ביאור:בבלי תענית דף כט
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת תענית:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
| הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
אנת צבית לחרובי ביתא - ידך אשלימת ליה [1].
בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ – מנלן?
דכתיב (שמות מ יז) ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן, ואמר מר: שנה ראשונה עשה משה את המשכן, שניה הקים משה את המשכן ושלח מרגלים, וכתיב (במדבר י יא) ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה הענן מעל משכן העדות, וכתיב (במדבר י לג) ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים [וארון ברית ה' נסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה]; אמר רבי חמא בר חנינא: אותו היום סרו מאחרי ה' [2] וכתיב (במדבר יא ד) והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו ויבכו גם בני ישראל [ויאמרו מי יאכלנו בשר] וכתיב (במדבר יא כ) עד חדש ימים [עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם ותבכו לפניו לאמר למה זה יצאנו ממצרים] דהוו להו עשרין ותרתין בסיון, וכתיב (במדבר יב טו) ותסגר מרים [מחוץ למחנה] שבעת ימים [והעם לא נסע עד האסף מרים] - דהוו להו עשרין ותשעה בסיון, וכתיב (במדבר יג ב) שלח לך אנשים [ויתרו את ארץ כנען אשר אני נתן לבני ישראל איש אחד איש אחד למטה אבתיו תשלחו כל נשיא בהם]; ותניא: בעשרים ותשעה בסיון שלח משה מרגלים, וכתיב (במדבר יג כה) וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום - הני ארבעים יום נכי חד הוו [3]!?
אמר אביי: תמוז דההיא שתא מלויי מליוה, דכתיב (איכה א ט) [סלה כל אבירי ד' בקרבי] קרא עלי מועד לשבור בחורי [גת דרך ד' לבתולת בת יהודה], וכתיב (במדבר יד א) ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא - אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותה לילה - ליל תשעה באב היה; אמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חנם - ואני קובע לכם בכיה לדורות!
'חרב הבית בראשונה - דכתיב (מלכים ב כה ח) ובחדש החמישי בשבעה לחדש היא שנת תשע עשרה שנה למלך נבוכדנאצר מלך בבל בא נבוזראדן רב טבחים עבד מלך בבל ירושלם [4] וישרוף את בית ה' [ואת בית המלך ואת כל בתי ירושלם ואת כל בית גדול שרף באש], וכתיב (ירמיהו נב יב) ובחדש החמישי בעשור לחדש היא שנת תשע עשרה שנה למלך נבוכדנאצר מלך בבל בא נבוזראדן רב טבחים עמד לפני מלך בבל בירושלם [פסוק יג: וישרף את בית ה' ואת בית המלך ואת כל בתי ירושלם ואת כל בית הגדול שרף באש], ותניא: אי אפשר לומר 'בשבעה' שהרי כבר נאמר 'בעשור' ואי אפשר לומר 'בעשור' שהרי כבר נאמר 'בשבעה', הא כיצד? בשבעה נכנסו נכרים להיכל ואכלו וקלקלו בו שביעי שמיני, ותשיעי סמוך לחשכה הציתו בו את האור והיה דולק והולך כל היום כולו שנאמר (ירמיהו ו ד) [קדשו עליה מלחמה קומו ונעלה בצהרים] אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב; והיינו דאמר רבי יוחנן: אלמלי הייתי באותו הדור - לא קבעתיו אלא בעשירי, מפני שרובו של היכל בו נשרף.
ורבנן?
אתחלתא דפורענותא עדיפא.
ובשניה - מנלן?
דתניא: 'מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב [5]; אמרו: כשחרב בית המקדש בראשונה אותו היום ערב תשעה באב היה, ומוצאי שבת [6] היה, ומוצאי שביעית [7] היתה, ומשמרתה של יהויריב היתה, והלוים היו אומרים שירה ועומדין על דוכנם [8]; ומה שירה היו אומרים (תהלים צד כג) וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם [יצמיתם ה' אלהינו] [9] ולא הספיקו לומר 'יצמיתם ה' אלהינו' עד שבאו נכרים וכבשום.
וכן בשניה נלכדה ביתר - גמרא.
'נחרשה העיר [10] - תניא: כשחרב טורנוסרופוס הרשע את ההיכל נגזרה גזרה על רבן גמליאל להריגה בא אותו הגמון ועמד בבית המדרש ואמר: 'בעל החוטם [11] מתבקש [12]! בעל החוטם מתבקש! [13]
שמע רבן גמליאל, אזל, טשא מינייהו [14]; אזל לגביה [15] בצנעא, אמר ליה: אי מצילנא לך - מייתית לי לעלמא דאתי?
אמר ליה: הן.
אמר ליה: אשתבע לי!
אשתבע ליה.
סליק לאיגרא נפיל ומית.
וגמירי דכי גזרי גזירתא ומית חד מינייהו [16] מבטלי לגזרתייהו.
יצתה בת קול ואמרה אותו הגמון מזומן לחיי העולם הבא.
תנו רבנן: 'משחרב הבית בראשונה - נתקבצו כיתות כיתות של פרחי כהונה ומפתחות ההיכל בידן, ועלו לגג ההיכל, ואמרו לפניו: "רבונו של עולם! הואיל ולא זכינו להיות גזברין נאמנים - יהיו מפתחות מסורות לך!" וזרקום כלפי מעלה, ויצתה כעין פיסת יד וקיבלתן מהם, והם קפצו ונפלו לתוך האור, ועליהן קונן ישעיהו הנביא: (ישעיהו כב א) משא גיא חזיון [17] מה לך איפוא כי עלית כולך לגגות [18] תשואות מלאה עיר הומיה קריה עליזה חלליך לא חללי חרב ולא מתי מלחמה! אף בהקב"ה נאמר (ישעיהו כב ה) [כי יום מהומה ומבוסה ומבוכה לד' ה' צבאות בגי חזיון] מקרקר [19] קיר ושוע [20] אל ההר [21].'
משנכנס אב ממעטין בשמחה כו':
אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה - כך משנכנס אדר מרבין בשמחה [22].
אמר רב פפא: הלכך בר ישראל דאית ליה דינא בהדי נכרי [23] - לישתמיט מיניה באב דריע מזליה, ולימצי נפשיה באדר דבריא מזליה.
[24] (ירמיהו כט יא) [כי אנכי ידעתי את המחשבת אשר אנכי חשב עליכם נאם ה' מחשבות שלום ולא לרעה] לתת לכם אחרית ותקוה; אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: אלו דקלים [25] וכלי פשתן [26].
(בראשית כז כז) [ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו ויברכהו] ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'; אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: כריח שדה של תפוחים.
שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסורין לספר ולכבס:
אמר רב נחמן: לא שנו [27] אלא לכבס וללבוש, אבל לכבס ולהניח - מותר;
ורב ששת אמר: אפילו לכבס ולהניח אסור [28].
אמר רב ששת: תדע [29]: דבטלי קצרי דבי רב [30].
מתיב רב המנונא: בחמישי מותרים מפני כבוד השבת - למאי? אילימא לכבס וללבוש [31] - מאי כבוד שבת איכא? אלא [32] להניח [33], ובחמישי הוא דשרי, אבל השבת כולה אסור!
לעולם 'לכבס וללבוש' [34] - וכשאין לו אלא חלוק אחד [35], דאמר רב אסי אמר רבי יוחנן: מי שאין לו אלא חלוק אחד - מותר לכבסו בחולו של מועד [36].
איתמר נמי: אמר רבי בנימין אמר רבי אלעזר: לא שנו אלא לכבס וללבוש, אבל להניח מותר.
מיתיבי: 'אסור לכבס לפני תשעה באב אפילו להניח לאחר תשעה באב; וגיהוץ שלנו [37] ככיבוס שלהן [38]; וכלי פשתן אין בהם [39] משום גיהוץ [40]'!?
תיובתא.
שלח רב יצחק בר גיורי משמיה דרבי יוחנן: אף על פי שאמרו 'כלי פשתן אין בהן משום גיהוץ' - אבל אסור ללובשן בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה.
אמר רב: לא שנו [41] אלא לפניו [42], אבל לאחריו [43] מותר; ושמואל אמר: אפילו לאחריו נמי אסור.
מיתיבי: שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסור לספר ולכבס, ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת. כיצד? חל להיות באחד בשבת - מותר לכבס כל השבת כולה [44]; בשני בשלישי ברביעי ובחמישי - לפניו אסור לאחריו מותר; חל להיות בערב שבת - מותר לכבס בחמישי מפני כבוד השבת, ואם לא כבס בחמישי בשבת - מותר לכבס בערב שבת מן המנחה ולמעלה!
לייט עלה אביי ואיתימא רב אחא בר יעקב אהא [45].
חל להיות בשני ובחמישי [46] קורין שלשה ומפטיר אחד [47]; בשלישי וברביעי קורא אחד ומפטיר אחד [48]; רבי יוסי אומר: לעולם קורין שלשה ומפטיר אחד! [49] תיובתא דשמואל!
אמר לך שמואל: תנאי היא, דתניא: תשעה באב שחל להיות בשבת וכן ערב תשעה באב שחל להיות בשבת [50] אוכל ושותה כל צרכו ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו [51]; ואסור לספר ולכבס מראש חודש ועד התענית [52] - דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: כל החדש כולו אסור. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אינו אסור אלא אותה שבת בלבד; ותניא אידך: ונוהג אבל מראש חדש ועד התענית - דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: כל החדש כולו אסור; רבן שמעון בן גמליאל אומר: אינו אסור אלא אותה שבת בלבד.
אמר רבי יוחנן: ושלשתן מקרא אחד דרשו, דכתיב (הושע ב יג) והשבתי כל משושה חַגָּהּ חָדְשָׁהּ וְשַׁבַּתָּהּ [וכל מועדה]: מאן דאמר 'מראש חודש ועד התענית' -
הערות
[עריכה]- ^ הצלם אומר לחבירו: אתה רצית להחריב ביתו של מקום, שהטית ישראל אחריך - ואני עשיתי בך נקמה ושילמתי לך ידי; לשון אחר: אנת צבית לאחרובי ביתא וידך אושלית לי, לשון שאילת [כלים], כלומר: ועלה בידי
- ^ ’[ויסעו] מהר' (במדבר י לג), לשון מַהֵר, עכשיו; כשתטול תשעה עשר ימים מחדש אייר קודם עליית הענן - פשו להו עשרה; והנהו עשרה היו בין דרך שלשת ימים ושבעה דהסגרת מרים, וחדש של עשרים ותשעה ימים שאכלו בשר - הוה שלשים ותשעה, והשתא אשתכח דמשה שלח מרגלים בעשרים ותשעה דסיון
- ^ שנים מסיון, ועשרים ותשעה מתמוז - הוה שלשים ואחד, ושמונה מאב - הוה שלשים ותשעה
- ^ ט
- ^ היינו תשעה באב, דרגילין להיות בו רעות
- ^ יום ראשון
- ^ שמינית
- ^ דוכן = מקום עשוי כעין איצטבא, ועליו לוים עומדין לשורר
- ^ במזמור 'אל נקמות ה’’, והוא שיר של יום רביעי; והאי דאמרי ליה ביום ראשון - אילייא בעלמא הוה דנפל בפומייהו, כדאמרינן בערכין (יב,א); פירוש 'אילייא' - קינה, שכן תרגום יונתן בן עוזיאל שא קינה (יחזקאל כח יב) - טול אילייא, וכמו אלי כבתולה חגורת שק על בעל נעוריה (יואל א ח) שפירושו: קונני ובכי
- ^ כדכתיב (מיכה ג יב) ציון שדה תחרש, שנחרשה כולה ונעשית כשדה חרושה
- ^ בעל קומה וצורה, לשון אחר: גדול הדור [הערה: אולי צ"ל: בעל החותם]
- ^ ליהרג
- ^ ברמז אמר ליה, שלא יכירו בו אנשי המלך
- ^ נחבא, כמו 'טשו במערתא' (שבת לג ב)
- ^ האדון אצל רבן גמליאל
- ^ מן היועצין, וכסבורין שאירע להן על שהרעו לגזור
- ^ ירושלים, שהכל מסתכלין שם
- ^ ב
- ^ לשון יללה
- ^ מקונן וְזוֹעק, לשון הנה קול שועת בת עמי (ירמיהו ח יט); 'קיר' - כמו 'קירי' דבשחיטת חולין (קלט,ב)
- ^ בשביל הר ציון ששמם
- ^ ימי נסים היו לישראל: פורים ופסח
- ^ בערכאות שלהן
- ^ איידי דאיירי רב יהודה לעיל, נקיט ואזיל
- ^ להתפרנס מהן, שיש מהן בבבל הרבה, כדאמרינן בפרק קמא (תענית ט ב): עולא איקלע לבבל חזא מלא צנא דתמרי כו'
- ^ ללבוש
- ^ במתניתין שכל השבוע אסור לכבס
- ^ כדי שילבוש לאחר זמן לאחר תשעה באב - אסור, דנראה כמסיח דעתו, שעוסק בכיבוס בגדים
- ^ דאפילו לכבס ולהניח אסור
- ^ קצרי - כך שמם בלשון ישמעאל, והם כובסין; שמעתי אומרים על שם שמקצרין בגדי צמר כשדורסין אותן ברגליהן במים שקורין פורלוי"ר [כובסים], והיינו דמתרגמינן עין רוגל (שמואל ב' יז,יז) - עינא דקצרא
- ^ מיד בחמישי
- ^ לאו לכבס
- ^ עד השבת
- ^ מיד בחמישי
- ^ דאין לו להחליף, ומאי 'מפני כבוד השבת'? - דאי לא מכבס השתא בחמישי - תו לא מצי לכבס ליה
- ^ שאין לו אלא חלוק אחד, דלא סגיא דלא מכבס מפני הכנימה, ואפילו כיבס לפני המועד - מותר לכבסה במועד
- ^ אינו יפה אלא
- ^ ואסור לגהץ לפני תשעה באב אפילו להניח לאחר תשעה באב, אבל כיבוס שלנו - מותר
- ^ ליאסר
- ^ אלא בכלי מילת: לושקי"י בלעז [לגהץ (במגהץ)]
- ^ שאסור ללובשו בשבוע שחל תשעה באב להיות בתוכה
- ^ בימים שלפני תשעה באב, שאם חל ביום רביעי - אסור ללובשו ראשון ושני ושלישי
- ^ חמישי וששי ושביעי מותר
- ^ דהיינו לאחריו
- ^ - המכבס בתשעה באב, אפילו מן המנחה ולמעלה, ואדקאי בברייתא מפסיק לה למילתא, וקאמר: לייט עלה אביי כו'
- ^ סיפא דההיא ברייתא גופה היא
- ^ מאותן שלשה - אחרון מפטיר, מתוך שאין מוסיפין בחול יותר משלשה אנשים ולא בראש חדש על ארבעה, שאין לנו להוסיף אלא בשבת וביום טוב, כדמפרש במגילה (כא,א), ולפיכך קורין שלשה: דזמן ספר תורה הוא, ובלאו הכי הוו קרו שלשה, שהוא מתקנת עזרא לקרות בשני ובחמישי כהן ולוי וישראל
- ^ אחד קורא והוא עצמו המפטיר
- ^ קתני מיהת 'לאחריו מותר' -
- ^ אינו מפסיק סעודתו, ואינו ממעט בתבשילין, אלא
- ^ דפלוגתא היא במסכת גיטין בפרק 'מי שאחזו' (סח,ב), דאיכא למאן דאמר: מלך והדיוט ומלך, ואיכא למאן דאמר: מלך והדיוט, כלומר: כשנטרד - שוב לא חזר למלכותו, לפיכך הוצרך לומר 'בשעתו' - בשעת מלכו ותקפו, שהיה אוכל הוא ושריו ששים כור סולת כו'
- ^ אלמא דסבירא ליה לרבי מאיר לפניו אסור לאחריו מותר ורבי יהודה ורבן (גמליאל) [מסורת הש"ס: שמעון בן גמליאל] סבירא להו דאפילו לאחריו נמי אסור