ביאור:בבלי ביצה דף טו
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת ביצה:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
אלא בקשין [1], וכי הא דאמר רב הונא בריה דרב יהושע: האי נמטא [2] גמדא [3] דנרש [4] – שריא [5].
אמר רב פפא: ערדלין - אין בהן משום כלאים [6]. [7]
אמר רבא: הני צררי דפשיטי אין בהם משום כלאים [8]; דבזרני [9] יש בהם משום כלאים [10].
רב אשי אמר: אחד זה ואחד זה אין בהן משום כלאים, לפי שאין דרך חמום בכך.
אבל לא סנדל המסומר:
סנדל המסומר מאי טעמא? לא משום מעשה שהיה?
אמר אביי: סנדל המסומר אסור לנעלו ומותר לטלטלו: אסור לנעלו [11] משום מעשה שהיה [12], ומותר לטלטלו [13]; מדקתני אין משלחין, דאי סלקא דעתא אסור לטלטלו - השתא לטלטולי אסור, משלחין מבעיא?
ולא מנעל שאינו תפור:
פשיטא?
לא נצרכא דאף על גב דנקיט בסיכי [14].
רבי יהודה אומר אף לא מנעל לבן:
תניא: 'רבי יהודה מתיר בשחור ואוסר בלבן, מפני שצריך בִּיצַת הגיר [15]; רבי יוסי אוסר בשחור, מפני שצריך לצחצחו [16]' ולא פליגי: מר כי אתריה ומר כי אתריה: באתריה דמר [17] בשרא לתחת [18], באתריה דמר בשרא לעיל.
זה הכלל כל שנאותין בו ביום טוב [משלחין אותו]:
רב ששת שרא להו לרבנן לשדורי תפלין ביומא טבא; אמר ליה אביי: והא אנן תנן כל שנאותין בו ביום טוב משלחין אותו [19]?
הכי קאמר: כל שנאותין בו בחול [20] - משלחין אותו ביום טוב. [21].
אמר אביי: תפלין, הואיל ואתו לידן - נימא בהו מילתא: 'היה בא בדרך [22] ותפלין בראשו ושקעה עליו חמה, מניח ידו עליהם [23] עד שמגיע לביתו [24]; היה יושב בבית המדרש [25] ותפלין בראשו וקדש עליו היום - מניח ידו עליהן עד שמגיע לביתו'.
מתיב רב הונא בריה דרב איקא: 'היה בא בדרך ותפלין בראשו וקדש עליו היום - מניח ידו עליהן עד שמגיע לבית הסמוך לחומה [26]; היה יושב בבית המדרש וקדש עליו היום - מניח ידו עליהן עד שמגיע לבית הסמוך לבית המדרש'!?
לא קשיא: הא דמנטרא [27], הא דלא מנטרא.
אי דלא מנטרא, מאי איריא בראשו' [28]? אפילו מחתן בארעא נמי [29], דהא תנן [עירובין פ"י מ"א]: המוצא [30] תפלין [31] מכניסן [32] זוג זוג [33]'?
לא קשיא: הא דמנטרא מחמת גנבי ומחמת כלבי, הא דמנטרא מחמת כלבי ולא מנטרא מחמת גנבי [34]; מהו דתימא 'רוב לסטים ישראל נינהו ולא מזלזלי בהו' - קא משמע לן.
הדרן עלך ביצה
-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-
[עריכה]ביצה פרק שני יום טוב
משנה:
יום טוב שחל להיות ערב שבת, לא יבשל בתחלה מיום טוב לשבת [35] אבל מבשל הוא ליום טוב [36]; ואם הותיר - הותיר לשבת;
ועושה תבשיל [37] מערב יום טוב, וסומך עליו לשבת;
בית שמאי אומרים: שני תבשילין, ובית הלל אומרים תבשיל אחד;
ושוין בדג וביצה שעליו [38] שהן שני תבשילין.
אכלו או שאבד [39] - לא יבשל עליו בתחלה, ואם שייר ממנו כל שהוא - סומך עליו [40] לשבת.
גמרא:
מנא הני מילי? [41]
אמר שמואל: דאמר קרא (שמות כ ז) זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ – [42] זכרהו, מאחר שבא להשכיחו [43].
אמר רבא: כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליום טוב [46];
רב אשי אמר: [47] כדי שיאמרו "אין אופין מיום טוב לשבת [48], קל וחומר מיום טוב לחול [49]".
תנן: עושה תבשיל מערב יום טוב וסומך עליו לשבת בשלמא לרב אשי, דאמר [50] כדי שיאמרו "אין אופין מיום טוב לשבת [51]", היינו דמערב יום טוב – אִין, ביום טוב - לא [52], אלא לרבא [53] מאי איריא מערב יום טוב? אפילו ביום טוב נמי [54]!?
אין הכי נמי, אלא גזרה שמא יפשע [55].
ותנא [מכילתא רבי שמעון בר יוחאי, בתוספת] מייתי לה מהכא [56]: (שמות טז כג) [וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַה' מָחָר] אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ [וְאֵת כָּל הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר] [57]; מכאן אמר רבי אלעזר: אין אופין אלא על האפוי [58], ואין מבשלין אלא על המבושל [59]; מכאן סמכו חכמים לערובי תבשילין מן התורה'.
תנו רבנן: 'מעשה ברבי אליעזר שהיה יושב ודורש [60] כל היום כולו בהלכות יום טוב; יצתה כת ראשונה [61], אמר: הללו בעלי פטסין [62]; כת שניה – אמר: הללו בעלי חביות; כת שלישית – אמר: הללו בעלי כַדִין; כת רביעית – אמר: הללו בעלי לגינין; כת חמישית – אמר: הללו בעלי כוסות; התחילו כת ששית לצאת – אמר: הללו בעלי מארה [63]; נתן עיניו בתלמידים, התחילו פניהם משתנין [64]; אמר להם: בני! לא לכם אני אומר, אלא להללו שיצאו שמניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה [65]; בשעת פטירתן אמר להם: [66] [וַיֹּאמֶר לָהֶם] לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם'.
אמר מר: שמניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה? - והא שמחת יום טוב מצוה היא?
רבי אליעזר לטעמיה, דאמר: שמחת יום טוב רשות, דתניא: רבי אליעזר אומר: אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה, או יושב ושונה; רבי יהושע אומר: חלקהו: חציו לה' וחציו לכם.
אמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו: כתוב אחד אומר (דברים טז ח) [שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי] עֲצֶרֶת לַה' אֱלֹהֶיךָ [לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה], וכתוב אחד אומר (במדבר כט לה) [בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי] עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם [כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ], הא כיצד? רבי אליעזר סבר: או כולו לה' או כולו לכם, ורבי יהושע סבר: חלקהו חציו לה' וחציו לכם.
מאי לְאֵין נָכוֹן לו?
אמר רב חסדא: למי שלא הניח עירובי תבשילין!
איכא דאמרי: מי שלא היה לו להניח עירובי תבשילין, אבל מי שהיה לו להניח עירובי תבשילין ולא הניח [67] - פושע הוא.
מאי כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם?
אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר ברבי שמעון: אמר להם הקב"ה לישראל: בני! לוו עלי וקדשו קדושת היום, והאמינו בי ואני פורע [68]
ואמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר ברבי שמעון: הרוצה שיתקיימו נכסיו [69] - יטע בהן אדר [70] שנאמר (תהלים צג ד) [מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי יָם] אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה' [71]; אי נמי אדרא כשמיה, כדאמרי אינשי [72]: מאי 'אדרא'? - דקיימא לדרי דרי.
תניא נמי הכי: שדה שיש בה אדר אינה נגזלת ואינה נחמסת, ופירותיה משתמרין [73]
תני רב תחליפא אחוה דרבנאי חוזאה:
הערות
[עריכה]- ^ בגדים קשין שאין מחממים - מותר לישב עליהן
- ^ בגד שקורין פלטר"א בלע"ז [לבד]
- ^ קשה כמו 'גמוד מסאני' (פסחים דף קיא,א): דבר שהוא כווץ נעשה קשה
- ^ מקום
- ^ לישיבה, שאינו מחמם
- ^ דקשין הן
- ^ 'ערדילין' - ראיתי בתשובות הגאונים שרגילין ללבשן תחת מנעליהן, ועליהם עור של תישים מעובדין תחת קרקעיתן, וכנגד העקב של רגל יש עושין אותן של צמר, וקורין אותן 'נמטי'.
- ^ בגד כלאים שצרורין בו מעות - מותר לתתן בחיקו: שהמעות מקשין אותו ואינו מחמם
- ^ שצרור בהם זרעים
- ^ ואסור לתתן בתוך חיקו
- ^ ביום טוב
- ^ במסכת שבת פרק 'במה אשה יוצאה' (דף ס,א)
- ^ דכלי הוא
- ^ יתדות קטנות של עץ; ויש אומרים: תופר שתי תפירות באמצעו ושתים בראשו ושתים בעקבו
- ^ גיר מין קרקע המשחיר; 'ביצת' = כל דבר הנלוש ונעשה עב קרוי 'ביצת'; מטונ"ש בלע"ז [גושים?]
- ^ להחליקו, כדמפרש לקמיה: שבמקומו היו הופכים מקום בשר מבחוץ ומקום שער מבפנים, ודרך מקום בשר להיות בו מרטים וקליפות קליפות
- ^ דרבי יהודה
- ^ לפנים, הלכך אין צריך לצחצחו
- ^ ותפילין אין נאותין בהן ביום טוב, כדאמר בערובין (דף צו,א): יצאו שבתות וימים טובים שהן עצמן אות
- ^ שהוא מתוקן כל צרכו
- ^ דאי ביום טוב דקתני מתניתין - לאו אנאותין דלקמיה קאי, אלא אמשלחין דבתריה, ולאתויי תפילין אתא: דאי נמי מנח להו ביום טוב ליכא אסורא; ומיהו סנדל המסומר – לא: דלא לימא "מדשרו רבנן לשלחו שמע מינה מותר לנעלו"
- ^ בערב שבת
- ^ שלא יראום
- ^ וחכמים התירו לו להכניסם לעיר דרך מלבוש, דהיא 'העברה כלאחר יד', ומשום בזיון
- ^ בשדה היה ואינו משתמר
- ^ משנכנס לעיר - יתנם בבית הראשון, ולא יוליכם עד ביתו
- ^ באותו בית הסמוך לבית המדרש, אם נשמרים הם בו - יתנם שם
- ^ שכבר היה מלובש בהן מבעוד יום, דקא נקיט אביי
- ^ אפילו לאחר שקדש היום מצאן מונחים בקרקע התירו לו חכמים להניחן בראשו ולהצניען
- ^ 'המוצא' גרס, ולא גרסינן 'המוציא'
- ^ בשבת בשדה
- ^ לעיר
- ^ נותן בראשו אחד ואחד בזרועו כדרך הנחתן בחול, ומכניסן, וְחוֹזֵר והולך ולובש זוג אחר ומכניסן; תפילין של ראש ושל זרוע קרי 'זוג'
- ^ ואשמעינן אביי דהואיל ולא מנטרא מחמת גנבי, מאחר שהן בראשו - יוליכם עד ביתו, אבל אם מצאן שם במקום שהן נשמרין מן הכלבים - לא יזיזם ממקומן
- ^ להיות תחלת בשולו ועיקרו לשם שבת, אלא לשם יום טוב יהא תחלת בשולו, והמשויר יהא לשבת, כדקתני ואזיל:
- ^ ובלא הערמה, כדקתני לקמן
- ^ לשם ערוב
- ^ שהיו טחין ביצה על הדג כשצולין אותו
- ^ קודם שבשל כל צרכי שבת
- ^ לבשל בשבילו
- ^ לאו דוקא מקראי יליף, דערובי תבשילין דרבנן, והכי קא מבעיא ליה: אהיכא אסמכוה רבנן?
- ^ אין זכירה אלא בדבר המשתכח
- ^ כשבא יום טוב בערב שבת - קרוב שבת להשתכח מחמת יום טוב, שמרבה בסעודת היום ואינו מניח לשבת כדי כבודו, והזהירך הכתוב לזכרו; וכשמערב ערובי תבשילין - נמצא שזוכרו, שהרי אינו עושה אלא מחמת שבת
- ^ למה תקנו ערוב
- ^ קרא ודאי לאו בערוב משתעי, ולאו ערוב משתמע מניה, ואסמכתא בעלמא הוא, וכי אתא קרא - לקדוש היום אתא, כדתניא בפסחים (קו,א): זכרהו על היין, וערוב מדרבנן, ומה ראו לתקן?
- ^ מתוך שמְעָרֵב - זוכר את השבת, ואינו מכלה את הכל ליום טוב, ובורר מנה לזה ומנה לזה
- ^ לא לכבוד שבת תקנוהו, אלא לכבוד יום טוב:
- ^ אלא אם כן התחיל מבעוד יום, דאינו אלא כגומר והולך, אבל אתחולי - לא
- ^ לגמרי לא
- ^ לכבוד יום טוב תקנוהו:
- ^ אסור להתחיל בשולי שבת ביום טוב
- ^ דמערב יום טוב הוצרך לעשותו
- ^ דאמר כדי שיברור
- ^ יעשהו לפני סעודת יום טוב! יש כאן זכירת שבת לברור מנותיו
- ^ ישכח ולא יערב, משום דטריד
- ^ כן דרך שיטת התלמוד: כשמתחילין האמוראין להוציא טעם מן המקרא, ויש תנא של ברייתא למד אותו ממקום אחר - נקט הכי, כלומר: האמוראין למדוהו מכאן, והתנא למד מכאן
- ^ הוה ליה למכתב 'היום אפו ובשלו', אלא רמז הוא שיש לך יום ששי שאין אופין לצורך מחר
- ^ בחמישי בשבת
- ^ אופין פת, מבשלין תבשיל
- ^ ביום טוב
- ^ לסעוד סעודת יום טוב, והניחוהו דורש
- ^ חביות גדולות הכינו להם באנומלין ומסך משתאות, לפיכך מהרו לצאת; כלומר: בעלי נפש הן, ואינן יגיעין לשמוע תורה
- ^ שהיה בית המדרש מתרוקן מאד, וגנאי הדבר וקשה בעיניו
- ^ כסבורין שכועס על כת ששית מפני שאחרו לצאת, וכל שכן עלינו
- ^ סעודה
- ^ מקרא הוא בספר עזרא (נחמיה ח י)
- ^ כגון שאבדה לו אבדה מערב יום טוב, ומחזר כל היום אחריה
- ^ חֶדְוַת ה' - שמחה שאתם עושים בשביל הקדוש ברוך הוא - הרי הִיא מָעֻזְּכֶם: היא תעזור אתכם לשלם הקפותיכם ומלוותיכם שתלוו בשבילה
- ^ שלא יהא אדם חומסן, וגוזל שדות ממנו
- ^ אילן חשוב הוא, יש לו שם למרחוק, ואומרים: "פלוני יש לו אדר בשדהו", ומתוך כך היא נקראת על שמו; ואם הולך למדינת הים ובא אחר והחזיק בה - יש לו עדים הרבה שהיתה שלו, ואילו מכרה - היה הקול יוצא להיות נקראת על שמו של שני
- ^ כלומר: ש'אדר' לשון קיום וחוזק, ולכך נקרא 'אדר'
- ^ כשמו: שמפרשין בני אדם את שמו
- ^ נחמסת - חמסן יהיב דמי, אלא שלוקח בכח, ויש קול לדבר, והיום או מחר מזמינו לבית דין; ופירותיה משתמרין לא ידענא מאי היא: יש מפרשים שנוטעין אותו על הגבולים, ויש לו ענפים הרבה, והוא לשדה לגדר; ולי נראה שהוא מין עשב חשוב, וְזַרְעוֹ מתערב עם הפירות, ובשדה לבן קאמר, ומשתמרת התבואה מן הכנימה והתולעים, שריח אותו זרע מבריחן והורגן, כדאמר [במסכת שבת לא,א] בחומטין, שמשמר התבואה.