מ"ג בראשית לח כד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקראות גדולות בראשית


<< · מ"ג בראשית לח · כד · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויהי כמשלש חדשים ויגד ליהודה לאמר זנתה תמר כלתך וגם הנה הרה לזנונים ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיְהִ֣י ׀ כְּמִשְׁלֹ֣שׁ חֳדָשִׁ֗ים וַיֻּגַּ֨ד לִֽיהוּדָ֤ה לֵֽאמֹר֙ זָֽנְתָה֙ תָּמָ֣ר כַּלָּתֶ֔ךָ וְגַ֛ם הִנֵּ֥ה הָרָ֖ה לִזְנוּנִ֑ים וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָ֔ה הוֹצִיא֖וּהָ וְתִשָּׂרֵֽף׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וַהֲוָה כְּתַלָּתוּת יַרְחַיָּא וְאִתְחַוַּא לִיהוּדָה לְמֵימַר זַנִּיאַת תָּמָר כַּלְּתָךְ וְאַף הָא מְעַדְּיָא מִזְּנוּתַהּ וַאֲמַר יְהוּדָה אַפְּקוּהָא וְתִתּוֹקַד׃
ירושלמי (יונתן):
וַהֲוָה בִּזְמַן תְּלַת יַרְחִין אִשְׁתְּמוֹדְעָא דִמְעַבְּרָא הִיא וְאִיתְנֵי לִיהוּדָה לְמֵימַר זַנְיָית תָּמָר כַּלְתֵךְ וְאוּף הָא מְעַבְּרָא לִזְנוּ וַאֲמַר יְהוּדָה הֲלָא בַּת כָּהֵן הִיא הַנְפָקוּהָא וְתִתּוֹקָד:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"כמשלש חדשים" - (נדה מג) רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם ול' כמשלש חדשים כהשתלש החדשים כמו (אסתר ט) ומשלוח מנות משלוח ידם וכן תרגם אונקלוס כתלתות ירחיא

"הרה לזנונים" - שם דבר מעוברת כמו אשה הרה וכמו ברה כחמה

"ותשרף" - אמר אפרים מקשאה משום רבי מאיר בתו של שם היתה שהוא כהן לפיכך דנוה בשריפה

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

כמשלש חדשים — בתוספת מ"ם קודם "שלש"; ובימים, בתוספת מ"ם אחר "שלש":

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף" - אמר אפרים מקשאה תלמידו של רבי מאיר משום רבי מאיר תמר בתו של שם היתה שהוא כהן לפיכך דנוה בשריפה (ב"ר פה י) זה כתב רש"י ולא פירשו ואני לא ידעתי הדין הזה שבת כהן אינה חייבת שריפה אלא בזנות עם זיקת הבעל ארוסה או נשואה כמו שמפורש בגמרא בסנהדרין (נא) אבל בת כהן שומרת יבם שזינתה אינה במיתה כלל ובין בת ישראל ובין בת כהן אינה אלא בלאו גרידא ואם תאמר שהיה היבום נוהג בבני נח והיא להם בכלל אשת איש ואזהרה שלהם זו היא מיתתם (שם נח) והלא הם אומרים (ב"ר פה ה) שיהודה התחיל במצות יבום תחלה וכן בגמרא סנהדרין (נז) מוכיח שאין יבמה בבני נח חייבת כלל ונראה לי שהיה יהודה קצין שוטר ומושל בארץ והכלה אשר תזנה עליו איננה נדונת כמשפט שאר האנשים אך כמבזה את המלכות ועל כן כתוב ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף כי באו לפניו לעשות בה ככל אשר יצוה והוא חייב אותה מיתה למעלת המלכות ושפט אותה כמחללת את אביה לכבוד כהונתו לא שיהיה דין הדיוטות כן ועל דרך הפשט יתכן שהיה משפטם כנהוג היום במקצת ארצות ספרד שהאשה אשר תזנה תחת אישה מוסרין אותה לבעלה והוא דן אותה למיתה או לחיים כרצונו והנה היתה מיועדת לשלה בנו והיא להם כאשת איש בנימוסיהם

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כד – כו) "זנתה תמר". היתה השאלה אם פטר אותה מן היבום ודינה כפנויה, ויהודה השיב שלא פטרה מן היבום וצוה לשרפה, וכפי מנהג בני שם אז היתה הזקוקה כאשת איש, והיה ביד יהודה ליבמה בעצמו או ליתנה לשלה ליבמה להקים זרע להמתים, וע"כ אמר "ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני", ר"ל שמה שלא נתתיה לשלה בני היה מפני שהחלטתי בדעתי ליבמה בעצמי, ולפ"ז היתה זקוקתי לא זקוקת בני, ומה שאחרתי הדבר ולא לקחתיה תכף, היה עולה ממני והיה לה הצדקה לעשות הערמה הזאת, ועז"א "צדקה ממני":