קטגוריה:משלי כב יג

דקויות

העצל ממציא תירוצים ופחדים דימיוניים כדי שלא יצטרך לצאת החוצה ולעבוד. באופן מילולי, העצל מדבר על סכנות גשמיות כגון אריה ורוצחים; אולם מפרשים רבים פירשו את דברי העצל כמשל לסכנות רוחניות.

1. פיתויים בחוץ וברחובות

המושגים דרך, חוץ ורחובות נזכרו בספר משלי בקשר לפיתויי האישה הנואפת, (משלי ז יב): "עוֹבֵר בַּשּׁוּק אֵצֶל פִּנָּהּ, וְדֶרֶךְ בֵּיתָהּ יִצְעָד... פַּעַם בַּחוּץ פַּעַם בָּרְחֹבוֹת וְאֵצֶל כָּל פִּנָּה תֶאֱרֹב... כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה, וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ".

העצל טוען, שבחוץ וברחובות ישנם פיתויים עצומים שעלולים להרוג אותו מבחינה רוחנית. חיזוק לפירוש זה ניתן למצוא בפסוק הבא מייד בהמשך דבריו של העצל בפרק כב, המדבר גם הוא על נשים זרות שמפילות את האדם ברשתן, (משלי כב יד): "שׁוּחָה עֲמֻקָּה פִּי זָרוֹת, זְעוּם ה' יפול[יִפָּל] שָׁם"*.

לפי זה, דבריו של העצל אינם דמיוניים לגמרי, הם רק מוגזמים:

• העצל טוען שיש ארי בחוץ, כלומר סכנה שאי-אפשר להתגבר עליה, אך למעשה יש שם רק אשה נכריה - אמנם מפתה ומסוכנת, אך אפשר להתגבר עליה בכוח הבחירה החופשית של האדם.
• העצל טוען בתוך רחובות ארצח, כלומר יהרגו אותי גם אם רק אלך ברחוב הראשי; אך למעשה המוות לא נמצא ברחוב אלא רק בביתה של האישה הנואפת ובדרכים שמובילות לשם - ודרך ביתה יצעד, והפניה לשם תלויה בבחירתו החופשית של האדם.

בחוץ וברחובות יש גם חכמות, (משלי א כ): "חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה, בָּרְחֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ"; העצל מחליט לוותר על כל מה שנמצא בחוץ וברחובות, על הרע ועל הטוב: הוא נשאר בבית ואינו יוצא ללמוד, כדי שלא ייתקל בפיתויים מסוכנים.

אך החכם טוען שיש לצאת החוצה ולהתמודד עם הסכנות, לא על-ידי בריחה והסתגרות, אלא על-ידי לימוד המצוות והתורה. וכך הוא אומר בתחילת הפרק שמדבר על האישה הנואפת, (משלי ז א): ""בְּנִי! שְׁמֹר אֲמָרָי, וּמִצְוֹתַי תִּצְפֹּן אִתָּךְ. שְׁמֹר מִצְוֹתַי וֶחְיֵה, וְתוֹרָתִי כְּאִישׁוֹן עֵינֶיךָ. קָשְׁרֵם עַל אֶצְבְּעֹתֶיךָ, כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ. אֱמֹר לַחָכְמָה 'אֲחֹתִי אָתְּ', וּמֹדָע לַבִּינָה תִקְרָא. לִשְׁמָרְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה מִנָּכְרִיָּה אֲמָרֶיהָ הֶחֱלִיקָה": מי שילמד מצוות ותורה, יוכל ללכת ברחוב בלי להתפתות להיכנס לביתה של האישה הזרה, (משלי ז א): "אַל יֵשְׂטְ אֶל דְּרָכֶיהָ לִבֶּךָ, אֶל תֵּתַע בִּנְתִיבוֹתֶיהָ. כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה, וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ. דַּרְכֵי שְׁאוֹל בֵּיתָהּ, יֹרְדוֹת אַל חַדְרֵי מָוֶת".

העצל מסתגר ברשות היחיד שלו - מקום שבו הוא מוגן לגמרי מפיתויים; האויל - שעליו מדבר פרק ז - נכנס אל רשות היחיד של האישה הזרה - מקום שבו השליטה היא בידי גורמים זרים היוצרים פיתויים; אך החכם הולך בדרך האמצע - הוא יוצא לרשות הרבים, מקום שבו יש חופש וכל אחד יכול ליצור פיתויים או דברי חכמה לפי בחירתו החופשית.

2. התקרבות והתרחקות מהתורה

"נאמר לעוברי דרך המיישרים אורחותם... היצר הרע אורב לאותם שהיו עוברי עבירות ועתה רוצים ליישר אורחותם. וזהו שאומר העצל: שחל בדרך, כלומר שבדרך ה' עומד השחל ואורב" (הגאון מווילנה על משלי כו יג) - המילה דרך מציינת את ההתקרבות אל ה'; והתירוץ שַחַל בדרך הוא תירוץ של עצל שאינו רוצה להתקרב לעבודת ה' בגלל הפיתויים והסכנות האורבים למי שמנסה להתקרב; ומצד שני -

"נאמר ואצל כל פינה תארוב... וזה נאמר על תלמידי חכמים, בעת שיפרשו מעט מן התורה אז היא באה ואורבת להם. וזהו: ארי בין הרחובות - רחובות הוא התורה... ובעת שיצאו מהתורה ולא חזרו עדיין, אז נקרא בין הרחובות, ואז באה עליהם, כשהם בין הרחובות" - הביטוי בין הרחובות מציין את ההתרחקות הזמנית מהתורה, למשל כאשר תלמיד חכם צריך לצאת באופן זמני מהישיבה, לעבוד או לשרת בצבא; והתירוץ ארי בין הרחובות הוא תירוץ של עצל שאינו מוכן בשום אופן לצאת מהישיבה, בגלל הפיתויים והסכנות הנמצאים בחוץ.

3. חכמות חיצוניות

גם מלבי"ם (על משלי כב יג) פירש, שהארי והרצח הם משל לסכנות רוחניות: "והוא נמשל גם כן על העצל מלעסוק בתורה וחכמה:"

• "שאם יאמרו לו לעסוק בחוץ, במחקר וחכמה חוץ מתורה, יאמר שיש שם ארי, כמו שמפרש: שוחה עמוקה פי זרות, שמתיירא שלא ייפול בכפירה" - המילה חוץ מציינת את החכמות החיצוניות, לימודי חול; והתירוץ ארי בחוץ הוא תירוץ של עצל שאינו מוכן ללמוד לימודי חול, מחשש שזה יקלקל אותו מבחינה רוחנית;
• "ואם יאמרו לו ללכת ברחוב, ללמוד דברים שרבים דשים בה, מתיירא מרציחת אנשים, שלא יבין ולא ישיג את אשר לומד" - המילה רחוב מציינת את החכמות שיש לגביהן הסכמה רחבה שהן חלק מעולם התורה, והתירוץ בתוך רחובות ארצח הוא תירוץ של עצל שאינו מוכן ללמוד גם תורה, מחשש שלא יצליח להבין.

4. האיזון בין זהירות לבין עצלנות

נקודת האיזון בין זהירות לבין עצלנות נרמזת גם בדברי תוספות על תלמוד בבלי עבודה זרה יז א: "הרחק מעליה דרכך זו מינות. והא דאמרינן בפרק 'כל כתבי' (שבת דף קטז.) דכמה אמוראי הוו אזלי לבי אבידן - זהו להתווכח עמם, ולא היה מקום מינות ממש אלא מקום ויכוח, ומתקבצים שם חכמי עובדי כוכבים ונושאין ונותנים בדינים, ומאן דלא הוה אזיל היינו מיראה שלא יהרגום, וכן משמע דאמר רב נחמן אנא מינייהו ומסתפינא מינייהו, ודלא כפירוש הקונטרס שפירש בסמוך שהוא מקום עבודת כוכבים" (תוספות על תלמוד בבלי עבודה זרה יז א): אסור להיכנס למקדש של עבודה זרה, אבל מותר ללכת למקום המיועד לויכוח חופשי.

הקבלות

ארץ ישראל

לפי הסברנו, הפסוק מלמד שיש לקחת סיכונים רוחניים מחושבים על-מנת להגיע להישגים רוחניים גדולים. רעיון דומה נרמז כבר בתורה, (דברים לא טז): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה 'הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ, וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ'".

ה' ידע שבארץ ישראל ישנן סכנות רוחניות גדולות, שעלולות לגרום לבני ישראל לזנות ולעבוד אלהים אחרים, ובכל זאת ציווה על בני ישראל להיכנס לארץ, (דברים א כא): "רְאֵה, נָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ! עֲלֵה רֵשׁ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ, אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת!" (ע"פ הרב יובל שרלו).

ייתכן שבעם ישראל היו עצלים, שאמרו שהם פוחדים להיכנס לארץ כי יש ארי בחוץ... שחל בדרך, ארי בין הרחובות, אך ה' קבע שצריך להיכנס למרות הכל, כדי לקיים את המצוות והמשימות הרוחניות שאפשר לבצע רק בארץ ישראל: חכמות בחוץ תרנה, ברחובות תתן קולה.

הניסיון האישי של שלמה המלך

שלמה המלך אכן נהג כך בפועל - הוא למד הרבה תורה וחכמה, ופנה גם ללמוד חכמות חיצוניות. אך המציאות הוכיחה שהדרך שלו לא היתה טובה, ובסוף ימיו (מלכים א יא ד): "וַיְהִי, לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה, נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְלֹא הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם ה' אֱלֹהָיו כִּלְבַב דָּוִיד אָבִיו". בניגוד לפרק ז, בו נאמר שהנשים הנכריות מפתות רק נערים, במציאות שלמה נכשל דווקא לעת זקנתו!

אז אולי יש אמת כלשהי בטענה " ארי בחוץ... ", ולא רק עצלנות?