שלשה ספרי דקדוק/ספר אותיות הנוח (ראב"ע)/מאמר א

מאמר א

שער א

עניני הנע והנח. קודם שאזכיר דברי אותיות הנוח, אבאר מה הוא הנח והנע. ואומר כי האות הנע שיבטא האדם בו מאחד מהשבע תנועות הנקראות שבעה מלכים, והם אַ ושמו פתח גדול, ואָ ושמו קמץ גדול, ואֶ ושמו סגול, ויקרא פתח קטן, ואֵ ושמו צירי, ויקרא קמץ קטן, ואִ ושמו חיריק, ואוֹ ושמו חולם, ואוּ ושמו שורק. והנח השוכן הוא שלא יבטא המדבר באחת מאלה השבע תנועות. <עמ' 4> ולולי שאשנא רב דברים ושלא יהיה מחפץ הספר הזה, הייתי מבאר סבות אלה התנועות שהם כלל ללשון הקדש באר הטב, והייתי מפרש מקומות הפתחין והקמצין.

ואומר כי העבריים לא יחלו בשוכן נח, ולא יעמדו על נע, ולא ימצאו בלשונם נח או שני נחים נפגשין זה עם זה, כי אם אחר תנועה נעה מן ז' מלכים נקדמת, (כי אם אחר נע נקדם,) כי כל שוא שהוא בראש המלה שם או פועל הוא נע, ותנועתו על תכונו. כי יש מהם שתהיה תנועתו כמו תנועות שאחריו, אם היה אחריו אחד מאותיות אחה"ע. והענין, אם היה אחר השוא אחת מהארבעה אותיות והוא נע בפתח, יניעו השוא שהוא לפניו בפתח; ואם היה נע בקבוץ ומלאפום, יניעו השוא כן; ואם בשבר שהוא חיריק, יניעו השוא גם כן. כמו יְאַבֶּד הוֹן (משלי כט ג), כי היו"ד נע בפתח בעבור היות האל"ף שאחריו פתוח; וכמו תְּאֵנָה, כי התי"ו נטי לצרי בעבור היות האל"ף שאחריו בצרי; וכן קְחוּ, הקו"ף קמוץ ומקובץ כי כן החי"ת; קְחִי, הקו"ף נשבר בעבור <עמ' 5> החי"ת שהוא בשבר; וכן דְּעוּ, דְּעֵה, דְּעִי, סְחִי, יְהִי, יְהוּא, נוע השוא לעולם כנוע שיש אחריו. מנהג תנועות השוא שהוא בתחלה ואחריו אחד מהארבעה האותיות תנועתו כתנועות שיש אחריו בכל התנועות, חוץ הקמץ הגדול, כי יכבד על הלשון ברב דבריהם להנוע השוא שהוא לפניו בקמצות, על כן יניעו השוא בפתח, כמו גְּעָרָה, קְעָרָה, שְׁעָרִים, נְעָרִים, רְהָבִים, לְהָבִים, נְהָרָה, דְּאָגָה, דְאָבָה, שְׁחָקִים, פְּחָדִים, לא יניעו השוא בקמץ שיש אחריו, אכן בפתח כדי שיקל על הלשון.

ויש שוא שיניעו אותו בשבר שהוא חירק לבדו, אם בא אחריו יו"ד נע, ואינם חוששים עם איזה תנועה יתנועע היו"ד, כי עם כל התנועות השוא שהוא מתחלה יקרא שבור, כמו בְּיַד מֹשֶׁה (שמות ט לה), וְיֵדְעוּ, וְיָדְעוּ, וְיֵרְדוּ, וְיֹאמְרוּ, תנועות השוא בשבר לעולם.

ויש שוא שיניעו אותו בפתח והם רבים, אם לא היה אחריו אחת מאותיות שהם אחה"ע והיו"ד והיה האות משאר האותיות, כמו בְּרָכָה, קְלָלָה, רְשָׁעִים, שְׁמָנִים, נְדוּדִים, נְבוּכִים, דְּשֵׁנִים, כְּבֵדִים, גְּלִילִים, רְבִיבִים, תנועת השוא לעולם בפתח. חוץ מלשון רבים שהאחד הוא מקובץ בחולם, והוא השם שתחילתו בחולם, יהיה השוא הראשון שיחלו בו מתנועע בקמץ ברב דבריהם, כמו קֳדָשִׁים שהאחד קֹדֶשׁ, חֳדָשִׁים האחד חוֹדֶשׁ, גֳּרָנוֹת האחד גוֹרן, וכמו אֳנִיָּה, אֳנִי, ששרשו אֹני, אל רֳאִי ששרשו רוֹאִי מלעיל, וכן דרך ומֶה חֳרִי (דברים כט כג), ואַל דֳּמִי לָךְ (תהלים פג ב), ששרשו חֹרִי, דֹמִי בחולם.

ולא יהיה כן אם יהיה השוא בעצמו אחד מאחה"ע, כי לתנועתם תכונות אחרות. ובתנועת הגעיא שהוא עם השוא שהוא בתחלתו שמנהגו על זה הדרך, והנה הוא על כל מה שהזכרתי.

ועוד אומר כי העבריים לא יחברו שני נחים שאינם נעלמים כי אם במקום הפסקה והשלמת הדבורים, ואם יתחבר שוא עם שוא באמצע המלה או באחריתה, השני מתנועע, חוץ ממקום ההפסקה (שהוא בתחלת המלה), ותנועתו בכל דבריהם על דרך שהזכרתי בשוא שהוא בתחלת המלה, שהוא כמו יִשְׁמְעוּ, יִשְׁמְרוּ, כי השי"ן שוכן והמ"ם נע, תנועות מ"ם יִשְׁמְעוּ בפתח ותנועת מ"ם יִשְׁמְרוּ בקבוץ לקבוץ העי"ן אחריו. <עמ' 6> וכן יִרְמְיָהוּ, יֶחְדְּיָהוּ, הרי"ש והחי"ת שוכנים נעים, והמ"ם והדל"ת מתנועעים בשבר, בעבור היו"ד שהוא אחריהם. וכן וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם (בראשית מה טו), וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו (בראשית מו כט), אַל תּוֹסְףְּ עַל דְּבָרָיו (משלי ל ו), יַפְתְּ אֱלֹהִים (בראשית ט כז), וַיִּפְתְּ בַּסֵּתֶר לִבִּי (איוב לא כז), וַיִּשְׁבְּ יִשְׁמָעֵאל (ירמיהו מא י), אַל יֵשְׂטְ אֶל דְּרָכֶיהָ (משלי ז כה), וְיֹלַדְתְּ בֵּן (בראשית טז יא), עַד לֹא שַׂמְתְּ אֵלֶּה (ישעיהו מז ז) – אלה כולם מתנועעים באחרונה בעבור הסמכם עם שיש אחריהם. ובמקום הפסקה ישכנו וינוחו, כמו וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ (בראשית כז לח).

ויש לך לדעת כי העבריים לא יחברו שלשה אותיות מתנועעות במלה אחת שאין שם שוא ודגש, חוץ אם יהיה שם אות אחה"ע או שני אותיות כפולות, יחברו.

שער ב

אחל אותיות הנח והמשך. אותיות הנח והמשך שלשה, והם או"י. צורת אלה השלשה אותיות משתתפות בלשון הקדש לשני ענינים מתפרדים ורחוקים במבטא. הענין האחד תנועה נראת מבוארת בהרגשה ונח נראה מבואר בהרגשה כשאר כל האותיות בתנועתם ונוחם, והענין השני נח נעלם, לא ירגיש בו האדם. והנה צורת אלה השלשה אותיות לבדם מכל האותיות משתתפות לשני מינים מן הנוח והן משונים, האחד נראה מבואר והשני נעלם.

והמבואר הנראה, כאל"ף וְאַל תֶּאְטַר עָלַי בְּאֵר פִּיהָ (תהלים סט טז), וַיֶּאְסֹר אֶת רִכְבּוֹ (שמות יד ו), כי זה האל"ף נח, אכן הוא נראה; וכמו [הו"ו שב]שָׁלַוְתִּי (איוב ג כו), מְקַלְלַוְנִי (ירמיהו טו י), שהוא נח נראה ואיננו נעלם; וכמו יו"ד וַיְדַבֵּר, וַיְשַׁבֵּר, שהוא נראה והוא נח.

והמין השני הוא נעלם, כמו אל"ף וְקָאם שָׁאוֹן (הושע י יד), רְפָא נָא (במדבר יב יג), שהוא נח נעלם ואיננו נראה; וכן הו"ו שהוא בשוֹפר, ועוֹלם, ויו"ד שָׂרִיד ודָּוִיד ורָבִיד, בעבור זה המין נקראו אלה <עמ' 7> האותיות 'אותיות הנח' החלק, כי ינוחו ויהיה חלקים עד שיעלמו ולא יהיה להם במבטא ראיה והרגשה, אך תגיעם אל שמע האזן תנועות מה שיש לפניהם מקובץ או פתחות, והכלל אחד משבעה מלכים.

ולמה נקראו 'אותיות המשך', בעבור שהם נוספים בפעלים ובשמות בעבור המשך שהתחדש בהם, כמו שִׁכּוֹר, גִּבּוֹר, שהו"ו נוסף למשך לבדו ואיננו שורש; וכיו"ד שָׂרִיד ופָּלִיט, וכמו הנחים שהם במלת שָׂרִיד, ואָמַר, ודָּבָר, וחָכָם, שהם למשך לבדו ואינם שורש.

ודע כי הה"א ימצא כתוב תמורת אות נח חלק לכן באחרית המלה ובשמות. וכל כך הם רבים, עד שלא יוכל האדם לומר שהוא אל"ף נח נעלם בראיה גמורה, כי יתכן שיהיה ה"א, לכן לא יקרה לה"א נח נעלם וסבות התמורות והחסרונות כהצטרף בהפעלים כאשר יקרה לאותיות או"י. ואם אמר אומר, הנה מצאנו הָלֹךְ אֵלֵךְ (שופטים ד ט) בנוח הה"א והוא נעלם, יֵלכו הלוך, כי הנוח נעלם שהוא במלת אֵלֵךְ, יֵלְכוּ, הוא ה' הָלֹךְ? התשובה היות הלות [המלות] אֵלֵךְ, יֵלְכוּ, הָלֹךְ, שני שרשים, ויהיה שורש הָלֹךְ [– הלך], ושורש אֵלֵךְ, יֵלְכוּ – ילך, יחברם המדבר בעבור היות שרשם קרובים זה לזה ושניהם מענין אחד.

ודע כי העבריים יפילו הנחים הנעלמים ויחסרום מהמכתב כדי להקל, וישענו שהם נמצאים במבטא, כמו גִּבּוֹר ושׁוֹפָר ועוֹלָם, שפעמים יכתבו אותם בו"ו ובלא ו"ו. וכן דָּוִד כתבו ביו"ד ובלא יו"ד. וכן יַעֲקֹב ואַבְשָׁלוֹם כתבוהו בו"ו ובלא ו"ו. לֵאמוֹר כתבוה בו"ו ובלא ו"ו, נְשִׂיאִים כתבוהו ביו"ד ובלא יו"ד, נְבִיאִים כתבוהו ביו"ד ובלא יו"ד. וכלל אומר, כי כאשר נראה שכתבו פועל או שם פעם חסר ופעם מלא, ידענו דעת ברורה כי נכון הדבר אצלם שיכתבו הפועל או השם חסר ומלא.

ודע כי אָמַרְתָּ וְשָׁמַרְתָּ, נָתַתָּ ועָשִׂיתָ, רָאִיתָ, בָּנִיתָ והדומה להם, שיש באחריתו תּ"ו קמץ או תֿ"ו, העיקר שיכתב ה"א אחריהם, ויש מהם שימצאו כתובים; וכן יָדְךָ, יָדֶיךָ, עֵינְךָ, עֵינֶיךָ, רַגְלְךָ, רַגְלֶיךָ, והכלל כל מה שיש באחרית כּ"ף קמוץ או כֿ"ף קמוץ, עיקרו שיכתוב ה"א אחר הכּ"ף או אחר הכֿ"ף, ופעמים ימצא כתוב. וכן אֹמר בכל אֵלֶיהָ, ועָלֶיהָ, ויָדֶיהָ, ורַגְלֶיהָ, ועֵינֶיהָ, וכל מה שיש באחריתו ה"א קמוץ, עיקרו שיכתב האל"ף או הה"א. ובאה מלה אחת כתובה באל"ף, והוא אֲשֶׁר עַל אַחֲרֶיהָ וְאַתִּיקֶיהָא (יחזקאל מא טו). ויחסרו אלה הנחים הנעלמים מהמכתב כדי להקל, ונכתבו פעם מלא ופעם חסר להודיענו כי נכון הוא הכל.

שער ג

שער בילוע הנח הנעלם. גם נכון בעיני העבריים לבלע הנח הנעלם באות שהוא אחריו וידגש, והם נמצאים על זה הדרך באמצע <עמ' 8> המלה מעטים, כמו כִּי אֶצָּק מַיִם עַל צָמֵא (ישעיהו מד ג) – הצדי"ק דגוש לבילוע היו"ד בו, כי הוא מן וְיָצַקְתָּ (שמות כה יב). וכן אַתָּה הִצַּבְתָּ (תהלים עד יז), הִצִּיבוּ מַשְׁחִית (ירמיהו ה כו), שהם מן וַיִּתְיַצֵּב (שמות לד ה). וכן אִם לֹא יַשִּׁים עֲלֵיהֶם (ירמיהו מט כ), שהוא מן וְהַבָּמוֹת תִּישָׁמְנָה (יחזקאל ו ו), וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם (בראשית מז יט). וכן בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ (ירמיהו א ה), שהוא מן יָצַר, יָצַרְתִּי. והבלוע הנופל באחרית המלות והשמות הוא רב מאד. ונכון בעיניהם בלוע השוכנים נחים הנעלמים שהם בסוף המלות בבאים אחריהם בתחילת המלות, וישימו השתי מלות במבטא כאלו היה מלה אחת, כמו קוּמוּ צְּאוּ (בראשית יט יד) – הצדי"ק דגוש לבלוע הו"ו בצירי, ובמכתב שתי מלות. וכן נָתַתָּה לִּי (יהושע יז יד), תִּשְׁתֶּה מָּיִם (דברים יא יא), וְעָשִׂיתָ קְּעָרֹתָיו (שמות כה כט), וּמִשְׁנֶה כֶּסֶף (בראשית מג טו), וְעָשִׂיתָ פֶּסַח (דברים טז א), מַה בְּרִי וּמַה בַּר בִּטְנִי (משלי לא ב), ומַה שְּׁמוֹ (משלי ל ד), מַה נֹּאמַר (בראשית מד טז), מַה זֶּה, מַה לָּכֶם (ולהם) – אלה כולם נקראים בדגשות לבלוע השוכן הנח הנעלם שהזכרתי, והנה שתי המלות במבטא מלה אחת, וכמוהם רבים אין להם מספר.

ובעבור זה היה נכון בלשון מַזֶּה בְיָדֶךָ (שמות ד ב), מַלָּכֶם תְּדַכְּאוּ (ישעיהו ג טו) – בלא ה"א, כי הוא מבולע בלמ"ד ובזי"ן, ושמו שתי המלות מלה אחת במבטא, על כן היה נכון בלשון שיכתבו אותם בכתיבה מלה אחת. וכן רובי הנחים הנעלמים באמצע המלות יגרעו ויפלו מהמכתב.

שער ד

שער בבאים אחריהם הנח הנעלם מן בג"ד כפ"ת

דע כי בג"ד כפ"ת יבטאו בהם העבריים על שני דרכים, האחד דגוש והשני רפא, והראשון יקרא כבד והשני יקרא קל. וקראנו הראשון כבד והשני קל, כי הראשון ימצא בלשונינו כבד וקל. הכבד: יְשַׁבֵּר, יְדַבֵּר, הָרַכָּה בְךָ וְהָעֲנֻגָּה (דברים כח נו), וְרַפֹּא יְרַפֵּא (שמות כא יט), מַה תֹּאמַר (ש"א כ ד), וּמִשְׁנֶה כֶּסֶף (בראשית מג טו), זהו הנקרא דגש באמת. והקל, כמו בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים (בראשית א א), תֵּחַת גְּעָרָה בְמֵבִין (משלי יז י), ירבּה, ישגּה, ירפּא, וּמָלְאוּ בָתֶּיךָ וּבָתֵּי כָל עֲבָדֶיךָ (שמות י ו), <עמ' 9> וכמו הֲלֹא כְּכַרְכְּמִישׁ כַּלְנוֹ (ישעיהו י ט), הֲלוֹא כְּגַעַת בָּהּ (יחזקאל יז י עי"ש), בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה (שמות יד יח), וִיהִי כְּבֹאָהּ (מ"א יד ה עי"ש). וזה של הדרך השני לא יבא בלשון הקדש כי אם קל לעולם. ונקרא הראשון כבד כנגד השני בעבור היותו דגוש על כל פנים.

ועוד אומר כי הראשון שהוא כבד לא יבא (אחריו) [נראה שצ"ל: אחר] שום נח נעלם באמצע המלות או השמות לעולם, רק מלת בָּתִּים, ואין לו חבר בכל המקרא. ובסוף המלה ימצאו מעטים, כמו יִדְּמוּ כָּאָבֶן (שמות טו טז), עַם זוּ גָּאָלְתָּ (שמות טו יג), מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ (שמות טו יא), כִּי גָאֹה גָּאָה (שמות טו א), וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל (ירמיהו כ ט), הֲלוֹא כְּגַעַת בָּהּ (יחזקאל יז י עי"ש), הֲלֹא כְּכַרְכְּמִישׁ (ישעיהו י ט), וִיהִי כְּבֹאָהּ (מ"א יד ה עי"ש), וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה (שמות יד ד), בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה (שמות יד יח), וכמוהם אחרים מעטים, והרוב כמו אלה שיהיה בג"ד כפ"ת רפא אחר נח נעלם חוץ מן בָּתִּים כאשר הזכרתי.

שער ה

שער אהו"י במבטא. מצאנו האל"ף תמורת ה"א וה"א תמורת אל"ף, והוא נכון בלשון, כמו וְאַחֲרֵי כֵן אֶתְחַבַּר (דה"ב כ לה) והעקר הִתְחַבֵּר, וכן מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי (ישעיהו סג ג) והראוי הִגְאָלְתִּי, אֶשְׁתּוֹלְלוּ אַבִּירֵי לֵב (תהלים עו ו) הראוי הִשְׁתּוֹלְלוּ, אַשְׁכֵּים וְדַבֵּר (ירמיהו כה ג) הראוי הֵשְׁכֵּם, אַזְכָּרָה (ויקרא כד ז) כמו הַזְכָּרָה, הָאָמוֹן (ירמיהו נב טו) כמו הָמוֹן, וכן הֵתָיוּ לְאָכְלָה (ירמיהו יב ט) כמו אֵתָיוּ אֶקְחָה יַיִן (ישעיהו נו יב), כי הוא מן אָתָא בֹקֶר (ישעיהו כא יב), יֶאֱתָיוּ חַשְׁמַנִּים (תהלים סח לב), וְהַהַרְאֵל אַרְבַּע אַמּוֹת (יחזקאל מג טו) <עמ' 10> כמו וְהָאֲרִיאֵל (שם פסוק טז), וְהֵיךְ יוּכַל (דניאל י יז) כמו וְאֵיךְ, (בְּלָטֵיהֶם (שמות ז כב)) [בְּלַהֲטֵיהֶם (שמות ז יא)] כמו בְּלַאֲטֵיהֶם, שהוא מן לָאַט [אֶת] פָּנָיו (ש"ב יט ה), ויעלם האל"ף ויחסר מהמכתב ואמרו בְּלָטֵיהֶם (שמות ז כב). וכן הֲדֹרָם (דה"ב י יח) – אֲדֹרָם (מ"א יב יח), הֶדֶר (דניאל יא כ) – אֶדֶר (זכריה יא יג), ואמרו לָהּ במפיק בהראות הה"א, לָהֿ בהעלם הה"א (במדבר לב מב, זכריה ה יא, רות ב יד), ואֶתְנַנָּהֿ (ישעיהו כג יז) בהעלם הה"א, וענין אחד, והה"א הנעלם הוא אל"ף נח נעלם אם היה קודם הה"א קמץ, כֻּלָּהּ בה"א נראה כֻּלָּא באל"ף נעלם (יחזקאל לו ה) והענין אחד. שְׁמָרָהֿ נֶצַח (עמוס א יא) בהעלם הה"א, ואלו היה נראה היה (ואב) [טוב].

ואמרו באל"ף ויו"ד: שְׁפָאִים (?) – שְׁפָיִים (ישעיהו מא יח), (וְהָיוּ חַיֶּיךָ) [וַיִּהְיוּ] תְּלוּיִם (יהושע י כו) – וְעַמִּי תְלוּאִים (הושע יא ז), בְּלוֹיֵ (ירמיהו לח יא) – בְּלוֹאֵי (שם פסוק יב), יִשָׁי (דה"א ב יב) – אִישַׁי (שם פסוק יג), אֲשַׂרְאֵלָה (דה"א כה ב) – יְשַׂרְאֵלָה (שם פסוק יד) אֱלִיאָתָה (שם פסוק ד) – אֱלִיָּתָה (שם פסוק כז), מְנָיוֹת (נחמיה יב מז) – מְנָאוֹת (שם פסוק מז), וכן הַהַגְרִאִים (דה"א ה י), הָעַרְבִיאִים (דה"ב יז יא) – באל"ף מקום יו"ד היחס, והשורש הַהַגְרִיִים, הָעַרְבִיִּים, כמו עִבְרִיִּים, מִצְרִיִּים, כּוּשִׁיִּים.

ואמרו בו"ו ואל"ף: פֻוָּה (בראשית מו יג) – פוּאָה (דה"א ז א), ועם ו"ו ויו"ד: פְּנוּאֵל (בראשית לב לב) – פְּנִיאֵל (שם פסוק לא), פִּינֹן (בראשית לו מא) – פּוּנֹן (במדבר לג מג), עַלְוָן (בראשית לו כג) – עַלְיָן (דה"א א מ), עֵיבָל (דה"א א כב) – עוֹבָל (בראשית י כח), שְׁפוֹ (בראשית לו כג) – שְׁפִי (דה"א א מ), מְחוּיָאֵל ומְחִיָּיאֵל (בראשית ד יח), היו"ד הראשון במְחִיָּיאֵל מובלע בשני ועל כן נדגש, וַעֲקָן (בראשית לו כז) – יַעֲקָן (דה"א א מב), וְקוֹיֵ יְיָ (ישעיהו מ לא) – אֲשֶׁר לֹא יֵבֹשׁוּ קֹוָי (ישעיהו מט כג). וְאֶת הַנְּעָרִים יוֹדַעְתִּי (ש"א כא ג), הראוי הוֹדַעְתִּי. ויתכן היות כל אלה לשונות משתנות וכלם נכונים.

ואשר לא יתכן שיאמר בו שום דבר אלא שכך הוא מנהג הלשון, התהפך אָמַר ואָכַל ו"ו במלת אֹמַר, אֹכַל; ויו"ד יָדַע ויָלַד, ו"ו במלת נוֹדַע, נוֹלַד; <עמ' 11> והנח הנעלם שהוא במלת שָׁב וקָם, ו"ו במלת יָקוּם, יָשׁוּב, והה"א הנעלם שהוא במלת עָשָׂה ורָאָה, יו"ד במלת עָשִׂיתִי ורָאִיתִי, כאשר אפרש.

וכן התהפך ו"ו יוֹם אל"ף נעלם במלת יָמִים, ויו"ד בַּיִת אל"ף נעלם במלת בָּתִּים, והתהפך ו"ו רֹאשׁ שהוא אל"ף במכתב, אל"ף במלת רָאשִׁים, וזה דבר אמת.

וכן קריאתנו ו"ו החיבור שהוא מקובץ בשורק כשיהיה אחריו אות נח, וכן ו"ו החבור שהוא מקובץ בשורק כשיבואו אחריו אחד מן במ"ף יהיה נעים או נחים, יקרא כמו אל"ף מקובץ, וכמו וּשְׁמַרְתֶּם, וּקְרָאתֶם, וכמו וּבַה', (ואלהיכם) [וּבֵאלֹהִים], וּמֵאלֹהִים, וּמֵה', וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד (ויקרא ח לה), וּפָרוּ וְרָבוּ (בראשית ח יז) – לא יקראו ו"ו לעולם, והסבה ידועה, בעבור היות הו"ו כבד [על הלשון]. כן (ירשם) [אולי צ"ל: ירשנו] מקדמונינו דור אחר דור.

שער ו

שער אהו"י במכתב. דע כי המבטא בה"א ואל"ף נעלמים בלשון הקדש שוה, אין הפרש ביניהם, על מנת שיהיו בסוף המלה או השם, כשיהיה מה שיש לפניהם מתנועע בקמץ גדול, ובעבור זה יכתב אל"ף כאשר היה ראוי להכתב בה"א. וְשִׁנָּא אֵת בִּגְדֵי כִלְאוֹ (מ"ב כה כט) ראוי להכתב בה"א בעבור שהוא מן מְשַׁנֶּה פָנָיו (איוב יד כ), אֲנִי יְיָ לֹא שָׁנִיתִי (מלאכי ג ו). וכן כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָא (תהלים קכז ב), עַל כֵּן גָּבְהָא קֹמָתוֹ (יחזקאל לא ה), כְּעֶגְלָה דָשָׁא (עי"ש), קְרֶאןָ לִי <עמ' 12> מָרָא (רות א כ) – נכתב באל"ף תמורת ה"א סימן הנקיבה.

וכן נכתב אָתָא בֹקֶר (עי"ש) באל"ף, וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ (דברים לג ב) בה"א, אָנָּא בה"א ובאל"ף, יְרוּשָׁא בַּת צָדוֹק (מ"ב טו לג) באל"ף ובה"א (דה"ב כז א), ואִם יְפַתּוּךָ חַטָּאִים אַל תֹּבֵא (משלי א י) באל"ף, ולֹא תֹאבֶה (דברים יג ט) בה"א, הֱוֵא אָרֶץ (איוב לז ו) באל"ף, הֱוֵה גְבִיר (בראשית כז כט) בה"א. ודע כי הה"א שהוא במלת צֹנֶה וַאֲלָפִים (תהלים ח ח), הוא האל"ף שהוא במלת לְצֹנַאֲכֶם (במדבר לב כד), אין בו על דעתי ספק.

וכן נכתב בִּצֹּאתָיו (יחזקאל מז יא) באל"ף והראוי ו"ו בה מן בִצָּה (איוב ח יא), בִּיצוֹת. וְהָיוּ שֹׁאסַיִךְ (ירמיהו ל טז) באל"ף במקום ו"ו המשך, וכן וְרָצִאתִי אֶתְכֶם (יחזקאל מג כז), רִפִּאנוּ אֶת בָּבֶל (ירמיהו נא ט), באל"ף והראוי יו"ד. ועל זה המנהג אֲשֶׁר לֹא יְעָדָהּ (שמות כא ח), אֲשֶׁר לֹא כְרָעַיִם (ויקרא יא כא), אֲשֶׁר לֹא חֹמָה (ויקרא כה ל), שהיה ראוי להכתב בו"ו ונכתב באל"ף, והוא נכון בלשון. וכן ו"ו הסמיכות במלת כֻּלֹּה (ש"ב ב ט), אָהֳלֹה (בראשית ט כא), שנכתב בה"א, כן הוא נכון שיכתב ו"ו הסמיכות באל"ף, כי פעמים יכתב האל"ף והה"א תמרת הו"ו, ואין דרך להכתב באל"ף אם לא היה כן בעבור היות הענין הפוך. וכן אם מצאנו לֹא שענינו אַל שנכתב בו"ו הפוך הידוע, נהגנוהו על זה המנהג ופירשנוהו כפי הענין הקרוב אליו. והנה ראינו שנכתב לֹא כענין אַל בה"א והמנהג משונה: הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן (דברים ג יא), וזה מבואר, לא יכחש בו אלא חסר דעת. ונכתב יו"ד אחר אות נע בקמץ <עמ' 13> והיה ראוי שיכתב באל"ף, כיו"ד בְּגָדָיו, סוּסָיו, פָּרָשָׁיו, עֵינָיו, יָדָיו, רַגְלָיו. לכן [אולי צ"ל: אכן] יש לכתיבתם אלה ביו"ד סיבה גדולה, בעבור היותו יו"ד הרבים ויו"ד של השניים שהוא במלת בְּגָדִים, סוּסִים ופָּרָשִׁים ועֵינַיִם ויָדַיִם ורַגְלַיִם, וכאשר סמכו יו"ד הרבים (מן) [אולי צ"ל: או] השניים ליחיד שאיננו נמצא, בחרו היות קודם היו"ד קמץ, ועזבו היו"ד בתיבה כאשר הוא שרשו.

ודע כי הה"א שהוא במלת פֶּה הוא היו"ד שהוא במילת פִּיהוּ, וה"א שֶׂה (וי"ו) [יו"ד] במלת שֵיוֹ שְׂיֵהוּ. ויכתב ה"א תמורת ו"ו, כמו בָּנֹה בָנִיתִי (מ"א ח יג), רָאֹה רָאִיתִי (שמות ג ז), שָׁתֹה תִשְׁתּוּ (ראה ירמיהו כה כח), כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה לּוֹ כְנָפַיִם (משלי כג ה) ורבים כמוהם. ויכתב ה"א תמורת ו"ו הסמיכות, כמו כֻלֹּה, אָהֳלֹה, הֲמוֹנֹה (יחזקאל לא יח), בְּתוֹכֹה (יחזקאל מח טו), בְּרֵעֹה (שמות לב יז), וְהִזְהִירֹה (מ"ב ו י). ויכתב ה"א במקום ו"ו הרבים, כמו כְּאַיִן שֻׁפְּכֻה אֲשֻׁרָי (תהלים עג ב) לֵאמֹר שָׁמֵמֻה (יחזקאל לה יב), עָרִים לֹא נוֹשָׁבֻה (ירמיהו כב ו), נִצְּתֻה (ירמיהו ב טו).

נכתב פּוֹ פעם באל"ף ופעם בה"א ופעם בו"ו, וכתבו אֵיפֹה פעם בו"ו ופעם בה"א ופעם באל"ף כאשר ביארתי כי האל"ף והה"א יכתבו תמורת ו"ו.

נכתב לוּא קָרַעְתָּ שָׁמַיִם (ישעיהו סג יט) באל"ף אחר הו"ו, כי הו"ו שהוא במלת לוּ הכתוב בלא אל"ף יתכן שיכתב אל"ף, ויתכן שישימו ו"ו נוסף בין הלמ"ד והאל"ף כמנהגם בכל מלא, על כן אומר כי האל"ף במלת לוּא קָרַעְתָּ שָׁמַיִם כתוב תמורת ו"ו השורש (והאל"ף) [והו"ו] נוסף, ואלו נכתב לֻא קָרַעְתָּ בלא ו"ו היה נכון, כאשר הוא נכון שיכתב החסר מלא והמלא חסר, ונכתב לוּא קָרַעְתָּ מלא בעבור הו"ו הנוסף בו לא בעבור האל"ף. וכן אומר בכל לא שענינו אַל הכתוב בו"ו בין הלמ"ד ובין האל"ף כי האל"ף שורש והו"ו נוסף. וכן אֵיפוֹא הנכתב בו"ו בין הפ"א והאל"ף, כי האל"ף שורש והוא הנכתב במקום ו"ו השורש, והו"ו נוסף. וכן מֵחֲטוֹא (תהלים לט ב) הכתוב בו' בין הטי"ת ובין האל"ף, כי האל"ף שורש והוא למ"ד הפועל, והו"ו נוסף בו כאשר הוא בכל מלא. ויתכן שיכתב מֵחֲטֹא בלא ו"ו, כאשר נכתב חָלִילָה לִּי מֵחֲטֹא לַייָ (ש"א יב כג). ויכתב תחת האל"ף ו"ו, כמו וָאֶחְשֹׂךְ גַּם אָנֹכִי אוֹתְךָ מֵחֲטוֹ לִי (בראשית כ ו) – זה הו"ו שורש והוא למ"ד הפועל. וכן נָגֹף וְרָפוֹא (ישעיהו יט כב), האל"ף למ"ד הפועל והו"ו נוסף כאשר פירשתי.

ומלת הֶהָלְכוּא אִתּוֹ (יהושע י כד) הכתוב באל"ף אחר הו"ו איננה כמו אלה, שאם אמרנו כי האל"ף נכתב מקום ו"ו הרבים, מה ענין <עמ' 14> לו"ו שהוא קודם האל"ף שבא בין סימן לשון רבים ובין למ"ד הפועל, ואנחנו נדע כי אין אמצעי בין כל פועל, הוא שיהיה לשון רבים עבר או עתיד, כי לא יתכן להוסיף באותו מקום ו"ו ויקרא מלא. ואם אמרנו כי הו"ו לרבים, מה ענין האל"ף הבא אחריו. על כן אומר כי הפועל של רבים שעבר נכון הוא בלשון שיכתב באל"ף אחר ו"ו הרבים, וכן מנהג לשון קדר, וכמוהו וְלֹא אָבוּא שְׁמוֹעַ (ישעיהו כח יב). ונכתב הוּא והִיא באל"ף להסמכה מבעל הלשון, כי לא מצאתי הוּא בכל המקרא אעפ"י שהם רבים שיכתב בלא ו"ו, ולא מצאתי שיכתב בלא אל"ף, וכן הִיא לא יכתב בלא יו"ד ובלא אל"ף. והנה כל מה שהזכרתי עד עתה עיקר לכל מה שאני עתיד לפרש בפעלים בעלי הנוח.

שער ז

תחלת הפעלים בעלי אותיות הנוח. אחל בעזרת האל לפרש אלה הפעלים ואקדים בתחלה הפעלים שהפ' שלהם אל"ף. וקודם כל פירוש אומר כי לא יתכן היות פועל מן הפעלים פחות משלשה אותיות, רק אם יחסר אחת מאותיותיו, או יתחלף, אז יקרא פועל חסר או מחולף, והיה שרשו ראוי להיות כך וכך בראיות, כי מנהג העבריים לחסר ולשום חילוף החסרון ופעם לא ישימו כאשר אפרש.

וחלקתי הפעלים על קל וכבד, וקראתי קל כל מה שהוא על בנין פָּעַלְתִּי, כי הוא הקל שבבנינים, והכבד שהוא משונה מבנין פָּעַלְתִּי, כמו הִפְעַלְתִּי או פּוֹעַלְתִּי ואחרים בהבנינים. ואמרתי בפָּעַלְתִּי שהוא קל בבנינים להפלת הנוח הנעלם ממנו בעתיד, והענין הנח הנעלם שהוא בין הפ"א והעי"ן, וכי הפועל והפעול ממנו יבואו בלא מ"ם. וקראתי הִפְעַלְתִּי כבד לתוספת הה"א, ובעבור היות הפועֵל והפעוּל ממנו במ"ם. וכן קראתי פִּעַלְתִּי ופּוֹעַלְתִּי וכל מה שהוא משונה מבנין פָּעַלְתִּי הוא כבד, (ו)בעבור עמידת הנוח הנעלם שהוא בין הפ"א והעי"ן או דגשות העי"ן בעתיד וכל מיני הצטרפם, ועוד שהפועֵל והפעוּל מהם בתוספות מ"ם. והנה לא מצאנו בצירוף הבנינים יותר קל מצירוף פָּעַלְתִּי בעבור נפול נוח הנעלם בלשון עתיד והמ"ם סר מן הפועֵל והפעוּל, על כן אמרתי שהוא קל.

ודע כי כל פִּעַל ופִּעֵל העוברים דגוש העי"ן לעולם, ולא ישתנו אלה שני הבנינים, והענין שלא יקלו שישובו לענין פֵּעֵל או פֵּעַל בלא דגשות העי"ן, חוץ מן אותיות אחהע"ר, כי לאלה החמשה מנהג, ועוד אזכיר מנהגם. <עמ' 15> וכאשר יהיו שלמים אלה הבנינים פִּעֵל ופִּעַל שלא יהיה בהם אחהע"ר והם עוברים, לעולם לא ישתנו ולא יהיו כי אם דגושים לעולם, חוץ מזרים שאין ראיה בהם. והנה אני זוכר מלה אחת באה בלא דגשות ואיננו מאותיות אחהע"ר: וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי (בראשית לא ז), אִם כְּהָתֵל בֶּאֱנוֹשׁ תְּהָתֵלּוּ בוֹ (איוב יג ט). ובאה מלה אחת דגושה על דרך האמת: וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ (מ"א יח כז).

ויש מהפעלים שימצא בו משרשם פָּעַל לבדו או הִפְעִיל לבדו או פועל לבדו או פועל, ויש שימצאו פָּעַל והִפְעִיל או הִפְעִיל ופועל.

ועוד אומר כי העבריים כאשר יכבד עליהם פעל שהפ"א שלו או העי"ן שלו או הלמ"ד אל"ף או יו"ד או ו"ו, והם ידברו בו (מאד) ראו כי הנח הנעלם הוא יותר קל עליהם מאשר יראו אותו ויניעו, על כן יניחו ויעלימו מה שהיה ראוי להיותו נראה, כאשר אמרו אָמַר ואָכַל כאשר הוסיפו הארבעה אותיות שהם אינ"ת הפנו האל"ף לו"ו נח נעלם, ואמרו אוֹמַר, יֹאמַר, נֹאמַר, תֹּאמַר, אוֹכַל, יֹאכַל, נֹאכַל, תֹּאכַל. וכתבוהו פעם אל"ף כמו שהוא העיקר, ופעם ו"ו כמו שהוא על המבטא. והנה הו"ו שהוא במלת אוֹמַר ואוֹכַל שאחרי אל"ף המדבר, הוא פ"א הפועל; וכן כִּי יוֹכְלוּ אַתִּיקִים (יחזקאל מב ה), הו"ו שאחרי היו"ד שאיננו נמצא, הוא האל"ף במלת אָכַל ונהפך ו"ו נעלם, ועל כן העמידו היו"ד בהארכה עד שיראה נח. ופעם יפול זה האל"ף ממכתב כי נשענו שהוא עומד במבטא בהמשך מה שיש לפניו, כמו וְלַעֲמָשָׂא תֹּמְרוּ (ש"ב יט יד). ואל יחשוב חושב כי זה האל"ף נופל מהמבטא כאשר הוא נופל מהמכתב, כי הת"ו מעמד בהארכה להורות על הנוח שיש אחריו והוא פ"א הפועל. וכן אֹמַר אֶל אֱלוֹהַּ (איוב י ב), וְאֹכַל פִּתִּי לְבַדִּי (איוב לא יז), הו"ו נופל מהמכתב והוא עומד במבטא. והנוספים שהם במלת יֹאמְרוּ, תֹּאמְרוּ, אוֹמְרָה (תהלים מב י), יֹאכְלוּ, תֹּאכְלוּ, וְאֹכְלָה מִצֵּיד בְּנִי (בראשית כז כה), הכל מעמדים בהארכה בעבור הסבה שהזכרתי. על כן הוא כסיל הקורא אחד מהם בלא העמדת אריכות, בעבור שיפול מהמבטא פ"א הפועל שיורה עליו העמדת האריכות. רק וְאׇכְלָה מִצֵּידִי (בראשית כז יט) איננו מעמד, כי הוא פ"א הפועל כמו שׇׁמְרָה, זׇכְרָה, רק יהיה האל"ף מעמד <עמ' 16> במה שיהיה נוסף, כמו וְאֹכְלָה מִצֵּיד בְּנִי, וָאֹכְלָה וַתְּהִי בְּפִי כִּדְבַשׁ לְמָתוֹק (יחזקאל ג ג), אלה מעמדים בעבור היות האל"ף למדבר.

ואחר שהקדמתי זה הכלל אחל להזכיר כל הפעלים הנמצאים במקרא שתחלתם אל"ף ראשון ראשון כסדר אלפא ביתא.

הערת ויקיעורך: במהדו' דוקעס הובאה כאן ההקדמה ושערים א-ז גם בתרגום ר' משה בן גיקטילה (שטרם נדפס אז). ניתן למצוא אותם בוויקיטקסט גם בתוך המהדורה השלמה של תרגום רמב"ג, ללא שינויים משמעותיים, ועל כן הם הושמטו ממהדורה זו.

שער ח

העריכה בעיצומה

שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

כלל הפעלים שהפ"א שלהם אל"ף שאיננו שלם מנוח והפך

אבד – וּמָנוֹס אָבַד מִנְהֶם (איוב יא כ), אָבַדְתָּ עַם כְּמוֹשׁ (במדבר כא כט), והתהפך האל"ף לו"ו נעלם במבטא: יֹאבַד יוֹם (איוב ג ג), אַל נָא נֹאבְדָה (יונה א יד), וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל (במדבר טז לג), הנוספים מעמדים בהארכה בעבור הנוח שיש אחריהם.

ובשורש הזה פועל כבד: וְהֶאֱבִיד שָׂרִיד (במדבר כד יט), מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם (דברים ח כ), גם התהפך בו האל"ף לו"ו נעלם: אֹבִידָה עִיר (ירמיהו מו ח) – האל"ף למדבר, והו"ו שלאחריו פ"א הפועל, ונהפך לו"ו נעלם בעבור שלא יהיה כבד על הלשון התחברות שני אל"פין, ועיקרו אַאֲבִידָה.

ויש כבד אחר: אִבַּד וְשִׁבַּר (איכה ב ט), יְאַבֶּד הוֹן (משלי כט ג), אַאֲבֵּד, וָאֲחַלֶּלְךָ מֵהַר אֱלֹהִים וָאַבֶּדְךָ (יחזקאל כח טז) – הנוח הנעלם שיש בין הו"ו והאל"ף במלת וָאַבֶּדְךָ הוא האל"ף המדבר, ונעלם להיות קל על הלשון ונפל <עמ' 31> ממכתב להשענם על המבטא, ושרשו וָאַאֲבֶּדְךָ בתנועה. מְאַבְּדִים וּמְפִצִים (ירמיהו כג א).

…