מ"ג בראשית לח כו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקראות גדולות בראשית


<< · מ"ג בראשית לח · כו · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני ולא יסף עוד לדעתה

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּה.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיַּכֵּ֣ר יְהוּדָ֗ה וַיֹּ֙אמֶר֙ צָֽדְקָ֣ה מִמֶּ֔נִּי כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן לֹא־נְתַתִּ֖יהָ לְשֵׁלָ֣ה בְנִ֑י וְלֹֽא־יָסַ֥ף ע֖וֹד לְדַעְתָּֽהּ׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וְאִשְׁתְּמוֹדַע יְהוּדָה וַאֲמַר זַכָּאָה מִנִּי מְעַדְּיָא אֲרֵי עַל כֵּן לָא יְהַבְתַּהּ לְשֵׁלָה בְרִי וְלָא אוֹסֵיף עוֹד לְמִדְּעַהּ׃
ירושלמי (יונתן):
וְאַכֵּר יְהוּדָה וַאֲמַר זַכְיָא הִיא תָמָר מִינִי אִתְעַבָּרַת וּבְרַת קָלָא נַפְלַת מִשְׁמַיָיא וַאֲמַרַת דְמִן קֳדָמַי הֲוָה פִּתְגָמָא וְאִשְׁתְּזָבוּ תַּרְוֵיהוֹם מִן דִינָא וַאֲמַר בְּגִין דְלָא יְהַבְתָּהּ לְשֵׁלָה בְּרִי אִירַע יָתִי כְּדוֹן וְלָא אוֹסֵף תּוּב לְמֵידְעָהּ בְּמִשְׁכְּבָא:
ירושלמי (קטעים):
וְחַכֵּם יְהוּדָה תְּלָתָא סַהֲדוֹי וְקָם עַל רִיגְלוֹי וַאֲמַר בְּבָעוּ מִנְכוֹן אַחַי וֶאֱנָשֵׁי בַּיְיתֵיהּ דְאַבָּא קַבִּילוּ מִנִי בִּמְכִילָא דְאִינַשׁ מְכִיל בָּהּ מִתְכִּיל לֵיהּ בֵּין מְכִילָא טָבָא בֵּין מְכִילָא בִּישָׁא וְטוֹבוֹי דְכָל אִינַשׁ דִמְגַלֵי עוֹבְדוֹי עַל דִנְסִיבַת פַּרְגוֹדָא דְיוֹסֵף אָחִי וְאִצְבָּעִית יָתָהּ בְּאִידְמָא דִצְפִירָא וְקָרִיבִית יָתָהּ קֳדָם רִיגְלִי דְאַבָּא וַאֲמַר לֵיהּ חַכִּים כְּעַן הַפַּרְגוֹד דִבְרָךְ הוּא דָא אִילָא מְכִילָא לְקָבֵיל מְכִילָא סִדְרִין לְקָבֵיל סִדְרִין טַב לִי בָּהִית בְּעַלְמָא הָדֵין וְלָא בָּהִית לְעַלְמָא דַאֲתִי טַב לִי יָקַד בְּאֵישָׁא טַפְיָא וְלֵית אֲנָא יְקִיד בְּאֵישָׁא אָכְלָא אֵישָׁא זַכְּאַי הִיא תָּמָר כַּלָתִי בְּדִינָא מִנִי הִיא מְעַבְּרָא חַס לָהּ לְתָמָר כַּלָתִי לֵית הִיא מְעַבְּרָא בְּנִין דִזְנוּ בְּגִין כְּדֵין לָא אַסְבִית יָתָהּ לְשֵׁלָה בְּרִי בְּרַת קָלָא נַפְקַת מִן שְׁמַיָא וַאֲמָרַת תְּרֵיכוֹן זַכְוָן בְּדִינָא מִן קֳדָם יְיָ הֲוַת פִּתְגָמָא וְלָא אוֹסִיף תּוּב לְמֵיחֲכּוּם יָתָהּ:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"צדקה" - בדבריה

"ממני" - היא מעוברת ורז"ל דרשו שיצאה בת קול ואמרה ממני ומאתי יצאו הדברים לפי שהיתה צנועה בבית חמיה גזרתי שיצאו ממנה מלכים ומשבט יהודה גזרתי להעמיד מלכים בישראל

"כי על כן לא נתתיה" - כי בדין עשתה על אשר לא נתתיה לשלה בני

"ולא יסף עוד" - יש אומרים לא הוסיף ויש אומרים לא פסק (וחבירו גבי אלדד ומידד ולא יספו ומתרגמינן ולא פסקו)

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

כי על כן לא נתתיה — כמו "כי על כן ראיתי פניך" (בראשית לג, י), כטעם חכמינו: "הואיל ולא נתתיה". או טעמו: עשתה כן, כי לא נתתיה.

לדעתה — לשכב עמה:

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"צדקה ממני" - צדקה בדבריה ממני היא מעוברת ורבותינו דרשו (סוטה י) שיצאה בת קול ואמרה ממני ומאתי יצאו הדברים לשון רש"י והנכון שהוא כמו צדיקים וטובים ממנו (מלכים א ב לב) ויאמר אל דוד צדיק אתה ממני כי אתה גמלתני הטובה ואני גמלתיך הרעה (שמואל א כד יז) צדקה במעשיה יותר ממני כי היא הצדקת ואני החוטא אליה שלא נתתיה לשלה בני והטעם כי שלה הוא היבם ואם לא יחפוץ לקחת את יבמתו אביו הוא הגואל אחריו כאשר פירשתי למעלה (בפסוק ח) בדין היבום

"ולא יסף עוד לדעתה" - אחרי שהקים זרע לבניו לא רצה להיות עמה עוד אף על פי שהיה ברצונו כי איננה אסורה עליו והיתה אשתו כמשפט היבמים וזה טעם האומר (סוטה י) לא פסק כתיב הכא ולא יסף וכתיב התם (דברים ה יט) קול גדול ולא יסף

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כד – כו) "זנתה תמר". היתה השאלה אם פטר אותה מן היבום ודינה כפנויה, ויהודה השיב שלא פטרה מן היבום וצוה לשרפה, וכפי מנהג בני שם אז היתה הזקוקה כאשת איש, והיה ביד יהודה ליבמה בעצמו או ליתנה לשלה ליבמה להקים זרע להמתים, וע"כ אמר "ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני", ר"ל שמה שלא נתתיה לשלה בני היה מפני שהחלטתי בדעתי ליבמה בעצמי, ולפ"ז היתה זקוקתי לא זקוקת בני, ומה שאחרתי הדבר ולא לקחתיה תכף, היה עולה ממני והיה לה הצדקה לעשות הערמה הזאת, ועז"א "צדקה ממני":