ביאור:בראשית לח

בראשית שמות ויקרא במדבר דברים - יהושע שופטים שמואל מלכים ישעיהו ירמיהו יחזקאל תרי עשר - תהלים משלי איוב חמש מגילות דניאל עו"נ דה"י

בראשית פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ (מהדורות נוספות)

---

מעשה יהודה ותמר כלתו

תמר כלת יהודה, ציור מאת לידיה קוזניצקי

א וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא, וַיֵּרֶד ירד מן ההר אל השפלה יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו, וַיֵּט עַד נטה (הקים) את אוהלו ליד אִישׁ אדם חשוב, מנהיג עֲדֻלָּמִי מהעיר עדולם וּשְׁמוֹ חִירָה. ב וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ, וַיִּקָּחֶהָ, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ. ג וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ עֵר. ד וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן, וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אוֹנָן. ה וַתֹּסֶף עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁלָה, וְהָיָה בִכְזִיב ויהודה היה במקום בשם כזיב בְּלִדְתָּהּ אֹתוֹ. ו וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה לְעֵר בְּכוֹרוֹ וּשְׁמָהּ תָּמָר. ז וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי יְהוָה, וַיְמִתֵהוּ יְהוָה. ח וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן: "בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם ועֲשֶׂה את מצות ייבום: לשׂאת את אשת אחיו שמת ללא שילד ילדים (דברים כה, ה ואילך) אֹתָהּ, וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ". ט וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ לא יקרא על שמו, אלא על שם אחיו המת יִהְיֶה הַזָּרַע, וְהָיָה אִם בָּא אֶל כאשר שכב עם אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו. י וַיֵּרַע בְּעֵינֵי יְהוָה אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ. יא וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ: "שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ עַד יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי", כִּי אָמַר בליבו. הוא פחד שהיא מביאה מזל רע לכל מי שנושא אותה לאישה: 'פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו', וַתֵּלֶךְ תָּמָר וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ.

יב וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַתָּמָת בַּת שׁוּעַ אֵשֶׁת יְהוּדָה, וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה, וַיַּעַל עַל גֹּזֲזֵי עם האנשים שגוזזים לו את צֹאנוֹ, הוּא וְחִירָה רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי, תִּמְנָתָה. יג וַיֻּגַּד לְתָמָר לֵאמֹר: "הִנֵּה חָמִיךְ עֹלֶה תִמְנָתָה לָגֹז צֹאנוֹ". יד וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף והתעטפה כדי שלא יזהו אותה וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם בשער העיר הָעֵינָם (יהושע טו לד), על שם מעיין שהיה שם אֲשֶׁר עַל דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה, כִּי רָאֲתָה כִּי גָדַל שֵׁלָה וְהִוא לֹא נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה. טו וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה הוא לא הכיר אותה כי התכסתה, וחשב שהיא זונה כי ישבה בדרך, כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ. טז וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל הַדֶּרֶךְ, וַיֹּאמֶר: "הָבָה נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ", כִּי לֹא יָדַע כִּי כַלָּתוֹ הִוא, וַתֹּאמֶר: "מַה תִּתֶּן לִּי כִּי תָבוֹא אֵלָי?". יז וַיֹּאמֶר: "אָנֹכִי אֲשַׁלַּח גְּדִי עִזִּים מִן הַצֹּאן", וַתֹּאמֶר: "אִם תִּתֵּן עֵרָבוֹן עַד שָׁלְחֶךָ". יח וַיֹּאמֶר: "מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן לָּךְ?", וַתֹּאמֶר: "חֹתָמְךָ חותמת אישית וּפְתִילֶךָ חוטים שהיו קושרים איתם את החותם לגוף וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ", וַיִּתֶּן לָּהּ, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ, וַתַּהַר לוֹ. יט וַתָּקָם וַתֵּלֶךְ וַתָּסַר צְעִיפָהּ מֵעָלֶיהָ, וַתִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ. כ וַיִּשְׁלַח יְהוּדָה אֶת גְּדִי הָעִזִּים בְּיַד רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי לָקַחַת הָעֵרָבוֹן מִיַּד הָאִשָּׁה, וְלֹא מְצָאָהּ. כא וַיִּשְׁאַל אֶת אַנְשֵׁי מְקֹמָהּ לֵאמֹר: "אַיֵּה הַקְּדֵשָׁה הזונה הִוא בָעֵינַיִם עַל הַדָּרֶךְ?", וַיֹּאמְרוּ: "לֹא הָיְתָה בָזֶה במקום הזה קְדֵשָׁה". כב וַיָּשָׁב אֶל יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר: "לֹא מְצָאתִיהָ, וְגַם אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם אָמְרוּ: לֹא הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה". כג וַיֹּאמֶר יְהוּדָה: "תִּקַּח לָהּ את חפצי (החותם, הפתילים, והמטה) פֶּן נִהְיֶה לָבוּז ילעגו לנו אם נמשיך לחפש אותה, הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה וְאַתָּה לֹא מְצָאתָהּ".

"הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה" - תמר ויהודה, ציור מהמאה ה-17

כד וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים, וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר: "זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ, וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים נכנסה להריון ללא שהיתה נשואה, מבעילת זנות", וַיֹּאמֶר יְהוּדָה: "הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף!". כה הִוא מוּצֵאת, וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר: "לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה", וַתֹּאמֶר: "הַכֶּר נָא, לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה?". כו וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר: "צָדְקָה מִמֶּנִּי, כִּי עַל כֵּן היא עשתה זאת בגלל ש לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי", וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּה לשכב איתה (אולי כי חשש למות כפי שקרה לשני בניו הגדולים).

כז וַיְהִי בְּעֵת לִדְתָּהּ, וְהִנֵּה תְאוֹמִים בְּבִטְנָהּ. כח וַיְהִי בְלִדְתָּהּ וַיִּתֶּן יָד תינוק אחד הוציא יד החוצה, לפני שנולד, וַתִּקַּח הַמְיַלֶּדֶת וַתִּקְשֹׁר עַל יָדוֹ שָׁנִי, לֵאמֹר כסימן: זֶה יָצָא רִאשֹׁנָה. כט וַיְהִי כְּמֵשִׁיב יָדוֹ וְהִנֵּה יָצָא אָחִיו, וַתֹּאמֶר: "מַה פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ?", וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פָּרֶץ. ל וְאַחַר יָצָא אָחִיו אֲשֶׁר עַל יָדוֹ הַשָּׁנִי, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ זָרַח. {ס}

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

הערות

• "וַיַּכֵּר יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר: "צָדְקָה מִמֶּנִּי"" (פסוק כח) - הראב"ם מביא בשם אבי זקנו, הרב מימון (אביו של הרמב"ם) כי בימי קדם נהג היבום קודם לאחים, ולאחר מכן לאב ולשאר קרובים. ואם כן תמר אכן עשתה לפי המנהג, ולכן יהודה הודה בטעותו.

ראו גם

ערך בוויקיפדיה: מעשה יהודה ותמר