תניא חלק א ט
והנה:
- מקום משכן נפש הבהמית שמקליפת נוגה בכל איש ישראל הוא בלב, בחלל שמאלי שהוא מלא דם, וכתיב: (דברים יב כג): "כי הדם הוא הנפש". ולכן, כל התאוות והתפארות וכעס ודומיהן הן בלב, ומהלב הן מתפשטות בכל הגוף, וגם עולה למוח שבראש לחשוב ולהרהר בהן ולהתחכם בהן, כמו שהדם מקורו בלב ומהלב מתפשט לכל האברים, וגם עולה להמוח שבראש.
- אך מקום משכן נפש האלהית הוא במוחין שבראש, ומשם מתפשטת לכל האיברים, וגם בלב, בחלל הימני שאין בו דם. וכמו שכתוב: (קהלת י ב): "לב חכם לימינו", והיא אהבת ה' כרשפי שלהבת מתלהבת בלב משכילים המבינים ומתבוננים בדעתם אשר במוחם בדברים המעוררים את האהבה, וכן שמחת לבב בתפארת ה' והדר גאונו, כאשר עיני החכם אשר בראשו במוח חכמתו ובינתו מסתכלים ביקרא דמלכא ותפארת גדולתו עד אין חקר ואין סוף ותכלית, כמבואר במקום אחר. וכן שאר מידות קדושות שבלב הן מחכמה בינה ודעת שבמוחין.
אך הנה כתיב (בראשית כה כג): "ולאום מלאום יאמץ", כי הגוף נקרא (קהלת ט יד): "עיר קטנה". וכמו ששני מלכים נלחמים על עיר אחת, שכל אחד רוצה לכבשה ולמלוך עליה, דהיינו להנהיג יושביה כרצונו ושיהיו סרים למשמעתו בכל אשר יגזור עליהם. כך שתי הנפשות, האלהית והחיונית הבהמית שמהקליפה, נלחמות זו עם זו על הגוף וכל איבריו:
- שהאלהית, חפצה ורצונה שתהא היא לבדה המושלת עליו ומנהיגתו, וכל האברים יהיו סרים למשמעתה ובטלים אצלה לגמרי ומרכבה אליה, ויהיו לבוש לעשר בחינותיה ושלושת לבושיה הנזכרים לעיל, שיתלבשו כולם באיברי הגוף ויהיה הגוף כולו מלא מהם לבדם ולא יעבור זר בתוכם חס ושלום. דהיינו:
- תלת מוחין שבראש יהיו ממולאים מחכמה בינה ודעת שבנפש האלהית שהיא חכמת ה' ובינתו, להתבונן בגדולתו אשר עד אין חקר ואין סוף,
- ולהוליד מהן, על-ידי הדעת, היראה במוחו ופחד ה' בליבו, ואהבת ה' כאש בוערה בליבו כרשפי שלהבת, להיות נכספה וגם כלתה נפשו בחשיקה וחפיצה לדבקה בו באין סוף ברוך הוא בכל לב ונפש ומאד, מעומקא דליבא שבחלל הימני, שיהיה תוכו רצוף אהבה, מלא וגדוש, עד שתתפשט גם לחלל השמאלי, לאכפיא לסטרא אחרא, יסוד המים הרעים שבה, שהיא התאוה שמקליפת נוגה, לשנותה ולהפכה מתענוגי עולם הזה לאהבת ה', כמו שכתוב: (משנה ברכות ט ה): ""בכל לבבך" - בשני יצריך". והיינו, שיעלה ויבוא ויגיע למדרגת אהבה רבה וחיבה יתרה, ממדרגת אהבה עזה כרשפי אש. והיא הנקראת בכתוב (שיר השירים ז ז): "אהבה בתענוגים", להתענג על ה' מעין עולם הבא. והעונג הוא במוח חכמה, ושכל המתענג בהשכלת ה' וידיעתו כפי השגת שכלו וחכמתו. והוא בחינת המים וזרע אור זרוע שבקדושת נפש האלהית, המהפכת לטוב את בחינת המים שבנפש הבהמית שמהם באו תאוות תענוגי עולם הזה מתחילה. וכמו שכתב בעץ חיים שער נ' פרק ג' בשם הזוהר, שהרע נהפך להיות טוב גמור כמו יצר טוב ממש בהסיר הבגדים הצואים ממנו, שהם תענוגי עולם הזה שהוא מלובש בהם.
- וכן שאר כל המידות שבלב, שהן ענפי היראה והאהבה, יהיו לה' לבדו.
- וכל כוח הדיבור שבפה והמחשבה שבמוח יהיו ממולאים מן לבושי המחשבה והדיבור של נפש האלהית לבדה, שהן מחשבת ה' ותורתו, להיות שיחתו כל היום, לא פסיק פומיה מגירסא.
- וכח המעשיי שבידיו ושאר רמ"ח איבריו יהיה במעשה המצוות לבד, שהוא לבוש השלישי של נפש האלהית.
- אך נפש הבהמית שמהקליפה רצונה להפך ממש, לטובת האדם שיתגבר עליה וינצחנה, כמשל הזונה שבזוהר הקדוש.
נספח - משל הזונה[עריכה]
מתוך זוהר חלק ב דף קסג עמוד א: "הואיל ורעותיה דקודשא בריך הוא בהאי, היך אתיא עבדא בישא ואשתכח מקטרגא מגו רעותיה דמאריה, ואסטי לבני נשא לארח ביש, ואדחי לון מארח טב, ועביד לון דלא יעבדון רעותא דמאריהון, ואסטי לבני נשא לארח ביש? אלא ודאי רעותיה דמאריה עביד.
למלכא דהוה ליה בר יחידאי, והוה רחים ליה יתיר, ופקיד עליה ברחימו דלא יקרב גרמיה לאתתא בישא, בגין דכל מאן דיקרב לגבה לאו כדאי איהו לאעלא גו פלטרין דמלכא, אודי ליה ההוא ברא למעבד רעותיה דאבוי ברחימו. בביתא דמלכא לבר הות חדא זונה, יאה בחיזו ושפירא בריוא, ליומין אמר מלכא בעינא למחמי רעותיה דברי לגבאי, קרא לה לההיא זונה, ואמר לה זילי ותפתי לברי, למחמי רעותיה דברי לגבאי, ההיא זונה מאי עבדת, אזלת אבתריה דבריה דמלכא, שראת לחבקא ליה ולנשקא ליה ולפתי ליה בכמה פתויין, אי ההוא ברא יאות ואצית לפקודא דאבוי, גער בה ולא אצית לה ודחי לה מניה, כדין אבוי חדי בבריה, ואעיל ליה לגו פרגודא דהיכליה, ויהיב ליה מתנן ונבזבזא ויקר סגיא, מאן גרים כל האי יקר להאי ברא, הוי אימא ההיא זונה. וההיא זונה אית לה שבחא בהאי או לא, ודאי שבחא אית לה מכל סטרין, חד דעבדת פקודא דמלכא, וחד דגרמת ליה לההוא ברא לכל ההוא טיבו, לכל האי רחימו דמלכא לגביה.
ועל דא כתיב (בראשית א לא) והנה טוב מאד, והנה טוב דא מלאך חיים, מאד דא מלאך המות, דאיהו ודאי טוב מאד למאן דאצית פקודין דמאריה. ותא חזי, אי לא יהא האי מקטרגא, לא ירתון צדיקיא הני גנזיא עלאין דזמינין לירתא לעלמא דאתי".