ביאור:בבלי חגיגה דף ו

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת חגיגה: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז | הדף המהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

עד הכא מאן אתייה ^[1]?

אמר ליה אביי: עד הכא דמיחייבא אימיה בשמחה - אייתיתיה אימיה ^[2]; מכאן ואילך ^[3], אם יכול לעלות ולאחוז בידו של אביו מירושלים להר הבית – חייב, ואי לא - פטור.

השיב רבי תחת בית הלל לדברי בית שמאי [שבמשנתנו: 'כל שאינו יכול לרכוב על כתפיו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית - דברי בית שמאי; ובית הלל אומרים: כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית’]: (שמואל א א כב) וחנה לא עלתה כי אמרה לאישה עד יגמל הנער והביאותיו [ונראה את פני ה' וישב שם עד עולם]; והא שמואל דיכול לרכוב על כתיפו של אביו הוה ^[4]!?

אמר ליה אבוה: ולטעמיך תיקשי לך חנה גופה: מי לא מיחייבא בשמחה?

אלא חנה - מפנקותא יתירתא חזייא ביה בשמואל, וחשא ביה בשמואל לחולשא דאורחא.

בעי רבי שמעון בן לקיש: קטן חיגר לדברי בית שמאי, וסומא לדברי שניהם* – מהו?

^[5]

היכי דמי?: אילימא בחיגר שאינו יכול להתפשט ^[6] וסומא שאינו יכול להתפתח, השתא גדול פטור קטן מיבעיא ^[7]? לא, צריכא בחיגר שיכול להתפשט וסומא שיכול להתפתח ^[8] – מאי?

אמר אביי: כל היכא דגדול מיחייב מדאורייתא - קטן נמי מחנכינן ליה מדרבנן; כל היכא דגדול פטור מדאורייתא - מדרבנן קטן נמי פטור.

בית שמאי אומרים: הראייה שתי כסף [והחגיגה מעה כסף; ובית הלל אומרים: הראייה מעה כסף, והחגיגה שתי כסף]:

תנו רבנן: 'בית שמאי אומרים: הראייה - שתי כסף, והחגיגה - מעה כסף, שהראייה עולה כולה לגבוה, מה שאין כן בחגיגה; ועוד: מצינו בעצרת שריבה בהן הכתוב בעולות יותר מבשלמים ^[9]!

ובית הלל אומרים: הראייה - מעה כסף, וחגיגה - שתי כסף, שחגיגה ישנה לפני הדיבור ^[10] מה שאין כן בראייה; ועוד: מצינו בנשיאים שריבה בהן הכתוב בשלמים יותר מבעולות ^[11].'

ובית הלל, מאי טעמא לא אמרי כבית שמאי?

דקא אמרת ראייה עדיפא דעולה כולה לגבוה, אדרבה! חגיגה עדיפא, דאית בה שתי אכילות ^[12]; ודקא אמרת נילף מעצרת - דנין קרבן יחיד מקרבן יחיד ואין דנין קרבן יחיד מקרבן צבור ^[13].

ובית שמאי, מאי טעמא לא אמרי כבית הלל?

דקאמרת חגיגה עדיפא דישנה לפני הדיבור - ראייה נמי ישנה לפני הדיבור ^[14]; ודקאמרת נילף מנשיאים - דנין דבר הנוהג לדורות מדבר הנוהג לדורות ^[15], ואין דנין דבר הנוהג לדורות מדבר שאינו נוהג לדורות.

ובית הלל, מאי שנא חגיגה דישנה לפני הדיבור, דכתיב (שמות כד ה) [וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עלת] ויזבחו זבחים שלמים [לה' פרים] - ראייה נמי הכתיב 'ויעלו עולות'?

קסברי בית הלל: עולה שהקריבו ישראל במדבר - עולת תמיד הואי ^[16], ובית שמאי סברי: עולה שהקריבו ישראל במדבר - עולת ראייה הואי ^[17].

אמר אביי: בית שמאי, ורבי אלעזר [יש גורסים 'אליעזר’], ורבי ישמעאל - כולהו סבירא להו עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראייה הואי, ובית הלל, ורבי עקיבא, ורבי יוסי הגלילי - כולהו סבירא להו עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי.

בית שמאי - הא דאמרן;

רבי ישמעאל – דתניא: 'רבי ישמעאל אומר: כללות נאמרו בסיני ^[18]

עמוד ב

ופרטות באהל מועד ^[19], ורבי עקיבא אומר: כללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באהל מועד ^[20] ונשתלשו בערבות מואב ^[21]', ואי סלקא דעתך עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי ^[22] - מי איכא מידי דמעיקרא לא בעי הפשט וניתוח ולבסוף בעי הפשט וניתוח? ^[23]!

[## לא הבינותי סברה זו: מעיקרא לא בעי הפשט וניתוח כי טרם נצטוו על הפשט וניתוח; ואם מתחילה היו נוהגים הפשט וניתוח – למה היה צורך לומר זאת בספר ויקרא? היה צריך להיות כדיני שחיטה, שלא נאמרו כי לא היה שנוי בדינים שנהגו קודם מתן תורה, כך דיני הקרבנות שלא השתנו; ומעצם העובדה שהפרטים נאמרו – בסיני או באוהל מועד – מכאן ראיה שהם חדשים.]

רבי אלעזר – דתניא: '(במדבר כח ו) עולת תמיד העשויה בהר סיני [לריח ניחח אשה לה’]; רבי אלעזר אומר: מעשיה נאמרו בסיני והיא עצמה לא קרבה ^[24]; רבי עקיבא אומר: קרבה ושוב לא פסקה, אלא מה אני מקיים (עמוס ה כה) הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל ^[25]? - שבטו של לוי שלא עבדו עבודה זרה - הן הקריבו אותה ^[26].'

בית הלל - הא דאמרן; רבי עקיבא - הא נמי דאמרן;

רבי יוסי הגלילי - דתניא: 'רבי יוסי הגלילי אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בעלותם לרגל: ראייה, וחגיגה, ושמחה ^[27]; יש בראייה שאין בשתיהן, ויש בחגיגה שאין בשתיהן, יש בשמחה שאין בשתיהן: יש בראייה שאין בשתיהן: שהראייה עולה כולה לגבוה מה שאין כן בשתיהן; יש בחגיגה מה שאין בשתיהן: שחגיגה ישנה לפני הדיבור ^[28], מה שאין בשתיהן; יש בשמחה מה שאין בשתיהן: שהשמחה נוהגת באנשים ובנשים ^[29], מה שאין בשתיהן ^[30].'

ורבי ישמעאל^[31], מאי טעמא קא מוקמת ליה ^[32] כבית שמאי ^[33] אי סלקא דעתך עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי, מי איכא מידי דמעיקרא לא בעי הפשט וניתוח ולבסוף בעי הפשט וניתוח? ^[34] והא רבי יוסי הגלילי, ^[35] דאמר ^[36] עולה שהקריבו ישראל במדבר - עולת תמיד הואי, ^[37] מעיקרא לא בעי הפשט וניתוח ולבסוף בעי הפשט וניתוח, דתניא: רבי יוסי הגלילי אומר: עולה שהקריבו ישראל במדבר אינה טעונה הפשט וניתוח, לפי שאין הפשט וניתוח אלא מאהל מועד ואילך!

סמי מכאן רבי ישמעאל.

בעי רב חסדא: האי קרא, היכי כתיב: (שמות כד ה) וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות = כבשים, ויזבחו זבחים שלמים לה' = פרים? או דלמא אידי ואידי פרים הוו?

למאי נפקא מינה?

מר זוטרא אמר: לפיסוק טעמים ^[38];

רב אחא בריה דרבא אמר: לאומר ^[39]: "הרי עלי עולה כעולה שהקריבו ישראל במדבר", מאי ^[40]? פרים הוו או כבשים הוו?

תיקו.

תנן התם ^[41]: 'אלו דברים שאין להם שיעור:

הערות

^ עד ירושלים מי הביאו? והלא משהוא יכול להיות חוץ מאמו - יכול לאחוז ביד אביו, דכדי עלייה מירושלים להר הבית אתה אומר שיחנכוהו, ועד ירושלים מי הביאו
^ לעלות לרגל ולשמוח בחג עם בעלה - דעל השמחה נצטוו נשים, דכתיב ושמחת אתה וביתך (דברים יד כו)
^ דאימיה לא מחייבא להתראות בהר הבית
^ עד יגמל - לסוף כ"ד חדש, שכן תינוק יונק, ומשָּׁנָה ראשונה הוא יכול לרכוב על כתיפו של אביו כדי לעלות מירושלים להר הבית, וכל שכן משילה למשכן
^ דאילו חיגר לדברי בית הלל לא מיבעיא לן דלא מחנכינן ליה, דהא אמרינן 'אין מחנכין אלא לקטן שיכול לאחוז ולעלות ברגליו בירושלים', וזה אינו יכול! אבל לבית שמאי - דמחייבי לחנכו משיכול לרכוב, קטן חיגר יכול לרכוב על כתיפו של אביו! והסומא יכול לאחוז! לבית הלל מהו? צריך חינוך או לא?
^ שאין סופו להתפשט עולמית
^ הלא אין חינוך קטן אלא כדי להנהיגו שיהא סרוך אחר מנהגו לכשיגדיל, וכיון שזה פטור לכשיגדיל - למה לי חינוך
^ קודם שיגדיל
^ בפרשת 'שור או כשב': (ויקרא כג יח) והקרבתם על הלחם שבעת כבשים תמימים ופר בן בקר אחד ואילים שנים יהיו עולה לה' וכתיב ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים (ויקרא כג יט)
^ קודם מתן תורה הקריבו שלמים בסיני, דכתיב וישלח את נערי בני ישראל [ויעלו עלת ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים] (שמות כד ה); ואף על גב דהאי קרא כתיב ב'ואלה המשפטים' לאחר עשרת הדברות - קודם עשרת הדברות הוה, ואין מוקדם ומאוחר בתורה; והכי תניא במסכת שבת בפרק ירבי עקיבאי (דף פח.) 'רבי יוסי אומר: בשני עלה וירד, בשלישי עלה וירד, ברביעי ירד ושוב לא עלה, בחמישי בנה מזבח והקריב עליו קרבן, בששי ניתנה תורה' ואין אתה מוצא בנתינת התורה בנין מזבח אלא באותו שנאמר וישלח את נערי בני ישראל וגו'; ולקמן פריך: התם נמי עולה הואי?
^ בחנוכת המזבח הקריבו שלמים יותר מעולות, דכתיב (במדבר ז פז) כל הבקר לעולה [שנים עשר פרים אילם שנים עשר כבשים בני שנה שנים עשר ומנחתם ושעירי עזים שנים עשר לחטאת] (במדבר ז פח) וכל בקר זבח השלמים [עשרים וארבעה פרים אילם ששים עתדים ששים כבשים בני שנה ששים זאת חנכת המזבח אחרי המשח אתו]
^ מזבח ואדם
^ נשיאים קרבן יחיד וראייה וחגיגה קרבן יחיד, אבל כבשי עצרת קרבן צבור ומתרומת הלשכה
^ דעולה נמי הוה התם
^ כבשי עצרת
^ חובת כל יום ויום ולא גמרינן מינה
^ על שם ויחזו את האלהים (שמות כד יא)
^ הרבה דברים נאמרו סתומים בסיני שלא נתפרשו כל צרכן, ופירשו לו לאחר שהוקם המשכן באהל מועד; שהרי לא נתפרשו שם הלכות עבודה ככל הצריך, אלא 'מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך' (שמות כ כב), ולא פירש מתן דמיהן, הפשיטן, וניתוחן של עולות, והקרבת אימורין של שלמים
^ משהוקם המשכן ודיבר עמו מעל הפרוכת - שם פירש לו הכתוב, כדכתיב (ויקרא א א) ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר ובספר תורת כהנים – 'דהיינו ויקרא' - נתפרשו כל הלכות קרבן, וכן דברים הרבה
^ פעם שנית, וכל מה שנאמר כאן נאמר כאן ואף על פי שלא נכתב
^ מפי משה לישראל, שנאמר בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה וגו' (דברים א ה)
^ וחובת הדורות מפי הגבורה
^ אלא ודאי עולת ראייה הואי, ומאיליהם הקריבוה
^ והעולה שהקריבו הבכורות - עולת ראייה הוה
^ לשון תימה ומשמע שלא הקריבו לפי שנזופין היו
^ משלהם
^ אף הם שלמי שמחה: אם אין לו בשר שלמים של נדר ונדבה שהתנדב כל השנה שמביאין ברגל, ולא מעשר בהמה - מביא שלמים משלו או ממעות מעשר שני שלו, להיות לו בשר לשובע: שאין שמחת החג אלא בבשר
^ אותן שלמים שהקריבו הבכורות, אף על פי שלא ברגל הקריבום – 'חגיגה' נקראו: שבהן נתקיים ויחוגו לי במדבר (שמות ה א) שנאמר להם במצרים
^ דכתיב ושמחת אתה וביתך (דברים יד כו)
^ דמצות עשה שהזמן גרמא הן, והכתוב לא ריבה אותן
^ ולא גרסינן 'אמר לך [רבי ישמעאל?] ; והכי פירושא: לאביי פריך, דאמר לעיל 'בית שמאי ורבי ישמעאל כו' [אמרו דבר אחד]
^ לרבי ישמעאל דלא כהלכתא
^ דבית שמאי במקום בית הלל אינו משנה? משום דשמעת ליה דאמר 'פרטות לא נאמרו בסיני', וקשיא לך
^ משום הכי לא הוה לך לאוקמה כבית שמאי:
^ דשמעת ליה בהדיא
^ לעיל
^ ואפילו הכי שמעינן בעולת תמיד דלית ביה הפשט וניתוח
^ בנגינות; אם תאמר שני מינין - צריך אתה לפסוק הטעם של ויעלו עולות באתנחתא, כמו שאנו קורין אותו, או בזקף קטן: טעם שמפסיק הדבור ממה שלאחריו; ואם מין אחד היה - צריך אתה לקרותו באחד משאר טעמים שאין מפסיקין, כגון פשטא או רביע
^ ולא גרסינן 'כאומר'
^ מה יביא
^ במסכת פאה [פ"א מ"א]

[1] עד ירושלים מי הביאו? והלא משהוא יכול להיות חוץ מאמו - יכול לאחוז ביד אביו, דכדי עלייה מירושלים להר הבית אתה אומר שיחנכוהו, ועד ירושלים מי הביאו

[2] לעלות לרגל ולשמוח בחג עם בעלה - דעל השמחה נצטוו נשים, דכתיב ושמחת אתה וביתך (דברים יד כו)

[3] דאימיה לא מחייבא להתראות בהר הבית

[4] עד יגמל - לסוף כ"ד חדש, שכן תינוק יונק, ומשָּׁנָה ראשונה הוא יכול לרכוב על כתיפו של אביו כדי לעלות מירושלים להר הבית, וכל שכן משילה למשכן

[5] דאילו חיגר לדברי בית הלל לא מיבעיא לן דלא מחנכינן ליה, דהא אמרינן 'אין מחנכין אלא לקטן שיכול לאחוז ולעלות ברגליו בירושלים', וזה אינו יכול! אבל לבית שמאי - דמחייבי לחנכו משיכול לרכוב, קטן חיגר יכול לרכוב על כתיפו של אביו! והסומא יכול לאחוז! לבית הלל מהו? צריך חינוך או לא?

[6] שאין סופו להתפשט עולמית

[7] הלא אין חינוך קטן אלא כדי להנהיגו שיהא סרוך אחר מנהגו לכשיגדיל, וכיון שזה פטור לכשיגדיל - למה לי חינוך

[8] קודם שיגדיל

[9] בפרשת 'שור או כשב': (ויקרא כג יח) והקרבתם על הלחם שבעת כבשים תמימים ופר בן בקר אחד ואילים שנים יהיו עולה לה' וכתיב ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים (ויקרא כג יט)

[10] קודם מתן תורה הקריבו שלמים בסיני, דכתיב וישלח את נערי בני ישראל [ויעלו עלת ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים] (שמות כד ה); ואף על גב דהאי קרא כתיב ב'ואלה המשפטים' לאחר עשרת הדברות - קודם עשרת הדברות הוה, ואין מוקדם ומאוחר בתורה; והכי תניא במסכת שבת בפרק ירבי עקיבאי (דף פח.) 'רבי יוסי אומר: בשני עלה וירד, בשלישי עלה וירד, ברביעי ירד ושוב לא עלה, בחמישי בנה מזבח והקריב עליו קרבן, בששי ניתנה תורה' ואין אתה מוצא בנתינת התורה בנין מזבח אלא באותו שנאמר וישלח את נערי בני ישראל וגו'; ולקמן פריך: התם נמי עולה הואי?

[11] בחנוכת המזבח הקריבו שלמים יותר מעולות, דכתיב (במדבר ז פז) כל הבקר לעולה [שנים עשר פרים אילם שנים עשר כבשים בני שנה שנים עשר ומנחתם ושעירי עזים שנים עשר לחטאת] (במדבר ז פח) וכל בקר זבח השלמים [עשרים וארבעה פרים אילם ששים עתדים ששים כבשים בני שנה ששים זאת חנכת המזבח אחרי המשח אתו]

[12] מזבח ואדם

[13] נשיאים קרבן יחיד וראייה וחגיגה קרבן יחיד, אבל כבשי עצרת קרבן צבור ומתרומת הלשכה

[14] דעולה נמי הוה התם

[15] כבשי עצרת

[16] חובת כל יום ויום ולא גמרינן מינה

[17] על שם ויחזו את האלהים (שמות כד יא)

[18] הרבה דברים נאמרו סתומים בסיני שלא נתפרשו כל צרכן, ופירשו לו לאחר שהוקם המשכן באהל מועד; שהרי לא נתפרשו שם הלכות עבודה ככל הצריך, אלא 'מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך' (שמות כ כב), ולא פירש מתן דמיהן, הפשיטן, וניתוחן של עולות, והקרבת אימורין של שלמים

[19] משהוקם המשכן ודיבר עמו מעל הפרוכת - שם פירש לו הכתוב, כדכתיב (ויקרא א א) ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר ובספר תורת כהנים – 'דהיינו ויקרא' - נתפרשו כל הלכות קרבן, וכן דברים הרבה

[20] פעם שנית, וכל מה שנאמר כאן נאמר כאן ואף על פי שלא נכתב

[21] מפי משה לישראל, שנאמר בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה וגו' (דברים א ה)

[22] וחובת הדורות מפי הגבורה

[23] אלא ודאי עולת ראייה הואי, ומאיליהם הקריבוה

[24] והעולה שהקריבו הבכורות - עולת ראייה הוה

[25] לשון תימה ומשמע שלא הקריבו לפי שנזופין היו

[26] משלהם

[27] אף הם שלמי שמחה: אם אין לו בשר שלמים של נדר ונדבה שהתנדב כל השנה שמביאין ברגל, ולא מעשר בהמה - מביא שלמים משלו או ממעות מעשר שני שלו, להיות לו בשר לשובע: שאין שמחת החג אלא בבשר

[28] אותן שלמים שהקריבו הבכורות, אף על פי שלא ברגל הקריבום – 'חגיגה' נקראו: שבהן נתקיים ויחוגו לי במדבר (שמות ה א) שנאמר להם במצרים

[29] דכתיב ושמחת אתה וביתך (דברים יד כו)

[30] דמצות עשה שהזמן גרמא הן, והכתוב לא ריבה אותן

[31] ולא גרסינן 'אמר לך [רבי ישמעאל?] ; והכי פירושא: לאביי פריך, דאמר לעיל 'בית שמאי ורבי ישמעאל כו' [אמרו דבר אחד]

[32] לרבי ישמעאל דלא כהלכתא

[33] דבית שמאי במקום בית הלל אינו משנה? משום דשמעת ליה דאמר 'פרטות לא נאמרו בסיני', וקשיא לך

[34] משום הכי לא הוה לך לאוקמה כבית שמאי:

[35] דשמעת ליה בהדיא

[36] לעיל

[37] ואפילו הכי שמעינן בעולת תמיד דלית ביה הפשט וניתוח

[38] בנגינות; אם תאמר שני מינין - צריך אתה לפסוק הטעם של ויעלו עולות באתנחתא, כמו שאנו קורין אותו, או בזקף קטן: טעם שמפסיק הדבור ממה שלאחריו; ואם מין אחד היה - צריך אתה לקרותו באחד משאר טעמים שאין מפסיקין, כגון פשטא או רביע

[39] ולא גרסינן 'כאומר'

[40] מה יביא

[41] במסכת פאה [פ"א מ"א]

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]