קטגוריה:בראשית לח כה
הוא מוצאת והיא שלחה אל חמיה לאמר לאיש אשר אלה לו אנכי הרה ותאמר הכר נא למי החתמת והפתילים והמטה האלה
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורת הכתיב של הפרק
* * *
הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה.
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה המנוקדת של הפרק
* * *
הִ֣וא מוּצֵ֗את וְהִ֨יא שָׁלְחָ֤ה אֶל־חָמִ֙יהָ֙ לֵאמֹ֔ר לְאִישׁ֙ אֲשֶׁר־אֵ֣לֶּה לּ֔וֹ אָנֹכִ֖י הָרָ֑ה וַתֹּ֙אמֶר֙ הַכֶּר־נָ֔א לְמִ֞י הַחֹתֶ֧מֶת וְהַפְּתִילִ֛ים וְהַמַּטֶּ֖ה הָאֵֽלֶּה׃
נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה המוטעמת של הפרק
עזרה · תרשים של הפסוק מחולק על-פי הטעמים
* * *
הִ֣וא מוּצֵ֗את וְ/הִ֨יא שָׁלְחָ֤ה אֶל־חָמִ֙י/הָ֙ לֵ/אמֹ֔ר לְ/אִישׁ֙ אֲשֶׁר־אֵ֣לֶּה לּ֔/וֹ אָנֹכִ֖י הָרָ֑ה וַ/תֹּ֙אמֶר֙ הַכֶּר־נָ֔א לְ/מִ֞י הַ/חֹתֶ֧מֶת וְ/הַ/פְּתִילִ֛ים וְ/הַ/מַּטֶּ֖ה הָ/אֵֽלֶּה׃
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה הדקדוקית של הפרק
* * *
הנוסח בכל מהדורות המקרא בוויקיטקסט הוא על על פי כתב יד לנינגרד (על בסיס מהדורת ווסטמינסטר), חוץ ממהדורת הטעמים, שהיא לפי מקרא על פי המסורה. לפרטים מלאים ראו ויקיטקסט:מקרא.
ביאורים: המפרשים עונים לשאלות • ביאור קצר על כל הפרק • ביאור מפורט על הפסוק
תרגום
| אונקלוס: | הִיא מִתַּפְקָא וְהִיא שְׁלַחַת לַחֲמוּהָא לְמֵימַר לִגְבַר דְּאִלֵּין דִּילֵיהּ מִנֵּיהּ אֲנָא מְעַדְּיָא וַאֲמַרַת אִשְׁתְּמוֹדַע כְּעַן לְמַן עִזְקְתָא וְשׁוֹשִׁפַּיָּא וְחוּטְרָא הָאִלֵּין׃ |
| ירושלמי (יונתן): | תָּמָר מִתְאַפְקָא לְאִיתּוֹקְדָא וּבְעַת תְּלַת מַשְׁכּוֹנְיָא וְלָא אַשְׁכַּחְתְּנוּן תָּלַת עֵינָהָא לִשְׁמֵי מְרוֹמָא וְכֵן אָמְרַת בְּבָעוּ בְּרַחֲמִין מִן קֳדָמָךְ יְיָ עֲנֵי יָתִי בַּהֲדָא שַׁעְתָּא אַנַנְקִי וְאַנְהָר עַיְינִי וְאַשְׁכַּח תְּלַת סַהֲדֵי וַאֲנָא מְקַיְימָא לָךְ מִן חַרְצְיַי תְּלָתָא קַדִישַׁיָיא דְמִקַדְשִׁין שְׁמָךְ וְנַחְתִין לְאַתּוּן נוּרָא בְּבִקְעַת דוּרָא בֵּיהּ שַׁעְתָּא רָמַז קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמִיכָאֵל וְאַנְהַר עַיְינָהּ וְאַשְׁכַּחְתּוּן וּנְסִיבַת יַתְהוֹן וְטַלְקַת יַתְהוֹן קָמֵי רִיגְלֵי דַיָינַיָא וַאֲמַרַת גַבְרָא דְאִלֵין מַשְׁכּוֹנְיָא דִידֵיהּ מִינֵיהּ אֲנָא מְעַבְּרָא וְאַף עַל גַב דַאֲנָא יָקְדָא לֵית אֲנָא מְפַרְסְמָא לֵיהּ בְּרָם מָרֵי עַלְמָא יִתֵּן בִּלְבָבֵיהּ דְיַכִּיר יַתְהוֹם וִישֵׁיזִיב יָתִי מִן דִינָא רַבָּא הָדֵין וְכֵיוַן דְחָמָא יַתְהוֹם יְהוּדָה אַכֵּר יַתְהוֹם בְּכֵן אָמַר בְּלִבֵּיהּ טַב לִי בָּהִית בְּעַלְמָא הָדֵין דְהוּא עָלַם עֲבִיר וְלָא נַבְהִית בְּאַנְפֵּי אַבְהָתִי צַדִיקַיָא בְּעַלְמָא דְאָתֵי טַב לִי יַקִיד בְּעַלְמָא הָדֵין בְּאֵישָׁא טַפְיָא וְלָא נֵיקַד בְּעַלְמָא דְאָתֵי בְּאֵישָׁא אָכְלָא אֵשָׁא דְמֵיכְלָא קָבֵיל מֵיכְלָא הוּא לְפוּם דְאַמָרִית לְיַעֲקב אַבָּא אַכַּר כְּדוֹן פַּרְגוֹדָא דִבְרָךְ לְפוּם כֵּן צְרָכִית לְמִשְׁמַע בְּבֵי דִינָא לְמַן אִינוּן סִיטוּמְתָּא וְחוֹטְיָא וְחוֹטְרַיָא הָאִלֵין: |
| ירושלמי (קטעים): | תָּמָר נַפְקַת לְמִיתּוֹקְדָא בְּנוּרָא וּבָעֵת תְּלָתָא סַהֲדֵי וְלָא אַשְׁכְּחַת יַתְהוֹן תָּלַת עַיְינָא לִמְרוֹמָא וַאֲמָרַת בְּבָעוּ בְּרַחֲמֵי מִן קֳדָמָךְ יְיָ אַתְּ הוּא יְיָ אֱלהִים דְעֲנֵי לַעֲיָיקַיָא בְּשַׁעַת עֲקַתְהוֹן עָנֵי יָתִי בַּהֲדָא שַׁעְתָּא דְהוּא שַׁעַת אֲנַנְקֵי וַאֲנָא מְקַיִמְנָא לָךְ תְּלָתָא צַדִיקִין בְּבִקְעַת דוּרָא חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה בָּהּ בְּשַׁעְתָּא שְׁמַע מֵימְרֵיהּ דַיְיָ קַל צְלוֹתָהּ וַאֲמַר לְמִיכָאֵל חוּת וְהַב יַתְהוֹן לְהַנְהָרִין עֵינֵיהּ כַּד הֲוָה חֲמַת יַתְהוֹן נְסִיבַת יַתְהוֹן וְטַלְקַת יַתְהוֹן קֳדָם רִגְלוֹי דְדַיְינַיָא וַאֲמָרַת לְהוֹן גַבְרָא דְאִילֵין דִידֵיהּ מִנֵיהּ אֲנָא מְעַבְּרָא אַף עַל גַב דִיקִידָה לֵית אֲנָא מְפַרְסַיָא לֵיהּ בְּרַם רְחִיצָא אֲנָא בְּרִבּוֹן כָּל עַלְמַיָא יְיָ דְהוּא סָהִיד בֵּינִי וּבֵינֵיהּ דִיהַב בְּלִבֵּיהּ דְגַבְרָא דְאִלֵין דִידֵיהּ דְיַחְכִּים לְמַן עִזְקָתֵיהּ וְשׁוֹשִׁיפָא וְחוּטְרָא הָאִילֵין: |
רש"י (כל הפרק)
"הוא מוצאת" - להשרף
"והיא שלחה אל חמיה" - לא רצתה להלבין פניו ולומר ממך אני מעוברת אלא לאיש אשר אלה לו אמרה אם יודה מעצמו יודה ואם לאו ישרפוני ואל אלבין פניו מכאן אמרו נוח לו לאדם שיפילוהו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים
"הכר נא" - אין נא אלא לשון בקשה הכר נא בוראך ואל תאבד שלש נפשותרש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)
וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ – לֹא רָצְתָה לְהַלְבִּין פָּנָיו וְלוֹמַר: מִמְּךָ אֲנִי מְעֻבֶּרֶת, אֶלָּא לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לוֹ. אָמְרָה: אִם יוֹדֶה מֵעַצְמוֹ – יוֹדֶה; וְאִם לָאו, יִשְׂרְפוּנִי וְאַל אַלְבִּין פָּנָיו. מִכָּאן אָמְרוּ: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּפִּיל עַצְמוֹ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ, וְאַל יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים (סוטה י' ע"ב).
הַכֶּר נָא – אֵין "נָא" אֶלָּא לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה: הַכֶּר נָא בּוֹרַאֲךָ (שם; ב"ר פה,יא), וְאַל תְּאַבֵּד שָׁלֹשׁ נְפָשׁוֹת.
רשב"ם (כל הפרק)
מתוך: רשב"ם על בראשית לח (עריכה)
אבן עזרא (כל הפרק)
רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)
היא מוצאת. לישרף. ודרשו רז"ל מכאן נח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים, שכך אמרה תמר אם יודה מוטב ואם לאו הריני מטיל עצמי לכבשן האש ולא אלבין פניו. ואע"פ שמלת מוצאת כתובה באל"ף יש לפרשו לפי הדרש הזה מלשון (איכה ד) ויצת אש בציון. ותמצא השם המיוחד בראשי תיבות כסדרן ויאמר י"הודה ה"וציאוה ו"תשרף ה"יא מוצאת, להודיע כי בעת שהיתה מחשבת יהודה לשרפה היתה מחשבת הקב"ה להצלה ורחמים והכל סבות מאתו יתברך.
והיא שלחה אל חמיה לאמר. כלומר שיאמרו לו השלוחים בשמה. לאיש אשר אלה לו אנכי הרה. כי הם עצמם לא היו יודעים מה שבידה, ועשתה כן כדי שלא יתבייש. וכאשר ראתה שלא הודה בזה וחשבה אולי שכח הענין אמרה לו היא בעצמה פנים בפנים הכר נא למי החותמת וגו', ולכך הזכירתם בשמם, ועדיין היתה כוונתה שאם יודה בזה מוטב ואם לאו תשרף ולא תלבין פניו.
ובתרגום ירושלמי של היא מוצאת הזכיר כי סמאל החביא אותם כדי שלא תמצאם ותשרף, ותמר בקשה רחמים לפני הקב"ה להמציא לה שלשה וינצלו שלשה ואז תתן לו ג', ורמז הקב"ה לגבריאל והחזירם לה והשליכתם לרגלי הדיינים, וזהו שאמרה לו
הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה.ספורנו (כל הפרק)
"היא מוצאת והיא שלחה" שלא נפל לבה מהשתדל לזכות את עצמה אע"פ שהיו מוציאים אותה להשרף כי היה לבה כלב הארי:
" לאיש אשר אלה לו" אע"פ שהיתה באותה סכנה לא רצתה להלבין פניו כאמרם ז"ל נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים מנלן מתמר:מלבי"ם (כל הפרק)
(כד – כו) "זנתה תמר". היתה השאלה אם פטר אותה מן היבום ודינה כפנויה, ויהודה השיב שלא פטרה מן היבום וצוה לשרפה, וכפי מנהג בני שם אז היתה הזקוקה כאשת איש, והיה ביד יהודה ליבמה בעצמו או ליתנה לשלה ליבמה להקים זרע להמתים, וע"כ אמר "ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני", ר"ל שמה שלא נתתיה לשלה בני היה מפני שהחלטתי בדעתי ליבמה בעצמי, ולפ"ז היתה זקוקתי לא זקוקת בני, ומה שאחרתי הדבר ולא לקחתיה תכף, היה עולה ממני והיה לה הצדקה לעשות הערמה הזאת, ועז"א "צדקה ממני":
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית לח כה.
לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה
הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ
אנשי יהודה באו לבית אביה. לא נאמר שהם בקשו להכנס בכבוד. לא נאמר שהם הסבירו לה במה היא מואשמת. לא נאמר שהם אמרו לה מה עונשה. לא נאמר לה מי החליט את זה. מדברי תמר אנו רואים שהיא ידעה שהם אנשי יהודה, ושהם באים להעניש אותה כי היא בהריון. ייתכן שהיא ידעה כי היא זאת שפירסמה את הריונה, לפני שהריונה היה נראה.
בזמן שלקחו אותה החוצה להשרף, למזלה תמר היתה מוכנה ולקחה את המטה, החותם והפתיל. האנשים שלקחו אותה אפשרו לה לפתוח את הפה ולומר "לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה".
כאשר האנשים שמעו זאת הם הסתכלו על החפצים, עצרו ולא המשיכו בדרכם לשרוף אותה.
וְהִיא שָׁלְחָה
אדם נושא אישה בביאה, אלא כאשר הביאה היא עם זונה בתשלום.
תמר שלחה את החותמת והפתיל והמטה ליהודה, ומסר בדיבור ליהודה להכיר את חפציו שהיא החזיקה כערבון. תמר לא היתה זונה או קדשה, והיא לא זנתה בתשלום עם אף איש. כאשר תמר שלחה את החפצים ליהודה, היא העבירה את הבעלות חזרה אליו, התשלום לשרותיה של הזונה פקע, והביאה חדלה להיות בתשלום. כוונתו של יהודה לשלם, בטלה כאשר הוא החליט לא לשלוח לה את הגדי, וקבע שהערבון הוא התשלום בלי שתמר הסכימה לשינוי הזה. תמר השיבה את החפצים שהושארו אצלה וכך יהודה לא שילם דבר עבור השרות והוא בעל את תמר והיא אשתו. יהודה לא הציע לשלם לה את הגדי, כלומר יהודה קיבל שהיא אשתו.
הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה
עכשו אנו מבינים למה היה חשוב לה לקחת ממנו שלושה חפצים אישים וידועים. חפץ אחד, היא היתה יכולה לגנוב מביתו. כשיהודה הגיע לתמנתה הוא לבטח רכש חפצים חדשים כדי שהוא לא יהיה לבוז. חותמו פתילו והמטה הראו בוודאות שיהודה קשור לעניין ואי אפשר לשרוף אותה ללא ברור.
סביר שעושי דברו של יהודה הכירו את חפציו, והבינו שהיא טוענת שבעל החפצים האלה גרם להריונה. אפילו אם הם לא הכירו, לפחות הם הבינו את החשיבות, ולא העיזו לשרוף אותה לפני שיהודה יעשה החלטה חדשה בעניין, הן אם היא תשרף, ילדו של יהודה ישרף גם הוא.
תמר ידעה שיצטטו את דבריה ליהודה, ולכן היא דיברה ישירות עם יהודה: "הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה". קיימת אפשרות שתמר לא אמרה את החלק הזה של המשפט לאנשים אלא רק ליהודה עצמו כאשר היא הופיעה לפניו.
אָנֹכִי הָרָה
תמר מודה ומאשרת שהיא בהריון. תמר מודה שהיא קיימה יחסי מין ושהיא נושאת את ילדו של בעל החפצים הללו. תמר לא מודה שהיא זנתה ושהיא הרה לזנוניה. במצב הזה, לא היתה אפשרות שאנשי יהודה יהרגו את תמר, שטוענת שהיא נושאת ברחמה את יורשו של יהודה.
הרשימה המלאה של דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לפסוק זה
פסוק זה באתרים אחרים: אתנ"כתא • סנונית • הכתר • על התורה • Sefaria • שיתופתא
דפים בקטגוריה "בראשית לח כה"
קטגוריה זו מכילה את 12 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 12 דפים.