ביאור:בבלי תענית דף כ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת תענית: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא | הדף במהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

ועכשיו ירדו גשמים [1]?" -נכנס לבית המרחץ בשמחה.

עד שהאדון נכנס בשמחתו לבית המרחץ - נקדימון נכנס לבית המקדש כשהוא עצב; נתעטף ועמד בתפלה, אמר לפניו: "רבונו של עולם: גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי אלא לכבודך עשיתי שיהו מים מצויין לעולי רגלים!" מיד נתקשרו שמים בעבים וירדו גשמים עד שנתמלאו שתים עשרה מעינות מים והותירו; עד שיצא אדון מבית המרחץ נקדימון בן גוריון יצא מבית המקדש.

כשפגעו זה בזה אמר לו: "תן לי דמי מים יותר שיש לי בידך!"

אמר לו: "יודע אני שלא הרעיש הקב"ה את עולמו אלא בשבילך, אלא עדיין יש לי פתחון פה עליך שאוציא ממך את מעותיי: שכבר שקעה חמה וגשמים ברשותי ירדו".

חזר ונכנס לבית המקדש נתעטף ועמד בתפלה ואמר לפניו: "רבונו של עולם: הודע שיש לך אהובים בעולמך!" מיד נתפזרו העבים וזרחה החמה. באותה שעה אמר לו האדון: "אילו לא נקדרה החמה היה לי פתחון פה עליך שאוציא ממך מעותיי"'.

תנא: לא 'נקדימון' שמו אלא 'בוני' שמו, ולמה נקרא שמו נקדימון - שנקדרה [2] חמה בעבורו.

תנו רבנן: שלשה נקדמה להם חמה בעבורן: משה, ויהושע, ונקדימון בן גוריון.

בשלמא נקדימון בן גוריון - גמרא. [3]

יהושע נמי - קרא דכתיב (יהושע י יג) וידם השמש וירח עמד [עד יקם גוי איביו הלא היא כתובה על ספר הישר; ויעמד השמש בחצי השמים ולא אץ לבוא כיום תמים];

אלא משה מנלן?

אמר רבי אלעזר: אתיא 'אחל' 'אחל': כתיב הכא (דברים ב כה) [היום הזה] אחל תת פחדך [ויראתך על פני העמים, תחת כל השמים אשר ישמעון שמעך ורגזו וחלו מפניך] וכתיב התם (יהושע ג ז) [ויאמר ה' אל יהושע: היום הזה] אחל גדלך [בעיני כל ישראל: אשר ידעון כי כאשר הייתי עם משה אהיה עמך] [4].

רבי שמואל בר נחמני אמר: אתיא 'תת' 'תת': כתיב הכא אחל תת פחדך, וכתיב התם (יהושע י יב) [אז ידבר יהושע לה’] ביום תת ה' את האמרי [לפני בני ישראל ויאמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון].

רבי יוחנן אמר: אתיא מגופיה דקרא (דברים ב כה) [היום הזה אחל תת פחדך ויראתך על פני העמים תחת כל השמים] אשר ישמעון שמעך ורגזו וחלו מפניך; אימתי רגזו וחלו מפניך? בשעה שנקדמה לו חמה למשה.

וכן עיר שלא ירדו עליה גשמים כו’[והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר חלקה אחת תמטר וגו’]:

אמר רב יהודה אמר רב: ושתיהן לקללה [5].

(איכה א יז) [פרשה ציון בידיה אין מנחם לה; צוה ה' ליעקב סביביו צריו] היתה ירושלים לנדה ביניהם - אמר רב יהודה אמר רב: לברכה כנדה: מה נדה יש לה היתר - אף ירושלים יש לה תקנה.

(איכה א א) [איכה ישבה בדד העיר רבתי עם] היתה כאלמנה [רבתי בגוים שרתי במדינות היתה למס] - אמר רב יהודה: לברכה כאלמנה; ולא אלמנה ממש [6], אלא כאשה [7] שהלך בעלה למדינת הים ודעתו לחזור עליה.

(מלאכי ב ט) וגם אני נתתי אתכם נבזים ושפלים [לכל העם: כפי אשר אינכם שמרים את דרכי ונשאים פנים בתורה] - אמר רב יהודה: לברכה: דלא מוקמי מינן לא רישי נהרי [8] ולא גזיריפטי [9].

(מלכים א יד טו) והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה במים [ונתש את ישראל מעל האדמה הטובה הזאת אשר נתן לאבותיהם, וזרם מעבר לנהר, יען אשר עשו את אשריהם - מכעיסים את ה’] - אמר רב יהודה אמר רב: לברכה, דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב (משלי כז ז) נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא [10]? - טובה קללה שקילל אחיה השילוני את ישראל יותר מברכה שבירכן בלעם הרשע: אחיה השילוני קללן בקנה: אמר להם לישראל והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה: מה קנה זה עומד במקום מים וגזעו מחליף ושרשיו מרובין ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו אלא הולך ובא עמהן, דממו הרוחות עמד הקנה במקומו! אבל בלעם הרשע בירכן בארז שנאמר (במדבר כד ו) [כנחלים נטיו כגנת עלי נהר; כאהלים נטע ה’] כארזים [עלי מים] [11] - מה ארז זה אינו עומד במקום מים ואין גזעו מחליף ואין שרשיו מרובין - אפילו כל הרוחות שבעולם [12] נושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו, כיון שנשבה בו רוח דרומית [13] - עוקרתו והופכתו על פניו! ולא עוד אלא שזכה קנה ליטול הימנו קולמוס לכתוב בו ספר תורה נביאים וכתובים.

תנו רבנן: 'לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז; מעשה שבא רבי אלעזר ברבי שמעון ממגדל גדור, מבית רבו, והיה רכוב על החמור ומטייל [14] על שפת נהר, ושמח שמחה גדולה והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה;

עמוד ב

נזדמן לו אדם אחד [15] שהיה מכוער ביותר; אמר לו: "שלום עליך רבי" ולא החזיר לו,

אמר לו: ריקה! כמה מכוער אותו האיש! שמא כל בני עירך מכוערין כמותך!?

אמר לו: איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני: כמה מכוער כלי זה שעשית!

כיון שידע בעצמו שחטא - ירד מן החמור ונשתטח לפניו ואמר לו: נעניתי לך! מחול לי!

אמר לו: איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו 'כמה מכוער כלי זה שעשית'!

היה מטייל אחריו עד שהגיע לעירו; יצאו בני עירו לקראתו והיו אומרים לו "שלום עליך רבי רבי מורי מורי";

אמר להם: למי אתם קורין 'רבי רבי'?

אמרו לו: לזה שמטייל אחריך!

אמר להם: אם זה רבי - אל ירבו כמותו בישראל!

אמרו לו: מפני מה?

אמר להם: כך וכך עשה לי!

אמרו לו: אף על פי כן מחול לו, שאדם גדול בתורה הוא.

אמר להם: בשבילכם הריני מוחל לו, ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן.

מיד נכנס רבי אלעזר בן רבי שמעון ודרש: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז, ולפיכך זכה קנה ליטול הימנה קולמוס לכתוב בו ספר תורה תפילין ומזוזות'.

וכן עיר שיש בה דבר או מפולת כו':

תנו רבנן: מפולת [16] שאמרו [17]: ברִיאות ולא רעועות: שאינן ראויות ליפול, ולא הראויות ליפול [18].

הי ניהו בריאות - הי ניהו שאינן ראויות ליפול! הי נינהו רעועות הי ניהו ראויות ליפול!

לא, צריכא [19]: דנפלו מחמת גובהייהו; אי נמי דקיימן אגודא דנהרא [20].

כי ההיא אשיתא רעועה דהואי בנהרדעא דלא הוה חליף רב ושמואל תותה [תחתה] אף על גב דקיימא באתרה [21] תליסר שנין [22]. יומא חד איקלע רב אדא בר אהבה להתם, אמר ליה שמואל לרב: ניתי מר, נקיף.

אמר ליה: לא צריכנא האידנא, דאיכא רב אדא בר אהבה בהדן דנפיש זכותיה ולא מסתפינא.

רב הונא הוה ליה ההוא חמרא בההוא ביתא רעיעא, ובעי לפנוייה; עייליה לרב אדא בר אהבה להתם, משכיה בשמעתא עד דפנייה. בתר דנפק נפל ביתא. ארגיש רב אדא בר אהבה - איקפד: סבר לה כי הא דאמר רבי ינאי: 'לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר עושין לי נס שמא אין עושין לו נס, ואם תימצי לומר עושין לו נס - מנכין [23] לו מזכיותיו'.

אמר רב חנן: מאי קרא? - דכתיב (בראשית לב יא) קטנתי מכל החסדים ומכל האמת [אשר עשית את עבדך: כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות].

מאי הוה עובדיה דרב אדא בר אהבה?

כי הא דאתמר: שאלו תלמידיו לרב אדא בר אהבה: במה הארכת ימים?

אמר להם: מימי לא הקפדתי בתוך ביתי, ולא צעדתי בפני מי שגדול ממני, ולא הרהרתי במבואות המטונפות, ולא הלכתי ארבע אמות בלא תורה [24] ובלא תפילין, ולא ישנתי בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי, ולא ששתי בתקלת חברי, ולא קראתי לחבירי בהכינתו [25] - ואמרי לה בחניכתו [26].

אמר ליה רבא לרפרם בר פפא: לימא לן מר מהני מילי מעלייתא דהוה עביד רב הונא?

אמר ליה: בינקותיה לא דכירנא, בסיבותיה דכירנא: דכל יומא דעיבא [27] הוו מפקין ליה בגוהרקא [28] דדהבא, וסייר [29] לה לכולה מתא, וכל אשיתא דהוות רעיעתא - הוה סתר לה; אי אפשר למרה - בני לה, ואי לא אפשר - בני לה איהו מדידיה; וכל פניא דמעלי שבתא הוה משדר שלוחא לשוקא, וכל ירקא דהוה פייש להו לגינאי - זבין ליה ושדי ליה לנהרא [30].

וליתביה לעניים?

זמנין דסמכא דעתייהו [31] ולא אתו למיזבן.

ולשדייה לבהמה?

קסבר: מאכל אדם אין מאכילין לבהמה [32].

ולא ליזבניה כלל?

נמצאת מכשילן לעתיד לבא [33].

כי הוה ליה מילתא דאסותא [34] הוי מלי כוזא דמיא ותלי ליה בסיפא דביתא, ואמר: 'כל דבעי ליתי ולישקול'; ואיכא דאמרי מילתא דשיבתא [35] הוה גמיר, והוה מנח כוזא דמיא [36] ודלי ליה, ואמר: כל דצריך ליתי וליעול, דלא לסתכן.

כי הוה כרך ריפתא - הוה פתח לבביה ואמר: כל מאן דצריך - ליתי וליכול.

אמר רבא: כולהו מצינא מקיימנא לבר מהא [37] דלא מצינא למיעבד

הערות[עריכה]

  1. ^ בתמיה
  2. ^ זרחה, לשון מקדיר, שהיתה חמה קודרת ברקיע וזורחת, פירטוצ"ר בלעז [לבקוע, לחדור בעד]
  3. ^ הכי גרסינן: נקדימון בן גוריון - הא דאמרן.
  4. ^ כתיב במלחמת יהושע (יהושע ג ז) אחל גדלך ובמלחמת משה כתיב (דברים ב כה) אחל תת פחדך: מה יהושע נקדמה לו חמה במלחמתו, כדכתיב בהדיא - אף משה כן: שכן דרך הכתובין, למד סתום מן המפורש ברמז בדיבור דומה לחבירו, וגזירה שוה אחת מן שלש עשרה מדות שניתנו לו למשה מסיני, ובתחילת סיפרא מפורש
  5. ^ אקרא קאי, האי דכתיב 'על עיר אחת אמטיר ועל עיר אחת לא אמטיר' - שניהם לקללה: אותה שימטיר עליה - רוב גשמים שמקלקלין את התבואה; ואת שלא ימטיר - אין גשמים ואין תבואה גדילה. 'אשר לא תמטיר עליה' - מוסב הדבר על העב, שהעב בלשון נקיבה, דכתיב (מלכים א' יח) הנה עב קטנה ככף איש עולה מים
  6. ^ דהא לא כתיב 'אלמנה' אלא 'היתה כאלמנה'
  7. ^ העומדת באלמנות חיות על בעלה
  8. ^ מוכסין
  9. ^ סרדיוטין, מרוב בזיון
  10. ^ 'נעתרות' - לשון הפך, כדאמרינן במסכת סוכה (יד,א): ויעתר לו: מה עתר זה מהפך את התבואה – [פורקא בלעז [קלשון]]; אי נמי: נעתרות - לשון רבוי וייתור, אינקרי"ש בלעז [מרובה מדי, מיותר] כמו 'העתרתם עלי דבריכם' (יחזקאל לה יג)
  11. ^ ואף על גב דכתיב בקרא כארזים עלי מים - ההוא לאו בלעם קאמר ליה, דבלעם אמר כארזים והמלאך השיבו עלי מים, וכן כולהו, דבלעם אמר כנחלים דזימנין מתייבשין - וקאמר ליה המלאך נטיו, דאין יבישין לעולם, והיינו דכתיב ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה על ידי מלאך, שהושיבו על ידי מלאך
  12. ^ שאינן קשות
  13. ^ שהיא קשה, כדאמרינן (בבא בתרא כה ב): אילמלא בן נץ שמעמידה - אין כל בריה יכולה לעמוד מפניה, שנאמר המבינתך יאבר נץ יפרש כנפיו לתימן
  14. ^ לשמוח
  15. ^ יש ספרים שכתוב בהן: אליהו זכור לטוב, והוא נתכוון להוכיחו שלא ירגיל בדבר
  16. ^ מפולת: שיש שם רוח חזק שמפיל החומות
  17. ^ מתריעין עליהן
  18. ^ בבריאות קאמרינן, שיהו החומות בריאות ואף על פי כן נופלות מכח נשיבת הרוח, אבל אם היו החומות הנופלות רעועות - אין מתריעין עליהן, וכשאינן ראויות ליפול - מתריעין עליהן, ולא בראויות ליפול
  19. ^ הא דקתני 'שאינן רעועות' ו'ראויות ליפול'
  20. ^ על שפת הנהר, שאף על פי שהיא בריאה - ראויה היא ליפול: שהמים מפילין אותה, שמקלקלין את הקרקע ושוחקין את היסוד
  21. ^ במקומה
  22. ^ אף על גב דאינה ראויה ליפול, דהא קמה באתרה כולי האי - אפילו הכי, כיון דרעועה היא - לא הוו חלפי תותה, אלא היה מקיף סביבותיה
  23. ^ ממעטין
  24. ^ דכל שעתא הוה גריס
  25. ^ שמכנים לו בני אדם, כגון שם לווי
  26. ^ כמו: 'חניכת אבות' בגיטין - עד עשרה דורות (גיטין פח א)
  27. ^ יום המעונן, דהוי רוח מנשבת, ומסתפי דלא תפיל חומות
  28. ^ תיבה תלויה בעגלה, ושרות יושבות בהן
  29. ^ בודק, תרגום 'פֹקֵד' (שמות לד ז), מסער - כמו: 'האי טבחא דלא סר סכינא קמיה חכם'
  30. ^ להכי זבין להו: דאי הוה משתייר מידי לגננין - אזלא לאיבוד, דמכמשא בשבת, ונמצא מכשילן לעתיד לבא דלא מייתי ירקי לסעודת שבת
  31. ^ שנסמכין עניים לאותו ירק ואומרים: אין אנו צריכין לקנות, ושמא ישתייר שם כלום ואין להם מה לאכול בשבת
  32. ^ משום ביזוי אוכלין, ומחזי כבועט בטובה שהשפיע הקדוש ברוך הוא בעולם; אי נמי: משום דחסה תורה על ממונן של ישראל, וזרק לנהר, והולכין למקום אחר, ומוצאין אותם בני אדם ואוכלין אותן, כך שמעתי
  33. ^ דלא מייתי ירקי לסעודת שבת
  34. ^ 'רמי ליה אכוזא דמיא כו' - לא גרסינן
  35. ^ מנהג שדים: שמזיקין למי שיאכל ואינו נוטל ידיו; 'דשיבתא' כהך דגרסינן במסכת יומא (עז,ב): אמר אביי 'משום שיבתא'
  36. ^ כי היכי דלימשו ידייהו מינה
  37. ^ חוץ מזו, דכל מאן דבעי הוה עייל ואכל