ביאור:משלי כב

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

בראשית שמות ויקרא במדבר דברים - יהושע שופטים שמואל מלכים ישעיהו ירמיהו יחזקאל תרי עשר - תהלים משלי איוב חמש מגילות דניאל עו"נ דה"י

קיצור דרך: a2822

משלי פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא       (מהדורות נוספות של משלי כב)
ר' הביאור במהדורה המעומדת

---

א נִבְחָר עדיף, טוב יותר שֵׁם פרסום, מוניטין בעיני אנשים רבים מֵעֹשֶׁר רָב, מִכֶּסֶף וּמִזָּהָב חֵן למצוא חן בעיני אנשים קרובים

להרחבה טוֹב.

ב עָשִׁיר וָרָשׁ נִפְגָּשׁוּ, עֹשֵׂה כֻלָּם כל הפגישות הללו

להרחבה יְהוָה.

ג עָרוּם רָאָה רָעָה אסון שבא על הזולת (ויסתר) וְנִסְתָּר נזהר שלא יבוא האסון גם עליו, וּפְתָיִים עָבְרוּ לא נזהרו, חזרו על אותה טעות שעשה הזולת

להרחבה וְנֶעֱנָשׁוּ.

קיימים פסוקים נוספים המלמדים על מידות טובות שגוררות מידות טובות אחרות. ראו מסילת ישרים - התקדמות הדרגתית במידות הטובות

ד עֵקֶב עֲנָוָה  -  האדם המתנהג בענוה כלפי אנשים אחרים מגיע גם להתנהג בענוה כלפי ה' ול- יִרְאַת יְהוָה, עֹשֶׁר וְכָבוֹד וְחַיִּים.

ה צִנִּים קוצים פַּחִים בורות בְּדֶרֶךְ עִקֵּשׁ עקום

להרחבה, שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ הרוצה לשמור על חייו יִרְחַק מֵהֶם יכול להתרחק מהדרך העקומה וכך להתרחק מהקוצים והבורות; הבחירה היא ביד האדם

להרחבה.

ו חֲנֹךְ לַנַּעַר ערוך לנער טקס כניסה לתפקיד

להרחבה עַל פִּי פתח, התחלה של- דַרְכּוֹ דרך חייו, כלומר כאשר הוא נעשה בוגר

להרחבה, גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה מהדרך.

ז עָשִׁיר בְּרָשִׁים יִמְשׁוֹל צריך לשלוט בחכמה בעניים הקרובים אליו, לנהל עבורם את ענייניהם הכלכליים

להרחבה, וְעֶבֶד צריך לשעבד את עצמו להחזרת החוב

להרחבה לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה.

ח זוֹרֵעַ המתחיל פעולה או פרוייקט

להרחבה עַוְלָה של אי-צדק - (יקצור) יִקְצָר ראוי ש'ירוויח' מהפרוייקט שלו רק-

להרחבה אָוֶן אין והבל, או רַע

להרחבה, וְשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ והכלי שנתן לו שלטון על הזולת, הכוח לפגוע במי שהוא כועס עליו יִכְלֶה.

ט טוֹב עַיִן המביט במבט טוב ושמח על אנשים הנהנים מרכושו

להרחבה - הוּא יְבֹרָךְ יזכה לברכתו של האיש שעזר לו

להרחבה כִּי נָתַן מִלַּחְמוֹ לַדָּל.

י גָּרֵשׁ הרחק מביתך או מבית הספר

להרחבה לֵץ אדם הלועג ומזלזל בזולת

להרחבה - וְיֵצֵא מָדוֹן מריבה, וְיִשְׁבֹּת דִּין צורך בתביעות משפטיות וְקָלוֹן ביזיון.

יא אֹהֵב (טהור) טְהָר לֵב ללא אינטרסים אישיים, ללא כוונה לשלוט באהובו - חֵן שְׂפָתָיו, רֵעֵהוּ מֶלֶךְ מדבר דברים נעימים המעצימים את אהובו וגורמים לו להרגיש חזק כמו מלך

להרחבה.

יב עֵינֵי יְהוָה הרואה לתוך לבותיהם של בני האדם נָצְרוּ שמרו היטב

להרחבה דָעַת על דעתו של השופט, הצריך להחליט אם האדם העומד לפניו הוא ישר או רמאי

להרחבה, וַיְסַלֵּף דִּבְרֵי בֹגֵד ה' גורם לו להיכשל בלשונו כך שהשופט יזהה שהוא רמאי.

יש שפירשו את הפסוק גם כתירוץ של 'עצלנים' מחשבתיים, שממציאים סכנות רוחניות כדי שלא יצטרכו ללמוד חכמה. ראו הסכנות בחוץ וברחובות

יג אָמַר עָצֵל     תירוץ דמיוני כדי שלא יצטרך לצאת לעבוד: 'אֲרִי בַחוּץ! בְּתוֹךְ רְחֹבוֹת אֵרָצֵח!'.

יד שׁוּחָה בור, חפירה עֲמֻקָּה פִּי זָרוֹת שיחה עם נשים זרות, זְעוּם יְהוָה מי שה' כעס עליו וקיללו (יפול) יִפָּל שָׁם.

טו אִוֶּלֶת שטחיות

להרחבה קְשׁוּרָה מחוברת מבחוץ בלבד בְלֶב נָעַר, שֵׁבֶט מוּסָר אמצעי כפיה, "חינוך חובה"

להרחבה יַרְחִיקֶנָּה מִמֶּנּוּ.

טז עֹשֵׁק דָּל מי שאינו מחזיר כסף או רכוש שהוא חייב לאדם עני

להרחבה  -  עונשו יהיה לְהַרְבּוֹת לוֹ לשלם לעני את החוב בתוספת ריבית והצמדה

להרחבה, נֹתֵן לְעָשִׁיר אך הנותן ריבית לעשיר, אינו מקיים בכך מצוה אלא - אַךְ לְמַחְסוֹר רק מחסיר מעצמו ללא תועלת.

דברי חכמה של חכמים אחרים

יז הַט אָזְנְךָ וּשְׁמַע דִּבְרֵי חֲכָמִים את דבריהם של חכמים אחרים, וְלִבְּךָ תָּשִׁית לְדַעְתִּי אך את עיקר מחשבותיך תפנה לדעת שאני מלמד אותך

להרחבה.

יח כִּי נָעִים כִּי תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ מחוץ ללב, במקום הרגשות השטחיים

להרחבה, יִכֹּנוּ יַחְדָּו שניהם יחד, גם חכמתם של אחרים וגם הידע שלי עַל שְׂפָתֶיךָ כך שתוכל לצטט אותם בעת הצורך.

יט לִהְיוֹת בַּיהוָה מִבְטַחֶךָ מכיוון שאתה בוטח בה' ואין חשש שתושפע לרעה מדבריהם, הוֹדַעְתִּיךָ הַיּוֹם אַף אָתָּה.

כ הֲלֹא כָתַבְתִּי לְךָ את דברי החכמים האחרים, שהם כמו (שלשום) שָׁלִישִׁים עוזרים ומשרתים

להרחבה, בְּמוֹעֵצֹת וָדָעַת.

כא לְהוֹדִיעֲךָ קֹשְׁטְ נימוקים וטעמים

להרחבה אִמְרֵי אֱמֶת, לְהָשִׁיב להחזיר אֲמָרִים אֱמֶת לְשֹׁלְחֶיךָ לה', ששלח את נשמתך לעולם הזה כדי שתאסוף אמרי אמת מכל מקום שבו הם נמצאים.

{פ}

אל תנצלו את חולשתם של העניים כדי לשדוד אותם

כב אַל תִּגְזָל דָּל כִּי דַל חלש ואין לו כוח להתנגד

להרחבה הוּא, וְאַל תְּדַכֵּא עָנִי שאין לו קשרים וכסף לייצוג משפטי

להרחבה בַשָּׁעַר במקום המשפט

להרחבה.

כג כִּי יְהוָה יָרִיב רִיבָם, וְקָבַע "יגזול", ייקח בכוח

להרחבה אֶת קֹבְעֵיהֶם נָפֶש חייהם של הגזלנים, שפגעו בחייהם של העניים

להרחבה.

אל תתחברו עם אנשים כעסנים

כד אַל תִּתְרַע תתרועע, תתחבר

להרחבה אֶת עם בַּעַל אָף בעל אופי כעסן, וְאֶת אִישׁ חֵמוֹת לֹא תָבוֹא.

כה פֶּן תֶּאֱלַף תלמד

להרחבה (ארחתו) אֹרְחֹתָיו, וְלָקַחְתָּ מוֹקֵש מידה רעה שתהיה עבורך מכשול

להרחבהׁ לְנַפְשֶׁךָ.

אל תהיו ערבים להלוואה

כו אַל תְּהִי בְתֹקְעֵי כָף לוקחים אחריות על מעשים של אחרים

להרחבה, בַּעֹרְבִים מַשָּׁאוֹת הלוואות.

כז אִם אֵין לְךָ לְשַׁלֵּם, לָמָּה יִקַּח מִשְׁכָּבְךָ מִתַּחְתֶּיךָ למה לך להסתכן, אולי הלווה לא יחזיר והמעקלים יבואו לעקל את מיטתך באמצע הלילה כאשר אתה ישן עליה.

הקפידו על גבולות בין אנשים ובין עמים

כח אַל תַּסֵּג תזיז לאחור כדי להגדיל את השטח שלך גְּבוּל עוֹלָם גבול שנועד להיות קבוע ונצחי

להרחבה, אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבוֹתֶיךָ.

שימו לב לכישרונות של אחרים

כט חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּו אם ראית איש זריז במקצוע שלו, השתדל להמליץ עליו ולעזור לו להגיע למשרה בכירה

להרחבה - לִפְנֵי מְלָכִים יִתְיַצָּב, בַּל יִתְיַצֵּב לִפְנֵי חֲשֻׁכִּים מעסיקים פשוטים, שם הכישרון שלו יתבזבז והוא לא יתפרסם.

{פ}

ביאורי פסוקים

מבנה וסיכום הפרק

עריכה

דקויות

פסוקים 1-16

החצי הראשון של הפרק - עד פסוק 16 - שייך לקובץ השני בספר משלי, שבו כל פסוק עומד בפני עצמו. אולם ניתן לזהות בו זוגות של פסוקים מקבילים, וייתכן שיש לפרשם יחד.

א. פסוק 1 "נִבְחָר שֵׁם מֵעֹשֶׁר רָב, מִכֶּסֶף וּמִזָּהָב חֵן טוֹב"*לעומת פסוק 4 "עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה', עֹשֶׁר וְכָבוֹד וְחַיִּים"*- כבוד חשוב יותר מעושר, אבל הענו הוא ירא ה' וזוכה לשניהם.

ב. פסוק 2 "עָשִׁיר וָרָשׁ נִפְגָּשׁוּ, עֹשֵׂה כֻלָּם ה'"*לעומת פסוק 7 "עָשִׁיר בְּרָשִׁים יִמְשׁוֹל, וְעֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה"*- הראשון מתאר מצב רצוי והשני מצב מצוי.

ג. פסוק 9 "טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ, כִּי נָתַן מִלַּחְמוֹ לַדָּל"*לעומת פסוק 16 "עֹשֵׁק דָּל לְהַרְבּוֹת לוֹ, נֹתֵן לְעָשִׁיר - אַךְ לְמַחְסוֹר"*- השני מתאר שני ניגודים של הראשון: לוקח מהדל (לעומת נותן לדל) ונותן לעשיר (לעומת נותן לדל).

האם תוכלו למצוא זוגות נוספים של פסוקים מקבילים בפרק?

פסוקים 17 והלאה

בפסוק 17 מתחיל הקובץ השלישי בספר משלי - קובץ "דִּבְרֵי חֲכָמִים", שבו שלמה אוסף את דבריהם של חכמים אחרים המחזקים את דעתו; ראו במבוא ובפירושנו על פסוק 17. לגבי מבנה הקובץ, ראו פירושנו על פרק כג.

פסוק א

עריכה

<< · ביאור · משלי כב · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט · >>

תרגום מצודות: שם טוב נבחר מעושר רב, וחן טוב נבחר מכסף וזהב -

תרגום ויקיטקסט: עדיף לך לבחור במעשים שיביאו לך שם טוב (פרסום, מוניטין), ממעשים שיביאו לך עושר רב; טוב יותר למצוא חן בעיני חבריך מלאסוף כסף וזהב.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי כב א.

דקויות

הפסוק מלמד שמעמד חברתי חשוב יותר ממעמד כלכלי:

מעמד חברתי, המתבטא בשם (פירסום ומוניטין) ובחן (מציאת חן בעיני הזולת), עדיף וחשוב יותר ממצב כלכלי המתבטא בעושר רב, כסף וזהב.

המסר המעשי שבפסוק מכוון לכמה נמענים:

1. לאדם עצמו: עדיף שהאדם ישקיע במעשים המקנים לו שם טוב בעולם, ועוזרים לו למצוא חן בעיני קרוביו וחבריו, מאשר בצבירת רכוש: "בוא וראה כמה הוא שקול שם טוב בעולם, שאפילו יש לו לאדם אלף דינרי זהב ולא קנה שם טוב, לא קנה כלום" (מדרש משלי כב). בפרט, עדיף להשקיע במעשי חסד: "והטעם, משלא קנה שם טוב, מסתמא לא עשה צדקה וחסד בממונו, אם כן מה הועיל לו כל קנייניו? רק יצטרך לתת עליהם דין וחשבון על שלא עשה בו רצון המפקיד, כי באמת הממון הרב שיש ביד האדם יותר מכדי סיפוקו הוא רק פיקדון אצלו מאדון העולם, שעשהו אפוטרופוס על זה לרחם על האומללים ולגמול חסד עם הצריכים לזה..." (אהבת חסד ב יג).

2. לאנשים שמסביבו: יש להיזהר מפגיעה בשמו הטוב של האדם, יותר ממה שנזהרים מפגיעה ברכושו; וכשרוצים לתת מתנה למישהו שאוהבים, עדיף לתת לו "מתנה" שתגדיל את חינו בעיני הבריות מאשר לתת לו רכוש.

3. למערכת המשפט: מערכת המשפט צריכה להתייחס לפגיעה בשמו הטוב של האדם בחומרה רבה יותר מאשר לפגיעה ברכושו; החוק הישראלי אכן מכיר, עקרונית, בנושא זה.

4. לעם ישראל: העם היהודי צריך להשתדל, לא רק לצבור כסף וזהב, אלא גם שיהיה לו שם טוב בין הגויים. אפילו ה' יתברך בעצמו רוצה שיהיה לו שם טוב בין הגויים; ראו ב"הקבלות".

-

שני חלקי הפסוק מקבילים - הראשון מדבר ב"גדול" והשני ב"קטן":

שם הוא מוניטין, פרסום בין אנשים רבים ושונים, והוא עדיף על-פני עושר גדול.

חן הוא מציאת חן בעיני אנשים קרובים, והוא עדיף על-פני כמה מטבעות של כסף או זהב.

הקבלות

1. רעיון דומה נמצא ב(קהלת ז א): "טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב"*, וגם ב(משלי יא טז): "אֵשֶׁת חֵן תִּתְמֹךְ כָּבוֹד וְעָרִיצִים יִתְמְכוּ עֹשֶׁר"*

2. ייתכן שהפסוק מתייחס לא רק לשמו הטוב של האדם, אלא גם לשם ה' יתברך. כך ניתן ללמוד מפסוק אחר, שגם בו מופיעה המילה "נבחר", (משלי כא ג): "עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר לה' מִזָּבַח"*: ה' מעדיף שנעשה צדקה ומשפט, שמקדשים את שמו בעולם וגורמים לו למצוא חן בעיני הבריות, מאשר שניתן לו זבחים ומתנות אחרות של עושר וכסף.

גם בפסוקים נוספים נאמר שה' דואג למוניטין שלו בין הגויים, (במדבר יד טו): "וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר..." (יהושע ז ט): "וּמַה תַּעֲשֵׂה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל?!", (יחזקאל לו כ): "וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ"*, (מלאכי א יא): "כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם".

חכמי המדרש דרשו את הפסוק על כמה דמויות תנ"כיות (שמות רבה לג ה):

3. "נבחר שמו של משה, שנאמר (תהלים קו, כג): "לולי משה בחירו", וכן הוא אומר (שמות לג, יז): "[כי מצאת חן בעיניי] ואדעך בשם", מעשרו של קרח... א"ל הקב"ה: מפני שיש לך עושר אתה מתגאה?! נבחר שמו של משה מכל עשרך של כסף ושל זהב!".

4. "נבחר שמו של פנחס מן עשרו של זמרי, שהיה נשיא שבט שמעון".

5. "נבחר שמו של מרדכי מעשרו של המן. אמר ר' יאשיה: מה עשה אותו רשע? הוציא כל כסף וזהב שהיה לו ונתן לאחשורוש. א"ל הקב"ה 'חייך, "נבחר מכסף ומזהב חן טוב" - נבחר חנה של אסתר, שנאמר: "ותהי אסתר נושאת חן"":

המן רצה להשתמש בכספו הרב כדי להשמיד את היהודים, (אסתר ג ט): "אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר ""כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל עַל יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה לְהָבִיא אֶל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ"; אבל אסתר הצליחה להגיע אל המלך בזכות החן שלה, (אסתר ב טו): "וַתְּהִי אֶסְתֵּר נֹשֵׂאֶת חֵן בְּעֵינֵי כָּל רֹאֶיהָ". החן של אסתר ניצח את הכסף של המן.

ולעומת זאת, בגלות האחרונה המצב היה הפוך. יהודים רבים צברו כסף וזהב, אבל לא היה לנו שם טוב, יצא לנו שם של מלוים-בריבית תאבי-בצע. והמוניטין הרע הביא עלינו צרות רבות וקשות עד היום הזה.

פסוק ב

עריכה

<< · ביאור · משלי כב · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט · >>

תרגום מצודות: (מוסב למעלה, לומר) לזה נבחר שם וחן מעושר, כי העושר לא ישובח והעוני לא יגונה, כי מה' יצא הדבר בגזרה היורדת מן השמים ופגשה בהם, בזה העושר ובזה העוני כפי הגזרה, כי ה' עושה כל אלה, ולא בעבור רוב החכמה העשיר העשיר; אבל השם והחן באה בבחירת האדם עצמו.

תרגום ויקיטקסט: אדם עשיר ואדם רש (עני) עשויים להיפגש ולהגיע לאותו מצב בדיוק, שהרי ה' הוא שעשה את כולם עשירים ועניים והוא יכול גם לשנות את מצבם ברגע אחד.

/ ראוי שהעשיר והרש (עני) ייפגשו ויחיו יחד באחוה ושיתוף פעולה, העשיר לא יזלזל בעני והעני לא יקנא בעשיר, שהרי בורא אחד עשה את כולם - ה'.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי כב ב.

דקויות

עשיר ורש נפגשו - באיזו פגישה מדובר?

1. פגישה אקראית ברחוב: כשעשיר ורש נפגשים, הפגישה עלולה לעורר בהם רגשות שליליים, העשיר עלול לזלזל ברש והרש עלול לקנא בעשיר, והכתוב בא ללמדם שהעושר והעוני הם כולם מעשה ה', ולכן אין מקום לרגש שלילי (רמ"ד ואלי).

2. פגישה בביתו של העשיר: כשעני בא לבקש מהעשיר פרנסה, והוא מבזה אותו, ה' עושה את העשיר לעני ואת העני לעשיר (רש"י, שמות רבה לא יד). פגש כמו פגע, מעניין בקשה (כמו בירמיהו ז16). והמסר: אם בא אליך עני לבקש בקשה, תחשוב שגם אתה עלול להיות במקומו (אהבת חסד ב כא).

3. פגישה בעסקים או בצדקה: העשיר והרש נפגשים כאשר העשיר מעסיק את הרש במפעל שלו, או כאשר העשיר נותן צדקה לעני, וזו המטרה שלשמה ה' עשה אותם כך - אחד עשיר ואחד עני - כדי שיזדקקו זה לזה ויפגשו (ראו מלבי"ם על משלי יד לא). והמסר: לכל אדם, עשיר או עני, יש חלק חשוב בבריאה, וחשוב שייפגשו כדי שהעולם יתקיים כרצון ה' (רלב"ג, פירוש שני).

4. 'פגישה' כלכלית - הגעה לאותו מעמד (מלבי"ם), או 'פגישה' בעושר ובעוני עצמם, כמו הביטוי בלשון הדיבור של ימינו, "לפגוש בכסף" (ע"פ אבן עזרא, מצודות, רלב"ג פירוש ראשון, רבי יונה): העשיר והרש יכולים "להיפגש" ולהיות שווים בקנייניהם, כי העושר והעוני הם בגזירת ה', (שמואל א ב ז): "ה' מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר, מַשְׁפִּיל אַף מְרוֹמֵם". והמסר: אין ראוי לאדם להתפאר בעושרו (ספר המידות השלם, שער הליצנות).

5. פגישה כמו פגיעה (ראו גם 'דעת מקרא'). העשיר והרש עשויים להיפגש, למשל אם קורה להם אסון משותף. העושר אינו תעודת-ביטוח מפני פגעי החיים, (קהלת ט יא): "כִּי עֵת וָפֶגַע יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם".

6. 'פגישה' בקבר, המקום שאליו כולם מגיעים בסופו של דבר (איוב ג19). העושר אינו תעודת-ביטוח מפני המוות (תהלים מט17-18).

7. 'פגישה' לאחר המוות, בבית דין של מעלה, לפני ה', (איוב לד יט): "אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא פְּנֵי שָׂרִים וְלֹא נִכַּר שׁוֹעַ לִפְנֵי דָל, כִּי מַעֲשֵׂה יָדָיו כֻּלָּם" (ע"פ חיים בן הרוש, שיעור במשכן אחוה, ט תמוז ה'תשס"ו). או 'פגישה' בגלגול הבא: "העני שבדור הזה הוא עשיר בגלגול השני, וכן להיפך" (החפץ חיים, חייו ופעלו; חלק ג', עמ' תתשלב).

8. ולענ"ד, יש לקרוא את פסוקנו כניגודו של פסוק 7: "עָשִׁיר בְּרָשִׁים יִמְשׁוֹל"*. המצב המקובל הוא שהעשיר מושל בעני, אולם המצב הרצוי הוא שהעשיר והרש ייפגשו ויחיו יחד באחוה, שהרי ה' עשה את כולם וכולם שווים בפני ה'. הפער הכלכלי לא צריך לגרום לפער נפשי וחברתי.

הקבלות

פסוק דומה נמצא ב(משלי כט יג): "רָשׁ וְאִישׁ תְּכָכִים נִפְגָּשׁוּ, מֵאִיר עֵינֵי שְׁנֵיהֶם ה'"*. הרש, הפגישה, וה' שמארגן את הפגישה נמצאים בשני הפסוקים. לפי חלק מהפירושים, איש תככים הוא איש מעמד הביניים (מלשון תוך), ולפי זה הוא מקביל לעשיר. אם כך, מדוע יש צורך בשני פסוקים? מה ההבדל ביניהם?

1. חכמי התלמוד פירשו שהפסוקים מתארים מצבים מנוגדים: הפסוק בפרק כט מתאר עשיר העוזר לעני ואז ה' מאיר את עיני שניהם, והפסוק בפרק כב מתאר עשיר שאינו עוזר לעני ואז ה' מפגיש ביניהם בכך שהוא הופך את העני לעשיר ולהיפך. וכן בעולם החכמה: "בשעה שהתלמיד (הרש בחוכמה) הולך אצל רבו (איש תככים בחכמה) ואומר לו למדני תורה, אם מלמדו - מאיר עיני שניהם ה' ("הלימוד מוסיף לו לעצמו ידיעות והשתלמות, כי הקטנים מחדדים את הגדולים" - הרב יעקב שכטר, דברי יעקב על הפסוק)"", ואם לאו (משלי כב) "עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה'" - מי שעשאו חכם לזה עושה אותו טיפש, טיפש לזה עושה אותו חכם" (רש"י בשם ר' נתן, ע"פ בבלי תמורה טז.:; ודומה לכך פירש רש"י בפסוק המקביל).

- אולם, שני הפסוקים אינם מבחינים בין מי שעוזר לעני לבין מי שאינו עוזר לעני, ולכן קשה לומר שכל פסוק מתאים למקרה אחר.

2. ולי נראה שהפסוקים משלימים. הפסוק בפרק כב מלמד שהפגישה בין מעמדות שונים צריכה להיות באהבה ואחוה - העשיר לא יזלזל בעני והעני לא יקנא בעשיר, שהרי בורא אחד עשה את כולם - ה'. הפסוק בפרק כט מלמד שפגישה בין מעמדות שונים יכולה להביא תועלת לשני הצדדים - כל אחד יכול להאיר את עיניו של רעהו וללמדו דברים חשובים; ה' מאיר עיני שניהם באמצעות הפגישה.

הקבלות משותפות לשני הפסוקים, ראו בפסוק המקביל בפרק כט.

פסוק ג

עריכה

<< · ביאור · משלי כב · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט · >>

תרגום מצודות: הערום רואה הרעה המעותדת לבא ונסתר ממנה, כלומר, שומר עצמו מן הרעה טרם בואה; אבל הפתאים עברו דרך הרעה ולא נשמרו, והשיג אותם העונש וההפסד.

תרגום ויקיטקסט: אדם ערום (פיקח) ראה צרה רעה שקרתה למישהו אחר, נזהר והסתתר וכך ניצל מאותה צרה; אולם אנשים פתיים ראו צרות שקרו לאחרים ובכל-זאת עברו והלכו בעצמם באותה דרך, ונענשו בכך שהצרה קרתה גם להם.

/ הערום רואה כל תכונה רעה של עצמו, מתקן אותה ונסתר (בורח מן החטא); אולם הפתיים אינם מודעים לחסרונות של עצמם ולכן עוברים עוד עבירות עד שהם נענשים.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי כב ג.

דקויות

1. המסר של הפסוק דומה לפתגם עממי: "אתה צריך ללמוד מטעויות של אחרים, כי לא תספיק לעשות את כל הטעויות בעצמך" (מיוחס לעם האפגני).

ערמה היא היכולת להטעות ולפתות, וערום הוא אדם שיש לו היכולת הזאת, ולכן הוא יודע להיזהר מהטעיות ומפיתויים; הערום אינו צריך לעשות את כל הטעויות של עצמו - הוא ראה רעה שבאה על אחרים, ונסתר - הסתתר והגן על עצמו מפני הרעה.

פתי הוא אדם שמתפתה ומשתכנע בקלות; עבר - נע דרך מקום מסויים בלי לשים לב אליו; הפתיים אינם לומדים עד שהם עושים את כל הטעויות בעצמם, לכן קל לפתות אותם לעשות טעויות חדשות; הם עברו ליד צרות של אחרים ואמרו "לי זה לא יקרה"; הם עברו את גבולות הזהירות, ונענשו בכך שהרעה באה גם אליהם.

2. מסר נוסף הוא, שאדם ערום צריך לראות גם את הרע שיש במציאות, ולא רק את הטוב (ע"פ גליה). כדברי המשורר: "אל תרכיבו משקפיים, לא ורודות ולא כהות. הסתכלו נא בעיניים, בעיניים פקוחות" (נתן אלתרמן).

3. המילה נענשו רומזת לכך שהפתיים הם לא רק חסרי-זהירות אלא גם חוטאים. לפי זה יש לפרש: הערום רואה כל תכונה רעה של עצמו, מתקן אותה ונסתר (בורח מן החטא); אולם הפתיים אינם מודעים לחסרונות של עצמם ולכן עוברים עוד עבירות ונענשים (ע"פ גליה).

מה זה נסתר?

1. הסתיר את עצמו, התחבא מפני הרעה, כמו ב(מלכים א יז ג): "לְּךָ מִזֶּה וּפָנִיתָ לְּךָ קֵדְמָה, וְנִסְתַּרְתָּ בְּנַחַל כְּרִית אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הַיַּרְדֵּן" (רוב המפרשים);

2. או: ה' הסתיר אותו, כמו ב(תהלים צא א): "יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן, בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן": "אם יהיה ערום ורואה את הנולד ברעה אשר תמצאנו בעולם הגמול אם יתגאה מפני עושרו, ייכנע ודאי וישביח מעשיו, כדי שיהיה ראוי להיסתר בסתר עליון" (רמ"ד ואלי).

הקבלות

האם צריך להיזהר רק מרעה שרואים בעיניים?

1. בפסוק שלנו נאמר, ערום ראה רעה ונסתר, והרמח"ל הסיק מכאן שיש להיזהר רק מפני רעה שרואים בעיניים: "יש יראה ראויה, ויש יראה שוטה:... השמירה... המיוסדת על הנהגת החכמה והשכל, היא הראויה, שעליה נאמר: ערום ראה רעה ונסתר ופתיים עברו ונענשו. אך היראה השוטה היא, שיהיה האדם רוצה להוסיף שמירות על שמירות ויראה על יראה, ועושה משמרת למשמרתו באופן שיגיע מזה ביטול לתורה ולעבודה... והכלל להבחין בין שתי היראות הוא מה שחלקו חכמים זכרונם לברכה באמרם (פסחים ח): היכא דשכיח היזיקא - שאני. כי מקום שההיזק מצוי ונודע, יש להשמר. אך מקום שאין ההיזק נודע, אין לירא. ועל כיוצא בזה נאמר (חולין מו): ריעותא דלא חזינן - לא מחזקינן, ואין לו לחכם אלא מה שעיניו רואות. הוא עצמו ענין הפסוק שהבאנו למעלה: ערום ראה רעה ונסתר, הא אינו מדבר אלא בנסתר מן הרעה אשר רואה, לא ממה שיוכל להיות שיהיה אפשרי שיבוא, והוא ממש ענין הפסוק (משלי כו13): אמר עצל: שחל בדרך, ארי בין הרחובות" (מסילת ישרים ט).

2. מצד שני, נאמר ב(משלי יד טז): "חָכָם יָרֵא וְסָר מֵרָע, וּכְסִיל מִתְעַבֵּר וּבוֹטֵחַ"*: החכם, שדרגתו גבוהה מזו של הערום, אינו צריך ללמוד רק מצרות שהוא רואה; הוא ירא וסר מרע גם אם רק שמע על כך ממוריו.

וע"פ מלבי"ם, ההבדל בין הערום לחכם הוא, שהערום יודע מה כדאי לו לעשות, ולכן, כשראה רעה שעלולה להזיק לו, הוא נסתר; והחכם ירא את ה' ומתרחק מכל דבר שהוא רע בעיני ה'.

פסוקים זהים, משמעות שונה

פסוק זהה נמצא במשלי כז12. מדוע יש צורך בשני פסוקים? - כי יש סוגים שונים של רעות שהערום נסתר מהן והפתיים עוברים בהן. רמ"ד ואלי קישר כל אחד מהפסוקים הזהים לרעה שנרמזה בפסוק שאחריו; לפי זה, הפסוק שלנו מתייחס לרעת הגאוה, שנרמזה ב(משלי כב ג): "עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה', עֹשֶׁר וְכָבוֹד וְחַיִּים"*:

1. "ערום ראה רעה... כמו מגפה בר-מינן, נסתר בביתו ולא יצא לשוק... וכן כשרואה קטטות בין איש לרעהו, הרעה מצויה שם ודאי, והוא יערים להיסתר מפניה... ולא יסמוך על הנס... שהוא דרך ענוה והכנעה, שלא לבטוח בזכותו ולהביא את עצמו לידי סכנה, ולכן הזכיר בסמוך שבחה של הענוה" (רמ"ד וואלי).

2. ואפשר גם לפרש: הערום ראה שהגאוה היא רעה ומזיקה, ולכן הסתיר את עצמו וברח מפירסום; אולם הפתיים חשבו שכדאי להתפרסם, ולכן כשעברו על החוק הם נענשו בחומרה והשפלה רבה, כפי שהתקשורת יודעת להעניש אנשים מפורסמים הנתפסים בקלונם. אילו היו נוהגים במידת הענוה, היו מצליחים לשמור על עושרם, כבודם וחייהם.

פרשת גן עדן - אתגר לקוראים

המילים בפסוק, בפרט בחציו הראשון, מזכירות את פרשת גן עדן:

• ערום - (בראשית ב כה): "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ ; והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה ה' אלהים"*.
• ראה - (בראשית ג ו): "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל, וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל, וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל; וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם, וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת"*
• רעה - (בראשית ג ה): "כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע"*
• ונסתר - (בראשית ג ח): "וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן", (בראשית ג י): "וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא" (וגם קין בפרק הבא, (בראשית ד יד): "הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ וְהָיָה כָל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי"*).

לא ברור לי מה משמעותה של הקבלה זאת; רעיונות יתקבלו בברכה!

פסוק ד

עריכה

<< · ביאור · משלי כב · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט · >>

תרגום מצודות: עקב (סוף ואחרית) הענוה היא יראת ה', כלומר: הענוה תסבב היראה, כי כשיכיר בשפלות עצמו יגדיל רוממות המקום, ותבוא בלבו יראת הרוממות, וימצא עושר וכבוד וחיים.

תרגום ויקיטקסט: בעקבות מידת הענוה כלפי אנשים אחרים, זוכים גם לענוה כלפי ה' וממנה ליראת ה'; ובזכות הענוה ויראת ה', נותן לו ה' עושר וכבוד וחיים.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי כב ד.

דקויות

עקב ענוה

1. ע"פ הפשט, עֵקֶב = בעקבות, בגלל: "בשביל הענוה, יראת ה' באה" (רש"י פירוש ראשון), "כי מפני היותו שפל בעיניו, יתבונן מפני זה בנמצאים הנכבדים העליונים ממנו, וכאשר יראה עוצם השם יתברך, הנה יקנה מזה שיירא מהשם יתברך בתכלית מה שאפשר, ומזה יגיע אל שיקנה עושר בקניינים המדומים ובדעות, ויקנה גם-כן כבוד וחיים בעניינים המדיניים" (רלב"ג, וכן מלבי"ם, מצודות). מכאן הסיק ר' פינחס בן יאיר, שענוה מביאה לידי יראת חטא (ראו "הקבלות").

2. וע"פ הדרש, עָקֵב = אחורי כף הרגל, דבר משני בחשיבותו, "ענוה עיקר, והיראה טפילה ועקב לה, מדרס לרגליה" (רש"י פירוש שני).

הקבלות

מסילת ישרים

הפסוק שלנו מלמד שיש קשר סיבתי בין מידות הנפש: מידת הענוה מביאה את האדם למידת יראת ה'. רבי פינחס בן יאיר הרחיב את הרעיון ותיאר מסלול שלם של התקדמות במידות הנפש (תלמוד ירושלמי שקלים ג ג, שיר השירים רבה א א ט):

"וכן היה רבי פינחס בן יאיר אומר: 'זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים, תחיית המתים מביאה לידי אליהו זכור לטוב'" . כל אחד מהשלבים הללו נרמז בפסוק מהתנ"ך:

• "זריזות מביאה לידי נקיות" - ע"פ הפסוק שנאמר בקשר לעבודת יום הכיפורים (ויקרא טז20) "וְכִלָּה מִכַּפֵּר [אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ, וְהִקְרִיב אֶת הַשָּׂעִיר הֶחָי]", כלומר, לאחר שהכהן הגדול מכלה ומסיים בזריזות את טקס הקרבת השעיר לה' בכל האתרים שבמקדש, הוא יכול לעבור לשלב הבא - שילוח השעיר לעזאזל שמטרתו לכפר ולנקות את כל בני ישראל מכל חטאיהם. מכאן ניתן להסיק, שגם כאשר אין קרבנות, הזריזות בקיום מצוות מאפשרת לאדם להתנקות מחטאיו.

• "נקיות מביאה לידי טהרה" - ע"פ הפסוק שנאמר בקשר לקרבן יולדת (ויקרא יב8): "[וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת] וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה", כלומר, לאחר שהכהן מקריב את הקרבנות שמכפרים על היולדת ומנקים אותה מחטאיה, היא נעשית טהורה.

• "טהרה מביאה לידי קדושה" - ע"פ הפסוק שנאמר על כפרת המזבח ביום הכיפורים (ויקרא טז19) "[וְהִזָּה עָלָיו מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים] וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ [מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל];", כלומר, לאחר שהכהן מטהר את המזבח, המזבח נעשה קדוש.

• "קדושה מביאה לידי ענוה" - ע"פ הפסוק (ישעיהו נז15) "כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ [לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים];", כלומר, קדושתו של ה' מביאה אותו לשכון עם הענוים והשפלים; ומכאן אפשר להסיק, באופן כללי, שאדם המקדש את עצמו נעשה עניו ושפל-רוח.

• "ענוה מביאה לידי יראת חטא" - ע"פ הפסוק (משלי כב4) "עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה' [עֹשֶׁר וְכָבוֹד וְחַיִּים]", כלומר, בעקבות הענוה, מגיע האדם ליראה מפני ה', והוא ירא שלא לחטוא: "כי כשיכיר בשפלות עצמו, יגדיל רוממות המקום, ותבוא בליבו יראת הרוממות..." (מצודת דוד), "שורש הענוה מסתעף ממה שמשיג גדולתו של יוצר בראשית וכוחו הגדול והמציאות אשר ברא, עד שישיג שהנהו כאין וכאפס לפני קצת מבריותיו, והגם שישיג בעולם הזה מלכות וחכמה וגבורה וכל המעלות, ידע כי הוא כנמלה קטנה לפני המלך הגדול העומד עליו... ומחשבה זו סופה להכניס בלבבו יראת ה', שיירא מעשות דבר נגד רצונו" (מלבי"ם), "כי אינו דומה ישיבת האדם... כל שכן כשישים על לבו שמלך מלכי המלכים, הקב"ה, עומד עליו ורואה במעשיו..." (הרמ"‎א).
• "יראת חטא מביאה לידי חסידות" - ע"פ הפסוק (תהלים קג13) "וְחֶסֶד ה' מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם עַל יְרֵאָיו [וְצִדְקָתוֹ לִבְנֵי בָנִים];", כלומר, יראי ה' זוכים ללמוד מה' את מידת החסד.

• "חסידות מביאה לידי רוח הקדש" - ע"פ הפסוק (תהלים פט20) "אָז דִּבַּרְתָּ בְחָזוֹן לַחֲסִידֶיךָ [וַתֹּאמֶר שִׁוִּיתִי עֵזֶר עַל גִּבּוֹר הֲרִימוֹתִי בָחוּר מֵעָם];", כלומר, אנשים המתנהגים בחסד זוכים לחזון נבואי.

• "רוח הקדש מביאה לידי תחיית המתים" - ע"פ הפסוק (יחזקאל לז14) "וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם [וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי נְאֻם ה'];"
• "תחיית המתים מביאה לידי אליהו זכור לטוב" - ע"פ הפסוק (מלאכי ג23) "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא".

בעולם הרוח אפשר להתקדם בלי סוף, בתנאי שמתקדמים בהדרגה ולא מנסים לקפוץ בבת אחת למדרגה הגבוהה ביותר.

משה שלמה ודוד

1. רמ"ד ואלי פירש, שהפסוק כולו מתייחס למשה:

• ענוה, (במדבר יב ג): "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה ענו[עָנָיו] מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".
• יראת ה', (דברים י יב): "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ", עבור משה, יראת ה' הייתה דבר של מה-בכך, כי היה ענו מאד (רמ"ד וואלי על משלי כב4).
• עושר, "שנתעשר מפסולתן של הלוחות" (ע"פ חז"ל).
• כבוד, "שנשתמש בחצוצרות כמלך", (במדבר י ב): "עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף... וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת".
• חיים, כי חי את מלוא 120 השנים הקצובות לחיי אדם, ובבריאות שלמה, (דברים לד ז): "וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ, לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה".

2. אולם ייתכן שהפסוק מתייחס דווקא לשלמה:

• עושר וכבוד וחיים, (מלכים א ג יג): "וְגַם אֲשֶׁר לֹא שָׁאַלְתָּ נָתַתִּי לָךְ, גַּם עֹשֶׁר גַּם כָּבוֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמוֹךָ אִישׁ בַּמְּלָכִים כָּל יָמֶיךָ.וְאִם תֵּלֵךְ בִּדְרָכַי לִשְׁמֹר חֻקַּי ומצותי כַּאֲשֶׁר הָלַךְ דָּוִיד אָבִיךָ, וְהַאַרַכְתִּי אֶת יָמֶיךָ".
• הענוה של שלמה מתבטאת בכך שהוא השפיל את עצמו בפני כבודו של עם ישראל, וביקש מה' רק, (מלכים א ג ט): "וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע, כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה?".
• יראת ה' אמנם לא נזכרה ביחס לשלמה, אבל נאמר, (מלכים א ג ג): "וַיֶּאֱהַב שְׁלֹמֹה אֶת ה' לָלֶכֶת בְּחֻקּוֹת דָּוִד אָבִיו, רַק בַּבָּמוֹת הוּא מְזַבֵּחַ וּמַקְטִיר".

3. הפסוק מקביל גם לתהילים כא, המדבר על המלך (ע"פ חגי הופר):

• חיים, (תהלים כא ה): "חַיִּים שָׁאַל מִמְּךָ נָתַתָּה לּוֹ, אֹרֶךְ יָמִים עוֹלָם וָעֶד".
• עושר וכבוד, (תהלים כא ו): "גָּדוֹל כְּבוֹדוֹ בִּישׁוּעָתֶךָ הוֹד וְהָדָר תְּשַׁוֶּה עָלָיו".
• יראת ה', (תהלים כא ח): "כִּי הַמֶּלֶךְ בֹּטֵחַ בה', וּבְחֶסֶד עֶלְיוֹן בַּל יִמּוֹט"

פסוק ה

עריכה

<< · ביאור · משלי כב · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט · >>

תרגום מצודות: צנים (קוצים) ופחים יקושים נמצאים בדרך עקש, כלומר: המעקם דרכיו יתייסר בקוצים וילכד בפח; אבל השומר נפשו וסר מדרך העקש, הנה ירחק מצנים ופחים ולא עליו יהיו.

תרגום ויקיטקסט: צינים (קוצים) ופחים (בורות) נמצאים בדרכו של אדם המתעקש ללכת בדרך קיצונית וקשיחה; הרוצה לשמור את נפשו, יילך בדרך האמצע ויהיה גמיש ופתוח לשינויים, וכך יתרחק מאותם נזקים ומכשולים.

/ צינים (נזקים) ופחים (מכשולים) נמצאים רק בדרך עיקש (מסלול עקום); אולם הרוצה לשמור את נפשו ולהינצל מהקוצים והבורות, יכול להתרחק מהם וללכת במסלול ישר; הבחירה היא ביד האדם.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי כב ה.

דקויות

המפרשים פירשו את הפסוק בכמה כיוונים.

א. פירושים הקשורים לעיקרון האיזון ושביל הזהב

1. צנים הם קוצים גבוהים הגדלים בשדות בור ודוקרים את העובר דרכם (דעת מקרא); פחים הם רבים של פַח; בורות וחפירות הנמצאים בשדות. עקש הוא עקום וקשה; כשאדם מעקם את דרכו, סוטה מהדרך הסלולה והולך בשוליים, הוא נשרט בקוצים ונופל לבורות. כך גם בחיים: אדם הנוהג באורח-חיים קיצוני נתקל במכשולים וצרות. הרוצה לשמור על נפשו - יתרחק מקיצוניות וינהג במתינות.

2. ויש שפירשו: צנים = קור (מלשון צינה), פחים = חום (מלשון פחם או מלשון הפחת האש, כמו ב(תהלים יא ו): "יַמְטֵר עַל רְשָׁעִים פַּחִים אֵשׁ וְגָפְרִית"): כמו שהקור המוגזם והחום המוגזם פוגעים בבריאות הגוף, כך הקיצוניות בתכונות האופי פוגעת בבריאות הנפש (מלבי"ם); בפרט:

• יש להיזהר מלהיות קר מדי, אדיש, ששום דבר לא אכפת לו;
• ויש להיזהר מלהיות חם מדי, לכעוס על כל דבר ולהלחם עם כל אחד.

המשל של חום וקור יכול לעזור לנו לענות על השאלה, איך מגיעים לדרך האמצעית? איך יודעים מהי המידה הנכונה? כשאדם נכנס למקלחת ופותח את הברז, אם הוא מרגיש שהמים קרים מדי עבורו - הוא פותח את הברז החם, ואם הוא מרגיש שהמים חמים מדי עבורו - הוא פותח את הברז הקר, עד שהמים מגיעים לטמפרטורה הטובה עבורו, שהיא הממוצעת.

והנמשל: אם האדם מתנהג בצורה נלהבת, ורואה שהדבר גורם נזק לעצמו או לסביבה, הוא צריך להבין שהוא "חם" מדי, ולהוסיף לעצמו קצת "קרירות" - להכריח את עצמו להיות אדיש; ואם האדם מתנהג באדישות, ורואה שהדבר גורם נזק לעצמו או לסביבה, הוא צריך להבין שהוא "קר" מדי, ולהוסיף לעצמו קצת "חמימות" - להכריח את עצמו להתלהב ולקנא. בעזרת שינויים מבוקרים בהתנהגות, האדם יכול להגיע בהדרגה למידות מאוזנות.

לפסוקים נוספים על דרך האמצע, ראו במאמר "שביל הזהב".

ב. פירושים הקשורים לעיקרון הבחירה החופשית

3. רבי חנינא פירש: "הכל בידי שמים, חוץ מצנים פחים" (מופיע 4 פעמים בתלמוד בבלי: בבא מציעא קז:, בבא בתרא קמד:, כתובות ל., עבודה זרה ג:). לפי דבריו, הפסוק בא ללמדנו, שהצנים והפחים שאנו פוגשים בדרכנו אינם גזירה משמים, אלא הם תוצאה של בחירה שלנו. כשאדם הולך בדרך עקומה וקשה, הוא נשרט בקוצים ונופל לבורות. אולם אדם הרוצה לשמור על עצמו, יכול להרחיק את עצמו מהם; הוא לא חייב ללכת בדרך עיקש, הוא יכול ללכת במסלול ישר, ואז לא ייתקל בקוצים ובורות.

הקוצים והבורות הם משל למכשולים שהאדם עשוי להיתקל בהם בחייו: ברוב המקרים, כשאדם מתכנן היטב את דרכו, הוא יכול להימנע ממכשולים אלו; הבחירה היא ביד האדם. בניגוד לאמירות המקובלות "נקלענו לחובות", "הפילו אותנו בבוץ", המטילות את האחריות על אחרים, הפסוק ממליץ לנו להגיד "בחרנו ללכת בדרך לא טובה", "עשינו טעות" וכיוצא באלו ביטויים: לקחת את האחריות על עצמנו כדי להבהיר לעצמנו שאפשר לבחור גם אחרת.

4. אמנם, רש"י בתלמוד פירש את המושגים "צנים פחים" באופן אחר, למשל: "צנים פחים - קור הנופח" (רש"י על בבא מציעא קז:); "צנים - צינה, פחים - חולי הבא על-ידי חום, כמו (שיר השירים ב) עד שיפוח היום" (רש"י על עבודה זרה ג:); גם במקרא אפשר לפרש את הביטוי פחם במשמעות "חום גבוה". גם לפי פירוש זה, הפסוק בא ללמדנו שיש בחירה חופשית, אבל הבחירה החופשית מתייחסת לשינויי טמפרטורה - הפסוק בא ללמדנו שהאדם יכול להתכונן למזג אויר חם ולמזג אויר קר, וכך למנוע מעצמו מחלות, בדומה למה שנאמר על אשת חיל, (משלי לא כא): "לֹא תִירָא לְבֵיתָהּ מִשָּׁלֶג, כִּי כָל בֵּיתָהּ לָבֻשׁ שָׁנִים"*.

- אולם, אין זה ברור מדוע דווקא שינויי הטמפרטורה נבחרו כדוגמה לדבר שהוא בידי אדם, והרי במקרים רבים יש שינויים מפתיעים במזג האויר, השינויים הללו הם בידי שמים ולא ניתן לחזות אותם מראש.

- גם בתלמוד, באותן סוגיות המביאות את דברי רבי חנינא, ישנם פסוקים המלמדים שהקור והחום הם דווקא ביד ה': ""והסיר ה' ממך כל חולי" -... רבי חנינא אמר: זו צינה" (בבא מציעא קז:), כלומר, ה' יסיר מעם ישראל את מחלת הקור; מכאן שהקור הוא ביד ה'. וכן "מאי דכתיב "ותעשה אדם כדגי הים כרמש לא מושל בו"? למה נמשלו בני אדם כדגי הים?... מה דגים שבים כיון שקדרה עליהם חמה מיד מתים, כך בני אדם כיון שקדרה עליהם חמה מיד מתים" (עבודה זרה ג:), כלומר, ה' עשה את בני האדם רגישים כמו דגים, מתים ממכת חום כשהחום גבוה מדי; מכאן שגם החום הוא ביד ה'.

ג. פירושים הקשורים למידת העקשנות

5. הפסוק מדבר גם על הנזקים של מידת העקשנות = הקשיחות וההתמדה בדרך עקומה: "העיקש... צינים פחים מצערים אותו תמיד מפני עיקשותו וקפדנותו... מפני צרה אחת שאינו רוצה לסבול, באותו עליו כמה צרות שאינו יכול לסבול... ושומר נפשו, על-ידי ההכנעה והסבלנות ירחק מהם" (רמ"ד ואלי).

הקבלות

1. הפסוק שלנו מלמד, שכאשר האדם הולך בדרך שיש בה קוצים, זו הבחירה שלו; פסוק דומה מלמד, שהבחירה הזאת נובעת במקרים רבים מעצלות - עצלות לחשוב ולתכנן מראש את הדרך:

(משלי טו יט): "דֶּרֶךְ עָצֵל כִּמְשֻׂכַת חָדֶק, וְאֹרַח יְשָׁרִים סְלֻלָה"*.

משוכת חדק היא גדר קוצנית החוסמת את הדרך, וגם היא משל למכשולים ותקלות, כמו צנים פחים.

2. ישנם פסוקים רבים המלמדים, שלאדם יש חופש בחירה בקביעת הדרך שילך בה, וההשגחה הפרטית של ה' מתבטאת רק בזמן הביצוע, (משלי טז ט): "לֵב אָדָם יְחַשֵּׁב דַּרְכּוֹ, וה' יָכִין צַעֲדוֹ"*.

פסוק ו

עריכה

<< · ביאור · משלי כב · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט · >>

תרגום מצודות: חנוך (התחל והרגל) את הנער בשנים להוליכו בעבודת ה' לפי דרך חכמתו, אם מעט ואם הרבה; וכשיהיה מורגל בעבודת ה', אז גם כי יזקין לא יסור ממנה, כי יתן לב להשכיל כשרון המעשה ההיא.

תרגום ויקיטקסט: כשהנער נמצא על פי (פתח, התחלה של-) דרכו בחיים, בתחילת גיל ההתבגרות, ראוי לעשות לו טקס חניכה (כניסה לתפקיד); הטקס ייחרת בזיכרונו, וגם כאשר יזקין וזכרונו ייחלש, הוא יזכור היטב ולא יסור מהדרך שקיבל על עצמו באותו מעמד.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי כב ו.

דקויות

בר מצוה

בלשון המקרא, הפועל חנך מציין טקס של כניסה לתפקיד. פי הוא פה, פתח; על פי דרכו - על פתח דרכו, בתחילת דרכו.

מכאן: חנוך לנער על פי דרכו - עשה לנער טקס של "חניכה" בתחילת דרכו כאדם מבוגר; כך הוא יקלוט ויפנים את מעמדו החדש, ואז - גם כי יזקין לא יסור ממנה - גם כשיזדקן לא יסור מהדרך שהתחיל ללכת בה בנעוריו.

הפסוק רומז לטקס שאנו מכנים היום "בר/בת מצוה" - טקס חניכה שבו הנער נכנס לעולם המבוגרים ומתחייב באופן רשמי בתורה ומצוות.

הטקס הזה חשוב כי הוא מטביע בנער את המחויבות לתורה ומצוות בדיוק בגיל שבו הלב שלו פתוח לקבל. ההטבעה הזאת תישאר גם בגיל מבוגר.

אנשים זקנים נוטים, למרבה הצער לאבד את זיכרונם. הם שוכחים מה קרה להם אתמול ומה עשו לפני שתי דקות. אבל בדרך-כלל הם זוכרים היטב את ימי הילדות והנעורים שלהם. זו הסיבה שחשוב להשקיע ולתת חניכה דווקא לנער, ודווקא כשהוא על פי דרכו - בתחילת דרכו בחיים. הערכים שיקלוט בתחילת דרכו הם הערכים שיישארו עמו בזקנתו.

ממנה - הכינוי מתייחס לדרכו, או ליראת ה' שנזכרה בפסוק 4.

פירושים נוספים

1. מקובל לפרש שהעצה היא, לחנך וללמד כל תלמיד על-פי כישרונותיו ואופיו. כך הסביר רש"ר הירש את כשלונם של יצחק ורבקה בחינוכו של עשו: "הניגוד העמוק שבין נכדי אברהם מקורו העיקרי היה – לא רק בתכונותיהם - אלא גם בחינוכם הלקוי. כל עוד היו קטנים, לא שמו לב להבדלי נטיותיהם הנסתרות, תורה אחת וחינוך אחד העניקו לשניהם, ושכחו כלל גדול בחינוך: "חנך לנער על פי דרכו ". יש לכוון את החניך בהתאם לדרכו המיוחדת לו בעתיד, ההולמת את התכונות והנטיות הרדומות בעמקי נפשו, וכך לחנך אותו לקראת המטרה הטהורה, האנושית והיהודית כאחד. התפקיד היהודי הגדול אחד ויחיד בעיקרו, אך דרכי הגשמתו רבות ורבגונויות, כריבוי תכונות האדם, וכרבגונויות דרכי חייהם... המושיב את יעקב ועשיו על ספסל לימודים אחד, ובאותם הרגלי החיים... מובטח לו שאת אחד מהם הוא מקלקל... אילו העמיקו יצחק ורבקה לחדור לנפש עשיו, אילו הקדימו לשאול את עצמם, היאך יכולים גם האומץ, הכוח והגמישות הרדומים בנפש עשיו - היאך יכולים כל אלה להטות שכם לעבודת ה', כי אז "הגיבור" שלעתיד לא היה הופך ל"גיבור ציד", אלא ל"גיבור לפני ה'" באמת"". (רש"ר הירש על בראשית כה27, וכך פירשו גם א' ש' הרטום וש' ל' גורדון על פסוקנו. ראו גם: יאיר פיקסלר על החינוך הביתי במשנתו של הרב הירש, רחל כהן ישורון על בית הספר הדמוקרטי היהודי בירושלים).

- זו כמובן עצה נכונה, והיא נרמזת בפסוקים אחרים בספר משלי (ראו למשל במאמר "דרכי ענישה בספר משלי"), אולם, לענ"ד אין היא נובעת מפסוק זה. השורש חנך, בלשון המקרא, אין משמעו לימוד והוראה אלא טקס כניסה לתפקיד*. לפי פירוש זה היה ראוי לכתוב "למד את הנער על-פי דרכו" או "יסר את הנער על-פי דרכו".

- ועוד: המילה דרך, בלשון המקרא, אין משמעה אופי ותכונות אישיות אלא התנהגות קבועה*.

2. ייתכן שהעצה היא מצומצמת יותר ומתייחסת רק לתחילת הדרך - רק בתחילת הכניסה ללימודים, צריך להתחשב באופיו ובכישרונותיו המיוחדים של התלמיד, כדי שיהיה לו קל להתרגל למסגרת: "התחל והרגל את הנער בשנים להוליכו בעבודת ה' לפי דרך חכמתו, אם מעט ואם הרבה..." (מצודת דוד), "הכנס את הנער לתפקידו (מצוות) על פי תכונותיו ויכולתו". דוגמה ליישום של עצה זו בהלכה נמצאת בדברי הרמב"ם, שאם נער מבין ויודע למי הוא מברך, הוא משתתף בזימון לברכת המזון גם לפני שהוא בן 13 (דוד אקסלרוד).

- פירוש זה מתאים למשמעות השורש חנך המציין התחלת כניסה לתפקיד או למעמד חדש, אך הוא אינו מתאים למשמעות המילה דרך המציינת התנהגות.

3. יש שפירשו את הפסוק דווקא במשמעות שלילית, כאזהרה: אם תחנך את הנער "על פי הדרך אשר מנהגו וטבעו ללכת בה, ותחשוב שכבר יקבל מוסר כאשר יגדל" (רלב"ג), אז לא יסור מדרכו הרעה עד זקנה. לפי פירוש זה, פסוקנו מנוגד לפסוק 15: "אִוֶּלֶת קְשׁוּרָה בְלֶב נָעַר, שֵׁבֶט מוּסָר יַרְחִיקֶנָּה מִמֶּנּוּ". גם בפסוקים אחרים נאמר, שדרכו הטבעית של נער אינה טובה, (משלי כט טו): "שֵׁבֶט וְתוֹכַחַת יִתֵּן חָכְמָה, וְנַעַר מְשֻׁלָּח מֵבִישׁ אִמּוֹ". החכם ממליץ שלא לחנך את הנער על-פי דרכו זו אלא להיפך, להטיל עליו משמעת ("שבט מוסר", "שבט ותוכחת") כדי להרחיקו מדרכו הרעה (אברהם אהוביה, "ככל הכתוב", עמ' 255).

- פירוש זה מתאים למשמעות המילה דרך המציינת, בין השאר, התנהגות קבועה; אך הוא אינו מתאים למשמעות השורש חנך המציין התחלת כניסה לתפקיד או למעמד חדש.

4. ויש שפירשו, שהפסוק בא להדגיש את ההשפעה שיש לדברים שאומרים לנער כשהוא צעיר: "לפי מה שתלמד לנער ותחנכהו בדברים, אם לטוב אם לרע - גם כי יזקין לא יסור ממנה" (רש"י על הפסוק). לפי זה, יש לפרש ש"פי דרכו" הוא תחילת דרכו בחיים.

פירוש דומה נמצא בתלמוד: "בעוד ידך תקיפה על בנך - קודם שיגדיל ולא יקבל תוכחתך - השיאו אשה... חנוך לנער על פי דרכו:... 'דרכו', דרך שכל ימיו יהא מתנהג בו, חנוך לו בנערותו" (בבלי קידושין ל א, רש"י). לפי חז"ל, האב צריך להשתדל להשיא את בנו כאשר הוא עדיין נער, בתחילת דרכו בחיים - בין גיל 16 ל-22 (ויש אומרים בין גיל 18 ל-24). חכמי התלמוד קישרו את הפסוק לחתונה, ולענ"ד אפשר לקשר את הפסוק לטקס מוקדם יותר - בר/בת מצוה - ראו למעלה.

גם הרב שניאור זלמן מלאדי פירש, כנראה, פי דרכו = תחילת דרכו. לדבריו, לכל צדיק יש רגעים שבהם הוא נופל מדרגתו, אך גם ברגעים אלה הוא נשאר צדיק, וזאת בזכות אהבת ה' שלמד והתחנך אליה בילדותו: "עיקרה מאהבה שנתחנך והורגל בה מנעוריו, בטרם שהגיע למדרגת צדיק" (תניא, שער הייחוד והאמונה, חינוך קטן). הערכים שהאדם מקבל בתחילת חייו, על פי דרכו, הם הבסיס הרוחני שלו. מבסיס זה הוא יכול להתקדם לדרגות רוחניות גבוהות יותר, אך גם כשהוא נופל הוא חוזר אל אותו בסיס - גם כי יזקין לא יסור ממנה.

הקבלות

חנוך היה אדם מאד מיוחד, הוא נפטר כשהיה רק נער, בן 365 שנה בלבד, (בראשית ה כד): "וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים": "והסוד הוא, כי חנוך בן ירד נבחר ממנו יתברך להיות בבחינת נער, המשרת אל השכינה, על-פי דרכו הטובה שהיה מתהלך תמיד את האלקים, ולקח אותו אלקים להיות נער משרתו" (רמ"ד ואלי, פירוש אחרון).

פסוק ז

עריכה

<< · ביאור · משלי כב · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט · >>

תרגום מצודות: העשיר בדעת ימשול בעניי הדעת. וכן עבד לוה לאיש מלוה, רוצה לומר, כמו שהלוה הוא מוכנע להמלוה על כי הלוה לו די מחסורו, כן ימשול החכם בעניי הדעת על כי יספיק להם משאלותם בדבר החכמה.

תרגום ויקיטקסט: פערים כלכליים גורמים לפגיעה בחירות האישית: העשיר יכול למשול (לשלוט) ברשים (בעניים), והלווה נעשה עבד של האיש המלווה.

/ ראוי שאדם עשיר ימשול בחכמה ברשים (העניים) הקרובים אליו, ויסייע להם לנהל בחכמה את ענייניהם הכספיים; וראוי שאדם לווה ינהג כעבד, ישעבד את עצמו להחזרת החוב לאיש שהלווה לו.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי כב ז.

דקויות

הפסוק מתאר מצב. האם מתאר מצב רצוי או מצב מצוי?

1. מצב רצוי

לפי ההלכה, החצי השני של הפסוק מתאר את המצב הרצוי: כיוון שהמלוה עשה חסד עם הלווה, הלווה צריך להיות משועבד למלוה עד שיחזיר את החוב. מפרשנות זו נובעות כמה הלכות:

• המלוה רשאי לקחת מהלווה כמעט את כל הכסף שהוא מרוויח בעבודתו (ראו רמב"ם, הלכות מלוה ולווה ב ד), כך שהוא למעשה עובד בשביל המלוה, עד שהוא מחזיר את החוב.
• המלוה רשאי לתבוע את הלווה לדין מחוץ לעירו: "כופין אותו וילך למקום הוועד... עבד לוה לאיש מלוה" (אמימר, תלמוד בבלי סנהדרין לא:, ראש השנה לא:).
• אם המלוה איבד את השטר, הלווה עדיין חייב להחזיר; במקרה זה המלוה כותב לו שובר, והלווה חייב לשמור את השובר: "...מסתברא דכותבין שובר, דאי סלקא דעתא אין כותבין שובר, אבד שטרו של זה, יאכל הלה וחדי?!' מתקיף לה אביי 'ואלא מאי, כותבין שובר, אבד שוברו של זה יאכל הלה וחדי?! אמר ליה רבא 'אין, עבד לוה לאיש מלוה'." (תלמוד בבלי, בבא בתרא קעא:, דף קשר 911 של ישיבת הר עציון).

האם גם החצי הראשון של הפסוק, עשיר ברשים ימשול, מתאר מצב רצוי?

בדרך-כלל, התורה מתנגדת לשיעבוד של אדם אחד לאדם אחר; אם כך, לא מסתבר שהשיעבוד של עניים לעשירים הוא מצב רצוי. אולם, ייתכן שבפסוק זה, הפועל משל משמעו שלט בחכמה; אם כך, ייתכן שהפסוק מתאר את אחריותם של העשירים לנהל בחכמה את ענייניהם הכלכליים של העניים הקרובים אליהם. אדם שנמצא במשך זמן רב במצב של עוני, ייתכן שאינו יודע לנהל נכון את חשבונותיו, מרוויח מעט ומוציא הרבה, וכתוצאה מכך שוקע יותר ויותר לתוך העוני. במצב זה, הפסוק ממליץ שיהיה אדם עשיר שימשול, כלומר ינהל בחכמה את ענייניו של העני, עד שהעני ילמד לנהל את ענייניו בעצמו. כך עושים, למשל, ארגונים כמו "מסילה לכלכלה נבונה" במגזר החרדי, "מקימי" במגזר הדתי לאומי, ו"פעמונים" במגזר הכללי.

לפי פירוש זה:

• החצי הראשון של הפסוק מתאר את חובתו של העשיר - עשיר ברשים ימשול;
• והחצי השני של הפסוק מתאר את חובתו של העני, הלווה - עבד לווה לאיש מלוה.

2. מצב מצוי

לפי רוב המפרשים, הפסוק מתאר מצב מצוי שאינו רצוי. בדרך-כלל, העניים נאלצים להשתעבד לעשירים, השולטים בקרקעות, דירות ואמצעי ייצור, על-מנת שיספקו להם מקום מגורים ומקום תעסוקה. גם הלווים נאלצים להשתעבד למלוים, בפרט בזמן התנ"ך, כאשר המלוה היה רשאי לקחת את ילדיו של הלוה לעבדים: (מלכים ב ד א): "וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי הַנְּבִיאִים צָעֲקָה אֶל אֱלִישָׁע לֵאמֹר: 'עַבְדְּךָ אִישִׁי מֵת, וְאַתָּה יָדַעְתָּ כִּי עַבְדְּךָ הָיָה יָרֵא אֶת ה', וְהַנֹּשֶׁה בָּא לָקַחַת אֶת שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ לַעֲבָדִים '", (נחמיה ה ה): "וְעַתָּה כִּבְשַׂר אַחֵינוּ בְּשָׂרֵנוּ כִּבְנֵיהֶם בָּנֵינוּ וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ כֹבְשִׁים אֶת בָּנֵינוּ וְאֶת בְּנֹתֵינוּ לַעֲבָדִים וְיֵשׁ מִבְּנֹתֵינוּ נִכְבָּשׁוֹת וְאֵין לְאֵל יָדֵנוּ וּשְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵינוּ לַאֲחֵרִים" (ע"פ דעת מקרא).

אם כך, מהי המשמעות המעשית של הפסוק?

א. ישנם פסוקים רבים אחרים הקובעים, ששיעבוד של אדם לאדם הוא מצב לא רצוי, במיוחד אצל בני ישראל, שהם עבדי ה' בלבד, (ויקרא כה נה): "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם". בצירוף לפסוק שלנו, ניתן להסיק שהאדם צריך להשתדל שלא יהיה עשיר ולא יהיה עני. רעיון דומה נמצא ב(משלי ל ט): "פֶּן אֶשְׂבַּע וְכִחַשְׁתִּי וְאָמַרְתִּי מִי ה', וּפֶן אִוָּרֵשׁ וְגָנַבְתִּי וְתָפַשְׂתִּי שֵׁם אֱלֹהָי"*. וראו גם בדברי רב סעדיה גאון (הנבחר באמונות ובדעות י ח).

כמו כן צריך להשתדל שבעם ישראל לא יהיו עניים ועשירים, כך שלא יהיה שיעבוד כלכלי (ראו גם הלואה = שיעבוד). אם כך, צמצום פערים כלכליים בעם ישראל הוא מטרה חשובה שראוי להשקיע בה (איך בדיוק להשיג את המטרה - זו שאלה אחרת).

ניתן לפרש כך גם את הפסוק הדומה בתחילת פרקנו, (משלי כב ב): "עָשִׁיר וָרָשׁ נִפְגָּשׁוּ - עֹשֵׂה כֻלָּם ה'"*

ב. ניתן לקשר את הפסוק לפסוק הבא, (משלי כב ח): "זוֹרֵעַ עַוְלָה יקצור[יִקְצָר] אָוֶן, וְשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ יִכְלֶה"*: הפסוק שלנו מלמד שלעשירים יש כוח לשלוט בעניים, והפסוק הבא מלמד, שאם העשירים מנצלים את כוחם באופן מוגזם, למשל על-ידי הלוואות בריבית, הם יאבדו את כוחם.

ג. יש שדרשו את פסוקנו כמשל לעושר ועוני בתחום הרוחני: "עם הארץ צריך לתלמיד חכם לעולם" (רש"י, מצודות).

הקבלות

קשר בין ממשלה לבין הלוואה נמצא גם ב(דברים טו ו): "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ, וְהַעֲבַטְתָּ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תַעֲבֹט, וּמָשַׁלְתָּ בְּגוֹיִם רַבִּים וּבְךָ לֹא יִמְשֹׁלוּ" וב(דברים כח יב): "וְהִלְוִיתָ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תִלְוֶה, וּנְתָנְךָ ה' לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה, כִּי תִשְׁמַע אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת".

פסוק ח

עריכה

<< · ביאור · משלי כב · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט · >>

תרגום מצודות: כמו הזורע דבר מה הנה יקצור המין שזרע, כן הגמול לפי המעשה; ושבט עברתו (חמתו וזעמו), שהיה מכה ורודה בה, הנה יִכְלֶה, רוצה לומר, יפסיד היכולת.

תרגום ויקיטקסט: הזורע (יוזם מפעל של-) עוולה (אי-צדק), צריך לקצור (להרוויח) רק אוון (אין, אפס) - יש להחרים את כל רווחיו; וכן יש לכלות (לבטל) את השבט (השלטון, המעמד הבכיר) שלו, שהשתמש בו בעֶברָה (לפגוע במי שכעס עליו).

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי כב ח.

דקויות

זריעה - קצירה - דיש

הפסוק הוא משל מתחום החקלאות, המתייחס לשלוש מלאכות: זריעה, קצירה ודיש. הזריעה והקצירה נזכרו בפירוש, והדיש נרמז במילה שבט - מקל ששימש לחביטת התבואה, לצורך הפרדת הגרעינים מהשיבולים, (ישעיהו כח כז): "כִּי לֹא בֶחָרוּץ יוּדַשׁ קֶצַח וְאוֹפַן עֲגָלָה עַל כַּמֹּן יוּסָּב, כִּי בַמַּטֶּה יֵחָבֶט קֶצַח וְכַמֹּן בַּשָּׁבֶט".

אוון הוא אין והבל, וגם כוח המנוצל לרעה.

שבט הוא מקל שמכים בו, וגם משל לשלטון וסמכות. עברה היא זעם, והמילה רומזת גם לתבואה, כמו ב(יהושע ה יא): "וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי" ('דעת מקרא' בשם ר' יוסף קמחי). ומכאן: שבט עברתו הוא מקל שמכים בו את התבואה, וגם משל להפעלת סמכות בזעם ותקיפות.

המשל מתאר אדם שזורע, ומעוניין לקצור את התבואה ואז לדוש אותה בשבט; אך מכיוון שהוא זורע זרעים של עוולה, הוא קוצר אוון, אין והבל, כלומר לא מרוויח כלום; או: הוא קוצר תבואה של אוון, תבואה חזקה וקשה; הוא לא מצליח לדוש אותה, זועם ומכה אותה בעברה וכעס, אבל השבט נשבר וכלה.

ובנמשל: זורע עוולה יקצור אוון - המתחיל בפרוייקט בדרך של עוול, התוצאות יהיו מעשי אוון ואלימות שאנשים אחרים יעשו כנגדו; הוא לא ייהנה מרווחי הפרוייקט אלא רק יסבול. ושבט עברתו יכלה - גם אם ירצה להילחם ולהכות בשבט (מקל) את האנשים הפוגעים בו, לא יצליח; כוחו יכלה ויאבד. הביטוי שבט עברתו רומז לדיש שנעשה בכעס וזעם, כמשל למאבקים ומלחמות שיהיו לגזלן כשירצה ליהנות מהגזילה (דיש הוא משל למלחמה ומאבק).

עקרונות ענישה

כמו פסוקים אחרים בספר משלי, גם הפסוק הזה נראה כמתאר גמול אלוהי, אך למעשה אפשר לראות בו עצות לשלטון הקשורות לענישת עבריינים כלכליים:

1. זורע עוולה יקצור אוון - מי שמתחיל פרויקט המתבסס על עוול, כגון: מקים מפעל שבאופן שיטתי מלין את שכרם של העובדים או מקים חברה שבאופן שיטתי מרמה את הצרכנים - צריך להרוויח רק אין ואפס, כלומר, להפסיד את כל הרווחים מהפרויקט שלו. לא רק לשלם פיצוי ספציפי למי שנפגע או לשלם קנס ספציפי לפי חומרת העבירה, אלא לאבד את כל הרווחים, כך שהפשע לא ישתלם.

2. ושבט עברתו יכלה - מי שמתחיל פרויקט המתבסס על עוול, בנוסף לעונש הכספי המוטל עליו, יש לכלות ולאבד את שבט עברתו: יש למנוע ממנו להחזיק בעמדות שיש בהן שלטון וסמכות, כמו להיות מנהל בחברה או פקיד בכיר בממשלה. מי שניצל לרעה את סמכותו צריך לאבד את סמכותו: "שבט חמתו, שרודה בני אדם, כלה והולך לו, לפי שמפסיד את יכולתו" (רש"י).

הפסוק בהקשרו

אפשר לקשר את הפסוק לקודמו: "עשיר ברשים ימשול, ועבד לווה לאיש מלווה". לפי זה, הפסוק שלנו מדבר, בפרט, על עשיר שמנצל את עושרו כדי לפגוע בעניים (למשל ע"י שיעבוד או הלוואה בריבית), ומתאר את עונשו: "יתמוטט ויכלה עשרו, עד שתכלה אימת עברתו וכעסו, אשר היו הרשים יראים ממנו מפני עשרו... גם זאת מידה כנגד מידה... מפני שהיה מתגבר על הרשים באימת עשרו" (ר' יונה). ה"נבואה" הזאת של ספר משלי (או של ר' יונה) התגשמה במאות האחרונות כמה פעמים, במהפכות שבהן העניים והמשועבדים מרדו בעשירים והמשעבדים, וכילו את שבט עברתם - כוחם ושלטונם (ראו מלבי"ם).

הקבלות

הביטוי שבט עברתו (עברה = כעס = אף) מזכיר את (ישעיהו י ה): "הוֹי אַשּׁוּר שֵׁבֶט אַפִּי, וּמַטֶּה הוּא בְיָדָם זַעְמִי" (מצודת ציון). לפי זה, השבט אינו שבטו של הרשע (המסמל את סמכותו ושלטונו), אלא שבטו של ה'; אותו רשע, אשר שימש כ"שבט עברתו" של ה', יכלה בסופו של דבר.

פסוק ט

עריכה

<< · ביאור · משלי כב · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט · >>

תרגום מצודות: טוב עין, הנותן לעני בעין יפה, יבורך מה', כי הלא נתן מלחמו לדל, ואם עוד יבורך בנכסיו ישפיע עוד יותר ולא ירע לבבו בתתו לו.

תרגום ויקיטקסט: טוב עין, המביט במבט טוב ושמח על אנשים הנהנים מרכושו, רק הוא זוכה לברכתו של הדל כאשר הוא נותן לדל (לעני) מלחמו.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי כב ט.

דקויות

מבנה הפסוק

1. על-פי הטעמים, ועל-פי רוב המפרשים, יש לחלק את הפסוק לשני חלקים שווים: "טוב עין הוא יבורך, כי נתן מלחמו לדל"; לפי זה, כי = משום ש-: טוב-עין זוכה לברכה, משום שהוא רגיל לתת מלחמו לדל; הנתינה היא הגורם העיקרי לברכה. לפי זה, הפסוק מלמדנו להיות טובי עין, להסתכל במבט טוב ואוהב על אחרים, כי מתוך כך נזכה לזהות את האנשים שצריכים את עזרתנו ולתת להם מלחמנו, וכתוצאה מכך נזכה לברכה.

- אולם, לפי זה, הנתינה נובעת מהעין הטובה, ולכן היה ראוי לכתוב בלשון עתיד "יתן": "טוב עין הוא יתן מלחמו לדל ויבורך"; השימוש בלשון עבר נתן מדגיש שהנתינה כבר נעשתה, והברכה באה אחריה כתוצאה מהעין הטובה.

2. לכן לענ"ד יש לחלק את הפסוק לשני חלקים לא שווים: "טוב עין, הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל", כי = כאשר: רק טוב-עין זוכה לברכה כאשר הוא נותן מלחמו לדל; העין הטובה היא הגורם העיקרי לברכה.

כשעוזרים לזולת, צריך לשים לב לא רק למעשים אלא גם למבטים: טוב עין הוא אדם שיש לו מבט טוב בעיניים, מבט של שמחה כאשר הוא רואה שהזולת נהנה מרכושו. והוא יבורך - העני יברך אותו, כשיראה שהוא נותן לו בשמחה. המילה הוא באה להדגיש, דווקא הוא יזכה שהעני יברך אותו לאחר שנתן לו מלחמו; אבל אדם רע עין לא יזכה לברכה, כי המבט הרע יגרום לעני צער ובושה. העני אמנם ניצל מרעב, אבל כבודו נפגע ולכן לא יוכל לברך את הנותן בלב שלם.

כל אדם צריך להשתדל להיות טוב עין, אבל מה יעשה אדם שעדיין לא הגיע למעלה זו, האם בינתיים יימנע מלתת? לדעתי התשובה היא לא: דווקא אדם רע עין יכול לתת בלי לצפות לברכה, לשם מצוה נטו...

3. יש שפירשו את הפסוק כהמשך לפסוקים הקודמים (פסוקים 7-8), המדברים על עשירים ועניים: פסוק 7 מתאר את המצב הטבעי שבו לעשירים יש כוח לשלוט בעניים: "עשיר ברשים ימשול"*, פסוק 8 מתאר את העשירים המנצלים את כוחם לרעה: "זורע עוולה יקצור אוון"*, ופסוק 9 מתאר את העשירים המנצלים את כוחם לטובה: "נתן מלחמו לדל" (ראו מלבי"ם).4. אפשר לפרש את הנתינה החומרית כמשל לנתינה רוחנית של חכמה ותורה. ישנם אנשים שמתעצבנים כשהם רואים שאנשים אחרים מעתיקים את דברי החכמה שלהם, אך ישנם אנשים שמסתכלים על כך בעין טובה, שמחים כשאחרים נהנים מדברי חכמתם; אנשים אלה יזכו לברכת ה'. ולדברי חז"ל, האיש הראשון שנהג עין טובה בדברי תורה היה משה רבנו, נותן התורה: "לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו, שנאמר (שמות לד) "כתב לך"... משה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל, ועליו הכתוב אומר טוב עין הוא יבורך..." (רבי יוסי בן חנינא, תלמוד בבלי נדרים לח.).

5. ויש שדרשו את הפסוק על ברכת המזון: "אין נותנין כוס של ברכה לברך אלא לטוב עין, שנאמר טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל, אל תיקרי יבורך אלא יברך" (רבי יהושע בן לוי, סוטה לח:); כלומר, טוב עין נקרא אדם שמזמין עניים רבים לסעודתו, כדי שיוכל לברך ברכת המזון במניין או לפחות בזימון (ע"פ הגאון מווילנה).

למה נאמר נתן מלחמו ולא סתם נתן לחם?

1. "כבר פירשוהו רז"ל בספר הזוהר, שרוצה לומר: מלחמו שהרויח בצדק ובמשפט, ולא בגזל וגניבה... כי מצוה הבאה בעבירה מונעת את הברכות" (רמ"ד ואלי).

2. "הוא משפיע לעניים מלחמו ממש: אינו עושה שני לחמים, אלא הוא משתף אותם עמו" (דוד ישראל אינגבר, "חכמת החיים").

הקבלות

ברכה ועין נזכרו בברכת יעקב ליוסף, (בראשית מט כב): "בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר... מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרְכֶךָּ בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם". יוסף נתן מלחמו לדלים - כלכל את משפחתו ואת כל מצרים ברעב - וזכה להתברך בעין טובה (ע"פ מבוא דעת מקרא).

עין טובה מביאה ברכה, ועין רעה מביאה מחסור; ראו (משלי כח כב): "נִבֳהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן, וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ"*.יש אנשים, שכדי שיוכלו לתת בעין טובה, הם צריכים לתת מאכלים פשוטים וזולים יותר; ראו (משלי טו יז): "טוֹב אֲרֻחַת יָרָק וְאַהֲבָה שָׁם, מִשּׁוֹר אָבׁוּס וְשִׂנְאָה בֹו"*.

עוד על עזרה לנזקקים, ב(משלי כח כז): "נוֹתֵן לָרָשׁ אֵין מַחְסוֹר, וּמַעְלִים עֵינָיו רַב מְאֵרוֹת"*.

פסוק י

עריכה

<< · ביאור · משלי כב · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט · >>

תרגום מצודות: גרש ממך את הלץ - ויצא המריבה (כי דרך הלץ לחרחר ריב), אז ישבות (יבוטל) דין וקלון; כי כשיהיה ריב יגשו למשפט וירבו לבזות זה את זה, וכשאין מחרחר ישבות הכל.

תרגום ויקיטקסט: גרש (הרחק מהקבוצה) כל אדם לץ (המזלזל באחרים ולועג להם), והוצא מהקבוצה כל איש מדון (המסתכסך עם אחרים ומאיים עליהם בתביעה לדין); כך ישבות מהקבוצה הדין והקלון (ביזיון), והקבוצה תוכל להמשיך ולפעול ביעילות.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי כב י.

דקויות

גרש לץ

1. הפסוק מתייחס לכל קבוצה שבה מנסים לקיים דיונים ענייניים, כגון הרצאות או שיעורים בבית הספר, או אף פורומים וירטואליים באינטרנט. הפסוק ממליץ להרחיק מהדיון אנשים המזלזלים ופוגעים בזולת, כדי לאפשר לאחרים לנהל דיון ענייני.

הפסוק מתאים לפסוק אחר שגם בו נזכרו לץ וקלון, (משלי ט ז): "יֹסֵר לֵץ לֹקֵחַ לוֹ קָלוֹן, וּמוֹכִיחַ לְרָשָׁע מוּמוֹ. אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ, הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ"*. מי שמנסה לחנך את הלץ גורם לעצמו קלון, וגורם לכך שהלץ ישנא אותו, ולכן עדיף להוציא אותו מהדיון כדי שלא ילעג לאחרים ויפריע להם. וגם חז"ל קבעו שאסור לתת שיעורי תורה לתלמיד שאינו הגון, אם כי, הם הגיעו למסקנה זו מפסוקים אחרים בספר משלי.

בעבר תמהתי, איך אפשר להמליץ להרחיק תלמידים רעים מבית הספר, והרי אם יגורשו מבית הספר יתדרדרו עוד יותר! התמיהה שלי נפתרה לאחר שפגשתי כמה וכמה אנשים שהשתמשו בציטוטים מן המקורות על-מנת להצדיק מעשי עושק וגזל, כגון "לא החזרתי את ההלוואה, אבל זה לא באשמתי, הכל בידי שמים", או "הבת שלי גנבה לך תכשיטים, אבל את צריכה למחול לה, הקב"ה מעמיד אותך בניסיון". אותם אנשים למדו תורה, אבל הלימודים לא השפיעו עליהם לטובה, להיפך, הם השתמשו בתורה שלמדו כדי להצדיק פשעים.

ספר משלי ממליץ ללמד עורמה ומזימה לתלמידים פתיים ותמימים, כך שיידעו להיזהר מהטעיות, אך יחד עם זה הוא ממליץ להרחיק מהלימודים תלמידים רעים, שעלולים להשתמש לרעה בדברים שילמדו.

2. לפי רוב המפרשים, הפסוק מכוון לכל אדם ואדם, ומייעץ לו לגרש את הלץ מביתו ומחברתו, כדי שלא יחרחר ריב (מצודות, הגאון מווילנה ומלבי"ם). לפי חלק מחז"ל, הכתוב מתייחס אפילו לגירושין בין בני זוג: "אשה רעה - מצוה לגרשה, דכתיב גרש לץ ויצא מדון וישבות דין וקלון" (רבא, בבלי יבמות סג ב). לפי זה, הפסוק דומה לפסוק אחר שגם בו נאמר שהלצים גורמים למריבות וכעס, (משלי כט ח): "אַנְשֵׁי לָצוֹן יָפִיחוּ קִרְיָה, וַחֲכָמִים יָשִׁיבוּ אָף"*.

3. ויש אומרים שהפסוק מכוון למנהיגים, ומלמד אותם להשתמש בעונש גירוש, וכך אכן נהגו כמה מקהילות ישראל בגלות: "וגם מה שנהגו הקהילות להשליך מן העיר בעל שמועה רעה ועושי עבירה או מי שאינו הולך בדרך טובה או הולך שלא בדרך הקהל - הוא מנהג ראוי ודין אמת יוצא מן הפסוק הזה שכתוב בסופו: והוא יבדל מקהל הגולה... וזה כדי שיהיה כלה מאליו, ויצא לדור באשר ימצא שלא בתחומינו, לקיים מה שנאמר: גרש לץ ויצא מדון וישבת ריב וקלון" (הגירוש כאמצעי ענישה / אביעד הכהן). לפי זה, הפסוק דומה לפסוק אחר, שגם הוא מלמד שהרשעים צריכים להיכרת מהארץ, (משלי ב כב): "וּרְשָׁעִים מֵאֶרֶץ יִכָּרֵתוּ, וּבוֹגְדִים יִסְּחוּ מִמֶּנָּה"*.

4. ועל-דרך הדרש, הכוונה ללץ הפנימי שבתוכנו: "גרש לץ - יצר הרע" (רש"י, רמ"ד ואלי).

ויצא מדון

1. הפסוק מתאר סיבה אחת לגרש אדם מקבוצת-הדיון - אם הוא לץ המביע לעג וזלזול באחרים. לפי זה, המשפט ויצא מדון מתאר את התוצאה - אם תגרש לץ, יצא המדון מהקבוצה (מצודות, ודומה לזה הגאון מווילנה ומלבי"ם)

- הבעיה בפירוש זה היא, שיש מעין כפילות בפסוק - "ויצא מדון, ישבות דין", המדברים על עניין דומה.

2. ייתכן שהפסוק מתאר שתי סיבות שונות - אם הוא לץ וגם אם הוא מדון, כלומר איש מדון; אם הוא מביע לעג וזלזול, או שהוא נוהג בקביעות להיכנס למריבות המגיעות לאיומים בתביעות משפטיות. את שני הטיפוסים הללו צריך לסלק מקבוצת-הדיון: "כאשר תגרש מחברתך שני אלה, והם לץ ואיש מדון, יסתלקו מעליך שני נזקין גדולים, שהם מטרידים נפש האדם בעולם, והם - דין וקלון. כי: איש מדון יגלגל תרעומות על מי שיש לו עסק עמו, ויזקיקנו תמיד לבוא לבית דין, או שלא ירצה לשלם את אשר עליו זולתי בבית דין; והלץ יגרום תמיד קלון לאיש חברתו." (ר' יונה). לפי זה, הפסוק מלמד שני כללים שונים להשתתפות בקבוצת-דיון: לא להביע לעג וזלזול באחרים, ולא להיכנס למריבות על רקע אישי.

הקבלות

חכמי המדרש קישרו את הפסוק ללוט: "גרש לץ, זה לוט. ויצא מדון, ויהי ריב בין רועי אברם וגו" (בראשית רבה מא ח). אברהם ניסה לקרב את לוט במשך תקופה מסויימת, אבל כשראה שהקרבה ביניהם מביאה למריבה בין רועיהם, החליט שעדיף להיפרד.

פסוק יא

עריכה

<< · ביאור · משלי כב · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט · >>

תרגום מצודות: מי שאוהב איש טהר לב מבלי סיג אוון, ויאהב את מי שיש חן באמרי שפתיו על כי בדעת ידבר, הנה המלך מכבדו, כי כן דרך המלך לאהוב אנשים כאלה.

תרגום ויקיטקסט: אדם האוהב את רעהו בלב טהור, ללא כוונה לשלוט בו ולנצל אותו - מדבר עמו בחן שפתיים, דברים נעימים המחזקים את בטחונו העצמי וגורמים לו להרגיש כמו מלך.

/ אדם האוהב את רעהו בלב טהור ונאמן, ויודע גם לדבר עליו בחן ובאופן משכנע, ראוי להיות רעהו (מקורבו) של המלך.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי כב יא.

דקויות

רעהו מלך - מה המשמעות המעשית?

1. לפי רוב המפרשים, רעהו מלך = ראוי להיות רעהו של המלך, "כי יש על המלך לחפש ולבקש אנשים שאהבתם זכה וטהורה" (רבי יונה, ודומה לזה מלבי"ם), לפי זה, הפסוק נותן עצה למלך - איך לבחור את מקורביו.

- אולם, המלך הוא רק בן אדם, הוא לא יראה ללבב; אם כך, איך יוכל לבחור אנשים שהם טהורי לב? אולי הכוונה, "שניכר מתוך דבריו שהוא טהור לב, כלומר שפיו וליבו שוים, ואינו מחניף, ויוכיח כשצריך להוכיח; ולכן אמר חן שפתיו, ולא חנף בתוספת ף..." (רמ"ד וואלי).

- אולם, גם חן שפתיים אינו סימן טוב, שהרי (משלי כו כד): "בִּשְׂפָתָו יִנָּכֵר שׂוֹנֵא, וּבְקִרְבּוֹ יָשִׁית מִרְמָה. כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל תַּאֲמֶן בּוֹ, כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ" - השונא יודע לנכר את שפתיו ולחנן את קולו, לדבר בחן המסתיר את שבע התועבות שבליבו.

2. ויש שפירשו רעהו מלך = הוא (האוהב) דומה למלך: "מי שאוהב איש טהר-לב... ויאהב את מי שיש חן באמרי- שפתיו... הנה המלך הוא רעהו, כן דרך המלך לאהוב אנשים כאלה" (מצודת דוד, וכן הגאון מווילנה)

- אולם, גם לפי זה, המשמעות המעשית של הפסוק אינה ברורה, שהרי האדם אינו יכול לזהות בקלות אנשים שליבם טהור.

3. ויש שפירשו רעהו מלך = הקב"ה, מלך מלכי המלכים, הוא רעהו (רש"י); על-דרך הדרש, הכוונה ליצר הטוב, "שהוא אוהב טהור לב, לפי ששרשו מצד הקדושה, ויש חן בשפתיו, לפי שהוא כלול מן הקדושה עצמה... והמלך הקדוש הוא רעהו של היצר הטוב" (רמ"ד וואלי).

- אולם, לפי פירוש זה, לא ברור למה נכתב רעהו מלך ולא רעהו ה'?

4. ולענ"ד, רעהו מלך = רעהו מרגיש כמו מלך, כלומר עצמאי ושולט בעולמו (ע"פ יעל), או שהוא מכבד את רעהו כמו שמכבדים מלך (אראל).

יש אהבות היוצרות תלות: האוהב אמנם עוזר, אבל הוא עושה זאת באופן שמשמר את העליונות שלו על-פני הנאהב ואת התלות של הנאהב בעזרתו. אבל האהבה הטהורה אינה כזאת:

טהור לב הוא מי שמחשבותיו טהורות ונקיות, ללא אינטרסים אישיים (ע"פ רמח"ל, מסילת ישרים, הגדרת הטהרה). טהור לב מדבר בחן שפתיים - דברי ייפוי ואהבה, ולכן רעהו מלך - ידידו מרגיש כמו מלך, מרגיש שהוא אדון לעצמו ואינו תלוי באוהב.

על-פי ההלכה, "כבוד גדול נוהגין במלך, ומשימין לו אימה ויראה בלב כל אדם, שנאמר שום תשים - שתהא אימתו עליך" (רמב"ם הלכות מלכים ב). ישנן הלכות רבות המתארות הנהגות של כבוד למלך; ניתן להסיק מהן מסקנות, בשינויים הראויים, גם לגבי יחסים בין אדם לחברו ובין איש לאשתו:

• "אין רוכבין על סוסו, ואין יושבין על כסאו, ואין משתמשין בשרביטו, ולא בכתרו, ולא באחד מכל כלי תשמישיו" - כבוד לחפציו האישיים של הזולת. במקום שנוהגים שלכל אחד יש מקום ישיבה קבוע - ראוי לכבד אותו ולא לתפוס את מקומו.
• "ואסור לראותו כשהוא ערום, ולא כשהוא מסתפר, ולא כשהוא בבית המרחץ, ולא כשהוא מסתפג [מתנגב]" - כבוד לגוף הזולת, לא לראות אותו במצב מביך או לא מכובד.

לפי חז"ל, זהו אחד מהדברים שהאדם נשפט עליהם לאחר מותו: "המלכת את חברך עליך בנחת רוח?" .

הקבלות

הביטוי רעהו מלך יכול לרמוז לשני אנשים שנקראו רעה המלך (ע"פ רמ"ד ואלי, דעת מקרא):

• (שמואל ב טז טז): "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא חוּשַׁי הָאַרְכִּי רֵעֶה דָוִד אֶל אַבְשָׁלוֹם..."
• (מלכים א ד ה): "וַעֲזַרְיָהוּ בֶּן נָתָן עַל הַנִּצָּבִים, וְזָבוּד בֶן נָתָן כֹּהֵן רֵעֶה הַמֶּלֶךְ"

לפי זה ייתכן שהפסוק, יחד עם הפסוק שאחריו, (משלי כב יב): "עֵינֵי ה' נָצְרוּ דָעַת וַיְסַלֵּף דִּבְרֵי בֹגֵד"*, רומז למעשיו של חושי הארכי, רעה דוד, בזמן מרד אבשלום:

"כשברח דוד מירושלים מפני אבשלום בנו, מתאמץ חושי הזקן ומשיג את דוד על ראש הר הזיתים, דוד מתחנן לפניו שישוב כדי להפר עצת אחיתופל. כרֵע נאמן לדוד, הוא מבליג על רצונו לגלות עם המלך, וחוזר לירושלים."

"אבשלום, המכיר את מסירותו של חושי לדוד מופתע ממעשהו זה ומקניטו "זה חסדך את רעך? למה לא הלכת את רעך?" (שמ"ב טז יז). אבשלום אינו מעלה על דעתו, שבשובו עשה חושי חסד עם דוד רעהו, ושהוא נאמן וטהור לב - ולא בוגד במלכו."

"אבשלום נבוך, מאחר ששני יועצי אביו נצטרפו אליו - אחיתופל משונאי דוד וחושי מאוהביו, מובן שהוא חושד בחושי ופונה לאחיתופל, אבל עצתו להעמידו בראש צבא של שנים עשר אלף איש - נראית לאבשלום כסכנה למלכותו."

"הוא פונה לחושי, והלה מייעץ לו לגייס את העם והוא, אבשלום עצמו, יפקד עליו "ופניך הולכים בקרב" (" "שמ"ב יז יא). בדעת ובשפת חן נמלצת ("כדוב שכול", "כלב האריה", "כאשר יפול הטל"), שכנע את אבשלום, וסיכל עצת אחיתופל הבוגד."

"זוהי משמעות הכתוב (בפסוק הבא): עיני ה' נצרו (איש) דעת - חושי הארכי; ויסלף דברי בוגד - זה אחיתופל" (מרדכי זר-כבוד, "חידות בספר משלי", בית מקרא סד, ה'תשל"ו).

ולפי זה יש לפרש את הפסוק שלנו: אדם האוהב את רעהו בליבו טהור, ויודע גם לדבר בחן שפתיים, יכול לעזור לרעהו לחזור ולהיות מלך.

פסוק יב

עריכה

<< · ביאור · משלי כב · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט · >>

תרגום מצודות: המקום ישגיח בשמירת אנשי הדעת, ויסלף (יעקם ויעוות) לקלקל דברי עצת הבוגד אשר ידבר ללכוד אנשי הדעת - שלא יוכל להם.

תרגום ויקיטקסט: כשהשופט עושה את הישר בעיני ה' ואינו לוקח שוחד, ה' נוצר (משגיח) על דעתו שלא יטעה; וכדי להציל אותו מטעות, ה' מסלף ומבלבל את דבריו של הבוגד המנסה להטעות אותו.

/ עיני ה' נוצרות (משגיחות) על הדעת הנמצאת בלב האדם, וכשה' מזהה שהאדם מתכנן לבגוד, הוא מסלף וגורם לו להיכשל בדבריו ולחשוף את בגידתו.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי כב יב.

דקויות

נצרו = שמרו. ומה זה בדיוק נצרו דעת? כמה פירושים:

1. נצרו את איש הדעת: ה' שומר על האדם היודע אותו, שלא ייפול בפח שטומן לו הבוגד (מצודות ועוד).

2. נצרו את דעתו של האדם: ה' שומר על האדם המוצא חן בעיניו, שלא יטעה בדעתו (ראו "הקבלות").

3. נצרו את שפיות דעתו של האדם, "השגחתו ית' היא השומרת דעתו של אדם, שלא תיטרף ולא תתבלבל מתוך צרותיו, ובלבד שיהיה שומר תורתו ומצוותיו, אבל אם הוא בוגד בהם ועוזב את שמירתם, אדרבא, דעתו מיטרפת עליו, כעניין שנאמר", (ישעיהו מד כה): "מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְשַׂכֵּל", "ואז הוא מופקר לכל הצרות, לפי שאין בו הנהגה של ממשות, וכל ענייניו מתקלקלים בטירוף דעתו" (רמ"ד וואלי פירוש אחרון).

הקבלות

כשהשופט לוקח שוחד, גם אם הוא חכם, השוחד מעוור את עיניו, הוא לא שם לב לסימנים מחשידים ולסתירות בדבריו של נותן השוחד, וכך הוא יכול לרמות אותו בקלות; בנוסף, השוחד מסלף את דבריו של הצדיק, של הצד השני במשפט (זה שלא נתן שוחד), וגורם לשופט למצוא פגמים ובעיות שאינם קיימים, דווקא אצל האיש הישר, (דברים טז יט): "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם".

אך מה אם השופט אינו לוקח שוחד - האם הוא מוגן מטעויות? האם בעלי-הדין הרשעים לא יצליחו "לעוור את עיניו" ו"לסלף את דברי הצדיקים" בדרכים אחרות? - הפסוק שלנו משלים את דברי התורה, ומלמד שבמצב זה ה' יתערב כדי לעזור לשופט, (משלי כב יב): "עֵינֵי ה' נָצְרוּ דָעַת, וַיְסַלֵּף דִּבְרֵי בֹגֵד": עיני ה' הן שינצרו וישמרו על דעתו של השופט; הרשעים בוודאי לא יצליחו לעוור את עיניו של ה', (שמואל א טז ז): "כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם, וה' יִרְאֶה לַלֵּבָב"*. בנוסף לכך, ה' יסלף ויבלבל את דבריהם של בעלי-הדין הבוגדים הרשעים, ולא של הצדיקים. אם השופט יחקור אותם מספיק זמן, בסופו של דבר הם יתבלבלו בדבריהם ויפלילו את עצמם; כל עוד השופט אינו לוקח שוחד, עיניו יהיו פקוחות ויזהו את הטעות.

ההקבלות בין שני הפסוקים מלמדות ששניהם מדברים על אותו נושא - על משפט שבו צריך להכריע מי הצדיק ומי הבוגד (ע"פ הגאון מווילנה על משלי כב12).

פסוק יג

עריכה

<< · ביאור · משלי כב · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט · >>

תרגום מצודות: העצל - בעבור העצלות לא יצא מפתח ביתו לעשות מלאכתו, ויבדה מלבו לאמר: 'הלא הארי בחוץ ויטרוף נפשי, ובתוך הרחובות אהיה נרצח מן הלסטים המצויים שם'.

תרגום ויקיטקסט: כשאדם מתעצל לצאת לעבוד או ללמוד, הוא ממציא פחדים דמיוניים כדי להצדיק את הבטלה, למשל: 'יש אריה בחוץ, אם אצא החוצה ירצחו אותי ברחובות!".

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי כב יג.

דקויות

העצל ממציא תירוצים ופחדים דימיוניים כדי שלא יצטרך לצאת החוצה ולעבוד. באופן מילולי, העצל מדבר על סכנות גשמיות כגון אריה ורוצחים; אולם מפרשים רבים פירשו את דברי העצל כמשל לסכנות רוחניות.

1. פיתויים בחוץ וברחובות

המושגים דרך, חוץ ורחובות נזכרו בספר משלי בקשר לפיתויי האישה הנואפת, (משלי ז יב): "עוֹבֵר בַּשּׁוּק אֵצֶל פִּנָּהּ, וְדֶרֶךְ בֵּיתָהּ יִצְעָד... פַּעַם בַּחוּץ פַּעַם בָּרְחֹבוֹת וְאֵצֶל כָּל פִּנָּה תֶאֱרֹב... כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה, וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ".

העצל טוען, שבחוץ וברחובות ישנם פיתויים עצומים שעלולים להרוג אותו מבחינה רוחנית. חיזוק לפירוש זה ניתן למצוא בפסוק הבא מייד בהמשך דבריו של העצל בפרק כב, המדבר גם הוא על נשים זרות שמפילות את האדם ברשתן, (משלי כב יד): "שׁוּחָה עֲמֻקָּה פִּי זָרוֹת, זְעוּם ה' יפול[יִפָּל] שָׁם"*.

לפי זה, דבריו של העצל אינם דמיוניים לגמרי, הם רק מוגזמים:

• העצל טוען שיש ארי בחוץ, כלומר סכנה שאי-אפשר להתגבר עליה, אך למעשה יש שם רק אשה נכריה - אמנם מפתה ומסוכנת, אך אפשר להתגבר עליה בכוח הבחירה החופשית של האדם.
• העצל טוען בתוך רחובות ארצח, כלומר יהרגו אותי גם אם רק אלך ברחוב הראשי; אך למעשה המוות לא נמצא ברחוב אלא רק בביתה של האישה הנואפת ובדרכים שמובילות לשם - ודרך ביתה יצעד, והפניה לשם תלויה בבחירתו החופשית של האדם.

בחוץ וברחובות יש גם חכמות, (משלי א כ): "חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה, בָּרְחֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ"; העצל מחליט לוותר על כל מה שנמצא בחוץ וברחובות, על הרע ועל הטוב: הוא נשאר בבית ואינו יוצא ללמוד, כדי שלא ייתקל בפיתויים מסוכנים.

אך החכם טוען שיש לצאת החוצה ולהתמודד עם הסכנות, לא על-ידי בריחה והסתגרות, אלא על-ידי לימוד המצוות והתורה. וכך הוא אומר בתחילת הפרק שמדבר על האישה הנואפת, (משלי ז א): ""בְּנִי! שְׁמֹר אֲמָרָי, וּמִצְוֹתַי תִּצְפֹּן אִתָּךְ. שְׁמֹר מִצְוֹתַי וֶחְיֵה, וְתוֹרָתִי כְּאִישׁוֹן עֵינֶיךָ. קָשְׁרֵם עַל אֶצְבְּעֹתֶיךָ, כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ. אֱמֹר לַחָכְמָה 'אֲחֹתִי אָתְּ', וּמֹדָע לַבִּינָה תִקְרָא. לִשְׁמָרְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה מִנָּכְרִיָּה אֲמָרֶיהָ הֶחֱלִיקָה": מי שילמד מצוות ותורה, יוכל ללכת ברחוב בלי להתפתות להיכנס לביתה של האישה הזרה, (משלי ז א): "אַל יֵשְׂטְ אֶל דְּרָכֶיהָ לִבֶּךָ, אֶל תֵּתַע בִּנְתִיבוֹתֶיהָ. כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה, וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ. דַּרְכֵי שְׁאוֹל בֵּיתָהּ, יֹרְדוֹת אַל חַדְרֵי מָוֶת".

העצל מסתגר ברשות היחיד שלו - מקום שבו הוא מוגן לגמרי מפיתויים; האויל - שעליו מדבר פרק ז - נכנס אל רשות היחיד של האישה הזרה - מקום שבו השליטה היא בידי גורמים זרים היוצרים פיתויים; אך החכם הולך בדרך האמצע - הוא יוצא לרשות הרבים, מקום שבו יש חופש וכל אחד יכול ליצור פיתויים או דברי חכמה לפי בחירתו החופשית.

2. התקרבות והתרחקות מהתורה

"נאמר לעוברי דרך המיישרים אורחותם... היצר הרע אורב לאותם שהיו עוברי עבירות ועתה רוצים ליישר אורחותם. וזהו שאומר העצל: שחל בדרך, כלומר שבדרך ה' עומד השחל ואורב" (הגאון מווילנה על משלי כו יג) - המילה דרך מציינת את ההתקרבות אל ה'; והתירוץ שַחַל בדרך הוא תירוץ של עצל שאינו רוצה להתקרב לעבודת ה' בגלל הפיתויים והסכנות האורבים למי שמנסה להתקרב; ומצד שני -

"נאמר ואצל כל פינה תארוב... וזה נאמר על תלמידי חכמים, בעת שיפרשו מעט מן התורה אז היא באה ואורבת להם. וזהו: ארי בין הרחובות - רחובות הוא התורה... ובעת שיצאו מהתורה ולא חזרו עדיין, אז נקרא בין הרחובות, ואז באה עליהם, כשהם בין הרחובות" - הביטוי בין הרחובות מציין את ההתרחקות הזמנית מהתורה, למשל כאשר תלמיד חכם צריך לצאת באופן זמני מהישיבה, לעבוד או לשרת בצבא; והתירוץ ארי בין הרחובות הוא תירוץ של עצל שאינו מוכן בשום אופן לצאת מהישיבה, בגלל הפיתויים והסכנות הנמצאים בחוץ.

3. חכמות חיצוניות

גם מלבי"ם (על משלי כב יג) פירש, שהארי והרצח הם משל לסכנות רוחניות: "והוא נמשל גם כן על העצל מלעסוק בתורה וחכמה:"

• "שאם יאמרו לו לעסוק בחוץ, במחקר וחכמה חוץ מתורה, יאמר שיש שם ארי, כמו שמפרש: שוחה עמוקה פי זרות, שמתיירא שלא ייפול בכפירה" - המילה חוץ מציינת את החכמות החיצוניות, לימודי חול; והתירוץ ארי בחוץ הוא תירוץ של עצל שאינו מוכן ללמוד לימודי חול, מחשש שזה יקלקל אותו מבחינה רוחנית;
• "ואם יאמרו לו ללכת ברחוב, ללמוד דברים שרבים דשים בה, מתיירא מרציחת אנשים, שלא יבין ולא ישיג את אשר לומד" - המילה רחוב מציינת את החכמות שיש לגביהן הסכמה רחבה שהן חלק מעולם התורה, והתירוץ בתוך רחובות ארצח הוא תירוץ של עצל שאינו מוכן ללמוד גם תורה, מחשש שלא יצליח להבין.

4. האיזון בין זהירות לבין עצלנות

נקודת האיזון בין זהירות לבין עצלנות נרמזת גם בדברי תוספות על תלמוד בבלי עבודה זרה יז א: "הרחק מעליה דרכך זו מינות. והא דאמרינן בפרק 'כל כתבי' (שבת דף קטז.) דכמה אמוראי הוו אזלי לבי אבידן - זהו להתווכח עמם, ולא היה מקום מינות ממש אלא מקום ויכוח, ומתקבצים שם חכמי עובדי כוכבים ונושאין ונותנים בדינים, ומאן דלא הוה אזיל היינו מיראה שלא יהרגום, וכן משמע דאמר רב נחמן אנא מינייהו ומסתפינא מינייהו, ודלא כפירוש הקונטרס שפירש בסמוך שהוא מקום עבודת כוכבים" (תוספות על תלמוד בבלי עבודה זרה יז א): אסור להיכנס למקדש של עבודה זרה, אבל מותר ללכת למקום המיועד לויכוח חופשי.

הקבלות

ארץ ישראל

לפי הסברנו, הפסוק מלמד שיש לקחת סיכונים רוחניים מחושבים על-מנת להגיע להישגים רוחניים גדולים. רעיון דומה נרמז כבר בתורה, (דברים לא טז): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה 'הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ, וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ'".

ה' ידע שבארץ ישראל ישנן סכנות רוחניות גדולות, שעלולות לגרום לבני ישראל לזנות ולעבוד אלהים אחרים, ובכל זאת ציווה על בני ישראל להיכנס לארץ, (דברים א כא): "רְאֵה, נָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ! עֲלֵה רֵשׁ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ, אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת!" (ע"פ הרב יובל שרלו).

ייתכן שבעם ישראל היו עצלים, שאמרו שהם פוחדים להיכנס לארץ כי יש ארי בחוץ... שחל בדרך, ארי בין הרחובות, אך ה' קבע שצריך להיכנס למרות הכל, כדי לקיים את המצוות והמשימות הרוחניות שאפשר לבצע רק בארץ ישראל: חכמות בחוץ תרנה, ברחובות תתן קולה.

הניסיון האישי של שלמה המלך

שלמה המלך אכן נהג כך בפועל - הוא למד הרבה תורה וחכמה, ופנה גם ללמוד חכמות חיצוניות. אך המציאות הוכיחה שהדרך שלו לא היתה טובה, ובסוף ימיו (מלכים א יא ד): "וַיְהִי, לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה, נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְלֹא הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם ה' אֱלֹהָיו כִּלְבַב דָּוִיד אָבִיו". בניגוד לפרק ז, בו נאמר שהנשים הנכריות מפתות רק נערים, במציאות שלמה נכשל דווקא לעת זקנתו!

אז אולי יש אמת כלשהי בטענה " ארי בחוץ... ", ולא רק עצלנות?

פסוק יד

עריכה

<< · ביאור · משלי כב · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט · >>

תרגום מצודות: כמו שוּחה (בוֹר, חפירה) עמוקה, אשר הנופל בה קשה לו לעלות - כן הוא הנלכד בפיתוי פי זרות, היא המינוּת אשר יקשה מאוד לפרוש ממנה; מי שה' זעם (כעס) עליו וחפץ במיתתו הוא נכשל בה, כי לא יאיר עיניו בתחילת הפיתוי להבין סכלות הדבר וכזביו.

תרגום ויקיטקסט: שיחות-נפש של איש עם נשים זרות (שאינן אשתו) הן כמו שוחה (חפירה) עמוקה - הן מושכות את הלב וקשה להתנתק מהן; מי שה' זעם עליו (מרגיש רחוק מה') עלול להתפתות לחפש אהבה אצל נשים זרות וליפול בשוחה זו.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי כב יד.

דקויות

בקריאה שטחית נראה שהפסוק מזהיר באופן כללי מפני נשים זרות, כמו פסוקים רבים נוספים בספר משלי.

אולם המילים רומזות לאזהרה ממוקדת יותר.

שוחה היא חפירה או מלכודת, כמו ב(ירמיהו יח כ): "כִּי כָרוּ שׁוּחָה לְנַפְשִׁי"; אולם שוחה רומזת גם למילה שֹיחה, המציינת השתפכות-נפש, כמו ב(תהלים עז ז): "אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה, עִם לְבָבִי אָשִׂיחָה וַיְחַפֵּשׂ רוּחִי" וב(איוב ז יא): "גַּם אֲנִי לֹא אֶחֱשָׂךְ פִּי, אֲדַבְּרָה בְּצַר רוּחִי, אָשִׂיחָה בְּמַר נַפְשִׁי".

מכאן, שהביטוי פי זרוֹת בפסוקנו מציין שיחות-נפש עם נשים זרות. שיחות עמוקות ומושכות את הלב. אולם, שִׂיחה עמוקה היא כמו שׁוּחה עמוקה - קל להיכנס וקשה לצאת. השיחה סוחפת את האיש, הוא מתמכר ושוכח את אשתו ואת מקומו בעולם.

המשך הפסוק, זעום ה' ייפול שם, מתאר את המצב הנפשי העלול לגרום לכך שהאדם יפנה לנשים זרות. זעום - מלשון זעם, כעס וקללה; אדם שה' כעס עליו והביא עליו צרה, עלול בקלות להתפתות לשפוך את נפשו לפני נשים זרות. הוא מרגיש שה' לא אוהב אותו ומחפש אהבה במקום אחר.

הפסוק מזהיר: אם אתה מרגיש שה' כועס עליך, אל תתנחם בשיחה עם זרות - זה לא הפתרון. זה רק יגרום לך ליפול ולאבד את דרכך בחיים. הפתרון הוא לעלות אל ה' ולא לרדת לבור.

פירושים נוספים

1. יש שפירשו את זעום ה' יפול שם כעונש - כשה' זועם על מישהו, הוא גורם שייפול לתוך שיחה עם נשים זרות: "מי שה' זעם עליו וחפץ במיתתו הוא נכשל בה, כי לא יאיר עיניו בתחלת הפיתוי להבין סכלות הדבר וכזביו" (מצודת דוד).

- אך לפי זה אין לאדם בחירה חופשית, ולא ברורה המשמעות המעשית של הפסוק.

2. ויש שפירשו הפוך "מי שנופל לתוך שיחה עם זרות - ה' זועם עליו", כלומר, לא רק שהוא נופל לבור, הוא גם לא יצליח להיחלץ משם, כי ה' כועס עליו על כך שהפיל את עצמו לבור זה (הגר"א);

- אך לפי זה היה ראוי לכתוב "הנופל שם זעום ה'".

3. בלשון ימינו, המילה זעום משמעה גם: קטן, אולי מתוך הבנה דרשנית של (מיכה ו י): "עוֹד הַאִשׁ בֵּית רָשָׁע אֹצְרוֹת רֶשַׁע וְאֵיפַת רָזוֹן זְעוּמָה". לפי זה, היה אפשר לפרש: "מי שהאמונה שלו בה' היא קטנה וזעומה - רק הוא ייפול שם".

- אולם, המשמעות המקובלת של המילה "זעום" בלשון המקרא היא מלשון זעם וכעס.

4. ולכן פירשתי שהמשפט מתאר את המצב הנפשי שעלול לגרום לכך שהאדם יפול לתוך שיחה עם נשים זרות - כשה' לא אוהב אותו הוא מחפש אהבה אצל נשים; וייתכן שזו כוונת רש"י: "מי שהקב"ה שונאו, נופל ונכשל בה".

הקבלות

דיבור ומעשה

קשרים פסולים עם נשים זרות נמשלו לשוחה עמוקה גם בפרק הבא, (משלי כג כז): "כִּי שׁוּחָה עֲמֻקָּה זוֹנָה, וּבְאֵר צָרָה נָכְרִיָּה"*. בפרקנו הדגש הוא על הדיבור - פי זרות, ושם הדגש הוא על המעשה.

תפילה ותורה

המילה שוחה מציינת את הבעיה אך גם רומזת לפתרון.

1. שֹיחה היא תפילה לה', (תהלים נה יח): "עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם אָשִׂיחָה וְאֶהֱמֶה וַיִּשְׁמַע קוֹלִי", (תהלים עז ד): "אֶזְכְּרָה אֱלֹהִים וְאֶהֱמָיָה, אָשִׂיחָה וְתִתְעַטֵּף רוּחִי סֶלָה", (איוב טו ד): "אַף אַתָּה תָּפֵר יִרְאָה וְתִגְרַע שִׂיחָה לִפְנֵי אֵל". הנוהג לשוחח עם ה' בתפילה, לא יתפתה לשוחח עם זרות.

2. שֹיחה היא גם עיסוק בתורת ה', (תהלים עז יג): "וְהָגִיתִי בְכָל פָּעֳלֶךָ, וּבַעֲלִילוֹתֶיךָ אָשִׂיחָה", (תהלים קיט טו): "בְּפִקֻּדֶיךָ אָשִׂיחָה וְאַבִּיטָה אֹרְחֹתֶיךָ", (תהלים קיט כז): "דֶּרֶךְ פִּקּוּדֶיךָ הֲבִינֵנִי וְאָשִׂיחָה בְּנִפְלְאוֹתֶיךָ", (תהלים קיט מח): "וְאֶשָּׂא כַפַּי אֶל מִצְוֹתֶיךָ אֲשֶׁר אָהָבְתִּי וְאָשִׂיחָה בְחֻקֶּיךָ", (תהלים קיט צט): "מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי כִּי עדותיך שִׂיחָה לִֿי", (תהלים קמה ה): "הֲדַר כְּבוֹד הוֹדֶךָ וְדִבְרֵי נִפְלְאוֹתֶיךָ אָשִׂיחָה". הנוהג לעסוק בתורת ה', לא יתפתה לשוחח עם זרות.

וכן נאמר כמעט בפירוש בתחילת ספר משלי, בפרק העוסק בתורה ומצוות, (משלי ו כ): "נְצֹר בְּנִי מִצְוַת אָבִיךָ, וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ... בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ, בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ, וַהֲקִיצוֹתָ - הִיא תְשִׂיחֶךָ... לִשְׁמָרְךָ מֵאֵשֶׁת רָע, מֵחֶלְקַת לָשׁוֹן נָכְרִיָּה": שוחח עם התורה והמצוה, והיא תשמור עליך משיחה עם נכריה.

פסוק טו

עריכה

<< · ביאור · משלי כב · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט · >>

תרגום מצודות: הנער דבוק הוא במעשה האיולת, כאילו קשורה בלבו; אבל שבט המייסר ירחיק ממנו את האיולת.

תרגום ויקיטקסט: בליבו של כל נער קשורה איוולת (שטחיות), אולם אפשר להרחיק אותה ממנו בעזרת שבט מוסר המכריח אותו לשבת וללמוד.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי כב טו.

דקויות

הפסוק תומך בחוק חינוך חובה.

איוולת היא שטחיות. איוולת קשורה בלב נער - הנער אינו בהכרח אויל, אבל האיוולת קשורה אל ליבו מבחוץ, ויש לו נטיה להזניח את הלימודים.

שבט הוא משל למשמעת. מוסר מציין ייסורים וכפיה; שבט מוסר ירחיקנה ממנו - כדי להרחיק את האיוולת מלב הנער, לפעמים אין ברירה וצריך להכריח אותו לשבת וללמוד - כלומר להטיל עליו חוק חינוך חובה.

"בלב הנער קשורה אולת בהתחלת ענינו, כי מפני היותו נבהל ונחפז לעשות מה שיחפוץ - לא ידרוך בעניניו בסבות הנאותות, ולא יתיישב להתבונן מה שראוי לעשות ומה שראוי שיתרחק ממנו. אך שבט מוסר ירחיק מהנער האולת הזאת, ולזה ראוי לאדם ליסר בנו בתחלת ענינו, כי אז יוכל להקנותו מוסר" (רלב"ג).

הקבלות

שבט מוסר (כפיה) יכול להועיל רק על אויל שהוא עדיין נער, (משלי כב ו): "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ, גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה"*

על אויל שהוא כבר בוגר זה לא פועל, שהרי, (משלי טו ה): "אֱוִיל יִנְאַץ מוּסַר אָבִיו, וְשֹׁמֵר תּוֹכַחַת יַעְרִם"*, (משלי כז כב): "אִם תִּכְתּוֹשׁ אֶת הָאֱוִיל בַּמַּכְתֵּשׁ בְּתוֹךְ הָרִיפוֹת בַּעֱלִי - לֹא תָסוּר מֵעָלָיו אִוַּלְתּוֹ"*.

כך פירש מלבי"ם: "אולת קשורה בלב נער... הגם כשתהיה האולת אצל הגדול בשנים יעשה שורש במעמקי לבבו ואי אפשר להפרידו ממנו, כמ"ש "אויל ינאץ מוסר אביו", "אם תכתוש את האויל וגו'", אבל בלב נער עדיין לא מצאה האולת שורש במעמקי לבבו בפנים, רק היא קשורה בלבו, כקושר דבר אל דבר על ידי חוט או משיחה, שאם ינתק החוט הקושר אותם יסור הקשר, כן האולת הוא אצלו דבר חיצוני, רק קשורה בו, ועל ידי שבט מוסר ירחיקנה ממנו" (מלבי"ם).

במדרש נמצא רעיון דומה לגבי הפסוק המקביל בתחילת הפרק (פסוק 6): "אם חנכת בנך עד שהוא נער בדברי תורה, הוא מתגדל בהם והולך" (רבי אליעזר, מדרש משלי על משלי כב ו).

לגבי שבט מוסר, פירשו חכמי המדרש: "שבטא של תורה מסירה ממנו, אם זכה אדם לשבט מוסר הרי מוטב, ואם לאו - הרי מלקות בית דין. הוא דאמר מתלא: "לחכימא ברמיזא, לשטיא בכורמיזא". אם זכה אדם - הרי שבטא של תורה, ואם לאו - הרי שבט מלכות" (רבי זבידא, מדרש משלי על משלי כב טו).

פסוק טז

עריכה

<< · ביאור · משלי כב · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט · >>

תרגום מצודות: עושק דל (דיבר בהווה, על כי אין העשיר מניח לגזול הימנו, כי חזקה ידו) להרבות לו - בחושבו שבזה יתרבה הונו; וכן הנותן מתן לעשיר; בשתי אלה לא יבוא יתרון, כי אם אך חסרון בעשרו: כי הגוזל - יאבד עוד את שלו, ובתת מתן לעשיר - בעצמו מחסר עושרו והמקום לא ימלא החסרון כי לא עשה מצוות ה' במתן ההוא.

תרגום ויקיטקסט: העושק (אינו משלם חוב ל-) אדם דל (חלש ועני), יש להעניש אותו ולחייבו להרבות לו - להחזיר לו את החוב עם ריבית והצמדה; ולעומתו - הנותן חוב לעשיר אינו רשאי לשלם לו ריבית, אלא אך (רק) לפצות אותו על המחסור - ההוצאות שנגרמו לו.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי כב טז.

דקויות

מה הקשר בין עושק דל לבין נותן לעשיר?

המפרשים הציעו כמה תשובות:

1. השני הוא גמול על הראשון: מי שעושק אדם דל כדי להרבות לעצמו עושר - סופו שיצטרך לתת את כספו לעשיר, למשל - לשודד או למלך או למס הכנסה... העושק יביא לו רק מחסור (ע"פ רש"י והגר"א).

2. שניהם אינם מועילים: מי שעושק אדם דל כדי להרבות את הונו, וגם מי שנותן מתנות לעשיר - שניהם לא יצליחו להרוויח ממעשיהם, אלא יזכו רק למחסור (ע"פ מצודת דוד). מסקנה מעשית: לפני שנותנים צדקה לעניים, צריך לוודא שהם אכן עניים ולא עשירים מתחזים, שהרי, (משלי יג ז): "יֵשׁ מִתְעַשֵּׁר - וְאֵין כֹּל, מִתְרוֹשֵׁשׁ - וְהוֹן רָב"*.

3. רעיון מעניין במיוחד הציע מלבי"ם:

"מי שהוא עושק דל, הגם שאין כוונתו לעשקו, רק שיהיו המעות בתורת הלואה, ושיתן להעני ריבית כדי שאח"כ יוכל לתת לו הרבה בפעם אחד, והגם שאינו עוצר המעות בידו רק נותנו ביד עשיר שיהיו בידו בריבית, בכל-זאת הוא אך למחסור."

"ויש לפרש: אם עושק דל ועוצר שכרו כדי שיתאסף לו שכר הרבה בפעם אחד, ויוציאנו על-ידי-כך ממעמד הדלות אל מעמד העושר, שעושק הדל ועוצר שכרו ומרבה לו, שעוסק בהמעות לטובת הדל שיתרבה, ואחר-כך נותן לעשיר, כי אחר שנאסף אצלו מעות הרבה - כשמחזיר לו הוא נעשה עשיר על-ידי-כך, הגם שידמה שעשה לו טובה גדולה, בכל-זאת הוא אך למחסור, כי עשק דל ונתן לעשיר... בעת העושק היה דל וסבל חרפת רעב ולחץ, ומה יועיל מה שנותן אחר-כך בעת שיהיה עשיר? במה ישא חטאו מה שסבל על ידו לחץ ודוחק?"

"וכבר באר החכם בספר המדות, שתנאי הנבון שבכל מה שיסדר פעולותיו להביא התכלית הטוב, שיכוין להגיעם אליו בדרך טוב ונכון, שאם-לא-כן יקרהו כמו שמוליד תולדה אמתית מהיקש כוזב להיות הגבול האמצעי כוזב" (מלבי"ם).

מלבי"ם מתאר אדם שעושק את הדל ומונע ממנו את שכרו, לא כדי להרוויח אלא כדי לעזור לדל! הוא רוצה להשקיע את שכר הדל בהשקעה משתלמת שתניב לדל תשואה נאה ותהפוך אותו לעשיר. למרות זאת המעשה פסול, כי הדל חי בדוחק ובצער וצריך את הכסף עכשיו.

מי הוא אותו אדם שעושק את הדל כדי לעזור לדל? אני לא יודע למי התכוון מלבי"ם, אבל בימינו יש חוק שעושה לכאורה בדיוק אותו הדבר - חוק הפנסיה. החוק (נכון לשנת ה'תשע"ו) מחייב שכירים להפריש מעל 1/6 מעלוּת השכר שלהם לקרן פנסיה, שאותה יקבלו רק כשיהיו זקנים. הדבר נעשה מתוך כוונה טובה - להשקיע את הכסף שלהם בהשקעה שתניב להם תשואה משתלמת ותאפשר להם לחיות ברווחה לאחר הפרישה. אולם, בינתיים הדבר גורם לעובדים לדוחק וצער. במקום שיוכלו לחסוך כסף ולקנות דירה, הם חיים בשכירות או לוקחים משכנתא ומשלמים ריבית לבנק. "עושק דל... אך למחסור".

4. על-פי מבנה הפסוק, וגם מהשוואה לפסוקים אחרים שבהם נזכר הביטוי "אך למחסור", נראה שבפסוק ישנן שתי צלעות מנוגדות שכל אחת מהן עומדת בפני עצמה, ולא משפט אחד ארוך שאומר דבר אחד. כלומר לביטוי להרבות לו יש משמעות בפני עצמו ולא רק כתאור המניע של האיש העושק דל.

לכן נראה לי, שהמילים להרבות לו הן העונש הראוי למי שעושק דל - הוא יצטרך לפצות אותו בריבית והצמדה.

ישנו חוסר-סימטריה בגביית חובות, העלול לגרום עוול:

כשאדם עשיר חייב כסף לאדם עני (כגון: שכיר המצפה למשכורת, נפגע המצפה לדמי-ביטוח, וכד'), העני לחוץ וצריך את הכסף בדחיפות, בעוד שלעשיר יש את כל הזמן שבעולם. אם העני יתבע את חובו מהעשיר, העשיר יוכל "למרוח את הזמן" בבית המשפט, והעני יקבל את חובו רק לאחר שנים רבות - אם לא ימות לפני כן מרעב ומחלות. כתוצאה מכך, העני לפעמים נדחק להסכים לפשרה שאינה הוגנת.

לעומת זאת, כשאדם עני חייב כסף לאדם עשיר (כגון: אדם שפוטר מעבודתו ואינו יכול לעמוד בתשלומי המשכנתא לבנק), העשיר יכול להרשות לעצמו להפעיל הליכים משפטיים מורכבים, ארוכים ויקרים, ובסופו של דבר להטיל את כל ההוצאות על העני, דבר הגורם לניפוח עצום של החוב (בנוסף לריבית).

הפסוק שלנו מציע לאזן את המצב. הפסוק מדבר על אדם העושק - אינו נותן לזולת רכוש ששייך לו, למשל - אינו משלם את משכורתו בזמן, אינו מחזיר הלוואה שלקח ממנו, אינו מחזיר לו רכוש שהפקיד אצלו, וכד'. דל הוא חלש ועני.

כדי לפצות על העושק, אותו עושק דל צריך להרבות לו (לעני) - להרבות את החוב שהוא מחזיר לו - כלומר להוסיף עליו ריבית והצמדה (ראו במאמר "נשך ותרבית"). התוספת נועדה גם לפצות את העני על הנזק שנגרם לו מהסחבת המשפטית, וגם להרתיע עשירים נוספים, שלא ינצלו את כוחם כדי לעשוק עניים. ולעומת זאת -

נותן לעשיר - מחזיר חוב לעשיר; במקרה זה, אסור לתת ריבית, שהרי לפי ההלכה, איסורי ריבית חלים על הלווה כמו על המלווה; כל השותפים בעיסקה של ריבית (אפילו העדים) נחשבים לחוטאים.

הדבר היחיד שמותר ללווה לתת לעשיר, מעבר להחזר הקרן, הוא להשלים לו את המחסור שנגרם כתוצאה מההלוואה, כגון הוצאות הכרחיות שהיה חייב להוציא על-מנת לגבות את החוב (עמלות בנקאיות וכד').

נדגיש כי על-פי ההלכה, איסורי ריבית אינם מבחינים בין עשיר לעני; בכל מקרה אסור לקחת ריבית ואסור לשלם ריבית - בין אם המלוה עשיר והלווה עני, ובין אם להיפך. אולם, ספר משלי אינו ספר הלכה, אין מטרתו לפסוק הלכה אלא להנחות את המנהיגים ואת השופטים לשפוט בצדק, והשופטים רשאים, במקרים מסויימים, לחייב את הלווה לשלם ריבית והצמדה. החלטה זו של השופטים צריכה להתחשב, בין השאר, במצבם הכלכלי של שני הצדדים.

פסוק יז

עריכה

<< · ביאור · משלי כב · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט · >>

תרגום מצודות: הט אזנך ושמע דברי חכמים, ולא שמיעת האוזן בלבד כי גם לבך תשית (תשים) לדעת התורה להבינה ולזכרה.

תרגום ויקיטקסט: תלמידי היקר! עד עכשיו שמעת את דברי החכמה שלי, עכשיו הט אזנך ושמע ולמד גם את דבריהם של חכמים אחרים, והם יעזרו לך לשית (לשים) את ליבך ולהבין טוב יותר את דעתי -

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי כב יז.

דקויות

על איזה חכמים מדובר?

1. כמה מפרשים פירשו שהכוונה לחכמי התורה, "שקיבלו חוקי החכמה מאת ה'" (מלבי"ם, וכן רמ"ד ואלי ומצודות). לפי זה, הקטע שבפסוקים 17-22 עומד בפני עצמו. זהו נאום המלמד על חשיבות השמיעה בקול חכמים. יש להקשיב להם באזניים ולשים לב היטב לכל מילה שלהם (פסוק 17). יש לשמור את דברי-חכמתם בבטן וגם לחזור עליהם בשפתיים (פסוק 18), כי הם מלמדים את האדם לבטוח בה' (פסוק 19).

2. אולם חכמי התלמוד פירשו את הפסוק אפילו על חכמים הכופרים בתורה, כמו 'אחר' (אלישע בן אבויה): "רבי מאיר, היכי גמר תורה מפומיה ד'אחר'?... קרא אשכח ודרש: הט אזנך ושמע דברי חכמים, ולבך תשית לדעתי - "לדעתם" לא נאמר אלא "לדעתי"" (בבלי חגיגה טו ב). יש להקשיב באזניים לדבריהם של חכמים אחרים, אולם לא לתת להם את הלב - הלב צריך להיות מלא בדעת ה'.

3. פירוש ממוצע נמצא בדברי רש"י, שכתב "הט אזנך שמע דברי חכמים - ללמוד תורה מחכם כל שהוא" (רש"י), כדברי חז"ל: "איזהו חכם - הלומד מכל אדם" (משנה אבות ד א).

4. לפני כמאה שנה נמצא במצרים קובץ משלים של חכם בשם אמנמופה (amenemope), שחי כמה עשרות שנים לפני שלמה המלך. המשלים שמפרק כב פסוק 17 עד פרק כג פסוק 11 דומים מאד למשלים של אמנמופה (תקציר ההקבלות בעברית ניתן לראות בנספח לפירוש "דעת מקרא". טקסט מלא באנגלית ניתן לראות בויקיפדיה האנגלית, בערך Instruction of Amenemope‎). שלמה המלך קיים קשרים הדוקים עם מצרים, למד את דבריהם של חכמי מצרים ושילב את חלקם באוסף המשלים שלו. בפסוקנו, שלמה אומר לתלמידו: "עד עכשיו שמעת את דבריי - עכשיו הט אזנך ושמע גם את דבריהם של חכמים אחרים - חכמי מצרים".

בתורה, היחס לתרבות מצרים הוא שלילי למדי. זו תרבות שיש בה חכמה וכישרון, אבל אין בה יראת ה'. כך אמר אברהם, (בראשית כ יא): "כִּי אָמַרְתִּי 'רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי'"*. גם יוסף הדגיש את ההבדל בין הערכים שלו לבין ערכי החברה הגבוהה המצרית, (בראשית לט ט): "וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים?"*. והגרוע ביותר היה פרעה שאמר, (שמות ה ב): "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל? לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ"*. ללא יראת ה', גם התרבות המצרית המתקדמת והחכמה התדרדרה מבחינה מוסרית והגיעה עד ניסיון להשמדת עם.

האם במשלי אמנמופה יש יראת ה'? לא לגמרי ברור לי:

א. מצד אחד, ישנם משלים רבים שבהם הוא מזכיר את "האֵל", בלשון יחיד. לפי זה, שלמה מביא את דברי אמנמופה כדי לומר לתלמידו: "ראה! אפילו המצרים, שהיו בעבר מופת של כפירה והעדר יראת ה', כבר הבינו ש"יִרְאַת ה' רֵאשִׁית דָּעַת חָכְמָה וּמוּסָר"! כשתטה אזנך לדברי חכמי מצרים, תשית ליבך לדעתי ותתחזק באמונתך ובטחונך בה', להיות בה' מבטחך".

ב. מצד שני, במשלי אמנמופה נזכרים אלים מצריים רבים בשמותם (כגון Re,Aten,the Ape,the Ibis, the Moon,Khnum...) ומסתבר שהמילה "האֵל" רומזת גם היא לאליל מצרי מסויים או לפרעה שנחשב לאל (גרינץ, דעת מקרא). לפי זה, שלמה אינו מביא את דברי אמנמופה כפי שנכתבו אלא מוסיף עליהם דברי יראת ה', כמו ב(משלי כב כב): "אַל תִּגְזָל דָּל כִּי דַל הוּא וְאַל תְּדַכֵּא עָנִי בַשָּׁעַר, כִּי ה' יָרִיב רִיבָם וְקָבַע אֶת קֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ"*וב(משלי כג י): "אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם וּבִשְׂדֵי יְתוֹמִים אַל תָּבֹא, כִּי גֹאֲלָם חָזָק הוּא יָרִיב אֶת רִיבָם אִתָּךְ"*. שלמה אומר לתלמידו: "שמע את דברי חכמי מצרים, אבל שים את ליבך לדעתי השונה מדעתם! שים לב להבדלים ביננו לבינם! אתה צריך לקיים את דברי החכמה, לא רק משיקולים תועלתיים-אנושיים אלא קודם כל מתוך יראת ה' - להיות בה' מבטחך".

רעיון זה משתלב עם עקרון כללי בספר משלי, כפי שהסבירה ד"ר נילי סמט: "כידוע, משלי הוא חלק מעולם חכמה רחב, שהיה נחלת בתי מלוכה בישראל ומחוצה לו. הוא מכיל פתגמי חכמת חיים וחכמת ממשל, עצות מעשיות והליכות נימוסין. במבט ראשון ניתן לתהות, מה עניין כל אלה לתנ"ך. האם אין כאן רק חלק מעולם חכמה אוניברסלי? היכן חותמה של אמונת ישראל בפשט הכתובים של משלי? אם נראה בקובץ הפתיחה של משלי את המבוא לספר, המגדיר את אופי החכמה המוצגת בו, הרי יש כאן חידוש מהותי ביותר: הספר מצהיר על עצמו במבוא, כי אין עניינו בחכמה אינטלקטואלית כשהיא לעצמה, אלא בחכמת מוסר. יראת ה' מטביעה את חותמה על כל דברי החכמה והעצות של משלי, בהיותה התכלית שאליה הם שואפים והמקור שממנו הם נובעים.... לשלמה המלך, כמו גם לספר משלי, מגע תרבותי הדוק עם עולם החכמה הסובב. ושניהם – שלמה האיש ומשלי הספר – מחברים חכמה זו אל מקורה ותכליתה – יראת ה'" (מגדים לג, שבט ה'תשס"א).

הקבלות

1. דברי חכמים נזכרו כבר ב(משלי א ו): "לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה, דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם". כבר בקטע הפתיחה של ספר משלי כולו, מצהיר המחבר שאחת ממטרותיו היא לעזור לתלמידו להבין דברי חכמים. בפסוק שלנו הוא חוזר למטרה זו ואומר לתלמידו "שמע דברי חכמים!".

2. דברי חכמים נזכרים גם ב(משלי כד כג): "גַּם אֵלֶּה לַחֲכָמִים...". מלבי"ם כתב שם: "עד הנה הם משלי שלמה, ומכאן עד סוף הפרק הוא מלוקט מדברי חכמים אחרים" (מלבי"ם, ודומה לזה הגר"א). אולם המילה גם משמעה בנוסף לקובץ של משלי חכמים אחרים שנזכר לפני כן, ולענ"ד הכוונה לקובץ המשלים המתחיל בפסוק שלנו.

פסוק יח

עריכה

<< · ביאור · משלי כב · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט · >>

תרגום מצודות: כי נעים (מתוק וערֵב) תהיה כאשר תשמרם בלבך הנתון בבטן, וכאשר כל דברי התורה יחדיו יהיו נכונים על שפתיך מבלי שגיאה ובלבול. ולזה שים לבך להם, כי השומע מבלי הבנת הלב לא יוכל להוציא דבר מבלי שגיאה, ואף מהר ישכחם.

תרגום ויקיטקסט: - כי נעים יהיה לך כאשר תשמור את דבריהם של חכמים רבים בבטנך, תעכל אותם ותיצור מהם צירופים חדשים אשר ייכונו יחדיו על שפתיך -

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי כב יח.

דקויות

מה זה נעים?

1. לפי הפשט, נעים הוא ראוי וטוב: "כי נעים יהיה לך לאחר זמן, אם תשמרם ותצפנם בבטנך, שלא תשכחם" (רש"י, וכן מצודות). קשר בין חכמה ודעת לנעימוּת נמצא גם ב(משלי ב י): "כִּי תָבוֹא חָכְמָה בְלִבֶּךָ, וְדַעַת לְנַפְשְׁךָ יִנְעָם"*.

2. ועל-דרך הדרש, נעים הם מתנועעים ומתנודדים: "כי אם תשמרם בבטנך הם נעים ונדים, כל עוד שלא תוכל להוציאם בשפתיך... אם יצאו מבטנך אל שפתיך, להביעם בשפתי דעת, אז ייכונו, לא יהיו נעים רק ימצאו כן ובסיס" (מלבי"ם). מכאן שצריך ללמוד תורה בקול רם, כדי שהדברים יתבססו בזיכרון.

מה מוסיפה המילה יחדיו?

1. קשר בין פסוקים שונים: "לרמוז שהמשלים האלו כולם נקשרים זה בזה, ודורשים סמוכים, כמו שעשיתי אני הצעיר בפירוש הזה שהצגתיו לפניך, למען תלמד ממנו חיבור של חכמה ומוסר שיהיה מקושר יפה בכל ענייניו מתחילתו ועד סופו" (רמ"ד ואלי).

2. קשר בין דבריהם של חכמים שונים: "יהיה לך טוב ונעים אם תדע לשלב את דבריהם של חכמים אחרים עם דעתי שאני לימדתי אותך, וכל הדברים יחדיו יהיו נכונים ויציבים על שפתיך".

הקבלות

מה מסמלת הבטן?

בטן היא המקום המתמלא באוכל מייד אחרי האכילה, (תהלים יז יד): "מִמְתִים יָדְךָ ה' מִמְתִים מֵחֶלֶד, חֶלְקָם בַּחַיִּים וצפינך[וּצְפוּנְךָ] תְּמַלֵּא בִטְנָם, יִשְׂבְּעוּ בָנִים וְהִנִּיחוּ יִתְרָם לְעוֹלְלֵיהֶם". לכן משתמשים במילה בטן כדי לציין רגשות הממלאים את האדם כתגובה מיידית לאירועים חיצוניים:

• (חבקוק ג טז): "שָׁמַעְתִּי וַתִּרְגַּז בִּטְנִי, לְקוֹל צָלֲלוּ שְׂפָתַי, יָבוֹא רָקָב בַּעֲצָמַי וְתַחְתַּי אֶרְגָּז, אֲשֶׁר אָנוּחַ לְיוֹם צָרָה לַעֲלוֹת לְעַם יְגוּדֶנּוּ" - שמעתי על הצרות העומדות לבוא עליי, ומייד הרגשתי רוגז בבטני.
• (תהלים לא י): "חָנֵּנִי ה' כִּי צַר לִי, עָשְׁשָׁה בְכַעַס עֵינִי נַפְשִׁי וּבִטְנִי" - ראיתי מראות מכעיסים, ומייד התמלאה בטני בכעס.
• (משלי יח ח): "דִּבְרֵי נִרְגָּן כְּמִתְלַהֲמִים, וְהֵם יָרְדוּ חַדְרֵי בָטֶן" - דברים של אדם המאשים את רעהו בכוונות רעות גורמים לתחושה רעה בבטן*.

בניגוד ללב, המציין את הרגשות המודעים, הנובעים ממחשבה - הבטן מציינת רגשות מיידיים שאינם נובעים ממחשבה, כמו הביטוי בלשון ימינו "מגיב מהבטן" שמשמעו "מגיב מיידית, בלי לחשוב":

• (איוב טו ב): "הֶחָכָם יַעֲנֶה דַעַת רוּחַ, וִימַלֵּא קָדִים בִּטְנוֹ?!" - אליפז מאשים את איוב שהוא "מדבר מהבטן", מדבר בלי לחשוב, ואומר דברי רוח והבל; וכן בהמשך הפרק:
• (איוב טו לה): "הָרֹה עָמָל וְיָלֹד אָוֶן, וּבִטְנָם תָּכִין מִרְמָה".
• ואיוב 'מודה באשמה': (איוב לב יח): "כִּי מָלֵתִי מִלִּים, הֱצִיקַתְנִי רוּחַ בִּטְנִי".

מקור המשל הוא בדברי ה' ליחזקאל:

• (יחזקאל ג ג): "וַיֹּאמֶר אֵלַי 'בֶּן אָדָם! בִּטְנְךָ תַאֲכֵל וּמֵעֶיךָ תְמַלֵּא אֵת הַמְּגִלָּה הַזֹּאֵת אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן אֵלֶיךָ!' וָאֹכְלָה, וַתְּהִי בְּפִי כִּדְבַשׁ לְמָתוֹק" - ה' נתן ליחזקאל מגילה ובה נבואות, וציווה עליו לאכול את הנבואה ולמלא בה את בטנו; הפעולה הזאת היא משל לכך שהנבואות אמורות להתמזג בנפשו של הנביא גם מבחינה רגשית, הוא אמור להרגיש הזדהות מלאה עם הנבואות.

בפסוקנו אפשר לפרש את המילה בטן באופן חיובי או שלילי:

1. חיובי - יש לשמור את דברי החכמים, לא רק בשכל אלא גם בבטן, באינטואיציה, כך שהם יהיו טבעיים ואוטומטיים עבורנו (ע"פ רמ"ד ואלי). בטן היא גם משל לעיכול והפנמה של דברי החכמים (ע"פ גליה); כמו שנעים לנו לאכול מאכלים שונים ומגוונים, כך זה גם נעים לשמוע את דבריהם של חכמים שונים, לעבד ולעכל וליצור סינתיזה של כולם.

2. שלילי - בטן היא ניגוד ללב. את דעת ה' יש לשמור בלב, כמו שנאמר בפסוק הקודם "ולבך תשית לדעתי"; אולם את דברי החכמים האחרים (חכמי מצרים - ראו פסוק 17) יש לשמור בבטן, מחוץ ללב. האדם צריך להבחין ולהפריד בין דברי חכמה הנובעים מיראת ה', לבין דברים שלמד מחכמים זרים. ואכן החכם המצרי אמנמופה, במשליו הנזכרים לעיל, משתמש רבות במילים "בטן" ו"מעיים".

המילה בטן נזכרת בפסוקים נוספים בספר משלי, אולם לא כמשכן-החכמה אלא במשמעויות אחרות, (משלי יג כה): "צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר"*, (משלי יח כ): "מִפְּרִי פִי אִישׁ תִּשְׂבַּע בִּטְנוֹ תְּבוּאַת שְׂפָתָיו יִשְׂבָּע"*, (משלי כ כז): "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן"*, (משלי כ ל): "חַבֻּרוֹת פֶּצַע תמריק[תַּמְרוּק] בְּרָע וּמַכּוֹת חַדְרֵי בָטֶן"*, (משלי כו כב): "דִּבְרֵי נִרְגָּן כְּמִתְלַהֲמִים וְהֵם יָרְדוּ חַדְרֵי בָטֶן"*, (משלי לא ב): "מַה בְּרִי וּמַה בַּר בִּטְנִי וּמֶה בַּר נְדָרָי"*.

פסוק יט

עריכה

ראו

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-07-06.

פסוק כ

עריכה

<< · ביאור · משלי כב · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט · >>

תרגום מצודות: ופן תאמר 'איך אבטח בה' לפנות לבבי מכל עסקי להעמיק בדברי מלמדי, שמא שוגים גם המה בדברי התורה ואין מקום לבטוח בה' ולקבל שכר?' ולזה אמר: הלא כתבתי לך בספר התורה דברים חשובים ונכבדים כמו שלישים (שרים נכבדים), אמורים במועצות ודעת.

תרגום ויקיטקסט: הלא כתבתי לך (בפסוקים הבאים) שלושים דברי-חכמה של חכמים אחרים; הם יהיו כמו שלישים (משרתים) שיעזרו לך להבין מועצות ודעת -

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי כב כ.

דקויות

שלישים

המפרשים פירשו את המילה שלישים בשני כיוונים שונים:

א. שלישים = פקידים בכירים:

1. הפסוק בא להדגיש את חשיבותם של דברי החכמים, כמו (משלי ח ו): "שִׁמְעוּ כִּי נְגִידִים אֲדַבֵּר"*: "שלישים - שרים ונכבדים... ה""לא כתבתי לך בספר התורה דברים חשובים ונכבדים, אמורים במועצות ודעת" (מצודות).

- אולם, השלישים הם רק משרתים של המלך, הנמצאים בדרגה השלישית אחרי המלך והמשנה.

2. השלישים הם משל לחכמות חיצוניות, העוזרות ומסייעות להבין את חכמת התורה.

פסוקנו נמצא בתוך קטע של חמישה פסוקים (משלי כב17-21) שהוא פתיחה לקטע המצטט את דבריהם של חכמים אחרים*. בפתיחה מסביר שלמה, מדוע החליט לשלב בספרו משלים של חכמים אחרים, והוא אומר "הרי המשלים האלו, שכתבתי לכם כאן, הם כמו משרתים שיעזרו לכם להבין את דברי העצה והדעת האלהיים".

ב. שלישים - מהמספר 3:

1. לפי נוסח הקרי (שלשים): כתבתי לך שלוש פעמים או שלושים פעמים; לפי נוסח הכתיב (שלשום): כתבתי לך על כך אתמול ושלשום, ואני חוזר על הדברים היום. לפי שני הפירושים, החכם אומר שהוא חוזר על הנושא בפעם השלישית (לפחות); כאשר מלמדים נושא חשוב, יש לחזור עליו שלוש פעמים; כך הנושא ישתלשל מנפשו של המורה וייקלט בנפשם של התלמידים, ומהם לתלמידיהם, וכן הלאה (ע"פ גליה).

2. השלישים הם משל לספרי הכתובים, שהם בדרגה שלישית אחרי התורה והנביאים: "כבר ידוע שיש התורה והנביאים, שנותנים עצות הגונות לבני אדם להתנהג יפה בכל העניינים שלהם, אלא שבא היועץ השלישי והוא החכם, והוסיף להטעים את העצות הישנות במשלים החדשים. והוא כעניין אמרם ז"ל: שבא שלמה ועשה אזניים לתורה... כי המשלים האלו הם הקישוטים של התורה ממש, לפי שמודיעים דרכי ההנהגה העליונה שהתורה מיוסדת עליהם" (רמ"ד וואלי).

במדרש משלי הביאו דוגמאות נוספות לחשיבות המספר 3 בתורה, "כל מעשה תורה משולש:"

• "תורה נביאים וכתובים - אותיותיה משולשים. א' מ' ת' = אמת."
• "ושבט משולש - ראובן שמעון לוי - ואותיותיו משולשים ל' ו' י'."
• "ואחים שלושה - משה אהרן ומרים."
• "ונצפן לשלושה, שנאמר (שמות ב ב): "ותצפנהו שלושה ירחים"."
• "ישראל משולשים - כהנים לויים וישראלים."
• "וירח שלישי, שנאמר (שמות יט א): "בחודש השלישי לצאת בני ישראל"."
• "קדושה משולשת" (רבי ישמעאל, רבי לוי, מדרש משלי).

כך גם בתלמוד הבבלי (מגילה ז.) מסופר, שאסתר המלכה ביקשה מחכמי ישראל שיכתבו את סיפורה בתנ"ך, והחכמים סירבו, בטענה שסיפור המלחמה בעמלק נזכר כבר שלוש פעמים בתנ"ך - שמות יז, דברים כה, שמואל א טו - ואין להזכירו פעם רביעית. אך לאחר דיון, הוחלט ששתי הפעמים בתורה הן למעשה פעם אחת, וכך נמצא מקום למגילת אסתר בכתובים, כך שסיפור המלחמה בעמלק כתוב בשלושת חלקי התנ"ך - בתורה בנביאים ובכתובים (כך פירש רש"י בפסוקנו).

ישנם מקומות נוספים בתלמוד שבהם חז"ל מביאים ראיה לרעיון מסויים משלושה פסוקים - מהתורה, מהנביאים ומהכתובים - וייתכן שגם שיטת הלימוד הזאת נובעת מהפסוק שלנו: כדי לבסס רעיון מסויים, יש לחזור עליו שלוש פעמים בנוסחים שונים ובדרכים שונות. וכידוע, כדי להגדיר מישור במרחב תלת-ממדי, דרושות שלוש נקודות (שאינן על אותו ישר).

המספר שלוש נזכר גם בקשר ליצירה של חיים חדשים: "שלושה שותפים באדם: הקב"ה ואביו ואמו"; אם כך, ההדגשה של המספר 3 מציינת, שהלימוד צריך להביא לידי יצירה מקורית - לא רק ללמוד כמו תוכי אלא גם לחדש חידושים, כמו אב ואם היוצרים ביחד תינוק.

3. המספר שלושים רומז לקובץ המצרי הידוע כ"משלי אמנמופה" (ראו פסוק 17). זהו קובץ הכולל שלושים פרקים, והוא אף מכנה את עצמו בשם "שלושים הפרקים" (בתחילת הפרק האחרון: "Mark for your self these thirty chapters"). גם בקובץ שלנו ניתן לספור כשלושים משלים; ראו פירושנו על מבנה משלי כג. לפי זה, המשמעות של פסוקנו היא: "הלא כתבתי לך שלושים דברי-חכמה מתוך ספר שלושים הפרקים".

4. ייתכן שהכתוב רומז לשלושת אלפים המשלים שחיבר שלמה*, או לשלושת ספריו: שיר השירים, משלי וקהלת (רמ"ד ואלי).

מה הן מועצות?

1. מועצות הן "דברי עצה ודעת" (מצודות), והכוונה היא שדברי-החכמים בספר משלי עוזרים להבין את דברי העצה והדעת שיש בתורה;

2. מועצות הן קבוצות של מנהיגים המתוועדים ומתייעצים זה עם זה (כמו "מועצה מקומית" או "מועצה אזורית", שבה מנהיגי האיזור מתייעצים). לפי זה הכוונה היא, שהדברים הנלמדים בספרנו נותנים לאדם כישורים חברתיים ותקשורתיים העוזרים לו להתייעץ עם אנשים אחרים (ע"פ גליה). לפי זה, אפשר לפרש שהמילה שלישים רומזת ל-3 רשויות השלטון (שנרמזו גם בתנ"ך). גם במשלי אמנמופה נזכרה "מועצת השלושים" (בסוף פרק 19: "the Council of the Thirty").

לפי שני הפירושים, הפסוק מלמד על החשיבות של התוועדות והתייעצות בין בני אדם שונים עם השקפות שונות.

3. ועל דרך הדרש אפשר לפרש את המילה כשתי מילים: "במעצות = בם עצות" (בר חוניא, מדרש משלי), בהם - בדברים הכתובים בספרנו - אפשר למצוא עצות מעשיות לכל תחום בחיים.

פסוק כא

עריכה

<< · ביאור · משלי כב · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט · >>

תרגום מצודות: דברי התורה ההיא עשוים המה להודיעך אמיתת אמרי אמת, לדעת להבדיל בין האמת ובין השקר, ולא תירא אם-כן עוד פן ידיחוך בשגגתם, כי תוכל להשיב אמרי אמת ותשובה נוצחת להמַטְעִים ומשלחים (מגרשים וטורדים) אותך מדרך האמת.

תרגום ויקיטקסט: - דברי החכמים יודיעו לך את הקישוט, הטעם והיופי של אמרי חכמת האמת; הם יאפשרו לך להשיב אמרי אמת אל ה', אשר שלח אותך לעולם הזה כדי שתאסוף אמרי-אמת מכל מקום בו הם נמצאים.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי כב כא.

דקויות

מה זה קֹשְטְ?

1. לפי הפשט, קושט היא מילה ארמית שמשמעותה אמת, כמו ב(דניאל ב מז): "עָנֵה מַלְכָּא לְדָנִיֵּאל וְאָמַר: "מִן קְשֹׁט דִּי אֱלָהֲכוֹן הוּא אֱלָהּ אֱלָהִין וּמָרֵא מַלְכִין וְגָלֵה רָזִין דִּי יְכֵלְתָּ לְמִגְלֵא רָזָה דְנָה"" (ובתרגומים הארמיים על התורה מופיעה לרוב המילה "קושטא"). בלשון השירה, נהוג להשתמש במילים שאולות משפות אחרות לשם גיוון ו"קישוט", כמו ב(תהלים ס ו): "נָתַתָּה לִּירֵאֶיךָ נֵּס לְהִתְנוֹסֵס מִפְּנֵי קֹשֶׁט סֶלָה". (מצודת ציון).

2. אולם במקרים רבים, כשאותה מילה מופיעה בשתי שפות שונות, יש לה משמעות-לוואי שונה בכל אחת מהשפות (לדוגמה: בעברית יש הבדל בין "מקום" פשוט לבין "מכון" - המציין מקום קדוש. גם בערבית מופיעות שתי המילים הללו, אלא שמשמעותן הפוכה: "מַכָּאן" הוא מקום פשוט ודווקא "מַקָאם" הוא מקום קדוש. פרופ' יואל אליצור, "מקום בפרשה" על פרשת יתרו). ייתכן שכך הדבר גם אצלנו: "יש הבדל בין קשט ובין אמת, שהאמת יהיה... אף שאין אדם יודע טעמו, והקושט הוא אם אמתתו גלויה ומבוארת לכל. רוצה לומר, המשלים שעשיתי יודיעו אותך הקושט והאמיתיות של אמרי אמת... שתבין הטעמים והדעת של האמת המקובל לך..." (מלבי"ם; ראו קשט). החכמות החיצוניות הן כמו קישוט, הן מסייעות להבין את הטעם וההגיון שמאחרי חכמת האמת וכך להציג אותה בצורה יפה יותר (כמובן יש להבחין בין העיקר לטפל - בין אמרי האמת לבין הקישוט).

מיהם שולחיך ומהי השליחות?

1. שולחיך הם ההורים, אשר שלחו אותך לבית הספר ללמוד חכמה. כשתחזור הביתה הם ישאלו אותך "מה למדת?" (דעת מקרא). עליך לשמור את דברי החכמים היטב, בבטנך ועל שפתיך, כדי שתוכל לענות.

2. שולחיך הוא כל אדם ששואל אותך שאלה, וכאילו שולח אותך למצוא לו תשובה. כשתלמד חכמות, תדע להשיב לו אמרי אמת: "לשולחיך - לשואלך הוראה" (רש"י), "המשלים שעשיתי יודיעו אותך... האמיתיות של אמרי אמת... שתבין את הטעמים והדעת של האמת המקובל לך, וגם שתוכל להשיב אמרים אמת לשולחיך, שעל""ידי שתשיגם במופתי הדעת, וייכונו על שפתיך, תשיב גם לאחרים, ותודיעם טעמי החכמה ודעתה בידיעה ברורה" (מלבי"ם).

3. שולחך הוא ה', כמו ב(שמואל א טו יח): "וַיִּשְׁלָחֲךָ ה' בְּדָרֶךְ" (דברי שמואל לשאול) וב(במדבר טז כח): "בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה" (דברי משה לדתן ואבירם). "המשל על מלאכת התורה והמצוות, כי המחזיקים בהם - שלוחי ה'" (ר' יונה על משלי י26); "אמרי - הוא נביאים כתובים, ואמת - הוא התורה... לשולחך - למי ששלחך וליווה אותך לעולם הזה, והם תורה שבכתב ותורה שבעל פה" (הגר"א על פסוקנו); ה' שולח אותנו לעולם הזה בליווי של אמרי אמת, שהם התורה והמצוות, כדי שנשתמש בהם לתיקון העולם ונשיב לו עולם משופר (ע"פ גליה).

4. ה' שולח אותנו לעולם הזה כדי שנמצא בו אמרי אמת ונשיב אותם אליו. גם בחכמות החיצוניות, של חכמים מצרים (ראו פסוק 17), יש אמת שצריך להשיב, להחזיר למקורה, אל ה' ששלח אותך לעולם הזה (ראו גם במאמר "קיום מצוות כשליחות"). אחת המטרות שלשמה האדם נשלח לעולם היא, לגלות אמרי אמת בכל מקום ולהשיב אותם למקומם, ולשם כך יש ללמוד כל חכמה שיש סיכוי למצוא בה אמרי אמת.

5. משלי אמנמופה המצרי פותחים בביטוי דומה, "And to send back a reply to the one who wrote". חלק ממשליו נועדו לאדם העובד כסופר בחצר המלך. הם מדברים על כוחה של המילה הכתובה, וכמה יש להיזהר שלא לפגוע בזולת בכתיבת מסמכים. למשל: "Do not lead a man astray <with> reed pen or papyrus document: It is the abomination of God.", "Do not enroll someone who has nothing, Nor make your pen be false." (פרק 13). ולפי זה, להשיב אמרים אמת לשולחיך = "כדי שתדע איך לכתוב תשובה אמיתית וישרה לכל אדם השולח לך מכתב".

6. בפסוק הקודם פירשנו שמועצות הם קבוצת מנהיגים המתייעצים זה עם זה. לפי זה שולחיך הוא האזרחים, אשר בחרו ומינו אותך לתפקידך, והם מצפים שתנהיג אותם בחכמה.

7. יש שפירשו את הביטוי במשמעות שלילית: שולחיך - "המטעים ומגרשים אותך מדרך האמת" (מצודות); כמו המילה שִׁלַּח שמשמעה גירש; וכשתלמד חכמות, תדע להשיב להם תשובה ניצחת.

פסוק כב

עריכה

<< · ביאור · משלי כב · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט · >>

תרגום מצודות: אל תגזל דל בחשבך כי דל הוא ואין לאל ידו לעמוד למולך, ואל תדכא (תכתת) העני בשער המשפט כאשר ישפוט עמך -

תרגום ויקיטקסט: אל תנצל את חולשתו של הדל כדי לגזול אותו, ואל תנצל את שפלותו של העני כדי לדכא אותו (לפגוע בו) בשער בית המשפט -

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי כב כב.

דקויות

מסקנות מעשיות

אדם המעוניין לגזול, חושב שעדיף לגזול מאדם דל (חלש), כי הוא לא יכול להתנגד ולריב עמו; אולם הכתוב מזהיר אותו, שה' בכבודו ובעצמו יריב את ריבם של הדלים. מעבר למשמעות הפשוטה, ניתן להסיק מקביעה זו כמה מסקנות מעשיות.

1. עוני לא מצדיק גזל. המסקנה מתייחסת למדיניות המיסוי. מיסים, המוטלים באופן לא-שיוויוני, נחשבים לגזל (רמב"ם הלכות גזילה ה יד). המלך עלול לחשוב, שכדאי לו לתת הקלות במס לעשירים, שהרי העשירים עלולים לברוח מהארץ אם המיסים יהיו גבוהים מדי, ובמקביל להכביד את נטל המס על עניים, שאין להם לאן לברוח. הפסוק מזהיר את השלטון, שהחישוב הכלכלי הזה לא יעבוד, "כי ה' יריב ריבם, וקבע את קובעיהם נפש".

2. עוני מעודד גזל. מסקנה שניה מתייחסת למדיניות הרווחה והקטנת הפערים בין עניים לעשירים. שתי טענות עיקריות נגד מדיניות של הקטנת פערים כלכליים:

- טענה עקרונית - תפקידה של הממשלה הוא לשמור על החוק והצדק בלבד; אין שום דבר לא צודק בפערים כלכליים, הרי גם התורה מכירה בכך שישנם עניים ועשירים, ואין שום חובה להביא את כולם למצב כלכלי זהה; לפיכך לממשלה אין זכות להוציא כספים על-מנת לשפר את מעמדם הכלכלי של עניים; מעשי חסד הם תפקידם של אנשים פרטיים ולא של הממשלה.

- טענה מעשית - סיוע לעניים מקטין את המוטיבציה שלהם להתאמץ כדי לצאת ממעגל העוני, ולכן בסופו של דבר פוגע גם בהם וגם בכלכלה.

הפסוק שלנו מתייחס לטענות אלה:

- כנגד הטענה העקרונית - הפסוק מלמד, שהעוני מגדיל את הסיכוי לביצוע מעשי-גזל כנגד העניים. אמנם העוני עצמו אינו נחשב למצב לא-צודק, אולם העוני עלול לגרום אי-צדק. לפיכך, העברות כספים המצמצמות את העוני תורמות לתפקידו העיקרי של השלטון שהוא עשיית צדק. לדוגמה: ידוע שעובדים עניים, שהמעסיק פוגע בהם ומלין את שכרם, חוששים להתלונן, כי אם המעסיק ישמע שהתלוננו, הוא יפטר אותם והם יישארו בלי כסף להוצאות שוטפות. בנוסף, בגלל דלותם אין להם אפשרות לעמוד במאבק משפטי ממושך. המדינה חייבת לאכוף את החוק ולדאוג שכל עובד יקבל את שכרו. כדי לקיים חובה זו, אפשר לשלוח בלשים ושוטרי חרש לכל המפעלים, אבל ייתכן שיהיה יותר זול ויעיל לתת קיצבה קבועה לכל אזרח, שתיתן לכל אזרח ביטחון כלכלי שאינו תלוי במעסיק. כך, העובדים עצמם יוכלו לשמש כ"שוטרים" ולתבוע את המעסיקים שעשקו אותם.

- כנגד הטענה המעשית, המתייחסת למוטיבציה לצאת לעבוד - הפסוק מלמד, שהעוני מגדיל את המוטיבציה של אנשים לגזול את העניים, ומכאן, שהקטנת העוני תגדיל את המוטיבציה של אנשים לנהוג ביושר. מוטיבציה לעבוד היא אמנם חשובה, אבל מוטיבציה לנהוג ביושר חשובה לא פחות...

מה פשר הכפילות "אל תגזול דל כי דל הוא"?

1. המילים כי דל הוא הן הסיבה שבגללה אנשים גוזלים דלים: "אל תגזלנו כי תראנו דל בעבור שהוא דל ואין לו כח לעמוד נגדך" (רש"י, וכן רלב"ג ומצודות).

2. המילים כי דל הוא הן הסיבה שבגללה גזל דלים חמור יותר מגזל רגיל: "ולא דיו כל העניות הזו, אלא אף את גוזלו?!" (מדרש משלי, ודומה לכך מלבי"ם).

3. המילים כי דל הוא הן הסיבה שבגללה אנשים הופכים להיות דלים: "וכי מה היה שלמה צריך להזכיר שני פעמים דל? אלא, משנדלדל מנכסיו, שמתוך שאין לו נכסים חכמתו אינה מתקיימת, שנאמר (קהלת ט16): "וחכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים", דל מחייו, שאין לו פרוטה לחיות בה, מתוך כך נגזלים חייו מן העולם" (מדרש משלי). זהו "מעגל העוני" הידוע - לאנשים עניים אין כסף להשכלה ואין להם דרך לצאת ממעגל העוני.

4. על-דרך הדרש, המילים כי דל הוא מתארות את אופי הגזילה - אדם גוזל מהעני את דלותו: "כגון שיש בעיר אנשים שמוחזקים לעניים, וצריך ליתן להם צדקה, ואירע שאחד הוציא עליהם דיבה שהם אינם עניים, אך שעושים עצמם כעניים כדי לרמות בני אדם, ועל-ידי הדיבה, מונעים אחר-כך הרבה אנשים מליתן להם את קיצבתם..." (חפץ חיים, הלכות איסורי לשון הרע כלל ו).

מה ההבדל בין דל לבין עני?

דל הוא אדם חלש מבחינה חומרית, ועני הוא אדם שמעמדו החברתי נמוך. שני המצבים מזמינים צרות:

• אדם דל וחלש מבחינה חומרית, אינו יכול לעמוד במאבק משפטי ממושך, אינו יכול להיעדר מהעבודה ואינו יכול לשכור עו"ד - והדבר עלול לפתות אנשים עשירים יותר לגזול אותו, כי דל הוא.
• אדם עני ובעל מעמד חברתי נמוך, אינו מתמצא בנבכי מערכת המשפט, אין לו "קשרים" במערכת - והדבר עלול לפתות אנשים מקושרים יותר להטות את דינו בשער (= מקום המשפט).

פסוק כג

עריכה

<< · ביאור · משלי כב · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט · >>

תרגום מצודות: - כי אם אין לאל ידו לריב ריבו, הנה ה' יריב ריבם, ומן קובעיהם (גוזליהם) יקבע את הנפש, כי ימות ויאבד נפשו.

תרגום ויקיטקסט: - כי אמנם העניים עצמם אינם מסוגלים לריב עם העשירים שגזלו את רכושם, אבל ה' יריב את ריבם; ה' יעניש אותם בחומרה כמו את הקובעים (גוזלים רכוש ממקדש ה'), שכן הם מסכנים גם את הנפש (החיים) של העניים.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי כב כג.

דקויות

מדוע גזל עניים חמור יותר מגזל רגיל?

בפסוק שלנו נרמזו מספר סיבות מדוע גזל עניים חמור יותר מגזל רגיל.

א. כי ה' יריב ריבם: העניים לא יכולים לריב ולהילחם עבור עצמם. אין להם כסף לעורך דין, ואין להם אפשרות לעמוד בתביעה משפטית ממושכת. כתוצאה מכך, הם נאלצים לוותר על הרכוש המגיע להם, וחלוקת הרכוש הצודקת נפגעת. ה' כביכול צריך להתערב בעולם על-מנת להגן על זכויותיהם של העניים.

וקבע את קובעיהם: הפועל קבע הוא תרגום ארמי של הפועל גזל (רש"י), אבל בתנ"ך הוא מופיע רק במקום אחד נוסף, (מלאכי ג ח): "הֲיִקְבַּע אָדָם אֱלֹהִים? כִּי אַתֶּם קֹבְעִים אֹתִי! וַאֲמַרְתֶּם 'בַּמֶּה קְבַעֲנוּךָ?' הַמַּעֲשֵׂר וְהַתְּרוּמָה! בַּמְּאֵרָה אַתֶּם נֵאָרִים, וְאֹתִי אַתֶּם קֹבְעִים, הַגּוֹי כֻּלּוֹ!"; נראה ש"פעל קבע בא על גזל עני והקדש ומתנת שמים" (מלבי"ם, ביאור המילות), השימוש בפועל זה בא להדגיש, שה' מתייחס לרכושם של העניים כאל קודש. חלוקת רכוש צודקת היא קודש בעיני ה'. לכן הגוזל מהעניים כאילו גוזל מההקדש.

ב. נפש היא הצד החומרי של החיים; ככל שאדם עני יותר, הוא משתמש בחלק גדול יותר מרכושו לצרכי המחיה הבסיסיים; לכן, כשאדם גוזל מהעני, הוא עלול ממש לפגוע בחייו.

בברית שה' כרת עם בני נוח, הוא התחייב לדרוש את נפש האדם, (בראשית ט ה): "וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ, מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ, וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם"; לכן גם כאן, כשאדם גוזל מהעני ופוגע בחייו, ה' דורש את דמו, קובע ולוקח את נפשו של הגזלן.

"כי בגזלת העשיר ובהטיית דינו, שיש לו כח מעצמו, הוא רק עסקי ממון; לא כן בהדל והעני, שאין לו מי שיריב בעדו, אז ה' יריב ריבו, כי החלשים שאין להם כח ה' יריב ריבם, ואז אינו דיני ממונות, רק יקבע את קובעיהם נפש" (מלבי"ם).

מהי הנפש?

חכמי התלמוד, רב הונא ורב חסדא, נחלקו לגבי פירוש המילה נפש (בבלי בבא מציעא קיב., בבלי בבא קמא קיט.):

1. אחד פירש שהכוונה ל"נפשו של נגזל" - מי שגוזל את רכושו של העני, כאילו גוזל את נפשו של העני (וכך פירשנו ב"סגולות").

2. והשני פירש שהכוונה ל"נפשו של גזלן" - מי שגוזל את רכושו של העני, עונשו יהיה שה' יגזול את נפשו (וכך פירשו ב"מצודות").

ולענ"ד הפסוק כולל את שני הפירושים: הגוזל את העני פוגע בנפשו של העני, ולכן ה' יפגע בנפשו של הגזלן.

באיזה גזל מדובר?

רב הונא ורב חסדא (שם) פירשו את הפסוק על עושק שכר שכיר, בהתאם לתחילת הקטע "אל תגזול דל"; ור' יונתן פירש את הפסוק על הטיית משפט, בהתאם להמשך "ואל תדכא עני בשער": "כל דיין שנוטל מזה ונותן לזה שלא כדין - הקב"ה נוטל ממנו נפשו" (רבי יונתן, בבלי סנהדרין ז.).

חז"ל הדגישו, שהכוונה לא רק לגזל ישיר, אלא גם לגזל עקיף - כאשר אדם מונע מהעניים את המתנות המגיעות להם על-פי התורה: "מעשה באישה אחת, שהיתה יושבת בשכונה של בעל השדה, ויצאו שני בניה ללקט, ולא הניחן בעל השדה. אמן היתה אומרת, מתי יבואו בני מן השדה, שמא אמצא בידם כלום לאכול, והם היו אומרים, מתי נלך אל אמנו שמא נמצא בידה כלום לאכול. היא לא מצאה בידם כלום, והם לא מצאו בידה כלום לאכול. והניחו ראשיהם בין ברכי אמם, ומתו שלשתן ביום אחד. אמר להן הקדוש ברוך הוא: אין אתם גובין מהן אלא נפשות. חייכם אף אני אגבה מכם נפשותיכם. וכן הוא אומר אַל תִּגְזָל דָּל כִּי דַל הוּא וְאַל תְּדַכֵּא עָנִי בַשָּׁעַר. כִּי ה' יָרִיב רִיבָם וְקָבַע אֶת קֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ" (אבות דרבי נתן לח).

חכמי המדרש נתנו הסבר נוסף, מדוע גזל שקול לפגיעה בחיים: "שמתוך שאין לו נכסים - חכמתו אינה מתקיימת, שנאמר (קהלת ט16): "וחכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים"; דל מחייו, שאין לו פרוטה לחיות בה, מתוך כך נגזלים חייו מן העולם." (מדרש משלי (בובר) כב כב).

הקבלות

הענוה של ה'

גדולתו של ה' מתבטאת דווקא בכך שהוא עוזר לחלשים ביותר.

כשבני ישראל חלשים ועשוקים, ה' עוזר להם, כמו שנאמר על תקופת גלות בבל, (ירמיהו נ לג): "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: עֲשׁוּקִים בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יְהוּדָה יַחְדָּו, וְכָל שֹׁבֵיהֶם הֶחֱזִיקוּ בָם מֵאֲנוּ שַׁלְּחָם. גֹּאֲלָם חָזָק, ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ; רִיב יָרִיב אֶת רִיבָם, לְמַעַן הִרְגִּיעַ אֶת הָאָרֶץ וְהִרְגִּיז לְיֹשְׁבֵי בָבֶל".

מצד שני, כשבני ישראל חזקים, הכתוב מדגיש דווקא את העובדה שה' עוזר לחלשים בחברה - הגר היתום והאלמנה. כך היה בימי משה, (דברים י יז): "כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים, הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה, וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה".

כך היה בימי דוד המלך, (תהלים סח ה): "שִׁירוּ לֵאלֹהִים, זַמְּרוּ שְׁמוֹ; סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ, וְעִלְזוּ לְפָנָיו. אֲבִי יְתוֹמִים וְדַיַּן אַלְמָנוֹת, אֱלֹהִים בִּמְעוֹן קָדְשׁוֹ", (תהלים קמו ט): "ה' שֹׁמֵר אֶת גֵּרִים, יָתוֹם וְאַלְמָנָה יְעוֹדֵד, וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים יְעַוֵּת".

וכך היה גם בימי שלמה המלך, (משלי כב כב): "אַל תִּגְזָל דָּל כִּי דַל הוּא, וְאַל תְּדַכֵּא עָנִי בַשָּׁעַר. כִּי ה' יָרִיב רִיבָם, וְקָבַע אֶת קֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ"*, וכן (משלי כג י): "אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם, וּבִשְׂדֵי יְתוֹמִים אַל תָּבֹא. כִּי גֹאֲלָם חָזָק, הוּא יָרִיב אֶת רִיבָם אִתָּךְ"*

ובימי ישעיהו הנביא, (ישעיהו נז טו): "כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים".

ראו גם בתלמוד בבלי, מגילה לא.: "אמר ר' יוחנן כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה אתה מוצא ענוותנותו. דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים. כתוב בתורה: (דברים י) כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים וכתיב בתריה עושה משפט יתום ואלמנה. שנוי בנביאים: (ישעיהו נז) כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש וגו' וכתיב בתריה ואת דכא ושפל רוח. משולש בכתובים, דכתיב: (תהלים סח) סולו לרוכב בערבות ביה שמו וכתיב בתריה אבי יתומים ודיין אלמנות".

פסוק כד

עריכה

<< · ביאור · משלי כב · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט · >>

תרגום מצודות: אל תתרע (תתרועע, תתחבר) עם בעל אף, ולא תבוא בדרך אחד עם בעל חמה (וכפל הדבר במילים שונות).

תרגום ויקיטקסט: אל תתרועע (תתחבר) עם אדם בעל אף (הכעסן שכעסו גלוי בפניו), ואל תבוא (תתקרב) לאיש חמות (הכעסן ה"מחומם" בסתר) -

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי כב כד.

דקויות

בעל אף - איש חמות

"יש הבדל בין בעל אף ובעל חמות, שבעל אף נוקם בגלוי ואינו נוטר חמה בלב, עליו צוה בל יתחבר אליו, ובעל חמות הוא השומר חמה בלבו ואינו נוקם תיכף, וזה גרוע יותר, צוה שלא יבא עמו כלל אף שלא בתורת ריעות" "וחברות... כי על ידי שתרגיל בדרכיו תעשה גם-כן כן, ולקחת מוקש לנפשך שתוקש בו אחר-כך" (מלבי"ם); ראו גם אף - חמה.

הקבלות

1. הפסוק ממליץ לא להתיידד עם אנשים כעסנים. כך נאמר גם בזוהר על (ישעיהו ב כב): "חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ, כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא", "כאן מצווה הקב"ה לאדם ומזהירו להישמר מאנשים המטמאים את נשמתם... כשברא הקב"ה את האדם, עשאו בדמות עליון, ונפח בו נשמה קדושה... והאדם נודע בכעסו: אם הוא שומר על נשמתו הקדושה גם בזמן שכעסו בא עליו, ואינו עוקר אותה מקומה... זהו אדם כשר... ואם אינו שומר עליה, עוקר את הקדושה העליונה הזו ממקומה ומשכין במקומה צד אחר, זהו אדם המורד באדונו, ואסור לקרוב אליו ולהתחבר עמו... אשר נשמה באפו - שאת אותה הנשמה הקדושה, הוא טורף ומטמא אותה בגלל אפו (כעסו); את הנשמה הוא מחליף באפו. כי במה נחשב הוא - אותו אדם נחשב לעבודת כוכבים ומזלות, ומי שמתחבר עמו - כאילו התחבר לעכו"ם ממש, כי עכו"ם ממש שוכנת בגופו... הוא עוקר את הקדושה העליונה ממקומה, ומשכין במקומה אל זר" ; וכמו ב(איוב יח ד): "טֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּוֹ". הכוונה לאדם, שכאשר הוא כועס, דעתו נטרפת עליו, הוא נותן לכעס להשתלט עליו ולנהל אותו; כעס זה נמשל, בדברי חז"ל, לאל זר שהאדם משליט על עצמו; ולכן אסור להתקרב אליו, כמו שאסור להתקרב לעבודת אלילים.

2. בספר קהלת נאמר לכאורה להיפך, (קהלת ז ה): "טוֹב לִשְׁמֹעַ גַּעֲרַת חָכָם, מֵאִישׁ שֹׁמֵעַ שִׁיר כְּסִילִים". אך נראה לי שיש הבדל בין הפסוקים: הפסוק בקהלת מדבר על גערת חכם - כעס שבא מתוך חכמה ומחשבה; הפסוק במשלי מדבר על איש שהוא בעל אף - בעל אופי כעסן ועצבני, הכועס גם בלי לחשוב:

- טוב לשמוע גערה מאדם חכם, כי היא מעוררת למחשבה, לשיפור ולתיקון הפגמים;

- לא טוב להתרועע עם אדם בעל אופי כעסן, כי הוא כועס גם כשהדבר אינו מביא כל תועלת, והדבר עלול להשפיע עליך לרעה ולגרום גם לך לכעוס בלי תועלת.

פסוק כה

עריכה

<< · ביאור · משלי כב · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט · >>

תרגום מצודות: פן תאלף - (תלמוד) דרכו, ותקח בזה מוקש לנפשך.

תרגום ויקיטקסט: - כי אם תתחבר עם הכעסן, תאלף (תתרגל) להיות עצבני כמותו, ותיקח (תלמד) ממנו מידה רעה שתהיה מוקש (מכשול) לנפשך.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי כב כה.

דקויות

תאלף

"ומה שאמר: פן "תאלף" ארחותיו, ולא אמר פן "תלמד", לרמוז אל ריבוי הנזיקין שהכעסן עלול ליפול בהם... מלשון אֶלֶף ממש, שהוא המספר הגדול של הארחות הרעות הבאות מן הכעס, והכתוב אומר: יפול מצדך אלף, והם האלף מזיקין של השמאל ששולטים על הכעסן והוא נופל בידם, ונהפוך הוא אל הסבלן, שהם לבסוף נופלים תחתיו והוא שולט עליהם" (רמ"ד ואלי).

הקבלות

3. קירבה אל בעל-אף (כעסן) היא מוקש - היא מכשילה את האדם וגורמת לו ללמוד מדרכיו של אותו בעל-אף. מוקש במשמעות דומה נזכר פעמים רבות בתורה:

• (שמות כג לג): "לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי כִּי תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ"
• (שמות לד יב): "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָּא עָלֶיהָ פֶּן יִהְיֶה לְמוֹקֵשׁ בְּקִרְבֶּךָ"
• (דברים ז טז): "וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תחוס עֵינְךָ עֲלֵיהֶם וְלֹא תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי מוֹקֵשׁ הוּא לָךְ"
• (יהושע כג יג): "יָדוֹעַ תֵּדְעוּ כִּי לֹא יוֹסִיף ה' אֱלֹהֵיכֶם לְהוֹרִישׁ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלִּפְנֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ וּלְשֹׁטֵט בְּצִדֵּיכֶם וְלִצְנִנִים בְּעֵינֵיכֶם עַד אֲבָדְכֶם מֵעַל הָאֲדָמָה הַטּוֹבָה הַזֹּאת אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם ה' אֱלֹהֵיכֶם"
• (שופטים ב ג): "וְגַם אָמַרְתִּי לֹא אֲגָרֵשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְצִדִּים וֵאלֹהֵיהֶם יִהְיוּ לָכֶם לְמוֹקֵשׁ"

בכל הפסוקים הללו, המוקש הוא הקירבה אל עובדי האלילים - המכשילה את בני ישראל וגורמת להם ללמוד מדרכיהם. מכאן, שספר משלי משווה בין כעס לבין עבודת אלילים. גם הביטוי בעל-אף רומז לשמו של האליל בעל. מכאן רמז לדברי חכמי התלמוד: "כל הכועס - כאילו עובד עבודה זרה" (בבלי שבת קה:).

פסוק כו

עריכה

<< · ביאור · משלי כב · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט · >>

תרגום מצודות: אל תהי בחברת אנשים התוקעים כף זה בעבור זה, להיות ערב בחובו בשעבוד מקויים; ובחברת אנשים הנעשים ערבים על משאות (הלוואות) (וכפל הדבר במילים שונות) -

תרגום ויקיטקסט: אל תהיה מאלה שתוקעים כף (מתחייבים להיות אחראים למעשי הזולת), ואל תהיה מאלה שחותמים ערבוּת על מַשָּׁאוֹת (חובות) -

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי כב כו.

דקויות

הביטוי תקע כף עניינו לקח אחריות מלאה למעשיו של הזולת, ובפרט להלוואה.

משׁא (ש' ימנית) הוא חוב, הלוואה (מהשורש נשה), כמו ב(דברים כד י): "כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה, לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ".

הפסוק מזהיר את האדם שלא להיות ערב בהלוואה (כמו פסוקים רבים נוספים בספר משלי), אבל הוא מוסיף עוד איום - אם יתברר שהלווה לא שילם, ידרשו ממך את הכסף, ואם לא יהיה לך, ייקחו לך את כל הרכוש, כולל אפילו המיטה; ראו בפסוק הבא.

פסוק כז

עריכה

<< · ביאור · משלי כב · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט · >>

תרגום מצודות: אם לא יהיה לך לשלם, למה תגרום שהמלוה יקח ממך מצעות משכבך?

תרגום ויקיטקסט: - אם הנושה יבוא לממש את הערבות ויגלה שאין לך כסף מזומן לשלם לו, הוא ייקח אפילו את המשכב (המיטה) שלך מתחתיך ותצטרך לישון על הרצפה (כי החוק מגן על הערֵב פחות מעל הלווה). למה לך להסתכן עד כדי כך?

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי כב כז.

דקויות

למה ייקח

1. לפי רוב הפירושים, זוהי שאלתו של הכותב: "למה לך להסתכן ולהגיע למצב שייקחו את משכבך?".

2. ויש שפירשו: אם בכל-זאת חתמת ערבות, והנושה בא לתבוע ממך את החוב, ואין לך לשלם - אין לך זכות להתלונן ולשאול אותו למה הוא לוקח את משכבך מתחתיך, כי הערבות שחתמת עליה מאפשרת לו לקחת את כל רכושך .

משכבך

כמה מחכמי התלמוד פירשו שהמילה משכבך רומזת לבת הזוג, כמו ב(מיכה ז ה): "אַל תַּאֲמִינוּ בְרֵעַ אַל תִּבְטְחוּ בְּאַלּוּף, מִשֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךָ שְׁמֹר פִּתְחֵי פִיךָ".

מכאן פירשו: "בעון נדרים מתה אשה של אדם, שנאמר: אם אין לך לשלם (עולות והקדשות שתידור) למה יקח משכבך (אשתך) מתחתיך" (רבי נתן, בבלי שבת לב:), "אין אשתו של אדם מתה אלא אם כן מבקשין ממנו ממון ואין לו, שנאמר אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך" (רבי יוחנן או רבי אלעזר, בבלי ראש השנה ו., בבלי סנהדרין כב., בבלי זבחים כט:; ראו עוד גורמי המוות / מכללה ירושלים).

מכאן, שכאשר אשה בוחרת בן-זוג, היא צריכה לוודא שהוא אדם ישר ואמין שמקיים הבטחות, אחרת חייה בסכנה...

חכמי הסוד דרשו, שאותה בת-זוג השוכבת בחיקו של אדם היא הנשמה האלהית, "וְעַל נִשְׁמָתָא אִתְּמַר (מיכה ז, ח) מִשֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךָ שְׁמֹר פִּתְחֵי פִיךָ, דְּלָא תִדּוֹר אִם לֹא תְּשַׁלֵּם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי כב, כז) אִם אֵין לְךָ לְשַׁלֵּם לָמָּה יִקַּח מִשְׁכָּבְךָ מִתַּחְתֶּיךָ, וְאִשְׁתָּאֲרוּ רוּחַ וְנֶפֶשׁ יְתוֹמִים, וְאִם נִשְׁמָתָא עָבְרַת עַל פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא וְאַנְחַת חוֹבִין בְּגוּפָא, דִין אִיהוּ לִיפָּרַע מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים, בְּפִקּוּדִין דַּעֲשֵׂה דְאִשְׁתָּאַר לוֹן מִנִּשְׁמָתָא, דִבְגִין חוֹבִין נָטְלִין מֵחַיָּיבַיָּא מַשְׁכּוֹנָא דְאִיהִי נִשְׁמָתָא, וְדָא אִיהוּ (שמות כב, כח) אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעִִךָ." (תיקוני זהר קמב ב).

הקבלות

ערבות לעומת הלוואה

א. הפסוק מסביר מדוע מסוכן יותר להיות ערב מלהיות לווה.

1. על הלווה נאמר, (דברים כד יג): "הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הַעֲבוֹט כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ, וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרֲכֶךָּ, וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ": גם כשמעקלים רכוש של לווה, צריך לוודא שיהיה לו על מה לשכב בלילה. אולם על הערב אין הגנה כזאת, ואפשר לקחת לו הכל - אפילו את משכבו מתחתיו.

2. ועוד: "כי הלוה בעצמו, אם אין לו לשלם, אסור לו ליכנס אל ביתו לעבוט עבוטו, אבל בבית הערב מותר ליכנס למשכנו, כמ"ש 'לא תבא אל ביתו - אבל אתה נכנס לבית הערב', ואם-כן אתה גרוע מן הלוה עצמו" (מלבי"ם).

ב. הפסוק מסביר גם מדוע מסוכן יותר להיות ערֵב מלהיות מלוֶה:

כשאדם נותן הלוואה, הוא נפרד מהכסף שלו ומעביר אותו לאדם אחר; הוא לא יכול להלוות אותו לאדם שלישי או להשתמש בו לעצמו; והוא מודע לאפשרות שהכסף לא יחזור אליו. לכן הוא מראש מלווה רק כסף שהוא יכול להסתדר בלעדיו. לעומת זאת, כשאדם תוקע כף בערבות, הוא (לכאורה) לא נותן שום דבר, ממשיך לחיות כרגיל ולהשתמש בכספו כרגיל, חותם על ערבויות לאנשים נוספים, ונוטה לשכוח את הערבויות שלקח על עצמו. ולכן, הערֵב עלול להיות מופתע - יום אחד, עלולים לבוא אליו ולדרוש ממנו כסף רב שאין לו - וכתוצאה מכך ייקחו לו אפילו את המיטה.

לכן, מותר ואף מצוה להלוות בלי ריבית, אבל מאד לא מומלץ להיות ערב. ראו עוד במאמר "ערבות לעומת הלוואה".

פסוק כח

עריכה

<< · ביאור · משלי כב · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט · >>

תרגום מצודות: הדרך לעשות דבר לסימן בין שדה האיש לשדה רעהו, לדעת גבול השדות. ואמר: סימן הגבול אשר מעולם, אשר עשו אבותיך, אל תסג (אל תחזיר לאחור) אל תוך שדה רעך להרחיב את גבולך.

תרגום ויקיטקסט: אל תסיג (תזיז לאחור) את סימן הגבול הקיים מעולם, אותו גבול אשר עשו אבותיך ביניכם לבין עמים אחרים.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי כב כח.

דקויות

גבול עולם

עולם בלשון המקרא הוא נצח או זמן ארוך מאד, בעבר או בעתיד. לפי זה, גבול עולם הוא גבול שנקבע לפני זמן רב, כשה' חילק את כדור הארץ לעמים*; או גבול שנועד להיות נצחי, כלומר גבול קבוע.

אך לפי משמעות המילה עולם בלשון חז"ל ובלשון ימינו, גבול עולם הוא כל גבול המוכר ברחבי תבל, כלומר גבול בינלאומי.

אפשר לפרש את הפסוק לפי שתי המשמעויות יחד: גבול בינלאומי קבוע.

גבול במעשים

מפרשים רבים פירשו, שה"גבול" כאן הוא לא רק גבול פיסי, אלא גם גבול במעשים - תקנות וסייגים שקבעו חכמי הדורות הקודמים: "אל תשג אחור מנהג אבותיך" (רש"י; ראו גם רבי יונה, מלבי"ם).

מה הקשר בין גבול בין בני אדם, שמגביל את שני הצדדים, לבין סייג, שמגביל לכאורה רק צד אחד?

ייתכן שחז"ל ראו בסייגים מעין גבולות במאבק התמידי שבין החומריות לרוחניות (וראו גם תניא א ט, על המאבק התמידי בין טוב לרע בנפש האדם). הסייגים קובעים, עד היכן מותר לאדם ליהנות מעולם החומר, ואסור להסיג את הגבול ולהגדיל את התחום של החומריות.

לפי זה, אסור להסיג את הגבול גם בכיוון ההפוך - אסור לקבוע סייגים חדשים וגזירות חדשות - הסגת גבול המגדילה את התחום של עולם הרוח.

אולם, אם הצד השני עובר את הגבול, כלומר, עולם החומר מתגבר וגורם לכך שאנשים נכשלים בעבירות - במקרה זה מותר לכבוש "רצועת ביטחון", מותר לחכמי ישראל להסיג את הגבול ולקבוע סייגים חדשים, על-מנת להרחיק את הציבור מעבירה.

לפי זה, כללי האתיקה של המאבקים הרוחניים דומים לכללי האתיקה של מלחמות בין עמים.

הקבלות

1. איסור הסגת גבול נזכר כבר בתורה, (דברים יט יד): "לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים בְּנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר תִּנְחַל בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ", אלא שבתורה מדובר על גבול בין בני אדם (גבול רעך), הגבול שנקבע בימי חלוקת הארץ לשבטים (אשר גבלו ראשונים), ורק בארץ ישראל (בארץ אשר ה' אלהיך נתן לך לרשתה). הפסוק שלנו הוא כללי יותר: הוא מדבר על כל גבול. בפרט, הוא מתייחס גם לגבול בינלאומי.

אבותינו כרתו בריתות עם בני עמים אחרים (כגון ברית אברהם ואבימלך - בראשית כא), ובכך גם קבעו את הגבולות ביניהם. כך למשל, ברית יעקב ולבן קבעה את הגבול בין ישראל לבין ארם, (בראשית לא נב): "עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה, אִם אָנִי לֹא אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאִם אַתָּה לֹא תַעֲבֹר אֵלַי אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאֶת לְרָעָה". הבריתות הללו לא היו בהכרח רצויות לפני ה', והגבולות שנקבעו בהן לא בהכרח תאמו את הגבולות של ארץ ישראל המקודשת והמובטחת, ובכל-זאת, מאחר שנכרתו הבריתות, אבותינו ראו לעצמם חובה לקיים את הבריתות ולא להסיג את הגבול.

כשבני ישראל היו בדרכם לארץ, ה' ציווה בפירוש עליהם לכבד את הגבול הבינלאומי בינם לבין העמים השכנים (דברים ב).

גם בשירת האזינו נזכרת חשיבותו של הגבול שנקבע בין העמים, (דברים לב ח): "בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם, בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם; יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים, לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"*

רק כאשר הצד השני הפר את הברית תחילה, והסיג את הגבול מהצד שלו, בטלה חובתנו לשמור את הברית, ולכן דוד המלך ומלכים נוספים שמלכו בישראל הרשו לעצמם להילחם ולכבוש שטחים שהיו שייכים לעמים אחרים.

אם כך, משמעות הפסוק שלנו היא: "אל תסג את הגבול שנקבע מאז ומעולם, כאשר ה' חילק את הארצות בין העמים; ואל תסג את הגבול אשר עשו אבותיך, כאשר כרתו בריתות עם עמים אחרים".

לפסוקים ורעיונות נוספים הקשורים לגבול, ראו במאמר "על הגבול ועל גבול ישראל ירדן", מאת אליקים רובינשטיין, עלון מכללת שערי משפט ה'תשס"ד.

2. הפסוק שלנו מדבר על הסגת גבול בינלאומי. פסוק נוסף מדגיש את החומרה המיוחדת בהסגת גבול של יתומים, (משלי כג י): "אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם, וּבִשְׂדֵי יְתוֹמִים אַל תָּבֹא"*.

פסוק כט

עריכה

<< · ביאור · משלי כב · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט · >>

תרגום מצודות: כאשר חזית (תראה) איש מהיר וזריז במלאכתו, דע כי סופו יעמוד לפני מלכים לשמשם, ולא יבא למדה זו לעמוד ולשמש לפני חשוכים (שפלים ופחותים).

תרגום ויקיטקסט: אם חזית (ראית) איש מהיר, זריז חרוץ ומוכשר במלאכתו (במקצוע שלו) - המלץ עליו למלך, ראוי שהאיש הזה יתייצב בתפקיד ציבורי בכיר לפני מלכים, ולא יישאר בחשכת האלמוניות.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי כב כט.

דקויות

מה זה חשוכים?

לפי ההקשר, חשוכים הם ניגוד של מלכים. מה הקשר בין חושך לבין "ההיפך ממלוכה"?

1. "כמו שנקראים השרים "חורים", מלשון חיוור ולובן, כן יקראו הפחותים חשוכים, מלשון חושך ושחרות" (מצודת ציון).

2. חשוכים הם אנשים קודרים, קשי-יום (רלב"ג). אנשים העובדים בעבודות קשות ומלוכלכות. "אם תהיה מהיר במלאכתך", אומר החכם לתלמידו, "תזכה לעמוד לפני המלך ולא תצטרך לעבוד קשה".

3. ולענ"ד, החושך הוא משל לאלמוניוּת. על אנשים מפורסמים, אומרים שהם נמצאים "באור הזרקורים"; ולכן אנשים אלמוניים, שאף אחד לא שמע עליהם, נקראים "חשוכים".

מהי ההנחיה המעשית מהפסוק?

1. לפי רוב המפרשים, מטרת הפסוק "לשבח תכונת הזריזות ולהרחיק העצלה... כשראית איש מהיר וזריז במלאכתו, תמצא שכבר יתיצב לפני המלכים והגדולים, כי הם יקרבוהו אליהם מצד זריזותו, ולא יתיצב לפני הקשי יום והקודרים... באר בזה, שזריזותו תעלה אותו לגדולה ותשמרהו מהעוני והדלות, כאמרם: שתין שנין הוה כפנא ואבבא דאומנא לא חליף" (רלב"ג).

כך בעולם החומר, וכך גם בעולם הרוח: "מלאכתו העיקרית של כל איש ואיש בעולם הזה... להשלים את התיקון המוטל עליו... כשהשלים את תיקונו כראוי, נכנס מייד בתוך הקדושה, וזוכה להתייצב לפני דרגין קדישין שהם סוד המלכים... ואם חטא באיזה דבר כשהיה אצל החיצונים, הכל מחול לו, מאחר שהשלים את התיקון המוטל עליו" (רמ"ד ואלי).

2. המילה חזית - ראית - רומזת להנחיה אחרת. המילה חזית מלמדת, שאנחנו צריכים לשים לב לתכונותיהם של בני אדם שאנחנו פוגשים; אם אנחנו רואים, שהאיש שפגשנו הוא מהיר במלאכתו, כלומר זריז ומוכשר בתחום שהוא עוסק בו, יש להתייחס אליו בהתאם:

לפני מלכים יתייצב - יש לעודד ולדחוף אותו כך שיגיע ויתייצב לפני המלך - התפקיד הבכיר ביותר שאדם באותה תקופה יכל לשאוף אליו; תפקיד שבו יוכל לממש את כשרונותיו במידה הרבה ביותר, ויחד עם זה גם לתרום לממלכה.

בל יתייצב לפני חשוכים - גם אם האיש המהיר אינו מגיע להתייצב לפני המלך, יש להשתדל שלא יישאר בחשכת האלמוניות, אלא ייצא לאור ויתפרסם ברבים. כשאנשים מוכשרים מתפרסמים, הדבר מעודד אנשים אחרים בעלי כישרון דומה לפתח את הכישרון שלהם, וכך הציבור כולו מרוויח. מכאן:

א. אם יש לכם חברים מוכשרים ומהירים במלאכתם - אל תתעלמו מהם ואל תניחו להם לבזבז את הכשרונות! תנו להם טפיחה על השכם, שתעודד אותם לפתח את הכישרונות עד שיגיעו לרמה שתאפשר להם להתייצב לפני מלכים.

ב. אם אתם מעסיקים המחפשים עובדים חדשים, ואתם מראיינים אדם שהוא "טוב מדי" (over-qualified) - אל תמהרו לקבל אותו לעבודה, תנו לו הזדמנות להגיע למשרה טובה יותר שתועיל יותר לציבור, לפני מלכים יתייצב. אם יעבוד אצלכם, הוא בסופו של דבר ירגיש מבוזבז ולא ימלא את תפקידו כראוי, בל יתייצב לפני חשוכים.

ג. דרך מקורית לקיים פסוק זה בימינו היא התוכנית "כוכב נולד", ותוכניות דומות בתחומים אחרים, אשר מעודדות אנשים בעלי כשרונות מיוחדים לצאת מחשכת האלמוניות ולממש את הכישרון שלהם במלואו.

הקבלות

חכמי המדרש קישרו את הפסוק לכמה דמויות מקראיות:

1. יוסף היה מהיר לעשות את מלאכתו בבית פוטיפר, (בראשית לט יא): "וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם בַּבָּיִת", וזכה להתייצב לפני פרעה מלך מצרים: "כל שהוא משמש את רבו כראוי, הוא יוצא לחירות. מנין אנו למדין? מיוסף, על ידי ששמש את רבו כהוגן, יצא לחירות. לפיכך, לִפְנֵי מְלָכִים יִתְיַצָּב זה פרעה... בַּל יִתְיַצֵּב לִפְנֵי חֲשֻׁכִּים זה פוטיפר, שהחשיך הקדוש ברוך הוא את עיניו וסירסו" (רבי פינחס בשם רבי שמואל בר אבא, שיר השירים רבה א א א).

2. משה היה מהיר לעשות את מלאכת המשכן, "לפיכך לִפְנֵי מְלָכִים יִתְיַצָּב, זה פרעה, שנאמר (שמות ח): "השכם בבקר והתיצב לפני פרעה". בַּל יִתְיַצֵּב לִפְנֵי חֲשֻׁכִּים, זה יתרו. אמר רבי נחמיה עשית קודש חול! אלא לִפְנֵי מְלָכִים יִתְיַצָּב, זה מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. שנאמר (שם לד) "ויהי שם עם ה' ארבעים יום". בַּל יִתְיַצֵּב לִפְנֵי חֲשֻׁכִּים זה פרעה, שנאמר (שם י) "ויהי חשך אפלה וגו'":" (שם ב).

3. שלמה המלך היה מהיר במלאכת בית המקדש, "לִפְנֵי מְלָכִים יִתְיַצָּב - לפני מלכי תורה יתיצב, בַּל יִתְיַצֵּב לִפְנֵי חֲשֻׁכִּים - אלו חבורה של רשעים. אמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שנמנו וגמרו שלושה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא. בקשו לצרף שלמה עמהם. יצתה בת קול ואמרה (תהלים קה, טו): "אל תגעו במשיחי"..." (שם ה), "מי שהקדים ביתי לביתו, ולא עוד אלא שביתי בנה בשבע שנים וביתו בנה בשלש עשרה שנה - לפני מלכים יתיצב (כלומר, יהיה לו חלק לעולם הבא), בל יתיצב לפני חשוכים" (בבלי סנהדרין קד:); וראו גם מדרש משלי ופירוש רמ"ד ואלי על הפסוק.

4. הצדיקים "עוסקין במלאכתו של הקדוש ברוך הוא. לפיכך לִפְנֵי מְלָכִים יִתְיַצָּב, שמתיצבים בתורה. שנאמר (משלי ח): "בי מלכים ימלוכו". בַּל יִתְיַצֵּב לִפְנֵי חֲשֻׁכִּים אלו הרשעים. שנאמר (ישעיה כט): "והיה במחשך מעשיהם". וכתיב (תהילים לה): "יהי דרכם חשך וחלקלקות" (שם ג).

5. רבי חנינא: "אמרו פעם אחת ראה אנשי עירו מעלים עולות ושלמים, אמר כולם מעלים שלמים לירושלים ואני איני מעלה כלום מה אעשה מיד יצא למדברה של עירו בחורבה של עירו ומצא שם אבן אחת יצא וסידקה וסתתה וכרכמה אמר הרי עלי להעלותה לירושלים בקש לשכור לו פועלים אמר להם מעלים לי אתם את האבן הזאת לירושלים אמר לו תן לנו שכרנו מאה זהובים ואנו מעלים לך את אבנך לירושלים. אמר להם וכי מנין לי מאה זהובים או חמישים לתת לכם ולא מצא לשעה מיד הלכו להם. מיד זימן לו הקדוש ברוך הוא חמישה מלאכים בדמות בני אדם אמרו לו רבי תן לנו חמישה סלעים ואנו מעלים אבנך לירושלים ובלבד שתתן ידך עמנו ונתן ידו עמהם ונמצאו עומדין בירושלים בקש ליתן להם שכרם ולא מצאן בא המעשה ללשכת הגזית אמרו לו דומה רבנו שמלאכי השרת העלו לך את האבן לירושלים מיד נתן לחכמים אותו השכר שהשכיר עם המלאכים:" (שם ד).

6. אולם המילה מהיר רומזת, לדעתי, למלאכה מסוג מיוחד - מלאכת הכתיבה, (תהלים מה ב): "רָחַשׁ לִבִּי דָּבָר טוֹב, אֹמֵר אָנִי מַעֲשַׂי לְמֶלֶךְ לְשׁוֹנִי עֵט סוֹפֵר מָהִיר", (עזרא ז ו): "הוּא עֶזְרָא עָלָה מִבָּבֶל, וְהוּא סֹפֵר מָהִיר בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (דעת מקרא). לפי זה, מטרת הפסוק היא לעודד את הקורא להתמחות במלאכת הכתיבה: אם תהיה כותב מהיר ומוכשר - תזכה לעמוד לפני המלך כמו (שמואל ב ח יז): "שְׂרָיָה סוֹפֵר".

וכן במשלי אמנמופה: "As to a scribe who is experienced in his position, He will find himself worthy of being a courtier" (סוף פרק 30).