ביאור:בבלי חגיגה דף כו
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת חגיגה:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
או שניהן יוצאין - כלחוץ [1].
אמר אביי: אף אנן נמי תנינא: הקדר שמכר את הקדירות ונכנס לפנים מן המודיעים; טעמא דלפנים מן המודיעים, הא מודיעים גופה - לא מהימן; אימא סיפא יצא - אינו נאמן הא מודיעים גופה נאמן! אלא לאו שמע מינה כאן בקדר יוצא וחבר נכנס כאן בששניהן יוצאין או שניהן נכנסין?
שמע מינה.
תנא: נאמנין בכלי חרס הדקין לקודש [2];
אמר ריש לקיש: והוא שניטלין בידו אחת;
ורבי יוחנן אמר: אפילו שאין ניטלין בידו אחת.
אמר ריש לקיש: לא שנו אלא ריקנין, אבל מלאין – לא;
ורבי יוחנן אמר: אפילו מלאים [3], ואפילו אפיקרסותו לתוכו;
ואמר רבא: ומודה רבי יוחנן במשקין עצמן שהן טמאין, ואל תתמה [4]: שהרי [5] לגין מלא משקין [שבתוך כלי חרס הסגור בצמיד פתיל]: לגין טמאין טומאת שבעה, ומשקין טהורין.
משנה:
הגבאין [6] שנכנסו לתוך הבית [7], וכן הגנבים [8]שהחזירו את הכלים - נאמנין לומר "לא נגענו [9]" [10];
ובירושלים נאמנין על הקודש, ובשעת הרגל - אף על התרומה [11]!
גמרא:
ורמינהי [טהרות פ"ז מ"ו]: 'הגבאין שנכנסו לתוך הבית - הבית כולו טמא [12]'!?
לא קשיא: הא דאיכא נכרי בהדייהו [13], הא דליכא נכרי בהדייהו, דתנן [שם]: אם יש נכרי עמהן - נאמנין לומר "לא נכנסנו", אבל אין נאמנים לומר "נכנסנו אבל לא נגענו".
וכי איכא נכרי בהדייהו מאי הוי?
רבי יוחנן ורבי אלעזר, חד אמר אימת נכרי עליהן [14], וחד אמר אימת מלכות עליהן [15].
מאי בינייהו?
איכא בינייהו נכרי שאינו חשוב [16].
וכן הגנבים שהחזירו את הכלים:
ורמינהי [טהרות פ"ז מ"ו]: הגנבים שנכנסו לתוך הבית אינו טמא אלא מקום דריסת רגלי הגנבים [17]!?
אמר רב פנחס משמיה דרבה: כשעשו תשובה [18]; דיקא נמי, דקתני שהחזירו את הכלים!
שמע מינה.
ובירושלים נאמנין על הקודש:
תנא: 'נאמנין על כלי חרס גסין לקודש [19]'; וכל כך למה [20]? שאין עושין כבשונות בירושלים [21].'
ובשעת הרגל אף על התרומה:
מנהני מילי?
אמר רבי יהושע בן לוי: דאמר קרא: (שופטים כ יא) ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים [22] - הכתוב עשאן כולן חברים [23].
משנה:
הפותח את חביתו [24] והמתחיל בעיסתו על גב הרגל, רבי יהודה אומר: יגמור [25]; וחכמים אומרים: לא יגמור [26].
גמרא:
יתיב רבי אמי ורבי יצחק נפחא אקילעא דרבי יצחק נפחא [27], פתח חד ואמר: מהו שיניחנה לרגל אחר? [28]
אמר ליה אידך: יד הכל ממשמשין בה ואת אמרת יניחנה לרגל אחר?
אמר ליה: אטו עד האידנא [29] לאו יד הכל ממשמשין בה [30]?
אמר ליה: הכי? השתא: בשלמא עד האידנא טומאת עם הארץ ברגל רחמנא טהרה, אלא השתא טמאה היא [31]! [32]
נימא כתנאי, דתני חדא יניחנה לרגל אחר ותניא אידך לא יניחנה לרגל אחר; מאי, לאו תנאי היא [33]?
לא! הא דקתני יניחנה - רבי יהודה; והא דקתני 'לא יניחנה' – רבנן.
ותסברא? הא רבי יהודה – 'יגמור' קאמר [ולמה יניחנה לרגל אחר]? אלא הא דקתני לא יניחנה = רבי יהודה, והא דקתני יניחנה = רבנן, ומאי לא יניחנה? - שאין צריך להניחה [אלא גומרה גם אחר הרגל].
משנה:
משעבר הרגל - מעבירין על טהרת העזרה [34];
עבר הרגל ליום ששי לא היו מעבירין מפני כבוד השבת [35];
רבי יהודה אומר: אף לא ביום חמישי [36], שאין הכהנים פנויין.
גמרא:
תנא: 'שאין הכהנים פנויין [37], מלהוציא בדשן [38]'.
משנה:
כיצד מעבירין על טהרת עזרה?
מטבילין את הכלים שהיו במקדש, ואומרין להם [39]: "הזהרו
המשך המשנה
שלא תגעו בשלחן" [40];
כל הכלים שהיו במקדש - יש להם שניים ושלישים, שאם נטמאו הראשונים - יביאו שניים תחתיהן;
כל הכלים שהיו במקדש טעונין טבילה [41] חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחשת, מפני שהן כקרקע [42] - דברי רבי אליעזר; וחכמים אומרים: מפני שהן מצופין [43].
גמרא:
תנא: "הזהרו שמא תגעו בשולחן ובמנורה".
ותנא דידן, מאי טעמא לא תני 'מנורה'?
שלחן כתיב ביה 'תמיד', מנורה לא כתיב בה 'תמיד' [44];
ואידך?
כיון דכתיב (שמות כו לה: ושמת את השלחן מחוץ לפרכת) ואת המנורה נכח השלחן [על צלע המשכן תימנה והשלחן תתן על צלע צפון] - כמאן דכתיב בה 'תמיד' דמי [45].
ואידך?
ההוא לקבוע לה מקום הוא דאתא.
ותיפוק לי [46] דכלי עץ העשוי לנחת [47] הוא, וכל כלי עץ העשוי לנחת לא מטמא, מאי טעמא? - דומיא דשק בעינן [48]: מה שק מיטלטל מלא וריקם - אף כל מיטלטל מלא וריקם [49]!?
האי נמי מיטלטל מלא וריקם הוא, כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב (ויקרא כד ו: ושמת אותם שתים מערכות שש המערכת) על השלחן הטהור [לפני ה’] [50] מכלל שהוא טמא [51], ואמאי? כלי עץ העשוי לנחת הוא ואינו מקבל טומאה? אלא מלמד שמגביהין אותו ומראין בו לעולי רגלים לחם הפנים ואומרים להם "ראו חיבתכם לפני המקום: סילוקו כסידורו [52]", דאמר רבי יהושע בן לוי: נס גדול נעשה בלחם הפנים כסידורו כך סילוקו, שנאמר (שמואל א כא ז: ויתן לו הכהן קדש כי לא היה שם לחם כי אם לחם הפנים המוסרים מלפני ה' לשום לחם) לשום לחם חום ביום הלקחו [53].
ותיפוק לי [54] משום ציפוי [55], דהתנן [56] [כלים פ"כב מ"א]: 'השלחן והדולפקי [57] שנפחתו או שחיפן בשייש [58] ושייר בהם [59] מקום הנחת כוסות – טמא [60]; רבי יהודה אומר: מקום הנחת החתיכות [61]', וכי תימא 'שאני עצי שטים דחשיבי ולא בטלי' - הניחא לריש לקיש, דאמר: 'לא שנו [62] אלא בכלי אכסלגים הבאין ממדינת הים [63] אבל בכלי מסמים [כלים חשובים] לא בטלי' – שפיר; אלא לרבי יוחנן דאמר 'אפילו בכלי מסמים נמי בטלי', מאי איכא למימר? וכי תימא 'כאן בציפוי עומד כאן בציפוי שאינו עומד [64]' הא בעא מיניה ריש לקיש מרבי יוחנן: 'בציפוי עומד או בציפוי שאינו עומד? בחופה את לבזבזיו [65] או בשאינו חופה את לבזבזיו?', ואמר ליה 'לא שנא בציפוי עומד ולא שנא בציפוי שאינו עומד, לא שנא בחופה את לבזבזיו ולא שנא בשאינו חופה את לבזבזיו'!?
אלא שאני שלחן
הערות
[עריכה]- ^ שניהן נכנסין מחוץ למודיעים, ובאו בתוך הכרך - כלחוץ, אלא ימתין עד שיהא מן כרך ולפנים; וכן שניהם יוצאין - הואיל ומצאו לפנים ושם לא לקח ממנו - לא יקח עוד; וכל שכן קדר נכנס וחבר יוצא, הואיל וסוף הקדר ליכנס לפנים - יחזור החבר הצריך ליקח, ויקח
- ^ הא דתנן מן המודיעים ולפנים נאמנין על כלי חרס - בכלי חרס הדקין אמרו, שאי אפשר בלא הם, כדפרשינן לעיל; אבל גסין, כגון חבית ליין - אין נאמנין אלא בתוך ירושלים, כדלקמן; ואני לא כך שמעתי, ולבי מגמגם על שמועתי ששמעתי: כשפיהן צר שאין אצבעו נכנס לתוכו, וסופינו שאנו מטהרין אותם אפילו מליאים משקין טמאין
- ^ אפילו מלאין משקין שלו, שאינן של קדש
- ^ שכל דברי חכמים כך הן
- ^ שמעתי אצל כלי חרס [המוקף צמיד פתיל] המציל את המשקין שבתוכו ואין מציל כל כלי שטף [שבתוכו], הדין הזה:
- ^ ישראל שהן גבאין למלך נכרי, לגבות מיד ישראל גולגליות ומסין וארנוניות
- ^ לעבוט עבוטו
- ^ שגנבו כלי חרס ו
- ^ לתוכו
- ^ לקדש - נאמנין, אבל לא לתרומה, דכולה מתניתין - אחוֹמר בקדש מתרומה קיימא, ובהדיא שנינו בתוספתא [אינו בתוספתא שלנו]: הגבאין שנכנסו לתוך הבית - נאמנין על טהרת חטאת, ואין נאמנין על טהרת תרומה; והאי חטאת - בשר קדש, ולא אפר חטאת, כדמוכח התם; אף אם עשו תשובה - דשין בטומאה היו
- ^ מפרש בגמרא
- ^ כל כלי הבית טמאין, שחזקה הגבאין ממשמשין בכלים
- ^ אין נאמנין לומר "לא נגענו", דמרתתו אם לא יחפשו כל הבית
- ^ פן יענישם בגוף או בממון
- ^ שמא ילשין עליהן נכרי אצל המלך
- ^ אימתו ליכא, אימת מלכות - איכא
- ^ מכל מקום דריסתו מיהא טמא, וכל שכן כלים שגנבו והחזירו
- ^ ומחמת תשובה החזירום, הלכך לא משקרי
- ^ וכל שכן הדקין, ובהדיא תניא בירושלמי: נאמנין על טהרת כל הכלים לקדש
- ^ מהדר אף על הדקים מן המודיעים ולפנים
- ^ לא לדקים ולא לגסין; ומיהו, בדקים הוצרך לאנשי ירושלים, שכל יחיד ויחיד - נסכו בביתו, לכך הוסיפו להן טהרה ליחידים מגבול מודיעים; אבל בעלי הלשכה המוסרין נסכים לצבור - די להם בנכנסין לתוך העיר, ולשם בלבד האמינום על החביות; אי נמי: יחידים צריכים לדקים אף לבישול שלמיהן יום יום
- ^ בפלגש בגבעה כתיב, שנאספו כל ישראל בגבעה
- ^ ורגל - שעת אסיפה הוא
- ^ חבר שפתח את חביתו למכור יין בירושלים ברגל, וכל הבא ליקח - ממשמש, ואף עמי הארץ ממשמשים
- ^ וטעמא מפרש במסכת ביצה (יא,ב): שלשה דברים הותרו סופן משום תחילתם, וזה כמו כן: שאם אתה אומר לא יגמור - אף הוא לא יתחיל, ואין מזון מצוי לעולי רגלים
- ^ אחר הרגל, אף על פי שברגל הן טהורין - לא שטהרתן טהרה, אלא שברגל הכל חברים; אבל לאחר הרגל - מגעו טמא למפרע, כדאמר במתניתין [להלן]: עבר הרגל - מטבילין כלי העזרה מפני שנגעו בהן עמי הארץ ברגל
- ^ רש"י ברכות כב,ב בקילעא = כניסת הבית, חדר שלפני הטרקלין שקורין פורטיג"ו [מבוא, מסדרון]
- ^ אליבא דרבנן בעי לה [שרבי יהודה אמר יגמור!]
- ^ כל ימי הרגל
- ^ לא ממשמשו בה הכל, והתרת ברגל
- ^ למפרע, וחבר אינו רשאי למכור דבר שהוא טמא לעולם
- ^ ויש מפרשים אותה בעם הארץ, ואי אפשר לומר בעם הארץ 'לא יגמור' - דמי ציית לן? והלא אומר "שלך טמא ושלי טהור", וימצא לו מחביריו הרבה שימכור להם, ואם בא לאסור שלא יקחו חברים ממנו – 'יקחו' ו'לא יקחו' מיבעי ליה! ועוד: דאמר במסכת ביצה שזו היא אחד משלשה דברים שהותרו סופן משום תחילתן, ואי בעם הארץ אפילו לא שרית ליה לגמור - ניחא במאי דמזבין ברגל.
- ^ ואליבא דרבנן, ותפשוט בעיא דלעיל דפלוגתא דתנאי היא
- ^ מעבירין את הכלים ממקומן ולהטבילן, ולטהר את העזרה מטומאת עמי הארץ שנגעו בהן ברגל, שאף על פי שעשאם הכתוב חברים ברגל - לא מפני שטהורין הן; הלכך לאחר הרגל - מגען טמא למפרע
- ^ שהיו הכהנים צריכין להתעסק איש בביתו בצרכי שבת
- ^ אם עבר הרגל ליום חמישי, אין מטבילין אותן עד לאחר השבת
- ^ במוצאי יום טוב להטבילן
- ^ שטרודין להוציא הדשן שעל התפוח שבאמצע המזבח, שקיבצו שם כל ימות הרגל כל דשן של מערכה
- ^ לכהנים עמי הארץ ברגל
- ^ שלא יוכלו להטבילו לאחר הרגל, שאי אפשר לסלקו ממקומו, דכתיב ביה 'לחם פנים לפני תמיד' (שמות כה ל)
- ^ מפני טומאת הרגל
- ^ שהכתוב קראו מזבח אדמה (שמות כ כ), ושלחן - הא אמרן דלא נגעו בו
- ^ בגמרא מפרש
- ^ כלומר: 'תמיד'ין האמורין במנורה - לא תמיד = יומם ולילה קאמר, אלא תמיד = מלילה ללילה, כתמיד האמור בעולת תמיד ובחביתי כהן גדול, אבל ביום לא היה דולק, דמערב עד בוקר כתיב (שמות כז כא): תן לה מדת השמן שיש בה כדי לידלק מערב עד בוקר; לפיכך כל היום אתה יכול לסלקה ולהטבילה, אבל 'תמיד' האמור בשלחן – 'תמיד' - יום ולילה הוא, דמשבת לשבת הוא ערוך עליו
- ^ נוכח השלחן = כל זמן שהשלחן שם תהא מנורה נוכחו
- ^ דאי נמי נגעו בשלחן לא מיטמאו ליה
- ^ במקום אחד
- ^ לענין טומאה הוקשו כלי עץ לשק, דכתיב כל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא מכל כלי עץ או בגד או עור או שק (ויקרא יא לב)
- ^ יצא העשוי לנחת, דאינו מיטלטל מלא וריקן, יצא כלי עץ המחזיק ארבעים סאה בלח, שהן כוריים ביבש, אף על פי שמיטלטל ריקן - אינו מיטלטל מלא, שאם יטלטלנו מלא - ישבר
- ^ שאמרתי שיהא טהור
- ^ ראוי לטומאה
- ^ שסילוקו לשבת הבאה חם כיום סידורו
- ^ שיהא חם ביום הלקחו מעל השלחן
- ^ דמקבל טומאה, ואפילו הוא עשוי לנחת
- ^ משום ציפויו, שהוא מתכת, דכלי מתכת לא איתקש לשק
- ^ דבתר ציפוי אזלינן
- ^ כסא המתקפל ומכוסה עור
- ^ דשוב הוי ככלי אבנים, שאין מקבלין טומאה
- ^ מן הפחיתה או מן החיפוי
- ^ שעדיין ראוי למלאכתו ראשונה
- ^ צריך אף הנחת חתיכות לחם ובשר, ואי לא - לאו שלחן הוא, אלמא: ציפויו מבטלו אפילו להקל, וכל שכן להחמיר
- ^ הך דקתני ציפויו מבטלו
- ^ אלא בעצי אכסלגים, שאינו חשוב כל כך
- ^ שאינו מחוזק במסמרים יפה, ותאמר דההוא דמקדש לאו עומד הוא
- ^ לבזבזין = שפה לשלחן סביב