רמב"ן על בראשית כד
<< · רמב"ן על בראשית · כד · >>
פסוק א (כל הפסוק)
"ואברהם זקן בא בימים" - חזר הכתוב לאמר כן להודיע הסבה שבעבורה השביע את עבדו ואמר כי ראה עצמו זקן מאד וחשב בלבו שאם ישלח לארץ מולדתו אולי טרם יחזור השליח ילך לו אל בית עולמו ולכן השביע את עבדו אשר ילך יצחק אחרי עצתו כי הוא המושל בכל אשר לו שלא יקח לו אשה מבנות כנען ובבראשית רבה (נט ו) אמרו כאן זקנה שיש בה לכלוכית ולהלן זקנה שאין בה לכלוכית ירצו לפרש כי "באים בימים" מתחילים בימי הזקנה כי "באים" מורה על זמן עומד כמו הבאים בשערים האלה (ירמיהו ז ב) וכאן אמר שהיה זקן מאד שכבר בא בימים כמו בא אחיך במרמה (להלן כז לה)
"ברך את אברהם בכל" - בעושר ונכסים וכבוד אורך ימים ובנים וזאת כל חמדת האדם (אבן עזרא) והזכיר הכתוב זה לאמר כי היה שלם בכל לא חסר דבר זולתי שיראה בנים לבנו שינחלו מעלתו וכבודו ולכן התאוה לזה ולרבותינו בזה ענין נפלא אמרו (ב"ב טז) וה' ברך את אברהם בכל רבי מאיר אומר שלא היתה לו בת רבי יהודה אומר בת היתה לו אחרים אומרים בת היתה לו ובכל שמה דרש רבי מאיר שלא היתה לו בת לאברהם וזו לו לברכה כי לא היה יכול להשיאה רק לבני כנען הארורים ואם ישלחנה לארצו גם כן תעבוד שם עבודה זרה כמותם כי האשה ברשות בעלה ואברהם לא יחפוץ שיצא זרעו הכשר משרה אשתו חוצה לארץ ואף כי יעבוד עבודה זרה ורבי יהודה דרש כי בת היתה לו דאפילו ברתא לא חסריה רחמנא (שם קמא) והיא הברכה בכל כי היה לו כל אשר יחמדו האנשים לא חסר דבר ובאו אחרים והזכירו שם הבת ובאמת שאין הכוונה לאחרים והמחלוקת להם עם רבי יהודה להודיע אותנו שם הבת הזאת בלבד וחלילה להם שיוציאו ברכתו של אברהם שהיא גדולה וכללית לענין זה שיאמר הכתוב כי ברך אתו השם בבת אחת ששמה כך אבל אחרים חדשו בפירוש הכתוב הזה ענין עמוק מאד ודרשו בזה סוד מסודות התורה ואמרו כי "בכל" תרמוז על ענין גדול והוא שיש להקב"ה מדה תקרא "כל" מפני שהיא יסוד הכל ובה נאמר (ישעיהו מד כד) אנכי ה' עושה כל והוא שנאמר (קהלת ה ח) ויתרון ארץ בכל הוא יאמר כי יתרון הארץ וטובה הגדולה השופע על כל באי עולם בעבור כי בכל היא והיא המדה השמינית מי"ג מדות ומדה אחרת תקרא בת נאצלת ממנה ובה הוא מנהיג את הכל והיא בית דינו של הקב"ה הנרמז במלת וה' בכל מקום (ב"ר נא ב) והיא שנקראת כלה בספר שיר השירים בעבור שהיא כלולה מן הכל והיא שחכמים מכנים שמה כנסת ישראל במקומות רבים בעבור שהיא כנוסת הכל והמדה הזאת היתה לאברהם כבת כי הוא איש החסד ויתנהג בזו ולכך אמרו אחרים כי אין הברכה הזאת שנתברך בכל רומזת על שהוליד בת משרה אשתו או שלא הוליד אבל היא רומזת ענין גדול שברך אותו במדה שהיא בתוך מדת הכל ולכן תקרא גם היא כל כלשון כי שמי בקרבו (שמות כג כא) והנה הוא מבורך בשמים ובארץ ולכך אמר בה' אלהי השמים ואלהי הארץ והענין הזה נמצא לרבותינו רמוז בהגדות במקומות רבים כענין שאמרו במדרש חזית (שיר השירים ג כא) שאל רבי שמעון בן יוחאי את רבי אליעזר ברבי יוסי אפשר ששמעת מאביך מהו בעטרה שעטרה לו אמו (שיר השירים ג יא) אמר לו הן אמר לו היאך אמר לו משל למלך שהיתה לו בת יחידה והיה מחבבה יותר מדאי והיה קורא אותה בתי לא זז מחבבה עד שקרא אותה אחותי ולא זז מחבבה עד שקרא אותה אמי כך בתחילה חבב הקב"ה את ישראל וקראן בתי הדא הוא דכתיב (תהלים מה יא) שמעי בת וראי ולא זז מחבבן עד שקראן אחותי שנאמר (שיר השירים ה ב) פתחי לי אחותי רעיתי ולא זז מחבבן עד שקראן אמי שנאמר (ישעיהו נא ד) הקשיבו אלי עמי ולאומי לאמי כתיב עמד רבי שמעון בן יוחאי ונשקו על ראשו אמר לו אילו לא באתי אלא לשמוע זה הדבר מפיך די ומבואר זה במדרשו של ר' נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר כב) אמרו בפסוק אנכי ה' עושה כל נוטה שמים לבדי רוקע הארץ מאתי (ישעיהו מד כד) אני כשנטעתי אילן זה להשתעשע בו כל העולם ורקעתי בו הכל וקראתי שמו כל שהכל תלוי בו והכל ממנו יוצא והכל צריכין לו ובו צופין ולו מחכים ומשם פורחים נשמות לבדי הייתי כשעשיתי אותו ולא יגדל עליו מלאך לאמר אני קדמתי לך גם בעת שרקעתי ארצי שבה נטעתי ושרשתי אילן זה ושמחתים ביחד ושמחתי בהם מי אתי שגליתי לו סודי זה עד כאן ועוד שם מבואר מאי ברוגז רחם תזכור (חבקוק ג ב) אמר בעת שחטאו לך בניך ותכעס עליהם רחם תזכור ומאי רחם תזכור זכור אותו שאמר ארחמך ה' חזקי (תהלים יח ב) ונתת לו המדה הזאת שהיא שכינתן של ישראל וזכור בנו שירשה ונתת לו המדה הזאת שהיא שכינתו של ישראל דכתיב (מלכים א ה כו) וה' נתן חכמה לשלמה וזכור אביהם אברהם דכתיב זרע אברהם אוהבי (ישעיהו מא ח) ובקרב שנים תודיע (חבקוק ג ב) ומהיכן היתה בת לאברהם הן דכתיב וה' ברך את אברהם בכל וכתיב (ישעיהו מג ז) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו ההיא ברכה היתה בתו או לא היתה אלא אמו הן בתו היתה משל לאדון שהיה לו עבד שלם תמים לפניו ונסהו בכמה נסיונות ועמד בכולן אמר האדון מה אתן לעבד זה או מה אעשה לו אלא אצונו לאחי הגדול ליעצו ולשמרו ולכבדו חזר העבד עם אחיו הגדול ולמד מדותיו אהבו האח וקראו אוהבי דכתיב זרע אברהם אוהבי אמר מה אתן לו או מה אעשה לו הנה כלי נאה עשיתי ובו מרגליות נאות ואין כמותן והם סגולת מלכים אתננה לו ויזכה במקומי הדא הוא דכתיב וה' ברך את אברהם בכל עד כאן ואם תבין מה שכתבתי תדע מאמר הנשים הארורות שאמרו ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים חסרנו כל (ירמיהו מד יח) ולמה נכתבה המלה חסרת האל"ף ותשכיל דברים רבים סתומים בתורה ומקרא ואילו ידע זה המתהדר בסודותיו תאלמנה שפתיו מהלעיג על דברי רבותינו ולכן כתבתי זה לסכור פי הדוברים על הצדיקים עתקפסוק ג (כל הפסוק)
פסוק ה (כל הפסוק)
פסוק ז (כל הפסוק)
"מבית אבי ומארץ מולדתי" - לשון רש"י מבית אבי מחרן ומארץ מולדתי מאור כשדים אם כן "אל ארצי ואל מולדתי תלך" יהיה אור כשדים וחלילה חלילה שיתערב זרע הקדש בבני חם הפושע אולי יאמר שהיה לו משפחה שם מזרעו של שם אבל העבד לחרן הלך כאשר דבר אדניו ואולי יחשוב הרב כי ארץ מולדתו אור כשדים אבל "מולדתי" היא משפחתי ו"ארצי" ארץ אשר גר בה וכל אלה דברים בטלים כי בכאן אמר ולקחת אשה לבני משם ועוד כי ימים רבים עמד בארץ כנען יותר מחרן ולמה תקרא חרן ארצו בעבור שגר בה ימים אבל "אל ארצי ואל מולדתי" ארצי ששם מולדתי כי שם עמד ומשם היו אבותיו מעולם וכבר נתבאר (לעיל יא כח יב א) ובבראשית רבה (נט י) מבית אבי זו ביתו של אביו ומארץ מולדתי זו שכונתי ויתכן שיהיה טעם "אל ארצי ואל מולדתי" ארצי ומשפחתי כי גם באנשי ארצו לא יחפוץ רק במשפחתו וכן ולקחת אשה לבני משם רמז אל "מבית אבי" וכן יאמר העבד (להלן פסוק מ) ולקחת אשה לבני ממשפחתי ומבית אבי ואמר (שם מא) כי תבא אל משפחתי או שהיה העבד אומר כן לכבדם שישמעו לו
"ואשר דבר לי" - לשון רש"י לצרכי כמו עלי וכן כל לי ולו ולהם הסמוכים אצל דבור מפורשים בלשון על שאין נופל בלשון דבור אלא אלי אליו אליהם ותרגומם עמי עמיה עמהון אבל אצל אמירה נופל לי ולו ולהם ובפרשת ויצא יעקב הביא ראיה ממה שכתוב שם (להלן כח טו) את אשר דברתי לך שהרי עם יעקב לא דבר קודם לכן ואין החילוק הזה אמת כי הנה מצאנו (שמות לב לד) ועתה לך נחה את העם אל אשר דברתי לך וידברו הכשדים למלך ארמית (דניאל ב ד) והורשתם והאבדתם מהר כאשר דבר ה' אלהיך לך (דברים ט ג) וכן האמירה בשניהם (שמות ג יג) ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם ו "את אשר דברתי לך" פירושו שאמרתי לך עתה שאתן לך את הארץ ולזרעך ואברך אותךפסוק ח (כל הפסוק)
פסוק י (כל הפסוק)
פסוק יד (כל הפסוק)
פסוק טו (כל הפסוק)
פסוק יז (כל הפסוק)
פסוק כב (כל הפסוק)
פסוק לב (כל הפסוק)
פסוק מה (כל הפסוק)
פסוק סא (כל הפסוק)
פסוק סב (כל הפסוק)
פסוק סד (כל הפסוק)
"ותרא את יצחק" - לשון רש"י ראתה אותו הדור ונתביישה ממנו ורבי אברהם פירש כי הפסוק האחרון מוקדם כי "ותאמר אל העבד" וכבר אמרה אל העבד ורבים בתורה כן על דעתו ובאמת שימצאו מהם אבל בכאן איננו נכון שיצטרך לערב שתי המקראות ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק ותאמר אל העבד מי האיש הלזה ההולך בשדה לקראתנו ויאמר העבד הוא אדוני ותפול מעל הגמל ותקח הצעיף ותתכס ולדעתי בראות רבקה איש הולך לקראתה בשדה שירט הדרך והלך בשדה לעומתם ידעה כי הוא בא לראותם ולקרוא לשלום או להכניסם אל ביתו ללון עשתה כדרך מוסר הנשים לעמוד בהצנע
"ותפול מעל הגמל" - לשון רש"י השמיטה עצמה לארץ כתרגומו ואתרכינת כמו הטי נא כדך (לעיל פסוק יד) ארכיני ויט שמים וירד (תהלים יח י) וארכין ודומה לו כי יפול לא יוטל (שם לז כד) אם יטה לארץ לא יגיע לקרקע ואין דעת אונקלוס שהשמיטה עצמה מן הגמל לארץ שאם כן הנה היא נופלת מעל הגמל ממש לא מוטה מעליו וכן כל לשון "הרכנה" הטיה לצד אחד בלבד אבל כוונתו כי מעל הגמל אשר היא רוכבת עליו הטת עצמה לצד אחד להסב פניה ממנו וכמוהו לדעתי ויראה נעמן רץ אחריו ויפול מעל המרכבה לקראתו ויאמר השלום (מלכים ב ה כא) שאין ענינו רק שהשפיל עצמו במרכבה לקראת הרץ אשר היה בארץ לשאול לו בשלום וכן אמר (שם כו) כאשר הפך איש מעל מרכבתו לקראתך או יהיה אצל אונקלוס "מעל הגמל" כמו "על הגמל" וכן מעל שמים חסדך (תהלים קח ה) וכזו המ"ם לא יהיה משם עוד עול ימים וזקן (ישעיהו סה כ) וכן המים אשר מעל השמים (תהלים קמח ד) ועל דרך הפשט הוא כמו והנה עם רב הולכים מדרך אחריו (יג לד) וכן רביםפסוק סז (כל הפסוק)
"ויביאה יצחק האהלה שרה אמו" - חסר הנסמך וכמוהו רבים וטעם הכתוב כי יספר בכבוד שנהג יצחק באמו כי מעת שמתה שרה לא נטו אהלה כי אמרו לא תבא אשה אחרת אל אהל הגבירה הנכבדת וכאשר ראה רבקה הביאה אל האהל ההוא לכבודה ושם לקחה וזה טעם ויאהבה וינחם ירמוז שהיה מצטער מאד על אמו ורחק ממנו מנחם עד שנחם באשתו באהבתו אותה כי מה טעם שיזכיר הכתוב אהבת האיש באשתו ואונקלוס פירש ויביאה יצחק האהלה והנה היא שרה אמו ולכן הזכיר האהבה כי מפני צדקתה וכשרון מעשיה אהבה ונחם בה וכך הזכירו בבראשית רבה (ס טז) עד שלא מתה שרה היתה ברכה מצויה בעיסה
<< · רמב"ן על בראשית · כד · >>