס על כבוד קונו רתוי לו שלא בא לעולם:

מאי היא?

רבי אבא אמר: זה המסתכל בקשת.

רב יוסף אמר: זה העובר עבירה בסתר.

מסתכל בקשת - דכתיב (יחזקאל א כח) כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה' [ואראה ואפל על פני ואשמע קול מדבר];

רב יוסף אמר: זה העובר עבירה בסתר, כדרבי יצחק, דאמר רבי יצחק: כל העובר עבירה בסתר - כאילו דוחק רגלי שכינה [6], שנאמר (ישעיהו סו א) כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי [אי זה בית אשר תבנו לי ואי זה מקום מנוחתי].

איני! והאמר רבי אלעא הזקן: 'אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו - ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורין, ויתעטף שחורין [7], ויעשה מה שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא'!

לא קשיא: הא דמצי כייף ליה ליצריה [8], הא דלא מצי כייף ליצריה [9].

דרש רבי יהודה ברבי נחמני, מתורגמניה דריש לקיש: כל המסתכל בשלשה דברים - עיניו כהות: בקשת, ובנשיא, ובכהנים:

בקשת - דכתיב 'כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם הוא מראה דמות כבוד ה’’;

בנשיא - דכתיב (במדבר כז כ) ונתת[ה] מהודך עליו [למען ישמעו כל עדת בני ישראל];

המסתכל בכהנים - בזמן שבית המקדש קיים, שהיו עומדין על דוכנן ומברכין את ישראל בשם המפורש [10].

דרש רבי יהודה ברבי נחמני מתורגמניה דריש לקיש: מאי דכתיב (מיכה ז ה) אל תאמינו ברע אל תבטחו באלוף [משכבת חיקך שמר פתחי פיך]: אם יאמר לך יצר הרע חטוא והקב"ה מוחל - אל תאמן [11], שנאמר 'אל תאמן ברע', ואין 'רע' אלא יצר הרע, שנאמר (בראשית ח כא: וירח ה' את ריח הניחח ויאמר ה' אל לבו לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם ) כי יצר לב האדם רע [מנעריו ולא אסף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי], ואין 'אלוף' אלא הקב"ה, שנאמר (ירמיהו ג ד: הלוא מעתה קראתי קראת לי אבי) אלוף נעורי אתה; שמא תאמר "מי מעיד בי"? - אבני ביתו וקורות ביתו של אדם הם מעידין בו, שנאמר (חבקוק ב יא) כי אבן מקיר תזעק וכפיס [12] מעץ יעננה;

וחכמים אומרים: נשמתו של אדם מעידה בו, שנאמר (מיכה ז ה: אל תאמינו ברע אל תבטחו באלוף) משכבת חיקך שמור פתחי פיך? אי זו היא דבר ששוכבת בחיקו של אדם? - הוי אומר זו נשמה.

רבי זריקא אמר: שני מלאכי השרת המלוין אותו - הן מעידין בו, שנאמר (תהלים צא יא) כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך; ויש אומרים: אבריו של אדם מעידין בו, שנאמר (ישעיהו מג יב: אנכי הגדתי והושעתי והשמעתי ואין בכם זר) ואתם עדי נאם ה' [13] ואני אל.

משנה:

יוסי בן יועזר אומר שלא לסמוך, יוסף בן יוחנן אומר לסמוך [14];

יהושע בן פרחיה אומר שלא לסמוך, ניתאי הארבלי אומר לסמוך;

יהודה בן טבאי אומר שלא לסמוך, שמעון בן שטח אומר לסמוך;

שמעיה אומר לסמוך, אבטליון אומר שלא לסמוך; [15]

הלל ומנחם לא נחלקו; יצא מנחם [16] נכנס שמאי [17], שמאי אומר שלא לסמוך, הלל אומר לסמוך.

תוספות מסכת חגיגה דף טז עמוד א ד"ה יוסי בן יועזר כו' - בירושלמי אמר בראשונה לא היה מחלוקת אלא על הסמיכה בלבד ועמדו שמאי והלל ועשו ד' משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צורכן רבו מחלוקות בישראל ונחלקו לב' כיתות ויש לתמוה הרי נחלקו כבר בימי שאול על מלוה ופרוטה [18] ושמא כיון דשאול ובית דינו הוו סברי דעתו אמלוה ולא היה אדם חולק עליו רק לפי סברת דוד לא מתקרי מחלוקת ומה שאמר בירושלמי ועמדו שמאי והלל ועשו ד' לא מצינו בפ"ק דשבת [19] רק שלשה דברים שנחלקו בהן.


עמוד ב

המשך המשנה

הראשונים [20] היו נשיאים, ושניים להם אבות בית דין.

גמרא:

תנו רבנן [תוספתא חגיגה פ"ב מ"ח [ליברמן]]: שלשה מזוגות הראשונים שאמרו שלא לסמוך, ושנים מזוגות האחרונים שאמרו לסמוך היו נשיאים, ושניים להם אבות בית דין - דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים: יהודה בן טבאי אב בית דין, ושמעון בן שטח נשיא.

מאן תנא להא, דתנו רבנן: 'אמר רבי יהודה בן טבאי: אראה בנחמה אם לא הרגתי עד זומם [21] להוציא מלבן של צדוקין שהיו אומרים 'אין עדים זוממין נהרגין עד שיהרג הנידון [22]'; אמר לו שמעון בן שטח: אראה בנחמה אם לא שפכת דם נקי, שהרי אמרו חכמים: אין עדים זוממין נהרגין עד שיזומו שניהם, ואין לוקין [23] עד שיזומו שניהם, ואין משלמין ממון עד שיזומו שניהם [24]; מיד קבל עליו יהודה בן טבאי שאינו מורה הלכה אלא בפני שמעון בן שטח [25].

כל ימיו של יהודה בן טבאי היה משתטח על קברו של אותו הרוג, והיה קולו נשמע; כסבורין העם לומר שקולו של הרוג הוא; אמר להם: קולי הוא; תדעו שלמחר הוא מת ואין קולו נשמע.'

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: ודלמא פיוסי פייסיה, או בדינא תבעיה? מני הא? אי אמרת בשלמא רבי מאיר, דאמר 'שמעון בן שטח אב בית דין, רבי יהודה בן טבאי נשיא' - היינו דקא מורי הלכה בפני שמעון בן שטח [26], אלא אי אמרת רבנן, דאמרי 'יהודה בן טבאי אב בית דין, שמעון בן שטח נשיא' - אב בית דין בפני נשיא, מי מורה הלכה?

לא! מאי קבל עליו דקאמר [27]? – לאצטרופי: דאפילו אצטרופי נמי לא מצטריפנא [28].

יצא מנחם ונכנס שמאי כו':

להיכן יצא?

אביי אמר: יצא לתרבות רעה;

רבא אמר: יצא לעבודת המלך.

תניא נמי הכי: 'יצא מנחם לעבודת המלך, ויצאו עמו שמונים זוגות תלמידים לבושין סיריקון [29]'.

אמר רב שִׁמְן בר אבא אמר רבי יוחנן: לעולם אל תהא שבות קלה בעיניך, שהרי סמיכה אינה אלא משום שבות [30] - ונחלקו בה גדולי הדור.

פשיטא!?

שבות מצוה אצטריכא ליה.

הא נמי פשיטא [31]!?

לאפוקי ממאן דאמר בסמיכה גופה פליגי [32] - קא משמע לן [33] בשבות הוא דפליגי [34].

אמר רמי בר חמא: שמע מינה [35]: סמיכה [36] בכל כחו בעינן [37], דאי סלקא דעתא לא בעינן בכל כחו - מאי קא עביד? ליסמוך!?

מיתיבי [דומה לספרא ויקרא דבורא דנדנה פרשתא ב מ"א-מ"ב]: '(ויקרא א ב) דבר אל בני ישראל [ואמרת אלהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם] [38] 'וסמך'[39] - בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות; רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: בנות ישראל סומכות רשות; אמר רבי יוסי: סח לי אבא אלעזר [40]: פעם אחת היה לנו עגל של זבחי שלמים, והביאנוהו לעזרת נשים, וסמכו עליו נשים - לא מפני שסמיכה בנשים, אלא כדי לעשות נחת רוח לנשים' - ואי סלקא דעתא סמיכה בכל כחו בעינן, משום נחת רוח דנשים עבדינן עבודה בקדשים? אלא לאו שמע מינה לא בעינן בכל כחו!?

לעולם אימא לך בעינן בכל כחו; דאמר להו "אקפו ידייכו" [41]!

אי הכי – לא מפני שסמיכה בנשים? תיפוק ליה דאינה [ל]סמיכה כלל!?

אמר רבי אמי: חדא ועוד קאמר: חדא - דליתא [ל]סמיכה כלל; ועוד: כדי לעשות נחת רוח לנשים.

אמר רב פפא: שמע מינה [42]: צדדין אסורין [43], דאי סלקא דעתא צדדין מותרין - לסמוך לצדדין [44]! אלא לאו שמע מינה צדדין אסורין!

הערות[עריכה]

  1. ^ מהיכן הבין מקום השכינה שנזהר שלא הציץ שם? אי נמי: שלא טעה כמו שטעה אֲחֵר
  2. ^ דבר היכר העומד לדוגמא להראותו, לומר: "כזה עשה לי" ואין זה אלא דבר הניכר; אף כאן מקומו ניכר
  3. ^ והרי אמר ומתחת זרועות עולם (דברים לג כז), ואם שאל מי סבלן - לא חס על כבוד קונו
  4. ^ 'לייטי עלה במערבא' לא גרסינן לה
  5. ^ 'לייטי עלה במערבא' לא גרסינן לה.
  6. ^ אומר בלבו: אין השכינה כאן
  7. ^ אין דעתו גסה עליו, ושמא יקל כח יצרו, וגם אם יחטא - אין אדם נותן לב, לפי שאינו חשוב בעיניהם, וכן בלבוש שחורים
  8. ^ ובוטח על שהוא נחבא בסתר, כאילו דוחק הרגלים
  9. ^ טוב לו בצינעא מפרהסיא
  10. ^ שהשכינה שורה על קשרי אצבעותיהם
  11. ^ אל תבטחו באלוף -. לומר שימחול
  12. ^ חתיכת עץ, כמו כפיסין בבבא בתרא (ב,א)
  13. ^ הוא מעיד בעצמו בכל עונות שאוכיח בפניו
  14. ^ ביום טוב; וזו היא מחלוקת ראשונה שהיתה בחכמי ישראל
  15. ^ כולן דור אחר דור;
  16. ^ בגמרא מפרש להיכן יצא
  17. ^ להיות אב בית דין תחתיו
  18. ^ סנהדרין יט.
  19. ^ דף יד:
  20. ^ שהוזכרו ראשון בכל זוג וזוג
  21. ^ שלא הוזם אלא הוא לבדו
  22. ^ קודם הזמה, ואחר כך הוזמו; שהיו דורשין נפש בנפש האמור בעדים זוממין (דברים יט כא); אמרו להן חכמים: והלא כבר נאמר כאשר זמם לעשות לאחיו (דברים יט יט) ועדיין אחיו קיים; ולמה נאמר נפש בנפש? - שאין נהרגין עד שיגמר הדין של נידון קודם שהוזמו
  23. ^ אם העידוהו שחייב מלקות
  24. ^ בכולהו גרסינן עד שיזומו שניהן, ובמסכת מכות יליף לה מקראי: והנה עד שקר העד (דברים יט יח) ואמר מר: כל מקום שנאמר 'עד' - הרי כאן שנים
  25. ^ שאם יטעה - ילמדהו
  26. '^ דמדקאמר מיד קיבל כו', שמע מינה דעד השתא אורי בפניו
  27. ^ לאו דעד השתא הורה, דודאי לא הורה בפניו מימיו, וכשהרגו לעד זומם לא היה שמעון שם
  28. ^ לישב בדין אלא בהדי שמעון
  29. ^ לבוש בגדי מלכות
  30. ^ דתנן [ביצה פ"ה מ"ב]: אלו הן משום שבות: לא עולין באילן, ולא רוכבין על גבי בהמה (ביצה לו ב), והאי נמי משתמש בבעלי חיים הוא: שסומך עליה בכל כחו, כדאמרינן לקמן
  31. ^ נמי תנינא במתניתין, ומאי אשמעינן רבי יוחנן
  32. ^ במסכת ביצה (כ,א) בסמיכה עצמה פליגי, ומאן דאסר - לאו משום שבות אסר, אלא משום דסבירא ליה דשלמי חובה לא בעו סמיכה, דכי כתב 'וסמך' - בשלמי נדבה כתיב, וחובה מנדבה לא גמרינן
  33. ^ רבי יוחנן דטעמא
  34. ^ וסמיכתן לעולם מצוה
  35. ^ מדאוקי רבי יוחנן טעמא משום שבות
  36. ^ דקדשים
  37. ^ והוה ליה משתמש בבעלי חיים
  38. ^ וכתיב בההוא עניינא
  39. ^ רש"י מצטט פסוק 'בההוא עניינא': [ויקרא א,ד] וסמך ידו על ראש העולה; אך קשה: שהרי פסוק זה דן בעולה, ואנו עוסקים בשלמי נדבה, שהרי להלן מדובר בבנות ישראל שודאי אינן סומכות אלא בשלמי נדבה, שהרי אין שלמי חובה על נשים! יותר נראה שהפסוק הוא ויקרא ג,ב: וסמך ידו על ראש קרבנו ושחטו פתח אהל מועד וזרקו בני אהרן הכהנים את הדם על המזבח סביב, ובכל הפרשה של שלמים לא מוזכר 'דבר אל בני ישראל'; אך נראה שהפסוק בויקרא א,ד: דבר אל בני ישראל אינו מיוחד לעולה, אלא הקדמה כללית לכל הקרבנות של ישראל.
  40. ^ כך שמו
  41. ^ לשון 'וקפא': הקילו ידיכם; אקפו - לשון דבר הצף ואין מכביד, כדמתרגמינן ויצף הברזל - וקפא ברזלא (מלכים ב ו ו)
  42. ^ מדרבי יוחנן, דאוקי טעמא משום שבות
  43. ^ ואף על גב דגבי שבות רכיבה אמרינן - הוא הדין לכל שימוש, ואפילו במקום שאינו עשוי להשתמש, כגון צידי הבהמה, והוא הדין צידי האילן, ופליגי אמוראי בהא מילתא במסכת שבת בפרק בתרא (קנד,ב)
  44. ^ דהא ראש הבהמה כצדדין דמי