קטגוריה:משלי כב ח

דקויות

זריעה - קצירה - דיש

הפסוק הוא משל מתחום החקלאות, המתייחס לשלוש מלאכות: זריעה, קצירה ודיש. הזריעה והקצירה נזכרו בפירוש, והדיש נרמז במילה שבט - מקל ששימש לחביטת התבואה, לצורך הפרדת הגרעינים מהשיבולים, (ישעיהו כח כז): "כִּי לֹא בֶחָרוּץ יוּדַשׁ קֶצַח וְאוֹפַן עֲגָלָה עַל כַּמֹּן יוּסָּב, כִּי בַמַּטֶּה יֵחָבֶט קֶצַח וְכַמֹּן בַּשָּׁבֶט".

אוון הוא אין והבל, וגם כוח המנוצל לרעה.

שבט הוא מקל שמכים בו, וגם משל לשלטון וסמכות. עברה היא זעם, והמילה רומזת גם לתבואה, כמו ב(יהושע ה יא): "וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי" ('דעת מקרא' בשם ר' יוסף קמחי). ומכאן: שבט עברתו הוא מקל שמכים בו את התבואה, וגם משל להפעלת סמכות בזעם ותקיפות.

המשל מתאר אדם שזורע, ומעוניין לקצור את התבואה ואז לדוש אותה בשבט; אך מכיוון שהוא זורע זרעים של עוולה, הוא קוצר אוון, אין והבל, כלומר לא מרוויח כלום; או: הוא קוצר תבואה של אוון, תבואה חזקה וקשה; הוא לא מצליח לדוש אותה, זועם ומכה אותה בעברה וכעס, אבל השבט נשבר וכלה.

ובנמשל: זורע עוולה יקצור אוון - המתחיל בפרוייקט בדרך של עוול, התוצאות יהיו מעשי אוון ואלימות שאנשים אחרים יעשו כנגדו; הוא לא ייהנה מרווחי הפרוייקט אלא רק יסבול. ושבט עברתו יכלה - גם אם ירצה להילחם ולהכות בשבט (מקל) את האנשים הפוגעים בו, לא יצליח; כוחו יכלה ויאבד. הביטוי שבט עברתו רומז לדיש שנעשה בכעס וזעם, כמשל למאבקים ומלחמות שיהיו לגזלן כשירצה ליהנות מהגזילה (דיש הוא משל למלחמה ומאבק).

עקרונות ענישה

כמו פסוקים אחרים בספר משלי, גם הפסוק הזה נראה כמתאר גמול אלוהי, אך למעשה אפשר לראות בו עצות לשלטון הקשורות לענישת עבריינים כלכליים:

1. זורע עוולה יקצור אוון - מי שמתחיל פרויקט המתבסס על עוול, כגון: מקים מפעל שבאופן שיטתי מלין את שכרם של העובדים או מקים חברה שבאופן שיטתי מרמה את הצרכנים - צריך להרוויח רק אין ואפס, כלומר, להפסיד את כל הרווחים מהפרויקט שלו. לא רק לשלם פיצוי ספציפי למי שנפגע או לשלם קנס ספציפי לפי חומרת העבירה, אלא לאבד את כל הרווחים, כך שהפשע לא ישתלם.

2. ושבט עברתו יכלה - מי שמתחיל פרויקט המתבסס על עוול, בנוסף לעונש הכספי המוטל עליו, יש לכלות ולאבד את שבט עברתו: יש למנוע ממנו להחזיק בעמדות שיש בהן שלטון וסמכות, כמו להיות מנהל בחברה או פקיד בכיר בממשלה. מי שניצל לרעה את סמכותו צריך לאבד את סמכותו: "שבט חמתו, שרודה בני אדם, כלה והולך לו, לפי שמפסיד את יכולתו" (רש"י).

הפסוק בהקשרו

אפשר לקשר את הפסוק לקודמו: "עשיר ברשים ימשול, ועבד לווה לאיש מלווה". לפי זה, הפסוק שלנו מדבר, בפרט, על עשיר שמנצל את עושרו כדי לפגוע בעניים (למשל ע"י שיעבוד או הלוואה בריבית), ומתאר את עונשו: "יתמוטט ויכלה עשרו, עד שתכלה אימת עברתו וכעסו, אשר היו הרשים יראים ממנו מפני עשרו... גם זאת מידה כנגד מידה... מפני שהיה מתגבר על הרשים באימת עשרו" (ר' יונה). ה"נבואה" הזאת של ספר משלי (או של ר' יונה) התגשמה במאות האחרונות כמה פעמים, במהפכות שבהן העניים והמשועבדים מרדו בעשירים והמשעבדים, וכילו את שבט עברתם - כוחם ושלטונם (ראו מלבי"ם).

הקבלות

הביטוי שבט עברתו (עברה = כעס = אף) מזכיר את (ישעיהו י ה): "הוֹי אַשּׁוּר שֵׁבֶט אַפִּי, וּמַטֶּה הוּא בְיָדָם זַעְמִי" (מצודת ציון). לפי זה, השבט אינו שבטו של הרשע (המסמל את סמכותו ושלטונו), אלא שבטו של ה'; אותו רשע, אשר שימש כ"שבט עברתו" של ה', יכלה בסופו של דבר.