ביאור:משלי ג
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
|
תורה היא החלק העיוני ומצוה היא החלק המעשי. ראו תורה ומצוה בספר משלי |
- א בְּנִי! תּוֹרָתִי אַל תִּשְׁכָּח, וּמִצְוֹתַי יִצֹּר ישמור, יזכור לִבֶּךָ!
- ב כִּי אֹרֶךְ יָמִים ימים מנוצלים היטב
להרחבה וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ.
- ג חֶסֶד וְאֱמֶת מעשים טובים שעשו לך
להרחבה אַל יַעַזְבֻךָ אל תשכח! קָשְׁרֵם עַל גַּרְגְּרֹתֶיךָ גרונך, כלומר, הרבה לדבר עליהם
להרחבה, כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ מחשבותיך, כלומר, הרבה לחשוב עליהם
להרחבה. - ד וּמְצָא חֵן תיחשב לאהוב וחביב וְשֵׂכֶל טוֹב תיחשב לחכם ומוצלח
להרחבה בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם.
- ה בְּטַח אֶל יְהֹוָה סמוך על ה' שהוא נותן לך הוראות טובות בְּכָל לִבֶּךָ בכל מחשבותיך
להרחבה, וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן אל תסתפק במסקנות שאתה מגיע אליהן בעצמך
להרחבה.
|
עוד באותו נושא. ראו הסכנה שבבטחון עצמי מופרז |
- ו בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ שמור על קשר קרוב עם ה'
להרחבה, וְהוּא יְיַשֵּר אֹרחֹתֶיךָ ינחה אותך בדרך ללא מכשולים
להרחבה.
- ז אַל תְּהִי חָכָם בְּעֵינֵיךָ אל תחשוב שאתה יודע מספיק ואין לך צורך בתורת ה', יְרָא אֶת יְהֹוָה הרגש יראת כבוד כלפי תורת ה' וְסוּר מֵרָע.
|
עוד באותו נושא, ראו כי חיים הם למוצאיהם, ולכל בשרו מרפא |
- ח רִפְאוּת בריאות תְּהִי תיתן שמירת התורה לְשָׁרֶּךָ לשריריך ולבטנך, וְשִקּוּי רעננות לְעַצְמוֹתֶיךָ.
- ט כַּבֵּד אֶת יְהֹוָה מֵהוֹנֶךָ במתנות לאביונים, וּמֵרֵאשִׁית כָּל תְּבוּאָתֶךָ במתנות למקדש.
- י וְיִמָּלְאוּ אֲסָמֶיךָ שָׂבָע, וְתִירוֹשׁ מיץ ענבים יְקָבֶיךָ יִפְרֹצוּ יתפקעו מרוב תירוש
להרחבה.
- יא מוּסַר יְהֹוָה צרות שה' מביא עליך
להרחבה, בְּנִי, אַל תִּמְאָס תרגיש שאינך רוצה בהן
להרחבה, וְאַל תָּקֹץ תתעייף מרוב-
להרחבה בְּתוֹכַחְתּוֹ דברים שה' אומר לך כדי ללמד אותך לקח
להרחבה. - יב כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְהֹוָה - יוֹכִיחַ, וּכְאָב אֶת בֵּן כמו אב המפצה את בנו לאחר שהוא מעניש אותו יִרְצֶה כך ה' יפייס ויפצה אותך על הצרות שסבלת אחרי שתשמע בקולו
להרחבה.
- יג אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה, וְאָדָם יָפִיק יוציא מליבו מסקנות חדשות תְּבוּנָה.
- יד כִּי טוֹב סַחְרָהּ ערכה המסחרי מִסְּחַר כָּסֶף, וּמֵחָרוּץ זהב
להרחבה תְּבוּאָתָהּ. - טו יְקָרָה חשובה ונכבדה
להרחבה הִיא מפניים (מִפְּנִינִים), וְכָל חֲפָצֶיךָ הדברים שאתה רוצה לעשות או לקנות
להרחבה לֹא יִשְׁווּ בָהּ ערכם לא שווה לערך של לימוד חכמה ותבונה.
|
עוד על דרכים חיוביות ושליליות להתעשר. ראו איך להתעשר |
- טז אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָה החכמה נותנת בידה הימנית, כלומר זו מטרתה העיקרית
להרחבה, בִּשְׂמֹאוֹלָהּ בידה השמאלית, כתוצאת לוואי עֹשֶר וְכָבוֹד. - יז דְּרָכֶיהָ האופנים שהחכמה מדריכה את לומדיה להתנהג לפיהם דַרְכֵי נֹעַם מטרתם העיקרית לגרום נעימות ולא סבל
להרחבה, וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָלוֹם מטרתן העיקרית להביא שלום בין בני אדם ולא לגרום סכסוכים. - יח עֵץ חַיִּים כמו עץ שהמחזיק בו ניצל ממוות
להרחבה הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ, וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּר.
- יט יְהֹוָה בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ השתמש בחכמה כדי ליצור את העולם, כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה.
|
במשלי כד ישנו קטע המקשר בין חכמה בינה ודעת לבין בניית בית. ראו חכמה בינה דעת ויצירה |
- כ בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ, וּשְׁחָקִים יִרְעֲפוּ טָל.
- כא בְּנִי! אַל יָלֻזוּ יסורו וייעלמו (החכמה התבונה והדעת)
להרחבה מֵעֵינֶיךָ מהתודעה שלך, כלומר, חשוב תמיד איך להתנהג לפיהן, נְצֹר שמור בראשך על-ידי שינון פעיל
להרחבה תּוּשִׁיָּה תוכניות שמטרתן להועיל
להרחבה וּמְזִמָּה תוכניות שעלולות להזיק לך
להרחבה. - כב וְיִהְיוּ חַיִּים לְנַפְשֶׁךָ, וְחֵן לְגַרְגּרֹתֶיךָ גרון; משל לדיבור
להרחבה. - כג אָז תֵּלֵךְ לָבֶטַח בשלוה וללא פחד
להרחבה דַּרְכֶּךָ, וְרַגְלְךָ לֹא תִגּוֹף תתקל באבן ותכשל. - כד אִם תִּשְׁכַּב לפני שתירדם - לֹא תִפְחָד, וְשָׁכַבְתָּ אחרי שתירדם - וְעָרְבָה שְׁנָתֶךָ.
- כה אַל תִּירָא מִפַּחַד פִּתְאֹם, וּמִשֹׁאַת רְשָׁעִים כִּי תָבֹא.
- כו כִּי יְהֹוָה יִהְיֶה בְכִסְלֶךָ יהיה עמך ויעזור לך בנושאים שבהם אתה לא מספיק חכם, וְשָׁמַר רַגְלְךָ מִלָּכֶד.
- כז אַל תִּמְנַע טוֹב מִבְּעָלָיו, בִּהְיוֹת לְאֵל ידיך (יָדְךָ) לַעֲשׂוֹת אם יש לך כוח לעשות טוב לזולת.
- כח אַל תֹּאמַר לרעיך (לְרֵעֲךָ) 'לֵךְ וָשׁוּב וּמָחָר אֶתֵּן' וְיֵשׁ אִתָּך אם יש לך מספיק כדי לתת לו כבר היום.
|
אסור לשמור סודות הנוגעים לזולת, אך מותר לשמור סודות אישיים. ראו מותר לשמור סודות שאינם גורמים נזק |
- כט אַל תַחֲרֹשׁ עַל רֵעֲךָ רָעָה תתכנן להרע לזולת בסתר
להרחבה, וְהוּא יוֹשֵׁב לָבֶטַח אִתָּךְ כאשר הוא רגוע סומך עליך שלא תפגע בו
להרחבה. - ל אַל תרוב (תָּרִיב) עִם אָדָם חִנָּם, אִם לֹא גְמָלְךָ רָעָה.
|
לפחות ארבעה פסוקים נוספים בתנ"ך מזהירים שלא לקנא ברשעים. ראו אל תקנא בטרוריסטים |
- לא אַל תְּקַנֵּא בְּאִישׁ חָמָס מקלקל ומשחית
להרחבה, וְאַל תִּבְחַר בְּכָל דְּרָכָיו בכל האופנים השונים של קלקול - נלוז, רשע, לץ, כסיל:. - לב כִּי תוֹעֲבַת יְהֹוָה נָלוֹז סר מדרך הישר
להרחבה, וְאֶת יְשָׁרִים סוֹדוֹ קהילת המקורבים שלו
להרחבה. - לג מְאֵרַת קללת מחסור יְהֹוָה בְּבֵית רָשָׁע שונא ומזיק לזולת
להרחבה, וּנְוֵה צַדִּיקִים יְבָרֵךְ. - לד אִם לַלֵּצִים אם תתחבר עם לצים - הלועגים לטובים
להרחבה הוּא ה' יָלִיץ ידאג שיתלוצצו עליך, וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן.
|
עוד על החלפת כבוד בקלון כאמצעי חינוכי. ראו כבוד - קלון |
- לה כָּבוֹד - חֲכָמִים יִנְחָלוּ החכמים זוכים בכבוד בלי להתאמץ, וּכְסִילִים טיפשים רעים
להרחבה - מֵרִים קָלוֹן רק ביזיון יכול להרים ולחנך אותם
להרחבה.
ביאורי פסוקים
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
פרק ג בספר משלי כולל ברובו זוגות או שלשות של פסוקים, המאורגנים גם הם בזוגות של זוגות, זוגות של רביעיות וכן הלאה. הרביעיה הראשונה היא המפתח למבנה הפרק כולו:
פסוקים 1-4: אל תשכח
- פסוקים 1-2: אל תשכח את התורה והמצוות: "בְּנִי! תּוֹרָתִי אַל תִּשְׁכָּח, וּמִצְוֹתַי יִצֹּר לִבֶּךָ; כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ." ( פירוט ); שימו לב למילה כי בתחילת פסוק ב, המחברת את שני הפסוקים למשפט מורכב אחד.
- פסוקים 3-4: אל תשכח את החסד והאמת שעשו איתך: "חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל יַעַזְבֻךָ, קָשְׁרֵם עַל גַּרְגְּרוֹתֶיךָ, כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ; וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם." ( פירוט ); כאן ו החיבור בתחילת פסוק ד מחברת את צמד הפסוקים למשפט אחד.
ארבעת הפסוקים מתייחסים למידת הזיכרון - שני הראשונים בין אדם לה', ושני האחרונים בין אדם לחברו. המשך הפרק מתחלק, בהתאם, לשני חלקים:
- פסוקים 5-26: בין אדם לה' - לזכור את ה' בכל מצב;
- פסוקים 27-35: בין אדם לחברו - לזכור לעשות טוב ולא לעשות רע בכל מצב.
פסוקים 5-8: בטח אל ה'
- פסוקים 5-6: אל תישען על בינתך: "בְּטַח אֶל ה' בְּכָל לִבֶּךָ, וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן; בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ, וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ." ( פירוט ).
- פסוקים 7-8: אל תישען על חכמתך: "אַל תְּהִי חָכָם בְּעֵינֶיךָ, יְרָא אֶת ה' וְסוּר מֵרָע; רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ, וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ." ( פירוט ).
שני צמדי הפסוקים מלמדים שהאדם צריך להיות בקשר עם ה' בכל מצב, גם כאשר הוא מרגיש שהוא מצטיין בשני הסוגים העיקריים של כישורים שכליים - בינה ו חכמה.
פסוקים 9-12: כבד את ה' בטוב וברע
- פסוקים 9-10: כבד את ה' מרכושך: "כַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנֶךָ, וּמֵרֵאשִׁית כָּל תְּבוּאָתֶךָ; וְיִמָּלְאוּ אֲסָמֶיךָ שָׂבָע, וְתִירוֹשׁ יְקָבֶיךָ יִפְרֹצוּ." ( פירוט ).
- פסוקים 11-12: אל תמאס בייסורים שה' מביא עליך: "מוּסַר ה' בְּנִי אַל תִּמְאָס, וְאַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ; כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ, וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה." ( פירוט ).
שני צמדי הפסוקים מלמדים, שהאדם צריך לכבד את ה' בכל מצב - כשטוב לו ויש לו שפע, הוא צריך לתת מהונו לה', וכשרע לו והוא סובל מייסורים, הוא צריך לנסות ולהבין את המסר שה' מעביר לו באמצעותם.
פסוקים 13-18: אשרי המשקיע בחכמה ובתבונה
- פסוקים 13-15: החכמה טובה יותר מכל אפיק השקעה אחר: "אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה, וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה; כִּי טוֹב סַחְרָהּ מִסְּחַר כָּסֶף וּמֵחָרוּץ תְּבוּאָתָהּ; יְקָרָה הִיא [מִפְּנִינִים], וְכָל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ." ( פירוט ).
- פסוקים 16-18: החכמה נותנת חיים טובים: "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד; דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם, וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם; עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ, וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר." ( פירוט ).
ששת הפסוקים מתארים את מעלותיה של החכמה: השלשה הראשונה משווה את החכמה לעולם החומר (מציאות, הפקות, מסחר, כסף, זהב, פנינים, חפצים); והשלשה השניה מתארת את מעלותיה של החכמה בשאר תחומי החיים (אורך ימים, עושר, כבוד, נועם, שלום, חיים, אושר).
פסוקים 19-22: החכמה התבונה והדעת הם תשתית היקום
- פסוקים 19-20: ה' יצר את העולם בחכמה תבונה ודעת: "ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ, כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה; בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ, וּשְׁחָקִים יִרְעֲפוּ טָל." ( פירוט ).
- פסוקים 21-22:... ולכן גם אתה צריך להשתמש בהן: "בְּנִי! אַל יָלֻזוּ מֵעֵינֶיךָ, נְצֹר תֻּשִׁיָּה וּמְזִמָּה; וְיִהְיוּ חַיִּים לְנַפְשֶׁךָ, וְחֵן לְגַרְגְּרֹתֶיךָ." ( פירוט ).
ארבעת הפסוקים מתארים את חשיבותה של החכמה מכיוון אחר: ה' יצר את כל העולם בחכמה, החכמה נמצאת ביסודו ותשתיתו של העולם, ולכן מי שמתחבר אל החכמה האלהית זוכה לחיים ולחן.
פסוקים 23-26: אם תלך בחכמה תהיה רגוע
ארבעת הפסוקים מתארים את הבטחון והשלוה המגיעים למי שמתכנן את מעשיו בהתאם לחכמה ולתבונה האלהיות.
הקטע השני (פסוקים 5-8) הזהיר את האדם, שלא לבטוח רק בחכמתו ובינתו אלא לשמור תמיד על קשר עם ה'; הקטע שלנו מסביר, שמי שישלב את החכמה שלו עם החכמה האלהית (שבה ה' ברא את העולם), יזכה לבטחון.
פסוקים 27-30: אל תזלזל בזולת
- פסוקים 27-28: אל תמנע טוב: "אַל תִּמְנַע טוֹב מִבְּעָלָיו, בִּהְיוֹת לְאֵל ידיך[יָדְךָ] לַעֲשׂוֹת. אַל תֹּאמַר לרעיך[לְרֵעֲךָ] 'לֵךְ וָשׁוּב וּמָחָר אֶתֵּן' וְיֵשׁ אִתָּךְ." ( פירוט ).
- פסוקים 29-30: אל תחרוש רע: "אַל תַּחֲרֹשׁ עַל רֵעֲךָ רָעָה וְהוּא יוֹשֵׁב לָבֶטַח אִתָּךְ. אַל תרוב[תָּרִיב] עִם אָדָם חִנָּם אִם לֹא גְמָלְךָ רָעָה.".
ארבעת הפסוקים מתארים ארבע דרגות של יחסים בין אדם לחברו ( פירוט ): שני הפסוקים הראשונים מלמדים שלא למנוע טוב ולא לדחות אדם שבא לבקש טובה; שני הפסוקים האחרונים מלמדים שלא לחשוב רע ולא לעשות רע לחינם.
פסוקים 31-35: אל תקנא באיש חמס
- פסוקים 31-33: אל תקנא באנשים העושים רע: "אַל תְּקַנֵּא בְּאִישׁ חָמָס, וְאַל תִּבְחַר בְּכָל דְּרָכָיו. כִּי תוֹעֲבַת ה' נָלוֹז, וְאֶת יְשָׁרִים סוֹדוֹ. מְאֵרַת ה' בְּבֵית רָשָׁע, וּנְוֵה צַדִּיקִים יְבָרֵךְ."
- פסוקים 34-35: אל תקנא באנשים המזלזלים בזולת או בחכמה: "אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ, ולעניים[וְלַעֲנָוִים] יִתֶּן חֵן. כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ, וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן."
חמשת הפסוקים מלמדים שאין לקנא ברשעים, שאינם מקיימים את המצוות הנזכרות בקטע הקודם: אין לקנא באנשים העושים רע לחינם (איש חמס, נלוז, רשע); ואין לקנא באנשים המזלזלים ומתעלמים מעשיית מעשים טובים (לצים, כסילים). ה' מתעב את הרשעים ואוהב את הצדיקים.
פסוקים אלה גם מקשרים בין הפסוקים האחרונים, שבין אדם לחברו, לבין הפסוקים הקודמים, שדיברו על קשר עם ה': כדי לשמור על קשר עם ה', לא מספיק ללמוד חכמה ולפתח תבונה, אלא יש לשמור גם על יחסים טובים עם הזולת, שהרי ה' מתעב את הנלוזים ואוהב את הישרים.
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2011-03-08.
תרגום מצודות: אמר במקום ה': אתה, ישראל החביב לי כבן לאב, הנני מזהירך: תורתי אל תשכח!
תרגום ויקיטקסט: בני ותלמידי! אנא אל תשכח את כל התורה, הערכים שמסרתי לך; הלוואי שהלב שלך ינצור, ישמור היטב וישגיח תמיד לקיים את כל המצוות שלימדתי אותך -
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי ג א.
דקויות
פסוקים 1-4 מדגישים את מידת הזיכרון: שני הפסוקים הראשונים - את זכירת התורה והמצוות, ושני הפסוקים הבאים - את זכירת החסד והאמת. פסוקים 1-2 בין אדם למקום, ופסוקים 3-4 בין אדם לחברו. והמקיים אותם ימצא חן ושכל טוב "בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם" (סוף פסוק 4).
הקבלות
כשהיינו במדבר, משה הזהיר אותנו שלא נשכח:
- לא נשכח את מעמד הר סיני, (דברים ד ט): "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד, פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ, וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ".
- לא נשכח את הברית עם ה', (דברים ד כג): "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן תִּשְׁכְּחוּ אֶת בְּרִית ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּכֶם, וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל אֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ"*.
- לא נשכח שה' הוציאנו מבית עבדים, (דברים ו יב): "וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ... עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת, אֲשֶׁר לֹא בָנִיתָ. וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאֶתָ, וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא חָצַבְתָּ, כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא נָטָעְתָּ; וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה', אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים".
- גם כשיהיה לנו שפע חומרי רב, לא נשכח את מצוות ה', (דברים ח יא): "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ, מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה... וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ, וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ, עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ, לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ, וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ; וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ; וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ, הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים"*.
השפע המובטח בתורה התממש בימי שלמה המלך, (מלכים א ד כ): "יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל הַיָּם לָרֹב, אֹכְלִים וְשֹׁתִים וּשְׂמֵחִים". לרבים מבני ישראל היה הון רב, (משלי ג ט): "כַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנֶךָ, וּמֵרֵאשִׁית כָּל תְּבוּאָתֶךָ"*. ולכן שלמה חוזר על האזהרה של משה, שהיא מתאימה במיוחד לתקופתו: תורתי אל תשכח! (ראו מצודות).
תרגום מצודות: כי התורה והמצות הן יוסיפו לך אורך ימים ושנות חיים (שנות השקט ושלוה) ושלום, כי הן ילמדו עליך זכות.
תרגום ויקיטקסט: - זכור אותן לא רק עכשיו כשאתה צעיר אלא גם בעתיד, כי - כאשר - יתווספו לך ימים ארוכים ועמוסים בפעילות, ושנות חיים רבות; גם כשתתבגר ותחיה בשפע שלום ושלוה.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי ג ב.
דקויות
כי
1. לפי רוב המפרשים, המילה כי היא תיאור סיבה ("משום ש-"). הסיבה לזכור את התורה והמצוות היא אורך ימים = ימים שבהם מספיקים לעשות הרבה: אם תזכור את התורה והמצוות, תהיה ממוקד, לא תתן לפיתויים ותאוות להסיח את דעתך, וכך יהיו לך ימים ארוכים ומלאי תוכן, שקטים ושלווים (מצודות).
2. המילה כי יכולה להיות גם תיאור זמן ("כאשר"): הלוואי שתזכור את התורה והמצוות לא רק עכשיו, כאשר אתה צעיר, אלא גם בעתיד, כי - כאשר - אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך - גם כשיתווספו לך ימים ארוכים ועמוסים בפעילות, גם כשתזדקן לאחר שנות חיים רבות, גם כשתחיה בשפע ושלוה.
הקבלות
חזקיהו מלך יהודה חלה ונטה למות, אולם הוא זכר את התורה והמצוות שלמד מאבי אביו: "כך מקובלני מבית אבי אבא (דוד המלך) - אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים" (בבלי ברכות י.), ולכן התפלל, (ישעיהו לח ג): "וַיֹּאמַר: אָנָּה ה'! זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵב שָׁלֵם, וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי! וַיֵּבְךְּ חִזְקִיָּהוּ בְּכִי גָדוֹל".
וה' אכן שמע את תפילתו והוסיף לו 15 שנות חיים, (ישעיהו לח ה): "הָלוֹךְ וְאָמַרְתָּ אֶל חִזְקִיָּהוּ: כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי דָּוִד אָבִיךָ: שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ, רָאִיתִי אֶת דִּמְעָתֶךָ, הִנְנִי יוֹסִף עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה".
תרגום מצודות: חסד ואמת - אל תהיה נעזב מהם, כי אחוז בהם; קשרם על גרגרותיך (בכל עת תהא מדבר בם), כתבם על לוח ליבך (בכל עת תהא חושב בעניינם).
תרגום ויקיטקסט: מעשי חסד ואמת - מעשים טובים שאנשים אחרים עשו עמך בעבר - אל תתן להם לעזוב את זכרונך! כדי שלא תשכח אותם, קשור לך אמצעי-זיכרון על גרונך, וכתוב אותם על פנקס שאתה נושא על לוח לבך -
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי ג ג.
דקויות
חסד ואמת מציינים מעשים טובים במיוחד (ראו פירושים שונים במאמר חסד ואמת). החכם אומר, שמעשים טובים אלה אל יעזבֻך - למה הכוונה?
1. רוב המפרשים פירשו כמו "אל תעזוב", כלומר, אל תפסיק לעשות מעשי חסד ואמת (ע"פ הגר"א).
- אולם, לפי זה היה ראוי לכתוב "אל תעזוב חסד ואמת", כבדברי עבד אברהם, (בראשית כד כז): "בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדֹנִי"; מי שעושה את החסד והאמת, הוא שבידו להחליט אם יעזוב אותם או לא.
2. אפשר לפרש שהפסוק אינו מתאר חובה אלא הבטחה - בהמשך לפסוקים הקודמים: זכור את התורה והמצוות, כי שמירתן תוסיף לך חיים; ואם תשמור את התורה והמצוות, ה' יעשה עמך חסד ואמת, והחסד והאמת שלו לא יעזבו אותך, כפי שלא עזבו את אברהם (לעיל).
- אולם, אילו הכוונה היתה להבטחה, היה ראוי לכתוב "חסד ואמת לא יעזבך". בנוסף לכך, פירוש זה אינו מתאים להמשך הפסוק "קשרם על גרגרותיך, כתבם על לוח לבך", שהוא לשון ציווי.
3. לכן נראה לי שהפסוק מדבר על מעשי חסד ואמת שאחרים עשו איתך בעבר - והם אל יעזבוך, כלומר - אל תשכח אותם לעולם; אל תתן להם לברוח מזכרונך: קשור אותם על גרונך וכתוב אותם על לוח לבך, כלומר, דבר עליהם וחשוב עליהם, ואף עשה לך אמצעי זיכרון כך שלא תשכח אותם.
מידת הכרת הטוב היא אחת המידות החשובות ביותר: כמו שה' זוכר את החסדים שבני-אדם עושים, כך גם אנחנו צריכים לזכור את החסדים שעושים עמנו.
הפסוק נמצא בתחילתו של קטע המדבר על הקשר בין האדם לבין ה' (משלי ג 5-12): "בטח אל ה'... בכל דרכיך דעהו... ירא את ה'... כבד את ה'... מוסר ה' בני אל תמאס... כי את אשר יאהב ה' יוכיח...". מידת הכרת הטוב היא תנאי מוקדם לקשר עם ה' ולקבלת דעת מפיהו, ולכן ראוי לפתוח קטע זה בפסוק המדגיש את חשיבות הכרת הטוב, וגם נותן עצה מעשית איך לזכור את המעשים הטובים שנתנו לנו.
הקבלות
נזקי השכחה
יואש מלך יהודה לא קיים את העצה בפסוק זה, שכח את החסד שעשה עמו יהוידע הכהן הגדול, והתוצאה, (דברי הימים ב כד כב): "וְלֹא זָכַר יוֹאָשׁ הַמֶּלֶךְ הַחֶסֶד אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹיָדָע אָבִיו עִמּוֹ, וַיַּהֲרֹג אֶת בְּנוֹ; וּכְמוֹתוֹ אָמַר 'יֵרֶא ה' וְיִדְרֹשׁ'". רצח זה של זכריה בן יהוידע, הכהן והנביא, נחשב לאחד הגורמים הרוחניים לחורבן הממלכה, (איכה ב כ): "אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ אֲדֹנָי כֹּהֵן וְנָבִיא!"
כתיבת חסד ואמת במלכות פרס
במלכות פרס קיימו את העצה שבפסוקנו ונהגו לכתוב מעשי חסד ואמת שאנשים עשו עם השלטון, (אסתר ב כג): "וַיִּכָּתֵב בְּסֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ"*.
בזכות כתיבה זו ניצלנו מהשמדה, (אסתר ו א): "בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמֶר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר הַזִּכְרֹנוֹת דִּבְרֵי הַיָּמִים, וַיִּהְיוּ נִקְרָאִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ"*.
ולכן אסתר התעקשה שהדברים ייכתבו בספר, (אסתר ט לב): "וּמַאֲמַר אֶסְתֵּר קִיַּם דִּבְרֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה, וְנִכְתָּב בַּסֵּפֶר".
מה לא חייבים לזכור?
חובה לזכור מעשי חסד = מעשים שמעבר לחובה; אבל לא תמיד חייבים לזכור מעשי צדק = מעשים מחוייבים על-פי מידת הדין*.
מה לגבי מעשים רעים שעשו לנו? כאן כבר יש בחירה:
מותר לשכוח אותם:
- (ישעיהו מג כה): "אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי, וְחַטֹּאתֶיךָ לֹא אֶזְכֹּר"
- (ירמיהו לא לג): "וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה', כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם ה', כִּי אֶסְלַח לעונם וּלְחַטָּאֶתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד"
- (יחזקאל יח כב): "כָּל פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא יִזָּכְרוּ לוֹ, בְּצִדְקָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה יִחְיֶה"
ומותר גם לזכור אותם, למשל:
- (ירמיהו מד כא): "הֲלוֹא אֶת הַקִּטֵּר אֲשֶׁר קִטַּרְתֶּם בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם אַתֶּם וַאֲבוֹתֵיכֶם מַלְכֵיכֶם וְשָׂרֵיכֶם וְעַם הָאָרֶץ אֹתָם זָכַר ה' וַתַּעֲלֶה עַל לִבּוֹ"
- (הושע ט ט): "הֶעְמִיקוּ שִׁחֵתוּ כִּימֵי הַגִּבְעָה, יִזְכּוֹר עונם יִפְקוֹד חַטֹּאותָם"
- (תהלים קט יד): "יִזָּכֵר עון אֲבֹתָיו אֶל ה', וְחַטַּאת אִמּוֹ אַל תִּמָּח"
---
כתיבה וקשירה במטרה לזכור, גם ב(משלי ו כא): "קָשְׁרֵם עַל לִבְּךָ תָמִיד, עָנְדֵם עַל גַּרְגְּרֹתֶךָ"*וב(משלי ז ג): "קָשְׁרֵם עַל אֶצְבְּעֹתֶיךָ, כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ"*, וכן ארבע פעמים בתורה בפרשיות התפילין.
תרגום מצודות: ובזה תמצא חן ותהיה ידוע למשכיל בשכל טוב בעיני אלהים ואדם.
תרגום ויקיטקסט: -כשתזכור את הטובות שעשו לך, תמצא חן ותחשב לבעל שכל טוב, גם בעיני אלהים שציווה להכיר טובה, וגם בעיני בני אדם שחשוב להם שיזכרו אותם.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי ג ד.
דקויות
אנחנו מכירים את הביטוי "מצא חן בעיני-", אבל בפסוק זה נאמר לא רק ומצא חן אלא גם ושכל טוב; מה המשמעות של "מצא שכל טוב בעיני-"?
1. יש שקראו את הפסוק "ומצא חן בשכל טוב" (ע"פ דעת מקרא), כלומר, מי שעושה חסד ואמת בשכל טוב, בצורה מושכלת ומוצלחת, יזכה למצוא חן; כמו ב(משלי יג טו): "שֵׂכֶל טוֹב יִתֶּן חֵן, וְדֶרֶךְ בֹּגְדִים אֵיתָן".
2. הביטוי בעיני- מציין את נקודת המבט של-. כשאומרים שאדם א מצא חן בעיני אדם ב, הכוונה, שמנקודת המבט של אדם ב, אדם א מצא חן; כלומר, ב תופס את א כאדם חינני, חביב ואהוב.
לפי אותו היגיון, כשאומרים שאדם א מצא שכל טוב בעיני אדם ב, הכוונה, שמנקודת המבט של אדם ב, אדם א מצא שכל טוב; כלומר, ב תופס את א כאדם חכם ומוצלח (שכל = הצלחה מתוך חכמה).
אם כך, הפסוק שלנו מלמד, שמי שעושה חסד ואמת, או זוכר את מעשי החסד והאמת שעשו איתו, זוכה שגם ה' וגם בני-אדם רואים אותו וחושבים עליו כאדם בעל חן (נאה ואהוב) ובעל שכל טוב (חכם ומוצלח).
הקבלות
הפסוק מדגיש שיש למצוא חן גם "בעיני אלהים" וגם "בעיני אדם".
רעיון דומה נמצא ב(משלי כד כא): "יְרָא אֶת ה' בְּנִי, וָמֶלֶךְ"*
וכן בפרקי אבות: "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה, ותפארת לו מן האדם" (רבי, משנה אבות ב א. ע"פ ר' ישעיהו הולנדר).
תרגום מצודות: בטח אל ה' בכל ליבך, ואל תחשוב "בודאי אצליח הואיל ונעשה הדבר בבינה", כי הכל ביד ה' ולא ביד בינת אדם.
תרגום ויקיטקסט: בטח (הישען) אל ה', התפלל אליו בכל ליבך ובקש ממנו עצה ועזרה, ואל תישען (תסמוך) רק על התוכניות שעשית בבינתך האנושית -
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי ג ה.
דקויות
מה הקשר בין "בטח אל ה' בכל ליבך" לבין "ואל בינתך אל תישען"? מדוע ישנו ניגוד בין הבוטח בה' לבין הנשען על בינתו? והרי, דווקא מי שבוטח בה' בכל ליבו יכול לחשוב, שה' יעזור לו להגיע למסקנות הנכונות, ולכן הוא יכול להישען על בינתו!
המפרשים השיבו לשאלה זו בכמה דרכים:
1. בטח אל ה' בכל ליבך - בעניינים חומריים, ואל בינתך אל תישען - בעניינים רוחניים, ולכן: "פזר מעותיך לבקש לך רב ללמוד ממנו" (רש"י).
- אולם, קשה למצוא בפסוק ראיה לכך שהצלע הראשונה מדברת על עניינים חומריים והצלע השניה מדברת על עניינים רוחניים (ולפי דבריו, היה ראוי לכתוב משהו כמו "בטח אל ה' בהונך, ותן מהונך לקנות בינה").
2. בטח אל ה' בכל ליבך - שמע בקול הנביא המביא את דבר ה', ואל בינתך אל תישען - אל תחשוב שאתה חכם יותר מהנביא. כך למשל היה בימי ישעיהו, כאשר אחז מלך יהודה רצה לכרות ברית עם אשור, אולם ישעיהו הנביא הוכיח אותו וקרא לו לחכות לעזרת ה', (ישעיהו י כ): "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא לֹא יוֹסִיף עוֹד שְׁאָר יִשְׂרָאֵל וּפְלֵיטַת בֵּית יַעֲקֹב לְהִשָּׁעֵן עַל מַכֵּהוּ, וְנִשְׁעַן עַל ה' קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל בֶּאֱמֶת" (ע"פ דעת מקרא).
- אולם, הפסוק בספר משלי אינו מזכיר נביא, אלא מדבר על בטחון בה' באופן כללי.
3. בטח אל ה' בכל לבך - שהחוקים והמצוות שנתן בתורה הם נכונים; ואל בינתך אל תישען - אל תחשוב שאתה חכם יותר מהתורה, "והראיה, מן החכם המזהיר עצמו, שנשען בבינתו כשאמר 'אני ארבה ולא אסור', וזה גרם לו שנפל בכמה טעויות, שאם היה נשען על בינתו ית' העיקרית, שהיא בינת התורה, בוודאי לא היה נכשל באותן הטעויות הגדולים ולא היה גורם רעה לעצמו" (רמ"ד ואלי). לפי זה, בכל דרכיך דעהו - בכל המידות ותכונות האופי תלך לפי ציווי ה' בתורה, והוא יישר אורחותיך - והוא יעזור לך לעשות את הדבר הנכון גם בפרטים המעשיים הקטנים (ע"פ מלבי"ם).
- אולם, בפסוק לא נזכרו תורה ומצוות אלא דעת ה', שהיא מושג כללי יותר המציין קשר קרוב עם ה'.
4. בטח אל ה' בכל לבך - דע שה' יכול לשנות את המצב בן רגע, ולכן הצלחתך תלויה בה' בלבד; ואל בינתך אל תישען - אל תהיה בטוח שהמסקנות שהגעת אליהן במחשבתך נכונות ותקפות תמיד, אל תחשוב שאם תיכננת בתבונה את צעדיך אתה "מסודר" ואינך זקוק לעזרת ה': "כאשר ייראה לך בשכלך ובתבונתך כי המעשה אשר תעשה יצליח על-דרך עצת לבך ותחבולות אשר תחשוב, אל תבטח על זה, כי הכל תלוי בידי שמים, שנאמר: "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל"" (ר' יונה, וכן נחמיאש פירוש שני), "כי רצון הש"י שיכירו האנשים המושגחים ממנו מה שישפע להם מהטוב מצד השגחתו, ומי שהוא נשען על בינתו יחשוב שלא יצטרך לו בזה עזר אלהי" (רלב"ג וכן מצודת דוד).
- אולם, פירוש זה אינו מתאים למשמעות המקובלת של הפועל בטח שהיא סמך עליו שיעזור; אם אדם סומך על ה' שיעזור, אז הוא בכל מקרה בטוח שיצליח - הוא בטוח שה' יעזור לו להשתמש בבינה בצורה נכונה! (לפי פירוש זה, היה ראוי לכתוב משהו כמו "דע כי ה' הוא האלהים, אין עוד מלבדו, ועל בינתך אל תישען").
5. בטח אל ה' בכל ליבך - גם כשהמצב קשה, ואל בינתך אל תישען - גם כשבינתך אומרת לך שאין לך סיכוי, בכל-זאת אל תפחד ואל תתייאש, אלא המשך לבטוח בה' (ד"ר אברהם גוטליב).
- אולם, פירוש זה אינו מתאים למילה תישען, המציינת ביטחון; אדם שמפחד ומתייאש אינו "נשען" על בינתו - הוא לא נשען על שום דבר (ולפי דבריו, היה ראוי לכתוב משהו כמו "בטח אל ה' בכל ליבך, ומבינתך אל תחשוש").
6. נראה שהניגוד בפסוק הוא בין בכל לבך לבין בינתך. הביטוי בכל לבך רומז לתפילה, כפי שפירשו חז"ל את (דברים יא יג): "וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם" - "עבודה שבלב זו תפילה". "כעניין שאמר אליהו לרב יהודה: כשאתה יוצא לדרך – המלך בקונך" (נחמיאש): התפלל אליו ובקש ממנו עצה והדרכה. בטח אל ה' שיעזור לך אם תתפלל אליו בכל לבך, ואל תישען אל בינתך - אל תחשוב שתצליח רק בכוח התבונה האישית שלך ללא תפילה לה'.
7. וייתכן שהפסוק מתקשר לפסוק הבא, בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך: בכל דבר שאתה עושה - חשוב גם על התועלת שתצא מכך לקיום דבר ה' (מצודות שם), מכאן: בטח אל ה' בכל לבך - האמן בו שיעזור לך אם תדע אותו בכל דרכיך; ואל בינתך אל תישען - אל תאמין שהבינה תציל אותך אם לא תדע את ה' בכל דרכיך.
צריך להשתמש בבינה כששוקלים את דרכינו, אך לא להישען על הבינה בלבד אלא גם ליצור קשר עם ה' ולבקש ממנו הדרכה נכונה. מי שנשען על בינתו (= כושר החשיבה והסקת המסקנות), יעשה רק הכנות הגיוניות; אבל מי שבוטח בה', יעשה, בנוסף להכנות ההגיוניות, גם הכנות רוחניות - יקבע את מטרות הפעולה באופן שיביא תועלת גם לקיום דבר ה' בעולם ויתפלל לה' שיצליח את דרכו, ואז יבטח בה' שיישר אורחותיו = שיעשה את דרכיו מישוריות וללא מכשולים.
הקבלות
הסכנה שבבטחון עצמי מופרז נזכרת גם ב(משלי כח כו): "בּוֹטֵחַ בְּלִבּוֹ הוּא כְסִיל, וְהוֹלֵךְ בְּחָכְמָה הוּא יִמָּלֵט"*.
פסוקים 5-6 מגבילים את כוח התבונה, והפסוקים הבאים - פסוקים 7-8 - מגבילים את החכמה*. לדיון בהבדלים בין הפסוקים ראו חכמה, בינה, יראה ואהבה.
תרגום מצודות: בכל דרכיך (עניניך) דע את ה' - תן דעתך לחשוב לעשות מעשיך למען יבוא בדבר תועלת לקיים דבר ה', ואז הוא יוליכך באורח מישור ותצליח בה.
תרגום ויקיטקסט: - בכל דרכיך (מעשיך) דע את ה' - שמור על קשר קרוב עם ה' ובקש ממנו שיעזור לך לקבל החלטות נכונות, והוא יכוון אותך באורחות מישוריות וללא מכשולים.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי ג ו.
דקויות
מילת המפתח בפסוק היא דָעֵהוּ - דע את ה', היה מוּדָע למציאות ה' ונוכחותו והשגחתו, שמור על קשר קרוב עמו (ראו "הקבלות").
הפסוק מדגיש שיש לדעת את ה' בכל הדרכים, ולדגש זה ישנן מספר משמעויות מעשיות.
1. בכל דרך שאנו הולכים בה, נהיה מודעים למציאות ה' נוכחותו והשגחתו, נתפלל אליו ונבקש ממנו עצה והדרכה, והוא יישר את אורחותינו כך שנגיע בשלום ובמישור למחוז חפצנו.
2. בכל מעשה שאנו עושים, נזכור את מצוות ה' ונשמור את חוקיו. לא רק מצוות שבין אדם למקום, אלא גם במסחר וביחסים בין אדם לחברו. כי "יש הרבה אנשים שמאמינים בקב"ה, ואפילו מתפללים כל יום ומניחים תפילין ושומרים שבת, אבל כשהם עסוקים בענייני החול, בעבודה או במסחר או בדברים אחרים - אינם משייכים את זה לשמירת התורה, נראה להם שהתורה היא משהו קדוש ועליון שהמפגש איתו הוא רק בבית הכנסת או בבית המדרש ובעניינים דתיים בלבד, ואילו חייהם היום יומיים אינם קשורים לדת ועבודת ה', וזו היא טעות חמורה מאד!!... אצלנו, כל חיי החול, וכל המעשים שנראים לכאורה פשוטים ולא שייכים לקודש - אצלנו הכל קשור ומשתלב יחד לדבר אחד גדול ועצום - לחיות עם בורא עולם. תורתנו היא תורת חיים! היא דרך שאנחנו צועדים בה רגע רגע, בכל מצב! בכל שניה! בכל נשימה ונשימה!!... לפני כל מעשה שאתה עושה עליך לחשוב: האם תהיה מזה תועלת בעבודת ה' או לא?... מה שיקדם אותנו בעבודת ה' - נעשה, ומה שמפריע לעבודת ה' - נתרחק ממנו. כך יהודי חי - הוא מכניס את בורא עולם בכל פעולה ופעולה" (הרב רונן חזיזה, חמש דקות תורה ביום, ט סיון ה'תשס"ט).
3. בכל דרך שאנו הולכים בה, נזכור את חסדי ה' ורחמיו, גם אם זו דרך של עבירה! כך "דרש בר קפרא: איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה? בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך. אמר רבא: אפילו לדבר עבירה" (בבלי ברכות סג.): אפילו כשאדם עובר עבירה, הוא צריך להישאר בקשר קרוב עם ה', לבקש ממנו הדרכה איך להיחלץ מהעבירה, ולבטוח בו שיעזור לו לחזור בתשובה שלמה.
4. בכל מעשה שאנו עושים, נהיה מרוכזים וממוקדים, ונדע שה' נמצא איתנו ומתגלה אלינו באותו מעשה, ואז ה' יישר אורחותינו ונצליח במעשינו: "צריך לבקש את הקב"ה בתוך הדרכים שהוא מתנהג בהם: כשהוא עוסק בתפלה, אז יבקש את הקב"ה בהבנת עניני תפילתו וכוונה רצויה באמונת הלב באותם הענינים של תפלתו, ולא יבקש את הידיעה בשעה ההיא בענינים אחרים (כגון קריאת עלוני שבת), כי כיון שהוא עוסק בעבודה זו, הקב"ה כביכול שורה מצדו בזו העבודה דוקא, ובה ימצאנה ולא במקום אחר. וכשהוא עוסק בתורה, יידע שימצא את הקב"ה בהיותו מעמיק ומעיין להבין דבר על בוריו ולזכור ולשנן היטיב, ובה הוא יודע אותו ית' בתורתו ולא באופן אחר, כי בשעה זו הוא מתגלה בעבודה זו. וכן בהיותו עסוק בגמילות חסד להיטיב לחברו, אז יבקש את הקב"ה רק בהעמקת עצה איך להיטיב לו טובה גדולה הגונה וקימת. וכן בכל הדברים שעושה (כולל ענייני "חול"), הרי באמת אין דבר בעולם שאינו לכבודו ית', על-כן כל מה שעושה יהיה הכל דברי מצותו ורצונו, ויבקש בהם את שמו ית', כשישתדל בכל שכלו וכחותיו לעשות את מה שהוא עושה בתכלית השלמות בכל צדדי השלמות, ונמצא שהוא יודע את השם יתברך בכל הדרכים. והאות ב היא ב של "בתוך", שבעצמותם של הדרכים הוא יודע את הקב"ה. על-כן הוא "פרשה קטנה", שאין הצווי בה גדלות והרחבה של חכמות ומחשבות, אדרבא, צמצום בדבר זה שהוא עסוק לבדו; ומכל מקום, "כל גופי תורה תלויים בה", כי בזה יעשה הכל כשורה, ומזה ימצא כבודו של הקב"ה בתכלית" (הראי"ה קוק, מוסר אביך ב ב).
הקבלות
המושג דעת ה' נזכר בפסוקים רבים. ר' יונה גירונדי (בפירושו על משלי ב5) סיווג פסוקים אלה לחמש מעלות, זו למעלה מזו:
1. מוּדעוּת למציאות ה', כמו ב(דברים ד לט): "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד", (תהלים ק ג): "דְּעוּ כִּי ה' הוּא אֱלֹהִים הוּא עָשָׂנוּ ולא[וְלוֹ] אֲנַחְנוּ עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ".
מוּדעוּת זו קודמת לעבודת ה', כמו ב(דברי הימים א כח ט): "וְאַתָּה שְׁלֹמֹה בְנִי דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה כִּי כָל לְבָבוֹת דּוֹרֵשׁ ה' וְכָל יֵצֶר מַחֲשָׁבוֹת מֵבִין...", (תהלים עט ו): "שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ", (ישעיהו א ג): "יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן".
2. עבודת ה', הזהירות במצוותיו והיראה מעבור על דבריו, כמו ב(ירמיהו כב טז): "דָּן דִּין עָנִי וְאֶבְיוֹן אָז טוֹב, הֲלוֹא הִיא הַדַּעַת אֹתִי נְאֻם ה'". והדבר נקרא "ידיעת ה'", כי בזה ייוודע, בנגלה מפעולות האדם, כי הוא מאמין בה' ומקבל עליו עול מלכותו.
3. ידיעת דרכי ה' וגבורת חסדיו ונפלאותיו, כמו ב(שמות לג יג): "וְעַתָּה אִם נָא מָצָאֶתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה", (תהלים קג ז): "יוֹדִיעַ דְּרָכָיו לְמֹשֶׁה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲלִילוֹתָיו; רַחוּם וְחַנּוּן ה' אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חָסֶד", (איוב כג ג): "מִי יִתֵּן יָדַעְתִּי וְאֶמְצָאֵהוּ, אָבוֹא עַד תְּכוּנָתוֹ", (במדבר כד טז): "נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן, מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם".
4. הפנמה נפשית של האמונה בה' (השורש ידע בלשון המקרא מציין קשר קרוב ופנימי). ידיעה זו מביאה ליראת ה' ברמה גבוהה, יראת הרוממות. זו המדרגה הנזכרת ב(משלי ב ה): "אָז תָּבִין יִרְאַת ה', וְדַעַת אֱלֹהִים תִּמְצָא", והוזכרה אחרי היראה כי היא שלמוּת היראה. וזו המדרגה הנזכרת בב(משלי ג ו): "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ". וכן בדברי חכמי התלמוד"כשאתם מתפללים - דעו לפני מי אתם מתפללים" (ברכות כח:), "דע מה למעלה ממך - עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים" (אבות ב א).
וכן מצאנו, כי שלמות ידיעת ה' במדרגה הזאת, שנאמר (הושע ו ג): "וְנֵדְעָה נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת ה' כְּשַׁחַר נָכוֹן מוֹצָאוֹ וְיָבוֹא כַגֶּשֶׁם לָנוּ כְּמַלְקוֹשׁ יוֹרֶה אָרֶץ": כמו השחר - היא ידיעה מאירה וזכה - כן נכון מוצאו בלי שום עביות. ויבוא כגשם לנו - תיישר ותכשיר הידיעה את נפשנו ליראה את ה' ולדבקה בו, כאשר הגשם יתקן את הארץ וירוה אותה והולידה והצמיחה.
"יודע ה' הוא בהאצל על נפשו המורא מן הידיעה!" לא ידיעה מחשבתית בלבד, אלא ידיעה המשפיעה על הנפש.
5. המעלה החמישית לא נמצאה במהדורה זו (מהדורת הרב גלוסקינוס), והיא מחכה לפרשן שיבוא וישלים את החסר.
תרגום מצודות: אל תהי חכם בעיניך להקל בדבר הנאסר לעשות גדר ושימור, בחושבך שאין חכם כמותך צריך גדר, אלא ירא את ה' פן עם כל חכמתך תיכשל, וסור (הרחק מאד) מרע ועשה גדר.
תרגום ויקיטקסט: אל תחשוב שאתה חכם ויודע מה טוב ומה רע; ירא את ה' ומתוך כך למד את מצוות ה' וסור (היזהר) מלעשות את הרע בעיניו -
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי ג ז.
דקויות
מה הקשר בין "אל תהי חכם בעיניך" לבין "ירא את ה'"? מדוע ישנו ניגוד בין ירא ה' לבין חכם בעיניו?
1. יראת ה' משמעה חשש מפני עבירה על דברי ה'. אדם שחושש לעבור על דברי ה', יחפש חכמה ( = לימוד מאחרים) בשני תחומים:
- א. קבלת תוכחות וביקורת על העבר (רש"י) ;
- ב. עשיית סייגים וגדרות שיעזרו לו למנוע חטאים בעתיד (מצודות).
לפי זה: אל תהי חכם בעיניך - אל תחשוב שאתה מספיק חכם כך שאין לך צורך בתוכחות או בסייגים; אלא ירא את ה' - ירא וחשוש שמא תעבור על דבר ה', וסור מרע - התרחק ממעשים רעים ע"י קבלת ביקורת ועשיית סייגים (דומה לזה פירש מלבי"ם, אלא שהוא פירש "אל תהי חכם בעיניך" - אל תחשוב שאתה מספיק חכם כך שאין לך צורך בחוקי ה' כלל).
והפסוק הבא ממשיך את הרעיון ומתאים לכל אחד מהפירושים הנ"ל: התוכחות שתקבל מאחרים, הסייגים שתקבל על עצמך, וחוקי התורה, יעזרו לך לא רק להתרחק מעבירה, אלא גם לשמור על הבריאות, כי הרבה מחלות נגרמות מרדיפה אחרי מותרות, והרבה מחלות נמנעות ע"י פרישות והסתפקות במועט (מצודת דוד, מלבי"ם).
2. הגאוה, המתבטאת במילים חכם בעיניך, היא אחת המידות המתועבות ביותר על ה', (משלי טז ה): "תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב"*. ולכן ירא ה' סר מכל מידה רעה, ובפרט ממידת הגאווה שהיא הרעה ביותר בעיני ה' (ר' יונה; אמנם, מידת גבה לב אינה זהה למידת חכם בעיניו, ואכמ"ל).
3. (משלי ט י): "תְּחִלַּת חָכְמָה - יִרְאַת ה'"; תנאי מקדים ללימוד חכמה הוא יראת ה'*. הפסוק שלנו אומר "גם אם למדת הרבה, אל תחשוב שאתה כבר מספיק חכם ואין לך צורך בתנאי המקדים, אלא המשך לירא את ה'". ואפשר גם לפרש בכיוון הפוך: יראת ה' היא הדבר הראשון והעיקרי שלומדים כאשר לומדים חכמה, ולכן "אל תהי חכם בעיניך" אלא המשך תמיד ללמוד עוד חכמה ועוד יראת ה' (דעת מקרא).
4. יראה דומה לראיה, והיא מציינת פחד מפני דבר שמודעים לנוכחותו; לפי זה, יראת ה' משמעה מודעות לנוכחות של ה', כאילו רואים אותו מול העיניים. לפי זה אפשר לפרש על-דרך הדרש שהמילים אל תהי חכם בעיניך משמען "גם אם אתה חכם - אל תשים את החכמה שלך מול עיניך", אלא ירא את ה' וסור מרע - "ראה מול עיניך רק את ה'", וכך תסור מרע.
הקבלות
שלמה היה חכם בעיניו, סמך יותר מדי על חכמתו, ולכן חטא ועברתי על מצוות ה'. "בשעה שישב שלמה על כסא מלכותו, נשא נשים רבות ועבר על מה שכתוב בתורה לא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו, השתבח ואמר "אני ארבה נשים ולא אסור מן הדרך", ובאמת נשיו הטו את ליבו" (הרב רונן חזיזה בשם המדרש, חמש דקות תורה ביום, י סיון ה'תשס"ט).
-
רעיון דומה נמצא ב(משלי כב ד): "עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה', עֹשֶׁר וְכָבוֹד וְחַיִּים". גם שם השלב הראשון הוא ענוה (כמו "אל תהי חכם בעיניך"), השלב השני הוא יראת ה' , והתוצאה היא עושר וכבוד וחיים (כמו "רפאות תהי לשרך ושיקוי לעצמותיך").
ראו גם: פסוקים נוספים המדברים על חכמה, בינה, יראה, ואהבה.
תרגום מצודות: הלא הגדר לא יזיק, כי עוד יועיל, ותהיה רפאות לשרך (הוא הטבור) ושיקוי לעצמותיך (הוא המוח המשקה העצמות), כלומר: יחזיק אותך בקיום המצוות.
תרגום ויקיטקסט: - הזהירות ממעשים רעים תציל אותך ממחלות, תהיה רפואה (בריאות) לשריריך, ושיקוי (משקה מרענן) לעצמותיך.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי ג ח.
דקויות
שרך
מה פירוש המילה הייחודית שָׁרֶּךָ, ומדוע יש דגש חזק באות ר?
1. מילה דומה מופיעה ב(יחזקאל טז ד): "וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ לֹא כָרַּת שָׁרֵּךְ וּבְמַיִם לֹא רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ"; שם שרּ = חבל הטבור, שאותו כורתים בזמן הלידה (ע"פ אביתר כהן).
גם בשיר השירים, השרר נזכר בסמוך לבטן, (שיר השירים ז ג): "שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג, בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים", ושם פירשו שרר = טבור = השקע שנשאר בבטן אחרי שחותכים את חבל הטבור (רש"י במשלי).
- אולם, לפי זה לא ברורה ההקבלה בין שרך לבין עצמותיך.
2. צמד דומה של מילים מופיע ב(מיכה ג ב): "שֹׂנְאֵי טוֹב וְאֹהֲבֵי רעה[רָע], גֹּזְלֵי עוֹרָם מֵעֲלֵיהֶם וּשְׁאֵרָם מֵעַל עַצְמוֹתָם, וַאֲשֶׁר אָכְלוּ שְׁאֵר עַמִּי וְעוֹרָם מֵעֲלֵיהֶם הִפְשִׁיטוּ וְאֶת עַצְמֹתֵיהֶם פִּצֵּחוּ, וּפָרְשׂוּ כַּאֲשֶׁר בַּסִּיר וּכְבָשָׂר בְּתוֹךְ קַלָּחַת". שם שאר = הבשר שמעל העצמות, וייתכן שגם בפסוקנו שרך = שארך = בשרך (ע"פ אביתר כהן).
- אולם, לפי זה לא ברור הדגש החזק במילה שָׁרֶּךָ.
3. הדגש מכפיל את האות ר, ומכאן שרך = שררך = שרירך = השרירים שלך. השרירים והעצמות הם שני המרכיבים העיקריים של גוף האדם - העצמות בונות את השלד והשרירים מניעים אותו.
הקבלות
סגולות הריפוי של החכמה נזכרו גם ב(משלי ד כב): "כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם, וּלְכָל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא"*.
תרגום מצודות: כבד את ה' מהונך - להפריש ממנו צדקה, ומראשית כל תבואתך - לתת תרומות ומעשרות -
תרגום ויקיטקסט: כבד את ה' בכך שתתן לו חלק מהונך (הרכוש שכבר צברת) ומהחלק הראשון של כל תבואתך (היבול החדש שאתה מביא מהשדה) -
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי ג ט.
דקויות
מה ההבדל בין הונך לתבואתך?
1. הון = רכוש דומם, כסף זהב ובתים; תבואה = רכוש מן הצומח, דגן תירוש ויצהר. כלומר יש לכבד את ה' מכל סוגי הרכוש (ראו מצודות; ראו גם "עצות").
2. הון = הרכוש שכבר צברת, החסכונות; תבואה = הרכוש החדש, שאתה מביא מהשדה אל ביתך. כלומר יש לכבד את ה' גם מהחסכונות וגם מההכנסה החודשית.
הקבלות
כיבוד ה' וכיבוד הורים
בעשרת הדיברות נזכרת החובה לכבד את ההורים, (שמות כ יא): "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ, לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ"*.
בפסוק שלנו נזכרת החובה לכבד את ה' במילים מאד דומות. חכמי התלמוד למדו מכאן (ומפסוקים נוספים) על החשיבות הרבה שה' מייחס לכיבוד הורים: "תנו רבנן: 'נאמר כבד את אביך ואת אמך, ונאמר כבד את ה' מהונך : השוה הכתוב כבוד אב ואם לכבוד המקום."
"נאמר (ויקרא יט ג) איש אמו ואביו תיראו, ונאמר (דברים ו יג) את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד, השוה הכתוב מוראת אב ואם למוראת המקום."
"נאמר (שמות כא יז) מקלל אביו ואמו מות יומת, ונאמר (ויקרא כד טו) איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו - השוה הכתוב ברכת אב ואם לברכת המקום..."
"תנו רבנן: שלשה שותפין הן באדם: הקב"ה, ואביו, ואמו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו - אמר הקב"ה: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני" (בבלי קידושין ל ב, בבלי בבא מציעא לב א, טור יורה דעה רמ).
עוד למדו מהקבלה זו, שיש לכבד את ההורים גם כאשר הדבר כרוך בהפסד ימי עבודה הגורם להפסד כספי: "נאמר כבד את אביך ואת אמך ונאמר כבד את ה' מהונך - מה להלן בחסרון כיס, אף כאן בחסרון כיס... מאי נפקא ליה מיניה? - לביטול מלאכה" (בבלי קידושין לב א).
ראשית
המושג ראשית נזכר לא רק בקשר לתבואה אלא גם בקשר לבני אדם, (בראשית מט ג): "רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה, כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי, יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז", (דברים כא יז): "כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ, כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה".
גם את הבנים הבכורים יש להקדיש לעבודת ה'. כך נהגו לפני חטא העגל; בימינו נהוג לפדות את הבכורות ולהקדיש במקומם את הכהנים.
כבוד ה' הוא שהאדם נותן לו את הראשית - לפני שהוא לוקח לעצמו; בניגוד למה שעשו בני עלי ובני שומרון בימי עמוס:
(שמואל א ב כט): "לָמָּה תִבְעֲטוּ בְּזִבְחִי וּבְמִנְחָתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי מָעוֹן, וַתְּכַבֵּד אֶת בָּנֶיךָ מִמֶּנִּי, לְהַבְרִיאֲכֶם מֵרֵאשִׁית כָּל מִנְחַת יִשְׂרָאֵל לְעַמִּי?!" - עלי לא כיבד את ה' כראוי ולא דאג שבניו - הכהנים - יתנו לה' את החלק הראשון מכל מנחה.
(עמוס ו ו): "הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן, וְרֵאשִׁית שְׁמָנִים יִמְשָׁחוּ, וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף" - העשירים לקחו לעצמם את הראשית, ולא דאגו לעניים.
תרגום מצודות: ולא תחסר כלום בעבור זה, כי ימלאו אסמיך (אוצרות התבואה) שבע - הברכה תשולח בהם ועוד תוסיף, והתרוש היינות אשר ביקביך (הבורות אשר היין יורד בהם) יפרצו (יתרבו מאד).
תרגום ויקיטקסט: - ובזכות הנתינה תרוויח - האסמים (מחסני המזון) שלך יהיו מלאים באוכל מזין ומשביע, והיקבים (מסחטות הענבים) שלך יהיו מלאים ענבים עד שהתירוש (מיץ הענבים) יפרוץ ויגלוש מהם.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי ג י.
הקבלות
אחת הברכות המובטחות לעם ישראל אם ישמרו את מצוות ה' היא, (דברים כח ח): "יְצַו ה' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ, וּבֵרַכְךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (ע"פ פירוש אליהו). וכן בפסוק שלנו:
ויימלאו אסמיך שבע - המחסנים שבהם אתה שומר את התבואה, יהיו תמיד מלאים באוכל מזין ומשביע;
ותירוש יקביך יפרוצו - היקבים שבהם אתה עוסק במשלח-ידך ומכין תירוש (מיץ ענבים), יהיו מלאים עד שהתירוש יפרוץ החוצה.
תרגום מצודות: אם בא לך מה' מוסר יסורים, אל תמאס בהם, אלא קבלם מאהבה; ואל תקוץ (תמאס) בתוכחתו (כפל הדבר במילים שונות).
תרגום ויקיטקסט: בני! אל תמאס (אל תרגיש שאתה לא רוצה) את המוסר (הייסורים והצרות) שה' מביא עליך; ואל תקוץ (אל תרגיש שאין לך כוח לשמוע) את דברי התוכחת (הביקורת) שה' אומר לך -
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי ג יא.
דקויות
מה ההבדל בין מוסר לתוכחה?
ע"פ חכמי התלמוד (רבא או רב חסדא, תלמוד בבלי ברכות ה.). שני המושגים - מוסר ותוכחה - מציינים ייסורים. אולם ישנם מפרשים שהבדילו ביניהם:
1. "מוסר... הם הייסורים,... ותוכחה היא בדיבור" (הגר"א). גם מלבי"ם פירש בתחילה באופן דומה, והסביר לפי זה גם את ההבדל בין מאס לבין קץ:
- מוסר = ייסורים ועונשים שמטרתם להסיר מהאדם מידות רעות; אדם מואס בדבר שהוא לא רוצה בכלל, גם לא מעט. רוב האנשים מואסים בייסורים ואינם רוצים בהם כלל, ולכן נאמר כאן "מוסר ה', בני, אל תמאס".
- תוכחה = ויכוחים ושכנועים, דיבורים שמטרתם לכוון את האדם לבחירה בטוב; בפסוק זה הכוונה לדברים שה' אומר לאדם, באופן ישיר או על-ידי נביא (הנביא נקרא גם "מוכיח בשער" - ישעיהו כט21, עמוס ה10). אדם קץ בדבר שיש ממנו יותר מדי, עד שהוא לא יכול לסבול אותו יותר. רוב האנשים עלולים לקוץ בתוכחות - גם אם הם מוכנים לשמוע מעט, הם מתעייפים כשמוכיחים אותם יותר מדי, ולכן נאמר כאן "ואל תקוץ בתוכחתו".
2. אמנם בהמשך דבריו הביא מלבי"ם פירוש אחר:
- מוסר מציין ייסורים של חטא - ייסורים שמטרתם לעורר את האדם לפשפש במעשיו ולתקן אותם;
- ותוכחה מציינת ייסורים ללא חטא - ייסורים שמטרתם לגרום לאדם לחשוב ולהגיע למסקנות חדשות.
אולם זה אינו מתאים לדברי מלבי"ם עצמו על ההבדל בין הפועל מאס ובין הפועל קץ, וצ"ע.
תרגום מצודות: כי את אשר יאהב ה' יוכיח - לגלות אזנו ליישר דרכו; כמו האב, אשר יכוון בהכאה לרצות (לפייס) את בנו להיטיב דרכו, ולא לנקום נקם.
תרגום ויקיטקסט: - כי ה' מוכיח (מותח ביקורת) דווקא את מי שהוא הכי אוהב, כדי ללמד אותו חכמה; ואחרי התוכחה הוא מְרַצֶּה אותו (מפייס אותו ומיטיב לו), כמו שעושה אב לאחר שהוא מוכיח את בנו.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי ג יב.
דקויות
מה הקשר בין חלקי הפסוק?
1. קשר של משל: ה' מוכיח את מי שהוא אוהב, כמו שהאב מוכיח דווקא את בנו הרצוי והאהוב עליו ביותר (ר' יונה פירוש ראשון, וכן רלב"ג, מלבי"ם, מצודת דוד ודעת-מקרא).
- אולם לפי זה, האות ו מיותרת, והיה ראוי לכתוב "את אשר יאהב ה' יוכיח, כאב את בן ירצה".
2. קשר של זמן: האות ו מציינת את השלב שאחרי התוכחה - אחרי שה' מייסר את האדם, הוא מְרֻצֶּה ממנו ומְרַצֶּה אותו, מטיב לו ומפייס אותו, כמו שאב עושה לבנו אחרי שהוא מקבל את תוכחתו (ר' יונה פירוש שני, וכן רש"י); "יִרְצֶה - מלשון ריצוי ופיוס" (מצודת ציון).
3. קשר של דרגה: כנגד שני חלקי הפסוק הפסוק הקודם: "מוּסַר ה' בְּנִי אַל תִּמְאָס, וְאַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ", נאמר כאן "את אשר יאהב ה' יוכיח" כנגד תוכחה, "וכאב את בן ירצה" כנגד מוסר:
"לכאורה, מוסר [ייסורים, עונש] הוא רע יותר מן התוכחה [דיבורים, ביקורת], אבל מעלת המוסר היא יותר מן התוכחה:..."
"דרך להוכיח... לאוהב אשר לבו דואג על רעתו, אבל... אם אינו שומע לתוכחתו, הוא עוזב אותו לילך בדרך אשר חפץ;"
"אבל אב את בנו, אם אינו שומע לתוכחתו, אף על פי כן אינו עוזבו, אלא מוכיחו בייסורים, עד שעוזב הדרך הרע... והסימן שמחמת אהבה הוא, שאחר-כך, כאשר יסיר שבטו ממנו, חפץ למלאות רצונו, ומדבר לו תנחומים לפייס דעתו" (הגר"א).
הקבלות
מדוע ה' מוכיח דווקא את מי שהוא אוהב? השאלה מתחזקת לפי הפירוש שהתוכחה היא ייסורים (מלבי"ם, ביאור המילות): מדוע ה' מייסר את מי שהוא אוהב?
דברים במדבר
כשבני ישראל הלכו במדבר, ה' ייסר אותם כאב את בן, (דברים ח ג): "וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ, לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם... וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ, כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ".
המטרה הייתה להודיע להם וללמד אותם, שאפשר לחיות גם בלי המאכלים הרגילים שבני אדם אוכלים; אם ה' רוצה שמישהו יחיה, הוא יכול לספק לו אוכל מהשמים. אך כדי שבני ישראל באמת יבינו את המסר, הם היו צריכים קודם לרעוב ללחם, כך שירגישו בכל גופם את הצורך בלחם ואת החשיבות שלו לחיים, ורק אחר-כך לקבל אוכל מהשמים, ולהרגיש איך האוכל השמיימי מחיה אותם (פירוש דומה פירש הנצי"ב ב"העמק דבר").
אם כך, מטרת הייסורים היא לעזור לאדם ללמוד דברים חדשים. כדי ללמוד חכמה צריך, לפעמים, לעבור חוויות מסויימות. יש דברים שאדם לא יכול ללמוד באופן עיוני; הוא חייב להתנסות בחוויות מסויימות כדי להבין. לפעמים החוויות האלה אינן נעימות ואף כרוכות בייסורים, אבל הן גורמות לאדם לחשוב מחשבות חדשות ולהגיע למסקנות חדשות, שבמצב רגיל לא היו עולות בדעתו.
איוב
ה' הוכיח גם את איוב בייסורים, איוב ה17-18: "הִנֵּה, אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יוֹכִחֶנּו אֱלוֹהַּ, וּמוּסָר שַׁדַּי אַל תִּמְאָס. כִּי הוּא יַכְאִיב וְיֶחְבָּשׁ; יִמְחַץ, וְיָדָו תִּרְפֶּינָה".
גם איוב סבל מייסורים למרות שלא חטא, אולם בזכות הייסורים, חשבו הוא ורעיו על נושאים מעניינים רבים, וכתבו ספר שלם של דברי חכמה.
מעבר לכך: לפי הרמב"ם, רק בזכות הייסורים נעשה איוב חכם! בכל רשימת השבחים של איוב בתחילת הספר - "תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע" - לא נאמר שהוא חכם; ואכן לפני הייסורים, הוא לא היה חכם - הוא חשב, שהטוב העיקרי בחיים הוא הטוב החומרי - הרכוש, המשפחה והבריאות - ולפיכך התלונן כאשר כל אלה נלקחו ממנו. "אבל כאשר ידע את ה' ידיעה אמיתית, הודה שהאושר האמיתי, שהוא ידיעת ה', נצור לכל מי שידעו, ולא יעכירוה לאדם שום ייסורין מכל הייסורין הללו" (מורה נבוכים ג כג).
לאחר שאיוב הבין את המסר, התקיים בו חציו השני של פסוקנו - "וכאב את בן ירצה", ה' ריצה ופייס אותו, (איוב מב י): "וַה' שָׁב אֶת שָׁבית[שְׁבוּת] אִיּוֹב בְּהִתְפַּלְלוֹ בְּעַד רֵעֵהוּ, וַיֹּסֶף ה' אֶת כָּל אֲשֶׁר לְאִיּוֹב לְמִשְׁנֶה"*.
דוד
גם משורר תהלים הבין, (תהלים צד יב): "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ, וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ" - אשרי הגבר שה' מייסר אותו, אם בזכות הייסורים הוא זוכה ללמוד הוראות חדשות; כי אחרי שילמד, ה' ירצה אותו, יביא לו ימים של שקט ושביעות רצון, (תהלים צד יג): "לְהַשְׁקִיט לוֹ מִימֵי רָע, עַד יִכָּרֶה לָרָשָׁע שָׁחַת".
משמעות זו מתאימה לפסוקים הבאים, המלמדים, שהנכס החשוב ביותר שיכול להיות לאדם הוא החכמה, (משלי ג יג): "אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה, וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה. כִּי טוֹב סַחְרָהּ מִסְּחַר כָּסֶף, וּמֵחָרוּץ תְּבוּאָתָהּ"*.
איוב אמר: "אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ"; דוד אמר: "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר"; ושלמה אמר: "אַשְׁרֵי אָדָם".
שלמה
נאמר לדוד על שלמה בנו, (שמואל ב ז יד): "אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן, אֲשֶׁר בְּהעוֹתוֹ - וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם". אם כך, ייתכן שהפסוקים שלנו, וכן הפסוקים הבאים המדברים בשבח החכמה (פסוקים 11-18), הם דברי דוד אל שלמה בנו: בתחילה הוא אמר לו לקבל באהבה את הייסורים שה' יביא עליו, שהם כייסורי אב לבנו, ואחר-כך אמר לו שהחכמה חשובה יותר מכל דבר אחר בעולם; ואכן שלמה הבין את המסר, וכשה' הציע לו לבקש משאלה, שלמה ביקש רק דבר אחד - חכמה.
תרגום מצודות: אשרי לאדם אם מצא חכמה, ואשרי לאדם אם מפיק (מוציא) את התבונה מן החכמה (מבין דבר מתוך דבר) -
תרגום ויקיטקסט: כמה רב אושרו של אדם שמצא ממי ללמוד חכמה!
כמה גדול אושרו של אדם היודע להפיק, לחשוב וליצור ולהוציא מליבו תבונה! -
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי ג יג.
דקויות
אשרי - אושר בלשון רבים, הרבה אושר.
אדם - לפני שהוא לומד חכמה, הוא צריך להיות אדם, לתקן את מידותיו כך שיהיה אדם ולא בהמה (ע"פ רמ"ד וואלי).
הפיק - יצר והוציא מעצמו.
חכמה היא לימוד מאחרים, ולכן מתאים לה הפועל מצא; תבונה היא הסקת מסקנות ומחקר עצמאי, ולכן מתאים לה הפועל הפיק.
הקבלות
כשה' שם את אדם הראשון בגן-עדן, הוא הזהיר אותו שלא ינסה לאכול מעץ הדעת טוב ורע, כי הרצון להשיג דעת הוא חטא שעונשו מוות, (בראשית ב יז): "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת". האכילה מעץ הדעת טוב ורע חסמה בפני האדם את עץ החיים, (בראשית ג כב): "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים... פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים... וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן...".
בפסוקים שלנו, המילה אדם, החוזרת פעמיים בפסוק 13, וכן כמובן הביטוי עץ חיים בפסוק 18, רומזים בבירור לפרשת גן עדן. אולם המסר לכאורה הפוך: החכמה והתבונה מביאות אורך ימים, והן עצמן עץ החיים!
ניתן ליישב את הסתירה בכמה דרכים:
1. ייתכן שהמושג דעת טוב ורע שונה מהמושגים חכמה ובינה, ומשמעותו שלילית, כגון: א. המחשבה הסובייקטיבית, שבה האדם בוחר רק את המידע הטוב בעיניו, ומתעלם מהמידע הרע בעיניו; ב. הרצון לחוות את כל החוויות שיש בעולם, הטובות והרעות גם יחד, בלי לחשוב ובלי לעשות בירור (לפירוט ומקורות ראו דעת טוב ורע).
- אולם, המושגים חכמה, בינה ודעת נזכרים יחד בפסוקים רבים, למשל (שמות לא ג): "וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים, בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה", ולכן מסתבר ששלושתם מושגים טובים. גם אונקלוס תרגם את המושג "עץ הדעת טוב ורע" במשמעות של חכמה - "עץ דאכלין פירוהי חכימין בין טב לביש".
2. ייתכן שההבדל הוא בסדר הפעולות. הפסוקים בספר משלי מתייחסים לאדם המעורה בעולם הזה: יש לו הון ותבואה והוא מכבד את ה' מהם (פסוק 9), יש לו אסמים ויקבים שבהם הוא מכין תירוש (פסוק 10); מדי פעם הוא גם סובל מייסורים (פסוקים 11-12). לאחר מכן, הוא מצא חכמה - מציאה היא תוצאה של חיפוש, וחכמה היא למידה ממקורות חיצוניים; פעולה הדורשת מאמץ. לאחר מכן, הוא יפיק - יוציא מעצמו תבונה - הסקת מסקנות מתוך מחשבה עצמאית - גם זו פעולה הדורשת יגיעה, "שלומד חכמה עד ששגורה היא להוציא מפיו" (רש"י).
לאחר מכן הוא מגיע לעץ החיים, (משלי ג יח): "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ, וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר"*, ורק בסוף הוא מגיע אל הדעת, כמו ה', פסוקים 19-22: “"ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ, כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה. בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ, וּשְׁחָקִים יִרְעֲפוּ טָל. בְּנִי! אַל יָלֻזוּ מֵעֵינֶיךָ, נְצֹר תֻּשִׁיָּה וּמְזִמָּה. וְיִהְיוּ חַיִּים לְנַפְשֶׁךָ, וְחֵן לְגַרְגְּרֹתֶיךָ"”.
הטעות של אדם היתה, שהוא רצה להשיג את הדעת בקלות, בלי לעבוד, בלי לעבור דרך החכמה והתבונה. הוא רצה בבת-אחת לקבל את כל הידע שבעולם, בלי שום מאמץ, ותוך כדי אכילת פירות טעימים. רצון דמיוני זה עלול להביא את האדם לשיגעון ולמוות רוחני, ולכן ה' הזהיר אותו, (בראשית ב יז): "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת!"*.
אם כך, הפסוקים במשלי מדגישים לא רק את חשיבות החכמה והתבונה, אלא גם את חשיבות החיפוש והמציאה. מאושר הוא האדם המתאמץ, מחפש - ובסופו של דבר מוצא חכמה; מאושר הוא האדם המשקיע, מפיק - ומייצר תבונה. כך, הידע שהאדם רוכש משתלב היטב באישיות שלו, מרחיב אותו ולא מחריב.
ראיה להסבר זה ניתן למצוא בפרק הקודם, משלי ב1-6: "בְּנִי! אִם תִּקַּח אֲמָרָי, וּמִצְוֹתַי תִּצְפֹּן אִתָּךְ. לְהַקְשִׁיב לַחָכְמָה אָזְנֶךָ, תַּטֶּה לִבְּךָ לַתְּבוּנָה. כִּי אִם לַבִּינָה תִקְרָא, לַתְּבוּנָה תִּתֵּן קוֹלֶךָ; אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה; אָז תָּבִין יִרְאַת ה', וְדַעַת אֱלֹהִים תִּמְצָא. כִּי ה' יִתֵּן חָכְמָה, מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה": אם תשקיע ותתאמץ לחפש את התבונה, תמצא דעת אלהים - אותה תכונה שנאמר עליה בספר בראשית "והייתם כאלהים יודעי טוב ורע".
3. ייתכן שפרשת גן-עדן מבטאת השקפת-עולם שונה מהמקובל: לפי פרשת גן-עדן, חכמה בינה ודעת הן שליליות! השקפה זו נרמזת בדברי חז"ל "אלמלא חטאו ישראל - לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד... כי ברוב חכמה רב כעס (ולפי שבעטו וחטאו - נוסף להם רוב חכמה שאר הספרים, להטריחן יותר)!" (רב אדא ברבי חנינא (רש"י), בבלי נדרים דף כב).
לפי זה, אילולא חטא האדם, ייתכן שלא היה לו כלל צורך בתורה, חכמה בינה ודעת! האדם לא היה צריך לדעת מה טוב ומה רע, הוא היה בקשר ישיר עם ה' ויכל לשאול אותו בכל פעם מה טוב ומה רע. אך מאחר שהאדם בחר לדעת טוב ורע בעצמו, הוא התרחק והתנתק מה', ועכשיו הוא חייב ללמוד חכמה בינה ודעת על-מנת שיידע מה טוב ומה רע. ראו "ידע טוב ורע" - "שמע טוב ורע". הפסוקים בספר משלי מתייחסים למצב זה, שאחרי החטא, אולם רומזים שזה אינו המצב האידאלי.
4. וייתכן, שספר משלי מפרש את סיפור גן-עדן באופן שונה מהמקובל. הפסוקים הקודמים בספר משלי עסקו בייסורים: “"מוסר ה' בני אל תמאס... כי את אשר יאהב ה' יוכיח..."”; רעיון דומה נמצא ב(תהלים צד יב): "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ, וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ"; כדאי לאדם לסבול ייסורים, אם בעקבות הייסורים הוא לומד תורה וחכמה.
ייתכן שגם הפסוק שלנו מתייחס לייסורים שעבר אדם הראשון בעקבות החטא, ואומר: אשרי אדם - מאושר הוא האדם הראשון, למרות שגורש מגן-עדן וסבל ייסורים, שהרי הוא - מצא חכמה; היה כדאי לו לאכול מהעץ האסור ולסבול את ייסורי הגירוש, ובלבד שימצא חכמה!
תרגום מצודות: כי טוב מסחר החכמה ממסחר הכסף: כי מי שנוטל מחיר הכסף, לא ישאר הכסף בידו ולא המחיר ביד האחר; ולא כן בדבר החכמה, כי מי שלומד עם אחר חכמה אחת במחיר למוד חכמה אחרת, אחר-כך שניהם ביד כל אחד ואחד; ותבואתה (פרי החכמה, כלומר שהבין מדעתו מתוך דבר החכמה שלמד), הנה טובה היא מחרוץ (זהב טוב).
תרגום ויקיטקסט: - כי טוב יותר המסחר בדברי חכמה, כאשר כל אחד יכול גם להחזיק בחכמתו הראשונה וגם לקבל חכמה חדשה, מהמסחר בכסף, שבו כל אחד צריך לוותר על סחורה אחת כדי לקבל אחרת;
וכן טובה יותר התבואה שאדם מייצר ממחשבות התבונה שבליבו, מחרוץ, גוש זהב שאינו משתנה ואינו מייצר דבר.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי ג יד.
דקויות
סחר - כנגד החכמה - שלומדים מאחרים. המסחר בחכמה (כלומר, החלפת רעיונות) טוב יותר מהמסחר בכסף, כי "כל חלופין שאדם מחליף בסחורה - זה נוטל זה וזה נוטל זה, אבל האומר לחבירו 'שנה לי פרקך ואני אשנה לך פרקי' - נמצאו שניהם ביד כל אחד ואחד" (רש"י, מצודות).
תבואה - כנגד התבונה - המסקנות שמפתחים באופן עצמאי; חרוץ = סוג של זהב. התבואה של התבונה טובה יותר מהתבואה של הזהב: הזהב נשאר כמו שהוא, שומר על ערכו אך אינו משתנה ואינו יוצר שום דבר חדש; אולם התבונה מאפשרת לאדם ליצור דברים חדשים כל הזמן. ואפשר גם לפרש חרוץ מלשון חריצות: התבואה של התבונה טובה אף יותר מהתבואה של החריצות - לפעמים, במחשבה נבונה של יום אחד, אפשר לפתח רעיון שיחסוך עבודה של שנים רבות.
מעבר ליתרונות המעשיים, ישנו גם יתרון רוחני לחכמה ולתבונה על-פני הכסף והזהב: "כסף... וחרוץ... אלה הם קניינים אובדים ובלתי מתעצמים בנפש, והחכמה והתבונה המה קניינים קיימים נצחיים מתעצמים בנפש האדם" (מלבי"ם שם, וכן רמ"ד ואלי): הכסף והזהב הם חיצוניים ואינם מתקנים את נפשו של האדם, בעוד שהחכמה ותבונה הן פנימיות ומשפיעות על עצם הנפש.
הקבלות
חכמה ובינה - כסף וזהב
קשר בין חכמה ובינה לבין כסף וזהב נמצא גם ב(משלי טז טז): "קְנֹה חָכְמָה מַה טּוֹב מֵחָרוּץ, וּקְנוֹת בִּינָה נִבְחָר מִכָּסֶף"; שם פירשנו שהפסוק נותן המלצה מעשית להשקעה - השקעה בחכמה ותבונה משתלמת יותר, מבחינה כלכלית, מהשקעה במתכות יקרות*.
בפרק ג, הסדר בפסוק 13 הוא חכמה ואחר-כך תבונה, והסדר בפסוק 14 הוא כסף ואחר-כך זהב. לכן מסתבר שהחכמה מקבילה לכסף וסחורה, והתבונה מקבילה לזהב ותבואה: "חכמה - הוא דוגמת הסחורה, שמוביל ממדינה למדינה, כן צריך לילך וללמוד מרבו... ותבונה - הוא מה שמוציא מן החכמה, כן התבואה הוא מה שזרע... וזה בא מעצמו ויגיע כפו..." (הגאון מווילנה).
אולם בפרק טז ההקבלה היא הפוכה: חכמה מקבילה לזהב, ותבונה מקבילה לכסף. כדי להתאים בין שני הפסוקים, פירש מלבי"ם את ההקבלה בפסוקנו כהקבלה כיאסטית: "החכמה, אחר שלא ימצא אותה ע"י בינתו ועיוניו, רק מקבלה מה', ידמה אותה לחרוץ שימצאו אותו במעמקי ההרים דרך מציאה, וכן ימצאו החכמה דרך מציאה מאדון החכמה, כמ"ש אשרי אדם מצא חכמה; והתבונה ימצאו אותה ע"י מסחר שמבין ומוציא דבר מדבר, כמ"ש ואדם יפיק תבונה, ודומה כקנין הכסף שמוכרים וקונים בו דרך מסחר וחליפים, וכן אמר פה, נגד מ"ש ואדם יפיק תבונה מפרש כי טוב סחרה מסחר כסף, ונגד מ"ש אשרי אדם מצא חכמה, מפרש ומחרוץ טוב תבואתה, כי אלה הם קנינים אובדים ובלתי מתעצמים בנפש, והחכמה והתבונה המה קנינים קיימים נצחיים מתעצמים בנפש האדם" (מלבי"ם).
לעומת זאת, הגאון מווילנה לא ניסה להתאים בין שני הפסוקים; בפרק טז הוא פירש את ההקבלה ההפוכה: "החכמה היא נעלמת מעין כל חי, והיא נגבלת על-ידי הבינה, ומחמת הבינה יכול האדם להסבירה... וכן החילוק בין כסף לזהב... הזהב אינו להוצאה רק גנוז באוצרותיו.. וכסף הוא טבעא..." (הגאון מווילנה).
תרגום מצודות: יקרה (חשובה) היא מפנינים (מרגליות), וכל הדברים שאתה חפץ ורוצה בהם לא יהיו שוין בשוויה.
תרגום ויקיטקסט: - יקרה (חשובה ומיוחדת) היא החכמה יותר מפנינים: פנינים יש הרבה, אבל כל דבר-חכמה הוא יחיד במינו;
וכל הדברים שאתה חפץ (רוצה) לעשות ולקנות - לא שווים בערכם להפקת תבונה.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי ג טו.
דקויות
מדוע נמשלה התורה לפנינים?
פנינים = אבן חן יקרה ונדירה. הפסוקים, מן הסתם, מסודרים בהדרגה, מהזול אל היקר: כסף - זהב - פנינים - כל חפציך; מכאן שהפנינים יקרות יותר מכסף וזהב. גם מפסוקים אחרים נראה שהפנינים היו יקרות ונדירות במיוחד (איוב כח18, משלי כ15, משלי לא10). המפרשים הסבירו בכמה דרכים את הקשר בין פנינים לבין החכמה והתורה:
1. פנינים מגיעים מעולם אחר - עולם המים; כך גם החכמה מגיעה מעולם אחר - "מן השמים ומשכל אלהי שהוא עוד רחוק יותר ממצולות ימים" (מלבי"ם).
2. "נקראים פנינים לפי שטורחים להוציאם לפני ולפנים... במעי הימים, אבל אין בהם כוח להכניס את האדם בפנימיות הקדושה כמו החכמה והתבונה, שהמשכילים המתייגעים לקנותם... כל השערים העליונים נפתחים לפניהם" (רמ"ד ואלי).
3. חכמי התלמוד דרשו שהמילה פנינים היא משל לכהן הגדול, שנכנס לאיזור הפנימי והמקודש ביותר במקדש, והסיקו מפסוקנו מסקנה מעשית: "אבל אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ [שניהם בסכנה, ואפשר להציל רק אחד מהם] - ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ... דאמר קרא יקרה היא מפנינים - מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים" (רבי אחא ברבי חנינא, בבלי הוריות יג א, רמב"ם הלכות תלמוד תורה ג, טור יורה דעה רמו, ספר המידות השלם שער התורה) . הפנינים, שצבען לבן טהור, מזכירות את הכהן הגדול, הנכנס לקודש הקודשים ביום הכיפורים כאשר הוא לבוש בגדי לבן, וכולו טהור. הפנינים הנדירות והמיוחדות הן משל לכהן הגדול, שגם הוא אדם נדיר ומיוחד - אחד בדורו; ובכל זאת, חכמתו של התלמיד-החכם מיוחדת וחשובה יותר.
4. באופן דומה דרשו, שהמילה פנינים היא משל לבכור, שהגיע לעולם לפנֵי אחיו, והסיקו מפסוקנו, שנושאי התורה חשובים ונכבדים יותר מהבכורות (במדבר רבה ו א). הבכורים, כידוע, היו אמורים לכהן במקדש לפני חטא העגל, ורק בעקבות החטא נבחרו בני לוי במקומם, כך ששני המדרשים הללו דומים.
הקבלות
וכל חפציך לא ישוו בה - החכמה והתבונה שוות ומועילות יותר מכל שאר הדברים שאנשים בדרך-כלל רוצים בהם; אולם הכינוי חפציך (ולא חפצים) מדגיש שהכוונה רק לרצונות אישיים של האדם, ולא לדברים שה' חפץ בהם, כגון מצוות או התנדבות. ראו לימוד תורה לעומת מצוות אחרות.
תרגום מצודות: על-ידה ישיג אורך ימים ועושר וכבוד. ורז"ל אמרו: למיימינים בה, לעוסק לשמה, היא לו לאורך ימים, וכל שכן עושר וכבוד; אבל למשמאילים בה, לעוסקים שלא לשמה, עם כל זה יהיה עושר וכבוד.
תרגום ויקיטקסט: - החכמה נותנת ביד ימין שלה את המתנה העיקרית שהיא אורך ימים (ימים מנוצלים היטב), וביד שמאל שלה את המתנות המשניות, שהן עושר וכבוד.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי ג טז.
דקויות
החכמה נמשלת לאישה שידיה מלאות במתנות - ביד אחת יש אורך ימים ( = ימים המנוצלים היטב) וביד השניה יש עושר וכבוד (דעת מקרא).
יד ימין היא היד העיקרית (באנגלית the right hand = היד הנכונה לעשות בה דברים); וגם אורך ימים היא ה"מתנה" העיקרית שנותנת החכמה ללומדיה - המטרה העיקרית של לימוד החכמה היא לנצל נכון את הזמן.
יד שמאל היא היד המלווה (באנגלית the left hand = היד הנשארת); וגם עושר וכבוד הן רק תוצאות לוואי של לימוד החכמה - החכמים האמיתיים לא רודפים אחרי עושר וכבוד, הם מקבלים אותם ב"דרך אגב" (מלבי"ם).
מי שאוחז את החכמה בידו הימנית, כלומר מתייחס אליה כאל המקצוע העיקרי, זוכה למתנה העיקרית שהיא אורך ימים; ומי שאוחז את החכמה בידו השמאלית, כלומר מתייחס אליה כדבר טפל וכאמצעי להשגת מטרות אחרות, מקבל רק את המתנה הטפלה שהיא עושר וכבוד (רש"י על-פי חז"ל).
הקבלות
שלמה המלך ביקש מה' רק חכמה, וה' נתן לו מתנות בשתי ידיים, (מלכים א ג יג): "וְגַם אֲשֶׁר לֹא שָׁאַלְתָּ נָתַתִּי לָךְ: גַּם עֹשֶׁר גַּם כָּבוֹד, אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמוֹךָ אִישׁ בַּמְּלָכִים כָּל יָמֶיךָ. וְאִם תֵּלֵךְ בִּדְרָכַי לִשְׁמֹר חֻקַּי וּמִצְוֹתַי כַּאֲשֶׁר הָלַךְ דָּוִיד אָבִיךָ, וְהַאַרַכְתִּי אֶת יָמֶיךָ".
גם אתם, בניי, לכו בדרך החכמה ותקבלו את אותן המתנות - אורך ימים, עושר וכבוד!
שמאל וימין
שמאל וימין נזכרים בשלושת ספריו של שלמה המלך:
1. בשיר השירים, (שיר השירים ב ו): "שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי"*, שמאל וימין מבטאים אהבה. על-פי המשל, אלה דבריה של האומה הישראלית, המתארת את חסדי ה' כלפיה: שמאלו תחת ראשי היא העושר והכבוד שה' נותן לעם ישראל, וימינו תחבקני היא אורך הימים.
2. כאן בספר משלי, שמאל וימין מבטאים הצלחה חומרית: אורך ימים, עושר וכבוד.
3. ובספר קהלת, (קהלת י ב): "לֵב חָכָם לִימִינוֹ, וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ"*: שמאל וימין מבטאים את מחשבות הלב. החכם חושב על מה שבצד ימין - על אורך הימים; והכסיל חושב על מה שבצד שמאל - על העושר והכבוד.
תרגום מצודות: דרכיה דרכי נועם - לא יבוא בשום צד מכשול בדבר קיום דברי התורה; וכל נתיבותיה שלום (כפל הדבר במילים שונות).
תרגום ויקיטקסט: הדרכים של החכמה והתבונה מובילות את מי שהולך בהן לחיים נעימים; וכל הנתיבות של החכמה והתבונה מובילות את מי שהולך בהן לשלום בין אדם לחברו.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי ג יז.
דקויות
א. נועם - בין אדם לעצמו
החצי הראשון של הפסוק מתייחס לתחושה האישית של האדם, בינו לבין עצמו. דרכי נועם = דרכים המובילות לתחושה נעימה; דרכיה דרכי נועם = דרכי החכמה והתבונה מובילות, בסופו של דבר, לתחושה אישית נעימה. גם אם לפעמים מרגישים קושי וסבל, זה מצב זמני בלבד, בסופו של דבר המטרה היא להגיע לנעימות. לדוגמה, כשאדם מנסה לנהוג בחכמה, ומתחיל לנוע באימוני כושר גופני, הוא עלול להרגיש קושי וסבל, השרירים שלו מתכווצים וכואבים, אך במשך הזמן הוא מרגיש בריא ונעים יותר. אם הכאב נמשך לאורך זמן, כנראה שהוא לא מתאמן בדרך הנכונה.
חכמי התלמוד השתמשו בעיקרון זה גם כשפירשו את מצוות התורה, למשל: בדיון על מצוות ארבעת המינים שלוקחים בחג הסוכות, עלתה האפשרות ש"כפת תמרים" הכוונה לעץ בשם "כופרא", אך אביי דחה אפשרות זו בטענה שהתורה דרכיה דרכי נועם, "ואלו עשוין כקוצים, ויוצאין בהן עוקצין הרבה, ומסרטין את הידים" (בבלי סוכה לב א, רש"י). מסיבה דומה נדחתה האפשרות ש"ענף עץ עבות" הוא השיח הידוע בשם "הרדוף".
ב. שלום - בין אדם לחברו
החצי השני של הפסוק מתייחס ליחסים החברתיים של האדם, בינו לבין הזולת. וכל נתיבותיה שלום = נתיבות החכמה והתבונה מובילות, בסופו של דבר, לשלום ואחוה בין אדם לחברו. גם אם לפעמים יש עימותים ומאבקים, זה מצב זמני בלבד, בסופו של דבר המטרה היא להגיע לשלום. בכל מקום שבו לומדים תורה בחברותא, התלמידים מתווכחים זה עם זה בצעקות ולפעמים גם בכעס, אך בסופו של דבר משלימים ואוהבים זה את זה, הלימוד המשותף מחכים אותם ומחבר ביניהם. כך גם כאשר הורים מוכיחים את ילדיהם, ומורים מייסרים את תלמידיהם, על מעשים רעים שהם עושים - בתחילה הדבר גורם למאבקים ועימותים, אך בסופו של דבר החינוך נושא פירות ומרבה שלום בעולם.
מכאן, אם מעשה מסויים גורם באופן קבוע למריבות ומאבקים, ואינו מביא לשלום, כנראה שאינו כלול בדרכה של תורה. גם חכמי המשנה תיקנו כמה תקנות הנובעות מעיקרון זה (ראו משנה גיטין ה ח, בבלי גיטין נט ב והלאה):
1. "כהן קורא ראשון, ואחריו לוי, ואחריו ישראל - מפני דרכי שלום" - סדר העליה לתורה הוא קבוע, כדי שלא לגרום למריבות בין המתפללים: "ואינו יכול לתת רשות לישראל שיקרא לפניו, כי היכי דלא ליתו לאנצויי" (ברטנורא שם).
2. "בור שהוא קרוב לאמה מתמלא ראשון, מפני דרכי שלום" - סדר מילוי המים מאמת המים נקבע על-פי שיקולים גיאוגרפיים אובייקטיביים, כדי למנוע מחלוקות.
3. "מצודות חיה ועופות ודגים יש בהם משום גזל, מפני דרכי שלום" - אסור לאדם לקחת בעלי-חיים שנלכדו במלכודת של אדם אחר, למרות שמעיקר הדין הן עדיין אינן שייכות לו, "שאין להם תוך דליקני ליה כליו" (ברטנורא), כדי למנוע מריבות.
4. "אין ממחין ביד עניי גוים בלקט ובשכחה ובפאה, מפני דרכי שלום" (שם) - למרות שמצוות לקט שכחה ופיאה נועדו לעניי ישראל, קבעו חז"ל שיש לאפשר לעניי גויים ללקט מהם, כדי שלא לגרום לסכסוכים על רקע לאומני.
5. "היה לפניו נר ביתו ונר חנוכה, או נר ביתו וקידוש היום - נר ביתו קודם, משום שלום ביתו" (רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה ד יד) - הנר המפיץ אור, המביא שלום בבית, חשוב יותר ממצוות אחרות כגון נר חנוכה או יין לקידוש.
השיקול "מפני דרכי שלום" מופיע כשיקול הלכתי במקומות רבים נוספים בדברי חכמי ישראל הראשונים והאחרונים.
דרך ונתיב
הפסוק מדבר על דרך ועל נתיב, אבל לא על צעד. לא כל צעד שאדם עושה בדרכי החכמה והתבונה הוא בהכרח נעים, לא כל צעד בהכרח מביא לשלום; רק בסוף הדרך מגיעים לנועם ולשלום.
כך הדגישו חז"ל: "שלא יאמר אדם "אקרא, שיקראוני חכם", "אשנה שיקראוני רבי", "אשנן שאהיה זקן ואשב בישיבה"; אלא למד מאהבה, וסוף הכבוד לבא, שנאמר... דרכיה דרכי נועם" (בבלי נדרים סב א).
וכך גם המפרשים: "דרכי החכמה הכוללים הם הדרכים המובילים אל הנועם, שהוא הערבות הנפשיי הרוחני המושג בהשיג את התכלית" (מלבי"ם), "ואם יאמר האדם, שצריך חיי צער להשיג את החכמה, אפשר בתחילתה, אבל בסופה הצער נהפך לנועם, לפי שדרכי החכמה כולם פנימיים שמביאים אל הנועם האמיתי" (רמ"ד ואלי).
הקבלות
שלמה הלך בדרך החכמה והתבונה, ואכן, (מלכים א ה ד): "וְשָׁלוֹם הָיָה לוֹ מִכָּל עֲבָרָיו מִסָּבִיב", והסיבה, (מלכים א ה יד): "וַיָּבֹאוּ מִכָּל הָעַמִּים לִשְׁמֹעַ אֶת חָכְמַת שְׁלֹמֹה, מֵאֵת כָּל מַלְכֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֵת חָכְמָתוֹ" (ע"פ פירוש אליהו). העמים כיבדו העריכו את חכמתו של שלמה, והעדיפו לבוא וללמוד במקום להילחם.
בניגוד לתורה שכל נתיבותיה שלום, עוזבי התורה, (ישעיהו נט ח): """דֶּרֶךְ שָׁלוֹם לֹא יָדָעוּ, וְאֵין מִשְׁפָּט בְּמַעְגְּלוֹתָם; נְתִיבוֹתֵיהֶם עִקְּשׁוּ לָהֶם, כֹּל דֹּרֵךְ בָּהּ לֹא יָדַע שָׁלוֹם".
תרגום מצודות: למחזיקים (לאוחזים) בה, היא להם לעץ חיים, כי בעבורה ישיג החיים; והתומך אותה בגדרים וסייגים הוא מאושר (משובח).
תרגום ויקיטקסט: החכמה היא כמו עץ הנותן חיים לתלמידים אשר מחזיקים בה ולומדים אותה בהתמדה; והמורים התומכים בחכמה, מפתחים ומטפחים אותה, וכן התורמים התומכים במערכת החינוך, גם הם יהיו מאושרים.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי ג יח.
דקויות
להחזיק בענף מהעץ
החכמה נמשלת לעץ שיש להחזיק בו. אבל כשהעץ גדול, אי אפשר להחזיק בכולו, אלא רק בענף אחד ממנו. והנמשל: למרות שאדם חייב לקיים את כל מצוות התורה, ראוי שיבחר לו מצווה אחת שבה יחזיק בכוח גדול, בהתמדה ובמסירות-נפש (ספר חרדים מהדורת ירושלים תשמ"ד, פרק סא; ע"פ דברי האמוראים בבבלי, שבת קיח:).
בעם ישראל ישנם זרמים רבים, ולכל זרם ישנן מצוות שהוא מחזיק בהן במיוחד: יש זרמים המחזיקים במצוות שבת, יש שבמצוות יישוב ארץ ישראל, יש שבמצוות אהבת הגר, וכו'... כל המחזיק בענף אחד - מחזיק בעץ החיים כולו.
מה ההבדל בין מחזיקים לתומכים?
ומדוע למחזיקים בה היא עץ חיים, ותומכיה מאושרים?
1. ייתכן שהמחזיקים בה הם התלמידים, האוחזים בעץ החכמה בכל כוחם; ותומכיה הם המורים, המטפחים ומגדלים את עץ החכמה על-מנת שהתלמידים יוכלו לחסות בצלו. לתלמידים, החכמה היא עץ חיים, היא מלמדת אותם לחיות נכון ולהינצל ממוות; אולם כאשר התלמידים מתקדמים, הם יכולים בעצמם לתמוך וללמד אחרים; הם הופכים ממושפעים למשפיעים, ואז הם מאושרים באמת (ע"פ גליה).
וכשהתלמידים מתקדמים עוד יותר, הם יכולים גם להרחיב ולפתח את החכמה בתקנות חדשות, גדרים וסייגים (מצודות).
2. ואפשר לפרש להיפך: המחזיקים בה הם אלה שכבר אוחזים בה וצמודים אליה, ותומכיה הם "המתקרבים אליה" (רש"י), אלה שעדיין בדרכם אליה.
בניגוד לאשה המושחתת, אשר צעדיה הולכים ומתקרבים אל המוות, (משלי ה ה): "רַגְלֶיהָ יֹרְדוֹת מָוֶת, שְׁאוֹל צְעָדֶיהָ יִתְמֹכוּ"*, החכמה מקרבת את תלמידיה אל החיים.
הקבלות
עץ החיים נזכר בפרשת גן עדן, (בראשית ג כב): "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים... פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם"; אולם, שם מדובר בעץ שאוכלים ממנו, ובפסוק שלנו מדבר בעץ שמחזיקים בו ותומכים בו. ניתן לפרש משל זה בכמה דרכים:1. החזקה מבטאת התמדה ועקביות: אדם זוכה לחיים, רק כאשר הוא מחזיק בחכמה לאורך זמן. עמים רבים מספרים על גיבורים שיצאו לחפש את אותו עץ החיים - עץ שנותן לאוכליו חיי נצח - ונכשלו; אולם לפי ספר משלי, עץ החיים נמצא באחיזה התמידית בדרכי החכמה, ולא באכילה חד-פעמית של פרי פלאי (ע"פ דעת מקרא).
ויש שהביעו רעיון דומה גם ביחס לתפילה - שנתפסת בעיני אנשים מסויימים כעין פרי פלאי שמספיק לאכול אותו כדי שכל המשאלות יתגשמו: "כל המאריך בתפלתו ומעיין בה - סוף בא לידי כאב לב, שנאמר (משלי יג יב) תוחלת ממושכה מחלה לב. מאי תקנתיה? - יעסוק בתורה, שנאמר 'ועץ חיים תאוה באה'. ואין 'עץ חיים' אלא תורה, שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה." (רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן, בבלי ברכות לב:).
הפסוק מלמד גם את היחס הראוי למצוות: להשתדל להחזיק ולזכות בכמה שיותר מצוות, ולא לקיים אותן כמה שיותר מהר כדי "להיפטר" מהן ולצאת ידי חובה: "שלא יהיו דברי תורה בעיניך כאדם שיש לו בת בוגרת והוא רוצה להשיאה לאחד, אלא... אם יש לך זכות - קח" (רב הונא בשם ר' אחא, ויקרא רבה כה א, דברים רבה ז ט); רעיון דומה נרמז ב(משלי ב א): "בְּנִי! אִם תִּקַּח אֲמָרָי, וּמִצְוֹתַי תִּצְפֹּן אִתָּךְ...", וב(משלי י ח): "חֲכַם לֵב יִקַּח מצות, וֶאֱוִיל שְׂפָתַיִם יִלָּבֵט"*. גם בלשונם של סוחרים בבורסה, "מחזיקים" מניה שנחשבת טובה ורווחית.
2. החזקה מבטאת גם תמיכה וסיוע; לפי זה, המחזיקים הם האנשים התומכים ומסייעים לחכמה ולתבונה, למשל, התורמים כספים להחזקת מוסדות חינוך. הפסוק מלמד, שהם זכאים לחיים טובים, לפחות כמו התלמידים הלומדים חכמה במוסדות אלו; האנשים המשקים ומחזקים את העץ, יזכו ליהנות מפירותיו, כמו שנאמר גם ב(משלי כז יח): "נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ וְשֹׁמֵר אֲדֹנָיו יְכֻבָּד"*. כך פירשו חכמי המדרש: "אילו נאמר 'עץ חיים היא לעמלים בה' - לא היתה תקומה לשונאי ישראל [שהרי רוב ישראל אינם מסוגלים לעמול בחכמה כל הזמן]; אלא 'למחזיקים'" (ויקרא רבה כה א). ובדומה לכך דרשו על (דברים כז כו): "אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם": "אילו נאמר 'אשר לא ילמד' לא היתה תקומה לשונאי ישראל; אלא 'אשר לא יקים'", וכן (ישעיהו נו ב): "אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹּאת, וּבֶן אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ; שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ, וְשֹׁמֵר יָדוֹ מֵעֲשׂוֹת כָּל רָע" (ויקרא רבה כה ב).
3. החזקה מבטאת גם היצמדות ללא הנאה מיידית (בניגוד לאכילה); אדם זוכה לחיים, כאשר הוא לומד את החכמה לשמה, ולא לשם הנאה כלשהי: "כל העוסק בתורה לשמה - תורתו נעשית לו סם חיים, שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה, ואומר (משלי ג ח) רִפְאוּת תהי לְשָׁרְּךָ, ואומר (משלי ח לה) כי מצאי מצא חיים..." (רבי בנאה, בבלי תענית ז א), "שלא יאמר אדם "אקרא, שיקראוני חכם", "אשנה שיקראוני רבי", "אשנן שאהיה זקן ואשב בישיבה"; אלא למד מאהבה, וסוף הכבוד לבא, שנאמר (משלי ז ג) קשרם על אצבעותיך כתבם על לוח לבך; ואומר (משלי ג יז) דרכיה דרכי נועם, ואומר עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר" (בבלי נדרים סב א).
4. החזקה מבטאת גם אחיזה בחזקה, כמו קרש של ספינה שמחזיקים בו כדי להינצל מטביעה. לפי זה, המחזיקים הם האנשים המתחזקים ואוחזים בחכמה בכל כוחם, למרות כל הקשיים והמכשולים; וגודל השכר, בהתאם לגודל הקושי - חיים ואושר.
תרגום מצודות: ה', באמצעות חכמת התורה ותבונת התורה ברא העולם.
תרגום ויקיטקסט: ה' השתמש בחכמה כאשר יסד (התחיל לברוא) את כדור-הארץ; והשתמש בתבונה כאשר כונן (העמיד ביציבות) את השמים (האטמוספירה הצמודה לכדור הארץ) -
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי ג יט.
דקויות
באיזו חכמה יסד ה' את הארץ?
הפסוקים 19-22 משבחים את החכמה והתבונה האלהיות וקוראים לנו לשים אותן מול עינינו תמיד. באיזו חכמה בדיוק מדובר?
1. ע"פ חז"ל, הכוונה לחכמת התורה: "ה' בחכמה יסד ארץ - על-פי התורה; והיא החכמה והיא התבונה והיא הדעת" (רש"י, וכן מצודות). בניגוד לדעה האומרת שהתורה היא רק "מדריך למשתמש" בעולם, אומרים חז"ל שה' "הסתכל בתורה וברא את העולם" (זוהר תרומה קסא., וכן מדרש תנחומא), "ספר בראשית, שבו נתעסק הקב"ה וברא את עולמו" (ר' סימון, בראשית רבה ג ה) - התורה היתה קיימת עוד לפני העולם! התורה היא התכלית שלשמה ה' ברא את העולם. ה' רצה שיהיו יצורים המקיימים את חוקי התורה, ורק לשם-כך ברא את כל העולם (הרב בנימין נבול, "בני בנימין" על משנה אבות א ב, בשם ר' חיים מבריסק).
2. וע"פ הפשט, הכוונה לחכמת המדע והטבע: "מה שהשריש ושם בטבע הנמצאות הטבעיות אשר המציא בארץ... ומה שיושג לאדם מפני החקירה בהם יקרא חכמה" (רלב"ג על פסוקנו, וראו שם באריכות על החכמה התבונה והדעת שבחוקי הטבע). העולם נברא לא במקרה אלא בתכנון ומחשבה (ראו רמב"ם, מורה נבוכים ג כה). כדי להבין את העולם, יש לחקור את החכמה האלהית העומדת ביסודו - את חוקי הטבע.
מה ההבדל בין יסד לכונן?
הפועל יסד מסמל את הצעד הראשון, את התחלת היצירה. כך בקללת יריחו, (יהושע ו כו): "בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ" - היסוד הוא ההתחלה, והצבת הדלתות היא הסוף. כך גם בברכת המקדש, (מלכים א ה לא): "וַיְצַו הַמֶּלֶךְ וַיַּסִּעוּ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת לְיַסֵּד הַבָּיִת"*.
כן = מעמד, בסיס; הפועל כונן מציין את צעד ההמשך, את הפעולות שמבצעים על-מנת לבסס ולייצב את היצירה.
אם כן, מהפסוק שלנו נראה שהארץ קודמת לשמיים. אולם בבראשית, השמיים קודמים לארץ! חז"ל נחלקו בשאלה זו (ראו: שמים קדמו או ארץ קדמה?). ולענ"ד, למושג שמיים ישנן שתי משמעויות, שתיהן נזכרו גם בפרשת בראשית: השמיים הראשונים הם החלל הקוסמי, שנברא לפני הארץ (בראשית א1); השמיים השניים הם האטמוספירה, הרקיע שנברא אחרי הארץ ביום השני לבריאה, ונקרא אז בשם שמיים (בראשית א8). הפסוק שלנו מדבר על השמיים השניים. אחרי שה' יסד (התחיל לברוא) את כדור הארץ בחכמה, הוא יצר עבורו אטמוספירה, שאותה כונן (ייצב וביסס) על-מנת שתישאר תמיד צמודה אליו.
הקבלות
ב(בראשית א א): "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" *, וב(משלי ח כב): "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ, קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז"*. מכאן דרשו חכמי ישראל, שהמילה "בראשית" משמעה "בשביל התורה שנקראה ראשית" (רש"י על בראשית א1) או "בחוכמתא" (זוהר). לפי זה, הפסוק הראשון בתורה כלל אינו מציין את זמן בריאת העולם אלא רק מציין שה' ברא את העולם בחכמה, כמו הפסוק שלנו במשלי.
הפסוק שלנו מתאר את ה' הבורא את העולם בחכמה; בהמשך הספר נאמר, שגם האדם צריך לבנות את ביתו בחכמה, (משלי כד ג): "בְּחָכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת, וּבִתְבוּנָה יִתְכּוֹנָן, וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ כָּל הוֹן יָקָר וְנָעִים"*. גם המשכן והמקדש נבנו בחכמה. שלושה עולמות נבנו בחכמה: "אחר שאמר שהחכמה תחַיה האדם, שהוא עולם קטן, סיפר מעלתה שבה נברא האדם הגדול. וכן בצלאל עשה המשכן, שהוא העולם האמצעי, בשלושה דברים אלו" (נחמיאש על משלי ג).
תרגום מצודות: בדעת התורה נבקעו תהומות, הם המעיינות הנובעים מתחת; ובדעת התורה ירעפו (יטיפו) השחקים (השמים) טל.
תרגום ויקיטקסט: - והשתמש בדעת כאשר קבע את היחס המדוייק שבין מים ליבשה: מי התהומות שכיסו את הארץ נבקעו והתייבשו כדי שהיבשה תתגלה; ומצד שני, השחקים (השמיים) רעפו (הטיפו) טַל כדי שהיבשה והצמחים שעליה ירוו מים.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי ג כ.
דקויות
בקע
השורש בקע עניינו סדיקה, חיתוך וחצייה. סדיקה, כמו במילה "בִקְעָה"- היא סדק החותך באדמה. חיתוך, כמו ב(בראשית כב ג): "וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה". חצייה, כמו ב(שמות לח כו): "בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת - מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ"*.
בהקשר של מים, השורש בקע מופיע בשני הקשרים מנוגדים: א. בקיעת הים, על-מנת לחשוף את היבשה. כמו בקריעת ים סוף, (שמות יד טז): "וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ", וכן תהלים עח13 ואולי גם תהלים עד15. ב. בקיעת האדמה, על-מנת לאפשר למים לצאת החוצה. כך במבול, (בראשית ז יא): "נִבְקְעוּ כָּל מַעינוֹֹת תְּהוֹם רַבָּה, וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ", וכן ביציאת מצרים, תהלים עח15, ובאחרית הימים, ישעיהו לה6.
בפסוק שלנו, העוסק בבריאת העולם, שתי המשמעויות אפשריות. כשנברא העולם, הוא היה מכוסה במי-תהום, (בראשית א ב): "וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם, וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם"*, ואז: א. ביום השלישי לבריאה, ה' בקע את מי התהום כדי שהיבשה תתגלה, (בראשית א ט): "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן"; ב. בהמשך, ה' בקע חורים באדמה כדי לאפשר למי-התהום להשקות אותה, (תהלים קד י): "הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים, בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן".
לענ"ד, בפסוקנו משמעות א מתאימה יותר, שכן הכתוב אומר שהתהומות נבקעו - ולא שהאדמה נבקעה!
דעת קשורה לידיעת דבר והיפוכו, """"דַּעַת טוֹב וָרָע"*. גם בפסוקנו, דעת קשורה לדבר והיפוכו: ה' מצד אחד מייבש ומצד שני מרטיב; מצד אחד בוקע את התהומות כדי לחשוף את היבשה, ומצד שני מרעיף עליה טל כדי להשקות את בריותיו. דעת היא היכרות קרובה; מתוך היכרות קרובה עם עולמו, ה' קובע את הרמה המדוייקת של יובש ורטיבות הדרושה לקיום העולם.
סדר הבריאה
לפי פירושינו על פסוקים 19-20, הפסוקים מסודרים היטב לפי סדר הבריאה: ה' בחכמה יסד ארץ - היום הראשון (בראשית א1); כונן שמיים בתבונה - היום השני (בראשית א8); בדעתו תהומות נבקעו - תחילת היום השלישי, שבו הצטמצמו המים ונראתה היבשה (בראשית א9); ושחקים ירעפו טל - המשך היום השלישי, בו נוצרו הצמחים (בראשית א11), הגדלים בזכות הלחוּת ואדי-הטל שבאויר, (בראשית ב ו): "וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה".
הקבלות
מים בספר דברים
תהומות = מים רבים ועמוקים; ירעפו = מטיפים נוזלים. ביטויים דומים נזכרו בספר דברים:
- (דברים ח ז): "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה, אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם; עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר" - המים כמשמעם: ארץ ישראל נשתבחה בבקעות שבהם נובעים מעיינות של מי תהום.
- (דברים לב ב): "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי, תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי ; כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב" - המים הם משל לדברי חכמה בינה ודעת.
- (דברים לג כח): "וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח, בָּדָד עֵין יַעֲקֹב; אֶל אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ, אַף שָׁמָיו יַעַרְפוּ טָל" - המים כמשמעם: מים היורדים מן השמיים ומפרים את הארץ.
אם האומה הישראלית תדע את ה' ותקשיב לדבריו הנמשלים לטל, אז ה' ידע באהבה את האומה הישראלית, יבקע להם מעיינות של מי תהום, וירעיף עליהם טל ברכה מהשמים.
מים בספר תהלים
דוד המלך תיאר את בריאת העולם והשתמש גם הוא בפעלים יסד וכונן, (תהלים כד א): "לְדָוִד מִזְמוֹר: לה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ, תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ; כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ, וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ"*.'
אולם בספר תהלים, המים (בימים ובנהרות) נתפסים כאיום על שלום העולם. גבורתו של ה', מלך הכבוד, מתבטאת בכך שהוא מציל את הארץ מאיום זה, ומייסד את הארץ מעל המים;
וכאן, בספר משלי, המים (בטל ובתהומות) נתפסים כחלק חשוב מהתוכן החיובי של העולם!
הסיבה להבדל היא, שספר משלי מדגיש את החכמה שבבריאת העולם, והחכמה (ע"פ הרמב"ם) קשורה גם לדרך האמצע - היכולת להשתמש בכל כוח שקיים בעולם בצורה מאוזנת ושקולה כך שיביא תועלת ולא יזיק. לכן בפסוק שלנו ה' אינו נלחם במים ואינו בונה את הארץ מעל המים, אלא להיפך - מכניס את המים לתוך העולם בצורה מועילה.
ההבדל בין הספרים - גבורה לעומת חכמה, מתאים להבדל בין המחברים - דוד לעומת שלמה. דוד מייצג את הגבורה ושלמה מייצג את החכמה.
תרגום מצודות: בני! הואיל וחשובה היא כל-כך, מהראוי שאל ילוזו (יסורו) מנגד עיניך; נצור תושיה ומזמה (שמור התורה במעשה ובמחשבה) -
תרגום ויקיטקסט: בני! ראה כמה חשוב לתכנן ולעשות כל דבר בחכמה ותבונה - הרי ה' בכבודו ובעצמו השתמש בהן כשברא את העולם! ולכן גם אתה אל תתעלם מהן, אלא שים אותן לנגד עיניך, תכנן את מעשיך בחכמה ותבונה; הייה ערני, נצור ושמור והשגח היטב על כל הזדמנות לעשות תושיה, תוכנית מועילה; וכן על כל סכנה של מזימה, תוכנית מזיקה של אויביך -
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי ג כא.
דקויות
הפסוקים הקודמים (פסוקים 19-20) מלמדים שה' ברא את העולם בחכמה, והפסוק שלנו מפיק מסרים מעשיים מקישור זה:
1. "אפילו ה', בכבודו ובעצמו, לא יצר את העולם באופן ספונטני, אלא יסד אותו בחכמה, כונן ותיכנן אותו בתבונה, ומילא אותו מים בדעת. לכן גם אתה, בני, אל תחשוב שאתה מסוגל לבנות את חייך באופן ספונטני, "לזרום" ולקוות שהכל יסתדר מעצמו, אלא תכנן את כל חייך בחכמה, תבונה ודעת!" (ע"פ רש"י, מצודות, דעת מקרא).
2. "ה' לא שמר את חכמתו לעצמו, כתיאוריה בלבד, אלא השתמש בה באופן מעשי, כדי לברוא עולם: בחכמה - יסד ארץ, בתבונה - כונן שמים, ובדעת - מילא את העולם במים. לכן גם אתה, בני, אל תחשוב שהחכמה נועדה ללימוד ועיון בלבד, אלא השתמש בה כדי לבנות וליצור. קיבלת חכמה כדי שתשתמש בה בעולם המעשה!".
לפי שני הפירושים הללו אפשר לפרש את הפסוקים:
אל ילוזו מעיניך = אל תעלים את עיניך, אל תתעלם:
- לפי פירוש 1: אל תתעלם מהחכמה, התבונה והדעת, אלא שים אותן כל הזמן לנגד עיניך, כך שתוכל לתכנן את חייך על-פיהם (רש"י).
- לפי פירוש 2: אל תתן לחכמה, לתבונה ולדעת להתעקם מנגד עיניך אל תוך ליבך, ולהישאר בעולם התיאורטי בלבד, אלא השאר אותן תמיד בחוץ, מול עיניך, כך שתוכל ליישם אותן בעולם המעשה.
נצור תושיה ומזימה = השגח היטב על כל תושיה מועילה ועל כל מזימה מזיקה:
- לפי פירוש 1: בעזרת החכמה, התבונה והדעת תוכל לשמור ולהשגיח על התוכניות שלך ושל אחרים, תוכל לדעת מתי התוכניות מועילות ומתי הן עלולות להזיק, תוכל לדעת מתי להיעזר בהם ומתי להישמר מהם.
- לפי פירוש 2: שמור וזכור תמיד את המטרה המעשית שלשמה קיבלת חכמה: השתמש בחכמה כדי ליצור תוכניות מועילות כשצריך, וגם כדי לתכנן תוכניות מזיקות כשצריך: תושיה בעת שלום, ומזימה בעת מלחמה. אל תסתפק בחכמה בינה ודעת תיאורטיים, אלא דאג שיהיו לך גם הצדדים המעשיים - תושיה ומזימה.
תרגום מצודות: - ושמירת המעשה והמחשבה יהיו סיבה להביא חיים לנפשך, ולהלביש צוארך בחן.
תרגום ויקיטקסט: - התוכניות שתעשה בחכמה ותבונה יהיו מקור חיים לנפשך, ויתנו לך חן ויופי כמו תכשיט המונח על גרונך.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי ג כב.
דקויות
בהמשך לשני הפירושים מהפסוק הקודם:
ויהיו חיים לנפשך =
- לפי פירוש 1: אם תתחבר לחכמה האלהית, שבה ה' יצר את כל החיים, תדע להיזהר ממזימות וסכנות, ותציל את חייך.
- לפי פירוש 2: אל תשאיר את החכמה רק בעולם הרוח, אלא השתמש בה גם בחיים החומריים (נפש = הצד החומרי של החיים).
גרגרת = גרון = משל לדיבור; וחן לגרגרותיך =
- לפי פירוש 1: אם תתחבר לחכמה האלהית, שבה ה' יצר את העולם היפה שאנו חיים בו, יהיה חן ויופי גם לדיבוריך.
- לפי פירוש 2: אם תשתמש בחכמה שלך באופן מעשי, גם הדיבורים שלך יהיו חיננים ונאים יותר, כי השומעים יידעו שאתה "נאה דורש - נאה מקיים".
תרגום מצודות: - כשתהיה נשמר במעשה ובמחשבה, אז תלך לבטח בדרכיך, כי אין מחריד; ורגלך לא תגוף (תוכה) באבני מכשול המושלכים בדרך, כלומר: לא תאונה אליך רעה.
תרגום ויקיטקסט: אם תתכנן את מעשיך בחכמה, אז תלך בבטחון ובשלוה בדרך להשגת מטרותיך; ורגלך לא תִגּוֹף (תתקל במכשולים), שהרי התכוננת מראש לכל בעיה אפשרית;
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי ג כג.
תרגום מצודות: אם תשכב לא תפחד, ושכבת - וערבה (מתקה) שנתך, כדרך הישן בוטח מבלי פחד.
תרגום ויקיטקסט: כאשר תשכב לישון - לא תהיה טרוד בפחדים; מייד כשתשכב - תירדם ותישן שֵנָה עֲרֵבָה (מתוקה ונעימה);
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי ג כד.
דקויות
מה הקשר בין החכמה והתבונה, הנזכרות בפסוקים הקודמים, לבין השֵׁנָה הערֵבָה, הנזכרת בפסוקנו?
1. אדם שתיכנן את כל מעשיו בחכמה ותבונה, אינו צריך לפחד מהפתעות וצרות, ויכול לישון בשקט; כמו ב(משלי א לג): "וְשֹׁמֵעַ לִי יִשְׁכָּן בֶּטַח, וְשַׁאֲנַן מִפַּחַד רָעָה"*.
2. כשאדם לומד דברי-חכמה לפני השינה, הנפש נרגעת והחלומות מתוקים.
הקבלות
יעקב אבינו ברח מפני עשו אחיו לבד ובחוסר-כל. אולם בבריחתו הוא לקח איתו את החכמה האלהית שלמד מהוריו. ולכן הוא הלך לבטח אל חרן ורגלו לא נגפה בדרך; הוא שכב לישון באמצע שום-מקום ולא פחד מאויביו הרודפים אותו, ואף זכה לחזון נבואי ערֵב ומתוק: "אז תלך לבטח (פסוק 23) - זה יעקב, דכתיב (בראשית כח) ויצא יעקב. אם תשכב לא תפחד - מעשו ומלבן. ושכבת וערבה שנתך - וישכב במקום ההוא" (רבי פנחס בשם רבי הונא בר פפא, בראשית רבה סח א), "והנה ה' נצב עליו".
תרגום מצודות: אל תירא מפחד פתאום - כי לא תבא אליך, וכאשר תבוא שואת (חשכת) הרשעים - לא תירא מזה, כי לא תגע בך לרעה.
תרגום ויקיטקסט: לא תירא מאף אירוע פתאומי ומפחיד, או מאסון שיביאו עליך הרשעים;
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי ג כה.
דקויות
"שואת - ענין חושך, כמו אמש שואה ומשואה (איוב לא)" (מצודת ציון), והיא משל לאסון. ומהי שואת רשעים? שני פירושים:
1. אסון שיבוא על הרשעים - שיפגע ברשעים בלבד בעוד שהצדיקים יינצלו (רש"י, מלבי"ם, רמ"ד ואלי);
2. אסון שהרשעים ינסו להביא עליך - ולא יצליחו, אם תנהג בחכמה בתבונה ובדעת.
תרגום מצודות: כי ה' יהיה בכסלך - במה שתבטח ותקוה אליו, והוא ישמור רגלך מן הלכידה.
תרגום ויקיטקסט: כי אם תפעל בחכמה כמיטב יכולתך, ה' יהיה אתך ויעזור לך גם בתחומים שבהם אתה כסיל (טיפש) ואינך יכול לתכנן, וישמור עליך ממלכודות וצרות לא צפויות.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי ג כו.
דקויות
מה זה כסלך?
1. כסלך מלשון כסילות, היפך חכמה. אם תתכנן את מעשיך בחכמה, ה' יעזור לך בתחומים שבהם אתה כסיל (רש"י פירוש שני).
2. כסלך מעניין ביטחון ותקווה (רש"י פירוש ראשון, ומצודת ציון). אם תעסוק בתורה, ה' יהיה הביטחון והתקווה שלך.
תרגום מצודות: אל תמנע טוב מבעל-הטובה (ממי שבא לקבל הטובה), בעת היות אֵל (כח ואמצות) בידך לעשות הטובה.
תרגום ויקיטקסט: אל תמנע מהזולת לקבל דבר טוב שמגיע לו, כאשר יש לאל ידך (יש לך כוח ויכולת) לעשות.
/ ביקשו ממך טובה, ואתה יכול לעשות? עשה! הרי אתה יכול, יש לך כוח, אז מה אכפת לך?
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי ג כז.
דקויות
מי הוא בעליו?
א. המפרשים פירשו את המילה בעליו בדרכים שונות, ולכל פירוש ישנן משמעויות מעשיות שונות:
1. הפירוש המחמיר ביותר הוא: "מבעליו - מן הצריך אל הטוב" (רבנו יונה גירונדי); כל מי שצריך שיעשו עבורו מעשה טוב, הוא בעליו של אותו מעשה, ולכן אנו חייבים לעזור לו.
2. פירוש מתון יותר הוא: "אל תמנע צדקה מן העני" (רש"י). לא כל מי שצריך מעשה טוב הוא בעליו, אלא רק העני, שהרי ה' - שהכל שלו - ציווה בפירוש בתורה לתת צדקה לעניים, ובכך הקנה להם בעלות על הצדקה.
3. פירוש מתון יותר הוא: "מבעליו - ממי שהוא ראוי לו" (רלב"ג); "מבעליו - כלומר, אם המקבל בעליו של זה הטוב, שראוי לקבל זו הטוב" (הגר"א), "לעשות חסד עם הצדיקים... ולא עם הרשעים" (רמ"ד ואלי). לא כל עני, אלא רק מי שמגיע לו שיעשו לו טובות, בהתאם למעשיו; רק אדם טוב, צדיק, חרוץ וכו'.
ייתכן שהכוונה למישהו שעשה לך פעם טובה, ולכן אתה חייב לו: לפי זה, הכתוב מלמד, שאם אתה חייב טובה למישהו - עליך להחזיר לו את הטובה בהקדם האפשרי, כל עוד אתה יכול.
4. והפירוש המתון ביותר הוא: "מבעליו - מבעל הטובה, רוצה לומר, ממי שבא לקבל הטובה" (מצודות). בעליו הוא מי שמקבל את המעשה הטוב ונהנה ממנו; המילה נאמרת על-שם העתיד, כמו ב(איוב כב ו): "וּבִגְדֵי עֲרוּמִּים תַּפְשִׁיט" (הם יהיו ערומים אחרי שתפשיט את בגדיהם) וב(דברים כב ח): "כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ" (הוא יהיה "נופל" אחרי שייפול).
כך גם אצלנו - אל תמנע טוב מכל אדם, שאחרי שתיתן לו את הטוב, הוא יהיה בעליו: לפי פירוש זה, המילה בעליו לא מוסיפה דבר מעבר למשמעות הפשוטה, שהיא, עידוּד לעשות מעשים טובים כמה שאפשר.
לפי פירוש זה, החצי השני של הפסוק, בהיות לאל ידך לעשות, פונה אל הרגש: עכשיו אתה יכול - אולי בעתיד כבר לא תוכל: "אל תמנע צדקה מן העני בהיות לאל ידך לעשות צדקה, שמא יבוא יום ואין לאל ידך" (רש"י); כשמבקשים ממך טובה, שמח שיש לך אפשרות לעשות זאת (הרב רונן חזיזה, חמש דקות תורה ביום, ט"ז סיון ה'תשס"ט).
ב. אמנם, ניתן לפרש שהפסוק בכלל אינו מחייב את האדם לעשות משהו כלפי הזולת, אלא רק לא למנוע טוב: אם ישנו טוב כלשהו שיכול להגיע לזולת, אז אסור לנו להתערב ולמנוע ממנו לקבל את הטוב הזה. לדוגמה:
5. אחת מהתקנות שתיקן יהושע בן נון בזמן חלוקת הארץ לבני ישראל היא, שלא למנוע מאנשים לעבור דרך שדה שאינו זרוע; תקנה זו מסתמכת על פסוקנו (בבלי בבא קמא פא ב, רש"י). אם לאדם יש שדה שאינו זרוע, הוא לא יפסיד שום דבר מכך שאנשים יעברו דרכו, ולכן אל לו למנוע מהם את הנוחות הזאת.
6. בדיני שכירת פועלים: "לעולם דאמר ליה בעל הבית בארבעה, ואזל איהו אמר להו בתלתא; ודקאמרת 'סבור וקביל' - דאמרי ליה: לית לך אל תמנע טוב מבעליו?": אדם שלח שליח לשכור לו פועלים תמורת 4 זוזים. השליח מצא פועלים והציע להם לעבוד תמורת 3 זוזים, והם הסכימו. לאחר זמן, גילו הפועלים שהמשכיר למעשה היה מוכן לשלם להם 4 זוזים. על-פי ההלכה, אין להם זכות לתבוע את השליח שרימה אותם, אבל יש להם זכות להתרעם עליו, כי הוא מנע מהם טוב שהיה יכול להיות בבעלותם (בבלי בבא מציעא עו א).
לפי פירושים אלה, גם החצי השני של הפסוק יתפרש בצורה שונה: בהיות לאל ידך לעשות = כשאתה יכול למנוע טוב: "אל תמנע טוב מבעליו- אם ראית חבירך חפץ להטיב לעניים, אל תמנעהו בהיות לאל ידך להחדילו" (רש"י).
תרגום מצודות: אל תאמר לרעך, המבקש הטובה, לך היום ושוב למחר ואז אתן את שאלתך, אם דבר-הטובה יש עמך ותוכל לתת מיד.
תרגום ויקיטקסט: אל תאמר לרעך, שבא לקבל ממך דבר שאתה חייב לו, "לך ושוב (תחזור מחר), ומחר אתן לך את מה שאני חייב לך", כאשר יש לך להחזיר היום. החזרת חובות צריכה להיות בראש סדר הקדימויות!
/ ביקשו ממך טובה, ויש לך אפשרות לתת עכשיו? תן עכשיו, אל תדחה למחר! אולי מחר כבר לא יהיה לך?
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי ג כח.
דקויות
כמו הפסוק הקודם, גם את הפסוק הזה אפשר לפרש על אדם שאנחנו חייבים לו משהו, או על סתם אדם שבא לבקש מאיתנו טובה. מובן שבמקרה הראשון, החובה להזדרז בתשלום החוב גדולה יותר.
הקבלות
בתורה נאמר, (ויקרא יט יג): "לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל, לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר", וכן, (דברים כד טו): "בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ, וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ; כִּי עָנִי, הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ; וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל ה', וְהָיָה בְךָ חֵטְא". הפסוק שלנו מרחיב את המצוה בשתי דרכים:
א. המצוה בתורה מדברת על אדם ששכר פועל וצריך לשלם לו משכורת, והפסוק שלנו מדבר על כל אדם שחייב משהו לאדם אחר, בין אם מדובר בהתחייבות מפורשת, ובין אם מדובר בהתחייבות מכוח מצוות צדקה שבתורה: "אל תאמר לרעך - לעני, [לך ושוב], ויש אתך מה שתתן לו" (רש"י); ויש מפרשים שהכוונה לכל מעשה טוב שאפשר לעשות כדי להיטיב לזולת, גם בלי כל התחייבות: "[אל תאמר] לרעך - המבקש הטובה - לך ושוב - לך היום ושוב למחר ואז אתן את שאלתך - ויש אתך - דבר הטובה יש עמך ותוכל לתת מיד" (מצודות).
ב. המצוה בתורה מתייחסת רק ליום הראשון, והפסוק שלנו מדבר על כל יום נוסף של עיכוב: "מה תלמוד לומר עד בקר? מלמד שאינו עובר אלא עד בקר ראשון בלבד; מכאן ואילך - מאי? אמר רב: עובר משום 'בל תשהא'. אמר רב יוסף: מאי קראה? - אל תאמר לרעך 'לך ושוב ומחר אתן' ויש אתך" (בבלי בבא מציעא קי ב), "המשהה שכר שכיר עד אחר זמנו, אף על פי שכבר עבר בעשה ולא תעשה, הרי זה חייב ליתן מיד; וכל עת שישהה עובר על לאו של דבריהם, שנאמר אל תאמר לרעך לך ושוב" (רמב"ם שכירות יא ה).
תרגום מצודות: אל תחרוש (תחשוב) על רעך רעה, והלא הוא יושב אתך לבטח, בוטח בך כאיש על רעהו, ולמה תחשוב עליו רעה?!
תרגום ויקיטקסט: אל תחרוש (תתכנן בסתר) פעולה רעה נגד רעך, כאשר הוא יושב לבטח, רגוע וסומך עליך שלא תפגע בו.
/ החלטת לעשות דבר שעלול להרע לזולת? - תודיע לו, אל תתן לו לשבת בבטחון שקרי!
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי ג כט.
דקויות
חרש = תכנן פעולה בחשאי; בטח = היה רגוע, האמין שלא ייגרם לו נזק; אל תחרוש על רעך רעה - אל תתכנן בחשאי לעשות רע לזולתך - כאשר הוא יושב לבטח איתך - מתנהג עמך כחבר, מאמין שלא תפגע בו. מכאן שאסור להשתמש ב"גורם ההפתעה" בעימותים בין אדם לחברו.
גורם ההפתעה בנישואין
הפסוק מתייחס, קודם כל, ל"רעך" הקרוב אליך ביותר - בן/בת זוגך. ישנם א/נשים החיים בשלום עם בן/בת זוגם, ומתכננים להיפרד מהם, אך אינם מודיעים להם, למשל כדי להשיג יתרון בתביעת הגירושין. חז"ל אסרו בפירוש לעשות כך, ונימקו איסור זה בפסוק שלנו (רמב"ם, איסורי ביאה כא כח, בבלי גיטין צ א). אם אדם החליט שהוא רוצה להתגרש, עליו להודיע לאשתו מייד, ולא לתת לה לחיות באשליה ובשלוה מדומה.
הקבלות
גורם ההפתעה במלחמות
על-פי התורה, (דברים כ י): "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ - וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם"*, ומכאן שגם במלחמות בין עמים, לא תמיד מותר להשתמש ב"גורם ההפתעה". אם רוצים להילחם בעיר, שאינה נמצאת כרגע במצב מלחמה איתנו (למשל לשם כיבוש ארץ ישראל, או מסיבה אחרת), חייבים לפני כן לאפשר לה להשלים איתנו, אסור להפתיע אותה במתקפת פתע.
אמנם, היו מלחמות רבות בזמן המקרא שבהן השתמשו בגורם ההפתעה, אולם כל המלחמות הללו היו כנגד עמים שכבר פתחו במלחמה עם ישראל, כך שהם לא "ישבו לבטח עמנו". הם אמנם הופתעו מההתקפה הלילית המהירה, אך לא מעצם העובדה שנלחמנו בהם:
- (יהושע י ט): "וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יְהוֹשֻׁעַ פִּתְאֹם כָּל הַלַּיְלָה עָלָה מִן הַגִּלְגָּל"
- (יהושע יא ז): "וַיָּבֹא יְהוֹשֻׁעַ וְכָל עַם הַמִּלְחָמָה עִמּוֹ עֲלֵיהֶם עַל מֵי מֵרוֹם פִּתְאֹם וַיִּפְּלוּ בָּהֶם"
- (שמואל א יא יא): "וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּשֶׂם שָׁאוּל אֶת הָעָם שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים וַיָּבֹאוּ בְתוֹךְ הַמַּחֲנֶה בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וַיַּכּוּ אֶת עַמּוֹן..."
עד כמה שידוע לי, היתה רק מלחמה אחת שבה האויב ממש הופתע. זה היה בימי השופטים. חמישה מבני שבט דן יצאו מנחלתם שבגוש דן לכיוון נחל דן שבצפון. הם גילו שם עיר קטנה ומבודדת בשם ליש, (שופטים יח ז): "וַיִּרְאוּ אֶת הָעָם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ, יוֹשֶׁבֶת לָבֶטַח כְּמִשְׁפַּט צִדֹנִים, שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ וְאֵין מַכְלִים דָּבָר בָּאָרֶץ יוֹרֵשׁ עֶצֶר, וּרְחֹקִים הֵמָּה מִצִּדֹנִים, וְדָבָר אֵין לָהֶם עִם אָדָם".
הם חזרו לנחלתם וקראו לבני משפחתם, 600 איש נוספים משבט דן, לבוא עמם. בדרך הם עברו במקדש מקומי של אדם בשם מיכה ושדדו אותו, ואז תקפו את העיר בהפתעה וכבשו אותה, (שופטים יח כז): "וְהֵמָּה לָקְחוּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה מִיכָה וְאֶת הַכֹּהֵן אֲשֶׁר הָיָה לוֹ, וַיָּבֹאוּ עַל לַיִשׁ, עַל עַם שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ, וַיַּכּוּ אוֹתָם לְפִי חָרֶב, וְאֶת הָעִיר שָׂרְפוּ בָאֵשׁ".
לענ"ד, סגנון הפרשה מביע התנגדות ואף סלידה ממעשיהם של בני דן. הפסוק מקביל בין העוול שעשו למיכה - שדדו אותו ולקחו את הכהן שלו, לבין העוול שעשו לבני ליש - התנפלו עליהם מבלי לקרוא להם לשלום, הרגו אותם ושדדו את עירם.
המילה בטח מקשרת את הסיפור לפסוק שלנו - בני דן חרשו רעה על עם אחר, עם שישב לבטח. הפסוק שלנו מגנה מעשים מסוג זה, גם כאשר הם נעשים נגד עמים אחרים.
תרגום מצודות: אל תריב עם אדם חינם, אם לא גמלך (התחיל לעשות עמך) רעה.
תרגום ויקיטקסט: אל תריב עם אף אדם בלי סיבה מוצדקת, אם הוא לא גמל לך רע (עשה לך רע באותה מידה).
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי ג ל.
דקויות
הפסוק אוסר לריב עם אדם חינם, ומסביר באיזה מקרה הריב הוא חינם - כאשר הצד השני לא גמלך רעה, כלומר מותר לריב רק עם אדם שגמל לנו רעה. למה בדיוק הכוונה?
1. מותר לריב רק עם אדם שפגע בנו: "אל תריב עם אדם - להתלונן עליו, אם לא גמלך רעה - שעבר על המצוה הכתובה בתורה "ואהבת לרעך כמוך"; ומי שהוא רשע - רשאי אתה לשונאו" (רש"י). "גם תחילת המעשה נקרא במקרא בלשון גמול, וכן" (יואל ד ד): "וְאִם גֹּמְלִים אַתֶּם עָלָי" (מצודות).
2. מותר לריב רק עם אדם שניסה לפגוע בנו בתחום הרוחני, להחטיא אותנו: "אל תריב עם אדם, אף אם הזיקך ממון, אם לא גמלך רעה, והיינו שהחטיאך. שכל המחטיא חברו כאילו הורגו" (קיצור ספר חרדים, פרק י: מצות לא תעשה מדרבנן התלויים בדבור פה).
3. ולענ"ד, גמל מלשון גמול = מידה כנגד מידה; גמלך רעה = עשה לך רעה, באותה מידה שאתה רוצה לעשות לו עכשיו. לפי זה, הפסוק מלמד שהמריבה צריכה להיות מידתית - מותר לריב רק עם אדם שפגע בנו, אבל עוצמת המריבה צריכה להיות פרופורציונלית לעוצמת הפגיעה, כך שיהיה אפשר להגדיר אותה כ"גמול".
הקבלות
שאול ודוד
הפסוקים 27-30 רומזים לעוולות שעשה שאול המלך לדוד, וייתכן שהם נכתבו בהשראת העוולות הללו (ע"פ אליהו שץ, פירוש אליהו על ספר משלי):
27. אל תמנע טוב מבעליו - אחרי שדוד הרג את גליית, שאול מנע מדוד את הדברים שהבטיח לו, כגון עושר גדול וחופש לבית אביו.
28. אל תאמר לרעך לך ושוב - שאול דחה את מועד החתונה של דוד עם בתו מרב, ובסוף מרב נישאה לאיש אחר.
29. אל תחרוש על רעך רעה - שאול זמם להרוג את דוד בלי ידיעתו, כשדוד ישב לבטח בביתו.
30. אל תריב עם אדם חינם - שאול המלך רב עם דוד ללא סיבה, (שמואל א יט ה): "וְלָמָּה תֶחֱטָא בְּדָם נָקִי לְהָמִית אֶת דָּוִד חִנָּם?!".
יאשיהו ופרעה
בימי יאשיהו מלך יהודה, עלה מלך מצרים להילחם במלך אשור. יאשיהו עלה להילחם איתו, אולם מלחמה זו היתה לחינם, (מלכים ב כג כט): "בְּיָמָיו עָלָה פַרְעֹה נְכֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם עַל מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל נְהַר פְּרָת, וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ לִקְרָאתוֹ וַיְמִיתֵהוּ בִּמְגִדּוֹ כִּרְאֹתוֹ אֹתוֹ": "כי ההנהגה הכללית אינה סובלת לעשות רע לשום אדם שלא קדם באיזה רע הנמשך מצדו, ואם לא ייזהר מגרה עליו את הקטרוג וגורם רעה לעצמו, כמו שאירע ליאשיהו המלך שיצא להילחם על חינם עם פרעה נכה, וההנהגה הכללית גזרה שייהרג, כי האלקים יבקש את נרדף, אפילו צדיק רודף רשע, ואפילו יהודי רודף את הגוי כשהוא על חינם" (רמ"ד ואלי).
תרגום מצודות: אל תקנא בהצלחת איש חמס, ואל תבחר בכל דרכיו -
תרגום ויקיטקסט: אל תקנא באיש חמס רשע, המצליח בעזרת מעשי שחיתות ואלימות; אל תרד לרמה שלו ואל תבחר ללכת בכל דרכיו ולהתנהג כמוהו -
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי ג לא.
דקויות
חמס = השחתה מוסרית, קלקול; איש חמס = אדם מושחת ומזיק. והמפרשים פירשו בפרט על סוגים מסויימים של אנשים מושחתים:
1. רמאי: "מי שאינו נושא ונותן באמונה, אלא מרבה הונו דרך גזל ועושק רש. ומי שמקנא בו כאילו מקנא בתוהו והבל, שאין לו העמדה וקיום" (רמ"ד ואלי).
2. נואף: "בעת ששוכב עם אשת חבירו והיא מתעברה ממנו הוא גוזל ממון מבני בעל האשה ונותן לממזר, לפי שבעלה חושב בו שהוא בנו ואינו בנו ומנחילו עם בניו, ועל דבר זה נקרא הנואף איש חמס. מהו אל תקנא? שכל מי שרואה לנואף שהוא עושה תאות לבו עם אשת חבירו והיא מאכילתו ומשקתו, אל יקנא בשלוותו ואל יבחר בכל דרכיו" (במדבר רבה יא א).
3. עַם אדום הרשע הפוגע בישראל: "איש חמס - זה עשו הרשע... "מחמס""אחיך יעקב". ומהו שאמר אל תקנא? - לפי שהיה גלוי לפני הקדוש ברוך הוא שעתידין ישראל שיהיו משועבדים תחת אדום ויהיו דחוקים ולחוצים ביניהם ועתידים ישראל להתרעם על זאת" (במדבר רבה יא א).
הקבלות
קנאה רוחנית
אסור לקנא ברשעים לא רק מבחינה חומרית אלא גם מבחינה רוחנית. לפעמים נראה לנו שעמים אחרים עובדים את ה' באדיקות רבה יותר מאיתנו; לפני שמחליטים ללמוד מהם ולחקות אותם, יש לוודא שהם לא רשעים. כך הזהיר משה את בני ישראל לפני שנכנסו לארץ כנען:
(דברים יב ל): "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם... וּפֶן תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר 'אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי'. לֹא תַעֲשֶׂה כֵּן לה' אֱלֹהֶיךָ, כִּי כָּל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם, כִּי גַּם אֶת בְּנֵיהֶם ואֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֹאֱלֹהֵיהֶם" - יושבי הארץ בימי התנ"ך היו מאד "דתיים", כל כך דתיים עד ששרפו את ילדיהם באש לשם אלהיהם. אנשים ששולחים את ילדיהם לשרוף את עצמם לשם האל הם רשעים ואסור לקנא בהם כלל, גם לא מבחינה רוחנית.
מדוע לא לקנא ברשעים?
פסוקים שונים העוסקים בקנאה ברשעים נותנים סיבות שונות מדוע לא לקנא:
(משלי ג לא): "אַל תְּקַנֵּא בְּאִישׁ חָמָס, וְאַל תִּבְחַר בְּכָל דְּרָכָיו. כִּי תוֹעֲבַת ה' נָלוֹז, וְאֶת יְשָׁרִים סוֹדוֹ": אין לך מה לקנא באיש חמס (= קלקול והשחתה), כי הוא מרוחק מה'. גם אם הוא מצליח מבחינה חומרית - אין טעם לחייו כי הוא מפסיד את קרבת ה'*.
(משלי כג יז): "אַל יְקַנֵּא לִבְּךָ בַּחַטָּאִים, כִּי אִם בְּיִרְאַת ה' כָּל הַיּוֹם. כִּי אִם יֵשׁ אַחֲרִית, וְתִקְוָתְךָ לֹא תִכָּרֵת": אל תקנא בחטאים, כי לך - ירא ה' - יש יותר תקוה לחיות גם באחרית הימים; אתה משקיע לטווח ארוך*.
(משלי כד א): "אַל תְּקַנֵּא בְּאַנְשֵׁי רָעָה, וְאַל תִּתְאָו לִהְיוֹת אִתָּם. כִּי שֹׁד יֶהְגֶּה לִבָּם, וְעָמָל שִׂפְתֵיהֶם תְּדַבֵּרְנָה": אל תקנא באנשי רעה, כי הם גורמים נזק אפילו לאנשים שנמצאים איתם; הם מדברים דברים שמטרתם לשדוד זה את זה ולהזיק זה לזה*.
(משלי כד יט): "אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים, אַל תְּקַנֵּא בָּרְשָׁעִים. כִּי לֹא תִהְיֶה אַחֲרִית לָרָע, נֵר רְשָׁעִים יִדְעָךְ": אל תקנא במרעים, כי המרעים - גם אם הם מצליחים עכשיו - לא ישרדו לאורך זמן, והצלחתם תדעך לנצח*; וכן (תהלים לז א): "אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים, אַל תְּקַנֵּא בְּעֹשֵׂי עַוְלָה. כִּי כֶחָצִיר מְהֵרָה יִמָּלוּ, וּכְיֶרֶק דֶּשֶׁא יִבּוֹלוּן"
תרגום מצודות: כי תועבת ה' נלוז (הסר והנוטה מדרך הישר), ועם ישרים מעמיק סוד עצתו מאהבתו אותם.
תרגום ויקיטקסט: - כי ה' מתעב, שונא ומרחיק מעליו את הנלוז, המזלזל בדרכי היושר ומחקה את הרשעים; ולעומת זאת - ה' אוהב את הישרים ומגלה להם את סודותיו, סודות המדע והטבע, וכך מאפשר להם לגבור על אנשי החמס בלי לרדת לרמתם.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי ג לב.
דקויות
סוד
בלשון המקרא למושג סוד יש שתי משמעויות: א. חבורה מצומצמת, ב. דבר סתר. ואת ישרים סודו = ה' אוהב את הישרים, הם שייכים ל"חבורה" המצומצמת המקורבת אליו, וזוכים שיגלה להם את סודו. ומהו אותו סוד של ה'? שתי תשובות:
1. סודות הבריאה, סודות המדע והטכנולוגיה, המאפשרים לישרים להתגבר על אויביהם, אנשי החָמָס, מבלי להשתמש בדרכי המרמה והאלימות שלהם.
2. סודות נעלים ורוחניים יותר, סודות התורה והנבואה, כמו ב(בראשית יח יז): "וה' אָמָר 'הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה?!'" (ראו מצודת דוד, בראשית רבה מט ב), (במדבר כג כג): "כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל, כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל", (עמוס ג ז): "כִּי לֹא יַעֲשֶׂה ד' ה' דָּבָר כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים", (תהלים כה יד): "סוֹד ה' לִירֵאָיו, וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם".
גם חז"ל אמרו שה' מגלה את סודו רק לאנשים המצטיינים בתכונות מסויימות: "אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על חכם גבור ועשיר ועניו...". (רבי יוחנן, בבלי נדרים לח.), "אין מוסרין ראשי פרקים אלא לאב בית דין... שלבו דואג בקרבו" (רבי זירא, חגיגה יג.), "אין מוסרין סתרי תורה אלא למי שיש בו חמשה דברים..." (רבי אמי, שם; וראו גם מורה נבוכים א לד; ובדרשות הר"ן ה קישר עיקרון זה לפסוקנו).
נלוז
1. בלשון המקרא, נלוז = עקום ונסתר; אדם הנוהג בדרכים עקומות ומושחתות, מכה והורג בסתר, מתועב על ה'.
2. אפשר לפרש גם מלשון זלזול: המזלזל בחייו וברכושו של הזולת, ונוהג בדרכי חמס, מתועב על ה'; האופי הנלוז שלו יגרום לו לזלזל גם בדבר ה', ולכן לא יזכה לדעת את סודותיו (ע"פ גליה).
הקבלות
1. ה' גילה את סודו לאברהם, (בראשית יח יז): "וה' אָמָר: הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה?!"* (מצודות על משלי ג).
2. דוד המלך לימד, שה' קרוב יותר לאנשים בעלי מידות טובות, (תהלים לד יט): "קָרוֹב ה' לְנִשְׁבְּרֵי לֵב, וְאֶת דַּכְּאֵי רוּחַ יוֹשִׁיעַ".
3. וגם הנביא ישעיהו, (ישעיהו נז טו): "כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ: מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ, לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים".
תרגום מצודות: העושר אשר בבית הרשע, מארת ה' (קללת ה') היא, כי שמורה לרעתו, ותחשב אם-כן לקללה; וה' יברך את אשר בנוה (מדור) הצדיקים, כלומר: לברכה תחשב, כי ישפיעו מטובם לדל ויקבלו גמול.
תרגום ויקיטקסט: ה' יכניס מארה (קללת מחסור) אל ביתו של הרשע העושה חמס, וברכה אל הנָוֶה (מקום המגורים) של הצדיקים.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי ג לג.
דקויות
הפסוק מתייחס למצב שבו לרשע יש בית גדול ויציב, ולצדיק יש רק נוה - מקום מגורים קטן וצנוע, כמו אוהל של רועי צאן (מלבי"ם). אולם בתוך ביתו של הרשע ישנה מְאֵרָה (חסרון וקללה, מאותו שורש כמו אָרוּר), ובביתו של הצדיק ישנה ברכה.
הקללה והברכה יתגלו בעתיד, כאשר ביתם של הרשעים ייהרס ונויהם של הצדיקים ייבנה, על-פי שתי המשמעויות של המילה בית - מקום מגורים ורכוש, ומשל למשפחה:
1. מגורים: "מְאֵרַת ה' בְּבֵית רָשָׁע - זה עשו הרשע, כמה דתימא (מלאכי א, ד): "רֻשַּׁשְׁנוּ ונשוב ונבנה חרבות כה אמר ה' צבאות המה יבנו ואני אהרוס וגו'". וּנְוֵה צַדִּיקִים יְבָרֵךְ - אלו ישראל, שכתוב בהם (ישעיה ס, כא): "ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ" "ועיניכם תראינה ואתם תאמרו יגדל ה' וגו'"" (במדבר רבה יא א).
2. משפחה: "מארת ה' בבית רשע - זה הנואף. מה היא המארה? שהמים המרים המאררים בודקין אותו כשם שבודקין אותה, הוי מארת ה', כמה דתימא "יתן ה' אותך לאלה וגו'". ונוה צדיקים יבורך - זה נזיר ונזירה, שאם נזרו מן היין להשמר מן העבירה זוכים לברכה, לכך סמך אחר פרשת נזיר פרשת ברכת כהנים, שהוא זוכה לקבל הברכות של ברכת כהנים, הוי "ונוה צדיקים יבורך", כמה דתימא "יברכך ה' וישמרך"" (במדבר רבה יא א).
הקללה והברכה מתגלות כבר בהווה - באופן שבו האדם משתמש ברכושו:
3. "מארת ה' בבית רשע - זה פקח בן רמליהו, שהיה אוכל ארבעים סאה גוזלות בקינוח סעודה (שלא נשׂבע מכל מה שהיה אוכל), ונוה צדיקים יבורך - זה חזקיה מלך יהודה, שהיה אוכל ליטרא ירק בסעודה." (רבי יוחנן, בבלי סנהדרין צד ב) - הרשע אינו שבע מכל הרכוש העצום שיש לו, והצדיק שבע גם מכמות קטנה.
4. "מארת ה' - ר"ל העושר אשר בבית הרשע קללת ה' היא, כי שמורה לרעתו, ותחשב אם-כן לקללה. יברך - ה'... יברך את אשר בנוה הצדיקים, רוצה לומר לברכה תחשב, כי ישפיעו מטובם לדל ויקבלו גמול" (מצודות) - הרשע צובר כמויות עצומות של עושר שבסופו של דבר פועלות לרעתו, והצדיק מתחלק ברכושו עם עניים וזוכה לברכה.
5. בתורת הסוד, ה"מארה" היא כינוי לכוח שטני בשם "לילית", שנותנת לרשעים אשליה של עושר והצלחה בעולם הזה כדי להרוג אותם בעתיד: "וּטְחוֹל אִיהוּ לִילִי"ת מְאֵרַת ה' בְּבֵית רָשָׁע, וְאִיהִי אַסְכְּרָה לְרַבְיֵי דְאִינוּן חַיָּיבַיָּא, חַיְיכַת בְּהוֹן בְּעוּתְרָא בְהַאי עָלְמָא, וּלְבָתַר קְטִילַת בְּהוֹן" (תיקוני זהר קמ ב, וראו גם פרדס רמונים כג יג).
תרגום מצודות: ה' משלם לכל אחד גמול במידה שמדד: אם ללצים, המלעיגים בבני אדם, יסבב סיבה אשר יתלוצצו בהם בבוא יום אידם; ולענוים, אשר הם שפלי הרוח ומכבדים כל אדם, יתן חנם בעיני הכל, ויכבדו להם.
תרגום ויקיטקסט: אם יתחבר האדם ללצים, הלועגים לזולת - ה' הוא יגרום לאחרים להתלוצץ עליו ולזלזל בו; אולם אם יתחבר לענוים, המכבדים את הזולת - ה' יתן לו חן, הוא ימצא חן וכבוד בעיני כולם.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי ג לד.
דקויות
אִם ללצים
1. לפי המשמעות המקובלת של המילה אם, הפסוק בנוי במבנה של תנאי: אם האדם יחליט להתחבר ללצים ולהיות כמותם, אז הוא יליץ - ה' יגרום לכך שאנשים אחרים יתלוצצו עליו ויזלזלו בו.
2. ויש שפירשו שהמילה אם כאן משמעה כמו אכן : "ולשון אם לאמת הדבר, וכן (במדבר כד22): כי אם יהיה לבער קין, (משלי כג18): כי אם יש אחרית" (ר' יונה, שערי תשובה ג קעה), ולפי זה הפסוק אינו תנאי אלא קביעה עובדתית: "אכן, הוא יליץ ללצים".
הוא יליץ - מי?
א. הוא - ה' - יליץ על אותו אדם המתחבר ללצים. כלומר ה' יגרום לכך שאנשים אחרים ילעגו עליו ויזלזלו בו. אפשר לפרש הלצה זו בשתי דרכים:
1. עונש משמיים - ה' יביא אותו למצב משפיל (ר' יונה גירונדי, שערי תשובה ג קעה; וכן מצודות על פסוקנו).
2. תוצאה טבעית - מצב נפשי שיגרום לחייו להפוך לחסרי-ערך: "הצחוק וההתבדחות על כל מה שיש בעולם גורם להפוך את כל מה שצוחקים עליו לדבר של מה בכך, אין חשיבות לכלום... אפשר לצחוק על הכל... ממילא זה גורם שאין סיפוק מכלום... מי שמתלוצץ על אחרים, סופו שהוא ייהפך לבדיחה!" (הרב רונן חזיזה, חמש דקות תורה ביום, י"ט סיון ה'תשס"ט).
פירוש זה מתאים לפסוק הקודם ולפסוק הבא, המתארים שכר ועונש (פסוקים 33-35).
ב. ויש שפירשו יליץ = יהפוך להיות לץ הלועג לאחרים. גם לפי פירוש זה ניתן להמשיך בשתי דרכים:
1. הנהגת ה' - מי שרוצה להיות כמו הלצים, ה' מאפשר לו ללכת בדרך הרעה שבחר בה ו"למצות" אותה עד הסוף; ומי שרוצה להיות כמו הענוים, ה' עוזר לו ללכת בדרך הטובה שבחר בה: "בא לטמא - פותחין לו, בא לטהר - מסייעין אותו" (ריש לקיש, בבלי יומא לח ב, בבלי שבת קד א, בבלי עבודה זרה נה א, מנחות כט ב, וראו גם צדקת הצדיק רסד); "בדרך שאדם רוצה לילך - בה מוליכין אותו" (רב הונא ו/או רבי אלעזר, בבלי מכות י ב, וראו גם שמות רבה יג ג).
2. תהליך נפשי - האדם מושפע מהחברים שהוא מסתובב עמם: "אם ללצים - אדם נמשך אחריהם, לסוף אף הוא יהיה לץ עמהם; ו... אם לענוים יתחבר - סוף שיתנו מעשיו חן בעיניהם של בריות" (רש"י). פירוש זה מתאים לפסוק הפותח את הקטע, המתאר את המסר המעשי העיקרי שלו (פסוק 31): "אל תקנא באיש חמס, ואל תבחר בכל דרכיו" - אל תתקרב לאנשים רעים, כי בסופו של דבר תושפע מהם ותהיה רע כמותם.
פירושים לאומיים
הפסוק מתייחס לכל אדם לץ או עָנָו, אך חז"ל פירשו את הפסוק בפרט כמתייחס לגויים לעומת בני ישראל: "אם ללצים הוא יליץ - אלו אדומים... והם מתלוצצים בכל יום על ישראל על הצרות הבאות עליהם... הוא יליץ - שעתיד הקב"ה למדוד להם כמדתם... וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן - אלו ישראל, שהם עניים ביניהם ומהלכים בענוה בתוכם וסובלים עולם עליהם כדי לקדש שמו של הקדוש ברוך הוא; שעתיד הקב"ה לחון עליהם לעשות דין בהן..." (במדבר רבה יא א).
הקבלות
קורח התחיל את דרכו הפוליטית בליצנות - הוא התלוצץ על המצוות: "קפץ קרח ואמר למשה: אתה אומר, ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת - טלית שכלה תכלת, מה היא שיהא פטורה מן הציצית? אמר לו משה: חיבת בציצית. אמר לו קרח: טלית שכולה תכלת אינה פוטרת עצמה, וארבעה חוטין פוטר אותה?! בית מלא ספרים, מהו שתהא פטורה מן המזוזה? אמר לו: חייבת במזוזה. אמר לו: כל התורה כולה מאתים שבעים וחמש פרשיות שיש בה, כולן אין פוטרות את הבית, ושתי פרשיות שבמזוזה פוטרות את הבית?! אמר לו: דברים אלו לא נצטווית עליהם, ומלבך אתה בודאם!" (תנחומא קורח ב).
אבל משה היה ענו, (במדבר יב ג): "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה ענו[עָנָיו] מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה", והציע לקורח ועדתו לתת לה' לבחור, ,(במדבר טז ה): "וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ, וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו, וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו"*.
וה' אכן בחר: קורח הלץ נבלע באדמה וסיים את חייו באופן נלעג, וסופו שהיתה מארה בביתו, "שעושרו נבלע עמו בפי תהום" (רמ"ד ואלי), ומשה ואהרן הענוים זכו לחן וכבוד, וביתם התברך "ונתעשרו בעושר מבורך הניתן להם מן השמים" (רמ"ד ואלי).
תרגום מצודות: החכמים נוחלים לעצמם הכבוד, והכסילים - כל אחד מרים (מפריש) הקלון (הביזיון) לחלקו.
תרגום ויקיטקסט: החכמים ראויים לקבל כבוד, זה מגיע להם כמו נחלה; אולם הכסילים ראויים לקבל קלון (בושה), כי רק הקלון מרים אותם ומעורר אותם להשתפר.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי ג לה.
דקויות
איך אפשר להרים קלון?
1. מרים = מגביה ומפריש לעצמו (כמו שמפרישים תרומה), וכסילים מרים קלון = הכסיל מפריש לעצמו קלון, זה ה"תרומה" שהוא מקבל, זה חלקו בעולם (רש"י, רלב"ג פירוש ראשון, מצודות).
- אולם, לפי פירוש זה, היה ראוי לכתוב "וכסילים מרימים קלון" או "וכסיל מרים קלון". אמנם, מצאנו פסוקים נוספים שבהם הנושא בלשון רבים והנשוא בלשון יחיד, אולם אין זה הדקדוק המקובל.
2. קלון = איש קלון; וכסילים מרים קלון = רק איש קלון, איש נקלה ונבזה, מרים ומכבד את הכסילים (ע"פ רבנו יונה).
- אולם, הביטוי "איש קלון" לא נזכר בשום מקום אחר בתנ"ך; לפי דבריו, היה מתאים יותר לכתוב משהו כמו "וכסילים מרים פתי" או "וכסילים מרים אויל" (כלומר, רק פתי או אויל מכבד את הכסילים).
3. מֵרִים = מָרִים ומרירים, תואר לכסילים; וכסילים מרים קלון = הכסילים המרירים, שמעשיהם רעים ומרים, ינחלו קלון. החכמים ינחלו כבוד, והכסילים המרירים ינחלו קלון (ע"פ פרופ' מרדכי זר-כבוד ב'דעת מקרא').
- אולם, הביטוי "כסילים מרים" הוא ביטוי מוזר שאינו נמצא בשום מקום, ואין בו צורך, שהרי כל הכסילים הם מרים.
4. ולענ"ד, כסילים מרים קלון = הקלון מֵרִים את הכסילים, גורם להם להתעלות מעל הכסילות שלהם ולעשות חשבון-נפש (רלב"ג, פירוש שני).
הקבלות
ירמיהו הנביא הדגיש את חשיבות הבושה, (ירמיהו ו טו): "הֹבִישׁוּ, כִּי תוֹעֵבָה עָשׂוּ! גַּם בּוֹשׁ לֹא יֵבוֹשׁוּ, גַּם הַכְלִים לֹא יָדָעוּ; לָכֵן יִפְּלוּ בַנֹּפְלִים, בְּעֵת פְּקַדְתִּים יִכָּשְׁלוּ, אָמַר ה'"*. בני ישראל אינם מתביישים במעשיהם, ולכן יפלו וייכשלו; מכאן, שאילו היו מתביישים במעשיהם, לא היו נופלים ונכשלים.
כל אחד נכשל לפעמים בעבירות, אולם כל עוד הוא מתבייש במעשיו - יש לו תקווה; ברגע שהוא מתחיל להתגאות במעשיו הרעים, ולפרסם אותם ברחוב בהפגנתיות - ה' כבר אינו סולח לו.
לעיון נוסף על הענשת תלמידים בהלכה, ראו דיון ב"עצור כאן חושבים": http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=1927876