ביאור:בבלי תענית דף ל

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת תענית: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא | הדף במהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

מ'חַגָּהּ' [1]; ומאן דאמר 'כל החדש כולו אסור' - מ'חָדְשָׁהּ'; ומאן דאמר 'כל השבת כולה אסור' - מ'שַׁבַּתָּה'.

אמר רבא: הלכה כרבי שמעון בן גמליאל [2]; ואמר רבא: הלכה כרבי מאיר [3] - ותרוייהו לקולא [4], וצריכא: דאי אשמועינן 'הלכה כרבי מאיר' - הוה אמינא אפילו מראש חודש, קא משמע לן 'הלכה כרבי שמעון בן גמליאל'; ואי אשמועינן 'הלכה כרבי שמעון בן גמליאל' - הוה אמינא אפילו לאחריו, קא משמע לן 'הלכה כרבי מאיר'.

ערב תשעה באב לא יאכל אדם ב' תבשילין כו':

אמר רב יהודה: לא שנו אלא משש שעות ולמעלה, אבל משש שעות ולמטה [5] - מותר.

ואמר רב יהודה: לא שנו אלא בסעודה המפסיק בה [6], אבל בסעודה שאינו מפסיק בה - מותר.

ותרוייהו לקולא, וצריכא: דאי אשמעינן 'בסעודה המפסיק בה' - הוה אמינא אפילו משש שעות ולמטה, קא משמע לן משש שעות ולמעלה; ואי אשמעינן 'משש שעות ולמעלה' - הוה אמינא אפילו בסעודה שאינו מפסיק בה - קא משמע לן בסעודה המפסיק בה.

תניא כלישנא קמא, תניא כלישנא בתרא:

תניא כלישנא בתרא:

הסועד ערב תשעה באב: אם עתיד לסעוד סעודה אחרת - מותר לאכול בשר ולשתות יין, ואם לאו אסור לאכול בשר ולשתות יין.

תניא כלישנא קמא: 'ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין; לא יאכל בשר ולא ישתה יין. רבן שמעון בן גמליאל אומר: יְשַׁנֶּה.

אמר רבי יהודה: כיצד משנה? [7] אם היה רגיל לאכול שני תבשילין - יאכל מין אחד, ואם היה רגיל לסעוד בעשרה בני אדם [8] - סועד בחמשה; היה רגיל לשתות עשרה כוסות - שותה חמשה כוסות; במה דברים אמורים? משש שעות ולמעלה, אבל משש שעות ולמטה מותר.

תניא אידך: ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין: לא יאכל בשר ולא ישתה יין - דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים: יְשַׁנֶּה [9]: וממעט בבשר וביין. כיצד ממעט? אם היה רגיל לאכול ליטרא בשר - יאכל חצי ליטרא; היה רגיל לשתות לוג יין - ישתה חצי לוג יין, ואם אינו רגיל כל עיקר אסור. רשב"ג אומר: אם היה רגיל לאכול צנון או מליח [10] אחר סעודתו - הרשות בידו.

תניא אידך: כל שהוא משום תשעה באב [11] אסור לאכול בשר ואסור לשתות יין ואסור לרחוץ; כל שאינו משום תשעה באב [12] מותר לאכול בשר ולשתות יין ואסור לרחוץ. רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר משום אביו: כל שעה שמותר לאכול [בשר] מותר לרחוץ. [13].

תנו רבנן: 'כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב: אסור באכילה ובשתיה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה [14], ואסור לקרות בתורה בנביאים ובכתובים ולשנות במשנה בתלמוד ובמדרש ובהלכות ובאגדות [15], אבל קורא הוא במקום שאינו רגיל לקרות [16] ושונה במקום שאינו רגיל לשנות, וקורא בקינות באיוב ובדברים הרעים שבירמיה, ותינוקות של בית רבן בטלין משום שנאמר (תהלים יט ט) פקודי ה' ישרים משמחי לב [מצות ה' ברה מאירת עינים]; רבי יהודה אומר: אף אינו קורא במקום שאינו רגיל לקרות, ואינו שונה במקום שאינו רגיל לשנות, אבל קורא הוא באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיהו; ותינוקות של בית רבן בטלים בו, משום שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב.'

לא יאכל בשר ולא ישתה יין:

תנא: אבל אוכל הוא בשר מליח ושותה יין מגתו.

בשר מליח - עד כמה [17]?

אמר רב חיננא בר כהנא משמיה דשמואל: כל זמן שהוא כשלמים [18].

ויין מגתו [19] - עד כמה?

כל זמן שהוא תוסס (רות ח).

תנא: יין תוסס אין בו משום גילוי [20]; וכמה תסיסתו? - שלשה ימים.

אמר רב יהודה אמר רב: כך היה מנהגו של רבי יהודה ברבי אילעאי: ערב תשעה באב מביאין לו פת חריבה במלח ויושב

עמוד ב

בין תנור לכיריים [21] ואוכל, ושותה עליה קיתון של מים ודומה כמי שמתו מוטל לפניו.

תנן התם [פסחים פ"ד מ"ה]: מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב - עושין, מקום שנהגו שלא לעשות - אין עושין; ובכל מקום תלמידי חכמים בטלים. רבן שמעון בן גמליאל אומר: לעולם יעשה כל אדם עצמו כתלמיד חכם.

תניא נמי הכי: רבן שמעון בן גמליאל אומר: לעולם יעשה אדם עצמו כתלמיד חכם כדי שיתענה.

תניא אידך: 'רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל האוכל ושותה בתשעה באב כאילו אוכל ושותה ביום הכפורים; רבי עקיבא אומר: כל העושה מלאכה בתשעה באב אינו רואה סימן ברכה [22] לעולם; וחכמים אומרים: כל העושה מלאכה בתשעה באב ואינו מתאבל על ירושלים - אינו רואה בשמחתה, שנאמר (ישעיהו סו י) שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה; מכאן אמרו כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה.

תניא נמי הכי: 'כל האוכל בשר ושותה יין בתשעה באב [23] - עליו הכתוב אומר (יחזקאל לב כז) [ולא ישכבו את גבורים נפלים מערלים אשר ירדו שאול בכלי מלחמתם ויתנו את חרבותם תחת ראשיהם] ותהי עונותם על עצמותם [כי חתית גבורים בארץ חיים].

רבי יהודה מחייב בכפיית המטה, ולא הודו לו חכמים:

תניא: 'אמרו לו לרבי יהודה: לדבריך עוברות ומניקות [24] - מה תהא עליהן?

אמר להם: אף אני לא אמרתי אלא ביכול [25].'

תניא [נמי הכי]: מודה רבי יהודה לחכמים בשאינו יכול, ומודים חכמים לרבי יהודה ביכול.

מאי בינייהו [26]?

איכא בינייהו שאר מטות [27], כדתניא [28]: כשאמרו לכפות המטה - לא מטתו בלבד הוא כופה אלא כל המטות כולן הוא כופה.

אמר רבא: הלכתא כתנא דידן, ולא הודו לו חכמים כל עיקר.

אמר רבי שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיוה"כ:

בשלמא יום הכפורים - משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות [29], אלא ט"ו באב מאי היא?

1. אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה [30]. מאי דרוש?

(במדבר לו ו) זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד [לאמר לטוב בעיניהם תהיינה לנשים אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים] דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה [31].

2. אמר רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל [32] שנאמר (שופטים כא א) ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה.

מאי דרוש?

אמר רב: 'ממנו' - ולא מבנינו [33].

3. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: יום שכלו בו מתי מדבר [34], דאמר מר: עד שלא כלו מתי מדבר - לא היה דבור עם משה [35], שנאמר (דברים ב טז) ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות [מקרב העם] [36] וידבר ה' אלי [לאמר: [37] אתה עבר היום את גבול מואב את ער] - אלי היה הדבור [38]. [39]

4. עולא אמר: יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל ואמר

הערות[עריכה]

  1. ^ כלומר, יליף טעמא מן חגה דהיינו ראש חדש שנקרא חג, כדאמרינן לעיל (תענית כט א) 'קרא עלי מועד'
  2. ^ דאין איסור נוהג אלא באותה שבת
  3. ^ דלפניו אסור ולאחריו מותר
  4. ^ כדמפרש ואזיל, דבלפניו מוקי הלכה כרבי מאיר - דלפניו ולא לאחריו, ובאותה שבת - אבל קודם אותה שבת אפילו לפניו מותר
  5. ^ כלפי השחר
  6. ^ דשוב אינו אוכל עוד מאותה סעודה ואילך
  7. ^ הכי גרסינן - כיצד ישנה? - אמר רבי יהודה:
  8. ^ שהיו סועדין עמו לכבודו
  9. ^ אשני תבשילין קיימי
  10. ^ מליח - דג או בשר מליח, דאין בו טעם כל כך אחר ששהה שלשה ימים במלח, כדלקמן: כשלמים והנותר מבשר זבח השלמים וגו', טפי לא אשכחן דמקרי בשר
  11. ^ כגון סעודה המפסיק בה
  12. ^ כגון סעודה המפסיק בה בתענית צבור, אי נמי סעודה שאינו מפסיק בה
  13. ^ הכי גרסינן: רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר משום אביו: כל שעה שמותר לאכול מותר לרחוץ - ולא גרסינן 'בשר', כלומר, אפילו בשעת סעודה המפסיק מותר לרחוץ, הואיל ומותר לאכול
  14. ^ הני אין נוהגין באבל, דקא חשיב נמי איסורים שנוהגין בו לבד מהני דנהיגי באבל: רחיצה סיכה ונעילה כו'
  15. ^ - דכתיב בהו משמחי לב
  16. ^ דכיון דלא ידע - אית ליה צערא
  17. ^ הוי בשר גמור, דלא הוי בשר מליח
  18. ^ שלא שהה במלחו אלא שני ימים ולילה אחד, כזמן אכילת שלמים; ולהכי נקט כשלמים: דבזמן אכילת שלמים אשכחן דאקרי 'בשר', דכתיב (ויקרא ז יח) והנותר מבשר זבח השלמים [ביום השלישי לא ירצה], טפי לא אשכחן דמקרי 'בשר': שהטעם נפסל אחרי שנים ושלשה ימים
  19. ^ חדש ומתוק, ואינו טוב כיין ישן, ומשלשל ומזיק
  20. ^ שאין נחש שותהו, כי יברח מרתיחתו
  21. ^ מקום מנוול שבבית
  22. ^ מאותה מלאכה
  23. ^ כלומר: בסעודה המפסיק בה
  24. ^ שאינן יכולות לישן על גבי קרקע
  25. ^ שאפשר לו
  26. ^ כיון דזה מודה לו ביכול, וזה מודה לו בשאינו יכול
  27. ^ שבבית, שאינו שוכב בהן: רבי יהודה דמחייב במתניתין בכפיית המטה - קמחייב נמי ביכול בשאר מטות, ורבנן סברי: מטתו כופה ולא שאר מטות
  28. ^ גבי אָבֵל
  29. ^ שבשבעה עשר בתמוז ירד משה מן ההר תחלה ושיבר את הלוחות, ובשמונה עשר טחן את העגל, ודן את הפושעים, ועלה למרום; נשתהה שם שמונים יום: ארבעים יום עמד בתפלה, דכתיב (דברים ט יח) ואתנפל לפני ה' ארבעים יום וארבעים לילה, וארבעים יום עמד כבראשונה; חשוב משבעה עשר בתמוז עד יום הכפורים - והוו להו שמונים יום: שנים עשרה שנשתיירו מתמוז דהוא חסר, ושלשים דאב, ותשעה ועשרים דאלול - הרי אחד ושבעים, ותשעה דתשרי - הרי שמונים יום, וליל צום השלים כנגד לילו של שבעה עשר [ס"א שמונה עשר] תמוז דלא הוה בחושבניה, דהא נפק ליה כבר בשעה שעלה - השתא הוי להו שמונים שלמין, לילה ויום, ובוקר יום כפור ירד, שהוא עשרה בתשרי, ואותו היום נקבע ליום כפור - להודיע שמחל וניחם על הרעה אשר דבר לעשות לעמו, ועל כן נקבע צום כפור בעשרה בתשרי; כך שמעתי
  30. ^ דרחמנא אמר וכל בת יורשת נחלה [ממטות בני ישראל לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה למען יירשו בני ישראל איש נחלת אבתיו] (במדבר לו ח) וכתיב (שם פסוק ט) ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר כי איש בנחלתו ידבקו בני ישראל ועמדו והתירו דבר זה בחמשה עשר באב
  31. ^ 'זה' - מיעוט הוא, כלומר: לא יהיה דבר זה נוהג אלא בדור זה, בדור של בנות צלפחד
  32. ^ לישא נשים, לפי שנשבעו ישראל מלהינשא להם
  33. ^ 'ממנו' - מיעוט הוא, דכתיב איש ממנו לא יתן בתו לבנימין - לא גזרו אלא מהם (ממנו), אבל מבניהם לא גזרו
  34. ^ דתניא: כל ארבעים שנה שהיו במדבר בכל ערב תשעה באב היה הכרוּז יוצא ואומר: צאו לחפור, והיה כל אחד ואחד יוצא וחופר לו קבר, וישן בו, שמא ימות קודם שיחפור; ולמחר הכרוּז יוצא וקורא: יבדלו חיים מן המתים, וכל שהיה בו נפש חיים - היה עומד ויוצא, וכל שנה היו עושין כן, ובשנת ארבעים שנה עשו, ולמחר עמדו כולן חיים; וכיון שראו כך - תמהו ואמרו: שמא טעינו בחשבון החֹדש? - חָזרו ושכבו בקבריהן בלילות עד ליל חמשה עשר, וכיון שראו שנתמלאה הלבנה בחמשה עשר, ולא מת אחד מהם - ידעו שחשבון חדש מכוון, וכבר ארבעים שנה של גזרה נשלמו, קבעו אותו הדור לאותו היום יום טוב
  35. ^ ביחוד וחיבה
  36. ^ יז
  37. ^ יח
  38. ^ אלי נתייחד הדיבור; לפיכך יום טוב הוא
  39. ^ ואף על גב דמקמי הכי כתיבי קראי בהו 'וידבר' - איכא דאמרי: לא היה פה אל פה, אלא בחזיון לילה, גמגום.