קטגוריה:בראשית כד י

לא נאמר שאברהם הורה לעבד מה לקחת עמו ולאיזה צורך.
עם זאת, נאמר על העבד שהוא: "זְקַן בֵּיתוֹ הַמֹּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ" (ביאור:בראשית כד ב), ולכן ניתן להבין שהוא פעל כרצונו, אך בנאמנות מושלמת ולטובת אברהם. גם תוכניתו של העבד בבחירת אישה ליצחק מראה על מחשבה מעמיקה מצדו.

העבד לקח עמו עשרה גמלים. עשרה גמלים מאפשרים נשיאת מטען רב. כשאברהם קנה את מערת המכפלה ב-"אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר" (ביאור:בראשית כג טז) הוא לא הזדקק לחמור או גמל כדי לסחוב את הכסף.

נכתב שהעבד לקח עמו מכל הדברים הטובים: "וְכָל טובּ אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ", אך היה עליו לדאוג שיהיו מספיק גמלים בשביל להביא את הנערה שימצא ואת נערותיה, וזאת לאחר שהוא ייתן חלק מהמטען כמתנות למשפחתה ויביא את הנערה והמתנות שלה ליצחק. לא נאמר שהגמלים היו עמוסים לעייפה.

נראה בהמשך שלגמלים היה תפקיד חשוב למצוא את הנערה שאלוהים בחר ליצחק ושנערה תזדהה כחכמה, טובת לב, וממשפחה של רועי צאן שתהיה מוכנה להנשא ליצחק שהיה רועה צאן. לא ברור אם העבד חשב על רעיון הבחינה כאשר הוא יצא מאברהם, או חשב על זה מאוחר יותר.

מדברי אברהם, שרק לנערה מותר לסרב (בראשית כד ח), העבד הבין שהוא מוכרח לזהות עלמה מתאימה, לוודא שהיא מוכנה ללבת מבית אביה כדי להתחתן, ושהוא חייב לעשות זאת לפני שהוא מדבר עם משפחת הכלה כדי שהם לא יתנו לו נערה שאינה מתאימה ולא באמת מוכנה ללכת. העבד הבין שקיימת סכנה שהמשפחה תכעס עליו, כי הוא דיבר עם העלמה לפני קבלת אישור מהם, והוא יצטרך לקחת אותה בכוח מהם. לכן העבד התכונן ולקח איתו אנשים (חילים).

העבד גם לקח עמו שומרים. לא נאמר כמה שומרים, אבל סביר שהיו יותר מ-3 חיילים (נאמר אנשים ברבים, שלוש משמרות בלילה), ככתוב: "ומַּיִם לִרְחֹץ רַגְלָיו, וְרַגְלֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ" (ביאור:בראשית כד לב). בגלל הרכוש הרב שהעבד לקח עמו וגם בשל הצורך להגן על האישה ונערותיה במסע חזרה, אפשרי שהתלוו אליו כ-30 חיילים. אדם שיצא למסע כזה ללא שמירה הגונה עושה טעות חמורה ולוקח סיכון שהוא יומת וכל שהיה בידו יגנב, וכך אברהם הבין את מנהג המקום כאשר הוא חשש שיקחו לו את שרה ויהרגו אותו (ביאור:בראשית יב יב). גם עשו נהג ללכת בכנען בליוי של 400 חילים (ביאור:בראשית לב ז). ייתכן שהעוצמה הצבאית שהעבד הביא מנעה מלבן להתנגד, כדברי לבן ובתואל: "לֹא נוכַּל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ טוֹב" (ביאור:בראשית כד נ).

המילה "כָל" אין משמעה שהעבד לקח עמו את כל הרכוש המובחר של אדוניו, אלא רק חלק מהטוב ביותר.
בהמשך נאמר שהוא הביא איתו:

• "נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ ושְּׁנֵי צְמִידִים עַל יָדֶיהָ, עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם" (ביאור:בראשית כד כב).
• "כְּלֵי כֶסֶף וכְּלֵי זָהָב ובְּגָדִים, ויִַּתֵּן לְרִבְקָה; ומִּגְדָּנֹת נָתַן לְאָחִיהָ ולְּאִמָּהּ" (ביאור:בראשית כד נג).
• מתנות נוספות לרבקה.
• מגדנות ללבן ואימו.

את רוב הרכוש שהעבד לקח עמו מאברהם הוא נתן לרבקה, העומדת להיות אשתו של יצחק, וכך רכושו של אברהם חזר עם רבקה ליצחק, וזה חלק מהרכוש שהעבד אמר שאברהם נתן את כל אשר לו ליצחק (ביאור:בראשית כד לו). הרכוש שהעבד השאיר ללבן כמגדנות, מתנות יקרות, היה שווה במשקלו לרבקה ונערותיה שהועמסו על הגמלים במקום המתנות שנשארו בחרן – כך העבד קנה את משקלה של רבקה בזהב.
ניתן לחלק את הרכוש שהעבד לקח עמו בצורה הבאה:

• העבד הוריד מהגמלים עומס כשמקל הנערות שהוא יעמיס על הגמלים, ואת זה הוא השאיר ללבן ואימו. כך העבד שילם עבור רבקה כמשקלה ברכוש.
• שאר הרכוש על הגמלים לרבקה בתור נדוניה.
• העבד, הגמלים והשומרים הועברו ליצחק, הרי העבד הכריז שיצחק הוא אדונו, ולא נאמר שהעבד החזיר את עשרת הגמלים והשומרים לאברהם.

רבקה היתה צריכה לקבל נדוניה מאביה או מאחיה. בהסתמך על חוק חמורבי מספר 184 היה מגיע לרבקה חצי מהמטלטלין (צאן) של אביה. הזכות לנדוניית רבקה תעבור לעשו ויעקב לאחר מותה. לבן נתן לרבקה נדוניה שכללה "אֶת מֵנִקְתָּהּ" ועוד את "נַעֲרֹתֶיהָ" ואת אוהלה. מכיוון שלבן לא נתן לרבקה חצי מהצאן של אביו, הוא נשאר בעל חוב ליעקב (ועשו).

לבן קיבל מגדנות (מתנות מעולות ומצוינות)^[1] מהעבד, אבל המתנה הגדולה ביותר ללבן היתה שהעבד לא דרש חצי מהצאן של בתואל. אברהם העבד, לבן, ורבקה לא הזכירו את הנדוניה.